רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-30 במאי (30.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי - והפעם ציטוט נבואי ומטלטל: "אם לג'ון לנון לא היה את כל הכסף שיש לו, איש לא היה מקשיב לדבריו. ברור שהוא חייב להיות סוג של ליצן כי ברגע שהוא יתחיל להיות רציני, הוא יחטוף קליע. נראה לי שחצי מהרעיונות שבאים מג'ון הם בכלל רעיונות של יוקו". (דין פורד, הסולן של להקת מרמלדה, בעיתון רקורד מירור, שנת 1970).

ג'ורג' האריסון נקרא בין רוחניות לעולם החומר? ב-30 במאי 1973, הוציא ג'ורג' האריסון את תקליט הסולו הרביעי שלו, ושמו LIVING IN THE MATERIAL WORLD. אז איך באמת הרגיש ג'ורג' שלנו באותה שנה סוערת, כשברקע עוד הדהדו ההצלחות המטאוריות של ALL THINGS MUST PASS החד פעמי ואלבום ההופעה למען בנגלדש שהרעידה את עולם הפילנתרופיה? התכוננו לנסיעה מטלטלת בין קודש לחול, בין אשראם ללימוזינה.

אז איך באמת הרגיש ג'ורג' שלנו באותה שנה סוערת, כשברקע עוד הדהדו ההצלחות המטאוריות של ALL THINGS MUST PASS החד פעמי ואלבום ההופעה למען בנגלדש שהרעידה את עולם הפילנתרופיה? בואו נצא למסע מטלטל בין קודש לחול, בין אשראם ללימוזינה.

ואת הרמזים לתחושותיו של האריסון אפשר למצוא כבר בעטיפה הפנימית של התקליט, שם מתנוססת תמונה שנראית כמו גרסת הרוק'נ'רול שלו לציור "הסעודה האחרונה", רק באחוזת פאר בריטית טיפוסית. והמוזיקה? הו, המוזיקה ניסתה בכל כוחה להתחרות בצילו הענק של האלבום המשולש ALL THINGS MUST PASS ובמופע ההיסטורי למען נפגעי המלחמה בבנגלדש. האמת? זו לא משימה פשוטה, תסכימו איתי. אחרי הכל, האלבום המשולש ההוא היה התפרצות וולקנית של יצירתיות שנאגרה במשך שנים בצל של לנון ומקרטני. זה היה אלבום גרנדיוזי, בהפקת "חומת הצליל" של פיל ספקטור, והוא הפך מיד ליצירת מופת ולקלאסיקה על-זמנית. הוא היה כל כך מדהים, כל כך אדיר ובלתי ייאמן, שזה היה פשוט חסר סיכוי לנסות ולשכפל את ההצלחה המסחררת שלו, שלא לדבר על הניסיון להפיק משהו טוב יותר. האלבום המופתי ההוא קבע רף כמעט בלתי אפשרי. נראה היה שג'ורג' איבד את כושר השיא שלו.

תשמעו סיפור: האריסון של 1973 היה איש של ניגודים קיצוניים, כאילו דמות מסרט סוריאליסטי. מצד אחד, הוא העמיק את התכנסותו פנימה, קם כל בוקר עם זריחת החמה למדיטציה ארוכה בגן אחוזתו הענקית והמפוארת, כשברקע, כך מספרים יודעי דבר, הוא לא הפסיק לזמזם מזמורים ושירי הלל מהתרבות ההודית העשירה. אבל רגע, אל תמהרו להכתיר אותו לקדוש מעונה. הצד השני של המטבע היה חומרני. מ-א-ד חומרני. האריסון, שהפך למיליונר בזכות ולא בחסד, נהנה עד הגג (של האחוזה, כנראה) מעושרו הרב. ומה כלל התפריט? ובכן, מלבד מכוניות פאר ושאר ענייני לוקסוס, היה שם גם קוקאין בשפע והמון מעריצות ששמחו לספק את צרכיו הארציים, כל זאת מאחורי גבה של אשתו אז, הדוגמנית המהממת פאטי בויד. ואם זה לא מספיק עסיסי בשבילכם, אז כן, גם מורין סטארקי, אשתו של רינגו סטאר, הייתה, איך לומר בעדינות, חלק מהרשימה המפוקפקת. שערורייה בביטלסלנד!

את רוב התקליט הקליט האריסון בנחת באולפן הביתי המשוכלל שהקים באחוזתו. הוא קרא שוב לדגל את המפיק החשוב (והמעורער לא פחות) פיל ספקטור, בתקווה לשחזר את הקסם של ALL THINGS MUST PASS. אלא שספקטור, כך מתברר, היה שקוע עמוק בבעיות אישיות והתנהגותו הפכה לבלתי צפויה. בסופו של דבר, הוא קיבל קרדיט הפקה רק בשיר אחד בודד, TRY SOME, BUY SOME. גם האריסון היה אז אדם אחר. הוא היה עייף מהפרסום, שקוע עמוק ברוחניות ההינדואית, ומאוכזב מהחומריות של העולם המערבי (למרות, ואולי בגלל, עושרו הרב). התוצאה היא אלבום שהוא אנטי-תזה לקודמו בהרבה מובנים: הוא מופנם, מינימליסטי בהפקתו, ומוקדש כמעט כולו לנושא אחד – הקונפליקט בין הרוח לחומר. מכאן נובעת המורכבות.

והוא לא היה לבד במערכה. לצידו התייצבה נבחרת מרשימה של נגנים: הקלידנים המוכשרים ניקי הופקינס (שניגן עם הרולינג סטונס, הקינקס, ג'פרסון איירפליין, קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס, ג'ף בק, סטיב מילר ומי לא?) וגארי רייט (אקס להקת SPOOKY TOOTH שמאוחר יותר יתפרסם עם הלהיט DREAM WEAVER), הבסיסט הצמוד קלאוס פורמן (שעיצב גם את עטיפת ריבולבר של הביטלס והיה חבר בלהקת מנפרד מאן בסיקסטיז), והמתופפים הנאמנים רינגו סטאר (שהיה חבר בלהקה צנועה ושמה הביטלס) וג'ים קלטנר (נגן סשנים). את צלילי כלי הנשיפה סיפק ג'ים הורן, והגאונות של נגן הטאבלה ההודי, זקיר חוסיין, הוסיפה נופך אתני ואקזוטי. בסך הכל, האריסון נשמע כאן רגוע ושליו יותר מבעבר, אבל מתחת לפני השטח בעבעו כאב, דמעות, תסכולים ואפילו ענייני בגידות, כפי שניתן לשמוע בחלק מהשירים.

השיר שפתח את התקליט, GIVE ME LOVE (GIVE ME PEACE ON EARTH), הפך מיד ללהיט ענק ולאחד השירים המזוהים ביותר עם האריסון מתקופה זו. איך אפשר שהלב לא יתרכך כשומעים את גיטרת הסלייד ההאריסונית הזו? זוהי תפילה פופית מרגשת וקליטה, שקשה להישאר אדישים אליה. ואם כבר מדברים על מערכות יחסים מורכבות, האריסון לא שכח לטפל גם בחשבונות הפתוחים עם חבריו ללהקת האם. בשיר העוקצני והבלוזי SUE ME, SUE YOU BLUES (בתרגום חופשי: "תתבע אותי, אתבע אותך בלוז"), הוא פורש את מלחמות עורכי הדין והתביעות ההדדיות המכוערות שליוו את פירוק הביטלס. ג'ורג' בהחלט לא חסך במילים ולא פחד ללכלך את הכביסה בפומבי! ויש משהו נוגע ללב בניסיון המוכח שלו להשתמש בפלטפורמה של כוכב פופ כדי לדבר על אלוהים. הוא לא מנסה להיות מגניב. בשיר THE LIGHT THAT HAS LIGHTED THE WORLD, הוא שר בכנות על רצונו לפרוש מהמירוץ, שקשה שלא להזדהות עם העייפות שלו. והשיר DON'T LET ME WAIT TOO LONG הוא שיר פופ כמעט מושלם, עם קצב סוחף שמזכיר לי את ימי הביטלס העליזים, אך עם טקסט שעדיין מכוון כלפי מעלה.

אבל כאן מתחילה הבעיה. אותם אלמנטים שהופכים את האלבום לייחודי, הם גם אלה שיוצרים אצלי את ההתנגדות. האלבום ALL THINGS MUST PASS עסק ברוחניות, אבל עשה זאת דרך מטאפורות אוניברסליות של טבע, אהבה ואובדן. באלבום החדש הזה האריסון הוריד את הכפפות. המילים הופכות לעיתים לישירות מדי. עבורי, כמאזין שלא שותף לאותה אמונה דתית עמוקה, זה מרגיש לפעמים כבד, מטיף, ואפילו מעט מתנשא. למה? כי קשה להתחבר לשיר כשאתה מרגיש שהאמן שופט את דרך החיים שלך ואתה מרגיש שהוא כאילו טוב ממך. ומוזיקלית, האלבום סובל מקצב איטי וקבוע לכל אורכו. אין בו את ההתפרצויות האנרגטיות של WHAT IS LIFE או את הגרנדיוזיות המלהיבה של WAH WAH מהאלבום הקודם. השירים יפים כשלעצמם, אבל בהאזנה רציפה לאלבום שלם, הם מאבדים זהות אישית ומתמזגים יותר מדי זה עם זה. התופים של ג'ים קלטנר והבס של קלאוס פורמן נשמעים מצוין, אבל הם מנגנים בבטחה רבה מדי, ללא הפתעות. ללא תחושת סכנה.  זה נשמע כמו הקלטת אולפן איכותית, אבל לא כמו אירוע מיוחד.

השירים עדיין ברובם בסדר גמור, אבל נראה שאותו ריגוש רענן של התחלה חדשה אבד. כאן ג'ורג' משחק בעיקר את התפקיד של מאמין נלהב ומומחה של האל (וגורם לי כמאמין להרגיש לפעמים שאני לא נעלה כמוהו, לצערי). ולעיתים הוא מוותר לחלוטין על המלודיה לטובת מילים מטיפות. לעזאזל ג'ורג', איפה אותו צעיר עליז וכהה שיער שקרע את הקהל לגזרים עם ROLL OVER BEETHOVEN? עדיין, אני רואה בתקליט הזה אח קטן וראוי בהחלט לקודמו הבומבסטי. בניגוד לעבר, ג'ורג' הוא נגן הגיטרה היחיד בתקליט הפעם (חברו קלפטון היה אז סגור באחוזתו עם התמכרות קשה להרואין). הוא באמת משתחרר פה ונותן דרור לנגינת גיטרת הסלייד וגיטרת הסטיל החמה והנפלאה שלו, שהופכת את ההאזנה לחוויה ביתית ואינטימית יותר מבעבר. אבל השירים פה לא נוגעים בי כמו השירים מהעבר שלו. חוץ משיר הפתיחה.

צמד שירי הרוק האנרגטיים שכן נכנסו לפה נשמעים טוב. שיר הנושא הוא אומנם תבנית רית'ם אנד בלוז גנרית, אבל כזו שעובדה מחדש עם עבודת גיטרה נהדרת וקצב יציב שמייצר המון התרגשות. כל זה קורה למרות המילים HOPE TO GET OUT OF THIS PLACE BY THE LORD SRI KRISHNA'S GRACE. והאהוב עליי מכולם, הבלוז של SUE ME SUE YOU BLUES. השיר הזה בנוי סביב ריף מרהיב שמנוגן בהנאה רבה על גיטרת סטיל. זהו גם הלחן העוקצני ביותר כאן, אשר עוסק בתסכולים של התקופה החדשה ובעובדה שיש לביטלס חשבון פתוח אחד עם השני. השורה המוחצת משם אומרת BRING YOUR LAWYER AND I'LL BRING MINE GET TOGETHER WE CAN HAVE A BAD TIME. התוספת המעניינת היא שהשיר הזה נכתב כתגובה ישירה לתביעה המשפטית שפול מקרטני הגיש נגד חבריו כדי לפרק את השותפות העסקית. יחד עם השיר המוקדם יותר FOR YOU BLUE, זהו שיר שמדגים היטב ובשפע את כישוריו של האריסון כבלוזמן פוטנציאלי. חבל מאוד שהוא כל כך נדיר להשתעשע עם הז'אנר הזה, סגנון נגינת הגיטרה שלו היה יכול להיות תרומה ייחודית ומרעננת לעולם הבלוז. לא כך?

עם יציאתו, LIVING IN THE MATERIAL WORLD נסק הישר לפסגות המצעדים משני צידי האוקיינוס והפך לרב מכר. נו, חשבתם אחרת? אבל ההצלחה המסחרית הראשונית לא החזיקה מעמד זמן רב, והתקליט החל להיתפס כצל חיוור ופחות מרשים של קודמו המהולל, ALL THINGS MUST PASS. הקהל, שהורגל לקבל מהאריסון יצירות מורכבות ועשירות, ציפה כנראה ליותר. "מה קרה לו?" שאלו רבים, "רק תקליט אחד? אחרי שפינק אותנו בתקליט משולש? והבחור המיליונר הזה עוד מתבכיין לנו על כמה קשה לו לחיות בעולם החומרי?" האריסון נתפס בעיני רבים כצבוע, אדם שרוחניותו המוצהרת והעמוקה עומדת בסתירה מוחלטת לאורח חייו הנהנתני והראוותני.

הביקורות בעיתונות המוזיקה לא ממש עזרו. בעיתון NME, לדוגמה, לא היססו לקטול: "יש כאן שירים נעימים אך משעממים להחריד שנשמעים חפים ממקוריות. הקדושה של ג'ורג' מוגזמת פה עד כדי כך שבא לי לצרוח". נו, לא בדיוק מחמאה. במגזין מלודי מייקר היו סקפטיים לא פחות ותהו אם האריסון באמת חושף את נשמתו או שמא הוא "מקריא מדף טקסט". הקהל הרחב, כך נראה, התקשה להבין את המורכבות של האמן שמולם – אדם שמבקש באמת ובתמים לחצות את הקו לעבר הארה רוחנית, אך נשאב כל הזמן בחזרה למערבולת החומרנית של העולם המערבי, שלא ממש רצה להרפות ממנו.

אבל רגע, לא כולם מיהרו להספיד! במגזין רולינג סטון דווקא ראו את הדברים אחרת. המבקר המוערך סטיבן הולדן פרסם ביקורת שהיום נחשבת לקלאסיקה בפני עצמה, ובה הציג זווית שונה ומעמיקה יותר על התקליט. "סוף סוף זה כאן," פתח הולדן את ביקורתו, "ארוז להפליא עם סמלים בהדפס יד וההקדשה, 'כל התהילה לסרי קרישנה'." הוא הוסיף ואמר שגם אם התקליט היה טריוויאלי ורגרסיבי כמו RED ROSE SPEEDWAY של פול מקרטני (אאוץ', פול!), היו רבים שהיו הופכים אותו לקלאסיקה של פופ. "למרבה השמחה", המשיך הולדן, "התקליט הוא לא רק אירוע מסחרי, הוא היצירה הכי מתומצתת, שהושגה אוניברסלית של איש ביטלס לשעבר, מאז התקליט PLASTIC ONO BAND של ג'ון לנון". וואו, איזו מחמאה!

הולדן הדגיש כי "בהתחשב בכל מה שג'ורג' האריסון מייצג, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי עבור אדם לנסות להפריד בין האדם, המיתוס והמוזיקה". לדבריו, שלושת ההיבטים הללו משתלבים בהרמוניה לכדי יצירה אחת שמושכת מאוד ובמקומות מסוימים אף מרגשת מאוד. "האריסון ירש את מורשת הביטל היקרה ביותר – ההילה הרוחנית שהלהקה צברה, החל מהתקליט הלבן – ושמר על אי הפרתה בחן יוצא דופן. בתקליטו החדש היא מתגבשת אחת ולתמיד. המפתח האסתטי של התקליט לא שוכן בלחנים היפים של האריסון או במילים המוכללות אלא בהפקה כולה, שהשפעתה המצטברת גדולה בהרבה מסך חלקיה". הוא ראה בתקליט "טקס פופ דתי לכל עונות השנה," כזה שבו האריסון מתפקד כמעין כומר, "תוך שהוא מציב את מתנותיו ואת האגדה שלו בכוונה לשירות הציבור למען אלוהים". הנטייה, לדבריו, ברורה לצד הדתי, על חשבון הצד החומרי, ורוב השירים "נושאים מסרים של מחויבות רוחנית בהתעקשות כזו שהאזנה צמודה מתחילתה ועד סופה שווה בערך להשתתפות במחזה דתי המוני". כבד, כבר אמרנו?

הולדן שיבח את הפתיחה המבריקה עם הלהיט GIVE ME LOVE, שאותו תיאר כ"טוב באותה מידה כמו MY SWEET LORD". הוא גם התייחס ל-SUE ME SUE YOU BLUES כאל "חלון ראווה לריבים כספיים כמו אלו שסיימו את הביטלס". לסיכום, קבע הולדן שהתקליט הוא "יצירה אישית ומדויקת", וכי "השירה המתלוננת של האריסון והגיטרה הבוכייה העדינה תורמים לאין שיעור לתחושת הכנות היוצאת דופן העולה מהשירים. זה תקליט מפתה מאוד. מסירותו הנלהבת של האריסון מחדירה את המוזיקליות שלו כל כך, עד שזה עומד כמאמר אמונה, מופלא בזוהרו".

קבלו שני תקליטוני ביטלס חשובים מאד. ב-30 במאי בשנת 1966 יצא התקליטון של הביטלס, PAPERBACK WRITER, עם צד ב' ובו השיר RAIN. וב-30 במאי בשנת 1969 יצא תקליטון של הביטלס עם השיר THE BALLAD OF JOHN AND YOKO.

וואיי וואיי וואיי! כמה שאני אוהב את התקליטון הזה של הביטלס שיצא ב-1966. אז איפה היו הביטלס בתחילת 1966? ובכן, הם היו עייפים. עייפים מהצרחות של הביטלמאניה, עייפים מהופעות באצטדיונים שבהם אף אחד (כולל הם עצמם) לא שמע את המוזיקה, ועייפים מלהיות ארבעת המופלאים המחוייטים והחייכנים. האלבום הקודם שלהם, RUBBER SOUL, כבר הראה סימנים של בגרות ועומק, אבל בשנת 1966, עם תחילת הסשנים לאלבום REVOLVER, הם החליטו לשבור את הכלים. הם הפסיקו להופיע והסתגרו באולפן. והתקליטון הזה היה הפרי הראשון של התקופה הזו. הוא היה מין יריית אזהרה לעולם, שהכריזה: "הביטלס שאתם מכירים השתנו. עכשיו מתחיל הדבר האמיתי".

השיר PAPERBACK WRITER הוא שיר שכולו אנרגיה מתפרצת עבורי. הוא נכתב על ידי פול מקרטני (עם עזרה קלה מג'ון לנון) כתגובה לאתגר של דודתו, ששאלה אותו מדוע הוא תמיד כותב שירים על אהבה. פול, בעיצומה של קריאת ספר, החליט לכתוב שיר בצורת מכתב מסופר מתחיל שמוכן למכור את נשמתו כדי להפוך לסופר מצליח. אז זה נפתח בא-קפלה מרשימה מאד עם שלושה מהקולות החשובים ביותר של המאה ועשרים שאחריהם מכת סנר אחת מביאה להתפוצצות אחד מריפי הגיטרה האנרגטיים יותר של שנות ה-60. הוא ישיר, מחוספס, ועם מיידי. והבס של פול - הו, הבס הזה! זהו, אולי, האלמנט החשוב ביותר בשיר. פול היה מתוסכל מכך שהבס בתקליטים של הביטלס לא נשמע שמן ועוצמתי כמו בתקליטי הרית'ם אנד בלוז ומוטאון האמריקאיים. הוא דרש מטכנאי ההקלטות, ג'ף אמריק, למצוא פתרון. אז הפתרון היה מהפכני: 

אמריק לקח רמקול גדול, חיווט אותו הפוך (כך שישמש כמיקרופון), והציב אותו ממש מול הרמקול של מגבר הבס של פול. התוצאה הייתה צליל בס עמוק, בועט ומלא נפח, שפשוט הרעיד את המחט בתקליטונים המקוריים. מכיוון שהבס בסינגל הזה היה כה חזק, חברת התקליטים EMI נאלצה להשתמש במכשיר חדש בשם AUTOMATIC TRANSIENT OVERLOAD CONTROL (ATOC). המכשיר הזה אפשר לחרוט תקליטונים עם עוצמת קול גבוהה בהרבה מבעבר, בלי שהמחט תקפוץ מחוץ לחריץ. לכן, כששמים את התקליטון הזה על הפטיפון, הוא פשוט צועק בקול רם ועוצמתי יותר מתקליטים אחרים של התקופה.

ומי קיבל את הקרדיט על הפקת השיר ורבים חשבו שהסאונד המיוחד הגיע רק ממנו? ניחשתם נכון - ג'ורג' מרטין. וכן, הביטלס תמיד היו חזקים בקולות רקע, אבל כאן הם הגיעו לרמה של אמנות. הם אפילו משלבים, בבדיחה פנימית, את שיר הילדים הצרפתי FRERE JAQUES (שהפך ל"אחינו יעקב" או "אחינו הנהג" בגרסה העברית..).

ואם צד א' אם צד א' היה האנרגיה של היום, צד ב' הוא החלום של הלילה. RAIN נחשב בעיני רבים (כולל אני) לאחד משירי הביטלס הגדולים יותר, וללא ספק לצד ב' של תקליטון מהטובים ביותר בהיסטוריה. הוא נכתב על ידי ג'ון לנון (בהשראת חוויותיו עם LSD, וגם סתם אנשים שמתלוננים על מזג האוויר), והוא מהווה את נקודת הזינוק הרשמית של הביטלס לתוך הפסיכדליה. ג'ון תמיד טען שזה היה הרעיון שלו - לסובב טייפים לאחור. הוא חזר הביתה מהאולפן מסטול לגמרי, הרכיב את סליל ההקלטה הפוך על מכשיר הטייפ הקטן שבביתו, ונדהם מהצליל המכושף. למחרת הוא רץ לאולפן ודרש לשלב את זה בשיר. בסוף השיר, אנו שומעים את קולו של ג'ון שר לאחור את השורה הראשונה. זה היה הצליל המהפכני הראשון מסוגו בשיר פופ, והוא הגדיר את הסאונד הפסיכדלי של השנים הבאות. והטריק האמיתי של הסאונד של השיר טמון במהירות ההקלטה. הלהקה הקליטה את הכל (תופים, בס, גיטרות) במהירות גבוהה מהרגיל, ואז, בזמן המיקס, ג'ורג' מרטין האט את הסליל למהירות הרגילה. התוצאה היא סאונד כבד, סמיך ומהפנט. ורינגו עצמו אמר לא פעם ש-RAIN הוא הביצוע הטוב ביותר שלו. ואכן, התופים בשיר הזה הם פנומנליים. הם לא רק שומרים על קצב; הם ממש מככבים. המעברים שלו מלודיים אך מלאי כוח, עם שימוש במצילת ההיי-האט כדבר הראשון שאחריו מעבר התופים מתגלגל כרעם משובח. אז הנה לכם מדוע אני אוהב מאד את התקליטון הזה. זה הוא הזיקוק המושלם שמציג את השילוב הקסום בין פול לג'ון – האנרגיה הפופית והמלודית מול הניסיוניות הפסיכדלית והעמוקה. זו להקת הביטלס באחד משיאי כוחה.

ובנוגע לתקליטון עם השיר THE BALLD OF JOHN AND YOKO... זה שיר ספונטני ונהדר שנכתב על ידי ג'ון לנון זמן קצר לאחר חתונתו עם יוקו אונו בשנת 1969. השיר מתאר את המסע הסוער של בני הזוג לאירופה, שם השניים התמודדו עם לעג ותגובות שליליות מהציבור והתקשורת. לנון, שידוע בכנותו הבלתי מתפשרת, שפך את ליבו בשיר, כשהוא מתאר את הקשיים, את התסכול ואת הכוח שמצא באהבתו ליוקו.

בשיר, לנון לא מסתתר מאחורי מילים מליציות או מטפורות מורכבות, אלא מתאר את רגשותיו בצורה ישירה ובלתי אמצעית. הוא מדבר על הלחץ שהופעל עליו ועל יוקו, על התחושה של להיות תחת זכוכית מגדלת ועל הרצון הפשוט למצוא פינה שקטה ושלווה. איך אפשר שלא להרגיש אמפתיה כלפי סיפור אנושי שכזה? והשיר הוקלט במהירות, עם מעט חזרות, ותחושה של "כלום לא משנה, פשוט בואו נעשה את זה". התוצאה היא שיר גולמי, אנרגטי ובעל סאונד ייחודי. חברי הלהקה, במיוחד פול מקרטני, תמכו בלנון באופן מלא, גם כשהשיר היה שנוי במחלוקת. החופש הזה, היכולת ליצור בלי לחשוש מביקורת, היא משהו שאני מאד אוהב. רק ג'ון ופול ניגנו בשיר הזה. רינגו וג'ורג' לא היו אז בסביבה. עדיין, יש תחושה שכל הביטלס נמצאים פה, נכון? אולי כי זה יצא תחת שם המותג הענק ההוא.

תקליט הביי ביי של לו ריד מהמחתרת. ב-30 במאי בשנת 1972 יצא תקליט ההופעה של להקת VELVET UNDERGROUND שנקרא LIVE AT MAX'S KANSAS CITY. ההופעה הזו, שנערכה ב-23 באוגוסט 1970, הייתה פרידה רועמת ומתועדת מאחד האייקונים הגדולים של הלהקה, לו ריד!

תאמינו או לא, ההופעה הלוהטת הזו, שהתקיימה במועדון הניו יורקי MAX'S KANSAS CITY ב-23 באוגוסט 1970, הייתה ההופעה האחרונה בהחלט של לו ריד עם הלהקה לפני שהוא ארז את הגיטרה והמשיך לדרכו העצמאית והמפוארת. מה שהפך לתיעוד היסטורי היה למעשה אקורד סיום צורם ומהפנט ללהקה שהטילה צל ענק ועמוק על עולם הפסיכדליה הססגוני של שנות ה-60 וה-70. למרות שחבריה נשמעו לעיתים כמו להקת גראז' ממוצעת מהשכונה, הוולווט אנדרגראונד זינקו לגדולה בזכות מילים חודרות, גישה מתריסה ואפלה כזו שלא דפקה חשבון לאף אחד.

בזמן ההופעה הזו, הלהקה כבר עברה כמה שינויים קוסמטיים (ולא כל כך קוסמטיים). הפטרון האמנותי שלה, אנדי וורהול, כבר לא היה בתמונה, וגם איש הסאונד והוויולה, ג'ון קייל, כבר לא היה חלק מההרכב. האירוע עצמו היה פסטיבל של ממש במועדון MAX'S KANSAS CITY, שהיה ידוע כמקום מפגש לוהט ללהקות פורצות דרך, משוררים מפוקפקים, סרסורים עם סטייל ואנשי דראג זוהרים. במילים אחרות, המקום המושלם להופעה של מחתרת הקטיפה. הלהקה בדיוק עבדה על חומרים לקראת התקליט שעתיד היה להיקרא LOADED (איזה שם!), ולכן הקהל זכה לטעימה משירים ישנים ואהובים לצד חומרים חדשים ומרעננים.

אבל בואו נהיה כנים: אם מישהו יבקש ממני המלצה לאלבום הראשון של הלהקה הזו, התקליט הזה בהופעה בוודאי לא יהיה ברשימה. ואפילו לא השני. גם לא השלישי. קודם כל, איכות ההקלטה היא, בלשון המעטה, מאתגרת. זהו LO-FI טהור, מלוכלך, עם דיסטורשן טבעי ואיזון כלים שכמעט לא קיים. יש רגעים שבהם לו ריד נשמע כאילו הוא שר מתוך באר, בעוד התיפוף הולם באוזניים בעוצמה בלתי פרופורציונלית. הכול מעורבב, מעומעם, ולעתים קרובות קשה להבחין בניואנסים של הנגינה. וזהו אולי הפגם המרתק והמרגיז ביותר בו-זמנית. מכיוון שההקלטה נעשתה מהקהל, אנו שומעים לא רק את הלהקה, אלא גם את האנשים מסביב, שלא כולם היו בקשב רב ללהקה שמולם. והלהקה עצמה לא הייתה שם בשיאה. לו ריד נשמע לעיתים עייף, כמעט חסר חשק (אולי בגלל שידע שזו הופעתו האחרונה עם הלהקה?). יש אי-דיוקים בנגינה, סולואים שמרגישים מאולתרים מדי, והאנרגיה אינה החשמל המוכר מהקלטות האולפן. בנוסף, המתופפת המקורית, מורין טאקר, נעדרה בשל היריון, ואת מקומה תפס בילי יול (אחיו של דאג יול), שתיפופו הגס והחזק מדי נשמע היטב בהקלטה.

מצד שני, הלכלוך והרעש הם לא רק בעיה טכנית; הם יצרני האווירה. כשאני מקשיב לאלבום, אני לא רק שומע מוזיקה – אני נמצא שם. אני יכול להרגיש את הדביקות של רצפת המועדון, את העשן באוויר, את חוסר האכפתיות של חלק מהקהל. הפגמים שם מביאים רגעים אמיתיים של אחת הלהקות החשובות. ודווקא בגלל שהביצועים לא מושלמים ורעשי הקהל נוכחים, נוצרת תחושת אינטימיות נדירה עם ארבעה אנשים שמנגנים בחדר קטן, לעיתים אל מול קהל אדיש. חוסר השלמות הזה מדגיש את האנושיות שלהם, את העובדה שהם היו להקה חיה, נושמת, ולעיתים גם עייפה או מאוכזבת. יש פה הקלטה רשמית שנשמעת ממש כמו בוטלג.

אז איך כל הטוב הזה הגיע לידינו? תגידו תודה לבריג'יד פולק, מתעדת בלתי נלאית של הסצנה המקומית התוססת. פולק הגיעה למועדון חמושה במכשיר הקלטה נייד של סוני, במטרה לתעד את הקסם לעצמה בלבד. היא ממש לא שיערה בנפשה שהיא מתעדת את לו ריד בפעם האחרונה עם הלהקה. סכסוכים ניהוליים מרים גרמו לו לפרוש מיד לאחר אותה הופעה גורלית. אז הטייפ של פולק הפך ללהיט מחתרתי בקרב חבריה, והשמועה על ההקלטה הנדירה התגלגלה והגיעה עד לאוזניהם של אנשי חברת התקליטים אטלנטיק, שזימנו אותה לפגישה דחופה. והתוצאה? האלבום ההיסטורי הזה.

חשוב לציין, האלבום אינו דוקומנט מדויק של ההופעה כפי שהתרחשה בזמן אמת. נעשתה כאן עבודת עריכה שיצרה צד אחד לתקליט בקצב איטי ומהורהר, לעומת צד שני מהיר ואנרגטי יותר. היו כאלו שעפו על הקונספט, בעוד שאחרים חשו שהמחסור בגיוון פוגם מעט בחוויה. אני נמצא היכן שהוא באמצע - פעם בא לי ככה ופעם ככה. כבר בפתיחה אפשר לשמוע את ריד, בקולו הייחודי, מזמין את הקהל ליהנות מהשיר WAITING FOR THE MAN. נו, ליהנות משיר על איש שמחכה לדילר שלו זו הנאה לו רידית טיפוסית.

ורוב השירים בתקליט אולי נשמעים מלוטשים יותר בגרסאות האולפן שלהם, אבל כאן מקבלים ערך מוסף שאין לו תחליף: הזיעה, החשמל, והאווירה המחשמלת של אותו ערב בלתי נשכח. קיימת סברה עיקשת שקולות הקהל הנלהבים הושתלו בהקלטה מאוחר יותר כדי לייצר אווירה, אך פולק עצמה טענה בתוקף שלא היו דברים מעולם – הכל אותנטי. אז גם אם האלבום הזה לא מתנגן אצלי לעתים קרובות, אין לי ספק שמדובר בהרבה יותר מסתם הקלטת מופע. זוהי הצצה היסטורית נדירה לרגע מכונן בתולדות הרוק.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "אף על פי שניו יורק משמשת בסופו של דבר כחלון ראווה לכל להקת רוק גדולה, היא מולידה מעט מאוד ומחתרת הקטיפה הייתה בערך הלהקה היחידה שתושבי עיר הטרמינל האולטימטיבית יכלו להגיד שהיא שלהם באמת. אנדי וורהול מצא אותם והוציא אותם לסיבוב הופעות כחלק ממופע שנקרא THE EXPLODING PLASTIC INVEITABLE, ושם הם הניעו כמו צללים מהצד האפל של הפנטזיה הפסיכופתית. רבים חשבו שהאלבום הראשון שלהם ממש רע.

מבחינה מוזיקלית הם היו רק להקת הגראז' הממוצעת, אבל עם גישה של רחוב 42 למילים ולנושא (זוכרים את 'סיסטר ריי'?), סגנון גיטרה חורך עצבים, וסגנון הקול הלוהט הדילני של כותב השירים, לו ריד. האלבום הראשון כלל את ניקו ואת הוויולה החשמלית של ג'ון קייל. נראה היה שהשני מורכב בעיקר מ'סיסטר ריי' בעוד שהשלישי היה הרבה יותר מוזיקלי וצבר קהל חדש. בשלב זה גם ניקו וגם קייל נעלמו מזמן, וכך גם וורהול. לו ריד הפך לאגדה ובהחלט היה עמוד התווך של הלהקה בזמן ההקלטה הזו, באוגוסט 1970.

האירוע היה הופעה של קיץ אצל מקס, מקום מפגש של אמנים, משוררים, מתלהמים, מלכות ונסיכים כמו גם מוזיקאים - בקיצור המקום המושלם ללהקה הזו לעשות בוגי. הם עבדו על חומרים למה שעתיד להיות האלבום האחרון שלהם, LOADED, והסטים אצל מקס כללו גם שירים אהובים ישנים וגם כמה מהשירים החדשים. האלבום הזה (במובנים מסוימים הבוטלג החוקי הראשון) קיים רק בגלל שבריג'יד פולק רצתה ליצור לעצמה קלטת של הלהקה. היא לקחה את הסוני 124 שלה למועדון כמה פעמים, וב-23 באוגוסט הקליטה קלטת של שעה וחצי, שמהווה את עיקר האלבום. (מנגינות אחרות מגיעות משבועות מוקדמים יותר בהופעה). באופן מוזר זה היה הערב האחרון שלו ריד אי פעם ניגן עם הלהקה; התפתחו טרדות ניהול והוא התפצל.

הקלטת של בריג'יד הושמעה להרבה חברים (יש לה סיקור נרחב של כמעט כל מה ששווה לדעת עליו בניו יורק), ובסופו של דבר חברת אטלנטיק שמעה על הקלטת והתקשרה אליה. התוצאה, עם כמה שינויים בדרך, היא האלבום הזה. זה לא כסרט דוקומנטרי של אמש; אלא שהאלבום מעובד (על ידי ריד וג'ף הסלם) לצד מהיר וצד איטי. למה? זו תעלומה עבורי - קצת גיוון היה עושה את התקליט זורם יותר. הסאונד טוב להפליא והאווירה היא זו של מקס. האלבום נפתח עם ריד שמזמין את הקהל לרקוד, כשהוא מציג 'בלדה עממית עדינה של אהבה בין אדם לרכבת תחתית', ואז נכנס לשיר WAITING FOR THE MAN. כמו ברוב הקטעים באלבום, המילים קצת שקועות ולכן סובלות בהשוואה לגרסאות האולפן, אבל יש כאן מטען אנרגיה שמתחבר במובן אחר. ההשוואה היחידה שעולה על הדעת היא האלבום GOT LIVE IF YOU WANT IT של הרולינג סטונס, שבו כמעט אפשר היה להריח את הזיעה והחשמל.

למרות בחירה טובה של חומרים ועבודה ווקאלית חזקה של ריד והלהקה (חבר שראה אותם בלייב אמר שהם נראו להקת הרוק הכי טובה שהוא שמע אי פעם), איכשהו האלבום קצת מאכזב. חובבי הקטיפה יצטרכו לקבל את זה כמובן, אבל ספק אם האלבום הזה יזכה באנחות רטרוספקטיביות. חברי הלהקה תפסו מקום מיוחד בהיסטוריה של המוזיקה ובנפשם של רבים, כך שהאלבום הזה הוא חפץ מבורך של אז (ועוד ציון לשבח לחברת התקליטים שמוכרת את זה במחיר נמוך יותר). זה לא נהדר, אבל הוא טוב, ולמרות שכנראה לא אקשיב לו הרבה, אני אשמח שהוא יהיה שם לזמנים שבהם אני רוצה. ובימים אלו של תקליטים מיידיים לזרוק, זה אומר משהו טוב. (אבל אם אתם אי פעם בניו יורק, ואתם נתקלים בבריג'יד פולק, נסו לגרום לה להשמיע לכם את הקלטת המקורית של הלילה הזה. היא אומרת שככה זה היה באמת)".

אלטון עדיין עומד?! יה יה יה!!! ב-30 במאי בשנת 1983 יצא אלבום של אלטון ג'ון ושמו TOO LOW FOR ZERO, עם שניים מלהיטיו הגדולים יותר: I'M STILL STANDING ו- I GUESS THAT'S WHY THEY CALL IT THE BLUES.

קודם כל, הנה מה שנכתב על האלבום בביקורת ברולינג סטון (ואין לי ספק שאלטון קרא את הביקורת הזו אז): "אלטון ג'ון וברני טאופין כתבו סינגלים גדולים בעברם, אך מאז ימי עבר קדומים, הם לא הפיקו אלבום של חומרים מהשורה הראשונה ובאופן עקבי. ולמרות שהאלבום החדש הוא צעד גדול לעומת אלבומים כמו BLUE MOVES ו- A SINGLE MAN, הוא לא נדבק. השירים הטובים ביותר באלבום החדש מדגימים את יכולתם המסורבלת של ג'ון וטאופין לסנתז מנגינות פופ. השירים הבועטים, החזקים והמעודכנים (I'M STILL STANDING ו- KISS THE BRIDE) מוכיחים שאלטון ג'ון יודע לשלב את האנרגיה הנמרצת של ימי העבר. ושיר הנושא מערבב כלים אקוסטיים עם סינטיסייזרים או מכונות תופים באופן שמזכיר את עבודתו האחרונה של ג'ו ג'קסון.

שאר האלבום חושף את חיבתו של ברני טאופין לבנות מילים שחוקות כמו 'זמן על הידיים שלי' או 'גן העדן יכול לחכות'. גרוע מכך הם שירי הסיפורים הסנטימנטליים, כמו COLD AS CHRISTMAS הפותח את האלבום ומתאר את הזדקנותם האומללה של זוג פנסיונרים בפלורידה (או, כלשונו של טאופין, 'אהבה שנשרפה על ידי שתיקה בנישואים ללא לב'), ו- ONE MORE ARROW, שהוא זיכרון של אב שמת ומעולם לא הראה את כאבו וכעת נח ב"אדמה החומה והרכה שמחזיקה אותי צעיר לנצח"..".

עד כאן הביקורת... ובכן, שנות השבעים היו תקופה של דומיננטיות מוחלטת, אך סופן ותחילת שנות השמונים היו מאתגרות יותר עבור אלטון. אלבומיו הפכו להיות מוצלחים פחות, הן מסחרית והן אמנותית. הוא נאבק בהתמכרויות, בשינויים בזהות הציבורית שלו, ובחיפוש אחר כיוון מוזיקלי חדש בעולם שנדמה היה שהוא משתנה במהירות. והמאזינים בהחלט חשו בחיסרון. הניצוץ המיוחד שהיה קיים בשיתוף הפעולה עם ברני טאופין, השילוב המושלם בין המילים המורכבות ללחנים המרגשים, דעך. גם הלהקה המקורית, שהייתה חלק בלתי נפרד מהסאונד שלו, כבר הוחלפה בנגנים שהיו כיושבים בקרוסלה. אבל בתקליט הזה חזר אלטון לעבוד עם הנגנים שפיארו את יצירותיו בסבנטיז, ביניהם המתופף נייג'ל אולסון, והבסיסט, די מאריי, שביחד עם הגיטריסט הקבוע, דייבי ג'ונסטון שניגן איתם בעבר, סיפקו גם קולות רקע - ממש כמו פעם. הניצוץ חזר.

כך אלטון כתב בספרו האוטוביוגרפי: "רציתי שתקליט זה יהיה הצלחה מסחרית. ברני ואני חזרנו לכתוב שירים ביחד במשרה מלאה. המצאנו כמה שירים טובים במהלך תקופת הפרידה שלנו אבל הבנו שאנו טובים יותר ביחד. נהניתי מהופעות העבר שעשיתי עם די ונייג'ל, אז החזרתי את הלהקה הישנה שלי לאולפן. טסנו לאולפן של ג'ורג' מרטין בשווייץ כדי להקליט. הקלטתי שם חלק מהאלבום הקודם שלי, JUMP UP ב-1981, אבל הפעם זה היה שונה. ברני היה שם וזה היה האלבום הראשון שאיחד כראוי את הלהקה הישנה שהייתה לי, לראשונה מאז שהקלטנו את התקליט CAPTAIN FANTASTIC בשנת 1975. זה היה כמו מכונה משומנת שחוזרת לחיים, אבל התוצאות לא נשמעו כמו אלבומים שהכנו בשנות ה-70, הן נשמעו ממש רעננות".

והלהיט הברור מהתקליט הזה הוא I'M STILL STANDING, כפי שהסביר טאופין: "זו אולי דוגמא אחת נוספת לרעיון המקורי שמתפרש על ידי כולם למשהו אחר לגמרי. אני חושב שאנשים רואים את זה כהמנון המבוסס על תחושת ההישרדות החזקה של אלטון לנוכח מצוקה, וזה ממש לא זה". הקליפ המושקע שודר רבות ברשת MTV ועזר להביא את אלטון בחזרה ללבבות הצעירים, כמו גם להפיח רוח חדשה בלבבות המבוגרים שפעם העריצו אותו וחשבו שהסוס שלו נגמר. ואיך אפשר לא לחשוב על השיר SHE LOVES YOU של הביטלס בכל פעם שאלטון ולהקתו שרים "יה יה יה"?

הלהיט השני מהאלבום, שגם סוגר את צידו הראשון, הוא I GUESS THAT'S WHY THEY CALL IT THE BLUES, אותו כתב טאופין כמכתב אהבה וגעגועים לאשתו השנייה, כשבזמן שהוא רחוק ממנה הוא מבקש לעודד אותה לעשות דברים מהנים כדי שהזמן לא יתבזבז לריק. וברור שסטיבי וונדר הוא שניגן את המפוחית בשיר. רק הוא יכול לנגן בסגנון המובהק הזה. זה סגנון סטיבי למהדרין. ויש את שיר הנושא שמציג פן אחר של האלבום. הוא פחות פופי, יותר אפל ואנרגטי, עם שימוש כבד בסינטיסייזרים. טאופין כתב מילים שמתארות תקופה של שפל רגשי ואלטון ג'ון סיפק לחן שהביע את התחושה הזו באופן מדויק. מצד שני, השיר COLD AS CHRISTMAS הוא אחד הפתיחות היפות יותר של אלטון ג'ון לתקליט שלו. כמה מחמם לב לשמוע את הפסנתר האקוסטי הזה עם אצבעותיו של אלטון. והוא שר פה ממש - אבל ממש - טוב! ויש את KISS THE BRIDE הרוקי, שאלטון הודה שזה לא שיר החתונות האולטימטיבי והוא התבאס כשמישהו השמיע את זה ברמקול ענק בחוץ, בזמן שהוא עסק בלהתחתן עם טכנאית ההקלטות שלו.

אז אין ספק שזה תקליט יפה. היופי שלו נובע קודם כל מהחזרה לאותנטיות. ניתן לשמוע את השמחה שבשיתוף הפעולה המחודש. הלחנים של אלטון ג'ון שוב מלאי חיים, המנגינות קליטות אך לא רדודות, וההרמוניות הקוליות חזרו להיות עשירות ועמוקות. עדיין, זוהי הבעיה המרכזית של כל אמן עם קטלוג כה עשיר. ההשוואה של התקליט הזה לאלבומים שלו מהמחצית הראשונה של הסבנטיז היא בלתי נמנעת. האלבומים המוקדמים הללו היו מהפכניים. הם היו חצופים, נסיוניים, מלאי תשוקה ורגש בכמויות אדירות. היה בהם משהו פראי ולא מלוטש שהפך אותם לאהובים אצלי כל כך. ואילו התקליט הזה מוצר של תקופה אחרת. הוא אלבום של ביסוס מחדש של המעמד. הוא מלוטש מאוד, מחושב יותר, ומרגיש לפעמים פחות פגיע ויותר בטוח. השירים המוקדמים היו יצירות מופת, בעוד ששירי התקליט הזה הם שירים מצויינים. ההבדל דק, אך משמעותי. ובעוד שהלהיטים הגדולים הם מושלמים, האלבום סובל מחוסר אחידות קל. ישנם שירים כמו WHIPPING BOY שמרגישים פחות חזקים ויותר ממלאי מקום. באלבומים הגדולים באמת, כל שיר הוא חיוני.

אז התקליט הזה של אלטון ג'ון סימן לא רק את הקאמבק האישי שלו כי אם גם את הקאמבק שלו עם טאופין, ליצור אלבום שלם יחדיו. התקליט הזה, למעשה, הציל את הקריירה של אלטון ג'ון. הוא יצר גשר בין הדור שגדל עליו בשנות השבעים לבין דור חדש שגילה אותו דרך הלהיטים המלוטשים של האייטיז. עם זאת, ההבטחה הגדולה התמסמסה במהרה, כשהשניים הוציאו אלבום המשך, BREAKING HEARTS, שאיכזב רבים והעסק המשיך להחליק עם ICE ON FIRE, שבלט רק בגלל הלהיט "ניקיטה". ואם זה נחשב בזמנו לרדידות, האלבום שבא אחריו, LEATHER JACKETS, גרם לרבים להניד את ראשם בצער כשחשבו על הצמד אלטון ג'ון וברני טאופין.

כך שהתקליט TOO LOW FOR ZERO היה כיהלום מנצנץ בקריירה בעייתית בהמשך שנות השמונים.

פרדי מרקיורי משחק את המשחק... ב-30 במאי בשנת 1980 רעידת אדמה קלה נרשמה בממלכה המאוחדת, ולא, זו לא הייתה עוד סערה בבית המלוכה. להקת קווין שיחררה תקליטון חדש ולוהט, PLAY THE GAME, והעולם, איך לומר בעדינות, עצר את נשימתו והתחיל לרקוד (או לזרוק סכיני גילוח, תלוי את מי שואלים).

השיר הזה הוא מבחינתי יצירת מופת מלנכולית וקליטה כאחד, שנכתבה על ידי פרדי מרקיורי בכבודו ובעצמו, וזה לא סתם עוד המנון רוק. מאחורי המילים הסתתרה פרידה טרייה וכואבת של פרדי מאהובו אז, טוני באסטין. השניים נפגשו בדצמבר 1979, כשקווין הופיעו בברייטון (ב-10 בדצמבר, ליתר דיוק, במסגרת ה-CRAZY TOUR), וזו הייתה, לפי כל הדיווחים, אהבה ממבט ראשון שהספיקה להצית את דמיונו של מרקיורי. השיר מתאר אדם שמביט לאחור על מערכת יחסים שהגיעה לקיצה, נושא שפרדי ישוב ויחקור בגאונות גם בלהיט הענק IT'S A HARD LIFE כמה שנים מאוחר יותר. אז בפעם הבאה שאתם מזמזמים את הפזמון, דעו שאתם בעצם שותפים לשברון לב מלכותי.

אבל רגע, הדרמה פה רק מתחילה! הפתיחה של PLAY THE GAME הייתה לא פחות ממהפכנית. צלילי סינטיסייזר צלולים וחלליים של OB-X מתוצרת חברת אוברהיים בישרו על עידן חדש עבור הלהקה. כן, כן, אותה להקה שבמשך שנים התגאתה על עטיפות תקליטיה בכיתוב "אין סינטיסייזרים!" כאילו החברים (ובמיוחד בריאן מאי הגיטריסט) היו אלרגיים לקלידים האלו. ובכן, שנות השמונים הגיעו, וקווין החליטו שהגיע הזמן לזרוק את השמרנות לפח ולהתחיל להתנסות. התקליט THE GAME, שממנו יצא התקליטון, אכן סימן את כניסתם הרשמית לעולם האלקטרוני, והפך לתקליט הראשון שלהם שכבש את פסגת המצעדים בארצות הברית (עד החרם שיגיע בהמשך בגלל קליפ שערורייתי של להקת קווין בדראג). כנראה שהסינטיסייזר לא היה רעיון כל כך גרוע, אחרי הכל.

ואם כבר מדברים על שינויים מרעישים, עטיפת התקליטון חשפה לעולם לראשונה את התוספת החדשה והמפתיעה לפניו של מרקיורי: שפם! כן, אותו שפם אייקוני שיהפוך לחלק בלתי נפרד מהפרסונה הבימתית שלו ויעורר דיונים סוערים (או שעירים) יותר. למרבה ההפתעה, מעריצי קווין האדוקים של התקופה לא ממש התלהבו מהלוק החדש, בלשון המעטה. חלקם אף הגדילו לעשות וזרקו סכיני גילוח לבמה במהלך ההופעות, אולי בתקווה שפרדי יקבל את הרמז. הוא לא. השפם נשאר, והפך לסמל.

ובצד ב' של התקליטון הסתתר לו שיר בשם A HUMAN BODY, שנכתב ובוצע על ידי המתופף רוג'ר טיילור. למרבה הצער, או שבעצם לא, השיר הזה מעולם לא מצא את דרכו לאף תקליט אולפן רשמי של הלהקה. הסיבה הרשמית? חברי הלהקה הרגישו שהוא לא מספיק קצבי ופחדו שהוא יפר את האיזון העדין בין שירי רוק לבלדות בתקליט THE GAME. המילים, אגב, לא עוסקות באנטומיה כפי שאפשר אולי לנחש, אלא מספרות את סיפורו הטראגי של רוברט פלקון סקוט, החוקר הבריטי הנודע, שקפא למוות יחד עם כל חברי משלחתו בינואר 1912, במהלך ניסיונם ההירואי לכבוש את הקוטב הדרומי. הם הגיעו לקוטב רק כדי לגלות שהנורווגים הקדימו אותם, ולבסוף נכנעו לתנאים הקשים במסע חזרה.

אז בפעם הבאה שאתם מאזינים ל-PLAY THE GAME, תזכרו את כל הדרמה, החדשנות והשפם שהפכו אותו ליותר מסתם עוד שיר – אלא לרגע מכונן בתולדות הרוק. ועכשיו, אם אפשר, מישהו יכול להעביר לבמה את סכין הגילוח? סתם, צוחק אתכם! אין על השפם של פרדי!

איש הדומינו מת. ב-30 במאי בשנת 1980 מת הבסיסט קארל ריידל, שניגן בלהקת 'דרק והדומינוס' ולאחר מכן בלהקתו של אריק קלפטון במהלך שנות השבעים. מותו בא בגלל אלכוהול וסמים.

נלך עשר שנים לאחור; השנה היא 1970, ואריק קלפטון שבור לב לחתיכות! הסיבה? פאטי בויד, אשתו הדוגמנית הלוהטת של חברו הטוב ביותר, ג'ורג' האריסון מהביטלס, פשוט לא בעניין של לעבור לזרועותיו המחכות. היא הייתה אהבתו הבלתי מושגת, והשיר האלמותי LAYLA נכתב כולו כמכתב אהבה נואש אליה. בזמן שהיא נשארה נאמנה (בינתיים) לביטל, קלפטון שלנו צלל למערבולת אפלה של התמכרות להרואין. הסם הארור שאב אותו מעולם המוזיקה והכניס אותו להסגר ביתי מרצון, הרחק מאור הזרקורים והגיטרות הרועמות. הבריחה הזו נמשכה עד שבשנת 1974 הוא הצליח (סוג של) להיגמל, רק כדי להחליף את המחט בבקבוק ולהפוך לאלכוהוליסט מתפקד. קלאסי קלפטון המתמכר.

בימים ההם, כשגעגועיו למוזיקה החלו לכרסם בו והוא חיפש ניצוץ חדש, היה זה קארל ריידל, הבסיסט וחברו של קלפטון מלהקת הפלא קצרת הימים אך המשפיעה, דרק והדומינוס, שקפץ לעזרה. ריידל, שחי אז בארצות הברית, הרגיש שחייבים להוציא את קלפטון מהבוץ. וכך, כפי שסיפר למגזין GUITAR PLAYER בראיון נדיר משנת 1976: "בנובמבר 1973, אחרי כמעט שלוש שנים שהייתי הרחק מסיבובי הופעות, קלטתי שאריק, שהתרחק מהכל בגלל ההתמכרויות, חייב לעשות משהו. באנגליה לא ממש נשארו לו אופציות, הוא כבר ניסה את כולן. אז הוא צלצל אליי לטולסה, אבל לא ידע למי עוד לפנות. במקרה (או שלא) ניגנתי בדיוק עם הקלידן דיק סימס והמתופף ג'יימי אולדייקר, והזמרת שלנו הייתה מארסי לוי הנהדרת. צירפתי את אריק לחגיגה, והתחלנו לעבוד על מה שיהפוך לתקליט הקאמבק המצליח שלו, "461 אושן בולבארד", הכל פשוט קרה טבעי בינינו, החיבור היה מיידי".

הקריירה של קלפטון שוב המריאה לשחקים, וריידל נהנה מכמה שנים של תהילה מחודשת, הופעות סולד-אאוט וצ'קים שמנים לצד חברו הטוב. אבל אז, בשנת 1979, טוויסט בעלילה! ריידל ההמום קיבל מכתב פיטורים מקלפטון. כן, כן, זה היה מכתב קר ולא אישי, כאילו מפטרים פה פקיד זוטר. ריידל הפגוע והשבור לא האמין שכך חברו עשה לו ולא הצליח להתאושש מהמכה. הוא צלל עמוק לבקבוק הוויסקי, שהפך לחברו הטוב ביותר. ב-30 במאי 1980, בגיל 37 בלבד, נמצא קארל ריידל מת, כתוצאה מנזק בלתי הפיך לכליותיו שנגרם מהאלכוהוליזם הקשה.

אבל רגע, הדרמה הזו לא נגמרת כאן, הו לא! המתופף ג'ים קלטנר, שניגן עם כל הגדולים מג'ון לנון ועד בוב דילן, ניסה לאתר את ריידל בימיו האחרונים. הוא ידע שמעריצה ותיקה בשם קיי פורבוי, שאהבה והעריצה את הבסיסט המוכשר עוד מסוף שנות השישים הסוערות, היא הכתובת. קלטנר יצר איתה קשר, והיא מיהרה לביתו של ריידל. שם, היא גילתה את גופתו חסרת החיים, ארבעה ימים לאחר מותו. הזעזוע היה קשה מנשוא. קיי פורבוי לא יכלה לשאת את הכאב על אובדן גיבורה, ירתה בעצמה בראשה באמצעות אקדח, ונקברה לצדו של אהובה הנערץ. תמונתה של קיי פורבוי מופיעה, כך מתברר, בעטיפה הפנימית של האלבום הכפול של דרק והדומינוס, הלא הוא LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS, אותו אלבום שקלפטון כתב ברובו על אהבתו הנכזבת לפאטי בויד, שיצא לאור עשר שנים בדיוק לפני הטרגדיה הכפולה של ריידל ופורבוי. מי אמר שלרוק אין צדדים אפלים? זה בהחלט חומר למחשבה.

קלפטון כתב בספרו האוטוביוגרפי: "חשתי אשמה אדירה כשקארל מת. הוא הציל את חיי כשעודד אותי לחזור לעשות מוסיקה, בשנת 1974, אחרי תקופה בה הייתי שקוע בסמים. הוא הציל אותי ואני סובבתי לו את הגב שלי כשהוא היה מאוד זקוק לי. מאז לא ראיתיו וכשנודע לי על מותו, חשתי אחראי למצב הזה. בדיוק

השלמתי אז סיבוב הופעות באנגליה ומותו גרם לי דיכאון אדיר ואיבדתי את עצמי בשתייה. יום נורמלי שלי הפך לרביצה מול הטלוויזיה ודחיה אגרסיבית את כל מי שהגיע לביתי וביקש לעבוד איתי. פשוט רציתי להישאר בבית ולהשתכר. לא הצלחתי להוציא את קארל ממחשבתי". מאוחר מדי, חביבי.

מה קרה פה לבוב דילן? ב-30 במאי בשנת 1988 הרחוקה נחת בחנויות (ולתודעת המעריצים המיואשים למדי) התקליט DOWN IN THE GROOVE של הוד דילנותו, בוב דילן. כן, אותו בוב דילן.

הסיפור מתחיל שנה קודם לכן, בתחילת מרץ 1987. דילן עמד בכניסה לאולפני סאנסט סאונד הנוצצים בהוליווד, עם חלום גדול - להקליט אלבום כפול! מין המשך ברוח לאלבום הכפול SELF PORTRAIT, יצירת המופת (השנויה מאוד במחלוקת, תלוי את מי שואלים) שיצאה 17 שנים קודם לכן, בשנת 1970, וגרמה למבקרים לתהות אם דילן איבד את שפיותו או סתם מנסה להתגרות בכולם.

אבל כמו שאומרים, תוכניות לחוד ומציאות לחוד, ולפעמים המציאות קצת פחות מרשימה. בסוף, אחרי שכנראה בחברת התקליטים עשו חישוב כלכלי יעיל, קיבלנו תקליט בודד ובו עשרה שירים בקושי. וחמישה מהם, רבותיי, היו קאברים לשירים מוכרים פחות ומוכרים יותר (כמו למשל LET'S STICK TOGETHER שפותח את התקליט, של וילברט האריסון, או RANK STRANGERS TO ME שחותם את התקליט, של האחים סטנלי), ושניים מהשירים המקוריים הבודדים היו בכלל חומרים ישנים שדילן שלף מהבוידעם, כנראה מאזור ה"נשתמש כשממש אין ברירה".

האזעקה נשמעה במסדרונות קהילת המעריצים, שהיו רגילים לסטנדרטים מעט יותר גבוהים מהאיש שהגדיר מחדש את הפולק והרוק: "הצילו! דילן איבד את זה סופית! הוא מגרד את תחתית החבית!" ולא, זה לא ממש עזר שהוא גייס לעזרה את התמלילן של הגרייטפול דד, רוברט האנטר. את מחברת המילים של האנטר, אגב, גילה דילן בזמן חזרות למופע המשותף והמדובר עם הלהקה הפסיכדלית ההיא מסן פרנסיסקו. נחמד, אבל איפה הניצוץ הדילני שאליו התמכרנו? חוץ מזה - בוב דילן אמור להיות גם מאסטר של מילים, לא?

האמת? דילן היה נראה אז אבוד בחלל, תועה במשבר השראה עמוק. איפה כותב השירים המחונן של שנות השישים? איפה המשורר המחשמל של שנות השבעים? נראה שמישהו החליף אותו בכפיל עייף עם חיבה יתרה לקאברים לא הכרחיים. אז ההחלטה לגנוז את רעיון האלבום הכפול התבררה כנבונה בדיעבד, כי DOWN IN THE GROOVE, איך לומר בעדינות, שחה בים של אי ודאות וביצועים פושרים. הקסם וההשראה האמיתית פשוט סירבו להגיע למסיבה הזאת, והתקליט כולו הרגיש כמו... ובכן, כמו ניסיון לא מאוד מוצלח למלא חוזה הקלטות.

התוצאה? אפילו השרופים שבמעריצים התקשו להתחבר אליה, בלשון המעטה. התקליט הזה בהחלט לא סייע לדילן לבלום את ההחלקה המתמשכת שלו במדרון הפופולריות של אותו עשור אייטיזי קשוח, שהיה מלא בתסרוקות מוגזמות וסינטיסייזרים גועשים. אילו היינו חוזרים במנהרת הזמן לשנת 1970, התקליט הזה היה יכול להיות סוג של SELF PORTRAIT רק עם עיבודים הרבה יותר מתוחכמים ומלאי המצאות, ואווירה הרבה יותר מרגיעה. אבל אנחנו בשנת 1988, מוקפים בכוכבי פופ נוצצים כמו מדונה ומייקל ג'קסון ששולטים במצעדים ביד רמה, ונראה שדילן שלנו סבל אז מחוסר מוחלט של רעיונות חדשניים או רעיונות מכל סוג שהוא. DOWN IN THE GROOVE נחשב עד היום לאחת מנקודות השפל בקריירה המפוארת שלו, אם לא ה-נקודה. העיבודים בכל מקום פשוט שגרתיים וגנריים ככל האפשר, עם גיטרות קצב משעממות שמנגנות בדיוק לפי הספר, סולואים של גיטרה שהם יבשים וחסרי מעוף, סינטיסייזרים צפויים מראש, ואפס אחוז של ערך בידורי אמיתי שיחזיק אותי ער פה. לפחות ההפקה המבוססת על אלקטרוניקה כמעט ונעלמה לגמרי הפעם, שכן הוא חזר לערכים מוזיקליים פשוטים ואסתטיים יותר, אבל המהלך המבורך הזה עדיין לא הציל את העסק בשום צורה. השירים הם באמת אותן תבניות שהוא כבר השתמש בהן עשרות פעמים בעבר ובאופן טוב יותר.

כלומר, למען השם, אם יש לנו את אריק קלפטון בגיטרה, את רון ווד מהרולינג סטונס שמנגן בבס, ואת הנרי ספינטי שהוא אחד המתופפים הכי טובים של קלפטון, וכולם מתארחים יחד ברצועה אחת קצבית כמו HAD A DREAM ABOUT YOU BABY, היינו יכולים לקוות למשהו מרהיב במיוחד, לא ככה? ובכן, במציאות האכזרית אני בקושי מצליח להבחין בין הקטע הזה לבין הקטעים שמקיפים אותו פה. אגב, פרט טריוויה מעניין חושף שהשיר הספציפי הזה הוקלט במקור, בגרסה קצת שונה, לפסקול של סרט קולנוע די כושל בשם HEARTS OF FIRE שיצא שנה קודם לכן, בו הוא בחר לשחק בעצמו דמות בשם בילי פארקר. אז יש לנו פה רוק'נ'רול תאגידי, פלסטי ומשעמם, בלי שום סיבה מוצדקת להעריץ אותו, כי רוק'נ'רול אמור לבעוט ולתת בראש של המאזין. במקום זה, השירים האלו פה בועטים בערך כמו שטיילור סוויפט תשיר לנו גרסה משלה ל-BROWN SUGAR של הסטונס.

עם זאת, יש נקודות אור. יש את DEATH IS NOT THE END שהוא אמנם מאוד פשטני, אבל עדיין מהווה יצירה מקורית ומקסימה שזכתה אפילו לגרסת כיסוי של ניק קייב בשנים שאחרי. מארק נופפלר מתארח פה בגיטרה ועושה עבודה הרבה יותר טובה מקלפטון בשאר היצירה. גם השיר SILVIO נחמד מאד - אבל אצל דילן, המילה "נחמד" היא כמו להגיד שזה לא טוב. בסופו של דבר, יש כאן תקליט די חסר תועלת לחלוטין, והעובדה שהיצירה הזו כל כך קצרה ואורכת קצת יותר משלושים דקות מראה באופן הברור ביותר שהוא פשוט לא היה מעוניין להיות שם, במיוחד בעידן שבו דיסקים כבר אפשרו לאמנים להקליט זמן רב יותר של מוסיקה ובאיכות שנחשבה בזמנו מטורפת. זה נשמע כאילו רוב החומר קיים שם רק בגלל התחייבויות חוזיות משעממות לחברת ההפקה או שנו אולי בגלל כוונה תחילה כדי למרוד שוב במערכת. אבל בתכל'ס, עד שנת 1988 כל אדם אחר מלבד דילן היה מוקד של תשומת הלב של התקשורת העולמית, שהתעסקה ללא הרף בלהקות מטאל שיער וכוכבי פופ מנצנצים ב-MTV. דילן ממש לא היה צריך למצוא דרכים מקוריות כדי להיפטר אז מהתהילה שלו. הוא לא נזקק לשום תרגילי חבלה מתוחכמים מול המעריצים. עם כל ההקלטות חסרות הברק האלה והארומה של הרס עצמי. הוא פשוט הלך והזדקן אז מול העיניים שלנו.

אבל היי, אנחנו מדברים על בוב דילן! האיש הוא פנומן של קאמבקים, אמן ההתאוששות. כמו עוף החול, גם הפעם הוא עמד לקום, לנער את אבק הכוכבים הישן (ואולי קצת עובש מהחבית) ולהמריא מחדש. שנה אחת בלבד לאחר מכן, בשנת 1989, הוא שחרר את OH MERCY, תקליט שהופק על ידי דניאל לנואה הגדול בניו אורלינס הספוגה בבלוז, והיווה את יריית הפתיחה לתקופת זהב מחודשת. התקליט הזה הוכיח שהגאונות עוד שם, פועמת. זו הייתה התחלה שהתפוצצה במלוא הדרה בעשור הבא, שנות התשעים, עם יצירות מופת כמו TIME OUT OF MIND. פתאום, כולם נזכרו מי זה בוב דילן, ולמה הוא אחד היוצרים החשובים בהיסטוריה.

אז כן, DOWN IN THE GROOVE אולי לא היה הרגע הכי מזהיר שלו, אבל היי, גם לאגדות מותר לפעמים לזייף קצת, רק כדי שהקאמבק יהיה מתוק יותר!

וברולינג סטון העניקו לתקליט זה אז רק שני כוכבים וחצי ובאו עם ההסבר הבא בביקורת: "לפי אמות המידה של דילן, האלבום הזה עבר לידה מוזרה וקשה. יציאתו נדחתה יותר מחצי שנה, ורשימת השירים בו השתנתה לפחות שלוש פעמים. אם הקרדיטים של המוזיקאים הם אינדיקציה כלשהי, השירים שהגיעו לחיתוך הסופי מגיעים מחצי תריסר מפגשי הקלטות שונים שנפרשו על פני שש שנים. מה היה הטעם בכל הדשדוש והעיכוב? זה עכשיו תקליט מבלבל, מתסכל ומדהים לסירוגין בדיוק כפי שהיה בגלגולים קודמים. זה מתחיל ונגמר בקאברים חזקים אבל בין לבין, הוא מתנדנד לכל מקום, דקה אחת מתקדם לכיוון מבטיח ולאחר מכן פונה לסמטה מיותרת. הדבר הכי מעצבן פה הוא שבניגוד לתקליט האחרון של דילן, KNOCKED OUT LOADED, שהיה בלגן שנעשה בתום לב, יש אפשרות אמיתית בתוך הכאוס. הדבר המעניין ביותר באלבום הוא האותיות הקטנות. דילן כמובן הרים כמה טיפים לרשת מעריצי הגרייטפול דד כשבתוך העטיפה יש כתובת דואר למידע על מופעים משותפים קרובים, יציאות תקליטים, סרטונים ביתיים ו'מקומות מועדפים בקונצרטים'. מפוקפקות יותר הן מדבקות הכריכה הקדמית; אחת מהן קוראת, 'סט של שירים ורעיונות ראויים למורשת דילן', ומפרטת את העזרה באורחים כוכבי על, מה שמראה שיש פה שיווק אגרסיבי. חברת התקליטים קולומביה גם מזכירה לנו, לא פעם אחת אלא פעמיים, שדילן היה מועמד לאחרונה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. מה, שמא נשכח? זה בהחלט גורם לך לתהות איפה דילן בגיל הביניים קשור לזה; הוא עדיין יודע איך לגרום לנו לנחש. אבל אחרי כל הזמן הזה, לא משנה מה הוא מעלה על הכתב מכאן ואילך, הוא לעולם לא צריך לדאוג שיזכרו אותו במקום שבו הוא היה - ומה הוא השאיר לנו בדרך".

זו יצירת מופת שתשנה את המשחק ללא גבולות! ב-30 במאי 1980 העולם קיבל לידיו את תקליט הסולו השלישי של פיטר גבריאל, שבאותם ימים רבים עוד זכרו לו חסד נעורים כסולנה החשוב של ג'נסיס, אבל הכוכב של גבריאל כאמן סולו כבר החל לנסוק לשחקים. היה ברור שמשהו גדול קורה.

ברוכים הבאים לשנת 1980 המרתקת, השנה שבה פיטר גבריאל שחרר לעולם את היצירה השלישית שלו, תקליט שלנצח יוכר בשם MELT בגלל עטיפתו המטרידה והגאונית שיצר סטורם תורג'רסון מסטודיו היפנוסיס, בה פרצופו של גבריאל פשוט נמס אל תוך עצמו. זהו תקליט אפל, מבשר רעות, חדשני, קליט, מפחיד, מסתורי, ובו זמנית גם עדין ואכפתי. ומעל הכל, מדובר ביצירה חכמה, חכמה ושוב פעם חכמה. אמח מת על התקליט הזה (בשפה האנגלית, כן? גבריאל הקליט את התקליט גם בגרמנית - אבל זה לא מדבר אליי ככה).

והמבקרים? הם עפו באוויר! ניק קנט, מבקר הבית האימתני של NME, לא בזבז זמן ופסק נחרצות: "אינני מצפה לשמוע בהמשך שנה זו תקליט טוב יותר מזה". התקליט, שזכה לכינוי החיבה (או האימה, תחליטו אתם) MELT, בזכות עטיפתו האייקונית בה פניו של גבריאל נראים כאילו עברו טיפול פוטושופ קדום ונמסים לנגד עינינו, אכן היה שונה בנוף.

גבריאל, פרפקציוניסט ידוע, חלם על סאונד תופים שיפיל לסתות. אז הוא פנה למפיק העל סטיב ליליווייט, והשניים רקחו במעבדה צליל מהפכני, שלימים יתברר כסאונד ה-GATED REVERB המפורסם. לימים יספר גבריאל: "הייתי בטוח שהגעתי פה לצליל תופים ייחודי ועכשיו זה מעצבן אותי כשאומרים שחיקיתי את הצליל של פיל קולינס". כן, הטוויסט העלילתי? קולינס עצמו, חברו מג'נסיס, הוא המתופף בתקליט הזה! למעשה, הצליל המדובר פותח על ידי ליליווייט והטכנאי יו פדג'האם, והפך לסימן ההיכר של האייטיז, כשגם קולינס השתמש בו בצורה בולטת בתקליט הסולו שלו FACE VALUE שיצא שנה לאחר מכן, ובמיוחד בשיר IN THE AIR TONIGHT. את גבריאל זה עצבן - ועוד איך!

אני מדבר על השיר INTRUDER שמקבל את פנינו אל תוך הפלנטה החדשה, הבוהקת והמצוחצחת של פיטר גבריאל עם תופים רועמים וגדולים. בקטע הבא, NO SELF CONTROL, פיטר הולך על גרוב מהיר הרבה יותר, כשהפעם הוא מגלם דמות נואשת וחסרת מנוחה שלא יודעת איך לעצור, כשהגיטרה המשוגעת של רוברט פריפ מנסרת ברקע. לבסוף אנחנו נופלים לתוך אי שפיות מוחלטת בשיר I DON'T REMEMBER, רוקר מהיר ומבעבע שאמור לייצג פרנויה לשמה, עם כל רעשי הסינטיסייזר האפלים האלה, נגינת הבס סטיק העצבנית של טוני לוין והיללות המטורפות של פיטר ממש בהתחלה.

הפרנויה היא גם הנושא המרכזי בשיר FAMILY SNAPSHOT. זוהי בלדה ספוגת פסנתר מהורהרת, על ילד שחושב על עצמו כמי שרוצה להתנקש בנשיא, בהשראת יומנו של המתנקש האמיתי ארתור ברמר. הילד לבסוף מתעשת, מבין שהוא חי חיי גדילה עצובים ומחליט לתרגל את הכישורים שלו על אמא ואבא במקום. המילים פה פשוט מסקרנות בטירוף. לעזאזל, אין שום שירים רעים בכלל בתקליט הזה.

והתקליטון שכבש את האוזניים וגרם לרגליים לרקוד היה GAMES WITHOUT FRONTIERS האדיר והנדיר. מבקר מלודי מייקר ציין בתבונה אז: "אני מאד מעריך את פיטר גבריאל על חיפושיו הבלתי נדלים במוזיקה. הפעם הוא יצר סוג של עלילת 'בעל זבוב', עם מגרש משחקים בינלאומי והשלכות קודרות שיוצאות ממנו - 'אם מבטים יכלו להרוג, הם ודאי יעשו זאת, במשחקים ללא גבולות, מלחמות ללא דמעות'...". והסאונד? - "נקי ויפהפה כקצהו של יהלום המוצג בחלון ראווה. תקשיבו כיצד כלי ההקשה מתמזגים עם הבס ותבינו". כל התשבחות, כך נכתב, מגיעות למפיק סטיב ליליווייט. "זה תקליטון מאד מתעתע ולטובה", סיכם שם המבקר. הוא צודק בכל מילה!

ומי נתנה שם את הקולות השמימיים ברקע, גם ב-GAMES WITHOUT FRONTIERS וגם בקטע המצמרר NO SELF CONTROL? לא אחרת מאשר האחת והיחידה, קייט בוש! החיבור בין השניים ניצת לראשונה במופע לזכרו של ביל דאפילד, פועל תאורה בן 21 שעבד עם גבריאל ונהרג בתאונה לאחר מופע הפתיחה בסיבוב הופעות יחיד של בוש בבריטניה, באפריל 1979. מופע הזיכרון, שהתקיים ב-12 במאי בהאמרסמית' אודיאון בלונדון, הפגיש אותם לדואט מרטיט בלהיט של בוש THE MAN WITH THE CHILD IN HIS EYES, והסתיים כשכל המשתתפים שרו את LET IT BE של הביטלס. הכימיה המוזיקלית בין גבריאל לבוש הייתה מיידית. בוש, שכבר בנתה לעצמה שם של יוצרת שירים אניגמטיים עם טקסטים מהפנטים וביצועים מלאי להט, נתפסה, בדומה לגבריאל, כאמנית הפועלת מחוץ למסגרות המקובלות של תעשיית המוזיקה, כזו שבורחת מהגדרות ומלהיטים קליטים מדי, למרות הפוטנציאל הברור.

אבל גבריאל לא הסתפק רק בחדשנות צלילית. הוא גם אמן עם מצפון חברתי חד כתער. השיר BIKO, החותם את התקליט, היה יריית פתיחה למעורבותו בנושאים בוערים, והוא הציב במרכז את זוועות האפרטהייד בדרום אפריקה ומנהיג אפריקאי מת בשם סטיב ביקו, עוד לפני שזה הפך לטרנד הוליוודי בקרב כוכבי רוק ופופ. השיר הזה סימן את הכיוון שאליו יצעד גבריאל בהמשך הקריירה שלו. הוא חש שמקצבי הרוק המסורתיים כובלים אותו, ובאמצעות המקצב האיטי והמהפנט הזה, השואב השראה אפריקאית, יצר דפוס כמעט היפנוטי. "הקצב הוא עמוד השדרה של היצירה", הסביר גבריאל בשנת 1982. "אם תשנו את זה, אז הגוף שנוצר מסביב משתנה גם כן". השיר יצא גם כתקליטון, אך למרבה הצער, לא זכה להצלחה מסחרית גדולה. "התאכזבתי שזה לא הפך להיט", הודה גבריאל, "מאד קיוויתי שזה יהיה המנון נגד האפרטהייד". את השיר הוא כתב על סטיב ביקו, פעיל זכויות אדם שנרצח באכזריות על ידי כוחות משטרה לאחר מעצרו. המבנה האיטי והמהורהר של השיר מאפשר לכל מילה לחדור, לכל פעימה להדהד, ולכל פרט מזוויע בסיפור לשקוע עמוק בתודעה.

ואם כבר מדברים על מהפכות, אי אפשר שלא להזכיר את ההשקעה הכספית המטורפת של גבריאל בטכנולוגיה חדשנית: רכישת סינטיסייזר FAIRLIGHT CMI. הכלי האוסטרלי המופלא הזה, שאיפשר לדגום צלילים טבעיים ולנגן אותם במגוון גבהים ועיבודים, היה לא פחות מגילוי מרעיש. גבריאל היה מהחלוצים בבריטניה לאמץ את הפלא, שעלה אז סכום אסטרונומי של כ-10,000 פאונד! זו לא הייתה התחייבות פיננסית של מה בכך, אבל גבריאל, איש חזון, לא רק רכש את ה-FAIRLIGHT אלא גם שכנע את בן דודו, סטיבן פיין, לייבא את המכשיר לאנגליה, מהלך ששינה את פני המוזיקה בשנים הבאות. המכשיר איפשר יצירת עולמות צליל חדשים לחלוטין, והיה אבן דרך משמעותית בהתפתחות המוזיקה האלקטרונית והפופ. "זה היה אחד הדגמים המוקדמים של FAIRLIGHT", סיפר גבריאל והוסיף בהומור האופייני לו, "בסגנון גבריאל טיפוסי, אם אני רוצה חצי ליטר חלב, אז אני קונה את הפרה". מלך!

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "אלבום הסולו השלישי של פיטר גבריאל נדבק בראש כמו הגיבורים הרדופים של מיטב הסרטים. השיטות של גבריאל דומות לאלה של גרהם גרין, ריימונד צ'נדלר ואריק אמבלר. הזמר מבסס דמות 'תמימה' הצופה מרחוק בשחיתות החברה עד שהיא מוצאת את עצמה נמשכת באופן בלתי נמנע לעבר מרכז האירועים. לבסוף, אותה דמות לא בטוחה היכן מסתיימת ההתבוננות ומתחילה השותפות.

גם בעוד המכשור של פיטר גבריאל עושה שימוש בתופים אפריקאים, חליליות סקוטיות, אפקטים אלקטרוניים (עם הגיטרה של רוברט פריפ) והשריקה המעודנת ביותר מאז הסצנה בסרט 'הגשר על נהר קוואי', המוזיקה בנויה על סאונד שעוזר להפוך את הרוק לבעל ברית מסוג הקמפיין החברתי שגבריאל שר עליו. כשהמוזיקה רועמת באקורדים כוחניים, אין שום רמז לרזולוציה או לגאולה אלא רק צליל החלשים שנרמס על ידי החזקים. הנחמה לסולו הסקסופון של דיק מוריסי, הרגע האחד של המתיקות הטהורה של התקליט, נחרבת מייד על ידי תוף הבס והאימה החוקרת של השיר I DON'T REMEMBER, שמכה בתקווה עם צינור גומי.

לא שפיטר גבריאל תמיד נמצא במטרה. המחווה שלו למשורר ולאמן השחור סטיבן ביקו, שנרצח ככל הנראה על ידי משטרת דרום אפריקה, היא בלבול. אי אפשר לעמוד בפני המנגינה והדינמיקה של BIKO, אולם מה שיש לגבריאל לומר הוא בעיקר סנטימנטלי. הוא אומר שהוא לא יכול לישון בלילה כי 'האיש מת'. למה הוא לא יכול לישון? אחרי כל הקטל שהזמר הציג כאן - 'משחקים ללא גבולות' מצמצם את המלחמה עצמה למשהו בלתי נמנע כמו משחק של ילד. אז מה זה עוד גוף אחד? הרבה, כמובן, אבל לא מהסיבות שגבריאל מציע.

פיטר גבריאל הוא רוק פוליטי, שלכוד באמצע הדרך. גבריאל רואה את האימה האישית בכל דבר. הוא גורם לאופטימיות ולשמחת המיינסטרים של טום פטי או ברוס ספרינגסטין להיראות גרועה יותר מנאיבית. הוא גורם לך להבין מדוע זה עשוי להיות שקר. זה תקליט אדיר. לכל הפחות, גבריאל השליך מעליו את האלמנט הפרחוני ששלט בעבודתו בג'נסיס. הוא לא נסוג מכלום עכשיו. הוא נרתע, זה נכון, אבל הוא אף פעם לא נכנע. פיטר גבריאל רואה את העתיד גיהנום, ללא דרך מילוט".

במהרה יהפוך גבריאל ליוצר מרכזי גם בזרם מוזיקת העולם ואף יתפקד כשגריר בה. האלבום השלישי שלו היה הדבר בו אנשים הבינו שהשם פיטר גבריאל יישאר בעולם המוזיקה לזמן רב.

גם זה קרה ב-30 במאי. היכונו למסע בזמן אל כמה מהרגעים הכי עסיסיים, מצחיקים וגם קצת מביכים בתולדות המוזיקה הפופולרית. קבלו אותם, בלי צנזורה ובלי הנחות!

בואי, ג'אגר ועין אחת שובבה (1968, 1974)

הייתם מאמינים? בשנת 1968, עוד לפני שהפך לאייקון זיגי סטארדסט, דיויד בואי ניסה את מזלו במשחק! הוא נשלח לאודישן לסרט THE VIRGIN SOLDIERS, וזאת רק אחרי שמיק ג'אגר, סולן הרולינג סטונס בכבודו ובעצמו, אמר בנימוס (או שלא) "לא תודה" להפקה. הפגישה הגורלית נערכה עם במאי הסרט, ג'ון דקסטר, במסעדת ALVARO'S היוקרתית בצ'לסי. בואי, שלא בחל באמצעים, ניסה לשכנע את דקסטר כשסיפר שאחת מעיניו היא עין זכוכית. חשיפה: זו לא הייתה הפעם היחידה שבואי פיזר סיפורים על השוני בעיניו. האמת המוכרת היא שהמראה הייחודי של עינו נגרם לאחר קטטה סוערת על ליבה של נערה עם חברו הקרוב, ג'ורג' אנדרווד, שהנחית אגרוף מדויק וגרם לאישון מורחב קבוע (מצב רפואי המכונה אניסוקוריה). דקסטר, כנראה לא קנה את סיפור עין הזכוכית, וסבר שאיכותו של בואי "חמקמקה מדי" מכדי לזהור על המסך הגדול. קאט למרץ 1974: בואי כבר סופרסטאר ענק, והפעם הוא נפגש עם אותו דקסטר כדי לבדוק אפשרות להעלות את יצירת המופת הפוסט-אפוקליפטית שלו, התקליט DIAMOND DOGS, כהצגה בימתית גרנדיוזית. אז מי צחק אחרון?

כשסופרגרופ לא ממריא (1969)

אפילו האלים יכולים למעוד! בשנת 1969, להקת העל BLIND FAITH, שאיחדה אגדות כמו אריק קלפטון הגיטריסט, הקלידן והזמר סטיב וינווד, המתופף הפרוע ג'ינג'ר בייקר (שלושתם יוצאי להקות CREAM וטראפיק) והבסיסט ריק גרץ' (לשעבר מלהקת פאמילי), נכנסה לאולפן. וינווד הביא איתו שיר חדש ומבטיח בשם TIME WINDS. למרות הכישרון העצום שהתרכז בחדר, השיר פשוט לא הצליח "להתרומם" בהקלטה והעבודה עליו הופסקה. חבל, כי התקליט היחיד שלהם, שנשא את שם הלהקה ויצא באותה שנה עם עטיפה שנויה במחלוקת (זוכרים את הילדה העירומה אוחזת במטוס כסמל פאלי?), הפך לקלאסיקה מיידית והוכיח את הפוטנציאל האדיר - למרות שצדו השני היה די מרוח.

הסטונס באמריקה: תוספת קטנה, הבדל גדול (1964)

האמריקאים אוהבים את זה ברור! בשנת 1964 יצא בארצות הברית התקליט הראשון של הרולינג סטונס, כחודש וחצי לאחר צאתו באנגליה. בעוד שבממלכה המאוחדת התקליט יצא עם עטיפה נקייה ונטולת כיתוב לחלוטין בחזית, בהדפסה האמריקאית, ששווקה תחת השם ENGLAND'S NEWEST HIT MAKERS, נוסף, איך לא, כיתוב בולט עם שם הלהקה וההצהרה השיווקית. ככה זה כשרוצים לכבוש יבשת חדשה!

פליטווד מאק: החינם שעלה ביוקר (1969)

לפעמים גם כוונות טובות מסתיימות בפיצוץ. בשנת 1969, להקת פליטווד מאק, עוד בתקופת הבלוז המוקדמת והמחשמלת שלה עם הגיטריסט פיטר גרין, הופיעה בפסטיבל חינמי בקאמדן, לונדון. נשמע כמו מחווה יפה לקהל, נכון? אז זהו, שלא ממש. החינם הזה עלה ללהקה ביוקר כשחבורה של חוליגנים החלה לצעוק בקולי קולות לעבר הבמה ואף השליכה בקבוקים על חברי הלהקה. המוזיקאים ההמומים, ובצדק, החליטו שהבריאות שלהם חשובה יותר וירדו מהבמה, מפסיקים את ההופעה באמצע. כנראה שלא כולם העריכו את הנדיבות.

פרמפטון מדשדש?

בשנת 1979 יצא תקליט חדש לפיטר פרמפטון ושמו WHERE I SHOULD BE. פרמפטון בספרו: "היו הרבה אנשים מעורבים בזה. התחלתי לעשות את זה לבד, אבל לא באמת היה לי מספיק חומר. עדיין התחריתי אז עם עצמי, וזה היה רף גבוה, אבל פשוט לא קיבלתי השראה. איבדתי את החשק וזה גרם לי לדאוג. זה פגע בי. הייתה לי הצלחה עצומה, אבל הייתה לזה תגובה עצומה. זה היה כאילו הכנסתי את עצמי לצרות בכך שהצלחתי. לא דאגתי לעסקים מזה זמן רב ונאלצתי להתחיל לעשות זאת. פגשתי את אלטון ג'ון שהיה במסיבה בבית של חברי משכבר הימים, הגיטריסט המדהים סטיב לוקאת'ר. שם הוכנסתי לחדר שבו היה אלטון, ושוחחנו די הרבה זמן. אני זוכר שהוא אמר שזה כל כך חבל שאחרי כל סיבובי ההופעות ושנות העבודה שעשיתי, הקריירה שלי החליקה למטה. הבנתי שלא משנה מה עשיתי, זה בערך נגמר. סיימתי. הקריירה הסתיימה. אני לא יכול לעשות את זה שוב. זה מה שהרגשתי".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "פיטר פרמפטון הוא קורבן של ההיסטוריה - ההיסטוריה שלו והיסטוריית הרוק. בלי האלבום FRAMPTON COMES ALIVE הוא היה המודל של הרוקר הנודד עם נגינת גיטרה ממוצעת וקול שאיכשהו עובר. הוא לא היה כוכב פופ אבל מספיק טוב כדי להיות גיבור קאלט. אבל אנחנו נותרנו עם האיש שעשה את FRAMPTON COMES ALIVE, האלבום הכפול הנמכר ביותר בהיסטוריית הרוק. מאז הוא נתון לתכסיסי שיווק שנועדו להפוך אותו לדמות אופנתית שנראה כי אין לו כלל רצון להיות כזו. התקליט הזה מבקש להחזיר אותו לרוק הנוקשה יותר אבל ההפקה מתייחסת אליו יותר כאל זמר, שזה פחות טוב אצלו. פרמפטון בנה את הקהל שלו דרך נגינת הגיטרה שלו ויש מעט מאד ממנה פה. הבלדות שלו הן שניפחוו את הקריירה שלו מעבר לפרופורציות. בניסיון להפוך אותו לזמר פופ, נעשה פה הפשע הגדול ביותר שכל פרפורמר לבן חוטא בו - לעשות גרסת כיסוי למוזיקת נשמה שחורה. זה לא הפרמפטון שצריך להיות. מה שהוא צריך זו להקה קבועה והופעות קבועות בסגנון שהיה לו לפני האלבום הכפול ההוא בהופעה. הוא אולי לא יעשה מוזיקה נהדרת כך וגם יאבד קהל, אבל לפחות זה לא יהיה מביך לשמוע אותו כך".

אצבע שבורה, סיבוב מבוטל (1987)

אוי, האצבע! בשנת 1987 נאלצה להקת דיפ פרפל לבטל סיבוב הופעות שלם שנועד לקדם את תקליטה HOUSE OF THE BLUE LIGHT. הסיבה? לא פחות ולא יותר מאשר אצבע שבורה של הגיטריסט הווירטואוז והקפריזי, ריצ'י בלאקמור. מסתבר שגם גיטריסטים אגדיים תלויים באצבעותיהם, ואחת סוררת יכולה להשבית אימפריה שלמה. מעריצים רבים נאלצו להמתין בסבלנות להזדמנות הבאה לראות את האיש בשחור בפעולה.

ריק ווייקמן והערפל המלכותי (1975)

כשרוק מתקדם פוגש החלקה על הקרח... זה יכול להסתיים רק בצורה אחת: מוגזמת! בשנת 1975, הקלידן של להקת יס, ריק ווייקמן, הידוע בחיבתו לפרויקטים שאפתניים, העלה הפקת ענק של יצירתו, "המסע המיתולוגי של המלך ארתור ואבירי השולחן העגול על הקרח", באיצטדיון וומבלי. ההפקה כללה, בין היתר, משטח החלקה על הקרח שעליו החליקו רקדנים מחופשים. הכל טוב ויפה, עד שבשלב מסוים הרקדנים המסכנים איבדו קשר זה עם זה בגלל ערפל סמיך שנוצר מאפקט הקרח היבש של המשטח. התקלות שנגרמו הפכו מאז לאחד מרגעי הפומפוזיות הבימתית הגדולים והזכורים ביותר בעולם הרוק המתקדם. לפחות היה קריר באצטדיון!

יוסוף אסלאם וההתבטאות שזעזעה (1989)

מילים יכולות לפגוע, ובמקרה הזה, גם להרחיק מעריצים. בשנת 1989 הופיע יוסוף אסלאם (לשעבר הזמר קאט סטיבנס) בתוכנית טלוויזיה בריטית בשם HYPOTHETICALS. במהלך התוכנית הוא התייחס לפתווה, צו המוות הדתי שהוציא האייתוללה חומייני נגד הסופר סלמן רושדי, בעקבות פרסום ספרו "פסוקי השטן". כשנשאל אם ישתתף בהפגנה שבה שורפים בובה בדמותו של רושדי, ענה אסלאם תשובה מצמררת: "אני מקווה שבמקום בובה, זה יהיה הדבר האמיתי". דבריו הקשים גרמו לתדהמה ולזעם, ומעריצים רבים שלו, שזכרו לו את שירי הפולק העדינים והמסרים של שלום ואהבה, התרחקו ממנו עוד יותר.

הנבואה על אלביס (1977)

צירוף מקרים מצמרר או כוח נבואי? בשנת 1977, מתקשרת בשם גלוריה ג'יימס עלתה לכותרות כשניבאה שהמלך הבלתי מעורער של הרוק'נ'רול, אלביס פרסלי, ימות בקרוב. דעותיה שודרו בתחנת הרדיו WMEX מבוסטון והגיעו לאוזניו של אלביס ומקורביו. בעקבות התחזיות המאיימות, מאבטחים הקיפו את אלביס יום ולילה. במהלך מופע שקיים באותו יום בקולוסיאום בג'קסונוויל, פלורידה, אלביס, שכבר נאבק בבעיות בריאות קשות ובהתמכרויות, דיבר עם המעריצים וסיפר על בעיותיו הרבות. באופן טראגי, מספר חודשים לאחר מכן, באוגוסט 1977, אלביס אכן הלך לעולמו.

בואי האב הנבוך והשיר שנולד (1971)

התרגשות אבהית יכולה לבלבל גם את הכוכבים הגדולים! ב-30 במאי 1971, נולד בן לדיויד בואי ולאשתו דאז, אנג'לה. השם הנבחר: דנקאן זואי הייווד בואי (שיהפוך לימים לבמאי סרטים מצליח ומוערך, דנקאן ג'ונס, שאחראי לסרטים כמו "ירח" ו"קוד מקור"). בואי, שהיה בביתו והאזין לתקליט המופתי של ניל יאנג, AFTER THE GOLDRUSH, קיבל את שיחת הטלפון המרגשת מבית החולים ברומלי, שבישרה לו על הולדת בנו. הזמר המאושר מיהר לבית החולים, ולמרבה התדהמה והמבוכה, התבלבל שם בין התינוקות! במשך כמה דקות הוא הרעיף את אהבתו האבהית הראשונה על תינוק שאינו שלו, עד שאחות הצביעה על התינוק הנכון. כדי להנציח את הרגע המאושר (ואולי קצת את הפדיחה), בואי השלים את כתיבת השיר המקסים KOOKS, שנכלל בתקליטו HUNKY DORY ועליו עבד יותר משנה עד אז. בשנת 1973 סיפר בואי על מקור השם לבנו: "נתתי לו את השם מחוברת קומיקס על באטמן. אני הולך להגיד לו בהמשך שהוא יוכל לקרוא לעצמו באיזה שם שיחפוץ בו, אם לא יאהב את הבחירה שלי". נו, אז מסתבר שהבן לא אהב את הבחירה.

אוזי נגד איומי: הקרב על הממלכה השחורה (2009)

גם בחברות הכי טובות (או לפחות הכי רועשות) יש מריבות על כסף. בשנת 2009 תבע הזמר אוזי אוסבורן את טוני איומי, הגיטריסט של להקת בלאק סאבאת', על ענייני תשלומי תמלוגים. אוסבורן, נסיך האופל, האשים את איומי בטענה כוזבת שיש לו זכויות בלעדיות על שם הלהקה, ולכן כל התמלוגים ממכירת סחורה עם שם הלהקה הגיעו רק לכיסו של הגיטריסט. אוזי דרש פיצויים בסכום לא מוגדר, החזר אובדן רווחים והכרזה שהוא מחצית הבעלים של הסימן המסחרי BLACK SABBATH. איומי, מצידו, טען שאוסבורן ויתר באופן חוקי על הזכויות על שם הלהקה עוד בשנות השמונים. אוסבורן סיכם ואמר שהוא מאמין שכל ארבעת חברי הלהקה המקוריים צריכים לחלוק את שמה של בלאק סאבאת' באופן שווה. הדרמה הזו רק הוסיפה עוד פרק עסיסי לסאגה הבלתי נגמרת של אבות המטאל.

רותי נבון: כוכבת עם נשמה של לוחמת (נולדה ב-1951)

היום אנחנו מצדיעים לזמרת ישראלית אמיתית, רותי נבון, שנולדה בשנת 1951 והפכה לאחד הקולות הגדולים והמרגשים במוזיקה שלנו! היא פרצה ככוכבת בצוות הווי פיקוד הדרכה לשנת 1971, והמעבד-מלחין, אלדד שרים, סיפר לי שכאשר שמע לראשונה את קולה העוצמתי, הוא פשוט היה חייב לתת לה משפט סולו קטן אך אפקטיבי ביותר בשיר "כל מה שרציתי" (שהלחין למילים של יוסי בכר). הסולן הראשי בשיר הזה היה יוני נמרי, לימים בעלה של רותי. את טבילת האש האזרחית הראשונה עשתה בהצגה "אל תקרא לי שחור", אך ההצלחה גבתה מחיר כבד כשהיא איבדה את קולה לתקופה מסוימת ונאלצה לנוח. כשהחלימה, נראה היה שהפריצה הגדולה בדרך: היא שרה באירוע הראשון של פסטיבל הזמר 1973 את השיר "נצח ישראל", אך למרבה הצער, יום לאחר הפסטיבל הייתה מעורבת בתאונת דרכים שפצעה אותה וגרמה לה להיעדר שוב מהבמה. השיר הועבר מיד לשלישיית "שוקולד מנטה מסטיק", שזכתה להצטלם עמו לטלוויזיה שהעבירה את כל הפסטיבל בשידור ישיר. אך רותי, כמו עוף החול, לא ויתרה. עם החלמתה, התגייסה להפקת ערב משירי החיפושיות בעברית, הפקה שלבסוף לא יצאה לפועל. היא גם הצטלמה עם מישה סגל ולהקתו לתוכנית שצילם צוות טלוויזיה גרמני על אמני ארצנו. זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת יום כיפור, ורותי הסתובבה ברחבי הארץ (עם יוני נמרי, שלישיית אף אוזן גרון ונגנים כמו מאיר ישראל וחיים רומנו), ובראשה כבר הדהד הרעיון להקליט תקליט סולו. ועוד איזה תקליט! עם להיטי ענק כמו "חשמל זורם בכפות ידיך", "גשם בעיתו" (עם צליל המלוטרון המכשף שהיה באולפני טריטון, הגיטרה הבלתי נשכחת של חיים קריו וחליל הקסם של רומן קונסמן), ו"בין האצבעות" (שצביקה פיק יצר וגם הקליט גרסה משלו לפני כן). וכן, בתקליט הזה נמצא גם השיר ההוא מפסטיבל הזמר - "נצח ישראל". ולקינוח, סקופ מעניין ביותר שגיליתי על הקשר בין רותי נבון ללהקת כוורת האגדית נמצא בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967" – שווה בדיקה!

רדיוהד בורחים אל השכחה (2001)

מה קורה כשלהקה בשיא הצלחתה מחליטה לפרק הכל ולהתחיל מחדש? בשנת 2001 הוציאה להקת רדיוהד את האלבום AMNESIAC, ומבקר הרולינג סטון קלט מיד את המהלך: "בין סיבובי הופעות באצטדיונים לאלבומים להיטים, להקת רדיוהד רוצה להתרחק מהכל. לא לשבוע בגואה או קיץ בפרובנס אלא בריחה שלמה יותר: אל השכחה. השירים באלבום החדש מדברים על התאבדות, גירושים, פרנויה והיעלמויות מסתוריות, והמוזיקה עוקבת אחריהם. זו היא עבודתה של להקה שנחושה לרדוף אחרי הדחפים הסוררים והמוזיקליים ביותר שלה לאן שהם עלולים להוביל. ככזה, זו הוכחה ברורה לכך שדחף הרוק המתקדם שרד את המאה העשרים. באלבום שנעשה במהלך אותם מפגשי הקלטה שהניבו את האלבום KID A בשנה שעברה, רדיוהד יצאו למחוק את כל מה שציפו מהם מאזיניהם פעם. הלהקה מתנהגת כמו חבורת אמנים וממשיכה לבטל את הסגנון שהפך את החברים לנושאי דגל של בריט-פופ הימנוני בשנות התשעים. הם התחילו את זה ב-KID A על ידי מיסוך הזהות הישנה שלהם בתור להקת רוק מונעת גיטרה ופה הם המשיכו לפרק את זה. כל מה שנותר לסמן ברדיוהד הוא קול הטנור הכואב של ת'ום יורק, שמתקרב יותר ויותר אל הקצה שלו. האלבום הבא יגיד לנו האם דלת המלכודת נסגרה היטב מאחורי הלהקה".

בונוס: החודש, מאי בשנת 1967, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגילינות KRLA שברשותי:

ואן מוריסון: "לגבי עצמי. אני טס לניו יורק כדי להקליט עבור הלייבל BANG כאמן סולו. אודה לכם אם תודו בפומבי בעיתון שלכם למעריצים של להקתי הקודמת, THEM, שהעניקו לנו זמן כה נפלא שם. מקווה לראות את כולכם בעתיד הקרוב כשאגיע לארצות הברית לקדם את האלבום החדש שלי".

ג'יין אשר (על פול מקרטני): "אני אוהבת את פול מאוד מאוד והוא מרגיש אותו הדבר. אני בהחלט אהיה מופתעת מאוד אם אתחתן עם מישהו מלבד פול" (ספוילר - ג'יין תתפוס את פול בוגד בה עם פרנסי שוורץ ושנים לאחר מכן תתחתן עם הצייר ג'רלד סקארף, שגם יהיה האחראי על ציורי "החומה" של פינק פלויד).

פיט טאונסנד (מלהקת המי): "להקת המי מקבלים תשלום גבוה יותר עבור הופעות בארה"ב. כי צעירים בריטים רבים לא יכולים להרשות לעצמם את המחיר של שלושה או ארבעה דולר שבדרך כלל גובים עבור כרטיסים במדינה הזו".

רינגו סטאר על הציפייה לילדו השני: "כשזאק היה בדרך אמרנו כל הזמן שזה יהיה בן. אני רוצה עוד בן אבל הפעם זה לא כל כך משנה. לפני שהיה לנו תינוק משלנו, ילדים לא היו כל כך חשובים לי. עכשיו זה שונה לגמרי. זה פשוט גורם לנו להרגיש נהדר לשמוע את זאק מדבר".

ג'ון לנון על הופעות: "להקה על במה לא יכולה להתאסף עם 60,000 איש ולעשות משהו בעל ערך".

פול מקרטני על הופעות: "אולי יום אחד נמצא דרך לעשות הופעות 'חיות', אבל זה לא יהיה דומה כלל לפורמט קונצרטים קונבנציונלי".

מיק ג'אגר: "לעולם לא נצא שוב לסיבוב הופעות באמריקה. זו עבודה קשה מאוד והרסנית. יש לך עשרה כתבים כל יום שרק רוצים לצחוק עליך. אבל בפריס הסיפור היה שונה. אנשים בשנות הארבעים לחייהם ישבו בקהל והצלחנו לעשות מופע אמיתי. אנשים אפילו יכלו לשמוע את הסיטאר של בריאן (ג'ונס)".

בונוס: החודש, מאי בשנת 1982, אמרו חברי להקת פוליס גם את הדברים הבאים שאספתי לכם מעיתון ביט אינסטרומנטל...

המתופף סטיוארט קופלנד...

על ההופעה של הלהקה: "בטח, זה דורש ממך הרבה... לעזאזל, אחרי הופעה טובה אני ידוע בכך שאני קופץ ישר על מגבר הבס של סטינג, תחושת ההתרוממות כל כך חזקה. אני לא יכול לעשות את זה אחרי בדיקת סאונד".

על עבודת סולו לעומת הלהקה: "אתם מבינים, יש קו דק בין מקוריות אמיתית ויצירתיות, לבין פינוק עצמי פשוט... זו באמת התפרצות כוח לנגן הכל בעצמך באולפן שלך... אבל זה באמת שרבוט, כדי לבדר את עצמי. אני בהחלט מרגיש חזק יותר כחבר בפוליס מאשר לבד, וחברי הלהקה האחרים מוציאים ממני כישרונות שהייתי צריך לשלוף לזה".

על שיתוף פעולה: "כשאתה מעורב עם אנשים אחרים זה נהיה יותר רציני, כמו מקצוע. כמו גם ריצת מרוץ, זה אתגר - אתה רץ טוב יותר כשאנשים נושמים לך בעורף".

על הקלטות: "אחד מאיתנו עושה תוספות באולפן, אחד מאיתנו יושב ליד הבריכה, והשלישי יושב ליד שולחן המיקסר ומתנהג בצורה פוגענית, מעליבה ומתסיסה. מה שמתברר, זה עושה את העבודה".

על קבלת החלטות: "רעיון אחד שלך והשני לא... אחד מהם כנראה טוב יותר מהשני. המנצח הוא מי שיכול לזכות בתמיכת החבר השלישי. בסופו של דבר, בדרך כלל יש לי את המילה האחרונה על הקצב, אנדי בגיטרה וסטינג בשירה".

על הלחץ במהלך הקלטת התקליט השלישי, זניאטה מונדטה: "לא היה לנו כל כך הרבה זמן; היו שם מנהלים של חברות תקליטים שעדיין הבהירו לנו בנוכחותם שאנחנו צריכים לספק פיסת מוצר חשובה. יכולנו ממש להרגיש את הלחץ".

על הקלטת התקליט הרביעי, רוח רפאים במכונה, במונטסראט: "זאת אחת הסיבות לכך שהקלטנו את התקליט שם, כי זו טיסה של 12 שעות לחברת התקליטים הקרובה ביותר!"  

על התגברות על קללת "שלושת האלבומים": "אחד מאיתנו, אני חושב שזה היה סטינג, אמר משהו בסגנון שאף להקה בימינו לא יכולה להוציא יותר משלושה אלבומים". 

על הסאונד של התקליט הרביעי: "אף אחד מהדברים, חוץ מנגינה בסקסופון של סטינג, אינו חדש. זה לא נראה לנו חדש, אבל אני מניח שהשימושים היו פחות בולטים קודם".  

על מילות השירים של סטינג: "המילים של סטינג הן לגמרי שלו, אבל הן משקפות את הגישה של הלהקה כולה".

הגיטריסט אנדי סאמרס...

על הסאונד האינסטרומנטלי של הלהקה: "אחד הדברים שהפכו את פוליס לכל כך טובה מבחינה אינסטרומנטלית הוא צלילות הסאונד; זה משהו שאנשים מגיבים אליו".

על תפקידו כגיטריסט: "אנחנו מנגנים מוזיקה מבוססת רגאיי, אבל אני כותב גם בהרמוניה, בהשפעת מסייאן, ברטוק, שואנברג וטאקמיטסו, וגם ג'אז... זהו תפקיד רחב יותר ממה שרוב הגיטריסטים המובילים מילאו בעבר".

על הכתיבה ללהקת פוליס מול כתיבה לפרויקט סולו: "אני כותב בכל מקרה. כשמגיע שלב ב'הנה מגיע עוד אלבום של פוליס', אז כולנו הולכים ומנסים לכתוב שירים".

על שיתוף הפעולה עם רוברט פריפ: "להקה כמו פוליס יכולה להיות כל כך אינטנסיבית שהיא יוצרת קלסטרופוביה ואתה מאבד את עצמך כנגן. יש צורך לצאת החוצה, לאתגר חוץ מהנגנים שאתה מכיר - למעשה, לקבל קלט חדש עבור הלהקה עצמה".

על פריפרטרוניקס: "זה הקטע של רוברט פריפ. קשה להסתגל לזה וזה לא מרגש כמו שתי גיטרות שמנגנות אחת על השנייה ומאלתרות".  

על הופעות באצטדיונים לעומת מועדונים: "זה לא מרתיע כמו לנגן במועדון קטן עם אנשים ממש מקדימה שבוחנים כל נקבובית שלך. בזירה אי אפשר לראות את המרחב, אפשר רק לחוש אותו... הטריק הוא לגרום לזה להיראות כמו חדר קטן".

על השפעתו: "הרבה אנשים הושפעו מפוליס ומהנגינה שלי. קיבלתי מספר שבחים אבל אני לא רוצה להיות מרוצה. אני רוצה להמשיך לגרד ולנסות לגרד את הגירוד הזה. כפי שפיקאסו, אני חושב, אמר פעם, יופי צריך להיות עווית. אני אף פעם לא רוצה להיות במצב של מנוחה מבחינה אמנותית".

הזמר-בסיסט סטינג...

על נגינה בבס: "התחלתי כגיטריסט אבל מצאתי יותר כוח בבס, במיוחד מאחר שאני גם שר. עכשיו הגעתי עד היכן שאני יכול להגיע בבס; אני לא ג'קו פסטוריוס".

על מילים פוליטיות: "אין לנו יותר זמן להיות בארי מנילו של הרוק. אני מודאג מה יקרה לעולם. חוץ מזה, השירים שלנו לא גורמים לך להיות אומלל; אתה עדיין יכול לרקוד לצליליהם".

על ראיונות: "אם הייתי יכול להתחמק מזה, לא הייתי עושה עוד ראיונות. חלקם מהנים, אבל המוזיקה אומרת הכל".

על עתיד הלהקה: "זה לא כאילו שאנחנו קשורים יחד באחווה כלכלית. כולנו חופשיים מאוד; הלהקה יכולה להסתיים מחר בלי לפגוע באף אחד מאיתנו. אני לא חסר אחריות; אני לא סתם הולך לצאת ממנה. אבל אם משהו באמת מעניין אותי, ואני רואה את הלהקה שעומדת בדרכי... אני יודע שזה נשמע ממש אכזרי, אבל אני פשוט לא רוצה להמשיך לחזור על אותם טקסים".

על הפרסונה על הבמה לעומת החיים האמיתיים: "'אני בן 30. אני מבוגר. אני לא האדם שרואים צורח על הבמה. כשמישהו תוקף אותי בדפוס, הוא לא מכיר אותי, לעולם לא יכיר אותי. כל מה שיש שם בחוץ הוא אדם מדומיין. מחוץ לבמה אני שקט, מופנם; בחדר צפוף אני אלך לפינה. זו סוג של סכיזופרניה מבוקרת".

על אורך החיים של להקות: "רוב הלהקות אפילו לא מוציאות אלבום אחד ראוי, בואו נודה בזה. אם יהיה להן מזל הן מוציאות שניים. הלהקה שתיזכר בהיסטוריה מוציאה הרבה כאלו... אולי אנחנו נוציא חמישה".

בונוס: החודש, מאי בשנת 1970, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגילינות מלודי מייקר שברשותי:

רוברט פריפ (קינג קרימזון): "לגרג לייק יש כמה תוכניות להופעות של קרימזון לקראת סוף השנה, אבל שום דבר לא ברור לחלוטין. אני יורד השבוע למרתף החזרות שלנו כדי להתחיל לכתוב ולעבד את האלבום הבא".

ג'ון לודג' (מהמודי בלוז): "השירים שלנו עוסקים במה שקורה לכולם. אולי נגיע להרבה יותר מקומות, אבל יש לנו את אותן חוויות כמו לכולם, ועל זה אנחנו כותבים. מה שמדאיג הוא שאנשים קוראים משהו בשירים שלנו שלא קיים, אבל אי אפשר להגיד להם את זה. הם חושבים שיש לנו את התשובות לבעיות".

ג'ק לנקסטר (מלהקת בלודווין פיג): על האלבום החדש: "יצאו לאחרונה הרבה אלבומים טובים, בתחרות עם שלנו, אבל אני מרגיש שהוא הרבה יותר טוב מהראשון שלנו. הסיבה שרוב הסקסופונים ברוק משיגים צלילים קשים כל כך היא שרובם מושפעים מנגני ג'אז אוונגרדיים כמו ארצ'י שפ ואלברט איילר. גם עוצמת הקול היא בעיה. כשמתחרים עם אורגן חשמלי וגיטרה, קשה לשמור על כיוון טוב של הכלי. נוטים לנשוף יתר על המידה. הסקסופון הופך למקובל יותר בלהקות עם הופעתו של מה שנקרא זרם הג'אז-רוק. יש נטייה בקרב חלק מהלהקות להשתמש בסקסופון כמו בגיטרה ולא כמו שנועד לנגן בו. לסקסופון יש צורת ביטוי משלו, ואני לא אוהב להשתמש במגברים ואפקטים אלקטרוניים. אני פשוט משתמש במיקרופונים של הגברה. נראה שהכל נראה טוב עבורנו. אין בעיות בכלל ואין שום סימן לכך שאנחנו נתפרק".

פיטר פרמפטון (מלהקת HUMBLE PIE): על קולו לאחר דלקת גרון: "הקול שלי עדיין שלוש אוקטבות נמוך יותר. אני מניח שאני אצטרך ללכת לרופא. היה ממש מביך לשיר אתמול בלילה. בכל פעם שהלכתי לשיר שום דבר לא יצא". על חוזה התקליטים החדש: "זה פתח לנו הכל. אנחנו ממש מסתדרים טוב וסיימנו ארבעה שירים לאלבום החדש שלנו תוך כמה סשנים בלבד. אם זה יימשך כך, אנחנו אמורים להוציא אחד בעוד כחודש". על התגברות על תקופות קשות: "מכיוון שעברנו את זה, הלהקה חזקה מתמיד. אין חילוקי דעות אישיים, כולנו מסתדרים זה עם זה, זה נהדר. אמריקה עשתה את זה בשבילנו. כולנו מכירים אחד את השני כמו שצריך עכשיו, וזה נהדר". על שכחת הלהיט שלהם ששמו NATURAL BORN BUGIE: "תודה לאל! זה היה שיר נהדר שנהנינו לנגן, אבל טוב שהוא נשכח". על שיפור הנגינה שלו: "אני ממש נהנה לנגן עכשיו. באמריקה הגעתי לשלב שבו פשוט ניגנתי יותר מדי ולא למדתי שעדיף לנגן קצת בכל פעם ולא להגזים. לדעת מתי להפסיק, זה מה שהייתי צריך ללמוד".

חברי להקת יס: ג'ון אנדרסון: "פשוט הרגשנו מנותקים מהגיטריסט פיטר בנקס מבחינה מוזיקלית. הוא לא ניגן את הסגנון שלנו. אנחנו רוצים שפיטר יפתח סצנה משלו". ביל ברופורד: "אין סיכוי שנתפרק. זה לא סוף הלהקה, זו ההתחלה. אני מרגיש צעיר בעשר שנים". כריס סקווייר: "נשמור על כמה מהשירים האהובים ונשתמש בכמה דברים חדשים. פשוט נפריד בין הטובים לרעים". פיטר בנקס (הגיטריסט שהועף מהלהקה): "בעיקרון, במשך החודשיים האחרונים לא נהניתי לנגן במיוחד. הרגשתי שנגינת הגיטרה שלי סובלת מזה. הגיע הזמן לשינוי. בטח שהיה לי חופש, אבל חסרה לי השראה. מצאתי את עצמי מנגן דברים כמו I SEE YOU על אוטומטי. לפעמים לא הצלחתי להיכנס לזה ופשוט ניגנתי כמו מכונה. לפעמים המשכתי עוד ועוד ונהייתי ממש משעמם. זה היה סוג של אנטי-קליימקס בשבילי, למרות שזה התקבל יפה. עכשיו אני רק רוצה לנגן עם אנשים שונים. יס היו יכולים להיות הרבה יותר גדולים, ויהיו גדולים יותר עם הגיטריסט החדש שלהם. זה אמור להיות טוב עבורם. אני ממש אוהב את התקליט החדש, TIME AND A WORD, ומקווה שהוא יימכר. הראשון היה קצת מאכזב. אבל החדש אמור להגיע ישר לראש המצעד".

מנפרד מאן: על אתגרי סיבובי הופעות: "לוקח לילה כדי להבין מה קרה... אבל ככה זה בחיים. אני לא אוהב את ההיבט הזה של המוזיקה, את האווירה של ערב הפתיחה, אבל זה אותו דבר בכל מקום". על תגובת הקהל באנגליה: "יש קבוצה קטנה של אנשים שממש המומים, והרבה אנשים מבולבלים, ויש כאלה שפשוט לא אוהבים את זה. אז במידה מסוימת אנחנו מעוכבים באנגליה בגלל השם שלנו. התחלנו להבין שחייב להגיע זמן בחיים לנסות משהו אחר. זה שינה הרבה דברים, וגיליתי באופן אישי שכמוזיקאי, כשהייתי באנגליה, ניסיתי הרבה יותר לנגן מוזיקה מוזרה, אבל עכשיו אני נכנס לגרוב פ'אנקי וזה הרבה פחות מאולתר. אנחנו לא להקת חברים שגרים כולם באותו בית. אני לא רוצה לראות את החבר'ה האחרים כשאני בבית. אני לא אוהב את מה שלהקות כמו שיקגו או דם, יזע ודמעות עושות. אני בכלל לא מקשיב לזה. מה שאני באמת אוהב זה את ג'יימס טיילור. יש לי את התקליט הראשון שלו כבר חודשים. אני חושב שזה התקליט הכי יפה. אני מאוד אוהב את ד"ר ג'ון. אני אוהב את ליאונרד כהן ואני אוהב את הארי נילסון".

איאן אנדרסון (ג'ת'רו טול): על הוספת הקלידן ג'ון אוון: "ג'ון היה בתול מוזיקלי. הרבה יותר נחמד שיש מישהו בלהקה שלא ניגן עם 35 להקות אחרות. אם ג'ון לא היה מצטרף ללהקה, היינו נשארים להקה של ארבעה אנשים. איתו עכשיו יש הרבה יותר מרחב. כולם יכולים לקחת את זה קצת יותר בקלות. יש לך קצת יותר זמן לחשוב ולהירגע. יש יותר חופש לאלתר כשיש חמישה אנשים. מרטין באר הגיטריסט השתפר לחלוטין מאז שג'ון הצטרף ללהקה".

ג'ימי הנדריקס: על התקליט BAND OF GYPSYS: "לא הייתי מרוצה במיוחד מהאלבום. אם זה היה תלוי בי, לעולם לא הייתי מוציא אותו. מנקודת מבטו של מוזיקאי, זו לא הייתה הקלטה טובה והייתי לא בכוונון בכמה דברים. לא הושקעה בזה הכנה מספקת וזה יצא קצת מרושל - כולנו הרגשנו רעועים. העניין היה שהיינו חייבים לחברת התקליטים אלבום והם לחצו עלינו - אז הנה הוא".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459