רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-1 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-1 באוגוסט (1.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "בעיניי, הביטלס היו להקה קטנה ומעולה. לא פחות, לא יותר". (פול מקרטני, 1995)

ב-1 באוגוסט בשנת 1980 יצא תקליטון חדש לדייויד בואי, עם השיר ASHES TO ASHES.

רבים רואים בשיר הזה המשך ללהיט של בואי משנת 1969, "SPACE ODDITY, כי בואי מבקר בו מחדש את האסטרונאוט הבדיוני, מייג'ור טום, שהיה אבוד בחלל. הפעם הוא חוזר לתקשורת עם בקרת הקרקע ואומר לאנשים שהוא מאושר, אבל הם רואים בו רק "מסומם בשמיים שהגיע לשפל של כל הזמנים. מעריצים מאמינים שזו יצירה אוטוביוגרפית של בואי על המאבק שלו נגד שימוש בסמים ושדים אישיים אחרים.

בראיון שבואי עשה לעיתון NME, בשנה בה יצא השיר, הוא הסביר, "זו מחווה לילדות, סוג של שיר ערש על אסטרונאוטים שהופכים להיות מסוממים. כשכתבתי במקור על מייג'ור טום, הייתי בחור עם דעה ברורה מאד שחשב שהוא ידע הכל על החלום האמריקני היכן הוא החל והיכן הוא אמור להסתיים. הנה יש לנו פה את הטכנולוגיה האמריקנית הגדולה שדוחפת בחור לחלל אך לא יודעת כיצד להחזירו לכדור הארץ. אחרי שנים מבין מייג'ור טום שזה חלק מתהליך התפוררותו והתפוררות אותו חלום אמריקני. מייג'ור טום היה רוצה לחזור לכדור הארץ אך אינו יכול".

בואי הסביר שהשיר INCHWORM, ששר דני קיי בשנת 1952 בסרט 'הנס כריסטיאן אנדרסן', השפיע עליו לכתוב שיר זה. בואי: "אהבתי את זה בילדותי וזה נשאר איתי לנצח. אני ממשיך לחזור לזה. יש בשיר INCHWORM אלמנט חריזה של ילדים, ויש בזה משהו כל כך עצוב ונוקב. זה החזיר אותי לרגשות של המחשבות העצומות הטהורות שיש לך כילד, ואיך הם כל כך מזוהים גם כשאתה מבוגר".

מפיק האלבום, טוני ויסקונטי: "השיר הזה הפתיע את כולנו. כי ציפינו לעוד שיר בסגנון LODGER או LOW והנה שיר פופ מושלם הונח לפנינו, עם בית ופזמון חמודים, כשבתוכם הוא הורג את מייג'ור טום".

אחד הצלילים הבולטים בשיר הוא מוטיב הפסנתר המעוות, שהושג על ידי העברת צליל הפסנתר האקוסטי דרך אפקט EVENTIDE PHLANGER. ויסקונטי: "בהתחלה רצינו שזה יהיה עם צליל של פסנתר חשמלי מדגם וורליצר, אך החברה שהשכירה כלי נגינה - לא יכלה לספק את זה בזמן. ניגשתי לפסנתר והשתעשעתי עמו".

צליל מיוחד נוסף בה בזכות הגיטריסט השכיר, צ'אק האמר. ויסקונטי: "הוא בא לאולפן עם גיטרת הסינטיסייזר הראשונה שאי פעם ראינו. הוא הדגים לנו במהרה כיצד זה עובד. הוא ניגן אקורד ולפתע בקע מהמגבר צליל של כלי מיתר. הצליל היה מדהים. אפשר לשמוע את זה בחלק בו דייויד שר, I'VE NEVER DONE GOOD THINGS...". מצד שני, המתופף דניס דייויס לא הצליח מיד לקלוט את הקצב שבואי ביקש ממנו לעשות. הוא לקח הביתה הקלטה של בואי שתופף את הקצב באולפן על כסא וארון, וחזר למחרת עם ידע ברור יותר.

פרט טריוויה: השיר נקרא במקור PEOPLE ARE TURNING TO GOLD.

ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-1 באוגוסט בשנת 1969 הייתה הפעם האחרונה שארבעת חברי הביטלס היו באולפן והחלו לעבוד על שיר חדש, באולפן מס' 2 של אולפני EMI.

השיר הזה היה BECAUSE שכתב ג'ון לנון. 23 ניסיונות נערכו להקלטת השיר, כשג'ורג' מרטין המפיק ניגן בצ'מבלו חשמלי מדגם BALDWIN, פול מקרטני על הבס ורינגו שמר על הקצב בנקישות על מצילת ההיי-האט שלו. שלושה ימים לאחר מכן הקליטו לנון, מקרטני והאריסון את הקולות ההרמוניים הידועים.

המפיק, ג'ורג' מרטין, בשנת 1987: "השיר הספציפי הזה התחיל עם הרעיון של ג'ון, סוג הריף על הגיטרה, שהוא ניגן לי, והשיר הבסיסי שהוא שר לי. אז יצרנו ליווי איתו כשהוא עדיין מנגן בגיטרה את הריף הזה, ושכפלתי בדיוק, עם כל תו שהוא ניגן בגיטרה, בצ'מבלו חשמלי, ופול ניגן בס. לרינגו לא היה מה לעשות, כי לא הכנסנו תופים לשיר, אבל למעשה היה לו מה לעשות. בגלל שזה היה כל כך איטי, ומדוקדק, כל תו היה צריך להיות בדיוק ביחד. ואני לא הנגן הכי טוב בעולם מבחינת שמירה על הקצב, והייתי עושה יותר טעויות ממה שג'ון עשה. אז היה לנו את רינגו שהיכה לפי הקצב בהיי-האט כל הזמן, עבורנו באוזניות, אז היה לנו קצב רגיל. לא היו לנו מכונות תופים באותם ימים אז רינגו היה מכונת התופים שלנו, וכך עשינו את השיר".

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-1 באוגוסט בשנת 1971 יצא תקליטה השלישי של להקת הרוק המתקדם, אטומיק רוסטר, ששמו IN HEARING OF.

קלידן ומנהיג הלהקה היה וינסנט קריין, שהיה לפני כן המנהל המוזיקלי של להקת THE CRAZY WORLD OF ARTHUR BROWN ולאחר מכן הקים את להקתו זו. לאחר שני אלבומים היה נדמה שעתיד הלהקה ורוד אבל הגיטריסט, ג׳ון דו קאן, והמתופף, פול האמונד, לא יכלו לסבול את הנהגתו של קריין ופרשו, לאחר שכבר הוקלטו כמה שירים לאלבום שלישי. הוא מיהר להחליפם באחרים.

באפריל 1971 נכנס ההרכב החדש לאולפני טריידנט בלונדון כדי להקליט אלבום שלישי והזמר החדש שהצטרף ללהקה היה פיט פרנץ', לפני כן חבר להקת LEAF HOUND. פרנץ' גילה להפתעתו שכל המוזיקה לאלבום השלישי כבר הוקלטה ומה שנשאר לו זה להקליט את שירתו מחדש על תפקידי השירה שעשה דו קאן. גם חלק מתפקידי הגיטרה של דו קאן נמחקו מהשירים החדשים.

המתופף החדש שהגיע ללהקה היה ריק פארנל, שניגן בסיבוב ההופעות לקידום האלבום הזה. פארנל, למי שלא יודע, שיחק בשנות השמונים כמתופף של להקת ספיינל טאפ בסרט המפורסם.

הביקורות בזמנו שחטו את התקליט הזה ללא רחמים. עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי פרסם באוגוסט 1971: "במונחים של ערך מוזיקלי, האלבום הזה לא שווה כלום. ריפים סתמיים נמתחים כאן עד גבולם המונוטוני. אותם ריפים הוקלטו על ידי להקה עם סאונד שנשמעת זוועה חסרת-נשמה. שום מכשיר הקלטה מודרני יכל להציל את הדבר הזה".

למרות כל הבלגאן שמסביב, יש תחושת אחידות במוזיקה שבאלבום הזה, שמכיל את ההרכב הכי פחות מוכר של הלהקה. אורגן ההאמונד של קריין ניתן לזיהוי מיידי. יש לו סגנון נגינה וסאונד מאד ייחודיים על הכלי המלכותי הזה. עם זאת, קריין לא אהב בסיסטים בלהקתו. הוא טען שהוא מעדיף לעשות את תפקידי הבס ביד שמאל באורגן. רק באלבום הראשון של 'אטומיק רוסטר' היה בסיסט.

חברי הלהקה סיפרו בראיונות שווינסנט קריין היה מוזיקאי מדהים ובעל הופעה מרשימה על הבמה. אך הבעייה שלהם איתו הייתה מחוץ לבמה. האיש היה דכאוני ביותר. הוא נהג להסתגר בתוך עצמו ולהיות רציני כל הזמן. הרצון שלו להיות השליט היחיד בלהקה לא התאים לשאר חבריה, שהחליטו לעזוב.

וינסנט קריין לא ידע הצלחה גדולה מאז פירוק הלהקה בשנת 1973. ההבטחה הכבירה שלו הוחמצה. הדיכאון בתוכו תסס. כל ניסיון להקים מחדש את אטומיק רוסטר נתקל בחומה. האופנה השתנתה לרעתו ובשנות השמונים הוא צורף לזמן קצר כחבר בלהקת 'רצי החצות של דיקסי', והיה רחוק מלהיות מנהיג בה. הוא סיים את חייו בנטילת כדורים.

ב-1 באוגוסט בשנת 2017 מת גולדי מקג'ון, האורגניסט הנהדר בלהקת STEPPENWOLF. בן 72 במותו.

כן, הוא זה שניגן את האורגן הנהדר בלהיט BORN TO BE WILD.

ב-1 באוגוסט בשנת 1969 נאלץ קארל וילסון מהביץ' בויז להתייצב בבית משפט בלוס אנג'לס לאחר שנכשל בביצוע עבודות השירות שנגזרו עליו כי סירב להתגייס לצבא. הוא נשפט להתייצב בבית חולים בלוס אנג'לס, שם לימד מוסיקה כהשלמת עונשו.

ב-1 באוגוסט בשנת 2015 הופיעה להקת RUSH את המופע האחרון שלה. זה היה ב'פורום' בלוס אנג'לס. בסוף המופע, המתופף ניל פירת, שבדרך כלל נהג להשתחוות מאחורי תופיו, ניגש בסוף ההופעה לקדמת הבמה והשתחווה בחיבוק עם שני חבריו.

ב-1 באוגוסט בשנת 1942 נולד ג'רי גרסיה, הגיטריסט של הגרייטפול דד.

הוא היה דמות רחוקה ביותר מעולם הפופ, עם לבוש רגיל על הבמה וחזות נטולת גימיקים. הוא בקושי דיבר במיקרופון לקהל שבא בכמויות לראותו. נגינת הגיטרה שלו לא ראוותנית ושחצנית מצד אחד ומלאת מעוף והפתעות מענגות מצד שני. אפילו צורת השירה שלו הייתה בעלת חותם מיוחד. אז מה המסקנה? שאי אפשר לחקות את ג'רי גרסיה.

כשגרסיה מת, ב-9 באוגוסט, בשנת 1995, נשטפה ארה"ב בגל של תגובות לזכרו. בוב וויר, גיטריסט הקצב והנותן הנוסף בקולו בלהקה, סיפר כי 'באחד הימים האחרונים של הופעותינו יחדיו, טסנו במטוס ונדהמתי לגלות את ליבו של ג'רי פועם באופן מוחשי דרך החולצה שלו'. בראיון האחרון שהעניק לרולינג סטון, בשנת 1993, אמר גרסיה: "אני רוצה להשאיר אחרי חלל נקי. אני רוצה שישרפו אחריי את כל מה שקשור בי. אני מעדיף לקבל את היותי בן אלמוות אך ורק כשאני עדיין חי פה".

ג'רום ג'ון גרסיה נולד בסאן פרנסיסקו לאב מהגר ספרדי ששמו חוזה ג'ו גרסיה. האב ניגן ג'אז בקלרינט והיה מנהיג להקת דיקסילנד בשנות השלושים. את בנו קרא על שם מלחין מנגינות תיאטרון בברודוויי ושמו ג'רום קרן. אבל ג'רום הקטן טולטל בגיל שש, כשיצא עם אביו לדייג וראה במו עיניו כיצד האב נסחף למותו בנהר שבקליפורניה. אחרי מות האב בילה ג'רי כמה שנים בחיק משפחת אמו. סבתו נהגה להקשיב לרדיו הביתי וצלילי הקאנטרי יצאו משם ונספגו בנפשו של הילד הצעיר.

כשהגיע לגיל עשר, לקחה אותו אמו לגור עמה בבית מלון של מלחים, אותו ניהלה. את זמנו בילה שם בהקשבה לסיפורים רוויי האלכוהול של השוהים במקום, בעת שעלעל בחוברות קומיקס ומדע בדיוני.

כשג'רי הגיע לגיל 15, אחיו הבכור, טיף, ששנים לפני כן קטע את אצבעו האמצעית של ג'רי עת הניף עליה בטעות גרזן, הכיר לו את ניצני הרוק'נ'רול. צלילי הגיטרה מיגנטו אותו. הוא ביקש מאמו גיטרה והחל ללמוד לנגן. בשנת 1963 הקים להקה עם חברים, שהפכו עמו בהמשך להיקרא גרייטפול דד. הלהקה ניגנה עירוב של בלוז, קאנטרי ופולק.

ואז קרתה מהפכה מול עיניו של ג'רי, בשנת 1964. הביטלס הופיעו בתוכנית האירוח של אד סאליבן. ג'רי הבין כי הלהקה הזו היא משב רוח רענן ביותר למצב תרבותי חנוק ולאומה שלמה שהתאבלה עדיין על מותו של נשיאה האהוב, ג'ון קנדי, שנרצח בדאלאס. לאחר מכן ראה ג'רי כיצד בוב דילן נוטל לידיו גיטרה חשמלית ושם אצבע משולשת לעולם הפולק. ג'רי וחבריו החלו להתנסות בסמי הזייה, שסופקו להם חופשי על ידי קן קסי, שהרכיב את התמיסה. הגיע הזמן למהפכה חדשה וג'רי וחבריו השתחלו היטב למקום הנכון, בהייט אשבורי, והחלו להופיע בחינם לאנשים. השמועה פשטה מסביב ובמהרה הפכו חברי הלהקה כגיבורים להמונים. וג'רי גרסיה נשאר איש צנוע, משכיל ומעניין עד יום מותו.

ב-1 באוגוסט בשנת 1992 שודר לראשונה קליפ של השיר JEREMY, מאת פרל ג'אם. השיר מתאר התאבדות של בן עשרה בכיתה בבית ספר, מול חבריו.

השיר הזה עוסק בילד שמתאבד בבית הספר כדי לנקום בתלמידים שעינו אותו. הוא מבוסס על סיפורו האמיתי של ג'רמי ווייד דל, תלמיד בן 15 (יש עיתונים שטעו לפרסם שהיה בן 16) שהתאבד מול כיתתו בבית הספר התיכון בריצ'רדסון, טקסס, ב-8 בינואר 1991.

זמר הלהקה, אדי ודר, גילה על ג'רמי כאשר קרא על התקרית ב"דאלאס מורנינג ניוז", שם נכתב: "מכיוון שהוא החמיץ שיעור, המורה אמרה לג'רמי ללכת לקבל פתק היעדרות ממשרד בית הספר. במקום זאת, חזר ג'רמי עם האקדח. הוא הלך ישירות לקדמת הכיתה ובה 30 תלמידים. 'קיבלתי את מה שבאמת הלכתי אליו', אמר למורה, ואז שם את הקנה בפיו וירה". זה לא היה התלמיד הראשון שהתאבד בבית הספר הזה. התלמידים, מן הסתם, נכנסו להלם והמורה, פיי בארנט, נמצאה נשענת על הקיר ורועדת מול ג'רמי ששכב על הרצפה מדמם כשכמה תלמידים הקיפו אותה לשמור עליה פן תיפול.

סצנות הלהקה בקליפ צולמו במחסן בלונדון. את הקליפ ביים מארק פלינגטון, שגם עשה את הקליפ של להקת אליס אין צ'יינס לשיר ROOSTER. "שלחו לי את השיר של פרל ג'אם ולמעשה לא התייחסתי אליו ברצינות בהתחלה. זה לא תפס אותי מיד. ואז, המפיק שלי אמר, 'תקשיב לזה קצת יותר'. עשיתי, ודיברתי עם אדי, והוא הסביר לי את הסיפור של הילד בדאלאס, שהוא סיפור אמיתי. פשוט התעמקתי והכנסתי את עצמי לתוכו - הכנסתי לזה הרבה זבל מהילדות שלי. צילמנו את הלהקה באנגליה - צילמנו שלושה טייקים של שירה של אדי, שהיה מאוד אינטנסיבי. אני עדיין זוכר שצילמתי את זה, ואני זוכר את התשוקה המחשמלת, העזה, כמעט בעלת התשוקה שלו, בביצועו". הסרטון אינטנסיבי מאוד, מה שהעמיד אותו בסתירה לאווירה העליזה של MTV. הרשת דרשה להסיר סצנה בסופו עם האקדח בפיו של הצעיר אבל עדיין די ברור מה קורה בסוף, כשרואים את התלמידים המבועתים מכוסים בדם. ג'רמי דיבר בכיתה היום...

ב-1 באוגוסט בשנת 1966 הופיעה להקת CREAM במועדון COOKS FERRY INN באדמונטון, בצפון לונדון. המקום היה מפוצץ בקהל סקרן.

אריק קלפטון הפליא להפיק מהגיטרה שלו צלילים ארוכים מתמשכים ולאחר מכן הסביר במלודי מייקר כיצד הוא משיג אותם: "בתחילה אני פורט במיתר ודואג לשים את האצבע של יד שמאל בצליל הנכון. אז אני משתמש באצבע שקל לי להרעיד עמה את המיתר ומכאן הכל תלוי באקוסטיקה של האולם. אם האקוסטיקה לא טובה, אז אני צריך להפנות את עצמי לעבר המגבר כך שהפיק-אפים של הגיטרה יהיו הכי קרובים אליו. אני אוהב להביא את הצליל שלי לסוג של דיסטורשן".

ב-1 באוגוסט בשנת 2007, נמכרו משקפי שמש של ג'ון לנון במחיר מטורף. מה היה שם? בואו לקרוא את פרטי המידע שאספתי מכתבות עיתון מאותו זמן...

לאחר כמה ימי העמדת הפריט למכירה פומבית באתר בריטי היה זה מעריץ בריטי של הביטלס שקנה את המשקפיים, במחיר שלא נתגלה מאז, והבטיח להשאיל אותן למוזיאון בליברפול, שנה לאחר מכן.

המשקפיים, עם מסגרת מוזהבת, היו שייכים למפיק הטלוויזיה היפני, ג'ונישי יורה, שהיה המתרגם של הביטלס כשהגיעו ליפן. המשקפיים הגיעו למכירה, שהסתיימה ב-31 ביולי, עם פתק בכתב ידו של יורה שאומר שהוא קיבל אותם מלנון, שהתיידד עמו שם.

כאשר לנון נרצח בשנת 1980 הסיר יורה את העדשות ממשקפי השמש, כדי שנשמתו של לנון תוכל לראות את החיים שלאחר המוות, בהתאם למסורת יפנית.

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-1 באוגוסט בשנת 1970 הופיע ג'ימי הנדריקס בהונלולו, הוואי. הוא חש שם לא בנוח עד ש...

מפיק הופעות מקומי, טום היולט: "נכנסתי לחדר ההלבשה שלו, לפני ההופעה. הוא מיד תפס אותי בכתפיים ואמר, 'טום, אתה חייב לחלץ אותי מפה. אני צריך להישאר פה עוד לילה לצילומי סרט ואני ממש לא מרוצה מזה. לא אכלתי בשר ואנשים פה נותנים לי לאכול דברים מחורבנים'. מעולם לא ראיתיו במצב כזה, אז אחרי ההופעה לקחתי אותו איתי וסידרתי לו חדר במלון. בינתיים, מאחורי הקלעים, אנשים השתגעו כי לא הבינו להיכן הוא נעלם. הוא היה מאושר איתי. הרגשתי שהוא שמח כמו אחד שחילצו אותו מהכלא".

ב-1 באוגוסט בשנת 1969 הופיעו להקות לד זפלין וג'ת'רו טול בסנטה ברברה. יחד איתן הופיעה שם גם להקת FRATERNITY OF MAN. מה היה שם?

האירוע נערך בשטח פתוח בשם EARL WARREN FAIRGROUNDS, בו נערכו בדרך כלל תחרויות רכיבה על סוסים. כחבר לשעבר בלהקת היארדבירדס, ג'ימי פייג' כבר זכה להופיע שם לפני כן (ב-27 באוגוסט 1966 וב-10 במאי 1968).

באחד מספריה כתבה הגרופית המפורסמת, פאמלה דה באר: ,לד זפלין בהופעה בשנת 1969 הייתה דבר שלא היה משהו שווה לו. החברים ניגנו יותר זמן וביותר כבדות מאלו שפעלו לצדם. הם שינו את הקונספט של עולם מופעי הרוק. הצליל שלהם היה כה חזק שהאוויר התמלא במתכת".

בפוסטר ההופעה נכתב שמה של לד זפלין בטעות כ-LED ZEPPLIN.

ב-1 באוגוסט בשנת 1981 עלתה לאוויר תחנת טלוויזיה חדשה שהוקדשה כולה למוזיקה. שמה היה MTV.

היה זה דקה לאחר חצות כשעל המרקע נראו צילומים של ספירת השיגור הראשון של מעבורת החלל קולומביה ושל השקת אפולו 11. עם שיגור המעבורת שיגר ג'ון לאק את המילים, "גבירותיי ורבותיי, רוקנרול" ומיד לאחר מכן נראה צילום של אסטרונאוט ששם על הירח את הדגל עם הלוגו החדש של הערוץ.

מפיקי MTV, אלן גודמן ופרד זייברט, השתמשו בצילומים אלה כשסייברט אמר שהם תכננו במקור להשתמש בציטוט "צעד קטן אחד" של ניל ארמסטרונג, אבל עורכי דין הזהירו שארמסטרונג הוא הבעלים של שמו ודמותו. האסטרונאוט הידוע סירב לתת את קולו אז הציטוט הוחלף בצליל צפצוף. ברגע השקת הערוץ, רק כמה אלפי אנשים שהיו מחוברים למערכת כבלים בודדת בצפון ניו ג'רזי יכלו לראות זאת.

הקליפ הראשון שהוצג ב-MTV היה VIDEO KILLED THE RADIO STAR של הבאגלס, והקליפ השני שהוצג היה YOU BETTER RUN של פאט בנאטאר.

ההשפעה של MTV הייתה מיידית באזורים שבהם ניתן היה לקלוט את ערוץ הווידאו החדש. בתוך כמה חודשים, חנויות תקליטים באזורים שבהם MTV היה זמין דיווחו על מכירות מוגברות של תקליטים.

ב-1 באוגוסט בשנת 1964, דיווח עיתון הבילבורד שכמות מכירת מפוחיות הפה גדלה באופן משמעותי בזכות השימוש בכלי אצל אמנים כמו בוב דילן, הביטלס, הרולינג סטונס וסטיבי וונדר...

כך, בין השאר, נכתב שם: "המפוחית, שכיכבה היטב בסיפורים על טום סוייר, עושה קאמבק בעיקר בגלל תקליטי הפופ. הלהקות הבריטיות משתמשות עכשיו בכלי הזה והצלילים שוטפים את האומה. הרולינג סטונס עושים זאת עם נגינת המפוחית המחוספסת של בריאן ג'ונס. גם חמישיית דייב קלארק עושה זאת והביטלס נשענים חזק על צלילי המפוחית של ג'ון לנון".

החברות שייצרו מפוחיות, נכנסו אז להילוך גבוה.

ב-1 באוגוסט בשנת 1951 נולד הגיטריסט טומי בולין (מלהקות ג'יימס גאנג ודיפ פרפל). למרות נגינתו המסחררת, הבחור היה הרסני וסיים את חייו בגיל 25. מה קרה? בואו לקרוא...

טומי בולין היה גיטריסט שסיחרר רבים כשניגן בגיטרה שלו באלבום "ספקטרום", מאת מתופף הג'אז-רוק, בילי קובהאם (אז חבר בלהקת "תזמורת מהאווישנו"). הוא גם היה חבר בלהקות ZEPHYR וג'יימס גאנג, כשבשנת 1975 קיבל את ההזמנה להצטרף לדיפ פרפל.

בולין: "אחרי ג'יימס גאנג לא היה לי הרבה מה לעשות ופשוט בזבזתי כסף בטירוף. לפתע קיבלתי טלפון מאיש הצוות של דיפ פרפל, ניק בל, ואחר כך התקשר אליי הזמר שלהם, דייויד קוברדייל. אין לי מושג מי המליץ להם עליי. הגעתי לאודישן ונראיתי סמרטוט, עם שקיות מתחת לעיניים. אז התחלתי לנגן משהו כדי לבחון אותם, ראיתי שהם מנגנים נהדר וברור שרציתי להצטרף.

טומי בולין קיבל את העבודה בלהקה המצליחה ובלאקמור אמר בעיתון SOUNDS: "בולין טוב מאד. הוא אחד מהטובים ביותר. אני חושב שהלהקה מאד תשמח איתו. הוא יודע לנגן נהדר בסגנונות כמו ג'אז ופ'אנק. אולי הם יהפכו איתו ללהקה אחרת לגמרי. אבל אני לא חושב שזה באמת יקרה. הם יודעים שאם הם יישנו כיוון, הם יהפכו לעוד להקת פ'אנק. נראה לי שהם יישארו בצד הרוקי של הסיפור".

אבל לאחר הקלטת האלבום, "בואו תטעמו את הלהקה" היכה ההרואין חזק ובולין הפך יותר בלתי יציב. הוא הצליח להחביא מחברי הלהקה את התמכרותו, עד שהגיע הרגע לצאת לסיבוב הופעות והתמונה הגרועה נגלתה לעיני כל. בולין הפך במהרה לחבר קרוב ביותר של בסיסט הלהקה, גלן יוז, שהיה אז מכור כבד בעצמו.

התקליט "בואו תטעמו את הלהקה" יצא לאור, קיבל ביקורות חיוביות אך נכשל במכירות. סיבוב ההופעות העולמי נפתח באווירה טובה ולפני שהלהקה הגיעה ליפן, הוחלט לבצע גיחה ספונטנית להופעה בבירה האינדונזית, ג'קארטה. זה לא היה אזור רגיל להופעות רוק, אך הפיתוי להרוויח עוד כסף היה גדול מדי. לו רק ידעו החברים מה יביא להם המופע הזה, היו כולם מוותרים על הרווח וממשיכים ישר ליפן.

מנהל סיבוב ההופעות, רוק קוקסי, הבין כי הלהקה תופיע שם באולם שמכיל 7,000 מקומות. המפיק המקומי שלח מראש 11,000 דולר כמקדמה, כדי להראות את רצינותו. לבסוף, המקדמה הזו הפכה למשכורת הסופית. אבל זו הייתה הצרה הקטנה; כשהגיעה הלהקה לג'קארטה, גילה קוקסי כי נקבע ללהקה מקום להופיע מול 125,000 איש, באיצטדיון ספורט. כמו כן, נודע לתדהמת הלהקה כי הוחלט שהיא תקיים שם הופעה נוספת ביום שלמחרת וללא תשלום נוסף. החברים הבינו שנכנסו לתסבוכת והופיעו את שתי ההופעות בתחילת דצמבר 1975. עשרות אלפי אנשים רמסו את הגדרות בניסיונם להיכנס להופעה בחינם והמשטרה עמדה בצד ולא עשתה דבר.

אחרי המופע הראשון חזרה החבורה למלון ובינתיים חישב קוקסי שהיו כ-100,000 איש בקהל והגיע למסקנה ששתי הופעות בסדר גודל שכזה שוות ללהקה הכנסה בסך 750,000 דולר. הוא דרש פגישה מיידית עם המפיק המקומי, שגלשה במהירות לויכוח סוער. בינתיים נכנס איש הצוות הטכני, האהוב על כולם, פאטסי קולינס, לריב עם שני אנשי צוות אחרים ועזב את חדרם כדי לעלות לחדרו. המעליות במלון עבדו באיטיות וקולינס, שהיה חסר סבלנות, החליט ללכת, דרך מדרגות החירום, לקומה העליונה. אבל כשהגיע לקומה הרצויה, גילה שהדלת אליה נעולה. הוא ירד קומה אחת וגילה מעלית שירות. הוא פתח את הדלת שלה ונכנס פנימה. תא המעלית לא חיכה לו שם, אלא פיר אחד עמוק. קולינס צנח, כשהוא פוגע בכמה צינורות מים והפיצוץ גרם לאנשים לחשוב כי פצצה הופעלה במלון. מים רותחים החלו להרטיב את תקרת הלובי של המלון, כשצינורות עבים יותר של מים בלמו את נפילתו בקומה השלישית.

קולינס ההמום והפצוע מאד הצליח לבעוט בדלת הקומה, כשהוא מדמם ומלא כוויות. לרוע מזלו, הייתה הדלת נעולה והוא מעד לתוך הפיר, כשהוא נופל מגובה שלוש קומות לקומת הקרקע. באופן מדהים, הוא קם על רגליו, פתח את הדלת של המעלית, הגיע בכוחותיו האחרונים ללובי וזעק שיקחו אותו לבית החולים. הוא צעד לכיוון היציאה מהמלון ואז התמוטט. הוא הובהל לבית החולים, שם מת בבוקר שלמחרת, בגלל פציעות פנימיות וכוויות.

זה לא היה הסוף לצרות. בנוסף לכל הבלגאן הזה החל בולין לצרוך סמים באופן מבהיל בג'קארטה. הוא הזריק לידו הרואין באיכות גרועה ובהופעה השניה באינדונזיה הייתה יד זו משותקת. אורגניסט הלהקה, ג'ון לורד: "הוא אמר לנו שהוא נרדם על היד הזו ובגלל זה היא רדומה. אנחנו האמנו לו והמצב שלו המשיך להיות גרוע כשהגענו לטוקיו". הלהקה איכשהו החזיקה מעמד בהופעותיה עד שיצאה הצהרה רשמית על הפירוק, ב-6 ביולי 1976.

בהמשך אותה שנה הגיע בולין למיאמי כדי לחמם עם להקתו את הופעותיו של הגיטריסט ג'ף בק. לאחר הופעה ראשונה ומוצלחת הוא חזר למלון ניופורט ושם נהנה מלגימת משקאות בבאר עם חברים. קצת לאחר השעה אחת בלילה הוא הלך לחדר של המאבטח שלו, כדי להתייעץ עמו בעניין השקעה בחברת לימוזינות. השניים הלכו, עם חבר שלישי, לחדרו של בולין כדי להמשיך את השיחה. כשעה לאחר מכן הוא איבד את ההכרה בגלל שהשתמש בהרואין.

הוא הובהל על ידי השניים לאמבטיה ושם חזר קצת הצבע לפניו ונשימתו נראתה להם תקינה והם השכיבוהו במיטתו. מאוחר יותר הם בדקו את שלומו וגילו כי אינו מגיב להם. כשהתקשרו בבהלה לרופא המלון, הוא הודיע להם כי עליהם לקחתו מיד לבית החולים. מחשש שהדבר יתפרסם והם יואשמו בהריגתו, הם החליטו להשאיר את הגיטריסט בחדרו כשהוא מתעוות ונחנק. כשהאמבולנס הוזעק, בולין בן ה-25 כבר היה מת.

ב-1 באוגוסט בשנת 1975 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים הבאים:

ב-1 באוגוסט בשנת 1971, הופיעו ג'ורג' האריסון וחבריו, במופע למען נפגעי בנגלה דש שנערך במדיסון סקוור גארדן בניו יורק.

היה זה מופע הרוק הראשון הגדול שבא להביא מרווחיו למטרה שכזו. האריסון וחבריו ביצעו ביום זה שתי הופעות למען המטרה.

האריסון: "כמעט ולא הצלחתי להגיע למופע שלי כי המטוס שטסתי בו נקלע לסערת רעמים ונפגע שלוש פעמים מברק. התחלנו לאבד גובה והאורות כבו. נשמעו רעשי פיצוץ וכולם החלו לאבד עשתונות. ייללתי הארה קרישנה חזק ככל שיכולתי. אחרי שעתיים הצלחנו לנחות ואני משוכנע כי זה בזכות תפילותיי".

רעיון של הרמת הפרויקט הזה לא היה של האריסון. 'החיפושית השקטה' היה בלוס אנג'לס, ביוני 1971,על מנת לעבוד על פסקול לסרט של חברת 'אפל' בשם RAGA, עם חברו הטוב, ראווי שנקאר, שחיפש דרך יעילה לגייס סכום כסף גדול שיעזור לנזקקים וניגש לחברו כדי שיעזור לו להגשים את המטרה ופנה אליו לעזרה.

האריסון, שחקר את הנושא, הבין שהתקשורת נמנעת במכוון מלהפיק כתבות על הנושא והחליט לקחת את העניין לידיו. בתחילה הוא התקשר לרינגו סטאר, שהיה באותו זמן עסוק בצילומים בספרד לסרט בשם BLINDMAN.

רינגו הסכים והדבר הבטיח שלפחות יהיו על הבמה שניים מהביטלס. עובדה זו עזרה בהחלט במכירת הכרטיסים. האריסון לא עצר ופתח את ספר הטלפונים שלו כדי לגייס נגנים רבים שניגנו באלבום הסולו שלו, ALL THINGS MUST PASS. ביניהם בילי פרסטון, קלאוס פורמן, להקת באדפינגר ועוד. כמו כן, האריסון יצר קשר עם ליאון ראסל, שנרתם למשימה והביא עמו נגנים שהכיר בארה"ב.

רשימת החלומות של האריסון כללה גם את פול מקרטני, ג'ון לנון, בוב דילן ואריק קלפטון. פול, שהיה אז בתקופת ניכור משאר הביטלס, סירב לקחת חלק בפרויקט. ג'ון רצה לקחת חלק בפרויקט (והוא אף גר אז בניו יורק), אך בסוך לא הצטרף לכוח העזרה וגרם לג'ורג' לכעוס עליו בשל כך.

ג'ון לנון: "שנים לפני כן, כשביצענו את שידור הלוויין עם השיר ALL YOU NEED IS LOVE אז תיכננו כיצד נרים מופע עם כל השמות הגדולים, כולל אלביס פרסלי. לא הצלחנו להתקדם מעבר לדיבור, כשהדבר הקרוב ביותר לכך היה המופע שאירגן ג'ורג'. עבור הביטלס היה זה זמן רע להתאחד כי היינו אחד בתוך הכיס של השני, מבחינת האשמות עסקיות, וניסינו לשחרר את מה שהדביק אותנו זה לזה".

ההשתתפות של אריק קלפטון בפרויקט הייתה נושא רגיש. הגיטריסט הידוע היה אז ג'אנקי רציני להרואין. האריסון הצליח לגרד אותו מביתו שבסארי, כדי שיטוס לניו יורק. שם סופק לו 'דילר' טוב שיארגן לו את הסמים הדרושים. קלפטון, שלא הצליח לפעול בשטח המוסיקה בגלל אותה אבקה לבנה, הגיע כשהוא בקושי מתפקד.

האריסון דאג להביא להופעה גם את הגיטריסט ג'סי אד דייויס, במקרה וקלפטון לא יצליח להופיע.

בעיתון להיטון שלנו פורסם, ב-23 ביולי 1971, כי האריסון וסטאר יופיעו ב'מופע מיוחד שהכנסותיו יהיו קודש לקרן לעזרה לפליטי בנגלה דש, החבל הפורש בפקיסטן. מרבית הכרטיסים שהוצאו נחטפו באותו יום.

גם השתתפותו של בוב דילן הוטלה בספק. באותם ימים היה דילן רחוק מאור הזרקורים. הוא לא הגיע לחזרות המוסיקליות, שנערכו יום לפני המופע עצמו. היה קשה לערוך חזרות למופע, כי האמנים שגויסו אליו הגיעו ממקומות שונים בכדור הארץ. עם זאת, התוצאה הסופית הייתה לא פחות ממרשימה.

האריסון היה במיטבו בהופעות, עם גיטרת פנדר חשמלית או אקוסטית ועם חליפה לבנה שהבליטה את נוכחותו. לצדו היו אמנים כמו אריק קלפטון, שהיה אז מכור להרואין ורחוק משיאו. בהמשך הוא הודה שפישל בשיר WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS, כשלא הצליח לספק את החשמל שהביא לפני כן בגרסה האולפנית. קלפטון סיפר שבחר במופע הזה בגיטרה הלא נכונה לביצוע הנדרש. להקת באדפינגר נעמדה מאחור וסיפקה חיזוק. בילי פרסטון הדהים בנגינתו בהאמונד וגם רקד בשמחה ספונטנית ופראית על הבמה. בוב דילן הגיע וגרם לקהל להריע. עם האריסון וליאון ראסל לצדו, הצליח דילן לתת רגעים מיוחדים. ואם כבר הזכרתי את ליאון ראסל. הוא היה אז אחד השמות הלוהטים בתעשייה, בזכות ההפקה MAD DOGS AND ENGLISHMEN, שעשה עם ג'ו קוקר. ראסל היה אחד שכל העיניים נישאו אליו ובמופע הזה הוא היה באחד משיאיו.

לאחר המופעים ביום זה נערכה מסיבה לכל המשתתפים במועדון הלילה הניו יורקי, UNGANO'S, כשגם חברי להקת המי, שהיו אז בניו יורק והופיעו - הגיעו לחגוג. האריסון ופרסטון עינגו את הנוכחים בביצועי שירים כצמד וגם פיל ספקטור ביצע מולם את להיטו הישן, DA DO RON RON, עם קית' מון שתופף בתופים ובסוף השיר בעט בהם לכל עבר.

למחרת החלו האריסון והמפיק פיל ספקטור לעבוד על המיקסים של ההקלטות. התהליך נמשך כחודש, בין השאר כי ספקטור בילה חלק מהזמן בבית החולים. רוב הקטעים בתקליט הסופי נבחרו מההופעה השנייה של אותו יום, בה היו הנגנים מהודקים יותר מבחינת נגינה. האריסון, שחווה כיצד תקליטים של הביטלס שוחררו לחנויות באופן מהיר לאחר הקלטתם, חשב שכך יהיה הדבר גם עם התקליט הזה, אך הדבר לא היה אפשרי הפעם בגלל המורכבות שבהוצאת מוצר שכזה. הנגנים אמנם הופיעו בחינם אך חברות התקליטים, בהן היו חתומים, לא עשו חיים קלים בעניין. אריק קלפטון היה חתום בחברת פולידור, ליאון ראסל היה חתום בחברת SHELTER, זמרות הרקע היו חתומות בחברת ELEKTRA וג'סי אד דייויס היה חתום בחברת אטלנטיק. לבסוף הסכימו החברות לאפשר לאמנים האלה להשתתף במוצר החשוב, אך חברת 'קולומביה', מצד שני, הערימה קשיים בנוגע להשתתפותו של בוב דילן בתקליט הזה.

היה זה אלן קליין, שהצליח להגיע לפשרה בין אפל לקולומביה בעניין זכויות ההפצה. בינתיים, חברת קפיטול, בה היה חתום האריסון בארה"ב, סירבה להדפיס את התקליטים ללא רווח מצידה. הצעד הזה נראה בעיניו של החיפושית לשעבר כגסות רוח, מאחר ופיל ספקטור הסכים לעבוד על ההפקה בחינם וחברת אפל היא שהפיקה את העטיפה והחוברת המצורפת. אבל החברה האמריקנית הייתה נטועה בדעה שלה והאריסון איים לקחת את המאסטר לחברת CBS, שתוציא אותו דרכה. טיעון זה שבר את קפיטול, שמיהרה להציג להאריסון המחאה בסך 3,750,000 דולר, כמקדמה.

הוויכוחים גרמו לדחייה בהוצאת התקליט. כשהתארח האריסון בתוכנית של דיק קאבט, ב-23 בנובמבר 1971, הודיע לקהל הצופים כי התקליט היה צריך כבר להיות בחנויות חודשיים לפני כן. אלן קליין דאג גם להדפסת מיליון ספרים, עם 64 עמודים, שיצורפו לתקליט, כמו גם הפקת מארזי קרטון שיכילו את שלושת התקליטים והספר בתוכם. הייתה זו הפקה יקרה מאד. האלבום יצא לחנויות והפך לרב מכר גדול מאד וגם לתקליטו המצליח מאד האחרון של ג'ורג' האריסון למשך שנים רבות. הכסף שנאסף מהמופעים ומהאלבום הזה לא הגיע ליעדו בזמן.

חברת התקליטים היחידה שהרוויחה כסף בזמנו מהמוצר הזה הייתה חברת קולומביה, בזכות הופעתו של בוב דילן (שהיה חתום בה). החברה קיבלה, לפיכך, 25 סנט על מכירת כל עותק. דילן לא זכה לראות אגורה שחוקה מזה והאריסון התמרמר בזמנו על המחיר הגבוה שדרשו חנויות התקליטים במכירתו (5.5 ליש"ט לעותק, שזה כ-78 ליש"ט בימינו).

הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459

ב-1 באוגוסט בשנת 1969 הופיע אריק איינשטיין במלון ריביירה שבבת ים. לצידו ניגנה להקת הצ׳רצ׳ילים (איתה החל לעבוד זמן קצר לפני כן). הקהל ששילם 7.50 לירות זכה גם לקבל את יהודית תדמור, דנצ׳ו - זמר הבוזוקי מיוון, האקרובט היפני לי או סונג, הבדרן המנחה מוקי בר ותזמורת אפולו חמש. כל הערב תויג בשם ׳ענק עם כוכבים׳. ממש שמח שם, בבת ים!

הרצאות על הרוק הישראלי, הרצאה על אריק איינשטיין, הרצאה על להקת כוורת עוד,

להזמנות: 050-5616459

ב-1 באוגוסט בשנת 1969, יצא אלבום הבכורה AS SAFE AS YESTERDAY של להקת הסופרגרופ הבריטית HUMBLE PIE.

להקת HUMBLE PIE (שבארצנו תירגמו בזמנו את שמה כ"עוגת המרורים") הוקמה בשנת 1969 כסופרגרופ לכל דבר: הזמר / גיטריסט סטיב מאריוט הגיע מלהקת SMALL FACES. זמר / גיטריסט נוסף היה פיטר פרמפטון שהגיע מלהקת THE HERD. הבסיסט היה גרג רידלי מלהקת SPOOKY TOOTH והמתופף היה בחור צעיר בשם ג'רי שירלי (שהוא היה הפחות מוכר אז מהחבורה)

פרמפטון פגש לראשונה את מאריוט בביתו של בסיסט ה-SMALL FACES, רוני ליין. ההרגשה אז בתוך להקתו של מאריוט הייתה שחבריה לא מצליחים להביא את העוצמה האולפנית שלהם לבמה. אז הציע מאריוט לשלושת חברי להקתו לצרף את פרמפטון ללהקה שיעזור להם לעבות את הצליל. כמו כן, פרמפטון ידע לשיר היטב, דבר שיכל לעזור מבחינת הרמוניות ווקאליות בהופעות. שלושת חברי הלהקה (רוני ליין, איאן מקלייגן וקני ג'ונס) דחו בכעס את הצעתו של חברם. הסיבה שלהם הייתה חוסר הרצון לחלק את הכסף הזעום שהרוויחו לחמישה אנשים במקום ארבעה.

מאריוט, שרצה מאד לעזור לפרמפטון כחבר טוב, אמר לו שהוא מבזבז את זמנו כזמר בלהקת פופ קלה. אז הוא הציע לו להקים הרכב משלו ביחד עם ג'רי שירלי המתופף. מאריוט הכיר את שירלי כי הוא נהג להביא אותו להופעות של ה-SMALL FACES כמתופף מחליף, כשקני ג'ונס היה חולה. בשלב הזה מאריוט ניסה עדיין לתחזק את ה-SMALL FACES, אך היה מאד מתוסכל.

ב-14 בנובמבר 1968 הוציאה חברת התקליטים IMMEDIATE אלבום של SMALL FACES שנקרא THE AUTUMN STONE. האלבום לא הצליח להיכנס למצעדים. צרחות ההערצה פסקו בהתאם ובשנייה שהצרחות פסקו, הצליח לפתע מאריוט לשמוע את המוזיקה שלהקתו עושה בהופעות והתחלחל מהזיופים וחוסר העוצמה. הוא ניסה להביא שוב את האופציה של פרמפטון כחבר נוסף אך האחרים דחו אותו שוב על הסף.

ב-31 בדצמבר 1968 הופיעה ה-SMALL FACES במופע סילבסטר לונדוני במקום שנקרא ALEXANDER PALACE. על הבמה קרה שבר שלא איחד את כל הלהקה מאז. ארבעת חבריה ניגנו את הלהיט LAZY SUNDAY כשלפתע החליט מאריוט כי נמאס לו, זרק את הגיטרה שלו וצרח על חבריו ההמומים שהוא עוזב את הלהקה. הוא השאיר אותם לסיים את ההופעה לבדם ולאחר סיום המופע פרץ ריב מאחורי הקלעים. אורגניסט הלהקה, איאן מקלייגן, צרח עליו בכל כוחו, אך מאריוט נותר בשלו.

הצעד הזה גרם לקרע אדיר בין מאריוט לבסיסט רוני ליין, שהיה שותפו העיקרי בכתיבת השירים ללהקה. קרע שלא התאחה מאז. כשמאריוט ירד מהבמה בכעס, הוא פגש מאחורי הקלעים את הבסיסט גרג רידלי, הבסיסט של להקת SPOOKY TOOTH. שני המוזיקאים דיברו ביניהם על התסכול שהם מרגישים בנוגע ללהקות שלהם. הם החליטו שכדאי לעשות משהו ביחד.

פיטר פרמפטון היה בדירתו של טכנאי ההקלטות גלין ג'ונס, כשזה הציע לו להקשיב למשהו חדש שהוא עובד עליו. פרמפטון היה דרוך ולפתע בקעו מהרמקולים הצלילים של מה שידוע כיום התקליט הראשון של לד זפלין. הוא היה המום. הוא הבין שהוא רוצה ללכת לכיוון כבד יותר במוזיקה שלו. באותו לילה הטלפון צלצל בדירתו. זה היה מאריוט על הקו, ששאל אותו אם אפשר לעשות ביחד להקה. פרמפטון הגיב בהתלהבות ומאריוט הביא עמו את רידלי למפגש עם פרמפטון ושירלי. הכל התחבר, איכשהו.

הרעיון המקורי של מאריוט היה להתייצב בצד האחורי של הבמה ולתת לפרמפטון להוביל את הלהקה. נמאס לו מנערות צורחות ומקדמת הבמה. הכימיה בין ארבעת החברים הייתה מושלמת באופן מיידי. הרעיון המוזיקלי שהנחה את חברי הלהקה בתחילת הדרך היה פשוט לנגן את מה שבא להם מבלי לחשוב על סגנון מסוים. הם אהבו לעשן חשיש בכמויות ולנגן כל שעלה ברוחם. הדבר עבד לטובתם בתקופה הראשונה הזו.

השמועה על ההרכב הזה החלה להתרוצץ ברחבי התעשייה הבריטית והציפיות החלו לגדול בהתאם. לכן החליטה הרביעייה לפרוש לאזור כפרי, הרחק מעין התקשורת. חבריה ידעו שהתיוג 'סופרגרופ' לא יפסח עליהם פה. הבסיסט גרג רידלי סיפר: "סטיב תמיד היה האיש המרכזי. למרות ממדי גופו הקטנים, הוא תמיד היה כמו גוליית. הקול שלו היה כה עוצמתי. פיטר פרמפטון היה הפרצוף היפה של הלהקה. סטיב היה המנוע האנרגטי. ג'רי שירלי ואני היינו האנשים הכבדים מאחור שנתנו את פעימות הקצב".

בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס שמע ממאריוט על ההרכב החדש והביע התעניינות. הוא אף הגיע לחזרה אחת ושקל להצטרף. זמן קצר לאחר מכן הוא כבר טבע בבריכה שלו. גם הקלידן של ה-SMALL FACES, איאן מקלייגן, היה קרוב מאד להיות חבר בלהקה. בסוף הוא העדיף להיות חבר בלהקת THE FACES עם רוד סטיוארט.

הבסיסט גרג רידלי: "בענייני עסקים, אני האיש הכי לא נכון. תמיד הייתי רחוק ממתן תשומת לב לחוזים והסכמים. תמיד חשתי שמישהו אחר עושה את העבודה הזו בשבילי. תמיד חתמתי על החוזים ורק אחר כך קראתי אותם, כשהרבה פעמים הבנתי שהכנסתי את עצמי לצרות". העובדה המוזרה היא שמאריוט חתם עם HUMBLE PIE באותה חברה בה הוא היה עם ה-SMALL FACES, לפני כן. זה מוזר כי הוא לא הרוויח שום כסף עם ה-SMALL FACES והוא יכל לחתום עם חברה אחרת ורווחית יותר.

הלהקה קיבלה מחברת התקליטים הזו 60 ליש"ט בשבוע. בנוסף, קיבלו את הציוד שרצו ואת הצוות הטכני הדרוש להם. גם זמן אולפן קיבלה הלהקה בשפע ואף מכונית שהסיעה אותה עם הציוד ממקום למקום. מה שהם לא ידעו, או לא רצו לדעת, זה שכל ההוצאות האלה יירדו מהתמלוגים העתידיים שלהם.

הלהיט הראשון של הלהקה שיצא על תקליטון היה NATURAL BORN BUGIE. השיר הזה נכתב אחרי שכבר הושלמו ההקלטות לתקליט הבכורה הזה והצלחתו בלבלה את חברי הלהקה, שהרצון המקורי שלהם היה להימלט מהתמסחרות ומהופעה בתוכניות טלוויזיה כמו TOP OF THE POPS. הם לא רצו לנגן את השיר הזה בהופעות החיות.

התקליט הראשון של הלהקה נקרא AS SAFE AS YESTERDAY ועיתון המוזיקה, DISC AND MUSIC ECHO, פרסם בביקורת: "זה התקליט הראשון של הלהקה, שהוקלט במשך כשלושה שבועות. למרות שרוב השירים לא ממש איכותיים - הלהקה הזו תירשם בזכות הכשרונות שבה. מה שכן, זה עונג גדול לשמוע שוב את קולו של סטיב מאריוט".

סטיב מאריוט מת בשריפה בביתו ב-20 באפריל 1991 (יומיים לפני יום הולדתו של פרמפטון). הוא נרדם עם סיגריה ביד ונשרף למוות. הבסיסט גרג רידלי מת ב-19 בנובמבר 2003.

אך בשנת 1969, כשהתקליט הנהדר הזה יצא, השמש עוד זרחה בשלמותה מעל חברי HUMBLE PIE.

ב-1 באוגוסט בשנת 1977 היה ברור שאלביס פרסלי לא במצב טוב...

לא היה צריך מדיום כדי להבין שאלביס לא במצב בריאותי טוב, אבל עיתוני פילדלפיה פרסמו את נבואתו של המדיום, מארק סאלם, שאלביס ימות בקרוב, ובאותו יום יצא הספר הנפיץ, "אלביס: מה קרה?" שנכתב על ידי סטיב דאנליווי (כפי שסיפרו לו שלושה מאבטחים לשעבר של אלביס - רד ווסט, סוני ווסט ודייב הבלר). הספר גרם לאלביס לשקוע בשברון לב עמוק יותר. ייאוש, וזעם היו מנת חלקו והוא הרגיש נבגד.

הספר חשף את עולמו הפרטי והמקצועי המוזר של אלביס. על העטיפה נכתב שאלביס "משתולל. אלים, אובססיבי על המוות, רעב מינית. זה הצד השני של אלביס - לפי שלושת הגברים שחיו איתו בכל זה - אדם ש... מקסים מעריצה צעירה ויפה להצטרף אליו - בבולמוס סמים לשניים שכמעט הרג אותה .... במשך שנים הוא נשען בכבדות עלגלולות ממריצים ומדכאים .... דאנליווי הרכיב יחד את חוויותיהם של שלושה שומרי ראש של פרסלי שהיו שם בחגיגה איתו, מתעסקים עם נשים איתו. אותו, דואגים איתו - טועמיםאת ההנאה ואת מכאובי החיים עם הכוכב המופלא ביותר בתולדות השואוביז!"

אלביס נשבע לאביו, וורנון פרסלי, שהוא יהרוג את כל מי שצוטט בספר. הוא הושפל והרגיש שכל העולם פנה נגדו. בסופו של דבר, ב"נשיונל אנקוויירר" פורסמה כתבה בחמישה חלקים, בה אמו החורגת של אלביס, די סטנלי, תמכה בטענות שאלביס הושמד על ידי סמים: "ההחלקה של אלביס לגיהנום הסמים ריסקה את גופו ללא תקנה - אפילו גנבה את החשק המיני שלו ואילצה אותו ללבוש חיתולים... היו לו סימנים כחולים על זרועותיו ועל כפות ידיו ממחטים”.

מי בא איתי לראות את אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים, ב-1 באוגוסט בשנת 1970? כן, הם גם ישירו שירים מהתקליט החדש, "שבלול", שיצא כחודשיים לפני כן.

הרצאה על אריק איינשטיין והרצאות מוסיקה נוספות, להזמנה: 050-5616459

ב-1 באוגוסט בשנת 1972 נערך בהיכל התרבות בתל אביב בלט עם מוזיקת רוק. זה נשמע פנטסטי! אבל למה במודעה לכתוב מילס דויס (מיילס דייויס?), או יותר גרוע "ראר ארט" (במקום RARE EARTH או "אדמה נדירה")?

בונוס: גם זה קרה החודש, אוגוסט, בשנת 1970:

- לבוב דילן עדיין היו שטחים לכבוש ונמסר אז שהוא בניו יורק, עסוק בעבודה עם כותבים ומפיקים בהכנת מחזמר בברודוויי. לפי מקור אחד מאז: "כרגע בוב מחפש כיוון להתחיל לסלול עמו את הדרך". ובכן, הדבר הזה לא יצא לפועל.

- גראם פארסונס (לשעבר מלהקת הבירדס) עזב את להקת האחים בוריטו המעופפים. זה הותיר את הגיטריסט, ברני לידון, כגיטריסט המוביל היחיד שם. פארסונס עסק בינתיים בהכנת תקליט שלו עם המפיק טרי מלצ'ר. בינתיים, אקס אחר של הבירדס, ג'ין קלארק, היה עסוק בהקלטות משלו ונמסר כי היו מעורבים בהן חבריו לשעבר מהלהקה ההיא, אך זה לא היה איחוד כי כל אחד מהם הקליט בנפרד את תפקידיו.

- ניקי הופקינס עזב את עמדת הפסנתר בלהקת קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס. הוא הצטרף ללהקה ההיא אחרי שעבד, כנגן אורח, בתקליטה SHADY GROVE.

- פרנק זאפה הקים מחדש את להקת THE MOTHERS, עם כמה שינויים; הוא צירף אליו את הזמרים לשעבר מלהקת הצבים (הווארד קאיילן ומארק וולמן) והנגנים בה הם הקלידן ג'ורג' דיוק, המתופף איינסלי דונבר, הבסיסט ג'ף סימונס וגם חבר להקת אמרהות ההמצאה לשעבר, איאן אנדרווד שמנגן בקלידים. לזאפה היו הרבה תוכניות להרכב הזה, כשבינתיים גם עסק בהרכבת תקליט אוסף של הקלטות ישנות יותר שלו.

- נמסר כי מיק ג'אגר איבד את הזוגיות שלו עם מריאן פיית'פול ושהוא יוצא עם פאטי ד'ארבנוויל הבלונדינית בת ה-19. כן, זו שקט סטיבנס כתב עליה שיר. פאטי, שעברה לגור בשכנות לג'אגר, מסרה אז: ,מיק ממש מלהיב אך גם כה מרגיע. אנחנו לא צריכים להגיע למקום אקזוטי כלשהו כדי ליהנות ביחד. למעשה, הדייטים הכי כייפיים היו לבלות בפיקניק בגינה האחורית בביתו". בינתיים איבדה פיית'פול גם את המתנה האחרונה שהיא קיבלה ממיק - מעיל פרווה בשווי 2,000 דולר. היא ניסתה להיכנס עם המעיל לאנגליה אך נעצרה במכס ונאלצה בינתיים להשאיר אותו שם. היא נקנסה ב-1,200 דולר ותצטרך לשלם את הערך שלו כדי לקנות אותו בחזרה. היא טענה שהמעיל הזה הביא לה רק מזל רע ובחרה להשאיר אותו במכס.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.