כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-29 בדצמבר (29.12) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "ג'ת'רו טול תמיד הייתה להקה שיצאה כמו לד זפלין. עבדנו שישה, שבעה לילות בשבוע, כדי להרוויח כסף. לא יצאנו כמו הרולינג סטונס ושכרנו שתי קומות של מלון עם שומרי ראש ופמליה עצומה של אנשים שאכלו כל סנט של רווח. תמיד נתפסתי כדמות קצת אקסצנטרית על הבמה. אנשים חשבו שאני בן ארבעים כשהייתי בן עשרים. משנת 1971 ואילך, התחלתי לספר לכולם שסיבוב ההופעות הבא שלנו יהיה האחרון. בכולם, אני לא מתכוון לציבור או לעיתונות, אלא לחבר'ה בלהקה ובהנהלה. הייתי אומר, 'תראו, זה באמת זה, חבר"ה. אחרי הסיבוב הזה, זהו. אני לא יכול לעשות את זה יותר'. כמובן, שאחרי הסיבוב האחרון, היינו אומרים, 'בסדר, עוד סיבוב הופעות, עוד תקליט אחד'... התחלתי לראות שאני בעצם לא צריך להפסיק לנגן מוזיקה לגמרי. ראיתי שאני יכול להמשיך במוזיקה, אבל ברמה שתהיה כיף, שם לא הייתי צריך להיות איאן אנדרסון, כוכב הרוק. אני יכול להיות איאן אנדרסון, מגדל דגי סלמון, ולא צריך לדבר על מוזיקה כל הזמן, וזה היה מאוד מרגש... מחוץ למוזיקה, החיים שלי הם תערובת מוזרה של מדע אקדמי, ביולוגיה, חקלאות וכשרון יזמות. זה כל מה שגידול דגים מצריך. האנשים בתעשייה כבר לא אומרים, 'אה, הוא לא יכול להיות רציני. הוא רק איזה מוזיקאי פופ שהרוויח כמה דולרים ועכשיו הוא מנסה לאבד את זה מהר בלעשות משהו אחר'. אני מגדל דגים כבר שמונה שנים. אני לא מוצא את הרעיון של להיות מוזיקאי כמפריע, אלא רק כשאני צריך לומר לאנשים שעובדים עבורי, 'אתם לבד לכמה חודשים. אני יוצא לעשות תקליט נוסף" (איאן אנדרסון, מלהקת ג'ת'רו טול)
ב-29 בדצמבר בשנת 1969 יצא לאור תקליטה השני של להקת GRAND FUNK RAILROAD. עולם הרוק הקלאסי לא יכול בלי ההפגזה הזו, שבאה בצבע אדום עז ועם הצהרה ברורה - הסיקסטיז תמו.
למי שלא מכיר את הטריו הזה, הוא הוקם בשנת 1968 בארה"ב. עם מארק פארנר בגיטרה ושירה, דון בראוואר בתופים ושירה ומל צ'אצ'ר בבס. בתחילת 1969 יצא אלבומם הראשון, ON TIME, שלא הצליח מסחרית. האלבום השני שלהם, שהרבה מכירים אותו כ"האלבום האדום" בשל צבע עטיפתו, התמקד בסאונד הגיטרה של פארנר. זאת כי באלבום הראשון התופים היו המובלטים והגיטרה סבלה מהמיקס.
שירים כמו PARANOID (לא הלהיט של בלאק סאבאת'...), INSIDE LOOKING OUT (ביצוע מרהיב לשיר של האנימלס), GOT THIS THING ON THE MOVE (שהוא קטע פתיחה אדיר לאלבום) וכל השאר, יוצרים שרשרת של יהלומי רוק קלאסי ברמה גבוהה. למעשה, השלישייה הזו גרמה ללהקת CREAM (שחשבה כי היא השלישייה הכבדה ביותר) להישמע כחבורת ילדים טובים.
אז יש לנו פה עסק עם מארק פארנר יפה-התואר עם השיער הארוך והבנדנה הקשורה על היד, דון בראוואר עם שיער האפרו הענק וידי הברזל על התופים ומל צ'אצ'ר בעל ארשת הקשיחות על פניו ויד הנפץ על הבס. שלישייה קטלנית ללא ספק שהגיעה מפלינט, עיירת פועלים צפונית לדטרויט שמחזיקה במפעלי ביואיק ושברולט. ולא, למרות מה שהיה נדמה - שלושת החברים היו נגד סמים.
הסיפור של גרנד פאנק הוא באמת סיפורו של ילד אחר מדטרויט-פלינט, שהתכוון להיות כוכב רוק. הוא אירגן סביבו להקה אבל זה לא הרחיק לכת. לאחר זמן מה טרי עזב לניו יורק ולאחר עזיבתו הלהקה עברה תמורות שונות וכישלונות שונים, עם מארק, מל ודון בתור THE FABULOUS PACK, ונתקעה בניו אינגלנד, בחורף 1969. השלושה נאלצו למכור את הכלים שלהם כדי שיהיה להם כסף להגיע הביתה. דון התקשר לטרי ושאל אם הוא יעזור. טרי הקשיב לחבריו והסכים לטפל בהם אם הם יסכימו, ללא תנאי, לעשות מה שהוא אמר להם. הם אמרו בסדר. הוא אמר למארק להזיז את הישבן שלו על הבמה ואמר לכולם להגביר את הסאונד עד שיוכל לשמוע אותו למרחקים. כולם התחילו לעבוד. גרנד פ'אנק נולדה.
ברשותכם אני חוזר לתקליט שני זה; למרות ש- INSIDE LOOKING OUT לא יצא על גבי סינגל בארה"ב, הוא השיר שהושמע הכי הרבה מהאלבום בתחנות רדיו באזור ההוא. באנגליה יצא השיר בתקליטון בינואר 1971 והגיע למקום ה-40.
השיר PARANOID - כשמו כן הוא; שיר שממחיש היטב את תחושת הפחד עם רעשי האזעקה שהקדימו את אלו של WAR PIGS של בלאק סאבאת'. אפשר לשמוע בקלות (ובהנאה) את רשת תוף הסנר של בראוואר ולי זה מעניק תחושה שאני ממש עומד, פיזית, ליד מערכת התופים פה. כמו כן, סגנון כתיבת השירים של פארנר השתנה מהתקליט הראשון, כשפה כבר יש ביקורת נוקבת יותר על פוליטיקה וחברה.
ואפרופו ביקורת; בינתיים המשיכו מבקרי המוזיקה בעיתונים לקטול את השלישייה הזו. זה דבר שהפך לריטואל.
עיתון FUSION פרסם ביקורת אז: "יש סיבות מוצדקות בראשי להתרחק מהלהקה הזו. אך אני מודה שמשהו בבטן שלי בכל זאת גורם לי להימשך לזה. הרוק של היום נוטה למשוך החוצה מלהקות כמו CREAM או השלישייה של הנדריקס והנה באה פה להקה שעושה את אותו הדבר כמו קודמותיה, אך היא עושה זאת היטב. התקליט הזה עשיר יותר מקודמו אבל הלהקה צריכה שינויים מרחיקים לכת כדי ליצור תקליט שאני ממש אתלהב ממנו".
ובכן, אני מתלהב ממנו!
אדום זה לא סתם צבע. אדום זה צבע של דם. צבע החיים. והאלבום של גרנד פ'אנק הוא דם שזורם היטב בעורקים של הרוק הקלאסי הטוב ההוא. אז שימו ווליום בבקשה!
ב-29 בדצמבר בשנת 1971 יצא תקליט הבכורה של להקת אמריקה.
להקה זו הורכבה בבריטניה מבנים של דיפלומטים ואנשי צבא אמריקנים שהיו מוצבים שם. שילוב הקולות וכשרון כתיבת השירים של השלושה (דיואי באנל, גרי בקלי ודן פיק) היה נהדר, אך נתקל לא פעם בלגלוג וחבל.
בנובמבר 1971 יצא התקליטון שלה עם השיר A HORSE WITH NO NAME. מי לא מכיר את השיר הזה? קשה לי להאמין שמישהו יצביע פה. מדובר בשיר שרבים נשבעו שהוא נשמע כשיר גנוז של ניל יאנג. הוא הגיע באנגליה למקום השלישי ולא נכלל באלבום הבכורה, שנקרא כשם הלהקה, ויצא באנגליה באותה שנה.
כשהתקליט הזה יצא בארה"ב, הסוס ללא שם נוסף לו וברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו: "מה יש לנו כאן, אם לא אלבום המשמש הוכחה חיה לכך שאם תוציאו 88 אלבומים מדי חודש, לפחות אחד מהם יצליח לזכות בתשומת לב של צוות מבקרי המוזיקה שלך? להקת אמריקה, שלושה צעירים אמיתיים שנועדו למי שמוצא את קרוסי וחבריו בלתי אכילים.
בכוחו של סינגל להיט חיקוי מאוד צולע וחיקוי חסר בושה של ניל יאנג הם הפכו במהירות לגדולים. כמו מה שבלאק סאבאת' עשו עם הקהל שלהם. כנראה שאני לא כשיר להגיב עליהם בצורה הוגנת ואובייקטיבית. עם זאת, אם אתם חייבים לדעת, אני מוצא שההרמוניות הקוליות שלהם יפהפיות, אם כי השירה רגישה מדי. המנגינות שלהם מדי פעם נעימות וקלות ומעט מדבריהם מעוררים בחילה כמו 'במדבר, אתה יכול לזכור את שמך / כי אין שם מישהו בשביל להכאיב לך'.
תוכלו לציין בהנאה שלמרות האמור לעיל, ההפקה היא סיבה מספקת לתת לתקליט הזה קרדיט שאמריקה בהחלט שווה שמיעה, אם כי לא הקשבה".
בעיתון WORDS AND MUSIC נכתב ביוני 1972 על התקליט: "מתישהו לפני שתקראו את הביקורת הזו, יהיה קשה לכם להשיג עותק, בגלל מספר ההשמעות הרב לו זוכה הלהקה ברדיו.
מטרת כל תשומת הלב הזו היא להקה שהוקמה על ידי שלושה פרחחים המתגוררים באנגליה ומצליחים להישמע כמו ניל יאנג וחבריו. אמריקה, כפי שהיא ידועה באופן קולקטיבי, צברה כנראה ידע רב בחיי חבריה הצעירים (18, 19 ו -20 שנה) כדי להיות קלילה עם הרמוניות הדוקות, עיבודים הדוקים ומילים חכמות. הם בטח גם האזינו להמון תקליטים, כי כשסוף סוף מתגברים על ההלם של כמה שהם נשמעים כמו יאנג ושות', אתה מבין שיש שם הרבה השפעות אחרות, שאורבות מתחת לזו הברורה ביותר. אז אם הם כאלה טובים עכשיו, איך יהיה האלבום הבא?".
ב-29 בדצמבר בשנת 1980 מת הזמר טים הארדין, בגיל 39. סיבת המוות הייתה מנת יתר של הרואין. הארדין היה ידוע ביצירת שירים נעימים עם גוון אקוסטי- פולקי, אך הוא היה מכור שנים רבות להרואין ורבים לא הופתעו כשמצא כך את מותו.
בסיסט להקת אורגון, גלן מילר, שעבד איתו לא פעם וגם ניגן לצדו בפסטיבל וודסטוק: 'זה מדהים שהוא הצליח להגיע לגיל הזה. הוא היה כל כך עמוק בהרואין עד שבכל פעם שניסיתי לעבוד איתו, נשברתי כי הוא היה במקום אחר לגמרי. למעשה, להקת אורגון קמה בזכותו כי כל אחד מאיתנו עבד איתו לפני כן. הוא אחד מאמני הפולק הטובים והחשובים ביותר'.
הארדין היה יוצר שמסלול חייו הלך בעיקר בצד האפל; מצד אחד היו לו שירים נעימים וכובשים אך מצד שני הוא סבל מאד בחייו האישיים. סבל שכלל בין השאר התמכרות איומה להרואין. למעשה, ההתמכרות הזו גבתה בסוף את חייו השבירים. חודש ושנת מותו קל מאד לזיכרון מצד אחד אך לא בגלל הארדין עצמו. ומדוע? כי בדצמבר 1980 ירה מארק צ'אפמן בג'ון לנון. זה היה הרבה יותר דרמטי מעוד אמן נישתי מכור להרואין שסיים במו ידיו המחוררות את חייו. העולם התאבל על לנון ולא היה פנוי להתעצב על טים הארדין שמת שלושה שבועות אחריו. מה גם שהמוות של הארדין לא הפתיע את אלו שהכירו אותו. לעומתו, המוות של לנון תפס את העולם בהפתעה גמורה.
יש סיפור עליו שבסוף מאי 1975 הוא בא להופיע בישראל, אחרי סיבוב הופעות באנגליה, והגיע לאחד הקיבוצים. זה היה במסגרת פסטיבל בשם 'הזמן הכפרי', בו הופיעו גם אריק איינשטיין, תמוז, הצ'רצ'ילים החדשים ושלישיית 'קצה השדה'. המנחה היה אורי זוהר. הארדין היה מחוק לגמרי מסמים. בשלב מסוים בהופעה הוא חש צמא וביקש מים. אחד המארגנים לקח כד ורץ לבריכה הקרובה, שם הוא מילא ממנה את הכד והגיש להארדין לשתות. והזמר שתה. אחרים טוענים כי הארדין דווקא היה במצב טוב באותו פסטיבל. מה בדיוק קרה שם? הדעות חלוקות עד עצם היום הזה. הארדין הופיע בארץ, בתחילת חודש יוני 1975, גם בחאן בירושלים, בצוותא תל אביב (שם גם הצטלם לעיתון הישראלי עם קצה השדה ועם שמוליק קראוס וג'וזי כץ) ובמכון ויצמן שברחובות.
בפסטיבל וודסטוק, שנערך כשש שנים קודם לכן, הוא לא היה במצב טוב. הדיווחים מספרים על הבטחה שהוחמצה בענק. הארדין היה אמור לצאת מנצח גדול בפסטיבל הזה וסיים בקול ענות חלושה מאד. עד כדי כך ששמו מוחבא מהילת אותו אירוע. הארדין, שסומן כהבטחה גדולה לפני כן, נפל קורבן למנהלים רמאים, שעשקו אותו מכל הכיוונים. הדרך לסמים הייתה הפתרון עבורו. בשנת 1970 הגיע להתראיין אצל כתב עיתונות, שסיפר לאחר מכן: "זה היה אחד הראיונות המפחידים בחיי. הבטתי בתוך עיניו וראיתי כי בתוכן מונחת נפש מרוסקת לגמרי. זה היה כמו להביט לתוך בניין שנשרף לגמרי. ידעתי שהוא לא יחזיק מעמד".
עם כל הבלגאן של חייו השאיר לנו הארדין מורשת מופלאה של שירים נצחיים. קולו המלא וצורת הגשתו משכו אליו הרבה מוזיקאים שרצו לבצע את שיריו. הרי בסך הכל, כאב של מישהו אחר, שבסופו טרגדיה, תמיד ימשוך אנשים להקשיב ליצירות שבסופן היה מוות שכזה. הארדין ציין שהוא בטוח שאף אחד לא יכול לבצע את שיריו כמוהו. הוא בהחלט ידע על מה הוא מדבר.
ב-29 בדצמבר בשנת 1975 הוצא להורג בתלייה בטרינידד מייקל עבדול מאליק, שידוע יותר בכינוי "מייקל אקס".
מאליק הואשם ברציחתו של ג'וזף סקריט. ג'ון לנון ויוקו אונו ניסו להגן על מאליק (כמו על רוצחים אחרים) מזה כמה שנים ולבטל את עונשו.
בתחילת 1970 הגיעו השניים ל"בית השחור" בלונדון, שהיה מטה הפעולה של מאליק. מול המצלמות המתקתקות, השניים נתנו לו שקית ובה שיערם הגזוז ובתמורה קיבלו ממנו מכנסי איגרוף שהיו שייכים למוחמד עלי, כדי שימכרו אותם למימון פעולותיהם למען השלום.
ב-29 בדצמבר בשנת 1967 התקיימו במועדון קזבלן היפואי שתי הופעות ראשונות של להקת הטורנאדוס החדשים ובה הגיטריסט רוב האקסלי (בתמונה: קיצוני משמאל)
הבמה הייתה כה קטנה שחברי הלהקה נאלצו למקם את ציוד ההגברה שלהם ברחבת הריקודים. כל הופעה ארכה 45 דקות. האקסלי יישאר עם פירוק הטורנאדוס בארצנו ויצטרף ללהקת הצ'רצ'ילים.
ב-29 בדצמבר בשנת 1979 נערכה ההופעה האחרונה בהחלט של פול ולינדה מקרטני במסגרת להקת כנפיים. זה היה בהאמרסמית' אודיאון שבלונדון, במופע צדקה גדול ומתוקשר עבור קמפוצ'יה.
פיליפ נורמן דיווח לסאנדיי טיימס בזמנו: "האיחוד המיוחל של הביטלס לא קרה שם, לצערנו. הסכמתו של מקרטני להופיע בלילה האחרון במופע זה הוא שעורר את גל השמועות. הייתה תחושה שהצער הרב על קמפוצ'יה הוא שיעורר בארבעה את מה שהצעות כספיות ענקיות לא עשו עד כה - להופיע יחד על במה ולראשונה מזה שנים".
ג'יימס ג'ונסון דיווח באיבנינג סטנדארט: "בסופו של יום, הביטלס לא היו חסרים ביום הזה. השמועות בדבר האיחוד היו לא מבוססות וסתם הגיעו בגלל קטע של נוסטלגיה. לו הביטלס היו מגיעים, קשה לדמיין מה הם היו עושים על הבמה, לאחר כל כך הרבה שנים, חוץ מללחוץ ידיים זה לזה. האמת היא, מי צריך את הביטלס כשיש את אלביס קוסטלו? ופול מקרטני הרים הפקה ענקית עם תזמורת רוק ("רוקסטרה"), כפי שעשה באלבום האחרון של כנפיים. בתזמורת הזו נראו גם פיט טאונסנד, רוברט פלאנט, ג'ון בונהאם ועוד".
פול: "היה לנו מופע רע מאד למען קמפוצ'יה. ירדנו מהבמה בתחושה שזה היה גרוע. עד כדי כך שזה הוריד לי את החשק להיות בלהקה".
לינדה: "אני חושבת שפול היה מאד מתוסכל מהמופע הזה. הוא מאד רצה שהקטע של להקת כנפיים יעבוד, אבל בחרנו את האנשים הלא נכונים. הוא היה צריך את האנשים הטובים ביותר שיעבדו לצדו, אבל הוא נאלץ לסחוב על כתפיו את כל המשקל".
גם זה קרה ב-29 בדצמבר:
- בשנת 1941 נולד ריי תומאס, איש החליל של להקת המודי בלוז. הוא מת ב-4 בינואר 2018, בגיל 76, בגלל סרטן.
- בשנת 1942 נולד ריק דאנקו, הבסיסט של להקת THE BAND. אני כל כך אוהב את קולו המאנפף והמרגש, שזה מביא אותי בכל פעם לצמרמורות עונג. הוא מת ב-10 בדצמבר 1999, בגיל 55.
- בשנת 1946 נולדה מריאן פיית'פול, שבשנות השישים צמחה כזמרת והייתה בת זוגו האובדנית של מיק ג'אגר. בשנות השבעים, לאחר תקופה קשה מאד שהיה בה גם נסיון התאבדות, היא חזרה לקריירת הזימרה כשקולה שונה מבעבר וסדוק.
- בשנת 1947 נולד המתופף הבריטי קוזי פאוואל (ששמו האמיתי הוא בכלל קולין פלוקס). האיש הזה ידע לתופף ברגש ועוצמה עם ג'ף בק (בשנים 1971-1972), להקת ריינבאו (בשנים 1976-1979), שלישיית אמרסון לייק ופאוואל (שנטען בתקשורת בצחוק כי הגיע לשם רק כדי לשמור על ראשי התיבות ELP). פאוואל מת ב-5 באפריל 1998 כשאיבד שליטה על רכבו.
- בשנת 1945 נולד הזמר ראסטי דיי, שידוע בעיקר בעבודתו בסוף הסיקסטיז ובסבנטיז עם להקות אמבוי דיוקס וקאקטוס. דיי נורה למוות בביתו, ביוני 1982, כשגם בנו, כלבו ואדם נוסף נהרגו ברגע זה. המוות נותר מיסתורי, אך האצבע מצביעה לכיוון עסקת סמים שהסתיימה ברע.
- בשנת 1951 נולדה הזמרת איבון אלימן, ששרה בהפקות רבות בסבנטיז וגם ידעה הצלחה במצעדים בשמה.
- בשנת 1966 הופיע ג'ימי הנדריקס בפעם הראשונה בתוכנית הטלוויזיה הבריטית TOP OF THE POPS עם השיר HEY JOE.
- בשנת 1969 הגיע בוב דילן להתארח במסיבה שערך הבוס של חברת התקליטים קולומביה, קלייב דייויס, לכבוד ג'ניס ג'ופלין - בדירתו שבסנטרל פארק, ניו יורק.
- בשנת 1975 התגרשו גרייס סליק ופול קאנטנר, הזמרת והגיטריסט של להקת ג'פרסון סטראשיפ. שניהם היו לפני כן בלהקת ג'פרסון איירפליין ונהנו מלהיטים גדולים כמו SOMEBODY TO LOVE ו- WHITE RABBIT. שנה לאחר הגירושים התחתנה סליק עם טכנאי התאורה בהופעות הלהקה.
- בשנת 1966 החל פול מקרטני לעבוד באולפני EMI על שירו PENNY LANE. הוא הקליט שישה טייקים עם קלידים וכלי הקשה. השיר הזה נכתב על רחוב שהיה ממוקם ליד ביתו של ג'ון לנון בליברפול. לפני ימי הביטלס הגדולים, לנון ומקרטני היו נוהגים להיפגש בפינה של פני ליין על מנת לתפוס משם אוטובוס למרכז העיר.
- בשנת 1970 הופיע מייק בראנט ב'ארמון', חיפה, בליווי הברנשים של פיאמנטה. חיממו אותו חברי שלישיית שובבי ציון (קובי רכט, חנן יובל וקובי אשרת). את המופע הנחתה יפה ירקוני.
- בשנת 1965 נעצרו בטקסס חברי להקת 'סיר דאגלס קווינטט' המצליחה בעוון סמים. החבורה התייצבה בבית המשפט, כשדאגה לפני כן להסתפר ולהתלבש היטב. השופט ראה כי כך, חרץ כי מאסר על תנאי יספיק להם והוסיף: "אני שמח שהסתפרתם, כי לפני המשפט ראיתי את תמונתכם בעיתון עם השיער הארוך ההוא ואני ממש לא אוהב את זה."
- בשנת 1985 הפך בילי ג'ואל לאבא עם לידתה של אלכסה ריי. היא תגדל להיות זמרת. דרך אגב, אמה של אלכסה היא הדוגמנית כריסטי ברינקלי.
- בשנת 1962 הופיע בוב דילן במועדון 'טרובאדור' בלונדון. חלק מהקהל אהב את ההופעה וחלק אחר שנא אותה.
- בשנת 1976 הגיע התקליט A DAY AT THE RACES של להקת קווין למעמד של תקליט זהב בארה"ב.
- בשנת 1973 הגיע השיר TIME IN A BOTTLE, של הזמר / יוצר ג'ים קרוצ'י, למקום הראשון בארה"ב. זה קרה שלושה חודשים לאחר מותו בהתרסקות מטוס.
ב-29 בדצמבר בשנת 1982 יצא האלבום TRANS של ניל יאנג. חברת התקליטים שלו ממש כעסה עליו עם זה.
האלבום הזה ערמומי, כי השיר הראשון בו, LITTLE THING CALLED LOVE, הוא קצבי ומלודי שיאנג שר בקולו הרגיל. זה כנראה כדי למשוך את המאזין פנימה מבלי שיהיה מוכן לצעד הדרסטי הבא. ואז זה בא, עם השיר השני שנקרא COMPUTER AGE רווי הסינטיסייזרים והתופים האלקטרוניים. קולו של יאנג עובר דרך פילטר שהופך אותו לממוחשב. השיר השלישי נקרא WE'RE IN CONTROL ובו קולו של יאנג כבר הופך לרובוטי עד הסוף. אפילו הקלאסיקה שלו, מימי בופאלו ספרינגפילד (MR. SOUL) מקבלת פה טיפול עדכני שמתאים לרחבות הריקודים במועדונים האפלים של התקופה.
ברולינג סטון דווקא אהבו את האלבום הזה בזמן אמת והעניקו לו ארבעה כוכבים. "עם יאנג למדנו לצפות למה שהכי לא צפוי, אבל האלבום הזה זורק למקום אחר לגמרי. ממש כמו מה שדייויד בואי עשה עם האלבום LOW. אם יאנג בחר להעביר את קולו דרך רכיבים ממוחשבים, אנו אמורים להבין מזה שאנו צועדים לקראת עולם אחר. האם יאנג הלך פה רחוק מדי? ובכן, לא ממש. הוא מדביק את הפער שנוצר עם הרכבים כמו קראפטוורק".
לאחר המסע הממוחשב הזה חותם יאנג את האלבום בשיר שקולו חוזר לצבעו הטבעי והלהקה שמסביב מלווה אותו כמו שרבים אוהבים לשמוע אותו. תקליט ערמומי, כבר אמרתי את זה, נכון?
עולם עסקני התקליטים הוא עולם שבו לא נרשמת, פעמים רבות, אהבה אמיתית למוזיקה. לרוב מדובר בכסף שאותה חברה רוצה להרוויח מתקליט של אמנים שחתומים אצלה. לא מעטים הם המקרים בהם אמן לא מספק את הסחורה (האמנותית, כמובן) וזה נגמר בבעיטה בישבן. במקרה המיוחד של ניל יאנג – לא ישבנו הוא שכאב, אלא הראש שלו, עם תביעה מסוכנת בבית המשפט.
בתחילת שנות השמונים חיפש ניל יאנג חוזה הקלטות חדש לתקליטיו. בראשו הוא כבר ראה כיצד תקליטו הבא יביא לקהל את בשורת האלקטרוניקה שהוא התאהב בה, על פי טהרת להקת קרפטוורק הגרמנית. הוא ניגש לכתוב שירים חדשים לתקליט חדש ואחרי 13 שנים בחברת התקליטים, האחים וורנר, הגיע מבחינתו הזמן לשינוי. חברת התקליטים RCA הראתה עניין ביאנג והסכימה לשלם 1.5 מיליון דולר מקדמה לכל תקליט שתקבל ממנו. מצד שני, באה הצעה מחברת התקליטים, גפן רקורדס (בבעלות דייויד גפן), שהייתה נמוכה יותר. יאנג היה כבר עם עט ביד לחתימה על החוזה עם RCA כשגפן התקשר בבהילות ממשרדו. לאחר מספר חילופי משפטים הסכים יאנג לבדוק את ההצעה – חוזה לחמישה תקליטים (במקום שבעה) עם מקדמה בסך 1.25 מיליון דולר לכל תקליט. יאנג זכר את גפן כמי שנותן לאמניו חופש יצירתי בהכנת תקליטיהם. אחרי הכל, הוא רצה לעשות תקליטים כרצונו, ולא כרצון חברת התקליטים. החוזה סוכם בעל פה. ניל יאנג התקבל בברכה בחברת התקליטים, גפן רקורדס.
חברת "גפן רקורדס" הייתה קיימת רק כמה שנים וכבר מצאה הצלחה עם הזמרת דונה סאמר ועם התקליט של ג'ון לנון ויוקו אונו, ששמו פנטזיה כפולה. נו טוב, האחרון יצא ודשדש במצעדים, עד שרצח נתעב, בסוף שנת 1980, הזניק אותו למקום הראשון, בתור "התקליט האחרון של ג'ון לנון". דייויד גפן ראה בניל יאנג עוד דג שמן שצריך להוסיף לאקווריום הדגים היקרים שלו. יאנג, מצדו, ראה בגפן אפשרות לקבל פורקן חדש לרעיונותיו היצירתיים והאמנותיים. ובכן, שניהם לא קיבלו את מה שהם קיוו לו.
ניל יאנג: "האלבום הזה הוא אחד הטובים ביותר שלי, מבחינת מחלקת האלבומים הכי לא מובנים בעיני אחרים שעשיתי. הרעיון המקורי היה להפיק גם קליפים שימחישו את שירי האלבום. המטרה הייתה לעשות אלבום בו כל מיני רובוטים אלקטרוניים הם ששרים את השירים, כסוג של תקשורת עבור אנשים נכים שאינם מסוגלים לדבר. והנה באלבום זה, הרובוטים אמורים לטפל באותם נכים, כמו למשל בבן שלי, וללמד אותם כיצד לתקשר. הסיפור הזה לא הובן כלל על ידי אנשי חברת התקליטים 'גפן' בה הייתי חתום אז. לכן הם ביטלו את מימון הפקת הקליפים ובמקום זה הם ניגשו לתבוע אותי באשמת הפקת אלבום שלא מתאים לניל יאנג".
האלבום TRANS חצה את מחנה מעריציו של ניל יאנג כמו שאף אלבום קודם לא עשה זאת. היו שחשו בזמנו כי ניל יאנג הפך אמן של גימיקים ואחרים טענו שהוא הפך להיות תלמיד גרוע של קראפטוורק. הם לא הבינו בזמנו שזה האלבום שיאנג יצר במיוחד כדי לתקשר עם בנו הנכה, בן. הוא חש תיסכול כשאנשים באו אליו בתלונה שלא מבינים את המילים בגלל השימוש באפקט כמו VOCODER (שהופך צליל אנושי למתכתי). הבעיה הייתה שהוא לא טרח להסביר בזמן אמת את הקונספט של האלבום ובכך הותיר אנשים מבולבלים. שנים לאחר מכן הוא הודה: "היה לי קשה להתמודד עם זה. חוסר התקשורת שלי עם בן היה דבר קשה מנשוא. ניסיתי להתנהל עם זה באופן הכי טוב שיכולתי. אבל בתהליך נאלצתי להתנתק ממה שמסביב. זה היה משהו פרטי לגמרי, שאי אפשר לאחרים להיכנס אליו. הדלת הייתה סגורה. אני לא יכולתי להיחלץ משם ואיש לא יכל להיכנס. יש דברים שהם כואבים מדי ולא אמורים לצאת החוצה. אנשים לא הבינו בזמנו מה קורה איתי. חברת התקליטים ממש התעצבנה עליי. כולם התעצבנו עליי".
השלב הבא של יאנג היה להקליט תקליט בסגנון קאנטרי. לכן הוא עבר לנאשוויל ועם תוצאות ההקלטה המספקות בעיניו הוא שלח בשמחה את הסליל למשרדי חברת התקליטים. התגובה לא איחרה להגיע ולא היה בה שמץ של שמחה – "מה פתאום תקליט קאנטרי עכשיו? איך נמכור את זה, לעזאזל?" מהמשרד שוגרה מיד הוראה בטון קר - "אנחנו רוצים שתביא לנו תקליט רוק ומיד". יאנג הבין שחברת התקליטים, עליה הוא כה סמך שיקבל חופש אמנותי, מתייחסת אליו כאל מוצר ולא כאמן.
הוא ניגש להעניש את חברת התקליטים על שבירת האמון ופנה להקליט תקליט לא פחות שערורייתי – עם שירים בסגנון רוקאבילי בניחוח שנות החמישים. היה זה כאצבע משולשת ודייויד גפן האדים מזעם. אורך התקליט היה 25 דקות בלבד והביקורות בתקשורת היו קשות. גפן שוב התאכזב וחברת התקליטים לא היססה להניף אגרוף מול ניל יאנג.
השלב הבא בסיפור הוא עוד מהלך במשחק הכוחות, בין האמן וחברת התקליטים; בשעה עשרים לאחת בצהריים, ב-5 בנובמבר 1983, הגיע דונלד קאוול לפתח ביתו של יאנג ונקש בדלת. ניל יאנג ניגש לפתוח ואז הגיש לו קאוול 19 עמודי תביעה משפטית, שחתומה על ידי עורך הדין שייצג את דייויד גפן. יאנג היה בהלם.
בכתב התביעה נכתב גם:
1 ניל יאנג הבטיח לספק תקליטים מסחריים אבל הוא אינו נשמע כניל יאנג.
2 ניל יאנג דרש לא מעט הלוואות במזומן כמו גם תשלום על הקלטות מצד החברה.
3 דייויד גפן שיחרר את ניל יאנג מחברת התקליטים, האחים וורנר, תמורת תשלום בסך חצי מיליון דולר.
4 התקליט השלישי שהובטח לחברה טרם הושלם וכבר חרגו הוצאות ההקלטות ממה שסוכם.
5 ניל יאנג הבטיח דברים שלא קיים.
6. בגלל שאין חוזה חתום, כל הכסף שחברת התקליטים נתנה לניל יאנג הוא בגדר הלוואה שעליו להחזירה.
לאחר התכתשויות נוספות הסכימו שני הצדדים להתקרר ויאנג הסכים לממש את הסכם חמשת התקליטים שלו לחברת גפן רקורדס, בתמורה לקבלת חירות אמנותית. הובטח גם שדייויד גפן יקבל "תקליט שהוא יותר בסגנון הרוק של ניל יאנג". ההסבר שניתן מנשיא חברת התקליטים היה כזה: "ניסיתי להציל את ניל מהריסת הקריירה שלו. לקחתי תפקיד של אב בחייו ולא הייתי צריך כנראה לעשות זאת". ניל יאנג לא יכל לשכוח את המריבות שהביאו לעצירת תקליטיו, עצירת יצירת המוזיקה שלו, ביטול הקלטות והזמנה לבית משפט. "אכלתי הרבה חרא מזה ולמדתי המון", הוא אמר.
זה היה האלבום שהצית את הלהבה בכיריים. הסיר שהונח מעל היה עם מצבה של חברת התקליטים "גפן" שהחלה עם מי מנוחות ומתן מקדמות אך הגיעה למצב של רתיחה מוחלטת עם קבלת המאסטר של האלבום הזה. בנובמבר 1983 הגיע נציג מטעמה לביתו של יאנג כדי להגיש בידיו מסמך תביעה, שאורכו היה 19 עמודים. יאנג נותר בהלם. במסמך נטען כי הוא הבטיח לספק לחברה תקליטים מסחריים והוא כשל במשימתו וכנראה שבכוונה.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
