כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-29 באוגוסט (29.8) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "בוב דילן נתן לי את השיר JUST LIKE A WOMAN כדי שאקליט אותו, אבל לא הרגשתי שיש שם משהו ששווה להשקיע בו" (אוטיס רדינג במלודי מייקר, בשנת 1967)
ב-29 באוגוסט בשנת 1964 יצא התקליטון עם השיר OH) PRETTY WOMAN) של רוי אורביסון.
השיר נכתב על אשתו של אורביסון, קלודט. זה היה כשפעם אחת היא קטעה שיחה בינו לבין ביל דיס, שהיה שותפו לכתיבת שירים. קלודט הודיעה שהיא יוצאת החוצה לבלות. כשאורביסון שאל אותה אם היא צריכה כסף מזומן, ענה לו דיס - "אישה יפה לעולם לא צריכה כסף עליה".
הדבר הצית את ההשראה אצל אורביסון שהתחיל לשיר, "אישה יפה הולכת ברחוב...". דיס: "הוא שר אותו בזמן שדפקתי בידי על השולחן. עד שאשתו חזרה, היה לנו את השיר. מהרגע שהקצב התחיל בו, יכולתי לשמוע את העקבים הנשיים על המדרכה, עם האישה היפה שהולכת ברחוב, בחצאית צהובה ועם נעליים אדומות. כתבנו והקלטנו את השיר במהרה וכנראה שזה הגיע בהשפעת הביטלס".
דיס הוסיף: "לא יכולתי לעשות את הנהמה הזאת כמו רוי, אבל המילה MERCY (רחמים) היא שלי. נהגתי לומר זאת כל הזמן כשראיתי אישה יפה או אכלתי אוכל טוב. אני עדיין אומר את זה".
כשהשיר הזה טיפס במצעדים, רוי גילה שאשתו בגדה בו והגיש בקשה לגירושין. בשנת 1966 הם נישאו בשנית, אך כעבור חודשיים היא נהרגה כאשר האופנוע בו רכבה נפגע ממשאית.
אורביסון, בשנת 1980 לעיתון NME: "יש בלדה באמצע השיר הזה ובה הבחור משתוקק להשיג את הבחורה, ואז הוא לא כל כך בטוח, ואז הוא מתייאש, ואז הוא אומר שישכח מזה ואז היא חוזרת ומסובבת שוב את ראשו".
ב-29 באוגוסט בשנת 1977 יצא תקליט סולו לזמר איגי פופ, לשעבר סולן להקת הסטוג'ס. שמו הוא LUST FOR LIFE.
זה תקליט הסולו השני של איגי פופ, שיחד עם חברו, דייויד בואי שבא כה כמפיק, הם הציגו מנוע אמנותי אדיר שפעל בקיטור מלא.
ההקלטות התקיימו זמן קצר לאחר השלמת סיבוב הופעות לתמיכה באלבום הראשון של פופ, THE IDIOT, שהסתיים ב-16 באפריל 1977. פופ הצהיר, "דיוויד ואני קבענו שנקליט את האלבום הזה מהר מאוד. כתבנו, הקלטנו וערכנו מיקסים בשמונה ימים, ובגלל שעשינו את זה כל כך מהר, נשאר לנו הרבה כסף מהמקדמה שקיבלנו מחברת התקליטים".
פופ הבין אז שכדי לעבוד עם דייויד בואי, חייבים להיות מהירים: "דייויד הוא בחור מהיר מאוד... הבנתי שאני חייב להיות מהיר ממנו, אחרת האלבום של מי זה יהיה?" השיטה הלירית הספונטנית של פופ העניקה השראה לבואי לאלתר את המילים שלו בפרויקט הבא שלו, HEROES.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "אלבום הקאמבק השני של איגי פופ משאיר רגשות אמביוולנטיים: יש שמחה שאיגי חי, כנראה בריא, כותב, שר ומופיע שוב, אבל נסער בגלל שהעמדה החדשה שלו כל כך לא מאתגרת וזהירה לחלוטין. במונחים שלו בלבד, זה הוא אלבום מצליח. הצד הראשון די טוב, החל בשיר הנושא, שמתנדנד בסגנון התופים כמו של סנדי נלסון בזמן שאיגי מעביר את המסר שלו להמונים, וממשיך לרצועת הסיום, TONIGHT, בקלות שיר הפופ הכי פשוט שאיגי נכתב. צד שני חלש בהרבה.
האם זה היה רק עוד אלבום של עוד אמן? אבל איגי פופ מעולם לא היה סתם עוד בדרן. בתור הילד הרע האמיתי ביותר של הרוק, איגי הוביל את הסטוג'ס עם חזון של צעירים מתוסכלים, מדוכאים וכועסים, שכנראה לא ייראו (או יעזו להיראות) שוב לעולם. זה שהוא חזר מהקצה שלם יחסית, זה כמעט נס. עם דיוויד בואי כמפיק ומדריך, הוא למעשה מממש קריירה לראשונה. כמו לו ריד, קרוב לוודאי שאיגי פונה למסלול שמאלה מהמרכז, מוזר מספיק כדי למשוך את אלו הנוטים למשהו אחר אבל בטוח מספיק כדי לא להפחיד אותם.
עם זאת, יש ספק אם לאיגי נותר משהו חשוב לומר. כדי ליצור אמנות כלשהי בעתיד, הוא כנראה יצטרך להתחיל בהרס עצמי, ולא הוא ולא אף אחד מאיתנו באמת רוצים לראות אותו זוחל שוב דרך הזכוכית השבורה. הנה מגיעה ההצלחה, איגי, ואתה ראוי לה יותר מכל הופעה שאי פעם ראיתי או שמעתי. הלוואי והייתה דרך כלשהי שהמוזיקה שלך יכולה להיות חשובה והחיים שלך מאושרים בו זמנית".
ב-29 באוגוסט בשנת 1977 נעצרו שלושה אנשים כי ניסו לגנוב את גופתו של אלביס פרסלי.
משפחת המנוח המזועזעת דאגה להעביר את הגופות של אלביס וגלדיס לקבורה בגינה באחוזת גרייסלנד. השלושה זממו לדרוש כופר תמורת הגופה בסך עשרה מיליון דולר. אבל מזימתם סוכלה לאחר שאחד מהם, רוני לי אדקינס, לא התאפק, התרברב על כך לפני כן ועורר חשד. בהמשך הוסרו החשדות נגדו ועשרים וחמש שנה לאחר מכן הודה כי היה זה תכסיס של המשפחה ליצור אליבי להזזת הגופות מבית הקברות לאחוזת גרייסלנד.
ב-29 באוגוסט בשנת 1980 יצא תקליט חדש ללהקת ג'ת'רו טול ושמו A. האם איאן אנדרסון (מג'ת'רו טול) ישיר לנו סולו?
האלבום הזה חישב מסלול מחדש ללהקה מפוארת זו, שהרכב החברים בה היה שונה ממה שהיה לפני כן.
בארימור בארלו המתופף שהתעופף משם: "זה היה מוזר ביותר לראות כיצד בסיבוב ההופעות האחרון שעשינו אנדרסון ואוון לא דיברו כלל ביניהם. והם היו השניים שהתחילו את כל זה". ג'ון אוון הקלידן שעזב גם הוא: "בהחלט חשתי אז שזה כבר לא משהו שאני רוצה להמשיך להיות בו אבל מצד שני לא הצלחתי ללכת ממנו".
ללהקה הצטרף בסיסט חדש, דייב פג, שסיפר: "כשעשיתי את האודישן ללהקה, איאן אנדרסון הוסיף ואמר לי שברצונו לספר לי מה שאר הלהקה חושבת עליי. זה הרעיד אותי כי חשבתי שמדובר ביותר מדי מידע משאני יכול לספוג. אבל הוא המשיך והפיל עליי את דעות האחרים והבנתי שיש לי פה עסק עם להקה שאין בה יחסים כלל בין אנדרסון לשאר. זאת הבנתי כשהשאר סיפרו לי כי דווקא מה שהוא אמר שהם חושבים עליי זה מה שהם למעשה חושבים עליו". דייב פאלמר הקלידן / מתזמר, שגם יצא מהלהקה עם בארלו ואוון: "לא האמנתי שדייב פג יחזיק מעמד יותר משבוע בלהקה".
אוון: "ואז בא אלינו אנדרסון והודיע שהשנה הבאה תהיה שנת חופש מהלהקה".
לקראת תחילת העשור החדש תיכנן אנדרסון להקליט תקליט סולו, אך כשחברת התקליטים של הלהקה גילתה את התיכנון, מיהרה לשכנעו ליצור מוצר חדש תחת שם המותג הידוע. הוא הסכים ורקח תקליט שיצא מהכר הנוח שלו לאווירת סאונד שונה, עם שימוש בסינטיסייזרים (עם עזרה בתיכנות מפיטר ג'ון וטסי) וכינור חשמלי, מידיו של הבחור החדש בלהקה, אדי ג'ובסון. פאלמר בעוקצנות: "בהרבה אנציקלופדיות מוזיקה תקראו כי הכינוי של אדי ג'ובסון הוא קוסם-מכשף. עצה לי לכם לגשת למילון אוקספורד ולבדוק מה הפירוש האמיתי של כינוי זה ואז תגלו מה זה בדיוק אדי ג'ובסון".
הגיטריסט מרטין באר, שנקרא באמצע ההקלטות של התקליט החדש ומצא את עצמו מחדש בלהקה: "אדי היה כוכב בעצמו. מבחינתו הוא לא הצטרף ללהקה אלא היה האורח בה".
בארלו: "איאן אנדרסון הזמין אותי לביתו והודיע לי שברצונו לשנות דברים ולהתקדם הלאה. הסכמתי איתו".
אנדרסון: "בארלו כנראה הבין שעדיף לו ללכת לפני שיידחף החוצה". פאלמר: "אני לא זכיתי לשיחת הבהרה מאנדרסון וגיליתי על פיטוריי כשהבת שלי חזרה מבית הספר וסיפרה לי שקראה בעיתון שאני, ג'ון אוון ובארימור בארלו כבר לא בלהקה. זה פורסם במלודי מייקר ואז הבנתי כי נשלחתי לדרכי". אוון: "קיבלתי מכתב בתיבת הדואר שלי. זה היה מכתב מועתק. התחלתי לקרוא את שנאמר בו כשלאחר שני משפטים קימטתי את הנייר וזרקתי לפח".
אנדרסון: "אני מתחרט שלא הסברתי להם כי מדובר בתקליט סולו ומרטין באר מגיע אליו כאורח. אבל לצערי לא נהגתי כך. עם זאת, אני בטוח שללהקה, בהרכב ההוא, לא היה יותר עתיד. הבעיה לא הייתה מבחינת חברויות אלא מבחינה מוזיקלית".
גישה מודרנית זו היא שהצעידה את הלהקה לעשור החדש וללא צורך להתנצל על אנכרוניסטיות. ג'ובסון הביא להרכב את המתופף שעבד עמו, מארק קרייני, שיצק קצב מהודק ביחד עם הבסיסט, דייב פג.
רבים ממעריצי הלהקה התקשו לעכל תקליט זה, כי הוא היה שונה מאד ממה שקדם לו, אך אם מקשיבים לו בראש נקי, אפשר ליהנות ממנו וללא צורך לתלות אותו על אותו חבל הכביסה של התקליט אקוואלונג וחבריו.
ב-29 ביולי בשנת 2021 מת מסרטן רון בושי, המתופף של להקת הרוק, איירון באטרפליי (פרפר הברזל). בן 79 במותו.
בושי, שהיה החבר היחיד הקבוע בכל גלגולי הלהקה, הותיר את חותמו כמתופף "כבד" גם בקלאסיקה החשובה IN A GADDA DA VIDA, אותה הקליטה הלהקה בשנת 1968.
בושי, יליד וושינגטון, החל לתופף רק כשהיה בקולג' בסן דייגו. "למדתי ביולוגיה ופסיכולוגיה. התכוונתי להפוך לביולוג ימי. אבל משהו קרה והמוזיקה משכה אותי".
בשנת 1966, בושי הצטרף ללהקת פרפר הברזל. הקבוצה שבסיסה בלוס אנג'לס הייתה חלק מקהילת להקות הרוק הקלאסיות שיצאו מזירת המוזיקה של לורל קניון באותה תקופה. "היינו קהילה של מוזיקאים וחברים", נזכר בושי. "כולנו גרנו באותו בית בלורל קניון וכולם הסתובבו יחד. אנחנו וכל החבר'ה האחרים, כמו הדלתות , בופאלו ספרינגפילד ועוד הרבה גדולים מהעידן זה".
"הוא הלך לעולמו, כשרעייתו ננסי לצידו, בשעה 12:05 בבוקר ה-29 באוגוסט, בבית החולים בסנטה מוניקה", נמסר בהודעה רשמית אז. "גם שלוש בנותיו היו איתו. הוא היה לוחם אמיתי והוא יחסר לנו מאוד!”
התיפוף של בושי ימשיך להשפיע על רבים כפי שהשפיע בעבר. "רינגו סטאר ופול מקרטני באו לראות אותנו ברויאל אלברט הול בסיקסטיז", אמר בושי בשנה שעברה. "רינגו הוציא אותי לבילוי של ארוחת ערב ומשקאות ואמר לי, 'אני מקווה שלא אכפת לך שגנבתי חלק מסולו התופים שלך'. אמרתי לו שבכלל לא ושזו מחמאה ענקית כשזה יוצא מפיו".
סיפור הלהקה נמצא לקריאה בלחיצה פה.
אז מי נולדו ב-29 באוגוסט?
1920 - צ'רלי פארקר (סקסופוניסט הג'אז המשפיע) (הוא מת במרץ 1955)
1942 - סטרלינג מוריסון (גיטריסט בלהקת מחתרת הקטיפה) (הוא מת באוגוסט 1995)
1943 - דיק האליגן (קלידן-נשפן בהרכב המקורי של להקת דם, יזע ודמעות) (הוא מת בינואר 2022)
1958 - מייקל ג'קסון (הוא מת ביוני 2009)
ב-29 באוגוסט בשנת 1969 יצא באנגליה התקליט SONGS FOR A TAILOR של ג'ק ברוס, אחרי שיצא מלהקת CREAM לדרך עצמאית. בארה"ב יצא התקליט יותר מחודש לאחר מכן.
רק אמן סופרסטאר בשיא כוחותיו, כפי שג'ק ברוס היה עם הצלחתה של להקת CREAM, יכל היה לעשות אלבום לא צפוי כמו SONGS FOR A TAILOR.
עם פירוקה של להקת סופרגרופ זו, בנובמבר 1968, החליט ג'ק ברוס, הזמר-בסיסט שלה, שהוא פונה לקריירת סולו שונה מהמצופה. בינואר 1969 הוא התראיין לעיתון מלודי מייקר וסיפר על כוונתו להקליט את אלבומו הראשון באולפני אטלנטיק שבניו יורק, שם הוקלטו חלק מהשירים של להקתו לשעבר. כמו כן הוא ציין בכתבה את החשק שלו לעבוד עם הגיטריסט של ארית'ה פרנקלין, בובי וומאק.
אך במקום זה הוא הגיע באפריל לאולפני MORGAN בלונדון ושם החל את ההקלטות. בזמן ההוא היה ברוס פגוע מאד מכך ששני חבריו לשעבר ב- CREAM מיהרו להקים להקה משותפת בשם BLIND FAITH. הוא לא קיבל אז את העובדה שהמתופף ג'ינג'ר בייקר (שהיה אויבו המר בלהקה ההיא) הכריח את הגיטריסט אריק קלפטון לקבל אותו ללהקה שיצר האחרון עם סטיב וינווד. לברוס זה היה נראה שהשניים חברו להם יחד ופשוט העיפו אותו החוצה.
להקלטת תקליט הבכורה שלו, ברוס לא רצה מישהו שנחשב לאלוהי גיטרה או סגן האלוהים. הרי הוא יכל במעמדו לקחת לתקליט את כל מי שרקחפץ בו. במקום זה הוא פנה לחברו התמלילן, פיט בראון, שבתקופה ההיא החל להופיע כזמר והנהיג להקה בשם BATTERED ORNAMENTS שהגיטריסט בה היה כריס ספדינג. הייתה זו האפשרות הטובה ביותר עבורו.
השיר שפותח את אלבום הבכורה, NEVER TELL YOUR MOTHER SHE'S OUT OF TUNE, הוא גם אחד הראשונים שהוקלטו. השם המוזר של השיר לא קשור כלל למילים שבו, אך יש סיפור מאחוריו; זה קרה כשכריס ספדינג הגיטריסט, שבא ממשפחה מאד מוזיקלית, בא לצפות יום אחד בהופעת המקהלה בה שרה אמו. ספדינג עשה טעות ואמר לאמו שלדעתו חלק מהזמרים במקהלה זייפו. אמו חטפה עצבים וצעקה עליו שהעז כך להעביר עליה ביקורת.
בקטע הזה התארח ג'ורג' האריסון בגיטרה. הוא הגיע לאולפן כשהוא מתוח לקראת סשן ההקלטה ופחד שברוס יהיה קשוח מדי איתו. יש סיפור נהדר על זה, שדאגתי להוסיפו בספר על הביטלס "ביטלמאניה!". תפקיד הגיטרה שהאריסון הקליט לא נשמע בבירור במיקס של השיר וכמו צלילי הגיטרה, גם האריסון הסתתר בעטיפת התקליט מאחורי הכינוי L'ANGELO MISTERIOSO. אחרי הכל, הוא היה חתום בחברת תקליטים אחרת, כחבר הביטלס.
חלק משירי התקליט הזה הוקלטו עוד בשנת 1967 על ידי CREAM כדמואים לקראת האלבום השני, DISRAELI GEARS. אך נשיא חברת התקליטים, אהמט ארטגון, ושותפו, ג'רי ווקסלר, שללו אותם בטענה שהם "קישקושים פסיכדליים", למורת רוחו של ברוס, ששמר מהם לפרויקט הסולו הזה.
את השיר ROPE LADDER TO THE MOON כתב במקור פיט בראון לזמר ארתור בראון (ההוא שחבש קסדה בוערת על ראשו והצליח בגדול עם הלהיט FIRE). אך ארתור בראון לא הבין את מהות השיר וסירב לשיר אותו. לפיכך הביא פיט בראון את המילים לברוס, שכתב איתן מנגינה במהירות.
אחד השירים שנדחו על ידי CREAM נקרא THEME FROM AN IMAGINERY WESTERN והוא זוכה באלבום של ברוס לביצוע יפהפה. בהמשך זה קיבל גרסאות נהדרות גם מלהקות כמו קולוסיאום, MOUNTAIN וגרינסלייד.
שם האלבום הוא מחוות זיכרון אישית של ברוס לחברתו, ג'ני פרנקלין, שהייתה במקצועה תופרת בגדים בלוס אנג'לס ותפרה בגדים גם למוזיקאים רבים מהסצנה הלונדונית. יום אחד קיבל ממנה ברוס מכתב בדואר, בכתב ידה, בו היא מבקשת ממנו - SING SOME HIGH NOTES FOR ME. זה משפט שהיא נהגה לומר אז.
פרנקלין הייתה אז חברתו החדשה של הגיטריסט ריצ'ארד תומפסון (מלהקת פיירפורט קונבנשן) וגם טסה לאנגליה כדי לשהות לצדו. אך טרגדיה איומה קרתה כשב-12 במאי 1969 היא נהרגה בתאונה מחרידה בעקבות התהפכות רכב ההסעות של הלהקה, עם חזרתה מהופעה בבירמינגהם. באותה התאונה נהרג גם מתופף הלהקה, מארטין לאמבל.ברוס קיבל את המכתב שהיא כתבה לו יומיים לאחר שנהרגה.
התקליט הזה של ג'ק ברוס לא זכה למכירות טובות בתקופה ההיא. הסיבה הייתה כי חברת התקליטים שהוציאה את זה הייתה עסוקה בשיווק תקליט והופעות של להקה אחרת - BLIND FAITH. למרות התשבוחות בעיתונים והתלהבות לא מעטה בקרב מוזיקאים בסצנה, התקליט הגיע באנגליה למקום השישי, לשבוע אחד, ומשם זחל החוצה. ברוס: "אני זוכר שיום אחד התקשר אליי פול מקרטני ואמר לי כמה הוא אהב את התקליט".
ברקורד מירור נכתב בביקורת בזמנו: "בלי שכולם מדברים יותר מדי על העובדה, זהו התקליט שבאמת נראה מגשר בטבעיות על הפער בין פופ לג'אז. עם מינימום ליווי, ג'ק משיג כאן כמה טריקים מוזיקליים נדירים, ובניגוד לאלבום של להקת בליינד פיית', התקליט שלוהוא באמת צעד אמיתי קדימה מלהקת CREAM. זהו באמת אלבום של מוזיקאי, ואין ספק שהוא ימשוך הרבה יותר אנשים לפופ פרוגרסיבי אמיתי".
כשיצא התקליט בארה"ב, המצב היה אף גרוע יותר. הרולינג סטון קבע בנחרצות: "התקליט הזה הוא אכזבה. זה אלבום של טלאים ללא קו שמחבר בין השירים. חוץ מהשירים I FEEL FREE ו- SUNSHINE OF YOUR LOVE, צמד הכתיבה של ג'ק ברוס ופיט בראון לא הצליח להביא להיט ראוי. סלחנו להם לא פעם כשהביאו שירים לא טובים ל- CREAM, כי היו שם גם אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר. אבל בלי שני האחרונים, מילותיו של בראון נשמעות מטופשות. המנגינות ששם ברוס על המילים האלה נחמדות אך לא מעבר לזה, חוץ משיר הפתיחה המיוחד". התקליט הגיע שם רק למקום ה-55.
בהמשך, בשנת 1975, יפרסם הרולינג סטון ביקורת על תקליט אחר של ברוס (OUT OF THE STORM) ובביקורת ההיא, ששלפתי מהארכיון אצלי, כתובים דברים אחרים על תקליט הבכורה: "זה היה תקליט כה מיוחד ויוצא דופן, שתקליטיו האחרים סבלו בהשוואה לו".
נכון. זה אלבום מיוחד, עשיר ונועז שלוקח זמן לעכלו. אבל מי שמצליח - זוכה לחבר מוזיקלי אמיתי. אני ממליץ לכם בחום רב להקשיב לו.
ב-29 באוגוסט בשנת 1966 - הביטלס מפסיקים להופיע! הטקסט הבא מתוך הספר על הביטלס, "ביטלמאניה!":
ביום שני, 29 באוגוסט, נחת המטוס בסן פרנסיסקו והפעם פקדו את שדה התעופה מעט מעריצים, כשלצידם שוטרים חמוצי פנים ועיתונאים מחודדי עטים.
מי שבלט בהיעדרו היה בריאן אפשטיין. הוא היה טרוד בטיפול בעניין רגיש במיוחד; נסיון סחיטה ממאהבו הסודי ג'ון (דיז) גילספי, שהיה חתום במשרדו כשחקן מבטיח. יחסי העבודה ביניהם הפכו לרומן רווי אלימות וסמים. אפשטיין שידר לקרוביו שהוא נהנה ממערכת היחסים עם גילספי, אבל לפתע החליט לסיים את הקשר ביניהם. הוא הורה לגילספי לצאת מדירתו שאיים עליו בסכין. אפשטיין שלף מכיסו סכום כסף, וגילספי עזב.
כשהביטלס הופיעו בניו יורק, יצר לפתע גילספי קשר עם עוה״ד נאט וייס, עוזרו של אפשטיין, ודרש לשלוח לו 3,000 דולר. וייס העביר לו את הסכום ואיים שאם יראה זה שוב את פרצופו, ידאג לטפל בו אישית.
ארבעה ימים לאחר מכן, הגיע גילספי ללוס אנג'לס, יצר קשר טלפוני עם אפשטיין ושכנע אותו בלשון חלקלקה להצטרף אליו לבלות יחדיו. השניים נראו משתזפים ונהנים ליד בריכת המלון. אפשטיין הזמין את גילספי להצטרף אליו ואל וייס לארוחת ערב במסעדה, אך גילספי ענה כי עליו לצאת לסידורים. כשחזרו השניים, שבעים ומרוצים, נחרדו לגלות שמזוודותיהם נעלמו. במזוודה השחורה שנלקחה מאפשטיין היו סמים, תמונות אינטימיות שצילם עם מאהביו הצעירים ו־ 20,000 דולר במזומן. לאחר מכן התקבלה מגילספי דרישה לשלם כופר של 10,000 דולר כדי לקבל בחזרה את המזוודה.
הביטלס המשיכו לסן פרנסיסקו ואפשטיין המוכה והמדוכדך נאלץ להישאר בלוס אנג'לס כדי להתמודד עם צרותיו.
באצטדיון קאנדלסטיק פארק שבסן פרנסיסקו כבר חיכה לביטלס נער אלמוני בן 15 בשם בארי הוד, שבא לראות את ההופעה יחד עם אמו. הוד הביא לאיצטדיון הספורט הגדול את מצלמת שמונה המילימטר שלו, ולא ידע כי ינציח בה את אחד הסרטים החשובים ביותר בעולם הרוק; המופע האחרון של הביטלס על במה.
טוני בארו, יחצ״ן הלהקה, אירגן, לפי הוראתו של פול, ציוד הקלטה כדי לתעד את ההופעה ובינתיים סיימו אמני החימום את מלאכתם. הזמר בובי הב שר את להיטו SUNNY מול מזג האוויר החורפי ואחריו עלו לבמה שדרני הרדיו, ג'ין נלסון וג'וני הולידיי, שהכריזו על הביטלס.
הארבעה צעדו לכיוון הבמה מלווים בשוטרים רבים ובידיהם מצלמות שהנציחו את האירוע המיוחד. מזג האוויר היה קריר אך הצרחות בקהל היו לוהטות, למרות שכסאות רבים נותרו ריקים. הלהקה בחרה לסיים את המופע האחרון שלה, עד קץ הימים, בשיר LONG TALL SALLY.
לרוע המזל ולצערה של ההיסטוריה, הטייפ של בארו הפסיק לפעול חצי דקה לאחר תחילת השיר.
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-29 באוגוסט בשנת 1973 פרשו הגיטריסט הנרי מקולוק והמתופף דני סייוול מלהקת כנפיים, של פול מקרטני.
מקרטני קיבל את הבשורה בטלפון, זמן קצרצר לפני שהלהקה הייתה אמורה לטוס לניגריה כדי להקליט שם את התקליט BAND ON THE RUN. מקרטני רתח מזעם על שני אלו שעשו לו כך והחליט לטוס לשם בכל זאת, עם אשתו לינדה וחברם ללהקה, דני ליין, שהגיב לתקשורת: "כפי שאמרתי, לא הייתי מעורב בפוליטיקה של הלהקה, אז הופתעתי כמו כולם כשהם לא הגיעו. נאמר לי שפול שוחח עם סייוול בלילה לפני שעמדנו לטוס והוא די החליט שהוא לא רוצה להצטרף. אבל הוא לא אמר לי את זה בזמנו. אני לא חושב שהעזיבה שלהם הייתה קשורה לגיחה לאפריקה. זה היה משהו בינם לבין פול, ופול אמר, 'אז מה? זה כבר נקבע, אנחנו טסים בכל זאת!' ואמרתי, 'אוקיי, בסדר!' זה לא עניין גדול".
בהמשך פורסם בעיתוני הפופ שסייוול כנראה יצטרף ללהקה שמקים מקולוק ביחד עם בסיסט להקת FREE בעבר, אנדי פרייזר. ההרכב לא יתרומם ומקולוק ינסה לעבוד שוב עם ג'ו קוקר, עמו עבד בעבר.
שנים לאחר מכן אמר מקולוק: "עדיין היינו שכירים בלהקה, ונאמר לנו שככל שהדברים יתקדמו אז נוכל לתרום חומרים ולהפוך לחלק אמיתי מלהקת כנפיים, אבל זה מעולם לא הגיע לזה. עשינו חזרות על BAND ON THE RUN והיינו אמורים לטוס ללאגוס ולהקליט את זה. ואני זוכר את זה היטב - היה לנו ריב אחד אחר הצהריים. רציתי לתרום משהו למוזיקה ואמרתי,'תן לי צ'אנס - אם זה לא יצליח נעשה את זה בדרך שלך'. הרגשתי שהגיע הזמן שהוא יאפשר למוזיקאים שלצדו להשתמש בכמה מהרעיונות שלהם כחלק מהאווירה של הלהקה הזו. אבל כל הקטע של להקה אמיתית התאייד. ניסיתי נואשות להחזיק בזה עד שלא יכולתי יותר. זו לא הייתה מריבה עזה. היו הרבה דברים שנאמרו בעיתונות, כאילו הייתה שמועה איומה ששלפתי מולו אקדח, שהכיתי אותו בראשו עם בקבוק - נו, באמת! אבל אני חושב ששנינו ידענו בליבנו שהגיע הזמן שאלך והוא השאיר לי לבחור את שעת העזיבה.
כמה חודשים אחר כך קיבלתי ממנו שיחת טלפון, 'מה אתה מתכנן לעשות?', והוא ביקש ממני להגיע לסטודיו שלו בכיכר סוהו. 'תראה, אני יודע שהיו לנו חילוקי דעות', הוא אמר, 'אבל אני מאוד מעריך את הזמן שהיית עם הלהקה ואני רוצה שיהיה לך את זה'. והוא נתן לי צ'ק מכובד ונרתיק טיסה שהיה מלא במיתרי גיטרה! נתקלתי בו ובלינדה כמה פעמים אחרי זה ובאמת שאני לא יכול לתת לאנשים לדעת באמת כמה ג'נטלמן הוא היה. הטר איש עסקים מבריק, מוזיקאי מבריק. גם אדם נהדר".
ב-29 באוגוסט בשנת 1976 נערך מופע בסנטה מוניקה, קליפורניה, כשניל יאנג הצטרף על הבמה ללהקת FIREFALL, שחיממה את להקת SPIRIT.
כשחברי ספיריט עלו לבמה, ביקש נגן הבס מיאנג להצטרף גם אליהם. יאנג הסכים אבל כשעשה זאת, החליט גיטריסט הלהקה, רנדי קליפורניה, לדחוף אותו בגסות מהבמה. שאר החברים הביטו באימה במתרחש, הפסיקו לנגן והחליטו לרדת מהבמה.
ב-29 באוגוסט בשנת 1975 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם תופינים אלו:
ב-29 באוגוסט בשנת 1970 נערך היום הרביעי בפסטיבל ISLE OF WIGHT.
הראשון לעלות על הבמה ביום זה היה ג'ון סבסטיאן ונתן לקהל הופעה עם עשרים שירים (!!) מתוכם הרבה של להקתו לשעבר, THE LOVIN SPOONFUL. במהלך ההופעה עלה לבמה חברו לאותה להקה, זאל ינובסקי, שבפסטיבל היה חלק מלהקת הליווי של קריס כריסטופרסון (שכאמור, ספגה מטח שריקות בוז מהקהל). הפעם נהנה ינובסקי מאווירה חיובית יותר. הקהל קיבל אותו ואת סבסטיאן יחדיו במחיאות כפיים.
על הבמה סיפר סבסטיאן לקהל גם כיצד הגיע במקרה להופיע על הבמה של וודסטוק. הפעם, בפסטיבל האי ווייט, הוא היה אמן מוזמן וקיבל עבור הופעתו 10,000 דולר. הוא עלה לשני הדרנים ועיתון מלודי מייקר קבע שהופעתו הייתה מהטובות של הפסטיבל.
אחריו עלה הזמר האמריקני, שון פיליפס. במקור, הייתה זו להקת מונגו ג'רי שנקבעה להופיע אחרי סבסטיאן אך חבריה לא נראו בסביבה. מארגן הפסטיבל, ריקי פאר, ראה את פיליפס מסתובב מאחורי הקלעים. הוא ביקש ממנו לעלות לבמה ונענה בחיוב. פיליפס העניק הופעה נהדרת וגם סיפר סיפור שהפתיע את הקהל: "בקנדה פגשתי אישה צעירה ולימדתי אותה כיצד לנגן בגיטרה. ניגנתי אז בבית הקפה 'לואי ריו', שם היא עבדה כמלצרית". זו הייתה ג'וני מיטשל.
אחרי פיליפס עדיין לא נראו מונגו ג'רי בשטח, אחרי שהחליטו להתחפף מהפסטיבל בגלל דחיית הופעתם כל הזמן. אז הוזמנה לבמה להקת LIGHTHOUSE, שהופיעה מקודם בפסטיבל, לתת הופעה נוספת.
בינתיים נסעה ג'וני מיטשל לפסטיבל, כשעמה מנהלה, אליוט רוברטס, וניל יאנג, שתיכנן להצטרף אליה על הבמה. אך שוטרים עצרו את הרכב באמצע הדרך. הם חיפשו סמים ומנהלה נעצר כי נתגלה בכיסו ג'וינט מפליל. ניל יאנג נכנס לפאניקה והחליט לנסוע משם בחזרה לכיוון המעבורת שתיקח אותו הרחק ולמקום בטוח. מיטשל נאלצה למלא את החוזה בו חתמה להופעה בפסטיבל ומישהו התנדב לעזור לה להגיע לשם.
ג'וני מיטשל הוצגה על הבמה על ידי אחד ממארגני הפסטיבל, ריקי פאר, במילים: "גבירותיי ורבותיי - הפתעה מלבבת..". הקהל הגיב בהתלהבות. מיטשל נדהמה מכמות הקהל והתלוצצה למיקרופון: "זה נראה כאילו מצלמים כאן את הפקת הסרט בן חור". ההופעה שלה החלה על מי מנוחות אבל בשיר השני, CHELSEA MORNING, היא חשה לפתע שאינה מתקשרת עם הקהל כראוי. כשפנתה לפסנתר לבצע את השיר FOR FREE, חג מסוק בשמיים והרעש שלו הפריע לקהל לשמוע אותה. חלק מהקהל צעק בוז. מיטשל, שלא שמעה את המסוק אך שמעה היטב את הקהל, חשבה שצועקים את הבוז לה.
"הפעם הראשונה שעמדתי על דעתי הייתה בפסטיבל הזה. זה קרה מול חצי מיליון איש", סיפרה ג'וני מיטשל. "זה היה קהל עויין. אנשים ראו באמנים כמוני אנשים שמכרו את נשמתם לתהילה. חלק מהאמנים שהיו אמורים להופיע בפסטיבל ביטלו את הגעתם ברגע האחרון. הדבר יצר חלל מת בין ההופעות. הייתי מפוחדת מאד מהאווירה שהתחוללה שם. בכל זאת ניסיתי להיות קואופרטיבית והתנדבתי לעלות לבמה.
כשהייתי על הבמה, קיבלתי פרספקטיבה נרחבת יותר על הקהל שניצב מולי. הייתה בו אנרגיה שלא חוויתי קודם לכן, כשהייתי מאחורי הקלעים. מיד כשהתחלתי להופיע, כנראה תוך כדי השיר השני, התחיל אדם אחד, שנעמד מולי מתחת לבמה, להשתגע מסם הזייה שנטל. הוא הוציא מפיו יללות מטרידות. כאילו השטן בכבודו ובעצמו השתכן בתוך נשמתו. ממנו החל להיווצר גל לא חיובי שפשט בין האנשים. האנרגיה השלילית שלו השפיעה על אחרים.
בשלב הזה עברתי מנגינת הגיטרה לפסנתר שניצב שם. זה היה כדי לנגן את השיר WOODSTOCK. זה היה רגע אבסורדי לגמרי, כי הנה אני שרה על פסטיבל של אהבה בפסטיבל שנראה כמו שדה מלחמה. בחור בשם יוגי ג'ו, שהכרתי עוד קודם לכן כי הוא זה שנתן לי את שיעור היוגה הראשון בחיי, התייצב לפתע על הבמה, נופף מולי את אות הניצחון באצבעותיו והחל לתופף על קונגס שהיו שם. היה לו חוש קצב נוראי, כמו של ילד מופרע. רכנתי לכיוונו ואמרתי לו שמה שהוא עושה זה מאד לא הולם. הוא לא אהב את מה שאמרתי לו ובסוף השיר הוא חטף את המיקרופון וצרח לתוכו: 'זה חורבן וכולנו הולכים לכיוון הגיהנום' - או משהו כזה.
השומרים שהיו על הבמה תפסו אותו אך הקהל, שראה בו אחד מהם, לא אהב את הרחקתו מהבמה והעניינים הפכו גרועים יותר. אני רציתי לברוח משם אך הפעם החלטתי לא להשתפן, כפי שעשיתי בעבר. הייתי חנוקה מדמעות, הסנטר שלי רעד אבל לא ויתרתי. הפסקתי לנגן ואמרתי לקהל: 'אני חושבת שאתם מתנהגים כמו תיירים. תפסיקו כבר ותנו לנו כבוד'. וכך החיה הרעה החלה לגווע ונוצר מצב בו אני מרגישה שהצלתי את הפסטיבל בעוד אני הייתי למעשה הקורבן שלו".
עד כאן זכרונותיה של מיטשל. אמשיך עם העובדות.
התקרית עם ההיפי שפרץ לבמה קרתה בשיר הרביעי, WOODSTOCK. הרולינג סטון דיווח על הפסטיבל הזה והעניק לאותו איש סורר את הכינוי "ביטניק קטן ושמן". הוא ניסה לחטוף ממנה את המיקרופון כדי להגיד לקהל משהו. היא שמה ידה על המיקרופון ואמרה לו שאינה מרשה לו. אנשים קפצו לבמה ואחזו באיש כדי להורידו משם במהירות כשהוא צועק לקהל שפסטיבל זה הוא נתיב השיממון. בגלל שפיו לא היה קרוב למיקרופון, מעט אנשים מסביב שמעו את מה שאמר. רק שנים לאחר מכן, כשצילום הסצנה ייצא לאור, יבינו רבים מה הלך שם.
מיטשל ישבה בינתיים ללא תזוזה מול הפסנתר. עד שלפתע פנתה לקהל: "תקשיבו לי. הרבה אנשים עלו לבמה הזו ושרו וזה היה כיף. זה גם כיף לי ואני מקבלת התרגשות ממוזיקה. אבל אני עטופה לחלוטין במוזיקה וזה קשה מאד להגיע לכאן ולעשות את זה כשאנשים מתנהגים כך. זה כמו שביום ראשון האחרון הלכתי לטקס ריקוד היפי והיו שם המון אנשים. והיו שם תיירים ואז ראיתי תיירים שהפכו מקומיים ומקומיים שהפכו לתיירים. אני חושבת שאתם כרגע מתנהגים כתיירים. תנו לנו כבוד!".
הקהל הגיב במחיאות כפיים רמות ומרגע זה חזרה ג'וני לתת את הופעתה המוצלחת. בינתיים, אותו יוגי ג'ו נבח מאחורי הקלעים: "זה הפסטיבל שלי! רבים מאיתנו נגד המוזיקה הממוסחרת שמשחיתה את הפסטיבל שלנו. אם היו מרשים לי לדבר על הבמה, אנשים היו מגלים שאני אחד האנשים היחידים האמיתיים פה. אני לא מוכן שג'וני תשיר שאנחנו מוזהבים ואנחנו אבק כוכבים. כי אנחנו נפלנו לעסקה של השטן!". הוא המשיך לצעוק בזמן שאנשי האבטחה דאגו לזרוק אותו מחוץ לשטח הפסטיבל.
עבור מיטשל, שיום קודם למדה על מעצר המנהל שלה ועל בריחתו של ניל יאנג מהפסטיבל, היה זה רגע של אושר לנצח עם המוזיקה על קהל כה גדול.
המלודי מייקר פרסם בשער הגליון, מה-5 בפסטמבר 1970, את הכותרת "הנצחון של ג'וני". מתחת לזה נכתב: "ג'וני זקפה לעצמה ניצחון אישי גדול בפסטיבל האי ווייט, למרות שתי הפרעות מעצבנות. אחת מהן ממעריץ והשנייה מג'נטלמן שחטף את המיקרופון שלה וניסה להגיד מסר לקהל. היא התגברה על המתח שאחז בה והממה את הקהל בהופעה עם שירים יפהפיים. הקהל עמד על רגליו והריע ממושכות לאחר שהיא העניקה לו כמה הדרנים".
מגזין בשם FRIENDS פרסם אז כך: "היא הייתה יפהפייה על הבמה כשנאלצה גם להתעסק עם כמה אידיוטים שנראה כי מטרתם הייתה לפגוע בשמחה שלה. היא הצליחה לעשות זאת בדרכה השקטה והיא נראית ממש נחמדה".
אחרי הופעתה של ג'וני מיטשל הגיע תורו של חצוצרן הג'אז, מיילס דייויס.
דייויס סומן אז כפורץ דרך בעולם הג'אז. הוא הצליח לחצות את הקו בהצלחה ולהתקרב לתרבות הרוק, עם אלבומי פיוז'ן חדשניים ולבוש אופנתי סיקסטיזי, במקום חליפות מחויטות. אלבומו הכפול, BITCHES BREW, כבר היה כמה חודשים בחנויות והקהל ציפה לצליליו על הבמה. שון פיליפס צפה מצד הבמה בהופעתו של מיילס ונדהם: "זה היה מדהים. הם יצרו את כל המוזיקה באילתור מוחלט. זה היה האילתור הכי מיוחד שראיתי. . זה היה רגע מיוחד בעולם המוזיקה. רוב הקהל כנראה לא הבין אז מה בדיוק נחת עליו".
יחד עם מיילס היו על הבמה נגנים מעולים כמו הקלידנים צ'יק קוריאה וקית' ג'ארט, הסקסופוניסט גארי בארץ, הבסיסט דייב הולנד, המתופף ז'אק דה ז'ונט ונגן כלי ההקשה איירטו מוריירה. הקהל לא נתן להם לרדת. לאחר מכן הוא נשאל כיצד הוא קורא ליצירתו החדשה, והוא השיב: CALL IT ANYTHING.
אחרי מיילס דייויס עלתה להקת TEN YEARS AFTER לבמה. זו הייתה עוד הופעה מוצלחת. אלווין לי הגיטריסט היה במיטבו וגם חבריו ללהקה הפגינו מוזיקליות מרשימה יחדיו. הם פתחו את המופע עם להיטם העכשווי, LOVE LIKE A MAN וסיימו עם שיר הרוק'נ'רול, SWEET LITTLE SIXTEEN.
לאחר שחבריה ירדו מהבמה פעלו עובדי הבמה להציב עליה את שלל המקלדות של קית' אמרסון. זו הייתה ההופעה השניה בכלל של להקתו החדשה, אמרסון לייק ופאלמר. רבים ציפו לשמע שלישיית הסופרגרופ המבטיחה הזו. הם פתחו עם הקטע THE BARBARIAN ובאמצע הופעתם ביצעו את כל היצירה "תמונות בתערוכה".
קית' אמרסון: "כשהתחלנו את הקטע האחרון שביצירה 'תמונות בתערוכה', נעמד צלם איטלקי אחד ליידי כדי לצלם כמה תמונות. הוא מיקם את עצמו ביני לבין התותח שקניתי במיוחד לאירוע. ראיתי שגם לגרג היו כמה צלמים שהתמקמו אצלו, בינו לבין התותח שהוא מיקם מולו. לשנינו היו כפתורי-רגל להפעלת התותחים, שהוכנסו בהם מראש חומרים לפיצוץ. בראשי כבר ראיתי כיצד צמרת הפפראצי הבריטית תהפוך תוך שניה לקונפטי אנושי. שתי ידיי עסקו בנגינה ולא יכולתי לאותת לצלם לזוז. יכולתי רק לצעוק עליו אבל הוא לא שמע. איתותי הסכנה שלי התפרשו כחלק מההופעה הרוקיסטית שלי. הבנתי שאין מנוס וברגע המסוכם לחצתי עם רגלי על הכפתור. 'בום!!!!!'. הצלם עף משם עם מבט של אימה בעיניהם. הייתי בטוח שגרג לא ילחץ על הכפתור שלו, אבל מיד שמעתי 'בוווום!!'.... הקהל קם באיטיות על רגליו והחל להריע חזק. יכול להיות שהערנו אותם עם התותחים".
שדרן הבי.בי.סי הפופולרי, ג'ון פיל, שבדרך כלל קידם בהתלהבות את להקות העבר של השלושה (אטומיק רוסטר, קינג קרימזון והנייס), סיכם את הופעת השלישיה, עם שלל כלי הנגינה שלהם, כ'בזבוז מחפיר של חשמל'. מבקר אחר שאל בביקורתו - "כיצד מאייתים יומרנות נפוחה? באותיות אי.אל.פי".
בהמשך התבטא קארל פאלמר נגד הפסטיבל וצורת ארגונו. לאחר מכן הגיע תורה של להקת הדלתות.
עד עתה נמנעה להקת הדלתות מלהופיע, מזה זמן רב יחסית, בפסטיבלים גדולים. לפני קיום הופעתה של הלהקה בפסטיבל זה קיימו חבריה, ללא ג'ים מוריסון, מסיבת עיתונאים. המתופף, ג'ון דנסמור, סיפר שם: "אנחנו בדרך כלל לא עושים פסטיבלים בארה"ב כי הם כל כך לא מאורגנים. מפיקים, שאין להם ידע רב בהפקה, מרימים פסטיבלים רק כדי לעשות כסף".
אבל חברי הדלתות הגיעו לפסטיבל זה כשהם מותשים יחסית, מהטיסה לאנגליה וגם מכל הבלגאן סביב המשפט של ג'ים מוריסון, שנאשם בהתערטלות פומבית בהופעה במיאמי, בשנת 1969. ההופעה של הארבעה נראתה תלושה, כששובצה בין מיטב אמני הרוק הבריטיים, האנרגטיים והנלהבים, כדוגמת להקת המי ושלישיית אמרסון, לייק ופאלמר. כשעלו מוריסון וחבריו לבמה, בשעה שתיים בלילה, נתקלו מיד במזג אוויר צונן ומערכת סאונד ותאורה צוננת לא פחות. רוב השירים להופעה נלקחו משני אלבומיה הראשונים של הלהקה, ששמרה על הופעה קצרה ומהודקת יחסית. הדלתות נראו מרוחקות ומנותקות מהקהל שמולן. אנשים ציפו שג'ון סבסטיאן, שהופיע גם הוא בפסטיבל, יעלה לבמה ויעניק את נגינת המפוחית שלו לשיר ROADHOUSE BLUES, כפי שעשה עם הלהקה באולפן, בעת הקלטת האלבום 'מלון מוריסון' - אך זה לא קרה.
ג'ים מוריסון, שנראה כבד משקל וחסר ניצוץ, ירד מהבמה ופינה אותה לפיט טאונסנד וחבריו, שחשמלו אותה ללא רחמים ובכך סגרו את הדלתות בחוזקה באופן סופי, בפסטיבל זה. מאחורי הקלעים נשמע מוריסון, שהתבאס מההופעה, כשהוא אומר לחבריו כי הוא מקווה שזו הופעתם האחרונה. משאלתו תתגשם עוד מספר הופעות בודדות לאחר מכן.
להקת המי ביצעה בהצלחה רבה את שיריה, כולל ביצוע היצירה טומי. זמר הלהקה, רוג'ר דאלטרי, ליהטט כהרגלו עם המיקרופון כבוקר המלהטט בלאסו. הבסיסט, ג'ון אנטוויסל, עלה בלבוש שהודפס על כולו שלד אדם. פיט טאונסנד וקית' מון היו אנרגטיים ביותר כהרגלם.
ההקלטה של "טומי" בפסטיבל הזה היא הביצוע הטוב ביותר של היצירה - הרבה יותר מהמקור. כמה חבל שנאלצנו לחכות כל כך הרבה שנים עד שהיא יצאה באופן רשמי ועד אז להסתפק בבוטלגים באיכות בינונית ומטה.
אחרי להקת המי עלתה הזמרת מלאני, שבפסטיבל וודסטוק נחלה הצלחה אדירה אך הפעם נתקלה בפחד במה. היא נבהלה מכמות הקהל. קית' מון הציג אותה לקהל והשניים הפכו בזכות רגע זה לחברים קרובים. היא עלתה לבמה וקולה היה ברור ונישא למרחקים. הקהל עטף אותה באהבה.
אחריה הגיע זמנה של להקת סליי ומשפחת סטון להופיע. במשך 45 דקות הצליחו חבריה להקפיץ את הקהל. אבל כשחבריה ירדו ותיכננו לעלות להדרן מפואר, פלש מישהו מהקהל לבמה ותפס מיקרופון כדי להגיד דברים לא מתוכננים. פחית בירה נזרקה לכיוונו מהקהל, החטיאה אותו ופגעה בגיטרה של פרדי סטון.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
