רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-29 באוגוסט (29.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "בוב דילן נתן לי את השיר JUST LIKE A WOMAN כדי שאקליט אותו, אבל לא הרגשתי שיש שם משהו ששווה להשקיע בו" (אוטיס רדינג במלודי מייקר, בשנת 1967)

הרגע שבו אישה יפה יצאה לקניות ושינתה את ההיסטוריה של הפופ. ב-29 באוגוסט בשנת 1964 יצא התקליטון עם השיר OH) PRETTY WOMAN) של רוי אורביסון.

תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: אתם יושבים בסלון, מנסים להתרכז בעבודה, ובת הזוג שלכם קוטעת את חוט המחשבה שלכם כדי להודיע שהיא קופצת רגע החוצה. סביר להניח שתמלמלו "בסדר, תהני" ותחזרו לענייניכם. אבל כשאתה רוי אורביסון, והחבר הכי טוב שלך, ביל דיס, נמצא לידך, רגע בנאלי שכזה יכול להפוך לזהב טהור. וזה בדיוק מה שקרה ב-29 באוגוסט 1964, היום שבו יצא לאוויר העולם התקליטון עם השיר OH, PRETTY WOMAN והפך באופן מיידי לתופעה עולמית.

הכל התחיל כשקלודט, אשתו של אורביסון, נכנסה לחדר והודיעה שהיא יוצאת לבלות. אורביסון, ג'נטלמן אמיתי, שאל אותה אם היא צריכה קצת כסף. כאן נכנס לתמונה דיס, שותפו לכתיבה, שזרק משפט אלמותי לחלל האוויר: "אישה יפה לעולם לא צריכה כסף עליה". המשפט הזה הדליק נורה מעל ראשו של אורביסון. הוא מיד לקח את הגיטרה והתחיל לשיר את השורה הראשונה והאייקונית, "אישה יפה הולכת למטה ברחוב". דיס, שזיהה את הרגע הקסום, לא נשאר אדיש והחל לתופף עם ידיו על השולחן, מספק את הקצב הראשוני. לדבריו, הם ידעו מיד שהם עלו על משהו גדול. "עד שאשתו חזרה, היה לנו את השיר," הוא סיפר. "מהרגע שהקצב התחיל, יכולתי לשמוע את העקבים הנשיים על המדרכה, עם האישה היפה שהולכת ברחוב, בחצאית צהובה ועם נעליים אדומות".

הם עבדו במהירות, בהשראת האנרגיה החדשה שהגיעה מבריטניה עם להקות כמו הביטלס, ששינו את פני המוזיקה הפופולרית. אבל היה חסר עוד משהו קטן, הטוויסט שיהפוך את השיר מלהיט טוב ליצירת מופת. כאן שוב נכנס דיס לתמונה, עם מילת הקסם שלו. "לא יכולתי לעשות את הנהמה הזאת כמו רוי", הודה, "אבל המילה MERCY היא שלי. נהגתי לומר זאת כל הזמן כשראיתי אישה יפה או אכלתי אוכל טוב. אני עדיין אומר את זה". אורביסון שמע את זה, אהב את זה, והשאר היסטוריה. הנהמה הזו הפכה לאחד הרגעים המזוהים ביותר בשיר.

השיר, כצפוי, המריא לראש המצעדים ברחבי העולם. הוא כבש את המקום הראשון בארצות הברית, בריטניה ובעשרות מדינות נוספות, והפך את אורביסון לאחד הכוכבים הגדולים בעולם. אבל בזמן שהעולם כולו שר בהתלהבות על "האישה היפה", מאחורי הקלעים התרחשה דרמה אישית קשה. בזמן שהלהיט טיפס במצעדים, גילה אורביסון שקלודט, אותה אישה שהעניקה לו את ההשראה, בוגדת בו. הלב השבור שלו הוביל אותו להגיש בקשה לגירושין.

אך סיפור האהבה שלהם היה מורכב. בשנת 1966, כשנתיים לאחר הגירושין, הם הבינו שאינם יכולים לחיות זה בלי זו ונישאו בשנית. האושר, למרבה הצער, היה קצר מועד. חודשיים בלבד לאחר שנישאו מחדש, קלודט נהרגה בתאונת אופנוע קטלנית כאשר משאית פגעה בה בעת שרכבה באופנוע משלה לצד רוי. הטרגדיה הזו הכתה בו בעוצמה והטילה צל כבד על חייו ועל הקריירה שלו.

בראיון שהעניק למגזין NME בשנת 1980, אורביסון עצמו ניתח את המבנה הייחודי של השיר, שהפך אותו לעמיד בפני מבחן הזמן. "יש בלדה באמצע השיר הזה", הוא הסביר. "ובה הבחור משתוקק להשיג את הבחורה, ואז הוא לא כל כך בטוח, ואז הוא מתייאש, ואז הוא אומר שישכח מזה ואז היא חוזרת ומסובבת שוב את ראשו". המיני-דרמה הזו הופכת את השיר לכל כך ממכר ומרגש גם היום.

כשאיגי פופ משתוקק לחיים. ב-29 באוגוסט בשנת 1977 יצא תקליט סולו לזמר איגי פופ, לשעבר סולן להקת הסטוג'ס. שמו הוא LUST FOR LIFE.

הסיפור שלנו מתחיל במערב ברלין, העיר החצויה והטעונה של ימי המלחמה הקרה. לשם נמלטו שני חברים טובים כדי לנקות את הראש והגוף מהשעמום והסמים של לוס אנג'לס: איגי פופ וחברו הטוב, דייוויד בואי. אחרי שנים קשות עם להקת הסטוג'ס, שנים שכללו התמכרות קשה לסמים והופעות כאוטיות שהפכו לשם דבר, איגי היה במצב בריאותי טוב מאי פעם. שיתוף הפעולה עם בואי, שהחל בתקליט הבכורה שלו THE IDIOT, שיחק תפקיד מכריע בהתאוששות ובהחייאה האמנותית שלו.

בעוד שהתקליט הראשון, THE IDIOT, היה אפל, מהורהר וניסיוני, התקליט החדש, LUST FOR LIFE, היה ההפך הגמור. הוא היה גולמי, מיידי, מלא שמחת חיים חצופה ואנרגיה מתפרצת. הצמד פופ-בואי היה בשיאו, מנוע ארטילרי שפעל על קיטור מלא. ההקלטות באולפני הנסה המפורסמים, שנמצאו במרחק יריקה מחומת ברלין, היו חטופות ואינטנסיביות, כאילו השניים ניסו לתפוס ברק בבקבוק. "דיוויד ואני החלטנו שהתקליט הזה יוקלט מהר מאוד", סיפר איגי לימים. "כתבנו, הקלטנו ומיקססנו הכל בשמונה ימים בלבד. בגלל שעבדנו כל כך מהר, נשאר לנו המון כסף מהמקדמה שקיבלנו מחברת התקליטים".

המהירות הזו לא הייתה רק עניין של כסף, היא הייתה תמצית היצירה המשותפת שלהם. פופ הבין מהר מאוד שכדי לעמוד בקצב של חברו, הוא חייב להיות חד ומהיר. "דייוויד הוא בחור מהיר מאוד", הסביר פופ. "הבנתי שאם אני לא אהיה מהיר יותר, זה יהיה התקליט שלו, לא שלי". הגישה הספונטנית הזו, של כתיבת מילים על המקום באולפן, הרשימה כל כך את בואי, עד שהוא אימץ אותה בעצמו בתקליטו הבא, HEROES, שהוקלט באותם אולפנים ממש.

שיר הנושא למשל, עם מקצב התופים המהפנט שלו, נכתב והולחן תוך שעות ספורות. מקצב התופים הבלתי נשכח, שרבים טועים לחשוב שהושפע מקוד מורס, נוצר למעשה בהשראת אות הפתיחה של רדיו של הצבא האמריקאי, ששידר אז בברלין. איגי פופ שמע את האות, תופף אותו על רצפת האולפן, והמתופף הנט סיילס פשוט המשיך משם. יחד עם אחיו, הבסיסט טוני סיילס, הם יצרו את אחת מחטיבות הקצב העוצמתיות בתולדות הרוק. השיר הזה עוסק באורח חייו של איגי פופ כמכור להרואין. שם השיר לקוח מהסרט משנת 1956 הנושא את אותו שם, שהוא בעצמו עיבוד לרומן הביוגרפי של אירווינג סטון משנת 1934 על הצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך. פופ הסביר כיצד השיר נוצר יחד עם דיוויד בואי. "ישבנו בדירה שלו על הרצפה, כי זה היה מקום בלי כיסאות. היה לנו חוזה הפקה ולוח זמנים. לפתע הוא הרים יוקלילי קטן שהיה לו - אני חושב שזה אולי היה של הבן שלו - ופשוט הגיע עם מהלך אקורדים שכזה, שחשבתי שזה נהדר".

התקליט כולו מרגיש כמו נסיעה ברכבת הרים. מההמנון חסר המעצורים של שיר הנושא, דרך הקצב הכמעט שבטי של SIXTEEN, ועד לאחת הקלאסיקות הגדולות ביותר של פופ, השיר THE PASSENGER. את ההשראה לשיר הזה קיבל פופ בזמן שנסע ברכבת ה-S-BAHN (רכבת תחתית) בברלין. הוא ראה את עצמו כנוסע נצחי, מתבונן על העולם מבעד לחלון. : "השיר 'הנוסע' נכתב בחלקו על כך שנסעתי ברחבי צפון אמריקה ואירופה במכונית של דיוויד (בואי) עד אינסוף. לא היה לי רישיון נהיגה או רכב".

הריף המלודי והממכר של הגיטריסט ריקי גרדינר הפך את השיר הזה לפסקול המושלם של כל מי שאי פעם הרגיש שהוא רק צופה בחיים חולפים על פניו. גרדינר יצר את הריף כשפרט בעצלתיים על הגיטרה שלו בזמן שישב מתחת לפריחת התפוח ליד ביתו הכפרי. הוא סיפר: "זה היה מקרה של רצף האקורדים שכזה בזמן שאני הייתי אבוד בתפארתו של בוקר אביב יפהפה. כשהוזמנתי להצטרף לדיוויד ואיגי בברלין, לא הבנתי שהם צריכים חומר". גרדינר ניגן להם את רצף האקורדים שלו ע סטראטוקסטר לא מחוברת למגבר. איגי פופ השלים את המילים, בהשראת, לדבריו, שיר של ג'ים מוריסון.

התקליט LUST FOR LIFE לכד את האנרגיה הפראית של עבודתו המוקדמת של פופ, אך הציג אותה באופן מלוטש ובוגר יותר. הוא הדהד באופן מושלם עם תנועת הפאנק שרחשה באותה תקופה בלונדון ובניו יורק, והפך את איגי באופן סופי לאבא הרוחני של דור שלם של מוזיקאים צעירים וזועמים. עשרות שנים לאחר מכן, קצב התופים של שיר הנושא פתח את סרט הקאלט "טריינספוטינג", והציג את התשוקה הזו לחיים בפני דור חדש לגמרי, והוכיח שהרעב הזה לאנרגיה, לכנות ולרוק אמיתי, פשוט לא נגמר לעולם.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "אלבום הקאמבק השני של איגי פופ משאיר רגשות אמביוולנטיים: יש שמחה שאיגי חי, כנראה בריא, כותב, שר ומופיע שוב, אבל נסער בגלל שהעמדה החדשה שלו כל כך לא מאתגרת וזהירה לחלוטין. במונחים שלו בלבד, זה הוא אלבום מצליח. הצד הראשון די טוב, החל בשיר הנושא, שמתנדנד בסגנון התופים כמו של סנדי נלסון בזמן שאיגי מעביר את המסר שלו להמונים, וממשיך לרצועת הסיום, TONIGHT, בקלות שיר הפופ הכי פשוט שאיגי נכתב. צד שני חלש בהרבה.

האם זה היה רק ​​עוד אלבום של עוד אמן? אבל איגי פופ מעולם לא היה סתם עוד בדרן. בתור הילד הרע האמיתי ביותר של הרוק, איגי הוביל את הסטוג'ס עם חזון של צעירים מתוסכלים, מדוכאים וכועסים, שכנראה לא ייראו (או יעזו להיראות) שוב לעולם. זה שהוא חזר מהקצה שלם יחסית, זה כמעט נס. עם דיוויד בואי כמפיק ומדריך, הוא למעשה מממש קריירה לראשונה. כמו לו ריד, קרוב לוודאי שאיגי פונה למסלול שמאלה מהמרכז, מוזר מספיק כדי למשוך את אלו הנוטים למשהו אחר אבל בטוח מספיק כדי לא להפחיד אותם.

עם זאת, יש ספק אם לאיגי נותר משהו חשוב לומר. כדי ליצור אמנות כלשהי בעתיד, הוא כנראה יצטרך להתחיל בהרס עצמי, ולא הוא ולא אף אחד מאיתנו באמת רוצים לראות אותו זוחל שוב דרך הזכוכית השבורה. הנה מגיעה ההצלחה, איגי, ואתה ראוי לה יותר מכל הופעה שאי פעם ראיתי או שמעתי. הלוואי והייתה דרך כלשהי שהמוזיקה שלך יכולה להיות חשובה והחיים שלך מאושרים בו זמנית".

התקליט שהרג את ג'ת'רו טול. ב-29 באוגוסט בשנת 1980 יצא תקליט חדש ללהקת ג'ת'רו טול ושמו A. האם איאן אנדרסון ישיר לנו סולו?

על מדפי התקליטים נחתה עטיפה חדשה ומינימליסטית הנושאת שם של אות אחת בלבד: A. מעליה, התנוסס השם המוכר, ג'ת'רו טול. אבל המעריצים הוותיקים, אלה שציפו לעוד חליל קסום ביערות אנגליה, עמדו בפני הפתעה מטלטלת. השאלה הגדולה שריחפה בחלל לא הייתה רק מה מסתתר מאחורי הצליל החדש, אלא האם איאן אנדרסון, המנהיג הכל-יכול, סוף סוף ישיר לנו סולו? ובכן, התשובה הייתה הרבה יותר מורכבת.

כדי להבין את המהפכה של התקליט A, צריך לחזור קצת אחורה, אל סוף שנות השבעים. להקת ג'ת'רו טול המפוארת, שהייתה ידועה בחיבור המופתי בין רוק מתקדם, פולק עתיק ועיבודים תיאטרליים, החלה להראות סימני שבר. המתחים הפנימיים, שפעם תועלו ליצירתיות מתפרצת, הפכו למורסה שקטה. "זה היה מוזר ביותר", סיפר לימים המתופף בארימור בארלו, "לראות כיצד בסיבוב ההופעות האחרון שעשינו, איאן אנדרסון והקלידן ג'ון אוון פשוט לא דיברו כלל ביניהם". אווירה עכורה זו חלחלה לכל פינה. ג'ון אוון עצמו הודה: "בהחלט חשתי אז שזה כבר לא משהו שאני רוצה להמשיך להיות בו, אבל מצד שני לא הצלחתי להביא את עצמי לעזוב".

אל תוך הקלחת המבעבעת הזו נכנס בסיסט חדש, דייב פג. סיפור האודישן שלו ממחיש את הריחוק והנתק בצמרת הלהקה טוב יותר מכל הסבר. "כשעשיתי את האודישן", שחזר פג, "איאן אנדרסון אמר לי שהוא רוצה לספר לי מה שאר חברי הלהקה חושבים עליי. זה הרעיד אותי, חשבתי שזה יותר מדי מידע. אבל הוא התעקש והפיל עליי את הדעות של האחרים". רק מאוחר יותר התבררה לפג התמונה המלאה והאבסורדית. "הבנתי שיש לי פה עסק עם להקה שאין בה שום יחסים בין אנדרסון לשאר. איך הבנתי? כשהם סיפרו לי שמה שהוא אמר שהם חושבים עליי, זה בעצם מה שהם חושבים עליו". הקלידן והמתזמר דייב פאלמר, שהיה עד לכל הדרמה, הטיל ספק ביכולתו של פג לשרוד בג'ונגל הזה: "לא האמנתי שהוא יחזיק מעמד יותר משבוע".

הנקודה שבה הכל התפוצץ הייתה הודעה לקונית אחת. "ואז בא אלינו אנדרסון והודיע שהשנה הבאה תהיה שנת חופש מהלהקה", סיפר אוון. אבל מאחורי המילים "שנת חופש" הסתתרה תוכנית אחרת לגמרי. אנדרסון, שחש מיצוי מהסאונד המוכר ומהדינמיקה הבעייתית, תכנן להקליט תקליט סולו ראשון. השם שנבחר לפרויקט היה פשוט A – קיצור של ANDERSON.

אלא שלחברת התקליטים CHRYSALIS היו תוכניות אחרות. כששמעו שם על הפרויקט, הם לחצו על אנדרסון בכל הכוח. למה להמר על תקליט סולו של אמן, כשאפשר להשתמש במותג המוכר והמצליח "ג'ת'רו טול" כדי להבטיח מכירות? אנדרסון, אולי בלית ברירה, הסכים. ההחלטה הזו הפכה את פרויקט הסולו שלו למסע חיסול ממוקד של ההרכב הקלאסי.

הדרך שבה נודע לחברים הוותיקים על סיום דרכם הייתה קרה ואכזרית. בארימור בארלו זכה לפחות לשיחה אישית. "איאן אנדרסון הזמין אותי לביתו והודיע לי שברצונו לשנות דברים ולהתקדם הלאה", סיפר. "הסכמתי איתו". אנדרסון, מצידו, הציג זאת בצורה פחות עדינה: "בארלו כנראה הבין שעדיף לו ללכת לפני שיידחף החוצה".

אחרים לא זכו אפילו לפריבילגיה הזו. "אני לא זכיתי לשיחת הבהרה מאנדרסון", סיפר דייב פאלמר. "גיליתי על פיטוריי כשהבת שלי חזרה מבית הספר וסיפרה לי שקראה בעיתון שאני, ג'ון אוון ובארימור בארלו כבר לא בלהקה. זה פורסם במגזין המוזיקה מלודי מייקר ואז הבנתי שנשלחתי לדרכי". ג'ון אוון קיבל מכתב סטנדרטי בדואר. "זה היה מכתב מועתק", אמר הקלידן במרירות. "התחלתי לקרוא אותו, ולאחר שני משפטים פשוט קימטתי את הנייר וזרקתי לפח". לימים, אנדרסון הביע חרטה מסוימת על הדרך, אך לא על המהות: "אני מתחרט שלא הסברתי להם שמדובר בתקליט סולו ומרטין באר (הגיטריסט) מגיע אליו כאורח. אבל לצערי לא נהגתי כך. עם זאת, אני בטוח שללהקה, בהרכב ההוא, לא היה יותר עתיד. הבעיה לא הייתה חברתית אלא מוזיקלית".

עם ערימת הגופות המוזיקליות מאחוריו, אנדרסון הרכיב הרכב חדש ורענן כדי להגשים את החזון האלקטרוני שלו. הגיטריסט הנאמן מרטין באר זומן באמצע ההקלטות והצטרף לדייב פג. הכוכב האמיתי של השינוי היה אדי ג'ובסון, קלידן וכנר חשמלי וירטואוז שהגיע מרקע מודרני בהרכבים כמו רוקסי מיוזיק ו-UK. ג'ובסון הביא איתו לא רק צלילי סינטיסייזרים עתידניים, אלא גם את חברו המתופף, מארק קרייני.

הצליל החדש היה מהפכה. במקום פולק אקוסטי, המאזינים קיבלו מקצבים מהודקים, שכבות של סינטיסייזרים מתוכנתים בקפידה (בסיועו של פיטר ג'ון וטסי) וסאונד כללי שהיה אלגנטי, קריר ומתקדם טכנולוגית. זה היה הסאונד של שנות השמונים, עידן הגל החדש, וזה היה שונה בתכלית מכל מה שג'ת'רו טול עשתה אי פעם. "אדי היה כוכב בעצמו", העיד מרטין באר. "מבחינתו הוא לא הצטרף ללהקה, הוא היה האורח בה".

דייב פאלמר, מהצד של המפוטרים, לא חסך (או למעשה כבר חסכה - כי הוא הפך לאישה ששמה די פאלמר) את לשונה החדה. "בהרבה אנציקלופדיות מוזיקה תקראו שהכינוי של אדי ג'ובסון הוא קוסם-מכשף. עצה לי לכם: גשו למילון אוקספורד, בדקו מה הפירוש האמיתי של הכינוי הזה, ואז תגלו מה זה בדיוק אדי ג'ובסון".

התוצאה הסופית, התקליט A, הותירה רבים ממעריצי הלהקה הוותיקים המומים ומבולבלים. איפה החליל? איפה הסיפורים על נוודים ואלות יער? במקומם הם קיבלו שירים על טכנולוגיה, מלחמה קרה ומטוסים על-קוליים. התקליט היה הימור נועז שהצעיד את הלהקה לעשור החדש ללא צורך להתנצל על כך שהיא נשמעת "מיושנת".

עד היום, A נחשב לאחד התקליטים השנויים יותר במחלוקת בקטלוג העצום של ג'ת'רו טול. רבים התקשו לעכל אותו אז ומתקשים גם היום. אך אם מצליחים להקשיב לו בראש נקי, כפי שהוא – פרויקט סולו של אנדרסון שהפך לתקליט להקה – אפשר לגלות יצירה מרתקת, נועזת ומהודקת. אין שום צורך לתלות אותו על אותו חבל כביסה של AQUALUNG וחבריו הקלאסיים. זהו פרק אחר לחלוטין, פרק שנכתב עם שאיפה אחת ברורה: להתקדם הלאה, בכל מחיר.

פרפר הברזל הקצבי התעופף מאיתנו. ב-29 ביולי בשנת 2021 מת מסרטן רון בושי, המתופף של להקת הרוק, איירון באטרפליי (פרפר הברזל). בן 79 במותו.

בעולם הרוק, ישנם מקצבים שנצרבים בזיכרון הקולקטיבי. אחד מהם הוא סולו התופים הארוך והשבטי בקטע הארוך IN A GADDA DA VIDA. האיש שישב מאחורי מערכת התופים והיכה בתופים בעוצמה ובתשוקה שהגדירו מחדש את תפקידו של המתופף ברוק, רון בושי, הלך לעולמו. בושי, שהיה פעימת הלב והחבר היחיד שנשאר קבוע בכל גלגוליה של להקת IRON BUTTERFLY, מת בבית החולים בסנטה מוניקה ב-29 באוגוסט, בשעה 12:05 לפנות בוקר, כשהוא בן 79, לאחר מאבק במחלת הסרטן.

בהודעה הרשמית שנמסרה אז נכתב כי "הוא הלך לעולמו, כשרעייתו ננסי לצידו. גם שלוש בנותיו היו איתו. הוא היה לוחם אמיתי והוא יחסר לנו מאוד". כך, המתופף הכבד, שהחותם שלו הוטבע לנצח על קלאסיקת הרוק הפסיכדלי שהוקלטה בשנת 1968, סיים את דרכו הארצית, אך הותיר אחריו מורשת שעדיין מהדהדת... מאד.

מי היה מאמין שהאיש שהיה אחראי על כמה מהמקצבים הכבדים ביותר של הסיקסטיז חלם בכלל על קריירה שקטה מתחת למים? בושי, יליד וושינגטון, החל לתופף רק כשהיה סטודנט בקולג' בסן דייגו, ולגמרי במקרה. "למדתי ביולוגיה ופסיכולוגיה", סיפר בעבר, "התכוונתי להפוך לביולוג ימי. אבל משהו קרה והמוזיקה פשוט משכה אותי פנימה". המשיכה הזו התבררה כגורלית, לא רק עבורו, אלא עבור עולם המוזיקה כולו.

בשנת 1966, הגורל סידר לו מפגש עם להקת פרפר הברזל, והוא הצטרף אליה. הלהקה, שבסיסה היה בלוס אנג'לס, הפכה במהירות לחלק אינטגרלי מסצנת לורל קניון המבעבעת, שהולידה כמה מהשמות הגדולים של התקופה. "היינו קהילה של מוזיקאים וחברים", נזכר בושי באווירה המיוחדת. "כולנו גרנו באותו בית בלורל קניון וכולם הסתובבו יחד. אנחנו וכל החבר'ה האחרים, כמו הדלתות, באפלו ספרינגפילד ועוד הרבה גדולים מהעידן ההוא". האוויר היה סמיך מיצירתיות, והשכונה הקטנה הזו הפכה למרכז העצבים של מהפכת הרוק האמריקאית.

בתוך הכור ההיתוך היצירתי הזה, נולד התקליט השני של הלהקה, שנשא את השם המוזר IN A GADDA DA VIDA. השם עצמו הוא תוצאה של אי הבנה משעשעת: הסולן-קלידן, דאג אינגל, היה שיכור לחלוטין כשניסה להסביר לבושי שהשיר נקרא IN THE GARDEN OF EDEN, והמילים שיצאו מפיו היו הג'יבריש המפורסם שנכנס לדפי ההיסטוריה. אך מה שהפך את התקליט הזה לתופעה היה רצועת הנושא, יצירה פסיכדלית בת 17 דקות, שבמרכזה ניצב סולו תופים באורך של כמעט שלוש דקות. זה היה מהלך חסר תקדים, רגע שבו המתופף עבר מקצב הרקע אל מרכז הבמה והפך לכוכב הראשי. התיפוף של בושי היה מסע שמאני, שבטי והיפנוטי, שהפך למודל לחיקוי עבור דורות של מתופפים.

ההשפעה שלו חצתה יבשות ואוקיינוסים, והגיעה לאוזניים הכי חשובות בתעשייה. באחד הסיפורים הצבעוניים ביותר, סיפר בושי על מפגש בלתי נשכח עם חברי הביטלס. "רינגו סטאר ופול מקרטני באו לראות אותנו ברויאל אלברט הול בסיקסטיז", שחזר בושי בשנה שעברה. "לאחר ההופעה, רינגו הוציא אותי לבילוי של ארוחת ערב ומשקאות. בשלב מסוים הוא פנה אליי ואמר, 'אני מקווה שלא אכפת לך שגנבתי חלק מסולו התופים שלך'. הייתי המום. אמרתי לו שבכלל לא ושזו מחמאה ענקית כשזה יוצא מפיו של המתופף המפורסם בעולם".

סיפור הלהקה נמצא לקריאה בלחיצה פה.

כשג'ק ברוס שר לחייטת שמתה. ב-29 באוגוסט בשנת 1969 יצא באנגליה התקליט SONGS FOR A TAILOR של ג'ק ברוס, אחרי שיצא מלהקת CREAM לדרך עצמאית. בארה"ב יצא התקליט יותר מחודש לאחר מכן.

רק אמן במעמדו של ג'ק ברוס, סופרסטאר שזה עתה ירד מפסגת העולם עם CREAM, יכול היה להרשות לעצמו להוציא תקליט כל כך לא צפוי, כל כך אנטי-מסחרי וכל כך חשוף כמו SONGS FOR A TAILOR. פירוקה של הלהקה בנובמבר 1968 הותיר חלל עצום בעולם הרוק, וברוס, שהיה אחד מעמודי התווך היצירתיים שלה, מצא את עצמו פגוע וזועם. בריאיון למגזין מלודי מייקר בינואר 1969, הוא עוד פינטז על הקלטות בניו יורק באולפני אטלנטיק, שם הוקלטו כמה מרגעיה הגדולים של להקתו לשעבר. הוא אפילו זרק לאוויר את הרעיון לשתף פעולה עם בובי וומאק, הגיטריסט הלוהט של ארית'ה פרנקלין. אבל המציאות, כמו תמיד, הייתה מורכבת יותר.

הסיבה המרכזית לתחושת המרירות של ברוס הייתה הקמתה המהירה של להקת BLIND FAITH. מבחינתו, זו הייתה יריקה בפרצוף. שני חבריו בלהקתו לשעבר, הגיטריסט אריק קלפטון והמתופף ג'ינג'ר בייקר, חברו לסטיב וינווד ויצרו סופרגרופ חדשה בלעדיו. הכאב הגדול ביותר נבע מהעובדה שבייקר, יריבו המושבע עוד מימי CREAM, היה זה שלפי השמועות "הכריח" את קלפטון לצרף אותו לפרויקט החדש. ברוס הרגיש שהשניים פשוט חברו יחד כדי לזרוק אותו מהמסיבה. התחושה הזו, תחושת הבגידה, הפכה לדלק יצירתי שהניע אותו ליצור משהו שונה לחלוטין, משהו שיהיה כולו שלו.

וכך, במקום בסיסט-על נוצץ, בחר ברוס ללכת על האנטי-תזה. הוא יכול היה להרים טלפון לכל נגן בעולם, אך במקום זאת פנה לחברו ושותפו לכתיבה, התמלילן פיט בראון. לבראון הייתה באותה תקופה להקה משלו בשם BATTERED ORNAMENTS, ובה ניגן גיטריסט צעיר ומוכשר בשם כריס ספדינג. הבחירה בספדינג הייתה הצהרה: ברוס לא חיפש עוד "אלוהי גיטרה", הוא חיפש מוזיקאי שישרת את השירים.

ההקלטות, שהחלו באפריל באולפני MORGAN בלונדון, הולידו יצירה אקלקטית ועשירה. השיר הפותח, NEVER TELL YOUR MOTHER SHE'S OUT OF TUNE, הוא דוגמה מושלמת. שמו המשונה כלל לא קשור למילותיו, אלא מגיע מסיפור משעשע על ספדינג. כריס, שגדל בבית מוזיקלי, הלך להופעה של מקהלתה של אמו. בתום ההופעה, הוא העז להעיר לה בעדינות שחלק מהזמרים זייפו. התגובה לא איחרה לבוא: אמו נזפה בו קשות על חוצפתו לבקר אותה ואת חבריה. הסיפור הצחיק את ברוס כל כך, שהוא הפך לשם השיר.

אך הסיפור המעניין באמת בשיר הזה מסתתר בקרדיטים. בגיטרה מנגן לא אחר מאשר ג'ורג' האריסון מהביטלס. האריסון, שהיה חבר קרוב של קלפטון, הגיע לאולפן מלא בחששות, מפחד שהמוניטין הקשוח של ברוס יתגלה כנכון. למרבה האירוניה, תפקיד הגיטרה שלו כמעט ואינו נשמע במיקס הסופי, קבור תחת שכבות של כלי נשיפה. כדי להימנע מבעיות חוזיות עם חברת התקליטים שלו, האריסון הסתתר מאחורי השם המסתורי L'ANGELO MISTERIOSO, "המלאך המסתורי" באיטלקית.

התקליט כולו מלא בסיפורים כאלו. חלק מהשירים, כמו THEME FROM AN IMAGINERY WESTERN המופתי, היו בכלל דמואים שברוס ובראון כתבו עבור CREAM עוד בשנת 1967, לקראת התקליט DISRAELI GEARS. נשיא חברת התקליטים, אהמט ארטגון, פטר אותם בזמנו בביטול כ"קשקושים פסיכדליים". ברוס, שנעלב עד עמקי נשמתו, שמר את השירים הללו קרוב לליבו וחיכה לרגע הנכון לשחרר אותם. ואיזה ביצוע יפהפה הוא העניק לו, ביצוע שהפך לקלאסיקה ואף זכה לגרסאות כיסוי מצוינות של להקות כמו MOUNTAIN ו-COLOSSEUM. שיר אחר, ROPE LADDER TO THE MOON, נכתב במקור על ידי פיט בראון עבור הזמר ארתור בראון (ההוא עם הלהיט FIRE והקסדה הבוערת). אך ארתור לא הבין את המילים הסוריאליסטיות וסירב לשיר אותו. פיט הביא את הטקסט לג'ק, שהלחין אותו כהרף עין.

אך הסיפור המצמרר והמרגש ביותר הוא זה שנתן לתקליט את שמו. SONGS FOR A TAILOR, "שירים לחייטת", הוא מחווה טראגית ואישית לג'ני פרנקלין. פרנקלין הייתה תופרת מוכשרת מלוס אנג'לס שנהגה לעצב בגדים עבור סצנת המוזיקאים של לונדון. היא התיידדה עם ברוס. באותה תקופה, היא הפכה לבת זוגו של ריצ'רד תומפסון, הגיטריסט של להקת FAIRPORT CONVENTION, וטסה לאנגליה להיות לצידו. ב-12 במאי 1969, בדרכם חזרה מהופעה בברמינגהם, רכב ההסעות של הלהקה התהפך בתאונה מחרידה. פרנקלין נהרגה במקום, יחד עם מתופף הלהקה, מרטין לאמבל. יומיים לאחר מותה, הגיע אל ג'ק ברוס מכתב ששלחה לו לפני התאונה. בכתב ידה, היא ביקשה ממנו שוב: "תשיר לי כמה צלילים גבוהים". ברוס ההמום והשבור החליט להקדיש לה את תקליטו.

באופן אירוני, למרות עושרו המוזיקלי ועומקו הרגשי, התקליט לא זכה להצלחה מסחרית גדולה. חברת התקליטים הייתה עסוקה כולה בשיווק המכונה המשומנת שנקראה BLIND FAITH, והתקליט של ברוס נדחק הצידה. בבריטניה הוא הגיע למקום השישי במצעדים לשבוע אחד בלבד ונעלם. בארצות הברית המצב היה גרוע עוד יותר, כשהגיע למקום ה-55 בלבד. למרות זאת, הוא זכה להערכה עצומה בקרב מוזיקאים. "אני זוכר שיום אחד פול מקרטני התקשר אליי רק כדי להגיד לי כמה הוא אוהב את התקליט," סיפר ברוס.

הביקורות היו חלוקות. הרקורד מירור הבריטי שיבח אותו וכתב: "זהו התקליט שמגשר בטבעיות על הפער בין פופ לג'אז. בניגוד לתקליט של BLIND FAITH, התקליט שלו הוא באמת צעד אמיתי קדימה מלהקת CREAM". לעומת זאת, הרולינג סטון קטל אותו בנחרצות: "התקליט הזה הוא אכזבה. בלי קלפטון ובייקר, מילותיו של בראון נשמעות מטופשות". אבל הזמן, כמו תמיד, עשה את שלו. בשנת 1975, אותו מגזין רולינג סטון, בביקורת על תקליט אחר של ברוס, כבר כתב על תקליט הבכורה שלו: "זה היה תקליט כה מיוחד ויוצא דופן, שתקליטיו האחרים סבלו בהשוואה אליו".

וזהו אכן תקליט מיוחד. יצירה עשירה, מורכבת ונועזת שלוקח זמן לעכל. אבל עבור מי שנותן לה את הזמן, היא הופכת לחבר מוזיקלי נאמן לחיים. צעד אמיץ של אמן ענק שסירב ללכת בתלם ובחר לשיר מהלב השבור שלו, עבור חייטת שכבר לא יכלה לשמוע את השירים.

ב-29 באוגוסט בשנת 1966 - הביטלס מפסיקים להופיע! הטקסט הבא מתוך הספר על הביטלס, "ביטלמאניה!":

ביום שני, 29 באוגוסט, נחת המטוס בסן פרנסיסקו והפעם פקדו את שדה התעופה מעט מעריצים, כשלצידם שוטרים חמוצי פנים ועיתונאים מחודדי עטים.

מי שבלט בהיעדרו היה בריאן אפשטיין. הוא היה טרוד בטיפול בעניין רגיש במיוחד; נסיון סחיטה ממאהבו הסודי ג'ון (דיז) גילספי, שהיה חתום במשרדו כשחקן מבטיח. יחסי העבודה ביניהם הפכו לרומן רווי אלימות וסמים. אפשטיין שידר לקרוביו שהוא נהנה ממערכת היחסים עם גילספי, אבל לפתע החליט לסיים את הקשר ביניהם. הוא הורה לגילספי לצאת מדירתו שאיים עליו בסכין. אפשטיין שלף מכיסו סכום כסף, וגילספי עזב.

כשהביטלס הופיעו בניו יורק, יצר לפתע גילספי קשר עם עוה״ד נאט וייס, עוזרו של אפשטיין, ודרש לשלוח לו 3,000 דולר. וייס העביר לו את הסכום ואיים שאם יראה זה שוב את פרצופו, ידאג לטפל בו אישית.

ארבעה ימים לאחר מכן, הגיע גילספי ללוס אנג'לס, יצר קשר טלפוני עם אפשטיין ושכנע אותו בלשון חלקלקה להצטרף אליו לבלות יחדיו. השניים נראו משתזפים ונהנים ליד בריכת המלון. אפשטיין הזמין את גילספי להצטרף אליו ואל וייס לארוחת ערב במסעדה, אך גילספי ענה כי עליו לצאת לסידורים. כשחזרו השניים, שבעים ומרוצים, נחרדו לגלות שמזוודותיהם נעלמו. במזוודה השחורה שנלקחה מאפשטיין היו סמים, תמונות אינטימיות שצילם עם מאהביו הצעירים ו־ 20,000 דולר במזומן. לאחר מכן התקבלה מגילספי דרישה לשלם כופר של 10,000 דולר כדי לקבל בחזרה את המזוודה.

הביטלס המשיכו לסן פרנסיסקו ואפשטיין המוכה והמדוכדך נאלץ להישאר בלוס אנג'לס כדי להתמודד עם צרותיו.

באצטדיון קאנדלסטיק פארק שבסן פרנסיסקו כבר חיכה לביטלס נער אלמוני בן 15 בשם בארי הוד, שבא לראות את ההופעה יחד עם אמו. הוד הביא לאיצטדיון הספורט הגדול את מצלמת שמונה המילימטר שלו, ולא ידע כי ינציח בה את אחד הסרטים החשובים ביותר בעולם הרוק; המופע האחרון של הביטלס על במה.

טוני בארו, יחצ״ן הלהקה, אירגן, לפי הוראתו של פול, ציוד הקלטה כדי לתעד את ההופעה ובינתיים סיימו אמני החימום את מלאכתם. הזמר בובי הב שר את להיטו SUNNY מול מזג האוויר החורפי ואחריו עלו לבמה שדרני הרדיו, ג'ין נלסון וג'וני הולידיי, שהכריזו על הביטלס.

הארבעה צעדו לכיוון הבמה מלווים בשוטרים רבים ובידיהם מצלמות שהנציחו את האירוע המיוחד. מזג האוויר היה קריר אך הצרחות בקהל היו לוהטות, למרות שכסאות רבים נותרו ריקים. הלהקה בחרה לסיים את המופע האחרון שלה, עד קץ הימים, בשיר LONG TALL SALLY.

לרוע המזל ולצערה של ההיסטוריה, הטייפ של בארו הפסיק לפעול חצי דקה לאחר תחילת השיר.

ב-29 באוגוסט בשנת 1973 פרשו הגיטריסט הנרי מקולוק והמתופף דני סייוול מלהקת כנפיים, של פול מקרטני.

מקרטני קיבל את הבשורה בטלפון, זמן קצרצר לפני שהלהקה הייתה אמורה לטוס לניגריה כדי להקליט שם את התקליט BAND ON THE RUN. מקרטני רתח מזעם על שני אלו שעשו לו כך והחליט לטוס לשם בכל זאת, עם אשתו לינדה וחברם ללהקה, דני ליין, שהגיב לתקשורת: "כפי שאמרתי, לא הייתי מעורב בפוליטיקה של הלהקה, אז הופתעתי כמו כולם כשהם לא הגיעו. נאמר לי שפול שוחח עם סייוול בלילה לפני שעמדנו לטוס והוא די החליט שהוא לא רוצה להצטרף. אבל הוא לא אמר לי את זה בזמנו. אני לא חושב שהעזיבה שלהם הייתה קשורה לגיחה לאפריקה. זה היה משהו בינם לבין פול, ופול אמר, 'אז מה? זה כבר נקבע, אנחנו טסים בכל זאת!' ואמרתי, 'אוקיי, בסדר!' זה לא עניין גדול".

בהמשך פורסם בעיתוני הפופ שסייוול כנראה יצטרף ללהקה שמקים מקולוק ביחד עם בסיסט להקת FREE בעבר, אנדי פרייזר. ההרכב לא יתרומם ומקולוק ינסה לעבוד שוב עם ג'ו קוקר, עמו עבד בעבר.

שנים לאחר מכן אמר מקולוק: "עדיין היינו שכירים בלהקה, ונאמר לנו שככל שהדברים יתקדמו אז נוכל לתרום חומרים ולהפוך לחלק אמיתי מלהקת כנפיים, אבל זה מעולם לא הגיע לזה. עשינו חזרות על BAND ON THE RUN והיינו אמורים לטוס ללאגוס ולהקליט את זה. ואני זוכר את זה היטב - היה לנו ריב אחד אחר הצהריים. רציתי לתרום משהו למוזיקה ואמרתי,'תן לי צ'אנס - אם זה לא יצליח נעשה את זה בדרך שלך'. הרגשתי שהגיע הזמן שהוא יאפשר למוזיקאים שלצדו להשתמש בכמה מהרעיונות שלהם כחלק מהאווירה של הלהקה הזו. אבל כל הקטע של להקה אמיתית התאייד. ניסיתי נואשות להחזיק בזה עד שלא יכולתי יותר. זו לא הייתה מריבה עזה. היו הרבה דברים שנאמרו בעיתונות, כאילו הייתה שמועה איומה ששלפתי מולו אקדח, שהכיתי אותו בראשו עם בקבוק - נו, באמת! אבל אני חושב ששנינו ידענו בליבנו שהגיע הזמן שאלך והוא השאיר לי לבחור את שעת העזיבה.

כמה חודשים אחר כך קיבלתי ממנו שיחת טלפון, 'מה אתה מתכנן לעשות?', והוא ביקש ממני להגיע לסטודיו שלו בכיכר סוהו. 'תראה, אני יודע שהיו לנו חילוקי דעות', הוא אמר, 'אבל אני מאוד מעריך את הזמן שהיית עם הלהקה ואני רוצה שיהיה לך את זה'. והוא נתן לי צ'ק מכובד ונרתיק טיסה שהיה מלא במיתרי גיטרה! נתקלתי בו ובלינדה כמה פעמים אחרי זה ובאמת שאני לא יכול לתת לאנשים לדעת באמת כמה ג'נטלמן הוא היה איש עסקים מבריק, מוזיקאי מבריק. גם אדם נהדר".

גם זה קרה ב-29 באוגוסט:

1976: כשניל יאנג התרסק על הבמה (פעמיים)

שנת 1976, סנטה מוניקה, קליפורניה. האוויר חם, הקהל בציפייה, ולהקת החימום FIREFALL עולה לבמה כדי להכין את הקרקע ללהקת SPIRIT. חברי FIREFALL, שידועים בסאונד הקאנטרי-רוק המלוטש וההרמוני שלהם, מתחילים לנגן, ולפתע, משום מקום, עולה לבמה לא אחר מאשר ניל יאנג. הקהל משתגע. חברי הלהקה המומים. יאנג, הסנדק של הגראנג' הידוע בהחלטותיו הספונטניות והבלתי צפויות, פשוט היה באזור והחליט שבא לו לג'מג'ם. על הנייר, זה נשמע כמו חלום רטוב לכל חובב רוק. במציאות? זה היה סיוט קומי.

יאנג, עם הגיטרה והסגנון הגולמי והמחוספס שלו, התחיל לנסר צלילים שלא התחברו בשום צורה לסאונד המהודק של FIREFALL. הלהקה, שניסתה נואשות למצוא איזשהו קצב משותף, נראתה אבודה ומבולבלת. הכימיה פשוט לא הייתה שם, והג'אם שהיה אמור להיות חוויה חד פעמית הפך למפגן מביך של חוסר תיאום. אחרי כמה דקות של כאוס צורם, יאנג הבין את הרמז, הניד בראשו ופשוט ירד מהבמה, מותיר את הלהקה לסיים את הסט שלה במבוכה קלה.

אבל הסיפור לא נגמר כאן. כשלהקת SPIRIT עלתה לבמה, הבסיסט שלה, שחשב שזה יכול להיות רעיון טוב, הזמין את יאנג להצטרף אליהם. יאנג, שלא למד לקח, הסכים שוב. הוא עלה לבמה, גיטרה בידו, מוכן לסיבוב שני. אלא שהפעם, גיטריסט הלהקה, רנדי קליפורניה, לא היה במצב רוח למשחקים. בעיצומו של שיר, הוא ניגש ליאנג ובגסות רוח פשוט דחף אותו מהבמה החוצה. שאר חברי הלהקה הביטו במתרחש באימה מוחלטת, הפסיקו לנגן וירדו מהבמה בהלם, משאירים את הקהל תוהה מה לעזאזל קרה פה הרגע.

1976: אריק קלפטון והפה הגדול שלו

באותו חודש ממש, בצד השני של האוקיינוס, גיטריסט אחר עורר סערה מסוג שונה לחלוטין. אריק קלפטון, שרבים ראו בו אלוהי גיטרה, עלה לבמה בבירמינגהם, אנגליה, ופתח בנאום גזעני ותמוה. הוא הביע תמיכה בפוליטיקאי הימני הקיצוני אנוך פאוול, וקרא "לשמור על בריטניה לבנה" ולגרש את ה"זרים".

אז התגובה לא איחרה לבוא והודפסה על עיתון ביום הזה. עיתון המוזיקה הבריטי SOUNDS הוצף במכתבים זועמים מקוראים שלא יכלו לסבול את הצביעות. "ברשותך, חצי מהמוזיקה שלך שחורה", כתב לו מעריץ מאוכזב אחד, והזכיר לקלפטון שהבלוז שהוא כל כך אוהב לנגן הוא יצירה של מוזיקאים אפרו-אמריקאים. קורא אחר תקף את קלפטון על היותו גולה מס, שחי בארצות הברית כדי להתחמק מתשלום מיסים במולדתו: "קלפטון מדבר על 'זרים' בארצנו... ובכן, מי לדעתך הם 'הזרים'? הבריטים ממוצא אסייתי שמשלמים את המסים שלהם כמו כולנו. לא כמו כוכבי רוק, שכמו קלפטון ובואי גרים בארצות הברית כדי שהם לא יצטרכו לשלם מס על הרווחים שהם מרוויחים מהמעריצים שלהם". התקרית המבישה הזו הייתה אחד הזרזים להקמת תנועת ROCK AGAINST RACISM, שהוכיחה שלפעמים, גם מהצהרות מכוערות יכול לצמוח משהו חיובי.

1977: המזימה לגנוב את גופתו של המלך

שנה לאחר מכן, הטירוף הגיע לשיא חדש. פחות משבועיים לאחר מותו של אלביס פרסלי, שלושה גברים נעצרו בחשד שניסו לגנוב את גופתו מאחוזת הקבר המשפחתית בבית הקברות בטנסי. על פי החשד, הם תכננו לדרוש כופר בסך עשרה מיליון דולר עבור החזרת הגופה. המזימה סוכלה לאחר שאחד מהקושרים, רוני לי אדקינס, לא הצליח לשמור על הפה שלו סגור והתרברב על התוכנית הגאונית שלו, מה שעורר את חשד הרשויות.

האירוע זיעזע את משפחת פרסלי, שהחליטה לפעול במהירות. הם דאגו להעביר את גופתו של אלביס, יחד עם גופת אמו גלדיס, לקבורה מאובטחת בשטח אחוזת גרייסלנד המפורסמת. אבל כאן הסיפור מקבל טוויסט נוסף. עשרים וחמש שנים לאחר מכן, אותו אדקינס הודה שהכל היה הצגה אחת גדולה. לטענתו, משפחת פרסלי יזמה את "ניסיון הגניבה" כדי ליצור אליבי ציבורי שיאפשר להם להעביר את הגופות לגרייסלנד, מהלך שהפך את האחוזה לאתר עלייה לרגל רווחי במיוחד. האם זה נכון? כנראה שלעולם לא נדע בוודאות.

1994: אואזיס משחררת את הפצצה

נקפוץ קדימה בזמן לשנת 1994. עולם הרוק נשלט על ידי הגראנג' האפל והזועם של סיאטל. ואז, ב-29 באוגוסט, להקה ממנצ'סטר בשם אואזיס משחררת את אלבום הבכורה שלה, DEFINITELY MAYBE, ומשנה את כללי המשחק. האלבום, שמכר למעלה ממיליון עותקים בארצות הברית, הציע אלטרנטיבה מרעננת: המנונים אופטימיים, גיטרות רועשות וגישה חסרת פשרות.

בניגוד לגיבורי הגראנג', האחים גלאגר רצו להיות כוכבי רוק ענקיים, והם לא התביישו בזה. הם שאבו השראה (לפעמים יותר מדי...) מהמורשת הבריטית של הביטלס והקינקס ואחרות שכמותה, ונואל גלאגר כתב שירים שהיו פסקול מושלם לתקופה של אופטימיות חדשה בבריטניה. אחיו הצעיר, ליאם, עם הביטחון העצמי המתפרץ שלו, ירק את המילים כמו הכלאה מושלמת בין ג'וני רוטן לג'ון לנון. הפלישה הבריטית השנייה יצאה לדרך.

ומה עוד קרה ביום המשוגע הזה?

1980: כוכבת הטלוויזיה הצעירה ולרי ברטינלי, "המתוקה של אמריקה", הולכת להופעה של ואן היילן ומוצאת את דרכה אל מאחורי הקלעים כדי לפגוש את הגיטריסט אדי ואן הלן, שחשבה שהוא פשוט "חמוד". זה היה קליק מיידי. פחות משנה לאחר מכן הם התחתנו. נולד להם בן, וולפגנג, בשנת 1991. הם נפרדו בשנת 2001 וסיימו רשמית את נישואיהם בשנת 2007.

1990: הזמרת שינייד אוקונור מסיימת בדיקת סאונד לפני הופעה בניו יורק, שבוע אחרי שעוררה סערה כשביקשה שלא ינגנו את ההמנון האמריקאי לפניה. היא לובשת תחפושת, יוצאת אל מחוץ לאולם ומצטרפת למפגינים שמוחים במרץ נגדה, מבלי שאף אחד יזהה אותה.

2021: עולם המוזיקה נפרד מאחד מחלוצי הדאב והרגאיי, לי סקראץ' פרי, שהלך לעולמו בגיל 85 והותיר אחריו מורשת של חדשנות והשפעה עצומה.

נולדו ב-29 באוגוסט:

התאריך הזה לא רק הביא לנו שערוריות, אלא גם כמה מהמוזיקאים הטובים ההם:

1920: צ'ארלי "בירד" פארקר, סקסופוניסט הג'אז ששינה את פני המוזיקה.

1942: סטרלינג מוריסון, הגיטריסט של להקת THE VELVET UNDERGROUND.

1943: דיק האליגן, הקלידן והנשפן של להקת BLOOD, SWEAT & TEARS.

1945: כריס קופינג, האורגניסט של להקת PROCOL HARUM.

1958: מייקל ג'קסון, מלך הפופ הבלתי מעורער.

ואווו - איזה פסטיבל! ב-29 באוגוסט בשנת 1970 נערך היום הרביעי בפסטיבל ISLE OF WIGHT.

הראשון לעלות על הבמה ביום זה היה ג'ון סבסטיאן, שהיה זה שפתח את פסטיבל וודסטוק כשנה לפני כן. הוא העניק לקהל הופעה מרשימה שכללה עשרים שירים, רבים מהם של להקתו לשעבר, THE LOVIN' SPOONFUL. במהלך ההופעה הצטרף אליו חברו ללהקה ההיא, זאל ינובסקי, שבפסטיבל הזה היה חלק מהרכב הליווי של קריס קריסטופרסון (שכזכור, הופעתו ספגה שריקות בוז מהקהל). הפעם, זכה ינובסקי לאווירה חיובית יותר, והקהל קיבל אותו ואת סבסטיאן במחיאות כפיים סוערות. בניגוד לוודסטוק, הפעם, בפסטיבל האי וייט, סבסטיאן היה אמן מוזמן שקיבל 10,000 דולר עבור הופעתו. הוא עלה לשני הדרנים, ועיתון מלודי מייקר קבע כי הופעתו הייתה מהטובות בפסטיבל.

אחרי סבסטיאן עלה הזמר האמריקני שון פיליפס. במקור, נקבע כי להקת מונגו ג'רי תופיע אחרי סבסטיאן, אך חבריה לא נראו בסביבה. מארגן הפסטיבל, ריקי פאר, ראה את פיליפס משוטט מאחורי הקלעים, ביקש ממנו לעלות לבמה, ונענה בחיוב. פיליפס נתן הופעה נהדרת וסיפר סיפור שהפתיע את הקהל: "בקנדה פגשתי אישה צעירה ולימדתי אותה לנגן בגיטרה. ניגנתי אז בבית הקפה 'לואי ריו', שם היא עבדה כמלצרית". האישה הייתה ג'וני מיטשל, שתופיע בהמשך. לאחר שפיליפס ירד מהבמה, חברי מונגו ג'רי עדיין לא נמצאו. התברר שהם החליטו לעזוב את הפסטיבל במחאה על הדחיות החוזרות ונשנות של הופעתם. במקומם, הוזמנה לבמה להקת LIGHTHOUSE, שכבר הופיעה בפסטיבל קודם לכן, להופעה נוספת.

בינתיים, עשתה ג'וני מיטשל את דרכה לפסטיבל, מלווה במנהלה, אליוט רוברטס, ובניל יאנג, שתכנן להצטרף אליה על הבמה. בדרך, עצר אותם מחסום משטרתי. השוטרים ערכו חיפוש אחר סמים, והמנהל נעצר לאחר שבכיסו נמצא ג'וינט. ניל יאנג נתקף פאניקה, הסתובב ונסע בחזרה למעבורת כדי להתרחק מהמקום. מיטשל, שהייתה מחויבת לחוזה ההופעה, נאלצה להמשיך לבדה, ומישהו התנדב להסיע אותה לשטח הפסטיבל.

ריקי פאר, ממארגני הפסטיבל, הציג את מיטשל במילים: "גבירותיי ורבותיי - הפתעה מלבבת...". הקהל הגיב בהתלהבות. מיטשל נדהמה מגודל הקהל והתלוצצה: "זה נראה כאילו מצלמים כאן את הפקת 'בן חור'". הופעתה החלה על מי מנוחות, אך במהלך השיר השני, על בוקר בצ'לסי, היא חשה שאינה מצליחה ליצור קשר עם הקהל. כשניגשה לפסנתר לבצע את השיר FOR FREE, חג מסוק בשמיים והרעש שהקים הפריע לקהל לשמוע אותה. חלק מהצופים החלו לצעוק קריאות בוז. מיטשל, שלא שמעה את המסוק אך שמעה היטב את הקהל, חשבה שהקריאות מופנות אליה.

"הפעם הראשונה שעמדתי על דעתי הייתה בפסטיבל הזה, מול חצי מיליון איש", סיפרה ג'וני מיטשל לימים. "זה היה קהל עוין. אנשים ראו באמנים שכמוני כאלה שמכרו את נשמתם לתהילה. חלק מהאמנים שהיו אמורים להופיע ביטלו ברגע האחרון, מה שיצר פערים ארוכים בין ההופעות. פחדתי מאוד מהאווירה ששררה שם. למרות זאת, ניסיתי לשתף פעולה והתנדבתי לעלות לבמה.

כשהייתי על הבמה, קיבלתי פרספקטיבה רחבה יותר על הקהל. הורגשה בו אנרגיה שלא חוויתי קודם לכן מאחורי הקלעים. זמן קצר לאחר שהתחלתי להופיע, כנראה במהלך השיר השני, אדם אחד שעמד מתחת לבמה החל להשתגע, ככל הנראה מסם הזיה שנטל. הוא השמיע יללות מטרידות, כאילו השטן בכבודו ובעצמו השתכן בנשמתו. ממנו החל להתפשט גל של אנרגיה שלילית בקהל.

בשלב הזה עברתי מהגיטרה לפסנתר כדי לנגן את השיר WOODSTOCK. זה היה רגע אבסורדי, לשיר על פסטיבל של אהבה בתוך מה שנראה כמו שדה קרב. לפתע, בחור בשם יוגי ג'ו, שהכרתי כי הוא זה שנתן לי את שיעור היוגה הראשון בחיי, עלה לבמה, נופף מולי בסימן הניצחון והחל לתופף על תופי קונגה שהיו שם. חוש הקצב שלו היה נוראי. רכנתי אליו ואמרתי לו שמעשיו אינם הולמים כלל. הוא לא אהב את הערתי, ובסוף השיר חטף את המיקרופון וצרח לתוכו משהו בסגנון: 'זה חורבן, וכולנו בדרך לגיהינום!'.

השומרים על הבמה תפסו אותו, אך הקהל, שראה בו אחד משלהם, לא אהב את הרחקתו והמצב החמיר. רציתי לברוח, אך הפעם החלטתי לא לוותר, כפי שעשיתי בעבר. הייתי חנוקה מדמעות, סנטרי רעד, אך לא נשברתי. הפסקתי לנגן ופניתי לקהל: 'אני חושבת שאתם מתנהגים כמו תיירים. תפסיקו ותנו לנו כבוד'. וכך, 'החיה הרעה' החלה לגווע. הרגשתי שהצלתי את הפסטיבל, בעוד אני הייתי הקורבן שלו".

עד כאן זיכרונותיה של מיטשל. נחזור לעובדות. מגזין רולינג סטון דיווח על האירוע והעניק לאותו אדם את הכינוי "ביטניק קטן ושמן". הוא ניסה לחטוף ממיטשל את המיקרופון כדי לשאת דברים לקהל. היא הניחה את ידה על המיקרופון ואמרה לו שאינה מרשה לו. אנשי אבטחה קפצו לבמה והורידו אותו משם במהירות, בעודו צועק שהפסטיבל הוא "נתיב השיממון", כשם שיר של בוב דילן. מכיוון שפיו לא היה קרוב למיקרופון, רק מעטים שמעו את דבריו. רק שנים לאחר מכן, כשהתיעוד המצולם של האירוע יפורסם, יבינו רבים מה בדיוק התרחש.

מיטשל ישבה קפואה מול הפסנתר, עד שלפתע פנתה לקהל: "תקשיבו לי. הרבה אנשים עלו לבמה הזו ושרו וזה היה מהנה. גם אני נהנית ומתרגשת ממוזיקה. אבל אני שקועה לחלוטין במוזיקה, וקשה מאוד להופיע כאן כשאנשים מתנהגים כך... אני חושבת שאתם מתנהגים כרגע כמו תיירים. תנו לנו כבוד!". הקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות, ומרגע זה ואילך הופעתה של ג'וני מיטשל הייתה להצלחה. בינתיים, אותו יוגי ג'ו צעק מאחורי הקלעים: "זה הפסטיבל שלי! רבים מאיתנו מתנגדים למוזיקה הממוסחרת שמשחיתה את הפסטיבל. אם היו נותנים לי לדבר, אנשים היו מגלים שאני אחד היחידים פה שהוא אמיתי. אני לא מוכן שג'וני תשיר שאנחנו 'מוזהבים' ו'אבק כוכבים', כי נפלנו לעסקה עם השטן!". הוא המשיך לצעוק בעוד אנשי האבטחה סילקו אותו משטח הפסטיבל. עבור מיטשל, שרק יום קודם לכן התבשרה על מעצר מנהלה ועל בריחתו של ניל יאנג, היה זה רגע של ניצחון, בו המוזיקה גברה על קהל כה גדול.

מלודי מייקר פרסם בשער הגיליון מה-5 בספטמבר 1970 את הכותרת: "הניצחון של ג'וני". תחתיה נכתב: "ג'וני רשמה לעצמה ניצחון אישי גדול בפסטיבל האי וייט, למרות שתי הפרעות מעצבנות. היא התגברה על המתח והממה את הקהל בהופעה עם שירים יפהפיים. הקהל נעמד על רגליו והריע ממושכות לאחר שהעניקה לו כמה הדרנים". מגזין בשם FRIENDS פרסם: "היא הייתה יפהפייה על הבמה ונאלצה להתמודד עם כמה אידיוטים שמטרתם הייתה כנראה לפגוע בשמחתה. היא הצליחה לעשות זאת בדרכה השקטה ונראתה מקסימה".

אחרי הופעתה של ג'וני מיטשל, הגיע תורו של חצוצרן הג'אז מיילס דייוויס. דייוויס נחשב אז לפורץ דרך בעולם הג'אז. הוא הצליח לחצות את הקווים לתרבות הרוק עם אלבומי פיוז'ן חדשניים ולבוש אופנתי, במקום חליפות מחויטות. אלבומו הכפול, BITCHES BREW, כבר היה בחנויות כמה חודשים, והקהל ציפה לצליליו. שון פיליפס, שצפה בהופעה מצד הבמה, נדהם: "זה היה מדהים. הם יצרו את כל המוזיקה באלתור מוחלט. זה היה האלתור המיוחד ביותר שראיתי. רגע מכונן בעולם המוזיקה. רוב הקהל כנראה לא הבין אז מה בדיוק נחת עליו".

יחד עם דייוויס ניגנו על הבמה אמנים מעולים, בהם הקלידנים צ'יק קוריאה וקית' ג'ארט, הסקסופוניסט גארי בארץ, הבסיסט דייב הולנד, המתופף ז'ק דה-ז'ונט ונגן כלי ההקשה איירטו מוריירה. הקהל סירב לתת להם לרדת. כשדייוויס נשאל לאחר מכן כיצד הוא מכנה את יצירתו החדשה, הוא השיב: "תקראו לזה איך שתרצו".

אחרי מיילס דייוויס עלתה להקת TTEN YEARS AFTER להופעה מוצלחת נוספת. הגיטריסט אלווין לי היה במיטבו, וגם חבריו ללהקה הפגינו וירטואוזיות מרשימה. הם פתחו עם להיטם העכשווי, LOVE LIKE A MAN, וסיימו עם שיר הרוק'נ'רול SWEET LITTLE SIXTEEN. לאחר שירדו מהבמה, עמלו עובדי הבמה על הצבת מערך המקלדות של קית' אמרסון. זו הייתה הופעתה השנייה בלבד של להקתו החדשה, אמרסון, לייק ופאלמר. רבים ציפו לשמוע את שלישיית הסופרגרופ המבטיחה. הם פתחו עם הקטע THE BARBARIAN (שהוקדש לג'ימי הנדריקס) ובאמצע הופעתם ביצעו את היצירה "תמונות בתערוכה" במלואה.

קית' אמרסון סיפר: "כשהתחלנו את הקטע האחרון, צלם איטלקי נעמד לידי. הוא מיקם את עצמו ביני לבין התותח שקניתי במיוחד לאירוע. גם לגרג היו כמה צלמים שהתמקמו ליד התותח שלו. לשנינו היו דוושות רגל להפעלת התותחים, שהוטענו מראש בחומרי נפץ. כבר דמיינתי כיצד צמרת הפפראצי הבריטית הופכת לקונפטי אנושי. שתי ידיי היו עסוקות בנגינה, ולא יכולתי לאותת לצלם לזוז. יכולתי רק לצעוק, אך הוא לא היה שומע. תנועותיי הנואשות התפרשו כחלק מההופעה. הבנתי שאין מנוס, וברגע המוסכם לחצתי על הדוושה. 'בום!'. הצלם עף משם עם מבט אימה. הייתי בטוח שגרג לא ילחץ על הכפתור שלו, אבל מיד שמעתי 'בום!' נוסף... הקהל קם לאטו על רגליו והחל להריע. יכול להיות שהערנו אותם עם התותחים".

שדרן הבי.בי.סי הפופולרי, ג'ון פיל, שדווקא נהג לקדם בהתלהבות את להקותיהם הקודמות של חברי ההרכב (קינג קרימזון והנייס), סיכם את הופעת השלישייה כ"בזבוז מחפיר של חשמל". מבקר אחר שאל בטורו: "כיצד מאייתים יומרנות נפוחה? E.L.P". בהמשך, התבטא קארל פאלמר בחריפות נגד הפסטיבל ואופן ארגונו. לאחר מכן, הגיע תורה של להקת הדלתות.

עד לאותה עת, נמנעה להקת הדלתות מלהופיע בפסטיבלים גדולים. לפני ההופעה, קיימו חברי הלהקה (ללא ג'ים מוריסון) מסיבת עיתונאים. המתופף, ג'ון דנסמור, אמר: "אנחנו בדרך כלל לא מופיעים בפסטיבלים בארה"ב כי הם מאורגנים בצורה כה גרועה. מפיקים חסרי ניסיון מרימים פסטיבלים רק כדי לעשות כסף".

אך חברי הדלתות הגיעו לפסטיבל כשהם מותשים מהטיסה ומההתנהלות סביב משפטו של ג'ים מוריסון, שהואשם בחשיפה מגונה במהלך הופעה במיאמי בשנת 1969. הופעתם נראתה תלושה, במיוחד כששובצה בין אמני רוק בריטיים נלהבים ואנרגטיים כמו המי ו-ELP. כשמוריסון וחבריו עלו לבמה בשתיים בלילה, הם נתקלו במזג אוויר קריר ובמערכת סאונד ותאורה מאכזבות לא פחות. רוב השירים נלקחו משני אלבומיהם הראשונים, וההופעה הייתה קצרה ומהודקת יחסית. הלהקה נראתה מרוחקת ומנותקת מהקהל. רבים ציפו שג'ון סבסטיאן יעלה לבמה לנגן במפוחית בשיר ROADHOUSE BLUES, כפי שעשה בהקלטת האלבום, אך הדבר לא קרה.

ג'ים מוריסון, שנראה כבד משקל ונטול הניצוץ שאפיין אותו, ירד מהבמה ופינה אותה לפיט טאונסנד וחבריו, שחשמלו את הקהל ובכך "סגרו את הדלתות" באופן סופי על הופעת קודמיהם. מאחורי הקלעים, נשמע מוריסון המאוכזב אומר לחבריו שהוא מקווה שזו הופעתם האחרונה. משאלתו עתידה הייתה להתגשם כעבור הופעות ספורות בלבד.

להקת המי ביצעה בהצלחה רבה את שיריה, כולל גרסה מלאה לאופרת הרוק "טומי". זמר הלהקה, רוג'ר דלטרי, ליהטט עם המיקרופון, הבסיסט ג'ון אנטוויסל לבש חליפת שלד, ופיט טאונסנד וקית' מון היו אנרגטיים כהרגלם. רבים סבורים כי ההקלטה של "טומי" מהופעה זו היא הביצוע הטוב ביותר של היצירה, טוב בהרבה מגרסת האולפן.

אחרי המי, עלתה הזמרת מלאני. בוודסטוק היא נחלה הצלחה אדירה, אך הפעם סבלה מפחד במה לנוכח הקהל העצום. קית' מון הציג אותה, והשניים הפכו לחברים קרובים. למרות חששותיה, קולה היה ברור ונישא למרחקים, והקהל עטף אותה באהבה.

אחרונים ליום זה עלו סליי אנד דה פמילי סטון. במשך 45 דקות הם הצליחו להקפיץ את הקהל. אך כשירדו מהבמה ותכננו לעלות להדרן, פרץ מישהו מהקהל לבמה, תפס מיקרופון והחל לדבר. פחית בירה שנזרקה לעברו מהקהל החטיאה אותו ופגעה בגיטרה של פרדי סטון. הסתיים עוד יום של פסטיבל.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.