רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 ביוני בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-25 ביוני (25.6) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני לא חושב שזה כה קל להשיג לך חברים שהם מוזיקאים. כולנו בתחום הזה פרנואידים וזה מיד צץ על פני השטח" (איאן אנדרסון, מנהיג להקת ג'ת'רו טול, בעיתון NME, בשנת 1975)

הגיטריסט מחיפה שהקים את הרד הוט צ'ילי פפרס אך הפסיד את הכל. ב-25 ביוני 1988, עולם הרוק איבד את אחד הכישרונות הייחודיים שלו, הילל סלובק. הגיטריסט והמייסד של הרד הוט צ'ילי פפרס נמצא מת בדירתו, והותיר מאחוריו להקה על סף התפרקות וחלום גדול שלא זכה לראות מתגשם.

כולם מכירים היום את הרד הוט צ'ילי פפרס כמעצמת רוק בינלאומית, להקה שממלאת אצטדיונים והמנוניה הפכו לפסקול חיים של דורות שלמים. אבל מאחורי סיפור ההצלחה המסחרר מסתתר סיפור טרגי על האיש שהתחיל הכל, נלחם להקים את הלהקה, וברגע האמת, נכנע לשדים הפנימיים שלו.

הסיפור שלנו מתחיל בחיפה. הילל סלובק, בן לניצולי שואה ממוצא צ'כי, נולד בכרמל ב-13 באפריל 1962, עבר עם משפחתו לנהריה ומשם לקיבוץ. כשהיה בן חמש, ארזה המשפחה את חפציה והיגרה לארצות הברית. לפני שהרים גיטרה, סלובק ניגן דווקא בתופים, ובהמשך אף היה זה שלימד את FLEA לראשונה כיצד לנגן על גיטרה בס, כלי שהפך לסימן ההיכר של האחרון עד היום. בתיכון פיירפקס שבלוס אנג'לס, סלובק, שהרגיש תמיד קצת אאוטסיידר, מצא שפה משותפת עם שני תלמידים אחרים, אנתוני קידיס ומייקל 'פלי' בלזרי. באופן אירוני, אחד הגיבורים המוזיקליים של סלובק הצעיר היה ג'ין סימונס מלהקת קיס, שגם הוא, בשמו המקורי חיים ויץ, נולד בחיפה.

סלובק, שניגן בגיטרה בסגנון שהיה תערובת מהפנטת של פ'אנק, בלוז, ג'אז ומטאל, תחת השפעתו העצומה של ג'ימי הנדריקס, הקים להקה עם חברו המתופף, ג'ק איירונס. השניים צירפו אליהם את קידיס האנרגטי כזמר ואת פלי הפרוע על הבס, ויצרו את הגרעין הראשוני של מה שעתיד להיות הרד הוט צ'ילי פפרס. ההופעה הראשונה שלהם התקיימה ב-1983 תחת השם המפוצץTONY FLOW AND THE MIRACULOUSLY MAJESTIC MASTERS OF MAYHEM, שם ששונה (תודה לאל...) ל"רד הוט צ'ילי פפרס" רק לאחר מספר הופעות, בעקבות תגובות הקהל.

הארבעה החלו להופיע בברים ובמועדוני חשפנות אפלים ברחבי לוס אנג'לס, כשהם בונים לעצמם שם של להקת הופעות חיה מטורפת ובלתי צפויה. האנרגיה הזאת הובילה אותם לחתימה על חוזה הקלטות נחשק עם חברת EMI. אלא שכאן הסיפור מקבל תפנית מוזרה: שבוע בלבד לאחר החתימה, סלובק ואיירונס הודיעו שהם פורשים כדי להתמקד בפרויקט ה"רציני" יותר שלהם, להקת WHAT IS THIS. הסיבה לעזיבה הפתאומית הייתה שלהקת WHAT IS THIS קיבלה בדיוק באותו הזמן חוזה הקלטות מתחרה מחברת MCA RECORDS, מה שמנע מסלובק ואיירונס להיות חתומים בשתי חברות תקליטים שונות במקביל.

קידיס ופלי נותרו המומים, אך לא ויתרו. הם גייסו במהירות את הגיטריסט ג'ק שרמן והמתופף קליף מרטינז והקליטו את תקליט הבכורה של הלהקה שיצא ב-1984. התקליט לא זכה להצלחה גדולה והיחסים עם שרמן היו מתוחים מהרגע הראשון. הגורל, או אולי הקארמה, רצה אחרת. להקתו של סלובק לא המריאה, והוא חזר לחיק הצ'ילי פפרס בזמן להקלטות התקליט השני, FREAKY STYLEY, שיצא באוגוסט 1985. התקליט, בהפקתו של לא אחר מאשר ג'ורג' קלינטון, סנדק הפ'אנק, כבר הציג סאונד מגובש וזכה לביקורות טובות בהרבה. החזרה של סלובק (ולאחר מכן גם של איירונס) ללהקה הובילה להקלטת האלבום השלישי מ-1987, THE UPLIFT MOFO PARTY MAN. אלבום זה מהווה ציון דרך היסטורי וייחודי, שכן הוא אלבום האולפן היחיד של הלהקה אי פעם שבו מנגנים יחד כל ארבעת החברים המייסדים המקוריים.

בשנת 1988, הלהקה הייתה בשיא חוצפתה. לרגל יציאת התקליטון המורחב שלהם, THE ABBEY ROAD E.P, החברים הצטלמו כשהם חוצים את מעבר החצייה המפורסם בלונדון, עירומים כביום היוולדם כשגרביים בלבד מכסות את איברי מינם. הגימיק המפורסם הזה, שזכה לכינוי SOCKS ON COCKS, לא הומצא באותו יום; הוא החל עוד בהופעותיהם המוקדמות במועדון הסטריפטיז 'קיט קט קלאב' בהוליווד, שם עלו לבמה רק עם גרביים כדי להבטיח שהקהל יזכור אותם. התמונה הזאת הפכה לאייקונית, סמל לרוח השטות והמרדנות של הלהקה, אך עבור סלובק, זו הייתה התחנה האחרונה.

ההתמכרות להרואין, שליוותה אותו ואת קידיס לאורך שנים, החלה לגבות מחיר כבד. ב-25 ביוני 1988, הילל סלובק מת ממנת יתר, בגיל 26 בלבד. גופתו התגלתה בדירתו רק יומיים לאחר מכן. המשטרה, שמצאה לצדו מזרק וכפית, העלתה את האפשרות שהתאבד. בלילה האחרון לחייו הוא שוחח עם אחיו ג'יימס ואמר לו שהוא אוהב אותו. "זה הדבר הכי גרוע שקרה לי אי פעם", אמר פלי בראיון כואב ללוס אנג'לס טיימס. "הוא חבר שלי מגיל 12 ועכשיו הוא מת בגלל הרואין. כל אחד יכול להשיג את הסם הזה אם הוא רוצה, במיוחד בקהילת המוזיקה. אני מיד מזהה מי מכור להרואין ויש המון כאלו בהוליווד". סלובק נטמן בבית הקברות "הר סיני" שבהוליווד הילס. המוות שלו הותיר צלקת עמוקה אצל קידיס, שהנציח את חברו לאורך השנים במספר שירים.

המוות של סלובק ריסק את הלהקה. ג'ק איירונס, שלא היה יכול להתמודד עם מות חברו הטוב, עזב את הלהקה, עבר טיפול בבית חולים פסיכיאטרי ובהמשך הקריירה ניגן בין היתר עם להקת פרל ג'אם. קידיס, שהיה מכור בעצמו, נתקף פאניקה, ברח למקסיקו כדי להתאבל, וחזר היישר למכון גמילה. לרגע היה נדמה שזהו סופה של הרד הוט צ'ילי פפרס. אבל אז קידיס ופלי קיבלו החלטה. "הבנו שאנחנו לא יכולים להפסיק את הלהקה בגלל מותו של החבר הכי טוב שלנו", אמר קידיס. "זה יהווה בסיס קבוע לעצב שבחיינו".

לאחר שנה של התאוששות, הם החלו לחפש נגנים חדשים. לתפקיד הגיטריסט נבחן מעריץ צעיר של הלהקה בשם ג'ון פרושיאנטה, שסלובק היה הגיבור המוזיקלי שלו. האודישן שלו הדהים את פלי וקידיס. פרושיאנטה הכיר את עבודתו של סלובק כל כך טוב, שהוא ידע לנגן את כל תפקידי הגיטרה והסולואים שלו בעל פה ובשלמות, שכן הוא בילה שעות בניסיון לחקות במדויק את סגנון הפריטה הייחודי של אלילו. מאחורי התופים התיישב צ'אד סמית', מתופף אימתני שהגיע לאודישן ונראה להם כמו איזה בריון חובב מטאל, עד שהתחיל לנגן ופשוט פירק את החדר.

עם ההרכב החדש הזה, הלהקה המריאה לגבהים חדשים. התקליט MOTHER'S MILK ובעיקר האלבום שבא אחריו, BLOOD SUGAR SEX MAGIK, הפכו אותם לכוכבי על. הילל סלובק, הילד החיפאי שהיגר לאמריקה וחלם בגדול, מעולם לא זכה לראות את האצטדיונים המלאים ואת תקליטי הפלטינה, אבל ה-DNA המוזיקלי, הרוח החופשית והחותם הייחודי שלו, חיים ונושמים בתוך המוזיקה של הרד הוט צ'ילי פפרס עד היום. סגירת המעגל המרגשת ביותר התרחשה בשנת 2012, כאשר הרד הוט צ'ילי פפרס הוכנסו רשמית להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. הילל סלובק נכלל בזכייה כחבר להקה מייסד, ואחיו ג'יימס עלה לבמה בטקס כדי לקבל את הפרס בשמו ולשאת דברים לזכרו.

הפצצה שלא התפוצצה של אליס קופר. ב-25 ביוני 1969 הוציאה חבורת צעירים פרועה מאריזונה, שקראה לעצמה אליס קופר, תקליט בכורה נהדר בשם PRETTIES FOR YOU, תקליט שכמעט וקבר אותם לפני שבכלל התחילו.

אם השם אליס קופר מעלה בדעתכם מופעי אימה תיאטרליים, גיליוטינות על הבמה והמנוני רוק מחוספסים כמו SCHOOL'S OUT, אתם צודקים לחלוטין. אבל בשנת 1969, כל זה היה עדיין פנטזיה רחוקה. התקליט PRETTIES FOR YOU הוא מסע פסיכדלי מבולבל ומלא השפעות, שנשמע יותר כמו ניסוי מעבדה של סיד בארט מפינק פלויד ביחד עם פרנק זאפה ואיגי פופ של הסטוג'ס מאשר כמו חלוצי ה-SHOCK ROCK. הלהקה, שהובלה על ידי הסולן וינסנט דיימון פרנייה (שאימץ לעצמו את שם הלהקה) ולצידו חבריו מספסל הלימודים - הגיטריסטים גלן באקסטון ומייקל ברוס, הבסיסט דניס דאנאוויי והמתופף ניל סמית', עדיין חיפשה את דרכה, והדרך הזו עברה דרך המפיק והמוזיקאי פרנק זאפה. או שלא בדיוק. לא יודע מה אתכם - אני ממש אוהב את התקליט הזה. האמת? זה כנראה התקליט הכי אהוב עליי של אליס קופר. כי הוא אחר ומאתגר. ולא, האלבום הזה הוא לא כזו מוזרות מגוחכת כפי שנהוג לחשוב; לא מדובר סתם בחבורה של אידיוטים שקפצו על עגלת האוונגרד מתוך חוסר שכל. ממש לא.

הקשר עם זאפה, שהחתים את הלהקה הצעירה ללייבל החדש שלו STRAIGHT RECORDS, הוא לב ליבה של המחלוקת סביב התקליט. האגדה (שפרנייה אישר לימים) מספרת שזאפה הסכים לערוך ללהקה אודישן בביתו בשעה שבע בערב. עקב חוסר הבנה, חברי הלהקה התייצבו על מדשאתו בשבע בבוקר והחלו לנגן בעוצמה שהעירה אותו משינה. זאפה כל כך התרשם מהחוצפה והטירוף שלהם, שהחליט בו במקום להחתים אותם על חוזה. לפי גרסת מנהל הלהקה דאז, מעורבותו של זאפה הייתה מינימלית עד לא קיימת. הוא טען שזאפה פשוט השאיר את אחיו להשגיח על ההקלטות, חזר בסוף היום, והכריז שהתקליט מוכן מבלי ששמע אפילו תו אחד.

אך לווינסנט פרנייה, הלא הוא אליס, יש זיכרון שונה לגמרי, כפי שתיאר בספרו. לדבריו, הלהקה הגיעה לאולפן במשך שבוע וניגנה כל שיר שוב ושוב, כאשר זאפה יושב בחדר הבקרה. "חשבנו שאנחנו רק עושים חזרות ומתחממים לקראת ההקלטה האמיתית", סיפר. "לפתע זאפה יצא ואמר 'בסדר, התקליט שלכם מוכן'. הייתי המום, אמרתי לו שיש טעויות ושאנחנו לא מוכנים. הוא רק טפח לי על השכם ואמר את המשפט הקלאסי, 'אל תדאג, נסדר את הכל במיקס'".

את התוצאה הסופית הוא שמע רק חמישה חודשים אחר כך, והיא הייתה רחוקה מלהשביע רצון. "היינו עניים אבל מאושרים, מוקפים במסיבות ובטירוף הכללי של התקופה", הוא נזכר. "אבל במציאות, שום דבר לא עבד. התקליט הראשון שלנו נתקע. היו עיכובים טכניים, בעיות במיקסים, ריבים על העטיפה (שהציגה ציור של האמן אד בירדסלי בו נראית אישה ששמלתה מורמת בטעות, מה שאילץ את חברת התקליטים לצנזר חלק מהעותקים עם מדבקה צהובה גדולה). שמענו כל תירוץ אפשרי. סיבוב ההופעות שזאפה הבטיח כדי לקדם את התקליט מעולם לא יצא לפועל. זה היה פשוט נפל. אנשים שנאו אותו והוא בקושי הצליח לגרד את המקום ה-193 במצעד הבילבורד האמריקאי. מבקר אחד כינה אותו 'בזבוז טראגי של ויניל', וזה למרות שהיו שם כמה מהיצירות הטובות ביותר שלנו". זה כולל השיר REFLECTED, שלא זכה להצלחה בזמנו אך עובד מחדש ארבע שנים מאוחר יותר והפך ללהיט הענק ELECTED.

התקשורת לא ריחמה. מגזין המוזיקה רולינג סטון, בביקורת שפורסמה בזמן אמת (ונכתבה, למרבה האירוניה, על ידי לא אחר מאשר לסטר בנגס - המבקר האגדי שזו הייתה הביקורת הראשונה שאי פעם פרסם), תיאר את הלהקה כתערובת מבולגנת של השפעות: "אליס קופר היא להקה בחסות פרנק זאפה שבאה מהחוף המערבי. יש בה שתי גיטרות, בס, תופים וסולן שמנגן במפוחית. יש פה הדים של פסיכדליה מבציר 1967 בתנודות המוזיקליות ובגיטרות המעוותות. הלהקה הזו מביאה במוזיקה שלה תמהיל ובו השפעות מלהקת אימהות ההמצאה, צליל הגל הראשון של סן פרנסיסקו והביטלס. אך המרקם הכללי שלה ובו גם גימיקים אלקטרוניים, מקרב אותה לאותו מבול של להקות ארוזות מראש שניתן להגדירן כלהקות אסיד שוליות (כמו אלבומי בכורה שיצאו לאחרונה ללהקות AORTA ו- TOUCH). יש פה הרמוניות קוליות בסגנון הבי ג'יז, וצלילי אורגן 'בארוקיים' א-לה ונילה פאדג'. גם סולואי גיטרה סטריאוטיפיים, שרבים מאוד מהם נובעים ישירות (ולא במפתיע) מהתפוצצויותיו הגדולות של ריי דייוויס בלהיטי קינקס מוקדמים, נמצאים פה.

אני לא מנסה להכפיש את יכולותיה של אליס קופר: במסגרת המגבלות המוטלות עליה, האלבום ניתן להאזנה. אבל יש דרך לעשות את הדברים האלו טוב יותר. אני חושב שפשטות והשימוש הדמיוני בקלישאות הם תמצית הרוק; אבל הקלישאות צריכות להכות בך בצורה מסוימת, עם שכנוע ואנרגיה ותזמון מסוימים, כדי להדליק אותך ולעורר את הבעירה הפנימית המסוימת הזו של הרגשה טובה ואנרגיות שמרימות אותך מהמושב שלך באופן בלתי נשלט ומפיחות בך את הרוח להתחיל לרקוד. זה חסר במוזיקה של אליס קופר. הכל נופל איפה שצריך אך אין שום רמז לחיים, ספונטניות, שמחה, זעם או כל סוג של תשוקה או שכנוע אותנטיים".

הכישלון הצורב של PRETTIES FOR YOU היה יכול להיות סופה של הלהקה, אך הוא הפך לנקודת המפנה החשובה יותר בקריירה שלה. החוויה הכאוטית עם זאפה והתגובה הקרה של הקהל והמבקרים גרמו ללהקה להבין שהסאונד הפסיכדלי המתוחכם הוא לא הכיוון שלה. הם ארזו את חפציהם, עזבו את קליפורניה ועברו לדטרויט. שם, בסצנת הרוק המחוספסת של העיר ולצד להקות בועטות כמו הסטוג'ס (של איגי פופ) וה-MC5, הם ספגו השראות חדשות, זנחו את הפרחים והפסיכדליה, ואימצו צליל כבד, ישיר ותיאטרלי הרבה יותר.

החיבור המוזיקלי החשוב ביותר שלהם בדטרויט היה עם מפיק קנדי צעיר בשם בוב אזרין, שלקח את הכישרון הגולמי שלהם והכניס אותו למשמעת אולפן קפדנית שיצרה את הצליל הייחודי שלהם. השינוי הזה הוליד תקליטים כמו LOVE IT TO DEATH ו-KILLER - ובטח SCHOOL'S OUT ו-BILLION DOLLAR BABIES, שהציגו לעולם את הסאונד המוכר של אליס קופר והזניקו אותם למעמד של כוכבי רוק מהשורה הראשונה. במבט לאחור, PRETTIES FOR YOU הוא אולי לא התקליט שהייתם רוצים להשמיע למישהו כדי להכיר לו את אליס קופר, למרות שהיום הוא נחשב לפנינת קאלט נדירה בקרב חובבי פסיכדליה, אבל הוא ללא ספק התקליט שהיה חייב להיכשל כדי שהם יהפכו למי שהם. אז כן - לפעמים, גם בזבוז טראגי של ויניל יכול להוביל לגדולה.

האדריכל שנתן זבנג והמשיך הלאה. ב-25 ביוני בשנת 1946 נולד איאן מקדונלד, המוסיקאי המופלא מהלהקות קינג קרימזון (בגילגולה הראשון בשנת 1969) ופורינר (1979-1977). הוא מת בשנת 2022, בגיל 75 לאחר שחלה בסרטן.

איאן מקדונלד היה האדריכל הראשי של התקליט הראשון פורץ הדרך של קינג קרימזון משנת 1969, "בחצר מלך הארגמן". כישרונו הרב-כלי בכלי נשיפה מעץ ובקלידים היה מאפיין בולט של הצליל המהפכני של התקליט. תרומתו הבלתי נשכחת ביותר לאלבום הייתה הנגינה במלוטרון והפך בזכות מקדונלד לסימן ההיכר של ז'אנר הרוק המתקדם כולו. 

בהתייחסו לעלייה המהירה של הלהקה, מקדונלד ציין על עוצמת התקופה: "קרימזון עברה מאלמוניות מוחלטת לתהילה עולמית תוך שישה חודשים. הייתי צעיר אז וזה היה יותר מדי בשבילי. אם הייתי לוקח קצת זמן לחשוב על זה ולאסוף את מחשבותיי, הייתי עושה דברים אחרת".

מקדונלד הכיר באופייה האפל והעוצמתי של המוזיקה. על היצירה בתקליט EPITAPH הוא אמר, "עבורי זה השיר הטוב ביותר באלבום, ואני חושב, הביצוע הווקאלי הטוב ביותר של גרג לייק אי פעם". הוא גם דיבר על העוצמה החיה של שירים כמו 21ST CENTURY SCHIZOID MAN ותיאר אותו כ"הופעה חיה מפלצתית" ביצירה איקונית זו סיפק מקדונלד את צליל הסקסופון המעוות והאגרסיבי, שהוכיח שכלי נשיפה יכולים להיות כבדים, כאוטיים ועוצמתיים לא פחות מגיטרה חשמלית.

למרות הצלחתה העצומה והמיידית של הלהקה, לחצים פנימיים הובילו לעזיבתו שלו ושל המתופף מייקל ג'יילס במהלך סיבוב ההופעות הראשון שלהם בארה"ב בסוף שנת 1969, מיד לאחר סדרת הופעות היסטורית במועדון פילמור ווסט בסן פרנסיסקו, שם חוו השניים שחיקה מנטלית מהדרכים וגעגועים עזים הביתה. מאוחר יותר הוא הביע צער מסוים על ההחלטה, וקבע בדיעבד כי עזיבת הלהקה הייתה טיפשית ומוקדם מדי. עם זאת, הוא גם קיבל את הנתיב שלקח לקריירה שלו, והכיר בכך שחוויות חיוביות רבות נפלו בעקבותיו.

לאחר עזיבתם את הצליל המונוליטי של קינג קרימזון, מקדונלד ומייקל ג'יילס חיפשו כיוון מוזיקלי אחר. אלבומם משנת 1970, "מקדונלד וג'יילס", עומד בניגוד מוחלט לעבודתם הקודמת, ומביא תחושה פסטורלית ורגועה יותר. כדי להעשיר את הצליל, השניים גייסו לאלבום את אחיו של מייקל, פיטר ג'יילס, שניגן בס, ואף את סטיב וינווד מלהקת טראפיק שתרם נגינת קלידים ופסנתר. מקדונלד חשף שחלק מהחומרים באלבום, ובמיוחד היצירה BIRDMAN, נועדו במקור לאלבום השני של להקת קינג קרימזון. האלבום, למרות שלא זכה להצלחה מסחרית בקנה מידה של פרויקטים אחרים שלו, זכה מאז לקהל מעריצים מסור בזכות עיבודיו המורכבים ויופיו העדין.

באמצע שנות ה-70, מקדונלד ייסד את פורינר יחד עם הגיטריסט מיק ג'ונס וסולן הלהקה לו גראם. מיזם זה הוביל אותו להשיג הצלחה מסחרית גדולה אף יותר, אם כי בסגנון רוק מיינסטרים יותר. תפקידו של מקדונלד היה בעיקר של נגן רב-כלי, שתרם גיטרת קצב, כלי נשיפה מעץ וקלידים. הוא השתתף בשלושת האלבומים הראשונים והמצליחים של הלהקה. בהופעות הוא לא עמד בפרונט אלא בצד הבמה. הוא ראה בפורינר להקה שבמרכזה כתיבת שירים חזקה. "פורינר התבססה על שירים", הוא אמר. "זה לא היה שונה עבורי מכל דבר אחר שעשיתי. זה היה שילוב של ניסיון, כישרון וכתיבת שירים של אנשים. אז בשבילי להפוך לחבר מייסד של פורינר לא היה שונה מקינג קרימזון".

עם זאת, לעיתים הוא הרגיש שתרומתו לכתיבת השירים לא מומשה במלואה במסגרת הלהקה. כאשר הוצע שהוא נמצא במצב דומה לג'ורג' האריסון בביטלס, עם שפע של חומר שכתב אך מקום מוגבל בתקליטים עבורו, מקדונלד הודה, "זו דרך אחת לנסח את זה. אני לא רוצה שזה יישמע כמו מירמור, אבל הייתה לי הרבה יותר מעורבות בכתיבה ובהפקה ממה שאולי נותנים לי קרדיט". בסופו של דבר, המתח האמנותי הזה הוביל לפיטוריו מפורינר בשנת 1980 על ידי ג'ונס וגראם, שרצו לצמצם את חברי הלהקה ולהשתלט לחלוטין על כיוון הכתיבה.

לאורך הקריירה שלו, איאן מקדונלד נותר גאה בגוף עבודותיו המגוון. הוא נקט בגישה קפדנית להפקה, במטרה ליצור מוזיקה שתעמוד במבחן הזמן. לצד חברותו בלהקות, מקדונלד היה גם נגן אולפן מבוקש (סולו הסקסופון המפורסם בלהיט הענק GET IT ON של להקת טי. רקס מ-1971 שייך לו), ובתחילת שנות האלפיים הוא אף סגר מעגל כשהקים את הרכב המחווה 21st CENTURY SCHIZOID BAND יחד עם חברים נוספים מעברה של קינג קרימזון. השפעתו כשחקן מפתח בלידת הרוק המתקדם ותרומתו המשמעותית לאחת מלהקות הרוק המצליחות ביותר בכל הזמנים לא מובנת מאליה.

מקדונלד גם חתם בספרי הראשון, "רוק מסביב לשעון" (המון תודה לגלי אמריליו על זה)

התגלית של מייק אולדפילד! ב-25 ביוני בשנת 1984 יצא התקליט DISCOVERY שלו. אז איך מיסטר אולדפילד ברח מהמסים ומצא זהב באלפים השוויצריים? הנה על התקליט שנולד בגובה 2,000 מטר, בין סינטיסייזרים מהפכניים, לחץ מסחרי ופסקול מצמרר אחד.

אז הנה אנחנו בשנת 1984. העולם רוקד לצלילי סינטיסייזרים ופופ מלוטש, ועשור שלם חלף מאז שמייק אולדפילד, ילד הפלא המולטי-אינסטרומנטלי, המם את עולם המוזיקה עם יצירת הענק הסימפונית שלו TUBULAR BELLS. אבל הגאון הבריטי מצא את עצמו הרחק מהבית, בצומת דרכים לא רק יצירתית, אלא גם כלכלית. כדי להימלט ממלתעות מס ההכנסה הגבוה בבריטניה, ארז אולדפילד את הגיטרות והאולפן וקבע את משכנו בגלות מרצון, בבקתת עץ מפוארת המשקיפה על אגם ז'נבה עוצר הנשימה מהגובה המסחרר של האלפים השוויצריים. אותן מלתעות מס הגיעו באותן שנים לשיעורים מפלצתיים של עד 83% על הכנסות גבוהות בבריטניה, מה שהבריח החוצה אמנים ענקיים כמו דיוויד בואי והרולינג סטונס. העיירה השוויצרית הספציפית שבחר אולדפילד למקלט שלו הייתה וילאר-סור-אולון, אתר סקי פסטורלי שהפך למקור ההשראה המיידי שלו לסאונד הנקי של האלבום. דווקא שם, בבידוד המרהיב הזה, נרקח התקליט התשיעי שלו, DISCOVERY.

באמצע שנות השמונים, חוקי המשחק המוזיקלי השתנו. הרוק המתקדם והמורכב, הז'אנר שאולדפילד היה מנסיכיו, פינה את הבמה ללהיטי גל חדש ופופ קליטים ומהירים. חברת התקליטים שלו, וירג'ין רקורדס שעיניה היו נשואות תמיד למצעדי המכירות, רצתה לשחזר בכל מחיר את ההצלחה המסחררת של הלהיט MOONLIGHT SHADOW מהתקליט הקודם, CRISES. ההוראה מלמעלה הייתה חד משמעית: "אנחנו רוצים תקליט של שירי פופ קצרים, ממכרים וידידותיים לרדיו. אתה הבנת את זה, מייק?"

הצו המסחרי הזה, יחד עם הריחוק הגיאוגרפי והכלכלי של אולדפילד מסצנת המוזיקה התוססת של לונדון, יצר את התנאים לתהליך הקלטה יוצא דופן. אולדפילד הפך את הבקתה האלפינית שלו לאולפן הקלטות משוכלל, שבמרכזו ניצבה המפלצת הטכנולוגית של התקופה: הסינטיסייזר FAIRLIGHT CMI. הכלי החדשני והיקר הזה, שאפשר דגימות ברמה שטרם נשמעה, הפך לעמוד השדרה של הסאונד בתקליט DISCOVERY. אך למרות הטכנולוגיה המתקדמת, לב היצירה נשען על צוות קטן ומדויק להפליא. אולדפילד, אגב, לא הסתפק רק בדגימות כלי נגינה. הוא ניצל את יכולות עיבוד הקול של ה-FAIRLIGHT כדי ליצור את הקול הרובוטי המעוות והמוכר בשיר ZOMBIES מתוך האלבום – שיר שהוא למעשה פרודיה עוקצנית ומרירה-משהו על השטחיות של תעשיית המוזיקה המסחרית שכל כך דחקה בו.

עבור DISCOVERY, צמצם מייק אולדפילד את מעגל הנגנים שלו לשלישיית ליבה מנצחת. הוא עצמו, כמובן, ניגן ברוב הכלים והפגין את הווירטואוזיות המוכרת שלו בגיטרה, בס וקלידים. אליו חברו שתי דמויות מפתח שהיו קריטיות לעיצוב הסאונד והאופי של התקליט: מתופף-העל סיימון פיליפס והסולן בארי פאלמר.

סיימון פיליפס כבר היה שם דבר בעולם המוזיקה, מתופף מבוקש שניגן עם ענקים כמו להקת המי וג'ף בק, והיה ידוע בטכניקה המופלאה והתיפוף הדינמי שלו. אך תפקידו ב-DISCOVERY חרג הרבה מעבר למערכת התופים. בצעד שהעיד על האמון העצום שרחש לו אולדפילד, פיליפס מונה למפיק שותף וטכנאי הקלטות. זו הייתה קפיצת מדרגה עבור פיליפס, שלימים הודה שאולדפילד היה זה שלימד אותו את רזי טכנאות הסאונד. ההתנסות והקרדיט כמפיק באלבום הזה השתלמו לפיליפס בענק – הם סללו את דרכו להפקה של אמנים גדולים, וכמובן עזרו לעצב את הסאונד האישי שלו לקראת הפיכתו למתופף מבוקש ביותר.

סדר היום באולפן הביתי היה קשוח וממושמע: העבודה החלה בדרך כלל בשעות הבוקר המאוחרות והסתיימה בערב המוקדם. גישה מובנית זו, שהייתה חריגה בנוף הרוק הפרוע, אפשרה סביבת עבודה ממוקדת ויעילה להפליא. בארי פאלמר, זמר בעל קול רוק מחוספס אך מלודי, היה החלק החיוני האחרון בפאזל. אולדפילד גילה אותו כסולן להקת הרוק המתקדם הגרמנית TRIUMVIRAT ופנה אליו במקור כדי שיופיע בסיבוב ההופעות של התקליט CRISES. פאלמר סירב אז עקב התחייבויות קודמות, אך כעת גויס לחלוק את תפקידי השירה עם מגי ריילי, הזמרת שקולה זוהה באופן מוחלט עם הלהיט MOONLIGHT SHADOW.

הקלטת השירה לתקליט התנהלה באופן ביזארי למדי, שהדגים את שיטות ההפקה הקפדניות והלא שגרתיות של אולדפילד. עבור הדואט TRICKS OF THE LIGHT, פאלמר וריילי הקליטו את התפקידים שלהם בנפרד, מבלי שנפגשו פעם אחת באולפן. דואט בהתכתבות? כמעט. בצעד תמוה עוד יותר, אולדפילד ביקש מכל אחד מהם לשיר את השיר כולו, ורק לאחר מכן, כמו מנתח מוזיקלי, גזר והדביק את הטייקים הטובים ביותר של שניהם כדי ליצור את הדואט הסופי. גישה זו אולי בלבלה את השניים, אך העניקה לאולדפילד שליטה מוחלטת בתוצאה הסופית, כשהוא מתייחס לקולות האנושיים ככלי נגינה נוסף במארג הסאונד העשיר שלו. בעוד שבאולפן ההפרדה והעריכה הזו עבדו בצורה מושלמת, בסיבוב ההופעות האירופאי הנרחב שליווה את התקליט, פאלמר סבל מבעיות קשות במיתרי הקול בגלל מאמץ יתר. הדבר הוביל לכך שלעתים ריילי נאלצה לחפות עליו על הבמה, מה שיצר לא מעט מתחים מאחורי הקלעים.

במקביל לעבודה על להיטי הפופ של DISCOVERY, עמל אולדפילד על פרויקט נוסף, שונה בתכלית: הפסקול לסרטו הקשה והמוערך של הבמאי רולאן ז'ופה, "שדות הקטל" (THE KILLING FIELDS), שזכה מאוחר יותר בשלושה פרסי אוסקר. הפרויקט הזה, יצירה מוזיקלית אפלה וטעונה רגשית של רצח העם בקמבודיה, עמד בניגוד מוחלט לחומרים הקלילים והאופטימיים של DISCOVERY. העבודה על "שדות הקטל" הייתה כה תובענית ואינטנסיבית נפשית, שאולדפילד הקדיש לה שישה חודשים ברציפות. כדי להשלים את החזון, הוא גייס את חברו הוותיק, המעבד המוערך דייוויד בדפורד, שניצח על מקהלה ותזמורת ענקית של כלי מיתר במינכן, ששולבו מאוחר יותר עם הקלטות הבסיס מהבקתה בשוויץ.

הפסקול דרש מאולדפילד גישה ניסיונית ואווירתית ואפשר לו לתת דרור לאהבתו לקטעים אינסטרומנטליים ארוכים ומורכבים. הוא חקר מוזיקה אתנית תאילנדית והשתמש ב-FAIRLIGHT CMI כדי ליצור נופי סאונד אוונגרדיים, עולם ומלואו שרחוק שנות אור מהמבנה הקלאסי של בית-פזמון שאפיין את שירי הפופ.

למרות הבידוד הגיאוגרפי, טכניקות ההקלטה המוזרות והעבודה הסימולטנית על שני פרויקטים כה שונים, התוצאה הסופית הייתה DISCOVERY – תקליט פופ מלוטש, מהודק ואחיד להפליא, שהפך להצלחה מסחרית גדולה ברחבי אירופה והניב את הלהיט הענק TO FRANCE. הלהיט הזה, שכבש את פסגת המצעדים במדינות רבות, כלל לא עסק בצרפת באופן מודרני, אלא נכתב על הדמות ההיסטורית הטרגית של מרי, מלכת הסקוטים ויציאתה לגלות בצרפת, תוך כדי שאולדפילד משלב בתוכו השפעות בולטות של פולק קלטי. 

שיתוף הפעולה ההדוק עם סיימון פיליפס והקול הרענן של בארי פאלמר העניקו לסאונד של אולדפילד צבע חדש. הנוף האלפיני, במקום להיות סביבה מבודדת ומנוכרת, נראה שהשרה על היצירה תחושה של בהירות ומטרה. הדוגמה המובהקת לכך היא הקטע האינסטרומנטלי החותם את התקליט, THE LAKE – מחווה צלולה ויפהפייה לנוף שנשקף מחלון האולפן הזמני שלו. קטע סיום זה, שאורכו כ-12 דקות, היווה בעצם קריצת הרגעה של אולדפילד למעריציו הוותיקים – הוכחה חותכת לכך שהוא עדיין מסוגל ורעב ליצור יצירות פרוג-רוק מורכבות וארוכות, ולא זנח לחלוטין את שורשיו הסימפוניים על מזבח הפופ.

מייק אולדפילד בספרו: "החלטתי לעשות שוב אלבום של שירים, אבל במבט לאחור אני די רוקנתי את ארון יצירת השירים עם תקליטי הקודם, CRISES. העבודה על השירים, במה שהפך להיות התקליט DISCOVERY, הייתה קשה, למרות שהסביבה בה עשיתי אותם באה עם נוף משגע. אפילו לא רציתי לעשות סקי אבל הגעתי

ללמוד, וליצור יצירה שלמה של מוזיקה על הקרח והשלג. גם כתבתי אינסטרומנטלי על אגם ז'נבה, אגם כמעט גדול כמו ים.

אבל בעודי מנסה לעבוד על התקליט, קיבלתי פתאום שיחת טלפון מהמשרד של דיוויד פוטנם ונאמר לי שהתזמור של מה שכתבתי לסרט, THE KILLING FIELDS, לא הסתיים. הם בדיוק התחילו לערוך את זה ברצינות, ולכן נאלצתי להמשיך לעבוד על המוזיקה הזו. הוא רצה שאתזמר את זה גם כן, אז נאלצתי לגנוז את כל העבודה שעשיתי במשך כמה חודשים על זה. בסוף, כולם היו מאושרים עם התוצאות; כפסקול הוא עדיין עומד במבחן הזמן, אני חושב. כשכתיבת הפסקול הסתיימה, המשכתי עם DISCOVERY".

הזמר של לד זפלין מתחיל מחדש! ב-25 ביוני בשנת 1982 יצא תקליט הסולו הראשון של רוברט פלאנט, לשעבר זמר להקת לד זפלין. שם התקליט הוא PICTURES AT ELEVEN. לא עוד המון אהבה... לא עוד מדרגות לגן עדן... אלבום הסולו הראשון הזה הוא של אמן שממש לא רצה להביט לאחור. עוף החול ממריא!

אחרי רעידת האדמה שריסקה את לד זפלין, אל הרוק הזהוב מצא את עצמו תועה במדבר. אבל אז, בחוות הקלטות מבודדת בוויילס, עם חבר ותיק וגיטריסט מפתיע אחד, הוא יצר יצירה תחייה ולידה מחדש.

השקט שאחרי הרעם היה מחריש אוזניים. בספטמבר 1980, מנוע הסילון של לד זפלין, הלוא הוא המתופף ג'ון בונהאם, נדם במפתיע ובטרגיות אחרי שתייה מטופשת של ארבעים כוסיות וודקה ושינה על הגב שהביאה למחנק פטאלי. עבור חברי הלהקה שנותרו, העולם כפי שהכירו אותו פשוט חדל להתקיים. רוברט פלאנט, הסולן הכריזמטי בעל רעמת האריה הבלתי נשכחת, מצא את עצמו מרחף בחלל ריק. הוא לא היה יותר סולן של הלהקה הכי גדולה בעולם. הוא היה... כלום. התקופה שאחרי הייתה סחרור של אבל אישי וערפל מקצועי, אך מתוך האפלה הזו נולד ניצוץ שהפך לתקליט הסולו הראשון והחשוב שלו.

הטרגדיה של מות בונהאם התווספה לשבר אישי עמוק שפלאנט עדיין נשא עמו. רק שלוש שנים קודם לכן, ב-1977, איבד פלאנט את בנו בן החמש, קאראק, מנגיף בטן פתאומי. רבים ממעריצי הלהקה היו בטוחים שאחרי אובדן בנו, ולאחר מכן אובדן חברו הקרוב בונהאם, פלאנט יפרוש ממוזיקה לחלוטין. החזרה שלו ליצור, לכתוב ולהופיע הייתה אקט אדיר של שיקום נפשי, שלא היה מובן מאליו באותם ימים.

ההחלטה לצאת לדרך חדשה לא הייתה קלה, בלשון המעטה. הצל העצום של הזפלין איים לבלוע כל ניסיון של פלאנט לעמוד בזכות עצמ - והוא, באופן טבעי, ברח. הוא נסוג אל נופי ילדותו המוכרים בגבול וויילס, הרחק מהרעש והצלצולים של תעשיית המוזיקה. המחשבה להמשיך בלי בונהאם, החבר הקרוב שהיה עמוד השדרה הקצבי והנשמה הפועמת של הלהקה, הרגישה כמו חילול הקודש.

אף חבר לשעבר משלושת הנותרים לא הגיב באותה צורה. בעוד הבסיסט ג'ון פול ג'ונס שמר על שקט מצדו בגזרה המוזיקלית, הגיטריסט ג'ימי פייג' גייס במהירות כוחות חדשים, והקים להקה עם כריס סקוויר ואלן ווייט, שעזבו לאחרונה את להקת יס. רוברט פלאנט התבקש להצטרף לאותו מיזם שאף הוצע לו שם - XYZ (כלומר אקס יס וזפלין), אך הוא לא הגיע בסוף למפגש. במקום זאת, הוא החליט להיפרד מהזיכרונות שלו ולצאת לפרויקט בעל פרופיל נמוך יותר. המוזה, כידוע, היא יצור עקשן. היא לא נעלמה, רק תפסה תנומה קלה. ההתעוררות לא הגיעה בהכרזה דרמטית, אלא דרך ג'אמים קטנים ונטולי יומרות במועדונים אפופי עשן סביב ביתו. הוא הקים הרכב רופף של חברים שניגן קלאסיקות רית'ם אנד בלוז וקרא לזה THE HONEYDRIPPERS. זו הייתה מעין קבוצת תמיכה מוזיקלית, ושם, בין קאברים לשירי בלוז ישנים, הוא התחבר מחדש עם מי שיהפוך לשותפו המרכזי למסע החדש: הגיטריסט רובי בלאנט.

בלאנט לא היה כוכב רוק, וזה בדיוק מה שפלאנט היה צריך. הוא היה חבר נעורים, גיטריסט מוכשר בעל נגיעה לירית ומלודית, וההיכרות המוקדמת שלהם סיפקה קרקע בטוחה ונטולת אגו להתנסויות חדשות. הרחק מהציפיות המכבידות, השניים החלו לשרבט יחד רעיונות שהיוו את השלד לתקליט הבכורה. כשהשירים החלו לקרום עור וגידים, פלאנט ידע שהוא חייב להקה אמיתית. הוא בחר את נגניו בקפידה, כשהוא נמנע במכוון מאריסטוקרטיית הרוק הוותיקה. הוא חיפש דם חדש. לתפקיד הבסיסט הוא גייס את פול מרטינז ולקלידים את ג'ז וודרוף, שלזכותו נרשמה קדנציה בבלאק סאבאת'. שניהם היו ורסטיליים ומיומנים, והתאימו בדיוק לתערובת של רוק, בלוז ונגיעות אווירתיות שפלאנט כיוון אליה.

רוברט פלאנט אמר אז בראיון: "לא באמת היה לי משהו אחר לעשות. אני יודע שזה נשמע קצת עלוב, אבל כשהלהקה לא התכוונה לעבוד יותר, לא הייתה לי הרבה ברירה. נאלצתי להפסיק לגמרי, או לעשות את מה שעשיתי, כלומר לעבוד בלהקת בלוז קטנה שמנגנת ברחבי אנגליה וליהנות. כלד זפלין היינו צמודים מוזיקלית, והייתה ידידות וקרבה. היו לנו עליות ומורדות, אבל זה באמת היה מעולה. כשארבעה חלקים זה כבר לא ארבעה חלקים, איזה מניע, איזו זכות, איזו מטרה זה ישרת? אף אחד לא היה מצליח להחליף את ג'ון בונהאם, ולא היינו מתכוונים לתת לאף אחד את ההזדמנות.

לא נעשה יותר הופעה כזפלין. בהחלט לא. הלהקה נגמרה, ואנשים הולכים ועושים דברים שהם צריכים לעשות. מה שאני רוצה לעשות זה להתנתק להעביר את הכל לצד אחר. זה היה דבר מוזר עבורי, להיכנס לכתיבת התקליט שלי, כי הייתי כל כך רגיל לעבוד עם ג'ימי (פייג'). חשבתי שלעולם, לעולם לא אוכל לכתוב שירים עם אף אחד אחר. אבל זה היה פשוט ומיידי. זה היה גדול. התקליט הזה הוא מסע בתולי עבורי. נראה שהתמקדתי בו יותר במלודיות".

אבל אז הגיעה השאלה הגדולה באמת, הפיל שבחדר, או ליתר דיוק – מי יישב על כיסא התופים. רוחו של ג'ון בונהאם ריחפה מעל כל אולפן הקלטות אפשרי, ופלאנט ידע שניסיון למצוא לו "תחליף" נידון לכישלון מהדהד. הפתרון שלו היה מבריק: הוא לא לקח מתופף אחד, אלא שניים מהגדולים ביותר בסביבה, כל אחד עם סגנון שונה לחלוטין.

בסשנים הראשונים ניגן קוזי פאוואל האדיר, ותיק להקות כמו ריינבאו של ריצ'י בלקמור וג'ף בק, שהביא איתו כוח מתפרץ ועוצמה כמעט אלימה, כפי שאפשר לשמוע היטב בשירים כמו SLOW DANCER. אך אז נכנס לתמונה שחקן חיזוק שהפך לכוח המניע המרכזי מאחורי התקליט: לא הפיל שבחדר אלא הפ'יל שבחדר - פיל קולינס.

כן, אותו פיל קולינס. באותה תקופה, קולינס היה על גג העולם, הן עם ג'נסיס והן עם קריירת סולו שנסקה לשחקים. נראה שבשנות השמונים המוקדמות אי אפשר היה לזרוק אבן בלי לפגוע בתקליט שפיל קולינס ניגן בו. אבל החיבור לפלאנט היה עמוק יותר. קולינס היה מעריץ מושבע של בונהאם ולד זפלין, והוא פנה לפלאנט והציע את שירותיו לא מתוך אינטרס, אלא מתוך הערכה ותמיכה כנה. ההתלהבות שלו, משמעת העבודה הבלתי נגמרת והתיפוף המדויק והחדשני שלו, הפכו אותו למעודד הראשי של הפרויקט. הוא העניק לפלאנט את זריקת הביטחון שהזמר היה זקוק לה, וסגנון התיפוף הייחודי שלו, שנשמע בבירור בשיר הפתיחה BURNING DOWN ONE SIDE, הפך לאחד מסימני ההיכר של הסאונד החדש של פלאנט.

כעת, עם להקה מגובשת, נותרה ההחלטה איפה להקליט את כל הטוב הזה. פלאנט סירב להתקרב לאחוזת HEADLEY GRANGE המפורסמת, שם הוקלטו כמה מהרגעים הגדולים של זפלין. הוא רצה ניתוק מוחלט מהעבר. הוא מצא את המפלט המושלם באולפני רוקפילד בוויילס. רוקפילד, שהיו ממוקמים בתוך חווה פעילה (כן, עם פרות וכבשים אמיתיות). זה המקום בו להקת קווין, למשל, הקליטה את התקליט "לילה באופרה". האווירה הכפרית המבודדת איפשרה ללהקה הטרייה להתמקד אך ורק במוזיקה.

לראשונה בחייו, פלאנט לקח על עצמו את תפקיד המפיק. הוא היה הקפטן הבלעדי של הספינה. בסיועו של טכנאי הסאונד פאט מוראן (שפעם היה הזמר בלהקת רוק מתקדם ושמה SPRING), הוא ניווט את הסשנים ביד בטוחה, כשהוא יודע בדיוק מה הוא מחפש: סאונד עוצמתי אך מלא ניואנסים, עכשווי אבל לא כזה שרודף אחר אופנות חולפות של הסינטיסייזרים, והכי חשוב – סאונד שהוא לחלוטין שלו. התוצאה, שקיבלה את השם המבריק PICTURES AT ELEVEN (ביטוי הלקוח ממהדורות חדשות אמריקאיות, שמשמעותו "הסיפור המלא והתמונות בחדשות בשעה אחת עשרה"), הייתה תקליט בטוח בעצמו, מהודק ומגוון. היו שם שירי רוק שריריים, אבל גם בלדות נוגות וקטעים כמעט מהפנטים.

הוכחה מרתקת לניסיון של פלאנט לשבור את השבלונה של עצמו מגיעה בשיר PLEDGE PIN, שם שילב סולו סקסופון – כלי שנעדר לחלוטין מהלקסיקון של לד זפלין. מי שניגן אותו היה רפאל רייבנסקרופט שהתפרסם בזכות סולו הסקסופון האלמותי בלהיט BAKER STREET של ג'רי רפרטי.

הנה הביקורת שפורסמה עליו בזמנו ברולינג סטון: "אילו רוברט פלאנט היה צעיר ורעב במקום להיות כמעט בן שלושים וארבע ומפורסם, ייתכן שהאלבום הזה היה רוקר אמיתי. כפי שהוא, למרות שאין שום דבר חדש שקורה בחריצים שלו, הריגוש הפורמלי העצום של לשמוע מישהו שיודע בדיוק מה הוא עושה הופך את זה לאירוע, למרות שאיפותיו הצנועות. פלאנט הוא בעל צווחת המתכת הכבדה המובהקת, אך זו הוצגה לעיתים רחוקות ביותר, אפילו עם לד זפלין.

אתה עדיין לא יכול להבין הרבה ממה שהוא אומר, אבל אופן השירה שלו מובחן על ידי מלאות וגמישות שמספקים מאוד. ההפקה היא פשוטה באופן אמנותי, והלהקה שהוא הרכיב כדי לתמוך בו - רובי בלאנט, הגיטריסט המשובח מלהקת סטיב גיבונס, הבסיסט פול מרטינז, ג'ז וודרוף במקלדות ופיל קולינס וקוזי פאוול, שחולקים תופים - נשמעת ככזו שיכולה להרוג על הבמה. בלאנט ראוי במיוחד לשבחים. לא רק שהוא אינסטרומנטליסט מדהים כמסורת המטאל, אלא שהוא גם אמון עם פלאנט על כתיבת שמונת השירים של האלבום, ולכן ככל הנראה אחראי לנגיעות כאלה. אפשר לקוות ששיתוף הפעולה בין פלאנט ובלאנט יניב פירות נוספים. יש בתקליט הזה רגעים מטופשים לצד נהדרים".

הדי העבר אמנם נכחו בקולו הבלתי ניתן לחיקוי, אבל זו הייתה יצירה של אמן סולו שפיסל לעצמו זהות חדשה מאבן וצליל. ברוך שובך אלינו, רוברט פלאנט!

כל העולם מאזין! ב-25 ביוני בשנת 1967 שודרה תוכנית הלוויין הראשונה בשם OUR WORLD, עם הביטלס. כל מה שאתם זקוקים לו זו אהבה ומסך טלוויזיה!

הכל החל שבוע לפני כן, כשהבי בי סי הודיע כי הביטלס יהיו הכוכבים בתוכנית מיוחדת, שהייתה חלוצית בכך שזו הפעם הראשונה שנעשה שימוש במשדר לווייני על מנת להביאה לשידור בכל העולם. המשדר ההיסטורי, שנקרא OUR WORLD הגיע לקהל שיא של כ-400 מיליון צופים ב-24 מדינות שונות – נתון בלתי נתפס לאותם ימים. הביטלס נועדו להציג שיר חדש משלהם לעולם בשידור חי מהאולפן. המטרה של השיר הייתה שיהיה קליט כך שבכל העולם יבינו אותו. הבשורה נחתה על הביטלס לפני כן, כשמנהל הלהקה, בריאן אפשטיין, נכנס לאולפן ההקלטה והוא צוהל כולו.

אך בשנייה שהודיע את הבשורה על השידור הלווייני, הוא חטף מבט נוקב מג'ון לנון, שירה עליו מדוע הוא קבע זאת מבלי להתייעץ עימם. אפשטיין לא האמין שזה קורה לו. הוא נפגע מתגובתו הקשה של לנון ויצא מהאולפן עם דמעות בעיניים. לאחר כמה ימים התעשתו הביטלס והוצעו שני שירים לאירוע. אחד היה YOUR MOTHER SHOULD KNOW של מקרטני והשני היה ALL YOU NEED IS LOVE של לנון. השיר של לנון ניצח, בעיקר משום שמילותיו והמבנה שלו היו פשוטים מספיק כדי להעביר מסר אוניברסלי שיתורגם בקלות ויקלע בדיוק לרוח "קיץ האהבה" ששררה באותה עת.

לאפשטיין חזר החיוך לפנים. הוא ידע שיש לו וללהקתו להיט בטוח ביד. ב-14 ביוני 1967 החלו ההקלטות לשיר הזה באולפני OLYMPIC. מההתחלה הוחלט שפתיחת השיר תהיה עם ההמנון הצרפתי LA MARSEILLAISE. זה היה רעיון של ג'ורג' מרטין. לנון ניגן בהקלטה על צ'מבלו ומקרטני על קונטרבס. ג'ורג' האריסון הקליט קצת כינור ורינגו על התופים. טייק מספר 10 הוחלט כטייק הטוב ביותר. לאחר הקלטות הבסיס הללו, הועברו סרטי ההקלטה לאולפני אבּי רואד (שנקראו אז אולפני EMI), שם נערכו החזרות הסופיות לקראת השידור העולמי.

הימים האלו היו ימי עצבים מורטים עבור המפיק ג'ורג' מרטין, שאשתו עמדה ללדת בכל יום את ילדו הראשון (אשתו, ג'ודי, אכן ילדה את בתם לוסי זמן קצר לאחר מכן). כמו כן הוא היה אמור לעבור דירה יום אחרי השידור הלווייני ובנוסף לכל אביו מת באותם ימים. ימים קשים מאד עברו עליו והפרויקט הזה עם הביטלס בהחלט לא הקל עליו. ביום השידור הפך סטודיו מס' 1 באולפן לחדר מלא במתחים והתרגשות לקראת השידור.

התפאורה של הקישוטים באולפן ניסתה להביא אווירה של מסיבה לשידור. האורחים שבאו לתמוך באולפן היו - בין השאר - מיק ג'אגר (שהתבאס שלא קראו לרולינג סטונס לעשות אירוע שכזה, עד שהזכירו לו שדבר כזה לא יקרה כל עוד מרחף מעליו משפט על סמים), קית' ריצ'רדס, אריק קלפטון (שהגיע עם תסרוקת בסגנון אפרו שדומה לזו של ג'ימי הנדריקס), קית' מון, מריאן פיית'פול, דונובן, פאטי האריסון, ג'יין אשר ועוד. כולם לבשו בגדים צבעוניים וססגוניים כיאה לאווירת ילדי הפרחים, וחלק מהאורחים אף נשאו שלטים שעליהם נכתב ALL YOU NEED IS LOVE בשפות שונות, כדי להדגיש את המסר הגלובלי של המשדר. טוני בראמוול, שעבד אז במשרדו של בריאן אפשטיין, היה אחראי להביא את האורחים המפורסמים. המשימה הייתה קלה בשבילו. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לקפוץ לכמה מועדונים נחשבים בעיר ולהביא משם את האנשים הידועים ששרצו שם.

באולפן התיישבו רוב האנשים היכן שציוד הנגינה הושם. קית' ריצ'רדס ישב ליד רינגו. הרוב ניסו להתקרב ללנון כי ידעו שהוא הסולן בשיר הזה ושהמצלמה וודאי תהייה בעיקר לכיוונו. רגע האמת החל להתקרב. לנון היה עצבני בטירוף. ניתן לראות בווידאו מהשידור שלנון לועס מסטיק בעצבנות חסרת מנוחה, ואף נעזר בסטנד שעליו הונחו מילות השיר כדי להבטיח שלא יתבלבל ברגע האמת. ג'ורג' האריסון פחד שסולו הגיטרה שלו לא ייצא כמו שצריך בשידור החי ורצה להקליטו מראש. לבסוף הוא הוקלט בביצוע החי. האריסון היה בתקופה ההיא חסר ביטחון לגמרי ביכולותיו כגיטריסט. ג'ף אמריק, טכנאי ההקלטה, סיפר בספרו הנהדר שהאריסון חרק שיניים במשך שעות לא מעט פעמים עד שהצליח להקליט סולו ראוי. מקרטני היה לפעמים לוקח לו את הגיטרה ועושה את הסולו במקומו ובקלות (כמו בשיר TAXMAN למשל).

האריסון נראה מאד משועמם בתהליך הרכבת השיר הזה. הוא נראה לא פעם בוהה בחלל ומנותק מהמתרחש סביבו. כן, מה שנחשב כיום להיסטוריה היה בזמן אמת תהליך שיגרתי למדי ומשעמם.

המנצח על התזמורת בשידור היה מייק ויקרס. בדרך כלל מרטין היה המנצח אך בגלל שהיה לו שבוע מהגיהנום, הוא ביקש מוויקרס לעזור לו. אך הלחץ היה גדול גם לוויקרס כשנודע לו שהתווים של התזמור לא הגיעו לאולפן ממי שנשכר להעתיק אותם עבורו. הסיבה לעיכוב הייתה פקק שהמונית בה היו התווים נקלעה לתוכו. השדרן סטיב רייס היה זה שנשלח על ידי חברת EMI להנחות את השידור מהאולפן. הג'וינטים בערו חופשי באולפן ממש לפני תחילת השידור. ואז התחוור לכולם שהשידור מתחיל 40 שניות לפני הזמן המתוכנן. ההקדמה הבלתי צפויה נבעה מכך שמפיקי ה-BBC, שניסו למלא חלל שידור רייק, חתכו לתוך אולפן 1 מוקדם מהצפוי ותפסו את הלהקה והצוות בהפתעה מוחלטת. ג'ורג' מרטין, שהיה זקוק ללגימת וויסקי, נאלץ להחביא מהר את כוסו. כל האחרים החביאו את הסיגריות המגולגלות.

במהלך השידור פרט האריסון בגיטרת פנדר סטראטוקסטר שהוא צבע בצבעים פסיכדליים (גיטרה מפורסמת שזכתה לימים לכינוי ROCKY והפכה לאייקון תרבותי). מקרטני לבש לשידור חולצה שהוא צבע בעצמו. החולצה נגנבה מיד לאחר השידור. כשהשידור הסתיים, אווירת המסיבה באולפן המשיכה אל תוך הלילה. ובינתיים בעולם כולם שרו ALL YOU NEED IS LOVE. בעלי הזכויות של גלן מילר, אמן הג'אז הידוע, תבעו את הביטלס על שימוש בשירו IN THE MOOD בהקלטת שירם ללא אישור. ג'ורג' מרטין היה בטוח שהשיר הזה לא צריך אישור מיוחד והוא שייך לנחלת הכלל. אך מסתבר שלא, וחברת EMI נאלצה בסופו של דבר להגיע להסדר כספי ולשלם פיצויים לבעלי הזכויות מחוץ לכותלי בית המשפט.

לצד קטע זה, שולבו בסיום השיר גם GREENSLEEVES, אינוונציה מספר 8 של באך, ואפילו הומאז' קטן ללהיט העבר של הלהקה עצמה - SHE LOVES YOU). 

ב-25 ביוני בשנת 1982 יצא באנגליה התקליטון COME ON EILEEN של להקת רצי החצות של דיקסי. עם בגדי עבודה, כינורות וסודות נעורים: הנה הלהיט שאי אפשר לשבת בצד כשהוא מתנגן.

בעידן שבו סינטיסייזרים ומכונות תופים שלטו ביד רמה בנוף המוזיקלי, השיר הזה היה אנומליה מוחלטת. במקום צלילים אלקטרוניים קרירים, הוא הציע חגיגה סוחפת וארצית של בנג'ו, אקורדיון, כינורות וסקסופון, עם שינויי קצב מפתיעים שמתחילים לאט, מתגברים לטירוף, נרגעים לגשר איטי ומהפנט, ומסיימים בפיצוץ של אנרגיה. שימו לב - פתיח הכינורות המפורסם של השיר (בגרסת האלבום המלאה) הוא למעשה ביצוע ללחן של שיר עם אירי עתיק ומפורסם בשם BELIEVE ME, IF ALL THOSE ENDEARING YOUNG CHARMS.

אז על מה כל המהומה? מאחורי הלחן הקליט מסתתר סיפור התבגרות נטול פילטרים. כותב השיר והסולן הכריזמטי, קווין רולנד, שאב השראה מסיפור אמיתי לחלוטין: איילין הייתה חברת ילדות שלו. הקשר החברי הפך לרומנטי כשהיו בני 13, וכעבור שנה-שנתיים, לדבריו, גם לתשוקה מינית סוערת. עבור רולנד, שגדל בסביבה קתולית אדוקה ואף שימש כנער מזבח בכנסייה, סקס היה נושא אסור, מלוכלך וממכר בו זמנית. בשיר, הוא שפך את כל רגשותיו של אותו נער מתבגר שחווה את מערכת היחסים המינית הראשונה שלו וחולם על שחרור מכבלי המוסר השמרני. אין דרך טובה יותר לתאר זאת מאשר במילותיו שלו: "את בשמלה הזאת המחשבות שלי, אני מודה, על גבול המלוכלך". לימים, רולנד סיפר בראיונות שהוא ניתק קשר עם איילין האמיתית זמן קצר לאחר מכן, והוא מעולם לא פגש אותה שוב מאז. עד היום, אין לו מושג היכן היא חיה או מה היא חושבת על כך שהפכה להשראה לאחד מלהיטי הפופ הגדולים בהיסטוריה.

השיר היה התקליטון הראשון של הלהקה שפרץ בארצות הברית, והוא נותר הלהיט האמריקני היחיד שלהם. כדי להבין עד כמה הפריצה הזו הייתה פסיכית, מספיק לציין שבאפריל 1983 השיר הזה הדיח מהמקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקני לא אחר מאשר את הלהיט ההיסטרי "בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון. למרות שבארה"ב הם תויגו כ"להקה של להיט אחד", במולדתם בריטניה המצב היה שונה לחלוטין, והלהקה כבר כבשה את המקום הראשון במצעד שנתיים קודם לכן עם שירם GENO (אז זו להקה של שני להיטים?...). 

חלק עצום מההצלחה הפנומנלית באמריקה נזקף לזכות הקליפ הבלתי נשכח, ששודר ללא הרף בערוץ MTV הצעיר. בקליפ, חברי הלהקה, לבושים בסרבלי עבודה מרופטים, רוקדים ומשתוללים ברחובות לונדון, והוא נותר עד היום אחד הקליפים הזכורים והאהובים של התקופה. כבדרך אגב, הנערה שמגלמת את איילין בקליפ היא השחקנית האירית מיירי פייהי, אחותה של שיבון פייהי, חברת להקת בננה רמה.

המהפך של הלהקה היה חד. את תקליט הבכורה שלהם, SEARCHING FOR THE YOUNG SOUL REBELS, הוציאה הלהקה בשנת 1980, כשהיא מציגה מראה איטלקי מהודק בהשראת פועלי הנמל מהסרט "חופי הכרך". אך לקראת התקליט השני, TOO-RYE-AY, רולנד פירק והרכיב מחדש את הלהקה, זנח כמעט את כל החברים המקוריים ושינה כיוון מוזיקלי ותדמיתי. הצליל הפך להיות אירי-עממי יותר, והמראה הרציני הוחלף במראה סמרטוטרים מרושל וחביב, שהשלים באופן מושלם את הסאונד החדש ויצר זהות ויזואלית שאי אפשר היה להתעלם ממנה. כדי להשיג את הלוק האותנטי הזה, חברי הלהקה לא פנו למעצבי צמרת, אלא רכשו את סרבלי הג'ינס שלהם בחנויות של עודפי בגדי עבודה ובשווקי יד שנייה.

אך מאחורי הקלעים, הדיקטטורה של רולנד יצרה מתחים. הגיטריסט אל ארצ'ר, ממייסדי הצליל החדש, עזב זמן קצר לפני הפריצה הגדולה. שנים לאחר מכן הסביר: "קווין שלט בלהקה ביד ברזל, הוא לא היה מדבר איתנו באופן אישי. אחרי הופעות, כשהיינו בחדר לבד, זה הפך להיות זמן בו אנשים אמרו 'אני שונא את קווין'. הוא היה עצבני, התייחס לכולם כאילו הם קליפת השום. לא יכולתי יותר איתו ועזבתי".

כשהשיר הפך לסנסציה עולמית, ארצ'ר מצא את עצמו מתוסכל, בטענה שרולנד למעשה גנב ממנו את המבנה והסגנון של השיר. בסופו של דבר, רולנד הודה שתרומתו של ארצ'ר לצליל של התקליט הייתה מכרעת, והשניים הגיעו להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט שזיכה את ארצ'ר בתמלוגים ראויים. אז מאחורי להיט פופ תמים לכאורה, הסתתרו סיפורי תשוקה אסורה, מאבקי אגו ודרמה משפטית. אך למרות הדרמות מאחורי הקלעים, השיר ניצח את מבחן הזמן: הוא זכה בפרס הסינגל הבריטי הטוב ביותר בטקס ה-BRITS של שנת 1983, ונשאר עד היום אחלה של שיר להרמת מצב רוח.

המידה של זאפה מתאימה לכולם! ב-25 ביוני בשנת 1975 יצא לחנויות התקליט ONE SIZE FITS ALL של פרנק זאפה.

איזה תקליט נהדר הוא זה! למרות קבלת הפנים המעורבת בתחילת דרכו, האלבום נחשב היום לאחת מפסגות היצירה של זאפה. הוא גם מהווה את אלבום האולפן האחרון של ההרכב הקלאסי של ה-MOTHERS OF INVENTION מאמצע שנות השבעים, הרכב שמעריצים רבים מחשיבים לטוב ולמגובש ביותר שהיה לו. מבקרי המוזיקה אולי גירדו אז את פדחתם במבוכה, אבל עבור רבים כמוני שגדל בארצנו על התוכנית הסוריאליסטית הטלוויזיונית של "גבי ודבי", התקליט הזה הפך לפסקול נעורים של שפם, גיטרות מהממות וספה נוחה שפשוט סירבה להישאר על הקרקע.

בואו ניקח רגע ונחזור במנהרת הזמן. מגזין המוזיקה רולינג סטון, בגיליונו מ-11 בספטמבר 1975, לא ממש ידע איך לאכול את המנה שהגיש לו זאפה. המבקר קבע נחרצות: "אוסף המוזיקאים החדש של זאפה יכול לקחת אותו לכל מקום שירצה. הבעיה היא שזאפה נראה נינוח מדי כרגע באזור אמצע הדרך. עם להיט אחד באמתחתו, נראה שהוא נח על זרי הדפנה. בתקליט הזה יש מעט מאוד השראה מוזיקלית. המילים מעורפלות אך בעיקר חסרות חשיבות. אני בספק אם מישהו, חוץ מחברי להקתו של זאפה, יודע באמת מה המשמעות שלהן". אבל בפרספקטיבה של זמן, המבקרים חזרו בהם לחלוטין. כיום, גופי ביקורת נחשבים מעניקים לאלבום ציון מושלם של 5 כוכבים, ורואים בו יצירת מופת שמשלבת בווירטואוזיות הומור, רוק מתקדם ופיוז'ן, באופן שהוא גם מורכב מוזיקלית וגם הנגיש ביותר מכל יצירותיו של זאפה.

הביקורת הזו, שנכתבה לאחר שזאפה דווקא נהנה מהצלחה מסחרית יחסית עם הלהיט DON'T EAT THE YELLOW SNOW, פספסה לחלוטין את הנקודה. התקליט ONE SIZE FITS ALL לא זינק לראש המצעדים, למרות נגישותו המפתיעה. זאפה, כדרכו, לא נשאר חייב. בעטיפת אלבומו הכפול ZAPPA IN NEW YORK, שבא בהמשך, הוא התייחס לקטע בתקליט הזה SOFA וכתב בעוקצנות: "מאחר והתקליט שממנו זה לקוח לא היה פופולרי בזמנו, ההצגה הנוכחית שלו עלולה להוביל כמה מאזינים סקרנים לבדוק שוב את התקליט ההוא". המסר היה ברור: "אתם עוד תגיעו לזה, אני אחכה".

אז מה היה לנו שם? ההקלטות החלו באוגוסט 1974 באולפני רקורד פלאנט המפורסמים בלוס אנג'לס, עם חטיבת קצב מהחלומות שכללה את המתופף צ'סטר תומפסון, הבסיסט טום פאולר, רות אנדרווד על כלי ההקשה והקלידן והזמר המופלא ג'ורג' דיוק. ואי אפשר כמובן לשכוח את הסקסופוניסט והזמר נפולאון מרפי ברוק, שהאנרגיה הבימתית והקולית שלו הייתה בלתי נפרדת מהסאונד המובהק של ההרכב באותם ימים והוסיפה גוון של נשמה לטירוף הזאפאי. על העטיפה מתנוססת ספת קטיפה אדומה המשייטת בחלל על רקע מפה אסטרולוגית מסתורית. האמנות המרהיבה הזו נוצרה על ידי קאל שנקל, מעצב הבית של זאפה, ששתל בעטיפה מגוון מסרים סמויים, בדיחות פרטיות וקוסמולוגיה סאטירית שהמעריצים מנתחים עד היום. הכיתוב טען שהתקליט "הופק באופן סימולטני עם תקליטנו הבא", BONGO FURY, אך זו הייתה הטעיה זאפאית טיפוסית; BONGO FURY הוקלט למעשה מאוחר יותר.

התקליט נפתח באחת היצירות המזוהות ביותר עם זאפה, INCA ROADS. בקטע הזה, הוא הפגין את הגאונות שלו כעורך, כשחיבר יחד בצורה חלקה הקלטה מתוכנית טלוויזיה מה-27 באוגוסט 1974 עם קטע מהופעה חיה בהלסינקי, פינלנד, מה-22 בספטמבר של אותה שנה. ההופעה המדוברת בהלסינקי שוחררה במלואה שנים מאוחר יותר כאלבום ההופעה המופתי YOU CAN'T DO THAT ON STAGE ANYMORE VOL. 2. הסולו שזאפה לקח משם ושתל ב-INCA ROADS נחשב עד היום, בעיני מבקרים וגיטריסטים רבים, לאחד מסולואי הגיטרה הטובים יותר שלו. זאפה, שהיה ידוע בסולואי הגיטרה הארוכים והמורכבים שלו, יורה כאן סולו מדויק וחד, שבסופו הוא משתמש בטכניקת פריטה שלמד דווקא מהמתופף ג'ים גורדון: "הטכניקה הזו גורמת לגיטרה להישמע כמו חמת חלילים בולגרית", הוא הסביר.

על הבמה, זאפה נהג להציג את השיר בהומור האופייני לו, כשהוא מתייחס לספרו הפופולרי של אריך פון דניקן: "ארבעים אלף שנה לפני ימינו נוצרו סימנים מוזרים על הרי האנדים. בטח קראתם עליהם בספר 'מרכבות האלים'. אז הנה הקלידן שלנו, ג'ורג' דיוק, שיספר לכם על זה". ואם זה לא מספיק, בשיר מוזכר המושג BOOGER-BEAR, שהיה שם קוד משעשע של הלהקה למעריצות שלא מצאו חן בעיניהם. "בואו אסביר לכם מה זה BOOGER", אמר זאפה לקהל בהופעה, "זה כינוי לבחורה שדומה למשהו שיוצא לך מהאף". פוליטיקלי קורקט זה לא, אבל זאפה זה כן.

הצד הראשון ממשיך עם קטע הרוק הקצרצר CAN'T AFFORD NO SHOES. הסיפור מאחוריו? "הייתה חברה שניסתה לשווק גיטרת פרטלס אקוסטית ואף אחד לא רצה לקנות אותה", סיפר זאפה, "אז קניתי אותה ב-75 דולר וניגנתי עליה בשיר הזה". השיר עצמו נכתב כתגובה סאטירית למיתון הכלכלי הכבד שפקד את ארצות הברית באמצע שנות ה-70, נושא שזאפה, כמשקיף חברתי חד-עין, בחר לטפל בו בדרכו הקומית. ומשם אנו מקבלים את הטעימה הראשונה מהספה המפורסמת עם SOFA NO. 1, קטע אינסטרומנטלי יפהפה שהלחן שלו יחזור לרדוף אותנו בהמשך. ואיזה צליל מהמם יש לפסנתר הכנף פה!

הצד נחתם עם PO-JAMA PEOPLE, שיר שנולד מתסכול משעשע של זאפה. "לפעמים יש לי להקות שמורכבות מאנשים שקוראים ספרים. כולם בלהקה קוראים ספרים בנסיעות בין הופעות ורק מדברים עליהם. זה הופך להקה למשעממת מאוד", הוא התלונן, "ואני רוצה בלהקה אנשים שרק מחפשים את הזיון הבא. בלי האלמנט הזה, קשה להביא את המוזיקה שלנו לאנרגיה הנחוצה". הקטע מציג גם את אחד מסולואי הפסנתר החושניים והמבריקים יותר של ג'ורג' דיוק. זאפה לחץ עליו לצאת מאיזור הנוחות הג'אזי שלו ולנגן בסגנון רוק ורית'ם-אנד-בלוז משוחרר, החלטה שהוכיחה את עצמה בגדול.

צד ב' נפתח בבעיטה עם FLORENTINE POGEN, קטע מורכב שהיה מוכר לחברי הלהקה גם בכינוי CHESTER'S GORILLA, כמחווה למתופף צ'סטר תומפסון. אם תהיתם לפשר השם המוזר של השיר - זה הוא למעשה שמו של מותג עוגיות שוודי פופולרי שזאפה נתקל בו, עוד הוכחה מבריקה ליכולתו לשאוב השראה מפריטי יום-יום טריוויאליים ולהפוך אותם למיתולוגיה. אחריו מגיע השיר הקצרצר והמוזר EVELYN, A MODIFIED DOG. זאפה הסביר את הרעיון: "זוכרים איך הקלטתי אנשים מדברים לתוך פסנתר פתוח בתקליט LUMPY GRAVY, כדי שהקול שלהם ירעיד את המיתרים? ובכן, דמיינו כלב שיושב בצד וצופה בנו עושים את זה". השיר הזה, אגב, מעולם לא בוצע על הבמה.

הקטע הבא, SAN BER'DINO, הוא סיפור על בית כלא, וזאפה ידע היטב על מה הוא שר. שנים קודם לכן, הוא נעצר באשמת שווא של הפקת חומרי פורנוגרפיה, נשפט וריצה עשרה ימי מאסר בכלא בסן ברדינו, קליפורניה – מקום בו, כפי שהעיד, הייתה מקלחת אחת בלבד ל-44 אסירים. אורח הכבוד בשיר הוא גיטריסט הבלוז והפ'אנק האדיר ג'וני 'גיטאר' ווטסון, שהובא לאולפן על ידי ג'ורג' דיוק ותרם סולו מחשמל. השתתפותו של ווטסון באלבום הייתה סגירת מעגל מרגשת; ווטסון היה אחד מאלילי הנעורים הגדולים ביותר של זאפה.

התקליט ממשיך עם ANDY, שיר שנכתב בין היתר על אנדי דיוויין, שחקן אופי כבד גוף שגילם דמויות קומיות במערבונים קלאסיים. ואז, מגיע הסוף הגדול. התקליט נחתם עם SOFA NO. 2, חזרה מפוארת למנגינת הספה, הפעם עם שירה. ג'ורג' דיוק שר באנגלית, וזאפה, בפניה בלתי צפויה, שר את אותן המילים בדיוק... בגרמנית. הרעיון ההזוי של "הספה הקוסמית" לא נולד בתקליט הזה. המיתולוגיה החלה למעשה כבר ב-1971 בהופעות של ההרכב שכלל את זמרי להקת הצבים לשעבר, הידועים בכינויים פלו ואדי. כאן, זאפה סוף סוף זיקק את היצירה לכדי שלמות אולפנית אדירה, והגרמנית רק נועדה להעצים את הגיחוך המפואר ואת הדרמה האופראית. למה? התשובה זהה לתשובה לשאלה - למה כלב מלקק את הביצים של עצמו? אז התשובה: כי הוא יכול.

הנה הבוס החדש - כמו הבוס הקודם! ב-25 ביוני בשנת 1971 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת המי, עם השיר WON'T GET FOOLED AGAIN.

השיר, שנועל בעוצמה את התקליט המכונן WHO'S NEXT, נולד במוחו הקודח של גיטריסט הלהקה והוגה הדעות העיקרי שלה, פיט טאונסנד, והוא כולו מסע מטלטל בנושא מהפכה. הסיפור מתחיל בהתקוממות עממית ברחובות, ממשיך בהפלת השלטון הישן לקול תרועות ההמון, אבל מסתיים במסקנה מייאשת במיוחד: המשטר החדש הוא העתק מדויק של קודמו. כמו שטאונסנד ניסח זאת בשורה שהפכה למטבע לשון: "תכירו את הבוס החדש, אותו דבר כמו הבוס הישן". שורת המחץ הזו הפכה ברבות השנים לציטוט פופולרי בפיהם של פוליטיקאים, עיתונאים ואפילו שופטים שביקשו לתאר מצבים של חילופי שלטון חסרי תוחלת.

טאונסנד, שחווה את האופטימיות של שנות השישים והתפכח ממנה, טען שהמהפכה היא עניין חסר טעם, כי כל מי שמצליח לתפוס את מושכות הכוח, סופו להיות מושחת. "השיר הוא אנטי-ממסדי לחלוטין", הסביר פעם, "אבל הוא נושא אזהרה: בטווח הארוך, שום דבר לא באמת ישתנה, והרבה אנשים טובים הולכים להיפגע בדרך. מעניין שהשיר נלקח במובן המנוני כשלמעשה מדובר בקטע שנועד למעשה להזהיר". הגישה הפסימית הזו נבעה בין היתר מהשפעתו העמוקה של מורו הרוחני של טאונסנד, המיסטיקן ההודי מהר באבא, שדגל בהתבוננות פנימית והתרחקות ממאבקים פוליטיים אלימים.

טאונסנד התגורר בריצ'מונד, לונדון, כשכתב את השיר הזה. שם הייתה גם קומונה פעילה ששכנה במה שהיה פעם בית מלון. לפי טאונסנד, הקומונה הזו הייתה השפעה ברורה על השיר. "התנהל סוג של רומן אהבה ביני לבין הקומונה", הוא אמר. "הם שם הבינו אותי כי הייתי כמו דמות בקבוצה, והבנתי אותם כי יכולתי לראות מה קורה שם. בשלב מסוים הייתה סצנה מדהימה שבה הקומונה באמת עבדה, אבל אז האסיד התחיל לזרום שם. ונקלעתי לכמה שיחות פסיכוטיות". התפרקות הקומונה הזו והפיכתה מסביבה אוטופית למקום אפל ומסוכן, שימשו כמיקרוקוסמוס מושלם לאכזבה הכללית של טאונסנד מתרבות הנגד של שנות השישים.

גם פסטיבל וודסטוק השפיע על השיר הזה. רוב השירים בהשראת וודסטוק עוקבים אחר נרטיב השלום והאהבה, אבל לפיט טאונסנד היה תפיסה שונה מאוד. הוא שיתף את מחשבותיו על קהל הפסטיבלים: "כל ההיפים האלה שנדדו וחשבו שהעולם הולך להיות שונה מהיום ההוא. בתור בחור אנגלי ציני עברתי את הכל והתחשק לי לירוק על המגרש הזה, לטלטל אותם ולנסות לגרום להם להבין ששום דבר לא השתנה ושום דבר לא עומד להשתנות". הבוז הזה של טאונסנד לפוליטיזציה של ההיפים התפוצץ הלכה למעשה על הבמה בוודסטוק, כאשר פעיל השמאל הרדיקלי אבי הופמן התפרץ לבמה כדי לנאום, וטאונסנד חבט בו עם הגיטרה שלו והעיף אותו בצעקות החוצה.

באופן מפתיע, השיר כלל לא היה אמור לעמוד בפני עצמו. הוא היה חלק מפרויקט ענק ושאפתני של טאונסנד שנקרא LIFEHOUSE. חשבתם ש"טומי" היה יומרני? חכו שתשמעו את זה. LIFEHOUSE נועד להיות סרט ואופרת רוק על עולם עתידני דיסטופי שבו זיהום סביבתי כה חמור עד שהאנושות כולה נאלצת לחיות בתוך "חליפות חיים" המחוברות לרשת מרכזית שמספקת להם בידור וירטואלי. קומץ מורדים מחליט להתנתק ולמצוא גאולה בדרך היחידה שנותרה – הופעת רוק שתייצר ויברציה קוסמית שתשחרר את כולם. רבים רואים היום בקו העלילה של LIFEHOUSE נבואה גאונית שהקדימה את זמנה, שכן היא חזתה למעשה את המצאת האינטרנט, המציאות המדומה (VR) וההתמכרות האנושית למסכים שדרכם מוזרם בידור בלתי פוסק.

אבל הקונספט היה מורכב מדי, אפילו בשביל שנות השבעים הפרועות, וטאונסנד לא הצליח לגייס תמיכה לזה. הוא נכנס למשבר נפשי, אך מתוך ההריסות של LIFEHOUSE נולד התקליט WHO'S NEXT, שאסף לתוכו את היהלומים מהפרויקט הכושל, ביניהם השיר הזה כמו גם BABA O'RILEY ו-BEHIND BLUE EYES. מי שאחראי במידה רבה לחילוץ הפנינים הללו מתוך הכאוס הוא המפיק גלין ג'ונס, שלקח את המושכות באולפן, עזר ללהקה לזנוח את הקונספט המעיק והתמקד ביצירת אלבום רוק ישיר ובועט.

אחד מרגעי השיא הבלתי נשכחים של השיר הוא כמובן הצעקה המצמררת של הסולן, רוג'ר דאלטרי, לקראת סופו. זוהי שאגה פראית, ראשונית וטעונה בכל התסכול של הפרויקט שנגנז. היא הייתה כל כך משכנעת, ששאר חברי הלהקה, שאכלו ארוחת צהרים באולפן הסמוך בזמן שהוא הקליט את ערוץ השירה שלו, היו בטוחים שהוא נקלע שוב לקטטה אלימה עם טכנאי הסאונד ומיהרו פנימה כדי להפריד ביניהם. עד היום, השאגה המפורסמת הזו של דאלטרי נותרה חשובה בעולם הרוק (אם כי יש צרחות מרשימות ממנה).

השיר גם ייזכר כאחת הפעמים הראשונות שבהן נעשה שימוש כה דומיננטי בסינטיסייזר כמכשיר קצב מרכזי. טאונסנד השתמש במכשיר ARP משוכלל, והעביר דרכו צליל של אורגן LOWREY כדי ליצור את הלופ המהפנט שמוביל את השיר. החידוש הטכנולוגי הזה יצר אתגר לא קטן בהופעות חיות. מכיוון שלא ניתן היה לסנכרן את הסינטיסייזר המוקלט עם הנגינה החיה, המתופף הפרוע של הלהקה, קית' מון, נאלץ לעשות משהו שהיה מנוגד לטבעו – לחבוש אוזניות ולתופף לפי קליק-טראק של הסינטיסייזר. תארו לעצמכם את הכאוס המאורגן הזה. למרבה הטרגדיה, השיר הזה הפך גם לאקורד הסיום של קית' מון; הביצוע של WON'T GET FOOLED AGAIN באולפני שפרטון במאי 1978 היה השיר האחרון בהחלט שהוא אי פעם ניגן בהופעה חיה עם הלהקה, שבועות ספורים לפני מותו ממנת יתר של תרופות מרשם.

גרסת התקליט המלאה מתפרשת על פני שמונה דקות ושלושים ושתיים שניות של תפארת. אולם, כדי שזה יתאים לתחנות הרדיו של אותה תקופה, הוא קוצץ באכזריות ל-3:35 דקות בלבד עבור התקליטון. דאלטרי לא הסתיר את כעסו: "אחרי זה התחלנו לאבד עניין בתקליטונים כי הם פשוט חתכו את השירים שלנו לחתיכות", אמר. "חשבנו לעצמנו, 'מה הטעם? המוזיקה שלנו חצתה את מחסום שלוש הדקות ואם הם לא יכולים להכיל את זה, פשוט נצטרך להתקיים מתקליטים'". זו אמירה דרמטית, אך לא לגמרי מדויקת, שכן חברי להקת המי המשיכו לשחרר תקליטונים מצליחים גם בשנים לאחר מכן.

"אני רק רוצה לראות אותך צוחקת בגשם הסגול". על אלבום הזינוק הגדול של פרינס, שיצא ב-25 ביוני 1984 ואחריו כבר לא היה חובב פופ שלא הכיר את שם האמן הזה.

פרינס (שבאותו זמן תויג בתקשורת הישראלית שלנו לא פעם כ"מייקל ג'קסון השחור") לא היה טירון בשטח. זה היה אלבום האולפן השישי שלו שגם שימש הפסקול של סרט בשם זה. שיר הנושא הדרמטי והארוך, שיר הפתיחה (LET'S GO CRAZY) והלהיט המהפנט (WHEN THE DOVES CRY) הושמעו ללא הרף בתחנות הרדיו. הנסיך הקטן הפך להיות יקיר המיינסטרים. אז כן, למרות שהוא כבר היה ידוע יחסית בעולם הגדול - אצלנו, זה התקליט שגרם לנסיך הזה להיות בן בית במקומות רבים.

לפרינס היו השפעות מוזיקליות רבות, אך קשה להפריד את המילים PURPLE RAIN מהקונוטציה ל- PURPLE HAZE של המורה שלו, ג'ימי הנדריקס המנוח. היה נראה כי פרינס לוקח קדימה היכן שג'ימי כנראה היה דורך לולא היה נחנק בשנתו בשנת 1970. האמת? אני מעדיף להפריד את התקליט מהסרט, כי מבחינתי מדובר בתקליט נהדר שבא לרפד מוזיקלית סרט לא משהו. פרינס אינו שחקן. דמותו ממגנטת לחלוטין ללא צורך בזה.

עבור אינספור מאזינים, פרינס היה הגשם הסגול האולטימטיבי והאלבום מכר 13 מיליון עותקים אז. פרינס הפך לאמן הראשון שיש לו תקליט, תקליטון וסרט מספר אחת בארה"ב בו זמנית. הניצחון חסר התקדים הזה היה תוצאה של החזון הייחודי שלו, ההתמקדות הבלתי פוסקת והשאפתנות חסרת הגבולות - אסטרטגיה שאפילו הקרובים אליו ביותר לא יכלו לראות עד הסוף. "ידעתי מה זה הולך להיות," אמר פרינס. "זה היה בדיוק כמו צירים, כמו לידה. זה היה כל כך הרבה עבודה".

ההצלחה של השיר LITTLE RED CORVETTE, בשנה הקודמת, פתחה את הדלת לפריצת הדרך הפופית לה נכסף פרינס; בקהל שלו נראו לפתע עוד ועוד אנשים לבנים. פרינס החל להגדיר מחדש את הסאונד שלו, הסגנון שלו והלהקה שלו בדרכים שיתחברו למטרה הרחבה ביותר. הוא ידע שהוא יכול להרחיב את יריעתו בעולם הרוק על ידי הצגת עצמו כנגן גיטרה טוב עם להקה אמיתית, ולא כקוסם אולפני בודד.

באופן מכריע, הוא גם ביצע שינוי מפתח בהרכב הליווי שלו והפך אותו למעורב מבחינה גזעית (אני ישר חושב על סליי והפאמילי סטון, שהפליאו לעשות כך בסוף הסיקסטיז). הלהקה הזו קיבלה את השם THE REVOLUTION ומעבר לעירוב הגזעי, פרינס שילב בה גם נוכחות נשית דומיננטית ופורצת דרך, כשבמרכזה צמד המוזיקאיות וונדי מלוויין וליסה קולמן, שהשפיעו רבות על גיבוש הסאונד הייחודי של האלבום. פרינס בנה את התבנית המושלמת עבורו.

המוזיקה של "גשם סגול" נוצרה במקביל לרעיון הסרט, שלתסריט שלו נשכרו שירותיו של ויליאם בלין, שלפני כן היה מהאחראים להצלחת השלאגר "תהילה". בלין ופרינס נפגשו, שוחחו על חייו של איש המוסיקה והתסריט שנכתב קיבל את השם "חלומות" שבו היה אמור פרינס לגלם זמר שנקרא בפשטות קיד, כשאמו מתה ואביו התאבד. אותו קיד, שהושפע ממות הוריו, התייחס לנשים בגסות. פרינס קרא את התסריט ודרש שיוכנס לו אלמנט חשוב עבורו - המילה PURPLE. בלין עשה כך אך לקראת סוף ההכנות הוא נאלץ לפרוש מהעניין כדי להתמסר לצילומי עוד עונה של הסידרה "תהילה".

איש מסביבת פרינס לא הבין את החזון שלו, והמנהלים שלו לא היו בטוחים שהם יכולים להפיק סרט. בסופו של דבר, הם מצאו במאי (אלברט מגנולי, שמעולם לא עשה סרט שלם) והעבודה החלה. כשפרינס נפגש לראשונה עם מגנולי, הוא הציג בפניו עשרות שירים חדשים שיש לקחת בחשבון. עם זאת, כשהסיפור הגיע למיקוד, והשם "חלומות סגולי" הוחלף ב"גשם סגול", פרינס ידע שהוא צריך שהמוזיקה תתייחס ישירות לנרטיב - כמעט כקליפ ארוך במיוחד.

ההשראה ל"גשם סגול" עצמו הייתה פחות ביוגרפית מאשר מקצועית. פרינס רצה לעשות את מה שעשה אייקון המוזיקה האמריקני, בוב סיגר, כשהשניים הופיעו יחדיו בשנת 1983. אז הוא ניגש לכתוב שיר בסגנון של סיגר, שימשוך את הקהל. הוא הציע לסטיבי ניקס לכתוב לו מילים לשיר כזה. היא סירבה. לימים סיפרה ניקס שפרינס שלח לה קלטת עם קטע אינסטרומנטלי ארוך ומורכב בן 10 דקות. היא הודתה שהרגישה מאוימת מהגודל ומהגאונות של היצירה, ופשוט הרגישה שאינה מסוגלת לכתוב מילים שיהלמו רמה כזו. בינתיים, שירים נוספו ונזרקו באותה מהירות. לבסוף הושלם התקליט כשהשיר הפותח הוא, כאמור, LET'S GO CRAZY. בהתחלה של השיר פרינס לוקח דמות של מטיף ומעביר דרשה ובה הוא מזכיר לנו שאנחנו צריכים ליהנות מהחיים האלו, בידיעה שאנחנו יכולים לצפות לעולם של אושר בלתי פוסק עד שנמות. כנראה ג'ורג' קלינטון, מפ'אנקדליק / פארלמנט, השפיע עליו פה.

סאונד הפקה אייטיזי הוא לא הדבר מהאהובים עליי, אך יש שירים שנשמעים נהדר בהפקה מסונטזת וגם במידה והיו מבוצעים באופן אקוסטי. אחד שכזה הוא WHEN THE DOVES CRY, בו פרינס ניגן בכל הכלים, כשהוא מעדיף להשמיט את צליל הבס כדי לשוות לשיר אווירה מיוחדת. על ההחלטה הזו הוא אמר: "לפעמים המוח שלך מתפצל לשניים - האגו שלך אומר לך דבר אחד, וכל השאר אומרים משהו אחר. אתה צריך ללכת עם מה שאתה יודע שהוא נכון". הקצב של השיר בא ממכונת התופים שלו, מדגם LM-1. זו הייתה המכונה הראשונה שסימפלה תופים אמיתיים. טכנאית ההקלטה, פגי מקרירי: "הוא הוציא את הבס מהשיר ואמר, 'אין אף אחד שיהיה לו אומץ לעשות את זה', והוא חייך מאוזן לאוזן. הוא הרגיש שזה הכי טוב כך והוא ידע שיש לו להיט". באופן מדהים, השיר הזה נכתב ממש ברגע האחרון של הפקת הסרט. הבמאי אלברט מגנולי הרגיש שחסר שיר שילווה סצנת מונטאז' המתארת קשיים במערכות יחסים, וביקש מפרינס לכתוב משהו ייעודי. התוצאה המבריקה לא רק התאימה לסרט, אלא הפכה לסינגל הנמכר ביותר בארצות הברית בשנת 1984 כולה.

תהליך ההקלטה עם פרינס היה מתיש. מקרירי: "הוא היה מבצע שיר רק עם פסנתר ושירה. ולפעמים הוא היה מתופף ואז מנגן בבס... החדר תמיד היה ערוך לקראתו והיית צריך להיות מוכן לעשות כל מה שבא לו לעשות. זה היה ממש ספונטני. היית צריך להיות שם איתו, וזה היה החלק הקשה והמרגש. אבל כשאתה מותש, קשה להתרגש. זה היה התהליך הכי ארוך עבדתי עם מישהו בחיי. עבדתי מסביב לשעון, 24 שעות. הוא אמר שלפעמים הסיבה היחידה שהוא הלך הביתה היא כדי שאוכל לישון".

השיר DARLING NIKKI חותם את הצד הראשון של התקליט כשהוא גם הביא לתקליט תוספת בצורת מדבקה ובה אזהרה לצרכן על שפה בוטה. הרבה שירים של פרינס עסקו במיניות אך הפופולריות של התקליט הזה הביאה את טיפר גור (אשתו של אל גור) לצעוק חמאס על החומר הגס, כששמעה כי בתה בת ה-11 מקשיבה לזה. היא התקוממה ויצאה להילחם נגד שירים עם מילים פוגעניות. טיפר גור הקימה בעקבות ההאזנה לשיר הזה ממש את ארגון ה-PMRC (מרכז משאבי המוזיקה להורים), והשיר DARLING NIKKI "זכה" לכבוד המפוקפק לככב במקום הראשון ברשימת "15 המטונפים" שפרסם הארגון, רשימה שנועדה להזהיר הורים מפני מוזיקה משחיתה. הצעד שלה הביא אמנים, כמו פרנק זאפה, לצאת נגד הצנזורה הזו. המחלוקת הובילה לפשרה שבה חברות תקליטים שמו מדבקות אזהרה על אלבומים המכילים תוכן גס מפורש.

טוב, הגיע הזמן לשיר הנושא, שחותם את התקליט. זה אחד משירי המפתח בקריירה שלו, אך בהתחלה הוא חשש שמדובר בגניבה מוזיקלית מלהיט הבלדה של להקת ג'ורני, FAITHFULLY. פרינס לא רצה לקחת סיכון והתקשר למלחין השיר, הקלידן ג'ונתן קיין. "אני רוצה להשמיע משהו בשבילך, ואני רוצה שתבדוק את זה," אמר לו פרינס. "השינויים באקורדים קרובים לשיר שלך, ואני לא רוצה שתתבע אותי". לקין לא הייתה בעיה עם השיר ששמע. "חשבתי שזו מנגינה מדהימה", הוא אמר. "אמרתי לו, 'בן אדם, אני פשוט מאד מוחמא שבכלל התקשרת. זה מראה שאתה ג'נטלמן אמיתי. בהצלחה עם השיר. אני יודע שזה הולך להיות להיט'". פרט טריוויה מרתק לסיום: למרות הסאונד האולפני העשיר והמוקפד של השיר, ההקלטה הבסיסית של PURPLE RAIN בוצעה למעשה בהופעה חיה! זה קרה במועדון ה-FIRST AVENUE במיניאפוליס באוגוסט 1983 (בהופעת הבכורה של וונדי מלוויין בלהקה). פרינס הקליט את ההופעה בניידת שידור, ולאחר מכן באולפן חתך ממנה פנימה והחוצה והוסיף שכבות נוספות. האנרגיה החד-פעמית והסולו הקורע ששומעים בשיר הם, בבסיסם, קסם של הופעה חיה ומזיעה מול קהל. גשם גשם בוא!

כשלהקת שיקגו פותחת תקליט עם חצים ארסיים נגד מבקרי המוסיקה! ב-25 ביוני בשנת 1973 יצא תקליטה השישי של להקת שיקגו ושמו... CHICAGO VI.

בעוד שקלידן הלהקה, רוברט לאם, שמר על כישורי כתיבת השירים שלו בתקליט זה, היה זה ג'יימס פאנקו, הטרומבוניסט, שאחראי לשני להיטי האלבום, JUST YOU 'N' ME (שנכתב לאחר מריבה של פאנקו עם ארוסתו והפך ללהיט ענק) ו- FEELIN' STRONGER EVERY DAY. האחרון שבהם, שעסק בהתגברות על פרידה והמשך הלאה, הלחין יחד עם הבסיסט, פיטר סטרה. זה התקליט שבו להקת שיקגו ירדה לחלוטין משורשי הג'אז-רוק המוקדמים שלה והפכה ללהקת פופ למהדרין, מהלך שאמנם הרחיק חלק מהמעריצים הוותיקים, אך סלל את הדרך לשליטה המוחלטת שלהם בז'אנר הסופט-רוק בשנות ה-70 המאוחרות וה-80. האמת? אני מעדיף את התקופה המוקדמת יותר שלהם.

"קצת התעייפנו מהקלטת תקליטים בניו יורק, כשעוזרות מכות על דלת חדר המלון שלך, כשהעיר שוקקת מסביב", אמר הסקסופוניסט וולטר פרזיידר. "הסתיים עידן לעת עתה, ואנחנו מתחילים להקליט באולפן למעלה, אי שם בהרי הרוקי". האולפן המדובר היה קאריבו ראנץ', שהוקם על ידי המפיק של הלהקה, ג'יימס ויליאם גרסיו. בעקבות שיקגו, האולפן המבודד הפך למוקד עלייה לרגל עבור אמנים מובילים נוספים כמו אלטון ג'ון (שאף קרא לאלבומו CARIBOU על שם המקום), בילי ג'ואל, סופרטרמפ ואדמה, רוח ואש. אבל למרות שהחווה, עם האולפן שנבנה בה שם בהרים, נועדה להקל על עבודה ללא הפרעה, הדברים לא ממש הסתדרו כך. "זה היה נחמד במובן מסוים", אמר פרזיידר, "אבל אחרי שבועיים-שלושה, התפוקה שלנו דעכה. אתה יכול לעלות לשם ולרכב על אופנועי שלג אם היה חורף, אתה יכול לרכוב על סוס ולהתרחק מהדברים, אתה יכול ללכת ברגל, ביער. היו 3,000 דונם שם למעלה. אבל אחרי שבועיים או שלושה, הייתי צריך לרדת לעיר ופשוט לראות מה לעזאזל קורה. זה נהיה כל כך שקט שהדממה הייתה מחרישת אוזניים. זה הפריע לי".

בנימה לא מוזיקלית, לתקליט שיקגו השישי היה עוד עיצוב עטיפה יוצא דופן ששילב לראשונה תמונה קטנה וחסרת חיוך של הלהקה, והעיצוב שיקף באופן אירוני את מצב הקריירה של הלהקה אז, ב-1973. "עטיפת האלבום השישי הייתה למעשה מנייר כסף", אמר פאנקו, "נייר אמריקאי שהם עשו ממנו כסף. זה הודפס על הנייר הזה כדי לתת לו את המראה המגורען". העטיפה, שעוצבה על ידי המנהל האמנותי הקבוע של הלהקה ג'ון ברג, היוותה קריצה חצופה לעושר הכלכלי ולהצלחה המסחרית העצומה שהלהקה חוותה באותה תקופה.

השיר שפותח את התקליט נקרא CRITIC'S CHOICE ורוברט לאם, שכתב אותו, כיוון את החץ שבו כלפי מבקרי המוזיקה שבאו תמיד נגד הלהקה. אופן אירוני ומכוון, בשיר הזה לאם מנגן על הפסנתר ושר לגמרי לבדו, ללא סקציית כלי הנשיפה המפורסמת של הלהקה או שאר הנגנים, מה שמדגיש את הפגיעות האישית והישירה של המסר שלו. כך הוא שר: "מה אתה רוצה? אני נותן כל מה שיש לי, אני אפילו מנסה לראות אם יש עוד. נעול עמוק בפנים, ניסיתי. אתה לא רואה שזה אני. מה אתה צריך? האם זה מישהו רק כדי לפגוע בו כדי שתוכל להיראות חכם? כדי לשמור על עבודה קבועה, לשחק אלוהים? מה אתה באמת יודע? טפיל אתה, אתה דינמיט. לא מבין את מה שאתה שומע. אתה ממהר לעודד ולהתנדב. אבסורד, חילול השם. הו אלוהים, תציל את כולנו". ולמרות חיצי המבקרים, הקהל הצביע ברגליים – האלבום זכה להצלחה מסחררת והגיע למעמד של פלטינה כפולה בארצות הברית.

אז מבקר הרולינג סטון כתב כך את ביקורתו על התקליט אז: "האהדה שלי למר לאם. לגבי שאר האלבום, עד עכשיו צריך להיות ברור ששיקגו הפכה לשבוית התדמית של עצמה. כשהם מנסים כל כך לשחק את תפקידם של 'החברים המגניבים ביותר על הפלנטה', הם הצליחו לצייר את עצמם רק באמצעות הבטחות נאמנות מתנשאות. זה עצוב שהלהקה עדיין לא הבינה את המתאם בין הפעולות שלה לתגובה הביקורתית שחבריה מייצרים.

אחרי אלבום הבכורה יוצא הדופן שלהם, המוצר שלהם היה למעשה אותו הדבר למהדרין. לא שצריך לקחת את זה כתירוץ למוזיקאיות עלובה, רק שכשאנשים מבינים איפה שיקגו באמת נמצאת מבחינה מוזיקלית, הרבה יותר קל להבין אותה. ספק אם שיקגו תחזור אי פעם לנגן את סוג המוזיקה שעיטר את אלבומה הראשון. זה היה מתקדם! אז כל מה שהיה לכם שם בחוץ מאז, יכול באותה מידה להכיר לכם את שיקגו על מה שהם באמת - חבורה של בחורים בעלי כוונות טובות שלא מתכוונים להזיק לאף אחד. אם הם רוצים לזלזל בעצמם על היותם כל דבר אחר מלבד רוק'נ'רול, זה בסדר מבחינתי".

פטיש האלים מנחית מכה! ב-25 ביוני בשנת 1972 הופיעה להקת לד זפלין בלוס אנג'לס. חלק מביצועיה שם יצאו שנים לאחר מכן (ליתר דיוק, במאי 2003) במארז בשם HOW THE WEST WAS WON.

ובכן, זהו אחד הדוקומנטים הטובים ביותר של הלהקה. כשהגיטריסט ג'ימי פייג' החל לחפש בארכיב שלו חומרי וידאו לאוסף DVD של זפלין, הוא נתקל בסלילי מאסטר עם הקלטות של שתי הופעות משנת 1972: האחת באולם הפורום בלוס אנג'לס ב-25 ביוני, והשנייה יומיים לאחר מכן בלונג ביץ'. הקלטות אלו בוצעו במקור על ידי טכנאי הקול אדי קריימר, באמצעות אולפן ההקלטות הנייד של וולי היידר, מתוך כוונה להוציא אלבום הופעה חיה שלבסוף נגנז באותן שנים.

שתי ההקלטות כבר היו מוכרות ללא מעט מעריצים של הלהקה שרכשו בוטלגים. פייג' ראה כי טוב וניגש למלאכת הרכבת ההופעה המושלמת מעריכת שתי ההופעות (בעזרתו של טכנאי המיקסים הנודע קווין שירלי, שסייע להעניק לסאונד את העוצמה המודרנית שלו). "לנגן בחוף המערבי תמיד היה פנטסטי", אמר הגיטריסט מיד לאחר צאת המארז. "כל חבר להקה היה במיטבו וכשארבעתנו היינו כך, הצלחנו ליצור את האלמנט החמישי הקסום".

על ההופעה הראשונה מבין השתיים נכתבה בזמנו ביקורת נלהבת בעיתון ה-NME הבריטי, שתיארה במדויק את הטירוף סביב הלהקה: "הערב באולם הפורום היה ללא להקת חימום, וזה בהחלט פעל לטובת הקהל שזכה לכמעט ארבע שעות של מוזיקה מגיבוריו. חלק מהסיבה לאורכה החריג של ההופעה היה הביצוע הארוך לשיר 'DAZED AND CONFUSED', שכלל קטע סולו בו פייג' מנגן על הגיטרה החשמלית בעזרת קשת של כינור".

הכתב המשיך לתאר את האווירה המחשמלת: "לא ראיתי קהל עם כל כך הרבה אנרגיה והתלהבות מזה שנים. מהרגע שהלהקה יצאה אל הבמה הקהל השתולל, זרק חזיזים ועישן המון סמים". זפלין פתחו את ההופעה עם "IMMIGRANT SONG" ו-"HEARTBREAKER", ופילסו את דרכם בין הלהיטים הגדולים, הישנים והחדשים. במהלך ההופעה, התיישבה הלהקה לביצוע של שלושה שירים אקוסטיים, ולאחריהם המשיכה עם עוד שירי רוק ושורת קלאסיקות רוקנרול ישנות וטובות ("אולדיז").

בנוסף, שילבה הלהקה בהופעה שירים מתקליטה הבא שטרם יצא אז, "HOUSES OF THE HOLY". לפני שהלהקה ניגשה לבצע את השיר החדש "DANCING DAYS", פלאנט אמר לקהל שהתקליט הבא לא ייקרא 'לד זפלין חמש', אלא ככל הנראה 'BURN THAT CANDLE', ושהוא ייצא בקרוב. במהלך ההופעה אף נרשמה תקרית אלימה בין כמה צופים לשוטרים ששמרו על הסדר, אך פלאנט הצליח להרגיע את הרוחות מהבמה.

בסך הכל, נתנה הלהקה לא פחות מחמישה הדרנים, מכיוון שהקהל "צרח ורקע כמו תינוקות מפונקים עד שקיבלו את מבוקשם".

כתב ה-NME סיכם את רשמיו מהתופעה: "נאמר לי שהלהקה ביצעה עשר הופעות בקליבר הזה ב-14 יום. קל להבין את אהבתה של אמריקה ללד זפלין ולהיפך. שמעתי שאחרי ההופעה הזו קולו של פלאנט התחיל להיעלם והוא הצטרד, ושג'ימי פייג' נאלץ להישאר במיטה בהוראת הרופא. זה אומר הרבה כשאתה רואה להקה גדולה שמשקיעה כל כך הרבה בפעולה הבימתית שלה".

קבלו לילה ויום בניו יורק עם ג'ו ג'קסון! ב-25 ביוני בשנת 1982 יצא תקליט חדש לג'ו ג'קסון ושמו NIGHT AND DAY.

עד לאותו רגע, רוב העולם הכיר את ג'ו ג'קסון בעיקר בזכות להיט הנעורים הזועם שלו, IS SHE REALLY GOING OUT WITH HIM. הוא נחשב לאמן מוערך בחוגי הגל החדש, אך תקליטיו לא שברו קופות. הוא היה ידוע כמי שלא מפחד לקחת סיכונים אמנותיים, כאלה שיוצרים אחרים בסגנונו לא היו מעזים לקחת, מחשש שישימו לעצמם מקל בגלגלי הקריירה המצליחה. דוגמה מובהקת לכך היא האלבום שהוציא רק שנה לפני כן, JUMPIN' JIVE שהוקדש כולו לגרסאות כיסוי של שירי סווינג וג'אז משנות ה-40 והפתיע מאוד את מבקרי המוזיקה. אבל ג'קסון לא היה כמו כולם.

לאחר שנפרד מאשתו, הוא ארז את הפקלאות ועבר מלונדון היישר אל התפוח הגדול. התקליט החדש, שנולד מתוך המעבר הזה, הוא יומן מסע אישי ומוזיקלי. אחד הנתונים המדהימים והלא-שגרתיים ביותר על התקליט הזה הוא שאין בו אפילו גיטרה אחת! ג'קסון בחר להישען לחלוטין על פסנתר, סינטיסייזרים, כלי הקשה וגיטרה בס כדי לייצר סאונד מלוטש, נקי וייחודי לפופ של אותה תקופה. הוא מחולק לשני צדדים, כמו העיר עצמה. צד היום (DAY) מתאר את חיי השגרה האורבניים, את הרגעים הקטנים והציניים שהשמש עוד מאירה עליהם. קחו לדוגמה את השיר CANCER, שבו הוא לועג באירוניה דקה לטרנדים הבריאותיים של התקופה: "בלי קפאין, בלי חלבונים, בלי אלכוהול או ניקוטין. תזכרו, הכל גורם לסרטן".

אבל אז מגיעה השקיעה, וצד הלילה (NIGHT) מתעורר לחיים. כאן ג'קסון זורק אותנו לרחבת הריקודים עם שירי רוק-דאנס קצביים, שמתאימים בול לבילוי לילי סוער. פתאום, שומעים השפעות שנראות לא קשורות בעליל, אבל בידיו של ג'קסון הן מתחברות באופן מושלם. יש כאן נגיעות של מוזיקת טרקלינים מתוחכמת בסגנון פרנק סינטרה, לצד מקצבים אפרו-קובניים סוחפים שמזכירים את מלך הטימבלס, טיטו פואנטה. כל זה עטוף באהבתו הגדולה של ג'קסון לג'אז הקלאסי. לא סתם שם התקליט נלקח מסטנדרט ג'אז נצחי שחיבר קול פורטר. אפילו עטיפת התקליט עצמה היא מחווה לפוסטר של סרט מוזיקלי משנת 1943, ואוירה על ידי האמן פיליפ בורק בסגנון ארט-דקו המשקף את תור הזהב של הוליווד וניו יורק.

נראה שבנקודה הזו ג'קסון מצא את קולו האמיתי. הוא הצליח למזג את האנרגיה והתוקפנות של הגל החדש עם האלגנטיות והתחכום של הסלסה והג'אז. אמנם הגל החדש פלרטט עם מקצבים לטיניים בעבר, אבל ג'קסון היה מהראשונים שלקח את הצורות האורבניות והמעודנות ביותר של מוזיקת העולם ושילב אותן בפופ מהוקצע. הוא יצר תקליט קונספט על ניו יורק בלי ליפול לאף קלישאה צפויה, והתוצאה נשמעת לעיתים כמו גרסה הדוקה ואינטליגנטית של הג'אז-רוק המוקדם של סטילי דן.

וכמובן, אי אפשר בלי היהלום שבכתר, הלהיט הנהדר STEPPIN' OUT. השיר הזה, החותם את הצד הראשון של התקליט, הוא תמצית ההתרגשות והציפייה לקראת יציאה לילית בעיר הגדולה. הפתיחה המהפנטת של הפסנתר, המקצב המניע שנוצר על ידי מכונת תופים חדישה מדגם LINN LM-1, והמילים שלוקחות אותנו למסע קסום במונית צהובה ברחבי מנהטן. השיר זכה להצלחה גדולה לא מעט בזכות הקליפ החדשני שלו שבוים על ידי סטיב בארון וזכה להקרנות בלתי פוסקות בערוץ ה-MTV הצעיר.

בסופו של דבר, NIGHT AND DAY הוא לא סתם אוסף שירים. זהו תקליט מבריק, מרגש ושונה, שזיכה את ג'קסון בשתי מועמדויות יוקרתיות לפרסי הגראמי בקטגוריות הנחשקות ביותר: "הקלטת השנה" ו"ביצוע הפופ הווקאלי הטוב ביותר לגבר". עכשיו נשאר רק להקשיב לו שוב פעם.. ושוב פעם. ממש כמו שהיום הופך ללילה... והלילה ליום... והיום ללילה... ו...

הדרמה הבלתי נגמרת של מייקל ג'קסון. ב-25 ביוני בשנת 2009 מת מייקל ג'קסון, בגיל 50. בשעה 14:26 בדיוק, נקבע מותו, שבדומה לחייו, היה דרמה מסעירה, טרגית ובלתי נתפסת, שמהדהדת עד היום.

אי אפשר באמת לכמת את השפעתו של מייקל ג'קסון על תרבות הפופ העולמית, בדומה להשפעתם של אלביס פרסלי או הביטלס. בשיא כוחו, הוא היה ללא צל של ספק האמן הגדול ביותר על פני כדור הארץ, עם מכירות של למעלה מ-750 מיליון תקליטים - הישג שהעניק לו את התואר הרשמי "הבדרן המצליח ביותר בכל הזמנים" מטעם ספר השיאים של גינס. אך סיפור חייו הוא רכבת הרים מסחררת: מילד פלא מחונן, דרך מלך פופ עולמי שאין לו מתחרים, ועד לדמות טראגית, כמעט גרוטסקית, הנרדפת על ידי תביעות משפטיות, צלמי פפראצי בלתי נלאים, ניתוחים פלסטיים שהשתבשו ושערוריות שהיכו את העולם בתדהמה.

המסע החל באינדיאנה. כילד הכי קטן ומוכשר בחמישיית הג'קסונים, עולמו של מייקל מעולם לא היה נורמלי. וכשהמוזיקה פסקה והאורות כבו, הוא ואחיו נותרו בצילו של אב שתלטן וקשוח, ג'ו ג'קסון. ג'ו, פועל פלדה שחווה כישלון צורב עם להקתו THE FALCONS, היה נחוש להגשים את חלומו דרך בניו, כשהצלחתם חשובה לו יותר מאושרם. מגיל חמש, מייקל הקטן נזרק למשטר אימונים צבאי, שכלל חזרות אינסופיות ואלימות פיזית. ג'ו נהג לשבת בחזרות כשהוא אוחז בחגורת עור בידו, והכה את הילדים ללא רחם על כל זיוף או טעות בצעדי הריקוד.

המשמעת הקפדנית הזו נשאה פרי בתחילה. חמישיית הג'קסונים הפכה לסנסציה של חברת התקליטים מוטאון, וחיממה את האמנים הגדולים של הלייבל. הלהיטים החלו לזרום בקצב מסחרר, עם קלאסיקות כמו ABC ו-I'LL BE THERE, שהציגו לעולם את קול הפעמונים הייחודי של מייקל הצעיר. ההרכב אף עשה היסטוריה כשהיה לראשון אי פעם שארבעת הסינגלים הראשונים שלו הגיעו למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי.

בסוף שנות השבעים, כשמעמדם של הג'קסונים התבסס, למייקל כבר היו תוכניות משלו. תקליט הסולו הראשון שלו, OFF THE WALL, שהופק על ידי קווינסי ג'ונס, היה הצלחה מסחרית וביקורתית אדירה ונמכר במיליוני עותקים והיה לאלבום הראשון בהיסטוריה שהניב ארבעה להיטים שהגיעו לעשירייה הפותחת בארה"ב. אבל זה לא הספיק לו. הוא רצה לכבוש את העולם והוא עשה זאת. בסוף נובמבר 1982, שוחרר THRILLER, התקליט שלא רק שבר שיאים, הוא ניפץ אותם לרסיסים והפך לתקליט הנמכר ביותר בכל הזמנים (עם הערכות של למעלה מ-66 מיליון עותקים שנמכרו, וזכייה היסטורית ב-8 פרסי גראמי בערב אחד).

אבל מאחורי הקצב הממכר והלחן המושלם של הלהיט BILLIE JEAN, הסתתרו מילים על תסכול ובדידות של כוכב במצור, וחשש אמיתי ממעריצה אובססיבית. הקליפים שליוו את התקליט, ובמיוחד הקליפ המושקע לשיר הנושא, שינו את חוקי המשחק ב-MTV, ושברו את המחסום הגזעי שהיה קיים בערוץ (וזאת לאחר שנשיא חברת התקליטים של ג'קסון, וולטר יטניקוף, איים למשוך את כל אמני החברה מהערוץ אם לא ישדרו את הקליפ של אמן שחור). במופע המיוחד "מוטאון 25", הוא הציג לעולם לראשונה את "הליכת הירח", תנועת ריקוד שהפכה לסמלו המסחרי והותירה מיליונים פעורי פה על אף שג'קסון עצמו הודה שלא המציא את התנועה, אלא למד אותה מרקדני רחוב ושאב השראה מהפנטומימאי הצרפתי מרסל מרסו. הוא היה בשיא, בלתי ניתן לעצירה.

עם התהילה והכוח הגיעו גם המוזרויות שהפכו לסיפור הגדול של שנות השמונים. האובססיה לניתוחים פלסטיים החלה להשתלט. במהלך שני העשורים הבאים, פניו השתנו לבלי הכר. היו שרמזו שהוא מנסה להידמות למורתו הרוחנית, הזמרת דיאנה רוס, אחרים טענו שהוא שואף להיראות כמו דמות מסרט של וולט דיסני. הכחשותיו הגורפות בנוגע לניתוחים הפכו אותו למטרה קלה ללעג בתקשורת. מעטים האמינו לו כשסיפר שהוא סובל ממחלת העור ויטיליגו ומזאבת, מה שמסביר את הבהרת עורו והצורך בהגנה מתמדת מהשמש. רק לאחר מותו, הנתיחה הוכיחה כי אכן סבל ממחלות אלה. הלעג הגיע לשיא חדש כאשר במהלך צילומי פרסומת לפפסי, שיערו עלה באש. התאונה הקשה, שגרמה לו לכוויות חמורות (מדרגה שנייה ושלישית בקרקפת) והובילה להתמכרותו למשככי כאבים, זכתה ליותר גיחוכים מאשר אהדה. כאות מחווה ואצילות, ג'קסון תרם את כל כספי הפיצויים שקיבל מפפסי - 1.5 מיליון דולר - למרכז הרפואי לכוויות שבו טופל, שנקרא לאחר מכן על שמו.

למרות שלא הצליח לשחזר את ההצלחה המפלצתית של התקליט "מותחן", הוא המשיך למכור מיליוני תקליטים. האלבום העוקב שלו, "BAD", הניב חמישה להיטים רצופים במקום הראשון - שיא שאף אמן לא הצליח להשיג עד אז. חברתו הטובה, השחקנית אליזבת טיילור, הדביקה לו את הכינוי "מלך הפופ", במהלך נאום ההגשה בטקס פרסי ה"סול טריין" ב-1989, והוא נדבק כסופר גלו. בתחילת שנות התשעים, פניו כבר לא דמו כלל לבחור הצעיר מעטיפות תקליטיו הראשונים. אפו נראה זעיר ושברירי ועורו לבן כסיד, מה שהוביל לביקורת קשה מצד הקהילה השחורה.

ג'קסון גם החל להקיף את עצמו בילדים צעירים באחוזתו המפוארת, NEVERLAND, שהייתה למעשה פארק שעשועים פרטי שהשתרע על פני כ-11,000 דונם וכלל רכבת הרים, קרוסלות, קולנוע וגן חיות אקזוטי, כשלצדו ניצב גם קוף אותו אימץ וקרא לו באבלס. הכל נראה כקן קוקייה מסחרר אחד גדול. בשנת 1993, הגיעה ההאשמה הראשונה והרעידה את עולמו: ג'ורדן צ'נדלר בן ה-13 האשים אותו בהתעללות מינית. ג'קסון שילם למשפחה דמי שתיקה בסך 23 מיליון דולר מחוץ לכותלי בית המשפט, מה שרק הגביר את החשדות. ההשפלה הציבורית פגעה קשות בקריירה ובנפשו. נישואיו המתוקשרים והתמוהים לליסה מארי פרסלי, בתו של אלביס, נראו לרבים כתרגיל יחסי ציבור והסתיימו בגירושין לאחר שנתיים.

ג'קסון ניסה לייצב את הספינה. הוא התחתן בשנית עם דבורה רו בשנת 1996, ונולדו להם שני ילדים. ילדו השלישי נולד מאוחר יותר מאם פונדקאית אנונימית. לאחר גירושיהם כעבור שלוש שנים, הוא קיבל משמורת מלאה.

המסמר האחרון בארון הגיע כנראה בשנת 2003, עם האשמה שנייה בהתעללות מינית בקטין. למרות שטען לחפותו לאורך כל הדרך, הדיווחים על המתרחש באחוזת NEVERLAND היו קשים מנשוא. הוא זוכה במשפט המתוקשר (לאחר שחבר המושבעים מצא אותו זכאי בכל 14 הסעיפים החמורים), אך יצא ממנו מרוסק. בשנת 2006, כשעמד על סף פשיטת רגל, הוא נאלץ למכור מזכויותיו על קטלוג השירים של הביטלס לחברת סוני תמורת 95 מיליון דולר (קטלוג מוזיקלי שאותו רכש בעצמו ב-1985 תמורת 47.5 מיליון דולר, כשהוא מתחרה וגובר על הצעתו של חברו דאז, פול מקרטני).

הוא נעלם מעין הציבור, שקוע בחובות של מאות מיליוני דולרים ובהתמכרות קשה למשככי כאבים. ואז, בתחילת 2009, הוא חזר בהכרזה מדהימה: סדרת ענק של חמישים מופעי קאמבק בלונדון, תחת השם THIS IS IT. הכרטיסים נחטפו, והיה ברור שמבחינה מסחרית מדובר בהימור בטוח. אך המופע מעולם לא התרחש. בצהרי ה-25 ביוני 2009, ג'קסון הפסיק לנשום במיטתו. רופאו האישי, ד"ר קונרד מאריי, לא הצליח להחיותו. הידיעה על מותו שיתקה את העולם, ועוצמת האבל הושוותה לרצח קנדי, ג'ון לנון, ולמותה של הנסיכה דיאנה. ההיסטריה התקשורתית הייתה חסרת תקדים, וגרמה לשיבושים ולקריסה זמנית של אתרי אינטרנט מרכזיים, בהם גוגל, טוויטר וויקיפדיה, עקב עומס משתמשים שחיפשו אישור לידיעה.

הדרמה רק התחילה. מה שתואר תחילה כדום לב, הפך לחקירת הריגה. הנתיחה גילתה קוקטייל קטלני של תרופות בגופו, ובראשן התרופה פרופופול, חומר הרדמה רב עוצמה המיועד לשימוש בחדרי ניתוח בלבד. ד"ר מאריי הודה שהזריק לו את התרופה כדי לעזור לו להירדם, הורשע בהריגה ונידון לארבע שנות מאסר. פשיטת המשטרה על ביתו חשפה חדר שינה מבולגן, בלוני חמצן, ציוד רפואי וכמויות אדירות של תרופות. במקביל, אביו ג'ו, שדרש זמן קצר לפני מותו לקבל שליטה על הקריירה והצוואה של בנו, גילה לתדהמתו שהוא נושל לחלוטין מהירושה שהוערכה במיליארדים ברבות השנים, וחולקה במלואה לאמו של מייקל, לשלושת ילדיו ולמספר ארגוני צדקה, ללא כל אזכור לאביו או לאחיו.

בשנת 2019, הסרט התיעודי LEAVING NEVERLAND הציג עדויות גרפיות של שני גברים, ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'אק, שטענו כי ג'קסון התעלל בהם מינית בילדותם. באופן אירוני, הסרט, שנועד להוקיע אותו, גרם דווקא לעלייה מחודשת במכירות המוזיקה שלו, כשהמעריצים התגייסו להגנתו וטענו כי מדובר בסרט חד-צדדי. מנהלי עיזבונו של ג'קסון אף הגישו תביעת ענק בסך 100 מיליון דולר נגד רשת HBO ששידרה את הסרט, בטענה שהפרו חוזה עבר האוסר עליהם להכפיש את שמו. אז גם במותו, מייקל ג'קסון ממשיך לשלוט, להשפיע ולעורר מחלוקת. הוא נותר דמות מורכבת ובלתי מפוענחת, מלך פופ שהמוזיקה והריקוד שלו שינו את העולם, ואיש טראגי שחיפש כל חייו את הילדות שאבדה לו. והנה, בשנת 2026, יצא סרט הקולנוע עליו שדילג מעל הבלגאן והפך לשלאגר היסטרי.

ב-25 ביוני בשנת 1971 יצא תקליט שני ללהקת סופרטרמפ, שמו הוא INDELIBLY STAMPED והוא נחשב לאחד העלומים יותר בדיסקוגרפיה הנרחבת של להקה מצליחה זו, כולל עטיפה שלא ברור כיצד להגיב לה.

הנה הסיפור על התקליט שכמעט פירק את סופרטרמפ; הצנזורה הזדעקה, הקהל התבלבל, והלהקה? היא פשוט ניסתה לשרוד. אז קודם כל, שינוי הכיוון רדיקלי של 180 מעלות; התקליט הזה לא נשמע בכלל כמו קודמו. חברי הלהקה מנסים כאן גישה נגישה, רגועה ומרעננת אפילו יותר והם ממציאים את עצמם מחדש כמעין להקת פאבים רגועה, עם שורשי פופ. עדיין, התקליט הזה הלך בעקבות קודמו אל תהומות השכחה. בעיניי - הוא פחות טוב מהקודם.

התקופה הייתה סוערת עבור הלהקה הצעירה. לאחר כישלון מסחרי של תקליט הבכורה שלה, הלחץ היה עצום. המיליונר ההולנדי, סטנלי אוגוסט מיסגאס, שמימן את הלהקה מכיסו, החל לאבד סבלנות. הרוחות געשו עד כדי כך שבמאי 1971, חודש לפני יציאת התקליט, נפוצה שמועה עקשנית שהמוחות היצירתיים של הלהקה, רוג'ר הודסון וריק דייויס, עומדים לנטוש את הספינה השוקעת ולחבור לפול קוסוף, הגיטריסט המהולל של להקת FREE שזה עתה התפרקה. המהלך אכן נשקל ברצינות, אך בסופו של דבר לא יצא לפועל, למזלם של מיליוני מעריצים עתידיים.

במקום עזיבה, הלהקה עברה מתיחת פנים כמעט קומפלט. את עמדת המתופף תפס קווין קרי, שהפך לדברי חברי הלהקה לדבק המאחד. "אם הוא לא היה מצטרף, כנראה שהיינו מתפרקים", הודה ריק דייויס. "היינו צריכים מישהו שיאמין במה שאנחנו עושים, והוא גרם לנו להאמין בעצמנו מחדש". השינויים היו דרמטיים: פרנק פארל נכנס לנעלי הבסיסט, מה שדחף את הבסיסט הקודם, רוג'ר הודסון, לתפוס את עמדת הגיטרה המובילה במקומו של ריצ'רד פאלמר שעזב. קווין קרי החליף את בוב מילר בתופים, ויחד עם הקלידן המקורי ריק דייויס והסקסופוניסט דייב ווינת'רופ, נולד ההרכב החדש שהוקלט לתקליט.

"זה היה תקליט הישרדות", סיכם הודסון בפשטות. "הוא נועד להראות למנהל שלנו שהנה, עשינו משהו". ואכן, בניגוד לקודמו, התקליט הזה זכה להפצה רחבה יותר ושוחרר לא רק בבריטניה אלא גם בארצות הברית ובקנדה.

אבל את כל ההמולה המוזיקלית גנבה העטיפה. שנים אחר כך, הודסון הודה שאין לו שמץ של מושג מדוע בחרו בשם INDELIBLY STAMPED (בתרגום חופשי: מוטבע לנצח) או מי חשב שזה רעיון טוב לשים בחזית חזה שכזה - תמונת קלוז-אפ של פלג גוף עליון נשי מקועקע. הוא רק זכר במעורפל שחבר של דייויס הוא שהציע לצלם דוגמנית בשם מריאן הולייר, אז בת 26. עבור הזכות לצלם את שדיה המקועקעים קיבלה הולייר סכום של 45 לירות שטרלינג. היא לא ממש שמחה להתערטל מול המצלמה, אבל כפי שסיפרה מאוחר יותר, היא הייתה זקוקה נואשות לכסף. חנויות תקליטים רבות סירבו להציג את העטיפה הפרובוקטיבית.

ומה לגבי המוזיקה? בעוד שתקליט הבכורה נטה לכיוון הרוק המתקדם, INDELIBLY STAMPED הציג צד אחר של הלהקה, קליל ורוקי יותר, כמעט בסגנון פאב-רוק. זהו צליל של להקה שמחפשת את הזהות שלה. הביקורות של התקופה שיקפו בדיוק את הבלבול הזה. המבקר של RECORD AND TAPE BUYER כתב: "הנה תקליטה השני של הלהקה ששמה הנורא מעמעם את כישרונה. יש פה חומר מצוין, פה ושם, המצביע על מגוון סגנונות, מרוק'נ'רול ישן לשירים שקטים ומהורהרים. השיר הבולט הוא TRAVELLED. בשיר החותם, ARIES, יש אלתורים יפים. העטיפה, ללא ספק, תמשוך אנשים סקרנים".

במגזין NME היו יותר ממוקדים: "עם השינוי בהרכב, הלהקה השילה מעצמה את הכבדות שאפפה אותה בתקליטה הראשון. למרות שיש כמה נקודות חלשות, השיר YOUR POPPA DON'T MIND מעולה וזה הכיוון שאליו הלהקה צריכה לפנות".

קווין קרי עצמו סיכם את המצב היטב בראיון למגזין SOUNDS: "אנחנו עדיין להקת רוק, אבל אין לנו כיוון מוגדר כי יש כל כך הרבה רעיונות והשפעות. כולם כותבים יותר, והתקליט השלישי שאנחנו עובדים עליו עכשיו יראה בדיוק איפה אנחנו נמצאים". קרי צדק בגדול. התקליט השלישי אכן ישנה את התמונה כליל. יקראו לו CRIME OF THE CENTURY, והוא יהפוך את סופרטרמפ לאחת הלהקות הגדולות בעולם. האירוניה היא שקרי, האיש שהיה הדבק של הלהקה בתקופה הקשה, כבר לא היה שם כדי ליהנות מההצלחה המסחררת. למעשה, כל ההרכב שניגן ב-INDELIBLY STAMPED, למעט הודסון ודייויס, הוחלף לפני ההקלטות של יצירת המופת הבאה. כך נותר התקליט עם החזה המקועקע כמזכרת משונה ומרתקת לתקופת מעבר, צומת דרכים סואן בו הלהקה כמעט התפרקה, אך בסוף מצאה את דרכה אל הפסגה.

גם זה קרה ב-25 ביוני: מפסנתרן מסתורי שהפך לכוכב-על ועד מערבון חשמלי שכמעט וכיכב בו מתופף מפורסם. קבלו את הכותרות הגדולות באמת.

הוא לא כבד, הוא אחינו אלטון!

בשנת 1969, להקת ההוליס המצליחה הקליטה את אחד משיריה המזוהים ביותר, HE AIN'T HEAVY HE'S MY BROTHER. ליד הפסנתר ישב מוזיקאי צעיר ומוכשר בשם רג' דווייט, שבקרוב מאוד העולם כולו יכיר פשוט בתור אלטון ג'ון. תמורת הנגינה הבלתי נשכחת הזו הוא קיבל תשלום צנוע של 12 לירות שטרלינג.

רבים סברו בזמנו שמקור שם השיר הוא במראות ממלחמת וייטנאם, אך האמת מגיעה ממקום מפתיע וחם הרבה יותר. מקור ההשראה הוא הסלוגן של בויז טאון, קהילה לנוער בסיכון שהוקמה בנברסקה בשנת 1917 על ידי הכומר הקתולי אדוארד פלנגן. האב פלנגן נתקל בציור במגזין ובו נראה ילד סוחב על גבו את אחיו הקטן, תחת הכיתוב "הוא לא כבד, אדוני, הוא אחי". פלנגן אימץ את הרעיון והציב במקום פסל עם הכיתוב המעודכן, "הוא לא כבד, אבא, הוא אחי", שהפך לסמל המקום. שנים לאחר מכן, בשנת 1979, כשהקהילה נפתחה גם לבנות, עודכן הלוגו ובו נראית ילדה נושאת ילדה אחרת.

השיר עצמו כמעט וחמק מההוליס. הוא הוצע תחילה לזמר ג'ו קוקר, שוויתר על ההזדמנות. גיטריסט הלהקה, טוני היקס, סיפר כיצד גילה את השיר: "באחד הימים כשחיפשתי חומרים חדשים, נכנסתי למשרד הוצאה לאור ברחוב דנמרק בלונדון. המו"ל השמיע לי הקלטת הדגמה של הכותבים, בובי סקוט ובוב ראסל, שנשמעה נורא. הזמר נשמע שיכור וההקלטה הייתה איטית ומעוותת. אבל משהו בקסם של השיר תפס אותי. הבאתי אותו לחבר'ה בלהקה והם כעסו עליי, אבל אחרי שהגברנו את הקצב, הוספנו תזמורת ואת הנגינה של רג', הבנו שיש לנו משהו מיוחד ביד". התקליטון יצא ב-26 בספטמבר 1969 והפך להמנון עולמי גם בזכות נגינת ההרמוניקה הנהדרת של זמר הלהקה, אלן קלארק.

כוכבים עולים ויורדים

מה הטעות, מאסטרו? בשנת 1975, הקהל במועדון BOTTOM LINE המפורסם בניו יורק זכה להפתעה של פעם בחיים. במהלך הופעה של אמן הבלוז מאדי ווטרס, טיפס לבמה במפתיע בוב דילן וליווה אותו במפוחית בכמה שירים. ווטרס, בהתלהבות של הרגע, הציג את האורח המכובד לקהל בתור... ג'ון דילן. חבר להקה מיהר לגשת ולתקן את הטעות המשעשעת.

נולדה הסופרגרופ הראשונה

עיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר הכריז בשנת 1966 על הקמתה של להקת-על חדשה ומרעישה בשם THE CREAM, שמהר מאוד שמה קוצר ל-CREAM. חבריה היו אריק קלפטון שעזב את היארדבירדס, והבסיסט ג'ק ברוס והמתופף ג'ינג'ר בייקר שעזבו את ה-GRAHAM BOND ORGANISATION. בכתבה ההיא, ציין קלפטון שהסגנון של ההרכב החדש יהיה שילוב ייחודי של בלוז מסורתי עם בלוז מודרני. הם בהחלט עמדו במילה.

רוק תחת מצור

קשה להאמין, אבל בשנת 1957, ממשלת מצרים תחת הנהגתו של גמאל עבד אל נאצר, הוציאה מחוץ לחוק את מוזיקת הרוק'נ'רול. החוק אסר להשמיע את המוזיקה, לציין את שם הסגנון בתקשורת ואף סרטי קולנוע עם פסקולים "בעייתיים" הוחרמו. דובר רשמי מסר אז שהאיסור נועד למנוע את השחתת הנוער מההשפעה האמריקאית.

צרות על הבמה ומאחורי הקלעים

הזמר ג'קי ווילסון, שנודע בכינויו "מיסטר התרגשות" בזכות הופעותיו האנרגטיות, סיפק קצת יותר מדי התרגשות בשנת 1966. במהלך הופעה בטקסס, הקהל הזועם, שחיכה לו שלוש שעות, החל להשליך רהיטים. המשטרה הוזעקה למקום ועצרה את ווילסון באשמת עידוד מהומה. הזמר סירב להפסיק לשיר גם כשהשוטרים הורו לו לעשות זאת. בסופו של דבר הוא הואשם בשכרות ונקנס בסכום המגוחך של 30 דולר.

התקליטון החדש של ההרכב החדש של מנפרד מאן

בשנת 1971 יצא תקליטון טרי ללהקת הרוק המתקדם החדשה, MANFRED MANN'S EARTH BAND, עם השיר LIVING WITHOUT YOU.

המערבון החשמלי שנכשל

בשנת 1971 יצא המערבון המוזיקלי ZACHARIAH, שנחשב ל"המערבון החשמלי הראשון". הסרט, שהפסיד כמיליון וחצי דולר, זכור בעיקר בזכות הפסקול המשובח שלו, בו השתתפו להקת JAMES GANG, להקת COUNTRY JOE AND THE FISH ועוד. אך מאחורי הקלעים, הסיפור היה מרתק עוד יותר. תחילה, הוצע למתופף CREAM לשעבר, ג'ינג'ר בייקר, תפקיד ראשי של קאובוי. "קראתי את התסריט והוא נהדר", אמר בייקר למלודי מייקר, "הרעיון שאשחק קאובוי מתאים לי". בסופו של דבר, בייקר אושפז עקב תשישות ותפקידו הוצע לג'רי לי לואיס. בשלב מסוים, אפילו חבר הביטלס, ג'ורג' האריסון, היה אמור לכתוב שירים לסרט יחד עם הכנר דאג קרשו. כל התוכניות הגדולות הללו התפזרו, והסרט נותר כקוריוז היסטורי.

חדשות מהארץ ומהעולם

ג'ימי הנדריקס חי בתל אביב: ב-25 ביוני 1975, נערך בבית לסין בתל אביב ערב מחווה מיוחד לגיטריסט ג'ימי הנדריקס. האירוע, תחת השם "ג'ימי הנדריקס חי", כלל הופעת פרידה של להקת הבמה החשמלית מהקהל הישראלי, קטע נגינה של הגיטריסט יוסי פיאמנטה שהדגים את טכניקות הפריטה של הנדריקס, הרצאה של המוזיקאי יוסי מר חיים והקרנת סרט על הופעותיו. גולת הכותרת הייתה השמעת קטעי נגינה נדירים מתקליטים "לבנים" (בוטלגים). את הערב הפיק שאול גרוסברג.

שיעור תופים גורלי: בשנת 1962, נער צעיר בשם קית' מון הלך לראות הופעה של הזמר SCREAMING LORD SUTCH. אחרי ההופעה, הוא ניגש למתופף ההרכב, קרלו ליטל, וביקש שיעורים פרטיים בנגינה על תופים. ליטל הסכים. אותו נער יהפוך תוך זמן קצר למתופף הפרוע, הכריזמטי והייחודי של להקת המי. השאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה רועשת במיוחד.

נולד כוכב פופ: ב-25 ביוני 1963 נולד בלונדון יוֹרְגוֹס קִירִיאקוֹס פָּנַאיוֹטוּ, שהעולם יתאהב בו תחת השם ג'ורג' מייקל. כחצי מהצמד המצליח WHAM וכאמן סולו פורץ דרך ויוצר מוכשר, הוא הפך לאחד הקולות הבולטים של דורו. מייקל הלך לעולמו ב-25 בדצמבר 2016, והותיר אחריו מורשת מוזיקלית עשירה ונדירה.

ולהקת אמרסון לייק ופאלמר בצרות בבולוניה:

גרג לייק: "ביוני, 1972, ניגנו בבולוניה. האמרגן האיטלקי, פרנצ'סקו סנובורה, אמר לנו שאנחנו לא צריכים להביא את התאורה שלנו, או את הבמה שלנו. הוא יספק את התאורה והבימה. כל מה שהיינו צריכים להביא היה את ציוד הקו האחורי שלנו. כשהגענו לשם בצהריים, יום ההופעה, לא הייתה במה, ולא אורות, ולא היה זכר לפרנצ'סקו סנובורה. הוא נעלם. ולא הצלחנו להבין מה קרה. שלחנו את צוות הנסיעה לעיר לצאת ולחפש אותו. חשבנו שהוא יהיה במסעדה איפשהו, בהכירם את פרנצ'סקו, הם מצאו אותו במסעדה. מסתבר שהוא טעה בתאריך. במקום ה-25 ביוני, הוא חשב שזה ה-26. אבל כל הכרטיסים ל-25 נמכרו, הלהקה הייתה שם ב-25, אבל הבמה הוזמנה ל-26! אז, בפאניקה, הם קראו לצוות של בנאים, בוני פיגומים, ובמהלך אחר הצהריים הם בנו את הבמה. השעה הגיעה לבערך 18:00, 50,000 איש, בלי אורות במה, רק אורות לאצטדיון, אז היינו צריכים לנגן.

פשוט לא הייתה דרך אחרת. הלהקה הייתה צריכה להמשיך ולנגן. ניגנו וזה הלך פנטסטי! הקהל השתגע וכל השאר. אז, זה הגיע לסולו התופים של קרל, ועזבתי את צד הבמה, וקית' עזב את הצד שלו של הבמה, וקרל שם בחוץ מנגן את סולו התופים שלו. ופרנצ'סקו ניגש אליי ושם את זרועו סביבי, כי ההופעה הצליחה והוא אמר, "היי, זה פנטסטי! תראה איך אתה מצליח!" ואמרתי לו, "אל תיגע בי!, אל תיגע בי!" כל כך כעסתי שהוא פישל עם זה, אחרי שהבטיח לנו, ושיהיה בסדר, ואל תדאג בקשר לזה, "אתה בטוח פרנצ'סקו?" הוא שם את זרועו סביבי, ואמר, "אני יודע שאתה כועס עליי עכשיו, אבל אתה יודע מה? כשתראה את ההפתעה שיש לי בשבילך אתה לא תכעס יותר!" אז לא ידעתי מה יש לו, חשבתי שאולי הוא הביא כמה בנות, או משהו במסעדה, או מה שהוא הולך לשכב עליו. אני לא יודע.

אז, קרל עושה את הרמז לחזור... חזרתי לבמה וניגנתי את "רונדו", הגעתי למרכז הבמה ו"בום בום, בום בום, אני מנגן משם", ופתאום, הטיל הזה (לא אחד מאותם טילים שקונים בחנות הזיקוקים) אלא אחד מאותם טילים גדולים באמת. הוא נורה ישר בין הרגליים שלי! ישר בין הרגליים שלי! הוא יצא ופגע בקהל. הוא יצא ממרחק של 50 יארד בערך, והתפוצץ אל תוך הקהל! אחד מאותם פיצוצים אוויריים! ואז כל הבמה התפוצצה בזיקוקים. מסתבר שבמהלך המופע, הבנאים שעדיין היו שם הקימו פיגום מאחור. פיגום עץ, שפרנצ'סקו הכין ממנו תצוגת זיקוקים ברגע האחרון. והוא עמד לירות אותו בסוף המופע. וכשהוא ירה אותו, הוא נפל, וכל הזיקוקים פשוט נורו דרך הבמה וישר אל תוך הקהל! וזה היה מדהים!!! כלומר, כאוס היה שם... זה היה סוף ההופעה! אחרי ההופעה, לא יצאנו איתו לארוחת ערב, אבל אמרנו לו ישירות שהעונש שלו הוא שהוא ייקח את כל צוות הדרכים לארוחת ערב. הוא לא היה ראוי לשבת עם הלהקה, אבל העונש שלו יהיה לקחת את צוות הדרכים לארוחת ערב ושהם יקנו להם כל מה שהם רוצים. הוא לקח אותם למסעדה הזאת והם שתו את המסעדה עד תום!"

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459