כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-30 באוגוסט (30.8) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "כשהכנו את התקליט החמישי של בלאק סאבאת', מישהו היה בא עם עוד כמות של אבקה מזורגגת, והיית מוצא את עצמך מדבר שטויות למשך עוד שלושה שבועות" (הזמר אוזי אוסבורן)
ב-30 באוגוסט בשנת 1959 נישאו קרול קינג וג'רי גופין. שני אלו ידעו גם לחבר היטב מילים למנגינה ומשם ליצור להיטים מהחשובים בהיסטוריית המוזיקה האמריקאית.
גופין וקינג היו סטודנטים בקווינס קולג' כשנפגשו בשנת 1958. הוא היה מבוגר ממנה בשלוש שנים וביקש ממנה לעזור לו לכתוב מחזמר. היא התעניינה ברוק'נ'רול אבל הוא הצליח לשכנע אותה. האהבה ניצתה והיא הייתה בהריון עם ילדם הראשון, כשנישאו.
יחד הם חיברו קטלוג של סטנדרטים מוזיקליים כה מגוונים, שהוקלטו על ידי מספר רב של אמנים ידועים. הם הוכנסו יחד להיכל התהילה של כותבי השירים בשנת 1987 ולהיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשנת 1990. בשנת 2004 העניקה להם האקדמיה להקלטות פרס מפעל חיים.
קינג הלחינה את המוזיקה וגופין כתב את המילים - ביניהן כמה מהמילים הזכורות יותר בתולדות המוזיקה הפופולרית. "דבריו ביטאו את מה שחשים כל כך הרבה אנשים, אך לא ידעו לומר", אמרה קינג מיד לאחר מותו.
מי לא מכיר את השיר הזה שנפתח כך? - "הלילה אתה שלי לגמרי / אתה נותן את אהבתך כל כך במתיקות / הלילה אור האהבה בעיניך / אבל האם תאהב אותי מחר?". זה היה בשנת 1960 ושנתיים לאחר מכן כתב גופין גם את הלהיט שנפתח כך: "כולם עושים ריקוד חדש לגמרי עכשיו / קדימה בייבי, תעשה את הלוקומושן".
וכך זה נמשך בחלק גדול מהעשור ההוא, עם שלל רב של להיטים מוחצים. גם לאחר שהתגרשו בשנת 1968 (בגלל בגידתו בה), גופין וקינג המשיכו לכתוב יחד לזמן מה, אם כי שניהם כתבו עבור אחרים וקינג החלה לכתוב לעצמה, תוך סלילת קריירה מצליחה גם כמבצעת.
גופין מעולם לא השיג את רמת ההצלחה בכוחות עצמו כפי שעשה עם קינג. הוא הוציא אלבומי סולו בשנים 1973 ו-1996, אך הם לא נמכרו טוב. עם זאת, הוא הראה שהוא עדיין יכול לכתוב להיטים גם בלי אשתו לשעבר. ההקלטה של דיאנה רוס את THEME FROM MAHOGANY שכתב עם מייקל מאסר, הגיעה למקום הראשון בשנת 1976. גם SAVING ALL MY LOVE FOR YOU ששרה וויטני יוסטון, היה שיתוף פעולה עם מאסר.
ב-30 באוגוסט בשנת 1935 נולד ג'ון פיליפס, מנהיג להקת האמהות והאבות. פיליפס כתב שירים כמו CALIFORNIA DREAMIN, MONDAY MONDAY, SAN FRANCISCO ועוד. אבל מאחורי הצלילים היפים היו עמו גם בעיות...
ג'ון פיליפס היה איש בעל סתירות רבות: אידיאליסט, נהנתן, איש עסקים, מוזיקאי. היה קשה להבין מי זה ג'ון פיליפס האמיתי.
בבית קפה בגריניץ' וילאג' הוא פגש דוגמנית, מישל גיליאם. השניים התאהבו, והוא התגרש מאשתו והתחתן עמה. עד מהרה הכירו בני הזוג זמר פולק אחר, דני דוהרטי, וחברו קאס אליוט. כפי שפיליפס אהב לספר זאת, הארבעה לקחו יחד LSD בפעם הראשונה זמן קצר לאחר שנפגשו, וזה יצר קשר אמיתי ביניהם. הם עברו ללוס אנג'לס כדי לחפש הצלחה ואכן מצאו אותה.
אף על פי שהאמהות והאבות התגלגלו ועזרו להפיץ את האתוס ההיפי, האהבה החופשית לא עזרה להרמוניה בלהקה כאשר מישל פיליפס ניהלה רומן עם דוהרטי. מאז החלו המון בלגאנים לשרור בלהקה ההיא.
חייו של ג'ון פיליפס תמיד היו מלאים בדרמה ושימוש בסמים, אבל שניהם התגבר בצורה ניכרת בשנים שלאחר האלבום של הלהקה, PEOPLE LIKE US, שהוקלט ויצא בשנת 1971 רק בגלל שחברי הלהקה עדיין היו חייבים, לפי חוזה, תקליט לחברת התקליטים. לאחר מכן הוא הקליט שירים בשווי אלבום עבור חברת קולומביה רקורדס, אשר נשאר גנוז במשך 35 שנים. הוא התרכז בפרויקט שירים חללי שבא בהשראת נחיתת האדם על הירח, בשנת 1969. הוא קרא לזה SPACE והחל לכתוב לו שירים למרות שלא היה לו מושג מה זה יהיה. באמצעות הקשרים ההוליוודיים שלו, הוא הגה את זה כפרויקט קולנועי וקיבל תמיכה כספית אבל כשזה התייבש, הוא עבר לניו יורק וביקש להפוך את זה להצגה בברודווי.
הוא שפך את ליבו ונשמתו בפרויקט הזה והצליח לנסח עלילה וכתב כ-30 שירים. הגיבור היה אסטרונאוט בשם ארני הארדי שמוביל קבוצה של אסטרונאוטים במשימה להגיע לירח ולפרק פצצה דמוית אדם שתשמיד את היקום על ידי ד"ר בומב המרושע. העלילה המוזרה לא שיכנעה תומכים בברודווי, אבל המזל הגיע בצורה של
אמן הפופ-ארט, אנדי וורהול, שהציע את שירותיו. הוא הזרים כסף לפרויקט ואפילו דני דוהרטי הובא כדי לשחק את דמות הנשיא.
אבל ההפקה והחזרות היו קומדיה של טעויות. הקיצוץ בעלויות הרג את העסק. הבמאי פוטר שבועיים לפני הצגת הבכורה ופיליפס איבד את תפקידו כקינג קאן והוחלף על ידי דוהרטי שעדיין שמר על תפקידו כנשיא. כאשר המופע, עם השם MAN ON THE MOON, הופיע לראשונה בתיאטרון קטן בברודווי, ב-29 בינואר 1975 ולקהל עטור כוכבים כולל וורן ביטי, הראלדו ריברה ויוקו אונו, זה נראה כמו שיחזור ההפקה הבעייתית שחוותה זמרת האימהות והאבות, מאמה קאס, בלאס וגאס. זה היה כישלון מוחלט וחטף ביקורות קשות.. ב-1 בפברואר 1975 ההצגה בוטלה, מה ששלח את פיליפס לתוך מידרון תלול. הוא החל להשתמש בהרואין, תחילה נמסניף אותו ואז מזריק אותו. בלונדון, הוא התחבר למיק ג'אגר והשמיע לו כמה שירים. סולן הרולינג סטונס יצא מתרשם ותוך עשרה ימים החל להפיק אלבום חדש של ג'ון פיליפס. קית' ריצ'רדס הגיע לנגן בהקלטות והביא לפיליפס גם קוקאין, מה שהפך את האחרון למשתמש גם בזה.
האלבום לא יצא לאור וההשראה הגדולה ביותר שפיליפס קיבל מהטיול שלו לאנגליה היה להתחיל לסחור בסמים. הוא חזר לניו יורק והקים תוכנית משוכללת לסחר בסמים וההתמכרות שלו הצליחה להשפיע על זוגתו, ג'נבייב, שהייתה הרה עם ילדו החמישי. ילדיו הבוגרים של פיליפס היו מכורים לקוקאין. דרך קשרי הסמים שלו, הוא הצליח להשיג כמה פנקסים ריקים של טפסי מרשם בשלושה עותקים. פעם בשבוע הוא היה בא לבית מרקחת עם מרשמים שהוא מילא בעצמו ויצא עם שקיות מלאות באמפטמינים שונים, תרופות מדכאות ומשככי כאבים כבדים. הוא סחר בהם דרך סוחרים שונים וכמובן שהוא דאג גם לאספקה לשימוש אישי.
תוך זמן קצר הושם מעקב אחרי פיליפס וכשהפילו את הרשת של הסחר הזה, ב-31 ביולי 1980, פיליפס נעצר והואשם בקשירת קשר להפצת סמים. הוא טען שאינו אשם ושוחרר תמורת 50,000 דולר ערבות. עורכי הדין שלו הכניסו אותו מיד לבית חולים לשיקום מסמים. הם ידעו שהצעד הראשון להפחתת עונשו הוא שיהיה נקי ומפוכח. הצעד השני היה להשתמש בסטטוס הסלבריטאי שלו להפיכתו לדמות מודל להעברת מודעות נגד סמים. האנשים הראשונים שפיליפס טיפל בהם היו בנו ובתו הבכורים. הבת, מקנזי, ספגה מהלומה כשהשימוש שלה בסמים גרם לביטול תפקידה בסידרת הטלוויזיה, ONE DAY AT A TIME. היא הייתה צריכה לעשות את סיבוב הגמילה אם היא רצתה לעבוד אי פעם שוב.
לאחר כמה עיכובים, פיליפס נשפט ב-7 באפריל 1981. הוא צעד לאולם בית המשפט, נקי לראשונה מזה למעלה מ-20 שנה. הטעם הראשון שלו ממריחואנה בשנת 1960 ומשם לחוויית ה-LSD בפעם הראשונה עם חבריו ללהקת האימהות האבות בשנת 1964 ומשם להזריק לעצמו קוקאין והרואין בפעם הראשונה בשנת 1976 - הובילו לרגע הזה, והוא פחד פחד מוות. השופט גזר עליו שמונה שנות מאסר על תנאי והוא נשלח לבלות 30 יום בכלא הפדרלי אלנווד, עם אבטחה מינימלית. מתקן הכלא הזה בפנסילבניה, היה מפורסם בשל איכלוס כמה מהקושרים בפרשת ווטרגייט, מספר שנים קודם לכן. במהלך הכליאה חזרה תשוקתו של פיליפס לנגן ולעשות מוסיקה.
הוא הקים מחדש את האימהות והאבות שכללה כעת את בתו, מקנזי ואת הזמר סקוט מקנזי (זה ששר בהצלחה בשנת 1967 את הלהיט "סאן פרנסיסקו", שכתב לו פיליפס). השנים המצטברות של פיליפס עם שימוש מאסיבי בסמים ואלכוהול הובילו להשתלת כבד. פיליפס לא רק עסק בסמים אסורים אלא גם פיתח יחסים עם בתו מקנזי. מגילוי העריות הזה היא נכנסה ממנו להריון. נראה היה שגם במוות, ג'ון פיליפס עורר מחלוקת. בספטמבר 2009, כמעט תשע שנים לאחר מותו, מקנזי פיליפס פרסמה את האוטוביוגרפיה שלה HIGH ON ARRIVAL. בתוכו, היא חשפה כי באוגוסט 1979, ערב לפני חתונתה עם ג'פרי ססלר, אביה אנס אותה לאחר שהתעלפה בעקבות בולמוס קוקאין. היא התעוררה כשהיא צמודה אליו וזה היה טראומטי
בלשון המעטה, אבל במצבה המשתכר, בקושי היה לה את הכוח לעצור אותו. אבל זה לא נגמר שם. לדבריה, מערכת היחסים ביניהם הפכה ליחסים בהסכמה והתרחשה באופן קבוע במהלך 10 השנים הבאות. זה נגמר לאחר שנכנסה להריון ועשתה הפלה, שאביה מימן. הגילוי הטיל פצצה אדירה בקרב כל המעגלים הקרובים שם.
מישל פיליפס מיהרה להגיב על בתה ובעלה לשעבר: "למקנזי יש הרבה מחלות נפש. היא דחפה מחט לידה במשך 35 שנים. היא נעצרה בגלל הרואין והיא עשתה את 'סלבריטאים נגמלים' ועכשיו היא כותבת ספר. כל העניין מתוזמן אצלה היטב".
כל העלים חומים והשמיים אפורים...
ב-30 באוגוסט בשנת 1971 יצא בארה"ב האלבום SURF'S UP של להקת הביץ' בויז וזה היה בדיוק שנה אחרי צאת אלבומה הקודם של הלהקה, SUNFLOWER. הוא נחשב בעיני רבים (ואני ביניהם) לאחד האחרונים של הלהקה שעדיין אפשר לקרוא להם מאסטרפיס. יש בו מוזיקה מרגשת מאד של הרכב שבתקופה הזו היה שרוי במצב לא טוב.
בשנת 1970 התנודדו חברי הלהקה בחששות ובחוסר ידיעה לגבי עתידם. מנהיג הלהקה והמוח המוזיקלי, בריאן וולסון, נסגר לתוך עצמו והיה במצב של דיכאון עמוק ביותר. וילסון הרגיש פגוע ומובס. עוד כמה שנים קודם לכן הוא הרים ידיים מהשאפתנות המוזיקלית שלו בגלל שהבין כי לא משנה מה שיעשה - הביטלס תמיד ינצחו אותו בבשורה המוזיקלית החדשה לתרבות המוזיקה. מה גם שלהקת הביץ' בויז לא הצליחה להתברג לתוך סצנת הרוק הפסיכדלי שהייתה מאד פופולרית בחלק השני של שנות השישים. עד כדי כך שבסוף שנות השישים היא נחשבה להקה זקנה וחסרת רלוונטיות.
בתחילת 1970 יצא האלבום SUNFLOWER, שלמרות המוזיקה הנפלאה שבו הפך לאלבום שנמכר בהכי מעט עותקים מקטלוג הלהקה עד לשנה ההיא. היה זה ג'ק ריילי, שדרן ועיתונאי, שעזר לחברי הלהקה לקבל בחזרה חלק מהביטחון העצמי שעזב אותם. הוא דאג להפיח בהם כוח ואמונה בעצמם ואף אירגן להם ערב מוצלח בהופעה בפילמור איסט, לצד הגרייטפול דד. המהלך הזה הביא קהל רב של הדד להכיר בביץ' בויז כלהקה איכותית, שכוחה עדיין במותניה.
עם הביטחון הזה החלו החברים להקליט את האלבום הזה, שבמקור היה אמור להיקרא LANDLOCKED. חברי הלהקה תרמו שירים נהדרים לאלבום הזה, אבל הכי חשוב - בריאן וילסון הביא לכאן כמה מלחניו היותר מופלאים.
השיר TIL I DIE' הוא שיר אישי ורגיש שלו, שמשקף את מצב המחשבה הלא מאוזן שלו.
וילסון: "כשהסתכלתי לכיוון האוקיינוס, המוח שלי, כמו כמעט כל שעה בכל יום, הסביר את חוסר העקביות ששלט בחיי; הכאב, הייסורים והבלבול והמוזיקה היפה שהצלחתי ליצור. האם הייתה תשובה? האם לא הייתה לי שליטה? האם אי פעם? האוקיינוס היה כה עצום להפליא, היקום היה כל כך גדול, ופתאום ראיתי את עצמי בפרופורציה לזה, כגרגר חול קטן, או מדוזה שצפה על פני המים. זה אולי השיר הכי אישי שכתבתי לביץ' בויז. נאבקתי בפסנתר, התנסיתי במקצבים ושינויי אקורדים, ניסיתי לחקות בקולי את הגאות ומצב הרוח של האוקיינוס, כמו גם את עוצמתו העצומה. רציתי שהמוזיקה תשקף את בדידות הציפה על רפסודה באמצע האוקיינוס השקט. רציתי שכל צליל יישמע כאילו הוא הולך ונעלם לגודל היקום".
אך השיר הזה קיבל ביקורת ארסית ממייק לאב, שסינן לעברו של וילסון שהשיר הזה פשוט לא יפה ומדכא. נו טוב.. מייק לאב גם לא אהב בהתחלה את המוזיקה שוילסון הביא לאולפן להקלטת PET SOUNDS מ-1966.
לאב, מצד שני, הלחין ביחד עם ריילי קטע מוזר לכשעצמו, שנקרא DAY IN THE LIFE OF A TREE. ובנוסף לכל הוא איפשר לריילי אף לשיר אותו באלבום. בשלב מאוחר יותר הדבר גרם להפניית אצבע מאשימה כלפי ריילי בטענה שהשתלט על התקליט.
ריילי הודה מאוחר יותר שזה היה תעלול של הלהקה להביא אותו לשיר את זה, כשבמקור השיר היה אמור להיות מושר על ידי בריאן וילסון. ריילי ניגש לפני כן להקליט באולפן את שירת ה- GUIDE לשיר, שזו שירה שהיא רק אמורה להנחות את הזמר שאמור להקליט את הגירסה הסופית כיצד הוא אמור לשיר. אך לחרדתו הוא גילה ששירתו היא זו שהגיעה לגרסת האלבום הסופית. בתחילה ריילי הרגיש מוחמא אך מייד לאחר מכן הוא התבאס כי השיר לא נשמע כפי שהוא רצה שיהיה, עם שירתו של בריאן וילסון. ריילי אף הוסיף בציניות כי יש האומרים שהשיר אכן נשמע כמו עץ שהולך למות.
אבל עם ההקלטות עדיין היה חסר חומר להשלמת האלבום. לפיכך הובאו כמה שירים מהסשנים שבריאן וילסון הפיק ב-1967. ההקלטות האלה היו מהסשנים לאלבום הגנוז SMILE.
השיר המיסתורי והיפהפה SURF'S UP נבנה באופן מופתי בהפקתו של וילסון. הרעיון המקורי היה לתפור הפקה מוזיקלית סביב ערוץ הפסנתר והשירה שלו, שהוקלט בספיישל טלוויזיוני משנת 1967 בהנחייתו של ליאונרד ברנשטיין. בריאן התנגד בתחילה לרעיון הבאת ההקלטה מהספיישל הטלוויזיוני ואף ניסה להקליט מחדש את תפקידי השירה והפסנתר. לבסוף היה זה קארל וילסון שהצליח במשימה להקלטת השירה המחודשת. בתחילה קארל לא רצה לשיר את השיר, אך הוא היה היחיד אז שהצליח לפגוע בצלילים הגבוהים שנדרשו בלחן. בריאן היה רחוק מלהתלהב משיר, שהזכיר לו תקופה חשוכה מאד בחייו - עם הנסיון הכושל להרכיב אלבום שאפתני בשם 'סמייל'. לאחר כמה נסיונות להקליט את השיר מחדש, החליטו חברי הלהקה להשתמש בשיר בחלק מהפלייבק המקורי, שהוקלט בשנת 1967.
כשנשאל בריאן בשנת 1995 על השיר הזה בראיון לרדיו BBC, הוא ענה: "אני מתבייש בשיר הזה לגמרי. זה שיר שהוא פיסת חרא מבחינתי. אני הייתי הזמר הלא נכון לשיר הזה מלכתחילה. זה לא הביצוע הווקאלי שאני אמור להתגאות בו. אין לי מושג איך נתתי לשיר הזה בכלל לצאת החוצה".
טכנאי ההקלטה של השיר, סטיב דספר, סיפר: "בריאן לא רצה כלל לעבוד על השיר הזה. אחרי שלושה ימים של נסיונות שכנוע הוא הגיע לאולפן, לבוש בפיג'מה שלו, שר את שנדרש ממנו וברח משם החוצה".
חבר להקה נוסף שהביע את דעתו השלילית על השיר הזה היה ברוס ג'ונסטון, שאמר: "השיר הזה הוא מבחינתי צביעות שקרית אחת גדולה. זה היה שיר שריילי, שהפך לתפקד כמנהל הלהקה, הכניס לתקליט מבלי להתייעץ איתנו. המטרה שלו הייתה להראות לעולם שבריאן וילסון היה חלק מהלהקה בתקופה הזו ושהוא נכח בהקלטות לתקליט. אך זה היה רחוק מאד מהמציאות". התקליט הזה היה האחרון של ג'ונסטון כחבר בלהקה. הוא פרש מיד לאחר צאתו וחזר ללהקה רק בשנת 1979.
בעוד חברי הלהקה מנסים להרכיב אלבום, נפצע דניס וילסון כששבר בידו חלון זכוכית בביתו. אף נמסר אז כי לא יוכל לתופף עד שנת 1974. כמה עיתונים הרחיקו ומסרו שקית' מון (מלהקת המי) יחליף אותו בסיבוב ההופעות הקרוב של הלהקה - דבר שהתברר כלא נכון.
דמותו של בריאן וילסון כבר נראתה מגוחכת לשאר חברי הלהקה בתקופה ההיא. הוא הרגיש כמו פקק קטן ששט באוקיינוס הענק. בתקופה הזו הוא כבר השתגע לגמרי ואף בנה לעצמו ארגז חול גדול בתוך ביתו, שם הוא נהג לשרוץ. צריכת הסמים שלו בתקופה הזו הייתה מבהילה עד שאפשר היה לומר בבטחה שבריאן וילסון היה נרקומן. הוא פוטר מהלהקה זמן קצר לאחר מכן.
אי אפשר לדבר על האלבום הזה מבלי להזכיר את העטיפה שלו; עד כה, כל תקליטי הלהקה נעטפו עם תמונות צבעוניות ועליזות. מה גם שזו לפי דעתי הפעם הראשונה בה לא רואים את חברי הלהקה מצולמים על העטיפה הקדמית (חוץ מעטיפת האלבום "סמייל", שהוקלט מיד אחרי פט סאונדס אך טרם יצא אז). עיצוב העטיפה משקף לדעתי את התוכן המוזיקלי העצוב של האלבום. הדמות שמצוירת על העטיפה היא גיבור אינדיאני שמנסה לרכב על סוסו העייף. שניהם נראים מותשים או אף מובסים לאחר קרב קשה.
הציור הזה כרעיון לעטיפה צץ בראשו של אד ת'ראשר, מעצב העטיפות של חברת האחים וורנר. הוא הבחין בציור הזה תלוי בחדר משחקי הפוקר של אביו והבין כי זה הציור הראוי לשקף את מצב הלהקה בזמן הזה.
עם כל הבלגאן המלנכולי הזה קיבל האלבום SURF'S UP ביקורות נלהבות ממבקרי המוזיקה ונמכר היטב בהתאם. הדבר גרם לחברי הלהקה חשק להמשיך ולתפקד כגוף מוזיקלי.
עיתון CIRCUS פרסם באוקטובר 1971: "אל תתנו לשם האלבום לתעתע בכם. הלהקה הזו באה בשנתיים האחרונות עם המוזיקה הטובה ביותר שקיימת בעולם. תאמינו או לא - זה נכון. בתקליט הזה יש הפקה גאונית, הרמוניות ווקאליות יפהפיות ושירים מצוינים. גם אם אתם לא אוהבים את הלהקה הזו, אתם חייבים לקנות את התקליט ולהקשיב לו. התקליט הזה בטוח יכבוש אתכם". גם העיתונים 'רולינג סטון' ו- STEREO REVIEW הפליגו בשבחים נלהבים ביותר.
הנה הקטע האחרון בביקורת מהרולינג סטון:
סיפורה של הלהקה לא הסתיים כאן. היא המשיכה לכיוון שנת 1972 עם התקליט CARL AND THE PASSIONS - SO TOUGH שמעטים יחסית מכירים וחבל.
ב-30 באוגוסט בשנת 1973 טס פול מקרטני ללאגוס, בניגריה, כדי להקליט שם תקליט חדש. יחד איתו הגיעו אשתו לינדה וחברם ללהקת כנפיים, דני ליין.
המטרה הייתה להגיע לאולפני EMI שהיו ממוקמים שם. הסיבה בגללה פול בחר באולפן ההוא השתנתה בראיונות שונים שקיים (פול ידוע כמי שמעוות היסטוריה בראיונותיו). בראיון אחד הוא אמר שלא בחר באולפן ההוא בגלל האווירה השמשית באזור אלא כי זה היה האולפן היחיד הפנוי של EMI בתקופת שלושת השבועות ההם.
בראיון אחר הוא אמר: "המטרה להגיע ללאגוס הייתה כדי לעשות שם כיף. לא רציתי להקליט בלונדון. רציתי להקליט בחוץ ולחברת EMI היו אולפנים בכל מיני מקומות, כולל בסין הקומוניסטית. בגלל שסין הייתה ממש רחוקה, החלטנו להגיע ללאגוס וליהנות שם מהשמש".
להקת כנפיים הייתה אמורה לטוס ללאגוס בהרכב מלא, אך הגיטריסט, הנרי מקולוק, והמתופף, דני סייוול, החליטו לפרוש. דובר הלהקה מסר לתקשורת שמקולוק פרש בגלל חילוקי דעות מוזיקליים ושהפרידה הייתה חברית משני הכיוונים.
פול: "הנרי היה אמור לנגן גיטרה בשיר שדני (ליין) כתב. הוא סירב. ביקשתי ממנו לנגן את התפקיד והוא המציא כל תירוץ אפשרי לא לנגן אותו. במקום להחליק את העניין, החלטתי להתעמת מולו ולמחרת הוא התקשר אליי ואמר לי שברצונו לפרוש".
הפרישה של סייוול המתופף נחתה על פול שעה לפני שהם היו אמורים לעלות על המטוס ללאגוס. פול: "נראה לי שהוא היה מתוח להקליט באפריקה".
לינדה: "דני התקשר ממש לפני שהיינו אמורים לעזוב את אנגליה. זה היה מוגזם מצדו אבל הוא עשה את מה שהחליט. להקת כנפיים אמורה להיות להקה בה כל החברים רוצים להיות בה. מי שרוצה לעזוב - שיעזוב. ידענו שדני ליין יגיע איתנו ללאגוס".
השלושה שינסו מותניים ויצרו את המוזיקה שתהפוך להיות התקליט BAND ON THE RUN.
פול: "חשבנו לעצמנו כמה נהדר יהיה לשכב שם כל היום על חוף הים, לא לעשות הרבה ואז להגיע לאולפן רגועים ונינוחים. ובכן, זה לא היה כך. לילה אחד לינדה חשבה שאני מת. הייתי באולפן והקלטתי כשלפתע חשתי שהריאות שלי קורסות ויצאתי החוצה לשאוף אוויר. לא מצאתי אוויר לנשימה כי מזג האוויר היה ממש מהביל. זה היה לילה טרופי חם ביותר. אז נפלתי והתעלפתי".
לינדה: "השכבתי אותו על הרצפה ועיניו היו סגורות. הייתי בטוחה שהוא מת! הלכנו לרופא המקומי והוא אמר לפול שהוא מעשן יותר מדי".
ב-30 באוגוסט בשנת 1995 הופיעו ג'יימס טיילור ואשתו לשעבר קרלי סיימון יחד בקונצרט עבור המגזין MARTHA'S VINEYARD. זו הייתה הפעם הראשונה שלהם מזה 16 שנה שהשניים חלקו במה.
ב-30 באוגוסט בשנת 1973 הקליטה להקת MOUNTAIN, שהתאחדה מחדש, את האלבום TWIN PEAKS. זה היה בהופעה חיה באוסקה, ביפן.
הרולינג סטון לא התלהב אז מהמוצר המוגמר, כשיצא לחנויוות: "להקה זו תמיד הייתה נחושה לפוצץ בווליום ולתת לחתיכות ליפול מהתקרה. האיחוד הזה מראה שדבר לא השתנה והכל נשאר ברוטאלי וחסר כבוד.
כל סוג של אלימות נדחס לאלבום הזה. זה מתחיל הגרסה באורך 33 דקות לשיר NANTUCKET SLEIGHRIDE ונמצא גם בסולו הגיטרה של לזלי ווסט - GUITAR SOLO, שבמהלכו מתפוצץ מגבר גיטרה מול אוזנינו.
בשיר BLOOD OF THE SUN מנסה הלהקה לעשות צחוק על להקת יס, כשהיא מחקה את התמלילים הממוסטלים של הלהקה הפרוגרסיבית באופן שגורם לך לתהות, האם כדאי להציב אותן לקרב, זו מול זו, על הבמה.
האלבום הזה של מאונטיין הוא הטוב ביותר בתחומו, מאז התקליט LORD SUTCH AND HEAVY FRIENDS".
חשוב לציין, שהשורה האחרונה בביקורת מביאה כהשוואה תקליט רוק מאד לא מחמיא למי שעשה אותו (כולל שניים מחברי לד זפלין שהשתתפו בו).
ב-30 באוגוסט בשנת 1965 יצא התקליט HIGHWAY 61 REVISITED של בוב דילן, שנפתח במכת תוף סנר שהיא כפתיחת שער לעולמו החדש של היוצר החשוב הזה.
"בום!" - המתופף בובי גרג הוא שהיכה את המכה הזו, שהניעה את דילן ולהקתו לביצוע מטריף וקלאסי של שיר חדש ושמו LIKE A ROLLING STONE. השיר LIKE A ROLLING STONE של בוב דילן פער סדק אדיר בסכר המוזיקה העולמי. למרות שדילן אהב מאד את הסאונד של הביטלס, האנימלס והבירדס, הוא רצה מאד להביא סאונד משלו. סוג של רית'ם אנד בלוז עם ניחוחות פולק ורוק.
דילן רצה מאד שהשיר הזה שלו ייצא על תקליטון. הוא היה נחוש בכך שהשיר יהפוך למוצר פופ. הוא הביא לעמדת הגיטרות בחור מוכשר בשם מייקל בלומפילד, אותו הכיר עוד משנת 1963. בתקופה בה הוזמן היה בלומפילד חבר בלהקתו של אמן הבלוז הלבן, פול באטרפילד. נשאלה אז השאלה מדוע דילן לא הביא לסשן הזה את הגיטריסט שהיה לו באותו זמן, ברוס לאנגהורן. בייחוד כשבלומפילד עצמו הצהיר שדילן ביקש ממנו לאורך הסשן לנגן כמו לאנגהורן. אבל זה ידוע שאצל דילן הדרכים בדרך כלל נסתרות. בלומפילד הוזמן לביתו של דילן שבוודסטוק כשבוע לפני ההקלטה הזו. בלומפילד נסע באוטובוס עם גיטרת פנדר טלקאסטר בידו. דילן אסף אותו מהתחנה. בבית השמיע דילן לבלומפילד את LIKE A ROLLING STONE ואמר לו שהוא לא מעוניין במגינת בלוז אלא במשהו אחר לגמרי.
סשן ההקלטה לשיר הזה נערך באולפני COLUMBIA שבניו יורק בתאריך 15 ביוני 1965. זה ממש היה בזמן בו דילן החל לעבוד על התקליט השלם. בחור נוסף שהוזמן לסשן הזה היה אל קופר, שקיבל את הזמנה מהמפיק טום ווילסון וחשב כי אם הוא בא - אז כדאי גם שינגן בגיטרה. אך באולפן ראה קופר שדילן הגיע עם גיטריסט מוכשר, בלומפילד ולכן התנדב לנגן באורגן בהקלטה, למרות שלא ידע אז לנגן על הכלי כמו בשלב מאוחר יותר. ט. בכל זאת הוא הצליח להוציא צליל כלשהו מהאורגן והיה כה משכנע עד שדילן נדלק מהצליל שנוצר וביקש להגביר כמה שאפשר את האורגן.
המתופף בסשן הזה היה בובי גרג. חלק מהדוקומנטים מספרים שהבסיסט היה ג'וזף מאצ'ו אך בלומפילד הגיטריסט סיפר בראיון שלסשן הובא בסיסט בשם ראס סאוואקוס שהיה מפוחד לגמרי כי זה היה הסשן הראשון בחייו בו הוא ניגן בגיטרת בס חשמלית במקום קונטרבס. הפסנתרן בהקלטה הזו היה בחור בשם פול גריפין. כך נוצר הצליל שאפיין מאד את בוב דילן של 1966. מה שכן, אל קופר תיאר באוטוביוגרפיה שלו שהשיר נוצר תוך טייק אחד או שניים. אך המציאות, לפי הבוטלגים שמסתובבים בשטח, מראה אחרת. השיר הזה עבר תהליך של נגינה רבה באולפן. בתחילה אפילו נעשו נסיונות לנגן את השיר בקצב של וואלס (משקל 3/4).
ביום שלמחרת נעשו עוד לא מעט נסיונות עד שהושג הטייק הרצוי. זה היה טייק מס' 4. דילן לקח את הטייק השלם, חרט אותו על וויניל הדגמה (ACETATE) ורץ עם זה לבית של מנהלו, אלברט גרוסמן. שם הוא השמיע את השיר במשך לילה שלם. כל מי שנכנס לדירה לא האמין למשמע אוזניו. אחד האנשים האלה היה המפיק פול רוטשילד, שעבד אז בחברת התקליטים ELEKTRA, בה בלומפילד הקליט עם פול באטרפילד. רוטשילד חש קינאה מיידית והבין שעולם המוזיקה השתנה עם מה ששמע באותו רגע.
כשהתקליטון יצא ב-20 ביולי 1965 הוא היכה גלים באופן מיידי. לא רק בגלל הסאונד החדש אלא גם בגלל שאורך השיר היה שש דקות ו-13 שניות. זמן ארוך באופן משמעותי לתקליטון שהתיימר להיות מושמע ברדיו.
פול מקרטני וג'ון לנון הקשיבו לתקליטון בביתו של האחרון והבינו שדילן מראה להם כאן אפשרות של התקדמות מוזיקלית. ברוס ספרינגסטין נסע עם אימו במכונית כשמהרדיו בקעו לראשונה הצלילים של השיר הזה. ספרינגסטין הצעיר חש אז כאילו דילן בא ובעט לו בדלת הכניסה למוח שלו ושתל שם את שלו. פרנק זאפה סיפר שכששמע בפעם הראשונה את התקליטון הזה של דילן, הוא רצה לפרוש לגמרי מעסקי המוזיקה. השיר הזה היה ההפקה האחרונה של טום ווילסון עם דילן. לאחר מכן היה זה בוב ג'ונסטון שלקח את מושכות ההפקה. השיר הזה עיצבן לחלוטין את מעריצי דילן שאהבו אותו כאמן פולק אקוסטי. יש שראו בו אחד שבגד בערכי המוזיקה. אך לדילן זה לא היה איכפת. הוא רצה ללכת קדימה. והסינגל הזה הביא לו קהל גדול חדש של אוהבי הסאונד החשמלי.
התקליט הזה ארוך יחסית לתקליטים שנוצרו אז, עם 51 הדקות שבו. זה התקליט השני שדילן הוציא באותה שנה והיה ברור לכל כי יש כאן שינוי מהפכני, עם דילן ולהקת ליווי שלמה מאחוריו בכל שיר. נמאס לו לנגן את שיריו האקוסטיים והוא נאלץ לצאת למאבק חסר פשרות מול קהל מעריציו, שרבים בתוכו חשו כי הוא בוגד בהם ובערכי המוזיקה העממית. כשהיה באנגליה אף ג'ימג'ם, באופן הקלטה, עם ג'ון מאייאל ולהקתו, כולל הגיטריסט החשמלי אריק קלפטון. זה היה במאי 1965 ולא נרשם הישג מוזיקלי מרשים שם. אבל כשדילן יצא עם שירי התקליט החדש שלו לסיבוב הופעות, הוא קרא למוזיקה החדשה שלו בשם 'מוזיקת חזון'. הוא ידע בתוכו כי המוזיקה הזו חזקה יותר מכל קריאת גנאי שתיקרא נגדו.
פרטי טריוויה: בעטיפת התקליט נראות, מאחורי דילן, רגליו של בוב ניווירת', חברו של הזמר. האופנוע על החולצה שלו, בצילום העטיפה, הוא טריומף בריטי. אותו סוג של אופנוע עליו רכב ועשה את התאונה המפורסמת בשנת 1966.
ותודו שעקדת יצחק לא נשמעה מעולם כה מחשמלת, מבחינה מוזיקלית, כמו כאן, בשיר הנושא.
כך סיפר ברוס ספרינגסטין בנאומו להכנסת דילן להיכל התהילה של הרוק, בשנת 1988: "בפעם הראשונה ששמעתי את בוב דילן הייתי במכונית עם אמי, והקשבנו, אני חושב, אולי לתחנת WMCA, כשלפתע הגיע ירייה שנשמעה כאילו מישהו בועט לפתוח הדלת לראש שלך. זה היה השיר LIKE A ROLLING STONE. ואמא שלי, שלא הייתה חזקה בענייני רוק'נ'רול, אהבה את המוזיקה, היא הקשיבה – היא ישבה שם דקה, היא הביטה בי, ואמרה, 'הבחור הזה לא יכול לשיר'. אבל ידעתי שהיא טועה. ישבתי שם, לא אמרתי כלום, אבל ידעתי שאני מקשיב לקול הכי קשוח ששמעתי אי פעם. זה היה קול רזה, וזה נשמע איכשהו בו זמנית צעיר ובוגר, ואני רצתי החוצה וקניתי את הסינגל... ואז קיבלתי את התקליט HIGHWAY 61 REVISITED, וזה כל מה שהשמעתי במשך שבועות. הסתכלתי על העטיפה, עם בוב, עם הז'קט הכחול סאטן הזה וחולצת אופנוע טריומף. וכשהייתי ילד, הקול של בוב ריגש והפחיד אותי. וזה עדיין עושה זאת... היו לו החזון והכישרון להרחיב שיר פופ והוא המציא דרך חדשה שבה זמר פופ יכול להישמע. הוא פרץ את המגבלות של הקלטה שאמן יכול היה להשיג, והוא שינה את פני הרוק'נ'רול לנצח".
אז האם בוב דילן ידע בשנת 1965 שהואפותח את הדלת לרווחה? כנראה. האם הוא ידע מה הוא עושה? כנראה שלא. הוא פשוט הלך לפי אינסטינקט - ואיזה אינסטינקט היה לו!
לא קל לעשות ביזנס עם קרובי משפחה, כי ב-30 באוגוסט בשנת 1989 פיטר בילי ג'ואל את מנהלו, שהיה גם אחיה של אשתו לשעבר. ג'ואל תבע אותו ב-90 מיליון דולר וזה גרר שורה של התייצבויות לא נעימות בבתי משפט.
ג'ואל כבר סבל בעברו ממנהלים קשוחים וחמדנים. עכשיו הוא נתקל בעוד חמדנות, הונאה ובגידה. "זה נורמלי שילדים", אמר בילי, "חושבים שאין דבר כזה אדם רע לחלוטין. בטח, אנשים עושים טעויות או הולכים בדרך הלא נכונה לפעמים, אבל בראש של ילד זה לא בהכרח עושה אותם רקובים. אבל ככל שאנו גדלים, חלקנו מתעמתים עם אנשים שגורמים לנו להאמין בכך שהם באמת אנשים כאלו: רקובים עד הסוף".עבור בילי, האדם הזה היה פרנק ובר.
לו היה בילי שם לב לשיטות הניהול של פרנק, יכול להיות שהוא היה מקבל איתותי אזהרה מהריב המשפטי המסובך שפרנק ואשתו הראשונה של בילי, אליזבת,נכנסו אליו בעקבות ה-5.5 מיליון דולר שהיה צורך להחזיר כמס הכנסה עוד בשנת 1984. בזמנו, ההימור של פרנק היה לרדוף אחרי אליזבת ולהאשימה במחצית מהאחריות, עם הנחת היסוד שהיא קיבלה 50 אחוז מההכנסה שנוצר במהלך אותה תקופה. לפיכך, פרנק הטיל עיקול על החלק של אליזבת בזכויות היוצרים של בילי. למרות התחבולות של פרנק, בילי המשיך להעסיקו כמנהלו.
פרנק אהב הימורים בקזינו. הוא היה לעתים קרובות טס לווגאס לשחק בלאק ג'ק ולסובב את הרולטה. הוא הימר על גם סוסים, ואפילו היו בבעלותו כמה גזעים. בינתיים, באסטרטגיה נפרדת מהטיפול בתביעה הקיימת של מס הכנסה, בילי עשה את שפרנק יעץ לו והשקיע במקלטי מס כביכול - עסקאות נפט, גז ונדל"ן. "ומה ידעתי? פשוט הבנתי, ובכן, הוא איש עסקים. הוא יודע מה הוא עושה", אמר הפסנתרן להגנתו.
אשתו הנוכחית אז של בילי, הדוגמנית כריסטי ברינקלי, הייתה זו שראתה את הדגלים האדומים: "ראיתי דברים שלא חשבתי שבילי ראה, כי הוא בחור נאמן מאוד. הוא לא אוהב לחשוב משהו רע על אנשים, והוא אוהב להאמין שאם הוא מתייחס לאנשים כמו שצריך, אז גם הם יתייחסו אליו כמו שצריך. אז הוא לא בדק אם פרנק היה ישר איתו. הוא רק האמין בצורה עיוורת שהבחור הזה לעולם לא יעשה שום דבר כדי לפגוע בו".
אפילו כשבילי לא רצה להתעורר למצב, כריסטי הביעה את רגשותיה. "כל הזמן ראיתי דברים קטנים - 'אלוהים,
בילי, אני לא מבינה את זה. למה פרנק טס במטוס פרטי? האם זה לא כוכב רוק שאמור להיות במטוס הפרטי? אנחנו תמיד טסים בטיסה מסחרית, והוא תמיד במטוס פרטי'. אם סוס היה מרוויח כסף, הוא היה בבעלותו של פרנק. אם סוס פישל במירוץ, זה היה סוס בבעלות בילי. היה שם ממש שביל מסומן שהוביל לבעיות. כשסוף סוף נמאס לי, אמרתי לבילי, 'אני לא סומכת על הבחור הזה'... "ותגובתו הראשונה של בילי הייתה 'היי, אני מכיר אותו הרבה יותר ממה שהכרתי אותך. אל תדברי עליו דברים רעים'..."
אבל הצרות של בילי עם מס ההכנסה, ממה שקרה לפני 1984, באו עם חקירה על מקלטי המס שהקים פרנק. "חכו רגע - איך לעזאזל זה קרה" בילי שאל. "היו לי תקליטים מצליחים. אני אמור להיות די עשיר כאן... כמה מיליונים אני חייב לדוד סם???" בילי התחיל לחקור ולמד שפרנק רשם את רווחי הזמר לחברות מפוקפקות שעסקו בהשקעות רעות ובהונאות. "אם הבחור רק היה לוקח את הכסף ושם אותו בבנק, היינו בטוחים. אבל הוא הימר עם זה".
אמה של כריסטי ברינקלי, אשתו הנוכחית, לא חסכה ביקורת והשפילה את חתנה: "איך יכולת לתת לזה
לקרות? איך יכולת להיות כל כך טיפש?"... היא הייתה קשוחה, וג'ואל כבר הרגיש רע מספיק. "חשבתי, שאני לא צריך את הבולשיט הזה מהחותנים שלי, מהמשפחה שלי. למרות שאנחנו חברים עכשיו, לכריסטי אולי יש זיכרון סלקטיבי על כמה כל זה היה קשה לי, איזו תקופה נוראית בחיים שלי זו הייתה. הייתי במעמקי הייאוש".
ג'ואל ידע שחסר לו המון כסף בנק ולכן יצטרך להופיע שוב, חודשים על גבי חודשים, כדי להציל את המצב.
ב-30 באוגוסט בשנת 1995 מת מסרטן סטרלינג מוריסון, הגיטריסט וממייסדי להקת מחתרת הקטיפה, בגיל 53.
רבים מזכירים את שמם של לו ריד, ג'ון קייל וניקו כשבאים להצביע על להקה זו אך נגינתו של סטרלינג היא שהעניקה את האלמנט המושלם לכל הסיפור הזה. לו ריד: "אם אתם רוצים לשמוע נגינה טיפוסית ונכונה של סטרלינג, תקשיבו לשיר WHITE LIGHT / WHITE HEAT. הוא עונה עם הגיטרה לתפקיד השירה באופן יוצר מגדר הרגיל".
להקת מחתרת הקטיפה, שעזרה להוליד דור של מוזיקאים מהגל החדש והפאנק-רוק, הגיעה לגדולה בשנים 1965 ו-1966 באמצעות קשריה עם אמן הארט-פופ, אנדי וורהול, שבהתחלה ניהל אותה וגם הצמיד לה את הזמרת-דוגמנית, ניקו.
מוריסון נולד בלונג איילנד."סיימתי תיכון עם ציונים גבוהים מאוד והערכה עצמית נמוכה תואמת, כמעט לכל דבר מלבד מוזיקה" במשך זמן מה, הוא נכנס ויצא ממכללות שונות. אחר כך הוא הקים את מחתרת הקטיפה, עם לו ריד, ג'ון קייל ומורין טאקר. הלהקה זכתה לתשומת לב במהירות באמצעות הקשר שלה עם אנדי וורהול, שאימץ את המבצעים כבני חסותו. למוזיקה שלהם, עם העיבודים המסוקסים והפרה-פאנקיים שלהם, הייתה השפעה שנמשכה הרבה יותר מחייה של הלהקה.
ב-21 באוגוסט בשנת 1971, פרש מוריסון מהלהקה. ביום זה נערכה הופעה עם הלהקה בליברטי הול שביוסטון. לאחר סיומה הגיעו החברים לשדה התעופה.
כשעמד מוריסון מחוץ לטרמינל, נראה שהוא מתכוון לחזור לניו יורק. היה לו כרטיס אך האחרים לא ידעו שהמזוודה שהביא עמו ריקה לגמרי. בגדיו עדיין היו תלויים בארונו במלון. "נסענו לשדה התעופה, והוא יצא מהלימוזינה והלך אל הטרמינל, "מספר חבר הלהקה דאג יול. "ואז הוא אמר, 'למען האמת, אני לא אחזור אתכם'...". שאר החברים עמדו מולו כשהם המומים ממנו.
לאחר התפרקות הלהקה הוא חידש את לימודיו וקיבל דוקטורט בתחום ימי הביניים, מאוניברסיטת טקסס באוסטין. במהלך אותה תקופה, הוא פרנס את עצמו ואת משפחתו על ידי השטת סירות בערוץ הספינות של יוסטון. בסופו של דבר קיבל רישיון קפטן.
בסוף שנות ה-80, הוא חידש את הקריירה המוזיקלית שלו, הופיע עם הלהקה של מורין טאקר והשתתף, בקיץ 1993, בסיבוב הופעות של מחתרת הקטיפה המאוחדת באירופה. הוא שיתף פעולה עם ג'ון קייל ביצירת מוזיקה לסרט "אנטרקטיקה" והקליט עבור אמנים אחרים.
ב-30 באוגוסט בשנת 1968 יצא תקליט חדש ללהקת הבירדס, שבתחילה הרים גבות גבות בקרב מעריצים רבים.
להקת הבירדס הייתה ממובילות זרם הרוק הפסיכדלי של אמצע הסיקסטיז. אחרי שהיא הגיע לממד החמישי (שם תקליטה השלישי) חבריה משכו עוד קצת בכיוון הפסיכדלי עד שלפתע הם עשו את "הצעד של דילן" והתמרדו לחלוטין נגד מה שהיה. התקליט SWEETHEART OF THE RODEO בא כחזרה לשורשים הפולקיים של המוזיקה האמריקנית, עם מלודיות פשוטות, קולות הרמוניים ברורים ותמלילים ישירים.
במרץ 1968 הגיעו חברי הבירדס לנאשביל כדי להקליט. אז הייתה הלהקה במצב של בילבול, עם שני חברי להקה שיצאו ממנה זמן קצר לפני כן. אלו הם המתופף מייקל קלארק והגיטריסט / זמר, דייויד קרוסבי. במקומם נכנסו קווין קלו וגראם פארסונס, כשהאחרון היה גם האחראי לשינוי המוזיקלי. בנאשביל רופדה הפקתה החדשה של הלהקה בנגנים הטובים ביותר בסצנה המקומית. אחד מהם, נגן הפדאל סטיל לויד גרין, סיפר: "לא ידעתי מה הם מתכוונים לעשות ביום הראשון של ההקלטות. ישבתי על שרפרף באולפן וחיכיתי להם כשלפתע נכנסו. הם עמדו בשורה והכל נראה מוזר. אז אמר גראם פארסונס שנקליט שיר של בוב דילן שטרם יצא לאור.
אז שאלתי היכן הם רוצים שאנגן בשיר הזה. הם ענו לי - 'נגן בכל מקום אפשרי'...". אותו שיר, YOU AIN'T GOING NOWHERE גם פותח את התקליט. שיר שני של דילן, NOTHING WAS DELIEVERED, חותם את התקליט. גרין: "חברי הבירדס דאגו הלהקה להביא כל יום ארגז של יין פורטוגזי משובח לאולפן. בסוף כל יום היה הארגז ריק. הטעם של היין היה נהדר אבל כאבי הראש שהגיעו בעקבותיו היו פחות נעימים".
ההקלטות עברו בהמשך מנאשביל ללוס אנג'לס, כשמגווין שם בצד את אחד מצליליו המוכרים ביותר, שהגיע בצורת גיטרת 12 מיתרים חשמלית. התוצאה באה בצורת תקליט שלא יצא כמותו על ידי להקת פופ-רוק כלשהי. בימים בהם הקאנטרי השורשי היה רחוק מהרוק והיה פה סיכון אדיר מטעם הבירדס לצעד שהוא הריסת קריירה.
מה שהציל את הבירדס, במקרה הזה, היה כנותם ביצירה ובהגשתה. הם ניגנו את הקאנטרי באופן המדוייק ביותר שיכלו ולקחו שירי קאנטרי מרפרטואר העבר, לצד שני שירים של בוב דילן ועוד מפרי עיטו של פארסונס, שעובדו באופן דומה. בפעם הראשונה בתקליט של הבירדס, כל הנגנים שהשתתפו בו קיבלו את הקרדיט המגיע להם.
האיש המוביל בבירדס, רוג'ר מגווין, החליט בזמנו למחוק כמה מערוצי שירתו של פארסונס ולהקליט את שירתו במקומו. הסיבה הייתה כי מנהלו של פארסונס, לי הייזלווד, איים לתבוע בטענה כי הבחור עדיין חתום אצלו בחוזה ולכן אסור לו לשיר במקומות אחרים. יכול להיות שמגווין שמח על ההזדמנות לקבל מפארסונס קונספט כה גדול, אך מצד שני גם על ההזדמנות להאדיר את שמו האישי בפרויקט זה. אחרי הכל, הבירדס שייכים קודם כל למגווין.
הביקורות לתקליט היו חלוקות בדעתן, הקהל התבלבל ולא רץ לקנות את המוצר החדש, שהגיע רק למקום ה-77 במצעד הבילבורד האמריקאי. שנה לאחר מכן החל הקאנטרי-רוק לקבל חותמת אישור מצד אמנים אחרים ואז אנשים החלו להבין כי פיספסו את התקליט שהחל את כל זה.
ברולינג סטון נכתב בביקורת: "הבירדס, במהלך תקופת הפולק-רוק הלא ארוכה שלהם, ניסו להכשיר את המעבר האינדיבידואלי שלהם באומרם: 'אם רק שורה אחת של מר טמבורין (שהקליטו זה עתה) עוברת לצעירים, זה היה שווה את זה'. " הבירדס הלכו לפי השיטה של דילן, להעביר את המסר (משהו שדילן עצמו הכחיש שניסה לעשות). אך מה שבארי מגווייר, ג'ודי מילר והבירדס עשו זה חילול הקודש של אנשי מוזיקת הפולק הטהורים.
לאור זה, מוצע כי אף מעריץ מוזיקת קאנטרי אדוק לא יקשיב לתקליט האחרון של הבירדס. החומר שהם בחרו להקליט, או ליתר דיוק, האופן שבו הם מבצעים את החומר, הוא פשוט, נינוח ועממי. זה לא יומרני, זה יפה. הבירדס יצרו אלבום מעניין. זה אלבום לא מורכב ולכן קל להאזין לו. זה צריך להביא ללהקה הצלחה במצעד האיזי ליסנינג. 'להחזיר את הכל הביתה' מעולם לא היה דבר כה פשוט".
ב-30 באוגוסט בשנת 1972 עמד ג'ון לנון על הבמה בניו יורק והעניק הופעה מיוחדת.
ג'ון לנון היה מוזיקאי שמיצה את עניין ההופעות ההופעות בשנת 1966. בעוד כל המוזיקאים שפעלו מסביבו הצליחו לעבור משלב הבמות הלא נוחות לאיצטדיוני ענק עם תנאים מפנקים - לנון לא זכה לזה. ההופעות היחידות שניסה, בשנות השבעים, מול קהל גדול הראו לנון מתוח, עצבני ולא בטוח בעצמו. אפשר להבין מדוע. לנון לא הופיע הרבה, אחרי פרישת הביטלס מהופעות, באוגוסט 1966. למעשה, אפשר לספור את מספר הופעותיו על אצבעות שתי ידיים. לא יותר מזה.
המופע של לנון, שנערך במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק, היה למעשה שתי הופעות שנערכו באותו יום. אחת בשעות אחר הצהריים והשנייה בשעות הערב. זו הייתה הפעם האחרונה בה ג'ון ויוקו הופיעו יחדיו על במה. לנון חזר לאולם הגדול הזה, שנתיים לאחר מכן, כשהתארח לזמן קצר במופע של אלטון ג'ון. המופע הזה של לנון, בשנת 1972, היה האחרון שלו כאמן ששמו הוביל את האירוע.
'האם אנחנו חזקים מדי?', שאל לנון מיד לאחר השיר הראשון. לאחר מכן הוסיף: 'ברוכים הבאים לחזרה המוזיקלית שלנו'. כל דיבור של לנון בין השירים שיקף את החשש שלו.
האנושיות שמאחורי המופע הזה היא שהפכה את לנון לגיבור. הכל התחיל בינואר 1972, כשלנון ואונו צפו בטלוויזיה וראו דיווחים על מוסד למוגבלים, שהצוות המטפל בו נהג להשפיל קשות את הילדים שאושפזו בו. לנון, שבימי הביטלמאניה הסוערת נהג לא פעם ללעוג מהבמה על המוגבלים שבאו לראות אותו ואת להקתו בהופעה, חש הפעם משהו אחר - הוא חש עצבות רבה.
הכתב, הראלדו ריביירה, חשף תנאים קשים מאד במוסד הזה וכשלנון גילה כי ריביירה מארגן מופע מיוחד להצלת הנפגעים, הוא התקשר לקו הפתוח והציע את שירותיו. עם כניסתו של לנון לעניין, הוחלט לקבוע את המדיסון סקוור גארדן כמקום הנכון להופעה. אמנים נוספים שנקבעו להופיע היו סטיבי וונדר, רוברטה פלאק ולהקת 'שה נה נה'. לפי הפרסומים של אז, הסתובבו שמועות לפיהן הכסף מהמופעים היה אמור להגיע לאמנים ולא לילדים הנזקקים והדבר גרם לאחת הלהקות שנקבעה להופיע גם היא, לסגת מהעניין.
לנון הגדיל ורכש כרטיסים בשווי 60,000 דולר כדי לחלקם לפעילים מתנדבים עבור מטרת הצדקה.
לנון היה אז בתקופה אישית קשה בחייו. הוא נאבק כל יום, ביחד עם אשתו, נגד רצון השלטון האמריקאי להעיפו מארה"ב. אנשים ציטטו לטלפון שלו ועקבו אחריו כל הזמן. עורך דינו יעץ לו להרגיע עם הפעילות הפוליטית שלו, כדי להוכיח כי אינו תושב מסוכן. העצה הזו כללה גם הימנעות במופעים ספונטניים למען שיחרור אסירים (כפי שעשה עבור ג'ון סינקלייר) או פעילים פוליטיים, ורצון להראות לקהל הרחב כי ברצונו לתרום לקהילה באופן הרמוני יותר, כדוגמת מה שג'ורג' האריסון עשה לנפגעי בנגלה דש. לכן, האירוע הזה במדיסון סקוור גארדן נראה כאפשרות המתאימה ביותר להוכיח לשלטונות כי הוא לא מהווה איום.
לנון פחד מאד להוביל את המופע הזה. הוא אפילו התקשר לפול מקרטני כדי לבקש ממנו להתלוות אליו. כשמקרטני סירב בנימוס, חטף לנון רגליים קרות וניסה לצאת מהסיפור. ריביירה הגיע לביתו ושכנע אותו להמשיך במשימה. לנון המבוהל מיהר לגייס להופעה להקה בשם ELEPHANT'S MEMORY, עמה הקליט זמן מה לפני כן כמה שירים לאלבומו הכפול, SOME TIME IN NEW YORK CITY. ג'ון, יוקו והלהקה החלו לערוך חזרות לקראת המופע, כמה שבועות לפני המועד. לנון, שפחד לאבד את קולו בהופעה עצמה, לחש את השירים בעת אותן חזרות. לעיתים הוא גם שר באוקטבה נמוכה מזו שהיה אמור לשיר בה. העיקר לא לאבד את הקול.
באירוע היה קולו של לנון יציב וברור. המופע יצא לדרך. בהתחשב בעובדה שעד אז הייתה מאחורי לנון תמיד להקת ליווי שהורכבה באופן ספונטני (תחת השפ 'תזמורת אונו הפלסטית'), הייתה זו הפעם הראשונה בה ליוותה אותו, מאז הביטלס, להקה קבועה. אבל הלהקה הזו, שאהבה לנגן את הבלוז, הזריקה פה ושם אלמנטים בלוזיים שלא התאימו למה שלנון רצה לשקף בשיר זה או אחר. אבל בשיר של הביטלס, COME TOGETHER, נזהרו חברי הלהקה המלווה מלהרוס אותו, ולנון העניק לקהל גרסה חיה ונדירה של שיר אדיר ונדיר. בסוף המופע הזה בוצע השיר 'תנו צ'אנס לשלום', עם הקהל ששר והריע מכל הלב.
הייתה זו יוקו שנתנה, בשנת 1986, את האישור לערוך ולהוציא באופן רשמי את ההקלטה הזו. חברי הלהקה המלווה נשמעו ממורמרים מהחלטתה לשחרר דווקא את ההקלטה של מופע אחר הצהריים במקום את הקלטת המופע השני. יוקו, מצד שני, הפתיעה כשאישרה לעורכי ההקלטה להסיר את קול הליווי שלה וגם כמה שירים בהם היא שרה בעצמה. שניים מהשירים שהיא שרה, SISTERS O SISTERS ו- BORN IN A PRISON, יצאו בקלטת הוידאו של המופע, ששוחררה באותה תקופה.
כשתקליט ההופעה הזה יצא לראשונה, ב-10 בפברואר 1986, הוא לא קיבל ביקורות טובות. בעיתון NME כתבו ש'אני עדיין אוהב את ג'ון לנון כיוצר מוזיקה, אך יש דברים שאני מעדיף לשכוח ממנו והתקליט הזה הוא אחד מאלו'. לקהל הרחב היה קשה לקבל את לנון, שכבר לא היה בין החיים עם יציאת התקליט, כאיש שלא היה חיית במה.
ב-30 באוגוסט בשנת 1974 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
ב-30 באוגוסט בשנת 1970 נערך היום החמישי של פסטיבל ISLE OF WIGHT.
הראשון שעלה לבמה ביום זה היה קריס כריסטופרסון, שניסה שוב את מזלו אחרי הופעה בעייתית שהביאה שריקות בוז מהקהל. הפעם הוא הצליח לזכות בקהל ולסלול את הדרך בבטחה גם לזמר שעלה אחריו, ראלף מקטל, שגם שר לקהל את להיטו STREETS OF LONDON. מקטל, שחשש כי הופעתו האקוסטית לא תצליח מול קהל בסדר גודל כזה, הופתע ביותר כשקיבל מחיאות כפיים סוערות בדרכו מהבמה אל מאחורי הקלעים. שם הובן לא שהקהל דורש הדרן ומנהלו דורש ממנו לצאת מהר אל הבמה. אבל בעודו מתכונן לעלות שוב לבמה הניח לפתע תקליטן הפסטיבל, ג'ף דקסטר, תקליט בפטיפון והחל להשמיע צלילים במערכת ההגברה. המנהל, ג'ו לוסטיג, לא האמין שזה קורה לו. דקסטר סיפר אחר כך: "ג'ו לוסטיג רץ אליי, רותח מזעם, ובידו ביקש לתלוש את הזקן שלי משורשיו. הוא צרח עליי שהרסתי את הקריירה של האמן שלו".
אחריו עלתה להקת הרוק (עם כלי הנשיפה) HEAVEN. זו הייתה שעת צהריים מוקדמת והלהקה שחיקתה ללא בושה את להקת שיקגו (רק ללא התהילה שלה) נתנה מתוצרתה. ריקי פאר, ממארגני הפסטיבל, היה גם המנהל של הלהקה וכך הוא כתב בתוכנייה של הפסטיבל: "לאמריקה יש את להקת דם, יזע ודמעות. אנגליה, עד כה, לא הצליחה לענות כהלכה לתופעה הזו. עכשיו אנו רוצים להסב את תשומת לבכם ללהקת HEAVEN. שמענו אותה והיא ממש משכנעת. אין לנו ספק שהופעתה בפסטיבל תהיה הכנה לעליה בפופולריות שלה בשנת 1971. אין טעם בלציין את שמות חברי הלהקה - פשוט יש שישה מהם. הם לא מתפשרים. הם לא יכולים להתפשר, כי המוזיקה שלהם לא מאפשרת את זה".
בתמונה: הגיטריסטים אדי הארנט וטרי סקוט, מלהקת HEAVEN, מחכים לעלות לבמת הפסטיבל.
בינתיים, מאחורי הקלעים, הייתה סצנה לא נעימה בין סליי סטון למארגני הפסטיבל שנקראו לשלם לו וללהקתו את השכר מהופעתו שם. סטון, שראה את היקף הפסטיבל, דרש לפתע יותר כסף כדי לעלות ולהופיע. "עשיתם הרבה כסף מזה, אנשים", הוא סינן. "לא, אנחנו לא", הם החזירו לו בכעס. "ויותר כסף לא מצויין בחוזה שחתמת איתנו". סטון יצא משטח הפסטיבל כשהוא מאד לא מרוצה ורחוק מאד מהאווירה השמחה שהוא ולהקתו העבירו מהבמה.
לאחר להקת HEAVEN נערכה הופעתה של להקת FREE המעולה. זמר הלהקה, פול רודג'רס, צרח בהנאה, הבסיסט אנדי פרייזר נע מצד לצד כשהוא מנגן בס מהודק וגרובי שנצמד להלמות התופים האנרגטיות של סיימון קירק. והגיטרה של פול קוסוף? להתעלף ממנה! זו הייתה רביעיה מנצחת שעלתה לבמת הפסטיבל בשיאה. היא החלה בשיר RIDE ON PONY וסיימה עם CROSSROADS. וברור שהיא ניגנה את להיטה, ALL RIGHT NOW.
לאחר מפגן הרוק הזה עלה לבמה הזמר דונובן, כשלצידו הבסיסט מייק ת'ומפסון והמתופף ג'ון קאר. הוא העניק לקהל רשימה ארוכה משיריו והיה כאתנחתא נעימה לאחר הופעת הרוק המחשמלת של רביעיית FREE.
אחריו המשיך הקו הפולקי עם להקת פנטאנגל. השעה הייתה שש בערב. הופעת הלהקה נקטעה לרגע כשאשה גרמניה עלתה לפתע לבמה, דרכה על רגלה של זמרת הלהקה, ג'קי מקשי, חטפה את המיקרופון והחלה לדבר לקהל בשפתה. אנשים קפצו מיד לבמה והורידו אותה משם. ההופעה נמשכה ובהצלחה יתרה.
הגיע הזמן לרוק סימפוני ולבמה עלתה להקת המודי בלוז. להקת מודי בלוז, שנקבעה להופיע בפסטיבל זה החליטה לפרוש ממנה ואז חזרה בה. הסיבה לפרישתה של הלהקה הייתה חוסר הסכמה בנוגע למיקום שמה של הלהקה בפוסטרים ובשעת ההופעה. חברי הלהקה לא היו מרוצים ששם הלהקה הודפס אחרי שמות של אמנים ידועים אחרים. בסוף היא ניאותה להופיע.
הקהל קיבל אותה במחיאות כפיים אדירות. המודיז ניגנו היטב אך לא פעם זייפו באופן מביך בהרמוניות הווקאליות. ועדיין, הקהל דרש הדרן. אז עלה ריקי פאר לבמה וניסה להסביר שהלהקה לא מעניקה הדרנים. הקהל לא הקשיב לו ודרש את שלו. המודיז חזרו לבמה.
אחרי המודי בלוז הגיעה תורה של להקת ג'ת'רו טול, שנתקלה בזעם מארגני הפסטיבל כשדרשה בתחילת היום שכל האנשים בקו הקדמי בשטח הפסטיבל יתפנו בזמן שהיא עושה בדיקת סאונד. בהופעה הייתה הלהקה בכושר שיא. איאן אנדרסון הפליא לקפוץ ולנגן בחליל ובגיטרה. לפני שניגש לבצע את השיר MY GOD, הוא אמר לקהל: "מי שיהרוס גדר בפסטיבל יזכה כפרס בכדור פלסטיק". הקהל החל למחוא כפיים ואנדרסון מיד מיהר לסגת מדבריו: "לא, לא, לא - הבה לא נהיה פוליטיים. היה לנו מספיק מזה. הבוקר עשינו בדיקת סאונד והערנו כמה מכם, דבר שאני רוצה להתנצל עליו. אבל מישהו אמר לכם שלא נעשה בדיקת סאונד אם לא תעזבו את השטח הקדמי, שזה ממש לא מה שרצינו. בכל אופן, נשארתם במקומכם ואני בהחלט מסכים אתכם".
מפיק הפסטיבל סיפר, שנים לאחר מכן, שדבריו של אנדרסון היו בולשיט, כי הנהלת הלהקה דרשה במפורש לפנות את כולם מהשטח הקדמי. "הלהקה הזו התנהגה כפרימה דונה מפונקת", הוא אמר. "היו לנו עשרות רבות של אמנים, ותתארו לכם שכולם היו דורשים לעשות בדיקת סאונד. הרי זה ברור שלהקת המי וג'ימי הנדריקס לא יערכו בדיקת סאונד מול הקהל שלהם". להקת ג'ת'רו טול הייתה מהלהקות היקרות יותר בפסטיבל, מבחינת גובה המשכורת ששלשלה לכיסה.
מצאתי מודעה מאז שמסבירה כי ג'ת'רו טול, כמו להקת TEN YEARS AFTER, נוספו לרשימת האמנים בפסטיבל ברגע האחרון:
אבל אחרי הופעתם של איאן אנדרסון וחבריו נמאס לריקי פאר מכל האנשים שניסו להתפלח בחינם לפסטיבל שהוא אירגן. הוא התפרץ עליהם מהבמה בפעם האחרונה: "אני חושב שאתם אנשים מגעילים. אין לכם נימוסים להקשיב למה שטוב. אני מקווה שלא תבואו לפה יותר. רמסתם את הגדרות שלנו. למען האנשים הטובים, אגיד להתראות. לשאר, אגיד שתלכו לעזאזל". בינתיים הבמה הוכנה להופעתו של ג'ימי הנדריקס.
יחד עם הנדריקס היו על הבמה הבסיסט בילי קוקס והמתופף מיץ' מיטשל. קוקס נזכר: "כשהגענו לשטח הפסטיבל, ג'ימי אמר לי שהוא לא בטוח שהוא מסוגל לעשות את ההופעה הזו. הוא די היה נגד ההופעה הזו. הוא ממש פחד שבגלל שהוא מזמן לא הופיע באנגליה אז הקהל הבריטי שכח אותו. האמת שגם אני מאד חששתי מההופעה, כי הנה אני, איש שחור, מנגן בבס במקום נואל רדינג, שהיה לפניי ואותו הבריטים הכירו כחלק מההרכב. הנדריקס ציפה לאסון, אך כשעלינו לבמה, לא יצא מאיתנו אפילו צליל אחד כשהקהל החל להריע בפראות לטובתנו".
היה זה אחרי חצות כשההרכב עלה, לאחר דחיות בגלל לוח זמנים נזיל בפסטיבל. הנדריקס וחבריו העניקו שעתיים של מוזיקה, אך הגיטריסט נראה די עייף והתקלות הטכניות שקרו במהלך ההופעה לא היטיבו עמו. מיטשל המתופף: "אני לא יכול להגיד שלבו של ג'ימי היה כולו במופע הזה. ברור לי שהיינו צריכים לערוך חזרה מוזיקלית לפני ההופעה הזו, אבל הרגשנו אז כה נינוחים זה עם זה שפשוט עלינו לבמה. לא הייתה סיבה שהמופע הזה ייצא כך, ללא נשמה. אבל זה מה שהיה - מופע עגום. כנראה ג'ימי בכלל לא רצה להיות באנגליה, אלא באולפן החדש שהוא בדיוק פתח בניו יורק".
אחרי הנדריקס עלתה ג'ואן באאז, כשהשמועות ליחששו שהיא קיבלה עבור הופעתה 25,000 דולר. היא קיבלה רק 8,000, מתוכן תרמה אלפיים לבית ספר. הופעתה נערכה בשלוש לפנות בוקר והקהל היה כבר עייף מדי מכדי ליהנות ממנה. עם זאת, בעיתון רקורד מירור נכתב שאחרי הופעתו החזקה של הנדריקס, הופעתה האינטימית של באאז הייתה כמצילת חיים. עם זאת, במלודי מייקר חרצו ש"איש לא לוקח אותה יותר ברצינות, כזמרת וכיוצרת. היא פשוט אישיות עם מטרה והיא כובשת את הקהל עם החום והספונטניות שלה".
הייתה זו השעה ארבע לפנות בוקר כשלבמה עלה לאונרד כהן. הקהל הישנוני כיבד אותו במחיאות כפיים רמות. הוא לא עלה לבדו. הוא בא עם הרכב שלם והצליח לקרב את כל הקהל אליו. הייתה זו משימה לא קלה והוא יצא ממנה כגיבור. קולו היה ברור וחזק והשירים שהוא שר נגעו ישר ללב. הוא ביקש מהקהל להדליק גפרורים ואלפי האנשים צייתו לו. השטח נראה כמרבץ של גחליליות. עם השיר האחרון, SEEMS SO LONG AGO NANCY, הוא ירד מהבמה ככוכב.
אחרון להופיע על הבמה היה ריצ'י הייבנס, האיש שפתח את פסטיבל וודסטוק, לפני כן. וברור שהוא שר גם את FREEDOM.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
