top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 בדצמבר בעולם הרוק

עודכן: 30 בדצמ׳ 2023


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-10 בדצמבר (10.12) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "הלהקה שהייתי בה עם ג'ף בק הייתה להקה נוראית. בק הוא איש אומלל, אבל אני כן אוהב אותו בתור נגן גיטרה. אבל הוא יכול להיות אומלל. עדיין, וודי (רון ווד) ואני נהנינו מאוד ביחד שם. עד היום אנחנו כמו אחים בדם. אני בעצם חושב לבקש ממנו לעשות איתי סיבוב הופעות. כולם אומרים לי שהוא התיישר. הוא באמת שרד. הייתה תקופה שהוא לא ראה אור יום במשך שבע שנים. הלכתי לחתונה שלו. בחיים שלך לא ראית כאוס כזה. כל הסטונס מלבד ג'אגר היו שם - ומי נשאר בביתו ולא בא? אח שלו. וודי פשוט שכח מהאחים שלו. השאיר אותם בבית של אמא ואבא שלו. אחיו היה אמור להיות השושבין. הוא הגיע לכנסייה ורק שם אמר, 'אה, לאן נעלם אחי?', אבל יש לו אופי כל כך חביב שאי אפשר להתעצבן עליו הרבה זמן.... נהנינו מאוד בלהקת FACES שהייתה לנו. זו הייתה להקת השתיינים הכבדים האולטימטיבית. לא בגלל שהייתה לנו משימה בחיים להיות מוצפים באלכוהול. פשוט פחדנו מאד, ולא חשבנו שאנחנו טובים במיוחד. כולנו היינו שתיינים גדולים וכך קיבלנו את התדמית שלנו. האמת היא שאני לא יכול להאזין לתקליטים האלו שעשינו. אנחנו נשמעים בהם כל כך לא מכוונים, כל כך לא מתוזמנים. מעולם לא הייתה לנו את המוזיקליות. בנפרד היינו טובים, אבל לא התגבשנו כלהקה. אל תבינו אותי לא נכון, זו הייתה להקה נהדרת להיות בה. עשינו כל כך הרבה דברים. היינו הלהקה הראשונה שהרסה מלון... החיכוך בתוך הלהקה הגיע כאשר האמרגנים החלו להציב שלטים, 'רוד סטיוארט והפייסס'. זה לא הפריע להם כל עוד הבחורים האחרים בלהקה לא ראו את זה. לילה אחד אמרגן לא הוריד את השלט בזמן והיה צריך לשלם על זה ביוקר, בצדק. כולנו התחלנו ביחד, ולא היו לי כוונות לעזוב את הלהקה. אבל הנה זה קרה - וודי הלך עם הסטונס, ואז איבדנו את רוני ליין. בשבילי, ליין היה האיש האמיתי בלהקה. הוא היה עבור הלהקה שלנו מה שקית' ריצ'רדס הוא עבור הסטונס. ברגע שהוא עזב, זה נגמר מבחינתי" (רוד סטיוארט)


ב-10 בדצמבר בשנת 2007, חזרו שלושת חברי לד זפלין הנותרים לבימת 02 שבלונדון למופע איחוד חגיגי וחד פעמי (בינתיים). המופע נערך לזכרו של נשיא חברת אטלנטיק, אהמט ארטגן, שהחתים את הלהקה מתחילת הקריירה שלה.



על עמדת התופים הופקד ג'ייסון בונהאם, בנו של המתופף המקורי של הלהקה, ג'ון בונהאם. יותר ממיליון איש ניסו להשיג כרטיסים למופע הזה, בו נכחו 20,000 ברי מזל. הכספים מההופעה הזו הלכו לקרן הצדקה החדשה שנפתחה על שמו של ארטגן. בקהל נכחו פול מקרטני, ג'ף בק, בריאן מאי (הגיטריסט של להקת קווין), דייויד גילמור, פיטר גבריאל, מיק ג'אגר ועוד.


ברולינג סטון דיווחו אז על ההופעה שהייתה: "להדרן השני של הקונצרט המלא הראשון שלהם מזה עשרים ושבע שנים לד זפלין קרעו את 'רוק'נ'רול', מתוך אלבומם הרביעי ללא השם, בנקמה משמחת. בזמן שהמתופף ג'ייסון בונהאם הלם בדיוק ובאכזריות של אביו המנוח, הגיטריסט ג'ימי פייג' ירה נתחים מלוכלכים של צ'אק ברי והבסיסט ג'ון פול ג'ונס שמר על זמן ברזל עם מילואים מוכרים, הזמר רוברט פלאנט שר את המילים הכי ברורות של הלילה: 'עבר הרבה זמן מאז שעשיתי רוק'נ'רול'. מעל הראש, תמונות של זפלין צעירים בהרבה, בהופעה בתחילת שנות השבעים ובאמצע שנות השבעים, הבזיקו על מסך וידאו דיגיטלי ענק. בסרטים האלו, לד זפלין היו הלהקה הכי גדולה, רועשת ובטוחה ברוק. שערו הלבן כשלג של ג'ימי פייג' עדיין היה שחור, רוברט פלאנט היה אל זהב וג'ון בונהאם המנוח - שמותו ב-1980 סיים בפתאומיות את שלטונה של זפלין - עדיין שלט בחדר המכונות.


אבל הלהקה שניגנה מתחת לזיכרונות האלה אמש לא הייתה זו שהביאה לנו תקלה בלייב אייד בשנת 1985 או שוב בניו יורק ב-1988. הלהקה הזו עברה חזרות ומוכנה להרוג. הלהקה הזו הייתה לד זפלין מכל הבחינות.

פייג', פלאנט, ג'ונס ובונהאם הצעיר פתחו את המופע בן השעתיים שלהם בשנינות הבוטחת והעצב העצום של GOOD TIMES BAD TIMES, השיר הראשון באלבום הבכורה של לד זפלין מ-1969. עוד לפני שפלאנט פתח את פיו, הזעם המקורי היה בסדר ובעוצמה. 'בימי נעורי / אמרו לי מה זה אומר להיות גבר', שר פלאנט, בסולם מעט נמוך יותר של מי שנותן את השיעורים האלו עכשיו. זה היה גם אפקט הולם - הודאה בגיל שנמסרה בגאווה פראית. זפלין ניגנה כמו להקה שהתחדשה ולא רק התאחדה מחדש.


אפשר היה לראות את התענוג על פני חברי הלהקה. במשך חלק גדול מההופעה, אפילו עם במה מלאה ורחבה לעצמם, פייג', פלאנט וג'ונס עמדו במבנה הדוק, לעתים קרובות מול ג'ייסון, כאילו הם עדיין בחזרות. 'אני רק רוצה ליהנות!', פלאנט נבח בשלב מסוים.


הקטע STAIRWAY TO HEAVEN לא היה האני המוכר מדי שלו ומרענן. WHOLE LOTTA LOVE הבלתי נמנע, היה ההדרן הראשון וכמעט זהה לתסריט של האלבום השני. כל ספק לגבי יכולתו של פלאנט עדיין להכות בצלילים הגבוהים, נמחק בנקודות הנכונות והדרמטיות ב- SINCE I'VE BEEN LOVING YOU ו- KASHMIR. ג'ונס ובונהאם ננעלו בקצב כמו משפחה. בגיל שישים ושלוש, פייג' אינו מופחת בתערובת המכשף שלו. היה ברור גם מדוע קריירת הסולו של פייג' הייתה של התחלות ללא סיום. בלד זפלין, פייג' בנה את החיה המושלמת עבור זעמו ושאיפותיו.


לפני שהלהקה עזבה את הבמה סופית, בונהאם כרע על ברכיו והשתחווה מול חבריו, כאילו אמר 'אני לא ראוי', למעשה, הוא, במעט, דחף את זקניו בחוזקה. זה רק הוגן לציין שהיו מבצעים נוספים באותו ערב למען ארטגון, כולל פורינר, פול רודג'רס וחברי יס ו-אמרסון, לייק ופאלמר- כולם נדחסו לפוטפורי של שעה כדי לחלוק כבוד לארטגון שלטונו בחברת אטלנטיק, עם דיוק היסטורי משתנה.


חשוב גם לציין שזפלין עזבו את הבניין מבלי להתייחס לעתיד שלהם יחד, אם יש כזה - בלי 'נתראה בשנה הבאה!' או 'עד הפעם הבאה...'. המסר היחיד שהם השאירו מאחור היה, 'היינו הכי טובים - ועדיין אנחנו'. ההמתנה מתחילה שוב".


ב-10 בדצמבר בשנת 1976 יצא אלבומה החמישי של להקת קווין, A DAY AT THE RACES.


בשנת 1975 הגיעה להקת קווין סוף סוף למקום אליו שאפה. ההצלחה הגדולה הפכה את חבריה לסופר סטארים וגם מחקה להם חובות כלכליים גדולים. להקת קווין החלה סופסוף לנשום והייתה תחושה באוויר של חירות חדשה.


הפעם הוחלט לקחת פסק זמן וארבעת חברי הלהקה יצאו לחופשה. בריאן מאי הגיטריסט אף בחר להתחתן בזמן הזה. הלהקה חזרה לעבודה על אלבומה החמישי ביולי של שנת 1976 ושלושה אולפנים הועסקו בו זמנית על הקלטות התקליט.


בניגוד לאלבומה הקודם, A NIGHT TAT THE OPERA, הפעם לא היה ללהקת קווין לחץ גדול מחברת התקליטים לשחרר עוד אלבום ולצאת מיד אחריו לסיבוב הופעות נוסף ומתיש. למעשה, חוץ מארבע הופעות, להקת קווין לא הופיעה בשנה זו עד ינואר 1977. אחד המופעים האלה נערך ביום השנה השישי למותו של ג'ימי הנדריקס, אותו העריצו חברי הלהקה. זה היה מופע חינם שנערך בהייד פארק. זה היה סוג של מופע תודה לקהל האנגלי שתמך וקווין יצאה מנצחת באותו יום.


באולפן ההקלטות חשו חברי הלהקה שהם יכולים הפעם להפיק את עצמם. עד אז היה איתם באולפן רוי תומאס בייקר, שהביא את שירי הלהקה לרמות הפקה מטורפות. ביחד עם ארבעת חברי הלהקה היה הפעם באולפן טכנאי ההקלטות מייק סטון. מרקיורי על הפרידה מבייקר: "חשנו שאנו חייבים לערוך שינוי. היינו בטוחים מאד שנצליח בלעדיו ותמיד לקיחת אחריות הייתה דבר מועיל עבורנו. זו התקדמות - צעד נוסף בקריירה שלנו. זה היה או עכשיו או לעולם לא". חברי קווין נשארו מיודדים עם בייקר.


התוצאה המוקלטת באה עם התקליט התיאטרלי האחרון של להקת קווין לשנים הבאות.


הסינגל הראשון שיצא מהאלבום הזה הוא שיר של פרדי מרקיורי בשם SOMEBODY TO LOVE. השיר הגוספלי המושלם הזה הגיע למקום השני במצעד הבריטי. עוד שיר של מרקיורי, GOOD OLD FASHIONED LOVER BOY, הפך ללהיט נוסף מהאלבום. זהו שיר שמזכיר לי את סגנון הראגטיים הישן והטוב. זה פשוט לא יאמן כמה מרקיורי וחבורתו ידעו להשתחל היטב לסגנונות שונים כל כך זה מזה ועדיין הפכו את כולם למשהו שהוא טבעי להם.


השיר הפותח את התקליט נקרא TIE YOUR MOTHER DOWN והוא שיר רוק מושלם לפתיחה. יש בו את כל האלמנטים שהופכים את קווין ללהקת רוק גדולה. פרדי מרקיורי אמר באותה שנה בראיון רדיופוני: "אין לי מושג מדוע בריאן כתב שיר על קשירת האמא למטה. אולי זה בא לשקף את אחד ממצבי הרוח המרושעים שלו, או שאולי הוא ניסה להאפיל עליי כשכתבתי את השיר DEATH ON TWO LEGS".


בריאן מאי סיפר אחרת, בראיון עמו משנת 1998: "השם של השיר נוצר כבדיחה והייתי בטוח שאשנה את זה עד שנתחיל להקליט, אבל פרדי ממש אהב את זה והתעקש שזה יישאר כך".


זה החל בספטמבר 1970, לפני הגעתו של הבסיסט ג'ון דיקון ללהקה, כשבריאן מאי עסק עדיין בלימודיו לחקר החלל ויצא לשטח, עם המורה שלו, ד"ר קן ריי. הוא הביא לשם גם גיטרה אקוסטית וריי נזכר, שנים לאחר מכן, כיצד מאי ניגן לו שם ולראשונה את הרעיון לריף הגיטרה, שיהפוך לאלמנט המרכזי בשיר הזה.


שימו לב, זה השיר הראשון בקטלוג של קווין, בו מאי משתמש ברכיב סלייד בגיטרה שלו - דבר שהיה שכיח בקרב גיטריסטים של בלוז אך פחות אצל קווין.


ואז מגיע אחד הרגעים הגדולים ביותר של פרדי מרקיורי כמבצע וכמלחין. זה שיר שנקרא YOU TAKE MY BREATH AWAY, אותו הוא כתב על מאהבו החדש, דייויד מינס. מרקיורי ביסס את נגינת הפסנתר פה על סולם יפני. בכלל, יפן הייתה השפעה והשראה גדולה מאד על הלהקה בתקופה ההיא. גם שיר הסיום בתקליט הזה (TEO TORRIATE) מושפע מהתרבות ההיא. השיר אף יצא ביפן על גבי סינגל.


השיר היחיד שבריאן מאי שר באלבום זה הוא LONG AWAY, שמגיע כרצועה השלישית. מאי קיווה שהשיר ייצא באנגליה על גבי תקליטון, אך תקוות לחוד והחלטות של חברת תקליטים לחוד.


אחד השירים היותר מורכבים בתקליט הזה נקרא THE MILLIONAIRE WALTZ, שכתב מרקיורי על המנהל החדש של קווין, ג'ון ריד, שהוציא את קווין מצרותיה הכלכליות. הוא ניהל אז במקביל גם את אלטון ג'ון. בתחילה חשבה קווין לבקש את שירותי ניהולו של פיטר גראנט, מנהלה של לד זפלין, אך היה גם חשש שגראנט יזניח אותם לטובת זפלין, ולכן העדיפו את ג'ון ריד. ההימור הצליח.


בקטע הזה מתגלה שוב בריאן מאי כמתזמר גאון בגיטרות. לא קיים בעולם הרוק מישהו שיכול להוציא מהגיטרה צלילים שיישמעו כתזמורת (גם בזכות מגבר קטן שבנה ג'ון דיקון וזכה להיקרא DEACY). אני לא מדבר על הגיטריסטים של היום שמחוברים למחשבים, אלא אלו מהסבנטיז. בעשור ההוא לא קיים אחד שהגיע לרמת התיזמור של בריאן מאי. בשנת 2008 אמר מאי: "היצירה הזו גורמת לרפסודיה בוהמית להישמע כשיר פופ פשוט לעומתה". באמצע השיר פרדי אף מחקה, במבטא גרמני, את סגנון הגשתה של השחקנית-זמרת, מרלן דיטריך.


השיר שחותם את צדו הראשון של התקליט הוא YOU AND I שכתב ג'ון דיקון. על השיר אמר מרקיורי בזמנו: "השירים שלו טובים ומשתפרים מפעם לפעם ואני מודאג מזה...". דיקון נהנה בשנה הקודמת מהצלחה גדולה של שירו, YOU'RE MY BEST FRIEND, והבין ששווה לו להמשיך ולהביא שירים לקווין.



השיר SOMEBODY TO LOVE פותח את הצד השני ונכתב על ידי מרקיורי כמחווה לזמרת האהובה עליו, ארית'ה פרנקלין. הלהקה אף צילמה וידאו קליפ לשיר הזה באולפני WESSEX שבלונדון (בו נראה גם ג'ון דיקון שר למיקרופון, למרות שקולו לא נמצא כלל בשיר זה או בשיר אחר של קווין באלבומים). מנהל הצוות הבימתי של קווין בזמנו, פיטר הינס: "לדיקון היה מיקרופון ומדי פעם הוא שר בו קולות על הבמה - ואנחנו דאגנו שהמיקרופון הזה יהיה תמיד כבוי".


מהשיר על האדם העובד קשה ומחפש מישהט לאהוב, אנו פונים לשיר מאת בריאן מאי, שנוגע במלחמות על פיסת אדמה באמריקה. עד אז לא נשמע שיר טעון כמו זה מפרי מוחו של מאי. השם המקורי של השיר היה SIMPLE MAN.


האווירה נרגעת ברצועה השלישית בצד זה, עם הלהיט GOOD OLD FASHIONED LOVER BOY. שימו לב שמייק סטון, טכנאי ההקלטה, נותן פה קול בקטע האמצעי (עם המשפט HEY BOY WHERE DID YOU GET IT FROM? HEY BOY WHERE DID YOU GO). גם את השיר הזה כתב מרקיורי על דייויד מינס, בו היה מאוהב.


אחד השירים האהובים עליי ביותר בתקליט הזה הוא דווקא של המתופף, רוג'ר טיילור. זה שיר שנקרא DROWSE (נימנום), שמספר על החיים המשעממים שנראים דרך עיניו של בחור צעיר. טיילור הוא קלף מנצח בלהקת קווין; הוא מתופף ענק, זמר בעל קול מחוספס אך מדויק להפליא והוא גם כותב שירים מעולה. אם תרכיבו אוסף של כל השירים שטיילור כתב ושר ללהקת קווין ייצא לכם אלבום רוק מעולה. דרך אגב, בשיר הזה פרדי מרקיורי לא נוכח כלל ואילו טיילור מנגן כאן גם בגיטרה בנוסף לתופים.


השיר שחותם את האלבום הוא TEO TORRIATE שקיבל בסוגריים גם את התוספת LET US CLING TOGETHER. בשיר זה ביקשה הלהקה גם להודות באופן אישי לקהל היפני שחיבק אותה בחום, כשבשאר העולם עדיין לא הבינו את גדולתה. בפזמוני השיר נשמעת הלהקה שרה גם ביפנית כשבהמשך מצטרפת אליה מקהלת ילדים.


השם של התקליט הזה נלקח מסרט של האחים מארקס והיווה המשך לאלבום הקודם ('לילה באופרה') שגם שמו נלקח משם סרט של שלישיית השחקנים ההיא. עטיפת התקליט הזה היא הפעם האחרונה בה התנוסס הלוגו הישן של הלהקה עם ארבעת המזלות של חבריה. דלת התיאטרון נסגרת אחרי התקליט הזה. מעכשיו מתחילה קווין לתפקד כלהקת איצטדיונים עם עיבודים קלילים יותר לשיריה.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט. הנה חלק ממנה: "הקונצנזוס הנוכחי הוא שהרוק נמצא כבר בדור השלישי שלו. אבל הלהקות שמשכו את המוזיקה הכי רחוק מהשורשים שלה נותרו מודחות בביקורתיות. יש סיבות לזלזול שכזה. זה לפעמים לובש צורה של טיפשות גדולה. 'יום במירוצים' אמור כנראה להיות ההמשך של ​​קווין לתקליט 'לילה באופרה' אבל שום דבר לא השתנה הרבה. קווין פחות ניסיונית וכנראה בגלל שהשאיפות המסחריות שלה הן חצופות ביותר".


ההרצאה "לילה באופרה - הסיפור של להקת קווין" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה: 050-5616459



ב-10 בדצמבר בשנת 1971 קרה באולם ההופעות הלונדוני, ריינבאו, אחד הדברים הכי פחות צפויים שאפילו פרנק זאפה לא שיער לעצמו שיביא אותו למצב נורא שכזה.



זה היה בסיום ההדרן של ההופעה, כשלפתע קם אחד בקהל ובעיניו כעס גדול. שמו היה טרבור צ'ארלס האוול, בן ה-24. הוא היה מאד נסער כי חשב שזאפה ניסה להתחיל עם חברתו מהבמה. הוא קפץ אל הבמה ודחף את זאפה, שנפל כמה מטרים לתוך פיר התזמורת ונפצע קשה מאד.


אחד מזמרי ההרכב שהופיע אז על הבמה, הווארד קאיילאן: "הקהל אהב את ההופעה שעשינו וגם אנחנו נהנינו מאד. צעדתי לקראת ירידה מהבמה כשאני מרוצה לחלוטין, כשלפתע שמעתי את הקהל מפסיק למחוא כפיים בבת אחת. להפסקה הזו לוותה צעקה של תדהמה ומיד אחריה השתרר שקט מקפיא באולם. רצתי בחזרה לבמה וראיתי את חבריי ללהקה עומדים בקצה הבמה ומנסים לראות מה קורה שם למטה בחושך. פרנק שכב ללא הכרה. זרועותיו ורגלייו נראו מעוותים במצב שבן אנוש לא יכול להגיע אליהם כך בהכרה. לא הייתה שום סיבה לחשוב כי פרנק עדיין חי".


בשל מבנה המקום, לא התאפשר להם להציץ למטה מהבמה הגבוהה בשביל לבדוק את מצבו. הם הובהלו מיד אל מאחורי הקלעים.


בינתיים זאפה שכב בפיר התזמורת כשהוא סובל מפגיעת ראש קשה, שברים בגב, ברגל, ביד ובצוואר והגרוגרת שלו צנחה.


קאיילאן: "טרבור האוואל ניסה לברוח אבל הקהל חסם אותו והביא אותו אלינו. הרב כהן, המנהל של פרנק, ניגש אליו והיכה אותו בכל המרץ. לאחר מכן נלקחנו לבית המלון מבלי לדעת מה קורה. שם חשתי מתוסכל ובודד והייתי זקוק לעזרה. מיקי פין מטי רקס הגיע וגם דייויד ביירון מאוריה היפ. הרבה סמים נצרכו על ידנו באותם רגעים והבנתי שמרגע זה אני מובטל. גם למחרת לא הסבירו לנו את מצבו של פרנק, עד שהורשה לנו לבקרו בבית החולים. נכנסנו לחדרו וראינו אותו במצב שביר ביותר. עיניו היו נפוחות מכל התרופות שהלעיטו אותו בהן. אבל ברגע שראה אותי ואת מארק וולמאן (זמר הלהקה השני - נ.ר), הוא הרים את ידו והחל לנצח עלינו כדי שנשיר את שיר הפתיחה של המופע. אז הבנו שפרנק יהיה בסדר. אבל אני הייתי רחוק מלהיות בסדר".


כשזאפה יתאושש מהתקרית הזו, לאחר תקופה ארוכה של שיקום, הוא לא יחזור לעבוד עם קאיילאן.


ב-10 בדצמבר בשנת 1999 מת בשנתו הבסיסט הקנדי האגדי של להקת THE BAND, ריק דאנקו, בן ה-55. קולו מלא הרגש הוא בשבילי אחד משיאי הרוק.



הוא נולד באונטריו ועזב את התיכון בגיל 14 כדי להמשיך בקריירה ברוקנ'רול. הפריצה שלו הגיעה כאשר הוא נשכר שלוש שנים מאוחר יותר על ידי רוני הוקינס, חלוץ רוקבילי עם מופע במה פראי, כדי להחליף את הבסיסט בלהקת הליווי שלו, THE HAWKS.


שם פגש דאנקו את המתופף ליבון הלם יחד עם שלושה מוזיקאים קנדיים, האורגניסט גארת' הדסון, הגיטריסט רובי רוברטסון והפסנתרן ריצ'רד מנואל.


רוברטסון: "היה משהו נוסף בקולו, מעבר לשירה. משהו שנשמע כמו בכי. כשקולו בקע אז מהרמקולים, לא יכולנו שלא להפנות את מבטנו לכיוון הבמה. היה משהו בקולו שנשמע כקולו של איש בודד. זה היה קול מהפנט".


הם עזבו את הוקינס בשנת 1963 כדי לפעול בעצמם ותחת שמות שונים. לאחר שניגנו בהקלטות עבור גיטריסט הבלוז והזמר ג'ון האמונד ג'וניור, החברים הוצגו בפני בוב דילן על ידי האמונד, שאביו היה זה שהחתים אותו בחוזה ההקלטות הראשון שלו.


בשנים 1965-1966 יצאו הם לסיבוב הופעות עם דילן בזמן שהוא עשה את המעבר שלו מפולק אקוסטי למוזיקה חשמלית, כשהוא מתמודד עם קריאות בוז וקריאות הסתייגות של אוהבי מוזיקת פולק אקוסטית.

לאחר שדילן נפצע בתאונת אופנוע, הם בילו שבעה חודשים ביצירת מוזיקה איתו בבית בשם "ביג פינק", אותו שכרו דנקו ושני חברי להקה נוספים, ליד וודסטוק. בשנת 1968 הם פרצו, לראשונה כלהקת THE BAND, וחוללו מהפכה עם תקליט הבכורה שלהם, MUSIC FROM BIG PINK. משם הפכה הלהקה לשם דבר בקרב מוזיקאים רבים והציבור הרחב.


ג'ון סיימון, שהקליט את שלושת אלבומיה הראשונים של הבאנד, סיפר: "ריק היה נגן בס מיוחד שלא רצה לנגן את התפקידים הברורים של הבלוז. הוא תמיד צץ עם משהו מיוחד ומלודי משלו. לריק ניתנה המתנה הגדולה ביותר, שהיא קולו. הקול הזה תמיד ניצב באמצע ההרמוניה של הבאנד. ריצ'ארד מנואל ופקד על הקולות הגבוהים וליבון הלם שר בתדרים הנמוכים. ריק דאנקו הדביק את שני אלו עם התדרים שבאמצע".


דאנקו לא ידע לקרוא תווים אך בנעוריו כבר ידע לנגן היטב בגיטרה, מנדולינה וכינור. הנחישות שלו הייתה גבוהה. ג'ון סיימון הוסיף: "הוא היה תמיד הראשון שהגיע לחזרות המוזיקליות ולהקלטות האולפניות. הוא היה פרפקציוניסט בנוגע לשירתו ולא עזב אותי עד שהטייק שלו היה מושלם".


אבל חייו היו רחוקים משלמות. בשנת 1989 הוא איבד את בנו בן ה-18, איליי, מנישואיו הראשונים. בשנת 1996 הוא נעצר ביפן לאחר שנשלחה לשם מעטפה עם שמו ובה הרואין. הוא נמצא אשם ונידון לשנתיים וחצי של מאסר על תנאי. עם כל הצרות' הוא ניסה לשמור על רוח חיובית ויש שטענו כי את הופעותיו הטובות ביותר הוא עשה בשנות התשעים, במועדונים הקטנים ביותר. אך קולו, שהרטיט כל כך הרבה אוהבי מוזיקת רוק - נדם ללא שוב.


לכן, שימו לכם תקליט של THE BAND. אל תתנו למתנת האל המוזיקלית הזו לעבור לצידכם. תהיו חלק מהעניין. לא הייתה ולא תהיה עוד להקה מיוחדת שכזו עם בסיסט / זמר שכזה.


ב-10 בדצמבר בשנת 1976 יצא אלבום ההופעה המשולש של פול מקרטני ולהקת 'כנפיים'. לאלבום קוראים WINGS OVER AMERICA והוא תיעד את מסע ההופעות המוצלח ביותר של מקרטני בסבנטיז.



להקת 'כנפיים' הגיעה אז לשיא הפופולריות שלה ומכאן החלה לרדת ממנה עד לפירוק ב-1980 (בעקבות המעצר של פול ביפן עקב אחזקת סמים במזוודתו).


במאי 1976 יצא פול מקרטני, עם להקתו (או נגני הליווי שלו, תלוי איך שמסתכלים על זה) למסע הופעות מצליח מאד בארה"ב. זה היה אולי מסע ההופעות המוצלח ביותר של פול בכל עשור הסבנטיז. הסיבוב היה אמור להתחיל כבר באפריל, אך הגיטריסט ג'ימי מקולוק שבר את אצבעו וגרם לדחייה.


פול מקרטני היה אסטרטג לא קטן והוא תכנן את כל מהלכיו כהלכה לקראת יציאה לסיבוב ההופעות הזה. הוא הופיע לפני כן באנגליה, באוסטרליה, באירופה והנה עכשיו הוא מוכן למשימה החשובה מכל - אמריקה!

פול סיפר על הטקטיקה שלו לעיתון המוזיקה SOUNDS, באותה שנה: "זה היה יכול להיות צעד טיפשי ביותר, לעשות את המסע הזה בכיוון ההפוך. אני אוהב לעשות את הדברים צעד אחר צעד. מאולמות קטנים לגדולים". מקרטני זכר את בעיות הסאונד הקשות שהביטלס סבלו מהן, בעת ביקורם בארה"ב, כשים הצרחות הטביע כל תו אפשרי. לכן הוא דאג הפעם להביא לסיבוב ההופעות את מערכת ההגברה הטובה ביותר.

הפרפקציוניזם שלו הביא אותו להגיע לכל מקום הופעה שעות לפני קיומה, כדי לבצע בדיקת סאונד מקיפה. הדבר השתלם לו מאד, כי מבקרי העיתונים בעיקר שיבחו את ההופעות.


עם זאת, מקרטני לא חש בטוח במאה אחוז, כפי שסיפר להאנטר דייויס, שבשנת 1968 כתב ספר רשמי על הביטלס ובשנת 1976 עבד בעיתון SUNDAY TIMES הבריטי: "נראה לי שאוהבים אותנו עכשיו באנגליה. אני יודע שבארה"ב יהיה מצב בו העיתונאים יתפסו את שלוש השורות הראשונות, עם עטים בידיהם כדי לרשום כל ניואנס. זה ממש לא משנה מה שהם יגידו. אני כבר לא חרד ללהקת כנפיים כמו בעבר. אם זה יתפרק - אז לעזאזל עם זה. זה פשוט יהיה מזל רע. ברור שאהיה מבואס מזה, אך אנחנו נשרוד. אני אישית מרגיש מאד בטוח עם הלהקה עכשיו".


לינדה מקרטני הוסיפה: "מה שמדאיג אותי באמריקה זה שנצטרך להתחיל את הכל מהתחלה. ברור שאנשים יקטלו אותי ואני אשנא את זה. אני אשמח לקחת את כל המבקרים נגדי, להושיב אותם על הבמה במקומי ולראות אותם עושים את זה טוב יותר. מה שבטוח, אני לא רוצה לבזבז את כל חיי בסיבובי הופעות".


מה שבטוח, החששות לאותו סיבוב התגלו כחששות שווא. המופע הראשון נערך ב-3 במאי 1976, בפורט וורת' שבטקסס ונחל הצלחה גדולה. פול מקרטני הפך לכוכב רוק מהשורה הראשונה ועקף ללא מאמץ את שלושת חבריו לשעבר מהביטלס, שנראו לפתע אנכריסטיים לעומתו; ג'ון לנון כבר פרש מהמוזיקה, רינגו סטאר התמכר לאלכוהול והוציא אלבומים מביכים וג'ורג' האריסון איבד את דרכו.


המוצר WINGS OVER AMERICA הגיע כמארז משולש עם עיצוב עטיפה מרהיב, כיאה לתקופה ההיא של הסבנטיז. כמעט כל אחד מ-34 המופעים של סיבוב ההופעות הזה הוקלט. לאחר מכן הקשיב מקרטני לכל הקלטה ובחר את הגרסאות הטובות ביותר לטעמו.


הביקורות היו רובן טובות. היו שטענו כי זה אלבום ארוך מדי, אך זה היה בתקופה בה אמנים גדולים דאגו להוציא אלבומי הופעה גרנדיוזיים. הציבור הרחב לא התבלבל וקנה את זה בכמויות אדירות.


עטיפת האלבום הייתה לא פחות מרהיבה מהמוזיקה שבתוכו. רשות הדיבור ניתנת ליוצר העטיפה, אוברי פאוואל: 'הרעיון של העטיפה הזו היה להציג את פול ולהקתו כשהם מגיעים לאמריקה. פתיחת דלת המטוס נראית כהזזת וילון שניצב לפני הבמה המוארת. כדי לקבל את התוצאה הטובה, צילמתי חלקי מטוס מקרוב וגם תגובות של אור כשהוא משתקף על מתכת. ריצ'ארד מאנינג לקח את הצילומים שלי ויצר מהם ציור".


התקליט הזה הפך לאלבום ההופעה המשולש הראשון שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי ושנת 1976 הייתה ללא ספק השנה של פול מקרטני ולהקת כנפיים.


ב-10 בדצמבר בשנת 1967 נספה זמר הנשמה, אוטיס רדינג, בתאונת מטוס. מה בדיוק קרה שם? בואו לקרוא.



אוטיס רדינג שר כבר בילדותו במייקון, ג'ורג'יה, ומי ששמע אותו כשהיה בן חמש, ידע שאלוהים העניק לו מתנת קול נדירה. בהמשך הוא נשר מלימודיו כדי לעזור למשפחתו שקרסה כלכלית והרוויח כסף כששר לצד הזמר / פסנתרן המצליח, ריצ'רד הקטן. רדינג סלל את דרכו וכשהגיע לראשונה להקליט באולפני STAX, המם בשירתו את הנוכחים ובמהרה הפך שם לבן בית. בשנת 1965 צעדה הקריירה שלו צעד נוסף קדימה כשנחל הצלחה עם שירו המקורי RESPECT (שבהמשך תעניק לו ארית'ה פרנקלין ביצוע בלתי נשכח). רדינג המשיך להקליט שירים מקוריים כמו גם גרסאות לאחרים, כשביצועו את השיר SATISFACTION זכה למחמאה גדולה מאוד מפי מיק ג'אגר, שתיאר זאת כביצוע הטוב ביותר משיריו בקול אמן אחר.


רדינג היה אז בשיאו. הוא צבר קהל חדש, גם בזכות הופעתו הבלתי נשכחת בפסטיבל מונטריי (ביוני 1967) ואחרי שנים בהן הופיע רק מול קהל שחור, חש כי הוא מקבל חום ואהבה גם מהקהל הלבן. אז החליט ליצור שיר פופ שיתאים למעמד זה. באוגוסט 1967 הוא חזר מחופשה לביתו שבמייקון והתקשר למנהלו, פיל וולדן כדי לבשר לו שסופסוף כתב לחן ל"להיט המיליונים" שהם דיברו עליו.


ב-7 בדצמבר 1967 ניגש רדינג לאולפן שהכיר כבר כה טוב כשבאמתחתו שיר המיליונים. בחדר הבקרה הוא שר את המלודיה למפיק הבית והגיטריסט, סטיב קרופר, שהציע לו לכתוב מילים על נסיונו האישי. אז צצו משפטים כמו "עזבתי את ביתי בג'ורג'יה / ונסעתי לכיוון המפרץ של סן פרנסיסקו / אין לי בשביל מה לחיות /  כנראה שום דבר לא יקרה בדרכי". מספיק מילים נכתבו להקלטה וביחד עם רדינג ניגנו קרופר ושאר חברי להקת הבית, בוקר טי והאם ג'יז. רדינג שר את הבתים והמעברים, כשהוא גם שורק במקום בו טרם הספיק לכתוב מילים, בידיעה שהמשימה תושלם בהמשך. כלי הנשיפה נוספו להקלטה ביום שלמחרת ורדינג, שהתכונן לקראת סיבוב הופעות, קפץ לבקר וצפה בתהליך ההקלטה. טכנאי ההקלטה, רון קאפון: "בידו היו המבורגר ומיץ תפוזים. הוא אמר לכולם להתראות ויצא עם הבטחה שיחזור".


למחרת יצאו חברי בוקר טי והאם ג'יז בטיסה מממפיס להופעה. בינתיים הורע מזג האוויר, הפך סוער וטיסתם חזרה בוטלה. אותה סערה כיסתה בערפל גם את קליבלנד, שם הופיע רדינג עם להקת הבאר קיז בצילומי תכנית הטלוויזיה UPBEAT. הוא ידע שאסור לו לפספס את הופעת הלילה שנקבעה באותו יום בויסקונסין והתעקש לטוס לשם במטוס הפרטי אותו שכר חודשיים לפני כן. הוא התיישב לצידו של הטייס וחברי להקתו התיישבו מאחור. המטוס המריא ליעד הבא. התאריך היה ה-10 בדצמבר 1967 והשעון הצביע על 15:28 כשהטרגדיה היכתה במלוא הכוח. המטוס נכנס לסיחרור וצלל להתרסק במימי אגם מונומה הקפוא. גוף המטוס נשבר עם פגיעתו באגם.


ברנרד ריז, שהתגורר שם, היה באותה עת בחוץ ואמר אחר כך לשוטרים: "שמעתי מטוס דו מנועי מעל הערפל והבחנתי ש חסר כוח במנועים. המטוס יצא אז מענן והתקרב למים. הוא פגע במים ושמעתי רעש חזק כמו פיצוץ. לא הייתה אש והמטוס נח על פני האגם במשך שלוש עד חמש דקות ואז שקע".


בניו יורק טיימס פורסם: "אוטיס רדינג ושישה נוספים נעדרים באגם ויסקונסין. חשש כבד מאוד לחייהם. שתי גופות נתגלו ליד שברי המטוס. הן זוהו כטייס ריצ'רד פרייזר בן ה-26 והגיטריסט ג'ימי קינג בן ה-18. הניצול היחיד בינתיים הוא בן קולי שהובהל לבית החולים במצב יציב, כשהוא סובל מחשיפה לקור ומהלם. שאר הנוסעים שרשומים בטיסה הזו כנראה טבעו". קולי קפא מקור במים עד שהגיעה סירה משטרתית ומשתה אותו. כששאל האם יש ניצולים נוספים – התשובה שקיבל הממה אותו. קולי: "המחשבה שלי התערפלה באותן שניות בהן צנחנו לקראת התרסקות. הרגע הבא שזכור לי הוא שאני צף במי האגם הקפואים. ראשי מדמם ומסביב גושי קרח. לא ידעתי לשחות ואחזתי בכסא של המטוס שנעקר. הקלידן שלנו, רוני קאלדוול, זעק במים לעזרה. צעקתי לו שיחזיק מעמד ושאני מתקרב אליו. בינתיים שמעתי מרחוק גם את קולו של קארל קנינגהאם שזעק לעזרה. לפתע לא שמעתי אף אחד. הם טבעו וחששתי שאני הבא בתור".


קיפאון מי האגם הקשה על החיפושים ולאחר שלוש שעות הוחלט להפסיק בגלל רדת החשיכה. למחרת חודשו המאמצים ושתי גופות נוספות נתגלו; של אוטיס רדינג ושל דייל המטוס, מאת'יו קלי בן ה-17. למחרת מצאו צוללנים גם את גופתו של המתופף קארל קניגהאם בן ה-18. בטרגדיה נספו גם הסקסופוניסט פיילון ג'ונס והאורגניסט רוני קאלדוול בני ה-19.


העיר ממפיס נשטפה בדמעות ולאחר טקסי ההלוויות חזר קרופר השבור לאולפן וסיים לערוך את השיר שעבד עליו עם רדינג. זו הייתה משימה קשה מנשוא עבורו, לשמוע את קול חברו המנוח שבקע מסליל ההקלטה. רדינג צדק; השיר DOCK OF THE BAY, אכן יהיה להיט המיליונים יתמקם במקום הראשון במצעד האמריקאי ומשם יעבור לשכון במחלקת הקלאסיקה של עולם המוסיקה.



ב-10 בדצמבר בשנת 1976 הייתה הופעה מחשמלת מדי עבור גיטריסט להקת קיס, אייס פרלי.



ארבעת חברי הלהקה המאופרים הופיעו בפלורידה כשלפתע אחז פרלי במוט מתכת שהיה חלק מהתפאורה. חיווט החשמל לא היה במיטבו ואחיזתו של פרלי במוט חישמלה אותו. בדיוק ביצעה הלהקה את השיר האנרגטי שלה, DETROIT ROCK CITY. חייו של פרלי עברו לנגד עיניו באותו רגע. הוא הצליח לשחרר אחיזה אך התעלף ונלקח אל מאחורי המגברים. לאחר עשר דקות הפסקה המשיך פרלי את ההופעה כשאין תחושה בידיו. עם חוויה זו הוא כתב את השיר SHOCK ME, שנכלל באלבומה הבא של קיס, LOVE GUN.


10 בדצמבר בשנת 1980 והעולם עדיין סוער מאד על מותו של ג'ון לנון.



ביום זה המשיכו העיתונים השונים, ברחבי העולם, להציף כתבות על הטרגדיה, בין השאר כי תזמון הרצח לא איפשר למערכות התקשורת להיערך בזמן עם פרטים להדפסה ביום הקודם.


כששון לנון התעורר בשעה שבע בבוקר (לפי זמן ניו יורק), יוקו סיפרה לו בעדינות את מה שקרה. הוא התלבש והשניים ירדו לנקודה בה אירע הירי. שון שאל מדוע זה קרה וליוקו לא הייתה תשובה. לאחר מכן היא מיהרה לנסח הצהרה נוספת לתקשורת: "סיפרתי לשון את מה שקרה. הראיתי לו את תמונת אביו בשער של עיתון והסברתי את המצב. הראיתי לו היכן אביו נורה. שון השיב לי שהוא יבדוק אם האיש שירה היה מבולבל או שבאמת התכוון להרוג את ג'ון. השבתי לו שזה משהו שבית המשפט צריך להחליט. שון בכה ואמר שאביו הוא עכשיו חלק מאלוהים. אין לי מה להוסיף לדבריו של שון. זמן הדממה לזכרו נקבע ל-14 בדצמבר, בשעה שתיים בצהריים, למשך שתי דקות".


בהמשך היום דאגה יוקו לסידורי שריפת הגופה של ג'ון, בשעה שתיים בצהריים. תמונות של גופת ג'ון לנון ששכבה שם צולמו בהיחבא ללא ידיעת יוקו ונמכרו לעיתון NATIONAL ENQUIRER. בשעה תשע בערב (שעון ניו יורק) נמסר האפר ליוקו.



ב-10 בדצמבר בשנת 2021 מת המאנקי השלישי והוא מייק נסמית'. בן 78 במותו מאי ספיקת הלב.



נסמית' זינק לתהילה, בשנת 1966, כחבר המהורהר בלהקת הפופ האמריקנית המהונדסת, המאנקיז. משם הוא המשיך לקריירה מגוונת שכללה את יצירת אחד מהקליפים המוקדמים של עידן הרוק וזכייה בפרס הגראמי הראשון לווידאו.


הוא היה זמר וכותב שירים מתוסכל בן 23 כשראה פרסומת במגזין VARIETY ובה בקשה ללהק "ארבעה בחורים מטורפים עבור תפקידי משחק בסדרת טלוויזיה חדשה". היו אלו שני מפיקי טלוויזיה שאפתנים, בוב רפלסון וברט שניידר, שבהשראת סרטי הביטלס קיוו ליצור סדרת טלוויזיה על התעלולים המטורפים של להקת רוק שאינה אמיתית (למרות שלהקת LOVIN SPOONFUL נשקלה לזמן קצר כמתאימה לזה), אלא עם שחקנים בעלי רקע מוזיקלי שיכולים ליצור אשליה שהם להקה.


ארבעת החברים נבחרו בהתאם לאופיים וצורתם. דייווי ג'ונס הבריטי נבחר לגלם את הדמות החמודה, מיקי דולנז היה הבדחן הפרוע, פיטר טורק היה החביב ונסמית' היה המופנם והשקט בחבורה.


התכנית שודרה לראשונה בספטמבר 1966, ולמרות שנמשכה שתי עונות בלבד, המאנקיז הפכו לנקודת התייחסות תרבותית, בעיקר הודות לאלבומים הנמכרים ביותר שלהם (שהציגו הרבה מוזיקאי אולפן וזמרי גיבוי). לנסמית', שכתב והפיק כמה משירי המאנקיז, היה מוניטין של המוזיקאי האמיתי היחיד בחבורה, אבל בספר האוטוביוגרפי שלו, שיצא בשנת 2017, הוא חלק על כך. "זה תמיד ייראה לי אירוני שאני זה שקיבל קרדיט על היותי 'המוזיקאי היחיד' במאנקיז. שום דבר לא היה רחוק יותר מהאמת".


אבל הוא היה מוזיקאי טוב מספיק כדי לנהל קריירת סולו צנועה לאחר שהטירוף סביב המאנקיז דעך, בסוף שנות ה-60.


במרץ 1968 עזבו נסמית' וטורק את הלהקה ונסמית' הקים להקה משלו, FIRST NATIONAL BAND, והוציא אלבום בתחילת 1970 ובו להיט מינורי בשם JOANNE.


שני אלבומים נוספים של הלהקה יצא והציגו צליל קאנטרי-רוק שהקדים מעט את זמנו, אך הלהקה התפרקה בשנת 1972 ולהקות כמו איגלס דחפו סאונד דומה לעבר המיינסטרים, כשנסמית' הרגיש שהוא פספס את הרכבת. "לא הבנתי מה קרה. לאיגלס יש עכשיו את האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים ושלי יושב בארון של חברת תקליטים ללא תזוזה? זה היה מאד מתסכל".


בשנת 1977 הוא הקליט שיר בשם RIO עבור חברת התקליטים הידועה ISLAND, שביקשה ממנו לעשות עבורה סרט תדמית עליו. "הם רצו שאעמוד מול מיקרופון ואשיר, אבל אני בחרתי משהו אחר. כתבתי סדרה של סצנות קולנועיות; אני על סוס בחליפת אור, אני בטוקסידו מול מיקרופון משנות ה-20, אני בלבוש פאלם ביץ' רוקד עם אישה בשמלה אדומה, נשים עם פירות על ראשן עפות איתי באוויר. כאשר ערכנו את התמונות האלה, התחיל לצוץ דבר יוצא דופן: הדקדוק של הסרט, שבו תמונות הניעו את הנרטיב, עבר למקום שבו השיר הניע את הנרטיב, וזה לא שינה שהתמונות היו בלתי רציפות. זה היה היפר-אמיתי. אפילו אנשים שלא הבינו קולנוע, כולל אני, יכלו לראות שמדובר בשינוי מושגי עמוק".


כך וכמעט במקרה, הוא עשה את אחד מקליפי המוזיקה הראשונים כשהמושג הזה טרם הובן. זה זכה לשידור ממוצע באירופה ונסמית' הופתע מהעובדה שלא היה מקום בארה"ב להראות יצירות כאלה.


ב-1979 הוא והבמאי וויליאם דייר פיתחו תכנית טלוויזיה בשם "פופקליפס", עבור ערוץ לילדים בשם ניקולודיאון, שרצה להוסיף בני נוער לקהל הצופים שלו. תכנית זו הראתה רק סרטוני מוזיקה, שהוצגו על ידי מנחה-שדרן. לעתים קרובות אומרים שהתוכנית היוותה השראה ליצירת MTV ב-1981, אם כי הדיווחים של האנשים השונים שטוענים שיש להם תפקיד בהופעתה של MTV שונים מאוד. נסמית' טען שאיש לא חשב על הקונספט הזה לפניו.


כמה מיזמים מוזיקליים אחרים באו בעקבותיו, אבל נסמית' התעניין יותר ויותר בוידיאו ואף זכה בשנת 1982 בגראמי. הוא המשיך להפיק תכניות פופ לטלוויזיה והמשיך להיות מאנקי באיחודי הלהקה כשזה התאים לו.

הקריירה המגוונת של נסמית' כללה גם מאבק משפטי עם PBS. בתחילת עידן הווידאו, החברה שלו, PACIFIC ARTS, קנתה את זכויות הווידאו הביתי לכמה מהתכניות הפופולריות ביותר של PBS, אבל החברה ההיא תבעה אותו בגין תמלוגים, עד שבשנת 1999 פסק חבר מושבעים פדרלי בלוס אנג'לס לטובתו והעניק לו 47 מיליון דולר. "זה כמו לתפוס את סבתא שלך גונבת את מערכת הסטריאו שלך", הוא אמר לאחר מתן פסק הדין. "אתה שמח לקבל את מערכת הסטריאו שלך בחזרה, אבל אתה עצוב לגלות שסבתא היא גנבת".


ביוני 2018 הוא נאלץ לבטל את ארבעת ההופעות האחרונות של המאנקיז כשקוצר נשימה מנע ממנו להופיע. הוא אמר אז שעבר ניתוח מעקפים מרובע לאחר מכן. "השתמשתי במילים 'התקף לב' במשך זמן מה, אבל עכשיו אומרים לי שלא היה לי אחד. זה היה אי ספיקת לב".


גם זה קרה ב-10 בדצמבר:



- בשנת 1959 זוכו ארבעת הגברים-זמרים מלהקת הפלטרס המתקתקה מאשמת סיוע לזנות. אך למרות הזיכוי, הנזק הגדול לפלטרס נעשה והקריירה נפגעה מאד.


- בשנת 1968 החלו הצילומים לספיישל הטלוויזיה של הרולינג סטונס שנקרא ROCK AND ROLL CIRCUS. במאי הסרט היה מייקל לינדסי הוג, בין האורחים הופיעו להקת המי, ג'ת'רו טול (עם הגיטריסט טוני איומי לפני שהפך למאסטרו של בלאק סאבאת), מריאן פייתפול, אריק קלפטון, טאג' מאהאל ושלל של ליצנים ואקרובטים. ג'ון לנון הצטלם לתכנית רק ביום שלמחרת.


- בשנת 1966 הופיע ג'ון מאייאל במועדון RAM JAM CLUB שבדרום לונדון. לערב הזה התווספה הופעה לא מתוכננת וללא שיווק של גיטריסט לא מוכר בשם ג'ימי הנדריקס. נואל רדינג, בסיסט ההרכב של הנדריקס, כתב ביומן האישי שלו שבהופעה הזו הקהל היה המום מהם ולא ידע כיצד לעכל את התופעה החדשה הזו.


- בשנת 1971 הציג ג'ון לנון לקהל שיר חדש שכתב ושמו 'ג'ון סינקלייר'. זה היה כשבא להפגנה שקראה לשחרורו של נושא השיר, שנכלא לעשר שנים בעוון אחזקת שני צינגעלעך ירקרקים. סינקלייר שוחרר יומיים לאחר מכן.


- בשנת 1946 נולד בסיסט להקת THE MOVE, כריס 'אייס' קפורד. באמצע שנת 1968 פרש קפורד מהלהקה והיה בטוח שהוא הולך לשחק אותה בגדול כאמן סולן. היה לו אז שיער בלונדיני שופע ותווי פנים מושכים שהביאו אז לכינויו בשם ACE THE FACE. אך ההקלטות שעשה כסולן היו בינוניות באיכותן והוא נעלם מהסצנה המוזיקלית.


- בשנת 1967 חתם סטיב מילר חוזה הקלטות לחברת התקליטים CAPITOL, תמורת 750,000 דולרים. עם ההחתמה הוא שינה את שם להקתו מ'סטיב מילר בלוז בנד' ל'סטיב מילר בנד'.


- בשנת 2015 נמכרה מכונית הפורשה של ג'ניס ג'ופלין, שצבועה בצבעים פסיכדליים, במחיר 1.76 מיליון דולר.


- בשנת 1972 נפצעה במנהטן הזמרת רוברטה פלאק, כשנסעה באוטו עם חברי להקתה והבסיסט, שאחז בהגה הסיטרואן, איבד בו שליטה.


ב-10 בדצמבר בשנת 1966 פורסם במלודי מייקר על עיכוב בצאת התקליטון החדש של להקת המי:



"הסינגל החדש של המי, HAPPY JACK, היה אמור לצאת כבר ב-2 בדצמבר אבל בגלל תקלה בפס היצור במפעלים של חברת פולידור, רק קומץ תקליטונים נשלח לחנויות. דובר מטעם הלהקה סיפר שהמשלוח הזה כבר נמכר כולו. מטעם המפעל נמסר שהתקלה תוקנה ובקרוב כולם ייהנו מהתקליטון החדש".


ב-10 בדצמבר בשנת 1970 יצא האלבום השלישי של להקת קינג קרימזון - LIZARD. זה האלבום האהוב עליי מכל תקליטי הלהקה.



לקראת האלבום השלישי של להקת קינג קרימזון החליטו רוברט פריפ ופיט סינפילד להקים להקה רשמית וחדשה שתמשיך את המותג הזה. זאת כי באלבום הקודם, IN THE WAKE OF POSEIDON, ניגנו רק חברים שחלקם כבר פרשו וחזרו להקלטה כנגני סשנים או נגנים שמלכתחילה גוייסו כנגני סשנים. מה שבטוח, להקה אמיתית לא הייתה באלבום השני. הראשון להצטרף היה המתופף אנדי מקולוק. קית אמרסון המליץ על מקולוק לפריפ בזכות העובדה שהמתופף שכר אז חדר בדירתו של אמרסון.


מקולוק גם ניגן בעבר בלהקת THE SHY LIMBS, שניגן בה גם גרג לייק, שבשנת 1970 כבר היה חבר בלהקת אמרסון, לייק ופאלמר ביחד עם אמרסון. חבר נוסף שצורף היה הזמר / באסיסט גורדון האסקל. הבסיסט הזה, שבשנות השישים היה חבר בלהקת FLEUR DS LYS אף כמעט הפך לבסיסט הקבוע של ג'ימי הנדריקס מתחילת דרכו. האסקל שר באלבום הקודם של קרימזון את השיר CADENCE AND CASCADE. כשקיבל את הטלפון מפריפ להצטרף ללהקה, עמדה בפניו דילמה: באותו הזמן הוא קיבל גם הצעה להצטרף ללהקת הפופ הסכרינית "מישורים לבנים". האסקל, שרצה מאד להרוויח כסף, החליט לסרב להצעתו של פריפ. אך פריפ הנחוש נכנס למכוניתו ונסע עד לביתו של האסקל בשביל לשכנע אותו שהוא האיש שמתאים ללהקה. לבסוף האסקל השתכנע כי הבין שקריירה גדולה לא תצמח לו מ"מישורים לבנים". מה גם שאלבום הסולו שלו, SAILING MY BOAT, שיצא בשנת 1969 נכשל לגמרי במכירות.


מקולוק והאסקל נכנסו לתהליך חזרות אינטנסיבי במרתף בלונדון. הם עבדו מבחינה ריתמית על כמה לחנים של פריפ אך זה היה ממש לא קל. החוק שפריפ ציווה עליהם היה האיסור ליצור גרוב כלשהו. האיסור היה חד משמעי, ואוי ואבוי אם מישהו משניהם יתחיל ליצור גרוב סולידי. אם פריפ היה שומע גרוב כלשהו בחזרות, הוא היה מביע את דעתו בזעם רב כלפי שני החברים החדשים, שנאלצו לשבור את המקצב לפי רצונו.


מקולוק היה מאד מתוסכל ומבולבל מהחזרות האלו. כל ערב הוא חזר לדירתו ושפך את תיסכולו לשותפו בדירה הקטנה, המתופף איאן וואלאס, שגם היה דייר בבית של אמרסון. וואלאס הוא לבסוף המתופף שהחליף את מקולוק באלבום הרביעי של קרימזון שנקרא ISLANDS.


לאחר כמה שבועות של חזרות קשות הצטרף אליהם החלילן מל קולינס, שכבר ניגן באלבום הקודם של קרימזון. אך הפעם הוא קיבל הצעה מפריפ להצטרף כחבר קבוע. וכך נכנסו חמשת החברים (פריפ, האסקל, סינפילד, מקולוק וקולינס) לאולפן ההקלטות WESSEX בשביל להתחיל את ההקלטות. היום הראשון הוקדש כולו למציאת סאונד לתופים. האסקל היה מתוסכל מהתהליך וטען בזעם שזה פשוט ביזבוז של זמן. הוא הטיח את האשמה על פריפ וסינפילד בטענה שהם פשוט לא מקצועיים באולפן. תיסכול נוסף הגיע להאסקל מהסיבה שפריפ אמר ללהקה במפורש כי מעכשיו יוקלטו לאלבום רק לחנים שלו. הוא הדגיש שבלהקה הזו לא יהיה מקום ליצירות של שאר החברים.


המריבות באולפן היו לא קלות. בתקרית אחת בה האסקל הביע חוסר רצון על הסאונד, ירה עליו פריפ ללא מיצמוץ: "ואיזה להיט בדיוק אתה כתבת בחייך, מר האסקל?". קולינס הופתע מאד לגלות שהאסקל ופריפ היו חברים טובים עוד מבית הספר. מה שהוא ראה מול עיניו באולפן היה בעיקר כעס ושינאה בין שניהם. האסקל גם הרגיש מירמור כלפי סינפילד. הוא טען שהמילים של סינפילד יומרניות מדיושהוא מנסה בכוח להרוס את קולו של האסקל תוך העברתו באפקטים של סינטיסייזר VCS3 שהיה בבעלותו אז (ונחשב לסינטיסייזר זול יחסית, עבור אלו שלא יכלו לממן רכישת סינטי מוג).


פריפ וסינפילד גייסו להקלטות שני נגני ג'אז צעירים: מארק צ'אריג בקורנית וניק אוונס בטרומבון. אוונס וצ'אריג הקליטו את תפקידיהם במשך שני ערבים. התהליך היה לא קל בכלל. שניהם התמקמו בתוך תא באמצע אולפן ההקלטות, כשהפלייבק מנוגן להם באוזניות. מה שהפך את התהליך לקשה הוא שהם אולצו לנגן בכל פעם רק כמה תיבות ולעצור כדי שפריפ יעבור על נגינתם בחדר הבקרה ויבדוק אם הטייק של כמה התיבות הנוספות שהוקלטו מתאים לו. שני הג'אזיסטים מצאו בתהליך הזה טירחה רבה שהייתה מנוגדת לגישתם הספונטנית בתור ג'אזיסטים. מל קולינס נכח בכל הסשנים אך את תרומתו הוא הקליט רק אחרי שכל האחרים סיימו.


בספטמבר אורגנה מסיבת עיתונאים באולפן ההקלטות על מנת להציג את ההרכב החדש של קרימזון. הלהקה ניצבה בכמה פוזות בזמן שהמצלמות תיקתקו את מה שאמור להיות ההרכב החדש. לאחר מכן הושמע כל האלבום לנוכחים, אך האסקל חש מבודד וכועס. הוא הרגיש רע עם עצמו כחבר בלהקה הזו וגם מבויש מהמוזיקה שנוצרה לאלבום LIZARD. העתיד נראה ורוד במחנה של קרימזון כשהאלבום LIZARD עמד לצאת. פריפ וסינפילד החלו להרגיש רוח מחודשת שנשבה במפרשיהם. אך האסקל היה כעוס וממורמר מאד כי עכשיו הוא נאלץ גם ללמוד את היצירות המוקדמות של הלהקה על מנת לצאת לסיבוב הופעות.


ואז קרה הפיצוץ הבלתי הפיך. ביום שני בתאריך ה-2 בנובמבר 1970, אחרי שלוש חזרות, דרש האסקל שהלהקה תשנה את הסולם של 21ST CENTURY SCHIZOID MAN בכדי להתאים את היצירה לקולו. פריפ לא הסכים ופרצה מריבה. אני יכול לשער שפריפ היה רגיל לנגן את היצירה המסובכת סדרך מאד מסוימת ולא התחשק לו לשנות את כל תפקיד הגיטרה שלו בשביל גחמה של זמר. האסקל עזב בכעס את האולפן תוך כדי הודעתו על פרישה. בזמן הליכתו לכיוון דלת היציאה, פנה אליו פריפ בקור רוח ואמר לו מול שאר הנוכחים ההמומים: DONT WORRY - YOU WILL GET YOUR ROYALTIES FROM THIS ONE (אל תדאג - תקבל את התמלוגים שלך מהאלבום הזה). זה היה סוג של משפט נוקב ומלגלג של פריפ כלפי האסקל שדאג כל הזמן בעיקר לכסף. גלגלי המנוע של קרימזון פסקו מלהסתובב באותו היום. למחרת כבר התנוססה כתבה בעיתון שהאסקל פרש מהלהקה. הזמר הפורש זעם על הפרסום וראה בו תעלול יחצנות של הלהקה על חשבון שמו.


המריבות האלו בין פריפ והאסקל היו יותר מדי בשביל המתופף מקולוק, שגם ככה לא היה מרוצה משהותו בלהקה, והוא החליט לפרוש גם כן.



ברשותכם, הנה סקירה קלה שלי על הקטעים:


1. CIRKUS-

זה אחד הקטעים שאני אישית מוצא בהם טירוף מהמם. מבחינתי זהו אחד משיאי הרוק המתקדם. הקירקס הזה פותח את האלבום LIZARD ומהווה את כל מה שקרימזון משקפת - מוזיקה מקורית ללא פשרות וחיקויים. המלוטרון האפל, התיפוף הלולייני, נגינת הבס המלודית עם המפרט, תפקידי הגיטרה המיוחדים של פריפ (הוא השתמש כאן בגיטרה של חברת MARTIN) וקולו החודר של האסקל. יש כאן דינמיקה מרשימה ביותר בין עוצמה חלשה לחזקה, בין אור לחושך, בין רגיעה לטירוף. פשוט מושלם!


2. INDOOR GAMES-

העיבוד של השיר עם פתיחתו מזכיר עדיין את אווירת הקרקס ההזוי של קרימזון. הסינטיסייזר VCS3 של סינפילד מככב כאן בתפקידים מלודיים שמזכירים סחרחרה בקרקס. בסוף השיר פורץ האסקל בצחוק מטורף בגלל שבסוף דף המילים שניצב מולו בהקלטת השיר היה כתוב HEY HO. הוא לא ידע כיצד לשיר את זה אז הוא פשוט צחק. הוא לא שיער לעצמו שהצחוק הספונטני הזה ייכנס לאלבום עצמו. מה שבטוח, הוא לא צחק כלל כשהוא גילה זאת (לפי דברים שאמר בראיון).


3. HAPPY FAMILY-

באופן טבעי, המילים HEY HO (שגם ג'ון לנון צעק באלבום הלבן של הביטלס לפני השיר WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS) מובילות באלבום הזה לשיר שהוא כולו על פרשת פירוק להקת הביטלס. יש כאן נגינת להקה באופן הכי מוזר ולא צפוי שיש. מקצבים לא ברורים, נגינת פסנתר חשמלי אוונט-גארדית של קית' טיפט והשירה של האסקל עוברת דרך אפקט סינטיסייזר. בהקשבה ראשונה זה נשמע כקקפוניה אחת גדולה. אך עם הקשבות חוזרות ונשנות פתאום קולטים מה גבוהה היא רמת הנגינה והיצירתיות של ההרכב הזה.


4. LADY OF THE DANCING WATER -

הבלדה שחותמת את צד א' עוזרת למאזין להירגע אחרי הטירוף שקדם לה. זהו אחד השירים המתוקים וקסומים יותר שיצאו אי פעם מידו של פריפ במסגרת קינג קרימזון.


5. LIZARD-

היצירה שתופסת את כל צד ב' של האלבום נפתחת בשיר PRINCE RUPERT AWAKES. הסולן כאן הוא ג'ון אנדרסון מלהקת YES. להקתו של אנדרסון עוד הייתה אנונימית למדי כשהאלבום LIZARDיצא. להקת YES הקליטה אז שני אלבומים שבקושי נמכרו. בחברת התקליטים שלה (ATLANTIC) כבר שקלו לגנוז את חוזה ההקלטות עמה. ההצלחה הגדולה של אנדרסון הגיעה רק זמן קצר לאחר צאת LIZARD, בזכות האלבום THE YES ALBUM שיצא בפברואר 1971. השיר המרשים והתיאטרלי הזה מכיל לחן קליט למדי, עם מפלי מלוטרון עשירים. זוהי דוגמה נהדרת לכך שגם המלודיה הכי מתקתקה אצל קרימזון, בראשותו של פריפ, הופכת אצלו לגן שעשועים של אפקטים ותפקידי נגינה לא צפויים. בסופו אף יש עיבוד שמזכיר פסקולים ישנים של סרטי הוליווד (כולל שימוש בטימפאני ותפקיד גרנדיוזי על פסנתר הכנף).


לאחר מכן מגיע קטע הבולרו. כל תפקידי כלי הנשיפה כאן נכתבו על ידי פריפ עצמו. רובין מילר הוא זה שמנגן כאן בתפקיד האבוב המקסים. מילר היה בזמן ההוא נגן האבוב הראשי בתזמורת הסימפונית של הבי בי סי. הקשר שלו לקרימזון היה שהוא היה נשוי אז לאחותה של אשתו של סינפילד. החלק הבא ביצירה נקרא THE BATTLE OF GLASS TEARS. הוא נפתח בנגינה המלודית אך האפלה של מילר על אבוב אלט. זה נשמע ממש כמו איזו מלודיה מפסקול של סרט מפחיד. האסקל מספק כאן שירה נמוכה ומצמררת עם קולו המלא. האווירה בקטע קרובה למקפיאת דם. ומיד לאחר מכן מגיע החלק שנקרא LAST SKIRMISH שהוא כולו בלגאן מאורגן לגמרי של מלוטרונים, גיטרות ונגינת בס-תופים מהודקת. הקטע הזה הוא לטעמי אחד משיאיו המרשימים של האלבום.


האסקל התקשה מאד לנגן את קטע הבאס שלו בחלק הזה במהלך ההקלטות, דבר שהוסיף לו לא מעט נרגנות. וכל הבלגאן מסתיים בבת אחת עם PRINCE RUPERT'S LAMENT, שנשמע כמו תמונה קפואה של שדה קרב לאחר המלחמה. אחרי כל הטירוף של היצירה מגיע הקטע הקרקסי שסוגר את האלבום. קוראים לו BIG TOPוהוא מעניק רגיעה קומית לאחר כל הרצינות שאפפה את צד ב'. רחבת הקירקס של קרימזון מתרחקת לעבר האופק עם ה- FADE OUT של הקטע. הקרקס הנודד של קרימזון החל ליסוע אל האופק, לכיוון של איים בודדים, עם האלבום ISLANDS.


עטיפת האלבום ליזארד אוירה על ידי ג'יני באריס ווייד (שהייתה אז בת 19).


ווייד הייתה סטודנטית לאמנות בלונדון וסיימה שם, בשנת 1969, עם התמחות בגרפיקה. זמן קצר לאחר מכן קיבלה את אחת ממשימותיה הראשונות כמעצבת - לצייר עטיפה ללהקת קינג קרימזון.


ווייד: "זו הייתה עבודה חלומית וגם שילמו לי עליה יפה. פיט סינפילד אמר לי להביא להם איזה רעיון שעולה ברוחי. אז צץ בראשי הרעיון לעצב ציורים עם כיתוב מימי הביניים. אהבתי אז מאד את הכיתוב מהתקופה ההיא כמו גם מיניאטורות פרסיות". סינפילד, בראיון שנערך עמו בשנת 2008, לקח את קרדיט רעיון תקופת הימי ביניים לעצמו.


ווייד חיפשה בזמנו עבודה ושמעה שסינפילד מחפש מעצב. היא הכירה אותו דרך חבר משותף והלכה לפגוש אותו בביתו. הוא העניק לה דפים עם מילות השירים ועם זה היא ניגשה למשימה. את המוזיקה היא שמעה רק בשלב הרבה יותר מאוחר.


את הציור היא עשתה עם צבעי גואש כשצד העטיפה, עם המילה CRIMSON בו, מתייחס לשירי הצד הראשון שבאלבום. ווייד: "ציירתי שם אמני קרקס, לפי השיר הראשון (CIRKUS) ויש שם את הביטלס, כי השיר HAPPY FAMILY מדבר על פירוק הלהקה. שתלתי בפנים גם בדיחה פרטית שלי, על להקת החלומות שלי. שמתי בה את ג'ימי הנדריקס, המתופף ג'ינג'ר בייקר ואת החבר שלי, דייב ווייד בחליל, כשהם מנגנים ביחד. מאד אהבתי אז את הנדריקס ואת CREAM. מעליהם, מנופף בידו מתוך מטוס, זה הוא רופרט הדב, שהיה דמות מצוירת לילדים ומאד פופולרית. למה שמתי את זה שם? כי התחשק לי".


דרך אגב: ווייד התבלבלה וציירה את הנדריקס כגיטריסט ימני. אבל העיקר הכוונה, נכון?


הביקורות בעיתונים גרסו כי 'התקליט הזה יכול בקלות להיחשב כיומרני ומנופח, אך האמת היא שהוא לא כזה. היומרנות נמצאת בתמליליו של פיט סינפילד, שאם אינכם אוהבים כתיבת שירה - תמצאו אותם חסרי משמעות. המגוון המוזיקלי פה גדול ודורש האזנה מרוכזת, אך נראה לי שכל אחד יכול למצוא כאן משהו שיגרום לו להנאה' (עיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו'). ביקורת אחרת טענה כי 'התחושה הפרנואידית שהפגינה הלהקה באלבומה הראשון נעלמה. המילים מחזירות מדי פעם לשם אך המוזיקה פחות נאיבית ובטוחה בהרבה יותר. רק שניים מחברי הלהקה המקורית נמצאים פה, כך שהקשר של הלהקה הנוכחית לזו שבעבר הוא מרוחק מאד. למוזיקה עצמה יש אלמנטים עדינים לצד מוזיקה אפלה ואלימה'. (עיתון 'רקורד מירור')

העיתון EVENING STANDART הבריטי פרסם, ב-12 בדצמבר 1970, את ביקורתו על תקליט זה: "התקליט רדוד באופן תהומי. זו המתנה המושלמת למישהו שאתם הכי שונאים בעולם אך מכריחים אתכם לקנות לו, מסיבה זו או אחרת, מתנה".


אז נכון שבא לכם להקשיב לזה עכשיו? ברור לכם שאמשיך להקשיב לו בלהט רב?



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים




































































©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page