רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-30 באוגוסט (30.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כשהכנו את התקליט החמישי של בלאק סאבאת', מישהו היה בא עם עוד כמות של אבקה מזורגגת, והיית מוצא את עצמך מדבר שטויות למשך עוד שלושה שבועות" (הזמר אוזי אוסבורן)

האם תאהב אותי גם מחר? ב-30 באוגוסט בשנת 1959 נישאו קרול קינג וג'רי גופין.

הרומן שהתחיל בקולג', נמשך בדירת מרתף זעירה והוליד פס קול שלם של דור שלם. ב-30 באוגוסט 1959, קרול קינג וג'רי גופין, שני צעירים יהודים מברוקלין עם חלומות גדולים, נשבעו אמונים זה לזו בבית הוריה של קרול. איש לא שיער אז שהזוג הצעיר והנלהב הזה עומד להפוך למכונת להיטים משומנת שתייצר כמה מהשירים הגדולים והחשובים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה האמריקאית.

סיפור האהבה והיצירה שלהם התחיל שנה קודם לכן, במסדרונות קווינס קולג'. גופין, סטודנט לכימיה המבוגר מקינג בשלוש שנים, זיהה את הניצוץ בעיניה ואת הכישרון בקצות אצבעותיה. הוא פנה אל הפסנתרנית הצעירה והמוכשרת, שהתעניינה בעיקר ברוק'נ'רול סוער, והציע לה הצעה קוסמת: לכתוב יחד מחזמר. היא, מצידה, לא יכלה לעמוד בפני הקסם האישי והמילים החדות שלו. הוא הצליח לשכנע אותה, והחיבור היה מיידי. הכימיה ביניהם, תרתי משמע, הרקיעה שחקים. האהבה פרחה במהירות מסחררת, וכשהתברר שקינג נושאת ברחמה את בתם הבכורה, החתונה הייתה הצעד המתבקש הבא.

ירח הדבש שלהם לא כלל חופים אקזוטיים או מלונות פאר. במקום זאת, הזוג הטרי עבר לדירת מרתף צנועה, חדר אחד בלבד, במרחק הליכה קצר מבית ילדותה של קינג. "המעבר הזה היה ירח הדבש שלנו", כתבה קינג באוטוביוגרפיה שלה. המציאות הכלכלית הייתה מאתגרת: ג'רי המשיך לעבוד במשרתו ככימאי במרכז ברוקלין, וקרול מצאה עבודה כמזכירה בחברה לייצור ארובות במנהטן. הדירה הייתה כל כך קטנה, שגופין התבדח ואמר לחבריו שהוא "יכול להפעיל את המקלחת ביד אחת ולפתוח את המקרר עם היד השנייה בו זמנית".

אבל דווקא בצפיפות הזו, בין ערימות החיתולים לחלומות הגדולים, נולדו הקסמים הגדולים ביותר. בלילות, לאחר יום עבודה מפרך, הם היו מתיישבים יחד, היא ליד הפסנתר והוא עם פנקס ועט, ורוקמים מילים ומנגינות שהפכו להמנונים. החלוקה הייתה ברורה: קינג הייתה המלחינה הגאונית, זו שידעה לטוות מלודיות קליטות ומרגשות, וגופין היה אשף המילים, שידע לזקק רגשות אנושיים אוניברסליים למשפטים פשוטים, ישירים ובלתי נשכחים. "דבריו ביטאו את מה שחשים כל כך הרבה אנשים, אך לא ידעו לומר", אמרה קינג על כישרונו לאחר מותו.

ההצלחה הגדולה הראשונה שלהם הגיעה בשנת 1960 ושינתה את הכל. שיר קטן ומהורהר בשם WILL YOU LOVE ME TOMORROW, שנכתב עבור להקת הבנות THE SHIRELLES, כבש את המצעדים והפך אותם לשם החם ביותר בסצנת הפופ. השורות הפותחות, "הלילה אתה שלי לגמרי / אתה נותן את אהבתך כל כך במתיקות / הלילה אור האהבה בעיניך / אבל האם תאהב אותי מחר?", ביטאו את חוסר הביטחון והכמיהה של כל נערה מתבגרת והפכו את השיר לקלאסיקה מיידית.

מאותו רגע, מפעל הלהיטים של גופין וקינג עבד שעות נוספות. הם יצרו קטלוג שירים כה עשיר ומגוון, עד שקשה לתפוס כיצד זוג אחד אחראי לכל כך הרבה פנינים. שנתיים לאחר הלהיט הראשון, ב-1962, הם שיגרו לעולם את THE LOCO-MOTION, שיר קצבי ומדבק שנכתב במקור עבור הצעירה שעבדה אצלם כבייביסיטר, ליטל איווה. השיר הפך לריקוד לאומי והזניק את הקריירה שלה.

הם כתבו לכל אמן נחשב כמעט, החל מבובי וי ועד ארית'ה פרנקלין. להיטים כמו TAKE GOOD CARE OF MY BABY, UP ON THE ROOF, ו- (YOU MAKE ME FEEL LIKE) A NATURAL WOMAN הפכו לחלק בלתי נפרד מהפסקול של שנות השישים. עבודתם המשותפת זכתה להכרה רשמית עם הכללתם בהיכל התהילה של כותבי השירים בשנת 1987, בהיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשנת 1990, ובפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה להקלטות בשנת 2004.

אך ככל שההצלחה המקצועית גאתה, כך החלו להיווצר סדקים בחייהם האישיים. הלחץ, התהילה ובגידתו של גופין הובילו לגירושיהם בשנת 1968. למרות סיום הנישואין, הם המשיכו לשתף פעולה מוזיקלית לזמן מה. עם זאת, דרכיהם החלו להתפצל. קינג, שעד אז עמדה מאחורי הקלעים, החליטה לפרוץ קדימה אל הבמה. היא החלה לכתוב שירים עבור עצמה, מה שהוביל לתקליט המופת TAPESTRY משנת 1971, שהפך אותה לאחת הזמרות והיוצרות המצליחות ביותר של כל הזמנים.

גופין, מצידו, מעולם לא הצליח לשחזר את אותה רמת הצלחה מסחררת שהייתה לו עם קינג. הוא הוציא שני תקליטי סולו (ב-1973 וב-1996), שלא זכו להצלחה מסחרית. למרות זאת, הוא הוכיח שהוא עדיין מסוגל לייצר להיטי ענק גם ללא אשתו לשעבר. שיתוף הפעולה שלו עם המלחין מייקל מאסר הניב שניים מהלהיטים הגדולים של התקופה: THEME FROM MAHOGANY בביצועה של דיאנה רוס, שהגיע למקום הראשון במצעדים בשנת 1976, והבלדה העוצמתית SAVING ALL MY LOVE FOR YOU, שהפכה לאחד מסימני ההיכר של וויטני יוסטון.

גופין וקינג אולי לא נשארו יחד לנצח, אבל השירים שיצרו בדירת המרתף ההיא בברוקלין, ימשיכו לרגש ולספר את סיפורם של כולנו, גם מחר.

כל העלים חומים והשמיים אפורים. ב-30 באוגוסט בשנת 1935 נולד ג'ון פיליפס, מנהיג להקת האמהות והאבות. פיליפס כתב שירים כמו CALIFORNIA DREAMIN, MONDAY MONDAY, SAN FRANCISCO ועוד. אבל מאחורי הצלילים היפים הסתתרו חיים רצופי בעיות.

כן, ג'ון פיליפס היה איש רב-סתירות: אידיאליסט, נהנתן, איש עסקים ומוזיקאי. היה קשה להבין מיהו ג'ון פיליפס האמיתי.

בבית קפה בגריניץ' וילג' הוא פגש דוגמנית בשם מישל גיליאם. השניים התאהבו, והוא התגרש מאשתו ונישא לה. עד מהרה הכירו בני הזוג את זמר הפולק דני דוהרטי ואת הזמרת קאס אליוט. כפי שפיליפס נהג לספר, זמן קצר לאחר שנפגשו, התנסו הארבעה יחד ב-LSD, חוויה שלדבריו יצרה ביניהם קשר עמוק. הם עברו ללוס אנג'לס כדי לחפש הצלחה – ואכן מצאו אותה.

אף על פי ש"האמהות והאבות" צמחו והתפרסמו ועזרו להפיץ את האתוס ההיפי, רעיון האהבה החופשית לא תרם להרמוניה בלהקה, כאשר מישל פיליפס ניהלה רומן עם דוהרטי. מאז החלו לשרור מתחים רבים בלהקה.

חייו של ג'ון פיליפס תמיד היו מלאים בדרמה ובשימוש בסמים, אך אלה התגברו משמעותית בשנים שלאחר יציאת אלבומה של הלהקה, PEOPLE LIKE US. האלבום הוקלט ויצא בשנת 1971 רק משום שחברי הלהקה היו מחויבים בחוזה להוציא תקליט נוסף. לאחר מכן הקליט פיליפס חומרים לאלבום שלם עבור חברת "קולומביה רקורדס", אך האלבום נגנז למשך 35 שנים. הוא התרכז בפרויקט מוזיקלי בנושא חלל, בהשראת נחיתת האדם על הירח בשנת 1969. הוא קרא לפרויקט SPACE והחל לכתוב עבורו שירים, אף שלא היה לו מושג מה תהיה התוצאה הסופית. באמצעות קשריו בהוליווד, הוא תכנן אותו כפרויקט קולנועי וקיבל מימון ראשוני, אך כשהמימון אזל, עבר לניו יורק וניסה להפוך את הפרויקט למחזה בברודוויי.

הוא שפך את לבו ונשמתו בפרויקט, ניסח עלילה וכתב כ-30 שירים. הגיבור היה אסטרונאוט בשם ארני הארדי, שהוביל צוות אסטרונאוטים למשימה על הירח במטרה לנטרל פצצה דמוית אדם שהטמין ד"ר בומב המרושע, אשר איימה להשמיד את היקום. העלילה המוזרה לא שכנעה משקיעים בברודוויי, אך המזל האיר לו פנים בדמותו של אמן הפופ-ארט, אנדי וורהול, שהציע את עזרתו. וורהול הזרים כסף לפרויקט, ואף דני דוהרטי לוהק לתפקיד הנשיא.

אך ההפקה והחזרות היו קומדיה של טעויות. קיצוצים בעלויות פגעו במיזם, הבמאי פוטר שבועיים לפני הבכורה, ופיליפס עצמו איבד את תפקידו הראשי והוחלף על ידי דוהרטי, שגילם במקביל גם את דמות הנשיא. כאשר המופע, שנקרא MAN ON THE MOON, עלה לראשונה בתיאטרון קטן בברודוויי ב-29 בינואר 1975, בפני קהל עטור כוכבים כמו וורן בייטי, הרלדו ריברה ויוקו אונו, הוא נתפס ככישלון מהדהד וספג ביקורות קשות. ב-1 בפברואר 1975 ההצגה ירדה, מה שהוביל את פיליפס להידרדרות מהירה. הוא החל להשתמש בהרואין, תחילה בהסנפה ולאחר מכן בהזרקה. בלונדון, התחבר למיק ג'אגר והשמיע לו כמה שירים. סולן הרולינג סטונס התרשם מאוד, ותוך עשרה ימים החל להפיק אלבום חדש לג'ון פיליפס. קית' ריצ'רדס, שהגיע לנגן בהקלטות, הביא עמו קוקאין, וכך החל פיליפס להשתמש גם בסם זה.

האלבום נגנז, וההשראה העיקרית שקיבל פיליפס מנסיעתו לאנגליה הייתה ההחלטה להתחיל לסחור בסמים. הוא חזר לניו יורק והקים רשת משוכללת לסחר בסמים. התמכרותו סחפה גם את זוגתו, ג'נבייב, שהייתה הרה עם ילדו החמישי. גם ילדיו הבוגרים של פיליפס היו מכורים לקוקאין. דרך קשריו בעולם הסמים, הוא השיג פנקסי מרשמים ריקים. פעם בשבוע היה מגיע לבית מרקחת עם מרשמים שמילא בעצמו ויוצא עם שקיות מלאות באמפטמינים, תרופות הרגעה ומשככי כאבים חזקים. הוא סחר בהם דרך ספקים שונים וכמובן דאג גם לאספקה אישית.

תוך זמן קצר, פיליפס היה תחת מעקב. ב-31 ביולי 1980, הוא נעצר והואשם בקשירת קשר להפצת סמים. הוא כפר באשמה ושוחרר בערבות של 50,000 דולר. עורכי דינו אשפזו אותו מיד במוסד לגמילה מסמים, מתוך הבנה שהצעד הראשון להמתקת עונשו הוא שיהיה נקי ופיכח. הצעד השני היה למתג אותו כדמות מופת במאבק נגד סמים, תוך שימוש במעמדו כידוען. הראשונים שפיליפס סייע להם להיגמל היו בנו ובתו הבכורים. בתו, מקנזי, ספגה מהלומה מקצועית כאשר השימוש שלה בסמים גרם לפיטוריה מסדרת הטלוויזיה ONE DAY AT A TIME. היא נאלצה לעבור גמילה בעצמה אם רצתה לשוב ולעבוד בתחום.

לאחר מספר דחיות, משפטו של פיליפס החל ב-7 באפריל 1981. הוא נכנס לאולם בית המשפט נקי מסמים, לראשונה זה למעלה מ-20 שנה. המסע, שהחל בטעימת מריחואנה בשנת 1960, המשיך בחוויית ה-LSD הראשונה עם חבריו ללהקה בשנת 1964, והגיע להזרקת קוקאין והרואין בשנת 1976 - כל אלה הובילו אותו לרגע הזה. הוא פחד פחד מוות. השופט גזר עליו חמש שנות מאסר, אך המיר את רוב העונש למאסר על תנאי ולעבודות שירות. נקבע שעליו לרצות 30 יום במתקן הכליאה הפדרלי "אלנווד" בפנסילבניה, ברמת אבטחה מינימלית. מתקן כליאה זה התפרסם בכך ששכנו בו כמה מן המעורבים בפרשת ווטרגייט מספר שנים קודם לכן. במהלך תקופת מאסרו, שבה לפיליפס התשוקה לנגן וליצור מוזיקה.

הוא הקים מחדש את "האמהות והאבות", שהרכבה החדש כלל את בתו, מקנזי, ואת הזמר סקוט מקנזי (שביצע ב-1967 את הלהיט "סן פרנסיסקו", אותו כתב פיליפס). השימוש המאסיבי והמצטבר של פיליפס בסמים ובאלכוהול לאורך השנים הוביל לכך שנזקק להשתלת כבד. אך הסמים לא היו הצד האפל היחיד בחייו: מקנזי טענה כי פיליפס גם ניהל מערכת יחסים של גילוי עריות עמה וכתוצאה מכך היא הרתה לו. גם לאחר מותו, המשיך ג'ון פיליפס לעורר מחלוקת.

בספטמבר 2009, קרוב לתשע שנים לאחר מותו, פרסמה מקנזי פיליפס את האוטוביוגרפיה שלה, HIGH ON ARRIVAL. בספרה, היא חשפה כי באוגוסט 1979, ערב חתונתה עם ג'פרי ססלר, אביה אנס אותה לאחר שהתעלפה בעקבות צריכת קוקאין. לדבריה, היא התעוררה כשהיא צמודה אליו, ובמצבה המסומם בקושי היה לה כוח לעצור אותו. היא הוסיפה כי המקרה לא היה חד-פעמי, ומערכת היחסים המינית ביניהם הפכה לדבר שבשגרה ונמשכה כעשר שנים, עד שנכנסה להריון ממנו ועברה הפלה שאביה מימן. הגילויים הללו הדהימו את המעגלים הקרובים למשפחה.

מישל פיליפס מיהרה להגיב על גילוייה של מקנזי: "למקנזי יש בעיות נפשיות רבות. היא הזריקה לעצמה סמים במשך 35 שנים. היא נעצרה על שימוש בהרואין, השתתפה בתוכנית 'סלבריטאים נגמלים', ועכשיו היא כותבת ספר. כל העניין מתוזמן היטב".

כל העלים חומים והשמיים אפורים...

הגל האחרון שהציל את הביץ' בויז מעצמם. ב-30 באוגוסט בשנת 1971 יצא בארה"ב האלבום SURF'S UP של להקת הביץ' בויז וזה היה בדיוק שנה אחרי צאת אלבומה הקודם של הלהקה, SUNFLOWER.

30 באוגוסט 1971. סוף הקיץ בארצות הברית, אבל עבור הביץ' בויז, החורף הקר כבר היה כאן. שנה בדיוק אחרי שהוציאו את התקליט המעולה אך הכושל מסחרית SUNFLOWER, נחת בחנויות התקליטים SURF'S UP, יצירה מוזיקלית מורכבת, אפלה ומבריקה, שהייתה רחוקה אלפי קילומטרים מחופי קליפורניה שטופי השמש שהלהקה ייצגה פעם. זהו סיפור על תקליט שנולד מתוך כאוס, ייאוש וטירוף, ובאופן אירוני, הפך לאחת מנקודות האור האחרונות והמסעירות ביותר בקריירה של הלהקה.

בפתח שנות השבעים, ספינת הדגל של הפופ האמריקאי החלה לשקוע, ובקול ענות חלושה. הביץ' בויז, מי שהיו פעם התשובה האמריקאית לביטלס, נחשבו לקוריוז לא רלוונטי. סצנת הרוק הפסיכדלי של סוף הסיקסטיז פלטה אותם מתוכה, והקהל הצעיר ראה בהם חבורת זקנים שמזמרים על מכוניות וגלישה. בלב הסערה עמד המנהיג והמוח המוזיקלי, בריאן וילסון. האיש שהיה אחראי לכמה מהיצירות המפוארות ביותר בפופ של המאה ה-20, היה שבר כלי. הוא שקע בדיכאון עמוק, מסוגר בביתו, מובס מההכרה שלעולם לא יוכל לנצח במרוץ החדשנות המוזיקלית מול החיפושיות מליברפול. השאפתנות האדירה שלו התנפצה לרסיסים, והוא פשוט הרים ידיים.

הכישלון הצורב של התקליט SUNFLOWER, למרות יופיו המוזיקלי, היה המסמר האחרון בארון המתים של הביטחון העצמי הלהקה. ואז, כמו בסרטים, הופיעה דמות כמעט מיסטית שהחליטה להציל את המצב. קראו לו ג'ק ריילי, שדרן רדיו ועיתונאי חריף, שהבין שהפוטנציאל עדיין שם, קבור תחת שכבות של אבק ותסכול. ריילי לא בזבז זמן, הוא החל להפיח בחברי הלהקה רוח קרב, שכנע אותם שהם עדיין רלוונטיים וארגן מהלך גאוני: הופעה משותפת בפילמור איסט בניו יורק לצד ענקית הקאלט של התקופה, גרייטפול דד. המהלך השתלם בגדול. קהל המעריצים האדוק של הדד, שנחשב לקהל אנין וחשדן, נחשף לפתע לביץ' בויז אחרים, בוגרים ועמוקים, וגילה להקה שכוחה עדיין במותניה.

עם זריקת המורל הזו, נכנסה הלהקה לאולפן כדי לעבוד על תקליט חדש, שבמקור בכלל היה אמור להיקרא LANDLOCKED. האווירה הייתה טעונה, אך משהו חדש החל לבעבע. חברי הלהקה תרמו שירים נהדרים, אבל גולת הכותרת הייתה חזרתו המפתיעה, גם אם חלקית ומיוסרת, של בריאן וילסון למשחק.

בריאן, במצבו השברירי, הצליח לחצוב ממעמקי נשמתו כמה מהלחנים המופלאים והחושפניים ביותר שלו. הבולט שבהם הוא ללא ספק TIL I DIE, שיר שהוא יומן אישי נוגע ללב, המשקף את הכאוס המחשבתי שבו היה שרוי. וילסון עצמו תיאר את רגע הולדתו של השיר בצורה מצמררת: "כשהסתכלתי אל האוקיינוס, המוח שלי הסביר את חוסר העקביות ששלט בחיי; הכאב, הייסורים, הבלבול והמוזיקה היפה שהצלחתי ליצור. האוקיינוס היה כה עצום להפליא, ופתאום ראיתי את עצמי בפרופורציה אליו, כגרגר חול קטן. רציתי שהמוזיקה תשקף את בדידות הציפה על רפסודה באמצע האוקיינוס השקט".

אך לא כולם התחברו לרגישות הזו. בן דודו ושותפו ללהקה, מייק לאב, הידוע בלשונו החדה, שמע את השיר וסינן לעבר בריאן שמדובר בשיר מדכא ולא יפה. למרבה המזל, זו לא הייתה הפעם הראשונה שלאב לא הבין את הגאונות של בריאן. הוא הרי התנגד בתחילה גם ליצירת המופת PET SOUNDS.

מייק לאב, מצדו, היה עסוק ביצירה משונה משלו יחד עם ג'ק ריילי, קטע בשם A DAY IN THE LIFE OF A TREE. באופן תמוה, לאב איפשר לריילי, המנהל החדש, לשיר את השיר בתקליט, מה שגרם מאוחר יותר להרמת גבות ולהאשמות שריילי משתלט על היצירה. האמת, כפי שהתברר, הייתה משעשעת ומביכה הרבה יותר. ריילי סיפר מאוחר יותר שהלהקה מתחה אותו. הוא נכנס לאולפן כדי להקליט ערוץ שירה זמני, מה שנקרא GUIDE VOCAL, שנועד רק להדריך את הזמר האמיתי, שהיה אמור להיות בריאן וילסון. לתדהמתו וחרדתו, הוא גילה שהשירה המהוססת שלו היא זו שנכנסה לגרסה הסופית. "בהתחלה הרגשתי מוחמא," סיפר, "אבל אז התבאסתי". באירוניה מרירה הוא הוסיף, "יש כאלה שאומרים שהשיר באמת נשמע כמו עץ שהולך למות".

למרות ההתקדמות, עדיין היה חסר חומר כדי למלא תקליט שלם. כאן נשלף מהבוידעם נשק יום הדין: שירים גנוזים שהוקלטו במקור בשנת 1967 עבור SMILE, הפרויקט השאפתני שגרם להתמוטטותו של בריאן. בראשם עמד השיר המסתורי והיפהפה SURF'S UP. בריאן, שהשיר הזכיר לו את התקופה האפלה בחייו, סירב בתוקף לגעת בו. בסופו של דבר, היה זה אחיו הצעיר, קארל וילסון, שלקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית להקליט שירה חדשה. קארל, שהיה היחיד עם מנעד קולי שהתאים לצלילים הגבוהים והמורכבים, הצליח להפיח חיים חדשים בשיר. ההפקה הסופית שילבה באופן מופתי חלקים מהפלייבק המקורי של 1967 עם ההקלטות החדשות.

היחס של חברי הלהקה לשיר היה אמביוולנטי, בלשון המעטה. בריאן עצמו, בראיון שנים מאוחר יותר, היה נחרץ: "אני מתבייש בשיר הזה לגמרי. זה חרא של שיר מבחינתי". טכנאי ההקלטות, סטיב דספר, זכר היטב את הסצנה: "בריאן לא רצה לעבוד על השיר הזה. אחרי שלושה ימים של שכנועים הוא הגיע לאולפן, לבוש בפיג'מה, שר את מה שהיה צריך ופשוט ברח החוצה". ברוס ג'ונסטון, חבר נוסף בלהקה, היה אפילו יותר קשה. הוא ראה בהכללת השיר צביעות שנועדה לגרום לעולם לחשוב שבריאן היה מעורב בתקליט יותר ממה שהיה באמת. עבור ג'ונסטון, זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הוא פרש מהלהקה מיד עם צאת התקליט, ולא חזר עד 1979.

במקביל לדרמות באולפן, הבלגן חגג גם מחוצה לו. המתופף דניס וילסון, הנפש הפרועה של הלהקה, שבר את ידו לאחר שהטיח אותה בחלון זכוכית. שמועות עקשניות טענו שקית' מון, המתופף הפרוע לא פחות של להקת המי, יחליף אותו בסיבוב ההופעות הקרוב, מה שהתברר כלא נכון. ומה עם בריאן? דמותו הפכה כמעט גרוטסקית. הוא בנה ארגז חול ענק בתוך סלון ביתו, שם נהג לבלות את ימיו, וצריכת הסמים שלו הגיעה לממדים מבהילים. זמן קצר לאחר מכן, הוא פוטר רשמית מהלהקה שהוא עצמו הקים.

אי אפשר לחתום את הסיפור מבלי להתייחס לעטיפת התקליט, שהייתה מהפכנית עבור הלהקה. חברי הלהקה לא הופיעו על העטיפה הקדמית ובמקומם הופיע ציור מלנכולי ועוצמתי של הפסל "סוף הדרך" מאת ג'יימס ארל פרייזר, המתאר גיבור אינדיאני מותש רוכן על סוסו העייף, שניהם נראים מובסים לאחר קרב אבוד. את הרעיון הגה אד ת'ראשר, המעצב של חברת וורנר. הוא ראה את הפסל בחדר הפוקר של אביו והבין מיד שהדימוי הזה הוא המטאפורה המושלמת למצבה של הלהקה: מותשת, שבורה, אבל עדיין אצילית.

למרבה הפלא, מתוך כל הבלגן הזה, יצא תקליט שזכה לביקורות נלהבות באופן חסר תקדים. המבקרים, שהספידו את הלהקה מזמן, נדהמו. עיתון המוזיקה CIRCUS פרסם באוקטובר 1971: "אל תתנו לשם התקליט לתעתע בכם. הלהקה הזו באה בשנתיים האחרונות עם המוזיקה הטובה ביותר שקיימת בעולם. בתקליט הזה יש הפקה גאונית, הרמוניות ווקאליות יפהפיות ושירים מצוינים. אתם חייבים לקנות ולהקשיב לו". גם מגזינים נחשבים כמו רולינג סטון ו-STEREO REVIEW הרעיפו שבחים.

ההצלחה הביקורתית והמכירות הטובות הזרימו דם חדש בעורקים של הלהקה. הן העניקו להם את הדלק והרצון להמשיך הלאה, אל תוך שנות השבעים, עם התקליט הבא והמוערך פחות, CARL AND THE PASSIONS - SO TOUGH. אבל זה כבר סיפור לכתבה אחרת.

כשפול מקרטני נחנק, נשדד וכמעט מת בניגריה. ב-30 באוגוסט בשנת 1973 טס פול מקרטני ללאגוס, בניגריה, כדי להקליט שם תקליט חדש. יחד איתו הגיעו אשתו לינדה וחברם ללהקת כנפיים, דני ליין.

זה היה אמור להיות שילוב מנצח של חופשה אקזוטית ויצירה מוזיקלית, בריחה מהאפרוריות של לונדון אל השמש המסנוורת של אפריקה. ב-30 באוגוסט 1973, עלה פול מקרטני על מטוס ללאגוס, ניגריה, כשבליבו תקווה גדולה להקליט תקליט חדש ומרענן. לצידו היו אשתו הנאמנה לינדה והגיטריסט וחבר להקת כנפיים, דני ליין. השלישייה הזו לא תיארה לעצמה שהיא טסה היישר אל לב המאפליה של כאוס, סכנה ויצירתיות מתפרצת.

היעד הנבחר היה אולפני חברת התקליטים EMI בלאגוס. מדוע דווקא שם? ובכן, כמו במקרים רבים אחרים, ההיסטוריה על פי מקרטני היא עניין נזיל למדי. בראיון אחד הוא טען שזה לא היה בגלל האקזוטיקה, אלא פשוט כי זה היה האולפן היחיד של EMI שהיה פנוי לשלושת השבועות שבהם רצה להקליט. בגרסה אחרת, רומנטית יותר, הוא סיפר: "המטרה להגיע ללאגוס הייתה כדי לעשות שם כיף. לא רציתי להקליט בלונדון. רציתי להקליט בחוץ ולחברת EMI היו אולפנים בכל מיני מקומות, כולל בסין הקומוניסטית. בגלל שסין הייתה ממש רחוקה, החלטנו להגיע ללאגוס וליהנות שם מהשמש".

אך עוד לפני שהמטוס המריא, הצרות החלו לצוץ. להקת כנפיים, שהייתה אמורה להגיע בהרכב מלא, התפרקה למעשה ברגע האחרון. הגיטריסט הנרי מקולוק והמתופף דני סייוול החליטו לפרוש. הדובר הרשמי של הלהקה מיהר למסור לתקשורת הודעה לקונית על "חילוקי דעות מוזיקליים" ופרידה חברית, אבל מאחורי הקלעים הסיפור היה קצת פחות מנומס. "הנרי היה אמור לנגן גיטרה בשיר שדני ליין כתב, והוא פשוט סירב", סיפר פול. "ביקשתי ממנו לנגן את התפקיד והוא המציא כל תירוץ אפשרי לא לנגן אותו. במקום להחליק את העניין, החלטתי להתעמת מולו ולמחרת הוא התקשר להודיע על פרישתו".

אם עזיבתו של הגיטריסט הייתה מכה, הרי שהפרישה של המתופף סייוול הייתה סטירת לחי מצלצלת. הוא הודיע על עזיבתו שעה בלבד לפני שהם היו אמורים לנסוע לשדה התעופה. "נראה לי שהוא היה מתוח מהמחשבה להקליט באפריקה", שיער פול. לינדה הייתה נחרצת יותר: "דני התקשר ממש לפני שהיינו אמורים לעזוב את אנגליה. זה היה מוגזם מצדו אבל הוא עשה את מה שהחליט. להקת כנפיים אמורה להיות להקה שכל החברים רוצים להיות בה. מי שרוצה לעזוב, שיעזוב". כך, במקום להקה שלמה, המריאה לניגריה שלישייה מצומצמת, נחושה להוכיח שהיא יכולה לעשות זאת לבד.

החלום על בטלה נינוחה על חוף הים התנפץ במהירות. המציאות בלאגוס טפחה על פניהם. אולפן ההקלטות של EMI התגלה כמתקן פרימיטיבי למדי, עם ציוד מיושן וקונסולת הקלטה פגומה. כאילו לא די בכך, העיר עצמה הייתה מקום מסוכן. באחד הערבים, זוג שודדים חמושים בסכינים ארבו לפול ולינדה ברחוב חשוך ושדדו מהם את כל חפציהם, כולל את קלטות הדמו עם כל השירים החדשים והטקסטים המקוריים. מקרטני נאלץ לשחזר את כל החומר מהזיכרון.

הלחץ, החום והתנאים הקשים החלו לתת את אותותיהם. לילה אחד באולפן, חווה מקרטני התמוטטות פיזית מפחידה. "חשבנו לעצמנו כמה נהדר יהיה לשכב שם כל היום על חוף הים, לא לעשות הרבה ואז להגיע לאולפן רגועים ונינוחים", הוא נזכר באירוניה. "ובכן, זה לא היה כך. לילה אחד לינדה חשבה שאני מת. הייתי באולפן והקלטתי כשלפתע חשתי שהריאות שלי קורסות ויצאתי החוצה לשאוף אוויר. לא מצאתי אוויר לנשימה כי מזג האוויר היה ממש מהביל. זה היה לילה טרופי חם ביותר. אז נפלתי והתעלפתי".

לינדה תיארה את רגעי האימה: "השכבתי אותו על הרצפה ועיניו היו סגורות. הייתי בטוחה שהוא מת". הם מיהרו לרופא מקומי שהביט במוזיקאי המפורסם בעולם, בדק אותו, והגיע לאבחנה חדה ונטולת פשרות: הוא פשוט מעשן יותר מדי.

כנגד כל הסיכויים, מתוך האווירה המתוחה והמסוכנת, נולדה יצירת מופת. פול, בהיעדר מתופף וגיטריסט מוביל, ניגן בעצמו ברוב הכלים והוכיח שוב את גאונותו המוזיקלית. השלישייה שינסה מותניים, התגברה על המכשולים, והקליטה את המוזיקה שתהפוך לתקליט המצליח ביותר של כנפיים ואחד מהתקליטים החשובים בקריירת הסולו של מקרטני. השם שנבחר, BAND ON THE RUN, קיבל משמעות כפולה ומצמררת. זו לא הייתה רק להקה במנוסה בתוך סיפורי השירים, אלא להקה במנוסה אמיתית, שבורחת מהרכב מתפרק, מתנאי הקלטה בלתי אפשריים ומסכנות ממשיות ברחובות לאגוס.

האיחוד ההיסטורי על הבמה. ב-30 באוגוסט בשנת 1995 הופיעו ג'יימס טיילור ואשתו לשעבר קרלי סיימון יחד בקונצרט עבור המגזין MARTHA'S VINEYARD. זו הייתה הפעם הראשונה שלהם מזה 16 שנה שהשניים חלקו במה.

ברגע קסום אחד, של ה-30 באוגוסט 1995, ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית קיבלה פרק חדש ומרגש. על אי קטן ועטור תהילה מול חופי מסצ'וסטס, במקום שנקרא מרתה'ס ויניארד, שניים מהקולות הגדולים של דורם, שהיו פעם הזוג המלכותי של הפולק-רוק האמריקאי, עשו את הבלתי ייאמן. אחרי 16 שנים של שתיקה בימתית, הם שוב חלקו במה. הקהל, כ-10,000 ברי מזל, עצר את נשימתו.

זה לא היה סתם עוד קונצרט. האירוע, שזכה לשם הקליט והמשעשע LIVESTOCK 95, היה מופע צדקה שנועד לגייס כספים עבור האגודה החקלאית המקומית ולבניית אסם חדש. אבל עבור כל מי שהיה שם, ועבור מיליוני מעריצים ברחבי העולם, זה היה הרבה יותר מזה. זה היה מפגש פסגה טעון ברגשות, נוסטלגיה וכימיה מוזיקלית שלא פגה, בין שני אמנים שהגדירו פסקול שלם של שנות השבעים.

השניים, שהיו נשואים בין השנים 1972 ל-1983 וחלקו חיים, משפחה ושיתופי פעולה מוזיקליים בלתי נשכחים, הלכו כל אחד לדרכו. הגירושים היו מתוקשרים, והשנים שחלפו רק העמיקו את הסקרנות – האם אי פעם נזכה לראות אותם שוב יחד? ואז, כמו בסרט הוליוודי, זה קרה. על הבמה הפתוחה בווסט טיסברי, מול קהל מקומי נרגש שלא האמין למראה עיניו, הם עמדו זה לצד זו.

המופע נפתח בסטים נפרדים של כל אחד מהם, שהזכירו לקהל את העומק והעושר של הקריירות העצמאיות שלהם. הוא, עם הגיטרה האקוסטית והקול החם, ניגן קלאסיקות כמו FIRE AND RAIN ו-CAROLINA IN MY MIND, שירים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות האמריקאית. היא, עם הכריזמה הבימתית והקול הייחודי, שבתה את הקהל עם להיטים כמו ANTICIPATION.

אבל הרגע שכולם חיכו לו הגיע. כשהיא הצטרפה אליו על הבמה, האוויר התחשמל. הם פתחו, איך לא, בביצוע מחודש ומלא נשמה ל-MOCKINGBIRD, הדואט המפורסם שלהם משנת 1974 שהופיע במקור בתקליט המצליח שלה HOTCAKES. הקולות שלהם, שהתבגרו והתעמקו עם השנים, השתלבו בהרמוניה מושלמת, כאילו לא חלפה שנייה מאז הפעם האחרונה. הכימיה ביניהם הייתה מוחשית, והחיוכים שהחליפו סיפרו סיפור שלם על עברם המשותף, על אהבה, על פרידה ועל קשר שלעולם לא יתנתק.

הערב היה מלא ברגעים קטנים וגדולים של קסם. במהלך המופע, היא הפנתה אליו מבט מלא משמעות וביצעה את NOBODY DOES IT BETTER, שיר הנושא מסרט ג'יימס בונד שהפך לאחד מלהיטיה הגדולים. ההקדשה השקטה הייתה ברורה לכל מי שהיה באותו שדה פתוח. הוא לא נשאר חייב, ובהמשך הערב שר את SOMETHING IN THE WAY SHE MOVES, אחד משיריו המוקדמים והיפים, כשמבטו נח עליה. אלו היו רגעים חשופים ומרגשים, הצצה נדירה אל תוך מערכת היחסים המורכבת והעוצמתית שלהם.

אך גולת הכותרת, שהפכה את הערב למשהו שאנשים ידברו עליו עוד שנים, הגיעה במהלך ביצוע הלהיט הנצחי שלה, YOU’RE SO VAIN. לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, עלה לבמה אורח מפתיע במיוחד – לא אחר מאשר סולן להקת איירוסמית' האנרגטי, סטיבן טיילר, שהצטרף אליה לשירת הפזמון המפורסם. הקהל פשוט השתולל. השילוב בין הקולות והסגנונות השונים יצר רגע טהור ומרגש.

במהלך ההופעה, טיילור וסיימון הרשו לעצמם לדבר אל הקהל ולשתף ברגשותיהם. היא אמרה בשלב מסוים, "אני לא יודעת מה זה, אבל זה פשוט מרגיש נכון להיות כאן", והדהדה את מה שכל הנוכחים הרגישו. הם לא רק שרו את השירים הישנים; הם נתנו להם חיים חדשים, הוסיפו הרמוניות עדינות זה לשירי הסולו של זו, והוכיחו שהחיבור המוזיקלי ביניהם הוא משהו שמתעלה מעל הזמן ומעל משקעי העבר.

ההופעה במרתה'ס ויניארד לא הייתה תחילתו של איחוד קבוע, ולמרבה הצער, השניים לא חזרו להופיע יחד באופן סדיר. אך אותו לילה באוגוסט 1995 נותר כזיכרון יקר ערך, רגע חד פעמי שבו שני ענקי מוזיקה הניחו את העבר בצד, ובאמצעות השירים, בנו גשר קסום אל ההווה. עבור ברי המזל שזכו להיות שם, זו הייתה הוכחה ניצחת שכוחה של מוזיקה טובה וחיבור אנושי אמיתי יכולים לגבור על הכל, ולו רק לערב אחד.

ההר, היפנים והתקליט הכפול. ב-30 באוגוסט בשנת 1973 הקליטה להקת MOUNTAIN, שהתאחדה מחדש, את האלבום TWIN PEAKS. זה היה בהופעה חיה באוסקה, ביפן.

30 באוגוסט 1973, אוסקה, יפן. האוויר באולם הקונצרטים קוזיינקין קאיקן טעון בחשמל. הקהל היפני, שידוע באיפוק שלו, נמצא על סף טירוף. על הבמה עומדת להקת MOUNTAIN, ענקית הרוק האמריקאי, בהתגלמות חדשה ורעננה לאחר שהתפרקה וקמה לתחייה. החברים בה לא יודעים זאת עדיין, אבל הערב הזה עומד להפוך לאחד מרגעי השיא בקריירה שלהם, ולהיצרב לנצח בחריצים של אלבום כפול שיקבל את השם הסימבולי TWIN PEAKS.

סיפורה של MOUNTAIN הוא סיפור על פסגות ותהומות, תרתי משמע. הלהקה, שהוקמה בניו יורק בשנת 1969, הייתה תמיד שני דברים במקביל: הר געש של יצירתיות מוזיקלית, והר געש של אגואים מתנגשים. במרכזה עמדו שני כוחות אדירים. מצד אחד, הגיטריסט הענק, תרתי משמע, לזלי ווסט, עם צליל הגיטרה השמן שלו שהגדיר מחדש את הסאונד של הרוק הכבד. מנגד, הבסיסט והמפיק המוזיקלי פליקס פפלארדי, אינטלקטואל מוזיקלי מבריק שהיה חתום, בין היתר, על ההפקה של תקליטי המופת של להקת CREAM. השילוב ביניהם, יחד עם המתופף הדוהר קורקי ליינג והקלידן סטיב נייט, יצר סאונד שהיה גדול מהחיים, כפי שהעיד שם הלהקה.

אבל כמו בכל סיפור רוק טוב, ההצלחה המסחררת והחיים בדרכים עשו את שלהם. סכסוכים פנימיים, לחצים וחיכוכים יצירתיים לצד שימוש מאסיבי בסמים הובילו לפירוק הלהקה בשנת 1972, בשיא תהילתה. ווסט וליינג לא בזבזו זמן ומיד חברו לג'ק ברוס, הבסיסט והזמר של CREAM, להרכב על חדש ועצבני בשם WEST, BRUCE AND LAING. הטריו הזה, שהיה טעון בכמויות אדירות של כישרון ועל פי השמועות גם בכמויות לא פחות אדירות של קוקאין, ניפק רוק מחוספס ורועש, אך לא החזיק מעמד זמן רב והתפרק גם הוא.

וכך, בשנת 1973, באופן די מפתיע, MOUNTAIN התאחדה. אבל זה לא היה אותו הרכב בדיוק. ווסט, פפלארדי וליינג שבו, אך במקום הקלידן המקורי, צורף להרכב גיטריסט נוסף בשם דיוויד פרי. המטרה: סיבוב הופעות קצר ביפן, שנועד גם לבחון את הכימיה החדשה וגם, כמו שאמנים רבים גילו באותה תקופה, להקליט תקליט הופעה חיה.

שנות השבעים היו תור הזהב של תקליטי ההופעה החיה, ויפן הפכה ליעד מועדף להקלטות כאלה. השוק היפני היה צמא לרוק מערבי, והקהל המקומי, על אף נימוסיו, ידע להעריך הופעה טובה. התוצאה הייתה סדרת תקליטים שהפכו לקלאסיקות, כמו MADE IN JAPAN של דיפ פרפל או LOTUS של סנטנה. חברות התקליטים הבינו שהקלטת הופעה בארץ השמש העולה היא הימור בטוח, והצליל הנקי והאקוסטיקה המעולה של האולמות ביפן תרמו לאיכות ההקלטות. MOUNTAIN רכבה על הגל הזה, וההופעה באוסקה נבחרה להיות מתועדת לדורות.

כאשר מניחים את אחד מהתקליטים של TWIN PEAKS על הפטיפון, מבינים מיד שלא מדובר בעוד הופעה שגרתית. התקליט פרוש על פני ארבעה צדדים ומכיל שבעה קטעים בלבד. מבט חטוף על רשימת השירים מגלה את הסיבה: נאמברים ארוכים, ארוכים מאוד, שהופכים את גרסאות האולפן המקוריות ללא יותר מטיזר. זוהי תמצית הרוק של הסבנטיז, עידן שבו הופעות חיות היו המגרש האמיתי של הנגנים להפגין את יכולותיהם, למתוח את גבולות השירים ולהפליג למסעות אינסטרומנטליים ארוכים וסוחפים.

גולת הכותרת, ללא ספק, היא הביצוע המפלצתי לשיר NANTUCKET SLEIGHRIDE. קטע האולפן, שאורכו כמעט שש דקות, מתנפח כאן לממדים של יצירה אפית בת יותר מחצי שעה, שתופסת צד שלם בתקליט. זוהי הדגמה מרהיבה של הדינמיקה בין הנגנים, ובמיוחד של הווירטואוזיות של ווסט, שלוקח את הגיטרה שלו למקומות שלא חלם עליהם באולפן. כמובן, שום הופעה של MOUNTAIN אינה שלמה בלי ההמנון האולטימטיבי שלהם, וגם כאן הקהל זוכה לביצוע מחשמל של מלכת המיסיסיפי, ה-MISSISSIPPI QUEEN, שמקבל זריקת מרץ אדירה מהאדרנלין של הבמה.

האיחוד הזה אולי לא החזיק מעמד זמן רב, אבל הוא הותיר אחריו פסגה כפולה ומרהיבה, חרוטה לעד בוויניל.

הרולינג סטון לא התלהב אז מהמוצר המוגמר, כשיצא לחנויוות: "להקה זו תמיד הייתה נחושה לפוצץ בווליום ולתת לחתיכות ליפול מהתקרה. האיחוד הזה מראה שדבר לא השתנה והכל נשאר ברוטאלי וחסר כבוד. כל סוג של אלימות נדחס לאלבום הזה. זה מתחיל הגרסה באורך 33 דקות לשיר NANTUCKET SLEIGHRIDE ונמצא גם בסולו הגיטרה של לזלי ווסט - GUITAR SOLO, שבמהלכו מתפוצץ מגבר גיטרה מול אוזנינו.

בשיר BLOOD OF THE SUN מנסה הלהקה לעשות צחוק על להקת יס, כשהיא מחקה את התמלילים הממוסטלים של הלהקה הפרוגרסיבית באופן שגורם לך לתהות, האם כדאי להציב אותן לקרב, זו מול זו, על הבמה".

האוטוסטרדה של בוב דילן. ב-30 באוגוסט בשנת 1965 יצא התקליט HIGHWAY 61 REVISITED של בוב דילן, שנפתח במכת תוף סנר שהיא כפתיחת שער לעולמו החדש של היוצר החשוב הזה.

"בום!" – על המכה הזו, שהזניקה את דילן ולהקתו לביצוע מטלטל וקלאסי של שיר חדש בשם LIKE A ROLLING STONE, היה אחראי המתופף בובי גרג. השיר פער סדק אדיר בסכר המוזיקה העולמי. למרות שדילן אהב את הסאונד של הביטלס, האנימלס והבירדס, הוא שאף להביא צליל משלו: שילוב של רית'ם אנד בלוז עם נגיעות של פולק ורוק.

דילן התעקש שהשיר ייצא על גבי תקליטון (סינגל) והיה נחוש להפוך אותו ללהיט פופ. לתפקיד הגיטריסט הוא הביא בחור מוכשר בשם מייקל בלומפילד, אותו הכיר עוד מ-1963. באותה עת, בלומפילד היה חבר בלהקתו של אמן הבלוז פול באטרפילד. נשאלת השאלה מדוע דילן לא גייס לסשן את גיטריסט הליווי הקבוע שלו דאז, ברוס לאנגהורן, במיוחד לאור העובדה שבלומפילד עצמו סיפר שדילן ביקש ממנו לאורך כל ההקלטה לנגן "כמו לאנגהורן". אך ידוע הוא שאצל דילן, הדרכים לרוב נסתרות. כשבוע לפני ההקלטה, הוזמן בלומפילד לביתו של דילן בוודסטוק. הוא נסע באוטובוס עם גיטרת פנדר טלקאסטר בידו, ודילן אסף אותו מהתחנה. בבית, השמיע לו דילן את LIKE A ROLLING STONE והבהיר שאינו מעוניין בנגינת בלוז שגרתית, אלא במשהו שונה לחלוטין.

סשן ההקלטה נערך באולפני קולומביה בניו יורק ב-15 ביוני 1965, במקביל לתחילת העבודה על האלבום כולו. איש נוסף שהוזמן על ידי המפיק טום וילסון היה אל קופר, שהגיע מתוך מחשבה שינגן בגיטרה. כשהבחין באולפן בכישרונו של בלומפילד, התנדב קופר לנגן באורגן, כלי שטרם התמחה בו. למרות זאת, הוא הצליח להפיק מהאורגן צליל כה משכנע, עד שדילן התלהב וביקש מהטכנאי להגביר את ערוץ האורגן ככל האפשר.

על התופים בסשן ניגן בובי גרג. בעוד שמסמכים רשמיים מציינים את ג'וזף מאצ'ו כבסיסט, הגיטריסט בלומפילד סיפר בראיון שהובא להקלטה בסיסט בשם ראס סאוואקוס, שהיה "מפוחד לגמרי", כיוון שזה היה הסשן הראשון בחייו בו ניגן בגיטרת בס חשמלית במקום בקונטרבס. על הפסנתר ניגן פול גריפין. כך נוצר הצליל שאפיין את בוב דילן של 1966-1965. אל קופר תיאר באוטוביוגרפיה שלו שהשיר הוקלט בטייק אחד או שניים, אך לפי הבוטלגים שהתפרסמו מאוחר יותר, המציאות הייתה שונה. השיר עבר תהליך ארוך של ניסוי וטעייה באולפן, כולל ניסיונות ראשוניים לנגן אותו בקצב ואלס (משקל 3/4).

למחרת נערכו ניסיונות נוספים עד שהושג הטייק הרצוי – טייק מספר 4. דילן מיהר לחרוט אותו על תקליט דמו (ACETATE) ורץ לביתו של מנהלו, אלברט גרוסמן. שם, הם ניגנו את השיר ללא הפסקה לאורך כל הלילה. כל מי שנכנס לדירה נדהם למשמע אוזניו. אחד מהם היה המפיק פול רוטשילד מחברת התקליטים "אלקטרה", שהקליט באותה תקופה את בלומפילד עם להקת באטרפילד. רוטשילד חש קנאה מיידית והבין שעולם המוזיקה השתנה ברגע ששמע את השיר.

כשהסינגל יצא ב-20 ביולי 1965, הוא היכה גלים באופן מיידי. לא רק בזכות הסאונד החדשני, אלא גם בשל אורכו החריג – שש דקות ו-13 שניות, זמן ארוך משמעותית לשיר המיועד להשמעה ברדיו.

פול מקרטני וג'ון לנון האזינו לתקליטון בביתו של לנון והבינו שדילן מראה להם נתיב חדש להתקדמות מוזיקלית. ברוס ספרינגסטין סיפר שנסע עם אמו במכונית כשמהרדיו בקעו לראשונה צלילי השיר. ספרינגסטין הצעיר הרגיש "כאילו דילן בעט ופתח את הדלת למוח שלו". פרנק זאפה אמר שכאשר שמע לראשונה את השיר, רצה לפרוש מעסקי המוזיקה. זו הייתה ההפקה האחרונה של טום וילסון עם דילן; לאחריה, בוב ג'ונסטון לקח את מושכות ההפקה. השיר הכעיס רבים ממעריציו של דילן, שאהבו אותו כאמן פולק אקוסטי וראו בו בוגד בערכי המוזיקה העממית. אבל לדילן לא היה אכפת. הוא רצה להתקדם, והסינגל הזה הביא לו קהל חדש ועצום של חובבי הסאונד החשמלי.

האלבום HIGHWAY 61 REVISITED, שאורכו כ-51 דקות, היה ארוך יחסית לתקליטים של אותה תקופה. זה היה האלבום השני שדילן הוציא באותה שנה, והיה ברור לכל כי מתחולל כאן שינוי מהפכני, כשלהקת ליווי שלמה מנגנת מאחוריו. נמאס לו מהשירים האקוסטיים, והוא יצא למאבק חסר פשרות מול קהל מעריציו הוותיק. כשהיה באנגליה במאי 1965, אף ניגן בג'אם סשן עם ג'ון מאייאל ולהקתו, שכללה את אריק קלפטון, אם כי לא נרשם שם הישג מוזיקלי משמעותי. כשדילן יצא לסיבוב הופעות עם שיריו החדשים, הוא כינה את המוזיקה שלו "מוזיקת חזון", מתוך ידיעה שהיא חזקה יותר מכל קריאת גנאי שתוטח בו.

פרטי טריוויה: בעטיפת האלבום נראות, מאחורי דילן, רגליו של חברו בוב ניווירת'. האופנוע המודפס על חולצתו של דילן הוא של חברת "טריומף" הבריטית – אותו סוג אופנוע שעליו רכב בעת התאונה המפורסמת שלו בשנת 1966.

ותודו שסיפור "עקדת יצחק" מעולם לא נשמע מחשמל כל כך, מבחינה מוזיקלית, כמו בשיר הנושא של האלבום.

כך סיפר ברוס ספרינגסטין בנאומו בטקס הכנסתו של דילן להיכל התהילה של הרוק'נ'רול ב-1988: "בפעם הראשונה ששמעתי את בוב דילן, הייתי במכונית עם אמי... ולפתע בקעה מהרדיו ירייה שנשמעה כאילו מישהו בועט ופותח לך את הדלת של הראש. זה היה LIKE A ROLLING STONE. אמא שלי הקשיבה לרגע, הביטה בי ואמרה, 'הבחור הזה לא יודע לשיר'. אבל אני ידעתי שהיא טועה. ידעתי שאני מאזין לקול הכי קשוח ששמעתי אי פעם. רצתי החוצה וקניתי את הסינגל. ואז השגתי את האלבום HIGHWAY 61 REVISITED, וזה כל מה שניגנתי במשך שבועות. הקול של בוב גם ריגש וגם הפחיד אותי. וזה עדיין כך. היה לו החזון והכישרון להרחיב את גבולות שיר הפופ, והוא המציא דרך חדשה שבה זמר פופ יכול להישמע. הוא ניפץ את המגבלות של מה שאמן יכול להשיג בהקלטה, והוא שינה את פני הרוק'נ'רול לנצח".

הזמר-יוצר פיל אוקס אמר למגזין "ברודסייד", מיד לאחר יציאת האלבום, שדילן "יצר את האלבום החשוב והמהפכני ביותר שנעשה אי פעם". בשיחה עם אנתוני סקאדוטו חמש שנים מאוחר יותר, אמר אוקס: "שמתי את התקליט וצחקתי, ואמרתי שזה כל כך מגוחך. זה טוב באופן בלתי אפשרי, זה פשוט לא יכול להיות כל כך טוב. איך מוח אנושי יכול לעשות דבר כזה?".

אז האם בוב דילן ידע ב-1965 שהוא פותח דלת לרווחה? כנראה שכן. האם הוא ידע בדיוק מה הוא עושה? כנראה שלא. הוא פשוט הלך בעקבות האינסטינקט שלו – ואיזה אינסטינקט זה היה!

הלילה שבו הרוק ריסק את חומת השתיקה. ב-30 באוגוסט בשנת 1980 הופיעה להקת בארקליי ג'יימס הארבסט בברלין. זה היה מופע מיוחד.

בעוד ברלין הייתה עיר קרועה, חצויה על ידי חומה של בטון ואידיאולוגיה, להקה בריטית אחת החליטה שהמוזיקה חזקה יותר מכל גדר. קוראים לה BARCLAY JAMES HARVEST, ואותו לילה היא לא סתם הופיעה, אלא הפכה לפסקול של התקווה עבור מאות אלפי אנשים.

בואו נחזור אחורה. בתחילת שנות השמונים, BARCLAY JAMES HARVEST, או בקיצור BJH, הייתה תופעה. היא תמיד הייתה סוג של חיה מוזרה בנוף המוזיקלי, להקה שידעה לגשר באופן מושלם בין השאיפות הסימפוניות של הרוק המתקדם לבין מנגינות פופ מלודיות וקליטות. עם עיבודים עשירים שנשמעו כאילו תזמורת פילהרמונית שלמה מסתתרת מאחורי המגברים, מילים מהורהרות ומלודיות ממכרות, החברים בה בנו לעצמם קהל מעריצים נאמן, במיוחד ביבשת אירופה. ובגרמניה? שם הם היו אלילים.

דווקא ברגע הזה, כשהפופולריות שלהם בגרמניה הרקיעה שחקים, הלהקה חוותה זעזוע פנימי. הקלידן המקורי והנשמה הסימפונית של הלהקה, סטיוארט "וולי" וולסטנהולם, החליט לארוז את הפקלעות ולפרוש. הוא חש אכזבה מרה מהכיוון המוזיקלי של חבריו, שלטענתו הפך למסחרי מדי. אפשר רק לדמיין את האירוניה המרה שחש כשהבין שהוא עזב את המסיבה רגע לפני שהשמפניה הכי יקרה נפתחה.

כי מה שקרה אחר כך היה לא פחות ממדהים. הרעיון נולד: לערוך הופעה חינמית לחלוטין מול בניין הרייכסטאג האייקוני במערב ברלין. המיקום היה הצהרה בפני עצמה. הרייכסטאג ניצב אז כסמל דומם לפער בין המזרח למערב, צופה אל חומת ברלין הידועה לשמצה. זו לא הייתה סתם הופעה, זו הייתה קריאת תגר.

כ-250,000 איש הצטופפו שם באותו הערב. נסו לדמיין את המספר הזה. זה היה אחד מכינוסי ההמונים הגדולים ביותר להופעת רוק באותה תקופה. אבל הסיפור המרגש באמת התרחש מעבר לחומה. במזרח ברלין, אלפי אנשים שלא יכלו לחצות, טיפסו על גגות וגבעות סמוכות רק כדי להאזין לצלילים שנישאו ברוח. הם לא יכלו לראות את הלהקה, אבל הם יכלו לשמוע את החופש.

הלהקה, מצדה, סיפקה את הסחורה ובגדול. רשימת השירים הייתה מדויקת ונועדה לרצות את המעריצים הוותיקים והחדשים כאחד. מהביצועים המצמררים לבלדה האהובה MOCKING BIRD ועד להמנונים כמו LIFE IS FOR LIVING ו-HYMN, כל צליל הידהד עם משמעות. זו לא הייתה עוד הופעה, זה היה אירוע של אחדות ושלום, מסר שהועבר דרך המוזיקה והתעלה מעל כל הפוליטיקה והמחלוקות.

האירוע ההיסטורי הזה תועד והונצח בתקליט שיצא בשנת 1982 תחת השם הראוי מכל: BERLIN – A CONCERT FOR THE PEOPLE. התקליט לא היה רק מזכרת, הוא הפך למסמך היסטורי ולרב מכר היסטרי, שהזניק את BJH למעמד של גיבורי תרבות בגרמניה וסימן עבורם תחייה אדירה.

ברקורד מירור פורסם בביקורת על ההופעה: "יותר מ-100,000 איש התאספו בשבת האחרונה מול הרייכסטאג, הפרלמנט גרמני לשעבר, לחזות באחת מהופעות הרוק הגדולות באירופה עד היום. בארקליי ג'יימס הארבסט העניקו מחווה מיוחדת לאנשי ברלין כי נאלצו לבטל הופעה שם במהלך סיבוב ההופעות האחרון שלהם באירופה, מוקדם יותר השנה. זה התחיל בארבע אחר הצהריים, אם כי רבים מחובבי מוזיקה נלהבים התחילו להתאסף בחוץ עם עלות השחר. הקהל באמת חיכה. מאות מציתים זולים הבהבו בקהל כדי לברך את הבנים מלנקשייר. הגיטריסט ג'ון ליס בירך את הקהל בגרמנית מושלמת והודה להם על התמיכה האדירה שלהם בשנים האחרונות, אז המשיכה הלהקה לנגן סט מדהים ובו חלק מהחומר שלהם 10 השנים האחרונות וכמה שירים שהם יקליטו בעתיד הקרוב. מעטים הבחינו בכך שוולי וולסטנהולם, שפרש לא מזמן, לא נמצא פה. מופע המרתון הזה נמשך יותר משעתיים והיו קריאות אדירות להדרן. בסוף עלה המנחה והודיע שהלהקה כבר ממש תשושה ושזה באמת סוף המופע".

לא קל לעשות ביזנס עם קרובי משפחה. ב-30 באוגוסט בשנת 1989 פיטר בילי ג'ואל את מנהלו, שהיה גם אחיה של אשתו לשעבר. ג'ואל תבע אותו ב-90 מיליון דולר וזה גרר שורה של התייצבויות לא נעימות בבתי משפט.

ג'ואל כבר סבל בעברו ממנהלים קשוחים וחמדנים. עכשיו הוא נתקל בפרץ נוסף של חמדנות, הונאה ובגידה. "זה נורמלי שילדים", אמר בילי, "חושבים שאין דבר כזה 'אדם רע לחלוטין'. בטח, אנשים עושים טעויות או סוטים מהדרך לפעמים, אבל בראש של ילד זה לא בהכרח הופך אותם לרקובים. אבל ככל שאנו מתבגרים, חלקנו פוגשים אנשים שגורמים לנו להאמין שישנם אנשים כאלה באמת: רקובים עד היסוד". עבור בילי, האדם הזה היה פרנק ובר.

לו היה בילי שם לב לשיטות הניהול של פרנק, הוא היה יכול לקבל איתותי אזהרה מהסכסוך המשפטי המסובך שפרנק ואשתו הראשונה של בילי, אליזבת, נקלעו אליו. הסכסוך נסוב סביב חוב של 5.5 מיליון דולר למס ההכנסה עוד משנת 1984. בזמנו, האסטרטגיה של פרנק הייתה לתבוע את אליזבת ולייחס לה מחצית מהאחריות לחוב, בהנחה שהיא קיבלה 50 אחוז מההכנסה שנוצרה באותה תקופה. לשם כך, פרנק הטיל עיקול על חלקה של אליזבת בזכויות היוצרים של בילי. למרות התחבולות של פרנק, בילי המשיך להעסיקו כמנהלו.

פרנק אהב הימורים בקזינו. הוא נהג לטוס לעיתים קרובות לווגאס כדי לשחק בלאק ג'ק ולסובב את הרולטה. הוא הימר גם על סוסים, ואף היו בבעלותו כמה סוסים גזעיים. בינתיים, במקביל לטיפול בתביעת מס ההכנסה, בילי עשה כעצתו של פרנק והשקיע במקלטי מס לכאורה – עסקאות נפט, גז ונדל"ן. "ומה אני ידעתי? פשוט הנחתי שהוא איש עסקים, שהוא יודע מה הוא עושה", אמר הפסנתרן להגנתו.

אשתו דאז של בילי, הדוגמנית כריסטי ברינקלי, הייתה זו שזיהתה את נורות האזהרה: "ראיתי דברים שלא נראה לי שבילי ראה, כי הוא בחור נאמן מאוד. הוא לא אוהב לחשוב רעות על אנשים, ומעדיף להאמין שאם הוא מתייחס לאנשים כראוי, הם יגמלו לו באותו יחס. לכן הוא לא בדק אם פרנק ישר איתו. הוא פשוט האמין באופן עיוור שהאיש הזה לעולם לא יעשה דבר כדי לפגוע בו".

אפילו כשבילי סירב להתפכח, כריסטי לא היססה להביע את דעתה. "כל הזמן ראיתי דברים קטנים. הייתי אומרת, 'אלוהים, בילי, אני לא מבינה את זה. למה פרנק טס במטוס פרטי? לא כוכב הרוק אמור להיות במטוס הפרטי? אנחנו תמיד טסים בטיסה מסחרית, והוא תמיד במטוס פרטי'. אם סוס היה מרוויח כסף, הוא היה בבעלותו של פרנק. אם סוס נכשל במירוץ, הוא היה בבעלות בילי. היו סימנים ברורים שהצביעו על הבעיות שבדרך. כשסוף סוף נמאס לי, אמרתי לבילי, 'אני לא סומכת על הבחור הזה'... ותגובתו הראשונה הייתה, 'היי, אני מכיר אותו הרבה יותר זמן ממה שאני מכיר אותך. אל תדברי עליו סרה'".

אך צרותיו של בילי עם מס ההכנסה לא הסתכמו באירועי 1984; חקירה נפתחה גם בנוגע למקלטי המס שפרנק הקים עבורו. "רגע אחד, איך לעזאזל זה קרה?" שאל בילי. "היו לי תקליטים מצליחים. אני אמור להיות עשיר למדי... כמה מיליונים אני חייב לדוד סם?" בילי החל לחקור וגילה שפרנק רשם את רווחיו של הזמר בחברות מפוקפקות שעסקו בהשקעות כושלות ובהונאות. "אם הבחור רק היה לוקח את הכסף ושם אותו בבנק, היינו בטוחים. אבל הוא הימר עליו".

אמה של כריסטי ברינקלי לא חסכה מחתנה ביקורת משפילה: "איך יכולת לתת לזה לקרות? איך יכולת להיות כל כך טיפש?" היא הייתה קשוחה, וג'ואל כבר הרגיש רע מספיק. "חשבתי לעצמי, 'אני לא צריך את הבולשיט הזה מהחותנים שלי, מהמשפחה שלי'. למרות שאנחנו חברים עכשיו, לכריסטי אולי יש זיכרון סלקטיבי לגבי כמה כל זה היה קשה לי, ואיזו תקופה נוראית זו הייתה בחיי. הייתי במעמקי הייאוש".

ג'ואל ידע שחסר לו המון כסף בבנק, ולכן יצטרך לצאת לסבב הופעות נוסף, שיימשך חודשים על גבי חודשים, כדי להציל את המצב.

מחתרת הקטיפה מאבדת חבר. ב-30 באוגוסט בשנת 1995 מת מסרטן סטרלינג מוריסון, הגיטריסט וממייסדי להקת מחתרת הקטיפה, בגיל 53.

רבים מזכירים את שמותיהם של לו ריד, ג'ון קייל וניקו כאשר הם מדברים על להקת הוולווט אנדרגראונד, אך נגינת הגיטרה של סטרלינג מוריסון היא שהעניקה את המרכיב שהשלים את הצליל הייחודי של הלהקה. לו ריד אמר עליו: "אם אתם רוצים לשמוע נגינה טיפוסית של סטרלינג, הקשיבו לשיר WHITE LIGHT / WHITE HEAT. הוא עונה עם הגיטרה לתפקיד השירה באופן יוצא דופן".

להקת הוולווט אנדרגראונד , שהיוותה השראה לדור שלם של מוזיקאים מהגל החדש והפאנק-רוק, פרצה לתודעה בשנים 1965–1966 באמצעות קשריה עם אמן הפופ-ארט, אנדי וורהול, ששימש כמנהלה הראשון וגם צירף אליה את הזמרת והדוגמנית ניקו.

מוריסון נולד בלונג איילנד. "סיימתי תיכון עם ציונים גבוהים מאוד, אך עם הערכה עצמית נמוכה בהתאמה כמעט בכל תחום מלבד מוזיקה", סיפר. במשך תקופה מסוימת הוא למד לסירוגין במכללות שונות, ולבסוף הקים את הלהקה יחד עם לו ריד, ג'ון קייל ומורין טאקר. למוזיקה שלהם, עם העיבודים המחוספסים והפרה-פאנקיים, הייתה השפעה מתמשכת, הרבה מעבר לשנות פעילותה של הלהקה.

ב-21 באוגוסט 1971, קיים מוריסון את הופעתו האחרונה עם הלהקה בליברטי הול שביוסטון. לאחר ההופעה, נסעו חברי הלהקה לשדה התעופה כדי לחזור לניו יורק. מוריסון, שעמד מחוץ לטרמינל עם כרטיס טיסה בידו, נראה היה כשאר חבריו, אך הם לא ידעו שהמזוודה שנשא הייתה ריקה ובגדיו עדיין תלויים בארון במלון. "נסענו לשדה התעופה, הוא יצא מהלימוזינה והלך אל הטרמינל", סיפר חבר הלהקה דאג יול, "ואז הוא אמר, 'למען האמת, אני לא חוזר אתכם'...". שאר החברים עמדו מולו המומים.

לאחר שעזב את הלהקה, חזר מוריסון ללימודים אקדמיים וקיבל תואר דוקטור בלימודי ימי הביניים מאוניברסיטת טקסס באוסטין. במקביל, כדי לפרנס את עצמו ואת משפחתו, הוא עבד כמשיט סירות גורר בתעלת הספינות של יוסטון, ובסופו של דבר הוסמך כקפטן.

בסוף שנות ה-80 חידש את הקריירה המוזיקלית שלו, הופיע עם להקתה של מורין טאקר, ובקיץ 1993 השתתף בסיבוב הופעות האיחוד של הוולווט אנדרגראונד באירופה. כמו כן, הוא שיתף פעולה עם ג'ון קייל ביצירת הפסקול לסרט "אנטארקטיקה" והקליט עבור אמנים אחרים.

כשהציפורים נחתו בנאשוויל. ב-30 באוגוסט בשנת 1968 יצא תקליט חדש ללהקת הבירדס, שבתחילה הרים גבות גבות בקרב מעריצים רבים.

שנת 1968. העולם המערבי מרחף על ענן סמיך של פסיכדליה. גיטרות מייללות, תודעות מתרחבות, ופרחים תקועים בכל קנה רובה אפשרי. במרכז המהפכה הזו, מרחפת לה להקת הבירדס, חלוצת הפולק-רוק שהמריאה אל החלל החיצון של הרוק הפסיכדלי. אחרי תקליטים כמו FIFTH DIMENSION, שהטיסו את המאזינים למסעות קוסמיים, היה נדמה שהכיוון ברור: עוד ועוד סאונד מעורפל, עוד מילים סתומות ועוד ניסויים שיגרמו להורים לתפוס את הראש. ואז, בבת אחת, הם עשו את מה שאף אחד לא ציפה לו. הם עשו "פניית דילן" חדה, אבל הפוך. במקום לחבר את הגיטרה לחשמל, הם נחתו היישר בלב המאפליה של המוזיקה האמריקנית, בנאשוויל, טנסי, והגישו לעולם את SWEETHEART OF THE RODEO.

זה היה יותר משינוי כיוון, זו הייתה הצהרת מרד נגד המרד עצמו. במקום לנסוק עוד יותר גבוה, הבירדס חזרו הביתה, אל השורשים. התקליט החדש הציע מלודיות פשוטות שאפשר לזמזם, הרמוניות קוליות צלולות כבדולח ותמלילים ישירים שמספרים סיפור. ההיפים היו בהלם, והממסד של הקאנטרי לא ידע איך לעכל את החבורה הזאת מקליפורניה.

המסע אל לב העולם השמרני של הקאנטרי החל במרץ 1968, כשהבירדס נכנסו לאולפן בנאשוויל. הלהקה עצמה הייתה בסוג של כאוס. שניים מהחברים המקוריים והמרכזיים כבר לא היו בתמונה: המתופף מייקל קלארק והגיטריסט והזמר בעל הקול המלאכי, דייוויד קרוסבי, שסולק מהלהקה בין היתר כי העדיף לדבר על תיאוריות קונספירציה על הבמה במקום לנגן. במקומם נכנסו קווין קלי לתופים, וחשוב מכל, כוח מניע חדש בדמותו של גראם פארסונס. פארסונס היה בחור צעיר, כריזמטי ומלא חזון, שגדל בדרום העשיר של ארצות הברית וספג קאנטרי ובלוז מגיל אפס. הוא היה האיש שהדביק את כולם בחיידק ה"מוזיקה הקוסמית האמריקנית", כפי שכינה זאת, והוא זה ששכנע את מנהיג הלהקה, רוג'ר מגווין, לקחת את הסיכון העצום הזה.

כדי להבטיח שהסאונד יהיה אותנטי, האולפן בנאשוויל רופד בנגני האולפן הטובים ביותר שיש לעיר להציע. אחד מהם היה לויד גרין, אשף גיטרת הפדאל סטיל. שנים לאחר מכן, גרין שחזר את המפגש הראשוני והסוריאליסטי: "לא היה לי מושג מה החבר'ה האלה מתכוונים לעשות. ישבתי על שרפרף באולפן וחיכיתי, ולפתע הם נכנסו, עמדו בשורה ונראו כל כך מוזרים. ואז גראם פארסונס אמר לי שאנחנו הולכים להקליט שיר של בוב דילן שאיש עדיין לא שמע".

השיר המדובר היה YOU AIN'T GOING NOWHERE, שיר קליל ומדבק שדילן הקליט בסשנים המפורסמים של THE BASEMENT TAPES. כשגרין שאל איפה בדיוק הוא אמור לנגן בשיר, התשובה שקיבל הגדירה את כל רוח ההקלטות: "נגן בכל מקום אפשרי". וכך היה. השיר הזה פתח את התקליט, בעוד שיר נוסף מאותם סשנים של דילן, NOTHING WAS DELIVERED, חתם אותו. נראה שהבירדס, שהתפרסמו בזכות גרסאות הרוק שלהם לשירי דילן, הרגישו צורך לסגור מעגל.

האווירה באולפן, למרות החשדנות הראשונית של נגני נאשוויל, הייתה משוחררת, אולי משוחררת מדי. גרין סיפר בחיוך: "הבירדס דאגו להביא לאולפן ארגז של יין פורטוגזי משובח בכל יום. בסוף כל יום הקלטות, הארגז היה ריק לחלוטין. הטעם של היין היה נהדר, אבל כאבי הראש שהגיעו למחרת בבוקר היו קצת פחות נעימים".

מההקלטות בנאשוויל, המשיכה העבודה על התקליט בלוס אנג'לס. שם, מגווין עשה צעד כמעט בלתי נתפס וויתר על צליל ההיכר המובהק שלו: גיטרת הריקנבקר החשמלית בעלת 12 המיתרים, שהגדירה את כל הסאונד של הפולק-רוק. התוצאה הייתה תקליט שלא נשמע כמו שום דבר שהוציאה להקת פופ-רוק מצליחה עד אז. זה היה סיכון אדיר, צעד שעלול היה להיתפס כהתרסקות אמנותית והרס קריירה מוחלט בעידן שבו הרוק והקאנטרי היו שני עולמות נפרדים ועוינים.

אך מה שהציל את הפרויקט הזה היה הכנות המוחלטת שלו. הבירדס לא ניסו לצחוק על הקאנטרי, הם ניגנו אותו באהבה ובכבוד, באופן המדויק ביותר שיכלו. הם בחרו קלאסיקות קאנטרי מהעבר, כמו THE CHRISTIAN LIFE, לצד שני שירי דילן וכמה שירים מקוריים של פארסונס, ועיבדו את כולם באותה רוח שורשית. ולראשונה בתולדות הלהקה, כל הנגנים שהשתתפו בהקלטות, כולל כוכבי נאשוויל, קיבלו קרדיט מלא על עטיפת התקליט, מחווה של כבוד שהייתה נדירה באותם ימים.

אבל מאחורי הקלעים התחוללה דרמה של ממש. רוג'ר מגווין, שחש כנראה שגראם פארסונס משתלט לו על הלהקה, קיבל "מתנה" משפטית. מנהלו של פארסונס, לי הייזלווד, איים לתבוע את הלהקה בטענה שפארסונס עדיין חתום אצלו על חוזה הקלטות ואסור לו להופיע כזמר מוביל בתקליט של להקה אחרת. מגווין ניצל את ההזדמנות, מחק כמה מערוצי השירה המובילה של פארסונס והקליט את עצמו שר במקומם. כך, הוא אמנם אימץ את הקונספט המהפכני של פארסונס, אך גם דאג להזכיר לכולם מי הבוס. אחרי הכל, הבירדס היו ותמיד יהיו הלהקה שלו.

כשהתקליט יצא, התגובות היו צפויות. הביקורות היו חלוקות, והקהל היה מבולבל לחלוטין. מעריצי הרוק הפסיכדלי לא הבינו לאן נעלמו הסולואים הארוכים, וחובבי הקאנטרי המסורתיים חשדו בחבורת ההיפים ארוכי השיער מקליפורניה. התוצאה במצעדים הייתה עגומה: מקום 77 בלבד במצעד הבילבורד האמריקאי.

אלא שאז קרה משהו. שנה חלפה, והזרעים שהבירדס טמנו החלו לנבוט. אמנים אחרים, כמו דילן עצמו בתקליט NASHVILLE SKYLINE והרכבים חדשים כמו THE FLYING BURRITO BROTHERS (שהקים פארסונס אחרי שעזב את הבירדס בכעס), החלו לאמץ את סגנון הקאנטרי-רוק. פתאום, אנשים החלו להבין שהם פספסו בזמן אמת את התקליט שהתחיל את כל המהפכה.

במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת ששיקפה היטב את הבלבול: "הבירדס, בתקופת הפולק-רוק שלהם, ניסו להעביר מסר... הם חיללו את קודשי הפולק הטהור. לאור זאת, אפשר היה לצפות שחובבי הקאנטרי האדוקים לא יגעו בתקליט הזה. אבל החומר שהם בחרו, והאופן שבו הם מבצעים אותו, הוא פשוט, נינוח ועממי. זה לא יומרני, זה פשוט יפה. זה תקליט לא מורכב וקל להאזנה, שאמור להביא ללהקה הצלחה במצעד ה-EASY LISTENING". המבקר, כמובן, פספס לחלוטין את חשיבותו ההיסטורית, אבל קלע למהות: "להחזיר את הכל הביתה", כפרפרזה על שם תקליטו של דילן, מעולם לא היה דבר כה פשוט ויפה. בדיעבד, SWEETHEART OF THE RODEO לא היה סוף הדרך, אלא תחילתה של דרך חדשה לגמרי במוזיקה האמריקנית.

ג'ון לנון על הבמה! ב-30 באוגוסט בשנת 1972 עמד ג'ון לנון על הבמה בניו יורק והעניק הופעה מיוחדת.

ג'ון לנון היה מוזיקאי שמיצה את עניין ההופעות בשנת 1966. בעוד כל המוזיקאים שפעלו סביבו הצליחו לעבור מבמות לא נוחות לאצטדיוני ענק עם תנאים מפנקים - לנון לא זכה לכך. ההופעות היחידות שניסה לערוך בשנות השבעים מול קהל גדול, הראו את לנון מתוח, עצבני ולא בטוח בעצמו. אפשר להבין מדוע. לנון מיעט להופיע לאחר פרישת הביטלס מהופעות באוגוסט 1966. למעשה, אפשר לספור את מספר הופעותיו על אצבעות שתי ידיים.

המופע של לנון במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק כלל למעשה שתי הופעות שנערכו באותו היום: אחת בשעות אחר הצהריים והשנייה בערב. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ג'ון ויוקו הופיעו יחדיו על במה. לנון חזר לאולם הגדול הזה שנתיים לאחר מכן, כשהתארח לזמן קצר במופע של אלטון ג'ון. המופע הזה של לנון, בשנת 1972, היה האחרון שלו כאמן הראשי.

"האם אנחנו חזקים מדי?", שאל לנון מיד לאחר השיר הראשון, ולאחר מכן הוסיף: "ברוכים הבאים לחזרה המוזיקלית שלנו". דברי הקישור של לנון בין השירים שיקפו את חששו.

האנושיות שמאחורי המופע הזה היא שהפכה את לנון לגיבור. הכל התחיל בינואר 1972, כשלנון ויוקו צפו בטלוויזיה וראו דיווח על מוסד לאנשים עם מוגבלויות, שהצוות המטפל בו נהג להשפיל קשות את הילדים שאושפזו בו. לנון, שבימי הביטלמניה הסוערת נהג לא פעם ללעוג מהבמה לאנשים עם מוגבלויות שבאו לראות אותו ואת להקתו, חש הפעם אחרת – הוא חש עצב רב.

הכתב, הרלדו ריברה, חשף תנאים קשים מאוד במוסד, וכשלנון גילה כי ריברה מארגן מופע צדקה למען הנפגעים, הוא יצר עמו קשר והציע את שירותיו. עם כניסתו של לנון לתמונה, הוחלט לקיים את המופע במדיסון סקוור גארדן. אמנים נוספים שהיו אמורים להופיע היו סטיבי וונדר, רוברטה פלאק ולהקת "שה נה נה". לפי פרסומים מאותה תקופה, הסתובבו שמועות לפיהן הכסף מהמופעים יגיע לאמנים ולא לילדים הנזקקים, והדבר גרם לאחת הלהקות, שהייתה אמורה להופיע גם כן, לסגת מהשתתפותה.

לנון הגדיל לעשות ורכש כרטיסים בשווי 60,000 דולר, אותם חילק למתנדבים שפעלו למען המטרה.

באותה עת, לנון היה בתקופה אישית קשה. הוא נאבק יחד עם אשתו נגד רצון הממשל האמריקאי לגרשו מארצות הברית. הרשויות האזינו בסתר לשיחות הטלפון שלו ועקבו אחריו כל הזמן. עורך דינו יעץ לו למתן את פעילותו הפוליטית, כדי להוכיח שאינו מהווה סכנה. העצה כללה הימנעות מהופעות ספונטניות למען שחרור אסירים פוליטיים (כפי שעשה עבור ג'ון סינקלייר), והתמקדות בהפגנת רצון לתרום לקהילה באופן הרמוני יותר, בדומה למה שעשה ג'ורג' האריסון למען נפגעי בנגלדש. לכן, האירוע במדיסון סקוור גארדן נראה כהזדמנות המתאימה ביותר להוכיח לשלטונות שאינו מהווה איום.

לנון חשש מאוד להוביל את המופע. הוא אפילו התקשר לפול מקרטני וביקש ממנו להצטרף אליו. כשמקרטני סירב בנימוס, קיבל לנון רגליים קרות וניסה לסגת מהמחויבות. ריברה הגיע לביתו ושכנע אותו להמשיך במשימה. לנון המבוהל מיהר לגייס להופעה את להקת ELEPHANT'S MEMORY, שעמה הקליט זמן מה לפני כן כמה שירים לאלבומו הכפול, SOME TIME IN NEW YORK CITY. ג'ון, יוקו והלהקה החלו לערוך חזרות לקראת המופע כמה שבועות לפני המועד. לנון, שפחד לאבד את קולו בהופעה עצמה, לחש את השירים במהלך החזרות, ולעיתים שר באוקטבה נמוכה מזו שהיה אמור לשיר בה. העיקר לא לאמץ את הקול.

באירוע עצמו, קולו של לנון היה יציב וברור והמופע יצא לדרך. בהתחשב בכך שעד אז עמדה מאחורי לנון תמיד להקת ליווי שהורכבה באופן ספונטני (תחת השם "תזמורת אונו הפלסטית"), הייתה זו הפעם הראשונה מאז הביטלס שליוותה אותו להקה קבועה. עם זאת, חברי הלהקה, שאהבו לנגן בלוז, הזריקו פה ושם אלמנטים בלוזיים שלא התאימו למה שלנון רצה להביע בשירים מסוימים. למרות זאת, בביצוע לשיר של הביטלס, COME TOGETHER, נזהרו חברי הלהקה מלקלקל, ולנון העניק לקהל גרסה חיה ונדירה של השיר האדיר. בסוף המופע בוצע השיר GIVE PEACE A CHANCE, כשהקהל כולו שר ומריע מכל הלב.

בשנת 1986, הייתה זו יוקו שנתנה את האישור לערוך ולהוציא באופן רשמי את הקלטת המופע. חברי להקת הליווי הביעו מורת רוח על החלטתה לשחרר דווקא את הקלטת מופע אחר הצהריים במקום את זו של מופע הערב. יוקו, מצדה, הפתיעה כשאישרה לעורכי האלבום להסיר את קולות הליווי שלה וכן כמה שירים שבהם היא הייתה הסולנית. שניים מהשירים הללו, SISTERS, O SISTERS ו-BORN IN A PRISON, נכללו בקלטת הווידאו של המופע, שיצאה באותה תקופה.

כשתקליט ההופעה, LIVE IN NEW YORK CITY, יצא לראשונה ב-10 בפברואר 1986, הוא לא זכה לביקורות טובות. בעיתון NME נכתב: "אני עדיין אוהב את ג'ון לנון כיוצר, אך יש דברים ביצירתו שהייתי מעדיף לשכוח, והתקליט הזה הוא אחד מהם". לקהל הרחב היה קשה לקבל את לנון, שכבר לא היה בין החיים עם יציאת התקליט, כאמן שלא היה חיית במה.

ב-30 באוגוסט בשנת 1970 נערך היום החמישי של פסטיבל ISLE OF WIGHT.

הראשון שעלה לבמה ביום זה היה קריס קריסטופרסון, שניסה את מזלו שוב לאחר הופעה בעייתית יום קודם לכן, שנתקלה בשריקות בוז מהקהל. הפעם הוא הצליח לזכות באהדת הקהל ולסלול את הדרך בהצלחה גם לזמר שעלה אחריו, ראלף מקטל, אשר ביצע בפני הקהל את להיטו STREETS OF LONDON. מקטל, שחשש כי הופעתו האקוסטית לא תתקבל היטב מול קהל בסדר גודל כזה, הופתע מאוד כשזכה למחיאות כפיים סוערות בדרכו מהבמה. מאחורי הקלעים הובהר לו שהקהל דורש הדרן ומנהלו דחק בו לשוב במהירות לבמה. אך בעודו מתכונן לעלות שוב, הניח לפתע תקליטן הפסטיבל, ג'ף דקסטר, תקליט על הפטיפון והחל להשמיע מוזיקה במערכת ההגברה. המנהל, ג'ו לוסטיג, לא האמין שזה קורה לו. דקסטר סיפר מאוחר יותר: "ג'ו לוסטיג רץ אליי, רותח מזעם, ואיים לתלוש את זקני מהשורש. הוא צרח עליי שהרסתי את הקריירה של האמן שלו".

אחריו עלתה להקת הרוק (עם כלי הנשיפה) HEAVEN. זו הייתה שעת צהריים מוקדמת, והלהקה, שחיקתה ללא בושה את להקת שיקגו (אך ללא תהילתה), ביצעה את קטעיה. ריקי פאר, ממארגני הפסטיבל, היה גם מנהל הלהקה, וכך כתב בתוכניית הפסטיבל: "לאמריקה יש להקת דם, יזע ודמעות. אנגליה, עד כה, לא הצליחה לתת מענה הולם לתופעה הזו. כעת אנו רוצים להסב את תשומת לבכם ללהקת HEAVEN. שמענו אותה והיא ממש משכנעת. אין לנו ספק שהופעתה בפסטיבל תהווה קרש קפיצה לעלייה בפופולריות שלה בשנת 1971. אין טעם לציין את שמות חברי הלהקה - יש בה שישה חברים. הם לא מתפשרים. הם לא יכולים להתפשר, כי המוזיקה שלהם אינה מאפשרת זאת".

בינתיים, מאחורי הקלעים, התרחשה תקרית לא נעימה בין סליי סטון למארגני הפסטיבל, שנדרשו לשלם לו וללהקתו את שכרם על ההופעה. סטון, שהבחין בהיקף הפסטיבל, דרש לפתע סכום גבוה יותר כתנאי לעלות ולהופיע. "עשיתם מזה הרבה כסף, אנשים", הוא סינן. "לא, לא עשינו", הם השיבו לו בכעס, "וסכום גבוה יותר אינו מצוין בחוזה שעליו חתמת איתנו". סטון עזב את שטח הפסטיבל כשהוא מורתע רוח, הרחק מהאווירה השמחה שהוא ולהקתו שידרו מהבמה.

לאחר להקת HEAVEN נערכה הופעתה של להקת FREE המעולה. זמר הלהקה, פול רודג'רס, צרח בהנאה, הבסיסט אנדי פרייזר נע מצד לצד וניגן תפקידי בס מהודקים וגרוביים שהשתלבו בהלמות התופים האנרגטיות של סיימון קירק. והגיטרה של פול קוסוף? פשוט מסחררת! זו הייתה רביעייה מנצחת שעלתה לבמת הפסטיבל בשיאה. היא פתחה בשיר RIDE ON A PONY, סיימה עם CROSSROADS, וכמובן, ניגנה גם את להיטה הגדול, ALL RIGHT NOW.

לאחר מפגן הרוק הזה עלה לבמה הזמר דונובן, כשלצידו הבסיסט מייק ת'ומפסון והמתופף ג'ון קאר. הוא העניק לקהל רשימה ארוכה משיריו והיווה אתנחתא נעימה לאחר הופעת הרוק המחשמלת של FREE.

אחריו המשיך הקו הפולקי עם להקת פנטאנגל. השעה הייתה שש בערב. הופעת הלהקה נקטעה לרגע כאשר אישה גרמנייה עלתה לפתע לבמה, דרכה על רגלה של זמרת הלהקה, ג'קי מקשי, חטפה את המיקרופון והחלה לנאום לקהל בגרמנית. אנשי צוות מיהרו לבמה ופינו אותה משם. ההופעה נמשכה וזכתה להצלחה יתרה.

הגיע הזמן לרוק סימפוני, ולבמה עלתה להקת המודי בלוז. הלהקה, שהייתה אמורה להופיע בפסטיבל, החליטה תחילה לפרוש אך לבסוף חזרה בה. הסיבה לפרישתה הייתה חוסר הסכמה בנוגע למיקום שמה בפוסטרים ובנוגע לשעת ההופעה. חברי הלהקה לא היו מרוצים מכך ששם הלהקה הודפס אחרי שמות של אמנים ידועים אחרים. לבסוף, כאמור, הם הסכימו להופיע.

הקהל קיבל אותם במחיאות כפיים אדירות. המודיז ניגנו היטב, אך לא פעם זייפו באופן מביך בהרמוניות הקוליות. ועדיין, הקהל דרש הדרן. בתגובה, עלה ריקי פאר לבמה וניסה להסביר שהלהקה אינה נוהגת לבצע הדרנים, אך הקהל לא הקשיב ודרש את שלו. המודיז חזרו לבמה.

אחרי המודי בלוז הגיע תורה של להקת ג'ת'רו טאל, שנתקלה בזעם המארגנים כשדרשה בתחילת היום לפנות את כל הקהל מהקו הקדמי בזמן שהיא עורכת את בדיקת הסאונד שלה. בהופעה עצמה, הלהקה הייתה בכושר שיא. איאן אנדרסון הפליא בקפיצותיו ובנגינתו בחליל ובגיטרה. לפני שביצע את השיר MY GOD, הוא אמר לקהל: "מי שיהרוס גדר בפסטיבל יזכה כפרס בכדור פלסטיק". הקהל החל למחוא כפיים, ואנדרסון מיהר לסגת מדבריו: "לא, לא, לא - בואו לא נהיה פוליטיים. היה לנו מספיק מזה. הבוקר עשינו בדיקת סאונד והערנו כמה מכם, ואני רוצה להתנצל על כך. אבל מישהו אמר לכם שלא נערוך בדיקת סאונד אם לא תעזבו את השטח הקדמי, וזה ממש לא מה שרצינו. בכל אופן, נשארתם במקומכם ואני בהחלט מסכים איתכם".

מפיק הפסטיבל סיפר, שנים לאחר מכן, שדבריו של אנדרסון היו "בולשיט", כלשונו, כי הנהלת הלהקה דרשה במפורש לפנות את כולם מהשטח הקדמי. "הלהקה הזו התנהגה כמו פרימדונה מפונקת", הוא אמר. "היו לנו עשרות רבות של אמנים, ותארו לעצמכם שכולם היו דורשים לערוך בדיקת סאונד. הרי ברור שלהקות כמו המי או ג'ימי הנדריקס לא יערכו בדיקת סאונד מול הקהל שלהן". להקת ג'ת'רו טאל הייתה מהלהקות היקרות יותר בפסטיבל, מבחינת גובה השכר שקיבלה.

אך אחרי הופעתם של איאן אנדרסון וחבריו, נמאס לריקי פאר מכל האנשים שניסו להתפלח בחינם לפסטיבל שהוא ארגן. הוא התפרץ עליהם מהבמה בפעם האחרונה: "אני חושב שאתם אנשים מגעילים. אין לכם נימוסים להקשיב לדבר טוב. אני מקווה שלא תבואו לפה יותר. רמסתם את הגדרות שלנו. לאנשים הטובים, אני אומר להתראות. לשאר, אני אומר שתלכו לעזאזל". בינתיים, הבמה הוכנה להופעתו של ג'ימי הנדריקס.

יחד עם הנדריקס היו על הבמה הבסיסט בילי קוקס והמתופף מיץ' מיטשל. קוקס נזכר: "כשהגענו לשטח הפסטיבל, ג'ימי אמר לי שהוא לא בטוח שהוא מסוגל לעשות את ההופעה הזו. הוא היה די סקפטי לגביה. מכיוון שלא הופיע באנגליה זמן רב, הוא חשש שהקהל הבריטי שכח אותו. למען האמת, גם אני חששתי מאוד מההופעה, כי הנה אני, איש שחור, מנגן בבס במקום נואל רדינג, שאותו הכיר הקהל הבריטי כחבר ההרכב המקורי. הנדריקס ציפה לאסון, אך כשעלינו לבמה, עוד לפני שהפקנו צליל אחד, הקהל החל להריע לנו בפראות".

ההרכב עלה לבמה אחרי חצות, לאחר דחיות שנבעו מלוח זמנים גמיש מדי. הנדריקס וחבריו העניקו שעתיים של מוזיקה, אך הגיטריסט נראה עייף למדי, והתקלות הטכניות שאירעו במהלך ההופעה לא הועילו לו. המתופף מיץ' מיטשל: "אני לא יכול להגיד שלבו של ג'ימי היה כולו במופע הזה. ברור לי שהיינו צריכים לערוך חזרה לפני ההופעה הזו, אבל הרגשנו כל כך נינוחים זה עם זה, שפשוט עלינו לבמה. לא הייתה סיבה שהמופע הזה ייצא כל כך חסר נשמה. אבל זה מה שהיה - מופע עגום. כנראה ג'ימי בכלל לא רצה להיות באנגליה, אלא באולפן החדש שהוא בדיוק פתח בניו יורק".

אחרי הנדריקס עלתה ג'ואן באאז, בעוד שמועות לחשו שהיא קיבלה עבור הופעתה 25,000 דולר. למעשה, היא קיבלה רק 8,000 דולר, ומתוכם תרמה אלפיים למטרות חינוך. הופעתה נערכה בשלוש לפנות בוקר, והקהל היה כבר עייף מכדי ליהנות ממנה. עם זאת, בעיתון "רקורד מירור" נכתב שאחרי הופעתו הרועמת של הנדריקס, הופעתה האינטימית של באאז הייתה כהצלה של ממש. לעומת זאת, במלודי מייקר קבעו כי "איש לא לוקח אותה יותר ברצינות, כזמרת וכיוצרת. היא פשוט אישיות בעלת אג'נדה, והיא כובשת את הקהל עם החום והספונטניות שלה".

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר כשלבמה עלה לאונרד כהן. הקהל הישנוני כיבד אותו במחיאות כפיים חמות. הוא לא עלה לבדו; הוא הגיע עם הרכב שלם והצליח לרתק אליו את הקהל. זו הייתה משימה לא קלה, והוא יצא ממנה כגיבור. קולו היה ברור וחזק, והשירים ששר נגעו ישר ללב. הוא ביקש מהקהל להדליק גפרורים, ואלפי אנשים צייתו לו. השטח נראה כמרבד של גחליליות. עם השיר האחרון, SEEMS SO LONG AGO, NANCY, הוא ירד מהבמה ככוכב.

אחרון להופיע על הבמה היה ריצ'י הייבנס, האיש שפתח את פסטיבל וודסטוק שנה קודם לכן. וכמובן, הוא ביצע גם את FREEDOM.

ליאם חוזר אל החבר'ה! ב-30 באוגוסט בשנת 1996 טס ליאם גלאגהר לארה"ב כדי להצטרף שוב לחבריו ללהקת אואזיס בסיבוב ההופעות שלהם, אחרי כמה ימים מורטי עצבים בלעדיו.

הקיץ של 1996 היה זמן מכריע עבור אואזיס, להקת הרוק הבריטית שכבשה את העולם בסערה. כשהם נהנים מהצלחת אלבומם השני, WHAT'S THE STORY MORNING GLORY, חברי הלהקה התכוננו לשתי הופעות חשובות בפארק KMEBWORTH. עם זאת, ההקדמה להופעות המונומנטליות הללו לא הייתה נטולת דרמה, שכן המתיחות בתוך הלהקה הגיעה לנקודת רתיחה, שהגיעה לשיאה בהחלטתו הפתאומית של ליאם לפרוש מסיבוב הופעות בארה"ב, מה שהצית ספקולציות ודאגה בקרב מעריצים ותקשורת כאחד.

שבועות ספורים לפני שאואזיס הייתה אמורה לצאת לסיבוב ההופעות הראשון שלה בארה"ב כלהקה מובילה, הסכסוכים הפנימיים בין האחים גלאגהר - נואל, כותב השירים והגיטריסט הראשי, וליאם, הסולן החצוף והכריזמטי - הסלימו. האחים, הידועים במערכת היחסים הבעייתית שלהם, לא התאפקו מהתקפות פומביות.

ההופעה בתוכנית הטלוויזיה של MTV, ששמה אנפלאגד, הייתה אמורה להיות אירוע מרכזי, שיציג את אואזיס באור אחר - אקוסטי, גולמי, וככל הנראה, מאופק יותר. עם זאת, ימים לפני ההופעה הסתחררו שמועות על מתחים בתוך הלהקה ועל בעיות מכיוונו של ליאם. הדרמה הגיעה לנקודת רתיחה ביום ההופעה. ליאם סירב להופיע, כשהוא מציין שיש לו כאב גרון. למרות שהסיבה נשמעה מתקבלת על הדעת, נפוצו השערות שזה קשור יותר לשילוב של עצבים, לילה כבד של שתייה, והחיכוכים המתמשכים בין האחים.

כשהקהל כבר התיישב באולפן והמצלמות החלו לפעול, זה היה תלוי בנואל שלקח על עצמו את התפקיד הכפול של סולן וגיטריסט, ביצע סט של שירי אואזיס, והפך את הערב להופעה ייחודית. עם זאת, האווירה הייתה רחוקה מלהיות רגועה. ליאם לא נעלם באותו ערב, אלא החליט לעצבן את הלהקה מהמרפסת, ולעשות מעצמו מחזה. הוא עישן, שתה וזרק הערות מילוליות על נואל ושאר חברי הלהקה לאורך כל ההופעה. הקהל יכול היה להרגיש את המתח.

ב-30 באוגוסט 1996, מעריצי אואזיס נשמו לרווחה כאשר התפרסמה הידיעה שליאם גלאגהר הצטרף מחדש ללהקה. ההכרזה הגיעה בדיוק כשהלהקה הגיעה לשיקגו. למרות הכותרות והספקולציות סביב היעדרותו, חזרתו של ליאם הייתה רחוקה מלהיות דרמטית; זו הייתה יותר הכרה שקטה בריב אחים שהתקרר מספיק כדי שהעסקים יתחדשו. נואל, שלקח על עצמו תפקידים ווקאליים בהיעדרו של אחיו, חזר לתפקידו הרגיל, והלהקה חזרה להופיע במרץ רב.

עבור רבים, היום הזה סימן לא רק את חזרתו של ליאם ללהקה אלא תזכורת לאופי הבלתי צפוי של אואזיס. זה הדגיש את הכימיה ההפכפכה שהפכה את הלהקה לכובשת ומיוחדת כל כך. שובו של ליאם גם הרגיע את המעריצים שהאחים גלאגהר, למרות ההבדלים ביניהם, עדיין כבולים לחזון משותף של מה שאואזיס יכולה להשיג.

חזרתו של ליאם לא הייתה יכולה להיות מתוזמנת טוב יותר. רק כמה ימים לאחר מכן, ב-31 באוגוסט וב-1 בספטמבר, אואזיס הופיעה את שתי ההופעות החשובות בפארק KNEBWORTH בפני קהל של למעלה מ-250,000 איש, ההופעות הפכו לרגע מכונן. זה היה יום שהמעריצים עדיין זוכרים כרגע שבו האחים הידועים לשמצה של הרוק'נ'רול הוכיחו שלמרות הכל, עדיין יש להם מה להגיד - והם עדיין לא סיימו להגיד את זה.

בונוס: להקת ג'נסיס מודל החודש, אוגוסט, בשנת 1973.

"ברור שאנחנו מחוץ לתשומת הלב של הציבור", אמר אז הקלידן טוני בנקס לעיתון NME. "אבל אנחנו חוזרים הרבה יותר חזקים; כמה להקות נראות מפחדות לקחת חופש; חבריה מרגישים שהם חייבים לנצל את הפופולריות שלהם. אנחנו עכשיו עורכים חזרות ומה שעשינו זה לרוץ דרך הרבה רעיונות מוזיקליים שונים. זה מה שגוזל את רוב הזמן שלנו. את שאר הזמן מעבירים לחבר הכל יחד, לגרום לזה לזרום".

"מישהו עשוי להמציא קטע ממש יפה", הוסיף הגיטריסט סטיב האקט, "אבל הבעיה היא איפה לשים את זה. להכין תקליט זה כמו לעבוד על פאזל ענק, להתאים את כל החלקים השונים".

"כל אלבום הוא קריטי. אנחנו עדיין לא באמת מרוויחים כסף", הודה בנקס. "והספונסרים שלנו לא יכולים להמשיך להשקיע בנו כסף לנצח בלי שנחזיר את החובות. התקליט NURSERY CRYME הייתה אחת האכזבות הגדולות ביותר שלנו. לקחנו חופשה של שלושה חודשים כדי ליצור את התקליט כי זה היה הראשון שלנו עם ההרכב החדש. התגובה השלילית שקיבלנו עליו הפכה את התקליט שבא אחריו, FOXTROT, בסכנה. למזלנו, קיבלנו עליו ביקורות טובות. אם שני האלבומים היו מתקבלים בצורה גרועה ברציפות - הם היו מזיקים. היו לנו בעיות כל הזמן עם ההפקה. לכל אחד בלהקה יש רעיונות מאוד ברורים לגבי איך שהוא רוצה שהקטע שלו יישמע. היו לנו כמה סצנות מוזרות עם הפקה, דברים כמו ניסיון להביא סולו גיטרה בלי גיטרות. ברור שקיימים קונפליקטים ומגבלות עם כתיבה קבוצתית. עם זאת, עבודה במסגרת של קבוצה מייצרת מוזיקה טובה יותר מאשר רק אדם אחד. נראה כי מוזיקאים ללא ביקורת נעשים מפונקים".

"בגלל זה בדיוק", המשיך הבסיסט מייקל ראת'רפורד, "יש איתנו יותר כאב וייסורים. יום אחד זה מדהים לחלוטין, ולמחרת אתה אדם הרוס ומדוכדך. כשאתה עובד על חומר חדש, די קשה להתלהב מחומר ישן. השיר הטוב ביותר שלנו, SUPPER'S READY, לא נמצא באלבום ההופעה (GENESIS LIVE) מכיוון שלא יכולנו להוציא אלבום כפול שכזה".

"כמה שירים באלבום ההופעה הזה טובים יותר מהקלטות האולפן, במיוחד RETURN OF THE GIANT HOGWEED ו-THE MUSICAL BOX. מלבד פגמים מזדמנים בנגינה, הסאונד די טוב. סיבוב ההופעות האחרון שלנו היה הניסיון הראשון שלנו לשלב דברים חזותיים עם מופע הבמה. הרקע הלבן עבד היטב באותו סיבוב. נכון לעכשיו, אנחנו משתעשעים ברעיון להשתמש בהקרנת סרטים על מסכים לצדנו".

בנקס: "באופן אידיאלי היינו רוצים שהוויזואליה והמוזיקה תחמאנה זו לזו. לא תמיד אפשר לחשוב במונחים של תמונות ויזואליות מוזיקליות. כמובן שלעולם לא היינו פוסלים קטע מוזיקלי אם חשבנו שהוא לא מתאים להצגה ויזואלית".

האקט: "דברים חזותיים הוסיפו מימד חדש לשירים שביצענו במשך השנה. זה היה כמו לנגן את היצירות בפעם הראשונה".

"אין ספק שדברים וויזואליים משפיעים על המוזיקה", המשיך בנקס, "אבל הם צריכים תמיד לשמש פלוס, לעולם לא מינוס".

ג'נסיס יצאה, במרץ 1973, לסיבוב ההופעות הגדול הראשון שלה בארה"ב. האקט: "היחס של הקהל האמריקני היה קצת כמו - 'טוב, יאללה, תראו לנו מה אתם יכולים לעשות'. זה כאילו שהם ראו הכל. לילה אחד מישהו צרח - 'כדאי שתהיו פאקינג טובים', - מה שלא בדיוק הופך הופעה לטובה יותר. מה שהציל אותנו בסופו של דבר היה הוויזואליה".

"זו די בעיה כשאתה עומד פנים אל פנים עם קהל שלא אוהב אותך", המשיך בנקס. "קהל שרוצה שתנגן חזק ותנגן רוק. במצבים האלו ברור שהכל לא בסדר. עכשיו אני יכול להבין למה כל כך הרבה להקות אנגליות מתפרקות אחרי סיבובי הופעות בארה"ב. אתה באנגליה, בטוח ומסתדר טוב ואז פעם אחת בארצות הברית וזה מרגיש כאילו אתה לא מגיע לשום מקום. הסיטואציה הזו יכולה להיות ממש ריסוק של האגו. אבל סיבוב ההופעות האמריקאי שלנו לא היה מפרך במיוחד. לא עשינו כל כך הרבה קונצרטים ברציפות כי הקול של פיטר נטה להיעלם אחרי שניים או שלושה לילות, מה שהיה טוב ללהקה בכל מקרה".

החלום להוציא תקליטון שיהיה להיט מטריד את הלהקה. חבריה הודו שאין להם שמץ של מושג מה הופך סינגל ללהיט. בנקס: "מה שהיינו רוצים לעשות זה להקליט משהו פשוט אך עדיין מייצג את ג'נסיס מבלי להיות מסובך מדי. כמובן, דבר מסוג זה הוא די נדיר. יש שינויי אקורדים ומקצבים מסוימים שנראים טאבו בסינגלים, אקורדים שנראה שאנחנו מעדיפים. אם היינו יודעים באמת מה יוצר סינגל טוב, היינו עושים את זה. זה מבלבל".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.