רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-29 במאי (29.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני לא חושב שהרעיונות שלי רחוקים מאוד מבחינה מוזיקלית. מה שעובד עבורי במוזיקה הוא המרכיב הרגשי, ולא הצד הטכני. אני מוקסם מהמוזרות המוזיקלית – כמו מה שעשיתי ב-BLUES FOR ALLAH, למשל. אבל באמת, הדבר שמניע אותי במוזיקה הוא המציאות הרגשית שבה. וככל שאני מתבגר, אני מתמסר לכך יותר. אני סומך על האינטואיציה הזו" (ג'רי גרסיה, מלהקת גרייטפול דד, בשנת 1993)

המתופף הידוע נפל לפשיטת רגל. ב-29 במאי בשנת 1984 נערך שימוע דרמטי בבית המשפט, ובמרכזו עמד מיק פליטווד, המתופף האגדי והמייסד של להקת פליטווד מאק, שהכריז רשמית על פשיטת רגל. כן, קראתם נכון. האיש שעמד מאחורי תקליטי ענק כמו RUMOURS, שמכר למעלה מ-40 מיליון עותקים, מצא את עצמו שקוע בחובות עד צוואר.

מיד לאחר השימוע, כל נכסיו של פליטווד הועברו לידיו של נאמן מטעם בית המשפט. "התפקיד שלנו פשוט", הסביר איאן קופלי, עורך דין שהובא לסייע, "להשתלט על כל מה שבבעלותו של מר פליטווד, למכור אותו ולחלק את הכסף בין הנושים ורשויות המס". על הפרק עמדו נכסים מפוצצים, כמו ביתו של פליטווד במאליבו בשווי 2.2 מיליון דולר, שזכה לכינוי "הלוויתן הכחול", וכן כל התמלוגים העתידיים שלו מחברת BMI.

אך מהר מאוד התברר שהמשימה לא תהיה פשוטה. למרות הרשימה המרשימה של נכסים, ערכם האמיתי היה נמוך משמעותית. "לפליטווד היו הרבה דברים, אבל למרבה הצער, נראה שרובם לא שווים הרבה", אמר קופלי. הוא הוסיף כי הנכסים היקרים באמת, כמו הבית המפורסם, כבר היו משועבדים כערובה לחובות ספציפיים, מה שהותיר מעט מאוד עבור חמישים הנושים שנותרו בתמונה.

אז איך, למען השם, קורה דבר כזה? איך האיש שהוא לא רק המייסד, אלא שימש במשך חמש שנים גם כמנהל של אחת מאימפריות הרוק המצליחות אי פעם, הגיע לתהום פיננסית? התשובה היא קוקטייל מסוכן של תזמון אומלל, שיקול דעת מוטעה, חוסר מזל, ומעל הכל – ריביות גבוהות עד כדי גיחוך. "בעיקרון, קניתי יותר מדי נדל"ן", הודה פליטווד עצמו, "עם הלוואות ותשלומים בנקאיים מצחיקים. נכנסתי ליותר מדי חובות. פשוט אין לי מספיק כסף כדי לשמור את הראש מעל המים". עורך הדין של הלהקה, מיקי שפירו, מיהר להבהיר שלא מדובר בסיפור הוללות הרוק'נ'רול הצפוי. "אל תציירו אותו ככוכב רוק קלאסי שחי על דיאטה של שמפניה וקוקאין", הדגיש שפירו. "מיק אוהב תופים נהדרים, מכוניות, נשים יפות ונכסי נדל"ן מרהיבים".

הספינה של פליטווד החלה לשקוע באביב 1980. "קניתי נכס באוסטרליה, וזה כנראה התחיל את כל אפקט הדומינו", סיפר המתופף. לפי שפירו, החוק האוסטרלי באותה תקופה חייב רוכשים זרים לשלם על נכס כמעט את מלוא הסכום במזומן. כדי לממן את הרכישה, פליטווד נטל הלוואה של חצי מיליון דולר, כשחברת התקליטים, האחים וורנר, ערבה לו. בתמורה, היא קיבלה שטר נאמנות על ביתו בבוורלי הילס ועל מניותיו בכמה חברות הקשורות ללהקה. התוכנית הייתה לעבור לאוסטרליה לצמיתות, אך אחרי שלושה שבועות בלבד, פליטווד גילה שהנכס הוא, במילותיו של עורך דינו, "בלתי ניתן לניהול, לא מעשי ורחוק מלהיות מתוחזק כראוי". הוא מכר את הבית בהפסד, ובדצמבר 1981 רכש את האחוזה במאליבו, הפעם עם משכנתא של 1.6 מיליון דולר.

כאן נכנס לתמונה אויב קטלני: הריבית של תחילת שנות השמונים. "הוא לקח את ההלוואה בתקופה שבה הריביות היו בשמיים", הסביר קופלי. "ההלוואה הייתה בריבית של 17% והתשלומים החודשיים שלו עמדו על 20,000 דולר. זה המון כסף לכל אחד, אפילו למיק פליטווד". כדי להגן על הערבות שלה להלוואה הראשונית לפליטווד, חברת וורנר השיגה משכנתא שנייה על הבית. כדי להשלים את התמונה, פליטווד קיווה שהכנסותיו ימשיכו לזרום בקצב של סוף שנות השבעים. אך בזמן שהוא נאבק בחובות, חבריו ללהקה פנו לפרויקטים אישיים משלהם – סטיבי ניקס המשיכה להצליח בגדול עם תקליטי סולו ולינדזי בקינגהאם חקר כיוונים חדשים. כך, ההכנסה של פליטווד בשנים 1982 ו-1983 צנחה דרמטית והייתה נמוכה בהרבה ממה שציפה.

המתופף סירב להאשים את מצוקתו בעצה רעה שקיבל. "אני אקח אחריות מלאה", הוא הצהיר, "במקום שילחשו באוזניים שלי, 'היי, מישהו היה צריך להגיד לך'...". הוא סיפר במבוכה מסוימת על מעריצים ששמו שטרות של דולר לידו כשביקשו חתימה. אך דווקא המשבר הזה חיזק אצלו אמונה ישנה: "זה מקסים שיש כסף, ובוודאי עדיף שדברים כאלה לא יקרו. אבל הפרספקטיבה שבה אתה ניגש לכסף חשובה הרבה יותר מהכסף עצמו".

באופן אירוני, פשיטת הרגל הייתה גם דרך מילוט. "זו הסיבה שהוא הגיש את הבקשה", הסביר קופלי. "אתה שם את החובות והנושים הישנים מאחוריך, ועובר להכנסה חדשה". כל הכנסה שיצר פליטווד מהיום שהגיש את הבקשה ואילך, הייתה שייכת לו בלבד. "אני בסדר גמור עכשיו", סיכם פליטווד, "אני לא משוגע שמשתולל. אם אתה נותן לכל העניין הזה להפיל אותך ואין לך שום חוש הומור, אני חושב שאתה בבעיה גדולה".

חשבתם שרוחו של פרדי מרקיורי נחה בשלום? תחשבו שוב. ב-29 במאי בשנת 1992, כחצי שנה לאחר מותו הטרגי של סולן להקת קווין, פרצה שערורייה של ממש במסדרונות בית הספר הקתולי "הלב הקדוש" בניו ג'רזי, מקום שהתהדר ב"חינוך מעולה לצד ערכי מוסר גבוהים". מה כבר יכול להרעיד את אמות הסיפים במוסד שמרני כל כך? ובכן, המנון רוק אחד ותלמידי כיתה ח' נחושים.

הכל התחיל כשהתלמידים הנרגשים ביקשו לבצע את הלהיט הבלתי נשכח WE ARE THE CHAMPIONS בטקס הסיום שלהם. אך למנהל בית הספר, דונלד קווינלן, היו תוכניות אחרות. קווינלן, שחשש מההשפעה של מרקיורי, אשר מת מאיידס, החליט להטיל וטו. לטענתו, הוא חייב להגן על הרמה המוסרית של בית הספר מפני כוכב הרוק המת. כן, קראתם נכון. רוחו של פרדי כנראה איימה על קדושת המקום.

וכדי להוסיף שמן למדורה, כומר בית הספר התראיין לסוכנות הידיעות AP וסיפק השוואה בלתי נשכחת: "אם הם היו רוצים לשיר 'אני פופאי המלח', זה לא היה מתאים בסיום לימודים דתי". הוא התעקש שאין לזה שום קשר לאורח חייו של כותב השיר, אבל תלמידי כיתה ח' לא התכוונו לוותר. במקום להוריד את הראש, הם העלו הילוך והזעיקו תגבורת בדמות ארגון האקטיביסטים הלוחמני ACT-UP, ששמו המלא הוא "קואליציית האיידס לשחרור הכוח". חברי הארגון הגיעו לקמפוס כדי להפגין, אך נתקלו במשטרה שהמתינה להם ועצרה שניים מהפעילים. במקביל, התלמידים הפציצו את תחנת הרדיו המקומית בבקשות להשמיע את השיר שוב ושוב.

המהומה הקטנה הפכה בן לילה לסערה לאומית. הסיפור הגיע לכותרות הראשיות ברחבי ארה"ב והוביל להוצאה מחודשת של הסינגל WE ARE THE CHAMPIONS. התקליטון לא שבר הפעם שיאי מכירות והגיע למקום ה-52 בלבד במצעדים, אבל עבור התלמידים? זה היה ניצחון אדיר. ומה לגבי טקס הסיום? ובכן, בשל המחלוקת הגדולה, בית הספר פשוט ביטל אותו.

אז אולי הם לא זכו לשיר את ההמנון על הבמה, אבל תלמידי "הלב הקדוש" הוכיחו שהם אלופים אמיתיים בקרב על חופש הביטוי. אין זמן למפסידנים...

הקאמבק המפואר של טינה. ב-29 במאי בשנת 1984 יצא תקליט הקאמבק של טינה טרנר, PRIVATE DANCER. רבים חשבו שכבר אין לה מה להציע - והיא הוכיחה שטעות ענקית בידיהם!

לונדון, 1983. בעולם שסגד לצעירים ולחדשים, טינה טרנר הייתה דינוזאור. בגיל 44, אחרי גירושים מתוקשרים וקריירה שירדה למעגלי מופעי קברט מבאסים, מלכת הסול ורית'ם אנד בלוז נראתה כמו מלכה בגלות. אבל מתחת לפני השטח, הר געש של כישרון עמד להתפרץ. בתוך שבועיים קדחתניים בלבד, חבורה אקלקטית של חלוצי סינת'-פופ, אלילי רוק ומפיקים מבריקים התקבצה סביבה כדי ליצור תקליט שלא רק יציל קריירה, אלא יגדיר מחדש את המושג קאמבק. זהו הסיפור המדהים של התקליט PRIVATE DANCER.

הכוח המניע מאחורי הנס הזה היה שילוב קטלני: הנחישות הבלתי מתפשרת של טרנר והחזון של המנהל האוסטרלי שלה, רוג'ר דייויס. דייויס, שזיהה את היהלום הגולמי, הבין שהאנרגיה הבימתית המחשמלת שלה יכולה להשתלב באופן מושלם עם סצנת הגל החדש הבריטית. הופעות אורח לצד הרולינג סטונס (היא הרי לימדה פעם את מיק ג'אגר לרקוד) ורוד סטיוארט כבר רמזו על הפוטנציאל, אך אף חברת תקליטים לא הייתה מוכנה להמר על "הזמרת המבוגרת".

ההזדמנות הגיעה מהכיוון הכי לא צפוי. קרן החשמל הבריטית, או בשמה המוכר BEF, פרויקט של מרטין וור ואיאן קרייג מארש מלהקת הסינת'-פופ HEAVEN 17, חיפשו זמר לפרויקט שלהם. אחרי ששיתוף פעולה מתוכנן עם סנדק הנשמה, ג'יימס בראון, נפל ברגע האחרון, מישהו שם זרק לחלל האוויר את שמה של טרנר. התוצאה: גרסת כיסוי מהפנטת וטעונה בסינטיסייזרים ללהיט של אל גרין, LET'S STAY TOGETHER. השיר הפך ללהיט בבריטניה ושכנע סוף סוף את בכירי קפיטול רקורדס לתת לה צ'אנס.

האיש שנלחם עבורה במסדרונות חברת התקליטים היה ג'ון קרטר, מנהל האמנים והרפרטואר. מול ספקנות והתנגדות, הוא השיג לה חוזה ופתאום תקליט שלם קיבל אור ירוק. הקאץ'? הכל בתקציב זעום ועם לוח זמנים בלתי אפשרי של שבועיים בלבד להקליט את הכול. אז במהלך גאוני שנולד מתוך אילוץ, דייויס וקרטר החליטו על אסטרטגיית הפרד ומשול. במקום מפיק אחד, הם גייסו צוות שלם של מפיקים שונים, כשכל אחד אחראי על מספר שירים. המהלך המסוכן הזה הפך ליתרון הגדול ביותר של התקליט, ויצר פסיפס צלילים עשיר שהיה חדשני ונצחי בו זמנית.

אולפני ההקלטות של לונדון, כולל אולפני אבי רואד, הפכו לכוורת רוחשת של יצירתיות. וור ומארש, רכובים על גל ההצלחה, הביאו את הסאונד האלקטרוני החדשני שלהם לא רק ל-LET'S STAY TOGETHER אלא גם לגרסת כיסוי נועזת לשיר 1984 של דיוויד בואי. וור סיפר מאוחר יותר שהיה המום מהמקצועיות של טרנר, שהגיעה לאולפן וידעה בדיוק מה לעשות, כשהיא משלבת את עוצמת הנשמה שלה עם הפקות הסינת' העתידניות שלהם.

במקביל, המפיק והיוצר טרי בריטן רקח עבורה את מה שיהפוך להמנון הגדול מכולם. השיר, WHAT'S LOVE GOT TO DO WITH IT, נדחה קודם לכן על ידי אמנים כמו קליף ריצ'רד ולהקת הפופ באקס פיז (שני אלו היו באירוויזיון - הם לא זיהו להיט שכזה?). בריטן, יחד עם שותפו גרהאם לייל, הפך אותו להצהרת עצמאות נוטפת רגאיי קליל, שהביאה באופן מושלם את רוחה של טרנר המשוחררת.

לתמונה נכנס גם המפיק רופרט היין, שהיה ידוע בעבודתו עם אמני גל חדש כמו THE FIXX. היין היה אחראי על המנוני הרוק BETTER BE GOOD TO ME ועל הבלדה האוטוביוגרפית I MIGHT HAVE BEEN QUEEN. הוא נדהם מיכולותיה של טרנר; הוא היה משמיע לה דמו של שיר פעם אחת בלבד בנסיעה לאולפן, וכשהם הגיעו, היא כבר הייתה מוכנה להקליט את השירה, לעיתים קרובות בטייק אחד מושלם ועוצמתי.

אך שיתוף הפעולה המפתיע מכולם התרחש בשיר הנושא, PRIVATE DANCER. השיר נכתב על ידי מארק נופפלר, המוח והכוח מאחורי דייר סטרייטס, שהרגיש שהמילים, על רקדנית פרטית, לא מתאימות לקול גברי. עניין משפטי מנע את השימוש בהקלטה המקורית של להקתו, ולכן הורכבה במהירות להקת-על חדשה באולפן: חברי דייר סטרייטס ללא נופפלר, שאליהם צורף ענק הגיטרה, ג'ף בק, שהקליט סולו גיטרה שנכנס לפנתיאון של הרוק.

הלחץ היה אדיר. ג'ון קרטר מצא את עצמו לא רק בתפקיד ניהולי אלא גם כמפיק בפועל של שיר הנושא. אפילו להקת הג'אז-פ'אנק THE CRUSADERS גויסה כדי להפיק גרסת כיסוי מפתיעה לשיר HELP של הביטלס. בתוך כל הטירוף היצירתי, שירים רבים נותרו על רצפת חדר העריכה, כמו שיר הרוק האנרגטי HOT FOR YOU, BABY שנחשף רק שנים מאוחר יותר.

כשיצא במאי 1984, התקליט PRIVATE DANCER היה התפוצצות עולמית. הוא מכר למעלה מ-20 מיליון עותקים, זכה בארבעה פרסי גראמי והכתיר את טינה טרנר, כנגד כל הסיכויים, למלכת הרוק'נ'רול הבלתי מעורערת. אשששש!

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "טינה טרנר מתגלגלת על הנהר בלי אייק בסירה ועושה קאמבק עוצמתי בתקליט זה. טרנר משליכה את עצמה לתוך החומר כאן, קולה צורם אך חזק, פיזי וחושני בצורה בלתי אפשרית. בין השירים אין שיר נפל אחד, והם זוכים להגדרות רוק מודרניות שאינן מנותקות ממה שקורה היום. היא קיבלה קצת עזרה: מארק נופפלר, מדייר סטרייטס, כתב את שיר הנושא האיטי והמדהים; ג'ף בק ניגן סולו קורע לב ורופרט היין הפיק חלק גדול מהאלבום וכתב את אחד מהשירים השחצניים שלו, WHAT'S LOVE GOT TO DO WITH IT.

טרנר מכסה הרבה סגנונות, מוזיקלית, אבל זה בהחלט תקליט רוק'נ'רול, למרות הלב הנשמה שלו. נראה שטרנר מבינה לחלוטין את המגע שכל אחד מהשירים הללו היה זקוק לו. כשהיא שרה על היותה 'רקדנית פרטית, רקדנית בשביל כסף, וכל מוזיקה ישנה תתאים', היא משחקת חשפנית זקנה או זונה עם מינימום הולם של רחמים עצמיים. בשנה שעברה, שמעתי את טינה טרנר שרה את השיר הנורא הזה של טרי ג'קס, SEASONS IN THE SUN, בטלוויזיה, והיא מצאה בו משהו ששבר לה את הלב. דמיינו אותה עושה את אותו הדבר לשירים טובים - כמו בתקליט הזה שלה".

ומה דעתי האישית על התקליט הזה? ובכן, כתקליט שלם אני פחות מתחבר לזה. אני מודע היטב לכוח שלו להזניק את טינה טרנר כך אל הפיסגה אבל התקליט מחושב מדי ועם סאונד מדוד שלא מרגש אותי כמו פצצות האנרגיה שהיא שרה בהן בסיקסטיז ובסבנטיז. עדיין, WHAT'S LOVE GOT TO DO WITH IT הוא שיר ענק. פשוט ענק.

הדלעות שהתנפצו ישר אל תוך הלב - סמאשינג פאמפקינס. ב-29 במאי בשנת 1991 יצא אלבום הבכורה של להקת SMASHING PUMPKINS ושמו GISH.

לא אשכח את התקופה ההיא, כשרק התגייסתי לצבא בשנת 1991, ובאחת החופשות שלי הלכתי לבקר חבר יקר בשם אלון. את אלון אני מכיר עוד מכיתה א'. שנינו חווינו המון דברים ביחד - כולל להכיר זה לזה תקליטים חשובים ואמנים. הוא זה שהכיר לי לראשונה את היופי של ניל יאנג. והנה הוא בא עם בשורה חדשה - להקה בשם סמאשינג פאמפקינס. סמאשינג מה?! שאלתי - והוא ענה פאמפקינס ושאני חייב לשמוע את זה. דקה וחצי לאחר מכן כבר הייתי מאוהב בדלעת הזו! שמעתי קיר של סאונד שחדר לי ישר לעצמות. היה שם שילוב מעורר של רוק חדשני יחסית (אחרי כמה שנות אייטיז בהן היה נדמה שהרוק כבר מת) עם השפעות מהרוק של הסבנטיז. הייתי צריך להחזיר נשימה אחרי ההקשבה הראשונה למה שהיה לאלון להציע לי.

אז הכל התחיל שם בשנת 1988. בילי קורגן, יוצר גאון ופרפקציוניסט חסר תקנה, שב לעיר הולדתו שיקגו אחרי הרפתקה קצרה בפלורידה עם להקת רוק גותי בשם THE MARKED. הוא פגש בחנות תקליטים את הגיטריסט ג'יימס איהא, חובב מושבע של צלילים בריטיים אפלים וחדשניים דוגמת הקיור וניו אורדר. הכימיה הייתה מיידית. השניים החלו להקליט דמואים ראשוניים בעזרת מכונת תופים פשוטה, ורקחו סאונד ייחודי ששילב פסיכדליה מהפנטת עם כבדות של פוסט-פאנק.

אבל משהו היה חסר. הצליל היה זקוק לעמוד שדרה, לבס שיחזיק את כל הטירוף. כאן נכנסת לתמונה ד'ארסי רצקי. האגדה מספרת שקורגן פגש אותה לראשונה מחוץ למועדון רוק מקומי, כשהם נקלעו לוויכוח סוער על להקה כלשהי. אבל מה שבטוח הוא שהתשוקה והחוצפה שלה הרשימו את קורגן מספיק כדי להזמין אותה לאודישן. ליין הבס המלודי והעוצמתי שלה הפך מיד לחלק בלתי נפרד מהדנ"א של הפאמפקינס.

השלישייה עדיין נשענה על הביט הקר של מכונת תופים, וההופעות החיות, למרות שהיו מבטיחות, הרגישו מעט חסרות חיים. הפאזל הושלם עם הגעתו של ג'ימי צ'מברלין, והוא שינה את הכל. צ'מברלין לא היה סתם מתופף רוק, הוא היה מפלצת תופים עם רקע בג'אז ובפיוז'ן, טכניקה מורכבת וסגנון דינמי שנע בין לטיפה עדינה למתקפה אדירה. בתחילה הוא היסס להצטרף ללהקת רוק אלטרנטיבי, זה נראה לו קצת פשוט מדי. אבל ג'אם סשן אחד בלבד הספיק. הקצב הנפיץ והווירטואוזי שלו היה הדלק הסילוני שהלהקה הייתה צריכה. הסמאשינג פאמפקינס נולדו מחדש, חמושים בסאונד שהיה תערובת קטלנית של ריפים כבדים, טקסטורות חלומיות ותיפוף שלא מהעולם הזה.

הלהקה החדשה הפכה במהירות לאחת המדוברות בסצנת המוזיקה התוססת של שיקגו. ההופעות שלה היו אירוע עוצמתי, מתקפה שהותירה את הקהל המום. החברים הקליטו קלטות דמו שהתגלגלו מיד ליד ומשכו תשומת לב של לייבלים עצמאיים. סינגל 7 אינץ' בשם I AM ONE יצא בלייבל מקומי, וסינגל נוסף, TRISTESSA, ראה אור בלייבל האייקוני מסיאטל, SUB POP. הבאזז סביבם היה כל כך חזק, שהוא הוביל אותם לחתימה עם CAROLINE RECORDS, חברת בת של וירג'ין, להקלטת תקליט בכורה.

אז כדי לתרגם את העוצמה הזו לתקליט, הלהקה שכרה מפיק צעיר ומבריק בשם בוץ' ויג והתמקמה באולפני SMART שלו בוויסקונסין. ויג, שעמד להפיק קצת אחר כך את התקליט NEVERMIND של נירוונה, היה האיש המושלם למשימה. ההקלטות היו תקופה של יצירתיות מתפרצת אבל גם של מתח בלתי פוסק. ועם תקציב זעום של 20,000 דולר, הצוות עבד מסביב לשעון. קורגן, המוח היצירתי והכוח המניע, לא התפשר על כלום. הוא רדף אחר שלמות אובססיבית ודרש סאונד עשיר ומורכב, כזה שאף להקת בכורה לא העזה לחלום עליו. הרדיפה הזו אחר השלמות הובילה לכך שקורגן, בצעד שנוי במחלוקת, ניגן בעצמו לא רק את תפקידי הגיטרה והשירה שלו, אלא גם את רוב תפקידי הגיטרה של איהא והבס של רצקי. ההחלטה הזו, שהעניקה לתקליט את הסאונד המהודק והרב-שכבתי שלו, יצרה באופן טבעי חיכוכים וגרמה לשאר החברים המוכשרים להרגיש קצת כמו ניצבים בסרט שלו.

למרות הדרמות, הכישרון של ויג כמפיק הצליח לנווט את החזון השאפתני של קורגן ולהפוך אותו לתקליט עוצמתי ומגובש. התוצאה הסופית הייתה GISH, שהיה אנטיתזה מוחלטת לסצנת הגראנג' ששלטה אז. היו בו כבדות ועוצמה, אבל גם רבדים פסיכדליים, עיבודים מורכבים ומילים מעוררות מחשבה שהבדילו אותו מכל דבר אחר. זו הייתה הצהרת כוונות מהדהדת, מבחן האש שחישל את הלהקה והניח את היסודות להצלחה המטאורית שעוד תבוא. זה היה צליל של מהפכה בהתהוות.

ברולינג סטון נכתב אז: "בהאזנה ל-GISH, הפיצוץ הראשוני ומעורר ההשתאות של סמאשינג פאמפקינס, המילה שליטה לא עולה מיד בראש. אבל עבור בילי קורגן, הזמר-גיטריסט בן העשרים וארבע, המסלול שלו היה כל כך חשוב שהוא התנער כמעט מכל לייבל גדול ובסופו של דבר חתם עם חברת תקליטים קטנה בשם קרוליין רקורדס - כדי לשמור על שליטה יצירתית מלאה. 'גיש', כפי שמתברר, הוא כאוס מחושב בקפידה. 'מה שהלהקה עושה הוא כל כך ספציפי שלא יכולנו לדלל את זה בשום צורה', אומר קורגן. 'לא יכולנו לשים את עצמנו במצב שבו היינו חסרי אונים'.

התוצאות הן הכל חוץ ממעופפות. הלהקה (שכוללת גם את הגיטריסט ג'יימס איהא, הבסיסטית ד'ארסי והמתופף ג'ימי צ'מברלין) מסתובבת בגלים של פידבקים ומנגינות מעוותות להפליא - אנרגיה מתערבלת שמעלה באוב חזיונות של ג'ימי הנדריקס שיושב עם הסטוג'ס. 'אולפן הוא מראה גדולה', אומר קורגן. 'אתה יכול לראות כל סדק בפרסונה שלך. זה היה כמו להסתכל לתוך עצמך. לפעמים אני מאזין לתקליט, ואני רק רוצה לבכות. חשוב להאמין שאנחנו חושפים הכל. האלבום הזה הוא כמו מישהו שעובר בבית. אני מרגיש שהצלחתי להכניס אנשים הביתה אבל אולי לא דרך אף אחת מהדלתות'. בפעם הבאה אולי קורגן יהיה מוכן להקשיב להצעות של חברות תקליטים גדולות. 'אנחנו מוכנים עכשיו', הוא אומר על תשומת הלב הממשמשת ובאה. 'מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. אנחנו כאן'...".

קורגן סיפר, שנים לאחר מכן לרולינג סטון, על מפיק האלבום, בוץ' ויג: "ובכן, הדבר הראשון הוא שבוץ', כמתופף, ממש התחבר לג'ימי צ'מברלין, ולא רק בתיפוף שלו, אלא גם בצליל התופים שלו. הייתה להם זיקה טבעית, והם דיברו בשפה שרק מתופפים יכולים לדבר. בוץ' היה המאמין האמיתי הראשון ביכולתו של ג'ימי. יש לו את זה. בוץ' הקליט מתופפי אינדי כל הזמן, והנה מגיע ג'ימי צ'מברלין בפתח. הדרך שבה ג'ימי היכה בתופים התחברה לדרך שבה בוץ' הקליט תופים. בעיני, כשאני חושב על האלבום הזה, אני חושב על צליל התוף. הייתי באולפן עם בחור שהיה בעצם אלמוני, כמונו. כלומר, הוא עשה כמה דברים של סאב פופ. ידענו שהוא עבד קצת עם נירוונה, ונירוונה הייתה בעלייה. קרה דבר, אבל אנשים לא ידעו מי הוא. היינו באולפן ביום שבו הוא קיבל את השיחה לעשות את האלבום NEVERMIND . ממש הייתי בחדר הסמוך. יכולתי לשמוע אותו מדבר. הוא נכנס ואמר, 'הציעו לי את העבודה הזו'. היה לו את המבט הקודר הזה על הפנים כי הם רצו שהוא יעבוד עם הרכב שהוא לא בהכרח רצה לעבוד איתו. הם לא סמכו עליו כי הוא לא היה ישות מוכרת.

למרות שקורט רצה לעבוד איתו, הלייבל חשד בכך ורצה שהוא ולהקתו יעבדו עם מפיק מבוסס יותר. ברור שזה בסופו של דבר לא קרה, ובוץ' הפיק את האלבום בעצמו, וגם אז לקחו לו את המיקס. היינו שם כי כל הדברים האלה התרחשו לא רק בשבילנו, אלא בשביל הסצנה בכלל. זה דבר אחד להסתכל אחורה על ההיסטוריה ולומר, 'אוי, כמה פנטסטי', אבל בזמנו, זה היה מאוד לא בטוח. לאף אחד מאיתנו לא הבטיחו כלום. היית יושב בישיבות של חברת התקליטים והם היו אומרים לך, 'הדבר הזה לא יימכר. אנחנו יודעים שמשהו קורה ואנחנו רוצים להיות בעסק הזה, אבל אנחנו לא חושבים שזה הולך להיות גדול ככל שהוא יכול להיות, אז האם אתה מוכן לעשות את זה גדול יותר?' וכולנו היינו מושכים בכתפיים ואומרים, אנחנו לא יודעים על מה אתם מדברים'... הם נתנו לנו תקציב צנוע מאוד ורצו שנרטיב את הרגליים, אז הם תקעו אותנו בפינה עם המפיק חסר השם הזה בשם בוץ' ויג כדי לעשות תקליט שבדעתם עומד להישכח. אבל אז התקליט שלנו מתחיל להימכר בטירוף והם מתחילים לחשוב, 'אולי אנחנו עלינו פה על משהו'. בערך בזמן שהם מנסים להבין מה לעשות, הנה מגיע התקליט של פרל ג'אם והמשחק משתנה בן לילה כשיצא האלבום ההוא של נירוונה".

ב-29 במאי בשנת 1967 - ג'ימי הנדריקס מתנוסס בגדול ולהקת פינק פלויד בקטן מאד, במודעה על הופעה.

התקליט של הסופרגרופ שנולדה בטעות. ב-29 במאי בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה הנפלא של קרוסבי, סטילס ונאש. השילוב של טירוף, הרמוניות מושלמות, שירים נהדרים והרבה בלגאן.

כמה שהתקליט הזה כייפי עבורי. עד כדי כך שפשוט לא נמאס לי להקשיב לו. הוא מלא בשמחת חיים והתלהבות של רומן משולש חדש. והדבר החשוב ביותר שצריך להבין כאן הוא שכאשר סטיבן סטילס, דייוויד קרוסבי וגרהאם נאש חברו יחד, הם לא ממש סטו כל כך מהסגנונות המוזיקליים שהם כבר ביססו קודם לכן. אם תקשיבו לעבודתו של נאש עם להקת ההוליס, או לתרומותיו של קרוסבי לתקופת הקלאסיקה של להקת הבירדס, או לשירי הרוק של סטילס בכל אותם תקליטים של להקת בופאלו ספרינגפילד, תראו שההיבט החדשני של התקליט הזה היה לקחת את כל הסגנונות האלה יחד ולגרום לתערובת הנוכחית הזו לעבוד במציאות.

אבל בינינו? זו לא הפתעה גדולה שהלהקה לא הצליחה להחזיק מעמד יותר מדי זמן ברצף, ואפשר לראות למה רק מלהסתכל על רשימת השירים. למעשה, אין כמעט שיתוף פעולה ממשי בין חברי הלהקה, כאשר השיר הקולקטיבי היחיד שנכתב הוא WODEN SHIPS, וגם כאן העבודה העיקרית נעשתה על ידי סטילס. עדיין, שלושת הבחורים משלימים זה את זה בצורה מושלמת. קרוסבי היה האיש האווירתי והמשוחרר במיוחד. סטילס היה האיש המורכב, הפעלתני, הרוקר הנועז. ונאש היה האיש החביב, המתוק, המרענן, המלא הומור והבריטי בחבורה.

אז קודם כל, לדעתי התקליט הזה חם, מזמין, ביתי ונעים, ובל נשכח שמדובר בסוף שנות השישים, דור ילדי הפרחים היה בשיאו וסמים פסיכדליים היו חלק משגרת יומם של אמנים רבים. למעשה, עם התקליט הזה ההיפים היו מאושרים על כך שמצאו גורו אינטלקטואלי חדש ובעל שלושה ראשים. אז נראה שסטילס הוא המפקד העליון בתקליט. הוא לא רק מנגן גם בגיטרה מובילה וגם בבס ובאורגן אלא גם תורם את הרוב המוחלט של השירים.

שנת 1969 הייתה שנה משוגעת במוזיקה, אבל אפילו בתוכה, רגע אחד הרעיד את עולם הרוק: ההכרזה על החיבור בין דיוויד קרוסבי, סטיבן סטילס וגרהאם נאש. עוד לפני ששחררו תו אחד, הם כבר הוכתרו בתור סופרגרופ. ולא בכדי. קרוסבי, הקול המלאכי של הבירדס, סטילס, הגיטריסט והיוצר המחונן מבופאלו ספרינגפילד, ונאש, מכונת הלהיטים של ההוליס. זה לא היה רק שילוב של קולות הרמוניים שנשמעו כאילו נולדו זה לזה, אלא איחוד של שלושה כותבי שירים גאונים, כל אחד מהם עולם ומלואו. הציפיות היו בשמיים, וכשהתקליט הראשון שלהם נחת בחנויות, הוא לא רק עמד בציפיות – הוא ריסק אותן לרסיסים. אבל איך לעזאזל הקסם הזה קרה? בואו נחזור להתחלה.

הכל התחיל עם שניים, קרוסבי וסטילס. הלהקות שלהם, הבירדס ובופאלו ספרינגפילד, הופיעו יחד והכימיה ניצתה. קרוסבי בדיוק מצא את עצמו מחוץ לבירדס אחרי שהתנהגותו החלה לסטות מהמסלול. הוא ניסה להשתלט על הלהקה ודרש שהחברים יקליטו לתקליטם THE NOTORIOUS BYRD BROTHERS שיר שכתב על מערכת יחסים משולשת בשם TRIAD. חבריו ללהקה העדיפו לוותר על הפרובוקציה ובחרו במקום זאת להקליט קאבר לשיר של קרול קינג, GOIN' BACK. קרוסבי הזועם איבד את זה, והבירדס לא היססו. הם נסעו לביתו בהוליווד והראו לו את הדלת והחוצה מהלהקה.

במקביל, מעבר לאוקיינוס, בלונדון, גרהאם נאש הרגיש חנוק. הוא היה מתוסכל מהכיוון הפופי והבטוח שההוליס לקחו. הקש ששבר את גבו הגיע באולפן. הוא סיים להקליט שיר אישי שכתב, THE SLEEP SONG, וברגע שסיים לשיר, הזמר השני בלהקה, אלן קלארק, פרץ לחדר וצעק שהם בחיים לא יקליטו את "השיר הנוראי הזה". נאש ההמום הבין שהסוף קרב. כשהלהקה החליטה להקליט תקליט שלם משירי בוב דילן, הוא הטיל וטו. אבל הוא היה לבד בהחלטה והוא הרגיש לבד. אחרי הכל, הוא היה היחיד שעישן ג'וינטים, בעוד השאר העדיפו בירה. לא היה להם באמת על מה לדבר. בזמן שהם יצאו לפאב, הוא נשאר באולפן והחל לפתח שירים כמו MARRAKESH EXPRESS, מבין שעם ההוליס, העתיד שלו אבוד.

נאש לא רק היה במשבר מקצועי, גם נישואיו התפרקו. בפברואר 1968, כשההוליס הגיעו להופיע בארה"ב, הוא פגש את ג'וני מיטשל, שזה עתה סיימה להקליט תקליט בהפקתו של לא אחר מאשר דיוויד קרוסבי. הקליק היה מיידי והוא בטח צעק לאוויר העולם - "אין כמוני - יש לי ג'וני!". כשלהקת ההוליס חזרה להופעה נוספת בארה"ב, כל המי ומי של סצנת הרוק הגיעו לראות אותם: קרוסבי, כל חברי בופאלו ספרינגפילד, להקת האימהות והאבות וג'ון סבסטיאן. כולם נדהמו מקולו של נאש. אחרי ההופעה, קרוסבי וסטילס "חטפו" את נאש לנסיעה במכונית. שם, בתוך הרכב, הכימיה בין השלושה התפוצצה לראשונה. קרוסבי כבר רקם תוכנית איך לגנוב את נאש מההוליס, אבל סטילס עוד היסס, נאמן לבופאלו ספרינגפילד.

אבל הנאמנות הזו לא החזיקה מעמד. במאי 1968, בופאלו ספרינגפילד התפרקה. סטילס מצא את עצמו מבלה עם ג'ימי הנדריקס ומנגן עם בת זוגו דאז, הזמרת ג'ודי קולינס. פתאום הגיע טלפון מאל קופר, שהציע לו להקליט יחד תקליט שהפך לקלאסיקה: SUPER SESSION. סטילס, שלא היה חתום באף חברת תקליטים, היה "חופשי להעמסה" והסכים מיד.עדיין, הוא רצה את קרוסבי.

השניים הקליטו יחד דמואים, שהתגלגלו איכשהו לידיו של שדרן רדיו מלוס אנג'לס. השדרן, בהומור מפולפל, הציג אותם כצמד בשם THE FROZEN NOSES, רמז עבה להסנפת קוקאין. קרוסבי, כהרגלו, חשב שזה משעשע ביותר. נאש, ששמע על כך בלונדון אחרי עוד ריב עם ההוליס, החליט שזהו זה. הוא עלה על טיסה ללוס אנג'לס, הגיע לביתה של ג'וני, ושם, בחצר, חיכו לו קרוסבי וסטילס. הם התחילו לשיר, נאש הצטרף עם קול שלישי, והשאר היסטוריה. הקסם ההרמוני נולד.

נאש טס ללונדון לבשר להוליס את הבשורה המרה. הם היו שבורי לב, אבל הוא כבר ראה את הדרך החדשה והמלהיבה. הוא חזר ללוס אנג'לס והשלישייה נכנסה לאולפן RECORD PLANT עם המפיק פול רוטשילד (זה שהקליט את הדלתות, ג'ניס ג'ופלין). קרוסבי וסטילס היו כל כך לחוצים שנאש יתחרט, שהם טסו אחריו ללונדון כדי לוודא שהוא לא בורח להם, חס וחלילה. ב-8 בדצמבר 1968, נאש עזב רשמית. הדרך נסללה להקלטת תקליט בכורה. כשכתב מהרולינג סטון שאל את קרוסבי איך לתאר את הסאונד שלהם, קרוסבי ענה: "לתאר את זה במילים? זה כמו לנסות לתאר מהו משגל".

ההקלטות, שהחלו בפברואר 1969 הגשום, היו פרץ של יצירתיות. המתופף דאלאס טיילור גויס לאחר שסטילס התרשם ממנו בסשנים לתקליט הסולו של ג'ון סבסטיאן. השיר הראשון שהוקלט היה יצירת המופת של סטילס, SUITE: JUDY BLUE EYES, שנכתב על פרידתו מג'ודי קולינס והורכב מחתיכות מוזיקליות שונות. האמת? זה לדעתי אחד משירי האהבה עם המילים היותר יפות שיש. החלק האחרון, המושר בספרדית, נכתב במקור על קובה, וסטילס השאיר אותו כך כדי להפריד אותו רעיונית משאר השיר. ההבטחה שקולינס לא יכלה לקיים, עליה שר סטילס, הייתה המאבק שלה באלכוהוליזם. ושיר מהמם נוסף שלו (שנכתב עם פול קאנטנר מג'פרסון איירפליין) הוא WOODEN SHIPS המהמם שבנוי על בסיס דיאלוג דמיוני בין שני חיילים עוינים שהופכים לחברים דרך קושי וסבל. לדעתי, הגרסה בתקליט הזה טובה יותר מהגרסה שג'פרסון איירפליין הקליטו לתקליט שלהם.

האווירה באולפן הייתה מחשמלת, מלאת גאווה והומור. חברי הלהקה נהגו לזרוק עוגות קצפת דמיוניות זה על זה כשטעו בטייק בהקלטה. לילה אחד, כשהמתח גבר, חברים שנכחו באולפן קפצו החוצה, קנו עוגות אמיתיות והפכו את המקום לזירת מלחמת קצפת. כולם צחקו, חוץ מסטילס שלבש מעיל פרוות שועל יקר שהתמלא בקצפת שבמהרה החמיצה. סטילס התעצבן פעם נוספת כשגילה שטייק בס מושלם שניגן (עם אצבע שבורה מתאונת דרכים) לא הוקלט. בזעמו, הוא בעט בדלת האולפן והשאיר בה חור למזכרת. עצבני, הבחור הזה!

השיר MARRAKESH EXPRESS: נאש כתב אותו במהלך נסיעת רכבת ממנה נהנה במרוקו בשנת 1966. הוא ישב בתחילה במחלקה הראשונה המשעממת, אך מהר מאוד עבר לקרונות הזולים, שם גילה עולם ססגוני של אנשים, תרנגולות, ברווזים וחזירים וזה הדליק אותו. המלמול של קרוסבי בתחילת השיר (WHOOPA, HEY MESA, HOOBA HUFFA) הוא אחת מאותן הברות חסרות פשר שנהג לפלוט באופן קבוע. והשיר GUINNEVERE? זה שירו של קרוסבי שנכתב על שלוש נשים בחייו. אחת הייתה ג'וני מיטשל. יכול להיות שהיא זו שהשפיעה עליו לכוון את גיטרה באופן ייחודי שהפך לסימן ההיכר שלו פה? האישה השנייה הייתה כריסטין הינטון, חברתו שנהרגה בתאונת דרכים לאחר מכן והותירה אותו שבור נפשית. זהות האישה השלישית נותרה סוד. והשיר LONG TIME GONE? קרוסבי כתב את השיר העוצמתי הזה ביום בו נרצח בובי קנדי בשנת 1968, בתחושה שהתקווה למנהיגות טהורה באמריקה מתה יחד איתו. השיר הפך לאייקוני כשפתח את הסרט על פסטיבל וודסטוק. וההרמוניות בפזמון פה הן פשוט מעולות.

על הדרך - שני אורחים נוספים השתתפו ללא קרדיט: המתופף ג'ים גורדון ניגן ב-MARRAKESH EXPRESS ומאמה קאס שרה קולות ב-PRE-ROAD DOWNS. שני השירים של מיסטר נאש.

השלישייה רצתה שהעטיפה של התקליט תשקף את המוזיקה. אז הם מצאו בית נטוש ומושלם בפינת רחוב בהוליווד. הצלם הנרי דילץ צילם אותם יושבים על הספה שמחוץ לבית. רק אחרי שפיתחו את התמונות, החברים קלטו באימה שהם יושבים בסדר הלא נכון: נאש, סטילס, קרוסבי. למחרת הם מיהרו חזרה למקום כדי לצלם מחדש, רק כדי לגלות שהבית נהרס עד היסוד. לא נותרה ברירה אלא להישאר עם התמונה המקורית, שהפכה לאחת העטיפות המפורסמות בהיסטוריה. אם תסתכלו היטב, תראו את פניו של המתופף דאלאס טיילור מציצות מחלון הבית – תמונתו נוספה מאוחר יותר בסטודיו.

כשמנהל אטלנטיק, אהמט ארטגון, שמע את ההרמוניות באולפן, הוא ידע שיש לו ביצת זהב ביד. חיוך ענק נמרח על פניו. התקליט יצא, הביקורות הרעיפו שבחים, והסינגלים MARRAKESH EXPRESS ו-SUITE: JUDY BLUE EYES זינקו במצעדים והזניקו את שלושת החברים אל אטמוספרת הכוכבים הגדולים של פנתיאון הרוק.

ועכשיו, אחרי שקראתם את זה, שימו את התקליט. תנו למוזיקה הנפלאה הזו להציף אתכם.

גם זה קרה ב-29 במאי. מקטטה שהולידה חברות אמיצה ועד לילה פסיכדלי שיצא משליטה, ההיסטוריה של הרוק מלאה ברגעים בלתי נשכחים. קבלו כמה מהם.

הלילה בו המשקה קיבל בעיטה חומצית

שנת 1971, סן פרנסיסקו, המכה של ילדי הפרחים. להקת גרייטפול דד, חביבת הפסיכדליה, עלתה לבמה באולם ווינטרלנד המיתולוגי. מה שהקהל לא ידע זה שבמהלך הערב, אל תוך קערות הפונץ' הענקיות טפטפו בנדיבות טיפות של LSD. האירוע, שזכה לשם הציורי THE ACID PUNCH NIGHT, יצא במהירות משליטה. המוני צעירים תמימים שרק רצו לשתות משהו קר מצאו את עצמם במסע הזיות לא מתוכנן. עבור רבים, זה נגמר בטריפים רעים במיוחד, ועבור כשלושים מהם, הלילה הסתיים בנסיעה דחופה לחדר המיון. אגדה אורבנית מספרת שהאחראי לכך היה אוסלי סטנלי, הכימאי המפורסם של הסצנה ואיש הסאונד של הלהקה.

התעלומה של בסיסט "פרפר הברזל"

במשך ארבע שנים וחצי, משפחתו של פיליפ טיילור קריימר חיה בסיוט. הבסיסט לשעבר של להקת הרוק הכבד "פרפר הברזל" (בין השנים 1974 ל-1977) נעלם כלא היה. קריימר, שהיה גם מהנדס מבריק שעבד על פיתוח טיל ה-MX ועל טכנולוגיות מהפכניות לדחיסת וידאו, נראה לאחרונה ב-12 בפברואר 1995. הוא היה בדרכו לאסוף שותף עסקי משדה התעופה, ולאחר מכן נעלמו עקבותיו. הוא הספיק לנהל מספר שיחות טלפון מוזרות כשלאשתו הוא קרא "אמא אדמה", הוא שוחח גם עם חברו הטוב ומתופף הלהקה רון בושי, ולבסוף צלצל למשטרה.

בשיחתו האחרונה הוא אמר: "אני הולך להתאבד ואני רוצה שכולם ידעו שאו ג'יי סימפסון חף מפשע. הם עשו את זה". נטען כי הוא התייחס לראיות שגילה במסגרת עבודתו על ניתוח קלטת וידאו ממשפט הרצח המפורסם. האם התאבד? האם נחטף על ידי חוצנים? האם גורמים הקשורים למשפט סימפסון השתיקו אותו? התשובה החלקית הגיעה רק בשנת 1999, כשצלם שתיעד מכוניות הרוסות בתחתית קניון דקר במאליבו, גילה את שרידי גופתו בתוך רכבו המסחרי. המסתורין סביב מותו נותר עד היום.

גיבור המוסיקה שמעטים הכירו

ב-29 במאי בשנת 1992 נדם ליבו של גיבור גיטרה בריטי שרובכם כנראה מעולם לא שמעתם עליו. קראו לו פיטר ג'ון הלסול, אבל בעולם המוזיקה הכירו אותו בתור אולי, והסיפור שלו הוא אחד הפספוסים הגדולים והטרגיים בתולדות הרוק. כן, זה הגיטריסט שנגע בשמיים ונפל לתהום.

אולי הלסול היה מוסיקאי שרבים לא הכירו אבל בתעשייה הוא היה ידוע כסוג של גיבור. גיטריסט שמאלי שניגן בגיטרה רגילה הפוכה, וניגן בוויברפון בצורה שאף אחד לא הבין איך הוא עושה את זה. בלהקות המוקדמות שלו, TIMEBOX, TEMPEST ובעיקר PATTO, הוא יצר צלילים שהקדימו את זמנם. סגנונו המהיר, הג'אזי והבלתי צפוי לחלוטין הפך אותו לאגדה בקרב קולגות ומוזיקאים, לגורו של ממש. אבל בעוד שאריק קלפטון וג'ימי פייג' הפכו לאלילים, הלסול נותר הסוד השמור של התעשייה.

והסוף, כמו במקרים רבים מדי, היה טרגי. הוא נמצא מת בדירתו במדריד מהתקף לב שנגרם ממנת יתר של הרואין. האירוניה האכזרית היא שהוא התמכר לסם בשנת 1989 כשניסה לעזור לחבר מלהקת RADIO FUTURA הספרדית להיגמל ונפל בעצמו. בסופו של דבר, הכסף הרב שהוציא נועד למנה שהרגה אותו בשנתו, בגיל 43 בלבד.

חברות שנולדה בקטטה אלימה

גארי ברוקר, הזמר והפסנתרן של להקת פרוקול הארום נולד ביום זה בשנת 1945 וסיפר פעם איך נולדה חברות אמיצה בין שתי להקות ענק. "ביוני 1963, הופעתי עם הלהקה שלי דאז, THE PARAMOUNTS, בעיירה דיל שבקנט. הופענו יחד עם להקה צעירה נוספת בשם הרולינג סטונס, שבדיוק הוציאה את תקליטון הבכורה שלה עם השיר COME ON". ברוקר המשיך ותיאר: "אחרי ההופעות, פרצה במקום תגרה המונית ומפחידה. חבורת חיילים מהבסיס הסמוך התקוטטה עם גנגסטרים מקומיים. ברחנו כל הנגנים לחדר ההלבשה ונעלנו את הדלת בפחד. הרגע הזה, בו הצטופפנו יחד, יצר בינינו לבין הסטונס קשר מיוחד". הקשר הזה הוכיח את עצמו כשהסטונס רצו להוציא את השיר POISON IVY כתקליטון השני שלהם. "הסברנו להם שאנחנו בדיוק הקלטנו גרסה משלנו ורוצים לשחרר אותה. מתוך התחשבות, הם ויתרו על הרעיון כדי לא לפגוע בנו, ושמרו את השיר שלהם להוצאה מאוחרת יותר על גבי תקליטון מורחב (E.P)". זו מחווה של חברים אמיתיים. ברוקר הלך לעולמו בפברואר 2022.

הרגע שבו נולד המנון

בשנת 1977, להקת קווין הופיעה באולם ניו בינגלי בסטאפורד, מקום שכבר אינו קיים אך אירח את גדולי הרוק. הגיטריסט בריאן מאי סיפר: "זו הייתה הופעה מיוזעת, חמה, והקהל פשוט לא הפסיק לשיר איתנו. זה היה מחזה נדיר באותם ימים". בסוף ההופעה, כשהלהקה כבר ירדה מהבמה, הם שמעו את הקהל כולו שואג יחד את השיר "לעולם לא תצעדו לבד". החוויה הזו הכתה בחברי הלהקה. הם החליטו שהתקליט הבא יהיה ישיר יותר, כזה שיעודד את הקהל להיות חלק פעיל במופע. באותו לילה, שניים מההמנונים הגדולים בהיסטוריה נולדו. בריאן מאי חזר הביתה עם רעיון לכתוב את WE WILL ROCK YOU, עם מקצב התיפוף הרגליים ומחיאות הכפיים שכל אחד יכול לבצע. במקביל, פרדי מרקיורי החל לחשוב על WE ARE THE CHAMPIONS כתשובה ישירה לאהבה מהקהל. והשאר היסטוריה.

כשבריאן מאי פחד על הגיטרה שלו

שנת 1980. קווין מצלמת בלונדון קליפ חדשני ופורץ דרך לשיר PLAY THE GAME. בקליפ, שביים בריאן גראנט, נראית סצנה שבה פרדי מרקיורי (שעמד לראשונה מול המצלמות עם שפם) מנסה לחטוף את הגיטרה מידיו של בריאן מאי. מאי, שהיה ידוע בקשר המיוחד שלו לגיטרת ה-RED SPECIAL המפורסמת שבנה בעצמו עם אביו שנים רבות קודם לכן, חשש בצדק לשלומה. הפתרון היה יצירתי: לסצנה הספציפית הזו, הוא החליף את הגיטרה היקרה שלו בגיטרת פנדר זולה. רק למקרה שההתלהבות של פרדי תהיה אמיתית מדי.

חדשות קצרות מהעבר

1967: להקת הטרמלוס משחררת תקליטון חדש עם הלהיט SILENCE IS GOLDEN. רבים לא יודעים, אבל השיר הוא בכלל גרסת כיסוי לשיר שהיה צד ב' בתקליטון של להקת ארבע העונות, והפך להצלחה ענקית דווקא בביצוע הבריטי.

1956: תמונה אייקונית של אלביס פרסלי מצולמת בחצר ביתו בממפיס. המלך בדיוק חזר מסיבוב הופעות, והציוד של הלהקה עדיין קשור לגג מכוניתו. מאחורי כתפו הימנית מבצבצת הקדילאק הוורודה המפורסמת, סמל ההצלחה המסחררת שלו.

1945: נולד פרנסיס רוסי, חוד החנית של להקת סטאטוס קוו.

הגיטריסט שרכב אל השקיעה

ב-29 במאי בשנת 1989 עולם הרוק איבד את אחד הקולות הייחודיים ביותר שלו. ג'ון צ'יפולינה, הגיטריסט המהפנט של להקת QUICKSILVER MESSENGER SERVICE, שנכנע בגיל 45 למחלת ריאות חסימתית כרונית (אמפיזמה), תוצאה של הפרעה גנטית בשם חוסר באלפא-1 אנטיטריפסין. אבל סיפורו הוא הרבה יותר מסופו העצוב.

צ'יפולינה היה התגלמות המושג "אליל גיטרה": גבוה, צנום, עם רעמת שיער שחורה וחלקה. כשהוא אחז בגיטרת ה-GIBSON SG האייקונית שלו משנת 1961, הוא לא סתם ניגן בה – הוא פיסל צלילים. הסאונד שלו, שהיה חד, נועז ומלא ויברטו, הפך לאחד מעמודי התווך של הסצנה הפסיכדלית בסן פרנסיסקו. הוא השתמש במערכת הגברה מורכבת ששילבה מגברי טרנזיסטור ומגברי מנורות, מה שיצר את הגוון הבלתי נשכח שלו.

ולמרות כל זאת, שמו לא מהדהד היום בעוצמה כמו זה של ג'רי גרסיה, קרלוס סנטנה או יורמה קאוקונן. אי צדק היסטורי, אם תשאלו אותי. עד ימיו האחרונים, הוא המשיך להופיע במועדונים קטנים בצפון קליפורניה, לעיתים כשהוא נעזר בכיסא גלגלים, אך הוא לעולם לא איבד את התשוקה לנגן.

ג'ף באקלי הלך מאיתנו. ב-29 במאי בשנת 1997 טבע הזמר-גיטריסט-יוצר, ג'ף באקלי בן ה-30, והותיר רבים המומים.

את ג'ף באקלי הכרתי כמה שנים אחרי שהוא כבר מת. ראיתי את התמונות שלו והבנתי שמדובר פה בעוד בחור יפה תואר, מוכשר בטירוף ודמות שלא היה לה סיכוי להאריך ימים מול חורץ הגורלות. ממש כמו שקרה לפני כן עם אמנים יפי תואר ופורצי דרך כמו ג'ים מוריסון או ניק דרייק. והאלבום שלו, GRACE, שאב אותי פנימה. האמת? הכרתי את טים באקלי, אבא שלו, עוד לפני שהכרתי אותו. עוד בצבא היה מישהו שהכיר לי את היופי של התקליט GOODBYE AND HELLO של אבא טים (שבקושי הכיר את ג'ף). אז כשהקשבתי לאלבום GRACE - הכל התחבר לי. היה לו את המראה המהפנט ובתוספת קול וכישרון כתיבה פנומנליים.

אז מה לעזאזל קרה שם? זה היה ערב חמים של סוף מאי 1997, ועל גדות נהר הוולף שמצפון למיסיסיפי התנגנה מוזיקה אדירה. מרמקול נייד בקעו שירים של הביטלס, ג'יינס אדיקשן ופורנו פור פיירוס, פסקול מושלם לשקיעה. אבל אז, בספונטניות שכל כך אפיינה אותו, ג'ף באקלי, כוכב הרוק העולה בן ה-30, החליט שהרגע דורש יותר. עם הבגדים והמגפיים עליו, הוא פשוט נכנס אל המים הבוציים.

חברו, קית' פוטי, שהסיע אותו לחזרות לקראת הקלטת התקליט השני והמצופה שלו, הביט בו המום. "מה לעזאזל אתה עושה?", הוא שאל את באקלי, שהמים כבר הגיעו לברכיו, "אתה לא יכול לשחות במים האלו". באקלי רק חייך את חיוכו הכובש, זרק לאוויר כמה שורות מהשיר WHOLE LOTTA LOVE של לד זפלין האהובים עליו, והחל לשחות. הרגע הקסום הפך לסיוט בשניות. "תיזהר מהספינה שמתקרבת אליך!" צעק פוטי באימה. באקלי חמק מספינה קטנה, אך אז הגיעה ספינה גדולה יותר שיצרה שובל גלים חזק. פוטי הסב את ראשו לרגע כדי להכניס את הרמקול בחזרה לרכב. כשהרים את מבטו שוב, ג'ף באקלי נעלם.

כדי להבין את גודל ההלם, צריך לחזור אחורה לשנת 1994. באקלי היה בחור יפה תואר עם כריזמה ממגנטת וקול של מלאכים, ששחרר את תקליט הבכורה היחיד שהושלם בחייו, GRACE. זו לא הייתה הצלחה מסחרית מיידית, אלא יצירת מופת שבנתה את המוניטין שלה מפה לאוזן. הביקורות הרקיעו אותה לשחקים ומוזיקאים אגדיים נמשכו אליו כפרפרים לאש. ג'ימי פייג' מלד זפלין ראה בו יורש ראוי, ונהג להגיע להופעותיו הקטנות. דיוויד בואי הכריז ש-GRACE הוא אחד מעשרת התקליטים האהובים עליו בכל הזמנים.

הקסם של באקלי היה רב-ממדי. קולו יכול היה להיות שברירי ועדין ברגע אחד, ואז להתפוצץ בזעקת רוק אדירה ועתירת ביטחון ברגע הבא. הוא כתב שירים מקוריים ומהפנטים וידע לקחת שירים של אחרים ולהפוך אותם לשלו. הביצוע שלו ל-HALLELUJAH של לאונרד כהן הפך לגרסה המוכרת והמצמררת יותר של השיר, וביצועו ל-LILAC WINE הקלאסי (שכתב ג'יימס שלטון) היה טהור וג'אזי.

הסיפור שלו נראה כמעט מושלם מדי, אולי אפילו נבואי. הוא היה בנו של המוזיקאי המחונן טים באקלי, אותו בקושי הכיר, שמת גם הוא צעיר, בגיל 28 בשנת 1975, ממנת יתר. רבים מצאו דמיון מצמרר בין שני הבאקלים – בכישרון הגולמי, ביצירה המקורית וחסרת הפשרות, ובגורל הטראגי.

בחזרה לגדת הנהר. אחרי שקרא בשמו של חברו במשך כרבע שעה, פוטי המבועת רץ לבניין סמוך, דפק על דלת ולא הרפה עד שמישהו פתח לו, כשבשעה 21:22 חייג למוקד 911. תוך זמן קצר האזור המה ניידות, מסוקים וכתבי חדשות. בחדר החזרות, חברי הלהקה המתינו. באקלי ופוטי היו צריכים כבר להגיע. נורית המשיבון הבהבה. הם לחצו על הכפתור ושמעו את קולו הנסער של פוטי ממלמל משהו על מים והערות לא ברורות. ואז הטלפון צלצל. על הקו היה פוטי. "משהו קרה", אמר בקול רועד, "ג'ף נעדר בנהר".

השיחות החלו לזרום החוצה, לאמו בקליפורניה, לאנשי הצוות, לחברים. התגובה הראשונית של רבים הייתה דומה: ג'ף תמיד היה נעלם קצת, לוקח לעצמו יום-יומיים של חופש מהלחץ של העבודה על התקליט החדש, ששם העבודה שלו היה MY SWEETHEART THE DRUNK. "מה העניין הגדול הפעם?", תהו חלקם. לרגע אפילו עלתה שמועה שמדובר במתיחה מוצלחת.

אבל החיפושים הקדחתניים נמשכו. ביום שישי, כשהצטרפו צוללנים, כבר היה ברור לכולם שג'ף באקלי לא ייצא מהנהר בחיים. ב-4 ביוני, כמעט שבוע לאחר ההיעלמות, אדם שהפליג בספינת נהר זיהה משהו מטריד צף ליד הגדה, לכוד מתחת לענפים. זו הייתה גופה. שוטר שהוזעק למקום מיהר לחסום את האזור מפני צלמים שניסו לתפוס תמונה של הגופה הנפוחה. קצת אחרי שבע בערב, הזיהוי היה ודאי, בין היתר בזכות עגיל זהב קטן בטבורו. על פרק ידו, שעון הקוורץ שלו עדיין תיקתק. שעון החיים של בעליו, לעומת זאת, כבר מזמן עצר מלכת.

בונוס: השן המפחידה שחוזרת לנשוך. החודש, מאי בשנת 1973 (לא ידוע בדיוק מתי), יצא תקליט חדש ללהקת הרוק הבריטית SPOOKY TOOTH - והקאמבק היה מפתיע עם שם תקליט מבטיח: YOU BROKE MY HEART SO I BUSTED YOUR JAW.

אוקי, קודם כל - שם התקליט בהחלט אלים ומרתיע אבל התקליט עצמו רחוק שנות אור מלהיות אלים באותה המידה. הגרסה המחודשת והרעננה הזו של להקת ספוקי טות' אכן כוללת את צמד הסולנים מייק האריסון וגארי רייט בכבודם ובעצמם וזה בטוח לגמרי שגארי הגיע מחוזק ומוכן כדי להוביל שוב את הלהקה שלו להשתלטות מוחלטת על העולם. אבל רגע אחד! מתברר שזו בכלל לא הלהקה שלו בסופו של דבר. כל שאר הנגנים המקוריים נעלמו כלא היו והם הוחלפו בסט שונה לחלוטין של גיטריסט, בסיסט ומתופף. אם נוסיף קצת עובדות עסיסיות מאחורי הקלעים נגלה שמי שתפס את עמדת הגיטרה הוא לא אחר מאשר מיק ג'ונס שלימים יקים את להקת פורינר המצליחה ואת חטיבת הקצב מאיישים כעת כריס סטיוארט בבס וברייסון גרהאם בתופים תוך שהם חתומים בלייבל היוקרתי איילנד רקורדס בבריטניה ובלייבל איי אנד אם בארצות הברית. עד כמה שזה כואב לי להגיד את זה - הקלאס האמיתי פשוט אבד והתנדף ברגע שהאריסון ורייט נפטרו משאר חברי הלהקה המקוריים.

עם זאת, להקת SPOOKY TOOTH הייתה אז חיה פצועה אך אדירה. עם שילוב קטלני של בלוז-רוק, סול ופסיכדליה. הם היו אהובי המבקרים. אבל כמו בסיפורי רוק רבים, ההצלחה המסחרית הגדולה תמיד חמקה להם בין האצבעות. עד שנת 1970, המתח הפנימי והוויכוחים האמנותיים הכריעו את הלהקה, והיא התפרקה בקול ענות חלושה, מותירה מאחור תקליטים אדירים כמו SPOOKY TWO או THE LAST PUFF (האמת? התקליט הניסיוני CEREMONY שלהם אהוב עליי באותה מידה). אז החברים התפזרו לכל עבר כאילו אין מחר. אבל אז, בשנת 1973, כנגד כל הסיכויים, קרה הלא ייאמן. השם SPOOKY TOOTH קם לתחייה מהאפר כדי להקליט תקליט חדש, שנולד מתוך שאיפות סולו שהתנפצו ונגנים חדשים עם אנרגיה נמרצת.

בשנים שבין הפירוק לאיחוד, הכוכבים הראשיים של הלהקה ניסו את מזלם לבד. מייק האריסון הוציא שני תקליטי סולו, ואילו גארי רייט הקים הרכב משלו בשם WONDERWHEEL והקליט את התקליט EXTRACTION. למרות שהפרויקטים האלו היו מכובדים, הם, איך לומר, לא ממש הצליחו להדליק את המצעדים. הגורל, או אולי חברת התקליטים שלהם, סימן להם שהגיע הזמן לחזור הביתה ולעשות קצת יותר כסף. אז האיחוד בספטמבר 1972 לא נולד מחיבוקים ודמעות, אלא מהכיס ומההיגיון הבריא. חברת התקליטים איילנד לחצה להחזיר את המותג המוכר והמוערך, והכישלון היחסי של פרויקטים של סולו שכנע את שני המנהיגים לבלוע את הגאווה ולנסות שוב. הציר המרכזי היה ברור: הקול המחוספס והנשמתי של האריסון לצד הלחנים המלודיים והנגינה הדומיננטית של רייט על הקלידים.

אבל זה לא היה איחוד נוסטלגי פשוט. הגיטריסט המקורי, לות'ר גרוסוונור, כבר מצא בית חם בלהקת מוט דה הופל (כשהוא משנה על הדרך את שמו על הבמה לאריאל בנדר), והמתופף מייק קלי גם לא היה פנוי. כאן נכנס לתמונה המהפך האמיתי. רייט גייס שני מוזיקאים מלהקת הליווי שלו, WONDERWHEEL - כולל הגיטריסט מיק ג'ונס. הלהקה המחודשת נכנסה לאולפן במלוא המרץ כדי ליצור את מה שיהפוך ל-YOU BROKE MY HEART SO I BUSTED YOUR JAW. ההקלטות פוזרו בין שלושה אולפנים בלונדון כשגארי רייט היה הכוח המניע מאחורי התקליט. הוא כתב את רוב החומרים. אבל התוספת של מיק ג'ונס שינתה את כללי המשחק. ג'ונס, שלימים יהפוך למוח מאחורי להקת פורינר, הביא איתו ריפים של גיטרה קשוחים ושריריים שהזריקו רוק כבד וטהור לסאונד המורכב של הלהקה. פתאום, לצד הקלידים הנפלאים של רייט, ניצבה חומה של גיטרות עוצמתיות. קולו של האריסון נשאר העוגן המרכזי, אך היה ברור שהסאונד של הלהקה התפתח והתאים את עצמו לעידן החדש של הרוק.

התוצאה הייתה תקליט שהוא לגמרי SPOOKY TOOTH, אבל בגרסה מעודכנת, מלוטשת ובועטת יותר לשנת 1973. הבלוז הגולמי עדיין היה שם, אבל הוא עבר פילטר של רוק אצטדיונים. שם התקליט, שנון ומאיים בו זמנית, שיקף היטב את המסע המטלטל שעברה הלהקה ואת חזרתה הבלתי מתפשרת לבמה. השיר הפותח, COTTON GROWING MAN, הוא פצצת אנרגיה כבדה. זו הפתיחה המושלמת. השיר הזה תופס אותי מהשנייה הראשונה עם ריף גיטרה עוקצני וקצב כבד למהדרין. כן, החבר'ה חזרו כדי לתת בראש. ושיר שמאד אהוב עליי פה הוא הבלדה העוצמתית, SELF SEEKING MAN. מוזר לראות זאת, אך התקליט הזה פשוט לא נשמע לי משהו שהזדקן. יש בו אנרגיה שהיא פגז. פשוט תקשיבו!

בונוס: החודש, מאי בשנת 1966, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגיליון של העיתון ביט אינסטרומנטל שברשותי:

אלן פרייס (הקלידן לשעבר של האנימלס): "כשיצאתי מהלהקה לקריירה כאמן סולו, ידעתי שאני צריך לעקוף שני דברים. אחד היה דימוי האנימלס. השני היה הנטייה שלי להיות רגיש במיוחד. תמיד האמנתי בהרבה חזרות ובעיבודים טובים. ברגע שיש לך להיט, אנשים מצפים שתהיה 'מדויק' בכל מה שאתה עושה. אני מאוד בררן עכשיו. אני אוהב להתאמן בערך פעם בשבועיים, אבל לאחרונה לא היו לי בכלל אימונים. אני יותר מאסיר תודה לכל מי שתמך בחזרתי למצעדים, למרות שמדי פעם כמובן שזה היה קצת מביך עם כל כך הרבה אנשים שניגשים אליי ואומרים כל כך הרבה דברים מחמיאים בבת אחת. מבחינתי, אין כמו קהל טוב כדי לתת לך את הביטחון לנסות רעיונות חדשים, ולהתנתק מאותם דברים ישנים שעשית לילה אחר לילה. התחלתי את מסלול המוזיקה בלנגן בפסנתר, אבל למרות שאני מעדיף פסנתר על פני אורגן, נמאס לי מכל הקשיים שהקיפו אותי כפסנתרן, אז קניתי אורגן, ועכשיו אני אף פעם לא משתמש בפסנתר בהופעות אלא אם כן זה בשביל הבידור שלי או להקלטות".

פול מקרטני על הקושי במציאת גישות חדשות: "הבעיה היא שעשינו את הכל. עכשיו קשה נורא למצוא גישה חדשה".  

סטיב מריוט (מלהקת הפנים הקטנות): "האמרגנים ניגשים אלינו ומחמיאים לנו על ההופעה. הם אומרים שמעולם לא ראו סצנות כאלה קודם לכן. כמובן שזה משמח את כולנו מאוד. במקומות מסוימים ראינו את הסדרנים זורקים דליי מים על הקהל כדי לקרר אותו. במועדון גברים פועלים ליד שפילד יכולתי לראות בהופעתנו את כולם מתכווצים. כשהבחור הזה קם לפתע וצעק, 'להקה ארורה, תזרקו אותה' וכולם הסכימו איתו. יצאנו בכעס. הייתי כל כך כועס שהבאתי לגיטרה שלי בעיטה חזקה, אבל נראה שזה לא הזיק לה. אני לא אוהב גיטרות חדשות. אני לא מרגיש בנוח איתן".

קני ג'ונס (המתופף של הפנים הקטנות): "נראה שאנחנו מצליחים יותר מהזמנה להזמנה. הדבר המוזר הוא שאנחנו אף פעם לא מתיישנים. לסטיב יש מזל גדול גם עם הקול שלו, הוא כמעט ולא סובל מבעיות חוץ מהצטננות, אפילו אם הוא שר מכל הלב שבעה לילות בשבוע".  

גריים אדג' (המתופף של המודי בלוז) על מועדון "לה לוקמוטיב" בפריס: "זה לא בדיוק סוג המועדון שאליו הולכים הבחורים כדי לשוחח עם הבנות, הם מעדיפים לשבת על הרצפה ולקלוט את הצלילים. דבר נוסף שהפתיע אותנו הוא שהם לא אוהבים לשמוע פרשנות צרפתית לשיר בריטי, וזה בסדר גמור לפי הסטנדרטים שלנו, כי אנחנו חושבים שזה קצת חסר טעם. אין הרבה להקות פופ צרפתיות, השמות הצרפתיים הגדולים הם בעיקר בלדות, זו הסיבה שהלהקות הבריטיות כל כך פופולריות".  

קלינט וורוויק (הגיטריסט של המודי בלוז) על מעריצות צרפתיות: "זה לא ממש נכון עכשיו, גם הבנות משתוללות, אבל בצורה פחות בולטת. וכשהן באות אל מאחורי הקלעים בשביל חתימות, הן מאוד סבלניות לגבי כל העניין, במקום לתלוש לך את הבגדים מהגב בשביל מזכרות או לגזור לך את השיער, אני מניח שזה הכל בגלל החינוך הנוקשה שלהן!"  

האנק מרווין (מלהקת הצלליות) על אוסף הגיטרות שלו: "אני פשוט ממשיך להוסיף לאוסף. ברגע שאני מתרגל לכלי, אני פשוט לא יכול להיפטר ממנו". על אפקט הפאז-בוקס: "יש לנו כמה כאלה בלהקה. זה צליל נהדר אבל צריך להשתמש בקופסה בתבונה. החשוב הוא לא להגזים, אחרת האפקט יאבד. אני לגמרי בעד כל דבר שיוצר רעיונות חדשים לגיטרות. אני חושב שהעבודה של ג'ף בק, במיוחד בתקליטים, יוצאת דופן. מספרים לי על אריק קלפטון. הוא טוב כמובן, אבל אני לא יודע יותר מדי על העבודה שלו. אנשים כל הזמן מדברים על כך שהגיטרה מאבדת פופולריות וכן הלאה, אבל אני פשוט לא רואה את זה. הייתי אומר שהסטנדרטים הכלליים בקרב נגנים בריטים פשוט עולים כל הזמן. יש כל כך הרבה גיטריסטים טובים שזה מדאיג אותי! מבקשים ממני טיפים לטכניקה. אני אוהב לעזור. אפשר ליהנות לראות נגנים צעירים מאוד משתפרים במהירות והופכים לטובים באמת".  

בריאן וילסון (הביץ' בויז): "זה כנראה המאמץ, כל הנסיעות. אבל גיליתי שכמעט איבדתי את שמיעתי אחרי כמה מהקונצרטים שלנו. קיבלתי ייעוץ רפואי, קיבלתי טיפול. זו הסיבה העיקרית שפרשתי מהרבה מהסיבובי הופעות שלנו. אני נשאר באולפנים ומקליט את כל ערוצי הליווי. אני כולל כל דבר שמשמיע צליל יפה. אני שולט בכל זה בעצמי. אחר כך הבנים חוזרים מההופעות ואנחנו משלבים את הצלילים הקוליים. רק מדי פעם בימינו כולנו מנגנים על הכלים שלנו בתקליטים. זו מדיניות חדשה וזה עובד. בין אם אצא לסיבוב הופעות סולו ובין אם לא, תמיד אשאר עם הביץ' בויז. דבר אחד מפחיד אותי בלבד, והוא להיכנס לשגרה, מבחינת הסאונד. זו הסיבה שאני מבלה שעות כל יום באולפנים, בחיפוש אחר רעיונות חדשים. אנחנו מתבגרים אבל אנחנו שואפים להישאר מעודכנים במה שצעירים עושים וחושבים. אנחנו לא יכולים להיות יותר מדי מסורים לשגעונות עכשוויים. תנו לנו גחמה חדשה לעבוד עליה ונהיה הראשונים להיכנס אליה. אבל אנחנו אף פעם לא יכולים לתכנן יותר מחודשיים קדימה. אני זוכה לשמוע תקליטים מבריטניה, שנוצרו על ידי להקות ווקאליות שמעולם לא שמעתי עליהן קודם. זו עוד סיבה טובה בשבילנו להמשיך להשתנות. אנחנו יכולים להשאיר את המעתיקים חסרי המחשבה האלה מאחור, הבנת אותי?" 

מנפרד מאן: "כשגילינו שאנחנו רוצים נגן בס חדש, חשבנו אוטומטית על ג'ק ברוס, אבל פקפקנו מאוד אם הוא יהיה מעוניין בלהקה כמו שלנו, כי היינו במידה מסוימת להקת פופ. כתוצאה מכך אפילו לא טרחנו לשאול אותו. עשינו אודישנים לכמה נגני בס ולמען האמת גילינו שאף אחד מהם לא יתאים לנו. אז היינו די נואשים והחלטנו לשאול את ג'ק בכל זאת. דאגתי מאוד לקחת אותו מג'ון מאייאל, שהוא חבר שלי, אבל ג'ק הסכים וקיוויתי שג'ון יבין".

בונוס: החודש, מאי בשנת 1967, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגיליון של העיתון ביט אינסטרומנטל שברשותי:

טוני היקס (גיטריסט להקת ההוליס): "דודה קנתה לי גיטרה יפנית, שעלתה בערך 5 פאונד, והיא גרמה לי ללמוד לנגן. רוב הילדים קנו גיטרות, ניסו במשך שבועיים ואז ויתרו. הייתי חייב ללמוד, אז התקדמתי. עברתי את שלב הסקיפל. הייתה לי להקה בשם הסקיפלטים, השתתפנו בתוכניות הרדיו והטלוויזיה של קרול ליוויס, אבל שום דבר לא יצא מזה. משם עברנו דרך הרבה גיטרות ולהקות שונות ועד להוליס. אני לא יכול להגדיר את מקומי בהוליס. אני לא באמת זמר. התחלתי ללמוד לקרוא תווים לפני כמה שנים. עכשיו יש לנו מעבד שמסכם את הכל בשבילנו. אבל הייתי רוצה לנסות את זה מתישהו, לפחות זה יהיה אתגר נוסף. אין שום דבר רע במספר הבלדות שמגיעות למצעדים. אבל אני חושב שזה מוכיח שהרבה אנשים מבוגרים קונים תקליטים".

פול סיימון: "למרות הביקורת הזו על האמנים הבריטים שמעתיקים לעתים כה קרובות דברים שקדמו להם, עדיין יש הרבה כישרון, במיוחד בתחום הפולק. אני מדבר יותר על אמנים שעדיין אפילו לא הקליטו - סתם בחורים ששרים במועדונים קטנים יותר כרגע. אנשים באים להקשיב לנו. הם לא מחפשים גימיקים או בגדים מטורפים או הרבה שיער ארוך שמתעופף על הבמה. אנחנו הולכים על עדינות. אנחנו לא מנסים להמם את הקהל ישר באמצע. אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים לומר ואנחנו מאמינים שזה מספיק חשוב כדי שאנשים יקשיבו במקום להראות לנו שהם מבינים. לפעמים אנחנו שולחים בעדינות אמן אחר, כמו בוב דילן. אבל זה נעשה במגע עדין, לא בפטיש. ממה שראיתי, אני מאמין שיש חוסר מקוריות במוזיקה הבריטית. יש את כותבי השירים הגדולים, כמו מקרטני ולנון, שיעמדו בכל חברה. אחר כך יש את הצבא שהולך אחר הסגנון שלהם ומנסה להגיע לאותה רמה. זה קטלני. אתה חייב שיהיה לך משהו שונה לומר ומשהו שונה מבחינת ביצוע החומר. אנחנו מתנגדים לאנשים שמנסים לקטול אותנו. כל מה שקורה זה שאני כותב כמה שירים ואז אנחנו שרים אותם, בליווי גיטרה. זה אולי נראה כמו מוזיקת ​​פולק וזה אולי נשמע כמו מוזיקת ​​פולק אבל בעצם זה יותר פופ, כי אנחנו מאמינים שהדברים שאנחנו עושים הם פופולריים. האם זה לא מה שפופ הוא? בכל מקרה, מכרנו כ-7,000,000 תקליטים, אז אני מניח שאפשר לומר שזה די פופולרי".  

ארט גרפונקל: "מה שמעכב את המוזיקה הוא הסיווג של כל אמן. נוטים לצפות שזמר פולק לא יעשה שום דבר אחר. או שרוקר לא יוכל להתמודד עם בלדה ישירה. זה לא נכון. מוזיקה היא מוזיקה, בוודאי. אי אפשר לעצור מישהו על ידי קשירת תווית על צווארו".

קלאוס פורמן (הבסיסט של להקת מנפרד מאן): "אני נהנה מהחיים שלי במוזיקה. תמיד רציתי לעשות סרט שמבוסס כולו על מוזיקה ולא להיפך. הייתי רוצה לקשר צלילים עם חפצים. בסרט הקידום של 'שדות תות לנצח' של הביטלס אולי תזכרו את העץ שעליו הם תלו דברים. זה מסוג הדברים שאני רוצה לעשות. אף אחד בלהקה לא אוהב את השיר HA HA SAID THE CLOWN שהקלטנו. אני מרגיש שהסינגלים המצליחים עכשיו רצים לפי נוסחה. אני חושב שקשה לאחרים לשמור על תדמית הפופ. הייתי אומר שעכשיו הצעירים הם הקהל שהכי קשה לנו לנגן בפניו. אבל יש לנו הרבה תוכניות לעתיד. היינו רוצים להפיק קונצרטים משלנו של ג'אז במקומות כמו אולם ויגמור, ואנחנו רוצים לעבוד עם ביג בנד. אני אישית מרגיש שאנחנו חייבים להתקדם לזה בקרוב, אחרת כולנו נאבד את ההתלהבות שלנו מהסצנה. עטיפת התקליט 'ריבולבר' הייתה הדבר הראשון שעשיתי מאז שעזבתי את בית הספר לאמנות. אף פעם אין לי זמן לעבוד. בכל מקרה, למה שתהיה לי תערוכה? בטח יש הרבה אמנים לא ידועים ומוכשרים שיותר טובים ממני, למה הם לא יכולים להראות תערוכות? גיליתי שהאנשים שלא אהבו את המוזיקה בריבולבר גם לא אהבו את העטיפה. שמחתי, כי התכוונתי שהעטיפה תתאים למוזיקה. לא רציתי שמישהו יימשך לאלבום רק בגלל העטיפה".

ג'ק ברוס (הזמר-בסיסט של להקת CREAM): "חלק מהשירים באלבום הבא שלנו הם תוצרת אמריקאית. הקלטנו באולפני אטלנטיק; הם היו נהדרים. אחד השירים שהקלטנו שם היה של מלחין אמריקאי וייתכן בהחלט שייצא כסינגל. קיבלנו יחס טוב וכולם היו המומים מהנגינה של אריק (קלפטון)".

רינגו סטאר (הביטלס): "אנחנו יודעים שזה חייב להיגמר מתישהו. אי אפשר להגיע ישר לפסגה שנה אחר שנה".

ג'ון לנון (הביטלס): "אתה פשוט יודע שזה לא יכול להימשך לנצח. אבל זה לא מונע ממך לקוות שזה יקרה בדיוק כך".

רוי ווד (מלהקת THE MOVE): "אנחנו רוצים להסתמך יותר על הרמוניה ווקאלית. הבעיה היחידה היא עוצמת הקול שלנו. אני מניח שאנחנו יכולים לשמור על עוצמת הקול נמוכה, אבל נראה שאנשים רוצים אותה חזקה, אז זה מה שאנחנו נותנים להם. הגימיקים שירתו את מטרתם, הם גרמו לנו להיות מוכרים. את הרעיון לשם השיר I CAN HEAR THE GRASS GROW קיבלתי מחבר צלם. חשבתי שזה רעיון טוב וכתבתי את השיר הזה סביבו. הכל על הבחור הזה שהוא ממש משוגע. אין שום קשר לסמים. אבל אני מניח שכמה אנשים - במיוחד העיתונות - יקראו משמעות עמוקה ונסתרת לתוך המילים. הדבר היחיד שמציק לי באמת הוא העניין הזה עם סמים. הקורא הממוצע עכשיו מקשר אוטומטית סמים עם כוכבי פופ. זה מגוחך. אני חושב שהעיתונים גרמו ליותר בני נוער להתחיל לקחת סמים מכל הלהקות. כל העניין הזה פוצץ עד קצה גבול היכולת. כולנו מקבלים את מגברי PARK האלה... הם מיוצרים על ידי חברה קטנה בברמינגהם, והם נהדרים. הבעיה היחידה היא שהם לא נכנסים לוואן שלנו. אנחנו עדיין לא נתחיל לעבוד בחו"ל. אנחנו רוצים באמת לבסס את עצמנו במדינה הזאת עוד לפני שאנחנו נחשוב על הצעד הבא".

צ'אס צ'נדלר (מנהל-מפיק של ג'ימי הנדריקס): "אמרתי לו יום אחד שהוא נשמע כמו חולה מאניה-דפרסיה. אז בזמן שהוא ענה על השאלות הוא המציא שיר על חולי מאניה-דפרסיה. עד כה, לא עשינו הרבה כדי לדחוף את השירים של ג'ימי לאמנים אחרים, הוא פשוט כותב אותם בעצמו. אנשים ששומעים רק את הרעש עיוורים למה שהוא באמת עושה. בוודאי שהוא לא הולך להשתנות".

ג'ימי הנדריקס: "עבדתי יותר מדי זמן כמוזיקאי בלהקת ליווי, תמורת מעט מדי כסף".

קית' מון (מתופף להקת המי): "אני מאמין גדול בפשטות ושום דבר מהדברים שאני עושה אינו מסובך. אני אוהב את הכוח ללכת עם הפשטות. עכשיו אני מקבל רעש הרבה יותר גדול, שני תופי הבס נשמעים כמו רעם. אני כבר לא משתמש בהיי-האט. אני מנסה לעבוד סביב כל התופים. אני מוצא ששימוש בשני מקלות בכל יד מרחיב את טווח הנגינה שלי. יד אחת אני משתמש בה לסנר ובמצילה אחת, וביד השנייה אני משתמש בה על הטאם-טאמים ועל עוד מצילות. כפי שאתם רואים, אני אוהב צליל ממש כבד. הכל מבוסס על וריאציות".

סיד בארט (פינק פלויד) על "ארנולד ליין": "לא הושפעתי מכלום. אם לזה אתה מתכוון. השם של השיר הגיע קודם. והשאר פשוט בא אחריו. כן, כולנו כותבים שירים. למעשה, האלבום הראשון שלנו יורכב רק משירים מקוריים. בערך תשעה שלי, והשאר של האחרים".

בונוס: בחודש מאי בשנת 1971 (לא ידוע באיזה יום), יצא התקליט STORMCOCK של רוי הארפר.

הרבה חובבי רוק קלאסי מכירים את רוי הארפר דווקא מכיוונים שונים; הרי שמו מפאר את הקטע האחרון באלבומה השלישי של לד זפלין. והוא שר את השיר HAVE A CIGAR של פינק פלויד. אבל רוי הארפר הוא הרבה יותר מזה והאלבום STORMCOCK הוא אחד מאותם שיאים רבים שלו. וכך הוא אמר, בשנת 1976, לעיתון TROUSERS PRESS: "זה הראשון מאלבומיי הטובים. נסיון ברור לעשות אלבום קונספט. קראתי את האלבום על שם הציפור הבריטית היחידה שיכולה ביום חורף סוער לעמוד מול הרוח ולשיר. האנלוגיה ברורה. זה האלבום הראשון בו ג'ימי פייג' ניגן איתי".

ישנן דרכים רבות לתאר את רוי הארפר, אך קונבנציונליות מעולם לא הייתה אחת מהן. בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית לא חסרים אמנים שהגיעו להצלחה בקרב הקהל רחב, אך לא זכו בכבוד חבריהם בעולם המוזיקה. אצל הארפר המצב הוא הפוך לגמרי. הוא הוציא מספר אלבומים קלאסיים במספר ז'אנרים, כשאלבום זה הוא יצירת מופת של פולק פרוגרסיבי.

וכשחברת התקליטים EMI החליטה להקים חברת-בת שתתמקד במוזיקה פרוגרסיבית יותר, הוקמה חברה ושמה HARVEST. זה היה ביוני 1969 ורוב האמנים שחתמו שם היו להקות רוק. רוי הארפר, שגם חתם שם, היה אחד מיוצאי הדופן. הוא החל את הקריירה שלו כאמן פולק אבל התקדם מאז למחוזות אישיים מעניינים ביותר. "ידענו שהאנשים בחברת התקליטים לא מרוצים משירי התקליט המיועד", אמר הארפר, "כי הם רצו סינגל ולא הופיע שם אחד. אז עוד לפני שהקלטות התקליט הסתיימו, הוא הוצא מחוץ לחוק". חברת התקליטים לא רק סירבה לעמוד מאחוריו, לפי טענת הארפר, אלא גם טענה שלא היה תקציב לקידום המוצר.

הארפר: "הייתי מוטרד, למען האמת. ידעתי שאם התקליט נלקח כבערבון מוגבל, זו הייתה מהפכה בפני עצמה. זה היה כיוון חדש לאנשים להסתכל אליו. זה יכול היה להיות תקליט ענק, אבל הם קברו אותו לחלוטין. וזו הייתה טרגדיה. זה היה הזמן שלי אבל הסירה פשוט הפליגה". אף על פי כן, הדורות הבאים של מוזיקאים הכתירו אותו כתקליט בעל השפעה עצומה. קייט בוש, למשל, היא מעריצה, בעוד שג'וני מאר מהסמית'ס אמר ש"אם אי פעם היה נשק סודי של תקליט, זה יהיה 'סטורמקוק'. זה אינטנסיבי ויפה וחכם".

כשניגש הארפר להקליט את האלבום הזה, הוא גייס את שירותיו של המתזמר דייויד בדפורד, שעבד אז גם עם קווין איירס. אחד האנשים ששמחו מאד לעזור לו באלבום היה ג'ימי פייג' שהעריץ אותו. פייג', שלא יכל לקבל קרדיט על שמו באלבום בגלל שהיה חתום בחברת תקליטים אחרת (אטלנטיק) קיבל את השם הבדוי S FLAVIUS MERCURIUS. הוא ניגן עם הארפר בשיר THE SAME OLD ROCK.

ארבעה קטעים בלבד יש באלבום הזה. כל אחד מהם הוא יצירה מופלאה. הארפר: "הייתי מאוד מושפע משירים וסימפוניות ארוכות כשהייתי צעיר מאוד, והשפעה מסוג זה עדיין מניעה אותי כי יש לי דחף להתמודד בצורות אפיות". השיר ONE MAN ROCK AND ROLL BAND הוא ביקורת אישית של הארפר נגד מלחמת ויאטנם, שהתחוללה אז ויצרה המון מתנגדים לה. השיר ME AND MY WOMAN מכיל תזמור של בדפורד והקטע הפותח, HORS D'OEUVRES, חוזר על אותה תבנית כשכל פעם צצים אלמנטים שונים וחוזרים להתחבא, ממש כמו דלתות שפותחים לרגע ואז סוגרים וממשיכים הלאה. זו מלאכת מחשבת אמיתית. אין תופים באלבום הזה, אבל מי צריך אותם כשיש מחשבה מוזיקלית כה מיוחדת?

למרות היופי של המוזיקה, האלבום נכשל במכירות בזמן אמת. הארפר: "זה היה מגוחך. הם שנאו שם בחברה את האלבום הזה. הם לא ראו שום דרך לקדם את זה ברדיו. הם אמרו שאין כסף לשווק אותו, ובכל זאת, שנתיים לאחר מכן, לד זפלין ופינק פלויד זכו לאלבומים ללא סינגלים מתוכם. זה היה דבר מוזר מאוד, מחניק ואנגלי באופן מוזר. הייתי מוטרד לחלוטין. ידעתי שהכנתי משהו ממש מיוחד והוא נזרק לפח והתעלמו ממנו". אבל אותה חברת התקליטים ראתה כמה אמנים נחשבים מעריצים אותו (ג'ימי פייג', איאן אנדרסון, דייויד גילמור, רוג'ר ווטרס, פול מקרטני ועוד) כדי להשאיר אותו בבטחה בשורותיה. מאז הפך האלבום הזה לקלאסיקה, שאם אינכם מכירים אותה - זה כבוד הוא לי להיות זה שמכיר לכם את התקליט.

בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת עליו: "השירים, הקול והעיבודים הם החותמת של הארפר, שיצר פה אלבום עם איזון נכון בין רגש לציניות. לא נוכל להסביר לכם בדפוס קר זה את החום של האלבום".

בונוס: החודש, מאי בשנת 1969, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגילינות מלודי מייקר שברשותי:

מרי הופקין (זמרת): "אני בטח מרוויחה כסף מתקליטים, אבל אני לא רואה בזה כלום. אני לא מעוניינת בכסף. מוזיקה היא כל מה שמעניין אותי. אני פשוט רוצה להיות אני עצמי. לא ממש אכפת לי, אם הם רואים אותי כמשהו אחר. יש לי אידיאלים משלי לגבי דברים, ואנשים לא הולכים לשנות אותי. אם הייתי מתחתנת, הייתי מוותרת על מחשבות על קריירה. אני לא חושבת שהשניים הולכים ביחד. אני מניחה שמקומה של האישה הוא בבית, אבל זה לא הדבר היחיד שהיא צריכה לעשות. אני עדיין יכולתי לשיר בזמן שעשיתי את עבודות הבית. זה נראה מגוחך מה שאני מקבלת על מה שאני עושה. זה פשוט נראה מטורף אם אנשים רוצים לתת לי את כל הכסף הזה! הייתי שמחה באותה מידה עם 20 הפאונד שהייתי מקבלה בבית, כי 20 פאונד אז היו יותר ממה שהיה לי אי פעם לפני כן כשהייתי בבית הספר. אין באמת הבדל גדול בין 20 פאונד ל-2,000 פאונד, כשמעולם לא חווית משהו כזה".

ריי דייויס (הקינקס): "הם הקשיבו למילים וכשהגעתי למילה הזו, BUM (בשיר PLASTIC MAN) אז הם הסיטו ממני את המצלמה, זה מאוד ילדותי ואני בטוח שכל מי שצופה ב"טופ אוף דה פופס" כבר יודע מה זה ישבן. הם אפילו ביקשו ממני לשיר THUMB במקום. זה היה כל כך מגוחך, ומאוד מרגיז".

ג'ון לנון מתבדח על דיונים פיננסיים: "נהניתי מזה מאוד. בדיוק כמו מונופול". על ביטול הוויזה שלו לארה"ב: "היא בוטלה אוטומטית בדצמבר האחרון לאחר שהורשעתי בעבירת סמים".

אלן קלארק (ההוליס): "קברט? זה נהדר. זה נותן לנו הזדמנות להשוויץ בגיוון שלנו. אנשים יודעים שהיו לנו הרבה להיטים אבל אנחנו לא מתרכזים בהם תוך כדי מופע. אנחנו יכולים פשוט לנגן את הלהיטים ושום דבר אחר, אבל אנחנו עושים דברים אחרים גם כן, כמו BLOWING IN THE WIND ו-A TASTE OF HONEY. הייתי קצת מודאג, אני חייב להודות, כי זו הייתה הפעם הראשונה של הגיטריסט החדש שלנו, טרי. הוא בן משפחה עכשיו. יש הרבה דברים שיכולים להשתבש. אני דואג אם אפיל את המיקרופון או שמישהו ינגן צליל גרוע. אני רוצה שהם יאהבו אותנו. היינו רוצים לעשות אלבום מקורי לחלוטין, אבל אני לא בטוח שאנחנו באמת חזקים מספיק. זו החלטה קשה לקבל. התקליט בו אנו שרים משירי בוב דילן יצא השבוע ואני חושב שזה הדבר הכי טוב שעשינו אי פעם. זה קצת דבר אמנותי עבורנו ונראה שהרבה אנשים אוהבים אותו. זה מאוד חשוב, במיוחד מבחינה כלכלית, לפעול נכון בלהקה. הרבה להקות לא יודעות כמה כסף הן יכולות להרוויח מכתיבת השירים. אנחנו כותבים שירים מאז שהתחלנו בשנת 1962. טוני היקס ואני מנהלים חברה משלנו בשם גראלטו מיוזיק, אותה הקמנו לפני כשלוש שנים. הצד של ההוצאה לאור הוא מאוד חשוב. השירים שלנו מתפרסמים דרך דיק ג'יימס. הרווחים מהשירים מתחלקים בין המו"ל, הכותב והמעבד".

ליאו ליונס (הבסיסט של להקת עשר שנים אחרי): "זה לא ייאמן. הם ממשיכים לצרוח ולצעוק בסוף הקטעים, וככל שהם צועקים יותר, כך אנחנו מנגנים חזק יותר. לילה אחד חתכתי את שתי האצבעות על מיתרי הגיטרה. יש תוכניות שננגן גם עם וודי הרמן, אבל זו שאלה של האם זה יכול להשתלב בלוח הזמנים. נראה שאנחנו בחוף המזרחי כשהוא במערבי, אבל הוא מאוד להוט לעשות את זה. ואני אנגן עם רולנד קירק במהלך סדרת הופעות. זה אמור להיות נהדר. הוא ממש מוזר אבל יפהפה. אני אוהב את העניין של תזמורת ג'אז. אני מצפה לחזור הביתה. אנחנו עושים סיבוב הופעות עם ג'ת'רו טול ולהקת CLOUDS. נוציא תקליט חדש והפעם נעשה את זה בשמונה ערוצים. כל הדברים האחרים שעשינו היו בארבעה ערוצים. יש לנו אולפנים טובים בבריטניה, אני חושב שהם בהחלט טובים כמו אלו שבארצות הברית".

בי.בי קינג: "מעולם לא ציפיתי לזה. אף פעם לא הייתי מאמין שאנשים באנגליה כל כך פתוחים לבלוז. הרגשתי שהם יעריכו את אריק קלפטון כי הוא יליד המדינה. אבל איך הם יגיבו לאדם מבחוץ? לא ידעתי. קיוויתי שהם יאהבו אותי, אבל פחדתי. רציתי לבקר באנגליה הרבה זמן, וכשהסיור הזה תואם, מיהרתי להגיע לכאן אבל מאחורי זה פחדתי שאנשים לא יאהבו את מה שאני עושה. אני מרגיש שלא יכולתי לקבל יחס טוב יותר. אבל זכרו שלא עשיתי את זה לגמרי לבד. דאסטר בנט והאחרים היו חלק מזה. אסור לשכוח את הלהקה שלי. רובם איתי כבר הרבה זמן ואני תלוי בהם. אני לא חושב שאני איש המופעים הכי גדול על הבמה. יש לי להקה טובה ואני הכי גרוע בה. אני שומר על הקצב אבל לפעמים אני שר 13 או 14 תיבות בבלוז של 12 תיבות. אני מושפע במידה מסוימת מג'אז. כשהייתי צעיר לא ממש שמעתי הרבה ג'אז. שם, במיסיסיפי, היכן שגדלתי, לא היו הרבה מכשירי רדיו. דג'נגו ריינהארדט הוא האיש. אחד החברים שלי היה בשירות הצבאי, מוצב בפריס. במקרה הוא הביא כמה תקליטים של דג'נגו ונתן לי לשמוע אותם. מבחינתי, הוא עדיין אחד המובילים בגיטרה".

ג'ניס ג'ופלין: "התרגשנו בצורה מדהימה בהופעה ברויאל אלברט הול, הקהל הזה היה נהדר. הקהל האמריקאי מתחיל להיות מותש מדי. לא ציפיתי לזה. בפרנקפורט היו אנשים על הבמה מיד אחרי הקטע השני. הייתי מוקפת בכל האנשים המקסימים האלה, שרתי להם ישר בפנים. זה היה מרגש. חשבתי שהקהל הבריטי יהיה כל כך מגניב. הם ממש נכנסו לזה. אלברט הול, זה היה דינמיט! אולי זה בגלל שפרצתי דרך קיר שלא חשבתי שאפשר לפרוץ! זה היה כמו גל חום גדול, כמו פתיחת דלת, אפשרות חדשה, סוג של אוויר צח. כמו להיאחז במישהו ולחקור אותו באמת. אלוהים, אני כל כך שמחה, שאפילו חדר מלא באנשי עיתונות לא הצליח להפיל אותי".

סטיב מריוט (האמבל פיי, לשעבר סמול פייסס): "היו לנו כמה הופעות וידענו שזה יעבוד עם האמבל פיי כבר מההתחלה. הסמול פייסס? הם יתפרקו. זה הדבר הכי טוב בשביל שאר החברים שם ובשביל הלהקה החדשה שהם יקימו. הנגן החדש שיש להם במקומי ממש טוב. אני לא רוצה לספר לכם מי הוא, כי מק (הקלידן איאן מקלייגן) ירצה לספר לכם".

ג'רי שירלי (המתופף של האמבל פיי): "זה מאוד מרגש אותי להיות בלהקה הזאת. התחלתי לנגן כשהייתי בן תשע בערך. הופעתי בגינה האחורית במכנסיים הקצרים שלי. יום אחד בחור שעבר ליד ביקש ממני להצטרף ללהקה שלו. עזבתי את בית הספר כשהייתי בן 14 ומאז אני מנגן על תופים. אני לא מתופף טכני. אני חושב שהדבר החשוב לעשות הוא להניח קצב ולשמור על הלהקה מאוחדת".

גריים אדג' (המתופף של המודי בלוז): "המעריצות הן תופעה חברתית, המספקת עגלה עמוסה בתחמושת לארטילריה של בריגדת האנטי-פופ, המאמינה שמוזיקת ​​פופ היא גורם עיקרי לכל דבר, החל מעבריינות נוער ועד התמכרות לסמים ומחלות מין. הגרופיות האמריקאיות, כפי שקוראים לבנות, אינן תופעה חדשה. למעשה. כל מה שהבנות היו צריכות לעשות כדי להיכנס לחדרים שלנו היה לשחד את המשרתות. כשחזרנו מצאנו אותן בארונות, באמבטיה, מתחת למיטה, מאחורי הווילונות. הן היו גונבות לנו חולצות, חפתים, עניבות כל דבר שהצליחו להשיג כמזכרות. בואו נודה... זו הייתה הטעות הכי גדולה בחיי, אבל הכל היה כל כך חדש. לעתים קרובות, בזמן שהיינו איתן במיטה, הן היו שואלות אם אנחנו מכירים את מיק ג'אגר. וכמובן שהיינו עונים שאנו חברים טובים שלו. אני לא מלאך, למרות שאני נשוי, אבל לא סטיתי מהדרך מאז שהתחתנתי. אין ספק שאעשה זאת - אבל זה יהיה רק ​​דבר פיזי זמני. אם כולם היו יכולים לעבור את סצנת הגרופיות, הם היו מקבלים פרספקטיבה אמיתית. חלום הסקס בסגנון ג'יימס בונד. בניו יורק יש את הבחורות הפשוטות והישירות, בקליפורניה ובמערב הן קצת יותר עדינות. לפעמים הן בנות מהממות, ואם הן באמת היו משחקות את זה קשה להשגה, אולי היינו יותר מעוניינים. חלק מהגרופיות האלה של פעם היו בחורות ממש יפות, ולג'נטלמן קטן ושמן ושעיר כמוני מעולם לא הייתה הזדמנות לישון איתן לולא היותי בלהקה".

איאן אנדרסון (ג'תרו טול): "סצנת המצעדים ממש חשובה. אסור לך סתם להתחמק ממנה. פעם חשבתי שזה לא משנה לגבי הזבל במצעדים, אבל זו לא אשמת הילדים שקונים את התקליטים. אם מישהו מוציא סינגל טוב, הוא יקבל השמעות והילדים יקנו אותו. אוקיי, אז אתה צריך להתפשר, אבל זה יעשה משהו טוב בטווח הארוך. בסופו של דבר זה יביא את הקהל הרחב בטלוויזיה. חוסר השינה הוא שגרם לי לחלות באמריקה, אני חושב. התמוטטתי כמה פעמים ופספסנו את ההופעה האחרונה שם כי הרגשתי רע. זה קרה שוב באולפני הטלוויזיה בפריס. חשבתי שחליתי בסרטן ריאות ושחפת, אבל זו הייתה פשוט תשישות. היו לנו כמה ימי חופש, וברוב הזמן ששהיתי במלון, לא התערבתי בקטע של הגרופיות".

דני תומפסון (הבסיסט של פנטאנגל): "אנחנו מנגנים מנגינות מסורתיות או מקוריות . אחרי הכל, זה מגוחך באותה מידה שאנשים מטילים ספק בברט ובג'ון כשהם באים ואומרים להם 'מתי הפסקתם לנגן ג'אז והתחלתם לנגן פולק?' ברט תמיד ניגן פולק. אני לא הפסקתי לנגן כלום ולא התחלתי שום דבר חדש. הלהקה מספקת לחלוטין. זה נותן לי הרבה יותר חופש ממה שהייתי מקבל בדרך כלל כשאני מנגן סתם ג'אז".

מארק בולאן (טירנוזאורוס רקס): "תמיד הרגשתי שאני מנסה לשקף יופי במוזיקה ובשירה. אבל זה נהיה קשה יותר ויותר לעשות עכשיו. הלהקה נשמעת כל כך שונה, פשוט יותר כבדה. הנסיעה לאמריקה לא שינתה אותנו... ובכן, זה יהיה ברור כשתשמעו את האלבום החדש. אנחנו מבלים אולי שעתיים בהכנת הסאונד הנכון בלייב, ואז בשאר הזמן על הבמה נהנים".

רוי הארפר: "בעיתון שלכם אני מסווג כזמר פולק. זה אומר שאני נמצא במדף הפולק. אם אני אומר שאני לא רוצה להיות מסווג בצורה הזו, אני מכריז עליכם מלחמה אוטומטית. אז אני לא אגיד את זה כי אני מסווג את עצמי אוטומטית, ולהיות מסווג זה להיות מוכנס לשקית ולהיות מוכנס לשקית זה להיות מונח בצד".

ג'ון קיי (הזמר של להקת סטפנוולף): "אנחנו לא להקה של מסרים ואנחנו לא מטיפים. אנחנו לא מספרים להם שום דבר שהם לא יודעים עליו. כשהתחלנו עשינו שילוב של שירי מצעד להיטים ושירים משלנו שהתבססו היטב על דברים מסחריים שהושפעו ממני. לא נשמעתי כמו אף אחד ספציפי. עשיתי את שלי. גולדי מק'ג'ון, נגן האורגן שלנו, הושפע מג'ימי סמית' וג'ימי מקגריף. אין הרבה מוזיקאי רוק שמשתמשים בסגנון הנגינה הזה".

מיילס דייוויס (חצוצרן ג'אז): "אני חייב להוציא את זה מהראש. ארבע הרשעות פליליות נגדי על רצח, אונס, תקיפה בנשק קטלני וסמים, 1950, 1952, 1953 ו-1954 בהתאמה. אבל למעשה, אין לי הרשעות פליליות. אנא הודיעו לממשלת יפן ולמשרד המשפטים שהם עוסקים בדיפלומטיה אמנותית מפגרת מאוד בכך שהם מונעים כניסה של אמנים שחורים גדולים לארצם רק בגלל הסטיגמה הנשקפת לאמנים שחורים ולשימוש שלהם בסמים. אנא ודאו שכל הפקידים המעוניינים משני הצדדים והתקשורת יבחנו את זה. רק עכשיו גיליתי שדרום אפריקה מכירה ביפנים כלבנים. אולי זה המצב".

בונוס: החודש, מאי בשנת 1965, פורסמה כתבה גם על להקת היארדבירדס בעיתון המוזיקה הבריטי, RAVE.

היארדבירדס תמיד ניסו להציג משהו טרי עבור המעריצים שלהם. "אתה לא יכול לעמוד במקום בעסק הזה," הסביר ג'ף בק הגיטריסט."אתה חייב להקדים את הזמנים. אנחנו משוכנעים שלאנשים נמאס לראות את אותן מצגות במה ישנות. אנחנו עובדים על רעיון חדש לגמרי עכשיו שייקח את הדברים בקצב מהיר יותר. אין הכרזות או הפסקות בין השירים. לדוגמה, השיר HEART FULL OF SOUL יחובר מיד לשיר STILL I'M SAD, עם רק כמה מילים שייאמרו במהלך ההקדמה. אנחנו עובדים על עיבוד סימפוני לפי קווים אלו ומקווים מאוד להוציא תקליט שיהפוך כל מחבב פופ לאוהד שיקום וישים לב".

כל היארדבירדס תיכננו לעשות אז תקליטי סולו שהתחילו עם הזמר, קית' רלף, שכבר שיר בשם MR ZERO עם ליווי תזמורתי. בינתיים הגיטריסט הנוסף בלהקה, כריס דרג'ה, והמתופף ג'ים מקארטי עבדו על כתיבת קומדיית מצבים.

"דבר אחד בטוח, וזה הקצב של הסצנה שהגיעה לנקודת הרוויה עבור להקות", אמר רלף. "אתה חייב להמשיך להפיק צלילים חדשים שימשיכו לפעול. אני יכול לראות את כל העניין קורס. ההתלהבות מלהקות ביט גוועת כאן".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459