כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-31 באוגוסט (31.8) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אלמנט הגישה המרכזי בלהקת מחתרת הקטיפה היה פחד" (ג'ון קייל במלודי מייקר, בשנת 1970)
ב-31 באוגוסט בשנת 1970 יצא בארה"ב התקליט SUNFLOWER של הביץ' בויז. הנה באה שמש החמניה?
במקור היה אמור האלבום להיקרא ADD SOME MUSIC. למרות המוזיקה המשובחת שבו, הפך תקליט זה להכי פחות נמכר עד אז בקטלוג הלהקה ונמכר למעריצי הלהקה האדוקים, שמספרם הידלדל אז באופן משמעותי. באנגליה היה המצב טוב יותר, כשיצא התקליט בנובמבר של אותה שנה.
קארל וילסון סיפר על התקליט בזמנו לעיתון SOUNDS: "זה התקליט החדשני ביותר שלנו. כל אחד מאיתנו היה שקוע עמוק ביצירתו? אבל ברוס ג'ונסטון היה ספקן בנוגע לשני השירים שסיפק לתקליט הזה, כפי שסיפר לבי.בי.סי בשנת 1974: "אני חושב שהשיר TEARS IN THE MORNING הוא שיר שנוטה יותר מדי לכיוון הפופ. זה שיר שלא התאים ללהקה וזו הייתה טעות שלי להביא לה אותו. והלוואי ולא הייתי מקליט את DEIRDRE עם הלהקה. אבל עדיין זה תקליט מאד אהוב עליי".
בריאן וילסון סיפר לרולינג סטון על התקליט: "אני חושב שזרקנו ממנו שיר אחד ממש טוב. התקליט לא מספק אותי כמו שהיה צריך. יש פה ושם דברים שלא הייתי צריך לעשות בו, אבל אם ישמיעו אותו היטב ברדיו, הוא יזכה להצלחה שמגיעה לו". הרולינג סטון גם העניק לתקליט ביקורת חיובית. אבל המכירות היו חלשות וחברי הלהקה היו מדוכאים בהתאם. מנהל הלהקה אז, פרד ווייל: "אני זוכר שנערכה פגישה עם הלהקה ובה הסברתי להם שמדובר בתקופה, שעליהם לחרוק שיניים ולהמשיך לתת לקהל המעריצים שכן נשאר את מה שהם אוהבים. אבל הביץ' בויז ממש לא האמינו בעצמם אז".
חברי הלהקה נפגשו עם שדרן רדיו אמריקאי ושמו ג'ק ריילי, שבישר להם כי ביכולתו לעצב את תדמיתם, שתתאים לעשור החדש. חברי הלהקה, שהיו זקוקים לזריקת עידוד שכזו, מינו אותו כמנהל החדש שלהם. מי שסבל מכך היה מנהלם הקודם, ווייל, שסיפר: "יום אחד נכנסתי למשרדי וגיליתי להפתעתי את ג'ק יושב במקומי. שאלתי אותו לפשר מעשהו, אז הוא ענה שהוא רק משתמש בטלפון ותיכף ייצא. אבל אז הבנתי שיש פה הרבה מעבר לזה ועזבתי את הלהקה עם המניפולטור שלה".
ריילי החליט להציב תנאים חדשים בלהקה. לא עוד חולצות תואמות, שייראו כמדים. כמו כן, קארל וילסון יהיה המנהיג המוזיקלי החדש במקום בריאן. כמו כן, לא עוד שירי אהבה אלא שירים על מודעות סביבתית. וגם הכריח את חברי הלהקה לסנן לתקשורת כי זה בטוח כעת להקשיב לביץ' בויז. ריילי: "פעם אחת קיבלתי מכתב ממישהו מטקסס, שסיפר לי כי נהג להחביא תקליט של הביץ' בויז בין התקליטים של לד זפלין וג'ת'רו טול, כדי שלא יצחקו עליו. החלטתי לקחת את סיפורו ולהפוך את זה לסיסמה שיווקית. אנשים ממש פחדו להקשיב לביץ' בויז בשנת 1970".
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "לאחר תקופה ארוכה של התאוששות מסמים ומשאר אסונות, סוף סוף הפיקו הביץ' בויז אלבום שיוכל לעמוד ברמה של פט סאונדס; המורכבות הווקאלית והאינסטרומנטלית הישנה חזרה והתוצאה מצדיקה במידה רבה את האמונה האבסורדית שהיתה לחלקנו בביץ' בויז, שלמעשה עדיין מסוגלים להפיק אלבום רוק מעולה - או ליתר דיוק, אלבום רוק-קליל מעולה. סופרמרקטים אופנתיים עשויים לתכנת את האלבום הזה להשמעה בטוחה בין הירקות הקפואים והפירות המשומרים.
כהערה מרגיעה, רוב האימפוטנציה הלירית של הקבוצה נותרה, אם כי לא מוצגת בצורה כה בולטת כמו ביציאות צבעוניות כל כך לאחרונה כמו בתקליט FRIENDS. במה שהוא בעיקרו אוסף פשוט של שירי אהבה, דניס ווילסון חקר כמה היבטים של רית'ם אנד בלוז בעוד בריאן ממשיך לעבוד במסגרת הייחודית שלו. כל הרצועות הללו מבוצעות באכפתיות מסוימת שלעתים קרובות הייתה חסרה במוזיקת הביץ' בויז שלאחר GOOD VIBRATIONS, כאילו שוב התגברה הלהקה על התודעה העצמית של הפעלת מפעל הומוגני כזה כמו הכנת תקליט ביץ' בויז חדש.
בכל מקרה, הדברים החדשים של בריאן נהדרים, ואיכות הסטריאו פה עולה בהרבה על המיקס של, נגיד, התקליט 'אבי רואד'. האפקטים עדינים, למעט ההד השערורייתי בשיר ALL I WANNA DO, שהופך את השיר לחוויה כל כך מרעישה. ככלל, זה הוא ללא ספק אלבום הביץ' בויז הטוב ביותר בזמן האחרון. זה גורם לתהות אם מישהו עדיין מקשיב למוזיקה שלהם, או יכול להתעסק בזה".
ב-31 באוגוסט בשנת 1969 הופיע בוב דילן מול הביטלס ומול אלפים אחרים!
זה היה בפסטיבל האי ווייט והכל החל כששלושת מפיקי הפסטיבל, ממשפחת פולק, דנו בעניין הבאת שם גדול לשם. בפסטיבל הקודם שהפיקו הייתה זו להקת ג'פרסון איירפליין שניצבה למעלה. לפתע הגיח האח הצעיר, ביל, עם שם מעניין - 'מה דעתכם על בוב דילן?'.
השאר הסכימו ופנו למשימת הכנת עלון, עם צילומי השטח הנבחר לפסטיבל, כדי לשלוח לדילן במטרה לעניינו. שם החוברת היה 'לתשומת ליבו של בוב דילן'. ריי פולק: "באנו עם רעיון להציג לו את הדבר כחופשה עבורו. הצענו לו שהייה בת שני לילות וללא הוצאות מצדו ועם רכב ונהג צמוד. כמו כן הצענו שיגיע מארה"ב בשייט בספינה המפוארת QE2 ושנשלם לו על הגעתו והופעתו 50,000 דולרים". עם זאת טס ריי לארה"ב כדי להיפגש עם דילן וזמן קצר לאחר מכן כבר פירסם המלודי מייקר בהתלהבות שדילן יגיע לפסטיבל. זה היה הישג לא נורמלי לאחים פולק, שהצליחו לגרור מהמחילה את דילן שחי הרחק מאור הזרקורים, מאז שנת 1966 (למעט גיחה קטנה פה ושם כדי להופיע עם אחרים). אבל הוא לא הופיע תחת שמו ולכן הסנסציה גדולה.
משפחת דילן התכוננה לצאת לדרך כשלפתע נפצע בנם, עם עלייתם לספינה המפוארת, ונאלץ לסור עם משפחתו מיד לבית החולים. שם התברר כי הילד, שנפגע בראשו כשנתקל בדלת שבתא הספינה, לא נפצע קשות ודילן החליט להמשיך בתכנון. אך ללא ספינה, שהפליגה בלעדיו, הוא עלה על מטוס והגיע לחווה ליד במברידג', שם כבר עסקו חברי להקת הליווי שלו (הלא הם THE BAND) בחזרות. רובי רוברטסון, גיטריסט הלהקה, הודה בהמשך שהיו אלה חזרות מתישות כי דילן הנלהב רצה כל הזמן לנגן.
"פסטיבל האי ווייט הוא כחיים חדשים עבורי", גילה אז דילן לעיתונאי. "אני לא מתוח מזה. בעצם, אני כן מתוח כי עבר זמן רב". ג'ורג' האריסון ואשתו, פאטי, הגיעו לחווה כדי לבלות עם דילן והשניים ג'מג'מו להנאתם וגם שיחקו בטניס.
גם רינגו סטאר וג'ון לנון הגיעו לשם לאחר מכן עם נשותיהם וכולם יצאו יחדיו למקום הפסטיבל.
לאחר שכמאתיים אלף איש הקשיבו ללהקות השונות שעלו על הבמה הגיע הזמן לרגע הגדול. שלושת הביטלס התיישבו בין האנשים בקהל ודילן עלה לבמה כשהוא לבוש בלבן. "זה נהדר להיות כאן", הוא מסר לקהל ופצח במופע שהם חיכו לו זמן רב. אבל המופע היה קצר מדי והוא נעלם כשהוא משאיר את הקהל עם טעם של עוד ועוד ועוד. אכזבה רבה נרשמה בקהל מכך וג'ון לנון הודה בהמשך כי חשב לעלות לבמה, עם שני חבריו לביטלס (פול לא הגיע כי העדיף לבלות עם אשתו לינדה, שבדיוק ילדה) ולג'מג'ם עם דילן, עד שנזכר כי דבר שכזה יכול לבוא בעיקר לרעתם, מול התקשורת הרעבה. הביטלס העניקו לו במתנה עותק בהדפסה מוקדמת של תקליטם החדש, "אבי רואד", שטרם יצא לחנויות.
הנה שלושת הביטלס בקהל שהגיע להקשיב לדילן:
אפילו הייתה שמועה לג'אם סשן ענקי עם סיום הופעתו של דילן. במלודי מייקר נכתב, "רק אם בוב יאשר".
ספוילר - בסוף זה לא קרה.
חכו! עוד לא שמעתם מה הוא הדבר החשוב שיצא בישראל ביום בו יצא באנגליה התקליט "אבי רואד"! התשובה נמצאת בהרצאותיי על הביטלס.להזמנות: 050-5616459
ב-31 באוגוסט בשנת 1944 נולד רוג'ר דין, מעצב עטיפות התקליטים הבריטי הנודע.
דין ידוע, לחובבי הרוק הקלאסי והמתקדם, כאיש שיצר עטיפות מרהיבות עבור להקות רבות ובכך אף עזר להגברת מכירות אלבומים ומיתוג ראוי. בין הלהקות שצייר עבורן נמנות יס, אוריה היפ, גרינסלייד, אוסיביסה, גרייבי טריין, ג'נטל ג'יאנט, פאלאדין ועוד.
בשנת 1972 הוא סיפר למלודי מייקר: "יש אנשים שלא מבינים את החשיבות של עטיפת תקליט. מה שכן, המוסיקה שבתקליט מסוים לא השפיעה עליי מעולם ליצור עטיפה כזו או אחרת. המוסיקה היא לא מה שמניע אותי לצייר עטיפות. הרעיונות באים אצלי בעיקר משם מיועד לתקליט או שם של הלהקה".
באותה שנה כבר נחשב דין למעצב עטיפות יקר. כל עטיפה שלו עלתה למזמינים סכום של שלושה אפסים בליש"ט. הוא עצמו היה סבור שמגיע לו אחוז מסוים גם ממכירות התקליטים להם עיצב עטיפות. הזכויות לציורי העטיפות היו אז שלו והוא דרש לקבל את הציורים המקוריים בחזרה מחברת התקליטים. הוא הודה שלא תמיד היה קל לקבל אותם בחזרה מחברות מסוימות.
אוהבים רוק מתקדם? רוצים לדעת כיצד קיבלה להקת ג'נסיס מתופף חדש בשם פיל קולינס? כיצד להקת יס איבדה מתופף חשוב שלה רגע לפני הפריצה הגדולה? מי הבחור שיעץ לקית' אמרסון לתקוע סכינים באורגן שלו? זאת והרבה יותר, בסדרת הרצאות בוטיק על הרוק המתקדם. להזמנות: 050-5616459
ב-31 באוגוסט בשנת 1980 התחתנה קארן קארפנטר (הזמרת-מתופפת בצמד הקארפנטרס) עם בעלה הראשון והיחיד, יזם נדל"ן בקליפורניה בשם טום בוריס. היא הגישה בקשה לגירושין שנה שלאחר מכן.
התקליט של הקארפנטרס, MADE IN AMERICA, מסתיים בשיר "כי אנחנו מאוהבים (שיר החתונה)", שנכתב לחתונתה של קארן, אבל עד שהאלבום הגיע למדפים של חנויות התקליטים, ביוני 1981, נישואיה כבר היו במצב של התפוררות. היא הבינה במהרה שבעלה אוהב כסף יותר מאשר אותה ושהוא לא אמיד כפי שהציג אוותו מולה. היא הייתה חסכנית עם הכסף שהרוויחה ונדהמה לגלות שהוא חמד את כספה ברעבתנות.
רבים הניחו שאורח החיים והשווי הנקי של טום בוריס היו דומים לאלו של קארן. המכוניות היקרות ושאר החפצים שלו הראו תמונה של מולטי-מיליונר, אבל מה שאחרים לא הבינו היה שהוא חי הרבה מעבר ליכולתו. בכמה הזדמנויות, לפני החתונה, הוא פינק את קארן ומשפחתה בטיולים יקרים ביאכטות. "אה, יש לי שש כאלה", הוא התפאר בפניה.
אבל לא עבר הרבה זמן אחרי שהם התחתנו שהוא התחיל לבקש ממנה כסף. הוא היה נותן לה איזשהו תירוץ, והיא הייתה נותנת לו את הכסף. הוא ביקש 35,000 ו-50,000 דולר בכל פעם. לבסוף זה הגיעה למצב שלא נותר לה כסף נזיל אלא רק מניות. טום לא יכול היה להרשות לעצמו את הבתים, המכוניות, את טבעת הנישואים שהעניק לקארן. הוא לא יכל היה לשלם על שום דבר בעצמו. קארן התחילה לחלוק עם חברים את החששות הגוברים שלה לגבי טום, לא רק לגבי הכספים אלא גם חוסר הרגשות שלו כלפיה. לעתים קרובות הוא היה חסר סבלנות, והיא הודתה שפחדה שהוא יאבד מדי פעם את העשתונות שלו.
בביתם בניופורט ביץ' קארן הביעה בפני טום את רצונה להיכנס להריון ולהקים משפחה. אבל ברגע המסוים הזה שקארן רק רצתה להיות אינטימית עם בעלה, היא לא יכלה לחלום שתגובתו תהיה כה אכזרית. היא עדיין בכתה בהיסטריה כשהיא קראה לתמיכה מחברה קרובה. לדבריה, טום אמר לה שהוא אפילו לא ישקול ילד איתה וכינה אותה "שקית של עצמות". קארן הייתה מודעת היטב לכך שהמשקל שלה צנח מאז חתונתה
איתו בשנה הקודמת, אבל לשמוע מילים כה קשות היה בלתי נסבל.
בעידוד חברים ובני משפחה, קארן נפגשה עם יועץ משפטי לתקן את צוואתה ב-1 בספטמבר 1981. היא עדיין לא יכלה להביא את עצמה להגיש תביעת גירושין אבל ברור שהתקדמה בכיוון הזה. עם זאת, עד מותה בשנת 1983 היא לא חתמה על מסמכי הגירושין הסופיים והוא נשאר, באופן חוקי, בעלה.
כך הוא התייצב לטקס ההלווייה שלה כשהוא מודיע שהוא עדיין בעלה ויעשה בעיות בשחרור גופתה למשפחה.
טום בוריס זרק את טבעת הנישואין שלו לתוך הארון לצד זו של קארן. אנשים שם לא התרגשו מהתצוגה הזו.
מאוחר יותר הוא התקשר לבית המשפחה ודרש לקבל לידיו את אלבום החתונה. מאז הוא התחתן שוב ולא הסכים לדבר על יחסיו עם קארן - "יש הסכם ביני לבין הקארפנטרס שאינני מגלה דבר".
קארן מראה את טבעת הנישואים שלה לחברתה הקרובה, אוליביה ניוטון ג'ון. רגע, מי שילם על זה?...
ב-31 באוגוסט בשנת 1945 נולד הזמר / גיטריסט בוב וולש, שבסבנטיז (בשנים 1974-1972) היה חבר בלהקת פליטווד מאק ולאחר מכן יצא לקריירת סולו, ובה הלהיט המצליח משנת 1978, EBONY EYES.
במחצית הראשונה של שנות השבעים היה וולש חבר בלהקת פליטווד מאק וממנה המריא לקריירת סולו עם להיט המחץ שהזכרתי. אבל הלהיט הזה לא יצר לו קריירה משמעותית מתמשכת ורבים שהעריצו את פליטווד מאק שכחו את התקופה הפחות זוהרת שדווקא בה הוא היה חבר בלהקה. לפני שלינדסי בקינגהאם וסטיבי ניקס נכנסו ללהקה, בשנת 1975, כבר הייתה שם אופרת סבון; חברים שונים פוטרו בגלל שכרות או ניהלו רומן עם נשות חברים אחרים בלהקה מאחורי גבם.
היו קרבות על הצליל והצורה של המוזיקה ובכל זה הצליח וולש להתגבר על המצב ולהרשים בנגינת הגיטרה הנהדרת שלו וכתיבת שיריו, כשלא פעם הוא משמש כדבק שמחבר בעקשנות בין חברי הלהקה, עד שלא יכל יותר ופרש בשנת 1974. בשנת 1978 הפך מיק פליטווד המתופף למנהלו האישי של וולש, כשהשיר EBONY EYES זינק למעלה במצעדים והושמע בכל תחנת פופ שכיבדה את עצמה. אבל זה לא נמשך זמן רב.
בשנות השמונים הפכה המוזיקה לדבר משני והסמים הנבזיים היו המנה העיקרית. עם זאת, ביום יציאתו ממכון הגמילה הוא הכיר את מי שתהיה אשתו השניה. הוא נמנע מסמים וחי חיים שלווים באריזונה, כשתסכולי העבר גרמו לו לתבוע את פליטווד מאק בעניין תמלוגים שלא שולמו לו. התביעה סודרה מחוץ לכתלי בית המשפט, אך הוא לא הוזמן לטקס הכנסת הלהקה להיכל התהילה של הרוק, שנערך שנה לאחר מכן.
על כך הגיב: "אני ממש מאוכזב מכך שפליטווד מאק מתעלמים ממני. זה בעצם מסתכם בעובדה שהם כבר לא אוהבים אותי. יכולתי להבין את זה אם הייתי מתפקד שם כנגן צד במשך שנה. אבל הייתי חלק בלתי נפרד מהלהקה ההיא במשך חמש שנים. הכנסתי יותר מעצמי ללהקה הזו מכל דבר אחר שאי פעם עשיתי". הוא ניסה להחיות את קריירת הסולו שלו, אך עיתון בסיינט לואיס קבע בביקורת המודפסת, על אחת מהופעותיו, שזו "הצצה אומללה לקריירת רוק שמחליקה במדרון".
בשנת 2012 הוא עבר ניתוח בעמוד השדרה אך למרות הניתוח, בישרו לו רופאיו שסיכויי החלמתו נמוכים מאד ושאין מנוס מלהישאר משותק. התיסכול והכאב האדיר הובילו את וולש בן ה-66, בשעת בוקר מוקדמת, לכתוב מכתב לאשתו ("אינני רוצה להיות נטל עלייך") ולסחוט את הדק האקדח שכוון לראשו.
ב-31 באוגוסט בשנת 1973 הוציאה להקת הרולינג סטונס את האלבום GOATS HEAD SOUP, שהיה למעשה הראשון משרשרת ארוכה של אלבומים אהובים, בו החל הקהל הרחב לצקצק בלשונו. אפילו שבתקליט הזה היה שיר ושמו אנג'י. הנה מבשלים פה מרק ראש עז - האם זה יאמי?
בנובמבר 1972 עברה הלהקה להקליט בקינגסטון, ג'מייקה. קית 'ריצ'רדס אמר ב -2002: "ג'מייקה הייתה אחד המקומות הבודדים שהתאימה לכולנו! עד אז המדינה היחידה, בערך, שהורשה לי לחיות בה הייתה שוויץ, שהייתה משעממת עבורי, כי לא אהבתי לעשות סקי. תשע מדינות העיפו אותי החוצה, תודה רבה, אז זה היה רק עניין של איך לשמור על הדבר הזה ביחד...".
אבל כשהאלבום יצא, לא כולם אהבו אותו.
מיק ג'אגר הביע את דעתו על המצב בעיתון מלודי מייקר: "הרבה אנשים לא אוהבים את האלבום הזה. חבל מאד. אני דווקא חושב שזה אלבום טוב מאד שמציג צדדים רבים יותר במוזיקה שלנו, לעומת האלבומים הקודמים. הוא נוצר באופן מהיר וטוב יותר מהאלבום הקודם שלנו, 'גלות ברחוב הראשי', שלקח לנו יותר מדי זמן להקליט אותו עד שכבר התחלתי לתעב חלק מהשירים שבו. הפעם השקענו יותר מחשבה בתקליט הזה. קית' ואני חושבים אחרת בעת יצירת מוזיקה וזה כנראה חלק מהקסם של השותפות היצירתית שלנו. הוא בדרך כלל משאיר לי לכתוב את המילים לשירים שהוא מלחין. קית' הוא איש פשוט יותר ממני. אני נוהג לשפוט מיד אנשים ואילו הוא מתחבר איתם. אני לא מקשיב כרגע כלל לשירים הישנים שלנו. אפילו אין לי כלל את התקליטים שעשינו. אולי אני צריך לשלוח מכתב לחברת DECCA שתשלח לי אותם. אין לי את התקליטים וזה בסדר גמור. תלך למוזיקאים אחרים ותגלה שגם להם אין תקליטים שהם עשו. אני לא אומר שצריך להתעלם ממה שעשיתי אבל אין לי טעם להסתכל לאחור. אני מרגיש חשתי קירבה גדולה לתקליט החדש שלנו. השמעתי שיר אחד ממנו לרוד סטיוארט והוא ביאס אותי כשאמר שהוא אוהב את השיר רק בגלל שהקול שלי נשמע בו חזק".
על סיבוב ההופעות לקידום התקליט סיפר: "החתמנו כלהקת חימום להקה בשם CRACKER שמנגנת רוק כבד. לא בסגנון של בלאק סאבאת'. הם מצוינים ומהודקים. אני אוהב רוק'נ'רול ונמצא בו הרבה. אני לא מנסה לכוון את כוחותיי לכיוון שוק בני הנוער. דייויד בואי מושך לשם. אני חושב שדייויד הוא כותב שירים נהדר וגם סלייד להקה נהדרת, אך היא לא פרצה את השוק האמריקאי. אני חושב שכל הקטע הזה של הרוק הנוצץ (גלאם רוק) הוא דבר טיפשי. האמריקאים לא מבינים את הדבר הזה כלל. דייויד בואי אינו תרמית. אני מאמין לו. אני לא חושב שבעוד שלוש שנים נשב פה ונצחק על מה שהוא עושה, כי הוא עושה זאת טוב מכל האחרים הנוצצים. מה שבטוח, סיבוב ההופעות שלנו יהיה שואו. אני לא יכול סתם לעמוד על הבמה ולשיר בלי כלום מסביב. אפילו פינק פלויד מבינים את זה. מעטים יכולים להופיע בלי כלום מסביב. אחד שכזה הוא פול סימון, שכל הופעה שלו גורמת לקהל להתרכז בו ורק בו. אנחנו נעסיק במופע החדש שלנו את הקלידן בילי פרסטון וגם שלושה נגני כלי נשיפה".
השיר הידוע ביותר בתקליט זה הוא ANGIE. למרות השמועות, השיר לא נכתב על אשתו של דייויד בואי. לרבים ממעריצי הסטונס המחוספסים נשמע השיר כבלדה מתקתקה מדי, עם תזמור כלי קשת שמחזק תחושה זו ומילים פשוטות על סיום מערכת יחסים. אבל האם הסטונס חייבים להיות מחוספסים כל הזמן? הרי שירים כמו זה הם שמעניקים לפלטת הצבעים של הלהקה עושר סגנוני וססגוני. מיק ג'אגר הודה כי השיר בא כשינוי מובהק למה שהלהקה עשתה בתקליטה EXILE ON MAIN STREET.
השיר הגיע למקום הראשון במצעד האמריקני ולמקום החמישי באנגליה. הישג לא מבוטל כלל. ג'אגר, שחש כי האלבום הכפול של אשתקד לא הניב את המסחריות לה ציפה, החליט כי הפעם להקתו צריכה לחזור להצלחה בתחום זה. כמו שציינתי, אין מדובר פה באנג'י בואי, למרות שנטען רבות כי היה משולש אהבים בין ג'אגר לזוג בואי.
ג'אגר הסביר מאז כי טרם פגש את אנג'י כשהשיר הוקלט. קית' ריצ'רדס נאלץ, מיד לאחר הקלטת האלבום הכפול EXILE ON MAIN STREET לטוס להתנקות מסמים בשווייץ. בזמן שהוא נלחם בדבר ילדה בת זוגו את בתם, דנדליון. כשהצליח לקום, לקחת גיטרה ולפרוט בה, החל לצאת ממנו שיר. ללחן הזה הדביק במהרה את השם שהוא ואניטה פאלנברג, אם הילדה, חשבו להעניק לה בתחילה. כשבית החולים בו נולדה התעקש על הוספת שם פרטי רגיל יותר, הוסיפו השניים את השם אנג'לה. קית' הביא את הלחן ואת השם אנג'י כשאת שאר מילות השיר כתב ג'אגר, כשלא ברור לחלוטין על מי הוא כתב אותן. האם זה מנסיון אישי? האם זה מדמיונו? כל אחד מוזמן לפרש כרצונו.
אותה בת סירבה עם השנים להיקרא בשם דנדליון ודרשה כי יקראו לה רק אנג'לה או אנג'י. השיר הזה הושמע בחתונתה.
עטיפת האלבום עוצבה על ידי ריי לורנס וצולמה על ידי דיוויד ביילי, חבר של ג'אגר שעבד עם הרולינג סטונס מאז 1964.
עיתון NME בביקורתו על תקליט זה: "כל אלוהים מזויף יודע ששמענו מספיק מהנוסחה הזו של הרולינג סטונס שמתחנפת לחתיכות. כל הקטע הזה עם השטן כבר נטחן אצלהם עד דק והפך לפאסה". לעומת זאת, עיתון מלודי מייקר פרסם כי "מיק ג'אגר מתרכז פה יותר מבעבר בשירים עצמם".
ברולינג סטון פורסם בביקורת: "ההיסטוריה הוכיחה שזה לא נבון לקפוץ מיד למסקנות לגבי אלבומי הרולינג סטונס. בהתחלה, הגלות ברחוב הראשי נראתה אכזבה איומה, עם תערובות עכורות, חסרות דעת וטריוויאליות. עם הזמן הוא התגלה אותו אלבום כמחקר מופתי של וולגריות פיוטית. ואם אף אחד מהאלבומים לא היה גדל עלי בסופו של דבר מבחינה נושאית, המוזיקה בסופו של דבר הייתה מנצחת אותי בכל מקרה. כעת מרק ראשי העזים עומד כאנטיתזה של הגלות - האבנים לעולם לא דואגות לסתור את עצמן - וזה מהלך נבון.
כרגיל, הסטונס ממשיכים לעבוד בתוך מסגרות קיימות, מגדירות ומתאימות מחדש את כל מה שהם נוגעים בו. במקרה זה, הם עושים שימוש מבריק בסגנונותיהם של אחרים - ואן מוריסון בשיר WINTER וגראם פרסונס בשיר COMIN' DOWN AGAIN - תוך שהם אוספים כמה דברים מלהקות שונות כמו להקת האחים אולמן ולהקת מלחמה. עיבוד המיתרים שוב צמוד במרקמו של אלטון ג'ון. אבל הם משתמשים בכל ההשפעות שלהם בצורה עדיפה על ההקלטות הנוכחיות של דומיהם.
הסטונס מצליחים מכיוון שהם כמעט ולא שוכחים את מטרתם - יצירת דרמת רוק'נ'רול. מסיבה זו הם יכולים לעבור מהאמריקנה הלבנה כשלג לתוך הרית'ם אנד בלוז העירוני בלי להניד עפעף. כשהם אינם בטוחים לגבי מטרתם, כמו בשיר DANCING WITH MISTER D, הם יכולים להיות טיפשים ללא תקנה. השיר הזה הוא החלש ביותר שהוצב אי פעם באחד האלבומים שלהם, ומעולם הסטונס לא היו כה לא משכנעים. אבל למזלנו זה יוצא דופן.
יש יותר מדי שירים משניים במרק ראש העזים כדי לדרג אותו כאלבום אולטימטיבי של הרולינג סטונס. אבל שלושת הבלדות הנהדרות בו מציבות את האלבום כיצירה האינטימית ביותר מבחינה רגשית".
בעיתון להיטון שלנו, פרסמו בביקורת כי "שמו של האלבום מזעזע במקצת ועוד יותר ממנו עטיפתו האוריגינלית, שעליה מתנוססת בצבעים טבעיים עז שחוטה בצלחת מרק. קשה לדעת מה הקשר בין השם לתוכן המוזיקלי., אשר כלל וכלל אינו מזעזע, אלא מהווה אבן דרך בהתפתחות הלהקה הוותיקה הזו. את אנג'י ושוברת הלבבות אין צורך להציג. הם מנוגנים השכם וערב בתחנות השידור. אולם פרט לשני אלו ניתן למצוא באלבום עוד כמה וכמה שירים מעניינים. קטע הפתיחה, 'רוקדים עם מר שטן', נותן אפשרות לקית' ריצ'רדס להוכיח את יכולתו בגיטרה, המשתלבת היטב בקולו של הזמר מיק ג'אגר. המחבבים את שירי הבלוז, שגם בהם מתמחה הלהקה, בוודאי ימצאו עניין בפזמונים 'יורד למטה שוב', 'חורף', ו'הסתירי את אהבתך'. קטע קצבי בנוסח צ'אק ברי, חותם את האלבום עם 'כוכב כוכב'. לסיכום, זהו אלבום מוצלח מאד של להקה שמשום מה לא זכתה מעולם להצלחה רצינית אצלנו". ומי שרצה אז לרכוש את התקליט, נאלץ להיפרד מ-29.90 לירות.
ב-31 באוגוסט בשנת 1976 נמצא ג'ורג' האריסון אשם בבית משפט בנוגע לגניבה מוסיקלית עבור שירו MY SWEET LORD. הקנס שלו היה לשלם למו"ל של השיר HE'S SO FINE ממנו גנב 587,000 דולר. רק מה הבעיה? שאותו מו"ל היה אלן קליין.
היצירתיות של ג'ורג' הריסון המנוח לא ידעה לכאורה גבול. עם זאת, בהזדמנות מוזרה אחת, בית משפט קבע אחרת כאשר קבעו שהביטל לשעבר אשם ב'גניבה בתת-מודע' ללהיט הידוע שלו. המקרה התחיל כבר בשנת 1971 כאשר חברת המו"לות BRIGHT TUNES MUSIC תבעה את האריסון כי חשבה שהלהיט MY SWEET LORD דומה מדי ללהיט HE'S SO FINE של THE CHIFFONS.
ככל שחלפו השנים, התיק בבית המשפט נעשה מפותל יותר. בזמן הגשת התיק, המנהל של האריסון היה אלן קליין. האריסון שהציע בתחילה להסדיר את התיק תמורת 148,000 דולר. אבל קליין, במסגרת תפקידו כמנהלו של האריסון, לא רצה ללכת בדרך הקלה והמשיך לדחוף מאבק משפטי. לאחר כמה שנים הגישה חברת המו"לות התובעת בקשה לפשיטת רגל כשהתיק נעלם עד 1976, תקופה שבה קליין עזב את תפקידו לצד האריסון בצורה מרה באמת.
בסוף, השופט הגיע למסקנה שהאריסון לא העתיק בכוונה את השיר וקבע שהקנס צריך להיות בסביבות 1.6 מיליון דולר, סכום שהיה גבוה משמעותית ממה שהאריסון דמיין. המצב החמיר כאשר, שנתיים לאחר מכן, חברת ABKCO של קליין הלכה צעד אחד קדימה ורכשה, כנקמה בהאריסון, את ברייט טונס תמורת 587,000 דולר, מה שגרם להאריסון לתבוע אותה בחזרה.
בשנת 1981 הכריז שופט כי קליין אינו רשאי להרוויח מפסק הדין והוא זכאי רק ל-587,000 דולר ששילם עבור רכישת החברה, כשכל ההכנסות הנוספות מהתיק צריכות להיות מועברות בחזרה להאריסון לפני שהתיק ייפתר סופית.
ב-31 באוגוסט בשנת 1945 נולד ואן מוריסון.
כיום אין מעריץ של ואן מוריסון שאינו יודע כי הזמר הנפלא הזה שר בשנות השישים בהרכב ושמו THEM.
אך הם כנראה לא יודעים שבפברואר 1966 פרצה מריבה בין שתי להקות שנקראו בשם זה. הדבר הביא לבעיות בקביעת הופעות וגם הוצאת תקליטונים ותקליטים. ה-THEM הראשונה מהשתיים נוהלה על ידי דורות'י סולומון וכללה את הזמר ואן מוריסון והגיטריסט אלן הנדרסון. הרכב זה הביא להיטים כמו HERE COMES THE NIGHT ו- BABY PLEASE DON'T GO. ההרכב השני שענה אז לשם זה נוהל על ידי ריי הנדרסון, שבינואר 1966 רשם את שם הלהקה במשרד הרישום כ- THEM LTD, במטרה למנוע ממוריסון וחבורתו להשתמש בשם זה. בעלה של דורות'י סולומון, פיל, החליט כנקמה לרשום שתי להקות בניהולו של הנדרסון תחת שמו. אלה הן FORTUNES LTD ו- PINKERTON'S ASSORTED COLOURS LTD. כדי להוסיף שמן למדורה, הקים פיל שני הרכבים בבירמינגהם וקרא להם בשמות שרשם. סולומון הסביר אז לעיתון אן.אם.אי: "ה-THEM שלנו הפסידה המון הופעות בגלל הבילבול שנוצר עם ההרכב השני. אני מתכוון ליצור בילבול משלי עם קביעת הופעות ללהקות שרשמתי תחת שמי. אני אחדול מכך רק כשאקבל את כל הפיצויים שמגיעים לי על ההפסדים ועוגמת הנפש. רק עם זה ועם ההבטחה כי לא תהיה THEM נוספת, אסיר את רישום ההרכבים שביצעתי".
היה שמח אז...
כמו כן, הידעתם ש...
הלהקה הזו, THEM, פיספסה, בשנת 1965, את ההזדמנות לקבל הצלחה במצעד האמריקני עם השיר GLORIA? זאת כי הייתה בו שורה שלא נעמה לאנשי הצנזורה שם: "היא באה לחדרי וגורמת לי להרגיש טוב מאד". היה זה יותר מדי עבור הנזורים שביקשו לשמור על הדור האמריקני הצעיר. לכן השיר גם לא הושמע בתחנות שם. עם זאת, להקה משיקגו ושמה SHADOWS OF KNIGHT ראתה כי כך והקליטה את השיר, כשהיא משמיטה בכוונה את המשפט הבעייתי. כך היא זכתה להשמעות רבות והצלחה עם גרסתה שם. בסופו של דבר, ואן מוריסון צחק את הצחוק האחרון, כי אותה להקה משיקגו נעלמה די מהר והוא המשיך מאז לתחזק קריירה מרשימה ביותר.
ב-31 באוגוסט בשנת 1972 פירסם בחור מברוקלין בשם פיטר קריס מודעה בעיתון רולינג סטון. במודעה היה כתוב: "מתופף רוק'נ'רול מנוסה מחפש להקה מקורית שמבצעת מוזיקה רכה וגם כבדה". זמן מה לאחר מכן הוא הפך להיות המתופף של להקת KISS.
ב-31 באוגוסט בשנת 1971 עזבו ג'ון לנון ויוקו אונו את אנגליה וטסו לארה"ב. לנון לא יחזור יותר לאנגליה לעולם.
ג'ון ויוקו יצאו מנמל התעופה הית'רו בלונדון לארה"ב ושם ישתכנו בחדרים 1701, 1702 ו-1703 של מלון סנט רג'יס בניו יורק. שוב, המטרה שלהם הייתה להשיג משמורת על קיוקו, בתה של יוקו מנישואיה השניים. ואם זה
לא יצליח, אז לרדוף אחרי בעלה השני (שלטענתם חטף את קיוקו), אנתוני קוקס, דרך בתי המשפט בארה"ב.
עורכי דין המייצגים את יוקו הציעו לה שכדי להבטיח את זכויות המשמורת, היא וג'ון חייבים להתגורר באופן קבוע בארה"ב. למרות שהוא לא ידע את זה באותו זמן, ג'ון לנון לעולם לא ישוב לארץ הולדתו.
ג'ון לנון: "יוקו ואני כל הזמן באים לניו יורק ויוצאים ממנה, אז לבסוף החלטנו שזה יהיה זול יותר ופונקציונלי יותר בעצם לגור כאן... אז זה מה שעשינו!"
ג'ון לנון היה, בשנת 1980, אכול געגועים לאנגליה ועם הגרין קארקד בידו כבר לא הייתה לו בעיה לחזור לשם ולעיר בה נולד, ליברפול. הוא התקשר לדודתו מימי והודיע לה שבכוונתו להגיע עם משפחתו. אך בעודו מתלהב מהרעיון לחזור לנוף של העבר שלו, אדם מעורער אחר בא עם רעיון מזעזע וכמה קליעים ממנו קטעו את החלום הזה לנצח.
אוהבים את הביטלס? את ג'ון לנון? רוצים לדעת מתי בדיוק הוא נחת בישראל, בשדה התעופה לוד, בשנת 1969? זה נמצא בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!"
ב-31 באוגוסט בשנת 1973 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
האם פיספסנו את השיר "שבחי קליה" של שמעון פרס בביצוע של יפה ירקוני ובארומה של להקת כוורת? בסוף קובי אשרת הוא שהלחין את השיר וזה, לדעתי, יצא ממש יפה ומיוחד. אז פניתי לסנדרסון ושאלתי אותו אם יפה ירקוני ניגשה אליו עם הצעה להלחין את השיר. הוא ענה לי: "זכור לי משהו כזה. לא עניין אותי להלחין טקסטים של אחרים, גם אז ועד היום. מה גם שנושא השיר פחות דיבר אלי".
אם אתם אוהבים את להקת כוורת ורוצים לדעת מה באמת קרה איתה בסבנטיז, רק ההרצאה שלי, "מסיפורי פוגי אפשר ללמוד", תתן לכם להיכנס פנימה. עם המון סיפורים מדהימים ששבעת חברי הלהקה סיפרו לי אישית. הרצאת חובה לאוהבי הלהקה.
לפרטים והזמנות: 050-5616459
ב-31 באוגוסט בשנת 1968 יצא תקליטון חדש של הרולינג סטונס, STREET FIGHTING MAN. זה היה השיר הפוליטי ביותר עד אז של הלהקה.
התקליטון הזה היה הראשון שבעטיפתו לא הייתה תמונה עם הלהקה. במקומה פיארה את העטיפה תמונה פרובוקטיבית בשחור-לבן ששיקפה ברוטאליות משטרתית.
שיר זה, שיצא גם בתקליט BEGGARS BANQUET, עוסק בתסיסה אזרחית באירופה ובאמריקה בשנת 1968. היו פרעות סטודנטים בלונדון ובפריז, והפגנות באמריקה בגלל מלחמת וייטנאם. האירוע הספציפי שהביא את מיק ג'אגר לכתוב את מילות השיר היה הפגנה בה נכח בכיכר גרוסבנור בלונדון, ב- 17 במרץ 1968. ג'אגר (יחד עם ונסה רדגרייב) הצטרף לכ-25,000 מפגינים בגנות מלחמת וייטנאם.
המפגינים צעדו לשגרירות אמריקה, שם הפכה המחאה לאלימה. שוטרים רכובים האשימו את ההמון, שהגיב בזריקת אבנים ופצצות עשן. כ-200 בני אדם נלקחו לבית החולים ועוד 246 נעצרו. ג'אגר לא הגיע לשגרירות; לפני שהמחאה הפכה אלימה, הוא נטש אותה, וחזר לביתו. הוא הבין שעצם היותו דמות ידועה מהווה מכשול למחאה, כיוון שנוכחותו הסיחה את המפגינים מהמטרה לשמה באו.
זה היה השיר הראשון של הסטונס שהצהיר פוליטיקה רבת עוצמה. ג'אגר פותח את השיר ומכריז ש"הקיץ הגיע והזמן מתאים ללחימה ברחוב", אך ממשיך לשיר בתיסכול, "אבל מה ילד מסכן יכול לעשות, אם לא לשיר בלהקת רוקנרול? כי בלונדון הישנונית אין מקום ללוחם רחוב".
עם שחרורו של השיר, כל תחנת רדיו בשיקגו (ורוב שאר חלקי המדינה), סירבו לנגנו מחשש שהוא יסית יותר לאלימות. לא היה איסור רשמי באמריקה או בשיקגו, אך התחנות ידעו שהאינטרס שלהן הוא להתרחק מהשיר, שהגיע רק למקום ה-48. בהמשך אמר מיק ג'אגר: "תחנות הרדיו שאסרו את השיר אמרו לי שהוא היה חתרני. ובכן, ברור שזה חתרני. אבל זה טיפשי לחשוב שאתה יכול להצית מהפכה עם תקליט".
גיטריסט הלהקה, קית' ריצ'רדס, החל לפתח את השיר הזה כבר בסוף 1966, אך התקשה להשיג את הצליל שתר אחריו. פריצת הדרך הגיעה כאשר קנה מכשיר טייפ של פיליפס והבין שהוא יכול לקבל צליל יבש על ידי החיבור הגיטרה האקוסטית שלו (מדגם גיבסון) לתוכו, ואז השמעת הצלילים דרך הרמקול של המכשיר שעיוותו להפליא. הכלי החשמלי היחיד בכל השיר הוא הבס. ויש בשיר גם סיטאר. השם המקורי של השיר הזה היה "האם כולם שילמו את חובותיהם?". היו לו מילים שונות לחלוטין, כשג'אגר שר על צ'יף הודי ומשפחתו. הלחן, לעומת זאת, היה זהה. בהקלטת השיר התארח דייב מייסון, לשעבר חבר להקת טראפיק. הוא ניגן בכלי נשיפה הודי בשם SHELANI, שנשמע לקראת סוף השיר.
זה כמעט לא מפתיע שחברת התקליטים האמריקנית, "לונדון רקורדס", גנזה את המהדורה מיד לאחר הדפסתה וביקשה להשמיד את כל העותקים שהיו ברשותה. עותקים ספורים הצליחו לברוח מאימת הגניזה והפכו פריט מבוקש לאספנים. הדיבור מצביע על בין עשרה לעשרים עותקים שמסתובבים בשוק החופשי. בשנת 2008 נמכר עותק באיביי תמורת 9,001 דולר, ואילו בשנת 2011, הפטיש של בית המכירות בונהמ'ס קבע סיום מכירה של תקליטון זה כשהסכום עמד קצת מעל 13,000 ליש"ט.
ב-31 באוגוסט בשנת 1969 עשה פיטר יארו בן ה-32, זמר בשלישיית הפולק המתקתקה, פיטר פול ומארי, דבר אסור בבית מלון "שור האם" בוושינגטון.
הוא נעצר על מעשה זה ב-26 במרץ בשנת 1970, כשההאשמה הצביעה על קיום יחסי מין עם קטינה בת 14.
לפי טענת הנערה, היא הוזמנה על ידו עם אחותה בת ה-17 לחדרו, אך כשנפתחה הדלת, הוא עמד מול השתיים כשהוא עירום כביום היוולדו. הוא הגיב לטענה, בבית המשפט, שלא היה כך ושהנערה הצעירה חיבקה אותו ונישקה אותו וזה מה שהצית את העניין ביניהם.
השופט ביקש לבדוק שוב את עדותה של הצעירה ושם גילה שהיא התנגדה לכל זה, בניגוד לטענתו של הזמר המפורסם - "הנערה חיבבה אותי, היא נתנה לי חיבוק ונשיקה". קו ההגנה ביקש לשחרר את יארו בטענה שהוא התחתן מאז ושהוא מקבל טיפול פסיכיאטרי. העונש המקסימלי עמד על עשר שנים כשבסוף בילה יארו שלושה חודשים בבית כלא. הוא כנראה אסף עמו לשם את פרס הגראמי בו זכה כמה ימים קודם לכן עם להקתו, בקטגוריית תקליט הילדים הטוב ביותר לשנה ההיא. כמה אירוני.
שנים לאחר מכן פורסם בוושינגטון פוסט: "איש מהממשלה לא הודיע לברברה וינטר על החנינה. לא הבית הלבן, לא משרד המשפטים של פרקליט החנינה, לא התובע שטיפל בתיק שלה.
היא גילתה מאמה, שקראה בעיתון שאחד מזמרי הפולק המפורסמים במדינה, שהודה והורשע בהתעללות מינית בה כשהייתה בקושי בת 14, קיבל חנינה על ידי הנשיא ג'ימי קרטר ביומו המלא האחרון בתפקיד, בשנת 1981.
זה הרגיש, אמרה וינטר כעת, "כאילו קיבלתי אגרוף חזק בבטן. הם כאילו אמרו לו, 'זה בסדר מה שעשית, רק אל תיתפס בפעם הבאה', אם זה הגיוני".
חנינות נשיאותיות מעוררות לעתים קרובות מחלוקת, החל מחנינה שהעניק הנשיא ג'רלד פורד לקודמו המושפל, ריצ'רד מ. ניקסון, ועד לחנינה של ביל קלינטון את איש הכספים הנמלט מארק ריץ', שהיה ברשימת המבוקשים של ה-FBI לצד אוסאמה בן לאדן. דונלד טראמפ, שהעניק שוב ושוב חנינות לחברים ובני ברית פוליטיים, חנן או הקל בעונשים של 144 אנשים בשעותיו האחרונות כנשיא.
אבל החנינה הזו של קרטר - אולי היחידה בהיסטוריה של ארה"ב שמחקה הרשעה בעבירת מין נגד ילדים - חמקה מבדיקה כשהיא קרה. היא ניתנה שעות ספורות לפני שחטופים אמריקנים באיראן שוחררו, מה שתפס כותרות במשך שבועות.
עדיין, מה שיארו עשה המשיך להכשילו בהמשך הדרך. במהלך העשורים האחרונים זכה יארו לשבחים והצטיינות מרובים. הוא שר בחתונתו של הסנאטור לשעבר, ג'ון קרי, ובאירוע ההשבעה של הנשיא ביל קלינטון.
הוא אסף פרסים על מפעל חיים. הוא נתן את קולו ושמו למטרות שונות, אבל יארו נדחה מלהופיע, בשנת 2019, בפסטיבל אמנות בעיירה נוריץ', ניו יורק, בגלל תגובה נגדית שהתעוררה נגדו. עבירות שהוסתרו באופן פעיל או, במקרים מסוימים, נמוגו מהזיכרון לאחר עשרות שנים, פרצו קדימה והציתו זעם חדש.
בהצהרה שנשלחה בדוא"ל, אמר יארו שהבחירה של המארגנים היא לא הוגנת ולא צודקת: "אני תומך באופן מלא בתנועות הנוכחיות הדורשות שוויון זכויות לכולם ומסרבות לאפשר התעללות ופגיעה מתמשכת - בעיקר בעלות אופי מיני, שאני אשם בה, בצער רב. אני לא מבקש למזער או לתרץ את מה שעשיתי ואני לא יכול להביע כראוי את התנצלותי וצערי על הכאב והפגיעה שגרמתי בהקשר זה. עם זאת, מעבר לכל המילים והרגשות שלי שהובעו, אני אלך בראש מורם, אעשה כל שביכולתי כדי לתקן, ואקדיש את עצמי לעזור להביא יותר צדק ושלום לעולם".
חלקם שיבחו את בחירת העפתו מהפסטיבל, אך זה גם הביא לגל של מתנגדים למהלך.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שמעצרו אז של יארו השפיע על הקריירה שלו. הוא הודה שהופעות אחרות בוטלו בגלל מה שהוא תיאר כ"עבירת המין הנתעבת והחרטה הגדולה ביותר שלי". הורים מחו ותלמידים סירבו להופיע כאשר בית הספר התיכון שלו במנהטן, תכנן לצרף אותו להיכל התהילה שלו.
יארו הביע חרטה על התקרית, ושיתף את הצער שלו בראיונות ובהצהרות פומביות לאורך השנים. "זה היה עידן של חוסר שיקול דעת אמיתי וטעויות של גברים באופן קטגורי. הייתי אחד מהם. טעיתי. אני מצטער על זה".
בונוס: באוגוסט 1971 נערך פסטיבל פופ בחיפה שהפך לכישלון. מה קרה שם? בואו לקרוא...
(צילום: דן הדני)
השנה היא 1971 והפוסטרים שנתלו בחיפה שילהבו היטב את ההמון הצעיר - פסטיבל פופ בחיפה! הפעם היה זה פסטיבל שאורגן על ידי עיריית העיר והמודעות הריצו אלפי אנשים בשקיקה אל גן האם. בין האמנים שהגיעו להופיע הייתה להקת האריות, שלפי הדיווחים מאז לא נתקבלה שאגתם בהתלהבות יתרה. אחריה עלתה להקת "חומר נפץ" שהצליחה לעורר את הקהל קצת יותר.
בינתיים גבר הלחץ לכיוון הבמה כשהשוטרים גם ביקשו ללמד לקח אנשים שניסו להתפלח פנימה מעל הגדרות. הם היכו בנמרצות את אלו שביקשו להיכנס לפסטיבל מבלי לשלם לירה מכיסם.
צביקה פיק ניסה לתת לקהל הופעה מחשמלת אך תקלות על הבמה סיכלו את כוונותיו הטובות. גם להקת "כוכבי ציון" לא העלתה את מצב הרוח והישועה הגיעה מלהקת הקוקטיילס שהביאה גרוב פ'אנקי והביאה את הקהל לרקוד ולרקוד ולרקוד. אבל בסופו של דבר הוסכם על הרוב - היה זה פסטיבל כישלון.
וודסטוק? שמודסטוק!
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
