רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 באוגוסט בעולם הרוק (כשאשתו של רוי אורביסון סידרה לו להיט, פול מקרטני רתח מכעס, הביטלס ברחו מהבמות לתמיד ודייוויד בואי ואיגי פופ השתוללו בברלין)

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"בוב דילן נתן לי את השיר JUST LIKE A WOMAN כדי שאקליט אותו, אבל לא הרגשתי שיש שם משהו ששווה להשקיע בו" (אוטיס רדינג במלודי מייקר, בשנת 1967)

הרגע שבו אישה יפה יצאה לקניות ושינתה את ההיסטוריה של הפופ. ב-29 באוגוסט בשנת 1964 יצא התקליטון עם השיר OH) PRETTY WOMAN) של רוי אורביסון.

תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: אתם יושבים בסלון, מנסים להתרכז בעבודה, ובת הזוג שלכם קוטעת את חוט המחשבה שלכם כדי להודיע שהיא קופצת רגע החוצה. סביר להניח שתמלמלו "בסדר, תהני" ותחזרו לענייניכם. אבל כשאתה רוי אורביסון, והחבר הכי טוב שלך, ביל דיס, נמצא לידך, רגע בנאלי שכזה יכול להפוך לזהב טהור. וזה בדיוק מה שקרה ב-29 באוגוסט 1964, היום שבו יצא לאוויר העולם התקליטון עם השיר OH, PRETTY WOMAN והפך באופן מיידי לתופעה עולמית. תחשבו על התזמון המדהים: שנת 1964 הייתה השנה שבה "הפלישה הבריטית" מחקה כמעט כל מתחרה אמריקאי מהמצעדים. כולם השתגעו על ארבעת המופלאים מליברפול, ופתאום מגיע האיש הבודד מטקסס, עם חליפה כהה ומשקפי שמש שחורים, ומנחית פצצת רוק'נ'רול שאי אפשר לעמוד בפניה!

הכל התחיל כשקלודט, אשתו של אורביסון, נכנסה לחדר והודיעה שהיא יוצאת לבלות וקופצת למרכז העיר בנאשוויל לקנות כמה דברים. אורביסון, ג'נטלמן אמיתי, שאל אותה אם היא צריכה קצת כסף. כאן נכנס לתמונה דיס, שותפו לכתיבה, שזרק משפט אלמותי לחלל האוויר: "אישה יפה לעולם לא צריכה כסף עליה". המשפט הזה הדליק נורה מעל ראשו של אורביסון. הוא מיד לקח את הגיטרה והתחיל לשיר את השורה הראשונה והאייקונית, PRETTY WOMAN WALKING DOWN THE STREET. דיס, שזיהה את הרגע הקסום, לא נשאר אדיש והחל לתופף עם ידיו על השולחן, מספק את הקצב הראשוני. לדבריו, הם ידעו מיד שהם עלו על משהו גדול. "עד שאשתו חזרה, היה לנו את השיר," הוא סיפר. "מהרגע שהקצב התחיל, יכולתי לשמוע את העקבים הנשיים על המדרכה, עם האישה היפה שהולכת ברחוב, בחצאית צהובה ועם נעליים אדומות". תחשבו על זה! קלודט בסך הכל יצאה למסע קניות קצר, וכשהיא חזרה עם השקיות כבר חיכה לה המנון פופ על-זמני שהכניס מיליונים.

הם עבדו במהירות, בהשראת האנרגיה החדשה שהגיעה מבריטניה עם להקות כמו הביטלס, ששינו את פני המוזיקה הפופולרית (רוי הרי הכיר את הביטלס מקרוב כשחלק איתם את הבמה בסיבוב הופעות בבריטניה במאי 1963, וידע בדיוק איזה ביט מקפיץ הקהל מחפש). ב-1 באוגוסט 1964 הם נכנסו לאולפני חברת MONUMENT ברחוב 17 בנאשוויל, יחד עם המפיק פרד פוסטר. כדי לבנות את העוצמה המוזיקלית המושלמת, פוסטר העמיד באולפן לא פחות מארבעה גיטריסטים מובילים – בילי סנפורד הצעיר (שניגן את ריף הפתיחה המהפנט בגיטרת 12 מיתרים), ג'רי קנדי, ויין מוס ורוי עצמו – לצד שני מתופפים (באדי הרמן ופול גאריסון) והסקסופוניסט בוטס רנדולף.

אבל היה חסר עוד משהו קטן, הטוויסט שיהפוך את השיר מלהיט טוב ליצירת מופת. כאן שוב נכנס דיס לתמונה, עם מילת הקסם שלו. "לא יכולתי לעשות את הנהמה הזאת כמו רוי", הודה, "אבל המילה MERCY היא שלי. נהגתי לומר זאת כל הזמן כשראיתי אישה יפה או אכלתי אוכל טוב. אני עדיין אומר את זה". אורביסון שמע את זה, אהב את זה, ושיבץ פנימה את נהמת הטיגריס המפורסמת ("גרררר...") שהושפעה מחיקויים של סרטי מערבונים וקולנוע, והשאר היסטוריה. הנהמה הזו הפכה לאחד הרגעים המזוהים ביותר בשיר.

השיר, כצפוי, המריא לראש המצעדים ברחבי העולם. הוא כבש את המקום הראשון בארצות הברית, בריטניה ובעשרות מדינות נוספות, והפך את אורביסון לאחד הכוכבים הגדולים בעולם באחת התקופות התחרותיות יותר בתולדות המוזיקה. התקליטון, שיצא בלייבל MONUMENT (ובהדפסת חברת LONDON RECORDS בבריטניה), כלל בצדו השני את השיר הדרמטי YO TE AMO MARIA, שגם אותו חיבר ביל דיס. עטיפת התקליטון – במיוחד בגרסאות האירופאיות והיפניות – הפכה לקלאסיקה ויזואלית: רוי אורביסון ניבט ממנה במלוא המסתורין, בחליפה שחורה, בלורית מסורקת למשעי ומשקפי ה-RAY-BAN WAYFARER הכהים שהפכו לסמלו המסחרי. שום חיוך מאולץ, רק נוכחות מחשמלת וקול שמרסק את הלב. אבל בזמן שהעולם כולו שר בהתלהבות על "האישה היפה", מאחורי הקלעים התרחשה דרמה אישית קשה. בזמן שהלהיט טיפס במצעדים, גילה אורביסון שקלודט, אותה אישה שהעניקה לו את ההשראה, בוגדת בו. הלב השבור שלו הוביל אותו להגיש בקשה לגירושין בנובמבר 1964. אוף!!!

אך סיפור האהבה שלהם היה מורכב. בשנת 1966, כשנתיים לאחר הגירושין, הם הבינו שאינם יכולים לחיות זה בלי זו ונישאו בשנית. האושר, למרבה הצער, היה קצר מועד. חודשיים בלבד לאחר שנישאו מחדש, ב-6 ביוני 1966, קלודט נהרגה בתאונת אופנוע קטלנית כאשר משאית פגעה בה בעת שרכבה באופנוע משלה לצד רוי. הטרגדיה הזו הכתה בו בעוצמה והטילה צל כבד על חייו.

בראיון שהעניק למגזין NME בשנת 1980, אורביסון עצמו ניתח את המבנה הייחודי של השיר, שהפך אותו לעמיד בפני מבחן הזמן. "יש בלדה באמצע השיר הזה", הוא הסביר. "ובה הבחור משתוקק להשיג את הבחורה, ואז הוא לא כל כך בטוח, ואז הוא מתייאש, ואז הוא אומר שישכח מזה ואז היא חוזרת ומסובבת שוב את ראשו". נו, הכל ברור.

כשאיגי פופ משתוקק לחיים. ב-29 באוגוסט בשנת 1977 יצא תקליט סולו לזמר איגי פופ, לשעבר סולן להקת הסטוג'ס. שמו הוא LUST FOR LIFE, ומדובר ביצירה שמזריקה שמחת חיים פראית ואדרנלין טהור ישר לווריד מהשנייה הראשונה.

הסיפור שלנו מתחיל במערב ברלין, העיר החצויה והטעונה של ימי המלחמה הקרה. לשם נמלטו שני חברים טובים כדי לנקות את הראש והגוף מהשעמום והסמים של לוס אנג'לס: איגי פופ וחברו הטוב, דייוויד בואי. השניים שכרו יחד דירה מרווחת וצנועה ברחוב האופטשטראסה 155 ברובע שנברג. הם רכבו על אופניים בעיר, ביקרו בגלריות אמנות, שתו בבתי קפה מקומיים וניסו לבנות את עצמם מחדש מתוך ההריסות האישיות שלהם. אחרי שנים קשות עם להקת הסטוג'ס, שנים שכללו התמכרות קשה לסמים והופעות כאוטיות שהפכו לשם דבר, איגי היה במצב בריאותי טוב מאי פעם. שיתוף הפעולה עם בואי, שהחל בתקליט הבכורה שלו THE IDIOT, שיחק תפקיד מכריע בהתאוששות ובהחייאה האמנותית שלו.

בעוד שהתקליט הראשון, THE IDIOT, היה אפל, מהורהר וניסיוני, התקליט החדש, LUST FOR LIFE, היה ההפך הגמור. הוא היה גולמי, מיידי, מלא שמחת חיים חצופה ואנרגיה מתפרצת. הצמד פופ-בואי היה בשיאו, מנוע ארטילרי שפעל על קיטור מלא. ההקלטות באולפני הנסה המפורסמים, שנמצאו במרחק יריקה מחומת ברלין (עד כדי כך שחיילי המשמר המזרח-גרמנים יכלו להביט במגדלי השמירה ישירות לתוך חלונות האולפן!), היו חטופות ואינטנסיביות, כאילו השניים ניסו לתפוס ברק בבקבוק. "דיוויד ואני החלטנו שהתקליט הזה יוקלט מהר מאוד", סיפר איגי לימים. "כתבנו, הקלטנו ומיקססנו הכל בשמונה ימים בלבד. בגלל שעבדנו כל כך מהר, נשאר לנו המון כסף מהמקדמה שקיבלנו מחברת התקליטים". והחלק המצחיק הוא שאת העודף הם פשוט חילקו ביניהם במזומן!

המהירות הזו לא הייתה רק עניין של כסף, היא הייתה תמצית היצירה המשותפת שלהם. פופ הבין מהר מאוד שכדי לעמוד בקצב של חברו, הוא חייב להיות חד ומהיר. "דייוויד הוא בחור מהיר מאוד", הסביר פופ. "הבנתי שאם אני לא אהיה מהיר יותר, זה יהיה התקליט שלו, לא שלי". הגישה הספונטנית הזו, של כתיבת מילים על המקום באולפן, כשאיגי עומד מול המיקרופון ויורה טקסטים מאולתרים ומבריקים בטייק אחד או שניים בלי לערוך או למחוק כלום, הרשימה כל כך את בואי, עד שהוא אימץ אותה בעצמו בתקליטו הבא, HEROES, שהוקלט באותם אולפנים ממש.

התקליט LUST FOR LIFE הוא תקליט הרבה יותר אופטימי מ-THE IDIOT, גם אם הוא הוקלט פחות או יותר באותם התנאים באולפן. שיר הנושא למשל, עם מקצב התופים המהפנט שלו, נכתב והולחן תוך שעות ספורות. מקצב התופים הבלתי נשכח, שרבים טועים לחשוב שהושפע מקוד מורס, נוצר למעשה בהשראת אות הפתיחה של רדיו של הצבא האמריקאי, ששידר אז בברלין. איגי פופ שמע את האות, תופף אותו על רצפת האולפן, והמתופף הנט סיילס פשוט המשיך משם. יחד עם אחיו, הבסיסט טוני סיילס, הם יצרו את אחת מחטיבות הקצב העוצמתיות ההן. השיר הזה עוסק באורח חייו של איגי פופ כמכור להרואין. שם השיר לקוח מהסרט משנת 1956 הנושא את אותו שם, שהוא בעצמו עיבוד לרומן הביוגרפי של אירווינג סטון משנת 1934 על הצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך. פופ הסביר כיצד השיר נוצר יחד עם דיוויד בואי. "ישבנו בדירה שלו על הרצפה, כי זה היה מקום בלי כיסאות. היה לנו חוזה הפקה ולוח זמנים. לפתע הוא הרים יוקלילי קטן שהיה לו - אני חושב שזה אולי היה של הבן שלו - ופשוט הגיע עם מהלך אקורדים שכזה, שחשבתי שזה נהדר". כן, זה פשוט קורע לחשוב שאחד מהמנוני הרוק הכי פרועים ומרעידי רמקולים אי פעם נולד על יוקלילי קטנטן של ילד בדירה נטולת רהיטים!

אי אפשר להמשיך בלי להתעכב על עטיפת התקליט. בניגוד מוחלט לתדמית המדממת והמיוסרת של איגי מההופעות עם הסטוג'ס, ובניגוד לעטיפה האפלה והקודרת של THE IDIOT, כאן איגי מישיר מבט למצלמה ודופק חיוך ענקי, רחב וקצת מטורף. החיוך הזה אומר הכל: "אני חי, אני נקי, ניצחתי את השדים שלי ואני הולך לטרוף את העולם!". הוא נראה שם עם תספורת קצרה ומסודרת, בעיניים פעורות ומחייך חיוך רחב של אדם שנולד מחדש אחרי גמילה מפרכת.

התקליט כולו מרגיש כמו נסיעה ברכבת הרים. מההמנון חסר המעצורים של שיר הנושא, דרך הקצב הכמעט שבטי של SWEET SIXTEEN, שיר גולמי ואינסטינקטיבי שאיגי כתב והלחין לגמרי בעצמו. יש פה עולם של דיסטורשן גיטרות מלוכלך, כשאיגי מגלם דמות מעונה ומיוסרת מהחיים – נו, האאוטסיידר הדחוי שנואש לקבל קצת אהבה אבל לעולם אינו זוכה לה. נטען שזה שיר שנכתב בהשראת סיפורו של אדוארד לידסקאלנין וטירת האלמוגים שבנה בפלורידה לאהובתו שנטשה אותו. ויש את SOME WEIRD SIN שמציג לנו את הצד החצוף והמתרברב יותר של איגי ("ובכן, מעולם לא קיבלתי את הרישיון שלי לחיות, הם לא מוותרים על זה, אז אני עומד על קצה העולם"), עם ביט מהיר וטיפוסי של בואי וגיטרה נהדרת של ריקי גרדינר.

ויש פה את אחת הקלאסיקות הגדולות ביותר של פופ, השיר THE PASSENGER. את ההשראה לשיר הזה קיבל פופ בזמן שנסע ברכבת ה-S-BAHN – שלמעשה בברלין היא רכבת פרברית עילית שנוסעת מעל לפני הקרקע ומאפשרת תצפית מושלמת על נופי העיר ההרוסים והקסומים כאחד. הוא ראה את עצמו כנוסע נצחי, מתבונן על העולם מבעד לחלון. פופ סיפק עוד זווית ליצירה: "השיר הזה נכתב בחלקו על כך שנסעתי ברחבי צפון אמריקה ואירופה במכונית של דיוויד (בואי) עד אינסוף. לא היה לי רישיון נהיגה או רכב". בינינו, זה נשמע כמו שיר שגם לו ריד היה יכול לשיר אותו בכיף.

הריף המלודי והממכר של הגיטריסט ריקי גרדינר הפך את השיר הזה לפסקול המושלם של כל מי שאי פעם הרגיש שהוא רק צופה בחיים חולפים על פניו. גרדינר יצר את הריף כשפרט בעצלתיים על הגיטרה שלו בזמן שישב מתחת לפריחת התפוח ליד ביתו הכפרי. הוא סיפר: "זה היה מקרה של רצף האקורדים שכזה בזמן שאני הייתי אבוד בתפארתו של בוקר אביב יפהפה. כשהוזמנתי להצטרף לדיוויד ואיגי בברלין, לא הבנתי שהם צריכים חומר". גרדינר ניגן להם את רצף האקורדים שלו עם פנדר סטראטוקסטר לא מחוברת למגבר. איגי פופ השלים את המילים, בהשראת, לדבריו, שיר של ג'ים מוריסון. וכשדייוויד בואי מצטרף בפזמון עם קולות הליווי של ה-"LA-LA-LA-LA", מדובר באושר צרוף שאי אפשר שלא לשיר איתו בקול רם בכל פעם מחדש!

הקטע SUCCESS הוא חגיגה אירונית ומשעשעת להפליא. אפשר ממש לשמוע את החבר'ה מתגלגלים על הרצפה באולפן ומתים מצחוק כשאיגי שואג: "הנה באה ההצלחה, הנה באה ההצלחה, הידד להצלחה!". החלק הכי-הכי ענק בכל זה הוא האופן שבו קולות הליווי ההרמוניים (בואי והאחים סיילס בעצמם) חוזרים באדיקות על כל שורה, כל הבעה וכל אינטונציה שאיגי פולט, עד שהוא חותם את כל העסק ב-"OH SHIT" מפואר – וקולות הרקע מחזירים לו בנאמנות את אותו שיט. זה פשוט תענוג רוק'נ'רולי טהור וחסר מעצורים.

השיר TONIGHT מתמודד ברגש רב עם מנת יתר ואובדן. זה נפתח במונולוג מצמרר על מנת יתר קטלנית של הרואין של נערה בחדר מלון. אבל שנים אחר כך בואי עוד ימיר אותה, בגרסה מעוקרת למדי, לדואט פופ-רגאיי מתקתק עם טינה טרנר באלבומו שנושא את אותו השם. והשיר NEIGHBORHOOD THREAT מביא איתו חספוס פאנק כבד ועצבני (שגם אותו בואי הקליט בהמשך); והשיר TURN BLUE הוא אפוס בלוז-נשמה קודר, כואב ומהפנט בן כמעט שבע דקות על מאבק הגמילה של איגי. את האלבום חותם FALL IN LOVE WITH ME, שנולד מתוך ג'אם סשן ספונטני וסוחף באולפן.

מעניין שהסאונד של האלבום הזה הפך לרזה ופשוט יותר מקודמו. זה דבר מוזר למדי, בהתחשב בכך שבואי גרם לאלבומים שלו להישמע באותה תקופה דחוסים מאד. אולי זה היה הרעיון של איגי להשתחרר מאחיזת החנק של המפיק שלו, משהו בסגנון: "זרוק את הסינטיסייזרים המטופשים האלה מהחלון, בנאדם! הם מסריחים! פשוט תן לי גיטרה הגונה ותחתוך את כל הבולשיט האלקטרוני הזה!". זו כמובן רק השערה. לא שאין כאן סינטיסיזרים בכלל – האלבום עדיין נושא את החותם המוכר של תקופת ברלין של בואי, פשוט הפעם זה לא מנקר עיניים. בפועל, כוח המחץ האמיתי של התקליט הגיע מכיוון חטיבת הקצב.

התקליט LUST FOR LIFE תפס את האנרגיה הפראית של עבודתו המוקדמת של פופ, אך הציג אותה באופן מלוטש ובוגר יותר. הוא הדהד באופן מושלם עם תנועת הפאנק שרחשה באותה תקופה בלונדון ובניו יורק, והפך את איגי באופן סופי לאבא הרוחני של דור שלם של מוזיקאים צעירים וזועמים. למרבה האירוניה, הצלחתו המסחרית המיידית של האלבום נבלמה בשל אירוע טראגי ומקרי לחלוטין: ימים ספורים לפני יציאת התקליט, ב-16 באוגוסט 1977, מת אלביס פרסלי. חברת התקליטים RCA – שהייתה גם החברה של אלביס – החליטה להסב את כל מפעלי הדפסת הויניל שלה להדפסת אלבומיו של "המלך" כדי לענות על הביקוש הפתאומי. עקב כך, המדפים התרוקנו מעותקי LUST FOR LIFE ולא ניתן היה להשיג את האלבום בחנויות במשך שבועות ארוכים! אך הגורל עשה צדק: עשרות שנים לאחר מכן, קצב התופים של שיר הנושא פתח את סרט הקאלט "טריינספוטינג", והציג את התשוקה הזו לחיים בפני דור חדש לגמרי, והוכיח שהרעב הזה לאנרגיה, לכנות ולרוק אמיתי, פשוט לא נגמר לעולם.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "אלבום הקאמבק השני של איגי פופ משאיר רגשות אמביוולנטיים: יש שמחה שאיגי חי, כנראה בריא, כותב, שר ומופיע שוב, אבל נסער בגלל שהעמדה החדשה שלו כל כך לא מאתגרת וזהירה לחלוטין. במונחים שלו בלבד, זה הוא אלבום מצליח. הצד הראשון די טוב, החל בשיר הנושא, שמתנדנד בסגנון התופים כמו של סנדי נלסון בזמן שאיגי מעביר את המסר שלו להמונים, וממשיך לרצועת הסיום, TONIGHT, בקלות שיר הפופ הכי פשוט שאיגי נכתב. צד שני חלש בהרבה.

האם זה היה רק ​​עוד אלבום של עוד אמן? אבל איגי פופ מעולם לא היה סתם עוד בדרן. בתור הילד הרע האמיתי ביותר של הרוק, איגי הוביל את הסטוג'ס עם חזון של צעירים מתוסכלים, מדוכאים וכועסים, שכנראה לא ייראו (או יעזו להיראות) שוב לעולם. זה שהוא חזר מהקצה שלם יחסית, זה כמעט נס. עם דיוויד בואי כמפיק ומדריך, הוא למעשה מממש קריירה לראשונה. כמו לו ריד, קרוב לוודאי שאיגי פונה למסלול שמאלה מהמרכז, מוזר מספיק כדי למשוך את אלו הנוטים למשהו אחר אבל בטוח מספיק כדי לא להפחיד אותם.

עם זאת, יש ספק אם לאיגי נותר משהו חשוב לומר. כדי ליצור אמנות כלשהי בעתיד, הוא כנראה יצטרך להתחיל בהרס עצמי, ולא הוא ולא אף אחד מאיתנו באמת רוצים לראות אותו זוחל שוב דרך הזכוכית השבורה. הנה מגיעה ההצלחה, איגי, ואתה ראוי לה יותר מכל הופעה שאי פעם ראיתי או שמעתי. הלוואי והייתה דרך כלשהי שהמוזיקה שלך יכולה להיות חשובה והחיים שלך מאושרים בו זמנית".

במבט לאחור, כמה שהמבקר של הרולינג סטון טעה! LUST FOR LIFE הוכיח לעולם שאיגי פופ לא צריך להרוס את עצמו או לזחול על זכוכיות כדי ליצור מוזיקה אלמותית ומחשמלת. הוא הוכיח שאפשר לשרוד את התהומות הכי עמוקים, לקום עם חיוך ענק על הפנים וליצור את אחד מאלבומי הרוק הסוחפים והאהובים יותר שיש.

התקליט שהרג את ג'ת'רו טול? או למעשה החייה אותה מחדש? ב-29 באוגוסט בשנת 1980 יצא תקליט חדש ללהקת ג'ת'רו טול ושמו A. האם איאן אנדרסון ישיר לנו סולו? או במילים אחרות: איך אלבום סולו אחד, חליפת טיסה עתידנית ומנה גדושה של סינטיסייזרים מטורפים כמעט פירקו לחתיכות את אחת מאגדות הרוק המתקדם הגדולות בעולם?

אז על מדפי התקליטים נחתה עטיפה חדשה ומינימליסטית הנושאת שם של אות אחת בלבד: A. מעליה, התנוסס השם המוכר, ג'ת'רו טול. אבל המעריצים הוותיקים, אלה שציפו לעוד חליל קסום ביערות אנגליה, עמדו בפני הפתעה מטלטלת. תביטו רגע על העטיפה הזו... במקום מעילי טוויד כפריים, מגפי בוץ ונופי יערות אנגליים מושלגים מהטרילוגיה הפולקית המפוארת של סוף שנות השבעים, חברי ההרכב מופיעים כשהם עוטים חליפות טיסה לבנות ובוהקות, יושבים בתוך תא טייס או מרכז בקרה היי-טקי עתידני ומביטים אל צגי מכ"ם של ימי המלחמה הקרה! מאיפה זה נחת עלינו בכלל?! השאלה הגדולה שריחפה בחלל לא הייתה רק מה מסתתר מאחורי הצליל החדש, אלא האם איאן אנדרסון, המנהיג הכל-יכול, סוף סוף ישיר לנו סולו? ובכן, התשובה הייתה הרבה יותר מורכבת – ולוותה בדרמה אנושית ומוזיקלית סוערת במיוחד.

רגע, בואו נסתכל רגע אל סוף שנות השבעים. להקת ג'ת'רו טול המפוארת, שהייתה ידועה בחיבור המופתי בין רוק מתקדם, פולק עתיק ועיבודים תיאטרליים, החלה להראות סימני שבר. מעבר לשחיקה מסיבובי הופעות בלתי נגמרים, הלהקה ספגה מהלומה קשה עם מותו של הבסיסט האהוב ג'ון גלאסקוק מסיבוכי לב בסוף שנת 1979 במהלך תקופת האלבום STORMWATCH – אירוע שערער את כולם רגשית ושבר את רוח ההרכב. המתחים הפנימיים, שפעם תועלו ליצירתיות מתפרצת, הפכו למורסה שקטה. "זה היה מוזר ביותר", סיפר לימים המתופף בארימור בארלו, "לראות כיצד בסיבוב ההופעות האחרון שעשינו, איאן אנדרסון והקלידן ג'ון אוון פשוט לא דיברו כלל ביניהם". אווירה עכורה זו חלחלה לכל פינה. ג'ון אוון עצמו הודה: "בהחלט חשתי אז שזה כבר לא משהו שאני רוצה להמשיך להיות בו, אבל מצד שני לא הצלחתי להביא את עצמי לעזוב".

אל תוך הקלחת המבעבעת הזו נכנס בסיסט חדש, דייב פג (שהגיע מלהקת הפולק-רוק FAIRPORT CONVENTION והביא איתו לא רק חוש הומור בריא אלא גם נגינת בס מדויקת כמו שעון שוויצרי). סיפור האודישן שלו ממחיש את הריחוק והנתק בצמרת הלהקה טוב יותר מכל הסבר. "כשעשיתי את האודישן", שחזר פג, "איאן אנדרסון אמר לי שהוא רוצה לספר לי מה שאר חברי הלהקה חושבים עליי. זה הרעיד אותי, חשבתי שזה יותר מדי מידע. אבל הוא התעקש והפיל עליי את הדעות של האחרים". רק מאוחר יותר התבררה לפג התמונה המלאה והאבסורדית. "הבנתי שיש לי פה עסק עם להקה שאין בה שום יחסים בין אנדרסון לשאר. איך הבנתי? כשהם סיפרו לי שמה שהוא אמר שהם חושבים עליי, זה בעצם מה שהם חושבים עליו". הקלידן והמתזמר דייב פאלמר, שהיה עד לכל הדרמה, הטיל ספק ביכולתו של פג לשרוד בג'ונגל הזה: "לא האמנתי שהוא יחזיק מעמד יותר משבוע". איזו טעות היסטורית היא זו. פג שרד שם לא פחות מ-15 שנה, עד שנת 1995, והפך לעמוד התווך של הלהקה!

הנקודה שבה הכל התפוצץ הייתה הודעה לקונית אחת. "ואז בא אלינו אנדרסון והודיע שהשנה הבאה תהיה שנת חופש מהלהקה", סיפר אוון. אבל מאחורי המילים "שנת חופש" הסתתרה תוכנית אחרת לגמרי. אנדרסון, שחש מיצוי מהסאונד המוכר ומהדינמיקה הבעייתית, תכנן להקליט תקליט סולו ראשון באולפני MAISON ROUGE. השם שנבחר לפרויקט היה פשוט A – זו הייתה פשוט האות שסומנה על קופסאות סרטי ההקלטה המגנטיים באולפן: האות "A" עבור ANDERSON.

אלא שלחברת התקליטים CHRYSALIS היו תוכניות אחרות. כששמעו שם על הפרויקט, הם לחצו על אנדרסון בכל הכוח. הרי למה להמר על תקליט סולו של אמן, כשאפשר להשתמש במותג המוכר והמצליח "ג'ת'רו טול" כדי להבטיח מכירות? מנהלי חברת התקליטים כמעט חטפו התקף לב מהמחשבה לשווק אלבום חדש בלי הלוגו של JETHRO TULL שמוכר מיליונים. אנדרסון, אולי בלית ברירה, הסכים. וההחלטה הזו הפכה את פרויקט הסולו שלו למסע חיסול ממוקד של ההרכב הקלאסי. הדרך שבה נודע לחברים הוותיקים על סיום דרכם הייתה קרה ואכזרית. בארימור בארלו זכה לפחות לשיחה אישית. "איאן אנדרסון הזמין אותי לביתו והודיע לי שברצונו לשנות דברים ולהתקדם הלאה", סיפר. "הסכמתי איתו". אנדרסון, מצידו, הציג זאת בצורה פחות עדינה: "הוא כנראה הבין שעדיף לו ללכת לפני שיידחף החוצה".

אחרים לא זכו אפילו לפריבילגיה הזו. "אני לא זכיתי לשיחת הבהרה מאנדרסון", סיפר דייב פאלמר. "גיליתי על פיטוריי כשהבת שלי חזרה מבית הספר וסיפרה לי שקראה בעיתון שאני, ג'ון אוון ובארימור בארלו כבר לא בלהקה. זה פורסם במגזין המוזיקה מלודי מייקר ואז הבנתי שנשלחתי לדרכי". ג'ון אוון קיבל מכתב סטנדרטי בדואר. "זה היה מכתב מועתק", אמר הקלידן במרירות. "התחלתי לקרוא אותו, ולאחר שני משפטים פשוט קימטתי את הנייר וזרקתי לפח". לימים, אנדרסון הביע חרטה מסוימת על הדרך, אך לא על המהות: "אני מתחרט שלא הסברתי להם שמדובר בתקליט סולו ומרטין באר (הגיטריסט של הלהקה) מגיע אליו כאורח. אבל לצערי לא נהגתי כך. עם זאת, אני בטוח שללהקה, בהרכב ההוא, לא היה יותר עתיד. הבעיה לא הייתה חברתית אלא מוזיקלית".

עם ערימת הגופות המוזיקליות מאחוריו, אנדרסון הרכיב הרכב חדש ורענן כדי להגשים את החזון האלקטרוני שלו. הגיטריסט הנאמן מרטין באר זומן באמצע ההקלטות והצטרף לדייב פג. הכוכב האמיתי של השינוי היה אדי ג'ובסון, קלידן וכנר חשמלי וירטואוז שהגיע מרקע מודרני בהרכבים כמו רוקסי מיוזיק, CURVED AIR, פרנק זאפה וגם להקת U.K. ג'ובסון הביא איתו לא רק צלילי סינטיסייזרים עתידניים וכינור חשמלי שקוף שמחשמל את האוזניים, אלא גם את חברו המתופף, מארק קרייני, מפלצת תופים אמריקאית שניגן עם טומי בולין וז'אן לוק פונטי, והביא מקצבי פיוז'ן חדים, הדוקים ומורכבים.

הצליל החדש היה מהפכה. במקום פולק אקוסטי, המאזינים קיבלו מקצבים מהודקים, שכבות של סינטיסייזרים מתוכנתים בקפידה. על כל מערך הקלידים המתוחכם, סינטיסייזר ה-YAMAHA CS-80 והסאונד האלקטרוני ב-A היה אחראי אדי ג'ובסון יחד עם אנדרסון. זה היה סאונד אלגנטי, קריר ומתקדם טכנולוגית. זה היה הסאונד של שנות השמונים, עידן הגל החדש, וזה היה שונה בתכלית מכל מה שג'ת'רו טול עשתה אי פעם. "אדי היה כוכב בעצמו", העיד מרטין באר. "מבחינתו הוא לא הצטרף ללהקה, הוא היה האורח בה".

השיר CROSSFIRE, שפותח את התקליט, נכתב בהשראת המצור על שגרירות איראן בלונדון במאי 1980, שהתרחש ממש בזמן שהלהקה שהתה באולפן! שימו לב, אין פה פתיח ארוך. כמה צלילי פסנתר חשמלי חדשני מהימים ההם (שאני פחות אוהב) ומיד אחריו השיר נכנס עם שירתו של אנדרסון. ויש את FYLINGDALE FLYER שנכתב על תחנת המכ"ם הבריטית והחרדה מפני פריצת מלחמה גרעינית עקב תקלת מחשב ("סליחה, לחצנו בטעות על הכפתור הלא נכון"). ואחר כך בא WORKING JOHN, WORKING JOE – סאטירה חברתית שמשווה בהומור שחור בין פועל פשוט למנהל בכיר כשלשניהם נשבר הלב והגב. זהו השיר היחיד ששומר על ניחוח פולקי-אקוסטי מוכר, אך עטוף בעיבוד רוק מודרני ומהודק. 

לאחר מכן המחט נעה לעבר BLACK SUNDAY – שיר שנכתב על מועקת הפרידה מהבית לפני יציאה לסיבוב הופעות. המורכבות הקצבית כאן נהדרת ומזכירה את ימי הפרוג של פעם. משקלים א-סימטריים מסחררים, תיפוף גאוני של קרייני, ריפים כבדים וחותכים של באר, ושירה היפר-מהירה של אנדרסון (שגם מעניק לעצמו תוספת של קולות הרמוניים) בקצב עוצר נשימה עם פינוק קלידים מידיו של ג'ובסון.

הצד השני של התקליט נפתח עם השיר PROTECT AND SURVIVE המהיר, הציני והנשכני שנקרא על שם חוברת ההדרכה הממשלתית הבריטית להתגוננות ממתקפה גרעינית (שייעצה, בשיא הרצינות, לסייד את החלונות בלבן!). הקצב מסחרר והאנרגיה פה עולה על גדותיה. אחריו בא BATTERIES NOT INCLUDED – קטע מסחרר על ילד שמתעורר בחג המולד ומגלה צעצוע מכני שמתעורר לחיים בצורה קריפית. ולאחר מכן המחט נעה לעבר UNIFORM – שיר מחאה קצבי ובועט על הצורך החברתי בקונפורמיזם ומדים, שמגיע לשיאו בסולו כינור חשמלי פראי וסוחף של ג'ובסון שמלמד את כולם איך כנר רוק אמיתי צריך להישמע. ויש את 4WD – שיר מחוספס ומפתיע שמוקדש לרכבי ארבע-על-ארבע. אחריו בא THE PINE MARTEN'S JIG – החגיגה האולטימטיבית לאוהבי הפולק-פרוג! קטע אינסטרומנטלי מהיר ומבריק במשקלים מורכבים שבו המנדולינה, הכינור החשמלי, החליל והבס רוקדים יחד בסנכרון וירטואוזי מושלם. התקליט מסתיים עם AND FURTHER ON – בלדת סיום מלאת הוד. בתכל'ס - התקליט הזה נשמע כהמשך ישיר וטבעי לתקליטי הסבנטיז של ג'ת'רו טול.

דייב פאלמר, מהצד של המפוטרים, לא חסך (או למעשה כבר חסכה - כי הוא הפך לאישה ששמה די פאלמר) את לשונה החדה נגד ג'ובסון. "בהרבה אנציקלופדיות מוזיקה תקראו שהכינוי של אדי ג'ובסון הוא קוסם-מכשף. עצה לי לכם: גשו למילון אוקספורד, בדקו מה הפירוש האמיתי של הכינוי הזה, ואז תגלו מה זה בדיוק אדי ג'ובסון".

אז התוצאה הסופית, התקליט A, הותירה רבים ממעריצי הלהקה הוותיקים המומים ומבולבלים. אבל הם פספסו את התמונה. כי יש פה חלילים, יש פה מקצבי פרוג עשירים ויש פה את קולו הברור של איאן אנדרסון ואת הגיטרה הייחודית המחשמלת של מרטין באר. אז נכון, השירים אינם על יערות או סוסים או מינסטרלים בגלריה אלא שירים על טכנולוגיה, מלחמה קרה ומטוסים על-קוליים, אבל זו הייתה התקופה והתקליט הזה מזכיר לי מה שבדיוק קרה עם להקת אי.אל.או, זמן קצרצר לאחר מכן, כשזנחה את נוסחת הסבנטיז המתוזמרת שלה לטובת סאונד אחר ואפקטיבי עם יצירה אמיצה שנקראה TIME. אז התקליט A היה הימור נועז שהצעיד את הלהקה לעשור החדש ללא צורך להתנצל על כך שהיא נשמעת "מיושנת".

וכן - עד היום, A נחשב לאחד התקליטים השנויים יותר במחלוקת בקטלוג העצום של ג'ת'רו טול (נו טוב, לא כמו UNDER WRAPS). רבים התקשו לעכל אותו אז ומתקשים גם היום. אך אם מצליחים להקשיב לו בראש נקי, כפי שהוא – פרויקט סולו של אנדרסון שהפך לתקליט להקה – אפשר לגלות יצירה מרתקת, נועזת ומהודקת שמפוצצת במוזיקליות עילאית ובהפקה מבריקה. אין שום צורך לתלות אותו על אותו חבל כביסה של AQUALUNG וחבריו הקלאסיים. זהו פרק אחר לחלוטין, פרק שנכתב עם שאיפה אחת ברורה: להתקדם הלאה, בכל מחיר – ואנחנו זכינו באלבום מחשמל, נועז וסוחף שחובה לשמוע שוב ושוב בעוצמה מלאה! 

פרפר הברזל הקצבי התעופף מאיתנו. ב-29 ביולי בשנת 2021 מת מסרטן רון בושי, המתופף של להקת הרוק, איירון באטרפליי (פרפר הברזל). בן 79 במותו.

בעולם הרוק, ישנם מקצבים שנצרבים בזיכרון הקולקטיבי. אחד מהם הוא סולו התופים הארוך והשבטי בקטע הארוך IN A GADDA DA VIDA – יצירת מופת מכוננת שאי אפשר להאזין לה בלי לתופף באוויר בשיא ההתלהבות ובלי לחוש צמרמורת אמיתית בכל פעם מחדש. האיש שישב מאחורי מערכת התופים והיכה בתופים בעוצמה ובתשוקה שהגדירו מחדש את תפקידו של המתופף ברוק, רון בושי, הלך לעולמו. בושי, שהיה פעימת הלב והחבר היחיד שנשאר קבוע בכל גלגוליה של להקת IRON BUTTERFLY, מת בבית החולים בסנטה מוניקה ב-29 באוגוסט, בשעה 12:05 לפנות בוקר, כשהוא בן 79, לאחר מאבק במחלת הסרטן.

בהודעה הרשמית שנמסרה אז נכתב כי "הוא הלך לעולמו, כשרעייתו ננסי לצידו. גם שלוש בנותיו היו איתו. הוא היה לוחם אמיתי והוא יחסר לנו מאוד". כך, המתופף הכבד, שהחותם שלו הוטבע לנצח על קלאסיקת הרוק הפסיכדלי שהוקלטה בשנת 1968, סיים את דרכו הארצית, אך הותיר אחריו השפעה שעדיין מהדהדת... מאד.

מי היה מאמין שהאיש שהיה אחראי על כמה מהמקצבים הכבדים ביותר של הסיקסטיז חלם בכלל על קריירה שקטה מתחת למים? בושי, יליד וושינגטון, החל לתופף רק כשהיה סטודנט בקולג' בסן דייגו, ולגמרי במקרה. "למדתי ביולוגיה ופסיכולוגיה", סיפר בעבר, "התכוונתי להפוך לביולוג ימי. אבל משהו קרה והמוזיקה פשוט משכה אותי פנימה". המשיכה הזו התבררה כגורלית, לא רק עבורו, אלא עבור עולם המוזיקה כולו. תארו לעצמכם עולם בלי הסולו הזה, שבו בושי מודד שוניות אלמוגים במקום להרעיד במות עם מערכת תופים – איזה פספוס זה היה יכול להיות לכולנו!

בשנת 1966, הגורל סידר לו מפגש עם להקת פרפר הברזל, והוא הצטרף אליה רגע לפני הקלטת אלבום הבכורה המוערך שלה HEAVY. הלהקה, שבסיסה היה בלוס אנג'לס, הפכה במהירות לחלק אינטגרלי מסצנת לורל קניון המבעבעת, שהולידה כמה מהשמות הגדולים של התקופה. "היינו קהילה של מוזיקאים וחברים", נזכר בושי באווירה המיוחדת. "כולנו גרנו באותו בית בלורל קניון וכולם הסתובבו יחד. אנחנו וכל החבר'ה האחרים, כמו הדלתות, באפלו ספרינגפילד ועוד הרבה גדולים מהעידן ההוא". האוויר היה סמיך מיצירתיות, והשכונה הקטנה הזו הפכה למרכז העצבים של מהפכת הרוק האמריקאית. זה היה עידן קסום שבו מוזיקאים ישבו יחד בחצרות, שתו, ניגנו ועישנו את דרכם לתוך המצאת הפרוטו-מטאל והרוק הכבד.

בתוך הכור ההיתוך היצירתי הזה, נולד התקליט השני של הלהקה, שנשא את השם המוזר IN A GADDA DA VIDA. השם עצמו הוא תוצאה של אי הבנה משעשעת: הסולן-קלידן, דאג אינגל, היה שיכור לחלוטין מיין זול מסוג RED MOUNTAIN WINE כשניסה להסביר לבושי שהשיר נקרא IN THE GARDEN OF EDEN, והמילים שיצאו מפיו היו הג'יבריש המפורסם שנכנס לדפי ההיסטוריה – ובושי, ששמע את המלמול המוזר, פשוט כתב אותו בדיוק כפי שנשמע על גבי דף טיוטה, והשאר הפך לאגדה. אך מה שהפך את התקליט הזה לתופעה היה רצועת הנושא, יצירה פסיכדלית בת 17 דקות של צד שלם שבמרכזה ניצב סולו תופים באורך של כמעט שלוש דקות. זה היה מהלך חסר תקדים, רגע שבו המתופף עבר מקצב הרקע אל מרכז הבמה והפך לכוכב הראשי ובאופן שכזה. התיפוף של בושי היה מסע שבטי והיפנוטי, שהפך למודל לחיקוי עבור דורות של מתופפים.

ההשפעה שלו חצתה יבשות ואוקיינוסים, והגיעה לאוזניים הכי חשובות בתעשייה. באחד הסיפורים הצבעוניים ביותר, סיפר בושי על מפגש בלתי נשכח עם חבר הביטלס. "רינגו סטאר בא לראות אותנו ברויאל אלברט הול", שחזר בושי. "לאחר ההופעה, הוא הוציא אותי לבילוי של ארוחת ערב ומשקאות. בשלב מסוים הוא פנה אליי ואמר, 'אני מקווה שלא אכפת לך שגנבתי חלק מסולו התופים שלך'. הייתי המום. אמרתי לו שבכלל לא ושזו מחמאה ענקית כשזה יוצא מפיו של המתופף המפורסם בעולם". לפי בושי, מדובר בסולו התופים היחיד שרינגו ניגן אי פעם בשירי הביטלס, ברצועה  THE END מתוך האלבום ABBEY ROAD משנת 1969, הושפע באופן ישיר מהגרוב השבטי והמהודק של בושי!

כשג'ק ברוס שר לחייטת שמתה. ב-29 באוגוסט בשנת 1969 יצא באנגליה התקליט SONGS FOR A TAILOR של ג'ק ברוס, אחרי שיצא מלהקת CREAM לדרך עצמאית. בארה"ב יצא התקליט יותר מחודש לאחר מכן.

מבחינתי, מדובר באחד מרגעי השיא המרגשים, הנועזים והמופלאים יותר בתולדות המוזיקה – יצירת מופת שמרטיטה לי את הלב ומעיפה לי את המוח בכל האזנה מחדש, גם יותר מחצי מאה אחרי שיצאה לעולם! כפי שנאמר עליו בצדק רב: אלבום הבכורה של ג'ק ממש לא היה הדבר הכי צפוי בעולם – והוא לא נשמע בשום צורה כמו הסאונד הקלאסי של CREAM שהתרגלנו אליו. אבל אם חופרים קצת יותר עמוק ונזכרים בשיר DOING THAT SCRAPYARD THING (מתוך אלבום הפרידה GOODBYE)... אתם כבר קולטים את הרעיון? השיר ההוא שימש ממש כתוכנית אב ושרטוט אדריכלי לחלק עצום מהשירים כאן!

אז כן, איזה טירוף של אלבום! רק אמן במעמדו של ג'ק ברוס, סופרסטאר שזה עתה ירד מפסגת העולם עם CREAM, יכול היה להרשות לעצמו להוציא תקליט כל כך לא צפוי, כל כך אנטי-מסחרי וכל כך חשוף כמו SONGS FOR A TAILOR – תקליט שמצפצף על כל חוקי הרדיו והמצעדים וצולל ישר לעומק של אמת אמנותית טהורה. פירוקה של הלהקה בנובמבר 1968 הותיר חלל עצום בעולם הרוק, וברוס, שהיה אחד מעמודי התווך היצירתיים שלה, מצא את עצמו פגוע וזועם. בריאיון למגזין מלודי מייקר בינואר 1969, הוא עוד פינטז על הקלטות בניו יורק באולפני אטלנטיק, שם הוקלטו כמה מרגעיה הגדולים של להקתו לשעבר. הוא אפילו זרק לאוויר את הרעיון לשתף פעולה עם בובי וומאק, אבל המציאות, כמו תמיד, הייתה מורכבת יותר.

הסיבה המרכזית לתחושת המרירות של ברוס הייתה הקמתה המהירה של להקת BLIND FAITH. מבחינתו, זו הייתה יריקה בפרצוף. שני חבריו בלהקתו לשעבר, הגיטריסט אריק קלפטון והמתופף ג'ינג'ר בייקר, חברו לסטיב וינווד ויחד עם הבסיסט ריק גרץ' (אקס פאמילי) יצרו סופרגרופ חדשה בלעדיו. הכאב הגדול ביותר נבע מהעובדה שבייקר, יריבו המושבע עוד מימי CREAM (שעמו ניהל קרבות אגו מיתולוגיים שכללו השלכת מקלות תופים ושליפת סכינים באמצע הופעות חיות!), היה זה שלפי השמועות "הכריח" את קלפטון לצרף אותו לפרויקט החדש. ברוס הרגיש שהשניים פשוט חברו יחד כדי לזרוק אותו מהמסיבה. התחושה הזו, תחושת הבגידה, הפכה לדלק יצירתי שהניע אותו ליצור משהו שונה לחלוטין, משהו שיהיה כולו שלו. ומה אני אגיד לכם? תודה לאל על הבגידה הזו, כי בלעדיה לא היינו זוכים לפצצת הכישרון הזו.

וכך, במקום בסיסט-על נוצץ שמנסה להתחרות בדיסטורשנים של בליינד פיית', בחר ברוס ללכת על האנטי-תזה. הוא יכול היה להרים טלפון לכל נגן בעולם, אך במקום זאת פנה לחברו ושותפו לכתיבה, התמלילן והמשורר פיט בראון - עמו עבד לפני כן ב-CREAM. לבראון הייתה באותה תקופה להקה משלו בשם BATTERED ORNAMENTS, ובה ניגן גיטריסט צעיר ומוכשר בשם כריס ספדינג. הבחירה בספדינג הייתה הצהרה: ברוס לא חיפש עוד "אלוהי גיטרה", הוא חיפש מוזיקאי שישרת את השירים. בלי אריק קלפטון בסביבה שייקח את כל הפוקוס, ג'ק זנח כמעט לחלוטין את הכבדות ואת ריפי הבלוז שהפכו את CREAM לכל כך מפורסמת: אין כאן אפילו ריף אחד מנופח, לעזאזל. בעצם אין כאן בכלל הרבה גיטרה!

במקום זאת, ג'ק שולט באלבום בעצמו ביד רמה: מלבד הבס והשירה הרגילים שלו, הוא מנגן ברוב הפסנתרים והאורגנים, ורבים מהשירים מבוססים לחלוטין על קלידים. במקביל, הגיטריסט כריס ספדינג עושה כל מאמץ כדי שהכלי שלו לא יהיה רועש מדי, חזק מדי או כזה שמושך תשומת לב מוגזמת. הדבר היחיד שמוסיף משמעותית לנוסחה החדשה הזו הוא סקציית כלי נשיפה קומפקטית שמופיעה ברצף של שירים. אבל ברוס לא עצר שם: הוא בנה סביבו נבחרת חלומות של ממש, שכללה את ענקי הג'אז והרוק הבריטי – מתופפי-העל ג'ון הייזמן (המנהיג של קולוסיאום) וג'ון מארשל וכאמור - חטיבת כלי נשיפה קטלנית עם דיק הקסטל-סמית' (גם חבר אז בלהקת קולוסיאום), ארט ת'ימן, הנרי לאות'ר, הארי בקט וג'ון ממפורד. אשששש!

ההקלטות, שהחלו באפריל 1969 ונמשכו עד מאי באולפני MORGAN בלונדון, הולידו יצירה אקלקטית ועשירה שמערבבת ג'אז, פולק סקוטי, מוזיקה קלאסית ורוק מתקדם בחופשיות מוחלטת. השיר הפותח, NEVER TELL YOUR MOTHER SHE'S OUT OF TUNE, הוא דוגמה מושלמת – קטע פ'אנקי, ממזרי ומלא גרוב עם כלי נשיפה שמרימים את התקרה ועבודת בס פשוט פנומנלית של ברוס. שמו המשונה כלל לא קשור למילותיו, אלא מגיע מסיפור משעשע על ספדינג. כריס, שגדל בבית מוזיקלי, הלך להופעה של מקהלתה של אמו. בתום ההופעה, הוא העז להעיר לה בעדינות שחלק מהזמרים זייפו. התגובה לא איחרה לבוא: אמו נזפה בו קשות על חוצפתו לבקר אותה ואת חבריה. הסיפור הצחיק את ברוס כל כך, שהוא הפך לשם השיר.

אך הסיפור המעניין באמת בשיר הזה מסתתר בקרדיטים. בגיטרה מנגן לא אחר מאשר ג'ורג' האריסון, שהגיע לאולפן מלא בחששות, מפחד שהמוניטין הקשוח של ברוס יתגלה כנכון (בכל זאת, מזג סקוטי חם של בסיסט שלא סופר אף אחד). למרבה האירוניה והצחוק, תפקיד הגיטרה שלו כמעט ואינו נשמע במיקס הסופי, קבור תחת שכבות של כלי נשיפה. כן, זו בדיחה מוזיקלית קורעת מצחוק: להביא ביטל שכזה לאולפן ופשוט להחביא אותו מאחורי סקסופונים! נו, גם מקרטני נהג לעולל זאת לג'ורג'. וכדי להימנע מבעיות חוזיות עם חברת התקליטים שלו (APPLE RECORDS), האריסון הסתתר מאחורי השם המסתורי L'ANGELO MISTERIOSO, "המלאך המסתורי" באיטלקית – בדיוק אותו כינוי מסתורי שבו השתמש כשניגן קודם לכן בשיר BADGE שעזר לכתוב עבור CREAM.

שני הדברים היחידים שכמעט מאפשרים לנו לחבר את SONGS FOR A TAILOR לימי CREAM הם השירה המובהקת של ברוס והטקסטים הנונסנסיים כמיטב המסורת של פיט בראון. יש מבקרים שטענו שבאלבום הזה בראון נסחף לחיקויי בוב דילן עמומים (כמו ב-THE MINISTRY OF BAG) או לסגנון פרוגרסיבי יומרני ומשעמם (כמו ב-TO ISENGARD). אותם מבקרים התלוננו שחבל, כי המילים הצבעוניות של בראון תמיד הוסיפו לאווירה הפסיכוטית של CREAM, ואילו כאן הטקסטים האלה בקושי מורגשים ולא ממש מתאימים למוזיקה שאיבדה כל ניחוח פסיכדלי עם עזיבתו של קלפטון. עניין של טעם.

אבל למרבה המזל, יש עדיין כל כך הרבה מה להלל ולשבח באלבום הזה! נכון, עשרת השירים כאן עשויים להיות קצת קשים לעיכול בהתחלה: המלודיות לא מובנות מאליהן או קליטות במיוחד, וחלק גדול מהן מדיף ניחוח של ג'אז אוונגרדי – מהסוג שאני אוהב. כל השירים כאן קצרים! רק TO ISENGARD עובר את חמש הדקות, ורוב השירים האחרים בקושי מגרדים את השלוש דקות. ככה שאם משהו מציק לכם במיוחד, תהיו בטוחים שהוא יחלוף מהר מאוד. כשהייתי צעיר, ידעתי שהתקליט הזה קיים. אבל לקח לי זמן באמת להיכנס אליו. לדעתי, זה קרה לי אי שם כשהגעתי לגיל 30.

התקליט כולו מלא בסיפורים. חלק מהשירים, כמו THEME FOR AN IMAGINERY WESTERN המופתי, היו בכלל דמואים שברוס ובראון כתבו עבור CREAM עוד בשנת 1967, לקראת התקליט DISRAELI GEARS – כאשר השירים שנדחו אז באופן ספציפי היו WEIRD OF HERMISTON ו-THE CLEAROUT. נשיא חברת התקליטים ATLANTIC, אהמט ארטגון, פטר אותם בזמנו בביטול כ"קשקושים פסיכדליים". הוא תמיד העדיף את קלפטון. ברוס, שנעלב עד עמקי נשמתו, שמר את השירים הללו קרוב לליבו וחיכה לרגע הנכון לשחרר אותם. ואיזה ביצוע יפהפה הוא העניק לאותו נושא של סרט מערבונים דמיוני, ביצוע שהפך לקלאסיקה ואף זכה לגרסאות כיסוי מצוינות של להקות כמו MOUNTAIN (שביצעה אותו בפסטיבל WOODSTOCK האגדי באוגוסט 1969, עוד לפני שהאלבום של ברוס בכלל יצא לחנויות!) וקולוסיאום. וכשקולוסיאום הגיעה לארצנו וכריס פארלו שר את זה ממש מולי - הרגשתי שעיניי מתמלאות בדמעות. לא האמנתי שזה קורה.

זו בלדה מרהיבה עם פסנתר ואורגן, שכמעט ואין לה קשר למערבונים אבל היא מתהדרת במעין "הדר מלכותי צנוע" נוסח פרוקול הארום. היא אפילו מזכירה גרסה אלטרנטיבית ל-A WHITER SHADE OF PALE, כשג'ק נשמע בה ממש דומה לגארי ברוקר. המילים של השיר הזה, אגב, הן אלגוריה מבריקה של פיט בראון על מסעות ההופעות של CREAM ברחבי ארה"ב, שנראו לו כמו שיירת עגלות של חלוצים במערב הפרוע. השירה של ברוס כאן, לצד הפסנתר וההאמונד המפוארים שלו, היא שיא של רגש שממיס אותי בכל פעם מחדש!

למרות שהשיר הזה הוא המוכר ביותר באלבום, יש עוד פנינים... TICKETS TO WATERFALLS התזזיתי או WEIRD OF HERMISTON. עדיין אי אפשר להבין מאיזה בעיות 'המוזר מהרמיסטון' סובל – האם הוא מבכה על אהבה אבודה או על אהבה שלעולם לא תימצא? מי יכול לדעת?

שיר אחר, ROPE LADDER TO THE MOON, נכתב במקור על ידי פיט בראון עבור הזמר ארתור בראון (ההוא עם הלהיט FIRE והקסדה הבוערת). אך ארתור לא הבין את המילים הסוריאליסטיות וסירב לשיר אותו. פיט הביא את הטקסט לג'ק, שהלחין אותו כהרף עין – וללא שום ספק, זהו שיר ענק! זהו רוקר אקוסטי אנרגטי. זה ממש סולם לירח.

אך הסיפור המצמרר והמרגש ביותר הוא זה שנתן לתקליט את שמו. SONGS FOR A TAILOR, "שירים לחייטת", הוא מחווה טראגית ואישית לג'ני פרנקלין (שכונתה "ג'יני דה טיילור" – GENIE THE TAILOR). פרנקלין הייתה תופרת מוכשרת מלוס אנג'לס שנהגה לעצב בגדים ססגוניים, פסיכדליים ויוצאי דופן עבור סצנת המוזיקאים של לונדון (כולל הבגדים של חברי CREAM). היא התיידדה עם ברוס (ולפי הביוגרפיה שלו הייתה אף בת זוגו בעבר). באותה תקופה, היא הפכה לבת זוגו של ריצ'רד תומפסון, הגיטריסט של להקת FAIRPORT CONVENTION, וטסה לאנגליה להיות לצידו. ב-12 במאי 1969, בדרכם חזרה מהופעה בברמינגהם בכביש המהיר M1, רכב ההסעות של הלהקה התהפך בתאונה מחרידה. פרנקלין נהרגה במקום, יחד עם מתופף הלהקה, מרטין לאמבל (שהיה רק בן 19). יומיים לאחר מותה – בדיוק ב-14 במאי, יום הולדתו ה-26 של ג'ק – הגיע אל ג'ק ברוס מכתב ששלחה לו לפני התאונה. בכתב ידה, היא ביקשה ממנו שוב: "תשיר למעני כמה צלילים גבוהים". ברוס ההמום והשבור החליט להקדיש לה את תקליטו ולשיר לה בצלילים הגבוהים והכואבים יותר.

באופן אירוני, למרות עושרו המוזיקלי ועומקו הרגשי, התקליט לא זכה להצלחה מסחרית גדולה בממדים של מכונת הלהיטים של CREAM. חברת התקליטים הייתה עסוקה כולה בשיווק המכונה המשומנת שנקראה BLIND FAITH, והתקליט של ברוס נדחק הצידה. בבריטניה הוא הגיע למקום השישי במצעדים לשבוע אחד בלבד ונעלם. בארצות הברית המצב היה גרוע עוד יותר, כשהגיע למקום ה-55 בלבד במצעד של בילבורד. למרות זאת, הוא זכה להערכה עצומה בקרב מוזיקאים. "אני זוכר שיום אחד פול מקרטני התקשר אליי רק כדי להגיד לי כמה הוא אוהב את התקליט," סיפר ברוס – וכשמקרטני, מלך המלודיות ובסיסט אגדי בעצמו, מתקשר לפרגן, אתה יודע שיצרת יהלום אמיתי!

הביקורות היו חלוקות. הרקורד מירור הבריטי שיבח אותו וכתב: "זהו התקליט שמגשר בטבעיות על הפער בין פופ לג'אז. בניגוד לתקליט של BLIND FAITH, התקליט שלו הוא באמת צעד אמיתי קדימה מלהקת CREAM". לעומת זאת, הרולינג סטון קטל אותו בנחרצות, ואין לי ספק שברוס קרא את הביקורת הזו והתעצבן אז: "התקליט הזה הוא אכזבה. זהו מעשה טלאים נטול כל חוט מקשר, יצירה רופפת וחסרת התאמה המורכבת מאסופה שחוקה של ריפים מג'אז, יסודות רוק, מיתרים של מוזיקה קאמרית, מילים ברוקיות ומשעממות, ובס של ברוס שמשמיע פעימות "אום-פה" במערכת שלי כמו טובה מיוחמת, ומותיר את הכול כבד באופן מובהק בתדרים הנמוכים.

מלבד I FEEL FREE ואולי SUNSHINE OF YOUR LOVE, הצמד ברוס ופיטר בראון מעולם לא נודע בלחנים ללא דופי; פשוט סלחנו להם על ההגזמות בכתיבת השירים שלהם שנראו חסרות משמעות לצד אלו של CREAMכמכלול. אולם, ללא פיצוי היתר של קלפטון ובייקר, המילים של בראון פשוט נשמעות מגוחכות. נוסף על כך, נראה שרבים מהשירים מייצגים את התעסקותו השטחית של בראון בתולדות הספרות האנגלית (יענו-שירים ששורבטו בפנקסו, אני מוכן להתערב, והולחנו על ידי ברוס במועד מאוחר יותר). הצד המוזיקלי של העסק מורכב ברובו מברוס עצמו - בזמנים ובמקומות שונים הוא מנגן בצ'לו, גיטרה, אורגן ופסנתר. נגינת הפסנתר שלו קלילה ויעילה; מעבר לכך, אין הפתעות. הלחנים עצמם מיומנים, אפילו נעימים, אך נשכחים לחלוטין, חוץ משיר הפתיחה".

אבל הזמן, כמו תמיד, עשה את שלו. בשנת 1975, אותו מגזין רולינג סטון, בביקורת על תקליט אחר של ברוס, כבר כתב על תקליט הבכורה שלו: "זה היה תקליט כה מיוחד ויוצא דופן, שתקליטיו האחרים סבלו בהשוואה אליו". וזהו אכן תקליט מיוחד – יצירת מופת שגורמת לי להתרגש כמו ילד בכל פעם שהתו הראשון בוקע מהרמקולים. יצירה עשירה, מורכבת ונועזת שלוקח זמן לעכל – אבל כל דקה שמשקיעים בה מתגמלת פי אלף. אבל עבור מי שנותנים לה את הזמן, היא הופכת לחבר מוזיקלי נאמן לחיים. זה צעד אמיץ של אמן ענק שסירב ללכת בתלם ובחר לשיר מהלב השבור שלו, עבור חייטת שכבר לא יכלה לשמוע את השירים – אך זכתה למצבת זיכרון מוזיקלית שממשיכה לזהור לנצח. גם ג'ק ברוס כבר לא איתנו יותר. בקיצור, זה תקליט מרתק ומהפנט! אם תיפלו בקסם האווירה שלו, אתם לגמרי תתאהבו בו.

ביי ביי ביטלס! ב-29 באוגוסט בשנת 1966 - הביטלס מפסיקים להופיע! היום שבו ארבעת המופלאים מליברפול החליטו שנמאס להם מצרחות מחרישות אוזניים, סכנות חיים ומוניטורים שלא קיימים, וחתמו את פרק ההופעות החיות שלהם כדי להפוך למעבדת הקסמים הגדולה בהיסטוריה של מוזיקת הרוק.

כן, מסע ההופעות של קיץ 1966 בארצות הברית היה סיר לחץ פסיכי ומסוכן. זה התחיל בסערה הבינלאומית בפיליפינים מול משפחת מרקוס, המשיך בהתבטאות המפורסמת של ג'ון לנון ש"הביטלס פופולריים יותר מישו" – מה שגרר שריפת תקליטים פומבית ואיומי רצח מצד ה-KKK – והגיע לתסכול מוזיקלי אדיר: הלהקה שחררה זה עתה את יצירת המופת הפסיכדלית REVOLVER, אלבום פנומנלי עם צלילים מהפכניים ועטיפת הקולאז' המהפנטת שאייר חברם מימי המבורג, קלאוס פורמן. אבל על הבמה? הם לא יכלו לנגן אפילו צליל אחד מתוך זה! מול מגברי ה-VOX החלשים והצרחות שלא פסקו לשנייה, רינגו נאלץ לנחש את הקצב לפי תנועות הישבן של ג'ון ופול. המוזיקה פשוט הלכה לאיבוד.

אז ביום שני, 29 באוגוסט, נחת המטוס בסן פרנסיסקו והפעם פקדו את שדה התעופה מעט מעריצים, כשלצידם שוטרים חמוצי פנים ועיתונאים מחודדי עטים. האווירה הייתה מתוחה וקודרת, שונה לחלוטין מגלי ההיסטריה העליזים של 1964. הלהקה הייתה מותשת ושחוקה עד דק, וההחלטה הבלתי רשמית אך הברורה כבר ריחפה באוויר: הערב זה נגמר.

מי שבלט בהיעדרו היה בריאן אפשטיין. הוא היה טרוד בטיפול בעניין רגיש במיוחד; נסיון סחיטה ממאהבו הסודי ג'ון (דיז) גילספי, שהיה חתום במשרדו כשחקן מבטיח. יחסי העבודה ביניהם הפכו לרומן רווי אלימות וסמים. אפשטיין שידר לקרוביו שהוא נהנה ממערכת היחסים עם גילספי, אבל לפתע החליט לסיים את הקשר ביניהם. הוא הורה לגילספי לצאת מדירתו כשזה איים עליו בסכין. אפשטיין שלף מכיסו סכום כסף, וגילספי עזב. כן, האיש שגילה ת הביטלס ודאג לכל תפר בחליפות שלהם, שקע במערבולת של דיכאון, בדידות ופחד, בדיוק ברגע שבו המפעל שבנה עמד בפני פרשת דרכים גורלית.

כשהביטלס הופיעו בניו יורק, יצר לפתע גילספי קשר עם עוה״ד נאט וייס, עוזרו של אפשטיין, ודרש לשלוח לו 3,000 דולר. וייס העביר לו את הסכום ואיים שאם יראה שוב את פרצופו, ידאג לטפל בו אישית. וייס ניסה למנוע בכל מחיר שערורייה תקשורתית ענקית, בימים שבהם הומוסקסואליות עדיין נחשבה לעבירה פלילית בבריטניה והייתה עלולה להחריב את המוניטין של אפשטיין כליל.

ארבעה ימים לאחר מכן, הגיע גילספי ללוס אנג'לס, יצר קשר טלפוני עם אפשטיין ושכנע אותו בלשון חלקלקה להצטרף אליו לבלות יחדיו. השניים נראו משתזפים ונהנים ליד בריכת המלון. אפשטיין הזמין את גילספי להצטרף אליו ואל וייס לארוחת ערב במסעדה, אך גילספי ענה כי עליו לצאת לסידורים. כשחזרו השניים, שבעים ומרוצים, נחרדו לגלות שמזוודותיהם נעלמו. במזוודה השחורה שנלקחה מאפשטיין היו סמים, תמונות אינטימיות שצילם עם מאהביו הצעירים ו־ 20,000 דולר במזומן. לאחר מכן התקבלה מגילספי דרישה לשלם כופר של 10,000 דולר כדי לקבל בחזרה את המזוודה. הסיוט האישי הזה שיתק את אפשטיין לחלוטין ומנע ממנו להיות נוכח ברגע הפרידה של להקתו האהובה מהבמות.

הביטלס המשיכו לסן פרנסיסקו ואפשטיין המוכה והמדוכדך נאלץ להישאר בלוס אנג'לס כדי להתמודד עם צרותיו. הארבעה חשו בחסרונו, אך הראש שלהם כבר היה מרוכז בדבר אחד בלבד: לסיים את שלושים הדקות האלו בשלום ולטוס בחזרה הביתה.

באצטדיון קאנדלסטיק פארק שבסן פרנסיסקו כבר חיכה לביטלס נער אלמוני בן 15 בשם בארי הוד, שבא לראות את ההופעה יחד עם אמו. הוד הביא לאיצטדיון הספורט הגדול את מצלמת שמונה המילימטר שלו, ולא ידע כי ינציח בה את אחד הסרטים החשובים יותר בעולם הרוק; המופע האחרון של הביטלס על במה. אותו סרט הפך ברבות הימים למסמך ויזואלי נדיר ויוצא דופן, שמתעד את הלהקה מנגנת על במה שמוקפת גדרות גבוהות, כאילו מדובר במבצר צבאי ולא בחגיגת מוסיקה.

טוני בארו, יחצ״ן הלהקה, אירגן, לפי הוראתו של פול, ציוד הקלטה כדי לתעד את ההופעה ובינתיים סיימו אמני החימום את מלאכתם. אם זו להקת THE REMAINS, או להקת THE CYRKLE שביצעה את להיטה RED RUBBER BALL (שכתב פול סיימון), ושלישיית הבנות המופלאה THE RONETTES – חימום מעורר קנאה לכל חובב סיקסטיז מושבע. הזמר בובי הב שר את להיטו SUNNY (דווקא במזג אוויר לא כה שמשי) ואחריו עלו לבמה שדרני הרדיו, ג'ין נלסון וג'וני הולידיי, שהכריזו על הביטלס. פול פנה לטוני בארו עם רשמקול PHILIPS קטן וביקש ממנו להקליט את כל המופע מההתחלה עד הסוף: "רק בשבילנו, שיהיה לנו למזכרת".

הארבעה צעדו לכיוון הבמה מלווים בשוטרים רבים ובידיהם מצלמות שהנציחו את האירוע המיוחד. פול, ג'ון וג'ורג' החזיקו מצלמות NIKON אישיות, הסתובבו לעבר הקהל וצילמו זה את זה מול היציעים – מודעים לחלוטין לכך שמדובר בסוף עידן. מזג האוויר היה קריר אך הצרחות בקהל היו לוהטות, למרות שכסאות רבים נותרו ריקים. האיצטדיון הענק היה רחוק מלהיות מלא – כ-25,000 צופים בלבד נכחו במקום מתוך קיבולת של מעל 42,000, כשהרוח הפסיפית הקפואה מקפיאה את האצבעות על המיתרים.

הסט-ליסט היה מסע תמציתי ומחשמל בן 11 שירים: הם פתחו בקצב רצחני עם ROCK AND ROLL MUSIC של צ'אק ברי, עברו ל-SHE'S A WOMAN, המשיכו עם IF I NEEDED SOMEONE הג'ורג'-האריסוני הנהדר מתוך RUBBER SOUL, הריף המושלם של DAY TRIPPER, הוואלס המלנכולי BABY'S IN BLACK, הפידבק המהפכני של I FEEL FINE, הביצוע של פול ל-YESTERDAY, השירה המחוספסת של רינגו ב-I WANNA BE YOUR MAN, ההרמוניות השמימיות של NOWHERE MAN והבס הפועם ב-PAPERBACK WRITER. הלהקה בחרה לסיים את המופע האחרון שלה, עד קץ הימים, בשיר LONG TALL SALLY. זו הייתה סגירת מעגל מושלמת – חזרה לשורשי הרוק'נ'רול הפרועים של ליטל ריצ'רד, בדיוק כפי שהרעידו את מועדון ה-CAVERN בליברפול.

לרוע המזל ולצערה של ההיסטוריה, הטייפ של בארו הפסיק לפעול חצי דקה לאחר תחילת השיר האחרון. סרט ההקלטה בקסטה של בארו, שהיה באורך 30 דקות בלבד לצד, פשוט אזל באמצע הסולו, ובארו ההמום לא הספיק לטפל בזה. מיד עם האקורד האחרון, הלהקה הוברחה ישירות לתוך רכב משוריין שטס לעבר שדה התעופה. במטוס בדרך ללונדון, ג'ורג' האריסון שקע בכיסאו, נשם לרווחה ואמר: "זהו זה, חברים. מעכשיו אני כבר לא ביטל, תודה לאל". הוא כמובן טעה בגדול – הפרק החי אולי מת, אבל הטרנספורמציה הגדולה ביותר בתולדות המוזיקה רק החלה.

שתי כנפיים נשברו! ב-29 באוגוסט בשנת 1973 פרשו הגיטריסט הנרי מקולוק והמתופף דני סייוול מלהקת כנפיים, של פול מקרטני. המתח הפנימי בלהקה גאה במשך חודשים, בעיקר סביב מעמדם של הנגנים כשכירים מול המנהיג הדומיננטי, והפיצוץ הבלתי נמנע התרחש בדיוק ברגע הגורלי ביותר בקריירת הסולו של מקרטני.

מקרטני קיבל את הבשורה בטלפון, זמן קצרצר לפני שהלהקה הייתה אמורה לטוס לניגריה כדי להקליט שם את התקליט BAND ON THE RUN. פול, שחיפש נואשות לברוח מהאפרוריות והשגרה של האולפנים בלונדון, פנה לחברת EMI וביקש רשימה של אולפני ההקלטה שלהם ברחבי תבל. ברגע שעיניו צדו את לאגוס שבניגריה, הוא נדלק מיד על הרעיון הרומנטי של עבודה באווירה טרופית עם חופים, שמש ומקצבים אפריקאיים. הוא כבר היה במצב רוח של הרפתקה חדשה - כשלפתע נחתה עליו הבשורה.

מקרטני רתח מזעם על שני אלו שעשו לו כך והחליט לטוס לשם בכל זאת, עם אשתו לינדה וחברם ללהקה, דני ליין, כמו גם טכנאי ההקלטות הגאון של הביטלס, ג'ף אמריק, שהגיב לתקשורת: "כפי שאמרתי, לא הייתי מעורב בפוליטיקה של הלהקה, אז הופתעתי כמו כולם כשהם לא הגיעו. נאמר לי שפול שוחח עם סייוול בלילה לפני שעמדנו לטוס והוא די החליט שהוא לא רוצה להצטרף. אבל הוא לא אמר לי את זה בזמנו. אני לא חושב שהעזיבה שלהם הייתה קשורה לגיחה לאפריקה. זה היה משהו בינם לבין פול, ופול אמר, 'אז מה? זה כבר נקבע, אנחנו טסים בכל זאת!' ואמרתי, 'אוקיי, בסדר!' זה לא עניין גדול".

אבל למעשה, זה הפך לאחת ההרפתקאות המטורפות, המסוכנות והמרתקות יותר בתולדות הרוק! כשהשלישייה נחתה בלאגוס, התברר שאולפן EMI ברובע אפאפה היה חצי בנוי, עם ציוד 8 ערוצים ישן, אקוסטיקה בעייתית ושממיות שרצו על הקירות. אם לא די בכך, פול ולינדה יצאו לטיול רגלי לילי והותקפו בידי שודדים חמושים בסכינים ששדדו מהם את כל כספם, מצלמותיהם, ומה שהיה אסון של ממש - את כל מחברות הטקסטים וקלטות הדמו של השירים החדשים. פול נאלץ לשחזר את כל העיבודים והמילים מזיכרונו הפנומנלי בלבד. כוכב האפרוביט האגדי פיילה קוטי אף הגיע בהמשך לאולפן בליווי אנשיו והאשים את מקרטני בכך שבא לאפריקה כדי "לגנוב את המוזיקה השחורה", ופול נאלץ להשמיע לו את ההקלטות כדי להוכיח שמדובר ברוק בריטי לחלוטין. ברגע של שיא בלחץ, מקרטני אפילו התעלף שם, אך גם זה לא עצר בעדו.

מתוך תנאי המצור והכאוס הללו נולדה יצירת מופת. ללא מתופף וגיטריסט מוביל, פול התיישב בעצמו מאחורי מערכת התופים והפגין נגינה פנטסטית וגרובית להפליא, לצד תפקידי בס מופתיים, גיטרות, פסנתר ושירה כובשת. השירים באלבום הם פשוט תענוג צרוף: החל מיצירת הנושא המרובת-החלקים BAND ON THE RUN, דרך המנון הרוק המחשמל JET, הבלדה האקוסטית והחולמנית BLUEBIRD, ועד לקטע הבלוז-רוק הכבד והממכר LET ME ROLL IT שנשמע כמו מחווה אוהבת לסאונד של ג'ון לנון. אי אפשר שלא להתפעל מהשיר PICASSO'S LAST WORDS (DRINK TO ME), שנכתב בארוחת ערב ביוזמת השחקן דסטין הופמן שאתגר את פול להלחין שיר על מילותיו האחרונות של הצייר הדגול, וכמובן הסיום הגרנדיוזי והעוצמתי עם NINETEEN HUNDRED AND EIGHTY FIVE שמפגיז בנגינת פסנתר מבריקה עד לסגירת המעגל המרגשת.

בהמשך פורסם בעיתוני הפופ שסייוול כנראה יצטרף ללהקה שמקים מקולוק ביחד עם בסיסט להקת FREE בעבר, אנדי פרייזר. ההרכב לא יתרומם ומקולוק ינסה לעבוד שוב עם ג'ו קוקר, עמו עבד בעבר.

שנים לאחר מכן אמר מקולוק: "עדיין היינו שכירים בלהקה, ונאמר לנו שככל שהדברים יתקדמו אז נוכל לתרום חומרים ולהפוך לחלק אמיתי מלהקת כנפיים, אבל זה מעולם לא הגיע לזה. עשינו חזרות על BAND ON THE RUN והיינו אמורים לטוס ללאגוס ולהקליט את זה. ואני זוכר את זה היטב - היה לנו ריב אחד אחר הצהריים. רציתי לתרום משהו למוזיקה ואמרתי,'תן לי צ'אנס - אם זה לא יצליח נעשה את זה בדרך שלך'. הרגשתי שהגיע הזמן שהוא יאפשר למוזיקאים שלצדו להשתמש בכמה מהרעיונות שלהם כחלק מהאווירה של הלהקה הזו. אבל כל הקטע של להקה אמיתית התאייד. ניסיתי נואשות להחזיק בזה עד שלא יכולתי יותר. זו לא הייתה מריבה עזה. היו הרבה דברים שנאמרו בעיתונות, כאילו הייתה שמועה איומה ששלפתי מולו אקדח, שהכיתי אותו בראשו עם בקבוק - נו, באמת! אבל אני חושב ששנינו ידענו בליבנו שהגיע הזמן שאלך והוא השאיר לי לבחור את שעת העזיבה.

כמה חודשים אחר כך קיבלתי ממנו שיחת טלפון, 'מה אתה מתכנן לעשות?', והוא ביקש ממני להגיע לסטודיו שלו בכיכר סוהו. 'תראה, אני יודע שהיו לנו חילוקי דעות', הוא אמר, 'אבל אני מאוד מעריך את הזמן שהיית עם הלהקה ואני רוצה שיהיה לך את זה'. והוא נתן לי צ'ק מכובד ונרתיק טיסה שהיה מלא במיתרי גיטרה! נתקלתי בו ובלינדה כמה פעמים אחרי זה ובאמת שאני לא יכול לתת לאנשים לדעת באמת כמה ג'נטלמן הוא היה איש עסקים מבריק, מוזיקאי מבריק. גם אדם נהדר".

גם זה קרה ב-29 באוגוסט. כן, ניל יאנג הושפל פעמיים על הבמה, אואזיס משחררת פצצה, מי גונבים את גופת המלך? והזמרת שמפגינה נגד עצמה!

1976: כשניל יאנג התרסק על הבמה (פעמיים)

שנת 1976, סנטה מוניקה, קליפורניה – באולם המפורסם SANTA MONICA CIVIC AUDITORIUM, האוויר חם, הקהל בציפייה, ולהקת החימום FIREFALL עולה לבמה כדי להכין את הקרקע ללהקת SPIRIT. חברי FIREFALL, שידועים בסאונד הקאנטרי-רוק המלוטש וההרמוני שלהם (הרי הם הורכבו מיוצאי להקות ענק כמו THE FLYING BURRITO BROTHERS ו-THE BYRDS, ובדיוק חרכו את הרדיו עם הלהיט YOU ARE THE WOMAN), מתחילים לנגן, ולפתע, משום מקום, עולה לבמה לא אחר מאשר ניל יאנג. הקהל משתגע. חברי הלהקה המומים. יאנג, הידוע בהחלטותיו הספונטניות והבלתי צפויות, פשוט היה באזור והחליט שבא לו לג'מג'ם. על הנייר, זה נשמע כמו חלום רטוב לכל חובב רוק. במציאות? זה היה סיוט קומי.

יאנג, עם הגיטרה והסגנון הגולמי והמחוספס שלו, התחיל לנסר צלילים שלא התחברו בשום צורה לסאונד המהודק של FIREFALL. תארו לעצמכם את ההרמוניות הקוליות העדינות והמלטפות שלהם נרמסות תחת קיר של פידבקים ודיסטורשן זועם ומלוכלך! הלהקה, שניסתה נואשות למצוא איזשהו קצב משותף, נראתה אבודה ומבולבלת. הכימיה פשוט לא הייתה שם, והג'אם שהיה אמור להיות חוויה חד פעמית הפך למפגן מביך של חוסר תיאום. אחרי כמה דקות של כאוס צורם, יאנג הבין את הרמז, הניד בראשו ופשוט ירד מהבמה, מותיר את הלהקה לסיים את הסט שלה במבוכה קלה.

אבל הסיפור לא נגמר כאן. כשלהקת SPIRIT עלתה לבמה, הבסיסט שלה בארי קין, שחשב שזה יכול להיות רעיון טוב, הזמין את יאנג להצטרף אליהם להדרן המסיים. יאנג, שלא למד לקח, הסכים שוב. הוא עלה לבמה, גיטרה בידו, מוכן לסיבוב שני. אלא שהפעם, גיטריסט הלהקה, רנדי קליפורניה - אותו עילוי גיטרה שג'ימי הנדריקס עצמו ניגן איתו בלהקת JIMMY JAMES AND THE BLUE FLAMES והעניק לו את הכינוי הזה! - לא היה במצב רוח למשחקים. בזמן שהמתופף אד קאסידי המשיך לתופף במרץ, רנדי רתח מזעם על כך שיאנג גונב את תשומת הלב בהופעה שלהם. בעיצומו של שיר, הוא ניגש ליאנג ובגסות רוח פשוט דחף אותו מהבמה החוצה אל תוך החשיכה של מאחורי הקלעים! שאר חברי הלהקה הביטו במתרחש באימה מוחלטת, הפסיקו לנגן וירדו מהבמה בהלם, משאירים את הקהל תוהה מה לעזאזל קרה פה הרגע.

1977: המזימה לגנוב את גופתו של המלך

פחות משבועיים לאחר מותו של אלביס פרסלי (שהלך לעולמו ב-16 באוגוסט 1977 והותיר מיליוני לבבות שבורים ברחבי תבל), שלושה גברים נעצרו בחשד שניסו לגנוב את גופתו מאחוזת הקבר המשפחתית בבית הקברות פורסט היל בטנסי. על פי החשד, הם תכננו לדרוש כופר בסך עשרה מיליון דולר עבור החזרת הגופה. המזימה סוכלה לאחר שאחד מהקושרים, רוני לי אדקינס, לא הצליח לשמור על הפה שלו סגור והתרברב על התוכנית הגאונית שלו, מה שעורר את חשד הרשויות.

האירוע זיעזע את משפחת פרסלי, ובראשם אביו ורנון, שהחליטה לפעול במהירות. הם דאגו להעביר את גופתו של אלביס, יחד עם גופת אמו גלדיס, לקבורה מאובטחת בשטח אחוזת גרייסלנד המפורסמת בתוך "גן המדיטציה". אבל כאן הסיפור מקבל טוויסט נוסף. עשרים וחמש שנים לאחר מכן, אותו אדקינס הודה שהכל היה הצגה אחת גדולה. לטענתו, משפחת פרסלי יזמה את "ניסיון הגניבה" כדי ליצור אליבי ציבורי שיאפשר להם להעביר את הגופות לגרייסלנד, מהלך שהפך את האחוזה לאתר עלייה לרגל רווחי במיוחד שמכניס הון עתק עד עצם היום הזה. האם זה נכון? כנראה שלעולם לא נדע בוודאות.

1994: אואזיס משחררת את הפצצה

נקפוץ קדימה בזמן לשנת 1994. עולם הרוק נשלט על ידי הגראנג' האפל והזועם של סיאטל. ואז, ב-29 באוגוסט, להקה ממנצ'סטר בשם אואזיס משחררת את אלבום הבכורה שלה, DEFINITELY MAYBE, ומשנה את כללי המשחק. האלבום, שמכר למעלה ממיליון עותקים בארצות הברית (ושבר שיאי מכירות בבריטניה כאלבום הבכורה הנמכר ביותר בכל הזמנים עד אז), הציע אלטרנטיבה מרעננת: המנונים אופטימיים, גיטרות רועשות וגישה חסרת פשרות.

בניגוד לגיבורי הגראנג', האחים גלאגר רצו להיות כוכבי רוק ענקיים, והם לא התביישו בזה. הם שאבו השראה (לפעמים יותר מדי...) מהמורשת הבריטית של הביטלס והקינקס ואחרות שכמותה, ונואל גלאגר כתב שירים שהיו פסקול מושלם לתקופה של אופטימיות חדשה בבריטניה. אחיו הצעיר, ליאם, עם הביטחון העצמי המתפרץ שלו, ירק את המילים כמו הכלאה מושלמת בין ג'וני רוטן לג'ון לנון. הפלישה הבריטית השנייה יצאה לדרך. האמת? זה עניין של טעם - ולכן, אודה שאואזיס ממש לא אהובים עליי. אבל אני לא יכול שלא להעריך את מה שהיה איתם.

ומה עוד קרה ביום המשוגע הזה?

1980: כוכבת הטלוויזיה הצעירה ולרי ברטינלי, "המתוקה של אמריקה" וכוכבת הסיטקום המצליח ONE DAY AT A TIME, הולכת להופעה של ואן היילן בסיבוב ההופעות של האלבום WOMEN AND CHILDREN FIRST ומוצאת את דרכה אל מאחורי הקלעים כדי לפגוש את הגיטריסט אדי ואן הלן, שחשבה שהוא פשוט חמוד. זה היה קליק מיידי. פחות משנה לאחר מכן הם התחתנו. נולד להם בן, וולפגנג (שלימים הפך למוזיקאי ענק בפני עצמו!), בשנת 1991. הם נפרדו בשנת 2001 וסיימו רשמית את נישואיהם בשנת 2007.

1990: הזמרת שינייד אוקונור מסיימת בדיקת סאונד לפני הופעה בניו יורק במרכז לאמנויות הבמה SARATOGA PERFORMING ARTS CENTER, שבוע אחרי שעוררה סערה כשביקשה שלא ינגנו את ההמנון האמריקאי לפניה בניו ג'רזי. היא לובשת תחפושת, יוצאת אל מחוץ לאולם ומצטרפת למפגינים שמוחים במרץ נגדה, מבלי שאף אחד יזהה אותה. גאונות של פרובוקציה אישית!

2021: עולם המוזיקה נפרד מאחד מחלוצי הדאב והרגאיי, לי סקראץ' פרי, שהלך לעולמו בגיל 85 והותיר אחריו חדשנות והשפעה עצומה בתחום הרגאיי.

נולדו ב-29 באוגוסט:

התאריך הזה לא רק הביא לנו שערוריות, אלא גם כמה מהמוזיקאים הטובים ההם:

1920: צ'ארלי "בירד" פארקר, סקסופוניסט הג'אז ששינה את פני המוזיקה - אבי הביבופ, שלימד את העולם אלתור וקומפוזיציית ג'אז מה הם. הוא מת במרץ 1955.

1942: סטרלינג מוריסון, הגיטריסט של להקת THE VELVET UNDERGROUND. הוא מת באוגוסט 1995.

1943: דיק האליגן, הקלידן והנשפן של להקת BLOOD, SWEAT & TEARS. הוא מת בינואר 2022.

1945: כריס קופינג, האורגניסט (ובהמשך הבסיסט) של להקת PROCOL HARUM.

1958: מייקל ג'קסון, מלך הפופ הבלתי מעורער. הוא מת ביוני 2009.

ואווו - איזה פסטיבל! ב-29 באוגוסט בשנת 1970 נערך היום הרביעי בפסטיבל ISLE OF WIGHT.

הראשון לעלות על הבמה ביום זה היה ג'ון סבסטיאן, שגם הופיע בפסטיבל וודסטוק כשנה לפני כן כשנשלף במפתיע לבמה באמצע היום השני כדי לחפות על עיכובים טכניים כשהוא שטוף באופוריה פסיכדלית. כאן, באי וייט, הוא הגיע בתור כוכב של ממש. הוא העניק לקהל הופעה מרשימה שכללה עשרים שירים, רבים מהם של להקתו לשעבר, THE LOVIN' SPOONFUL. במהלך ההופעה הצטרף אליו חברו ללהקה ההיא, זאל ינובסקי, שבפסטיבל הזה היה חלק מהרכב הליווי של קריס קריסטופרסון (שכזכור, הופעתו ספגה שריקות בוז מהקהל). הפעם, זכה ינובסקי לאווירה חיובית יותר, והקהל קיבל אותו ואת סבסטיאן במחיאות כפיים סוערות. בניגוד לוודסטוק, הפעם, בפסטיבל האי וייט, סבסטיאן היה אמן מוזמן שקיבל 10,000 דולר עבור הופעתו. הוא עלה לשני הדרנים, ועיתון מלודי מייקר קבע כי הופעתו הייתה מהטובות בפסטיבל.

אחרי סבסטיאן עלה הזמר האמריקני שון פיליפס. במקור, נקבע כי להקת מונגו ג'רי תופיע אחרי סבסטיאן, אך חבריה לא נראו בסביבה. חברי הלהקה הרגישו כנראה כמו מלכי העולם ולא אהבו את הבלגן בלוח הזמנים. מארגן הפסטיבל, ריקי פאר, ראה את פיליפס משוטט מאחורי הקלעים, ביקש ממנו לעלות לבמה, ונענה בחיוב. פיליפס נתן הופעה נהדרת עם מנעד קולי פנומנלי ונגינת גיטרה וירטואוזית שחישמלה את הנוכחים וסיפר סיפור שהפתיע את הקהל: "בקנדה פגשתי אישה צעירה ולימדתי אותה לנגן בגיטרה. ניגנתי אז בבית הקפה 'לואי ריו', שם היא עבדה כמלצרית". האישה הייתה ג'וני מיטשל, שתופיע בהמשך. לאחר שפיליפס ירד מהבמה, חברי מונגו ג'רי עדיין לא נמצאו. התברר שהם החליטו לעזוב את הפסטיבל במחאה על הדחיות החוזרות ונשנות של הופעתם. במקומם, הוזמנה לבמה להקת LIGHTHOUSE, שכבר הופיעה בפסטיבל קודם לכן, להופעה נוספת והפגיזה שוב ברוק עשיר ומלא אנרגיה.

בינתיים, עשתה ג'וני מיטשל את דרכה לפסטיבל, מלווה במנהלה, אליוט רוברטס, ובניל יאנג, שתכנן להצטרף אליה על הבמה. תארו לעצמכם איזה רגע היסטורי מטורף יכול היה להיות אם יאנג היה עולה איתה לבמה באותו יום! בדרך, עצר אותם מחסום משטרתי. השוטרים ערכו חיפוש אחר סמים, והמנהל נעצר לאחר שבכיסו נמצא ג'וינט. ניל יאנג נתקף פאניקה, הסתובב ונסע בחזרה למעבורת כדי להתרחק מהמקום. מיטשל, שהייתה מחויבת לחוזה ההופעה, נאלצה להמשיך לבדה, ומישהו התנדב להסיע אותה לשטח הפסטיבל.

ריקי פאר, ממארגני הפסטיבל, הציג את מיטשל במילים: "גבירותיי ורבותיי - הפתעה מלבבת...". הקהל הגיב בהתלהבות. מיטשל נדהמה מגודל הקהל והתלוצצה: "זה נראה כאילו מצלמים כאן את הפקת 'בן חור'". הופעתה החלה על מי מנוחות, אך במהלך השיר השני, CHELSEA MORNING מתוך אלבומה CLOUDS, היא חשה שאינה מצליחה ליצור קשר עם הקהל. כשניגשה לפסנתר לבצע את השיר FOR FREE – חג מסוק בשמיים והרעש שהקים הפריע לקהל לשמוע אותה. חלק מהצופים החלו לצעוק קריאות בוז. מיטשל, שלא שמעה את המסוק אך שמעה היטב את הקהל, חשבה שהקריאות מופנות אליה.

"הפעם הראשונה שעמדתי על דעתי הייתה בפסטיבל הזה, מול חצי מיליון איש", סיפרה ג'וני מיטשל לימים. "זה היה קהל עוין. אנשים ראו באמנים שכמוני כאלה שמכרו את נשמתם לתהילה. חלק מהאמנים שהיו אמורים להופיע ביטלו ברגע האחרון, מה שיצר פערים ארוכים בין ההופעות. פחדתי מאוד מהאווירה ששררה שם. למרות זאת, ניסיתי לשתף פעולה והתנדבתי לעלות לבמה. כשהייתי על הבמה, קיבלתי פרספקטיבה רחבה יותר על הקהל. הורגשה בו אנרגיה שלא חוויתי קודם לכן מאחורי הקלעים. זמן קצר לאחר שהתחלתי להופיע, כנראה במהלך השיר השני, אדם אחד שעמד מתחת לבמה החל להשתגע, ככל הנראה מסם הזיה שנטל. הוא השמיע יללות מטרידות, כאילו השטן בכבודו ובעצמו השתכן בנשמתו. ממנו החל להתפשט גל של אנרגיה שלילית בקהל.

בשלב הזה עברתי מהגיטרה לפסנתר כדי לנגן את השיר WOODSTOCK. זה היה רגע אבסורדי, לשיר על פסטיבל של אהבה בתוך מה שנראה כמו שדה קרב. לפתע, בחור בשם יוגי ג'ו, שהכרתי כי הוא זה שנתן לי את שיעור היוגה הראשון בחיי, עלה לבמה, נופף מולי בסימן הניצחון והחל לתופף על תופי קונגה שהיו שם. חוש הקצב שלו היה נוראי. רכנתי אליו ואמרתי לו שמעשיו אינם הולמים כלל. הוא לא אהב את הערתי, ובסוף השיר חטף את המיקרופון וצרח לתוכו משהו בסגנון: 'זה חורבן, וכולנו בדרך לגיהינום!'. השומרים על הבמה תפסו אותו, אך הקהל, שראה בו אחד משלהם, לא אהב את הרחקתו והמצב החמיר. רציתי לברוח, אך הפעם החלטתי לא לוותר, כפי שעשיתי בעבר. הייתי חנוקה מדמעות, סנטרי רעד, אך לא נשברתי. הפסקתי לנגן ופניתי לקהל: 'אני חושבת שאתם מתנהגים כמו תיירים. תפסיקו ותנו לנו כבוד'. וכך, 'החיה הרעה' החלה לגווע. הרגשתי שהצלתי את הפסטיבל, בעוד אני הייתי הקורבן שלו".

עד כאן זיכרונותיה של מיטשל. נחזור לעובדות. מגזין רולינג סטון דיווח על האירוע והעניק לאותו אדם את הכינוי "ביטניק קטן ושמן". הוא ניסה לחטוף ממיטשל את המיקרופון כדי לשאת דברים לקהל. היא הניחה את ידה על המיקרופון ואמרה לו שאינה מרשה לו. אנשי אבטחה קפצו לבמה והורידו אותו משם במהירות, בעודו צועק שהפסטיבל הוא "נתיב השיממון", כשם שיר של בוב דילן. מכיוון שפיו לא היה קרוב למיקרופון, רק מעטים שמעו את דבריו. רק שנים לאחר מכן, כשהתיעוד המצולם של האירוע יפורסם בסרטו התיעודי המופתי של מארי לרנר, MESSAGE TO LOVE: THE ISLE OF WIGHT FESTIVAL, יבינו רבים מה בדיוק התרחש.

מיטשל ישבה קפואה מול הפסנתר, עד שלפתע פנתה לקהל: "תקשיבו לי. הרבה אנשים עלו לבמה הזו ושרו וזה היה מהנה. גם אני נהנית ומתרגשת ממוזיקה. אבל אני שקועה לחלוטין במוזיקה, וקשה מאוד להופיע כאן כשאנשים מתנהגים כך... אני חושבת שאתם מתנהגים כרגע כמו תיירים. תנו לנו כבוד!". הקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות, ומרגע זה ואילך הופעתה של ג'וני מיטשל הייתה להצלחה מסחררת ועוצרת נשימה. היא ביצעה בהמשך שירים מדהימים כמו BIG YELLOW TAXI וקטעים מוקדמים ממה שיהפוך לאלבום המופת הבלתי-מעורער שלה, BLUE, כשהיא שובה את לב ההמונים בכנות ובשבריריות המכשפת שלה. בינתיים, אותו יוגי ג'ו צעק מאחורי הקלעים: "זה הפסטיבל שלי! רבים מאיתנו מתנגדים למוזיקה הממוסחרת שמשחיתה את הפסטיבל. אם היו נותנים לי לדבר, אנשים היו מגלים שאני אחד היחידים פה שהוא אמיתי. אני לא מוכן שג'וני תשיר שאנחנו 'מוזהבים' ו'אבק כוכבים', כי נפלנו לעסקה עם השטן!". הוא המשיך לצעוק בעוד אנשי האבטחה סילקו אותו משטח הפסטיבל. עבור מיטשל, שרק יום קודם לכן התבשרה על מעצר מנהלה ועל בריחתו של ניל יאנג, היה זה רגע של ניצחון, בו המוזיקה גברה על קהל כה גדול.

מלודי מייקר פרסם בשער הגיליון מה-5 בספטמבר 1970 את הכותרת: "הניצחון של ג'וני". תחתיה נכתב: "ג'וני רשמה לעצמה ניצחון אישי גדול בפסטיבל האי וייט, למרות שתי הפרעות מעצבנות. היא התגברה על המתח והממה את הקהל בהופעה עם שירים יפהפיים. הקהל נעמד על רגליו והריע ממושכות לאחר שהעניקה לו כמה הדרנים". מגזין בשם FRIENDS פרסם: "היא הייתה יפהפייה על הבמה ונאלצה להתמודד עם כמה אידיוטים שמטרתם הייתה כנראה לפגוע בשמחתה. היא הצליחה לעשות זאת בדרכה השקטה ונראתה מקסימה".

אחרי הופעתה של ג'וני מיטשל, הגיע תורו של חצוצרן הג'אז מיילס דייוויס. דייוויס נחשב אז לפורץ דרך בעולם הג'אז. הוא הצליח לחצות את הקווים לתרבות הרוק עם אלבומי פיוז'ן חדשניים ולבוש אופנתי, במקום חליפות מחויטות. אלבומו הכפול, BITCHES BREW, כבר היה בחנויות כמה חודשים, והקהל ציפה לצליליו. שון פיליפס, שצפה בהופעה מצד הבמה, נדהם: "זה היה מדהים. הם יצרו את כל המוזיקה באלתור מוחלט. זה היה האלתור המיוחד ביותר שראיתי. רגע מכונן בעולם המוזיקה. רוב הקהל כנראה לא הבין אז מה בדיוק נחת עליו".

יחד עם דייוויס ניגנו על הבמה אמנים מעולים, בהם הקלידנים צ'יק קוריאה וקית' ג'ארט, הסקסופוניסט גארי בארץ, הבסיסט דייב הולנד, המתופף ז'ק דה-ז'ונט ונגן כלי ההקשה איירטו מוריירה. איזו נבחרת חלומות גאונית! צ'יק קוריאה וקית' ג'ארט ניגנו בו-זמנית על פסנתרים חשמליים מסוג FENDER RHODES ואורגן, כשהם מעבירים את הסאונד דרך אפקטים ורינג-מודולטורים שיצרו צלילים חייזריים לחלוטין. מיילס עצמו, חמוש בז'קט עור אדום בוהק ומשקפי שמש כהים גדולים, נראה כמו אל ג'אז-פ'אנק מכוכב אחר. הקהל סירב לתת להם לרדת. כשדייוויס נשאל לאחר מכן כיצד הוא מכנה את יצירתו החדשה, הוא השיב: "תקראו לזה איך שתרצו" – שזהו השם שניתן לקטע האלתור הארוך והמכשף הזה, שיצא לימים באלבום ההופעה המופלא LIVE AT THE ISLE OF WIGHT FESTIVAL 1970 ובסרט MILES ELECTRIC: A DIFFERENT KIND OF BLUE.

אחרי מיילס דייוויס עלתה להקת TEN YEARS AFTER להופעה מוצלחת נוספת. הגיטריסט אלווין לי היה במיטבו, וגם חבריו ללהקה הפגינו וירטואוזיות מרשימה. אלווין לי, שכונה "הגיטריסט המהיר במערב", ניגן על גיטרת ה-GIBSON ES-335 המפורסמת שלו (המכונה BIG RED עם מדבקת סמל השלום) ופשוט קרע את המיתרים במהירויות מסחררות! הלהקה קידמה אז את אלבומה המשובח CRICKLEWOOD GREEN,. הם ביצעו את LOVE LIKE A MAN, וסיימו עם שיר הרוק'נ'רול SWEET LITTLE SIXTEEN והקפיצו חצי מיליון איש באוויר.

לאחר שירדו מהבמה, עמלו עובדי הבמה על הצבת מערך המקלדות של קית' אמרסון. זו הייתה הופעתה השנייה בלבד של להקתו החדשה, אמרסון, לייק ופאלמר. רבים ציפו לשמוע את שלישיית הסופרגרופ המבטיחה שאיגדה את קית' אמרסון מלהקת THE NICE, גרג לייק מלהקת קינג קרימזון וקארל פאלמר מלהקת אטומיק רוסטר. על הבמה עמד סינטיסייזר המוג הענקי והמודולרי של אמרסון, שנראה כמו מרכזיית טלפונים עתידנית עמוסת כבלים, לצד אורגני האמונד. אחד גדול יותר מדגם C3 והשני, קדן יותר מדגם L-100 שאמרסון נהג להתעלל בו, לדקור אותו בסכינים ולרכוב עליו. הם פתחו עם הקטע THE BARBARIAN (שהוקדש לג'ימי הנדריקס) ובאמצע הופעתם ביצעו את היצירה PICTURES AT AN EXHIBITION במלואה - עיבוד פרוגרסיב-רוק בומבסטי וגאוני ליצירתו הקלאסית של מודסט מוסורגסקי, שהפך לאחד מסימני ההיכר הבלתי נשכחים של ההרכב.

קית' אמרסון סיפר: "כשהתחלנו את הקטע האחרון, צלם איטלקי נעמד לידי. הוא מיקם את עצמו ביני לבין התותח שקניתי במיוחד לאירוע. גם לגרג היו כמה צלמים שהתמקמו ליד התותח שלו. לשנינו היו דוושות רגל להפעלת התותחים, שהוטענו מראש בחומרי נפץ. כבר דמיינתי כיצד צמרת הפפראצי הבריטית הופכת לקונפטי אנושי. שתי ידיי היו עסוקות בנגינה, ולא יכולתי לאותת לצלם לזוז. יכולתי רק לצעוק, אך הוא לא היה שומע. תנועותיי הנואשות התפרשו כחלק מההופעה. הבנתי שאין מנוס, וברגע המוסכם לחצתי על הדוושה. 'בום!'. הצלם עף משם עם מבט אימה. הייתי בטוח שגרג לא ילחץ על הכפתור שלו, אבל מיד שמעתי 'בום!' נוסף... הקהל קם לאטו על רגליו והחל להריע. יכול להיות שהערנו אותם עם התותחים".

שדרן הבי.בי.סי הפופולרי, ג'ון פיל, שדווקא נהג לקדם בהתלהבות את להקותיהם הקודמות של חברי ההרכב (קינג קרימזון והנייס), סיכם את הופעת השלישייה כ"בזבוז מחפיר של חשמל". מבקר אחר שאל בטורו: "כיצד מאייתים יומרנות נפוחה? E.L.P". בהמשך, התבטא קארל פאלמר בחריפות נגד הפסטיבל ואופן ארגונו. לאחר מכן, הגיע תורה של להקת הדלתות. עד לאותה עת, נמנעה להקת הדלתות מלהופיע בפסטיבלים גדולים. לפני ההופעה, קיימו חברי הלהקה (ללא ג'ים מוריסון) מסיבת עיתונאים. המתופף, ג'ון דנסמור, אמר: "אנחנו בדרך כלל לא מופיעים בפסטיבלים בארה"ב כי הם מאורגנים בצורה כה גרועה. מפיקים חסרי ניסיון מרימים פסטיבלים רק כדי לעשות כסף".

אך חברי הדלתות הגיעו לפסטיבל כשהם מותשים מהטיסה ומההתנהלות סביב משפטו של ג'ים מוריסון, שהואשם בחשיפה מגונה במהלך הופעה במיאמי בשנת 1969. הופעתם נראתה תלושה, במיוחד כששובצה בין אמני רוק בריטיים נלהבים ואנרגטיים כמו המי ו-ELP. כשמוריסון וחבריו עלו לבמה בשתיים בלילה, הם נתקלו במזג אוויר קריר ובמערכת סאונד ותאורה מאכזבות לא פחות. מוריסון דרש במפגיע שלא להשתמש בזרקורים לבנים אלא בתאורה אדומה עמומה בלבד, מה שהעניק להופעה מראה גותי, מכושף, איטי ומעט קודר. רוב השירים נלקחו משני אלבומיהם הראשונים, וההופעה הייתה קצרה ומהודקת יחסית. הם פתחו עם BACK DOOR MAN וביצעו יצירות מופת כמו BREAK ON THROUGH כמו גם WHEN THE MUSIC'S OVER או LIGHT MY FIRE ואת האפוס המהפנט THE END. הלהקה נראתה מרוחקת ומנותקת מהקהל.

ג'ים מוריסון, שנראה כבד משקל ונטול הניצוץ שאפיין אותו (מזוקן, לבוש מעיל כבד, עומד כמעט בלי לזוז מול המיקרופון כמו נביא זעם עייף שרואה את סוף דרכו), ירד מהבמה ופינה אותה לפיט טאונסנד וחבריו, שחשמלו את הקהל ובכך "סגרו את הדלתות" באופן סופי. מאחורי הקלעים, נשמע מוריסון המאוכזב אומר לחבריו שהוא מקווה שזו הופעתם האחרונה.

להקת המי ביצעה בהצלחה רבה את שיריה, כולל גרסה מלאה לאופרת הרוק "טומי". איזו הופעה מחשמלת, אלוהים אדירים! זו הייתה הופעה של החיים! השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, אבל המי פשוט העיפו את כל הפסטיבל לאוויר בכמויות אדירות של דציבלים ואדרנלין טהור! זמר הלהקה, רוג'ר דלטרי, ליהטט עם המיקרופון וסובב אותו כמו לאסו כשהוא לבוש בז'קט פרנזים לבן וחזה חשוף, הבסיסט ג'ון אנטוויסל לבש חליפת שלד ייחודית שהפכה לקאלט היסטורי והיסטרי, ופיט טאונסנד וקית' מון היו אנרגטיים כהרגלם. טאונסנד קפץ לגבהים מטורפים בסרבל הלבן שלו והטיח אקורדים כבדים, בעוד קית' מון חבט במערכת התופים כאילו אחז בו דיבוק.

אחרי המי, עלתה הזמרת מלאני. בוודסטוק היא נחלה הצלחה אדירה, אך הפעם סבלה מפחד במה לנוכח הקהל העצום. קית' מון הציג אותה, והשניים הפכו לחברים קרובים. למרות חששותיה, קולה היה ברור ונישא למרחקים, והקהל עטף אותה באהבה. בשעה חמש לפנות בוקר, כשהשחר החל להפציע על האי, קולה הרוטט והמרגש של מלאני יצר ניגוד מושלם לרעש האדיר של המי. היא ביצעה שירים נוגעים ללב והפכה את הבוקר לקסום ושקט.

אחרונים ליום זה עלו סליי אנד דה פמילי סטון. השעה כבר הייתה מוקדם לקראת בוקר של יום ראשון, וסליי סטון יחד עם ההרכב הרב-גזעי והמהפכני שלו עלו לבמה בבגדי פ'אנק פסיכדליים ססגוניים והרימו את כולם על הרגליים! הבסיסט לארי גראהם, שהמציא את טכניקת ה-SLAP BASS על גיטרת הבס, הרעיד את האדמה לצד החצוצרה של סינתיה רובינסון והסקסופון של ג'י מרטיני. הם שרפו את הבמה. במשך 45 דקות הם הצליחו להקפיץ את הקהל. אך כשירדו מהבמה ותכננו לעלות להדרן, פרץ מישהו מהקהל לבמה, תפס מיקרופון והחל לדבר. פחית בירה שנזרקה לעברו מהקהל החטיאה אותו ופגעה בגיטרה של פרדי סטון. הסתיים עוד יום של פסטיבל – יום מטורף, מתיש, כאוטי, אבל מלא במוזיקה אלמותית שתישאר חקוקה לנצח בנשמתם של כל אוהבי הרוק האמיתי!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.