רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-27 במאי (27.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "מעולם לא אהבתי את הביטלס או מתבודדי הרמן. רוק'נ'רול עבורי היו הרולינג סטונס והיארדבירדס" (רוד סטיוארט)

הפסגה שהפכה לסיוט: כשבוב דילן כמעט הקיא על ג'ון לנון - זה היה אמור להיות תיעוד היסטורי של שני ענקי מוזיקה, אך הפך במהרה לקומדיה של טעויות עם סוף חמוץ. ב-27 במאי 1966, לימוזינה אחת בלונדון הכילה את בוב דילן, ג'ון לנון, מצלמה ומערבולת של בחילה שהונצחה לדראון עולם.

התאריך הוא 1966, שנה מכוננת בקריירה של שני האייקונים. בוב דילן נמצא בעיצומו של סיבוב הופעות חשמלי, סוער ושנוי במחלוקת בבריטניה, כשהוא מתועד לסרטו הניסיוני, שייקרא לימים EAT THE DOCUMENT. ג'ון לנון, מנגד, סיים בדיוק את העבודה על התקליט המהפכני "ריבולבר" עם הביטלס והיה בשיא תהילתו. הרעיון היה פשוט: לאסוף את לנון מהייד פארק לנסיעה משותפת בלימוזינה, לתת למצלמה לרוץ ולתפוס קסם מאולתר בין שניים מהקולות החשובים של הדור. אבל הקסם לא ממש היה באוויר.

דילן, שבילה את הלילה הקודם בחברת בקבוקי יין, עלה ללימוזינה כשהוא חיוור ועל סף קריסה. בעוד השניים מחליפים דאחקות על שמות של להקות ואנשים, החל דילן להתפתל במושבו. "אני רוצה לחזור הביתה עכשיו," התלונן. "לראות משחק בייסבול. היי, אני מרגיש חולה מאוד עכשיו ורוצה שכל זה ייגמר. עוד כמה זמן נגיע למלון?"

הבמאי, די.איי פנבייקר, המשיך לצלם את הדרמה המתפתחת. "אני לא רוצה להיות חולה פה", נאנח דילן, כשהמצב מחמיר מרגע לרגע. "מה אם אקיא על המצלמה? כבר עשיתי כל דבר אחר עם המצלמה הזו חוץ מלהקיא עליה". פנבייקר, בחוש הומור מקאברי, השיב לו: "זה יהיה סיום נחמד. נקרא לסרט הזה 'מבשלים עם בוב דילן'. מה דעתך?".

לנון, משועשע מהסיטואציה, לא נשאר חייב. "אני לא מעוניין שתקיא על הנעליים שלי", העיר, ולפתע פצח בפרסומת מפוברקת משלו: "האם אתה סובל מעיניים צורבות? מצח מדליק? או שיער מתולתל? קח תרופת ZIMDON!". לאחר מכן פנה לדילן המיוסר וניסה לעודד אותו בציניות חדה ולנונית: "קדימה, זה רק סרט. תתעשת. אתה רוצה עוד כמה דולרים? זה יחזיק לך את הראש למעלה. הנה כסף, כסף". אך דילן כבר היה בעולם משלו, ראשו בין ידיו, גונח בכאב. המפגש המצולם הסתיים בקול אנחה חלושה וכשהרכב הגיע סוף סוף למלון, לנון ופנבייקר נאלצו ממש לסחוב את האמן הסובל כל הדרך לחדרו.

גורילה מפוחלצת ותחושת ריקנות

אולי התשובה ליחסו של דילן מסתתרת בתצפית שלו על חייו של לנון. "הגעתי לביתו של ג'ון ועיניי קלטו את החפצים הרבים שהוא קנה", סיפר דילן. "מכוניות גדולות, גורילה מפוחלצת ואלפי פריטים שמילאו כל חדר בבית הגדול שלו. זה בטח עלה לו הון".

העושר המופגן גרם לו לחשוב. "כשחזרתי הביתה תהיתי כיצד ארגיש לו גם לי היה את כל זה. הרי יש לי את כל הכסף הנחוץ לזה. האם ההרגשה תהיה אמיתית? אז קניתי המון פריטים, מילאתי את ביתי בהם וישבתי במרכז. ובכן, לא חשתי דבר". המפגש בין היוצרים, שהחל בבחילה בלימוזינה, הסתיים בתובנה קיומית על ריקנות החומר. בסופו של דבר, אפילו פסגת עולם הפופ לא יכלה למלא את החלל.

בהמשך הערב הופיע בוב דילן את הופעתו השנייה ברויאל אלברט הול, לונדון. האולם היוקרתי הזה היה מלא מפה לפה וסיים סיבוב הופעות בריטי ודרמטי, כשגם פה החל את הופעתו בסט אקוסטי, שכבר במהלכה החלו להישמע קריאות בוז לעברו. במחצית השנייה העלה את חברי להקת הליווי החשמלית שלו. לפי הדיווח שמצאתי במלודי מייקר, ההתרסה מצדו החלה באמצע הסט האקוסטי, כשלפתע קטע את רצף שיריו ואמר למיקרופון: "אני לא אופיע יותר באנגליה. אז ברצוני להגיד לכם שהשיר הבא שלי הוא מה שהעיתונים שלכם יקראו לו בתואר 'שיר על סמים'. מבחינתי זה וולגארי".

גם זה קרה באותו יום: כשפול מקרטני פגש את האגו של דילן

היחס הקריר של דילן לא הופנה רק כלפי מצלמות כשהוא שתוי. הזמרת מריאן פיית'פול סיפקה הצצה ליחס המזלזל שלו כלפי חבר אחר בביטלס: "דילן לא התעניין בביטלס חוץ מבג'ון", סיפרה. "פול זכה ממנו לתגובות צוננות, וראיתי את הרגע המביך הזה קורה. פול הגיע למלון של דילן, גאה ביותר, עם תקליט דוגמה של שיר חדשני שהוא וחבריו עבדו עליו". קצת לפני כן, מקרטני שהה ביחד עם קית' ריצ'רדס ובריאן ג'ונס מהרולינג סטונס במועדון דולי'ס שם פגשו את דילן ומשם הלכה כל החבורה לחדר המלון של איש הבשורה האמריקאי.

אותו שיר שפול ביקש להשמיע לדילן, כפי שהתברר, היה לא אחר מאשר TOMORROW NEVER KNOWS. יצירה פסיכדלית פורצת דרך, שהשתמשה בלולאות טייפ, סולו גיטרה שהוקלט לאחור וטקסטים מהספר הטיבטי של המתים. פול הניח את התקליט על הפטיפון, נעמד בציפייה דרוכה למחמאה מהגורו הפולק-רוקי, אך במקום זאת זכה להתעלמות מוחלטת. "דילן פשוט הקשיב לרגע, קם וצעד אל מחוץ לחדר. זה היה לא יאמן", שחזרה פיית'פול. "הייתם צריכים לראות את הבעת הפנים של פול".

ב-27 במאי בשנת 1967 יצאה כתבה בעיתון מלודי מייקר הבריטי בה חברי הביטלס ניסו לשדר כי העסקים כרגיל. זאת למרות שג'ון לנון הודה, שנים לאחר מכן, כי רצה לפרק את הלהקה ברגע שהם הפסיקו להופיע, באוגוסט 1966. הנה לשון הכתבה היישר מארכיון העיתונות שברשותי:

"הביטלס הגיעו למסיבה קטנה שנערכה בביתו של בריאן אפשטיין. המטרה לדבר שם עם עיתונאים בפעם הראשונה מזה חודשים רבים. כמעט כשנה היו חברי הביטלס לא תקשורתיים. ידענו שהם עושים תקליט ושהם מתכוונים לעבוד על סרט חדש, אבל חוץ מתמונה פה ושם, נראה היה לנו כי לא הכל שמח במחנה של הביטלס. ראינו את המראה החדש של ג'ון לנון כשהוא הצטלם לסרט 'כיצד ניצחתי במלחמה'. ראינו את השינוי בג'ורג' האריסון כשהוא חזר מהודו ולמדנו שרינגו ופול גידלו שפמים.

התקליטון האחרון שלהם, עם 'פני ליין' ו'שדות תות לנצח' לא הצליח להגיע למקום הראשון במצעד. אבל הביטלס לא הפכו למסוגרים לגמרי. למרות הבגדים הצבעוניים שלהם, הם עדיין אותם האנשים כפי שהיו לפני ארבע שנים. הדעות והאמונות שלהם נשארו כשהיו. רק עכשיו הם מבינים מדוע הם מאמינים בהם.

ג'ון לנון: 'היה לי זמן רב לחשוב ורק עכשיו אני מתחיל להבין הרבה דברים שהייתי אמור לדעת שנים לפני כן. אני מתחיל להבין את הרגשות שלי. אל תשכחו שמתחת לחולצה המדליקה הזו מסתתר איש בן מאה שנה שראה ועשה כה הרבה, אך באותו זמן ידע כה מעט'. הצטרפתי לג'ורג' שלעס גבעול סלרי. הוא לבש מכנסיים כהים וז'קט ממשי.

ג'ורג': 'לאנשים רבים יש את התפיסה המוטעית בנוגע להודו. הם מקשרים את זה ישר עם עוני ורעב אבל יש שם הרבה יותר מזה. יש שם את הרוחניות של האנשים ואת היופי שלהם. יש שם רמת רוחניות שלא נמצאת בשום מקום אחר. זה מה שניסיתי ללמוד שם. הדת שם היא יומיומית. לא כמו אצלנו, שבאים לכנסיה רק בימי ראשון'. התקליט החדש של הביטלס לקח להם כמעט שישה חודשים להכין אך כבר צצות ביקורות מעורבות עליו מעיתונאים שהקשיבו להקלטות. יכול להיות שהם הלכו פה רחוק מדי? ג'ורג' חושב שלא כך הדבר.

'אנשים ערים למה שקורה סביבם כיום. הם חושבים לעצמם ואני לא חושב שאפשר להאשים אותנו בזלזול באינטליגנציה של הקהל שלנו'. ג'ון מסכים איתו. 'האנשים שקנו את התקליטים שלנו בעבר חייבים להבין שאנחנו לא יכולים להמשיך ולעשות את אותו הדבר לנצח. אנחנו חייבים להשתנות ואני חושב שאנשים יודעים את זה. הלכתי לפינה בה ישב פול, שכבר הספיק לגלח את השפם שלו. הוא נראה רזה מתמיד ונראה לוגם שמפניה. 'חיכינו ממש בציפייה לערב הזה כי לאחרונה פורסמו עלינו כל כך הרבה דברים לא נכונים. לא חשבנו לרגע להתפרק. אנחנו רוצים להמשיך ולהקליט ביחד. הביטלס חיים!', אמר והרים את כוס השמפניה שלו כדי לחזק את דבריו".

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

תהדקו חגורה ותגבירו את הווליום, כי ב-27 במאי 1968, תאריך שכל חובב רוק צריך לסמן ביומן, ההיסטוריה נכתבה. לא בפיצוץ אדיר, אלא בסאונד-צ'ק תמים שהפך למפלצת פסיכדלית בת 17 דקות. הלהקה הייתה IRON BUTTERFLY, השיר היה IN A GADDA DA VIDA, והסיפור מאחוריו פשוט לא ייאמן.

הזירה: אולפני ULTRASONIC בלונג איילנד, ניו יורק. זה היה כשחברת התקליטים אטלנטיק קבעה ללהקת פרפר הברזל סשן הקלטות. בזמן שהחברים המתינו למפיק התקליט, ג'ים הילטון, טכנאי ההקלטה דון קאסל ביקש מהחבר'ה לנגן משהו קטן כדי שיוכל לאזן את הסאונד בערוצים. הלהקה, טרייה מסיבוב הופעות, החליטה לנגן את היצירה החדשה שלה, זו שכבר הפכה לאהובה על הקהל. לטענתם, החברים לא ידעו, ואפילו לא ראו את נורת ההקלטה האדומה הדולקת, כשקאסל הממולח לחץ על כפתור ה-RECORD. הם פשוט ניגנו להנאתם, טייק אחד, בלי הפסקות.

כשהם סיימו, קאסל קרא להם לחדר הבקרה. הם חשבו שזה עוד ג'אם שגרתי, אבל אז הוא סובב את סליל ההקלטה לאחור והשמיע להם את מה שקרה שם. השקט בחדר הוחלף בתדהמה. הוא לא סתם כייל את הסאונד, הוא לכד ברק בבקבוק. באותו רגע הוחלט שההקלטה הזו, הטייק הראשון והספונטני, היא שתהווה את הבסיס לשיר ותיכנס לתקליט השני של הפרפר. מאוחר יותר הוקלטו מחדש ערוצי השירה והגיטרה כדי ללטש פה ושם, אבל הלב הפועם של השיר, 17 הדקות המהפנטות, הוא אותו טייק ראשון וחד פעמי.

אבל רגע, הסיפור רק משתפר. רבים לא יודעים, אבל הקטע המונומנטלי הזה התחיל את חייו בתור בלדת קאנטרי קצרצרה של דקה ועשרים. כן כן! הזמר והקלידן, דאג אינגל, הביא את הסקיצה לחברים, והם, בחסד של כימיה מוזיקלית, החלו למתוח, לעוות ולהפוך אותה לאפוס הרוק שאנחנו מכירים.

ומה לגבי השם המוזר? ובכן, כאן נכנס קצת אלכוהול לתמונה. השם המקורי היה בכלל IN THE GARDEN OF EDEN (בגן העדן). במהלך חזרה בביתו של אינגל, כשהוא היה שיכור למדי, הוא ניסה לשיר את המילים ופשוט מילמל אותן בג'יבריש. המתופף, רון בושי, שהקשיב היטב, רשם את מה ששמע פונטית: IN A GADDA DA VIDA. השם המעוות והמסתורי נדבק, והפך לאחד השמות האייקונים בהיסטוריה של המוזיקה.

אי אפשר לדבר על השיר הזה בלי להזכיר את סולו התופים האגדי של בושי. על פניו הוא נשמע פשוט, אבל הדיוק, הגישה והגרוב שלו הם שיעור במוזיקליות. זהו סולו שבטי כמעט, כזה שגורם לך לרצות למחוא כפיים או לרקוד לצליליו. הוא נתן השראה לאינספור מתופפים צעירים לתפוס את המקלות ולהצטרף, כי הוא לא היה וירטואוזי מתנשא, אלא נגן סולו עם נשמה, כזה שמציג מוזיקאי שמנגן מהלב ולא מהאגו.

ההצלחה הייתה מסחררת. גרסה מקוצרת של היצירה, באורך של קצת פחות משלוש דקות, שוחררה כסינגל וטיפסה למקום ה-30 במצעד האמריקני. בעקבות זאת, התקליט המלא התפוצץ ונמכר במיליוני עותקים בארצות הברית לבדה. למעשה, ההצלחה הייתה כה פנומנלית עד שהתקליט הזה הפך לתקליט הראשון אי פעם שזכה למעמד "תקליט פלטינה" מטעם איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי. כן, קראתם נכון, הם המציאו את הקטגוריה במיוחד בשבילו. הוא היה הפריט הנמכר ביותר בקטלוג של חברת אטלנטיק, עד שבשנת 1971 הגיע תקליט אחר ושבר את השיא, יצירת המופת הרביעית של להקת LED ZEPPELIN. וזה, חברים, מספר את כל הסיפור.

בדיוק היום, 27 במאי 1977, נחת בחנויות התקליטים פריט אספנות מוזר ומבריק שרק גאון כאוטי כמו ניל יאנג יכול היה להפיק: התקליט AMERICAN STARS 'N BARS. עוד לפני שהמחט נגעה בוויניל, העטיפה כבר סיפרה את כל הסיפור. בתמונה מוזרה, שצילם חברו השחקן דין סטוקוול, נראה יאנג במצב שיכור כשפניו מעוכות כנגד רצפת זכוכית. הבלאגן חוגג, והמוזיקה בפנים לא הייתה שונה מזה.

יאנג תיאר את היצירה הזו באתר הארכיון שלו באופן הכי ישיר שיש. הוא סיפר שהתקליט הוא יותר סוג של דיווח מהשטח מאשר יצירה עם קונספט אחיד. זהו תקליט-טלאים של ממש, שהוקלט בחלקו ב"הבית הלבן" המפורסם שבחוות BROKEN ARROW שלו ובחלקו במקומות שונים ומשונים על פני תקופה של 18 חודשים. בצד הראשון של התקליט הוא איחד כוחות עם להקת הליווי הנצחית שלו, קרייזי הורס, וקיבל חיזוק קולי מהזמרות האדירות לינדה רונסטאדט וניקולט לארסון, כשבכינור ניגנה קרול מיידו.

אבל הסיפור הגדול באמת, זה שנכנס לפנתיאון של הרוק'נ'רול, שייך לצד ב' של התקליט. יאנג חשף שהשיר האייקוני LIKE A HURRICANE הוקלט חודשים רבים לפני הסשנים העיקריים. באותה תקופה, רופא מודאג אסר עליו בתכלית האיסור לדבר או לשיר כדי לתת למיתרי הקול שלו לנוח. חודשים לאחר מכן, כשחזר לאולפן, הוא הקליט שירה ראשונית, כמעט על הדרך, על גבי ערוץ הנגינה המוכן. באופן אירוני ומדהים, דווקא ההקלטה הספונטנית הזו, שנולדה משתיקה כפויה, הפכה לאחת ההקלטות העוצמתיות והזכורות ביותר שלו אי פעם.

ומה חשבו על כל הבלאגן הזה בזמן אמת? מגזין הרולינג סטון שלח מבקר שניסה לפצח את התעלומה ששמה ניל יאנג. "כרגע זה כמעט בלתי אפשרי להכריע את ניל יאנג", הוא כתב, והסביר שהאיש פשוט עושה בדיוק את ההפך ממה שהקהל מצפה ממנו. יאנג, לטענת המבקר, לקח את שיטת ההקלטה המחוספסת והספונטנית של בוב דילן והפך אותה לאמנות. הוא שיבח את נגינת הגיטרה החשמלית שלו, "גולמית ומלאת רוח עם ייחודיות שאין שניה לה מאז ג'ימי הנדריקס", וציין את הניגוד המופלא בין היכולת שלו לכתוב שירים רגישים ויפהפיים לבין הדרך בה ניגן רוק באכזריות מטריפה של הרולינג סטונס בשיא הפראות שלהם.

המבקר הודה שיאנג הובן לא נכון, במיוחד אחרי הצלחת הענק של תקליטים כמו AFTER THE GOLD RUSH ו-HARVEST, ומעריצים רבים האשימו אותו בפינוק עצמי עם תקליטי הדיכאון האישי שבאו לאחר מכן. אבל אז הגיעה התובנה: "כשמבינים את השירים האלו... מתחילים לתפוס את האפשרות שאולי יאנג הוא הפוסט-רומנטי הראשון והיחיד של הרוק. שהוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים, אבל צריכים לדעת". הוא תיאר את יאנג כאחד שלקח את המסע הכי ארוך שיש, בלי מפות ובלי לעצור. הוא לא נשמע שמח, אבל תגידו אתם, מי לעזאזל כן שמח?

בסופו של דבר, הביקורת הכתירה אותו כמועמד המוביל לתואר אמן הרוק האמריקני החשוב ביותר של שנות השבעים. כן כן, תוך כדי שהם לוקחים בחשבון ענקים כמו ברוס ספרינגסטין וג'קסון בראון. הסיבה, לדבריהם, הייתה פשוטה: אף אחד לא הלך בדרך כל כך נועזת כמו ניל יאנג.

ב-27 במאי 2012, ציוץ קטן בטוויטר עשה רעש גדול: גיל סקוט-הירון, המשורר והמוזיקאי שהיה הפסקול של תרבות המחאה השחורה, הלך לעולמו. הציוץ פורסם על ידי המו"ל הבריטי שלו ואושר למחרת על ידי נציג אמריקני של חברת התקליטים שלו.

אם השם לא מצלצל לכם מוכר, זה הזמן לפתוח את האוזניים והראש, כי אתם עומדים להכיר אגדה. סקוט-הירון לא היה סתם עוד זמר, הוא היה כוח טבע – סופת טורנדו של מילים נוקבות, גרוב פ'אנקי וביקורת חברתית חדה כתער. רבים רואים בו את הסנדק הבלתי רשמי של ההיפ הופ, האיש שהניח את היסודות לראפ שנים לפני שמישהו ידע לקרוא לזה ככה.

בשנות ה-70, סקוט-הירון היה ילד הפלא של הסצנה. עם 13 תקליטים שהוציא בין 1970 ל-1982, הוא ביסס את מעמדו כאמן קאלט נערץ, קול ברור ובועט נגד גזענות, פוליטיקה מושחתת והתקשורת. הוא היה אמן נשמה במלוא מובן המילה, אבל כזה שלא תמצאו במצעדי הפזמונים הרגילים. אבל אז, כמו בטרגדיה יוונית, הגיעה הנפילה. שנות ה-80 הביאו איתן דעיכה, וההקלטות הפכו לטפטוף. סקוט-הירון נאבק קשות בהתמכרות לקוקאין, מאבק שהוביל אותו פעמיים לכלא והפך אותו, בעיני פרשנים רבים, לסמל הכואב של חוקי הסמים הנוקשים בניו יורק. חבריו הביטו מהצד בחרדה על הידרדרותו, ובראיונות הוא תמיד התחמק באלגנטיות משאלות על הנושא, אף שמצבו הפיזי סיפר את הסיפור כולו.

רוצים להבין את הגדולה שלו? לכו אחורה לשנת 1971, לתקליט המכונן שלו PIECES OF MAN. התקליט הזה, שהגיע שנתיים אחרי תקליט הבכורה, נפתח עם פצצה: הקטע האלמותי "המהפכה לא תסוקר בטלוויזיה" (The Revolution Will Not Be Televised). זה לא סתם שיר, זוהי הצהרת כוונות. על רקע גרוב הדוק של בס-תופים וחליל צד שמרקד סביב המילים שלו, סקוט-הירון יורה חיצים של אמת.

וצוות הנגנים? חלום של כל חובב מוזיקה. על הבס, לא אחר מאשר רון קארטר, אגדת ג'אז ענקית שניגן לצד מיילס דייויס הגדול בשנות ה-60. החלילן הוא יוברט לוז, גם הוא שם דבר בעולם הג'אז. על הגיטרה ברט ג'ונס, ובתופים זה ברנרד לי 'פריטי' ביורדי, מתופף שידע לשמור על קצב מדויק כמו שעון שוויצרי. יד ימינו ושותפו המוזיקלי של סקוט-הירון בתקליט היה הפסנתרן המוכשר בריאן ג'קסון.

מההתחלה הרועמת הזו, התקליט לוקח אותנו למסע מטלטל. השירים מרגישים משוחררים, עם עיבודים מאווררים שנותנים לקולו הכנה של סקוט-הירון לפרוץ החוצה ולסחוף. יש שם רגעים קורעי לב כמו שיר הנושא, המתאר ילד שרואה את אביו מתפרק לחתיכות מבושה ומכאב. בשיר הנוסף 'הבית הוא היכן שהשנאה נמצאת' (Home Is Where the Hatred Is), הוא צולל עמוק לכאב האישי, ובקטע 'ליידי דיי וג'ון קולטריין' (Lady Day and John Coltrane) הוא חולק כבוד לשתי ההשפעות הגדולות עליו.

התקליט הזה לא כבש את המצעדים. הוא צבר את המוניטין שלו מפה לאוזן בתחנות רדיו מחתרתיות והפך לפריט אספנים נדיר. אבל היום? אנחנו חיים בעידן אחר. כל האוצר הזה זמין לכם בלחיצת כפתור בשרתי הסטרימינג או בהוצאות מחודשות ויפהפיות. המורשת שלו חיה ונושמת דרך אינספור אמני היפ הופ. אז בפעם הבאה שאתם שומעים ראפר יורה מילים חכמות על ביט קצבי, תזכרו מאיפה הכל התחיל. תזכרו את גיל סקוט-הירון. ועכשיו, למה אתם מחכים? לכו להאזין.

ב-27 במאי 2017, עולם הרוק נפרד בצער מאחד הקולות הגדולים והמחוספסים ביותר שלו, כשגרג אולמן הלך לעולמו בגיל 69. אבל היום אנחנו חוזרים אחורה בזמן, לשנת 1973, השנה שבה אולמן, במקביל להיותו מנהיג להקת העל, האחים אולמן, הראה לעולם תקליט סולו ראשון עם צד אחר, אינטימי וחשוף לחלוטין.

פקק תנועה של רוק'נ'רול

השנה היא 1973. גרג אולמן נמצא עמוק בתוך העבודה על תקליט הסולו הראשון שלו באולפני CAPRICORN האגדיים שבמייקון, ג'ורג'יה. אבל רגע, הטלפון מצלצל. על הקו נמצאים החברים מלהקת האחים אולמן, והם קוראים לו בדחיפות להצטרף להקלטות התקליט שייקרא בהצלחה BROTHERS AND SISTERS. מה עושים? בעולם הרוק'נ'רול, פשוט עושים הכל ביחד.

במהלך הסשנים לתקליט הסולו שלו, אולמן נתקל באוצר: קלידן צעיר ומוכשר בטירוף בשם צ'אק ליוול. גרג, שלא בזבז זמן כשהוא זיהה יהלום, מיד גייס את ליוול כחבר מן המניין בלהקת האחים אולמן. התוצאה? ליוול הפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד של הלהקה ותרם את נגינת הפסנתר הבלתי נשכחת שלו לא רק ב-BROTHERS AND SISTERS אלא גם בתקליטים הבאים. לפעמים, לחץ בעבודה פשוט משתלם.

הקסם של התקליט LAID BACK

אחד המפתחות להצלחה של תקליט הסולו הזה, שזכה לשם הקולע LAID BACK, הוא ההפקה העשירה והעוטפת שלו. תשכחו מהגיטרות הדוהרות של האחים אולמן. כאן תמצאו תזמורת שלמה עם כלי נשיפה וכלי קשת, ואפילו מקהלה של 14 זמרים. זה אולי נשמע רחוק שנות אור מהסאונד המוכר של הלהקה, אבל עם קולו העמוק ומלא הנשמה של גרג, זה מרגיש הכי טבעי בעולם. אולמן, נגן אורגן האמונד מחונן בפני עצמו, בחר כאן במודע לקחת צעד אחורה מהכלי המזוהה איתו ולהתמקד בעיקר: השירה.

אז מה בתפריט? מה מחכה לנו בתקליט המיוחד הזה?

גרג מעניק פרשנות חדשה לשני שירים של האחים אולמן. הראשון, MIDNIGHT RIDER, מקבל כאן טיפול מלכותי. העיבוד המקורי מהתקליט השני של הלהקה, IDLEWILD SOUTH, מוחלף בחליפה חדשה של כלי נשיפה וכלי קשת, המעניקים לשיר ממד חדש ועמוק. זהו שיעור מרתק באיך יוצר יכול לפרש מחדש את יצירתו שלו. גם PLEASE CALL HOME, שבא מאותו תקליט שני של האולמנים, זוכה לעיבוד רענן, עם שירה פחות צרודה ויותר חשופה.

השיר ALL MY FRIENDS נפתח באווירה שמזכירה את WILD HORSES של הרולינג סטונס, אבל מהר מאוד מתפתח לעיבוד מיתרים קסום. גולת הכותרת היא הביצוע המצמרר לשיר THESE DAYS של ג'קסון בראון. הקשר בין השניים היה עמוק; שנים קודם לכן, בלהקתם המוקדמת HOURGLASS, גרג ואחיו הבכור, הגיטריסט דוואן אולמן, הקליטו שיר של בראון בשם CAST OFF ALL MY FEARS, עוד לפני שבראון עצמו הקליט אותו. כשזה הוציא לבסוף את הגרסה שלו, הוא דאג לציין על העטיפה: ARRANGEMENT INSPIRED BY GREGG ALLMAN. כבוד של אמנים.

רוב התקליט מתנהל באווירה רגועה, מושלם לשעת לילה עם כוס משקה ביד. אבל אז מגיע DON'T MESS UP A GOOD THING, קאבר קצבי לשיר משנות החמישים, ומרים את האווירה. השיר כולל סולו סקסופון מדויק של דיוויד "FATHEAD" ניומן, שהיה ידוע בעיקר מעבודתו לצד אגדת הנשמה, ריי צ'ארלס, וכמובן, עבודת פסנתר וירטואוזית של אותו צ'אק ליוול.

התקליט כולל שני שירים מקוריים וחדשים. QUEEN OF HEARTS שהוא שיר אהבה שמייצר צמרמורות של עונג, והוא גם השיר היחיד בתקליט עם גיטרה חשמלית מובילה, מה שמבליט אותו עוד יותר. השני הוא MULTI COLORED LADY העדין והיפהפה.וכל זה נחתם עם גרסה לשיר העם WILL THE CIRCLE BE UNBROKEN בניחוח גוספל עדין. אבל כאן טמון סוד מרגש. גרג סיפר שהמלודיה של השיר נולדה מקטעים שאחיו, דוואן אולמן, נהג לנגן על הגיטרה שלו במהלך ג'אמים של הלהקה. עבור גרג, זו הייתה דרך לסגור מעגל עם אחיו האהוב, שנהרג בתאונת אופנוע טראגית בשנת 1971.

התקליט LAID BACK יצא באוקטובר 1973, הגיע למקום ה-13 המכובד במצעד הבילבורד, ומיד אחרי שסיים את סיבוב ההופעות הענק עם האחים אולמן, יצא גרג לסיבוב הופעות סולו משלו. אז למי שמכירים רק את שאגת הגיטרות של האחים אולמן, התקליט הזה הוא הפתעה מופלאה. הוא חושף אמן בוגר, רגיש ובעל עומק מוזיקלי עצום. השם LAID BACK לא יכל להיות מדויק יותר. גרג אולמן אולי הלך לנגן במקום אחר שם למעלה, אבל המוזיקה הנינוחה והמרגשת של התקליט הזה נשארה כאן כדי להזכיר לנו את גודל הכישרון.

גם זה קרה ב-27 במאי:

1943 ו-1957: נולדו אגדות

היום מציינים יום הולדת לשתי נשים. בשנת 1943 נולדה בליברפול סילה בלאק, בעלת הקול העוצמתי שהפכה לאייקון בריטי. בשנת 1957 הגיחה לעולם סוזי סו, הסולנית הכריזמטית של סוזי והבנשיז, שהפכה למלכת הגותיקה והפאנק.

1957: היום ששינה את הרוק'נ'רול

באדי הולי, יחד עם להקתו הנאמנה THE CRICKETS, משחרר את תקליטונו הראשון עם השיר THAT'LL BE THE DAY. הקטע הקטן והגאוני הזה לא סתם הצליח, הוא פוצץ את המצעדים והגיע למקום הראשון בבריטניה והשלישי בארצות הברית. אבל יותר מזה, השיר הזה הניח את היסודות למהפכת הרוק'נ'רול שהייתה אז בחיתוליה.

1960: סינטרה עושה היסטוריה בשידור חי

"היושב ראש" לעתיד פרנק סינטרה, האיש והאגדה והעיניים הכחולות, מופיע לראשונה בחייו על המסך הקטן בתוכנית הספיישל STAR SPANGLED REVUE SPECIAL. את הערב הגדול הנחה לא אחר מאשר הקומיקאי הענק בוב הופ, ברגע טלוויזיוני שנכנס לפנתיאון.

1963: פרנק זאפה גולש על הגלים?

כן, קראתם נכון. חברת התקליטים קפיטול מוציאה סינגל בשם THE BIG SURFER. את השיר כתב לא אחר מאשר הגאון האוונגרדי פרנק זאפה, בתקופה שבה עוד חקר את גבולות הז'אנרים. את קולו העניק לשיר בחור בשם בריאן לורד. זה בהחלט פריט אספנים נדיר.

1966: ברוך הבא, שון קיני!

נולד המתופף שון קיני, האיש שסיפק את הקצב הכבד והייחודי ללהקת הגראנג' הענקית אליס אין צ'יינס והפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד של סיאטל.

1967: בכורה חלומית לפנטנגל

הרכב הפולק-רוק הבריטי המהפכני PENTANGLE עולה לראשונה על הבמה. הופעת הבכורה ההיסטורית נערכת באולם היוקרתי רויאל פסטיבל הול בלונדון, ומאותו רגע, שום דבר בפולק הבריטי לא נשמע אותו הדבר.

1967: בשורה קשה לחובבי המוזיקה

דרמה של ממש בארנקים של חובבי התקליטים. חברות התקליטים הענקיות COLUMBIA ו-RCA מכריזות על העלאת מחירים של דולר שלם! ומעתה מחיר תקליט יעמוד על 4.98 דולר. החדשות העציבו מאוד את קהל הרוכשים, שנאלץ לחשב מסלול מחדש לפני כל ביקור בחנות התקליטים.

1970: רוק ישראלי בלב המהומה

באולם 'ויקס' בירושלים, מחזה הרוק השערורייתי "מלכת אמבטיה" רושם שיא של אלימות. מטח אבנים מנפץ את דלת הזכוכית של האולם, והאווירה מתוחה. גוף קיצוני בשם פי"ח (פאשיזם ישראלי חדש) מאיים להפוך "אמבטיה של בוץ לאמבטיה של דם" ומגייס עבריינים מקומיים. המהומה מתחילה כשסטודנט משליך רסיסי זכוכית לבמה, ויו"ר התאחדות הסטודנטים, יונה יהב, משליך אותו החוצה. מה קרה שם בהמשך? את הסיפור השלם על הכאוס מהצגה זו תגלו בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967" (כולל ראיונות בלעדיים שערכתי עם בסיסט המחזה, יוסי מנחם, והמתופף-מלחין, זהר לוי).

1974 ו-2022: אבבא כובשת את העולם, אז והיום

להקת אבבא השוודית נכנסת בפעם הראשונה למצעד האמריקאי עם הלהיט הנצחי WATERLOO, ומשם הכל היסטוריה. כמעט 50 שנה קדימה, בשנת 2022, עולה לבמה לראשונה מופע האווטארים המדובר של הלהקה, ומוכיח שהקסם שלהם חי וקיים גם בעולם הדיגיטלי.

1975: כששיקגו והביץ' בויז איחדו כוחות

שתי להקות ענק, שיקגו והביץ' בויז, יוצאות לסיבוב הופעות משותף ברחבי ארצות הברית. בחלק מההופעות, הקהל זוכה לראות על הבמה את מנהיגם המעורער של הביץ' בויז, הגאון בריאן וילסון. שיתוף הפעולה לא נולד יש מאין: חברי הביץ' בויז תרמו את קולותיהם המלאכיים להקלטת השיר WISHING YOU WERE HERE של שיקגו.

1977: הסוד המפתיע מאחורי הלהיט של סופרטרמפ

סופרטרמפ משחררת תקליטון חדש עם השיר GIVE A LITTLE BIT, שהופך מיד להמנון. אבל הסיפור מאחוריו מרתק לא פחות: הזמר-גיטריסט רוג'ר הודסון כתב אותו כשהיה נער בן 19, בהשראת ALL YOU NEED IS LOVE של הביטלס. הוא שמר את השיר במגירה במשך כשש שנים לפני שהציג אותו ללהקה. "ראיתי שהעולם זקוק לאהבה", אמר הודסון. "השיר הזה קיבל חיים משלו, והוא רלוונטי היום אפילו יותר". המתופף בוב סיבנברג אישר: "שמעתי את רוג'ר עובד על המנגינה הזו שנים בחדרי מלון".

1977: אלוהים, נצור את המלכה... ואת הפיסטולס!

הסקס פיסטולס משחררים את התקליטון GOD SAVE THE QUEEN, והממלכה רועדת. השיר, שנקרא במקור NO FUTURE, הוא מתקפה ישירה וחסרת רחמים על המלוכה הבריטית והפוליטיקה השמרנית. הסולן ג'וני רוטן הסביר את זעמו: "זה התרוצץ במוחי במשך חודשים, הרבה לפני שהצטרפתי לסקס פיסטולס. הרעיון היה לכעוס על האדישות של המלכה לאוכלוסייה והריחוק והאדישות שלה כלפינו כאנשים. נאלצתי לעבוד באתרי בנייה כדי לקבל את הכסף ללכת לקולג', כי רציתי לקדם את ההשכלה שלי ובכל זאת חייבו אותי במס. למה אני משלם על הפרה המטופשת ההיא שלא יכלה להקשיב לי?". עטיפת התקליטון האייקונית, שנראתה כמו מכתב כופר, רק הוסיפה שמן למדורה והפכה לסמל של מרד.

1983: אוריה היפ כמעט וטובעת בישראל (תרתי משמע!)

להקת הרוק הבריטית אוריה היפ נוחתת להופעה בבית העם בקריית חיים. ההופעה מתמקדת בחומרים מהתקליט החדש HEAD FIRST, אך הקהל הישראלי צמא לקלאסיקות ויודע כל מילה מלהיטי עבר כגון GYPSY ו-JULY MORNING. ההדרן מגיע עם LOOK AT YOURSELF המהיר, והקהל החיפאי בטירוף. כך זה היה לאחר מכן גם בקולנוע דן בתל אביב. מההרכב המקורי נותר אז רק הגיטריסט מיק בוקס, אך הסיפור האמיתי שייך למתופף לי קרסלייק, שהצטרף לאוריה היפ בשנת 1972 ואחרי כמה שנים עזב אותה והצטרף לאוזי אוסבורן. אבל אחרי שני תקליטים הסתכסכו שני אלו וקרסלייק חזר לאוריה היפ. אבל זה לא הסיפור; בזמן שביקש לצלול בחוף סידני-עלי בהרצליה, הוא נקלע למערבולת וכמעט טבע. למרבה המזל, הוא הצליח להיאחז בסלע ולזעוק לעזרה שהגיעה בזמן. אחרת, איש הקצב היה מסיים את חייו בעצב.

1994: כשהגיהינום קפא: האיחוד הגדול של איגלס

אחרי נתק מריר של 14 שנים, חברי איגלס עולים יחד על במה בבורבנק, קליפורניה, וסוגרים את המופע עם DESPERADO. האיחוד הזה, שאחד מחברי הלהקה נשבע שיתרחש "רק כשהגיהינום יקפא", הוביל לסיבוב הופעות שנקרא בדיוק כך: HELL FREEZES OVER. מחירי הכרטיסים שברו שיאים, אך נחטפו בהיסטריה וגרמו לאמנים רבים אחרים להבין שאפשר לגבות הרבה יותר על נוסטלגיה. מנהל הבנק שלהם בהחלט חייך חיוך רחב.

ב-27 במאי 1983, העולם קיבל לידיו יצירה חדשה: התקליט CRISES של הגיטריסט והמלחין הגאון מייק אולדפילד. התקליט היה מחולק באופן קלאסי: צד אחד הוקדש כולו ליצירה הארוכה והמורכבת שנתנה לתקליט את שמו, ואילו הצד השני נפתח בבום עם השלאגר הנצחי שכולנו מכירים ואוהבים, MOONLIGHT SHADOW. אז קחו כוס יין, שימו את התקליט על הפטיפון, ובואו נצלול לסיפורים המרתקים שמאחורי הצלילים.

משבר יצירתי והרכב חלומות

אחרי הצלחת הלהיט הרקיד שלו GUILTY, מייק אולדפילד הרגיש צורך בהשראה חדשה. אי שם בתחילת שנות השמונים, הוא מצא את עצמו בצומת דרכים. מצד אחד הוא היה שרוי בתסכול יצירתי, ומצד שני תעשיית המוזיקה כולה רעדה וגעשה סביבו. "במובן מסוים, הייתי צריך להמציא את עצמי מחדש", הוא הודה. וכשהוא אמר להמציא מחדש, הוא התכוון לזה. הוא השתתף בסדנאות EXEGESIS, סוג של תרפיה אלטרנטיבית שנויה במחלוקת שכללה, תחזיקו חזק, חוויות של לידה מחדש. הוא טס לניו יורק כדי להקליט ויצא למספר סיבובי הופעות. במילותיו שלו, הוא פשוט "פיזר את כל הקלפים באוויר כדי לראות איפה ייפלו".

הכיוון החדש הזה לא הניב פירות באופן מיידי. התקליטים שהוציא באותה תקופה, PlLATINUM ו-QE2, כללו כמה שירים לא לגמרי משכנעים, גרסאות כיסוי לאמנים כמו גרשווין ואבבא, וגם כמה גיחות הומוריסטיות ולא מוצלחות במיוחד כמו הקטע האינסטרומנטלי PUNKADIDDLE, שהיה מעין שילוב מוזר של פאנק ופולק. לרגע היה נדמה שאולדפילד צועד בבטחה אל תוך מבוי סתום יצירתי. אבל אז הגיע התקליט FIVE MILES OUT בשנת 1982, ובו הוא מצא את הנוסחה המנצחת: יצירה אינסטרומנטלית ארוכה בת 25 דקות בשם TAURUS II בצד אחד, ומספר קטעים קצרים יותר בצד השני. אחד מהם, FAMILY MAN, כבר סימן שיפור משמעותי ביכולות כתיבת השירים שלו. את הגישה הזו הוא זיקק לכדי שלמות בתקליט הבא, CRISES.

בספרו האוטוביוגרפי הוא מספר: "רציתי לעשות משהו דומה, אבל הפעם עם מוזיקאים בריטים". הוא לא התפשר ושכר את הטובים ביותר בסביבה. למשימת התיפוף גויס וירטואוז אמיתי, סיימון פיליפס, שהביא איתו מוניטין של אמן וכימיה נהדרת עם אולדפילד. הכימיה הייתה כל כך טובה, שאולדפילד ביקש ממנו גם לעזור בהפקת התקליט כולו. פיליפס הביא את חבריו, והחבורה התכנסה באולפן של אולדפילד. מהר מאוד, משהו פשוט התחבר באוויר. התוצאה הייתה תקליט שנקרא, באופן אירוני למדי, CRISES (משברים). אולדפילד הודה שהשם CRISES לא היה מקרי. הוא שיקף לחץ פנימי ויצירתי, וגם לחץ חיצוני מחברת התקליטים שלו, וירג'ין, שרצתה להיטים. הנוף המוזיקלי השתנה, והאמן שהתפרסם בזכות יצירות ארוכות ומורכבות נדרש להתאים את עצמו. התוצאה היא תקליט שהוא למעשה שניים: צד אחד למעריצים הוותיקים, וצד שני לעולם כולו., כשאת העטיפה האייקונית, המציגה אדם הנשען על מגדל שצף מעל ים סוער, יצר האמן טרי אילוט, שאולדפילד העריץ ורכש ממנו ציורים.

הצד הראשון - יצירה ארוכה ומיוחדת

הצד הראשון של התקליט מוקדש כולו לקטע הנושא, CRISES, יצירה אפית בת 20 דקות שמחזירה עטרה ליושנה. זהו אולדפילד הקלאסי, בונה נופי סאונד מורכבים ועשירים המזכירים את יצירותיו הגדולות. היצירה נעה בין רגעים של יופי שקט וטהור להתפרצויות רוק סוערות, כשמעל הכול מרחפת נגינת הגיטרה הווירטואוזית והבלתי ניתנת לחיקוי שלו. כדי להוסיף טעם עתידני, אולדפילד השתמש באחד הכלים המתקדמים והנחשקים של התקופה, הסינטיסייזר FAIRLIGHT CMI, מכונת פלאים דיגיטלית שעזרה להגדיר את צליל האייטיז. ואיזה תיפוף יש ביצירה הזו! ואווו!

והצד השני של המטבע? אההה... של התקליט?

בניגוד מוחלט, הצד השני הוא אסופה מבריקה של שירי פופ-רוק קצרים וידידותיים לרדיו עם חגיגה של שיתופי פעולה: ג'ון אנדרסון, הסולן של להקת יס, מעניק את קולו השמימי לשיר האופטימי IN HIGH PLACES. בקצה השני של הסקאלה, רוג'ר צ'פמן, סולן להקות פאמילי ו-STREETWALKERS, תורם את קולו המחוספס והעוצמתי לשיר הרוק האפל והפוליטי SHADOW ON THE WALL. "הוא שאג את זה בטייק אחד וזה גרם לשערות לסמור", אמר אולדפילד. "וזה הפך למעין המנון בגוש המזרחי לפני הגלאסנוסט, לפני נפילת החומה, וזה נהדר". הביצוע העוצמתי הזה כאילו דרבן את נגינת הגיטרה של אולדפילד עצמו, שנשמעת קשוחה ומחוספסת מהרגיל. מגי ריילי שרה את שיר המלודי FOREIGN AFFAIR, והקטע האינסטרומנטלי הקצר והנמרץ TAURUS 3 מספק תזכורת למאזיני הצד הזה ליכולות הגיטרה המדהימות של אולדפילד.

צללים לאור ירח: רצח ג'ון לנון או קסם של הודיני?

במשך עשרות שנים, מעריצים היו משוכנעים שהשיר-להיט שפותח את הצד השני הזה, MOONLIGHT SHADOW, עם שירתה המלאכית של מגי ריילי, הוא על הרצח הטרגי של ג'ון לנון. אלא שאולדפילד עצמו טען שההשראה הגיעה ממקום אחר לגמרי: הסרט הקלאסי "הודיני" משנת 1953, בכיכובו של טוני קרטיס, שבו אשתו של הקוסם מנסה ליצור עמו קשר בעולם הרוחות.

ומה לגבי השורה המבלבלת בשיר, "נתפס באמצע מאה וחמש"? כאן, התשובה של אולדפילד רק הוסיפה למסתורין. בראיון משנת 1995 הוא הסביר בחיוך ממזרי: "טוב, זה היה מאה וחמישה אנשים, שזה פשוט ביטוי לכמות גדולה. כנראה בחרתי במאה וחמישה במקום מאה וארבעה פשוט כי 'חמש' התחרז עם השורה הבאה!". כך, הוא השאיר את המראיינים והמעריצים שלו עם יותר סימני שאלה מתשובות.

האמת נחשפת: יין, ספר חרוזים וכוכבת פאנק

אז מה באמת קרה שם, בהכנת השיר? בספרו, אולדפילד סוף סוף שופך אור על התהליך. לאחר שהקליט קטע אינסטרומנטלי קליט, הוא לא ידע מה לעשות איתו. הוא הזמין אמנים שונים לתרום רעיונות, כולל אורחת מפתיעה במיוחד: כוכבת הפאנק הייזל אוקונור. "גיליתי שהיא דווקא מאד נחמדה", כתב, "והבנתי שאין דבר כזה פאנק אמיתי. זה הכל היה בבגדים ובגישה". הייזל כתבה מילים, אך בסוף זה לא הסתדר.

אולדפילד היה מיואש, תלש שערות מול הקטע המוזיקלי השקט. הוא הזמין את הזמרת מגי ריילי, זוגתו של הקלידן שלו, והבטיח לעצמו שעד שהיא תגיע, יהיו לו מילים. באותו לילה, חמוש בבקבוק יין ובספר חריזה, הוא התיישב לכתוב. "הירח והצללים שראיתי דרך החלון נכנסו ישר לשיר", הוא מספר. "הרבה מילים נכנסו פשוט כי הן התחרזו היטב". ואז, לפתע, הוא הכניס לעלילה יריות. "אנשים מיהרו לקשר את זה לרצח של ג'ון לנון", הוא מודה. "מעולם לא התכוונתי לכך, אבל הייתי בניו יורק ביום שהוא נרצח, ואולי משהו מזה חלחל לתת המודע שלי". בארבע לפנות בוקר, השיר היה מוכן.

למחרת הגיעה מגי. היא ניסתה לשיר את זה בסגנון נשמה אמריקני, אבל אולדפילד עצר אותה. "ביקשתי ממנה לשיר הכי נקי שאפשר, בסגנון אנגלי עממי, בלי כל העיטורים האמריקניים שאני לא סובל", הוא חשף. "אני אוהב זמרים ששרים בקול הטבעי שלהם, כמו רוברט וויאט". השאר היסטוריה. התקליט CRISES הפך להצלחה מסחררת, והשיר MOONLIGHT SHADOW הפך להמנון על-זמני. גם אחרי שגילינו את הסיפור האמיתי, הקסם והמסתורין של השיר ממשיכים להדהד, צפים אי שם בין צללי הירח.

"פתאום חזרתי להיות פופולרי בחברת התקליטים", נזכר אולדפילד בראיון, משועשע מהזיכרון. "אנשים ניגשו ואמרו 'מייק, מייק, הלו! איפה היית?'". התקלי הזה הצליח לשמור על מעריציו הוותיקים ובו זמנית לקרוץ לקהל הפופ. "זה פשוט הרגיש כמו הדבר הנכון לעשות באותו זמן. אני לא באמת מתכנן דברים. התחלתי ליצור מוזיקה במועדוני פולק כשהייתי בן 11 או 12. הייתי כותב שירים קטנים, הם לא היו טובים במיוחד, אבל אז הייתי יוצר קטעים אינסטרומנטליים ארוכים על גיטרה אקוסטית. כך שתמיד היו לי את שני הצדדים האלה: שירים קצרים וקטעים אינסטרומנטליים ארוכים. אין דבר שהופך אותך לפופולרי יותר בעיני חברת התקליטים שלך מלהיט. ריצ'רד ברנסון, הבוס של וירג'ין, בא אליי כל כך שמח ואמר שאני צריך לעשות עוד תקליטים של שירים כאלו. כתוצאה מכך, יצרתי כמה תקליטים שהייתי עושה אחרת, שהיו מורכבים רק משירים – DISCOVERY ו-IISLANDS. הם לא באמת העבודות הטובות ביותר שלי, למרות שיש בהם רעיונות טובים פה ושם".

27 במאי 1966: היום שבו תקליטון אחד שינה את חוקי המשחק והשתיק את כל המלעיזים. קבלו את הסיפור המלא מאחורי הלהיט הפסיכדלי שהציל להקה אגדית בשם היארדבירדס והכניס את עולם הפופ לסחרור.

בלונדון של אמצע שנות השישים, אם הייתם בלהקת קצב, הייתם צריכים להיות משהו מיוחד כדי לבלוט. והיארדבירדס היו מיוחדים. לא רק שהם היו מהכוחות המובילים בסצנה, הם גם היו חממה לשלושה מגיטריסטי-העל הגדולים בהיסטוריה: אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג'. אבל באביב 1966, ריח של משבר עמד באוויר.

הכל התחיל כשזמר הלהקה, קית' רלף, החליט לנסות את מזלו בקריירת סולו והוציא את התקליטון MR ZERO. השיר, בעל גוון פולקי עדין, היה רחוק שנות אור מהסאונד המחוספס של להקת האם שלו. התוצאה? כישלון מסחרי צורב ושמועות בעיתונות שהתחילו לנחש בקול רם שהסוף של היארדבירדס קרוב.

כדי להדוף את גל השמועות, הלהקה נכנסה לאולפן ויצאה משם עם פצצה מוזיקלית: התקליטון OVER UNDER SIDEWAYS DOWN. זה לא היה עוד שיר רוק'נ'רול. זו הייתה הצהרה. עם ארומה פסיכדלית כבדה וריף גיטרה מופתי של ג'ף בק, שנשמע כאילו הוא מנגן בסיטאר הודי, השיר היה סטירת לחי מצלצלת לכל מי שחשב שהלהקה גמרה את הסוס. באופן אירוני ומפתיע, בק ביסס את הריף החדשני והמורכב הזה על להיט הרוק'נ'רול הקלאסי ROCK AROUND THE CLOCK של ביל היילי, והוכיח שמהפכות גדולות צומחות לפעמים מהשורשים המוכרים ביותר.

מבקרי המוזיקה בבריטניה לא ידעו איך לעכל את זה, אבל הם אהבו את מה ששמעו. פני וולנטיין, מבקרת נחשבת ממגזין המוזיקה DISC AND MUSIC ECHO, כתבה בטורה: "הדברים מגיעים פה למקום מוזר, בחיפוש הלהקה אחר צליל חדש. עם זאת, יש פה מחיאות כפיים, קריאות 'היי' בסגנון רוסי, ניחוחות הודיים וצליל שנשמע כתפילה ערבית. אני חושבת שזה מרתק". הקהל הסכים, והשיר נסק עד למקום העשירי במצעד המכירות הבריטי.

אבל על מה בעצם השיר? המתופף, ג'ים מקארתי, הסביר שהשיר היה מיקרוקוסמוס של החיים כמוזיקאי מצליח באותה תקופה. מצד אחד, ההנאה שבזבוז המשכורת על בילויים. מצד שני, הניגוד המוחלט בין החלום למציאות: "פתאום אנחנו בקליפורניה שטופת השמש, שם דברים קורים, עם כל הבחורות והמכוניות המקסימות. זה היה החלום שלנו אחרי שגדלנו בלונדון הקודרת והעלובה של אחרי המלחמה. המציאות האחרת הייתה לשבת כל הלילה באוטובוס בדרך להופעה, עייפים ועלובים".

הסיפור המשעשע ביותר מגיע מהמפיק, סיימון נאפייר בל, שתיאר בספרו איך הפך לגיבור בעל כורחו. "הלהקה הציבה את הכלים באולפן ועבדה על קצב הבסיס", הוא סיפר. "אחרי זמן מה הם אמרו שיש להם את זה. אני בעיקר הנהנתי לטכנאי הסאונד ואמרתי שזה נשמע נחמד". כשהגיע שלב המילים, הלהקה נתקעה. נאפייר בל, בניסיון להיראות מועיל, זרק הצעה: "אמרתי שתקליטי פופ לא דורשים אינטלקט גדול, אז אין טעם לשבור את הראש. הצעתי שהם ישירו פזמון של שטויות מוחלטות: 'מעל, מתחת, הצידה, למטה, אחורה, קדימה, מרובע ועגול'. ואז הלכתי לשתות תה". כשחזר, הוא גילה שהלהקה הקליטה את הצעתו וזה נשמע עליז למדי. כדי להוסיף את חותמו האישי, הוא הציע שיוסיפו צעקת "היי!" בתחילת השיר. הלהקה התלהבה וצעקה "היי!" בכל הזדמנות אפשרית לאורך כל העניין.

התקליטון הפך ללהיט ענק, ונאפייר בל הפך למפיק המבוקש של הרגע. "כולם רצו לראיין אותי", הוא נזכר. "בריאן אפשטיין כבר מיצה את הסיפורים על הביטלס, ואנדרו לוג אולדהם היה בתקופה פחות ידידותית עם הרולינג סטונס, אבל אני הייתי נחמד. ניסיתי לומר להם את האמת: 'אה, זה היה כלום. זה פשוט קרה'. אבל הם התעקשו שאני פשוט צנוע מדי".

כך, בזכות שמועות על פירוק, זמר שכשל בתקליטון סולו, מפיק שהלך לשתות תה וגיטריסט גאון, נולד תקליטון שהגדיר מחדש את גבולות הפופ ובישר את בואו של עידן הפסיכדליה. היי!

27 במאי 1975. ארצות הברית מתעוררת לצלילי תקליט חדש ונוצץ בחנויות, VENUS AND MARS, יצירתם המשותפת של פול מקרטני ולהקתו הנאמנה, כנפיים. שלושה ימים לאחר מכן, הבשורה הגיעה גם לממלכה המאוחדת, ומסמנת פרק חדש וסוער בקריירה של מקרטני. קבלו את מלחמת הכוכבים באולפן - ברור שיש דרמה בסיפור הבא, חשבתם שלא?

זה לא היה סתם עוד תקליט. אחרי שנים של שיתוף פעולה פורה (ומתסכל מצדו של פול) עם חברת התקליטים של הביטלס, אפל, החליטו הזוג מקרטני שהגיע הזמן לשינוי כיוון. בשנת 1975, עם פירוק השותפות של הביטלס, הם נטשו את ספינת הדגל המוכרת וחתמו בחברת קפיטול, שהתחייבה להעניק להם דחיפה שיווקית אדירה. VENUS AND MARS היה יריית הפתיחה של הרומן החדש הזה, תקליט שהגיע עם שלושה סינגלים והמון ציפיות.

המסע אל הכוכבים החל בכלל במקום מוכר, אולפני אבי רואד, בנובמבר 1974. להקת כנפיים הגיעה בהרכב חדש ורענן. פול, לינדה והגיטריסט דני ליין נשארו הגרעין הוותיק, ואליהם הצטרפו שני כוחות חדשים ומבטיחים: הגיטריסט ג'ימי מקולוק (יוצא להקות THUNDERCLAP NEWMAN ו-STONE THE CROWES) והמתופף ג'ף בריטן (שניגן לפני כן ב-EAST OF EDEN).

אבל עוד לפני שהם הספיקו לפרוש כנפיים ביחד, החלו הבעיות. בינואר 1975, הלהקה נחתה בלואיזיאנה החמה כדי להקליט באולפני SEA SAINT, שהיו בבעלות המוזיקאי הנערץ על פול, אלן טוסאינט. האווירה הדרומית הלוהטת לא הצליחה לחמם את היחסים בין חברי הלהקה. המתופף הטרי, בריטן, מצא את עצמו בעימותים קשים עם מקולוק הגיטריסט ועם דני ליין. אחרי זמן קצר, הוא החליט שנמאס לו מהדרמה, ארז את המקלות והודיע על פרישה. מקרטני, מתופף מחונן בזכות עצמו, יכול היה בקלות לתפוס את מקומו, אבל הוא בחר להביא אוחז במקלות אחר. לתמונה נכנס ג'ו אינגליש (מתופף אמריקאי עם שם המשפחה הכי לא מתאים), שבא מאטלנטה.

צד א': רוק שואו, קומיקס וקריצה לעבר

עם יציאתו, VENUS AND MARS זכה לביקורות טובות, גם אם לא היסטריות כמו קודמו המרשים, BAND ON THE RUN. התקליט נפתח בקטע קצרצר וחללי הנושא את שמו, ומכניס את המאזין לקונספט אסטרולוגי שמרחף מעל היצירה כולה. משם, הוא גולש ישירות אל ROCK SHOW, המנון רוק קצבי שבו מקרטני משתעשע בחריזה עם שמות של אולמות מופעים מפורסמים וגם השחלת שמו של גיטריסט להקת לד זפלין, ג'ימי פייג'.

מיד אחרי הרעש, מגיעה הבלדה המלטפת LOVE IN SONG. איזה שיר יפה הוא זה! ואז, מגיע השיר YOU GAVE ME THE ANSWER, קריצה מובהקת לסאונד הביג-באנד של שנות הארבעים. מקרטני תמיד היה אמן בלחבר שירי מחווה נוסטלגיים כאלה (זוכרים את HONEY PIE מהתקליט הלבן?), אם כי יש שיגידו שזהו טעם נרכש.

השראה מפתיעה הגיעה מעולם הקומיקס. במהלך חופשה בג'מייקה, פול גילה מחדש את אהבתו לחוברות קומיקס ורכש אותן בכמויות. התוצאה: MAGNETO AND TITANIUM MAN, שיר שכולל גם את דמותו של CRIMSON DYNAMO, כולם נבלים איקוניים של חברת MARVEL. צד א' נחתם בעוצמה עם LETTING GO, אחד הקטעים החזקים והמהודקים בתקליט.

צד ב': רוחות רפאים, סמים ותוכנית טלוויזיה

הצד השני נפתח בגרסה שונה של שיר הנושא, עם מילים אחרות אך אותה אווירה חללית, ומיד ממשיך אל SPIRITS OF ANCIENT EGYPT. את השיר הזה, שנכתב בהשראת ספר על הפירמידות, שר דווקא דני ליין. אחד משירי הרוק של התקליט הוא MEDICINE JAR, שנכתב על ידי הגיטריסט ג'ימי מקולוק יחד עם קולין אלן (חברו המתופף ללהקת STONE THE CROWES). השיר הוא אזהרה נוקבת מפני סכנות השימוש בסמים. באופן טרגי ומצמרר, מקולוק עצמו לא הפנים את המסר שכתב, ובספטמבר 1979 הוא מת ממנת יתר של מורפיום ואלכוהול.

קטע נוסף שמעורר ויכוחים עד היום הוא CALL ME BACK AGAIN, שיר שיש הטוענים שהוא חיקוי חיוור לקלאסיקות ביטלס כמו OH! DARLING. ואז מגיע הלהיט שבכתר, LISTEN TO WHAT THE MAN SAID. זה הלהיט הגדול ביותר מהתקליט, שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי. בפתיחת השיר ניתן לשמוע את פול מחקה את סגנון הדיבור של ליאו נוצ'נטלי, גיטריסט להקת THE METERS. על סולו הגיטרה הופקד הגיטריסט האורח דייב מייסון, ומי שגנב את ההצגה היה טום סקוט בסולו סקסופון בלתי נשכח. התקליט מסתיים בצורה עדינה עם השיר TREAT HER GENTLY, שמתחבר ישירות לנעימת הנושא של אופרת הסבון הבריטית הפופולרית דאז, CROSSROADS. מקרטני הסביר שהחיבור נוצר כי השיר מדבר על אנשים בודדים, שלדעתו, היו קהל היעד העיקרי של הסדרה.

ומה חשבו המבקרים?

או!... מגזין הרולינג סטון, באחת הביקורות הזכורות של התקופה, לא ממש התרשם וכתב: "ככל שעובר הזמן נראה כי ג'ון לנון הוא החיפושית החשובה האמיתית. שמענו פעמים רבות את הסיפורים בהם העוקצנות של לנון באה לכסות על מתיקות היתר של מקרטני. לצערנו - זה נראה כנכון מאד.  הקריירה של לנון כסולן ידעה עליות ומורדות, אבל הוא לא עשה תקליטים לפי דרישת השוק. למעשה, אף אחד מהביטלס שרד את החלק הראשון של הסבנטיז מבחינה הרואית. ג'ורג' האריסון הפך לג'ובראן חליל ג'ובראן מוסיקלי, רינגו סטאר הפך לדמות שטוחה עוד יותר. לנון הוא דמות מבולבלת שלא יודעת מה באמת לעשות ומקרטני נראה כמו גרסה מודרנית של ברט בכרך. עם זאת, רק לנון מצליח, מכל הרביעייה, לגעת ברוק אנד רול. התקליט החדש של מקרטני נשמע מחושב מדי. הזוג מקרטני חושב שהעולם באמת מתעניין בזוגיות המוסיקלית שלהם. עם זאת - מכל הארבעה אני יכול להמר רק על מקרטני, שהקריירה שלו תמשיך הלאה".

הסיפור שמאחורי העטיפה

כמו תמיד אצל מקרטני, גם לעטיפה יש סיפור. אוברי פאוואל, מסטודיו העיצוב האגדי HIPGNOSIS, סיפר: "פול ביקש שנעצב לו את העטיפה. הגעתי ללוס אנג'לס ועזרתי ללינדה לצלם את שני כדורי הביליארד, האדום והצהוב. פול רצה שבעטיפה הפנימית יהיה צילום שנראה כאילו נלקח מכוכב נטוש. נסענו למדבר ומצאתי לוקיישן מושלם. אבל אז פול התקשר ואמר שמצא מקום טוב יותר בפאלם ספרינגס. הוא ביקש שניפגש שם בשש בבוקר ליד קרוואן כסוף. יצאנו לדרך תחת ירח מלא. כשהגענו ודפקנו בדלת, פול פתח אותה עם פנים עצבניות, ולינדה נראתה מצוברחת. התברר שאחרי ההקלטות בלילה, ג'ימי מקולוק השתכר והרס את האווירה לכולם. הם פשוט ציוו עלינו להחזיר אותם מיד ללוס אנג'לס. בדרך חזרה, כשפול לא הפסיק לספר סיפורים על הביטלס, עצר אותנו שוטר על מהירות. הוא הציץ פנימה ושאל: 'האם זה ג'ון לנון במכונית?'. השבתי לו שזה פול מקרטני. במקום דו"ח, השוטר קיבל חתימה ולחיצת יד. כמה ימים אחר כך, צילמנו את העטיפה בלוקיישן שאני בחרתי, וחגגנו עם פיקניק ומדורה".

אז VENUS AND MARS נותר קפסולת זמן מרתקת: תקליט שמייצג אמן בשיא כוחו המסחרי, מנווט בין לחצים עסקיים, דרמות פנימיות ורצון בלתי נגמר לחקור טריטוריות מוזיקליות חדשות, גם אם זה אומר לטוס עד למאדים ובחזרה.

ב-27 במאי 1963, כשצעיר יהודי ומגודל שיער ממינסוטה בשם בוב דילן שחרר את תקליטו השני, מעטים ניחשו שהוא עומד לשנות את העולם. למעשה, אם זה היה תלוי בכמה בכירים בחברת התקליטים שלו, CBS, התקליט הזה לא היה יוצא כלל. תקליט הבכורה של דילן נחל כישלון מסחרי צורב, עם מכירות של 5,000 עותקים בלבד, והבוסים כבר היו מוכנים להראות לו את הדלת.

אך אז נכנסו לתמונה שני ענקים. הראשון היה המפיק ג'ון האמונד, שגילה את דילן והתעקש לתת לו הזדמנות נוספת. השני היה לא אחר מאשר האיש בשחור, הזמר ג'וני קאש, שהיה ממעריציו המוקדמים של דילן והעניק לו רוח גבית משמעותית. בזכותם, הפרויקט קיבל אור ירוק, אבל הדרמה רק החלה.

תחילה, הקלטה שלמה של הופעה של דילן מהטאון הול, שהייתה מיועדת להפוך לתקליט חי, נגנזה ונשארה במרתפי החברה. ואז הגיעה תקרית אד סאליבן. ב-12 במאי, דילן היה אמור להופיע בתוכנית האירוח הפופולרית ביותר באמריקה, חשיפה שיכלה לשגר קריירה לשמיים. הבעיה? דילן התעקש לבצע את השיר TALKING JOHN BIRCH SOCIETY BLUES. השיר היה פרודיה נוקבת על "אגודת ג'ון בירץ'", ארגון ימין קיצוני אנטי-קומוניסטי שדילן ראה בו איום על חירות המחשבה. אנשי התוכנית, שחששו מתגובת הקהל והמפרסמים, לקחו על עצמם את חירות המחשבה ואסרו עליו לשיר את השיר. דילן, בצעד שהפך למיתולוגי, פשוט הסתובב על עקביו ויצא מהאולפן, מוותר על החשיפה של פעם בחיים.

חברת התקליטים לא אהבה את המרדנות. כנקמה, אנשיה החליטו לשנות את התקליט שכבר היה מוכן להדפסה. הם הורו לגנוז ארבעה שירים מהגרסה המקורית, ביניהם כמובן שיר המחאה על אגודת ג'ון בירץ', והחליפו אותם בשירים חדשים שהוקלטו ממש ברגע האחרון.

אך דווקא הגרסה המתוקנת הזו, שנולדה מתוך מאבקי כוח וצנזורה, היא שהכתה גלים. בתוך חודשיים נמכרו 200,000 עותקים, והתקליט הפך להמנון של הדור הצעיר, זה שמאס במלחמות ובצביעות. "אין אצלי יותר שמאל או ימין או לבן מול שחור", אמר דילן באותה תקופה, "אצלי רק יש למעלה או למטה ולמטה זה איפה שהקרקע נמצאת. אז אני רוצה להתרומם למעלה מבלי לחשוב על דבר טריוויאלי כלשהו, כמו פוליטיקה".

התקליט, שהורכב משמונה סשנים שונים, נפתח עם שאלה שתהדהד לעד: "כמה דרכים צריך אדם לפסוע בהם / עד שתקראו לו אדם?". כך שאל דילן ב-BLOWIN' IN THE WIND, והמונים הקשיבו והרגישו שהוא מדבר ישירות אליהם. דילן טען שכתב את המילים תוך עשר דקות בלבד, על בסיס מנגינה של שיר עבדים ותיק בשם NO MORE AUCTION BLOCK. עוד באותו ערב, כשביצע אותו לראשונה במועדון בגריניץ' וילג', שכח חלק מהמילים ואילתר אותן על הבמה.

המחאה המשיכה ב-MASTERS OF WAR, שיר זעם חסר תקדים נגד תעשיית המלחמה. "אף פעם לא באמת כתבתי דבר כזה אבל לא יכולתי לעצור את זה עם השיר הזה". גם A HARD RAIN'S A-GONNA-FALL, יצירת מופת אפוקליפטית בת שבע דקות, נתפסה כשיר על נשורת גרעינית. דילן הבהיר שהגשם הכבד הוא דימוי לכל רוע גדול שעומד ליפול על העולם, והשאיר למאזינים חומר למחשבה עמוקה.

אבל לא רק זעם היה שם. התקליט הציג גם שירי אהבה מורכבים ונטולי סנטימנטליות, כמו DON'T THINK TWICE, IT'S ALRIGHT. את השיר כתב לבת זוגו דאז, סוז רוטולו, לאחר שזו טסה ללמוד באיטליה והותירה אותו שבור לב בניו יורק. במהלך כתיבה מבריק, הוא הפך את הסיטואציה וכתב את השיר כאילו הוא זה שעוזב אותה. אותה סוז רוטולו היא הנערה המופיעה לצדו על עטיפת התקליט האייקונית. כך היא תיארה את יצירת התמונה בספרה: "תצלום העטיפה הגיע בצורה סתמית למדי; זה בהחלט לא תוכנן. קולומביה רקורדס שלחו צלם לדירה שלנו כדי לצלם את בוב. קמנו מוקדם כדי לסדר את המקום. בוב בחר בקפידה את בגדיו המקומטים. לבשתי סוודר ומעליו סריג מגושם השייך לבוב. כרגיל, הדירה הייתה קרה. ירד שלג כמה ימים קודם לכן. הצלם, דון הנשטיין, והיחצ"ן בילי ג'יימס הגיעו. דון צילם כמה תמונות של בוב בפנים, ואז הציע שנצא החוצה. בוב לבש את ז'קט הזמש שלו. זו הייתה בחירה 'תדמיתית' כי הז'קט לא התאים למזג האוויר. אני לבשתי מעיל ירוק שקניתי באיטליה, למרות שידעתי שאינו מתאים לחורף בניו יורק. התחבקתי עם בוב כשצעדנו במעלה ובמורד רחוב ג'ונס לפי הוראות הצלם. השלג ברחובות היה מטונף, המדרכות היו קפואות. ברור שקפאנו, אבל התדמית הייתה הכל".

התקליט הזה הפך לאובססיה הגדולה ביותר של חברי הביטלס. ג'ון לנון סיפר שהם "חרשו עליו ללא הפסקה", והוא השפיע עמוקות על הכתיבה שלהם. באנגליה הוא זינק למקום הראשון במצעדים, ובארצות הברית הגיע למקום ה-22. ועם התקליט הזה, בוב דילן כבר לא היה סתם זמר מחאה. הוא הפך למאסטר אמיתי של האמנות שלו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459