כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-27 במאי (27.5) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "מעולם לא אהבתי את הביטלס או מתבודדי הרמן. רוק'נ'רול עבורי היו הסטונס והיארדבירדס" (רוד סטיוארט)
ב-27 במאי בשנת 1966 קרה דבר שהחל כמפגש פסגה מצולם, שקיבל תפנית מפתיעה ולרעה. בוב דילן החליט לצלם סרט על מסע הופעותיו, בשנת 1966, כשאחת הסצנות המאולתרות לסרט נוצרה, בלימוזינה של דילן, שבאה לאסוף את ג'ון לנון בהייד פארק.
דילן, ששתה יין רב בלילה שלפני, חש במהלך הנסיעה כי בטנו גועשת. השניים החליפו דעות על שמות של אנשים ולהקות, כשלפתע החל דילן להתלונן על כאב בצידו. 'אני רוצה לחזור הביתה עכשיו. לראות משחק בייסבול. היי, אני מרגיש חולה מאד עכשיו ורוצה שכל זה יגמר. כמה זמן אנחנו מהמלון?'. המצב החל להחמיר מרגע לרגע. 'אני לא רוצה להיות חולה פה', נאנח דילן. 'מה אם אקיא על המצלמה? כבר עשיתי כל דבר אחר עם המצלמה הזו חוץ מלהקיא עליה'. פנבייקר הבמאי, שהפעיל את המצלמה, השיב: 'זה יהיה סיום נחמד. נקרא לסרט הזה 'מבשלים עם בוב דילן'. מה דעתך?'.
ג'ון העיר כי אינו מעוניין שדילן יקיא על נעליו. דילן ניסה להשיב את המצב לקדמותו והמשיך לשאול את ג'ון על אנשים, אך לפתע גנח: 'כמה זמן לוקח להגיע? תמהרו בבקשה'. ג'ון, שמצא את העניין מצחיק למדיי, העיר מהצד שלו: 'האם אתה סובל מעיניים צורבות? מצח מדליק? או שיער מתולתל? קח תרופת זימדון!'. ואז פנה לדילן וציווה בציניות: 'קדימה, זה רק סרט. תתעשת. אתה רוצה עוד כמה דולרים? זה יחזיק לך את הראש למעלה. הנה כסף... כסף...'.
דילן מצידו שם את ראשו בין ידיו והוסיף רק להיאנח. היה זה מפגש פסגה שהסתיים בקול אנחה חלושה. כשהגיע הרכב לבית המלון, נאלצו ג'ון ובמאי הסרט, די איי פנבייקר, לסחוב את האמן הסובל לחדרו.
מריאן פיית'פול על אקט הקאה אחר של דילן מול חיפושית: "דילן לא התעניין בביטלס חוץ מבג'ון. פול זכה ממנו לתגובות צוננות וראיתי את הרגע בו הוא הגיע עם תקליט דוגמה ובו שיר שעבד עליו עם הביטלס. זה היה שיר מתקדם מאד לתקופה, עם כל מיני אפקטים אלקטרוניים בו. פול, שנראה גאה ביותר, הניח את התקליט על מכשיר הפטיפון ונעמד בציפייה לקבל תשבחות, אבל דילן זיכה אותו בצעידה אל מחוץ לחדר. זה היה לא יאמן. הייתם צריכים לראות את הבעת הפנים של פול".
(השיר היה TOMORROW NEVER KNOWS...)
דילן: "הגעתי לביתו של ג'ון ועיניי קלטו את החפצים הרבים שקנה. מכוניות גדולות, גורילה מפוחלצת ואלפי פריטים שמילאו כל חדר בבית הגדול שלו. זה בטח עלה לו הון. כשחזרתי הביתה תהיתי כיצד ארגיש לו גם לי היה את כל זה. הרי יש לי את כל הכסף הנחוץ לזה. האם ההרגשה תהיה אמיתית? אז קניתי המון פריטים, מילאתי את ביתי בהם וישבתי במרכז. לא חשתי דבר".
כמו כן, ב-27 במאי בשנת 1966 הופיע בוב דילן את הופעתו השנייה ברויאל אלברט הול, לונדון.
האולם היוקרתי הזה היה מלא מפה לפה וסיים סיבוב הופעות בריטי ודרמטי, כשגם פה החל את הופעתו בסט אקוסטי, שכבר במהלכה החלו להישמע קריאות בוז לעברו. במחצית השנייה העלה את חברי להקת הליווי החשמלית שלו.
לפי הדיווח שמצאתי במלודי מייקר, ההתרסה מצדו החלה באמצע הסט האקוסטי, כשלפתע קטע את רצף שיריו ואמר למיקרופון: "אני לא אופיע יותר באנגליה. אז ברצוני להגיד לכם שהשיר הבא שלי הוא מה שהעיתונים שלכם יקראו לו בתואר 'שיר על סמים'. מבחינתי זה וולגארי".
ב-27 במאי בשנת 1967 יצאה כתבה בעיתון מלודי מייקר הבריטי בה חברי הביטלס ניסו לשדר כי העסקים כרגיל. זאת למרות שג'ון לנון הודה, שנים לאחר מכן, כי רצה לפרק את הלהקה ברגע שהם הפסיקו להופיע, באוגוסט 1966. הנה לשון הכתבה היישר מארכיון העיתונות שברשותי:
"הביטלס הגיעו למסיבה קטנה שנערכה בביתו של בריאן אפשטיין. המטרה לדבר שם עם עיתונאים בפעם הראשונה מזה חודשים רבים. כמעט כשנה היו חברי הביטלס לא תקשורתיים. ידענו שהם עושים תקליט ושהם מתכוונים לעבוד על סרט חדש, אבל חוץ מתמונה פה ושם, נראה היה לנו כי לא הכל שמח במחנה של הביטלס. ראינו את המראה החדש של ג'ון לנון כשהוא הצטלם לסרט 'כיצד ניצחתי במלחמה'. ראינו את השינוי בג'ורג' האריסון כשהוא חזר מהודו ולמדנו שרינגו ופול גידלו שפמים.
התקליטון האחרון שלהם, עם 'פני ליין' ו'שדות תות לנצח' לא הצליח להגיע למקום הראשון במצעד. אבל הביטלס לא הפכו למסוגרים לגמרי. למרות הבגדים הצבעוניים שלהם, הם עדיין אותם האנשים כפי שהיו לפני ארבע שנים. הדעות והאמונות שלהם נשארו כשהיו. רק עכשיו הם מבינים מדוע הם מאמינים בהם.
ג'ון לנון: 'היה לי זמן רב לחשוב ורק עכשיו אני מתחיל להבין הרבה דברים שהייתי אמור לדעת שנים לפני כן. אני מתחיל להבין את הרגשות שלי. אל תשכחו שמתחת לחולצה המדליקה הזו מסתתר איש בן מאה שנה שראה ועשה כה הרבה, אך באותו זמן ידע כה מעט'. הצטרפתי לג'ורג' שלעס גבעול סלרי. הוא לבש מכנסיים כהים וז'קט ממשי.
ג'ורג': 'לאנשים רבים יש את התפיסה המוטעית בנוגע להודו. הם מקשרים את זה ישר עם עוני ורעב אבל יש שם הרבה יותר מזה. יש שם את הרוחניות של האנשים ואת היופי שלהם. יש שם רמת רוחניות שלא נמצאת בשום מקום אחר. זה מה שניסיתי ללמוד שם. הדת שם היא יומיומית. לא כמו אצלנו, שבאים לכנסיה רק בימי ראשון'. התקליט החדש של הביטלס לקח להם כמעט שישה חודשים להכין אך כבר צצות ביקורות מעורבות עליו מעיתונאים שהקשיבו להקלטות. יכול להיות שהם הלכו פה רחוק מדי? ג'ורג' חושב שלא כך הדבר.
'אנשים ערים למה שקורה סביבם כיום. הם חושבים לעצמם ואני לא חושב שאפשר להאשים אותנו בזלזול באינטליגנציה של הקהל שלנו'. ג'ון מסכים איתו. 'האנשים שקנו את התקליטים שלנו בעבר חייבים להבין שאנחנו לא יכולים להמשיך ולעשות את אותו הדבר לנצח. אנחנו חייבים להשתנות ואני חושב שאנשים יודעים את זה. הלכתי לפינה בה ישב פול, שכבר הספיק לגלח את השפם שלו. הוא נראה רזה מתמיד ונראה לוגם שמפניה. 'חיכינו ממש בציפייה לערב הזה כי לאחרונה פורסמו עלינו כל כך הרבה דברים לא נכונים. לא חשבנו לרגע להתפרק. אנחנו רוצים להמשיך ולהקליט ביחד. הביטלס חיים!', אמר והרים את כוס השמפניה שלו כדי לחזק את דבריו".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-27 במאי בשנת 1968 הוקלטה קלאסיקה כבדה מחתרתית אמיתית. הלהקה הייתה IRON BUTTERFLY והשיר היה IN A GADDA DA VIDA.
זה היה כשחברת התקליטים, אטלנטיק, קבעה סשן הקלטה באולפני ULTRASONIC בלונג איילנד, ניו יורק.
טכנאי ההקלטה, דון קאסל, ביקש מחברי להקת איירון באטרפליי (פרפר הברזל) שבאולפן להתחמם באולפן עם שיר בכדי לאפשר לו לאזן את ערוצי ההקלטה עד שמפיק האלבום, ג'ים הילטון, יגיע. אז החלו הנגנים לבצע את יצירתם החדשה, שכבר נוגנה על ידם במהלך סיבוב ההופעות שהיה לפני הסשן הזה. הם לא ידעו שהם מוקלטים בזה הרגע על סליל ההקלטה. פנס האור האדום, שמסמן כי יש הקלטה באולפן, לא נראה בעיניהם והם פשוט ניגנו באולפן להנאתם. למזלם (ולמזלנו) הם לא עצרו באמצע הטייק.
הם גם לא ייחסו חשיבות לכך שקאסל קרא להם להקשיב למה שהם כרגע ניגנו. מבחינתם זה היה ג'אם רגיל. אך כשהוא סובב את סרט ההקלטה להתחלה כדי להקשיב לתוצאה מבחינת סאונד, הוא גילה שיש כאן משהו שהוא הרבה מעבר לכך. אז הוחלט כי ההקלטה הזו היא שתיכנס לאלבום. ערוצי השירה והגיטרה הוקלטו מחדש על הטייק הקיים כדי לבצע שיפורים ותיקונים, אך בסיס השיר הוא למעשה טייק ראשון. הקלטה בת 17 דקות שתיכנס בשנים הבאות לפנתיאון של עולם הרוק.
הרבה לא יודעים זאת, אך הקטע IN A GADDA DA VIDA הולחן במקור כבלדת קאנטרי באורך של דקה ועשרים שניות. כשהזמר-קלידן, דאג אינגל, הביא את השיר בצורתו הראשונה ללהקה, החברים בה החלו לטפל בו והוא הפך למשהו אחר.
שם השיר במקור היה IN THE GARDEN OF EDEN, אך בשלב מסוים בזמן החזרות, בביתו של אינגל, הוא הדגים ללהקה את שיר הקאנטרי החדש שהוא כתב. אך הוא היה כה שיכור שהוא מילמל בטעות את המילים, המתופף, רון בושי, כתב על נייר את המילים ששמע שיוצאות מפיו של אינגל וזה הפך לשם הסופי.
סולו התופים של בושי נשמע אמנם פשטני, אך הוא מאד מדויק ומעולה בגישה שלו. הסולו הזה נתן אפשרות להמון אנשים לתופף לצדו מבלי להרגיש שהם מאבדים את הקצב. יש בסולו הזה, בגלל שמירת הזמן הריתמי שבו, רצון למחוא כפיים או אף לרקוד לצליליו. זה נשמע כמו סולו שיבטי. אין ספק שמדובר כאן בסולו של מתופף שהוא מוזיקאי מצוין בנשמה שלו. אחד שלא ממהר להציג את הווירטואוזיות שלו אלא יותר את הנשמה שלו.
גרסה מקוצרת של היצירה (באורך של כשלוש דקות) שוחררה כסינגל וזינקה למקום ה-30 במצעד האמריקני. בעקבות הצלחת התקליטון נמכר האלבום המלא בארבעה מיליון עותקים רק בארה"ב והפך לפריט הנמכר ביותר בקטלוג של חברת אטלנטיק, עד שהשיא הזה נשבר בשנת 1971 עם אלבומה הרביעי של להקת לד זפלין.
ב-27 במאי בשנת 1977 יצא התקליט AMERICAN STARS 'N BARS של ניל יאנג.
SIDE 1
1. The Old Country Waltz
2 .Saddle Up The Palomino
3 .Hey Babe
4 .Hold Back The Tears
5. Bite The Bullet
SIDE 2
1. Star Of Bethlehem
2. Will To Love
3. Like A Hurricane
4 .Homegrown
קודם כל, הנה מה שיאנג כתב עליו באתר הארכיב שלו: "התקליט הוקלט בחלקו בבית הלבן שבחוות BROKEN ARROW ובחלקו במקומות שונים במהלך תקופה של 18 חודשים. זה יותר סוג של אלבום מדווח מאשר אלבום קונספט או משהו שכזה. יש פה חמישה שירים עם קרייזי הורס, לינדה רונסטאדט וניקולט לארסון. גם הכנרית קרול מיידו הייתה שם וזה בצד הראשון של התקליט.
צד ב' מכיל חומרים מהשניים וחצי האחרונות. השחר LIKE A HURRICANE הוקלט חודשים לפני הסשן בבית הלבן. אז אסור היה לי לדבר או לשיר, בהוראת רופא, ובהמשך הקלטתי על הפלייבק שירה ראשונית. בסוף החלטנו להשתמש דווקא בה".
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על תקליט זה:
"כרגע זה כמעט בלתי אפשרי להכריע את ניל יאנג. בשנים האחרונות יש לו את הסגנונות האוונגרדיים ביותר להתעלם בכוונה מחיבתו של הציבור למוצר מפוסטר, בכך שהוא משכלל את טכניקת ההקלטה הגסה אך הספונטנית של בוב דילן. נגינה בגיטרה חשמלית גולמית ומלאת רוח עם דינמיט נפשי, מתהדרת במישוש ובייחודיות שאין כמוהו לגיטריסט מאז ג'ימי הנדריקס. יאנג כתב שירים רגישים ויפים ובכל זאת הוא ניגן רוק עם האכזריות המטריפה של הרולינג סטונס, כשהם הכי מחוספסים. כמובן שהוא הובן לא נכון ובאופן נמהר מדי.
מאז 'אחרי הבהלה לזהב' (1970) ו'הארווסט' (1972), הגישו מעריצים רבים לשעבר האשמות נוקבות נגדו בגין פינוק עצמי חולני ובחוסר הבנה מסומם.
אבל כשמבינים את השירים האלו של האלבומים הידועים לשמצה שלו, מתחילים לתפוס את האפשרות שאולי יאנג הוא הפוסט-רומנטי הראשון (והיחיד?) של הרוק. שהוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים, אבל צריכים לדעת. אכן, אני חושד שיאנג לקח את אחת הנסיעות הארוכות ביותר וללא מפות, כשהוא מעולם לא האט גם בנקודת האל-חזור. אני לא אומר שהוא שמח, אבל מי לעזאזל שמח?
לאחר שעבר את ההיבטים ההרסניים יותר של הרומנטיקה, ניל יאנג בהחלט מנצל את מלוא הזכויות שלו, ומצביע על הסתירות במסלולו לכל מי שיקשיב לו. אולי רק אדם שיודע את התשובות באמת יכול לראות את שני הצדדים של השאלות.
לניל יאנג יש סיכוי טוב מאוד להיות אמן הרוק האמריקני החשוב ביותר בשנות השבעים. יש לקחת בחשבון את ברוס ספרינגסטין, ג'קסון בראון ואחרים, כמובן, אבל אני לא מכיר מישהו שהולך באותה תעוזה כמו יאנג".
ב-27 במאי בשנת 1977 יצא תקליטון חדש ללהקת סופרטרמפ, עם השיר GIVE A LITTLE BIT.
השיר נכתב לראשונה על ידי הזמר-גיטריסט הלהקה, רוג'ר הודסון, כשהיה בן 19 ולפני שהוא הוצג ללהקה להקלטה, חמש עד שש שנים מאוחר יותר. הודסון הצהיר כי השיר נוצר בהשראת ALL YOU NEED IS LOVE של הביטלס.
הודסון: "אפילו בגיל צעיר לא מושכל כשכתבתי את השיר הזה, ראיתי שהעולם זקוק לאהבה. האמנתי באהבה - זה תמיד היה לאהבה - ופשוט הרגשתי שזה הדבר הכי חשוב בחיים. השיר הזה באמת קיבל חיים משלו, ואני חושב שהוא אפילו יותר רלוונטי היום מאשר כשכתבתי אותו. כי אנחנו באמת צריכים להעריך אהבה בצורה הרבה יותר עמוקה".
המתופף בוב סיבנברג סיפר: "רוג'ר עבד די הרבה זמן על המנגינה הזו. הייתי שומע את השיר בחדרי מלון ובמקומות כאלו. הוא היה עם השיר עוד כשהצטרפתי לראשונה ללהקה, בשנת 1973, אז הכרתי את המנגינה".
קרדיט הכתיבה את השיר ניתן לקלידן-זמר הלהקה, ריק דייויס, ורוג'ר הודסון, אם כי מדובר בשיר שכתב רק האחרון. זאת כי השניים חלקו קרדיטים בכתיבת שירי הלהקה משנת 1974 עד 1983, כאשר הודסון עזב את סופרטרמפ.
ב-27 במאי בשנת 2012 מת גיל סקוט-הירון. מי זה, אתם שואלים? ובכן, פיתחו את הראש שלכם ותגלו דבר מיוחד.
קודם כל, הוא היה משורר ואמן הקלטות שסגנון הדיבור המסונכרן שלו וביקורתו הנוקבת על פוליטיקה, גזענות ותקשורת המונים הפכו אותו לקול בולט של תרבות המחאה השחורה בשנות ה-70. הוא גם נחשב כהשפעה מוקדמת על זרם ההיפ-הופ. מותו הוכרז בציוץ טוויטר על ידי המו"ל הבריטי שלו ואושר למחרת על ידי נציג אמריקני של חברת התקליטים שלו.
במהלך שנות השבעים נתפס סקוט-הירון נתפס כילד פלא בעל פוטנציאל משמעותי, אם כי מעולם לא השיג יותר מפופולריות קאלט. הוא הקליט 13 אלבומים, בין השנים 1970 עד 1982. אך באמצע שנות השמונים הוא החל לדעוך, ופלט ההקלטות שלו הואט עד לטפטוף. בשנים מאוחרות יותר, הוא נאבק בפומבי בהתמכרות לסמים והורשע פעמיים בגלל קוקאין, ואף ישב בכלא.
פרשנים השתמשו לפעמים במצוקתו כדוגמה לחומרה של חוקי הסמים בניו יורק. ובכל זאת חבריו נחרדו גם מירידתו. בראיונות איתו הוא התחמק לעיתים קרובות משאלות בנוגע לסמים, כשברור לכולם שעם מצבו הפיזי הירוד יש בעיה גדולה.
סקוט-הירון היה אמן נשמה שהמוביל באלבומיו נקרא PIECES OF MAN והוא יצא בשנת 1971. לאחר כשנתיים מצאת תקליטו הראשון יצא תקליט זה שנפתח עם "המהפכה לא תסוקר בטלוויזיה" האלמותי, עם הגרוב הפ'אנקי של הבאס-תופים ועיטור חליל הצד שרוקד לצד מילות התוכחה של סקוט-הירון. זה נשמע נהדר מוזיקלית כי מנגנים שם הבסיסט רון קארטר, אושיית ג'אז ענקית שניגנה גם לצד מיילס דייויס בסיקסטיז. החלילן הוא יוברט לוז, שגם הוא ידוע היטב בעולם הג'אז. הגיטריסט הוא ברט ג'ונס והמתופף הוא ברנרד לי 'פריטי' ביורדי שידוע בעולם המוזיקה כאחד שידע היטב לשמור על הקצב הנכון. יד ימינו של סקוט בתקליט זה הוא הפסנתרן בריאן ג'קסון.
מכאן אנו נלקחים למסע ששזור בשירים משוחררים שנשמעים שונים מאלו של עולם הרוק או הרית'ם אנד בלוז. העיבודים מאווררים ומאפשרים לקולו של סקוט לפרוץ החוצה ולשכנע בהגשתו הכנה. אחד השירים הכואבים בתקליט הוא שיר הנושא, בו מתואר בן הרואה את אביו מתפרק לחתיכות מהבושה והכאב שספג. שיר נוסף נקרא 'הבית הוא היכן שהשנאה נמצאת' ובשיר השלישי בתקליט, 'ליידי דיי וג'ון קולטריין', אפשר לגלות, מן הסתם, שתיים מהשפעותיו.
זה תקליט חשוב שזכה לחשיפה בעיקר מפה לאוזן והושמע בתחנות הרדיו המחתרתיות השחורות של אז. לכן לא היה קל בזמנו להשיג עותקים שלו, אבל היום, בעידן של הוצאות תקליטים מחדש או לחיצה על שרת סטרימינג - אפשר להיחשף בקלות רבה יותר לצלילים האלו. אז למה אתם מחכים?
ב-27 במאי בשנת 2017 מת גרג אולמן והוא בן 69.
בשנת 1973 היה אלבום הסולו הראשון של גרג אולמן בשלבי הכנה מתקדמים כשלפתע נכנסה לו עבודת הקלטה נוספת עם להקתו (האחים אולמן) על האלבום BROTHERS AND SISTERS. בזכות הסשנים לאלבום הסולו הזה גילה אולמן קלידן נהדר בשם צ'אק ליוול וביקש ממנו להצטרף לאחים אולמן כחבר מן המניין, ליוול תרם את עבודת הפסנתר המופלאה שלו לאלבום BROTHERS AND SISTERS ולעוד כמה אלבומים בהמשך הדרך של הלהקה.
אחד המפתחות לקסם של אלבום הסולו הזה של אולמן, שנקרא LAID BACK, הוא ההפקה היפהפייה שלו. יש כאן תפקידים נהדרים של כלי נשיפה וכלי קשת. ויש כאן גם מקהלה של 14 זמרים. זה נשמע מצד אחד שונה לגמרי מהצליל של האחים אולמן, אך מצד שני זה נשמע כל כך טבעי על קולו של גרג, שהעדיף באלבום הזה להתמקד בשירה. זה ידוע שהוא גם נגן אורגן האמונד משובח, אך באלבום הזה יש מעט יחסית מהכלי הזה.
אז מה יש לנו בתקליט הזה? יש ביצועים מחודשים לשני שירים של האחים אולמן. הראשון הוא MIDNIGHT RIDER, שיצא במקור באלבום השני של האחים אולמן בשם IDLEWILD SOUTH. בתקליט של אולמן כאן מקבל השיר עיבוד אחר לגמרי. וכמה שזה יפה לשמוע את השיר הנהדר הזה בפרשנות שונה לגמרי של מי שכתב אותו. בעיבוד הזה אין את הקולות ההרמוניים שיש בביצוע של האחים אולמן, אך קולו העשיר של אולמן נשמע נהדר גם כשהוא לבדו. מה גם שכלי הנשיפה וכלי הקשת מוסיפים פה מימד חדש שאין במקור.
השיר השני שאולמן חידש כאן הוא PLEASE CALL HOME, שגם הוא במקור מאלבומה השני של להקת האחים אולמן. פה העיבוד די דומה למקור. אולמן שר כאן פחות בצרידות מהמקור. ושוב, זוהי גישה שונה ומרעננת לשיר שהוא נהדר במקור.
השיר ALL MY FRIENDS נפתח בצורה שמזכירה את WILD HORSES של הרולינג סטונס. אך מכאן הוא מקבל תפנית לעיבוד של כלי קשת נהדרים. אולמן מבצע באלבום גם שיר של ג'קסון בראון, שנקרא THESE DAYS. בראון ואולמן אינם זרים זה לזה. הם מכירים היטב. שיר של בראון קיבל ביצוע של אולמן עוד בלהקתו שהייתה לפני האחים אולמן - להקה בשם HOURGLASS, בה היה חבר ביחד עם אחיו הגדול, דוואן). אולמן הקליט את השיר שבראון כתב עוד לפני שבראון עצמו הקליט אותו. שם השיר היה CAST OFF ALL MY FEARS. כשבראון הקליט את השיר הזה באלבומו ציין הקרדיט על העטיפה את המשפט הבא: ARRANGEMENT INSPIRED BY GREGG ALLMAN.
האלבום נוטה ברובו ללכת לכיוון המוזיקלי האיטי והאוורירי יותר. הוא נשמע לרוב כמו אלבום שכיף לשים אותו בשעת לילה שקטה עם כוס יין.
יש פה רק שיר אחד שהוא באמת קצבי וזה DON'T MESS UP A GOOD THING. זהו שיר שהוקלט במקור בסוף שנות החמישים על ידי בובי מקלור. יש כאן נגינת סקסופון אפקטיבית של דייויד ניומן ועבודת פסנתר כמו שרק צ'אק ליוול מסוגל באמת לעשות. הפסנתרן הזה הוא באמת משהו מיוחד. דרך אגב, בשנים מאוחרות יותר הוא עבד גם עם הרולינג סטונס.
יש באלבום גם שני שירים חדשים יותר של אולמן. אחד מהם הוא השיר האהוב עליי באלבום - QUEEN OF HEARTS. זהו שיר אהבה מהסוג שגורם לי צמרמורות עונג בגוף. זה גם השיר היחיד באלבום שבו יש גיטרה חשמלית ככלי מוביל. והסקסופון של ניומן מעניק לשיר ניחוח ג'אזי עדין. שיר אהבה נוסף שאולמן כתב במיוחד לאלבום נקרא MULTI COLORED LADY.
האלבום נסגר עם גרסה לשיר העממי WILL THE CIRCLE BE UNBROKEN. אולמן מעניק לשיר ניחוח גוספלי עדין. גרג אולמן ציין בראיון עמו שהמלודיה של השיר הזה נתפרה על ידו ממלודיות שדוואן אולמן נהג לנגן בגיטרה שלו במהלך הג'אמים של האחים אולמן על הבמה. כך שמבחינת אולמן הצעיר השיר הזה הוא מין סגירת מעגל עם אחיו שנהרג בתאונת אופנוע ב-1971. האלבום של אולמן יצא באוקטובר 1973. אולמן עצמו יצא לסיבוב הופעות עימו לאחר שסיים את סיבוב ההופעות של האלבום BROTHERS AND SISTERS של האחים אולמן, שיצא באותה השנה.
למי שמכיר היטב את האחים אולמן אך לא מכיר את האלבום הזה צפויה הפתעה נעימה מאד. גרג אולמן בחר לא ללכת כאן לפי הנוסחה של הלהקה ההיא אלא להביא צד נוסף במוזיקליות שלו. שם האלבום בהחלט משקף את אווירת המוזיקה שבו. זה אלבום מוזיקלי מרגש מאד שמעניק למאזין זווית נוספת על אמן שהיה ידוע בכריזמה שלו הן כזמר והאמונדיסט והן כיוצר באחים אולמן. כמה עצוב שגם הוא הלך מאיתנו כדי לנגן במקום אחר.
ב-27 במאי בשנת 1977 יצא תקליטון חדש לסקס פיסטולס עם השיר GOD SAVE THE QUEEN. המוצר החדש נמכר כלחמניות טריות ועורר סערות בהתאם.
השיר הזה עוסק במרד בפוליטיקה הבריטית. הרבה צעירים חשו מנוכרים מהשלטון החונק של המלוכה המלכותית המיושנת, והמלכה (המלכה אליזבת), הייתה המטרה לחיצים שלהם. זה נקרא במקור NO FUTURE והלהקה ניגנה אותו בהופעותיה והקליטה גרסת דמו עם השם הזה, אבל שינתה אותו כשהסולן, ג'וני (לידון) רוטן, קיבל את הרעיון ללעוג על המלוכה הבריטית.
עטיפת התקליטון, שעוצבה על ידי ג'יימי ריד, שלמד במכללת קרוידון לאמנות עם מנהל הלהקה, מלקולם מקלארן, הכעיסה עוד יותר את הממסד. הכיתוב תוכנן כך שייראה כמו מכתב לדרישת כופר, רעיון שיועתק בצורות עיצוב רבות, אך במיוחד בקרב להקות פאנק עתידיות. השיר היה בראשו של ג'וני לידון הרבה לפני שהביא אותו ללהקה. הוא הסביר בראיון: "זה התרוצץ במוחי במשך חודשים, הרבה לפני שהצטרפתי לסקס פיסטולס. הרעיון היה לכעוס על האדישות של המלכה לאוכלוסיה והריחוק והאדישות שלה כלפינו כאנשים. נאלצתי לעבוד באתרי בנייה כדי לקבל את הכסף ללכת לקולג', כי רציתי לקדם את ההשכלה שלי ובכל זאת חייבו אותי במס. למה אני משלם על הפרה המטופשת ההיא שלא יכלה להקשיב לי?"
גם זה קרה ב-27 במאי:
- בשנת 1960 הופיע פרנק סינטרה לראשונה בחייו בטלוויזיה. זה היה בתוכנית בשם STAR SPANGLED REVUE SPECIAL בהנחייתו של בוב הופ.
- בשנת 1967 הודיעו חברות התקליטים COLUMBIA ו- RCA, שהן הולכות להעלות את מחירי התקליטים בדולר אחד למחיר של 4.98 דולר. הבשורה העציבה מאד את רוכשי התקליטים.
- בשנת 1975 פצחו להקות שיקגו והביץ' בויז במסע סיבוב הופעות משותף בארה"ב. בחלק מההופעות הצטרף לביץ' בויז על הבמה מנהיגה המעורער, בריאן וילסון. חלק מחברי הביץ' בויז התארחו לפני כן בקולות בהקלטת האולפן לשיר WISHING YOU WERE HERE של שיקגו.
- בשנת 1963 הוציאה חברת CAPITOL סינגל עם שיר שכתב פרנק זאפה בשם THE BIG SURFER. הזמר בשיר היה בחור בשם בריאן לורד.
- בשנת 1966 נולד שון קיני, המתופף של להקת אליס אין צ'יינס.
- בשנת 1943 נולדה הזמרת סילה בלאק (היא מתה באוגוסט 2015) ובשנת 1957 נולדה הזמרת סוזי סו, מלהקת סוזי והבאנשיז.
- בשנת 1967 נערכה הופעת הבכורה של הרכב הפולק הבריטי PENTANGLE. ההופעה נערכה ברויאל פסטיבל הול שבלונדון.
- בשנת 1974 נכנסה להקת אבבא בפעם הראשונה בקריירה שלה למצעד האמריקאי, עם השיר WATERLOO. ובשנת 2022 עלה לראשונה על הבמה מופע האוואטארים של הלהקה.
- בשנת 1957 הוציא באדי הולי (עם להקת THE CRICKETS) את תקליטונו הראשון, עם השיר THAT'LL BE THE DAY. התקליטון הגיע למקום הראשון באנגליה ולמקום השלישי בארה"ב. השיר הזה של הולי יצר מהפכה בעולם הרוק'נ'רול של אז, שרק החל את דרכו.
ב-27 במאי בשנת 1983 יצא אלבום חדש למייק אולדפילד ושמו CRISES. צדו הראשון הכיל יצירה אחת ששמה כשם התקליט. צד שני נפתח עם השלאגר MOONLIGHT SHADOW. אז עכשיו אספר לכם על התקליט בכללי וגם על הלהיט הזה...
מייק אולדפילד בספרו: "לאלבום הבא שלי, חיפשתי שוב השראה. חשבתי לעשות דבר דומה למה שעשיתי בלהיט GUILTY, אבל עם מוזיקאים בריטים, אז שכרתי כמה נגני הקלטות ממש טובים. למתופף סיימון פיליפס היה מוניטין של אמן אמיתי בתופים, גם הסתדרתי איתו טוב מאוד, אז ביקשתי שיעזור לי להפיק את האלבום. סיימון המליץ לי על כמה מחבריו. כולנו היינו באולפן שלי ומשהו שם קרה לפתע. קראתי לאלבום CRISES. העטיפה הנוצרה על ידי טרי אילוט, שקניתי מציוריו".
הרבה חושבים שהשיר MOONLIGHT SHADOW, עם שירתה של מגי ריילי, מדבר על הרצח של ג'ון לנון. אולדפילד סיפר שדווקא מה שהשפיע על כתיבת השיר היה הסרט "הודיני", עם טוני קרטיס.
משמעות השורה "נתפס באמצע מאה וחמש" עוררה בלבול במשך שנים רבות. אולדפילד נשאל לגבי המשמעות בראיון עמו, בשנת 1995, והסכים לגלות: "טוב, זה היה מאה וחמישה אנשים, דבר שבא לסמל כמות גדולה של אנשים. ככל הנראה זה היה מאה וחמישה במקום מאה וארבעה או מה שלא יהיה כי 'חמש' מתחרז עם השורה הבאה!" - וכך הוא הותיר את שואליו עם עוד סימני שאלה בעניין.
עם זאת, בספרו האוטוביוגרפי הוא גילה פרטים אחרים. אז שלפתי את הספר מספרייתי וניגשתי לתרגם את זה עבורכם: "לתקליטי הבא חיפשתי השראה חדשה. שכרתי נגני אולפן מיומנים וג'ימג'מנו כמה רעיונות, כשרעיון אחד בלט מהשאר. ממש אהבתי אותו אבל לא ידעתי אם הוא יהיה בסוף אינסטרומנטלי או עם שירה.
לא ידעתי מה לעשות עם זה אז הזמנתי כמה אנשים שיתרמו רעיונות. אחת מהם הייתה כוכבת הפאנק, הייזל אוקונור. כשהיא הגיעה אליי, גיליתי שהיא דווקא מאד נחמדה. אז הבנתי שאין דבר כזה - פאנק אמיתי. זה הכל היה באופן בו הם התלבשו והגישה. היא כתבה מילים לקטע האינסטרומנטלי, אך בסופו של דבר הרעיון שלה לא צלח.
לא ידעתי מה לעשות עם זה. ממש תלשתי שערות בניסיון למצוא משהו. יום אחד החלטתי להביא את הזמרת מגי ריילי, שהייתה זוגתו של קלידן שעבדתי איתו. ידעתי שיש לה קול טוב, אז החלטתי לקבוע זמן הקלטה איתה ועד אז לבוא עם רעיון ברור.
באותו לילה ישבתי עם בקבוק יין וספר חריזה והתחלתי לכתוב את מה שבא מראשי. לקח לי לילה שלם, כשהירח והצללים שראיתי אז נכנסו לכתיבת השיר. הרבה מילים נכנסו לשיר רק כי התחרזו היטב. לפתע הכנסתי לעלילה יריות אקדח ואנשים מיהרו להצביע על זה כדבר שקשור ברצח ג'ון לנון. מעולם לא התכוונתי שזה יהיה כך. בכל אופן, הייתי בניו יורק ביום בו הוא נרצח ואולי משהו מזה נכנס לתת ההכרה שלי. סיימתי לכתוב בארבע לפנות בוקר.
מגי הגיעה למחרת וניסתה בתחילה לשיר את זה כזמרת נשמה. לא רציתי את זה כך וביקשתי ממנה לשיר הכי נקי שאפשר. משהו בסגנון האנגלי העממי. שירה עם קצב ברור מאחוריה. לא סבלתי שירה עם גוון אמריקני. כנראה בגלל זה אני ממש אוהב את שירתו של רוברט וויאט. הוא אחד הזמרים היחידים שאני מכיר ששר בקולו הטבעי לגמרי".
רוק ישראלי - ב-27 במאי בשנת 1970, באולם 'ויקס' שבירושלים, רשם מחזה-הרוק "מלכת אמבטיה" שיא בתגובות אלימות מצד הקהל. מטח האבנים הראשון שהושלך שבר את דלת כניסת החירום של האולם, שהייתה עשויה מזכוכית.
היה ידוע לכל כי יש סיכוי גדול שההצגה השערורייתית תופסק גם הפעם. האלימות הגיעה הפעם מצד אנשי גוף בשם פי"ח (פאשיזם ישראלי חדש). ברחבי קמפוס האוניברסיטה פוזרו, ימים לפני קיום ההצגה, כרוזים מטעם אנשי גוף זה, שהבטיחו 'להפוך אמבטיה של בוץ לאמבטיה של דם'. יוזמי האירוע גייסו לשירותיהם גם עבריינים ירושלמיים שהיו מוכרים למשטרה. בתוך האולם ישב אחד הסטודנטים המרכזיים בהפיכה ולפי סימן מוסכם השליך רסיסי זכוכית אל הבמה. יו"ר התאחדות הסטודנטים, יונה יהב, קלט מיד את מעשיו, התנפל עליו והשליך אותו מהאולם. היה זה אות לתחילת המהומה.
מה קרה שם בהמשך? את הסיפור השלם על הכאוס מהצגה זו תגלו בספרי השני, "רוק ישראלי 1973-1967" (כולל ראיונות בלעדיים שערכתי עם בסיסט המחזה, יוסי מנחם, והמתופף-מלחין, זהר לוי)
ב-27 במאי בשנת 1966 יצא תקליטון ללהקת היארדבירדס, OVER UNDER SIDEWAYS DOWN1966.
להקת היארדבירדס הייתה מהבולטות בלהקות הקצב של אנגליה. אולי גם בשל העובדה שפעלו בה שלושה גיטריסטים מהמובילים בתחום - אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג'. השיר, עם הארומה הפסיכדלית והגיטרה של בק שנשמעת כסיטאר, יצא במהרה על גבי תקליטון בניסיון למנוע מהתקשורת להמשיך ולשער בדפוס שהלהקה מתפרקת. זאת כי במאי 1966 הוציא זמר הלהקה, קית' רלף תקליטון סולו, עם השיר MR. ZERO, שנשמע בסגנון פולקי ושונה מזה של להקתו. בסוף, התקליטון שלו נכשל.
מבקרי מוסיקה בריטיים של אז אהבו את התוצאה. אחת שכזו היא פני וולנטיין, מבקרת מוסיקה נחשבת אז, שכתבה בטור שלה: "הדברים מגיעים פה למקום מוזר, בחיפוש הלהקה אחר צליל חדש. עם זאת, יש פה מחיאות כפיים, קריאות 'היי' בסגנון רוסי, ניחוחות הודיים וצליל שנשמע כתפילה ערבית. אני חושבת שזה מרתק". השיר הפך להצלחה כשהגיע למקום העשירי במצעד המכירות הבריטי.
המתופף, ג'ים מקארתי, הסביר: "השיר עסק בסיטואציה של בילוי טוב בשנות ה-60. לבזבז את המשכורת בכיף. אבל מסביב הכל לא היה כיף. זה היה מאוד כמו מיקרוקוסמוס של חיים, באמת. מאוד קיצוני, כי היינו בראשי מצעדים והלכנו למקומות פנטסטיים. מקומות כמו קליפורניה שהיו רק החלום שלנו אחרי שהיינו בלונדון שלאחר המלחמה, שהייתה די עגומה ודי עלובה פתאום הנה אנחנו בקליפורניה שטופת השמש, שם דברים קורים הדברים העשירים והיו בחורות ומכוניות מקסימות. זה במקום לשבת כל הלילה באוטובוס ולנסוע להופעה ולא מסוגלים לעצור מלהרגיש עלובים ועייפים".
המפיק אז היה סיימון נאפייר בל, שסיפר באחד מספריו: "זה היה די מעניין להיות מפיק תקליטים. הלהקה הציבה את כלי הנגינה שלה באולפן ואז חבריה התעסקו בהנחת הקצב לשיר החדש. לאחר זמן מה הם אמרו שיש להם את זה. בינתיים, טכנאי ההקלטה שיחק עם המיקרופונים והכפתורים להתאמת הסאונד, ומדי פעם הוא שאל אותי מה אני חושב. רציתי לשמח אותו אז בעיקר אמרתי שזה נשמע די נחמד, אבל לפעמים, רק כדי לשמור עליו עירני, אמרתי שאני לא בטוח.
לאחר שהוחלט על הצליל והקצב, הלהקה סוף סוף ניגנה לזמן מה, ואז נגן הבס, פול סמואל-סמית', אמר שיש להם הקלטת בסיס טובה. הוא היה שותף להפקה איתי אז לקחתי את המילה שלו ושאלתי, 'מה הלאה?' והוא ענה את התשובה - 'קולות', אבל למרבה הצער הם לא הצליחו לחשוב על משהו. אמרתי שמאחר שתקליטי פופ לא היו יצירות של אינטלקט גדול, אין טעם ללחוץ על המוח ביצירתם. הצעתי שהם ישירו פזמון של זבל מוחלט: 'מעל, מתחת, הצידה, למטה, אחורה, קדימה, מרובע ועגול'. ואז הלכתי לשתות כוס תה.
כשחזרתי, הם עשו את זה וזה נשמע די עליז. אבל איכשהו הרגשתי שלא תרמתי הרבה להפקה, אז הצעתי שזה יכול להיות די כיף אם הם יצעקו 'היי' פעם או פעמיים בתחילת השיר. הם כיבדו את הצעתי, נכנסו לתא השירה באולפן וצעקו 'היי' בכל מקום, וזהו.
כשטכנאי ההקלטה עשה מיקס לתקליטון, הוא שלח עותק למשרד שלי. הקשבתי וחשבתי שאני כנראה מפיק די טוב. אבל לא הייתי כל כך בטוח לגבי היכולות שלי כמנהל. אבל כשהתקליטון של היארדבירדס הצליח, ל מיני אנשים התחילו להתקשר אלי ולבקש ראיונות. הייתי הסלבריטאי החדש מאחורי הקלעים, האדם שעבר לגור בעסקי המוזיקה. בריאן אפשטיין התעייף עם הסיפורים שלו על הביטלס, ואנדרו לוג אולדהם עבר עם הרולינג סטונס את אחת התקופות הלא ידידותיות שלו, אבל אני הייתי נחמד ביותר. אז כולם באו לראות אותי. מלכתחילה, ניסיתי לומר להם את האמת: 'אה, זה היה כלום. זה פשוט קרה'. אבל הם התעקשו שאני צנוע מדי".
ב-27 במאי בשנת 1994 התאחדה להקת איגלס, לראשונה, בהופעה מיוחדת.
לאחר הפסקה של 14 שנים, חברי להקת איגלס התאחדו להופעה בבורבנק, קליפורניה, וסגרו את המופע עם השיר DESPERADO. לאחר מכן יצאו הם לסיבוב ההופעות שנקרא HELL FREEZES OVER, שנקרא לפי ציטוט מתשובה לשאלה שנשאל אחד מחברי הלהקה - "איגלס יתאחדו רק כשהגיהנום יקפא".
חברי איגלס נפרדו בשנת 1980 לאחר סיבוב הופעות מפרך כדי לקדם את אלבומם THE LONG RUN, שלקח אותו לקח להם 18 חודשים להשלים. הם נפרדו זה מזה כשהם תשושים ומרירים.
בשנת 1993, חמשת חברי הלהקה חזרו יחד כדי להופיע בסרטון לעיבוד המחודש של טראוויס טריט ללהיטם הראשון, TAKE IT EASY. הצילומים הלכו כל כך טוב, שהם החליטו להרכיב את הלהקה בחזרה. מחירי הכרטיסים לסיבוב האיחוד הזה היו יקרים ביותר, אך נחטפו בהיסטריה וזה גרם לאמני רוק רבים אחרים להעלות את מחירי הכרטיסים להופעותיהם וכך להבטיח שמנהל הבנק שלהם יחייך אליהם חיוך רחב.
ב-27 במאי בשנת 1975 יצא בארה"ב התקליט VENUS AND MARS של פול מקרטני ולהקת כנפיים. תקליט זה יצא באנגליה שלושה ימים לאחר מכן.
SIDE 1
1. Venus And Mars
2. Rock Show
3. Love In Song
4. You Gave Me The Answer
5. Magneto And Titanium Man
6. Letting Go
SIDE 2
1. Venus And Mars (Reprise)
2. Spirits Of Ancient Egypt
3. Medicine Jar
4. Call Me Back Again
5. Listen To What The Man Said
6. Treat Her Gently (Lonely Old People)
7. Crossroads Theme
אחרי שפול ולינדה מקרטני הוציאו את כל אלבומיהם בשנים 1974-1970 דרך חברת APPLE, הם החליטו לקפוץ ספינה בשנת 1975 לחברת CAPITOL. התקליט הראשון שיצא בחברה החדשה היה VENUS AND MARS ושלושת הסינגלים שיצאו ממנו.
ההקלטות לאלבום הזה החלו באולפני אבי רואד בנובמבר 1974, עם הרכב חדש של להקת WINGS. פול, לינדה ודני ליין נשארו מההרכב הקודם. את עמדת הגיטרה תפס ג'ימי מקולוק (שהיה לפני כן בלהקות THUNDERCLAP NEWMAN ו- STONE THE CROWES) ובתופים היה ג'ף בריטן, שניגן לפני כן בלהקת EAST OF EDEN. ב-16 בינואר 1975 הגיעו חברי הלהקה ללואיזיאנה על מנת להקליט שם באולפני SEA SAINT. האולפן הזה היה בבעלותו של המוזיקאי אלן טוסאינט, שהיה מאד מוערך בעיני פול. הסשנים התחילו באולפנים ההם באווירה לא טובה. בריטן המתופף נכנס לוויכוחים קשים עם מקולוק הגיטריסט וגם עם דני ליין.
בריטן החליט שנמאס לו ופרש. למרות שמקרטני יכל לתופף בעצמו בהקלטות, הוא החליט להביא בחור אמריקני שענה לשם ג'ו אינגליש (נתון מצחיק לאור העובדה שהוא היה האמריקני היחיד בלהקה). בתקופה ההיא חי אינגליש באטלנטה וניגן עם הזמר בוני בראמלט (לשעבר מהצמד דלייני ובוני).
בגלל שחוזה ההקלטות של הביטלס מול חברת EMI עמד לפוג בינואר 1976, כל ארבעת חברי הלהקה יכלו לחתום היכן שרצו על מנת להוציא את תקליטיהם. חברת EMI, שראתה בפול מקרטני את הקלף החזק מהארבעה, רדפה אחריו שיחתום אצלה שוב. הם הציעו לו בונוסים מפתים מאד. מה גם שג'ון לנון היה רחוק מלחפש חוזה הקלטות חדש. הוא רצה מאד בתקופה ההיא פשוט להישאר בבית שלו. אך מקרטני בחר להישאר עם CAPITOL כי הרגיש ששם יקבל שיווק טוב יותר.
האלבום VENUS AND MARS קיבל ביקורות טובות כשיצא, עם כי לא נלהבות כמו אלבומו הקודם של מקרטני, BAND ON THE RUN. פתיחת האלבום מכניסה את המאזין לסוג של קונספט אסטרולוגי שיחזור בהמשכו. השיר הקצרצר בפתיחה עובר מהר לשיר הרוקי, שנקרא ROCK SHOW. מקרטני חיבר מילים עם שמות של אולמות ידועים רק כתרגיל לחריזה. אלן טוסאינט ניגן בפסנתר בשיר הזה.
אחרי זה מגיעה הבלדה, שאני אישית מאד אוהב באלבום, LOVE IN SONG. השיר הזה הוקלט באולפני אבי רואד כשג'ף בריטן עוד היה המתופף.
השיר YOU GAVE ME THE ANSWER הוא שיר שאני אישית לא אוהב. עניין של טעם אישי. יש כאן קריצה לסאונד הביג-באנד של שנות הארבעים. מקרטני היה אלוף בכתיבת שירים בסגנון הזה. דוגמה נוספת לכך היא HONEY PIE מהאלבום הלבן של הביטלס. טעמי האישי לא מושך אותי לשירים מהסוג הנוסטלגי הזה.
פול אהב לקרוא ספרי קומיקס, ובהשראתם כתב את השיר הבא בתקליט, MAGNETO AND TITANIUM MAN. הוא קרא המון קומיקס בעת חופשה בג'מייקה. הוא קנה אותם בכמויות בסופרמרקטים שהיו שם. למרות שמקרטני הפסיק לקרוא ספרי קומיקס בגיל 11, הוא גילה אותם שוב בסבנטיז. הוא אהב את הציורים ואת שמות הדמויות שבהם.
צד א' נסגר עם השיר LETTING GO, שהוא אחד השירים הטובים יותר באלבום. גם בשיר הזה ניגן בתופים ג'ף בריטן.
צד ב' של האלבום נפתח בגרסה שונה של שיר הפתיחה. יש כאן מילים שונות אך אווירה חללית דומה. ואז מגיע השיר SPIRITS OF ANCIENT EGYPT, שפול כתב בהשפעת ספר על הפירמידות במצריים שקרא. הסולן בשיר הזה הוא דני ליין.
השיר MEDICINE JAR הוא אחד משירי הרוק באלבום. הוא נכתב על ידי מקולוק הגיטריסט ביחד עם המתופף קולין אלן (שהיה עמו בלהקת STONE THE CROWES ובשנת 1975 היה חבר בלהקת פוקוס ההולנדית). השיר הזה מדבר על הסכנות הטמונות בסמים. מה חבל שמקולוק עצמו לא הקשיב היטב לשיר שכתב. הוא מת ממנת יתר בסוף 1979.
השיר CALL ME BACK AGAIN הוא עוד שיר שהייתי מוותר עליו באלבום הזה. אין לי הרבה מה להגיד עליו חוץ ממילה אחת - FILLER. זו כמובן דעתי האישית בלבד. אולי בגלל שגם השיר הזה בא לחקות את הרוק הישן, במקצב שש השמיניות, שמקרטני עשה טוב יותר כשרקח את OH DARLING, לאלבום 'אבי רואד'.
בפתיחת השיר LISTEN TO WHAT THE MAN SAID, שהיה הלהיט מהאלבום, נשמע מקרטני כשהוא מחקה את סגנון הדיבור של ליאו נוצ'נטלי, הגיטריסט של להקת THE METERS. השיר הזה היה הסינגל הראשון שיצא מהאלבום. אורח בשיר הזה היה הגיטריסט דייב מייסון. טום סקוט היה זה שניגן את סולו הסקסופון.
השיר TREAT HER GENTLY מסיים את האלבום באווירה רגועה שמתחברת לנעימת נושא של סדרת טלוויזיה בשם CROSSROADS. מקרטני חיבר בין שני השירים האלה כי בשיר הראשון מדובר באנשים בודדים ולדעתו האנשים האלה הם שצופים בסדרה CROSSROADS.
מקרטני חשב בתקופה של הקלטת האלבום הזה להוציא לשוק אלבום אוסף של חומרים נדירים שלו שהיה אמור להיקרא COLD CUTS. לבסוף האלבום הזה לא יצא והמון בוטלגים צצו במקומו שסיפקו את הסחורה.
עיתון רולינג סטון לא התרשם מהתקליט VENUS AND MARS וכך פרסם, בביקורת ששלפתי מארכיון העיתון שבביתי: "ככל שעובר הזמן נראה כי ג'ון לנון הוא החיפושית החשובה האמיתית. שמענו פעמים רבות את הסיפורים בהם העוקצנות של לנון באה לכסות על מתיקות היתר של מקרטני. לצערנו - זה נראה כנכון מאד.
הקריירה של לנון כסולן ידעה עליות ומורדות, אבל הוא לא עשה תקליטים לפי דרישת השוק. למעשה, אף אחד מהביטלס שרד את החלק הראשון של הסבנטיז מבחינה הרואית. ג'ורג' האריסון הפך לג'ובראן חליל ג'ובראן מוסיקלי, רינגו סטאר הפך לדמות שטוחה עוד יותר. לנון הוא דמות מבולבלת שלא יודעת מה באמת לעשות ומקרטני נראה כמו גרסה מודרנית של ברט בכרך. עם זאת, רק לנון מצליח, מכל הרביעייה, לגעת ברוק אנד רול. התקליט החדש של מקרטני נשמע מחושב מדי. הזוג מקרטני חושב שהעולם באמת מתעניין בזוגיות המוסיקלית שלהם. עם זאת - מכל הארבעה אני יכול להמר רק על מקרטני, שהקריירה שלו תמשיך הלאה".
ובנוגע לעטיפת התקליט? הנה מה שהיה לאוברי פאוואל, מחברת העיצוב HIPGNOSIS, לספר עלי הכנתה: "פול ניגש אלינו וביקש שנעצב לו את עטיפה התקליט הזה. הדבר היה בעת שהוא ולהקתו שהו בלוס אנג'לס והקליטו. אני הגעתי לשם ועזרתי ללינדה לצלם את שני כדורי הביליארד, שבצבע אדום וצהוב. פול רצה שבעטיפה הפנימית יהיה צילום שנראה כאילו נלקח מכוכב נטוש. ניגשתי למשימה עם העוזר שלי ונסענו למדבר שבמזרח לוס אנג'לס. כשמצאתי את הלוקיישן שחיפשתי, התקשר אליי פול ואמר שמצא את המקום המועדף עליו לתמונה. ואז אמר לי לפגוש אותו שם - בפאלם ספרינגס למחרת בשעה שש בבוקר. הוא הוסיף כי הם יחכו לו בקרוואן בצבע כסף. לפנות בוקר יצאתי עם העוזר שלי ונהגנו בכביש מדברי עם ירח מלא מעלינו.
הגענו בזמן ודפקתי בדלת הקרוואן. פול פתח אותה כשפניו נראים עצבניים. לינדה נראתה גם מצוברחת. וכך הם ציוו עלינו לקחת אותם מיד ללוס אנג'לס. התברר כי אחרי ההקלטה שנערכה בלילה, החליט גיטריסט הלהקה, ג'ימי מקולוק, להשתכר ולהרוס את האווירה של הלהקה לגמרי. כשהגיעו כולם לפאלם ספרינגס - מקולוק הצליח לעצבן את כולם ולהוציא את החשק לצילום. נסענו בחזרה ללוס אנג'לס, כשפול לא הפסיק לספר לנו בדרך סיפורים על הביטלס. לפני שהגענו, עצר אותנו שוטר על מהירות. הוא הציץ פנימה ומיד אמר: 'האם זה ג'ון לנון במכונית?'.
השבתי לו שזה פול מקרטני. במקום דו"ח שקיבלנו, קיבל השוטר חתימה ולחיצת יד מפול. נסענו משם במצב רוח מרומם ביותר. לאחר כמה ימים הגענו כולנו למקום הצילום שהצעתי לפול, שנמצא בכיוון דרום-מזרח ל- LONE PINE. שם צילמנו את העטיפה הפנימית. לאחר מכן עשינו שם פיקניק עם מדורה".
להזמנת הרצאות מוסיקליות על פול מקרטני ("פול מקרטני פורש כנפיים"), הביטלס ("ביטלמאניה!") ועוד - צרו עמי קשר 050-5616459
ב-27 במאי בשנת 1983 הופיעה להקת הרוק הבריטית, אוריה היפ, בבית העם בקריית חיים.
חברי הלהקה התמקדו בהופעתם בשירים מתוך תקליטם האחרון, HEAD FIRST לצד קלאסיקות ברורות מהקטלוג הישן יותר. הקהל הישראלי, מן הסתם התחבר יותר לקטעים הישנים וידע לשיר אותם היטב. אחרי הכל, אוי ואבוי לחברי הלהקה אם לא יבצעו את GYPSY או את JULY MORNING. ההדרן הגיע עם השיר LOOK AT YOURSELF המהיר עד תזזיתי. הקהל החיפאי היה נלהב בהתאם.
החבר היחיד מההרכב המקורי, שהגיע להופעות בקריית חיים ובקולנוע דן, היה הגיטריסט מיק בוקס. חבר ותיק, יחסית, נוסף היה המתופף לי קרסלייק, שהצטרף לאוריה היפ בשנת 1972 ואחרי כמה שנים עזב אותה והצטרף לאוזי אוסבורן. אבל אחרי שני תקליטים הסתכסכו שני אלו וקרסלייק חזר לאוריה היפ. דרך אגב, קרסלייק כמעט וסיים פה את חייו כשהגיע לרחוץ בחוף סידני-עלי בהרצליה. הוא ביקש לצלול שם, נקלע למערבולת, הצליח להיאחז בסלע ולזעוק לעזרה שהגיעה במהרה.
ב-27 במאי בשנת 1963 יצא תקליטו השני של בוב דילן, THE FREEWHEELIN BOB DYLAN.
SIDE 1 1. Blowin' in the Wind 2. Girl from the North Country 3. Masters of War 4. Down the Highway 5. Bob Dylan's Blues 6. A Hard Rain's a-Gonna Fall
SIDE 2 1. Don't Think Twice, It's All Right 2. Bob Dylan's Dream 3. Oxford Town 4.T alkin' World War III Blues 5. Corrina, Corrina 6. Honey, Just Allow Me One More Chance 7. I Shall Be Free
העובדה שאלבום הבכורה של בוב דילן מכר רק 5,000 עותקים גרמה לבכירים בחברת התקליטים CBS, שהחתימה אותו אצלה, לחדול מהתלהבותם בנוגע לעתידו של זמר המחאה הזה.
רק ההתעקשות של המפיק ג'ון האמונד והעידוד הברור של הזמר ג'וני קאש הביאו לשחרור תקליט שני שלו בחברה, THE FREEWHEELIN BOB DYLAN. עם זאת, לפני שהתקליט הגיע לציבור התרחשו מספר דרמות שגרמו לשינוי מהותי בו; הראשונה בהן היא הקלטה של דילן בהופעה בטאון הול, מה-12 באפריל, שהייתה אמורה לצאת כתקליט ונגנזה. כמו בן, ב-12 במאי היה אמור דילן להופיע בתוכנית האירוח הפופולרית מאד של אד סאליבן.
אבל בכירים בחברת התקליטים שלו התנגדו לרצונו העיקש של הזמר לבצע, מול מיליוני צופים, את השיר TALKING JOHN BIRCH SOCIETY BLUES. דילן כתב זאת השיר על אגודת ג'ון בירץ', ארגון פוליטי שמרני ביותר שהוקם בשנת 1958 למאבק נגד האיומים הקומוניסטים בארה"ב. זו פרודיה על הארגון, שדילן חשב שהוא איום על חופש הביטוי משום שחבריו האשימו את כל מי שלא מצא חן בעיניהם שהוא קומוניסט.
פסילת השיר אצל אד סאליבן גרמה לדילן להסתובב ולצאת מהאולפן ללא חשיפה משמעותית. חברת התקליטים לא נותרה חייבת ומיהרה לפסול את סדר השירים המקורי שנועד לתקליטו השני, כשהיא גונזת ממנו ארבעה שירים (כולל השיר על אגודת ג'ון בירץ') לטובת אחרים.
ועדיין, התקליט הזה, בגרסתו המחודשת, נגע היטב בלבבות של רבים ודילן הפך לקול הדור הצעיר. "אין אצלי יותר שמאל או ימין או לבן מול שחור. אצלי רק יש למעלה או למטה ולמטה זה איפה שהקרקע נמצאת. אז אני רוצה להתרומם למעלה מבלי לחשוב על דבר טריוויאלי כלשהו, כמו פוליטיקה".
האלבום הזה מורכב משמשונה סשנים אולפניים, בתאריכים שונים, שהרכיבו את 13 השירים שבו, כשכבר משיר הפתיחה ברור שמדובר באלבום חשוב. "כמה דרכים צריך אדם לפסוע בהם / עד שתקראו לו אדם?" - שאל דילן בשיר BLOWIN' IN THE WIND. המונים הקשיבו והתחברו לזה.
דילן טען שהוא כתב את השיר הזה במשך 10 דקות של יום אחד. הוא כתב מילים למנגינה של שיר עבדים ישן בשם NO MORE AUCTION BLOCK ובערב לקח את השיר למועדון הלילה בגריניץ 'וילג', שם אמור היה לנגן. לפני שהשמיע אותו, הוא הודיע לקהל, "כאן אין שיר מחאה או משהו כזה, כי אני לא כותב שום שירי מחאה". במהלך ההופעה הראשונה הזו, דילן לא יכל היה לקרוא חלק מכתב ידו ולכן המציא כמה מהטקסטים על המקום תוך כדי הביצוע. בהמשך אותה שנה נטען שהוא גנב את השיר מסטודנטית בניו ג'רסי ושמה לורה וויאט. סטודנטים שלמדו איתה טענו אז ששמעו את השיר לפני שדילן פתח את פיו לשיר אותו בפעם הראשונה. בהמשך וויאט הודתה שהדבר נופח מעבר לכל פרופורציה.
גם השיר MASTERS OF WAR מתחבר לאותו קו מחשבה, עם ביקורת נוקבת על המנהיגים האמריקניים אז. במילות ההסבר שבעטיפת התקליט ביקש דילן להבהיר: "אף פעם לא באמת כתבתי דבר כזה. אני לא שר שירים שמקווים שאנשים ימותו, אבל לא יכולתי לעצור את זה עם השיר הזה. השיר הוא תגובה לקש ששבר את גב הגמל, עם תחושה שאין כבר מה לעשות יותר נגד זה".
כמו גם A HARD RAIN'S A-GONNA-FALL, עם שבע דקותיו שבאות נגד הפצצה הגרעינית. למרות שרבים פירשו את הגשם כנפולת מהפצצה גרעינית, דילן הסביר שאותו גשם הוא דימוי למשהו רע שיפול עלינו. כך הוא משאיר למאזינים חומר רב לחשוב עליו לעומק. מסוג המסרים שחורצים גורלות.
בתקליט יש גם מסרי אהבה, אך לא מהסוג הסנטימנטלי, כמו למשל בשיר DON'T THINK TWICE, IT'S ALRIGHT. את השיר הוא כתב כמסר לחברתו, סוז רוטולו, שהלכה ללמוד באיטליה והותירה אותו קר ולבד בניו יורק. אז הוא החליט לכתוב שיר בו הוא מנסה להביא מצב שונה בו הוא זה שעוזב אותה. רוטולו נראית בצילום העטיפה עם דילן.
כך היא סיפרה בספרה על הצילום: "תצלום העטיפה של בוב דילן הגיע בצורה סתמית למדי; זה בהחלט לא תוכנן או הופק בשום צורה. קולומביה רקורדס שלחו צלם לדירה כדי לקחת תמונות של בוב למטרות פרסום ואולי לעטיפת התקליט שעדיין לא היה לו שם.. קמנו מוקדם באותו בוקר כדי לוודא שהמקום יהיה מסודר כאשר הצלם ובילי ג'יימס, יחצ"ן בחברת התקליטים, יופיעו. בוב בחר את בגדיו המקומטים בקפידה. לבשתי סוודר ומעליו סריג מגושם השייך לבוב. כרגיל, הדירה הייתה קרה. ירד שלג כמה ימים קודם לכן וזה היה אחד מאותם ימי חורף לחים בניו יורק שצוננים עד העצם.
בילי ג'יימס הגיע עם הצלם, דון הנשטיין. בילי תמיד לבש חליפות גם כשהיה מבלה במרכז העיר, או לפחות כך אני זוכרת אותו. למרות הרשמיות של לבושו, הוא השתלב בכל מקום אליו הלך. הוא היה גאון ובחור ישר. בוב חיבב אותו, וגם אני. הדירה הייתה קטנטנה ובאמת לא היה לאן ללכת. בזמן שדון הנשטיין התקין את הציוד שלו, בילי הראה לי את אחת המצלמות שלו, האסלבלד, שהייתה יפה למראה. אהבתי להציץ לתוך העינית המרובעת הגדולה שהראתה את הסצנה בצורה חדה מולי.
דון צילם כמה תמונות של בוב עם ובלי הגיטרה שלו, יושב על כורסה גדולה, דהויה בצבע זהב, שמצאנו ברחוב. זה יכול היה להיות בילי או דון, או אולי בוב, שהציע לי להיכנס לתמונה בזמן שבוב ניגן ושר. הרגשתי מודעת לעצמי וקצת טיפשית, אבל בילי ידע איך לגרום למצב מביך להרגיש טבעי, ונרגעתי קצת.
כולנו נהנינו, ואחרי כן דון הציע שנצא החוצה. בוב לבש את ז'קט הזמש שלו. זו הייתה בחירה 'תדמיתית' כי הז'קט לא התאים במידה רבה למזג האוויר. כשהייתי באיטליה, קניתי מעיל ירוק שאהבתי מאוד, למרות שידעתי שאינו מתאים לחורף בניו יורק. לבשתי אותו מעל הסוודר הגדול והמגושם וקשרתי בחוזקה את חגורת המעיל. יצאנו כולנו.
התחבקתי עם בוב כשצעדנו במעלה ובמורד רחוב ג'ונס לפי הוראות מדון וחיוכים מעודדים מבילי. השלג ברחובות היה מטונף מהתנועה. המדרכות היו קפואות וחלקלקות, אבל לפחות לא נשבה הרבה רוח. ברור שקפאנו, אבל התדמית הייתה הכל".
התקליט הזה הפך לאהוב ביותר על חברי הביטלס, בתקופה ההיא, וגם השפיע רבות על יצירתם בהמשך. באנגליה הוא הגיע למקום הראשון ובארה"ב למקום ה-22. ועם התקליט הזה הפך בוב דילן למאסטר אמיתי של האמנות שלו.
ב-27 במאי בשנת 1980 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם כתבה על המצב הנוכחי של ג'ון לנון.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
Comentarios