רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 באוגוסט בעולם הרוק (עם ענקים כמו בוב דילן, פול מקרטני, ג'ון לנון, ג'ימי הנדריקס, הביץ' בויז, קרול קינג, בילי ג'ואל, אוזי אוסבורן, האחים גלאגר מאואזיס ועוד)

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת.

הציטוט היומי: "כשהכנו את התקליט החמישי של בלאק סאבאת', מישהו היה בא עם עוד כמות של אבקה מזורגגת, והיית מוצא את עצמך מדבר שטויות למשך עוד שלושה שבועות" (הזמר אוזי אוסבורן)

האם תאהב אותי גם מחר? ב-30 באוגוסט בשנת 1959 נישאו קרול קינג וג'רי גופין. אחד מצמדי כותבי השירים החשובים יותר שיש.

הרומן שהתחיל בקולג', נמשך בדירת מרתף זעירה והוליד פס קול שלם של דור שלם. ב-30 באוגוסט 1959, קרול קינג וג'רי גופין, שני צעירים יהודים מברוקלין עם חלומות גדולים, נשבעו אמונים זה לזו בבית הוריה של קרול. איש לא שיער אז שהזוג הצעיר והנלהב הזה עומד להפוך למכונת להיטים משומנת שתייצר כמה מהשירים הגדולים והחשובים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה האמריקאית.

סיפור האהבה והיצירה שלהם התחיל שנה קודם לכן, במסדרונות קווינס קולג'. גופין, סטודנט לכימיה המבוגר מקינג בשלוש שנים, זיהה את הניצוץ בעיניה ואת הכישרון בקצות אצבעותיה. הוא פנה אל הפסנתרנית הצעירה והמוכשרת, שהתעניינה בעיקר ברוק'נ'רול סוער, והציע לה הצעה קוסמת: לכתוב יחד מחזמר. היא, מצידה, לא יכלה לעמוד בפני הקסם האישי והמילים החדות שלו. הוא הצליח לשכנע אותה, והחיבור היה מיידי. הכימיה ביניהם, תרתי משמע, הרקיעה שחקים. האהבה פרחה במהירות מסחררת, וכשהתברר שקינג נושאת ברחמה את בתם הבכורה, החתונה הייתה הצעד המתבקש הבא.

ירח הדבש שלהם לא כלל חופים אקזוטיים או מלונות פאר. במקום זאת, הזוג הטרי עבר לדירת מרתף צנועה, חדר אחד בלבד, במרחק הליכה קצר מבית ילדותה של קינג. "המעבר הזה היה ירח הדבש שלנו", כתבה קינג באוטוביוגרפיה שלה. המציאות הכלכלית הייתה מאתגרת: ג'רי המשיך לעבוד במשרתו ככימאי במרכז ברוקלין, וקרול מצאה עבודה כמזכירה בחברה לייצור ארובות במנהטן. הדירה הייתה כל כך קטנה, שגופין התבדח ואמר לחבריו שהוא "יכול להפעיל את המקלחת ביד אחת ולפתוח את המקרר עם היד השנייה בו זמנית".

אבל דווקא בצפיפות הזו, בין ערימות החיתולים לחלומות הגדולים, נולדו הקסמים הגדולים ביותר. בלילות, לאחר יום עבודה מפרך, הם היו מתיישבים יחד, היא ליד הפסנתר והוא עם פנקס ועט, ורוקמים מילים ומנגינות שהפכו להמנונים. החלוקה הייתה ברורה: קינג הייתה המלחינה הגאונית, זו שידעה לטוות מלודיות קליטות ומרגשות, וגופין היה אשף המילים, שידע לזקק רגשות אנושיים אוניברסליים למשפטים פשוטים, ישירים ובלתי נשכחים. "דבריו ביטאו את מה שחשים כל כך הרבה אנשים, אך לא ידעו לומר", אמרה קינג על כישרונו לאחר מותו.

ההצלחה הגדולה הראשונה שלהם הגיעה בשנת 1960 ושינתה את הכל. שיר קטן ומהורהר בשם WILL YOU LOVE ME TOMORROW, שנכתב עבור להקת הבנות THE SHIRELLES, כבש את המצעדים והפך אותם לשם החם ביותר בסצנת הפופ. השורות הפותחות, "הלילה אתה שלי לגמרי / אתה נותן את אהבתך כל כך במתיקות / הלילה אור האהבה בעיניך / אבל האם תאהב אותי מחר?", ביטאו את חוסר הביטחון והכמיהה של כל נערה מתבגרת והפכו את השיר לקלאסיקה מיידית.

מאותו רגע, מפעל הלהיטים של גופין וקינג עבד שעות נוספות. הם יצרו קטלוג שירים כה עשיר ומגוון, עד שקשה לתפוס כיצד זוג אחד אחראי לכל כך הרבה פנינים. שנתיים לאחר הלהיט הראשון, ב-1962, הם שיגרו לעולם את THE LOCO-MOTION, שיר קצבי ומדבק שנכתב במקור עבור הצעירה שעבדה אצלם כבייביסיטר, ליטל איווה. השיר הפך לריקוד לאומי והזניק את הקריירה שלה.

הם כתבו לכל אמן נחשב כמעט, החל מבובי וי ועד ארית'ה פרנקלין. להיטים כמו TAKE GOOD CARE OF MY BABY, UP ON THE ROOF, ו- (YOU MAKE ME FEEL LIKE) A NATURAL WOMAN הפכו לחלק בלתי נפרד מהפסקול של שנות השישים. עבודתם המשותפת זכתה להכרה רשמית עם הכללתם בהיכל התהילה של כותבי השירים בשנת 1987, בהיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשנת 1990, ובפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה להקלטות בשנת 2004.

אך ככל שההצלחה המקצועית גאתה, כך החלו להיווצר סדקים בחייהם האישיים. הלחץ, התהילה ובגידתו של גופין הובילו לגירושיהם בשנת 1968. למרות סיום הנישואין, הם המשיכו לשתף פעולה מוזיקלית לזמן מה. עם זאת, דרכיהם החלו להתפצל. קינג, שעד אז עמדה מאחורי הקלעים, החליטה לפרוץ קדימה אל הבמה. היא החלה לכתוב שירים עבור עצמה, מה שהוביל לתקליט המופת TAPESTRY משנת 1971, שהפך אותה לאחת הזמרות והיוצרות המצליחות ביותר של כל הזמנים.

גופין, מצידו, מעולם לא הצליח לשחזר את אותה רמת הצלחה מסחררת שהייתה לו עם קינג. הוא הוציא שני תקליטי סולו (ב-1973 וב-1996), שלא זכו להצלחה מסחרית. למרות זאת, הוא הוכיח שהוא עדיין מסוגל לייצר להיטי ענק גם ללא אשתו לשעבר. שיתוף הפעולה שלו עם המלחין מייקל מאסר הניב שניים מהלהיטים הגדולים של התקופה: THEME FROM MAHOGANY בביצועה של דיאנה רוס, שהגיע למקום הראשון במצעדים בשנת 1976, והבלדה העוצמתית SAVING ALL MY LOVE FOR YOU, שהפכה לאחד מסימני ההיכר של וויטני יוסטון.

גופין וקינג אולי לא נשארו יחד לנצח, אבל השירים שיצרו בדירת המרתף ההיא בברוקלין, ימשיכו לרגש ולספר את סיפורם של כולנו, גם מחר.

כל העלים חומים והשמיים אפורים - שורה אלמותית אחת שפותחת את אחד ההמנונים המופלאים והאהובים ביותר בתולדות הפופ-רוק! ב-30 באוגוסט בשנת 1935 נולד ג'ון פיליפס, מנהיג להקת האמהות והאבות (THE MAMAS & THE PAPAS), האיש שהיה המוח המוזיקלי והמעבד הגאוני מאחורי ההרמוניות הקוליות המושלמות של שנות השישים. אבל מאחורי הצלילים היפים הסתתרו חיים רצופי בעיות.

כן, ג'ון פיליפס היה איש רב-סתירות: אידיאליסט, נהנתן, איש עסקים ומוזיקאי. היה קשה להבין מיהו ג'ון פיליפס האמיתי. בבית קפה בגריניץ' וילג' הוא פגש דוגמנית בשם מישל גיליאם. השניים התאהבו, והוא התגרש מאשתו ונישא לה. עד מהרה הכירו בני הזוג את זמר הפולק דני דוהרטי ואת הזמרת קאס אליוט (שקולה האדיר והחם, יחד עם הנוכחות הממגנטת שלה, הפכו אותה לאחת הדמויות האהובות בעולם המוזיקה תחת השם "מאמא קאס"). כפי שפיליפס נהג לספר, זמן קצר לאחר שנפגשו, התנסו הארבעה יחד ב-LSD, חוויה שלדבריו יצרה ביניהם קשר עמוק.

הם עברו ללוס אנג'לס כדי לחפש הצלחה – ואכן מצאו אותה במהירות מסחררת, תחת שרביט ההפקה של לו אדלר בחברת DUNHILL RECORDS. אלבום הבכורה שלהם מ-1966, IF YOU CAN BELIEVE YOUR EYES AND EARS, כבש את המקום הראשון במצעדים ועורר שערורייה מיידית בגלל עטיפת התקליט: חברי הלהקה הצטלמו כשהם יושבים ומצטופפים יחד בתוך אמבטיה, כאשר בצד התמונה נראתה בבירור אסלת שירותים אמיתית! השם ישמור! בארצות הברית השמרנית של אז אסלה נחשבה למראה "מזעזע", וחברת התקליטים נאלצה להדפיס מהדורות חדשות שבהן האסלה כוסתה בטקסט שפירט את רשימת השירים, או נחתכה לגמרי מהתמונה - שערוריית צנזורה משעשעת שלא הפריעה לתקליט להפוך לקלאסיקה מטורפת.

אף על פי ש"האמהות והאבות" צמחו והתפרסמו ועזרו להפיץ את האתוס ההיפי - פיליפס אף היה המנוע העיקרי והמפיק של פסטיבל הפופ במונטריי ביוני 1967 ואף כתב עבור חברו סקוט מקנזי את ההמנון הרשמי של "קיץ האהבה" - רעיון האהבה החופשית לא תרם להרמוניה בלהקה, כאשר מישל פיליפס ניהלה רומן עם דוהרטי. ג'ון גילה על כך, אך במקום לפרק את החבילה בזעם, הוא הפגין ציניות מבריקה: הוא הכריח את דוהרטי לשיר את הלהיט הנפלא I SAW HER AGAIN, וכך נאלץ דוהרטי לשיר בקולו המוביל שיר שמספר על הבגידה שלו עם אשתו של פיליפס! מאז החלו לשרור מתחים רבים בלהקה (מישל אף פוטרה לזמן קצר והוחלפה בזמרת ג'יל גיבסון, אך הוחזרה תוך זמן קצר לאחר שהתברר שהקסם הקולי של ההרכב פשוט אינו שלם בלעדיה), עד לפירוק הבלתי נמנע של הרביעייה ב-1968.

חייו של ג'ון פיליפס תמיד היו מלאים בדרמה ובשימוש בסמים, שהתגברו משמעותית בשנים שלאחר יציאת אלבומה של הלהקה, PEOPLE LIKE US. האלבום הוקלט ויצא בשנת 1971 רק משום שחברי הלהקה היו מחויבים בחוזה להוציא תקליט נוסף. על עטיפת האלבום חברי הלהקה כבר נראו שחוקים, מנוכרים ורחוקים שנות אור מהחיוכים הקורנים של ימי תור הזהב ההיפי. פיליפס התקדם משם והתרכז בפרויקט מוזיקלי בנושא חלל, בהשראת נחיתת האדם על הירח בשנת 1969. הוא קרא לפרויקט SPACE והחל לכתוב עבורו שירים, אף שלא היה לו מושג מה תהיה התוצאה הסופית. באמצעות קשריו בהוליווד, הוא תכנן אותו כפרויקט קולנועי וקיבל מימון ראשוני, אך כשהמימון אזל, עבר לניו יורק וניסה להפוך את הפרויקט למחזה בברודוויי.

הוא שפך את לבו ונשמתו בפרויקט, ניסח עלילה וכתב כ-30 שירים. הגיבור היה אסטרונאוט בשם ארני הארדי, שהוביל צוות אסטרונאוטים למשימה על הירח במטרה לנטרל פצצה דמוית אדם שהטמין ד"ר בומב המרושע, אשר איימה להשמיד את היקום. העלילה המוזרה לא שכנעה משקיעים בברודוויי, אך המזל האיר לו פנים בדמותו של אמן הפופ-ארט, אנדי וורהול, שהציע את עזרתו. וורהול הזרים כסף לפרויקט, ואף דני דוהרטי לוהק לזה.

אך ההפקה והחזרות היו קומדיה של טעויות. קיצוצים בעלויות פגעו במיזם, הבמאי פוטר שבועיים לפני הבכורה, ופיליפס עצמו איבד את תפקידו הראשי והוחלף על ידי דוהרטי, שגילם במקביל שתי דמויות. כאשר המופע, שנקרא MAN ON THE MOON, עלה לראשונה בתיאטרון קטן בברודוויי ב-29 בינואר 1975, בפני קהל עטור כוכבים כמו וורן בייטי, הרלדו ריברה ויוקו אונו, הוא נתפס ככישלון מהדהד וספג ביקורות קשות. כמה ימים לאחר מכן ההצגה ירדה, מה שהוביל את פיליפס להידרדרות מהירה. הוא החל להשתמש בהרואין, תחילה בהסנפה ולאחר מכן בהזרקה.

בלונדון הוא התחבר למיק ג'אגר והשמיע לו כמה שירים. סולן הרולינג סטונס התרשם מאוד, ותוך עשרה ימים החל להפיק אלבום חדש לג'ון פיליפס. קית' ריצ'רדס, שהגיע לנגן בהקלטות, הביא עמו קוקאין, וכך החל פיליפס להשתמש גם בסם זה. הסשנים הפרועים האלה בלונדון בשנים 1976–1977, שבהם ניגנו גם מיק טיילור ורון ווד וכונו בחיוך HALF STONED, נגנזו למשך עשרות שנים וראו אור רשמי רק בשנת 2001 באלבום PAY PACK & FOLLOW – מסמך רוק מחוספס, מלוכלך ומרתק שמציג צד שונה לחלוטין מזה של ימי הפולק-פופ העליזים.

אז האלבום נגנז, וההשראה העיקרית שקיבל פיליפס מנסיעתו לאנגליה הייתה ההחלטה להתחיל לסחור בסמים. הוא חזר לניו יורק והקים רשת משוכללת לסחר בסמים. התמכרותו סחפה גם את זוגתו, ג'נבייב, שהייתה הרה עם ילדו החמישי. גם ילדיו הבוגרים של פיליפס היו מכורים לקוקאין. דרך קשריו בעולם הסמים, הוא השיג פנקסי מרשמים ריקים. פעם בשבוע היה מגיע לבית מרקחת עם מרשמים שמילא בעצמו ויוצא עם שקיות מלאות באמפטמינים, תרופות הרגעה ומשככי כאבים חזקים. הוא סחר בהם דרך ספקים שונים וכמובן דאג גם לאספקה אישית.

תוך זמן קצר, פיליפס היה תחת מעקב. ב-31 ביולי 1980, הוא נעצר והואשם בקשירת קשר להפצת סמים. הוא כפר באשמה ושוחרר בערבות של 50,000 דולר. עורכי דינו אשפזו אותו מיד במוסד לגמילה מסמים, מתוך הבנה שהצעד הראשון להמתקת עונשו הוא שיהיה נקי ופיכח. הצעד השני היה למתג אותו כדמות מופת במאבק נגד סמים, תוך שימוש במעמדו כידוען. הראשונים שפיליפס סייע להם להיגמל היו בנו ובתו הבכורים. בתו, מקנזי, ספגה מהלומה מקצועית כאשר השימוש שלה בסמים גרם לפיטוריה מסדרת הטלוויזיה ONE DAY AT A TIME. היא נאלצה לעבור גמילה בעצמה אם רצתה לשוב ולעבוד בתחום.

לאחר מספר דחיות, משפטו של פיליפס החל ב-7 באפריל 1981. הוא נכנס לאולם בית המשפט נקי מסמים, לראשונה זה למעלה מ-20 שנה. המסע, שהחל בטעימת מריחואנה בשנת 1960, המשיך בחוויית ה-LSD הראשונה עם חבריו ללהקה בשנת 1964, והגיע להזרקת קוקאין והרואין בשנת 1976 - כל אלה הובילו אותו לרגע הזה. הוא פחד פחד מוות. השופט גזר עליו חמש שנות מאסר, אך המיר את רוב העונש למאסר על תנאי ולעבודות שירות. נקבע שעליו לרצות 30 יום במתקן הכליאה הפדרלי "אלנווד" בפנסילבניה, ברמת אבטחה מינימלית. מתקן כליאה זה התפרסם בכך ששכנו בו כמה מן המעורבים בפרשת ווטרגייט מספר שנים קודם לכן. במהלך תקופת מאסרו, שבה לפיליפס התשוקה לנגן וליצור מוזיקה.

הוא הקים מחדש את "האמהות והאבות", שהרכבה החדש כלל את בתו, מקנזי, ואת הזמר סקוט מקנזי (שביצע ב-1967 את הלהיט "סן פרנסיסקו", אותו כתב פיליפס). השימוש המאסיבי והמצטבר של פיליפס בסמים ובאלכוהול לאורך השנים הוביל לכך שנזקק להשתלת כבד. אך הסמים לא היו הצד האפל היחיד בחייו: מקנזי טענה כי פיליפס גם ניהל מערכת יחסים של גילוי עריות עמה וכתוצאה מכך היא הרתה לו. גם לאחר מותו, המשיך ג'ון פיליפס לעורר מחלוקת.

ג'ון פיליפס מת במרץ 2001. בספטמבר 2009, קרוב לתשע שנים לאחר מותו, פרסמה מקנזי פיליפס את האוטוביוגרפיה שלה, HIGH ON ARRIVAL. בספרה, היא חשפה כי באוגוסט 1979, ערב חתונתה עם ג'פרי ססלר, אביה אנס אותה לאחר שהתעלפה בעקבות צריכת קוקאין. לדבריה, היא התעוררה כשהיא צמודה אליו, ובמצבה המסומם בקושי היה לה כוח לעצור אותו. היא הוסיפה כי המקרה לא היה חד-פעמי, ומערכת היחסים המינית ביניהם הפכה לדבר שבשגרה ונמשכה כעשר שנים, עד שנכנסה להריון ממנו ועברה הפלה שאביה מימן. הגילויים הללו הדהימו את המעגלים הקרובים למשפחה. מישל פיליפס מיהרה להגיב על גילוייה של מקנזי: "למקנזי יש בעיות נפשיות רבות. היא הזריקה לעצמה סמים במשך 35 שנים. היא נעצרה על שימוש בהרואין, השתתפה בתוכנית 'סלבריטאים נגמלים', ועכשיו היא כותבת ספר. כל העניין מתוזמן היטב".

כל העלים חומים והשמיים אפורים...

הגל האחרון שהציל את הביץ' בויז מעצמם. ב-30 באוגוסט בשנת 1971 יצא בארה"ב האלבום SURF'S UP של להקת הביץ' בויז וזה היה בדיוק שנה אחרי צאת אלבומה הקודם של הלהקה, SUNFLOWER.

כן, זה סוף הקיץ בארצות הברית, אבל עבור הביץ' בויז, החורף הקר כבר היה כאן. שנה בדיוק אחרי שהוציאו את התקליט המעולה אך הכושל מסחרית SUNFLOWER, נחת בחנויות התקליטים SURF'S UP, יצירה מוזיקלית מורכבת, אפלה ומבריקה, שהייתה רחוקה אלפי קילומטרים מחופי קליפורניה שטופי השמש שהלהקה ייצגה פעם. מי היה מאמין שהחבורה המתוקה עם החולצות המפוספסות והשירים על גלשנים ובחורות בביקיני, תביא אלבום כה מהורהר, קודר, אקולוגי ופוליטי? זה תקליט שנולד מתוך כאוס, ייאוש וטירוף, ובאופן אירוני, הפך לאחת מנקודות האור האחרונות והמסעירות ביותר בקריירה של הלהקה – רגע שבו כל השברים והמשברים התחברו לכדי פסיפס מוזיקלי מהפנט ועל-זמני.

בפתח שנות השבעים, ספינת הדגל של הפופ האמריקאי החלה לשקוע, ובקול ענות חלושה. הביץ' בויז, מי שהיו פעם התשובה האמריקאית לביטלס, נחשבו מאז לקוריוז לא רלוונטי. סצנת הרוק הפסיכדלי של סוף הסיקסטיז פלטה אותם מתוכה, והקהל הצעיר ראה בהם חבורת זקנים. בלב הסערה עמד המנהיג והמוח המוזיקלי, בריאן וילסון. האיש שהיה אחראי לכמה מהיצירות המפוארות ביותר בפופ של המאה ה-20, היה שבר כלי. הוא שקע בדיכאון עמוק, מסוגר בביתו, מובס מההכרה שלעולם לא יוכל לנצח במרוץ החדשנות המוזיקלית מול החיפושיות מליברפול. השאפתנות האדירה שלו התנפצה לרסיסים, והוא פשוט הרים ידיים. הגאון שחיבר הרמוניות שמלאכים היו מקנאים בהן, הפך לרוח רפאים שמתבודדת באחוזתו בבל-אייר.

הכישלון הצורב של התקליט SUNFLOWER, למרות יופיו המוזיקלי, היה המסמר האחרון בארון המתים של הביטחון העצמי הלהקה. (ועדיין, איזה תקליט מופלא זה היה! חבל רק שהעולם גילה אותו באיחור של עשורים). ואז, כמו בסרטים, הופיעה דמות כמעט מיסטית שהחליטה להציל את המצב. קראו לו ג'ק ריילי, שדרן רדיו ועיתונאי חריף, שהבין שהפוטנציאל עדיין שם, קבור תחת שכבות של אבק ותסכול. ריילי לא בזבז זמן, הוא החל להפיח בחברי הלהקה רוח קרב, שכנע אותם שהם עדיין רלוונטיים וארגן מהלך גאוני: הוא דרש מהם לגדל זקנים, לזרוק את חולצות הפסים המיושנות לטובת מראה היפי מחוספס, להתעסק בנושאים חברתיים בוערים, ובראש ובראשונה – יזם את המפגש ההיסטורי באפריל 1971: הופעה משותפת בפילמור איסט בניו יורק לצד ענקית הקאלט של התקופה, גרייטפול דד. המהלך השתלם בגדול. קהל המעריצים האדוק של הדד, שנחשב לקהל אנין וחשדן, נחשף לפתע לביץ' בויז אחרים, בוגרים ועמוקים, וגילה להקה שכוחה עדיין במותניה. ג'רי גרסיה וחבריו אף עלו לבמה לשיר איתם, והקהל הבין שההרמוניות הווקאליות של הלהקה הן טריפ פסיכדלי עילאי בפני עצמו.

עם זריקת המורל הזו, נכנסה הלהקה לאולפן כדי לעבוד על תקליט חדש, שבמקור בכלל היה אמור להיקרא LANDLOCKED. האווירה הייתה טעונה, אך משהו חדש החל לבעבע. חברי הלהקה תרמו שירים נהדרים, אבל גולת הכותרת הייתה חזרתו המפתיעה, גם אם חלקית ומיוסרת, של בריאן וילסון למשחק. מי שלקח את המושכות המוזיקליות וההפקתיות בפועל היה האח הצעיר, קארל וילסון, שפרח כיוצר ענק בפני עצמו ותרם שני שירים פנומנליים: LONG PROMISED ROAD ו-FEEL FLOWS המהפנט – שיר שכלל סולו חליל וסקסופון של צ'ארלס לויד, פייזרים פסיכדליים, מצילות מנוגנות לאחור ושימוש מבריק בסינתיסייזר מוג. כפי שציין מבקר נלהב בהתרגשות: "שני השירים של קארל לוקחים אולי קצת זמן עד שמתחילים להעריך אותם במלואם, אבל בסופו של דבר הם מבססים אותו לחלוטין כתחליף ראוי, גם אם זמני, לדניס! LONG PROMISED ROAD שיצא כסינגל, הוא המנון מרומם ומלא ברגש עמוק שהיה יכול להיכתב בקלות על ידי בריאן – אני מניח שבריאן היה מוסיף אולי עוד כמה שינויי סולמות במלודיות הווקאליות, אבל בעצם אולי לא! ו-FEEL FLOWS הוא אפוס כמעט פומפוזי עם שירה רב-ערוצית מרהיבה, סולו גיטרה מעוות ומרגש באופן מוזר, והמון עבודת חליל סוחפת! אולי תתעצבנו מהטקסטים המיסטיים והמוזרים בשני השירים, אבל הפתרון הטוב ביותר הוא פשוט לא להקדיש להם יותר מדי תשומת לב".

בנוסף, ברוס ג'ונסטון הביא את הפנינה הנוסטלגית המרגשת DISNEY GIRLS (1957), שהפכה לקלאסיקה. במקביל, אל ג'ארדין עם מייק לאב פתחו את האלבום בהמנון המודעות האקולוגית DON'T GO NEAR THE WATER, יחד עם שיר הפולק החברתי LOOKIN' AT TOMORROW (A WELFARE SONG). מייק לאב דחף גם את STUDENT DEMONSTRATION TIME (שנכתב בעקבות הטבח באוניברסיטת קנט סטייט), קטע רוק מחוספס שהציג פן מחאתי שלא נשמע אצלם מעולם. אוקי, דמוקרטיה בלהקה זה לפעמים עסק מסריח, נקודה! רק בגלל שכמה טיפוסים שלא מסוגלים לכתוב ברצף מקבץ של שירים גדולים נחשבים ל'חברים החשובים' בלהקה, זה לא אומר שחייבים לקבל כל דבר שהם כתבו ולדחוף אותה לאלבום הבא. בעולם מושלם, SURF'S UP לעולם לא היה כולל שיר כמו STUDENT DEMONSTRATION TIME. משום מה, מייק לאב חשב להזריק נוזל של רוק כבד לתוך אוקיינוס הסנטימנטליות והבארוק של הביץ' בויז. אבל כמובן שמייק לאב – או כל ביץ' בוי אחר לצורך העניין – לא היה מסוגל לכתוב שיר רוק כבד ראוי אפילו כדי להציל את חייו! אני תמיד בעד גיוון, אבל קטע בודד של בוגי מטאלי כבד ואיטי בתוך ים של בלדות ושירי פופ קלילים יחסית פשוט בולט כמו אצבע בעין. למרבה המזל, אין הרבה דברים כאלו באלבום.

בריאן, במצבו השברירי, הצליח לחצוב ממעמקי נשמתו כמה מהלחנים המופלאים והחושפניים ביותר שלו. זה כנראה מה שמסביר את היחס המלטף והאוהב של המעריצים לאלבום: בחייכם, נו, שלושה לחנים של בריאן וילסון בזה אחר זה! ואיזה קומפוזיציות מעוררות מחשבה! התרומות של בריאן מופיעות רק לקראת סופו של האלבום הקצרצר, כאילו רצה בכוונה שכל החומרים שלו יהיו מבודדים ומופרדים מעמיתיו.

הבולט שבהם הוא ללא ספק TIL I DIE, שיר שהוא יומן אישי נוגע ללב, שמשקף את הכאוס המחשבתי שבו היה שרוי. מבחינה מוזיקלית, TIL I DIE הוא מהיצירות המורכבות והמרטיטות בתולדות הפופ, עם מהלכי אקורדים מצמררים שמסרבים להגיע לפתרון הרמוני פשוט. מדובר בסאגה איטית ומלכותית שמתהדרת בהרמוניות הקלאסיות של הביץ' בויז ובמקצב קבוע ויציב שמאפשר לתופף עם הרגל בזמן שאני שואף לתוכי את כל הוויברציות המוזרות האלה. קודר ככל שיהיה, ועדיין... זה כל כך בווייב של PET SOUNDS שזוהי קדרות מהסוג המאיר ביותר. זה סוג של קסם! וילסון עצמו תיאר את רגע הולדתו של השיר בצורה מצמררת: "כשהסתכלתי אל האוקיינוס, המוח שלי הסביר את חוסר העקביות ששלט בחיי; הכאב, הייסורים, הבלבול והמוזיקה היפה שהצלחתי ליצור. האוקיינוס היה כה עצום להפליא, ופתאום ראיתי את עצמי בפרופורציה אליו, כגרגר חול קטן. רציתי שהמוזיקה תשקף את בדידות הציפה על רפסודה באמצע האוקיינוס השקט".

אך לא כולם התחברו לרגישות הזו. בן דודו ושותפו ללהקה, מייק לאב, הידוע בלשונו החדה, שמע את השיר וסינן לעבר בריאן שמדובר בשיר מדכא ולא יפה. כן, זו לא הייתה הפעם הראשונה שלאב לא הבין את הגאונות של בריאן. נטען שהוא התנגד בתחילה גם ליצירת המופת PET SOUNDS וכינה בשעתו את הטקסטים של ואן דייק פארקס "ג'יבריש יומרני". כמה טיפוסי למייק לאב לחפש את הלהיט הקליט ולהחמיץ את יצירת המופת הפילוסופית של בריאן!

מייק לאב, מצדו, היה עסוק ביצירה משונה משלו יחד עם ג'ק ריילי, קטע בשם A DAY IN THE LIFE OF A TREE – עוד סאגה איטית שעוסקת ב... ובכן, ביום בחייו של עץ (מעניין אם השם נועד לרמוז לשיר ההוא של הביטלס שכמעט עלה לבריאן בשפיותו?). זהו שיר אקולוגי עמוק ומלנכולי, שמציג את נקודת מבטו של עץ גוסס שנחנק מזיהום האוויר בעיר. באופן תמוה, לאב איפשר לריילי, המנהל החדש, לשיר את השיר בתקליט, מה שגרם מאוחר יותר להרמת גבות ולהאשמות שריילי משתלט על היצירה. האמת, כפי שהתברר, הייתה משעשעת ומביכה הרבה יותר. ריילי סיפר מאוחר יותר שהלהקה מתחה אותו. הוא נכנס לאולפן כדי להקליט ערוץ שירה זמני, מה שנקרא GUIDE VOCAL, שנועד רק להדריך את הזמר האמיתי, שהיה אמור להיות בריאן וילסון. לתדהמתו וחרדתו, הוא גילה שהשירה המהוססת שלו היא זו שנכנסה לגרסה הסופית.

"בהתחלה הרגשתי מוחמא," סיפר, "אבל אז התבאסתי". באירוניה מרירה הוא הוסיף, "יש כאלה שאומרים שהשיר באמת נשמע כמו עץ שהולך למות". ואני חייב להודות: יש משהו בשירה השבירה והרועדת של ריילי שמעניק לשיר הזה אותנטיות קורעת לב ששום זמר מקצועי לא היה מסוגל לחקות!

למרות ההתקדמות, עדיין היה חסר חומר כדי למלא תקליט שלם. כאן נשלף מהבוידעם נשק יום הדין: שירים גנוזים שהוקלטו במקור בשנת 1967 עבור SMILE, הפרויקט השאפתני שגרם להתמוטטותו של בריאן. בראשם עמד השיר המסתורי והיפהפה SURF'S UP. השיר, שנכתב על ידי בריאן יחד עם שותפו המבריק ואן דייק פארקס, נחשב כבר אז לגביע הקדוש הבלתי מושג של עולם הרוק. זוהי אחת הקומפוזיציות הבארוקיות המורכבות ביותר של בריאן וילסון - סוויטה מורכבת ומרתקת בת שלושה חלקים, כשהחלק האחרון לקוח בכלל משיר אחר בשם CHILD IS THE FATHER OF THE MAN. כן זה מאותם שירים שגדלים עליך לאט לאט, מבלבלים ומהפנטים אותך ומתפתלים בזחילה ישירות מתחת לעור שלך.

בריאן, שהשיר הזכיר לו את התקופה האפלה בחייו, סירב בתוקף לגעת בו. בסופו של דבר, היה זה אחיו הצעיר, קארל וילסון, שלקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית להקליט שירה חדשה. קארל, שהיה היחיד עם מנעד קולי שהתאים לצלילים הגבוהים והמורכבים, הצליח להפיח חיים חדשים בשיר. ההפקה הסופית שילבה באופן מופתי חלקים מהפלייבק המקורי של 1967 עם ההקלטות החדשות – החלק הראשון הושר בשלמות שמימית על ידי קארל על גבי הפלייבק מ-1967, החלק השני שילב הקלטת סולו פסנתר של בריאן מ-1966, והחלק השלישי והסוגר התמזג באופן גאוני לתוך ההרמוניות הקוליות המרטיטות של CHILD IS FATHER OF THE MAN. צמרמורת מובטחת בכל האזנה!

היחס של חברי הלהקה לשיר היה אמביוולנטי, בלשון המעטה. בריאן עצמו, בראיון שנים מאוחר יותר, היה נחרץ: "אני מתבייש בשיר הזה לגמרי. זה חרא של שיר מבחינתי". טכנאי ההקלטות, סטיב דספר, זכר היטב את הסצנה: "בריאן לא רצה לעבוד על השיר הזה. אחרי שלושה ימים של שכנועים הוא הגיע לאולפן, לבוש בפיג'מה, שר את מה שהיה צריך ופשוט ברח החוצה". ברוס ג'ונסטון, חבר נוסף בלהקה, היה אפילו יותר קשה. הוא ראה בהכללת השיר צביעות שנועדה לגרום לעולם לחשוב שבריאן היה מעורב בתקליט יותר ממה שהיה באמת. עבור ג'ונסטון, זה והסיכסוכים שלו עם ג'ק ריילי, היה הקש ששבר את גב הגמל. הוא פרש מהלהקה מיד עם צאת התקליט, ולא חזר לגלוש בה עד 1979.

האמת היא ש-SURF'S UP הוא אולי תקליט בלגן אפילו גדול יותר מקודמו, בעיקר כשדניס וילסון מתגלה בשפל יצירתי ומסיבות מעורפלות – אולי בהשפעת סמים? – אין לו אפילו תרומה בודדת באלבום הזה! הוא 'מוחלף' כאח מספר 2 על ידי קארל, בזמן שאל ג'ארדין, מייק לאב וברוס ג'ונסטון תובעים כולם את חתיכת העוגה שלהם. המתופף דניס וילסון, הנפש הפרועה של הלהקה, שבר את ידו לאחר שהטיח אותה בחלון זכוכית. הפציעה מנעה ממנו לתופף בחלק מהשירים, וריקי פאטאר גויס בהמשך למלא את מקומו. אך האבדה הגדולה ביותר של דניס באלבום הייתה מוזיקלית: הוא יצר קטעי מופת כמו 4TH OF JULY ו-WOULDN'T IT BE NICE TO LIVE AGAIN, אך בעקבות ריב סוער עם קארל וריילי על סדר השירים, דניס משך בזעם את שיריו מהתקליט והשאיר את SURF'S UP ללא אף שיר בביצועו המוביל!

ומה עם בריאן? דמותו הפכה כמעט גרוטסקית. צריכת הסמים שלו הגיעה לממדים מבהילים. זמן קצר לאחר מכן, הוא פוטר רשמית מהלהקה שהוא עצמו הקים – צעד קורע לב שהמחיש עד כמה עמוק היה התהום שאליו שקע.

ואי אפשר לחתום את הסיפור מבלי להתייחס לעטיפת התקליט, שהייתה מהפכנית עבור הלהקה. חברי הלהקה לא הופיעו על העטיפה הקדמית ובמקומם הופיע ציור מלנכולי ועוצמתי של הפסל "סוף הדרך" מאת ג'יימס ארל פרייזר, המתאר גיבור אינדיאני מותש רוכן על סוסו העייף, שניהם נראים מובסים לאחר קרב אבוד. את הרעיון הגה אד ת'ראשר, המעצב של חברת התקליטים של האחים וורנר. הוא ראה את הפסל בחדר הפוקר של אביו והבין מיד שהדימוי הזה הוא המטאפורה המושלמת למצבה של הלהקה: מותשת, שבורה, אבל עדיין אצילית. איזה ניגוד מבריק ואירוני בין השם SURF'S UP (שמרמז כביכול על חגיגת גלישה ושמחת נעורים) לבין לוחם אינדיאני כורע על סוסו בלב שממה קודרת! הציור הזה הבהיר לעולם: תם עידן התמימות, הביץ' בויז התבגרו והפצעים שלהם מדממים וגלויים לעין כל.

זו ללא ספק עטיפת האלבום מהמוזרות יותר של הביץ' בויז אי פעם. עכשיו תארו לעצמכם את זה: אתם בשנת 1971, נכנסים לחנות תקליטים ורואים את הטיפוס הזה על סוס בגוונים של אפור וירוק. 'היי', אתם שואלים את עצמכם בתדהמה, 'זה באמת האלבום החדש של הביץ' בויז?! או שהם הפכו ללהקת רוק מתקדם, או שקרתה כאן איזו טעות נוראית?' ולא רק העטיפה הייתה מתעתעת מבחינה שיווקית. אולי הפגם העיקרי של האלבום טמון כנראה באורכו הקצרצר. עשרה שירים שלא חוצים את רף חצי השעה – היי, אנחנו כבר לא בשנת 1963, למען השם!

למרבה הפלא, מתוך כל הבלגן הזה, יצא תקליט שזכה לביקורות נלהבות באופן חסר תקדים. המבקרים, שהספידו את הלהקה מזמן, נדהמו. עיתון המוזיקה CIRCUS פרסם באוקטובר 1971: "אל תתנו לשם התקליט לתעתע בכם. הלהקה הזו באה בשנתיים האחרונות עם המוזיקה הטובה ביותר שקיימת בעולם. בתקליט הזה יש הפקה גאונית, הרמוניות ווקאליות יפהפיות ושירים מצוינים. אתם חייבים לקנות ולהקשיב לו". גם מגזינים נחשבים כמו רולינג סטון ו-STEREO REVIEW הרעיפו שבחים והכתירו אותו כאחד משיאי השנה.

ההצלחה הביקורתית והמכירות הטובות (האלבום טיפס למקום ה-29 במצעד האמריקאי ולמקום ה-15 בבריטניה – ההישג המסחרי הטוב ביותר שלהם מזה שנים!) הזרימו דם חדש בעורקים של הלהקה. הן העניקו להם את הדלק והרצון להמשיך הלאה, אל תוך שנות השבעים, עם התקליט הבא והמוערך פחות, CARL AND THE PASSIONS - SO TOUGH. אבל זה כבר סיפור לכתבה אחרת. בינתיים, SURF'S UP נשאר אבן דרך מעניינת מאד שיש בה גם פנינים שנשמע כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו כתב אותן. ואולי זה באמת היה כך?

כשפול מקרטני נחנק, נשדד וכמעט מת בניגריה. ב-30 באוגוסט בשנת 1973 טס פול מקרטני ללאגוס, בניגריה, כדי להקליט שם תקליט חדש. יחד איתו הגיעו אשתו לינדה וחברם ללהקת כנפיים, דני ליין. איך מתוך כאוס מוחלט, איומי שוד, התמוטטות פיזית ובלגן היסטרי, נולד אלבום מושלם?

זה היה אמור להיות שילוב מנצח של חופשה אקזוטית ויצירה מוזיקלית, בריחה מהאפרוריות של לונדון אל השמש המסנוורת של אפריקה. ב-30 באוגוסט 1973, עלה פול מקרטני על מטוס ללאגוס, ניגריה, כשבליבו תקווה גדולה להקליט תקליט חדש ומרענן אחרי ההצלחה של RED ROSE SPEEDWAY והלהיט הענק LIVE AND LET DIE, במקום עם וייב אחר לגמרי שירענן את ההשראה. לצידו היו אשתו הנאמנה לינדה והגיטריסט וחבר להקת כנפיים, דני ליין. השלישייה הזו לא תיארה לעצמה שהיא טסה היישר אל לב המאפליה של כאוס, סכנה ויצירתיות מתפרצת. אל המסע הזה הצטרף גם טכנאי ההקלטות הגאון של הביטלס, ג'ף אמריק, שקיבל על עצמו משימה כמעט בלתי אפשרית – להפיק סאונד ברמה בינלאומית בתנאי שטח קשים.

היעד הנבחר היה אולפני חברת התקליטים EMI בלאגוס (ששכנו בפרבר אפאפה - APAPA). מדוע דווקא שם? ובכן, כמו במקרים רבים אחרים, ההיסטוריה על פי מקרטני היא עניין נזיל למדי. בראיון אחד הוא טען שזה לא היה בגלל האקזוטיקה, אלא פשוט כי זה היה האולפן היחיד של EMI שהיה פנוי לשלושת השבועות שבהם רצה להקליט. בגרסה אחרת, רומנטית יותר, הוא סיפר: "המטרה להגיע ללאגוס הייתה כדי לעשות שם כיף. לא רציתי להקליט בלונדון. רציתי להקליט בחוץ ולחברת EMI היו אולפנים בכל מיני מקומות, כולל בסין הקומוניסטית. בגלל שסין הייתה ממש רחוקה, החלטנו להגיע ללאגוס וליהנות שם מהשמש". כמובן של-EMI לא באמת היה אולפן בסין הקומוניסטית באותם ימים, אבל למה לתת לעובדות יבשות להרוס לפול סיפור עסיסי? מקרטני פשוט עבר על רשימת האולפנים הבינלאומיים של החברה, פסל את ריו דה ז'ניירו כי חשש ממחלות, וסימן את לאגוס כיעד אקזוטי ומסקרן.

אך עוד לפני שהמטוס המריא, הצרות החלו לצוץ. להקת כנפיים, שהייתה אמורה להגיע בהרכב מלא, התפרקה למעשה ברגע האחרון. הגיטריסט הנרי מקולוק והמתופף דני סייוול החליטו לפרוש. הדובר הרשמי של הלהקה מיהר למסור לתקשורת הודעה לקונית על "חילוקי דעות מוזיקליים" ופרידה חברית, אבל מאחורי הקלעים הסיפור היה קצת פחות מנומס. "הנרי היה אמור לנגן גיטרה בשיר שדני ליין כתב, והוא פשוט סירב", סיפר פול. "ביקשתי ממנו לנגן את התפקיד והוא המציא כל תירוץ אפשרי לא לנגן אותו. במקום להחליק את העניין, החלטתי להתעמת מולו ולמחרת הוא התקשר להודיע על פרישתו".

אם עזיבתו של הגיטריסט הייתה מכה, הרי שהפרישה של המתופף סייוול הייתה סטירת לחי מצלצלת. הוא הודיע על עזיבתו שעה בלבד לפני שהם היו אמורים לנסוע לשדה התעופה. "נראה לי שהוא היה מתוח מהמחשבה להקליט באפריקה", שיער פול. לינדה הייתה נחרצת יותר: "דני התקשר ממש לפני שהיינו אמורים לעזוב את אנגליה. זה היה מוגזם מצדו אבל הוא עשה את מה שהחליט. להקת כנפיים אמורה להיות להקה שכל החברים רוצים להיות בה. מי שרוצה לעזוב, שיעזוב". כך, במקום להקה שלמה, המריאה לניגריה שלישייה מצומצמת, נחושה להוכיח שהיא יכולה לעשות זאת לבד. וזה אולי הנס הגדול ביותר בסיפור: כשמקרטני נדחק עם הגב לקיר, הגאונות שלו מתפרצת. הוא פשוט החליט שהוא ינגן בתופים בעצמו לאורך כל האלבום – והתוצאה היא גרוב תופים פנומנלי, הדוק ומלא רגש!

החלום על בטלה נינוחה על חוף הים התנפץ במהירות. המציאות בלאגוס טפחה על פניהם. אולפן ההקלטות של EMI התגלה כמתקן פרימיטיבי למדי, עם ציוד מיושן וקונסולת הקלטה פגומה של 8 ערוצים בלבד, ללא מחיצות אקוסטיות ראויות ועם שממיות שרצו חופשי על הקירות. כאילו זה לא הספיק, מלך האפרוביט הניגרי האגדי, פיילה קוטי, שמע שמקרטני בעיר והגיע בסערה לאולפן כשהוא מאשים את פול בכך שהאיש הלבן בא "לגנוב את המוזיקה והמקצבים השחורים של אפריקה". פול, בקור רוח ובחיוך הדיפלומטי שלו, השמיע לפיילה את הקלטות השירים כדי להוכיח לו שמדובר בפופ-רוק מערבי טהור ללא שמץ של גניבה תרבותית. קוטי השתכנע, השניים הפכו לחברים קרובים, ופול ולינדה אף בילו במועדון שלו, ה-AFRIKA SHRINE, שם רקדו ונדהמו מהמוזיקה המקומית. נכון שאתם, כמוני, הייתם מתים להיות זבוב על הקיר שם?

כאילו לא די בכך, העיר עצמה הייתה מקום מסוכן תחת שלטון צבאי נוקשה. באחד הערבים, בניגוד מוחלט לאזהרות שקיבלו שלא לצאת להליכות רגליות בלילה, זוג שודדים חמושים בסכינים ארבו לפול ולינדה ברחוב חשוך ושדדו מהם את כל חפציהם, כולל את קלטות הדמו עם כל השירים החדשים והטקסטים המקוריים. מקרטני נאלץ לשחזר את כל החומר מהזיכרון. קשה אפילו לדמיין את הטירוף הזה: לשחזר מהראש עיבודים מורכבים ורבי-שכבות לשירים כמו BAND ON THE RUN או JET. רק פנומן מוזיקלי כמו פול יכול לקום בבוקר אחרי טראומה כזו ולהקליט הכל מחדש בדיוק מושלם. או אולי צצו לו רעיונות חדשים תוך כדי נסיונות שיחזור?

הלחץ, החום והתנאים הקשים החלו לתת את אותותיהם. לילה אחד באולפן, חווה מקרטני התמוטטות פיזית מפחידה. "חשבנו לעצמנו כמה נהדר יהיה לשכב שם כל היום על חוף הים, לא לעשות הרבה ואז להגיע לאולפן רגועים ונינוחים", הוא נזכר באירוניה. "ובכן, זה לא היה כך. לילה אחד לינדה חשבה שאני מת. הייתי באולפן והקלטתי כשלפתע חשתי שהריאות שלי קורסות ויצאתי החוצה לשאוף אוויר. לא מצאתי אוויר לנשימה כי מזג האוויר היה ממש מהביל. זה היה לילה טרופי חם ביותר. אז נפלתי והתעלפתי". לינדה תיארה את רגעי האימה: "השכבתי אותו על הרצפה ועיניו היו סגורות. הייתי בטוחה שהוא מת". הם מיהרו לרופא מקומי שהביט במוזיקאי המפורסם בעולם, בדק אותו, והגיע לאבחנה חדה ונטולת פשרות: הוא פשוט מעשן יותר מדי וחווה עווית סימפונות חריפה שנבעה ממתח קיצוני ומזג האוויר המחניק.

כנגד כל הסיכויים, מתוך האווירה המתוחה והמסוכנת, נולדה יצירת מופת. פול, בהיעדר מתופף וגיטריסט מוביל, ניגן בעצמו ברוב הכלים – תופים, בס, גיטרות מובילות, פסנתר וסינטיסייזרים – והוכיח שוב את גאונותו המוזיקלית. השלישייה שינסה מותניים, התגברה על המכשולים, והקליטה את המוזיקה שתהפוך לתקליט המצליח ביותר של כנפיים ואחד מהתקליטים החשובים בקריירת הסולו של מקרטני. כל שיר באלבום הזה הוא פשוט פנינה. איזו הרפתקה!

האיחוד ההיסטורי על הבמה. ב-30 באוגוסט בשנת 1995 הופיעו ג'יימס טיילור ואשתו לשעבר קרלי סיימון יחד במופע ענק ביוזמת אנשי האי והאגודה החקלאית MARTHA'S VINEYARD AGRICULTURAL SOCIETY. זו הייתה הפעם הראשונה שלהם מזה 16 שנה שהשניים חלקו במה, מאז הופעתם המשותפת האחרונה יחד בשנת 1979 במסגרת קונצרטי המחאה המפורסמים NO NUKES במדיסון סקוור גארדן.

ברגע קסום אחד, של ה-30 באוגוסט 1995, ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית קיבלה פרק חדש ומרגש. על אי קטן ועטור תהילה מול חופי מסצ'וסטס, במקום שנקרא מרתה'ס ויניארד, שניים מהקולות הגדולים של דורם, שהיו פעם הזוג המלכותי של הפולק-רוק האמריקאי, עשו את הבלתי ייאמן. עבור כל מי שגדל על המוזיקה המופלאה הזו, השניים האלה הם התגלמות תור הזהב של ה-SINGER-SONGWRITER האמריקאי – שיא הרגש, הכישרון והכתיבה הכנה. ואחרי 16 שנים של שתיקה בימתית, הם שוב חלקו במה. הקהל, כ-10,000 ברי מזל, עצר את נשימתו על כרי הדשא הפתוחים בעיירה WEST TISBURY, כשהבריזה מן האוקיינוס נשבה וההתרגשות הגיעה לשמיים.

זה לא היה סתם עוד קונצרט. האירוע, שזכה לשם הקליט והמשעשע LIVESTOCK 95 – קריצה משעשעת לפסטיבל WOODSTOCK בשילוב אופיו החקלאי של האי – היה מופע צדקה שנועד לגייס כספים עבור האגודה החקלאית המקומית ולבניית אסם חדש לשימוש הקהילה וירידי ה-AGRICULTURAL FAIR השנתיים. אבל עבור כל מי שהיה שם, ועבור מיליוני מעריצים ברחבי העולם, זה היה הרבה יותר מזה. זה היה מפגש פסגה טעון ברגשות, נוסטלגיה וכימיה מוזיקלית שלא פגה, בין שני אמנים שהגדירו פסקול שלם של שנות השבעים וחרטו את שיריהם בנשמתו של דור שלם.

השניים, שהיו נשואים בין השנים 1972 ל-1983 וחלקו חיים, משפחה ושיתופי פעולה מוזיקליים בלתי נשכחים, וגם הביאו לעולם שני ילדים שהפכו בעצמם למוזיקאים מוכשרים – הלכו כל אחד לדרכו. הגירושים היו מתוקשרים, והשנים שחלפו רק העמיקו את הסקרנות – האם אי פעם נזכה לראות אותם שוב יחד? הרי מדובר באחד מסיפורי האהבה המוזיקליים הגדולים ההם, זוג שיצר הרמוניות שגרמו ללב להחסיר פעימה. ואז, כמו בסרט הוליוודי, זה קרה. על הבמה הפתוחה בווסט טיסברי, מול קהל מקומי נרגש שלא האמין למראה עיניו, הם עמדו זה לצד זו.

המופע נפתח בסטים נפרדים של כל אחד מהם, שהזכירו לקהל את העומק והעושר של הקריירות העצמאיות שלהם. הוא, עם הגיטרה האקוסטית והקול החם, ניגן קלאסיקות כמו FIRE AND RAIN ו-CAROLINA IN MY MIND, שירים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות האמריקאית. היא, עם הכריזמה הבימתית והקול הייחודי, שבתה את הקהל עם להיטים כמו ANTICIPATION, השיר שכתבה בזמן שחיכתה בדירתה לפגישה רומנטית ראשונה עם קאט סטיבנס (ושנים אחר כך הפך שלא בטובתו ללהיט של פרסומות הקטשופ של חברת היינץ...)

אבל הרגע שכולם חיכו לו הגיע. כשהיא הצטרפה אליו על הבמה, האוויר התחשמל. הם פתחו בביצוע מחודש ל-MOCKINGBIRD, הדואט המפורסם שלהם משנת 1974 שהופיע במקור בתקליט המצליח שלה HOTCAKES. הלהיט הזה, עיבוד גאוני ומקפיץ לשירם של INEZ AND CHARLIE FOXX משנת 1963 המבוסס על שיר הערש HUSH, LITTLE BABY, כיכב בזמנו בראש מצעדי הבילבורד. הקולות שלהם, שהתבגרו והתעמקו עם השנים, השתלבו בהרמוניה מושלמת, כאילו לא חלפה שנייה מאז הפעם האחרונה. הכימיה ביניהם הייתה מוחשית, והחיוכים שהחליפו סיפרו סיפור שלם על עברם המשותף, על אהבה, על פרידה ועל קשר שכנראה לעולם לא יתנתק.

הערב היה מלא ברגעים קטנים וגדולים של קסם. במהלך המופע, היא הפנתה אליו מבט מלא משמעות וביצעה את NOBODY DOES IT BETTER, שיר הנושא מסרט ג'יימס בונד, "המרגל שאהב אותי", שהפך לאחד מלהיטיה הגדולים. ההקדשה השקטה הייתה ברורה לכל מי שהיה באותו שדה פתוח, והחיוך של ג'יימס אמר פשוט הכל. הוא לא נשאר חייב, ובהמשך הערב שר את SOMETHING IN THE WAY SHE MOVES, אחד משיריו המוקדמים והיפים, שיר שהוקלט עוד ב-1968 בחברת התקליטים של הביטלס, APPLE RECORDS, ושימש השראה ישירה לג'ורג' האריסון בכתיבת שורת הפתיחה של שיר שהוא "משהו משהו". כשמבטו נח עליה. אלו היו רגעים חשופים ומרגשים, הצצה נדירה אל תוך מערכת היחסים המורכבת והעוצמתית שלהם.

אך גולת הכותרת, שהפכה את הערב למשהו שאנשים ידברו עליו עוד שנים, הגיעה במהלך ביצוע הלהיט הנצחי שלה, YOU’RE SO VAIN. השיר הזה, מתוך האלבום שלה NO SECRETS מ-1972 – שמר על סודו הגדול: על מי באמת נכתב השיר? האם על וורן בייטי, על מיק ג'אגר שהתגנב לשיר קולות רקע, או מישהו אחר? לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, עלה לבמה אורח מפתיע במיוחד – לא אחר מאשר סולן להקת איירוסמית' האנרגטי, סטיבן טיילר שהצטרף אליה לשירת הפזמון המפורסם. הקהל פשוט השתולל. השילוב בין הקולות והסגנונות השונים יצר רגע מרגש וחגיגה מוזיקלית מחשמלת.

במהלך ההופעה, טיילור וסיימון הרשו לעצמם לדבר אל הקהל ולשתף ברגשותיהם. היא אמרה בשלב מסוים, "אני לא יודעת מה זה, אבל זה פשוט מרגיש נכון להיות כאן", והדהדה את מה שכל הנוכחים הרגישו. הם לא רק שרו את השירים הישנים; הם נתנו להם חיים חדשים, הוסיפו הרמוניות עדינות זה לשירי הסולו של זו, הפגינו נגינה אקוסטית מעודנת ומדויקת להפליא, והוכיחו שהחיבור המוזיקלי ביניהם הוא משהו שמתעלה מעל הזמן ומעל משקעי העבר.

ההופעה במרתה'ס ויניארד לא הייתה תחילתו של איחוד קבוע, ולמרבה הצער, השניים לא חזרו להופיע יחד באופן סדיר. אך אותו לילה באוגוסט 1995 נותר זיכרון יקר ערך, רגע חד פעמי שבו שני ענקי מוזיקה הניחו את העבר בצד, ובאמצעות השירים, בנו גשר קסום אל ההווה. עבור ברי המזל שזכו להיות שם, זה היה ערב מושלם וחד-פעמי של אהבת מוזיקה אמיתית!

ההר, היפנים והתקליט הכפול. ב-30 באוגוסט בשנת 1973 הקליטה להקת MOUNTAIN, שהתאחדה מחדש, את האלבום TWIN PEAKS. זה היה בהופעה חיה באוסקה, ביפן. מבחינתי, מדובר באירוע פרוע ולא פעם מוגזם של דיסטורשן טהור, מגברים על סף קריסה ולהקה שלא מתנצלת על שום דציבל.

30 באוגוסט 1973, אוסקה, יפן. האוויר באולם הקונצרטים קוזיינקין קאיקן (KŌSEINENKIN KAIKAN) טעון בחשמל. הקהל היפני, שידוע באיפוק שלו, נמצא על סף טירוף. תארו לעצמכם את המחזה: קהל מנומס ומסודר שפשוט נשאב לתוך מערבולת ווליום שמרעידה את הצלעות. על הבמה עומדת להקת MOUNTAIN, ענקית רוק אמריקאי, בהתגלמות חדשה ורעננה לאחר שהתפרקה וקמה לתחייה. החברים בה לא יודעים זאת עדיין, אבל הערב הזה עומד להפוך לאחד מרגעי השיא בקריירה שלהם, ולהיצרב לנצח בחריצים של אלבום כפול שיקבל את השם הסימבולי TWIN PEAKS.

סיפורה של MOUNTAIN הוא סיפור על פסגות ותהומות, תרתי משמע. הלהקה, שהוקמה בניו יורק בשנת 1969, זמן קצר לפני שהדהימה מאות אלפים בפסטיבל וודסטוק בהופעתה הרביעית בלבד, הייתה תמיד שני דברים במקביל: הר געש של יצירתיות מוזיקלית, והר געש של אגואים מתנגשים. במרכזה עמדו שני כוחות אדירים. מצד אחד, הגיטריסט הענק, תרתי משמע, לזלי ווסט, עם צליל הגיטרה השמן שלו שהגדיר מחדש את הסאונד של הרוק הכבד. ווסט השתמש בגיטרת GIBSON LES PAUL JUNIOR פשוטה וזולה לכאורה עם פיק-אפ בודד מסוג P-90, אבל חיבר אותה לערימת מגברי SUNN בווליום מקסימלי והפיק את מה שנחשב עד היום לסאונד חשוב.

מנגד, הבסיסט והמפיק המוזיקלי פליקס פפלארדי, אינטלקטואל מוזיקלי מבריק שהיה חתום, בין היתר, על ההפקה של תקליטי להקת CREAM (כולל DISRAELI GEARS ו-WHEELS OF FIRE). פפלארדי הביא איתו בס מלודי, פאז חורק וחשיבה של מלחין קלאסי. השילוב ביניהם, יחד עם המתופף הדוהר קורקי ליינג והקלידן המופנם יחסית סטיב נייט, יצר סאונד שהיה גדול מהחיים, כפי שהעיד שם הלהקה.

אבל כמו בכל סיפור רוק טוב, ההצלחה המסחררת והחיים בדרכים עשו את שלהם. סכסוכים פנימיים, לחצים וחיכוכים יצירתיים לצד שימוש מאסיבי בסמים (והעובדה שפפלארדי כבר סבל מנזקי שמיעה קשים בגלל הווליום המפלצתי של עצמם) הובילו לפירוק הלהקה בשנת 1972, בשיא תהילתה. היו להם המון צרות פנימיות באותה תקופה – גורמים אישיים כשלזלי ווסט שקע עמוק יותר ויותר בהתמכרות לסמים, לצד בעיות כלכליות כי התקליטים לא נמכרו כמו לפני כן. ווסט וליינג לא בזבזו זמן ומיד חברו לג'ק ברוס, הבסיסט והזמר של CREAM, להרכב על חדש ועצבני בשם WEST, BRUCE AND LAING. הטריו הזה, שהיה טעון בכמויות אדירות של כישרון ועל פי השמועות גם בכמויות לא פחות אדירות של קוקאין, ניפק רוק מחוספס ורועש באלבומים כמו WHY DONTCHA, אך לא החזיק מעמד זמן רב והתפרק גם הוא.

וכך, בשנת 1973, באופן די מפתיע, MOUNTAIN התאחדה. אבל זה לא היה אותו הרכב בדיוק. ווסט, פפלארדי וליינג שבו לעסק, אך במקום הקלידן המקורי, צורף להרכב גיטריסט נוסף בשם דיוויד פרי (ולעיתים בוב מאן ואלן שוורצברג בהרכבים המשתנים). הנוכחות של גיטריסט נוסף אפשרה ללזלי ווסט להשתחרר לחלוטין מכבלי הליווי ולצאת לסולואים שורפי-מיתרים שנמשכו דקות ארוכות בלי לאבד את הבסיס הכבד. אז המטרה: סיבוב הופעות קצר ביפן, שנועד גם לבחון את הכימיה החדשה וגם, כמו שאמנים רבים גילו באותה תקופה, להקליט תקליט הופעה חיה. וכן, אין לי ספק שסכומי כסף מפתים הונחו על השולחן כדי להחזיר את חברי ההר הזה לפעולה משותפת.

שנות השבעים היו תור הזהב של תקליטי ההופעה החיה, ויפן הפכה ליעד מועדף להקלטות כאלה. השוק היפני היה צמא לרוק מערבי, והקהל המקומי, על אף נימוסיו, ידע להעריך הופעה טובה. חברות התקליטים הבינו שהקלטת הופעה בארץ השמש העולה היא הימור בטוח, והצליל הנקי והאקוסטיקה המעולה של האולמות ביפן תרמו לאיכות ההקלטות. הווינילים היפניים היו ידועים בשקט המופתי שלהם ובאיכות שהפכה כל צליל בס לבעיטה בבטן. MOUNTAIN רכבה על הגל הזה, וההופעה באוסקה נבחרה להיות מתועדת לדורות.

עוד לפני שמחט הוויניל נוגעת בחריץ, העטיפה הכפולה שומטת לסתות: הציור המהפנט והפסיכדלי שנעשה על ידי גייל קולינס – אשתו של פפלארדי, שגם כתבה רבים ממילות השירים של הלהקה ובהמשך ירתה בו למוות – מציג שתי פסגות הרים מושלגות וסוריאליסטיות תחת שמיים זוהרים, עטיפה שהיא יצירת אמנות תקופתית בפני עצמה. התקליט פרוש על פני ארבעה צדדים ומכיל שבעה קטעים בלבד. אז אתם יכולים כבר לנחש כמה סולואי גיטרות יש פה.

כן, מבט חטוף על רשימת השירים באלבום מגלהשיש פה נאמברים ארוכים, ארוכים מאוד, שהופכים את גרסאות האולפן המקוריות ללא יותר מטיזר. זוהי תמצית הרוק של הסבנטיז, עידן שבו הופעות חיות היו המגרש האמיתי של הנגנים להפגין את יכולותיהם, למתוח את גבולות השירים ולהפליג למסעות אינסטרומנטליים ארוכים וסוחפים. איזה אושר זה לשמוע מוזיקאים שלא פוחדים לקחת את הזמן, בלי קיצורי דרך ובלי פלייבקים!

גולת הכותרת, ללא ספק, היא הביצוע המפלצתי לשיר NANTUCKET SLEIGHRIDE. קטע האולפן האדיר, שאורכו כמעט שש דקות והוקדש לסיפורה ההיסטורי הטראגי של ספינת ציד הלווייתנים "אסקס" (כאשר המונח מתאר סירת משוטים הנגררת במהירות מסחררת על ידי לוויתן פצוע), מתנפח כאן לממדים של יצירה בת כמעט 32 דקות שתופסת צד שלם בתקליט. קחו האזנה לקטע GUITAR SOLO בן חמש הדקות שמקדים את NANTUCKET SLEIGHRIDE. לפעמים הוא פשוט מגניב בלכלוך ובטינופת שלו, אבל לפעמים משעמם כשהוא מכה שוב ושוב באותם צלילי דיסטורשן במשך מה שנראה כמו שעות! זה תלוי במצב הרוח.

אז כן, זו כנראה גרסה אינסופית לקלאסיקה NANTUCKET SLEIGHRIDE. המקור היה יצירת מופת יפהפייה, והלהקה פשוט נגררת עוד ועוד, כשברור לגמרי שהחברים לא יודעים מתי לעזאזל לעצור! שום דבר לא מציל את מרתון האוננות הזה... זה נשמע כאילו המי ויתרו פתאום על ריפים קליטים ופתחו בסולואים חסרי הבעה ומשמעות שנמשכים חצי שעה.

זוהי הדגמה מרהיבה של הדינמיקה בין הנגנים, ובמיוחד של הווירטואוזיות של ווסט, שלוקח את הגיטרה שלו למקומות שלא חלם עליהם באולפן. יש שם הכל: מעברים פסיכדליים עדינים, סולו בס פאזי מרעיד קירות, אלתורים חופשיים ופיצוצי גיטרה.

כמובן, שום הופעה של MOUNTAIN אינה שלמה בלי ההמנון האולטימטיבי שלהם, וגם כאן הקהל זוכה לביצוע מחשמל של מלכת המיסיסיפי, ה-MISSISSIPPI QUEEN, שמקבל זריקת מרץ אדירה מהאדרנלין של הבמה עם מקצב פעמון הפרה של קורקי ליינג – אותו מקצב מפורסם שליינג סיפר שנולד בכלל כאלתור בזמן הפסקת חשמל מיוזעת במועדון צפוף.

האיחוד הזה אולי לא החזיק מעמד זמן רב, אבל הוא הותיר אחריו פסגה כפולה שחרוטה לעד בוויניל.

הרולינג סטון לא התלהב אז מהמוצר המוגמר, כשיצא לחנויות: "להקה זו תמיד הייתה נחושה לפוצץ בווליום ולתת לחתיכות ליפול מהתקרה. האיחוד הזה מראה שדבר לא השתנה והכל נשאר ברוטאלי וחסר כבוד. כל סוג של אלימות נדחס לאלבום הזה. זה מתחיל בגרסה באורך 33 דקות לשיר NANTUCKET SLEIGHRIDE ונמצא גם בסולו הגיטרה של לזלי ווסט - GUITAR SOLO, שבמהלכו מתפוצץ מגבר גיטרה מול אוזנינו. בשיר BLOOD OF THE SUN מנסה הלהקה לעשות צחוק על להקת יס, כשהיא מחקה את התמלילים הממוסטלים של הלהקה הפרוגרסיבית באופן שגורם לך לתהות, האם כדאי להציב אותן לקרב, זו מול זו, על הבמה".

מבקרי המוזיקה המעונבים של אז אולי נבהלו מהעוצמה ומהכאוס, אבל עבור כל חובבי רוק אמיתיים, הביקורת הקטלנית הזו אמורה להיות בעצם המחמאה הכי טובה שיש. אפילו אותו מבקר קשוח לא הצליח להישאר אדיש וסיכם בווידוי אישי קורע ומלא תשוקה: "ובכל זאת, מאיזושהי סיבה, אני לא יכול להרגיש רע לגבי התקליט הזה! אולי זה בגלל שאני פשוט חולה על אלבומי הופעות חיות באופן כללי, ואולי פשוט כי אני כל כך מעריץ ושרוף על CREAM שאני מוכן לסלוח לחבר'ה האלה רק כי הם המשיכו את המסורת שלהם. מה לעזאזל אכפת לי, אני פשוט הולך להקשיב לזה שוב, עוד פעם אחת בווליום שיפוצץ את החדר!".

וזה בדיוק מה שאלבום הופעה כבד צריך להיות – חי, רועש, מוגזם, ולא רואה אף אחד ממטר.

האוטוסטרדה האניגמטית של בוב דילן. ב-30 באוגוסט בשנת 1965 יצא התקליט HIGHWAY 61 REVISITED של בוב דילן, שנפתח במכת תוף סנר שהיא כפתיחת שער לעולמו החדש של היוצר החשוב הזה.

איזה אלבום מופתי, אלוהים אדירים! מדובר ברגע המכונן שבו הרוק'נ'רול קיבל תעודת בגרות אינטלקטואלית וחטף זריקת אדרנלין פראית היישר לתוך הלב. כאן החזון של דילן הופך למושלם לחלוטין! די, נגמרו כל השירים האקוסטיים עם ההבל פה הנושף בעורף של פיט סיגר וחבורתו. נכון, השירים המוקדמים של דילן היו נפלאים, מושלמים בהיקפם ובביצועם, אבל באמצע 1965 דילן למד סוף סוף להלביש את המלודיות הגאוניות שלו גם על גבי ליווי חשמלי ענק. האוטוסטרדה של בוב דילן. הכביש המיתולוגי הזה, כביש 61, שנמתח ממינסוטה מולדתו של דילן ועד ניו אורלינס והמיסיסיפי, הוא עורק החיים של הבלוז האמריקאי שעליו צעדו ענקים כמו רוברט ג'ונסון ובסי סמית'. דילן לקח את כל המורשת הזו ותרגם אותה לשפה מחשמלת, מטורפת וחסרת תקדים. אז ב-30 באוגוסט בשנת 1965 יצא התקליט HIGHWAY 61 REVISITED שנפתח במכת תוף סנר שהיא כפתיחת שער לעולמו החדש של היוצר החשוב הזה.

המכה הזו נשמעת כמו שוט שננעץ בפרצוף של השמרנות המוזיקלית! "בום!" – על המכה הזו, שהזניקה את דילן ולהקתו לביצוע מטלטל וקלאסי של שיר חדש בשם LIKE A ROLLING STONE, היה אחראי המתופף בובי גרג. מעט מאוד אנשים אוהבי רוק קלאסי בעולם אינם מכירים את מכת התוף הענקית הזו שפותחת את LIKE A ROLLING STONE, או את ריף האורגן האלמותי של אל קופר, או לפחות את המילים המופתיות של השיר! האם זהו המנון הרוק הראשון בהיסטוריה? הוא בהחלט נשמע כמו אב-הטיפוס של שיר רוק אצטדיונים, אבל הטריק הגדול הוא שאסור לשכוח את המילים – מילים שבכלל אינן שייכות לרוק אצטדיונים, וכך השיר הופך לאב-טיפוס של המנון אצטדיונים שמסתובב על צירו ולועג לעצם לקונספט של רוק אצטדיונים עוד לפני שהמושג הזה בכלל נולד!

השיר הזה התחיל בכלל כטקסט זועם ונוטף ארס בן עשרה עד עשרים עמודים שדילן כתב בייאוש מוחלט לאחר שחזר מותש מסיבוב ההופעות הסוער שלו באנגליה במאי 1965. הוא קרא לזה "חתיכת קיא ארוכה", אבל כשהוא זיקק את הזעם הזה לשיר עם הפזמון האולטימטיבי HOW DOES IT FEEL, הוא יצר המנון תוכחה ציני, מבריק וחד-פעמי שנחרט בנשמה. השיר פער סדק אדיר בסכר המוזיקה העולמי. למרות שדילן אהב את הסאונד של הביטלס, האנימלס והבירדס, הוא שאף להביא צליל משלו: שילוב של רית'ם אנד בלוז עם נגיעות של פולק ורוק. הצליח לו!

דילן התעקש שהשיר ייצא על גבי תקליטון והיה נחוש להפוך אותו ללהיט פופ. חלק עצום מההצלחה נבע מהכישרון של בוב לבחור את הנגנים המושלמים: לתפקיד הגיטריסט הוא הביא בחור מוכשר בשם מייקל בלומפילד, אותו הכיר עוד מ-1963. באותה עת, בלומפילד היה חבר בלהקתו של אמן הבלוז פול באטרפילד. נשאלת השאלה מדוע דילן לא גייס לסשן את גיטריסט הליווי הקבוע שלו דאז, ברוס לאנגהורן, במיוחד לאור העובדה שבלומפילד עצמו סיפר שדילן ביקש ממנו לאורך כל ההקלטה לנגן כמו לאנגהורן. אך ידוע הוא שאצל דילן, הדרכים לרוב נסתרות. כשבוע לפני ההקלטה, הוזמן בלומפילד לביתו של דילן בוודסטוק. הוא נסע באוטובוס עם גיטרת פנדר טלקאסטר בלי נרתיק אפילו, כשהיא עטופה סתם כך בניילון כדי שלא תירטב בגשם - וזה לא שלא היה לו כסף... הוא בא ממשפחה עשירה מאד ואביו תמך בו. אז דילן אסף אותו מהתחנה. בבית, השמיע לו דילן את LIKE A ROLLING STONE והבהיר שאינו מעוניין בנגינת בלוז שגרתית, אלא צעק לו בהומור האופייני: "אני לא רוצה שום דבר מהסגנון של בי.בי קינג, שום בלוז מתקתק ומהיר – אני רוצה משהו משוגע ואחר לגמרי!".

סשן ההקלטה נערך באולפני קולומביה בניו יורק ב-15 ביוני 1965, במקביל לתחילת העבודה על האלבום כולו. איש נוסף שהוזמן על ידי המפיק טום וילסון היה אל קופר, בחור יהודי-אמריקאי צעיר ומלא חוצפה חיובית. קופר הגיע מתוך מחשבה שינגן בגיטרה. כשהבחין באולפן בכישרונו של בלומפילד המפלצתי מפגיז בריפים מחשמלים, הבין מיד שאין לו שום סיכוי להתחרות בו, זרק את הגיטרה והתחבא בחדר הבקרה. כשהפסנתרן פול גריפין עבר לפסנתר הכנף, ניצל קופר את הרגע, התגנב והתיישב ליד אורגן ההאמונד, כלי שטרם התמחה בו. הוא ניגן בהיסוס, באיחור קל של שמינית תו אחרי כל אקורד כדי לא לטעות בסולם – ואיזה מזל שזה קרה! האיחור הזה יצר את הגרוב הכנסייתי המרחף והבלתי נשכח של השיר. למרות זאת, הוא הצליח להפיק מהאורגן צליל כה משכנע, עד שדילן התלהב וביקש מהטכנאי להגביר את ערוץ האורגן ככל האפשר. כשוילסון ניסה למחות ואמר: "היי בוב, הבחור הזה הוא בכלל לא נגן אורגן!", דילן היסה אותו מיד: "אל תגיד לי מי נגן ומי לא, פשוט תגביר אותו עד הסוף!" – וההיסטוריה נכתבה ברגע.

על התופים בסשן ניגן בובי גרג. בעוד שמסמכים רשמיים מציינים את ג'וזף מאצ'ו כבסיסט, הגיטריסט בלומפילד סיפר בראיון שהובא להקלטה בסיסט בשם ראס סאוואקוס, שהיה מפוחד לגמרי, כיוון שזה היה הסשן הראשון בחייו בו ניגן בגיטרת בס חשמלית במקום בקונטרבס. כך נוצר הצליל שאפיין את בוב דילן של 1966-1965. אל קופר תיאר באוטוביוגרפיה שלו שהשיר הוקלט בטייק אחד או שניים, אך לפי הבוטלגים שהתפרסמו מאוחר יותר (במיוחד במארז המרתק THE BOOTLEG SERIES VOL. 7: NO DIRECTION HOME), המציאות הייתה שונה. השיר עבר תהליך ארוך של ניסוי וטעייה באולפן, כולל ניסיונות ראשוניים לנגן אותו בקצב ואלס איטי ומהוסס, שנשמע כמעט כמו שיר ערש מנומנם לפני שהתפוצץ לפצצת רוק סוחפת ב-4/4. למען השם, בהתחשב בצורת העבודה הרגילה של בוב, האלבום הזה בכלל לא נועד מראש להיות 'יצירת מופת' מלוטשת ומתוכננת – כל האלבום כולו הוקלט כנראה מהר יותר מהזמן שלקח לבריאן וילסון להקליט את ערוץ הליווי עבור GOOD VIBRATIONS. אסור לאף אחד לצלול לתוך האלבום הזה בלי לחתום על הצהרת אזהרה מראש: "אני מודע לחלוטין לכך שלתקליט הזה יש את המגבלות שלו, והוא מודע להן לגמרי". הוא ארוך, הוא רפטטיבי, לזמר יש קול שיכול להבריח נשרים והוא כותב טקסטים מטורפים ומפותלים, וחלק מהמלודיות כמעט מובנות מאליהן – אבל היי... למי אכפת, כשהמוזיקה כל כך מדהימה?!

למחרת, ב-16 ביוני, נערכו ניסיונות נוספים עד שהושג הטייק הרצוי – טייק מספר 4. דילן מיהר לחרוט אותו על תקליט דמו ורץ לביתו של מנהלו, אלברט גרוסמן. שם, הם ניגנו את השיר ללא הפסקה לאורך כל הלילה. כל מי שנכנס לדירה נדהם למשמע אוזניו. אחד מהם היה המפיק פול רוטשילד מחברת התקליטים "אלקטרה", שהקליט באותה תקופה את בלומפילד עם להקת פול באטרפילד בלוז באנד. רוטשילד חש קנאה מיידית והבין שעולם המוזיקה השתנה ברגע ששמע את השיר, כשהוא תופס את הראש וממלמל שזה הדבר הכי מדהים ומסוכן שנוצר אי פעם.

כשהסינגל יצא ב-20 ביולי 1965, הוא היכה גלים באופן מיידי. לא רק בזכות הסאונד החדשני, אלא גם בשל אורכו החריג – שש דקות ו-13 שניות, זמן ארוך משמעותית לשיר המיועד להשמעה ברדיו. מנהלי השיווק של חברת התקליטים כמעט חטפו התקף לב! באותם ימים שיר פופ ברדיו לא העז לעבור את מחסום שלוש הדקות. המפיקים בחברה אפילו ניסו לחתוך את השיר לשני חצאים ולהדפיס חצי על צד א' וחצי על צד ב' של תקליטון ה-45 RPM, אבל שדרני הרדיו המובילים סירבו לקטוע את השיר, והמעריצים הציפו את התחנות בדרישה לשמוע את היצירה במלואה. השיר טיפס עד למקום השני במצעד הבילבורד האמריקאי, כשרק HELP של הביטלס מנע ממנו לכבוש את הפסגה!

פול מקרטני וג'ון לנון האזינו לתקליטון בביתו של לנון והבינו שדילן מראה להם נתיב חדש להתקדמות מוזיקלית. הביטלס היו בהלם טוטאלי, והשיר הזה דחף אותם ישירות לכתוב יצירות עמוקות ומורכבות בהרבה באלבומם RUBBER SOUL. ברוס ספרינגסטין סיפר שנסע עם אמו במכונית כשמהרדיו בקעו לראשונה צלילי השיר. ספרינגסטין הצעיר הרגיש כאילו דילן בעט ופתח את הדלת למוח שלו. פרנק זאפה אמר שכאשר שמע לראשונה את השיר, רצה לפרוש מעסקי המוזיקה כי חש שאם דילן עשה דבר כזה, כבר אין טעם להמשיך. זו הייתה ההפקה האחרונה של טום וילסון עם דילן; לאחריה, בסוף יולי 1965, בוב ג'ונסטון לקח את מושכות ההפקה והפיק ביד רמה את כל שאר שירי האלבום המרהיב הזה. השיר הכעיס רבים ממעריציו של דילן, שאהבו אותו כאמן פולק אקוסטי וראו בו בוגד בערכי המוזיקה העממית. רק חמישה ימים לאחר צאת הסינגל, ב-25 ביולי 1965, עלה דילן לבמת פסטיבל הפולק של ניופורט כשהוא חמוש בגיטרה חשמלית. הטהרנים של הפולק הזדעזעו ושרקו לו בוז מחריש אוזניים. אבל לדילן לא היה אכפת. הוא רצה להתקדם, והסינגל הזה הביא לו קהל חדש ועצום של חובבי הסאונד החשמלי.

אז האלבום HIGHWAY 61 REVISITED, שאורכו כ-51 דקות, היה ארוך יחסית לתקליטים של אותה תקופה. זה היה האלבום השני שדילן הוציא באותה שנה (חמישה חודשים בלבד אחרי BRINGING IT ALL BACK HOME המופלא), והיה ברור לכל כי מתחולל כאן שינוי מהפכני, כשלהקת ליווי שלמה מנגנת מאחוריו. אמנם במבט ראשון, HIGHWAY 61 REVISITED לא נראה שונה בהרבה מהצד החשמלי של קודמו, אבל במציאות נפער כאן מרחק עצום: תקשיבו רק כמה הצליל מלא ועשיר יותר! עם כל הנגנים החדשים והשאיפות החדשות, בוב כבר לא מסתפק בהדבקת טקסטים מוזרים למוזיקה בסיסית. זהו סאונד שאיש מעולם לא שמע לפני כן: נכון, הוא חייב לא מעט לפיל ספקטור ולתפיסת 'חומת הסאונד' שלו, אבל רק במובן ששניהם נכנסים תחת ההגדרה של סאונד ענק ורועם. כי זה ממש, אבל ממש לא פיל ספקטור. זה רוק! ר-ו-ק, רועש, מתרברב, מאולתר ברובו, בומבסטי והמנוני, מרושל ומתריס בדיוק כמו התסרוקת של בוב על עטיפת התקליט.

נמאס לו מהשירים האקוסטיים, והוא יצא למאבק חסר פשרות מול קהל מעריציו הוותיק. כל אמן אחר במעמדו של דילן, לו הייתה נופלת לידיו פנינה כמו LIKE A ROLLING STONE, היה מן הסתם מוציא אלבום שמכיל שיר ענק אחד וביצה שלמה של גמדים מוזיקליים מסביבו. אבל לא בוב! LIKE A ROLLING STONE לרגע אינו מאיים להאפיל על שאר החומרים באלבום. השירים באלבום הזה הם פשוט יצירות מופת אחת-אחת.

אם זה הקצב המהיר ב-TOMBSTONE BLUES – קטע בלוז-רוק פשוט אך פראי לחלוטין שמנוגן במהירות מסחררת! זה כמעט כאילו הוא התערב עם מישהו על המהירות, ולקח אפילו לרולינג סטונס שבע שנים תמימות להדביק אותו עם RIP THIS JOINT. אבל בעוד ש-RIP THIS JOINT היה קטע רוקר של שתי דקות בבר שכונתי, TOMBSTONE BLUES הוא לא פחות ממסע מטורף של שש דקות – עדכון מהיר ומסחרר ל-SUBTERRANEAN HOMESICK BLUES עבור כל מי שהשתוקק לעוד מאותו הדבר, וכעת הוא מונע בהילוך גבוה עם נגינת הסולו של מייקל בלומפילד וההתפרצויות הגאוניות שלו אחרי כל בית.

הבלוז הגרובי ב-IT TAKES A LOT TO LAUGH, IT TAKES A TRAIN TO CRY... אחחח... מדובר במלודיה שהיא בלוז לכל דבר, אבל תפקיד הפסנתר החשמלי בו אינו שגרתי. וכך גם המילים והאופן החלומי והמוזר שבו בוב מושך ומורח את השורה השלישית בכל בית – הוא לוקח את הנוסחה הישנה הזו ודוחף אותה עד לקצה גבול האבסורד. כאן הפסנתר החשמלי הוא זה שנושא את כתר התהילה. הביקורת הנוקבת והחידתית כלפי הממסד והעיתונות ב-BALLAD OF A THIN MAN עם הדמות האלמותית של MR. JONES. בפשטות, מדובר באחד המוצרים התרבותיים החריפים יותר אז. אקורדי הפסנתר הבומבסטיים והבלתי נשכחים שמחזיקים את המלודיה נלקחו כנראה מ-I BELIEVE TO MY SOUL של ריי צ'ארלס. זה בום!

וכמובן האפוס שסוגר את האלבום – DESOLATION ROW, שיר אקוסטי מהפנט באורך של יותר מ-11 דקות, בלדה שלעולם אינה משעממת. אמנם העיבוד דליל ופשוט בהשוואה להפקה הבומבסטית של שאר האלבום, אבל המילים פשוט מרתקות מכדי שייחתכו בגלל מגבלת זמן טיפשית – אני מאתגר אתכם ללחוץ על כפתור הסטופ באמצע השיר, נראה אתכם גברים מספיק!

צילום העטיפה האייקוני הזה, שצולם על ידי הצלם דניאל קרמר על מדרגות הכניסה לדירתו של אלברט גרוסמן בניו יורק, תופס בצורה מושלמת את הרוח הקולית והמתריסה של דילן. דילן נועץ בנו מעטיפת האלבום את המבט הכי מחסל שלו עד אז! בעטיפת האלבום נראות, מאחורי דילן, רגליו של חברו בוב ניווירת' שמחזיק בידו מצלמת קולנוע ומביט מלמעלה. האופנוע המודפס על חולצתו של דילן הוא של חברת "טריומף" הבריטית – אותו סוג אופנוע שעליו רכב בעת התאונה המפורסמת שלו בשנת 1966. דילן יושב שם לבוש במעיל משי כחול ובוהק, מחזיק בידו האחת את משקפי השמש ונועץ במצלמה מבט ישיר, חודר ובלתי מתנצל, שאומר לכל העולם: "קבלו אותי כמו שאני, או שתעופו לי מהדרך!"

ותודו שסיפור "עקדת יצחק" מעולם לא נשמע מחשמל כל כך, מבחינה מוזיקלית, כמו בשיר הנושא של האלבום, HIGHWAY 61 REVISITED. שיר קצר יחסית אך טעון במילים מרתקות ומסתוריות, כשאנשים עד היום ממשיכים להעלות השערות למה בדיוק 'כביש 61' אמור לשמש כסמל. כביש 51 כמובן, הוא סמל של מוות – כפי ששר ב-HIGHWAY 51 BLUES באלבום הבכורה שלו; אבל כביש 61? האם זה משהו גרוע יותר ממוות? או אולי טוב יותר? אולי גם בוב בעצמו לא יודע לענות על השאלה הזו, אבל תודה שהצבת אותה בכל מקרה, מיסטר דילן! השיר נפתח בשריקת משרוקית משטרה מטורפת שדילן תלה על צווארו ותקע בה בהתלהבות ילדותית, ואז מגיע הטקסט הקורע שבו אלוהים פוקד על אברהם. דילן הפך את הסיפור התנ"כי הדרמטי הזה למופע בלוז-רוק גרוטסקי, מצחיק ומבריק שמתרחש ממש על שוליו של הכביש המהיר.

אז HIGHWAY 61 REVISITED היה ונותר אחת מהפרות הקדושות הגדולות בתולדות המוזיקה. יש כאן פריצות דרך עצומות בכל מישור – טקסט, אווירה, מוזיקה והפקה – עד שגם אם יבואו ויגידו לי שיש באלבום הזה רק שניים או שלושה אקורדים (מה שכמובן לא נכון, אבל לא מאוד רחוק מהאמת), זה אפילו לא ישנה לי! יחד עם RUBBER SOUL של הביטלס, האלבום הזה מסמן את פסגת הפסגות המוחלטת של עידן הרוק של אמצע הסיקסטיז. ואם יש משהו מדהים אפילו יותר מזה – זה שלבוב דילן עוד נשאר מספיק כוח וגאונות כדי להתעלות על האלבום המופתי הזה פחות משנה אחת מאוחר יותר!

אז האם בוב דילן ידע ב-1965 שהוא פותח דלת לרווחה? כנראה שכן. האם הוא ידע בדיוק מה הוא עושה? כנראה שלא. הוא פשוט הלך בעקבות האינסטינקט שלו – ואיזה אינסטינקט זה היה! אינסטינקט של גאון חד-פעמי ששינה את פני המוזיקה לתמיד והעניק לנו תקליט שמהדהד בעוצמה עד היום הזה!

הלילה שבו הרוק ריסק את חומת השתיקה. ב-30 באוגוסט בשנת 1980 הופיעה להקת בארקליי ג'יימס הארבסט בברלין. זה היה מופע מיוחד שייחרט לעד כאחד מרגעי השיא המרגשים והבלתי נשכחים בקריירה של ההרכב המופלא הזה מבריטניה.

בעוד ברלין הייתה עיר קרועה, חצויה על ידי חומה של בטון ואידיאולוגיה, להקה בריטית אחת החליטה שהמוזיקה חזקה יותר מכל גדר. קוראים לה BARCLAY JAMES HARVEST, ואותו לילה היא לא סתם הופיעה, אלא הפכה לפסקול של תקווה עבור מאות אלפי אנשים. תחשבו על התעוזה, על העוצמה ועל הווליום של מערכת ההגברה המפלצתית שהובאה לשם במיוחד כדי להבקיע את מסך הברזל!

בואו נחזור אחורה. בתחילת שנות השמונים, BARCLAY JAMES HARVEST, או בקיצור BJH, הייתה תופעה. היא תמיד הייתה סוג של חיה מוזרה בנוף המוזיקלי, להקה שידעה לגשר באופן מושלם בין השאיפות הסימפוניות של הרוק המתקדם לבין מנגינות פופ מלודיות וקליטות. החברים בה בנו לעצמם קהל מעריצים נאמן, במיוחד ביבשת אירופה. ובגרמניה? שם הם היו אלילים. המבקרים בבריטניה אמנם ניסו לעקוץ אותם לאורך השנים והדביקו להם את הכינוי המזלזל THE POOR MAN'S MOODY BLUES (והלהקה גמלה להם בהומור עצמי מבריק עם שיר באותו השם), אבל הקהל הגרמני פשוט בלע בשקיקה כל תו.

אבל דווקא ברגע הזה, כשהפופולריות שלהם בגרמניה הרקיעה שחקים, הלהקה חוותה זעזוע פנימי. הקלידן המקורי והנשמה הסימפונית של הלהקה, סטיוארט "וולי" וולסטנהולם, החליט לארוז את הפקלעות ולפרוש בשנת 1979 (הוא הלך להקליט את אלבום הסולו שלו MAESTOSO ולגדל כבשים בחווה, לא פחות ולא יותר!). הוא חש אכזבה מרה מהכיוון המוזיקלי של חבריו, שלטענתו הפך למסחרי מדי. אפשר רק לדמיין את האירוניה המרה שחש כשהבין שהוא עזב את המסיבה רגע לפני שהשמפניה הכי יקרה נפתחה. כדי למלא את החלל העצום שהשאיר המלוטרון של וולי, גייסו השלושה הנותרים שני קלידנים שיחד איתם בנו על הבמה סאונד מודרני, שמן ועשיר שהתאים בול לעשור החדש.

כי מה שקרה אחר כך היה לא פחות ממדהים. הרעיון נולד: לערוך הופעה חינמית לחלוטין מול בניין הרייכסטאג האייקוני במערב ברלין – כמחווה מיוחדת של תודה לקהל הגרמני הנאמן שליווה אותם לאורך השנים. המיקום היה הצהרה בפני עצמה. הרייכסטאג ניצב אז כסמל דומם לפער בין המזרח למערב, צופה אל חומת ברלין הידועה לשמצה – ממש במרחק נגיעה מרצועת המוות ומגדלי השמירה של חיילי מזרח גרמניה. זו לא הייתה סתם הופעה, זו הייתה קריאת תגר.

כ-250,000 איש הצטופפו שם באותו הערב על מדשאות הפלאץ דר רפובליק. נסו לדמיין את המספר הזה. זה היה אחד מכינוסי ההמונים הגדולים ביותר להופעת רוק באותה תקופה. אבל הסיפור המרגש באמת התרחש מעבר לחומה. במזרח ברלין, אלפי אנשים שלא יכלו לחצות, טיפסו על גגות וגבעות סמוכות רק כדי להאזין לצלילים שנישאו ברוח. הם לא יכלו לראות את הלהקה, אבל הם יכלו לשמוע את החופש. מערכת הרמקולים הענקית כוונה בחלקה באופן מכוון ישירות אל מעבר לחומה, כהתרסה מוחלטת מול משטר הדיכוי: נסו לעצור צלילים של גיטרות מלהגיע אל האנשים שלכם!

הלהקה, מצדה, סיפקה את הסחורה ובגדול. רשימת השירים הייתה מדויקת ונועדה לרצות את המעריצים הוותיקים והחדשים כאחד. מהביצועים המצמררים לבלדה האהובה MOCKING BIRD (עם הגיטרה הבוכייה של ג'ון ליס שמסוגלת להמיס גם לב של אבן) ועד להמנונים כמו LIFE IS FOR LIVING הקופצני והמדבק ו-HYMN – שיר שאי אפשר שלא לצרוח יחד עם הקהל את הפזמון המרטיט שלו עד שנגמר האוויר בריאות. רגע שיא טעון במיוחד נרשם בביצוע של השיר המטלטל IN MEMORY OF THE MARTYRS, אותו כתב ג'ון ליס במקור כמחווה לאותם אזרחים גרמנים אמיצים שקיפחו את חייהם כשניסו לחצות את החומה למערב. נוגנו גם יצירות כמו CHILD OF THE UNIVERSE, BERLIN, NOVA LEPIDOPTERA ו-SIP OF WINE. כל צליל הידהד עם משמעות. זו לא הייתה עוד הופעה, זה היה אירוע של אחדות ושלום, מסר שהועבר דרך המוזיקה והתעלה מעל כל הפוליטיקה והמחלוקות.

האירוע ההיסטורי הזה תועד והונצח בתקליט שיצא לקהל הרחב בשנת 1982 תחת השם הראוי מכל: BERLIN – A CONCERT FOR THE PEOPLE (בגרמניה עצמה הוא יצא למעשה כבר בסוף 1981 וכבש במהירות מסחררת את המקום הראשון במצעד המכירות הגרמני, כשהוא מקדים ענקי מוזיקה בינלאומיים!). עטיפת התקליט הפכה לאייקונית בפני עצמה: צילום פנורמי מרהיב עוצר נשימה שמציג את הבמה עם בניין הרייכסטאג, כשלפניה ים של צופים נלהבים.

ברקורד מירור פורסם אז בביקורת על ההופעה: "יותר מ-100,000 איש התאספו בשבת האחרונה מול הרייכסטאג, הפרלמנט גרמני לשעבר, לחזות באחת מהופעות הרוק הגדולות באירופה עד היום. בארקליי ג'יימס הארבסט העניקו מחווה מיוחדת לאנשי ברלין כי נאלצו לבטל הופעה שם במהלך סיבוב ההופעות האחרון שלהם באירופה, מוקדם יותר השנה. זה התחיל בארבע אחר הצהריים, אם כי רבים מחובבי מוזיקה נלהבים התחילו להתאסף בחוץ עם עלות השחר. הקהל באמת חיכה. מאות מציתים זולים הבהבו בקהל כדי לברך את הבנים מלנקשייר. הגיטריסט ג'ון ליס בירך את הקהל בגרמנית מושלמת והודה להם על התמיכה האדירה שלהם בשנים האחרונות, אז המשיכה הלהקה לנגן סט מדהים ובו חלק מהחומר שלהם 10 השנים האחרונות וכמה שירים שהם יקליטו בעתיד הקרוב. מעטים הבחינו בכך שוולי וולסטנהולם, שפרש לא מזמן, לא נמצא פה. מופע המרתון הזה נמשך יותר משעתיים והיו קריאות אדירות להדרן. בסוף עלה המנחה והודיע שהלהקה כבר ממש תשושה ושזה באמת סוף המופע".

לא קל לעשות ביזנס עם קרובי משפחה. ב-30 באוגוסט בשנת 1989 פיטר בילי ג'ואל את מנהלו, שהיה גם אחיה של אשתו לשעבר ואפילו הסנדק של בתו אלכסה ריי!  ג'ואל תבע אותו ב-90 מיליון דולר (30 מיליון דולר כפיצוי ישיר ועוד 60 מיליון כפיצויי עונשין על מעילה מפלצתית באמון ושימוש בכספיו כהלוואות לא מורשות למיזמים כושלים), וזה גרר שורה של התייצבויות לא נעימות בבתי משפט, שהפכו לסיוט תקשורתי מהדהד.

ג'ואל כבר סבל בעברו ממנהלים קשוחים וחמדנים – הרי עוד בתחילת דרכו באלבום הבכורה המופלא אך רווי התלאות COLD SPRING HARBOR מ-1971, הוא הוחתם על חוזה דרקוני מול ארטי ריפ, שהאיץ בטעות את מהירות סרטי ההקלטה כך שקולו של איש הפסנתר נשמע מעוות וגבוה. אם זה לא מספיק, הוא גזל ממנו תמלוגים לשנים ארוכות.

עכשיו הוא נתקל בפרץ נוסף של חמדנות, הונאה ובגידה, דווקא כשהיה בשיא תהילתו כאגדת מוזיקה עולמית שסיפקה יצירות מופת נצחיות."זה נורמלי שילדים", אמר בילי, "חושבים שאין דבר כזה 'אדם רע לחלוטין'. בטח, אנשים עושים טעויות או סוטים מהדרך לפעמים, אבל בראש של ילד זה לא בהכרח הופך אותם לרקובים. אבל ככל שאנו מתבגרים, חלקנו פוגשים אנשים שגורמים לנו להאמין שישנם אנשים כאלה באמת: רקובים עד היסוד". עבור בילי, האדם הזה היה פרנק ובר.

לו היה בילי שם לב לשיטות הניהול של פרנק, הוא היה יכול לקבל איתותי אזהרה מהסכסוך המשפטי המסובך שפרנק ואשתו הראשונה של בילי, אליזבת (שהייתה בעצמה מנהלת קשוחה וחסרת פשרות), נקלעו אליו. הסכסוך נסוב סביב חוב של 5.5 מיליון דולר למס ההכנסה עוד משנת 1984. בזמנו, האסטרטגיה של פרנק הייתה לתבוע את אליזבת, שכבר התגרשה מבילי, ולייחס לה מחצית מהאחריות לחוב, בהנחה שהיא קיבלה 50 אחוז מההכנסה שנוצרה באותה תקופה. לשם כך, פרנק הטיל עיקול על חלקה של אליזבת בזכויות היוצרים של בילי. למרות התחבולות של פרנק, בילי המשיך להעסיק אותו כמנהלו בעיוורון כמעט מוחלט, מתוך נאמנות משפחתית וכשהוא מרוכז כולו במה שהוא עשה הכי טוב בעולם: להלחין מנגינות גאוניות, לשיר ולמלא אצטדיונים.

אבל פרנק אהב הימורים בקזינו. הוא נהג לטוס לעיתים קרובות לווגאס כדי לשחק בלאק ג'ק ולסובב את הרולטה. הוא הימר גם על סוסים, ואף היו בבעלותו כמה סוסים גזעיים. בינתיים, במקביל לטיפול בתביעת מס ההכנסה, בילי עשה כעצתו של פרנק והשקיע במקלטי מס לכאורה – עסקאות נפט, גז ונדל"ן. "ומה אני ידעתי? פשוט הנחתי שהוא איש עסקים, שהוא יודע מה הוא עושה", אמר הפסנתרן להגנתו בכאב, כשהוא מבין מאוחר מדי שמיליוני דולרים שזרמו ממכירות של עשרות מיליוני תקליטים פשוט התאדו באוויר.

אשתו דאז של בילי, הדוגמנית המפורסמת כריסטי ברינקלי (היפהפייה שכיכבה בקליפ הבלתי נשכח ללהיט הענק UPTOWN GIRL והייתה ההשראה המרכזית לאלבום המצליח AN INNOCENT MAN), הייתה זו שזיהתה את נורות האזהרה: "ראיתי דברים שלא נראה לי שבילי ראה, כי הוא בחור נאמן מאוד. הוא לא אוהב לחשוב רעות על אנשים, ומעדיף להאמין שאם הוא מתייחס לאנשים כראוי, הם יגמלו לו באותו יחס. לכן הוא לא בדק אם פרנק ישר איתו. הוא פשוט האמין באופן עיוור שהאיש הזה לעולם לא יעשה דבר כדי לפגוע בו".

אפילו כשבילי סירב להתפכח, כריסטי לא היססה להביע את דעתה. "כל הזמן ראיתי דברים קטנים. הייתי אומרת, 'אלוהים, בילי, אני לא מבינה את זה. למה פרנק טס במטוס פרטי? לא כוכב הרוק אמור להיות במטוס הפרטי? אנחנו תמיד טסים בטיסה מסחרית, והוא תמיד במטוס פרטי'. אם סוס היה מרוויח כסף, הוא היה בבעלותו של פרנק. אם סוס נכשל במירוץ, הוא היה בבעלות בילי. היו סימנים ברורים שהצביעו על הבעיות שבדרך. כשסוף סוף נמאס לי, אמרתי לבילי, 'אני לא סומכת על הבחור הזה'... ותגובתו הראשונה הייתה, 'היי, אני מכיר אותו הרבה יותר זמן ממה שאני מכיר אותך. אל תדברי עליו דברים רעים'". כן, דווקא האיש ששר בכזו כוונה ודיוק את HONESTY ("כנות היא מילה כל כך בודדה..."), נפל בעצמו קורבן לחוסר הכנות הצורם ביותר.

אך צרותיו של בילי עם מס ההכנסה לא הסתכמו באירועי 1984; חקירה נפתחה גם בנוגע למקלטי המס שפרנק הקים עבורו. "רגע אחד, איך לעזאזל זה קרה?" שאל בילי. "היו לי תקליטים מצליחים. אני אמור להיות עשיר למדי... כמה מיליונים אני חייב לדוד סם?" בילי החל לחקור וגילה שפרנק רשם את רווחיו של הזמר בחברות מפוקפקות שעסקו בהשקעות כושלות ובהונאות. "אם הבחור רק היה לוקח את הכסף ושם אותו בבנק, היינו בטוחים. אבל הוא הימר עליו". הבדיקה החשבונאית המעמיקה חשפה שפרנק נטל הלוואות של מיליוני דולרים ללא אישור מחשבונותיו של ג'ואל, שיעבד נכסים של הזמר לטובת עסקאות פרטיות שלו, והותיר בור פיננסי עצום.

אמה של כריסטי ברינקלי לא חסכה מחתנה ביקורת משפילה: "איך יכולת לתת לזה לקרות? איך יכולת להיות כל כך טיפש?" היא הייתה קשוחה, וג'ואל כבר הרגיש רע מספיק. "חשבתי לעצמי, 'אני לא צריך את הבולשיט הזה מהחותנים שלי, מהמשפחה שלי'. למרות שאנחנו חברים עכשיו, לכריסטי אולי יש זיכרון סלקטיבי לגבי כמה כל זה היה קשה לי, ואיזו תקופה נוראית זו הייתה בחיי. הייתי במעמקי הייאוש". הזעם, תחושת הבגידה הצורבת והלחץ העצום חלחלו ישירות לאולפן ההקלטות, שבו עבד באותם ימים על אלבומו ה-11 יחד עם המפיק מיק ג'ונס מלהקת פורינר.

ג'ואל ידע שחסר לו המון כסף בבנק, ולכן יצטרך לצאת לסבב הופעות נוסף, שיימשך חודשים על גבי חודשים, כדי להציל את המצב. וכך, באוקטובר 1989, יצא לאור האלבום STORM FRONT, ששמו תיאר באופן מושלם את חזית הסערה האישית והכלכלית שפקדה אותו. מתוך האלבום הזה התפוצץ הלהיט ההיסטרי WE DIDN'T START THE FIRE, שהפך להמנון ענק שסקר 40 שנות היסטוריה וכבש את המקום הראשון במצעד האמריקאי. כדי לכסות את הבור התקציבי העמוק, יצא ג'ואל למסע ההופעות העולמי המפרך STORM FRONT TOUR שנמשך כשנתיים. על הבמות ברחבי העולם, כשהוא מנגן ושר בטירוף חושים, הוכיח בילי ג'ואל ששום מנהל חמדן לא יוכל לקחת ממנו את הכישרון הפנומנלי ואת אהבת הקהל!

מחתרת הקטיפה מאבדת חבר. ב-30 באוגוסט בשנת 1995 מת מסרטן סטרלינג מוריסון, הגיטריסט וממייסדי להקת מחתרת הקטיפה, בגיל 53. זה קרה יום אחד בלבד לאחר שחגג את יום הולדתו ה-53 – טרגדיה כואבת שקרעה מעולם המוזיקה את אחד מעמודי התווך השקטים, האלגנטיים והחשובים ביותר של הרוק. מחלת לימפומה ממאירה הכריעה את האיש שהעניק לנו כל כך הרבה צלילים חשובים.

רבים מזכירים את שמותיהם של לו ריד, ג'ון קייל וניקו כאשר הם מדברים על להקת הוולווט אנדרגראונד, אך נגינת הגיטרה של סטרלינג מוריסון היא שהעניקה את המרכיב שהשלים את הצליל הייחודי של הלהקה. לו ריד אמר עליו: "אם אתם רוצים לשמוע נגינה טיפוסית של סטרלינג, הקשיבו לשיר WHITE LIGHT / WHITE HEAT. הוא עונה עם הגיטרה לתפקיד השירה באופן יוצא דופן". ואיזה סאונד מחשמל זה היה! בעוד שכולם רצים להלל את הכתיבה המהפנטת של ריד או את האוונגרד הניסיוני של קייל, סטרלינג היה הדבק המוזיקלי והקצב המושלם. הדיאלוג ושזירת הגיטרות החדה בינו לבין לו ריד יצרו מארג גיטרות ממכר. אגב, כשג'ון קייל עבר לנגן בוויולה חשמלית או בקלידים, סטרלינג נאלץ לתפוס את עמדת הבס – כלי שהוא הודה לא פעם שממש תיעב לנגן בו, אך עשה זאת כמו שצריך!

להקת הוולווט אנדרגראונד , שהיוותה השראה לדור שלם של מוזיקאים מהגל החדש והפאנק-רוק, פרצה לתודעה בשנים 1965–1966 באמצעות קשריה עם אמן הפופ-ארט, אנדי וורהול, ששימש כמנהלה הראשון וגם צירף אליה את הזמרת והדוגמנית ניקו. החיבור המרתק הזה הוליד ב-1967 את אחד מאלבומי הבכורה המהוללים והמשפיעים יותר – THE VELVET UNDERGROUND & NICO. מי לא מכירים את עטיפת הבננה האיקונית בעיצובו של וורהול עם ההוראה המפתה PEEL SLOWLY AND SEE? בעותקים המקוריים הראשונים של התקליט אפשר היה ממש לקלף את מדבקת קליפת הבננה הצהובה ולגלות מתחתיה פרי ורוד – גימיק עיצובי גאוני שהפך את עותקי הוויניל המקוריים לפריט אספנים יקר ערך ונדיר בטירוף! גם אלבומם השני, WHITE LIGHT / WHITE HEAT מ-1968, הציג עטיפה מבריקה ואפלה: שחור על גבי שחור, שחושפת בזווית אור מדויקת צילום רפאים של קעקוע גולגולת, בדיוק ברוח הרעש הטהור והאנרגיה הפראית של הקטע הארוך SISTER RAY.

מוריסון נולד בלונג איילנד. "סיימתי תיכון עם ציונים גבוהים מאוד, אך עם הערכה עצמית נמוכה בהתאמה כמעט בכל תחום מלבד מוזיקה", סיפר. במשך תקופה מסוימת הוא למד לסירוגין במכללות שונות, ולבסוף הקים את הלהקה יחד עם לו ריד, ג'ון קייל ומורין טאקר. למוזיקה שלהם, עם העיבודים המחוספסים והפרה-פאנקיים, הייתה השפעה מתמשכת, הרבה מעבר לשנות פעילותה של הלהקה. בריאן אינו טבע את המשפט המפורסם והמדויק: "התקליט הראשון של הוולווט אנדרגראונד מכר רק כמה עשרות אלפי עותקים, אבל כל מי שקנה אותו הקים להקה!".

ב-21 באוגוסט 1971, קיים מוריסון את הופעתו האחרונה עם הלהקה בליברטי הול שביוסטון. לאחר ההופעה, נסעו חברי הלהקה לשדה התעופה כדי לחזור לניו יורק. מוריסון, שעמד מחוץ לטרמינל עם כרטיס טיסה בידו, נראה היה כשאר חבריו, אך הם לא ידעו שהמזוודה שנשא הייתה ריקה ובגדיו עדיין תלויים בארון במלון. "נסענו לשדה התעופה, הוא יצא מהלימוזינה והלך אל הטרמינל", סיפר חבר הלהקה דאג יול, "ואז הוא אמר, 'למען האמת, אני לא חוזר אתכם'...". שאר החברים עמדו מולו המומים. איזו פרידה קולנועית ומלאת קלאסה שרק טיפוס מיוחד כמו סטרלינג מוריסון יכול היה לתכנן! פשוט להניח את הגיטרה, להשאיר את שיגעון הרוק מאחור, ולהמשיך הלאה בלי טיפה של פוזה.

לאחר שעזב את הלהקה, חזר מוריסון ללימודים אקדמיים וקיבל תואר דוקטור בלימודי ימי הביניים מאוניברסיטת טקסס באוסטין. במקביל, כדי לפרנס את עצמו ואת משפחתו, הוא עבד כמשיט סירות גורר בתעלת הספינות של יוסטון, ובסופו של דבר הוסמך כקפטן.

בסוף שנות ה-80 הוא חידש את הקריירה המוזיקלית שלו, הופיע עם להקתה של מורין טאקר, ובקיץ 1993 השתתף בסיבוב הופעות האיחוד של הוולווט אנדרגראונד באירופה. כמו כן, הוא שיתף פעולה עם ג'ון קייל ביצירת הפסקול לסרט "אנטארקטיקה" והקליט עבור אמנים אחרים. האיחוד ההיסטורי והמרגש של ארבעת המופלאים מ-1993 הונצח באלבום ההופעה LIVE MCMXCIII, שבו הוכיח סטרלינג שוב שהטאץ' המכשף שלו בגיטרה מעולם לא נעלם. מוריסון יישאר לנצח כארכיטקט הצליל השקט, המוכשר והצנוע של הלהקה ששינתה את פני המוזיקה לעד.

כשהציפורים נחתו בנאשוויל. ב-30 באוגוסט בשנת 1968 יצא תקליט חדש ללהקת הבירדס, שבתחילה הרים גבות גבות בקרב מעריצים רבים (ולמען האמת, לא רק גבות הורמו שם – אלא נשמטו לא מעט לסתות של היפים המומים שחשבו שהחבר'ה האהובים עליהם השתגעו סופית! אבל הו, כמה שהם טעו).

שנת 1968. העולם המערבי מרחף על ענן סמיך של פסיכדליה. גיטרות מייללות, תודעות מתרחבות, ופרחים תקועים בכל קנה רובה אפשרי. במרכז המהפכה הזו, מרחפת לה להקת הבירדס, חלוצת הפולק-רוק שהמריאה אל החלל החיצון של הרוק הפסיכדלי. אחרי תקליטים כמו FIFTH DIMENSION ו-YOUNGER THAN YESTERDAY המופלאים, שהטיסו את המאזינים למסעות קוסמיים, היה נדמה שהכיוון ברור: עוד ועוד סאונד מעורפל, עוד מילים סתומות ועוד ניסויים שיגרמו להורים לתפוס את הראש. ואז, בבת אחת, הם עשו את מה שאף אחד לא ציפה לו. הם עשו "פניית דילן" חדה, אבל הפוך. במקום לחבר את הגיטרה לחשמל, הם נחתו היישר בלב המאפליה של המוזיקה האמריקנית, בנאשוויל, טנסי, והגישו לעולם את SWEETHEART OF THE RODEO.

זה היה יותר משינוי כיוון, זו הייתה הצהרת מרד נגד המרד עצמו. במקום לנסוק עוד יותר גבוה, הבירדס חזרו הביתה, אל השורשים. האירוניה המצחיקה היא שרוג'ר מגווין תכנן במקור פרויקט גרנדיוזי ויומרני לחלוטין: אלבום כפול שיסקור את ההיסטוריה של המוזיקה האמריקאית במאה ה-20 – החל מבלוגראס של המאה ה-19, דרך ג'אז, סווינג, רוק'נ'רול, ועד לרוק עתידני מבוסס סינטיסייזר מוג! בסוף הוא הלך רק על בלוגראס. כל היומרות הקוסמיות האלו התפוגגו ברגע שנכנס לתמונה בחור צעיר עם כובע בוקרים ומגפיים, שסחף את כולם אל עבר השורשים הכי עמוקים שיש. התקליט החדש הציע מלודיות פשוטות שאפשר לזמזם, הרמוניות קוליות צלולות כבדולח ותמלילים ישירים שמספרים סיפור. למעשה, יש מי שיאמרו בלהט שזה אפילו לא קאנטרי-רוק – זה פשוט קאנטרי טהור וחסר פשרות, עם גיטרת פדאל סטיל ככלי הבולט היחיד שקיים בעולם! אבל התוצאה עושה את זה בענק! ההיפים היו בהלם, והממסד של הקאנטרי לא ידע איך לעכל את החבורה הזאת מקליפורניה.

המסע אל לב העולם השמרני של הקאנטרי החל במרץ 1968, כשהבירדס נכנסו לאולפן בנאשוויל. הלהקה עצמה הייתה בסוג של כאוס. שניים מהחברים המקוריים והמרכזיים כבר לא היו בתמונה: המתופף מייקל קלארק והגיטריסט והזמר בעל הקול המלאכי, דייוויד קרוסבי, שסולק מהלהקה בין היתר כי העדיף לדבר על תיאוריות קונספירציה על הבמה במקום לנגן (ובעיקר בגלל אגו מנופח ומריבות בלתי פוסקות עם שאר החברים). במקומם נכנסו קווין קלי בתופים, וחשוב מכל, כוח מניע חדש בדמותו של גראם פארסונס. פארסונס נשכר במקור בכלל על תקן נגן פסנתר שכיר לסיבוב הופעות, אך תוך זמן קצר הכריזמה שלו פשוט השתלטה על האולפן. הרי אתה אף פעם לא יכול לדעת עד כמה דמות 'משנית' בלהקה יכולה פתאום להשפיע בטירוף על הסאונד של ההרכב כולו! בדיוק כפי שמיק טיילור חולל מהפכה בסאונד של הסטונס שנה לאחר מכן בלי שהלהקה בכלל שמה לב, הגעתו של גראם פארסונס לזירה התבררה כמכרעת וגורלית לחלוטין עבור הבירדס! פארסונס היה בחור צעיר, כריזמטי ומלא חזון, שגדל בדרום העשיר של ארצות הברית וספג קאנטרי ובלוז מגיל אפס. הוא היה האיש שהדביק את כולם בחיידק ה"מוזיקה הקוסמית האמריקנית", כפי שכינה זאת, והוא זה ששכנע את מנהיג הלהקה, רוג'ר מגווין, לקחת את הסיכון העצום הזה.

כדי להבטיח שהסאונד יהיה אותנטי, האולפן בנאשוויל רופד בנגני האולפן הטובים ביותר שיש לעיר להציע. אחד מהם היה לויד גרין, אשף גיטרת הפדאל סטיל. יחד איתו גויסו תותחים כבדים נוספים כמו ג'יי די מאנס בפדאל סטיל, ג'ון הרטפורד בבנג'ו וכינור, וגיבור הגיטרה האגדי קלרנס וייט , שנגינת הפנדר טלקאסטר החדה שלו הפכה לאחד מסימני ההיכר של הסאונד (ובהמשך הוא אף הצטרף לבירדס כחבר קבוע). שנים לאחר מכן, גרין שחזר את המפגש הראשוני והסוריאליסטי: "לא היה לי מושג מה החבר'ה האלה מתכוונים לעשות. ישבתי על שרפרף באולפן וחיכיתי, ולפתע הם נכנסו, עמדו בשורה ונראו כל כך מוזרים. ואז גראם פארסונס אמר לי שאנחנו הולכים להקליט שיר של בוב דילן שאיש עדיין לא שמע".

בזמן שהותם בעיר, הבירדס אף הגדילו לעשות והעזו להופיע במקדש השמרני ביותר של הקאנטרי – מופע ה-GRAND OLE OPRY ב-RYMAN AUDITORIUM ב-15 במרץ 1968. המפגש בין ההיפים ארוכי השיער מקליפורניה לבין הקהל הדרומי המסורתי היה התנגשות תרבויות מהסרטים: כשהם עלו לבמה, פארסונס החליט לשבור את הפרוטוקול הנוקשה, התעלם מהשיר שהובטח למארגנים, והקדיש בהתרגשות את השיר HICKORY WIND לסבתו שישבה בבית והאזינה ברדיו. הממסד זעם, הקהל הגיב בלעג, ושדרן הקאנטרי המשפיע ראלף אמרי אף לעג להם בשידור חי בתוכניתו בתחנת WSM וסירב להשמיע את שיריהם. בתגובה הולמת ושנונה, כתבו מגווין ופארסונס את השיר הציני DRUG STORE TRUCK DRIVIN' MAN.

האווירה באולפן, למרות החשדנות הראשונית של נגני נאשוויל, הייתה משוחררת, אולי משוחררת מדי. גרין סיפר בחיוך: "הבירדס דאגו להביא לאולפן ארגז של יין פורטוגזי משובח בכל יום. בסוף כל יום הקלטות, הארגז היה ריק לחלוטין. הטעם של היין היה נהדר, אבל כאבי הראש שהגיעו למחרת בבוקר היו קצת פחות נעימים". מדובר היה ביין הרוזה המפורסם MATEUS ROSÉ, שנשפך שם כמים ותדלק את האווירה הנינוחה והחמימה שמורגשת בכל תו ותו בתקליט.

מההקלטות בנאשוויל, המשיכה העבודה על התקליט בלוס אנג'לס. שם, מגווין עשה צעד כמעט בלתי נתפס וויתר על צליל ההיכר המובהק שלו: גיטרת הריקנבקר החשמלית בעלת 12 המיתרים, שהגדירה את כל הסאונד של הפולק-רוק. התוצאה הייתה תקליט שלא נשמע כמו שום דבר שהוציאה להקת פופ-רוק מצליחה עד אז. זה היה סיכון אדיר, צעד שעלול היה להיתפס כהתרסקות אמנותית והרס קריירה מוחלט בעידן שבו הרוק והקאנטרי היו שני עולמות נפרדים ועוינים.

אך מה שהציל את הפרויקט הזה היה הכנות המוחלטת שלו. הבירדס לא ניסו לצחוק על הקאנטרי, הם ניגנו אותו באהבה ובכבוד, באופן המדויק ביותר שיכלו. ואי אפשר להזכיר את התקליט הזה בלי להתמוגג מעטיפתו המהפנטת, שהיא יצירת אמנות וינטג'ית בפני עצמה! במרכז העטיפה מופיעה איור מרהיב של בוקרת יפהפייה (אותה ה"סוויטהארט" של הרודיאו), מוקפת בסצנות עשירות של בוקרים, סוסים וציוד רכיבה מסורתי. חברי הלהקה נתקלו בכרזה הזו במסעדה מקומית, התאהבו בה ממבט ראשון והחליטו שזהו הדימוי המושלם שמייצג את החיבור הרומנטי, הנוסטלגי והבלתי-מתנצל למיתולוגיה של המערב הפרוע.

אבל מאחורי הקלעים התחוללה דרמה של ממש. רוג'ר מגווין, שחש כנראה שגראם פארסונס משתלט לו על הלהקה, קיבל "מתנה" משפטית. מנהלו של פארסונס, לי הייזלווד, איים לתבוע את הלהקה בטענה שפארסונס עדיין חתום אצלו על חוזה הקלטות ואסור לו להופיע כזמר מוביל בתקליט של להקה אחרת. מגווין ניצל את ההזדמנות, מחק כמה מערוצי השירה המובילה של פארסונס והקליט את עצמו שר במקומם - אם כי למרבה המזל, בהוצאות המחודשות על גבי תקליטורים ניתן סוף סוף להתענג על ערוצי השירה המקוריים והמרגשים של פארסונס שהוחזרו למקומם! כך, מגווין אמנם אימץ את הקונספט המהפכני של פארסונס, אך גם דאג להזכיר לכולם מי הבוס. אחרי הכל, הבירדס היו ותמיד יהיו הלהקה שלו.

כשהתקליט יצא, התגובות היו צפויות. הביקורות היו חלוקות, והקהל היה מבולבל לחלוטין. מעריצי הרוק הפסיכדלי לא הבינו לאן נעלמו הסולואים הארוכים, וחובבי הקאנטרי המסורתיים חשדו בחבורת ההיפים ארוכי השיער מקליפורניה. התוצאה במצעדים הייתה עגומה: מקום 77 בלבד במצעד הבילבורד האמריקאי (איזה פספוס משווע של הקהל בזמן אמת לאלבום כה מושלם!).

אלא שאז קרה משהו. שנה חלפה, והזרעים שהבירדס טמנו החלו לנבוט. אמנים אחרים, כמו דילן עצמו בתקליט NASHVILLE SKYLINE והרכבים חדשים כמו THE FLYING BURRITO BROTHERS (שהקים פארסונס אחרי שעזב את הבירדס בכעס יחד עם כריס הילמן), ובהמשך להקות כמו POCO, PURE PRAIRIE LEAGUE וכמובן איגלס שהפכו את הז'אנר למפלצת אצטדיונים, החלו לאמץ את סגנון הקאנטרי-רוק. פתאום, אנשים החלו להבין שהם פספסו בזמן אמת את התקליט שהתחיל את כל המהפכה.

במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת ששיקפה היטב את הבלבול: "הבירדס, בתקופת הפולק-רוק שלהם, ניסו להעביר מסר... הם חיללו את קודשי הפולק הטהור. לאור זאת, אפשר היה לצפות שחובבי הקאנטרי האדוקים לא יגעו בתקליט הזה. אבל החומר שהם בחרו, והאופן שבו הם מבצעים אותו, הוא פשוט, נינוח ועממי. זה לא יומרני, זה פשוט יפה. זה תקליט לא מורכב וקל להאזנה, שאמור להביא ללהקה הצלחה במצעד ה-EASY LISTENING". אבל זו הייתה תחילתה של דרך חדשה לגמרי במוזיקה האמריקנית – אלבום מופתי, על-זמני, שכל שמיעה שלו ממלאת את הלב בחום ובאהבה טהורה למוזיקה נהדרת.

ג'ון לנון על הבמה! ב-30 באוגוסט בשנת 1972 עמד ג'ון לנון על הבמה בניו יורק והעניק הופעה מיוחדת.

ג'ון לנון היה מוזיקאי שמיצה את עניין ההופעות בשנת 1966. הצרחות של הביטלמאניה, שבלעו כל צליל שבקע ממגברי ה-VOX הקטנים, פשוט המאיסו עליו את הבמה לחלוטין. בעוד כל המוזיקאים שפעלו סביבו הצליחו לעבור מבמות לא נוחות לאצטדיוני ענק עם תנאים מפנקים - לנון לא זכה לכך. ההופעות היחידות שניסה לערוך בשנות השבעים מול קהל גדול, הראו את לנון מתוח, עצבני ולא בטוח בעצמו. טראומת ההופעה החפוזה בטורונטו בשנת 1969 – שבה לנון פשוט הקיא מאחורי הקלעים מרוב פחד קהל לפני שעלה לנגן – עדיין ריחפה מעליו. אפשר להבין מדוע. לנון מיעט להופיע לאחר פרישת הביטלס מהופעות באוגוסט 1966. למעשה, אפשר לספור את מספר הופעותיו על אצבעות שתי ידיים.

המופע של לנון במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק כלל למעשה שתי הופעות שנערכו באותו היום: אחת בשעות אחר הצהריים והשנייה בערב. האירוע כולו נשא את השם הרשמי ONE TO ONE CONCERT. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ג'ון ויוקו הופיעו יחדיו על במה במסגרת קונצרט מלא. לנון חזר לאולם הגדול הזה שנתיים לאחר מכן, כשהתארח לזמן קצר במופע של אלטון ג'ון (ב-28 בנובמבר 1974, בעקבות אותה התערבות מפורסמת על הצלחת הלהיט WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT, שם ביצעו יחד גם את LUCY IN THE SKY WITH DIAMONDS ואת I SAW HER STANDING THERE – אירוח שהוביל גם לקאמבק המרגש בינו לבין יוקו מאחורי הקלעים!). אז המופע הזה של לנון, בשנת 1972, היה האחרון שלו כאמן הראשי.

"האם אנחנו חזקים מדי?", שאל לנון מיד לאחר השיר הראשון, ולאחר מכן הוסיף: "ברוכים הבאים לחזרה המוזיקלית שלנו". נו, איזה הומור לנוני טיפוסי ומלא חן! הוא עומד שם, חמוש במשקפי השמש העגולים שלו ובחולצת הצבא האמריקאית המפורסמת עם הפאצ'ים, אוחז בגיטרת ה-GIBSON LES PAUL JUNIOR המותאמת אישית שלו, ומנסה להפיג את המתח בציניות האופיינית לו. דברי הקישור שלו בין השירים שיקפו את חששו. וכמובן בפיו יש את המסטיק.

האנושיות שמאחורי המופע הזה היא שהפכה את לנון לגיבור. הכל התחיל בינואר 1972, כשלנון ויוקו צפו בטלוויזיה וראו דיווח על מוסד לאנשים עם מוגבלויות, שהצוות המטפל בו נהג להשפיל קשות את הילדים שאושפזו בו. היה זה המוסד הידוע לשמצה WILLOWBROOK STATE SCHOOL בסטטן איילנד, שבו נחשפו תנאי הזנחה מחרידים שזעזעו את אמריקה כולה. לנון, שבימי הביטלמאניה הסוערת נהג לא פעם ללעוג מהבמה לאנשים עם מוגבלויות שבאו לראות אותו ואת להקתו, חש הפעם אחרת – הוא חש עצב רב ורצון עמוק לכפר, לתקן ולהושיט יד אמיתית לעזרה.

הכתב, הרלדו ריברה, חשף תנאים קשים מאוד במוסד, וכשלנון גילה כי ריברה מארגן מופע צדקה למען הנפגעים, הוא יצר עמו קשר והציע את שירותיו. עם כניסתו של לנון לתמונה, הוחלט לקיים את המופע במדיסון סקוור גארדן. אמנים נוספים שהיו אמורים להופיע היו סטיבי וונדר, רוברטה פלאק ולהקת "שה נה נה". לפי פרסומים מאותה תקופה, הסתובבו שמועות לפיהן הכסף מהמופעים יגיע לאמנים ולא לילדים הנזקקים, והדבר גרם לאחת הלהקות (ששמה לא נמסר), שהייתה אמורה להופיע גם כן, לסגת מהשתתפותה. לנון הגדיל לעשות ורכש כרטיסים בשווי 60,000 דולר, אותם חילק למתנדבים שפעלו למען המטרה וכך תרם מכיסו הפרטי סכום עתק לאותם ימים כדי להבטיח את הצלחת המטרה הנעלה.

באותה עת, לנון היה בתקופה אישית קשה. הוא נאבק יחד עם אשתו נגד רצון הממשל האמריקאי לגרשו מארצות הברית. ממשל ניקסון ראה בלנון סכנה פוליטית מערערת בשל השפעתו העצומה על הנוער והתנגדותו הקולנית למלחמת וייטנאם. הרשויות האזינו בסתר לשיחות הטלפון שלו ועקבו אחריו כל הזמן באמצעות סוכני ה-FBI. עורך דינו הנאמן (ליאון ויילדס) יעץ לו למתן את פעילותו הפוליטית, כדי להוכיח שאינו מהווה סכנה. העצה כללה הימנעות מהופעות ספונטניות למען שחרור אסירים פוליטיים (כפי שעשה עבור ג'ון סינקלייר באן ארבור בסוף 1971), והתמקדות בהפגנת רצון לתרום לקהילה באופן הרמוני יותר, בדומה למה שעשה ג'ורג' האריסון למען נפגעי בנגלדש במופע הענק וההיסטורי THE CONCERT FOR BANGLADESH. לכן, האירוע במדיסון סקוור גארדן נראה כהזדמנות המתאימה ביותר להוכיח לשלטונות שאינו מהווה איום אלא אמן שוחר שלום ותורם לחברה.

לנון חשש מאוד להוביל את המופע. הוא אפילו התקשר לפול מקרטני וביקש ממנו להצטרף אליו. תארו לעצמכם איזה איחוד ביטלסי מטורף ובלתי נתפס זה היה יכול להיות! אבל הפצעים מפירוק הלהקה עדיין היו טריים מדי. כשמקרטני סירב בנימוס, קיבל לנון רגליים קרות וניסה לסגת מהמחויבות. ריברה הגיע לביתו ושכנע אותו להמשיך במשימה. לנון המבוהל מיהר לגייס להופעה את להקת ELEPHANT'S MEMORY, שעמה הקליט זמן מה לפני כן כמה שירים לאלבומו הכפול, SOME TIME IN NEW YORK CITY. ג'ון, יוקו והלהקה החלו לערוך חזרות לקראת המופע כמה שבועות לפני המועד יחד עם המתופף ג'ים קלטנר שהצטרף לחיזוק עמדת התופים לצד ריק פרנק. לנון, שפחד לאבד את קולו בהופעה עצמה, לחש את השירים במהלך החזרות, ולעיתים שר באוקטבה נמוכה מזו שהיה אמור לשיר בה. העיקר לא לאמץ את הקול.

באירוע עצמו, קולו של לנון היה יציב וברור והמופע יצא לדרך. הרפרטואר שנבחר היה פשוט תענוג צרוף לאוזניים: החל מפתיחה רוקית מרימה עם NEW YORK CITY ו-IT'S SO HARD, דרך שירה מצמררת וקורעת לב ב-MOTHER וב-COLD TURKEY, ועד לביצועים מרטיטי נפש להמנונים INSTANT KARMA! (WE ALL SHINE ON) ו-IMAGINE. לנון אפילו חזר לשורשי הרוק'נ'רול המוקדמים שלו והרים את האולם עם קאבר פנטסטי ל-HOUND DOG. בהתחשב בכך שעד אז עמדה מאחורי לנון תמיד להקת ליווי שהורכבה באופן ספונטני (תחת השם "תזמורת אונו הפלסטית" - PLASTIC ONO BAND), הייתה זו הפעם הראשונה מאז הביטלס שליוותה אותו להקה קבועה. עם זאת, חברי הלהקה, שאהבו לנגן בלוז, הזריקו פה ושם אלמנטים בלוזיים שלא התאימו למה שלנון רצה להביע בשירים מסוימים.

למרות זאת, בביצוע לשיר של הביטלס, COME TOGETHER, נזהרו חברי הלהקה מלקלקל, ולנון העניק לקהל גרסה חיה ונדירה של השיר האדיר – הביצוע החי המלא היחיד לשיר של הביטלס שלנון העניק אי פעם בהופעות הסולו שלו! בסוף המופע בוצע השיר GIVE PEACE A CHANCE, כשהקהל כולו שר ומריע מכל הלב כשכל האמנים המשתתפים – סטיבי וונדר, רוברטה פלאק ושה נה נה – עולים לבמה ושרים יחד את ההמנון באחדות מופלאה.

בשנת 1986, הייתה זו יוקו שנתנה את האישור לערוך ולהוציא באופן רשמי את הקלטת המופע באולפני RECORD PLANT. חברי להקת הליווי הביעו מורת רוח על החלטתה לשחרר דווקא את הקלטת מופע אחר הצהריים במקום את זו של מופע הערב שבו כולם, כולל לנון, נשמעו הרבה יותר משוחררים, הדוקים ומלאי אנרגיה. יוקו, מצדה, הפתיעה כשאישרה לעורכי האלבום להסיר את קולות הליווי שלה וכן כמה שירים שבהם היא הייתה הסולנית - דבר שגרם ללא מעט מעריצי לנון להודות לה.

כשתקליט ההופעה, LIVE IN NEW YORK CITY, יצא לראשונה ב-10 בפברואר 1986, הוא לא זכה לביקורות טובות. בעיתון NME נכתב: "אני עדיין אוהב את ג'ון לנון כיוצר, אך יש דברים ביצירתו שהייתי מעדיף לשכוח, והתקליט הזה הוא אחד מהם". לקהל הרחב היה קשה לקבל את לנון, שכבר לא היה בין החיים עם יציאת התקליט, כאמן שלא היה חיית במה. אבל בינינו? למי אכפת מהמבקרים! עבור כל מי שהמוזיקה הזו זורמת בעורקיו, האלבום וההופעה הזו הם אירוע אנושי נדיר ומרגש עד דמעות, שמזכיר לנו בדיוק למה ג'ון לנון היה ונשאר אחד ויחיד.

ב-30 באוגוסט בשנת 1970 נערך היום החמישי של פסטיבל ISLE OF WIGHT.

הראשון שעלה לבמה ביום זה היה קריס קריסטופרסון, שניסה את מזלו שוב לאחר הופעה בעייתית יום קודם לכן, שנתקלה בשריקות בוז מהקהל. הפעם הוא הצליח לזכות באהדת הקהל ולסלול את הדרך בהצלחה גם לזמר שעלה אחריו, ראלף מקטל, אשר ביצע בפני הקהל את להיטו STREETS OF LONDON. מקטל, שחשש כי הופעתו האקוסטית לא תתקבל היטב מול קהל בסדר גודל כזה, הופתע מאוד כשזכה למחיאות כפיים סוערות בדרכו מהבמה. מאחורי הקלעים הובהר לו שהקהל דורש הדרן ומנהלו דחק בו לשוב במהירות לבמה. אך בעודו מתכונן לעלות שוב, הניח לפתע תקליטן הפסטיבל, ג'ף דקסטר, תקליט על הפטיפון והחל להשמיע מוזיקה במערכת ההגברה. המנהל, ג'ו לוסטיג, לא האמין שזה קורה לו. דקסטר סיפר מאוחר יותר: "ג'ו לוסטיג רץ אליי, רותח מזעם, ואיים לתלוש את זקני מהשורש. הוא צרח עליי שהרסתי את הקריירה של האמן שלו".

אחריו עלתה להקת הרוק (עם כלי הנשיפה) HEAVEN. זו הייתה שעת צהריים מוקדמת, והלהקה, שחיקתה ללא בושה את להקת שיקגו (אך ללא תהילתה), ביצעה את קטעיה. ריקי פאר, ממארגני הפסטיבל, היה גם מנהל הלהקה, וכך כתב בתוכניית הפסטיבל: "לאמריקה יש להקת דם, יזע ודמעות. אנגליה, עד כה, לא הצליחה לתת מענה הולם לתופעה הזו. כעת אנו רוצים להסב את תשומת לבכם ללהקת HEAVEN. שמענו אותה והיא ממש משכנעת. אין לנו ספק שהופעתה בפסטיבל תהווה קרש קפיצה לעלייה בפופולריות שלה בשנת 1971. אין טעם לציין את שמות חברי הלהקה - יש בה שישה חברים. הם לא מתפשרים. הם לא יכולים להתפשר, כי המוזיקה שלהם אינה מאפשרת זאת".

בינתיים, מאחורי הקלעים, התרחשה תקרית לא נעימה בין סליי סטון למארגני הפסטיבל, שנדרשו לשלם לו וללהקתו את שכרם על ההופעה. סטון, שהבחין בהיקף הפסטיבל, דרש לפתע סכום גבוה יותר כתנאי לעלות ולהופיע. "עשיתם מזה הרבה כסף, אנשים", הוא סינן. "לא, לא עשינו", הם השיבו לו בכעס, "וסכום גבוה יותר אינו מצוין בחוזה שעליו חתמת איתנו". סטון עזב את שטח הפסטיבל כשהוא מורתע רוח, הרחק מהאווירה השמחה שהוא ולהקתו שידרו מהבמה.

לאחר להקת HEAVEN נערכה הופעתה של להקת FREE המעולה. זמר הלהקה, פול רודג'רס, צרח בהנאה, הבסיסט אנדי פרייזר נע מצד לצד וניגן תפקידי בס מהודקים וגרוביים שהשתלבו בהלמות התופים האנרגטיות של סיימון קירק. והגיטרה של פול קוסוף? פשוט מסחררת! זו הייתה רביעייה מנצחת שעלתה לבמת הפסטיבל בשיאה. היא פתחה בשיר RIDE ON A PONY, סיימה עם CROSSROADS, וכמובן, ניגנה גם את להיטה הגדול, ALL RIGHT NOW.

לאחר מפגן הרוק הזה עלה לבמה הזמר דונובן, כשלצידו הבסיסט מייק ת'ומפסון והמתופף ג'ון קאר. הוא העניק לקהל רשימה ארוכה משיריו והיווה אתנחתא נעימה לאחר הופעת הרוק המחשמלת של FREE.

אחריו המשיך הקו הפולקי עם להקת פנטאנגל. השעה הייתה שש בערב. הופעת הלהקה נקטעה לרגע כאשר אישה גרמנייה עלתה לפתע לבמה, דרכה על רגלה של זמרת הלהקה, ג'קי מקשי, חטפה את המיקרופון והחלה לנאום לקהל בגרמנית. אנשי צוות מיהרו לבמה ופינו אותה משם. ההופעה נמשכה וזכתה להצלחה יתרה.

הגיע הזמן לרוק סימפוני, ולבמה עלתה להקת המודי בלוז. הלהקה, שהייתה אמורה להופיע בפסטיבל, החליטה תחילה לפרוש אך לבסוף חזרה בה. הסיבה לפרישתה הייתה חוסר הסכמה בנוגע למיקום שמה בפוסטרים ובנוגע לשעת ההופעה. חברי הלהקה לא היו מרוצים מכך ששם הלהקה הודפס אחרי שמות של אמנים ידועים אחרים. לבסוף, כאמור, הם הסכימו להופיע.

הקהל קיבל אותם במחיאות כפיים אדירות. המודיז ניגנו היטב, אך לא פעם זייפו באופן מביך בהרמוניות הקוליות. ועדיין, הקהל דרש הדרן. בתגובה, עלה ריקי פאר לבמה וניסה להסביר שהלהקה אינה נוהגת לבצע הדרנים, אך הקהל לא הקשיב ודרש את שלו. המודיז חזרו לבמה.

אחרי המודי בלוז הגיע תורה של להקת ג'ת'רו טאל, שנתקלה בזעם המארגנים כשדרשה בתחילת היום לפנות את כל הקהל מהקו הקדמי בזמן שהיא עורכת את בדיקת הסאונד שלה. בהופעה עצמה, הלהקה הייתה בכושר שיא. איאן אנדרסון הפליא בקפיצותיו ובנגינתו בחליל ובגיטרה. לפני שביצע את השיר MY GOD, הוא אמר לקהל: "מי שיהרוס גדר בפסטיבל יזכה כפרס בכדור פלסטיק". הקהל החל למחוא כפיים, ואנדרסון מיהר לסגת מדבריו: "לא, לא, לא - בואו לא נהיה פוליטיים. היה לנו מספיק מזה. הבוקר עשינו בדיקת סאונד והערנו כמה מכם, ואני רוצה להתנצל על כך. אבל מישהו אמר לכם שלא נערוך בדיקת סאונד אם לא תעזבו את השטח הקדמי, וזה ממש לא מה שרצינו. בכל אופן, נשארתם במקומכם ואני בהחלט מסכים איתכם".

מפיק הפסטיבל סיפר, שנים לאחר מכן, שדבריו של אנדרסון היו "בולשיט", כלשונו, כי הנהלת הלהקה דרשה במפורש לפנות את כולם מהשטח הקדמי. "הלהקה הזו התנהגה כמו פרימדונה מפונקת", הוא אמר. "היו לנו עשרות רבות של אמנים, ותארו לעצמכם שכולם היו דורשים לערוך בדיקת סאונד. הרי ברור שלהקות כמו המי או ג'ימי הנדריקס לא יערכו בדיקת סאונד מול הקהל שלהן". להקת ג'ת'רו טאל הייתה מהלהקות היקרות יותר בפסטיבל, מבחינת גובה השכר שקיבלה.

אך אחרי הופעתם של איאן אנדרסון וחבריו, נמאס לריקי פאר מכל האנשים שניסו להתפלח בחינם לפסטיבל שהוא ארגן. הוא התפרץ עליהם מהבמה בפעם האחרונה: "אני חושב שאתם אנשים מגעילים. אין לכם נימוסים להקשיב לדבר טוב. אני מקווה שלא תבואו לפה יותר. רמסתם את הגדרות שלנו. לאנשים הטובים, אני אומר להתראות. לשאר, אני אומר שתלכו לעזאזל". בינתיים, הבמה הוכנה להופעתו של ג'ימי הנדריקס.

יחד עם הנדריקס היו על הבמה הבסיסט בילי קוקס והמתופף מיץ' מיטשל. קוקס נזכר: "כשהגענו לשטח הפסטיבל, ג'ימי אמר לי שהוא לא בטוח שהוא מסוגל לעשות את ההופעה הזו. הוא היה די סקפטי לגביה. מכיוון שלא הופיע באנגליה זמן רב, הוא חשש שהקהל הבריטי שכח אותו. למען האמת, גם אני חששתי מאוד מההופעה, כי הנה אני, איש שחור, מנגן בבס במקום נואל רדינג, שאותו הכיר הקהל הבריטי כחבר ההרכב המקורי. הנדריקס ציפה לאסון, אך כשעלינו לבמה, עוד לפני שהפקנו צליל אחד, הקהל החל להריע לנו בפראות".

ההרכב עלה לבמה אחרי חצות, לאחר דחיות שנבעו מלוח זמנים גמיש מדי. הנדריקס וחבריו העניקו שעתיים של מוזיקה, אך הגיטריסט נראה עייף למדי, והתקלות הטכניות שאירעו במהלך ההופעה לא הועילו לו. המתופף מיץ' מיטשל: "אני לא יכול להגיד שלבו של ג'ימי היה כולו במופע הזה. ברור לי שהיינו צריכים לערוך חזרה לפני ההופעה הזו, אבל הרגשנו כל כך נינוחים זה עם זה, שפשוט עלינו לבמה. לא הייתה סיבה שהמופע הזה ייצא כל כך חסר נשמה. אבל זה מה שהיה - מופע עגום. כנראה ג'ימי בכלל לא רצה להיות באנגליה, אלא באולפן החדש שהוא בדיוק פתח בניו יורק".

אחרי הנדריקס עלתה ג'ואן באאז, בעוד שמועות לחשו שהיא קיבלה עבור הופעתה 25,000 דולר. למעשה, היא קיבלה רק 8,000 דולר, ומתוכם תרמה אלפיים למטרות חינוך. הופעתה נערכה בשלוש לפנות בוקר, והקהל היה כבר עייף מכדי ליהנות ממנה. עם זאת, בעיתון "רקורד מירור" נכתב שאחרי הופעתו הרועמת של הנדריקס, הופעתה האינטימית של באאז הייתה כהצלה של ממש. לעומת זאת, במלודי מייקר קבעו כי "איש לא לוקח אותה יותר ברצינות, כזמרת וכיוצרת. היא פשוט אישיות בעלת אג'נדה, והיא כובשת את הקהל עם החום והספונטניות שלה".

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר כשלבמה עלה לאונרד כהן. הקהל הישנוני כיבד אותו במחיאות כפיים חמות. הוא לא עלה לבדו; הוא הגיע עם הרכב שלם והצליח לרתק אליו את הקהל. זו הייתה משימה לא קלה, והוא יצא ממנה כגיבור. קולו היה ברור וחזק, והשירים ששר נגעו ישר ללב. הוא ביקש מהקהל להדליק גפרורים, ואלפי אנשים צייתו לו. השטח נראה כמרבד של גחליליות. עם השיר האחרון, SEEMS SO LONG AGO, NANCY, הוא ירד מהבמה ככוכב.

אחרון להופיע על הבמה היה ריצ'י הייבנס, האיש שפתח את פסטיבל וודסטוק שנה קודם לכן. וכמובן, הוא ביצע גם את FREEDOM.

ליאם חוזר אל החבר'ה! ב-30 באוגוסט בשנת 1996 טס ליאם גלאגהר לארה"ב כדי להצטרף שוב לחבריו ללהקת אואזיס בסיבוב ההופעות שלהם, אחרי כמה ימים מורטי עצבים בלעדיו.

הקיץ של 1996 היה זמן מכריע עבור אואזיס, להקת הרוק הבריטית שכבשה את העולם בסערה. כשהם נהנים מהצלחת אלבומם השני, WHAT'S THE STORY MORNING GLORY, חברי הלהקה התכוננו לשתי הופעות חשובות בפארק KMEBWORTH. עם זאת, ההקדמה להופעות המונומנטליות הללו לא הייתה נטולת דרמה, שכן המתיחות בתוך הלהקה הגיעה לנקודת רתיחה, שהגיעה לשיאה בהחלטתו הפתאומית של ליאם לפרוש מסיבוב הופעות בארה"ב, מה שהצית ספקולציות ודאגה בקרב מעריצים ותקשורת כאחד.

שבועות ספורים לפני שאואזיס הייתה אמורה לצאת לסיבוב ההופעות הראשון שלה בארה"ב כלהקה מובילה, הסכסוכים הפנימיים בין האחים גלאגהר - נואל, כותב השירים והגיטריסט הראשי, וליאם, הסולן החצוף והכריזמטי - הסלימו. האחים, הידועים במערכת היחסים הבעייתית שלהם, לא התאפקו מהתקפות פומביות.

ההופעה בתוכנית הטלוויזיה של MTV, ששמה אנפלאגד, הייתה אמורה להיות אירוע מרכזי, שיציג את אואזיס באור אחר - אקוסטי, גולמי, וככל הנראה, מאופק יותר. עם זאת, ימים לפני ההופעה הסתחררו שמועות על מתחים בתוך הלהקה ועל בעיות מכיוונו של ליאם. הדרמה הגיעה לנקודת רתיחה ביום ההופעה. ליאם סירב להופיע, כשהוא מציין שיש לו כאב גרון. למרות שהסיבה נשמעה מתקבלת על הדעת, נפוצו השערות שזה קשור יותר לשילוב של עצבים, לילה כבד של שתייה, והחיכוכים המתמשכים בין האחים.

כשהקהל כבר התיישב באולפן והמצלמות החלו לפעול, זה היה תלוי בנואל שלקח על עצמו את התפקיד הכפול של סולן וגיטריסט, ביצע סט של שירי אואזיס, והפך את הערב להופעה ייחודית. עם זאת, האווירה הייתה רחוקה מלהיות רגועה. ליאם לא נעלם באותו ערב, אלא החליט לעצבן את הלהקה מהמרפסת, ולעשות מעצמו מחזה. הוא עישן, שתה וזרק הערות מילוליות על נואל ושאר חברי הלהקה לאורך כל ההופעה. הקהל יכול היה להרגיש את המתח.

ב-30 באוגוסט 1996, מעריצי אואזיס נשמו לרווחה כאשר התפרסמה הידיעה שליאם גלאגהר הצטרף מחדש ללהקה. ההכרזה הגיעה בדיוק כשהלהקה הגיעה לשיקגו. למרות הכותרות והספקולציות סביב היעדרותו, חזרתו של ליאם הייתה רחוקה מלהיות דרמטית; זו הייתה יותר הכרה שקטה בריב אחים שהתקרר מספיק כדי שהעסקים יתחדשו. נואל, שלקח על עצמו תפקידים ווקאליים בהיעדרו של אחיו, חזר לתפקידו הרגיל, והלהקה חזרה להופיע במרץ רב.

עבור רבים, היום הזה סימן לא רק את חזרתו של ליאם ללהקה אלא תזכורת לאופי הבלתי צפוי של אואזיס. זה הדגיש את הכימיה ההפכפכה שהפכה את הלהקה לכובשת ומיוחדת כל כך. שובו של ליאם גם הרגיע את המעריצים שהאחים גלאגהר, למרות ההבדלים ביניהם, עדיין כבולים לחזון משותף של מה שאואזיס יכולה להשיג.

חזרתו של ליאם לא הייתה יכולה להיות מתוזמנת טוב יותר. רק כמה ימים לאחר מכן, ב-31 באוגוסט וב-1 בספטמבר, אואזיס הופיעה את שתי ההופעות החשובות בפארק KNEBWORTH בפני קהל של למעלה מ-250,000 איש, ההופעות הפכו לרגע מכונן. זה היה יום שהמעריצים עדיין זוכרים כרגע שבו האחים הידועים לשמצה של הרוק'נ'רול הוכיחו שלמרות הכל, עדיין יש להם מה להגיד - והם עדיין לא סיימו להגיד את זה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.