רוק מסביב לשעון - מה קרה ברוק והפופ של פעם ביום אחד - 27 במאי

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-27 במאי בעולם של רוק קלאסי?

ב-27 במאי בשנת 1966 קרה דבר שהחל כמפגש פסגה מצולם, שקיבל תפנית מפתיעה ולרעה. בוב דילן החליט לצלם סרט על מסע הופעותיו, בשנת 1966, כשאחת הסצנות המאולתרות לסרט נוצרה, בלימוזינה של דילן, שבאה לאסוף את ג'ון לנון בהייד פארק.

דילן, ששתה יין רב בלילה שלפני, חש במהלך הנסיעה כי בטנו גועשת. השניים החליפו דעות על שמות של אנשים ולהקות, כשלפתע החל דילן להתלונן על כאב בצידו. 'אני רוצה לחזור הביתה עכשיו. לראות משחק בייסבול. היי, אני מרגיש חולה מאד עכשיו ורוצה שכל זה יגמר. כמה זמן אנחנו מהמלון?'. המצב החל להחמיר מרגע לרגע. 'אני לא רוצה להיות חולה פה', נאנח דילן. 'מה אם אקיא על המצלמה? כבר עשיתי כל דבר אחר עם המצלמה הזו חוץ מלהקיא עליה'. פנבייקר הבמאי, שהפעיל את המצלמה, השיב: 'זה יהיה סיום נחמד. נקרא לסרט הזה 'מבשלים עם בוב דילן'. מה דעתך?'.

ג'ון העיר כי אינו מעוניין שדילן יקיא על נעליו. דילן ניסה להשיב את המצב לקדמותו והמשיך לשאול את ג'ון על אנשים, אך לפתע גנח: 'כמה זמן לוקח להגיע? תמהרו בבקשה'. ג'ון, שמצא את העניין מצחיק למדיי, העיר מהצד שלו: 'האם אתה סובל מעיניים צורבות? מצח מדליק? או שיער מתולתל? קח תרופת זימדון!'. ואז פנה לדילן וציווה בציניות: 'קדימה, זה רק סרט. תתעשת. אתה רוצה עוד כמה דולרים? זה יחזיק לך את הראש למעלה. הנה כסף... כסף...'.

דילן מצידו שם את ראשו בין ידיו והוסיף רק להיאנח. היה זה מפגש פסגה שהסתיים בקול אנחה חלושה. כשהגיע הרכב לבית המלון, נאלצו ג'ון ובמאי הסרט, די איי פנבייקר, לסחוב את האמן הסובל לחדרו.

מריאן פיית'פול על אקט הקאה אחר של דילן מול חיפושית: "דילן לא התעניין בביטלס חוץ מבג'ון. פול זכה ממנו לתגובות צוננות וראיתי את הרגע בו הוא הגיע עם תקליט דוגמה ובו שיר שעבד עליו עם הביטלס. זה היה שיר מתקדם מאד לתקופה, עם כל מיני אפקטים אלקטרוניים בו. פול, שנראה גאה ביותר, הניח את התקליט על מכשיר הפטיפון ונעמד בציפייה לקבל תשבחות, אבל דילן זיכה אותו בצעידה אל מחוץ לחדר. זה היה לא יאמן. הייתם צריכים לראות את הבעת הפנים של פול".

(השיר היה TOMORROW NEVER KNOWS...)

דילן: "הגעתי לביתו של ג'ון ועיניי קלטו את החפצים הרבים שקנה. מכוניות גדולות, גורילה מפוחלצת ואלפי פריטים שמילאו כל חדר בבית הגדול שלו. זה בטח עלה לו הון. כשחזרתי הביתה תהיתי כיצד ארגיש לו גם לי היה את כל זה. הרי יש לי את כל הכסף הנחוץ לזה. האם ההרגשה תהיה אמיתית? אז קניתי המון פריטים, מילאתי את ביתי בהם וישבתי במרכז. לא חשתי דבר".

ב-27 במאי בשנת 1967 יצאה כתבה בעיתון מלודי מייקר הבריטי בה חברי הביטלס ניסו לשדר כי העסקים כרגיל. זאת למרות שג'ון לנון הודה, שנים לאחר מכן, כי רצה לפרק את הלהקה ברגע שהם הפסיקו להופיע, באוגוסט 1966. הנה לשון הכתבה היישר מארכיון העיתונות שברשותי:

"הביטלס הגיעו למסיבה קטנה שנערכה בביתו של בריאן אפשטיין. המטרה לדבר שם עם עיתונאים בפעם הראשונה מזה חודשים רבים. כמעט כשנה היו חברי הביטלס לא תקשורתיים. ידענו שהם עושים תקליט ושהם מתכוונים לעבוד על סרט חדש, אבל חוץ מתמונה פה ושם, נראה היה לנו כי לא הכל שמח במחנה של הביטלס. ראינו את המראה החדש של ג'ון לנון כשהוא הצטלם לסרט 'כיצד ניצחתי במלחמה'. ראינו את השינוי בג'ורג' האריסון כשהוא חזר מהודו ולמדנו שרינגו ופול גידלו שפמים.

התקליטון האחרון שלהם, עם 'פני ליין' ו'שדות תות לנצח' לא הצליח להגיע למקום הראשון במצעד. אבל הביטלס לא הפכו למסוגרים לגמרי. למרות הבגדים הצבעוניים שלהם, הם עדיין אותם האנשים כפי שהיו לפני ארבע שנים. הדעות והאמונות שלהם נשארו כשהיו. רק עכשיו הם מבינים מדוע הם מאמינים בהם.

ג'ון לנון: 'היה לי זמן רב לחשוב ורק עכשיו אני מתחיל להבין הרבה דברים שהייתי אמור לדעת שנים לפני כן. אני מתחיל להבין את הרגשות שלי. אל תשכחו שמתחת לחולצה המדליקה הזו מסתתר איש בן מאה שנה שראה ועשה כה הרבה, אך באותו זמן ידע כה מעט'. הצטרפתי לג'ורג' שלעס גבעול סלרי. הוא לבש מכנסיים כהים וז'קט ממשי.

ג'ורג': 'לאנשים רבים יש את התפיסה המוטעית בנוגע להודו. הם מקשרים את זה ישר עם עוני ורעב אבל יש שם הרבה יותר מזה. יש שם את הרוחניות של האנשים ואת היופי שלהם. יש שם רמת רוחניות שלא נמצאת בשום מקום אחר. זה מה שניסיתי ללמוד שם. הדת שם היא יומיומית. לא כמו אצלנו, שבאים לכנסיה רק בימי ראשון'. התקליט החדש של הביטלס לקח להם כמעט שישה חודשים להכין אך כבר צצות ביקורות מעורבות עליו מעיתונאים שהקשיבו להקלטות. יכול להיות שהם הלכו פה רחוק מדי? ג'ורג' חושב שלא כך הדבר.

'אנשים ערים למה שקורה סביבם כיום. הם חושבים לעצמם ואני לא חושב שאפשר להאשים אותנו בזלזול באינטליגנציה של הקהל שלנו'. ג'ון מסכים איתו. 'האנשים שקנו את התקליטים שלנו בעבר חייבים להבין שאנחנו לא יכולים להמשיך ולעשות את אותו הדבר לנצח. אנחנו חייבים להשתנות ואני חושב שאנשים יודעים את זה. הלכתי לפינה בה ישב פול, שכבר הספיק לגלח את השפם שלו. הוא נראה רזה מתמיד ונראה לוגם שמפניה. 'חיכינו ממש בציפייה לערב הזה כי לאחרונה פורסמו עלינו כל כך הרבה דברים לא נכונים. לא חשבנו לרגע להתפרק. אנחנו רוצים להמשיך ולהקליט ביחד. הביטלס חיים!', אמר והרים את כוס השמפניה שלו כדי לחזק את דבריו".

ב-27 במאי בשנת 1968 הוקלטה קלאסיקה כבדה מחתרתית אמיתית. הלהקה הייתה IRON BUTTERFLY והשיר היה IN A GADDA DA VIDA.

זה היה כשחברת התקליטים, אטלנטיק, קבעה סשן הקלטה באולפני ULTRASONIC בלונג איילנד, ניו יורק.

טכנאי ההקלטה, דון קאסל, ביקש מחברי להקת איירון באטרפליי (פרפר הברזל) שבאולפן להתחמם באולפן עם שיר בכדי לאפשר לו לאזן את ערוצי ההקלטה עד שמפיק האלבום, ג'ים הילטון, יגיע. אז החלו הנגנים לבצע את יצירתם החדשה, שכבר נוגנה על ידם במהלך סיבוב ההופעות שהיה לפני הסשן הזה. הם לא ידעו שהם מוקלטים בזה הרגע על סליל ההקלטה. פנס האור האדום, שמסמן כי יש הקלטה באולפן, לא נראה בעיניהם והם פשוט ניגנו באולפן להנאתם. למזלם (ולמזלנו) הם לא עצרו באמצע הטייק.

הם גם לא ייחסו חשיבות לכך שקאסל קרא להם להקשיב למה שהם כרגע ניגנו. מבחינתם זה היה ג'אם רגיל. אך כשהוא סובב את סרט ההקלטה להתחלה כדי להקשיב לתוצאה מבחינת סאונד, הוא גילה שיש כאן משהו שהוא הרבה מעבר לכך. אז הוחלט כי ההקלטה הזו היא שתיכנס לאלבום. ערוצי השירה והגיטרה הוקלטו מחדש על הטייק הקיים כדי לבצע שיפורים ותיקונים, אך בסיס השיר הוא למעשה טייק ראשון. הקלטה בת 17 דקות שתיכנס בשנים הבאות לפנתיאון של עולם הרוק.

הרבה לא יודעים זאת, אך הקטע IN A GADDA DA VIDA הולחן במקור כבלדת קאנטרי באורך של דקה ועשרים שניות. כשהזמר-קלידן, דאג אינגל, הביא את השיר בצורתו הראשונה ללהקה, החברים בה החלו לטפל בו והוא הפך למשהו אחר.

שם השיר במקור היה IN THE GARDEN OF EDEN, אך בשלב מסוים בזמן החזרות, בביתו של אינגל, הוא הדגים ללהקה את שיר הקאנטרי החדש שהוא כתב. אך הוא היה כה שיכור שהוא מילמל בטעות את המילים, המתופף, רון בושי, כתב על נייר את המילים ששמע שיוצאות מפיו של אינגל וזה הפך לשם הסופי.

סולו התופים של בושי נשמע אמנם פשטני, אך הוא מאד מדויק ומעולה בגישה שלו. הסולו הזה נתן אפשרות להמון אנשים לתופף לצדו מבלי להרגיש שהם מאבדים את הקצב. יש בסולו הזה, בגלל שמירת הזמן הריתמי שבו, רצון למחוא כפיים או אף לרקוד לצליליו. זה נשמע כמו סולו שיבטי. אין ספק שמדובר כאן בסולו של מתופף שהוא מוזיקאי מצוין בנשמה שלו. אחד שלא ממהר להציג את הווירטואוזיות שלו אלא יותר את הנשמה שלו.

גרסה מקוצרת של היצירה (באורך של כשלוש דקות) שוחררה כסינגל וזינקה למקום ה-30 במצעד האמריקני. בעקבות הצלחת התקליטון נמכר האלבום המלא בארבעה מיליון עותקים רק בארה"ב והפך לפריט הנמכר ביותר בקטלוג של חברת אטלנטיק, עד שהשיא הזה נשבר בשנת 1971 עם אלבומה הרביעי של להקת לד זפלין.

ב-27 במאי בשנת 1977 יצא התקליט AMERICAN STARS 'N BARS של ניל יאנג.

קודם כל, הנה מה שיאנג כתב עליו באתר הארכיב שלו: "התקליט הוקלט בחלקו בבית הלבן שבחוות BROKEN ARROW ובחלקו במקומות שונים במהלך תקופה של 18 חודשים. זה יותר סוג של אלבום מדווח מאשר אלבום קונספט או משהו שכזה. יש פה חמישה שירים עם קרייזי הורס, לינדה רונסטאדט וניקולט לארסון. גם הכנרית קרול מיידו הייתה שם וזה בצד הראשון של התקליט.

צד ב' מכיל חומרים מהשניים וחצי האחרונות. השחר LIKE A HURRICANE הוקלט חודשים לפני הסשן בבית הלבן. אז אסור היה לי לדבר או לשיר, בהוראת רופא, ובהמשך הקלטתי על הפלייבק שירה ראשונית. בסוף החלטנו להשתמש דווקא בה".

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על תקליט זה:

"כרגע זה כמעט בלתי אפשרי להכריע את ניל יאנג. בשנים האחרונות יש לו את הסגנונות האוונגרדיים ביותר להתעלם בכוונה מחיבתו של הציבור למוצר מפוסטר, בכך שהוא משכלל את טכניקת ההקלטה הגסה אך הספונטנית של בוב דילן. נגינה בגיטרה חשמלית גולמית ומלאת רוח עם דינמיט נפשי, מתהדרת במישוש ובייחודיות שאין כמוהו לגיטריסט מאז ג'ימי הנדריקס. יאנג כתב שירים רגישים ויפים ובכל זאת הוא ניגן רוק עם האכזריות המטריפה של הרולינג סטונס, כשהם הכי מחוספסים. כמובן שהוא הובן לא נכון ובאופן נמהר מדי.

מאז 'אחרי הבהלה לזהב' (1970) ו'הארווסט' (1972), הגישו מעריצים רבים לשעבר האשמות נוקבות נגדו בגין פינוק עצמי חולני ובחוסר הבנה מסומם.

אבל כשמבינים את השירים האלו של האלבומים הידועים לשמצה שלו, מתחילים לתפוס את האפשרות שאולי יאנג הוא הפוסט-רומנטי הראשון (והיחיד?) של הרוק. שהוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים, אבל צריכים לדעת. אכן, אני חושד שיאנג לקח את אחת הנסיעות הארוכות ביותר וללא מפות, כשהוא מעולם לא האט גם בנקודת האל-חזור. אני לא אומר שהוא שמח, אבל מי לעזאזל שמח?

לאחר שעבר את ההיבטים ההרסניים יותר של הרומנטיקה, ניל יאנג בהחלט מנצל את מלוא הזכויות שלו, ומצביע על הסתירות במסלולו לכל מי שיקשיב לו. אולי רק אדם שיודע את התשובות באמת יכול לראות את שני הצדדים של השאלות.

לניל יאנג יש סיכוי טוב מאוד להיות אמן הרוק האמריקני החשוב ביותר בשנות השבעים. יש לקחת בחשבון את ברוס ספרינגסטין, ג'קסון בראון ואחרים, כמובן, אבל אני לא מכיר מישהו שהולך באותה תעוזה כמו יאנג".

ב-27 במאי בשנת 1977 יצא תקליטון חדש ללהקת סופרטרמפ, עם השיר GIVE A LITTLE BIT.

השיר נכתב לראשונה על ידי הזמר-גיטריסט הלהקה, רוג'ר הודסון, כשהיה בן 19 ולפני שהוא הוצג ללהקה להקלטה, חמש עד שש שנים מאוחר יותר. הודסון הצהיר כי השיר נוצר בהשראת ALL YOU NEED IS LOVE של הביטלס.

הודסון: "אפילו בגיל צעיר לא מושכל כשכתבתי את השיר הזה, ראיתי שהעולם זקוק לאהבה. האמנתי באהבה - זה תמיד היה לאהבה - ופשוט הרגשתי שזה הדבר הכי חשוב בחיים. השיר הזה באמת קיבל חיים משלו, ואני חושב שהוא אפילו יותר רלוונטי היום מאשר כשכתבתי אותו. כי אנחנו באמת צריכים להעריך אהבה בצורה הרבה יותר עמוקה".

המתופף בוב סיבנברג סיפר: "רוג'ר עבד די הרבה זמן על המנגינה הזו. הייתי שומע את השיר בחדרי מלון ובמקומות כאלו. הוא היה עם השיר עוד כשהצטרפתי לראשונה ללהקה, בשנת 1973, אז הכרתי את המנגינה".

קרדיט הכתיבה את השיר ניתן לקלידן-זמר הלהקה, ריק דייויס, ורוג'ר הודסון, אם כי מדובר בשיר שכתב רק האחרון. זאת כי השניים חלקו קרדיטים בכתיבת שירי הלהקה משנת 1974 עד 1983, כאשר הודסון עזב את סופרטרמפ.

ב-27 במאי בשנת 1966 הופיע בוב דילן את הופעתו השנייה ברויאל אלברט הול, לונדון.

האולם היוקרתי הזה היה מלא מפה לפה וסיים סיבוב הופעות בריטי ודרמטי, כשגם פה החל את הופעתו בסט אקוסטי, שכבר במהלכה החלו להישמע קריאות בוז לעברו. במחצית השנייה העלה את חברי להקת הליווי החשמלית שלו.

לפי הדיווח שמצאתי במלודי מייקר, ההתרסה מצדו החלה באמצע הסט האקוסטי, כשלפתע קטע את רצף שיריו ואמר למיקרופון: "אני לא אופיע יותר באנגליה. אז ברצוני להגיד לכם שהשיר הבא שלי הוא מה שהעיתונים שלכם יקראו לו בתואר 'שיר על סמים'. מבחינתי זה וולגארי".

ב-27 במאי בשנת 2012 מת גיל סקוט-הירון. מי זה, אתם שואלים? ובכן, פיתחו את הראש שלכם ותגלו דבר מיוחד.

קודם כל, הוא היה משורר ואמן הקלטות שסגנון הדיבור המסונכרן שלו וביקורתו הנוקבת על פוליטיקה, גזענות ותקשורת המונים הפכו אותו לקול בולט של תרבות המחאה השחורה בשנות ה-70. הוא גם נחשב כהשפעה מוקדמת על זרם ההיפ-הופ.

מותו הוכרז בציוץ טוויטר על ידי המו"ל הבריטי שלו ואושר למחרת על ידי נציג אמריקני של חברת התקליטים שלו.

במהלך שנות השבעים נתפס סקוט-הירון נתפס כילד פלא בעל פוטנציאל משמעותי, אם כי מעולם לא השיג יותר מפופולריות קאלט. הוא הקליט 13 אלבומים, בין השנים 1970 עד 1982. אך באמצע שנות השמונים הוא החל לדעוך, ופלט ההקלטות שלו הואט עד לטפטוף. בשנים מאוחרות יותר, הוא נאבק בפומבי בהתמכרות לסמים והורשע פעמיים בגלל קוקאין, ואף ישב בכלא.

פרשנים השתמשו לפעמים במצוקתו כדוגמה לחומרה של חוקי הסמים בניו יורק. ובכל זאת חבריו נחרדו גם מירידתו. בראיונות איתו הוא התחמק לעיתים קרובות משאלות בנוגע לסמים, כשברור לכולם שעם מצבו הפיזי הירוד יש בעיה גדולה.