רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-31 באוגוסט בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-31 באוגוסט (31.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אלמנט הגישה המרכזי בלהקת מחתרת הקטיפה היה פחד" (ג'ון קייל במלודי מייקר, בשנת 1970)

הנה באה שמש החמניה? ב-31 באוגוסט בשנת 1970 יצא בארה"ב התקליט SUNFLOWER של הביץ' בויז, אלבום שהוא לא פחות מפלא מוזיקלי צרוף, חגיגה של הרמוניות שמימיות, ואחד התקליטים שאני באופן אישי אוהב ומתרגש מהם! האלבום הזה, יחד עם האלבום שבא מיד בעקבותיו, מהווים מעין "צמד אלבומי קאלט" אגדי עבור הלהקה – יצירות שבמשך שנים ארוכות נעלמו מן המדפים ונשכחו לחלוטין, אך זכו אט-אט לתהילת ענק בקרב מעריציה המושבעים ביותר של הלהקה.

שנת 1970. העולם השתנה. ילדי הפרחים של שנות השישים פינו את מקומם לרוק יותר כבד, מחאות פוליטיות וסאונד מחוספס יותר. ואי שם בקליפורניה, להקת הביץ' בויז נראתה פתאום כמו שריד מביך מעידן אחר. התדמית שלה הייתה מיושנת, המוזיקה שלה נחשבה ללא רלוונטית, ובאופן כללי, להודות שאתה מאזין לביץ' בויז היה בערך מגניב כמו להודות שאתה עדיין ישן במיטה עם בובת שמיכי. דווקא בנקודת השפל הזו, החברים הוציאו את אחד התקליטים היפים יותר בקריירה שלהם, יצירה שהייתה אמורה להזניק אותם מחדש אך במקום זאת כמעט וקברה אותם סופית.

בדיוק כפי שהפרויקט הבלתי-גמור של SMiLE שימש כתיבת אוצר מופלאה למרבית תקליטי הלהקה בסוף שנות השישים, כך גם תקליטי ראשית שנות השבעים שלהם שאבו שפע של שירים טובים מתוך הפרויקט הגנוז LANDLOCKED... ובעצם, LANDLOCKED היה פרויקט מוגמר לחלוטין, שחברת התקליטים פשוט סירבה להוציא משיקולים מסחריים! בכל מקרה, היה שם מספיק חומר מעולה כדי להוות השראה לשניים או שלושה מהאלבומים הבאים. כן, איזה חוסר מזל משווע רדף אותם מאז 1966, אבל איזה ניצוץ יצירתי מופלא נולד מתוך הכאוס הזה!

במקור, היצירה הזו בכלל לא הייתה אמורה להיקרא כך. השם שנבחר היה ADD SOME MUSIC, כשם אחד השירים הבולטים בו (שמות עבודה נוספים שנשקלו ונגנזו לאורך הדרך היו SUN FLOWER כשתי מילים נפרדות ו-REVERBERATION). הרעיון היה פשוט: תקליט שמציג את הלהקה כולה, ולא רק את הגאונות המתבודדת של בריאן וילסון. ולאחר שנים שבהן בריאן היה הכוח היצירתי הדומיננטי, SUNFLOWER היה הדבר הכי קרוב לתקליט דמוקרטי שהם יצרו. כל אחד מחברי הלהקה היה שקוע עד צוואר ביצירה, תורם שירים, רעיונות והרמוניות. זהו אולי המאמץ הכי 'להקתי' עד אז של בריאן, קארל ודניס וילסון, מייק לאב, אל ג'רדין וברוס ג'ונסטון. אפילו עטיפת האלבום שיקפה את האווירה המשפחתית והמגובשת הזו: ששת חברי הלהקה הצטלמו בחווה הפסטורלית של השחקן והזמר דין מרטין בקליפורניה כשהם מוקפים בילדיהם – בריאן עם בנותיו קרני וונדי, מייק לאב עם ילדיו היילי וכריסטיאן, אל ג'רדין עם בנו מתיו התינוק, ודניס וקארל עם ילדיהם. תמונה נוגעת ללב שמשדרת חום, בגרות ופשטות.

קארל וילסון, בקולו המלאכי, סיפר אז לעיתון SOUNDS בנחרצות: "זה התקליט החדשני ביותר שלנו". ואכן, המוזיקה הייתה משובחת, עשירה, מורכבת ומלאת רבדים. מההרמוניות הקוליות המופתיות של ADD SOME MUSIC TO YOUR DAY, שגם אם היו מי שראו בו אולי חומר נוסטלגי מתקתק לרדיו ששייך לנוסחה שקפאה אי שם בשנת 1963, הוא עדיין שיר מלא קסם שאי אפשר שלא לזמזם בחיוך רחב; דרך קטעי הרוק של דניס וילסון כמו SLIP ON THROUGH שפותח את האלבום בפרץ אנרגיה מחשמל וסקסי. דניס המשיך להפציץ עם GOT TO KNOW THE WOMAN המחוספס ועד לבלדות הנוגות ובראשן FOREVER – שיר אהבה כה מושלם ומרטיט שדניס הלחין ושר, עד שבריאן וילסון עצמו הגדיר אותו כשיר היפה ביותר שדניס יצר אי פעם. זו יצירה מרוממת נפש ויפהפייה שמוכיחה שדניס בהחלט יכול היה לתת תחרות רצינית לאחיו הגדול. בכלל, נראה לי שהכוכב הגדול של האלבום הוא ללא ספק דניס שנכנס סוף סוף למגרש ככותב שירים בשל ושלם וכמתחרה אמיתי לבריאן, עם גישה מעט מחוספסת יותר – כי באמת, כמה מתיקות אפשר לספוג?.

ואי אפשר שלא לעוף גם על IT'S ABOUT TIME, שיר שלא נשמע בכלל כמו הביץ' בויז הקלאסיים, אלא כמו קטע רוק היפי מטלטל ומחוספס עם מעבר אמצע טריפי מדהים, שמזכיר הרבה יותר את קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג מאשר את הביץ' בויז – שיר שמיסטר קרוסבי אולי היה מת לכתוב בעצמו, אלא שהוא כנראה היה זורק לפח את המלודיות הנהדרות וההוקים המבריקים שיש כאן. ואיזה מעבר חד ומגוון זה, כשהרוקר המחוספס הזה דועך ומתחלף מיד בשירים עדינים ותמימים כמו AT MY WINDOW של אל ג'רדין ובריאן.

זה היה תקליט שהציג להקה בשיא בשלותה האמנותית. אלא שלא כולם היו שלמים עם התוצאה. ברוס ג'ונסטון, שהצטרף ללהקה שנים קודם לכן, חש ספקות עמוקים לגבי שני השירים שתרם. בראיון לבי.בי.סי בשנת 1974 הוא התוודה בכנות מפתיעה: "אני חושב שהשיר TEARS IN THE MORNING נוטה יותר מדי לכיוון הפופ. זה שיר שלא התאים ללהקה וזו הייתה טעות שלי להביא לה אותו. והלוואי ולא הייתי מקליט את DEIRDRE עם הלהקה". בנוגע ל- TEARS IN THE MORNING, אני מאד אוהב את מה שקורה פה - עם האקורדיון, הויבראפון ושאר התיזמור. הרי גם פול מקרטני אהב לשים דברים כאלו לצד שירי הרוק שלו.

למרות הסתייגויותיו של ג'ונסטון, הוא הודה שזה עדיין תקליט אהוב עליו מאוד. אפילו המוח המוזיקלי, בריאן וילסון, לא היה מרוצה לחלוטין. הוא אמר למגזין רולינג סטון: "אני חושב שזרקנו ממנו שיר אחד ממש טוב. התקליט לא מספק אותי כמו שהיה צריך. יש פה ושם דברים שלא הייתי צריך לעשות בו". ובכל זאת, הוא שמר על אופטימיות זהירה: "אם ישמיעו אותו היטב ברדיו, הוא יזכה להצלחה שמגיעה לו".

הביקורות היו טובות לרוב אבל הרדיו שתק. והקהל? הוא פשוט לא הגיע. בארצות הברית, SUNFLOWER הפך לכישלון מסחרי צורב, התקליט הכי פחות נמכר של הלהקה עד אז. הוא הגיע בשיאו למקום ה-151 המביך בבילבורד (בעוד הסינגל ADD SOME MUSIC TO YOUR DAY נתקע במקום ה-64 בלבד) וצנח משם במהירות. רק קומץ המעריצים האדוקים, שמספרם הלך והידלדל, טרח לרכוש עותק. באנגליה, לשם שינוי, המצב היה מעט טוב יותר כשהתקליט יצא בנובמבר והצליח להגיע למקום ה-29. אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. המכירות החלשות הכניסו את חברי הלהקה לדיכאון עמוק. פרד ווייל, ששימש אז כמנהל הלהקה, תיאר את האווירה הקשה: "אני זוכר שנערכה פגישה עם הלהקה ובה הסברתי להם שמדובר בתקופה, שעליהם לחרוק שיניים ולהמשיך לתת לקהל המעריצים שכן נשאר את מה שהם אוהבים. אבל הביץ' בויז ממש לא האמינו בעצמם אז".

דווקא כשהיו בשפל המדרגה, הופיע מושיע בדמותו של שדרן רדיו אמריקאי כריזמטי בשם ג'ק ריילי. הוא פגש את הלהקה המיואשת והכריז בביטחון שיש ביכולתו לעצב מחדש את תדמיתה ולהתאים אותה לעשור החדש. חברי הלהקה, שהיו זקוקים נואשות לזריקת עידוד, קפצו על ההזדמנות ומינו אותו למנהל החדש שלהם. הראשון ששילם את המחיר היה המנהל הקודם, ווייל, שמצא את עצמו בחוץ בן לילה. "יום אחד נכנסתי למשרדי וגיליתי להפתעתי את ג'ק יושב במקומי", סיפר ווייל. "שאלתי אותו לפשר מעשהו, אז הוא ענה שהוא רק משתמש בטלפון ותיכף ייצא. אבל אז הבנתי שיש פה הרבה מעבר לזה ועזבתי את הלהקה עם המניפולטור שלה".

ריילי לא בזבז זמן והחל במהפכה. הוא הציב תנאים חדשים וברורים. קודם כל, כל אחד יתלבש בסגנונו האישי. שנית, קארל וילסון, ולא בריאן המסוגר, יוכתר רשמית כמנהיג המוזיקלי החדש של הלהקה. והשינוי המשמעותי ביותר: לא עוד שירי אהבה תמימים, אלא שירים שעוסקים במודעות סביבתית, פוליטיקה ונושאים חברתיים (מהלך שהכשיר את הקרקע לאלבומם הבא והמוערך SURF'S UP). הוא גם הכריח את חברי הלהקה להדליף לתקשורת מסר מחוכם: זה בטוח כעת להקשיב לביץ' בויז. הסיסמה השיווקית הזו לא נולדה בחלל ריק. ריילי סיפר: "פעם אחת קיבלתי מכתב ממישהו מטקסס, שסיפר לי כי נהג להחביא תקליט של הביץ' בויז בין התקליטים של לד זפלין וג'ת'רו טול, כדי שלא יצחקו עליו. החלטתי לקחת את סיפורו ולהפוך את זה לסיסמה שיווקית". הוא הבין את לב הבעיה: "אנשים ממש פחדו להקשיב לביץ' בויז בשנת 1970".

בביקורת על התקליט במגזין רולינג סטון נכתב אז על התקליט: "לאחר תקופה ארוכה של התאוששות מסמים ומאסונות אחרים, הפיקו הביץ' בויז סוף סוף אלבום שיכול לעמוד ברמתו של PET SOUNDS. המורכבות הווקאלית והאינסטרומנטלית שאפיינה אותם בעבר חזרה, והתוצאה מצדיקה במידה רבה את האמונה, האבסורדית אולי, שחלקנו החזקנו בה – שהביץ' בויז עדיין מסוגלים להפיק אלבום רוק מעולה, או ליתר דיוק, אלבום רוק-קליל מעולה. סביר להניח שרשתות שיווק אופנתיות יתכנתו את האלבום הזה להשמעה בטוחה בין מדפי הירקות הקפואים והפירות המשומרים.

עם זאת, ולמרבה הצער, חולשתם הלירית של הלהקה נותרה בעינה, גם אם היא אינה בולטת כפי שהייתה ביצירות צבעוניות מהעת האחרונה כמו התקליט FRIENDS. במה שהוא בעיקרו אוסף פשוט של שירי אהבה, דניס וילסון בוחן היבטים של רית'ם אנד בלוז, בעוד בריאן ממשיך לעבוד במסגרת הייחודית לו. כל הרצועות מבוצעות בתשומת לב ובהקפדה שלעיתים קרובות היו חסרות במוזיקה של הלהקה לאחר GOOD VIBRATIONS, כאילו התגברו חבריה על המודעות העצמית הכרוכה בהפעלת 'מפעל' הומוגני כמו יצירת תקליט חדש של הביץ' בויז.

בכל מקרה, החומרים החדשים של בריאן נהדרים, ואיכות הסטריאו כאן עולה בהרבה על המיקס של, למשל, האלבום ABBEY ROAD של הביטלס – וזה הודות לטכנאי ההקלטות המבריק סטיבן דספר, שיצר מערך סאונד ייחודי שהעניק לאלבום עומק צליל תלת-ממדי ועשיר מאין כמותו. האפקטים עדינים, למעט ההד הצעקני בשיר ALL I WANNA DO, שהופך אותו לחוויה סוחפת (ומה שרולינג סטון כינו אז "הד צעקני", הוא בפועל יצירת מופת שהקדימה את זמנה בשלושה עשורים והמציאה במו ידיה את סגנונות ה-DREAM POP וה-CHILLWAVE המודרניים!). ככלל, זהו ללא ספק אלבום הביץ' בויז הטוב ביותר מזה זמן רב. הוא גורם לתהות אם מישהו עדיין מקשיב למוזיקה שלהם, או בכלל מתעניין בה".

במבחן הזמן, SUNFLOWER קיבל לבסוף את מעמד התהילה הראוי לו: אלבום מופתי, חם ואנושי, שמוכיח שגם כשהעולם מפנה לך עורף – המוזיקה הטובה מנצחת הכל. מה שמבדיל את התקופה הזו של "יופי שנשכח" מ"מסע הבינוניות" שהלהקה יצרה בהמשך הדרך עם אלבומים שבעיקר מחזרו תהילת עבר עבור מעריצי סרף-רוק מזדקנים. כאן הבנים לא נשמעו כמו ניסיון פתטי לסחוט נוסטלגיה. משפחת וילסון והחברים עדיין חיפשו צלילים חדשים ועיבדו הרמוניות בדרכים שלא עשו מעולם – יצירתיים, משכנעים ומלאי קסם התוצר הסופי – גם אם הוא קצר – פשוט יעשה לכם את היום. וזה יהיה יום נהדר, פורח ושטוף שמש בדיוק כמו שצריך!

הלילה בו דילן חזר, הביטלס צפו מהקהל וכולם נשארו עם טעם של עוד. ב-31 באוגוסט בשנת 1969 הופיע בוב דילן מול הביטלס ומול אלפים אחרים! איזה מעמד מטורף ובלתי נתפס זה היה! תחשבו על זה רגע: פסטיבל וודסטוק התרחש ממש שבועיים קודם לכן כמעט בחצר האחורית של דילן במדינת ניו יורק, אבל בוב — בעקשנות הדילנית הטיפוסית שלו — סירב להופיע שם, ודווקא ארז את המזוודות וחצה את האוקיינוס כדי לעשות את הקאמבק ההיסטורי שלו באי בריטי קטנטן!

זה היה הרגע בו כל עולם המוזיקה עצר את נשימתו. התאריך הוא 31 באוגוסט 1969, והמקום הוא האי ווייט הקטן מול חופי אנגליה. על הבמה, מול קהל עצום של כ-150,000 איש, עמד בוב דילן, לבוש בחליפה לבנה צחורה, מוכן לשבור שתיקה של שלוש שנים. ומי התחבא שם בין אלפי המעריצים הנרגשים? לא פחות משלושה חברי הביטלס (ג'ון לנון, רינגו סטאר וג'ורג' האריסון), שהגיעו במיוחד כדי לחזות בקאמבק המדובר ביותר של העשור. ולא רק הם - מתחם ה-VIP של הפסטיבל נראה כמו מועדון האלים של הרוק. כולם ישבו שם פעורי פה ומתוחים לקראת המוזיקה שתבקע מהרמקולים.

הכל התחיל מרעיון שנשמע כמו הזיה מוחלטת במשרדי ההפקה של האחים פולק, המארגנים של פסטיבל האי ווייט. אחרי שהביאו את להקת ג'פרסון איירפליין ככוכבת הראשית לפסטיבל הקודם, הם חיפשו שם שיטלטל את העולם. ואז, ביל, האח הצעיר במשפחה, זרק לחלל האוויר שאלה גורלית: "מה דעתכם שנביא את בוב דילן?". על הנייר זה נשמע מופרך. דילן, שהפך לדמות כמעט מיתולוגית, התאדה מהבמות ומהחיים הציבוריים לאחר תאונת אופנוע מסתורית בשנת 1966. הוא הסתגר, הוציא תקליטים אבל נמנע מהופעות, והשאיר מיליוני מעריצים ותקשורת שלמה במתח שיא לקראת חזרתו. באותן שנים הוא אמנם הוציא תקליטי קאנטרי-פולק שקטים כמו JOHN WESLEY HARDING ו-NASHVILLE SKYLINE, אבל הופעה חיה מול קהל המוני? זה נחשב לחלום באספמיה. דילן פשוט תיעב את ההיפים שהסתובבו לו סביב הבית בוודסטוק, והעדיף להסתגר בשקט עם משפחתו.

אבל האחים פולק לא היו אנשים שמוותרים בקלות. הם החליטו ללכת על כל הקופה. הם הכינו חוברת מהודרת בשם 'לתשומת ליבו של בוב דילן', עם צילומים מרהיבים של נופי האי, והציגו את כל האירוע כחופשה משפחתית מפנקת. ההצעה הייתה כזו שקשה לסרב לה: חופשה על חשבונם, רכב עם נהג צמוד, ואפילו הפלגה טרנס-אטלנטית חלומית על ספינת הפאר QE2. כדי למתק את העסקה, הם הוסיפו צ'ק על סך 50,000 דולרים, סכום אדיר באותם ימים. ריי פולק לא הסתפק במשלוח החוברת וטס אישית לארצות הברית כדי לנהל את המשא ומתן. זמן קצר לאחר מכן, הכותרת הראשית של עיתון המוזיקה מלודי מייקר זעקה בהתלהבות: "דילן מגיע!". זאת הייתה סנסציה בקנה מידה עולמי. האיש שהתחבא במחילתו במשך שנים, הסכים לחזור לאור הזרקורים, והאחים פולק היו אלה שהצליחו לפתות אותו החוצה. זו הייתה הוכחה ניצחת שלפעמים תעוזה בריטית טהורה וחזון גרנדיוזי יכולים להזיז הרים!

הדרמה, עם זאת, רק החלה. רגע לפני העלייה לספינה המפוארת, בנו של דילן נפצע בראשו מדלת בתא הנוסעים. המשפחה המודאגת מיהרה לבית החולים, והספינה הפליגה בלעדיהם. למרבה המזל, הפציעה התבררה כקלה, ודילן, נחוש לא לאכזב, החליט להמשיך כמתוכנן. במקום שייט מפנק, עלתה משפחת דילן על מטוס ונחתה באנגליה. הם שוכנו בחווה מבודדת ליד במברידג', שם כבר המתינו להם חברי להקת הליווי הקבועה שלו, הבאנד. הגיטריסט רובי רוברטסון סיפר מאוחר יותר שהחזרות היו מתישות ואינטנסיביות. דילן, מלא התלהבות לקראת החזרה לבמה, פשוט לא הפסיק לנגן. "פסטיבל האי ווייט הוא כמו חיים חדשים עבורי", התוודה דילן בפני עיתונאי. "אני לא מתוח. בעצם, אני כן מתוח, כי עבר המון זמן".

החווה הפכה עד מהרה למוקד עלייה לרגל. ג'ורג' האריסון, חבר קרוב ומעריץ של דילן, הגיע עם אשתו פאטי כדי לבלות עם חברו. השניים ניגנו יחד להנאתם ואפילו מצאו זמן למשחק טניס. אחריהם הגיעו גם ג'ון לנון ורינגו סטאר עם נשותיהם, וכולם יחד נסעו לאזור הפסטיבל כדי להיות חלק מהקהל. החיבור בין דילן לג'ורג' האריסון היה חם ויצירתי במיוחד; חודשים ספורים קודם לכן הם ישבו יחד בוודסטוק וכתבו את השיר המרגש I'D HAVE YOU ANYTIME (שפתח בהמשך את אלבום המופת המשולש של ג'ורג', ALL THINGS MUST PASS). הנוכחות של שלושה מה"פ'אב פור" בשטח הפסטיבל שפכה עוד שמן של זוהר למדורת ההתרגשות.

ובינתיים, הקהל העצום קיבל מופעי חימום מהטובים ביותר שהיו לעולם הרוק להציע. להקת THE NICE, עם הקלידן הפרוע קית' אמרסון, הדהימה את כולם כשאמרסון החל לטלטל את אורגן ההאמונד שלו ולתקוע בו סכינים באקסטזה. להקת המי עלתה עם אופרת הרוק המהפכנית שלה TOMMY וסיפקה הופעה מחשמלת, אחרי שבקשתה לנחות עם מסוק ישירות על הבמה נדחתה בנימוס. גם ג'ו קוקר, בלוז חשוף ונשמה גדולה, כבש את הקהל עם הביצוע שלו לשיר של הביטלס, וכמוהו גם להקות כמו מודי בלוז ו-FREE. הקהל כבר היה באופוריה טוטאלית.

ואז הגיע הרגע הגדול. שלושת חברי הביטלס התיישבו בקהל, ודילן עלה לבמה. "נהדר להיות פה", הוא אמר בפשטות, ופתח במופע שהיסטוריה שלמה חיכתה לו. אבל אז, משהו הרגיש לא בסדר. ההופעה, שכולם ציפו שתהיה מרתון ארוך של שלוש שעות, הסתיימה אחרי קצת פחות משעה. דילן ירד מהבמה והשאיר מאחוריו 150,000 איש המומים, עם טעם עצום של עוד. האכזבה הייתה גדולה. ג'ון לנון הודה מאוחר יותר שהוא כמעט קפץ על הבמה עם ג'ורג' ורינגו כדי לג'מג'ם עם דילן ולהאריך את המופע, אבל אז הבין שמהלך כזה עלול להתפרש על ידי התקשורת כניסיון "לגנוב את ההצגה" ולייצר כאוס. פול מקרטני, אגב, נשאר בבית עם אשתו לינדה, שילדה את בתם מרי ימים ספורים לפני הפסטיבל. הסט של דילן והבאנד כלל אמנם 17 שירים מהודקים — ביניהם פתיחה מפתיעה עם SHE BELONGS TO ME, שירים אקוסטיים כמו WILD MOUNTAIN THYME ו-IT AIN'T ME, BABE, לצד פניני קאנטרי נהדרות כמו I THREW IT ALL AWAY ו-I'LL BE YOUR BABY TONIGHT. הוא אפילו לקח קלאסיקות רוק מחוספסות כמו MAGGIE'S FARM ו-HIGHWAY 61 REVISITED והפך אותן לקטעי קאנטרי-שאפל קלילים ומחויכים! מי שציפה לדילן הזועם, הצרוד והנושך של 1966 קיבל זמר קאנטרי מתוק ומאופק עם קול ה'קרונר' החלקלק של תקופת NASHVILLE SKYLINE.

וחברי הביטלס העניקו לדילן מתנה מיוחדת במינה: עותק מוקדם של תקליטם החדש, ABBEY ROAD, שטרם יצא אז לחנויות. באוויר עוד ריחפה שמועה על ג'אם סשן ענק שיסגור את הפסטיבל, אבל כפי שדווח במלודי מייקר: "זה יקרה רק אם בוב יאשר". בסופו של דבר, זה לא קרה. ההופעה של דילן באי ווייט נותרה אירוע חד פעמי, קצר ומסתורי, בדיוק כמו האיש עצמו. קאמבק שהבטיח רבות, השאיר את כולם בציפייה דרוכה, ונעלם אל תוך הלילה. אבל הו, איזה לילה בלתי נשכח זה היה - מפגש פסגה שבו גדולי הרוק של שנות השישים עמדו וצפו זה בזה תחת כיפת השמיים באי הבריטי, ברגע היסטורי שלעולם כבר לא יחזור! נכון שהייתם רוצים לעמוד שם כמוני ולראות את כל זה?

האיש שצייר לנו חלומות פרוגרסיביים. ב-31 באוגוסט בשנת 1944 נולד רוג'ר דין, מעצב עטיפות התקליטים הבריטי הנודע. מבחינתי, מדובר באיש שהגדיר בדיוק איך הפנטזיה של כולנו צריכה להיראות ולהישמע.

רוג'ר דין - גם אם השם לא מצלצל לכם מוכר, אתם תזהו מיד את העולמות המופלאים האלו אם גדלתם על תקליטים של להקות כמו יס, אוריה היפ, גרינסלייד וכאלו: איים מרחפים בשמיים, דרקונים מרהיבים, נופים חייזריים וארכיטקטורה שנלקחה מספרי פנטזיה. כמה פעמים ישבתי בשנותיי המוקדמות יותר מול הפטיפון, מחזיק עטיפת GATEFOLD כפולה שנפתחת כמו שער ליקום מקביל, ובוהה בציורים של רוג'ר דין שעות בזמן שהסינטיסייזרים וההאמונד והמלוטרון שרפו את הרמקולים? אז ב-31 באוגוסט 1944 נולד האיש שאחראי לכל הטוב הזה, שהפך את עטיפת התקליט לאמנות צרופה, כזו ששואבת אותי פנימה עוד לפני שהמחט נוגעת בוויניל.

לחובבי הרוק המתקדם והקלאסי, דין הוא לא פחות מארכיטקט של נופי הנפש המוזיקליים. הוא האיש שיצר פורטלים ויזואליים לעולמות הצליל של להקות רבות, ובכך לא רק סייע למכירות התקליטים להמריא, אלא גם חצב את הזהות החזותית שלהן בתודעה. זה היה דיבוק אמיתי: אי אפשר להקשיב ליצירה CLOSE TO THE EDGE של יס מבלי לראות צבע עז של ירוק בעיניים. אי אפשר לשמוע את היצירה HEART OF THE SUNRISE בלי לדמיין תיבת נוח ששטה מעל כדור הארץ. ומעבר לעבודה המופלאה שלו בצבעי מים, גואש ו-AIRBRUSH, דין בכלל הוכשר כמעצב תעשייתי ב-ROYAL COLLEGE OF ART בלונדון – מה שמסביר את המבנים האורגניים, הגשרים המתעקלים והבתים דמויי הפטריות שנראים כאילו צמחו מתוך הקרקע. עבודתו הייתה מוסיקה בפני עצמה.

הכל התחיל בשנת 1968, כשדין קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו לעצב עטיפה לתקליט הבכורה של הלהקה הבריטית GUN. העיצוב היה מופשט ודינמי, וסיפק הצצה מוקדמת לסגנון הפרוג הנועז שיגדיר אותו בעתיד. אבל הפריצה האמיתית, זו ששינתה את המשחק, הגיעה בתחילת שנות השבעים עם החיבור הגורלי ללהקת יס. העטיפה הראשונה שעיצב עבורה, לתקליט FRAGILE, הציגה כוכב לכת שעומד על סף התפרקות, דימוי ויזואלי מדויק לנושאים של שבריריות ויצירה שהדהדו מהמוזיקה.

שנה לאחר מכן, ב-1972, דין הלך צעד אחד קדימה וברא את הלוגו המפורסם ביותר של יס, לוגו הבועה הגלי והאורגני שפיאר את עטיפת המופת CLOSE TO THE EDGE. האלבום הזה, שנחשב בעיניי עד היום לפסגת הפרוג העולמי, הציג עטיפה חיצונית מינימליסטית וירוקה, אך כשפתחתי אותה נגלה מראה עוצר נשימה: אגם אינסופי ומפל מים שזורם אל תוך החלל מראש צוק בודד. באופן משעשע, דין סיפר שאת הלוגו האייקוני הזה הוא עיצב לגמרי על דעת עצמו, ללא ידיעת הלהקה, במהלך נסיעה ברכבת לברייטון. הוא פשוט הרגיש שהם צריכים לוגו. כשהגיע ליעד, העיצוב כבר היה מוכן. החיבור היה כל כך מוצלח שדין המשיך לעצב גם את במות המופעים העצומות של הלהקה, והפך את ההופעות שלהם לחוויה טוטאלית, על-חושית, שבה הקהל צלל פיזית לתוך עולמות הפנטזיה שלו. הוא בנה להם תפאורות ענק שנראו כמו שלדי לווייתנים וצמחים חייזריים, והמשיך לצייר אלבומים כמו אלבום ההופעה המשולש YESSONGS שבו ארבעת הציורים מציגים סיפור של בריאת עולם, דרך המיסטיקה של TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS, הנופים הקודרים והמאיימים של RELAYER וגם עטיפת תקליט אוסף בשם YESTERDAYS (ובהמשך תקליט אוסף נוסף של יס בשם CLASSIC YES ואלבום הופעה בשם YESSHOWS).

באותה שנת 1972, בראיון למגזין מלודי מייקר, הוא הטיל פצצה קטנה: "יש אנשים שלא מבינים את החשיבות של עטיפת תקליט. מה שכן, המוסיקה שבתקליט מסוים לא השפיעה עליי מעולם ליצור עטיפה כזו או אחרת. המוסיקה היא לא מה שמניע אותי לצייר עטיפות. הרעיונות באים אצלי בעיקר משם המיועד לתקליט או משם הלהקה". ההצהרה הזו הדהימה רבים, אך היא חשפה את גישתו הייחודית: הוא לא אייר את המוזיקה, הוא ברא עבורה יקום מקביל. תחשבו על האירוניה המטורפת: אנחנו מדמיינים את הציורים שלו בכל צליל ובכל סולו של סטיב האו, בזמן שדין בכלל לא הקשיב למוזיקה כשהוא צייר אותם! הקסם האמיתי נולד מהחיבור המיסטי והעיוור שבין העין לאוזן.

עד מהרה, דין הפך למעצב מבוקש ויקר. באמצע שנות השבעים, כל עטיפה שלו כבר עלתה למזמינים סכום נאה של שלושה אפסים בליש"ט. אבל דין לא הסתפק בזה. הוא היה אמן עם חוש עסקי מפותח, ודרש לקבל אחוזים ממכירות התקליטים שעבורם יצר, מהלך חריג ונועז באותה תקופה. הוא הבין מצוין את מה שחברות התקליטים ניסו להדחיק: אנשים קנו את התקליטים שלו כפריטי אמנות לכל דבר, לפעמים עוד לפני שבכלל ידעו מה מוקלט בפנים. הוא התעקש שהזכויות על הציורים המקוריים יישארו שלו וניהל מאבקים מול חברות התקליטים כדי לקבל אותם בחזרה לאחר ההדפסה. הוא הודה שזה לא תמיד היה קל, אבל הוא עמד על שלו.

השפעתו של דין חרגה הרבה מעבר לעבודתו עם יס. הוא היה אחראי לעטיפות בלתי נשכחות של להקות כמו אוריה היפ, בעיקר בתקליטים DEMONS AND WIZARDS ו-THE MAGICIAN'S BIRTHDAY. מי שהחזיק את האלבומים האלה זוכר היטב את הצבעוניות המכשפת שהלבישה באופן מושלם המנונים כמו EASY LIVIN ו-THE WIZARD. הוא גם חתום על עטיפות הקאלט של להקת ההארד-רוק BUDGIE, על יצירות עבור GREENSLADE והוא גם יצר את הדרקון המרהיב עבור הסופרגרופ ASIA בתקליט הבכורה שלה מ-1982, שהביא לנו את הלהיט HEAT OF THE MOMENT.

דין אף הרחיב את היצירה שלו לעולם משחקי המחשב, כשעיצב עטיפות ולוגואים בלתי נשכחים עבור חברת PSYGNOSIS למשחקים כמו SHADOW OF THE BEAST.

שנים רבות לאחר מכן, עולמות הפנטזיה של דין עלו לכותרות בהקשר מפתיע. בשנת 2013, הוא תבע את הבמאי ג'יימס קמרון בסכום של 50 מיליון דולר בטענה שהסרט שובר הקופות AVATAR העתיק באופן בוטה 14 מיצירותיו המפורסמות, במיוחד את רעיון האיים המרחפים. בית המשפט דחה לבסוף את התביעה בנימוק שאי אפשר להחזיק בזכויות יוצרים על רעיון כללי כמו איים צפים, אך עבור מיליוני מעריצים ברחבי העולם, הדמיון בין כוכב פנדורה לעולמות של דין היה ברור כשמש. אז רוג'ר דין אולי הפסיד בקרב המשפטי, אבל ניצח בקרב על התודעה. הוא היה שם קודם, והוא יצר את הפנטזיה הזו הרבה לפני שהוליווד חלמה עליה. ועבורנו, המשוגעים לצלילי הפרוג ולריח של תקליט ישן שנפתח, העולמות של רוג'ר דין יישארו לעד המקום שבו המוזיקה מקבלת כנפיים.

קארן קארפנטר: הנישואים שהפכו לסיוט הוליוודי. ב-31 באוגוסט בשנת 1980 התחתנה קארן קארפנטר (הזמרת-מתופפת בצמד הקארפנטרס) עם בעלה הראשון והיחיד, יזם נדל"ן בקליפורניה בשם טום בוריס. זה לא הסתיים טוב... בלשון המעטה הפרועה...

מאחורי הקול הענוג והחיוך המתוק של קארן קארפנטר, הסתתרה דרמה אישית מטלטלת. עבור כל מי שמאוהבים כמוני בפופ הסיקסטיז והסבנטיז המושלם – בהרמוניות הקוליות המופלאות, בעיבודים הגאוניים של אחיה ריצ'רד ובתיפוף הפנומנלי שלה (כן, האישה הזו הייתה מפלצת תופים מבריקה!) – סיפור נישואיה הקצרים והרי האסון ליזם הנדל"ן טום בוריס הוא יותר מסתם רכילות צהובה, זהו שיעור כואב על אהבה, בגידה והמחיר הנפשי של תהילה. מסע ברכבת הרים של רגשות.

קארן קארפנטר, המתופפת בעלת קול הקטיפה של הצמד CARPENTERS, הייתה בנקודת שפל אישית כשפגשה את טום בוריס באפריל 1980. רק שנה קודם לכן, ב-1979, היא השקיעה את נשמתה בהקלטת אלבום סולו בניו יורק עם המפיק פיל רמון, שנקרא בפשטות KAREN CARPENTER. הפרויקט הזה, שהציג צד בוגר ופ'אנקי יותר שלה, נרמס באכזריות על ידי חברת התקליטים וריצ'רד, מה שהותיר אותה שבורה, חסרת ביטחון ונואשת לעוגן רגשי. היא הייתה בת 30, כמהה לנורמליות, לבעל אוהב ולמשפחה משלה, הרחק מאור הזרקורים. בוריס, יזם נדל"ן גרוש המבוגר ממנה בעשור ועם בן בגיל 18, נראה כמו התשובה לכל תפילותיה. הוא היה מקסים, מתוחכם, איש העולם הגדול שהרעיף עליה תשומת לב ומתנות. החיזור היה מסחרר ומהיר, אולי מהיר מדי. תוך חודשים ספורים הם כבר היו מאורסים. חבריה הקרובים ואפילו אחיה ושותפה המוזיקלי, ריצ'רד, הרימו גבה. משהו הרגיש להם לא בסדר, הם חששו שהוא אופורטוניסט, אבל קארן הייתה מאוהבת עד מעל לראש.

ב-31 באוגוסט 1980, השניים נישאו בטקס מפואר וראוותני במלון בוורלי הילס (בחדר הקריסטל הנוצץ לעיני 350 אורחים נרגשים), בנוכחות כל המי ומי של תעשיית המוזיקה. קארן אפילו שרה לבעלה הטרי שיר מקורי ומרגש, BECAUSE WE ARE IN LOVE (THE WEDDING SONG), שנכתב במיוחד לאירוע על ידי ריצ'רד קארפנטר וג'ון בטיס. השיר הזה חתם את התקליט הבא של הצמד, MADE IN AMERICA.

האירוניה? עטיפת האלבום MADE IN AMERICA הציגה ציור דיוקן חם בסגנון אמריקנה של האמן דייוויד מקמאקן, שבו קארן נראית זוהרת ומחייכת לצד ריצ'רד, אך למעשה הציור הסווה את הרזון המדאיג שלה ואת הסבל הנורא שעברה באולפן בעת הקלטת פנינים כמו TOUCH ME WHEN WE'RE DANCING ו-(WANT YOU) BACK IN MY LIFE AGAIN. עד שהתקליט הגיע לחנויות ביוני 1981, פחות משנה אחרי החתונה הנוצצת, הנישואים של קארן כבר היו בדרך הבטוחה להתרסקות.

בכמה הזדמנויות, לפני החתונה, הבעל פינק את קארן ומשפחתה בטיולים יקרים ביאכטות. "אה, יש לי שש כאלה", הוא התפאר בפניה. האגדה התנפצה לרסיסים במהירות אכזרית. קארן גילתה שהאיש שהציג את עצמו כמיליונר הוא למעשה פושט רגל שחי הרבה מעבר ליכולותיו. המכוניות המפוארות, היאכטות - הכל היה הצגה אחת גדולה. זמן קצר אחרי שהחליפו טבעות, הוא החל לבקש ממנה כסף. תחילה סכומים קטנים, ואז סכומים גדולים יותר, 35,000 דולר פה, 50,000 דולר שם. קארן, שהייתה חסכנית מטבעה למרות הונה, מצאה את עצמה מממנת את אורח החיים הפזרני של בעלה. בסופו של דבר, לא נותר לה כסף נזיל, רק מניות והשקעות. התברר שטום לא יכול היה להרשות לעצמו דבר, אפילו לא את טבעת הנישואין שהעניק לה. אבל הבעיות הכספיות היו רק קצה הקרחון. קארן החלה לשתף חברים בחששותיה העמוקים. טום לא היה רק נוכל פיננסי, הוא היה גם קר רגשית, חסר סבלנות ואלים. היא פחדה מהתפרצויות הזעם שלו. וכאילו כל זה לא הספיק, קרתה לפני כן מכה קשה ומשפילה אף יותר.

טום הטיל עליה פצצה ימים ספורים לפני החתונה עצמה כשבישר לה שכרת את צינור הזרע. קארן המזועזעת, שדיברה אותו קצת לפני כן על רצונה למשפחה, התחננה לבטל את האירוע, אך אמה אגנס דרשה ממנה להמשיך בחתונה כדי למנוע סקנדל ציבורי מול מאות האורחים והעיתונאים שכבר הוזמנו. כן, הוא הסתיר ממנה את הפרט המכריע הזה לאורך כל החיזור והאירוסין, בידיעה ברורה שזהו הדבר החשוב לה ביותר. הגילוי הכה בקארן כמו רעם ביום בהיר והותיר אותה שבורת לב ונבגדת. חברה קרובה סיפרה מאוחר יותר שקארן התקשרה אליה כשהיא בוכה בהיסטריה. טום לא רק שלא הביע חרטה, אלא גם הוסיף חטא על פשע כשלעג לה ואמר שלעולם לא היה שוקל להביא איתה ילד, וכינה אותה "שקית של עצמות".

קארן הייתה מודעת היטב לכך שהמשקל שלה צנח מאז חתונתה איתו בשנה הקודמת, אבל לשמוע מילים כה קשות היה דבר בלתי נסבל. כשהמתחים הסלימו, בריאותה של קארן החלה להידרדר. המאבק שלה באנורקסיה נרבוזה, שנמשך כבר כמה שנים (עוד מימי תור הזהב של אלבומי המופת CLOSE TO YOU, A SONG FOR YOU ו-HORIZON), החמיר תחת העומס הרגשי של הנישואים הכושלים. חברים קרובים הבחינו בה הופכת שברירית יותר ויותר, ולעתים קרובות היא הייתה עייפה וחרדה. למרות מאמציה לשמור על תדמית ציבורית של אושר, הקרובים אליה ביותר יכלו לראות את המחיר שנישואיה גובים ממנה פיזית ורגשית.

בעידוד משפחתה וחבריה, ב-1 בספטמבר 1981, קארן נפגשה עם עורך דין ותיקנה את צוואתה כדי להבטיח שבוריס לא יראה סנט מנכסיה ומזכויות היוצרים על השירים הבלתי נשכחים שלה. היא עדיין לא הייתה מסוגלת להגיש את בקשת הגירושין, אך היה ברור שהיא נעה בכיוון הנכון. לבסוף, היא הגישה את הבקשה. למרבה הטרגדיה, היא לא הספיקה לחתום על מסמכי הגירושין הסופיים כשמתה ב-4 בפברואר 1983. ביום שישי שבו לבה נדם בבית הוריה, היא הייתה אמורה לפגוש את עורך דינה כדי לחתום על הניירות שישחררו אותה סופית מכבליו.

מכיוון שהם עדיין היו נשואים כחוק, טום בוריס הופיע להלווייתה, הודיע שהוא בעלה ועשה בעיות בשחרור גופתה למשפחה. במחווה תיאטרלית ומקוממת במהלך הטקס, הוא ניגש לארון הקבורה הפתוח והשליך לתוכו את טבעת הנישואין שלו. מאוחר יותר, הוא עוד התקשר לבית משפחת קארפנטר ודרש לקבל את אלבום תמונות החתונה. לאחר מכן, הוא התחתן בשנית ומעולם לא הסכים לדבר על יחסיו עם קארן, כשהוא טוען: "יש הסכם ביני לבין הקארפנטרס שאני לא מגלה דבר".

כיצד שיר פופ אחד שינה את פניה של להקת ריינבאו לנצח. ב-31 באוגוסט בשנת 1979 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת ריינבאו, עם השיר SINCE YOU'VE BEEN GONE.

היה זה היום האחרון של קיץ 1979, ה-31 באוגוסט, כאשר תקליטון חדש נחת בחנויות התקליטים באנגליה ועתיד היה לזעזע את עולמם של מעריצי הרוק הכבד בכלל ושל ריצ'י בלקמור בפרט. על הלייבל התנוסס שמה של להקת ריינבאו, והשיר, SINCE YOU'VE BEEN GONE, היה קליט, מלודי וממוקד רדיו באופן חשוד. השיר יצא כסינגל המוביל מתוך האלבום הרביעי של הלהקה, שזכה לשם האירוני משהו, DOWN TO EARTH, ואכן – הלהקה נחתה מעולם הדרקונים היישר אל המציאות המסחרית. תוך שבועות ספורים, השיר זינק במצעדים, הפך ללהיט ענק (הוא הגיע עד למקום השישי במצעד הבריטי, הישג חסר תקדים עבורם עד לאותו רגע!) והביא ללהקה קהל חדש ורחב.

אך מתחת לפני השטח, ההצלחה המסחררת הזו יצרה קרע עמוק וברוטלי, כזה שהרחיק מהלהקה את גרעין המעריצים הנאמן שליווה אותה מראשית דרכה והוביל להתפרקות ההרכב המפואר שלה. זהו סיפור על מהלך עסקי מבריק שהיה גם בגידה אמנותית צורבת, אבל בינינו, בואו נודה באמת – איזו "בגידה" מהממת ומקפיצה זו הייתה!

כדי להבין את גודל השבר, צריך לחזור אחורה בזמן. השיר כלל לא נכתב על ידי הלהקה. המקור שייך למוזיקאי בשם ראס באלארד, גיטריסט וכותב מוכשר שהיה חבר בלהקת ארג'נט. באלארד הקליט את השיר עבור תקליט הסולו שלו בשנת 1975, שנקרא WINNING, אך גרסתו, שהייתה רכה יותר ופופית בהרבה, עם נוכחות בולטת של פסנתר, עברה מתחת לרדאר ולא זכתה לתשומת לב מיוחדת. היא המתינה שם בשקט, פצצת פופ רדומה.

עד לאותה נקודה, ריינבאו הייתה מפלצת רוק כבד. תחת הנהגתו של בלקמור והגרון האימתני של הסולן רוני ג'יימס דיו, הלהקה יצרה תקליטים שהיו אפופי מסתורין, עם טקסטים על קוסמים, דרקונים וטירות עתיקות, ואורכם של השירים היה לעיתים קרובות ארוך ומפותל, מה שנתן במה נרחבת לנגינת הגיטרה הפנומנלית של בלקמור. אך שלטון האופל והפנטזיה עמד להסתיים. דיו, שדגל בכיוון הכבד והמיסטי, מצא עצמו מחוץ ללהקה, לאחר שסירב בתוקף לשיר שירי אהבה קלילים או להתמסר לרדיו, ובמקומו הונחת זמר חדש, גרהם בונט, בעל קול מחוספס ועבר מוזיקלי שנטה יותר לכיוון הרית'ם אנד בלוז.

הכניסה של בונט ללהקה היא אחת האנקדוטות הקורעות בתולדות הרוק: הוא הופיע לאודישנים עם שיער קצר מוקפד, משקפי טייסים וחולצה הוואית פרחונית! הוא נראה יותר כמו סוכן ביטוח או פלייבוי במיאמי מאשר זמר של להקת מטאל. בלקמור והחבר'ה היו בהלם מוחלט מהלוק שלו שלא תאם בכלל את התדמית הקודרת שלהם, אבל ברגע שהוא פתח את הפה ויריקה של עוצמה וולקנית יצאה לו מהגרון – הם נשארו פעורי פה וידעו שהוא האיש שלהם.

אך השינוי הגדול באמת התרחש מאחורי הקלעים. לתמונה חזר הבסיסט רוג'ר גלובר, אותו בלקמור פיטר בבושת פנים מלהקתם המשותפת, דיפ פרפל, שש שנים קודם לכן. גלובר הובא במקור רק כדי להפיק את התקליט הבא של ריינבאו אך מצא את עצמו לפתע גם כבסיסט בה. הוא והגיטריסט כרתו ברית חדשה, והמשימה הייתה ברורה: לכבוש את המצעדים של אותה התקופה. בלקמור, למרבה הפתעתם של רבים, החל לפקוד דיסקוטקים להנאתו והכריז בראיונות שלהקת אבבא השבדית היא אחת האהובות עליו. כן, קראתם נכון! אדון האופל של הגיטרה החשמלית הודה שהוא מעריץ שרוף של ההרמוניות של אנייטה ופרידה. אני אישית עף על זה – זה רק מוכיח שמוזיקאי אמיתי יודע להעריך לחן מבריק, לא משנה אם הוא מגיע משבדיה או מהשאול. המעריצים הוותיקים חשבו שהוא השתגע. בתוך הלהקה, הלך הרוח החדש יצר מתחים אדירים.

גלובר ובלקמור לקחו את השיר של באלארד ונתנו לו זריקת מרץ. הם הגבירו את קצב התופים, הוסיפו ריף גיטרה חד וקליט, ודחפו את קולו של בונט לקצה גבול היכולת. בונט עצמו סיפר מאוחר יותר שבלקמור ממש התעלל בו באולפן והכריח אותו לשיר בגבהים כמעט בלתי אפשריים עבורו, עד כדי כך שוורידי הצוואר שלו עמדו להתפוצץ מהמאמץ! התוצאה הייתה המנון רוק-פופ מושלם באורך שלוש דקות וקצת, מוכן ומזומן לכיבוש תחנות הרדיו, עם ליין קולות רקע בפזמון וקצב מחיאות כפיים בסגנון MORE THAN A FEELING של בוסטון. וזה בדיוק מה שקרה. SINCE YOU'VE BEEN GONE הפך את ריינבאו מלהקת קאלט של חובבי רוק כבד לתופעה מוכרת בקרב רבים.

אבל להצלחה היה מחיר כבד. עבור המעריצים הוותיקים, אלו שגדלו על תקליטים כמו RAINBOW RISING ו-LONG LIVE ROCK 'N' ROLL, המהלך הזה היה סטירת לחי. בעיניהם, הלהקה שהם העריצו זנחה את הסאונד הייחודי, המורכב והאפל שלה לטובת מוזיקה מלוטשת, שטחית וידידותית למסחר. לעבור מיצירה אפית, סימפונית ומפוארת בת שמונה דקות כמו השיר STARGAZER ללהיט פופ-רוק של שלוש דקות – זה היה פשוט מעבר חד מדי למערכת העיכול המטאליסטית של רובם. הם ראו בבלקמור אמן שהתכופף בפני לחצים מסחריים ובגד בזהות האמנותית שלו.

התחושות הקשות האלה לא היו נחלתם של המעריצים בלבד. בתוך הלהקה, המתופף האדיר קוזי פאוואל, שהיה ידוע בתיפוף העוצמתי והכוחני שלו, תיעב את הכיוון החדש. הוא הרגיש שהמוזיקה הפכה לפשוטה מדי, נטולת אתגר ועומק. פאוואל, שאגב נחשב לאחד המתופפים הגדולים והאהובים בתולדות הרוק, כל כך שנא את השיר בהתחלה שהוא איים להתפטר במקום. האגדה מספרת שהוא צעק על בלקמור: "אני לא מנגן את הזבל הפופי הזה לנצח!", אבל לבסוף בלע את הכבוד והתרצה למען הלהקה, למרות שתמיד שמר טינה לשיר הספציפי הזה. ההצלחה האדירה של השיר רק חידדה אצלו את ההבנה שדרכו ודרך הלהקה נפרדות. זמן קצר לאחר מכן, אחרי הופעה היסטורית בפסטיבל MONSTERS OF ROCK הראשון (שם הלהקה נתנה הופעה מחשמלת שכללה פיצוץ פירוטכני אדיר של המגברים בסופה!), פאוואל ארז את מצילותיו ועזב.

במבט לאחור, ההחלטה של בלקמור "למכור את נשמתו" לשטן הפופ הייתה צעד מחושב של אדם שהבין את חוקי המשחק של תעשיית המוזיקה. הוא ידע שהמשך התעקשות על יצירות ארוכות ומורכבות עלול להשאיר אותו מאחור, בעוד העולם צועד קדימה לקצב הפופ והגל החדש. השיר SINCE YOU'VE BEEN GONE הבטיח שהשם ריינבאו יישאר רלוונטי, והוא אכן נותר אחד השירים המוכרים והמושמעים ביותר של הלהקה עד היום. הם אפילו חזרו על אותה הנוסחה המנצחת בדיוק אלבום אחד לאחר מכן, כשלקחו להיט ענק נוסף של אותו ראס באלארד – השיר I SURRENDER. בסופו של דבר, למרות כל תלונות הטהרנים והכעס על המסחור, אני מודה בכל פעם מחדש על השיר SINCE YOU'VE BEEN GONE. הוא שם להקה אדירה על המפה הגלובלית, הוכיח שרוק אמיתי יכול להיות גם שמח ופופי, ומספק לי עוד סיבה לתופף באוויר באופן כזה שגורם לילדיי להביט בי כאבא משוגע. ככה צריך!

עיניים שחורות, סוף טרגי: הסיפור שלא סופר על בוב וולש ופליטווד מאק. ב-31 באוגוסט בשנת 1945 נולד הזמר / גיטריסט בוב וולש. סיפורו לא נגמר טוב...

אבל לפני שנגיע לסוף הטרגי, בואו נחגוג את חייו ואת המוזיקה הנהדרת שהוא השאיר לנו! תקשיבו לי, אם יש מוזיקאי אחד שבאמת, אבל באמת לא קיבל את הקרדיט המגיע לו בתולדות הרוק, זה בוב וולש. אני תמיד אומר – מי שלא מכיר את התקופה של וולש, מפסיד חתיכת קסם מוזיקלי. האיש ידע לשלב בצורה מבריקה רוק, פופ קליט ונגיעות של ג'אז, והביא איתו סטייל אמריקאי כל כך מגניב ומשוחרר לתוך להקה בריטית שהייתה על סף קריסה.

כי כשחושבים על פליטווד מאק, רובנו קופצים ישר לתקופת הזהב של לינדסי בקינגהאם וסטיבי ניקס. או אולי לתקופת הבלוז המוקדמת של פיטר גרין. אבל בין התקופה של גרין לתקופה של בקינגהאם וניקס היה שם עידן אחר, כאוטי לא פחות, ובמרכזו עמד וולש. בין השנים 1971 ל-1974, וולש היה לא רק הגיטריסט והזמר, אלא לעיתים קרובות גם הדבק שמנע מהספינה הזו לטבוע. הוא הצטרף ללהקה בתקופה קריטית והיה שותף לתקליטים חשובים, ביניהם FUTURE GAMES ו-BARE TREES, שהגדירו את הצליל של הלהקה בשנים שלפני הפריצה הגדולה. ויש את התקליטים PENGUIN ו-MYSTERY TO ME ו-HEROES ARE HARD TO FIND.

אבל בואו לא נטעה, מאחורי הקלעים התנהלה אופרת סבון משוגעת. חברים בלהקה אז פוטרו על ימין ועל שמאל בגלל בעיות שתייה, גיטריסט אחר ניהל רומן סוער עם אשת המתופף ומצא את הבעיטה בעכוזו. בתוך כל הטירוף הזה, וולש ניסה לנווט, כותב שירים מצוינים ומפגין נגינת גיטרה שהשאירה חותם, אך המאבקים הפנימיים היו בלתי פוסקים. הוא ניסה לשמור על הלהקה מאוחדת, אך בסופו של דבר, בשנת 1974, נשבר ועזב. הוא פשוט לא יכול היה יותר.

זה מטורף לחשוב כמה סבלנות הייתה לבחור הזה! בזמן שכולם מסביב זרקו מגברים אחד על השני או בגדו אחד בשנייה, וולש פשוט ישב וכתב קלאסיקות כמו SENTIMENTAL LADY המרגש. אבל גם לגיבורים יש גבול, והעזיבה שלו למעשה סללה את הדרך – תאמינו או לא – בדיוק לאותו צמד מפורסם, בקינגהאם וניקס, שתפסו את מקומו והפכו את הלהקה למפלצת אצטדיונים.

הפרישה הובילה אותו לקריירת סולו, ובשנת 1978 הגיע הפיצוץ הגדול. השיר EBONY EYES, מתוך תקליט הסולו שלו FRENCH KISS, זינק לראש המצעדים והפך אותו לכוכב בזכות עצמו.

מי שלקח אותו תחת חסותו והפך למנהלו האישי היה לא אחר מאשר מיק פליטווד, המתופף והמייסד של הלהקה אותה עזב. לרגע היה נראה שוולש מצא את דרכו לפסגה, אך ההצלחה הייתה קצרת מועד.

שנות השמונים הביאו איתן דעיכה. המוזיקה הפכה לעניין משני עבור וולש, והסמים תפסו את מרכז הבמה. עם זאת, דווקא ביום שבו יצא ממכון הגמילה, פגש את וונדי, מי שתהפוך לאשתו השנייה ותהיה לצידו עד הסוף. הוא הצליח להישאר נקי וניהל חיים שקטים באריזונה, אך תסכולי העבר לא הרפו. הוא תבע את פליטווד מאק על תמלוגים שלטענתו לא שולמו לו. התביעה אמנם הסתיימה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט, אך הותירה צלקת עמוקה ביחסים. אני תמיד אומר שאין דבר שכסף ועורכי דין לא יכולים להרוס, ובעסקי הרוק'נ'רול זה כמעט תמיד נגמר בדם רע, גם אם בדרך הם עשו ביחד את המוזיקה הכי יפה בעולם.

העלבון הגדול ביותר הגיע שנה לאחר מכן, בשנת 1998, כאשר פליטווד מאק נכנסה להיכל התהילה של הרוק. באופן בלתי נתפס, שמו של וולש הושמט מרשימת חברי הלהקה שקיבלו את הכבוד, למרות שהיה חלק בלתי נפרד ממנה במשך חמש שנים וכמה תקליטים. "אני ממש מאוכזב מכך שפליטווד מאק מתעלמים ממני", אמר אז בכאב. "זה מסתכם בעובדה שהם פשוט כבר לא אוהבים אותי. הייתי מבין את זה אם הייתי נגן-צד לשנה. אבל הכנסתי יותר מעצמי ללהקה הזו מכל דבר אחר שאי פעם עשיתי". איזו חוצפה אדירה של הועדה המארגנת ושל חברי הלהקה לשעבר! עד היום כשאני נזכר בזה, זה פשוט מעלה לי את הסעיף! למחוק ככה מההיסטוריה אדם שהחזיק אותם בחיים בשנים הכי קשות וקריטיות שלהם? זה פשע מוזיקלי. בוב וולש היה הלב והנשמה שלהם באותם ימים!

הוא ניסה להחיות את הקריירה, אך העולם המשיך הלאה. מבקר מוזיקה מעיתון בסיינט לואיס תיאר את אחת מהופעותיו במילים קשות: "הצצה אומללה לקריירת רוק שמחליקה במדרון". המכה הסופית הגיעה בשנת 2012. וולש עבר ניתוח מורכב בעמוד השדרה, אך התוצאות היו הרסניות. רופאיו בישרו לו שסיכויי החלמתו קלושים וכי הוא צפוי להישאר משותק.

הכאב הפיזי והנפשי היו גדולים מנשוא. וולש, שראה במו עיניו כיצד אמו מטפלת באביו שהפך נכה, לא היה מוכן לגזור גורל דומה על אשתו. בשעת בוקר מוקדמת, כשהוא בן 66, הוא כתב לה מכתב פרידה קצר: "אני לא רוצה להיות נטל עלייך". לאחר מכן, לחץ על הדק האקדח שכיוון אל חזהו ושם קץ לחייו. בצורה טרגית שכזו הסתיים סיפורו של המוזיקאי המוכשר שהיה שם בצמתים החשובים של הרוק, אך נותר בסופו של דבר בצל. אז הנה ההמלצה החמה שלי: לציון יום ההולדת שלו, שימו את התקליט FRENCH KISS, תגבירו את הווליום ב-EBONY EYES, ותנו כבוד לבוב וולש האדיר!

הסטונס מבשלים לנו מרק ראש עז – האם זה היאמי הבא?! ב-31 באוגוסט בשנת 1973 הוציאה להקת הרולינג סטונס את האלבום GOATS HEAD SOUP, שהיה למעשה הראשון משרשרת ארוכה של אלבומים אהובים, בו החל הקהל הרחב לצקצק בלשונו.

התקליט הזה היה הראשון מתוך רצף ארוך של יצירות שגרמו לקהל הרחב להתחיל ללחוש, לדון ולהתפלפל. הוא אמנם סימן את סופו של "תור הזהב" המפורסם של הלהקה, אבל הביא איתו סאונד מלוכלך ופ'אנקי שפשוט אי אפשר לעמוד בפניו. ורגע, מה זה השיר הזה על אנג'י שכולם מדברים עליו? האם זוהי הבלדה המתוקה מדי שבאנו לכאן לשמוע? בואו נצלול לעומק הקערה הזו עם המרק!

הכל התחיל בנובמבר 1972, כשחברי הלהקה ארזו את הגיטרות, התופים והמגברים, ונדדו היישר לקינגסטון, ג'מייקה. הם נחתו באולפני DYNAMIC SOUNDS STUDIOS, כשהם מזיעים בטירוף בחום הקריבי. למה דווקא שם, אתם שואלים? קית' ריצ'רדס סיפר ב-2002 בראיון פתוח ומצחיק במיוחד: "ג'מייקה הייתה אחד המקומות הבודדים שהצליחו להכיל את כולנו בלי להעיף אותנו החוצה! עד אז, המדינה היחידה שאישרה לי לחיות בה הייתה שוויץ, ומי שמכיר אותי יודע שאני לא בדיוק חובב סקי. תשע מדינות שונות כבר אמרו לי יפה שלום, אז זו הייתה פשוט שאלה של איך לשמור על הדבר המטורף הזה שנקרא רולינג סטונס, בחיים!" נראה שההשפעה הקריבית, עם הקצב והאווירה הייחודית שלה, חדרה עמוק לעצמות הלהקה והשפיעה על הצלילים החדשים. מי יודע, אולי הם אפילו שתו קצת רום מקומי בין הקלטה להקלטה! (האמת היא שהם כנראה שתו הרבה יותר מקצת, ושאפו לריאות כל מה שהאי הציע! אבל מתוך ההזיה הזו נולדו פנינים אהובות עלי במיוחד כמו השיר המצמרר WINTER – לדעתי אחת הבלדות היפות יותר.

כשהתקליט יצא סוף סוף לאוויר העולם, התגובות היו מעורבות. מיק ג'אגר, הסולן הכריזמטי, לא נשאר אדיש ופרסם את דעתו בעיתון מלודי מייקר: "הרבה אנשים לא אוהבים את התקליט הזה, וזה ממש חבל. אני דווקא חושב שזה תקליט מצוין שמציג צדדים חדשים ומגוונים במוזיקה שלנו, לעומת התקליטים הקודמים. הוא נוצר מהר יותר וטוב יותר מהאלבום הקודם, EXILE ON MAIN STREET, שלקח לנו כל כך הרבה זמן להקליט אותו עד שכבר התחלתי לתעב חלק מהשירים בו!" הוא הוסיף בחיוך, "הפעם השקענו יותר מחשבה בכל תו. קית' ואני תמיד רואים את הדברים אחרת כשזה מגיע למוזיקה, וזה כנראה חלק מהקסם של השותפות היצירתית שלנו. הוא בדרך כלל משאיר לי לכתוב את המילים לשירים שהוא מלחין. קית' הוא איש פשוט יותר ממני, אני נוטה לשפוט אנשים מיד, והוא פשוט מתחבר אליהם. אני, למען האמת, בכלל לא מקשיב לשירים הישנים שלנו. אפילו אין לי את התקליטים שעשינו! אולי אני צריך לשלוח מכתב לחברת DECCA שתשלח לי כמה עותקים. אין לי אותם וזה בסדר גמור. תלכו למוזיקאים אחרים ותגלו שגם להם אין את התקליטים שהם יצרו. אני לא אומר שצריך להתעלם ממה שעשיתי, אבל אין לי עניין להסתכל לאחור. הרגשתי קירבה גדולה לתקליט החדש שלנו. השמעתי שיר אחד ממנו לרוד סטיוארט, והוא קצת ביאס אותי כשאמר שהוא אוהב את השיר רק בגלל שהקול שלי נשמע בו חזק".

על סיבוב ההופעות המטורף שנועד לקדם את התקליט, ג'אגר סיפר בהתלהבות: "החתמנו כלהקת חימום להקה בשם KRACKER שמנגנת רוק כבד. לא בסגנון של בלאק סאבאת', הם פשוט מעולים ומדויקים! אני אוהב רוק'נ'רול, וזה מה שאני חי ונושם. אני לא מנסה לכוון את הכוחות שלי לשוק בני הנוער. דייויד בואי מושך לשם. אני חושב שדייויד הוא כותב שירים נהדר, וגם סלייד היא להקה נהדרת, אבל היא לא ממש הצליחה לפרוץ את השוק האמריקאי. אני חושב שכל הקטע הזה של הגלאם-רוק הוא פשוט טיפשי. האמריקאים פשוט לא מבינים את זה. דייויד בואי אינו תרמית, אני מאמין לו. אני לא חושב שבעוד שלוש שנים נשב פה ונצחק על מה שהוא עושה, כי הוא עושה את זה טוב מכל השאר הנוצצים. מה שבטוח, סיבוב ההופעות שלנו יהיה שואו אחד גדול! אני לא יכול סתם לעמוד על הבמה ולשיר בלי כלום מסביב. אפילו פינק פלויד מבינים את זה. מעטים יכולים להופיע בלי כלום מסביב. אחד כזה הוא פול סימון, שכל הופעה שלו גורמת לקהל להתרכז בו ורק בו. אנחנו נעסיק במופע החדש שלנו את הקלידן בילי פרסטון וגם שלושה נגני כלי נשיפה. יהיה פשוט מטורף!" - וכמה שהוא צדק!

השיר הידוע ביותר בתקליט הזה, ששבר שיאי השמעות וטיפס לראשי המצעדים, הוא כמובן ANGIE. ולמרות כל השמועות העקשניות, השיר לא נכתב על אשתו של דייויד בואי! לכל המעריצים המחוספסים של הסטונס, השיר נשמע אולי קצת מתקתק מדי, עם תזמור כלי קשת עשיר ומילים פשוטות על סוף מערכת יחסים. אבל האם הסטונס חייבים להיות מחוספסים כל הזמן? הרי דווקא שירים כמו אנג'י הם אלה שמעניקים לפלטת הצבעים של הלהקה עושר סגנוני וססגוניות בלתי רגילה. מיק ג'אגר הודה כי השיר בא כשינוי מובהק למה שהלהקה עשתה ב-EXILE ON MAIN STREET, והיה צורך בשינוי כיוון.

השיר ANGIE הגיע למקום הראשון במצעד האמריקני ולמקום החמישי באנגליה. הישג מדהים לכל הדעות! ג'אגר, שחש שתקליטם הכפול מהשנה שעברה לא הניב את ההצלחה המסחרית שציפה לה, החליט שהפעם הלהקה צריכה לחזור להצלחה מסחררת. וכמו שכבר ציינתי, אין מדובר פה באנג'י בואי, למרות שנטען רבות כי היה משולש אהבים בין ג'אגר לזוג בואי. אגב, אנג'לה בואי עצמה דאגה לתדלק את השמועה הזו במשך שנים, פשוט כי זה שירת את המיתוס הנהדר והצהוב סביב כולם! איזה עולם רוק'נ'רול משוגע!

ג'אגר הסביר מאז כי טרם פגש את אנג'י בואי כשהשיר הוקלט (להאמין לו?). אז למי בעצם נכתב השיר? הסיפור האמיתי מרגש הרבה יותר: קית' ריצ'רדס, מיד לאחר הקלטת EXILE ON MAIN STREET, נאלץ לטוס לשוויץ כדי להתנקות מסמים. בזמן שהוא נאבק בשדים הפנימיים שלו, בת זוגו אניטה פאלנברג ילדה את בתם. כשקית' הצליח סוף סוף להתרומם, לקחת גיטרה והחל לפרוט בה, אז יצא ממנו שיר. ללחן הזה הוא הדביק במהרה את השם שהוא ואניטה חשבו להעניק לבתם בתחילה: אנג'י - כינוי של אנג'לה. קית' הביא את הלחן ואת השם אנג'י, כשאת שאר מילות השיר כתב ג'אגר. על מי הוא כתב אותן? האם זה מניסיון אישי? האם זה מדמיונו הפורה? כל אחד מוזמן לפרש כרצונו, וזה חלק מהקסם. הקסם הזה גובר כשאנחנו מקשיבים לניקי הופקינס, קלידן האולפן האגדי, מנגן את תפקיד הפסנתר המלאכי בשיר, ועוטף את קולו השבור של ג'אגר בצלילים שמימיים. אותה בת, אגב, סירבה עם השנים להיקרא בשם הנוסף שלה, דנדליון, ודרשה שיקראו לה רק אנג'לה או אנג'י. והכי מרגש? השיר הזה הושמע בחתונתה!

עטיפת התקליט, שאויירה על ידי ריי לורנס וצולמה על ידי דיוויד ביילי, חבר ותיק של ג'אגר שעבד עם הסטונס מאז 1964, הייתה פרובוקטיבית במיוחד עם ראש עז כרות שנראה ממש אמיתי בתוך קדירת מרק רותח, מה שגרם ללא מעט אנשים לעקם את האף ולהזדעזע קשות בתקופה ההיא. עיתון NME, בביקורתו החריפה על התקליט, כתב: "כל אלוהים מזויף יודע ששמענו מספיק מהנוסחה הזו של הרולינג סטונס שמתחנפת לחתיכות. כל הקטע הזה עם השטן כבר נטחן אצלם עד דק והפך לפאסה!" לעומת זאת, עיתון מלודי מייקר פרסם כי "מיק ג'אגר מתרכז פה יותר מבעבר בשירים עצמם".

אז בסופו של דבר, GOATS HEAD SOUP הוא אלבום מבריק אחרי הכל, מלא בנשמה, רפש, סקס ורוק'נ'רול, בדיוק כמו שאנחנו, המעריצים השרופים, הכי אוהבים את הסטונס שלנו! מי רוצה מרק?

במגזין רולינג סטון פורסמה ביקורת מעמיקה ומרתקת: "ההיסטוריה הוכיחה שזה לא נבון לקפוץ מיד למסקנות לגבי אלבומי הרולינג סטונס. בהתחלה, הגלות ברחוב הראשי נראתה אכזבה איומה, עם תערובות עכורות, חסרות דעת וטריוויאליות. עם הזמן הוא התגלה אותו אלבום כמחקר מופתי של וולגריות פיוטית. ואם אף אחד מהאלבומים לא היה גדל עלי בסופו של דבר מבחינה נושאית, המוזיקה בסופו של דבר הייתה מנצחת אותי בכל מקרה. כעת מרק ראשי העזים עומד כאנטיתזה של הגלות - האבנים לעולם לא דואגות לסתור את עצמן - וזה מהלך נבון.

כרגיל, הסטונס ממשיכים לעבוד בתוך מסגרות קיימות, מגדירות ומתאימות מחדש את כל מה שהם נוגעים בו. במקרה זה, הם עושים שימוש מבריק בסגנונותיהם של אחרים - ואן מוריסון בשיר WINTER וגראם פרסונס בשיר COMIN' DOWN AGAIN - תוך שהם אוספים כמה דברים מלהקות שונות כמו להקת האחים אולמן ולהקת מלחמה. עיבוד המיתרים שוב צמוד במרקמו של אלטון ג'ון. אבל הם משתמשים בכל ההשפעות שלהם בצורה עדיפה על ההקלטות הנוכחיות של דומיהם.

הסטונס מצליחים מכיוון שהם כמעט ולא שוכחים את מטרתם - יצירת דרמת רוק'נ'רול. מסיבה זו הם יכולים לעבור מהאמריקנה הלבנה כשלג לתוך הרית'ם אנד בלוז העירוני בלי להניד עפעף. כשהם אינם בטוחים לגבי מטרתם, כמו בשיר DANCING WITH MISTER D, הם יכולים להיות טיפשים ללא תקנה. השיר הזה הוא החלש ביותר שהוצב אי פעם באחד האלבומים שלהם, ומעולם הסטונס לא היו כה לא משכנעים. אבל למזלנו זה יוצא דופן. יש יותר מדי שירים משניים במרק ראש העזים כדי לדרג אותו כאלבום אולטימטיבי של הרולינג סטונס. אבל שלושת הבלדות הנהדרות בו מציבות את האלבום כיצירה האינטימית ביותר מבחינה רגשית".

גם בעיתון להיטון שלנו, לא נשארו אדישים ופרסמו אז ביקורת משלהם, ששוה לקרוא: "שמו של האלבום מזעזע במקצת ועוד יותר ממנו עטיפתו האוריגינלית, שעליה מתנוססת בצבעים טבעיים עז שחוטה בצלחת מרק. קשה לדעת מה הקשר בין השם לתוכן המוזיקלי., אשר כלל וכלל אינו מזעזע, אלא מהווה אבן דרך בהתפתחות הלהקה הוותיקה הזו. את אנג'י ושוברת הלבבות אין צורך להציג. הם מנוגנים השכם וערב בתחנות השידור. אולם פרט לשני אלו ניתן למצוא באלבום עוד כמה וכמה שירים מעניינים. קטע הפתיחה, 'רוקדים עם מר שטן', נותן אפשרות לקית' ריצ'רדס להוכיח את יכולתו בגיטרה, המשתלבת היטב בקולו של הזמר מיק ג'אגר. המחבבים את שירי הבלוז, שגם בהם מתמחה הלהקה, בוודאי ימצאו עניין בפזמונים 'יורד למטה שוב', 'חורף', ו'הסתירי את אהבתך'. קטע קצבי בנוסח צ'אק ברי, חותם את האלבום עם 'כוכב כוכב'. לסיכום, זהו אלבום מוצלח מאד של להקה שמשום מה לא זכתה מעולם להצלחה רצינית אצלנו". ומי שרצה אז לרכוש את התקליט, נאלץ להיפרד מ-29.90 לירות - סכום לא מבוטל באותם ימים!

אז מה דעתכם? האם GOATS HEAD SOUP הוא אכן מרק גורמה מוזיקלי, או שמא הייתם מעדיפים להישאר עם המנות הקלאסיות יותר של הסטונס? דבר אחד בטוח: הם הצליחו לערבב, לבשל ולשדרג את הסגנון שלהם, ובכך להשאיר חותם נוסף ובלתי נשכח על ההיסטוריה של הרוק'נ'רול!

הגניבה והנקמה שהרעידו את עולמו של ג'ורג' האריסון. ב-31 באוגוסט בשנת 1976 נמצא ג'ורג' האריסון אשם בבית משפט בנוגע לגניבה מוסיקלית עבור שירו MY SWEET LORD.

תקשיבו, אני אומר לכם, ההיסטוריה של הרוקנרול לא מפסיקה להדהים אותי! הגיטריסט ה(יעני) שקט של הביטלס מצא את עצמו במרכזה של סאגה משפטית מפותלת ואירונית, שנמשכה שנים וכללה מנהל נקמן, חברה על סף פשיטת רגל, והחלטה שיפוטית אחת שהדהדה ברחבי עולם המוזיקה. אז ברוכים הבאים לסיפור האמיתי שמאחורי MY SWEET LORD, הסינגל הראשון של יוצא להקת הביטלס שהגיע למקום הראשון במצעדים.

זה היה ה-31 באוגוסט 1976, יום שג'ורג' האריסון כנראה היה מעדיף למחוק מדפי ההיסטוריה. באותו יום, קבע בית משפט פדרלי בניו יורק פסיקה דרמטית: הלהיט הגדול שלו, MY SWEET LORD, המנון רוחני שכבש את פסגות המצעדים ברחבי העולם, הוא לא פחות מאשר גניבה מוזיקלית. לא סתם גניבה, אלא "גניבה בתת-מודע", מונח יצירתי כמעט כמו כתיבת שירים, שהמציא השופט ריצ'רד אוון, שהיה בעצמו מלחין חובב וכנראה נהנה מאוד לחפור בתווים בלהט - כדי להסביר איך האריסון "שאב" באופן לא מודע את הלחן מלהיט אחר.

השיר התאום, או ליתר דיוק, ההורה המקורי, היה HE'S SO FINE, להיט קליט משנת 1963 של להקת הבנות המצליחה, השיפונס (THE CHIFFONS). חברת התקליטים BRIGHT TUNES MUSIC, שהחזיקה בזכויות על השיר, שמעה את MY SWEET LORD של האריסון ומשהו שם נשמע לה מוכר, מוכר מדי. הדמיון בין המבנה המלודי של שני הפזמונים היה בלתי ניתן להכחשה, והם לא היססו. כבר בשנת 1971 הוגשה התביעה שהתחילה את כדור השלג. וכאן מגיעה נקודה אירונית וקורעת מצחוק שאי אפשר להמציא: בשנת 1975, ממש בעיצומו של המשפט, בנות להקת השיפונס החליטו לעשות קופה על הבאזז התקשורתי והקליטו גרסת כיסוי משלהן ל-MY SWEET LORD! איזו עזות מצח נהדרת של תעשיית המוזיקה! 

בתחילה, האריסון, שכל רצונו היה להפיץ אהבה ואור דרך המוזיקה שלו (ולא נשכח שאת השיר הזה הוא בכלל נתן קודם לקלידן בילי פרסטון, שהקליט אותו לאלבומו ENCOURAGING WORDS מוקדם יותר באותה שנה!), ניסה לפתור את העניין בפשטות. הוא הציע הסדר צנוע של 148,000 דולר כדי לסגור את הסיפור ולחזור לאולפן. אבל כאן נכנס לתמונה האיש שיהפוך את הפרשה הזו מסתם תביעת זכויות יוצרים לטלנובלה פיננסית מרהיבה: אלן קליין.

קליין, מנהלו הכוחני והשנוי במחלוקת של האריסון באותה תקופה, ושל הביטלס לקראת סופם - האיש שבגללו פול מקרטני כמעט איבד את שפיותו, היה ידוע בגישתו הבלתי מתפשרת. "להיכנע? לעולם לא!" הוא ככל הנראה אמר לעצמו, ודחף את האריסון למאבק משפטי חזיתי, בטוח בניצחונו. אלא שהזמן חלף, ההליכים נגררו, וחברת BRIGHT TUNES מצאה את עצמה בקשיים כלכליים עד שהגישה בקשה לפשיטת רגל. התיק נכנס לתרדמת עמוקה.

כשהתעורר מחדש בשנת 1976, המצב היה שונה לחלוטין. האריסון וקליין כבר לא היו באותו צד של המתרס. למעשה, הם היו אויבים מרים לאחר פרידה עסקית צורמת ומכוערת. ואז הגיעה פסיקת בית המשפט: האריסון אשם. האריסון עצמו מצא דרך יצירתית להתמודד עם הפרשה, ובשנת 1976 הוציא את השיר THIS SONG, קריצה הומוריסטית למצבו המשפטי. השיר המבריק הזה הופיע באלבומו THIRTY THREE & 1/3, ובקליפ הקורע אפשר לראות בית משפט גרוטסקי, כשאת תפקיד השופט מגלם לא אחר מאשר המתופף ג'ים קלטנר, וגם חברו הגיטריסט רוני ווד מגיח להופעת אורח. הומור בריטי עוקצני במיטבו! אז הקנס הראשוני שנקבע עמד על סכום אסטרונומי של כמעט 1.6 מיליון דולר! האריסון היה בהלם, אבל החלק המדהים באמת עוד היה לפניו.

כאן, אלן קליין ביצע מהלך עסקי נקמני להפליא. חברת ABKCO שבבעלותו רכשה את חברת BRIGHT TUNES הפושטת, על כל נכסיה וזכויותיה, תמורת 587,000 דולר. המשמעות הייתה פשוטה ושטנית: אלן קליין, אויבו המושבע של האריסון, הפך פתאום לבעל החוב שלו. האריסון היה צריך לשלם כעת מאות אלפי דולרים ישירות לארנקו של האיש שהוא כל כך תיעב. זו לא הייתה עסקה, זו הייתה אמנות הנקמה.

אבל האריסון הוכיח שיש לו גם צד לוחמני ושהוא בסופו של דבר סקאוזר מליברפול שאי אפשר פשוט לדרוך עליו. הוא לא התכוון לתת לקליין את הסיפוק. הוא הגיש תביעת נגד, בטענה שקליין ניצל מידע פנימי מתקופתו כמנהלו כדי לבצע את הרכישה. הוא טען שזו הפרת אמונים בוטה. המאבק המשפטי נכנס לסיבוב נוסף, והפעם על הפרק עמד עניין של עיקרון, ושל הרבה מאוד כסף.

הצדק, במקרה הזה, הגיע באיחור אופנתי בשנת 1981. השופט פסק לטובת האריסון וקבע כי קליין אכן פעל בחוסר תום לב. הוא לא יורשה להרוויח מהמהלך הציני שלו. הפסיקה קבעה שקליין זכאי לקבל בחזרה רק את הסכום שהשקיע ברכישת החברה – 587,000 דולר, ולא סנט אחד יותר. המשמעות המעשית המדהימה של הפסיקה הזו הייתה שג'ורג' למעשה הפך לבעלים של זכויות היוצרים על השיר HE'S SO FINE בארה"ב ובבריטניה! איזה טוויסט (אנד שאוט) מטורף בעלילה! כל רווח נוסף מהתביעה המקורית יועבר ישירות להאריסון. בסופו של דבר, הקארמה, מושג שהאריסון הרבה לשיר עליו, עשתה את שלה. ואנחנו? אנחנו נשארנו עם סיפור עסיסי שרק תור הזהב של הרוק בשנות השבעים יכול היה לספק לנו!

מזל טוב, ואן! היום, ה-31 באוגוסט, אנחנו מציינים את יום הולדתו של אחד המוזיקאים הגדולים והמשפיעים ביותר שיצאו מאירלנד, האיש והקול, ואן מוריסון. הוא נולד בשנת 1945.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהנחתי את המחט על התקליט ושמעתי את השאגה שלו – זה פשוט העיף לי את הסכך. ומאז, איך אני יכול שלא לאהוב אותו? אז הוא נולד ביום זה בשנת 1945 בבלפסט, וכבר מגיל צעיר היה ברור שמדובר בכוח טבע מוזיקלי. אבל לפני ש"ואן דה מאן" הפך לסוליסט מוערך עם תקליטי מופת כמו ASTRAL WEEKS ו-MOONDANCE, תקליטים שנחשבים עד היום ליצירות מופת שכל אספני וינילים שמכבדים את עצמם חייבים להחזיק בספרייה הביתית - הוא היה הנשמה הפראית והמנוע הגועש של להקת קצב ובלוז מחוספסת בשם THEM.

וכשמסתכלים על עטיפת אלבום הבכורה המופלא שלהם, THE ANGRY YOUNG THEM משנת 1965, רואים חבורה זועפת של צעירים איריים שנראים כאילו הם מוכנים ללכת מכות בפאב השכונתי. העטיפה הזו שידרה בדיוק את הסאונד שלהם: מחוספס, מלוכלך, גראז'י לחלוטין ובלתי מתפשר. כל חובבי מוזיקה בריטית סיקסטיזית שמעמיקים - מכירים את השם, אבל מעטים יודעים על הדרמה העסקית והקרב המשפטי המשעשע שהתחולל מאחורי הקלעים ואיים לקרוע את הלהקה לגזרים.

בשנות השישים העליזות והפרועות, THEM פרצה לתודעה כחלק מהפלישה הבריטית, עם סאונד גראז'י וגולמי שהשפיע על דורות של מוזיקאים. החברים סיפקו לעולם המנונים נצחיים כמו GLORIA או BABY PLEASE DON'T GO ו-HERE COMES THE NIGHT. אני יכול לשמוע את השירים האלה בלופים! הידעתם שבהקלטה המטורפת של BABY PLEASE DON'T GO השתתף לא אחר מאשר ג'ימי פייג' הצעיר כנגן גיטרת קצב באולפן? ושהלהיט הענק HERE COMES THE NIGHT נכתב בכלל על ידי ברט ברנס, מפיק העל האמריקני שהפך לאבן דרך גורלית בקריירה של ואן? פשוט חתיכת היסטוריה בהתהוות! 

אז ואן מוריסון, עם קולו הייחודי ועוצמתי, היה הפנים והלב של ההרכב, יחד עם הגיטריסט בילי האריסון. את הלהקה ניהלה ביד רמה דורות'י סולומון. אך כפי שקורה לעתים קרובות בעולם הרוק, איפה שיש הצלחה, יש גם צרות. וצרות ברוק של הסיקסטיז זה תמיד מתכון לסיפורים קורעים מצחוק.

הדרמה התפוצצה בפברואר 1966. מנהל אחר בשם ריי הנדרסון, שהיה קשור ללהקה בשלבים מוקדמים יותר, החליט לבצע מחטף עסקי מבריק ומרושע. חודש קודם לכן, בינואר, הוא הלך למשרד הרישום ורשם את השם THEM תחת חברה בע"מ, או בשמה המלא THEM LTD. מטרתו הייתה פשוטה: לחסום משפטית את ואן מוריסון וחבריו מלהשתמש בשם שהם עצמם הפכו למותג מצליח. לפתע, שתי להקות נשאו את אותו השם, מה שיצר כאוס מוחלט בתעשייה. הופעות בוטלו, חוזי הקלטה הוקפאו, והבלבול חגג. תארו לעצמכם את הקהל מגיע להופעה של THEM, מחכה בטירוף לראות את ואן קורע את המיקרופון עם האנרגיה הפסיכית שלו, ופתאום עולה לבמה חבורת חקיינים משעממת! איזו הזיה!

כאן נכנס לתמונה פיל סולומון, בעלה של המנהלת דורות'י, שהיה דמות משפיעה וקשוחה בסצנת המוזיקה הבריטית. הוא לא התכוון לשבת בחיבוק ידיים. בתגובה מתוחכמת ומשעשעת, הוא החליט להילחם באש עם אש. הוא גילה ששתי להקות אחרות תחת ניהולו של ריי הנדרסון, FORTUNES ו-PINKERTON'S ASSORTED COLOURS, אינן רשומות כחברות בע"מ. סולומון מיהר למשרד הרישום ורשם את שני השמות הללו תחת חברות בבעלותו: FORTUNES LTD ו-PINKERTON'S ASSORTED COLOURS LTD.

בראיון נזעם לעיתון המוזיקה NME, הסביר סולומון את המהלך: "ה-THEM שלנו הפסידה המון הופעות בגלל הבילבול שנוצר עם ההרכב השני. אני מתכוון ליצור בלבול משלי עם קביעת הופעות ללהקות שרשמתי תחת שמי. אני אחדול מכך רק כשאקבל את כל הפיצויים שמגיעים לי על ההפסדים ועוגמת הנפש. רק עם זה ועם ההבטחה כי לא תהיה THEM נוספת, אסיר את רישום ההרכבים שביצעתי". קרב בוץ תאגידי במיטבו. זה פשוט משחקי הכס של תעשיית המוזיקה באנגליה! אני קורא את הציטוט הזה ופשוט מתגלגל מצחוק, זו נקמה אירית-בריטית קטנונית ומתוקה מדבש.

אם הסאגה הזו לא הספיקה, סיפור נוסף ממחיש את המאבקים של הלהקה, הפעם מול הצנזורה השמרנית באמריקה. בשנת 1965, הלהקה החמיצה הזדמנות פז לכבוש את המצעד האמריקני עם השיר הגדול ביותר שלה, GLORIA. והקטע הכי מטורף בכל הסיפור הזה? GLORIA יצא בכלל כבי-סייד לסינגל BABY PLEASE DON'T GO! אף אחד לא ציפה שהוא יהפוך למפלצת רוק של שלושה אקורדים פשוטים וגאוניים (E-D-A). זה סוד הקסם במוזיקה הזו. מדוע? בגלל שורה אחת, תמימה למדי בסטנדרטים של היום, שגרמה לשומרי המוסר באמריקה כמעט להתעלף: "היא באה לחדרי וגורמת לי להרגיש טוב מאוד". התיאור הזה נחשב למפורש מדי עבור אוזניים אמריקניות צעירות, ותחנות הרדיו סירבו להשמיע את השיר.

את הוואקום הזה זיהתה בזריזות להקת גראז' משיקגו בשם SHADOWS OF KNIGHT. החברים בה הקליטו גרסת כיסוי לשיר, אך בחוכמה השמיטו את השורה ה"בעייתית" והפכו את המילים למעודנות יותר. התוצאה? הגרסה המצונזרת שלהם הפכה ללהיט ענק בארצות הברית והגיעה למקום העשירי במצעד, בעוד שהמקור של THEM נותר על רצפת חדר העריכה.

בסופו של דבר, ואן מוריסון צחק אחרון, ובגדול. הסכסוך על השם THEM אולי פירק את ההרכב המקורי, אבל הוא שחרר את מוריסון לקריירת סולו מפוארת שנמשכת עד היום. וכשהוא פתח את קריירת הסולו הזו זמן קצר לאחר מכן עם להיט ענק וסוחף כמו BROWN EYED GIRL, היה ברור שהאיש הזה עומד לשנות את העולם המוזיקלי לתמיד. להקת SHADOWS OF KNIGHT, לעומת זאת, נעלמה במהירות מדפי ההיסטוריה. והשיר GLORIA? הוא הפך לאחד משירי הרוק המכוננים בכל הזמנים, זכה לאינספור גרסאות כיסוי, כולל זו המפורסמת של להקת הדלתות או פטי סמית' והשורה ה"מלוכלכת" ההיא הפכה לסמל של מרד רוק'נ'רול תמים. היה שמח אז בשנות השישים. מזל טוב, ואן! תמשיך לתת בראש, המלך של בלפסט, ואנחנו נמשיך לחרוש על התקליטים שלך ולהתענג על כל תו מחדש!

המודעה הקטנה מברוקלין שיצרה מפלצת רוק. ב-31 באוגוסט בשנת 1972 פירסם מתופף בשם פיטר קריס מודעה בעיתון רולינג סטון. המודעה הזו תשנה את חייו.

ביום האחרון של אוגוסט 1972, בין שלל כתבות על ענקי הרוק של התקופה, הסתתרה במדור המודעות הזעירות של עיתון רולינג סטון פנינה קטנה שעתידה הייתה לשנות את ההיסטוריה. "מתופף רוק'נ'רול מנוסה", נכתב שם, "מחפש להקה מקורית שמבצעת מוזיקה רכה וגם כבדה". החותם: בחור מברוקלין בשם פיטר. המודעה הזו, שנראתה תמימה למדי, הייתה למעשה טיל קרקע-אוויר מדויק שנשלח היישר אל עבר שני מוזיקאים צעירים ורעבים במיוחד, והיא סימנה את תחילתה של אחת הלהקות המפוארות והתיאטרליות ביותר שידע העולם: להקת קיס.

באותם ימים, שני חברים שאפתניים, האחד מורה לשעבר והשני טיפוס כריזמטי עם חלומות גדולים, הסתובבו מתוסכלים למדי בניו יורק. קראו להם פול סטנלי וג'ין סימונס. הלהקה הקודמת שלהם, WICKED LESTER, בדיוק סיימה להקליט תקליט בכורה לחברת התקליטים EPIC, אך התוצאה הסופית הייתה רחוקה ממה שהם דמיינו. המוזיקה הייתה תערובת מבולגנת של סגנונות, והתדמית פשוט לא הייתה קיימת. ג'ין ופול הבינו שהם צריכים לפרק את החבילה ולהתחיל מההתחלה, עם חזון ברור: להקים את הלהקה שהם תמיד רצו לראות על הבמה, כזו שתשלב רוק כבד ובועט עם הופעה ויזואלית שתפוצץ לקהל את המוח. הם רק היו צריכים את האנשים הנכונים, ובעיקר, מתופף שיבין את הראש שלהם. פול, שלימים יאמץ את דמות 'ילד הכוכבים' עם הכוכב השחור המפורסם על עינו הימנית, וג'ין שיהפוך ל'שד' בעל הלשון הארוכה במיוחד, ידעו בדיוק מה הם רוצים. הם חלמו ליצור פסקול שישנה את העולם.

בצד השני של העיר, בברוקלין, ישב לו מתופף מוכשר בשם פיטר ג'ון קריסקולה, שהושפע עמוקות מאגדות הג'אז כמו ג'ין קרופה, היה ותיק בסצנת המועדונים של ניו יורק וניגן במספר הרכבים. הוא היה רעב להצלחה וחיפש שותפים שידעו לשלב בין מלודיות רכות לריפים כבדים, בדיוק כפי שציין במודעה התמציתית שלו.

כשעיניו של ג'ין סימונס נחו על המודעה, משהו בה הצית אצלו ניצוץ. הוא חייג את המספר. על פי הסיפורים, השיחה תפסה את פיטר באמצע ארוחת ערב איטלקית סוערת ורועשת במיוחד. למרות הרקע המשפחתי הקולני, ג'ין הצליח להתרשם מהביטחון העצמי של פיטר וקבע להיפגש.

האודישן היה רגע מכונן ומשעשע. פיטר, שרצה לעשות רושם של מקצוען רציני, הגיע למפגש לבוש בחליפה מהודרת, כאילו היה בדרכו לפגישת עסקים בוול סטריט ולא לאודישן ללהקת רוק מיוזעת. ג'ין ופול, בלבושם היומיומי והפשוט, הרימו גבה למראהו, אך ברגע שפיטר התיישב מאחורי מערכת התופים, כל הספקות התפוגגו. סגנון התיפוף שלו, שהיה שילוב ייחודי של עוצמה של רוק וגרוב של סווינג וג'אז, היה בדיוק החלק החסר בפאזל. הכימיה בין השלושה הייתה מיידית. באותו אודישן היסטורי הם ניגנו את השיר האדיר DEUCE, ולמרות הלוק המהודר והמצחיק של פיטר, הקסם נדלק מיד באוויר והקירות בחדר החזרות רעדו.

פיטר קריס לא רק הביא את כישרון התיפוף שלו, הוא הביא איתו גם קול ייחודי, מחוספס ורגשי, שבעתיד יהיה אחראי להצלחת בלדה כמו BETH. ואם כבר מדברים על BETH - ידעתם שהשיר המדהים והמרגש הזה כמעט ולא נכנס לאלבום? הוא נכתב במקור תחת השם BECK (על שם אשתו של חבר ללהקה הקודמת של פיטר, CHELSEA), ופיטר התעקש עליו בטירוף, מה שהשתלם להם בענק כשהוא הפך ללהיט ההיסטרי הראשון שלהם וזכה בפרס היוקרתי של PEOPLE'S CHOICE. איזה מזל שיש מתופפים עקשנים שיודעים לעמוד על שלהם! וכל זה התחיל מבחור מברוקלין שפשוט רצה לנגן מוזיקה, גם רכה וגם כבדה.

היום בו ג'ון לנון נפרד מאנגליה לנצח. ב-31 באוגוסט בשנת 1971 עזבו ג'ון לנון ויוקו אונו את אנגליה וטסו לארה"ב. לנון לא יחזור יותר לאנגליה לעולם. חברים, אתם קולטים איזה רגע היסטורי ומטורף זה?

זה היה יום קיץ לונדוני אופייני, סתמי למראה, אך גורלי. ג'ון לנון, האיש שהיה הפנים והקול של הביטלס, ארז את חייו ועזב את אנגליה. המטרה הרשמית של הנסיעה לא הייתה הפקת תקליט חדש או חיפוש השראה אמנותית, אלא משימה אישית וטעונה הרבה יותר: מאבק משמורת על קיוקו, בתה של יוקו מנישואיה הקודמים למפיק הסרטים אנתוני קוקס. קוקס, כך טענו, למעשה חטף את הילדה ונעלם איתה ברחבי ארצות הברית, והזוג היה נחוש להשיב אותה.

עם נחיתתם בתפוח הגדול, הם לא התפזרו בדירות שכורות אפרוריות. במקום זאת, הם התמקמו בסוויטה המלכותית של מלון סנט רג'יס היוקרתי, שם שכרו לא פחות משלושה חדרים, 1701, 1702 ו-1703, שהפכו למפקדה המאולתרת שלהם. משם השניים ניהלו את הקרב המשפטי המורכב. עורכי הדין של יוקו היו נחרצים: כדי שלתביעת המשמורת יהיה סיכוי אמיתי בבתי המשפט האמריקאיים, עליהם להוכיח כי הם תושבי קבע בארצות הברית. ההמלצה הזאת, שהתקבלה מתוך צורך טקטי, חרצה למעשה את גורלו של לנון. הוא לא ידע זאת באותו הרגע, אך כף רגלו לא תדרוך יותר על אדמת אנגליה.

בראיונות מאוחרים יותר, לנון ניסה להציג את המעבר באור קליל והומוריסטי יותר, כהחלטה כלכלית כמעט. "יוקו ואני כל הזמן נסענו הלוך ושוב לניו יורק," אמר, "בסוף פשוט החלטנו שיהיה יותר זול ופונקציונלי פשוט לגור כאן. אז זה מה שעשינו!". אך מאחורי החזות המשועשעת הסתתרה מציאות מורכבת. המאבק על קיוקו הסתבך, והפך למרדף משפטי ארוך שנים. במקביל, בני הזוג התאהבו באנרגיה הבלתי נגמרת של ניו יורק, שהציעה להם אנונימיות יחסית שאבדה להם בלונדון. לנון, שהיה עייף מההיסטריה סביב הביטלס ומהתקשורת הבריטית הצהובה, מצא בעיר מקלט. הוא יכול היה להסתובב בגריניץ' וילג', להיכנס לחנויות תקליטים, לשבת במסעדות ולנהל חיים נורמליים במידה מסוימת. הוא נשאב לסצנה האמריקאית בהתלהבות שיא. היה לו קריטי להיות חלק מהדופק הפועם של העיר.

אך השלטונות האמריקאיים לא התכוונו להקל עליהם. ממשל ניקסון, שחשש מהשפעתו של לנון על תנועות המחאה נגד מלחמת וייטנאם, ראה בו גורם מסוכן ופתח במאבק עיקש לגרשו מהמדינה. ניקסון רעד מפחד שהרוקר הבריטי יעשה לו בעיות פוליטיות ויארגן קונצרט ענק נגדו לקראת הבחירות! במשך כמעט חמש שנים, לנון ניהל קרב משפטי מתיש כדי לקבל את הגרין קארד הנכסף, שהפך לסמל לחופש שלו. ואחרי מאבק הירואי, ב-27 ביולי 1976, לנון סוף סוף ניצח את המערכת וקיבל את התושבות הקבועה.

השנים חלפו, ניו יורק הפכה לביתו, והוא הפך לאב במשרה מלאה לבנם המשותף, שון. אך הגעגועים לאנגליה, לרחובות ליברפול של ילדותו, החלו לכרסם בו. בשנת 1980, כשהגרין קארד סוף סוף היה בידו, הוא הרגיש חופשי לחזור. הוא תכנן ביקור מולדת, ואף התקשר לדודתו האהובה מימי, זו שגידלה אותו, והודיע לה בהתרגשות על כוונתו להגיע בקרוב עם כל המשפחה. מימי סיפרה מאוחר יותר שבשיחתם האחרונה, יום לפני הטרגדיה, הוא היה "שופע הומור והתלהבות, ולא יכול היה לחכות כבר להגיע".

אבל החלום על איחוד משפחתי ועל טיול בנופי העבר התנפץ באחת. בעוד לנון תכנן את השיבה הביתה, אדם אחר, מעורער בנפשו, תכנן את סופו. חמישה קליעים שנורו לעברו בכניסה לבניין הדקוטה, ביתו בניו יורק, קטעו את חלומו לשוב ולראות את אנגליה. אז הטיסה ההיא, ב-31 באוגוסט 1971, הפכה למסע בכיוון אחד.

אוהבים את הביטלס? את ג'ון לנון? רוצים לדעת מתי בדיוק הוא נחת בישראל, בשדה התעופה לוד, בשנת 1969? זה נמצא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

הקול והגרזן: היום בו נדם קולו של קרל וויין. ב-31 באוגוסט בשנת 2004 מת הזמר קרל וויין - שידוע בעיקר כזמר המוביל בלהקת הסיקסטיז המשובחת, THE MOVE. בן 61 במותו. איזה פספוס עצום של כישרון אדיר, ואיזו להקה שתמיד עושה לי חם בלב כשאני מקשיב לתקליטים שלה!

היה זה היום האחרון של חודש אוגוסט, בשנת 2004, כאשר עולם הרוק הבריטי איבד את אחד הקולות הגדולים והסוערים ביותר שלו. קרל וויין, הסולן הכריזמטי ובעל הנוכחות הבימתית המחשמלת של להקת הסיקסטיז המשובחת THE MOVE, הלך לעולמו והוא בן 61 בלבד והשאיר לי קול אדיר וברור שפיאר את השירים הגדולים ההם של הביט והפסיכדליה הבריטית.

המסע המופלא הזה החל בכלל תחת שם אחר. קולין דיוויד טולי נולד ב-18 באוגוסט 1943 בעיר הפועלים ברמינגהם שבאנגליה. כמו נערים רבים בדורו, הוא נשאב במלוא העוצמה אל קסמי הרוק'נ'רול האמריקאי שהתפוצצו מהרדיו. הוא לא הסתפק בלהקשיב, הוא רצה להיות שם, על הבמה. בשנות העשרה לחייו כבר היה חבר בלהקות מקומיות, כשהבולטת שבהן הייתה להקת THE VIKINGS, שהצליחה לייצר לעצמה שם וקהל מעריצים באזור. תארו לעצמכם את האנרגיה במועדונים הקטנים והמעופשים של ברמינגהם דאז, איזה טירוף! אך השם קולין טולי לא נשמע לו מספיק זוהר. בתקופה שבה כולם חיפשו זהות בימתית, הוא בחר בשם קרל וויין, שם שנשמע כמו כוכב רוק אמיתי.

אך הכוכבות האמיתית הגיעה כאשר הוא התחבר עם הגיטריסט והמלחין רוי ווד, כדי להקים את להקת THE MOVE. לצידם ניצבו גם המתופף האדיר בב בוואן, הבסיסט אייס קפורד והגיטריסט טרבור ברטון. יחד, הלהקה הזו לא הייתה עוד להקת קצב בריטית. היא הייתה מעצמה של יצירתיות שהתפוצצה לכל עבר. הם שילבו פופ מלודי, רוק כבד ופסיכדליה צבעונית לכדי תערובת ייחודית, והפכו במהרה לאחת הלהקות המדוברות והמרגשות ביותר בממלכה. אני תמיד אומר ש-THE MOVE הקדימו את זמנם; הם ידעו לקחת את ההרמוניות הכי מתוקות ולעטוף אותן בדיסטורשן מנסר עצמות!

אבל המוזיקה הייתה רק חצי מהסיפור. ההופעות של THE MOVE היו אירוע שלא נראה כמותו. הן היו סוערות, בלתי צפויות ועל גבול האנרכיה המוחלטת. וויין, כפרפורמר בנשמתו, לא הסתפק רק במיקרופון. הוא אהב לעלות לבמה כשהוא אוחז בידו גרזן, ובשיא המופע היה מנפץ בעזרתו מקלטי טלוויזיה ישנים לרסיסים (זה היה רעיון מבריק ופרובוקטיבי של מנהל הלהקה, טוני סקונדה - שידע היטב איך לייצר כותרות בעיתונים, לטוב ולרע). במקרים אחרים, הלהקה הייתה מפרקת על הבמה מכוניות שלמות, במחאה אמנותית נגד תרבות הצריכה. זה היה תיאטרון-רוק במיטבו, פרוע ומסוכן. היום אי אפשר אפילו לדמיין דברים כאלה על הבמה בלי שאיזה קצין בטיחות יעצור את ההופעה!

ובתוך כל הכאוס הזה, בקעו מהרמקולים שורה של להיטים שכבשו את המצעדים והפכו לפסקול של דור. מהמתיקות הפסיכדלית של FLOWERS IN THE RAIN, שהיה באופן סמלי השיר הראשון שהושמע אי פעם בתחנת הרדיו החדשה של ה-BBC, רדיו 1. כדי לקדם את השיר המופלא הזה, סקונדה הפיץ גלויה שמציגה את ראש ממשלת בריטניה, הרולד וילסון, בפוזיציה אינטימית במיטה! וילסון רתח, תבע אותם, זכה, וכל התמלוגים של השיר הועברו לעמותות צדקה עד עצם היום הזה. פשוט לא ייאמן!

דרך I CAN HEAR THE GRASS GROW, שרבים היו בטוחים שנכתב תחת השפעת סמים, למרות שרוי ווד, כותב השיר, טען בתוקף שמעולם לא נגע בחומרים משני תודעה. ומשם לרוק הקצבי והבועט של FIRE BRIGADE ועד ליצירת המופת המלנכולית BLACKBERRY WAY, שהגיעה למקום הראשון במצעד הבריטי ונחשבת בעיני רבים לאחד משירי הפופ המבריקים ביותר שיצאו משנות השישים. ולא נשכח כמובן את אלבום הבכורה שלהם, שנקרא בפשטות THE MOVE, ויצא באפריל 1968 עם עטיפה פסיכדלית צבעונית ומרהיבה שעוצבה על ידי קולקטיב האמנים THE FOOL - עטיפה שהיא יצירת אמנות שפשוט תענוג להחזיק ביד כשמאזינים לתקליט! ובכל אלו - קולו של קרל וויין פיאר את העניינים.

אך ככל שהלהקה התקדמה, כך החלו להיווצר סדקים פנימיים. רוי ווד, המוח המוזיקלי, נמשך יותר ויותר לכיוונים ניסיוניים ומורכבים, והחל לטוות את החזון שיהפוך מאוחר יותר ללהקת ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA. וויין, לעומתו, העדיף להתקרב לעולמות הקברט מאשר לסימפוניות עמוסות. הוא רצה לתת שואו, לשיר מהנשמה, והתחבר פחות למורכבות התזמורתית שאליה ווד שאף. המתח האמנותי הגיע לנקודת רתיחה, ובשנת 1970, קארל וויין החליט לעזוב את הלהקה שהיה שותף בכיר להקמתה ואת מקומו, אגב, תפס לא אחר מאשר ג'ף לין, שלקח את הלהקה יחד עם ווד ישירות אל החלל החיצון של אי.אל.או, אבל זה כבר סיפור מדהים בפני עצמו!

לאחר שעזב את אור הזרקורים של הרוק, קרל וויין פנה להופעות קברט קלילות יותר, שם יכול היה להפגין את יכולותיו הווקאליות במגוון סגנונות. בשנת 1973, הוא נפגש שוב עם חבריו לשעבר בגלגולם החדש כאי.אל.או (אחרי שווד פרש מההרכב), והקליט עמם כמה שירים - כנראה לאלבום סולו שלו שלא יצא. באופן תמוה, ההקלטות הללו נגנזו ונותרו במחסנים למשך עשרות שנים, עד ששוחררו לבסוף במהדורה מיוחדת ומורחבת של התקליט ELO 2 בפורמט דיסק (איזו מתנה אדירה לנו, האספנים!).

חלפו השנים והגיעה שנת 2000 כשקרל וויין מצא בית חדש כשהצטרף ללהקת הפופ ההוליס, כמחליף של הזמר אלן קלארק. הוא נשאר חבר בה למשך שנים רבות תוך שהוא חורש את הבמות ונותן את הנשמה בכל פעם מחדש.

אבל בשנת 2004 התבשר וויין כי הוא חולה בסרטן הוושט. גם האבחנה הקשה לא הצליחה לכבות את האש הבימתית שבערה בו. הוא סירב לוותר והמשיך להופיע ולהקליט מוזיקה חדשה. גם כשהגוף נחלש, הקול נשאר חזק ועוצמתי והנוכחות שלו על הבמה נותרה אנרגטית כתמיד. מותו, בסופו של אותו קיץ, סגר פרק חשוב בתולדות המוזיקה הבריטית הסיקסטיזית. הוא היה פרפורמר ענק שאני אזכור תמיד, עם קול שממשיך לרגש אותי בכל פעם מחדש - ממש כמו פרחים בגשם!

פצצת הרוק שהרעידה את אמריקה. ב-31 באוגוסט בשנת 1968 יצא תקליטון חדש של הרולינג סטונס, STREET FIGHTING MAN. זה היה השיר הפוליטי ביותר עד אז של הלהקה.

השנה היא 1968. העולם עולה בלהבות, ונדמה שהמהפכה כבר כאן, מעבר לפינה. מפריס ועד שיקגו, צעירים זועמים יוצאים לרחובות. ובדיוק ברגע הנפיץ הזה, ב-31 באוגוסט, שחררה להקת הרולינג סטונס את הפסקול המושלם לאנרכיה: תקליטון חדש בשם STREET FIGHTING MAN. כן, זו הייתה קריאת קרב מוזיקלית, ההצהרה הפוליטית החריפה ביותר של הלהקה עד אז, ותהיו בטוחים שהיא עוררה סערה גדולה. כלי נשק אמיתי שבועט לממסד בבטן.

עוד לפני שהמחט נגעה בחריצים השחורים של הוויניל, היה ברור שמדובר במשהו אחר. עטיפת התקליטון לא הציגה את פניהם של החבר'ה. במקום זאת באה תמונה פרובוקטיבית בשחור-לבן, שמתעדת אלימות משטרתית בוטה שהתרחשה באותה שנה במהלך עימותים קשים בין שוטרים למפגינים בלוס אנג'לס. הבחירה הגרפית הנועזת הזו, נטולת כל פילטר, גרמה לרשויות האמריקאיות להזיע מרוב לחץ. המסר היה חד וברור: המשחק השתנה. הסטונס לא באו רק לרקוד, הם באו להביע עמדה.

השיר עצמו, שנכלל גם בתקליט הנהדר BEGGARS BANQUET (שגם עטיפתו המקורית, שהציגה קיר שירותים מטונף מרוסס בגרפיטי, צונזרה בגסות ונגנזה על ידי חברת התקליטים DECCA – איזה טירוף היסטורי, לא?), היה תמצית מזוקקת של רוח התקופה. שנת 1968 הייתה שנה של תסיסה אזרחית עולמית. הסטודנטים הפכו את רחובות פריס לשדה קרב, מחאות ענק נגד מלחמת וייטנאם שטפו את אמריקה, והאוויר היה טעון בחשמל של שינוי. הניצוץ שהצית את מילות השיר במוחו של הסולן, מיק ג'אגר, היה אירוע ספציפי למדי. ב-17 במרץ 1968, מצא את עצמו ג'אגר, יחד עם השחקנית ונסה רדגרייב והפעיל הפוליטי הבולט טארק עלי, בלב הפגנה סוערת בכיכר גרוסבנור בלונדון. כ-25,000 איש צעדו לעבר שגרירות ארצות הברית במחאה על המלחמה בווייטנאם.

המחאה, שהחלה בצעידה שלווה, הידרדרה במהירות לעימות אלים. שוטרים רכובים על סוסים הסתערו על ההמון, שהגיב בזריקת אבנים, בקבוקים ופצצות עשן. המהומה הייתה גדולה, ומאות אנשים נפצעו ונעצרו. ואיפה היה ג'אגר בכל הבלגן הזה? ובכן, הכוכב הגדול נטש את ההפגנה עוד לפני שהעניינים יצאו משליטה וחזר לביתו. הוא הבין במהירות שנוכחותו במקום מזיקה יותר ממה שהיא מועילה כי במקום להתמקד במסר, המפגינים התעסקו בלהשיג חתימה או לבהות בסולן המפורסם. מהפכן, הוא הבין, הוא לא ממש יכול להיות.

התסכול הזה בדיוק זלג ישירות אל תוך מילות השיר. ג'אגר פותח בזעקה "הקיץ הגיע והזמן מתאים ללחימה ברחוב", רק כדי לסגת מיד לתחושת חוסר אונים מרירה: "אבל מה ילד מסכן יכול לעשות, חוץ מלשיר בלהקת רוק'נ'רול? כי בלונדון הישנונית אין מקום לאיש לוחם רחוב". זוהי התלבטות קלאסית של אמן מהפכני: הרצון לשנות מול ההבנה שהכלי היחיד שלו הוא אמנות.

ואם המילים היו נפיצות, המוזיקה הייתה פורצת דרך לא פחות. גיטריסט הלהקה, קית' ריצ'רדס, עבד על הריף של השיר עוד מסוף 1966, אבל לא הצליח להגיע לצליל המחוספס והיבש ששמע בראשו. הפתרון הגיע ממקום לא צפוי: מכשיר קסטות נייד וזול של חברת פיליפס. ריצ'רדס הקליט גיטרה אקוסטית פשוטה מתוצרת גיבסון ישירות לתוך הטייפ, הגביר את הווליום עד הסוף ויצר דיסטורשן טבעי, מלוכלך-מטונף ומושלם. למעשה, הכלי החשמלי היחיד בכל ההקלטה הוא גיטרת הבס. אבל זה ממש לא נגמר כאן! הברקה אמיתית נוספת, שגורמת לי להתפעל מחדש בכל האזנה, היא שהמתופף צ'רלי ווטס לא ניגן כאן על מערכת תופים רגילה, אלא על סט תופים קטנטן שנגני ג'אז נהגו לתרגל עמו משנות השלושים. הוא קנה את זה בחנות עתיקות! 

על כל זה תוסיפו בפזמונים גם צלילי DRONE של טמפורה הודית ונגיעות אקזוטיות נוספות שאותם סיפק בריאן ג'ונס הגאון. זה מוסיף לעסק את האווירה הפסיכדלית והמכשפת ההיא.

באופן מפתיע, לשיר הזה הייתה גרסה מוקדמת אך עם מילים שונות לחלוטין. הגרסה, שנקראה DID EVERYBODY PAY THEIR DUES, סיפרה על צ'יף אינדיאני ומשפחתו. למרבה המזל, ההיסטוריה בחרה בגרסה הפוליטית. הטקסט המקורי פשוט הרגיש לא קשור לאנרגיה החייתית והאפלה של הלחן, ואני כל כך שמח שהחבר'ה גנזו אותו לטובת מילים שבוערות באותה עוצמה כמו המוזיקה עצמה.

כשהשיר הגיע לארצות הברית, הוא נחת בדיוק בזמן הלא נכון מבחינת הממסד. ימים ספורים לפני יציאתו, התפוצצה הוועידה הדמוקרטית בשיקגו במהומות אלימות בין מפגינים למשטרה. אמריקה הייתה על סף פיצוץ, והדבר האחרון ששדרני הרדיו רצו היה לשפוך עוד שמן למדורה. כמעט כל תחנות הרדיו במדינה, ובעיקר בשיקגו, פשוט סירבו להשמיע את STREET FIGHTING MAN. לא היה איסור רשמי, אלא צנזורה עצמית שקטה. התחנות פחדו שהשיר יתפרש כקריאה לאלימות ויסבך אותן עם הרשויות.

התוצאה הייתה צפויה: השיר, שהיה לו פוטנציאל להפוך להמנון ענק, התרסק במצעדים והגיע למקום ה-48 בלבד. מיק ג'אגר הגיב מאוחר יותר בביטול משועשע: "תחנות הרדיו שאסרו את השיר אמרו שהוא חתרני. ברור שהוא חתרני. אבל זה טיפשי לחשוב שאפשר להצית מהפכה עם תקליטון". הציניות הבריטית הזו של ג'אגר היא בדיוק הסיבה שהוא כזה אייקון; הוא תמיד ידע להגחיך את הפאניקה המוגזמת של המבוגרים בחליפות.

אך הפחד לא עצר בתחנות הרדיו. חברת התקליטים האמריקנית של הלהקה, LONDON RECORDS, נכנסה לפאניקה מוחלטת מעטיפת התקליטון, כיוון שהייתה בטוחה שהתמונה המחתרתית תמיט עליהם חרם צרכני מיידי. מיד לאחר שהודפסה הכמות הראשונית, ניתנה ההוראה לגנוז את המהדורה ולהשמיד את כל העותקים. אך כמו בכל סיפור טוב, כמה עותקים הצליחו לחמוק מגזר הדין. על פי ההערכות, בין עשרה לעשרים עותקים בלבד של המהדורה המקורית עם העטיפה הפרובוקטיבית שרדו. העותקים האבודים האלה הפכו מיד לגביע קדוש בקרב אספני תקליטים. בשנת 2008 נמכר עותק נדיר שכזה באתר EBAY תמורת 9,001 דולר וב-2011, עותק אחר נמכר במכירה פומבית בסכום של יותר מ-13,000 לירות שטרלינג. ברור לכם שהמחיר שלו עלה מאז, כן? זה לא רע בשביל פיסת קרטון וויניל שהממסד ניסה להעלים. וזה רק מוכיח שוב ושוב שאי אפשר באמת להשתיק רוק'נ'רול טוב.

הצד האפל של כוכב הפולק מ"פיטר, פול ומארי". ב-31 באוגוסט בשנת 1969 עשה פיטר יארו בן ה-32, זמר בשלישיית הפולק המתקתקה, פיטר פול ומארי, דבר אסור בבית מלון "שור האם" בוושינגטון.

צלילי הגיטרה האקוסטית, ההרמוניות הקוליות המושלמות והמסרים על שלום ואהבה הפכו את שלישיית פיטר, פול ומארי לאחד ההרכבים האהובים והמצליחים של שנות השישים. הם היו הפנים היפות והתמימות של תרבות הנגד, ששרים על רוח הנושבת ועל דרקוני קסם. אבל מאחורי חזות הפולק המצוחצחת של פיטר יארו, הזמר עם הקול הרך והמראה החביב, הסתתר סיפור אפל שהוביל למעצר, הרשעה פלילית, וצל שהמשיך לרדוף אותו במשך יותר מחמישים שנה.

הכל החל בלילה אחד, ב-31 באוגוסט 1969. יארו, אז גבר כריזמטי בן 32, שהה במלון היוקרתי שור האם בוושינגטון. על פי העובדות שהתבררו מאוחר יותר, הוא הזמין שתי מעריצות צעירות לחדרו – אחיות בנות 17 ו-14. מה שקרה בדקות שלאחר מכן הפך לסיוט עבור הנערה הצעירה, ברברה וינטר, ולכתם בל יימחה על המוניטין של יארו.

לפי עדותה המצמררת של וינטר, כשהיא ואחותה הגיעו לדלת החדר, יארו פתח אותה כשהוא עירום לחלוטין. מהרגע ההוא, האירועים הידרדרו במהירות. המעצר עצמו לא התרחש מיד, אלא רק חודשים לאחר מכן, ב-26 במרץ 1970, וההאשמה הייתה חמורה וחד משמעית: קיום יחסי מין עם קטינה.

בבית המשפט, יארו ניסה לצייר תמונה שונה לחלוטין. הוא טען שהנערה הצעירה היא זו שיזמה את המגע. "הנערה חיבבה אותי," אמר להגנתו, "היא נתנה לי חיבוק ונשיקה". לטענתו, המחווה הזו היא שהציתה את האינטראקציה ביניהם. אולם, כאשר השופט חקר לעומק את עדותה של וינטר, התברר שהיא התנגדה נחרצות למעשיו. קו ההגנה של יארו ניסה אסטרטגיה נוספת: הם ציינו שהוא התחתן מאז המקרה והחל לקבל טיפול פסיכיאטרי, בניסיון לעורר את רחמי בית המשפט.

העונש המקסימלי על עבירה כזו עמד על עשר שנות מאסר, אך בסופו של דבר, יארו נידון לשלושה חודשי מאסר בלבד. האירוניה, באופן מקומם כמעט, הגיעה לשיאה כמה ימים בלבד לפני כן. בעוד עננת האישום הפלילי מרחפת מעל ראשו, זכה יארו יחד עם חבריו להרכב בפרס הגראמי היוקרתי, בקטגוריה של תקליט הילדים הטוב ביותר. כמה אירוני - כוכב הילדים הנערץ עמד בפני כניסה לכלא על פגיעה בילדה.

אך הסיפור לא נגמר כאן. לאחר שריצה את עונשו, יארו חזר לחייו, והפרשה החלה להתפוגג מהזיכרון הציבורי. ואז, ביומו המלא האחרון בתפקיד, ב-19 בינואר 1981, הנשיא ג'ימי קרטר העניק ליארו חנינה נשיאותית מלאה, שמחקה לחלוטין את הרשעתו.

ברברה וינטר, הקורבן, גילתה על כך מהעיתון. איש מהממשל לא טרח להודיע לה. "זאת הייתה הרגשה של אגרוף חזק בבטן," סיפרה שנים לאחר מכן בראיון לוושינגטון פוסט. "הם בעצם אמרו לו, 'זה בסדר מה שעשית, רק אל תיתפס בפעם הבאה'". החנינה הזו, אולי היחידה בהיסטוריה האמריקאית שניתנה על עבירת מין נגד ילדים, חמקה מתחת לרדאר הציבורי. באותו היום שוחררו בני הערובה האמריקאים מאיראן, והסיפור של יארו נבלע בתוך הכותרות הדרמטיות.

במשך עשרות שנים, יארו המשיך ליהנות מקריירה מפוארת. הוא הופיע באירוע ההשבעה של הנשיא ביל קלינטון, שר בחתונתו של הסנאטור ג'ון קרי וצבר פרסים על מפעל חיים. הוא הפך לסמל של אקטיביזם וצדק חברתי. העבר האפל נראה קבור עמוק.

אך רוחות העבר, במיוחד בעידן ה-ME TOO, סירבו לנוח. בשנת 2019, כאשר פסטיבל אמנות בעיירה נוריץ', ניו יורק, הודיע שיארו יופיע בו, התעוררה סערה ציבורית. הרשתות החברתיות געשו, והזעם על המעשה הישן צף ועלה במלוא עוצמתו. מארגני הפסטיבל, תחת לחץ כבד, נאלצו לבטל את הופעתו.

יארו הגיב בהצהרה ארוכה, בה תיאר את החלטת המארגנים כלא הוגנת. "אני תומך באופן מלא בתנועות הנוכחיות הדורשות שוויון זכויות לכולם ומסרבות לאפשר התעללות ופגיעה מתמשכת, בעיקר בעלות אופי מיני, שאני אשם בה, בצער רב," כתב. "אני לא יכול להביע כראוי את התנצלותי וצערי על הכאב והפגיעה שגרמתי". עם זאת, הוא גם ניסה למסגר את מעשיו כחלק מרוח התקופה: "זה היה עידן של חוסר שיקול דעת אמיתי וטעויות של גברים באופן קטגורי. הייתי אחד מהם. טעיתי. אני מצטער על זה".

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהפרשה פגעה בקריירה המאוחרת שלו. הופעות אחרות בוטלו, והורים ותלמידים מחו נמרצות כאשר בית הספר התיכון בו למד במנהטן תכנן להכניס אותו להיכל התהילה של המוסד. העולם בהחלט לא שכח.

בונוס: באוגוסט 1971 נערך פסטיבל פופ בחיפה שהפך לכישלון. מה קרה שם? בואו לקרוא...

השנה היא 1971 והפוסטרים שנתלו בחיפה שילהבו היטב את ההמון הצעיר - פסטיבל פופ בחיפה! הפעם היה זה פסטיבל שאורגן על ידי עיריית העיר והמודעות הריצו אלפי אנשים בשקיקה אל גן האם. בין האמנים שהגיעו להופיע הייתה להקת האריות, שלפי הדיווחים מאז, לא נתקבלה שאגתם בהתלהבות יתרה. אחריה עלתה להקת "חומר נפץ" שהצליחה לעורר את הקהל קצת יותר.

בינתיים גבר הלחץ לכיוון הבמה כשהשוטרים גם ביקשו ללמד לקח אנשים שניסו להתפלח פנימה מעל הגדרות. הם היכו בנמרצות את אלו שביקשו להיכנס לפסטיבל מבלי לשלם לירה מכיסם.

צביקה פיק ניסה לתת לקהל הופעה מחשמלת אך תקלות על הבמה סיכלו את כוונותיו הטובות. גם להקת "כוכבי ציון" לא העלתה את מצב הרוח והישועה הגיעה מלהקת הקוקטיילס שהביאה גרוב פ'אנקי והביאה את הקהל לרקוד ולרקוד ולרקוד. אבל בסופו של דבר הוסכם על הרוב - היה זה פסטיבל כישלון.

וודסטוק? שמודסטוק!

בונוס: ג'אז-פרוג חריף עם להקת IF! החודש, בשנת 1971, יצא תקליטה השלישי של להקת IF ושמו IF3.

להקת IF הבריטית הייתה קולקטיב אדיר של שבעה נגנים מנוסים שניגנו ג'אז ובלוז ויצרו ביחד מקום ייחודי בסצנות הג'אז-רוק והפרוגרסיביות הפורחות. הם היו פחות להקת פופ ויותר מוסד מוזיקלי, שהתגאה ברמת מוזיקליות עוצרת נשימה ומאיימת כאחד. כשהם נכנסו לאולפן בשנת 1971 כדי להקליט את אלבומם השלישי, שנקרא בפשטות IF3 , הם ידעו כיצד להביא את הצלילים הטובים ההם.

כדי להבין את יצירתה של IF3, יש להבין תחילה את הקצב הבלתי פוסק שהגדיר את הקריירה המוקדמת של IF. הלהקה, שהוקמה בשנת 1969, הייתה פרי מוחו של הסקסופוניסט דיק מוריסי והגיטריסט טרי סמית', שביקשו למזג את חופש האלתור של הג'אז עם העוצמה הגולמית והנפח של הרוק. הם הרכיבו הרכב עם דייב קווינסי בסקסופונים ובחליל, ג'יי. וו. הודקינסון בשירה, שקול הנשמה המחוספס שלו הצליח להתעלות מעל העיבודים המורכבים; ג'ון מילינג בקלידים, שסיפק טקסטורות הרמוניות עשירות עם ההאמונד שלו; וחטיבת הקצב העוצמתית של ג'ים ריצ'רדסון בבס ודניס אליוט (כן, ההוא שיקים בהמשך את פורינר) בתופים.

המנהל שלהם, לו פוטרמן, הבטיח להם חוזה משמעותי עם חברת התקליטים איילנד בבריטניה וקפיטול רקורדס בארה"ב. הלחץ לספק את התוצאות היה מיידי. בתצוגה מדהימה של פוריות יצירתית ואתיקת עבודה, IF הוציאה שני אלבומים בשנה הראשונה לקיומה - שנת 1970. אלבום הבכורה שלה, IF, ואלבום הבא, IF2. אלבומים אלו ביססו את הצליל הייחודי שלה: עיבודים מורכבים מונעי כלי נשיפה, סולואים לוהטים ודחף קצבי שהבדיל אותה מלהקות בראס-רוק לוהטות מאמריקה כגון שיקגו ודם, יזע ודמעות.

שני האלבומים הללו לא היו רק פרויקטים באולפן; הם היו קרש קפיצה למה שהלהקה עשתה הכי טוב: לנגן בהופעות חיות. IF יצאה ללוח זמנים מתיש, וחצתה את בריטניה, אירופה, וחשוב מכל, ארצות הברית. החברים חלקו במות עם מגוון רחב של בני מלוכה ברוק, החל מטראפיק ומוט דה הופל ועד מיילס דייוויס. דווקא בסבב הקונצרטים האמריקאי הלהקה באמת חידדה את חוד החנית שלה. הם ניגנו לילה אחר לילה באולמות עצומים ובמועדוני רוק, והפכו ליחידה הדוקה במיוחד, המקושרת טלפתית. העיבודים משני האלבומים הראשונים נמתחו, הורכבו והוצתו על ידי האנרגיה של ההופעות החיות.

מתוך כור ההיתוך הזה של הופעות מתמידות עלה הצורך באלבום שלישי. בתחילת 1971, הלהקה הייתה מכונה משומנת היטב, אך גם מכונה מותשת. מחזור "אלבום-סיבוב הופעות-אלבום" היה המודל הסטנדרטי בתעשייה, שנועד לשמור על מומנטום ולנצל כל השמעה ברדיו או סיקור עיתונאי שהלהקה עלולה להשיג. עבור IF, שבנו קהל מעריצים משמעותי באמצעות כישרונותיהם החיים, אלבום חדש היה חיוני כדי לשמור על שמם בעין הציבור ולספק חומרים חדשים להופעותיהם המתפתחות ללא הרף.

ההחלטה להקליט את IF3 נולדה, אם כן, הן מדחף יצירתי והן מצורך מסחרי. ללהקה היה שפע של רעיונות חדשים, שעברו ליטוש ונבחנו באמצעות ג'אמים של בדיקות סאונד ואלתורים על הבמה. האתגר היה לתרגם את הכוח העצום ואת המשחק הדינמי של זהותם החיה לטייפ. שני אלבומיהם הראשונים זכו לשבחי המבקרים, אך לא השיגו את הפריצה המסחרית העצומה לה קיוו הלייבלים, במיוחד בשוק האמריקאי הרווחי. היה לחץ מרומז שהאלבום השלישי יהיה זה שאמור לדחוף אותם למעלה.

מפגשי ההקלטה של ​​IF3 התקיימו באולפני איילנד בלונדון, סביבה מוכרת ונוחה ללהקה. האולפן, שהיה ממוקם בכנסייה שהוסבה לאולפן ברחוב בייסינג, היה מרכז של יצירתיות, ואירח אמנים כמו לד זפלין, ג'תרו טול וקאט סטיבנס. הוא היה חדיש מבחינה טכנולוגית ואויש על ידי טכנאים שהבינו כיצד להקליט את העוצמה של להקת רוק.

בניגוד לרבים מבני דורם, שניסו תחבולות אולפן ואוברדאבים מורכבים, הגישה של IF הייתה ישירה יותר. הבסיס לשירים הונח כאשר הלהקה כולה ניגנה באופן חי באולפן ככל האפשר. זה היה קריטי להקלטת תחושת הקצב של ריצ'רדסון ואליוט, שהגרוב החזק שלהם היה המנוע של הלהקה. דניס אליוט, בפרט, התפתח למתופף ברמה עולמית, ונגינתו העוצמתית והמדויקת הייתה אבן יסוד בסאונד של האלבום.

לאחר שהיסודות הקצביים וההרמוניים היו במקומם, הלהקה ניגשה לשלב את שאר האלמנטים. הסקסופונים התאומים של מוריסי וקווינסי הוקלטו לעתים קרובות יחד כדי לשמר את המרקם הייחודי של השורות השזורות ביניהם. נגינת הגיטרה של טרי סמית', שיכלה לנוע בין ליקים בלוזיים עדינים לסולואי רוק זועמים ומעוותים, קיבלה מקום בולט. מעל הכל, ג'יי. וו. הודקינסון הניח את שירתו המרשימה, כשהוא מביא מילים ששיקפו לעתים קרובות את חייו העייפים והחולפים של מוזיקאי בדרכים.

בעוד שהסשנים היו פרודוקטיביים, הם לא היו נטולי הלחץ הטמון במצבה של הלהקה. הם הקליטו אלבום בהפסקות הקצרות בין סיבובי הופעות מתישים. החומר נוצר והוקלט תחת שעון מתקתק, בידיעה שברגע שהמיקס הסופי יאושר, הם יחזרו לרכבים, לשדות תעופה ולחדרי מלון. תחושת הדחיפות והעייפות הזו חלחלה באופן בלתי נמנע לאופי האלבום, לא כחולשה, אלא כמקור לאנרגיה גולמית וכנה. זה היה הצליל של להקה שפועלת על אדרנלין ותשוקה מוזיקלית טהורה. ובסופו של דבר, התקליט נשאר רענן ובועט, אם כי הפוטנציאל הגדול של הלהקה לא מומש במלואו.

בונוס: גם התקליטים האלו יצאו בחודש אוגוסט.

אתחיל עם A SPACE IN TIME של להקת TEN YEARS AFTER.

בקיץ 1971, להקה זו ניצבה בצומת דרכים. פחות משנתיים קודם לכן, הופעתה המחשמלת בפסטיבל וודסטוק הפכה את חבריה בן לילה לסופרסטארים בינלאומיים. הגיטריסט והסולן אלווין לי הוכתר כאחד מגיבורי הגיטרה של הדור. אולם, הצלחה מסחררת זו הפכה גם לכלוב של זהב. הלהקה קוטלגה כהרכב בוגי-רוק מהיר ועצבני, והדימוי הזה, שהתקבע בזכות סרט הפסטיבל, איים להגביל את התפתחותה האמנותית. היה קיים לחץ עצום, פנימי וחיצוני, להוכיח שהם יותר מהבזק חד-פעמי של אנרגיה פראית.  

אלבום זה היה התשובה המחושבת לדילמה הזו. הוא סימן התרחקות מכוונת מהסאונד הכבד והבלוזי שאפיין את עבודתם הקודמת. במקום ריפים מהירים וסולואים אינסופיים, האלבום הציג מרקם צלילי עשיר ומגוון יותר, עם דגש משמעותי על גיטרות אקוסטיות ועיבודים מורכבים. ניתן לראות בכך השפעה ברורה של להקות בנות התקופה כמו לד זפלין, שהצליחו לשלב בהצלחה קטעים אקוסטיים עדינים לצד המנוני רוק כבדים. המהלך הזה לא היה רק שינוי סגנוני, אלא ניסיון אמיץ להציג את עומק הכתיבה והרבגוניות המוזיקלית של הלהקה.  

בלב האלבום והמהפך הסגנוני ניצב שיר אחד, שהפך ללהיטם הגדול והמזוהה ביותר: I'D LOVE TO CHANGE THE WORLD. השיר, שנכתב על ידי אלווין לי, שיקף באופן מושלם את רוח התקופה של תחילת שנות ה-70. מילותיו, שעסקו במלחמת וייטנאם, עוני ואי-צדק חברתי ("הטילו מס על העשירים, האכילו את העניים, עד שלא יהיו עוד עשירים"), ביטאו את התפכחותה של תרבות הנגד. השיר היה הכלי המושלם לסאונד החדש והמהורהר של הלהקה, ושילב פתיחה אקוסטית מהפנטת עם סולו גיטרה חשמלי ומלא רגש.  

ההקלטות באולפני אולימפיק בלונדון, בהובלת טכנאי הסאונד כריס קימסי (שלימים עבד עם הרולינג סטונס), היו המקום שבו החזון החדש התגבש. קימסי, בראיונות שנערכו עשרות שנים מאוחר יותר, שפך אור על תהליך היצירה. הוא סיפר על טכניקות חדשניות לאותה תקופה, כמו העברת שירתו של לי דרך רמקול לזלי של אורגן האמונד כדי ליצור את "האפקט הרדוף והמסתורי" שהפך לחותמת הסאונד של השיר. קימסי גם חשף פרט אנושי מרתק: אלווין לי היה "מעט ביישן לגבי קולו" וביקש להנמיך את ערוץ השירה במיקס המקורי.

ג'יימס בראון – HOT PANTS משנת 1971.

האלבום הזה מתעד רגע של שינוי ותסיסה בקריירה של ג'יימס בראון. זו הייתה ההוצאה הראשונה שלו בחברת התקליטים פולידור, לאחר שעזב את קינג רקורדס, ביתו המוזיקלי במשך שנים רבות. המעבר העניק לו לא רק תקציב גדול יותר ואריזה מהודרת יותר, אלא בעיקר חופש אמנותי מוחלט לעשות כרצונו. במקביל, הרכב ה-J.B.'s המקורי, שכלל את האחים קולינס (בוטסי וקטפיש), התפרק. בראון הרכיב במהירות הרכב חדש ומהודק יותר, תחת הנהגתו המוזיקלית של נגן הטרומבון פרד ווסלי. האלבום, אם כן, הוא תמונת מצב של אמן בשיא כוחו, בוחן את גבולותיו עם הרכב נגנים רענן.  

האלבום הוא בראש ובראשונה תגובה ישירה לתופעה תרבותית סוחפת וקצרת ימים: אופנת מכנסי ה"הוט פנטס". בראון ולהקתו נתקלו לראשונה בפריט הלבוש החושפני במהלך סיבוב הופעות באירופה ב-1970, והחליטו "לייבא" את הטרנד לאמריקה דרך המוזיקה. שיר הנושא הפך ללהיט שהנציח את האופנה בפנתיאון של הפ'אנק. הצלחתו הולידה גל של "שירי תשובה" מאמנים אחרים, שהפכו את המכנסיים הקצרים לסמל של התקופה.  

הסשנים להקלטת התקליט הם דוגמה מובהקת לסגנון ההקלטה האגדי של בראון: טייקים חיים באולפן, מינימום אובר-דאבינג, ודגש על לכידת האנרגיה הגולמית והאלתור של הלהקה. גרסת האלבום של שיר הנושא שונה מהסינגל המוכר; היא ארוכה יותר, מהירה יותר, והוקלטה מחדש לאחר המעבר לפולידור. האלבום כולו מרגיש כמו ג'אם סשן מתועד, שבו המיקרופונים הושארו פועלים כדי לתפוס כל ניואנס.  

הקטע BLUES AND PANTS, שאורכו כמעט עשר דקות, משמש כמקרה מבחן מושלם לתהליך היצירה של בראון. במהלך הג'אם האינסטרומנטלי, ניתן לשמוע את בראון קורא לפרד ווסלי לנגן סולו. ווסלי, מסיבה כלשהי, מפספס את הקריאה, ונגן הסקסופון ג'ימי פארקר נכנס במקומו. בראון, שאינו מרוצה מהתוצאה, עוצר את הנגינה לרגע, נוזף בנגנים, ואז מסמן להם להמשיך. ההחלטה להשאיר את ה"טעות" הזו בגרסה הסופית של האלבום היא פרט מכריע. היא חושפת את העדפתו של בראון לתיעוד אותנטי של הרגע על פני שלמות סטרילית. מעניין אם בראון הטיל אז קנס על ווסלי בגלל זה. 

שאגי אוטיס – FREEDOM FLIGHT, משנת 1971

כאשר זה יצא, שאגי אוטיס היה עדיין נער, אך כבר נחשב לעילוי מוזיקלי. כבנו של מנהיג הלהקה האגדי ג'וני אוטיס, הוא ספג מוזיקה מלידה, והאלבום השני הזה שלו הציג בגרות ועומק אמנותי שהיו נדירים לגילו. אחד המאפיינים המדהימים של האלבום הוא המוזיקליות הכוללת של אוטיס. בקטעים כמו PURPLE, הוא ניגן בעצמו בבס, בתופים, גיטרה, אורגן ופסנתר. עם זאת, האלבום אינו יצירה מתבודדת; הוא כולל גם תרומות של נגנים אגדיים כמו הקלידן ג'ורג' דיוק, הבסיסט וילטון פלדר והמתופף איינסלי דנבר. שיתופי הפעולה הללו מיקמו את אוטיס הצעיר בלב סצנת העילית של המוזיקאים של התקופה.

האלבום מכיל את הגרסה המקורית לאחד השירים האייקוניים של שנות ה-70, STRAWBERRY LETTER 23. באופן אירוני, השיר לא הפך ללהיט בביצועו של אוטיס. זוהי יצירת מופת של נשמה פסיכדלית, שנותרה כמעט אלמונית עד שב-1977 להקת THE BROTHERS JOHNSON הפכה אותה ללהיט בינלאומי ענק.

למרות איכותו הגבוהה, התקליט לא זכה להצלחה מסחרית משמעותית עם צאתו. מורשתו היא של קלאסיקת קאלט, אלבום של "מוזיקאים למען מוזיקאים", שהתגלה מחדש וזכה להערכה על ידי דורות מאוחרים יותר של אמנים ומאזינים. סיפור של חדשנות עמוקה שלא תוגמלה מסחרית בזמן אמת, מה שביסס את מעמדו של אוטיס כבעל חזון שקט ולא ככוכב פופ.

גיל סקוט-הרון – FREE WILL, משנת 1972: המניפסט של הבלוזולוג

זה היה אלבום האולפן השני של גיל סקוט-הרון, והוא הגיע לאחר יצירת המופת שזכתה לשבחי הביקורת, PIECES OF A MAN. הוא המשיך את שיתוף הפעולה החיוני שלו עם המוזיקאי והקלידן בריאן ג'קסון. האלבום נוצר בתקופה שבה הוא עדיין התלבט בין קריירה של סופר לזו של מוזיקאי, אך ג'קסון והמפיק בוב ת'יל שכנעו אותו להמשיך בדרך המוזיקלית.  

האלבום מציג מבנה ייחודי ומכוון, המחלק אותו לשני חצאים נפרדים מוזיקלית. צד א' כולל את הלהקה המלאה, בסגנון של ג'אז-פ'אנק ונשמה פרוגרסיבית. צד ב', לעומת זאת, חוזר לשורשי השירה המדוברת של סקוט-הרון, ומרגיש כמו "סשן ראפ חי" המלווה בחליל וכלי הקשה בלבד. מבנה זה אינו מקרי; זוהי הצהרה אמנותית על שני צדי היצירה שלו – המוזיקאי והמשורר.  

ואן מוריסון – HARD NOSE THE HIGHYWAY, משנת 1973

זה היה אלבומו השביעי של ואן מוריסון, והוא נוצר בתקופה של יצירתיות שופעת. בין אוגוסט לנובמבר 1972, מוריסון הקליט קרוב לשלושים שירים, רובם מקוריים. כמות החומרים הובילה אותו להציע לחברת התקליטים שלו, האחים וורנר, להוציא אלבום כפול. אולם, החברה דחתה את הרעיון, והוא נאלץ לצמצם את החזון לאלבום בודד. שירים רבים מהסשנים הפוריים הללו מצאו את דרכם לאלבומים מאוחרים יותר או נותרו במגירה. האלבום הזה היה גם הראשון שמוריסון הפיק לחלוטין בעצמו, באולפן שבנה ליד ביתו בפיירפקס, קליפורניה, מה שהעניק לו שליטה אמנותית מלאה.  

מוריסון עצמו תיאר את הקונספט של האלבום כניסיון להעביר את הקושי הכרוך בעבודתו כאמן, לצד צדדים קלילים ורכים יותר. הוא טען שצד אחד של התקליט נושא "תחושה קשה", בעוד הצד השני הוא "רך". עם צאתו, התקליט זכה לביקורות מעורבות.

להקת BLUE CHEER עם התקליט OUTSIDEINSIDE, בשנת 1968. רועש מדי בשביל העולם

בסן פרנסיסקו של ילדי הפרחים, שלישיית BLUE CHEER הייתה החור השחור של הסצנה. שבעה חודשים בלבד אחרי תקליט הבכורה מחריש האוזניים שלהם, הם חזרו עם OUTSIDEINSIDE, והסיפור מאחורי שמו הוא כל מה שצריך לדעת עליהם. האגדה מספרת שהלהקה הייתה כל כך רועשת, עד שטכנאי האולפן פשוט התחננו בפניהם שיעזבו. דיווחי התקופה טענו שאת הסשנים שלהם ניתן היה לשמוע במרחק של קילומטרים במפרץ סן פרנסיסקו. הפתרון? להקליט בחוץ. חלק מהתקליט הוקלט באוויר הפתוח בחופי צפון קליפורניה ועל מזח בניו יורק, ומכאן השם הגאוני: "בחוץבפנים". התוצאה היא תערובת כאוטית ומבריקה של הארד רוק, בלוז מעוות חשמלית ומה שהיום אנחנו מכנים פרוטו-מטאל. הם לקחו את SATISFACTION של הרולינג סטונס והפכו אותו למפלצת רעש פסיכדלית. התקליט הזה הוא אבן יסוד בהתפתחות ההבי מטאל והסטונר רוק, תיעוד של להקה שדחפה את מגבר המרשל שלה לא עד 11, אלא עד 15.

להקת ULTIMATE SPINACH עם התקליט BEHOLD & SEE, משנת 1968

באותו הזמן, בחוף המזרחי, תעשיית המוזיקה ניסתה לייצר באזז משלה עם מה ששווק כ"הצליל של בוסטון". הרעיון היה למתג את סצנת הרוק של בוסטון כתשובה ההיפית והאינטלקטואלית לזו של סן פרנסיסקו. רוב ההייפ התפוגג במהירות, אבל הוא הותיר אחריו כמה פנינים פסיכדליות, והתקליט השני של ULTIMATE SPINACH הוא אחת מהן. BEHOLD & SEE הוא קפסולת זמן מושלמת של אסיד רוק: גיטרות רוויות אפקטים, קלידים קוסמיים, קטעים אינסטרומנטליים ארוכים ושמות שירים כמו "מנורת הזהב של הקוסמוס". בניגוד לאווירה החופשית בקליפורניה, כאן ההפקה מרגישה מהודקת יותר, כמעט יומרנית, כאילו כל צליל חושב במטרה להיות "פסיכדלי". זהו הצד האפל והמופנם יותר של החלום הפסיכדלי, פנינה נשכחת לחובבי הז'אנר.

להקת דם,יזע ודמעות עם התקליט NO SWEAT משנת 1973

קדימה לשנת 1973. להקת BLOOD, SWEAT & TEARS כבר הייתה אימפריה, אבל אימפריה במשבר זהות. ההרכב המקורי של אל קופר היה זיכרון רחוק, והסולן האדיר דיוויד קלייטון-תומאס עזב. לתקליטם השישי, NO SWEAT, הלהקה צעדה עמוק יותר אל תוך טריטוריית הג'אז-פיוז'ן, מהלך שהחל בתקליטים קודמים והגיע כאן לשיאו. את מקומו של קלייטון-תומאס תפס ג'רי פישר, זמר בעל קול מחוספס ועוצמתי שהתאים כמו כפפה לכיוון החדש והפחות מסחרי. המפיק סטיב טיירל שילב עיבודי כלי נשיפה מורכבים וסולואים וירטואוזיים, ומעבד המיתרים פול באקמסטר (שעבד עם אלטון ג'ון ודיוויד בואי) הוסיף מימד תזמורתי. מבקרים מסוימים היללו את האומץ, בעוד שמגזין הרולינג סטון העניק לו כוכב בודד, כנראה מתוך געגועים ללהיטי הענק.

להקת גרנד פ'אנק עם האלבום CAUGHT IN THE ACT משנת 1975

הם היו אלוהי הרוק של אמריקה. לא המבקרים, לא תחנות הרדיו האופנתיות – הקהל הפשוט, קהל הפועלים, סגד להם. הם מילאו אצטדיונים במהירות שיא והיו התגלמות "הרוק של העם". ואלבום ההופעה הכפול השני שלהם, מתעד את הלהקה הזו בשיא כוחה על הבמה, במהלך סיבוב הופעות מפרך ב-1975. הוא מביא האנרגיה הגולמית (אבל לא כמו באלבום ההופעה הקודם והמחוספס יותר), את הקהל שואג ואת רשימת הלהיטים הבלתי נגמרת. אבל מאחורי הקלעים, הלהקה כבר החלה להתפרק. מתחים פנימיים, שחיקה וויכוחים על הכיוון המוזיקלי כרסמו בהם. האלבום נוצר, בין היתר, כדי למלא התחייבות חוזית לחברת התקליטים קפיטול.

להקת האנימלס – BEFORE WE WERE SO RUDELY INTERRUPTED משנת 1977

דמיינו את זה: השנה היא 1977. פאנק ודיסקו שולטים בעולם. ולתוך העולם הזה, צועדים חמשת החברים המקוריים של THE ANIMALS ומוציאים תקליט איחוד ראשון מאז 1965. הסולן אריק ברדן, הקלידן אלן פרייס, והשאר, התאחדו בהובלת הבסיסט צ'אס צ'נדלר, שבינתיים פרש מנגינה והפך לאמרגן שגילה לעולם את ג'ימי הנדריקס וסלייד. השם המבריק של התקליט, "לפני שהופרענו בגסות כה רבה", הוא ציטוט מטור של עיתונאי בריטי לאחר מלחמת העולם השנייה, וזו הייתה קריצה הומוריסטית להפסקה בת 12 השנים שהחברים לקחו. הם לא ניסו להתאים את עצמם לרוח התקופה. במקום זאת, הם חזרו לשורשי הבלוז-רוק המחוספס שהפכו אותם למפורסמים. המבקרים עפו על זה. הרולינג סטון כינה אותו "מוצלח באופן מפתיע", ואחרים תיארו אותו כ"קלאסיקה אבודה". אבל הקהל? הקהל היה במקום אחר לגמרי. התקליט נכשל מסחרית. הוא היה אותנטי, חזק ומלא נשמה, אבל בעולם של הסקס פיסטולס ודונה סאמר, הוא נשמע כמו תזכורת מעידן אחר. למרות הכישלון, הוא נותר עדות מרגשת לכך שהכימיה המקורית בין החברים עדיין הייתה שם.

הנה ג'ו קוקר עם – LUXURY YOU CAN AFFORD, משנת 1978

לקראת סוף העשור, הקריירה של ג'ו קוקר ידעה עליות ומורדות. תקליטו השביעי, והיחיד בחברת התקליטים ASYLUM, היה ניסיון מודע לחזור למקורות הבלוז והנשמה של תחילת דרכו. וכדי לעשות זאת, הוא הרכיב נבחרת חלומות. המפיק הראשי היה אלן טוסיינט, אדריכל הסאונד של ניו אורלינס, ולצידו בארי בקט, קלידן רביעיית האולפן המהוללת של מאסל שולס. ההקלטות התפרשו על פני ארבעה אולפנים אייקוניים ברחבי אמריקה, ורשימת הנגנים נראית כמו ה"מי ומי" של המוזיקה האמריקאית: ד"ר ג'ון, בילי פרסטון, דוני האת'אווי ועוד רבים. התוצאה היא תקליט עם סאונד עשיר, חם ואותנטי, ובו קוקר נותן פרשנויות ייחודיות לשירים של בוב דילן ופרוקול הארום. למרות שלא הניב להיט ענק, LUXURY YOU CAN AFFORD נחשב לאחד מתקליטיו הטובים יותר של קוקר מאותה תקופה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.