רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-29 בדצמבר (29.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"ג'ת'רו טול תמיד הייתה להקה שיצאה כמו לד זפלין. עבדנו שישה, שבעה לילות בשבוע, כדי להרוויח כסף. לא יצאנו כמו הרולינג סטונס ושכרנו שתי קומות של מלון עם שומרי ראש ופמליה עצומה של אנשים שאכלו כל סנט של רווח. תמיד נתפסתי כדמות קצת אקסצנטרית על הבמה. אנשים חשבו שאני בן ארבעים כשהייתי בן עשרים. משנת 1971 ואילך, התחלתי לספר לכולם שסיבוב ההופעות הבא שלנו יהיה האחרון. בכולם, אני לא מתכוון לציבור או לעיתונות, אלא לחבר'ה בלהקה ובהנהלה. הייתי אומר, 'תראו, זה באמת זה, חבר"ה. אחרי הסיבוב הזה, זהו. אני לא יכול לעשות את זה יותר'. כמובן, שאחרי הסיבוב האחרון, היינו אומרים, 'בסדר, עוד סיבוב הופעות, עוד תקליט אחד'... התחלתי לראות שאני בעצם לא צריך להפסיק לנגן מוזיקה לגמרי. ראיתי שאני יכול להמשיך במוזיקה, אבל ברמה שתהיה כיף, שם לא הייתי צריך להיות איאן אנדרסון, כוכב הרוק. אני יכול להיות איאן אנדרסון, מגדל דגי סלמון, ולא צריך לדבר על מוזיקה כל הזמן, וזה היה מאוד מרגש... מחוץ למוזיקה, החיים שלי הם תערובת מוזרה של מדע אקדמי, ביולוגיה, חקלאות וכשרון יזמות. זה כל מה שגידול דגים מצריך. האנשים בתעשייה כבר לא אומרים, 'אה, הוא לא יכול להיות רציני. הוא רק איזה מוזיקאי פופ שהרוויח כמה דולרים ועכשיו הוא מנסה לאבד את זה מהר בלעשות משהו אחר'. אני מגדל דגים כבר שמונה שנים. אני לא מוצא את הרעיון של להיות מוזיקאי כמפריע, אלא רק כשאני צריך לומר לאנשים שעובדים עבורי, 'אתם לבד לכמה חודשים. אני יוצא לעשות תקליט נוסף" (איאן אנדרסון, מלהקת ג'ת'רו טול)

סוף הסיקסטיז באדום לוהט: הרכבת של גרנד פ'אנק דורסת את המבקרים. ב-29 בדצמבר בשנת 1969 יצא לאור תקליטה השני של להקת GRAND FUNK RAILROAD.

התאריך היה ה-29 בדצמבר, שנת 1969. אז חתה על מדפי החנויות יצירה שבאה להכריז בקול רם, צרוד ורווי דיסטורשן שהמסיבה נגמרה, ושעכשיו הגיע הזמן לרקוד קצת אחרת. באותו יום חורפי יצא לאור התקליט השני של להקת GRAND FUNK RAILROAD, תקליט שעטיפתו האדומה והבוהקת לא הותירה מקום לספק: כאן יש דם, יזע ופ'אקינג רוק'נ'רול. עולם הרוק הקלאסי לא יכול היה להישאר אדיש להפגזה הזו, שהגיעה עם הצהרה ברורה ונחרצת – שנות השישים תמו, והסבנטיז עמדו להיות רועשות הרבה יותר.

למי שחי מתחת לסלע באותן שנים ולא הכיר את הטריו הזה, הרי שההרכב הוקם בשנת 1968 בארצות הברית, בעיר פלינט שבמישיגן – עיירת פועלים אפורה ותעשייתית, שהייתה ידועה בעיקר בזכות ארובות מפעלי הרכב של ביואיק ושברולט שעיטרו את קו הרקיע שלה. החבורה כללה את מארק פארנר בגיטרה ובשירה, דון בראוואר בתופים ובקולות רקע, ומל צ'אצ'ר בבס (ובלי שירה). בתחילת שנת 1969 שחררה הלהקה את תקליטה הראשון, ON TIME, שעל אף שמו, לא בדיוק הגיע בזמן עבור הקהל הרחב ולא זכה להצלחה מסחרית מסחררת.

אולם הסיפור האמיתי של הלהקה התחיל עוד קודם לכן, והוא היה למעשה סיפורו של "ילד" אחר מאזור דטרויט-פלינט, תקליטן ומפיק בשם טרי נייט, שהתכוון בכל מאודו להיות כוכב רוק. נייט אירגן סביבו להקה, אך הניסיון לא הרחיק לכת. לאחר זמן מה עזב טרי לניו יורק, והותיר מאחוריו את הלהקה שעברה תמורות שונות וכישלונות צורבים. מארק, מל ודון מצאו את עצמם תקועים חסרי כל וללא כיוון.

המצב היה כה נואש עד שהשלושה נאלצו למכור את הכלים שלהם רק כדי לגייס מספיק כסף לכרטיסי אוטובוס הביתה. ברגע של משבר, דון הרים טלפון לטרי ושאל אם הוא יהיה מוכן לעזור. טרי הקשיב לחבריו והסכים לקחת אותם תחת חסותו, אך הציב אולטימטום: הוא יטפל בהם רק אם הם יסכימו, ללא תנאי, לעשות בדיוק מה שהוא יאמר להם. החברים, שלא היו להם ברירות רבות, אמרו בסדר. ההוראות הראשונות של המפיק היו פשוטות אך גאוניות: הוא אמר למארק להזיז את הישבן שלו על הבמה כדי לשגע את הקהל, והורה לכולם להגביר את הסאונד במגברים עד שיוכלו לשמוע אותם למרחקים עצומים, בווליום שטרם נשמע כמותו. כולם התחילו לעבוד, וכך נולדה המפלצת שנקראה גרנד פ'אנק ריילרואד.

התקליט השני, שנשא את שם הלהקה אך זכה בפי רבים לכינוי "התקליט האדום" בשל העטיפה המינימליסטית והבולטת שלו, סימן מפנה בהפקה המוזיקלית. בניגוד לתקליט הראשון, שם התופים היו המובלטים והגיטרה סבלה ממיקס אנמי, כאן הדגש עבר לסאונד הגיטרה המשונן והעוצמתי של פארנר. המפיק טרי נייט הבין שהכוח של הלהקה טמון באנרגיה הגולמית שלה, והתוצאה הייתה שרשרת של יהלומי רוק ברמה הגבוהה ביותר.

התקליט נפתח בסערה עם GOT THIS THING ON THE MOVE, קטע פתיחה אדיר שהבהיר למאזין בדיוק לאן הוא נכנס. בהמשך הגיעו שירים כמו PARANOID – וחשוב להבהיר, לא מדובר בלהיט המפורסם של בלאק סאבאת' שיצא מאוחר יותר, אלא ביצירה מקורית ומצמררת. השיר, כשמו כן הוא, המחיש היטב את תחושת הפחד והחרדה, כשהוא משלב רעשי אזעקה צורמים שהקדימו את אלו של WAR PIGS של החבר'ה מבירמינגהם. בהאזנה לתקליט, היה אפשר לשמוע בקלות ובהנאה את רשת תוף הסנר של בראוואר, דבר שהעניק למאזינים תחושה שהם עומדים פיזית ממש ליד מערכת התופים באולפן, חווים כל מכה ומכה.

אחת הפנינים הבולטות בתקליט הייתה INSIDE LOOKING OUT, ביצוע מרהיב וכבד לשיר של להקת האנימלס הבריטית. הגרסה של גרנד פ'אנק לקחה את הבלוז-רוק המקורי והזריקה לו מנה גדושה של סטרואידים. למעשה, השלישייה הזו גרמה ללהקת CREAM, שחשבה עד אז כי היא השלישייה הכבדה ביותר בסביבה עם קלפטון ובייקר, להישמע לפתע כחבורת ילדים טובים מבית הספר. למרות ש- INSIDE LOOKING OUT לא יצא על גבי סינגל בארצות הברית, הוא היה השיר שהושמע הכי הרבה מהתקליט בתחנות רדיו באזור ההוא, והפך להמנון בקרב המעריצים.

על הבמה ומחוצה לה, הלהקה הציגה תדמית ויזואלית בלתי נשכחת. היה שם את מארק פארנר יפה התואר, עם פלג גוף עליון חשוף, שיער ארוך גולש ובנדנה הקשורה על היד כסימן היכר; דון בראוואר עם שיער האפרו שהפך לאייקון בפני עצמו וידי הברזל שהכו בתופים ללא רחם; ומל צ'אצ'ר, האיש השקט בעל ארשת הקשיחות על פניו ויד הנפץ על הבס, שסיפק את הבס הכבד לכל הרעש הזה - שלעתים נשמע כמו נפיחה של שור זועם. זו הייתה שלישייה קטלנית ללא ספק. ואנקדוטה מעניינת שרבים הופתעו לגלות: למרות המראה הפרוע ומה שהיה נדמה לצופים מהצד, שלושת החברים היו באופן עקרוני נגד סמים, עמדה חריגה למדי בנוף הרוק של אותה תקופה.

סגנון כתיבת השירים של פארנר עבר גם הוא אבולוציה משמעותית מהתקליט הראשון. אם בעבר הטקסטים היו פשטניים יותר, הרי שבתקליט האדום כבר הייתה ביקורת נוקבת יותר על פוליטיקה וחברה, שהדהדה את תחושות הניכור של הנוער האמריקני בעידן מלחמת וייטנאם. הלהקה, שזכתה לכינוי "הלהקה של העם". ואפרופו ביקורת, כאן התגלה הפער העצום בין הקהל שאהב את הלהקה עד כלות, לבין הממסד המוזיקלי שתיעב אותה. מבקרי המוזיקה בעיתונים המשיכו לקטול את השלישייה הזו בחדווה ארסית, וזה הפך לריטואל קבוע כמעט כמו יציאת התקליטים עצמם. המבקרים טענו שהמוזיקה רועשת מדי, פשוטה מדי וחסרת תחכום.

דוגמה בולטת ליחס האמביוולנטי הזה אפשר היה למצוא בעיתון FUSION, שפרסם ביקורת כנה ומבלבלת באותם ימים: "יש סיבות מוצדקות בראשי להתרחק מהלהקה הזו. אך אני מודה שמשהו בבטן שלי בכל זאת גורם לי להימשך לזה. הרוק של היום נוטה למשוך החוצה מלהקות כמו CREAM או השלישייה של הנדריקס והנה באה פה להקה שעושה את אותו הדבר כמו קודמותיה, אך היא עושה זאת היטב. התקליט הזה עשיר יותר מקודמו אבל הלהקה צריכה שינויים מרחיקים לכת כדי ליצור תקליט שאני ממש אתלהב ממנו".

ובכן, בניגוד לאותו מבקר מהוסס, ההיסטוריה הוכיחה שהקהל התלהב ממנו, ועוד איך. התקליט הגיע למעמד של תקליט זהב במהירות הבזק. אדום זה לא סתם צבע שנבחר באקראי לעטיפה. אדום זה צבע של דם, צבע של תשוקה, צבע החיים עצמם. והתקליט של גרנד פ'אנק הוא דם חם שזורם היטב בעורקים של הרוק הקלאסי הטוב ההוא, גם עשרות שנים אחרי שהוקלט. אז בפעם הבאה שאתם רוצים להרגיש את אנרגיית סוף הסיקסטיז כמו שצריך – שימו ווליום בבקשה, ותנו לרכבת הזו לקחת אתכם איתה.

מי מגלה את אמריקה? ב-29 בדצמבר בשנת 1971 יצא תקליט הבכורה של להקת אמריקה.

זוהי יריית הפתיחה לאחת ההצלחות הגדולות והמפתיעות של העשור. באותו יום יצא לאוויר העולם תקליט הבכורה של להקת אמריקה, הרכב ששמו אולי נשמע פטריוטי להפליא, אך שורשיו היו נטועים עמוק דווקא באדמה הבריטית, הרחק מהכבישים המהירים של קליפורניה עליהם הם שרו בהרמוניה.

הלהקה המדוברת הורכבה בבריטניה משלושה צעירים מוכשרים, בנים של דיפלומטים ואנשי צבא אמריקנים שהיו מוצבים שם במסגרת שירותם בבסיס חיל האוויר האמריקני בלונדון. שלושת המופלאים הללו, דיואי באנל, גרי בקלי ודן פיק, נפגשו לראשונה בבית הספר התיכון לונדון סנטרל, ומהר מאוד הבינו שהמכנה המשותף ביניהם חזק יותר משיעורי גיאוגרפיה. שילוב הקולות וכשרון כתיבת השירים של השלושה היה נהדר וייחודי, והם נהגו לנגן במועדונים מקומיים בלונדון, כשהם חמושים בגיטרות אקוסטיות ובחלומות גדולים. עם זאת, דרכם אל התהילה לא הייתה סוגה בשושנים וההרכב נתקל לא פעם בלגלוג וחבל מצד מבקרים ציניים שלא ידעו איך לאכול את החבורה הזו.

בנובמבר 1971 יצא התקליטון עם השיר A HORSE WITH NO NAME. מי לא מכיר את השיר הזה? קשה לי להאמין שמישהו יצביע פה. מדובר בשיר שרבים נשבעו שהוא נשמע כשיר גנוז של ניל יאנג. הדמיון היה כה בולט, עד שאפילו יאנג עצמו, שהתעצבן אז כששמע לראשונה את השיר, הודה לימים שהשיר הזה בלבל אפילו את אביו שלו, שחשב שזה שיר חדש של בנו. באופן אירוני למדי, השיר נכתב במקור תחת השם DESERT SONG כתרגיל בכתיבה סביבתית בהשראת ציור של סלבדור דאלי וגעגועים לנופים של אריזונה וניו מקסיקו, וכל זאת בזמן שהחבר'ה ישבו בסטודיו גשום באנגליה. הוא הגיע באנגליה למקום השלישי ולא נכלל באלבום הבכורה, שנקרא כשם הלהקה, ויצא באנגליה באותה שנה. רק לאחר שהסינגל התפוצץ במצעדים, הוחלט בצעד שיווקי מבריק לעצור את ההדפסה המקורית ולהוסיף את הלהיט לרשימת השירים.

כשהתקליט הזה יצא בארה"ב, הסוס ללא שם (ולא, זה לא נכתב כ-HORSE במובן הרואין) נוסף לו וההיסטריה החלה. התקליט הוקלט באולפני TRIDENT בלונדון ולצד הלהיט הגדול כלל פנינים נוספות כמו I NEED YOU המרגש וגם SANDMAN, שהפכו לנכסי צאן ברזל ברדיו האמריקני. למרות ההצלחה המסחרית האדירה, שכללה את כיבוש פסגת המצעד האמריקני וזכייה יוקרתית בפרס הגראמי לתגלית השנה (תוך שהם גוברים על האיגלס), המבקרים היו הרבה פחות נלהבים, בלשון המעטה.

וברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו: "מה יש לנו כאן, אם לא אלבום המשמש הוכחה חיה לכך שאם תוציאו 88 אלבומים מדי חודש, לפחות אחד מהם יצליח לזכות בתשומת לב של צוות מבקרי המוזיקה שלך? להקת אמריקה, שלושה צעירים אמיתיים שנועדו למי שמוצא את קרוסי וחבריו בלתי אכילים. בכוחו של סינגל להיט חיקוי מאוד צולע וחיקוי חסר בושה של ניל יאנג הם הפכו במהירות לגדולים. כמו מה שבלאק סאבאת' עשו עם הקהל שלהם. כנראה שאני לא כשיר להגיב עליהם בצורה הוגנת ואובייקטיבית. עם זאת, אם אתם חייבים לדעת, אני מוצא שההרמוניות הקוליות שלהם יפהפיות, אם כי השירה רגישה מדי. המנגינות שלהם מדי פעם נעימות וקלות ומעט מדבריהם מעוררים בחילה כמו 'במדבר, אתה יכול לזכור את שמך / כי אין שם מישהו בשביל להכאיב לך'. תוכלו לציין בהנאה שלמרות האמור לעיל, ההפקה היא סיבה מספקת לתת לתקליט הזה קרדיט שאמריקה בהחלט שווה שמיעה, אם כי לא הקשבה".

נראה שהמבקר של הרולינג סטון, ששמו אגב היה לסטר בנגס הידוע בחדות לשונו, לא ממש התחבר לאווירה הרגועה. אבל הקהל חשב אחרת לגמרי. התקליט מכר למעלה ממיליון עותקים והגיע למעמד פלטינה. המבקרים האחרים דווקא ידעו לזהות את הפוטנציאל הגלום בהרמוניות הקוליות המופלאות של השלישייה.

בעיתון WORDS AND MUSIC נכתב ביוני 1972 על התקליט: "מתישהו לפני שתקראו את הביקורת הזו, יהיה קשה לכם להשיג עותק, בגלל מספר ההשמעות הרב לו זוכה הלהקה ברדיו. מטרת כל תשומת הלב הזו היא להקה שהוקמה על ידי שלושה פרחחים המתגוררים באנגליה ומצליחים להישמע כמו ניל יאנג וחבריו. אמריקה, כפי שהיא ידועה באופן קולקטיבי, צברה כנראה ידע רב בחיי חבריה הצעירים (18, 19 ו -20 שנה) כדי להיות קלילה עם הרמוניות הדוקות, עיבודים הדוקים ומילים חכמות. הם בטח גם האזינו להמון תקליטים, כי כשסוף סוף מתגברים על ההלם של כמה שהם נשמעים כמו יאנג ושות', אתה מבין שיש שם הרבה השפעות אחרות, שאורבות מתחת לזו הברורה ביותר. אז אם הם כאלה טובים עכשיו, איך יהיה האלבום הבא?".

השאלה הזו נענתה במהרה, שכן הלהקה המשיכה להקליט ולהופיע בהצלחה רבה לאורך שנות השבעים, כשהחברים מפיקים להיטים נוספים כמו VENTURA HIGHWAY וגם SISTER GOLDEN HAIR, והוכיחו שהם הרבה יותר מסתם חיקוי חולף. הם אולי התחילו בלונדון הקרירה, אבל המוזיקה שלהם חיממה לבבות בכל רחבי העולם והפכה לפסקול הרשמי של דור שלם שחיפש קצת שקט, אהבה וסוסים ללא שם לרכב עליהם אל השקיעה.

גם זה קרה ב-29 בדצמבר. עם טרגדיות קורעות לב ורגעים ביזאריים שנדמה שנלקחו מתסריט הוליוודי פרוע.

פרידות עצובות וקולות שנדמו

זה התחיל עם ריי תומאס, האיש והשפם, שנולד בשנת 1941. תומאס לא היה סתם עוד נגן; הוא היה איש החליל המפורסם של להקת המודי בלוז, זה שהביא לעולם את הסולו המהפנט בשיר NIGHTS IN WHITE SATIN והפך את הרוק הסימפוני לדבר הכי חם בסביבה. תומאס שמר אמונים להקה והיה שם מתחילת דרכה ועד שהפסיקה את פעילותה לגמרי, כשהוא מוסיף גוון ייחודי לכל תקליט ותקליט. בין לבין הוא גם מצא זמן להוציא תקליטי סולו משלו. למרבה הצער, המסע שלו הסתיים כשהוא מת ב-4 בינואר 2018, בגיל 76, בגלל סרטן הערמונית.

שנה לאחר מכן, בשנת 1942, הגיח לאוויר העולם ריק דאנקו, הבסיסט בעל הנשמה הענקית של להקת THE BAND. מדובר היה באחד הקולות המיוחדים ביותר ברוק האמריקני; אני כל כך אוהב את קולו המאנפף והמרגש, שזה מביא אותי בכל פעם לצמרמורות עונג, במיוחד כשהוא שר את IT MAKES NO DIFFERENCE. הלהקה הזו, שהחלה את דרכה כלהקת הליווי של בוב דילן ושל רוני הוקינס, הפכה לאייקון בפני עצמה, אך החגיגה נגמרה מוקדם מדי עבור דאנקו. הוא מת ב-10 בדצמבר 1999, בגיל 55 בלבד, לאחר שנים של מאבקים בריאותיים והשמנת יתר שהכבידו על ליבו.

בצד הנשי והסוער של המפה, בשנת 1946 נולדה מריאן פיית'פול. מי שהחלה את דרכה כנערה תמימה עם פנים של מלאך בשנות השישים, צמחה כזמרת עם הלהיט AS TEARS GO BY והייתה בת זוגו האובדנית והמפורסמת של סולן הרולינג סטונס, מיק ג'אגר. הזוגיות הזו סיפקה לצהובונים חומר לשנים. בשנות השבעים, לאחר תקופה קשה מאד שהיה בה גם ניסיון התאבדות והתמכרות קשה להרואין שזרקה אותה לרחובות לונדון, היא ביצעה קאמבק מפואר עם התקליט BROKEN ENGLISH. היא חזרה לקריירת הזימרה כשקולה שונה מבעבר וסדוק, נמוך באוקטבה ומלא בניסיון חיים מר. פיית'פול הלכה מאיתנו בינואר 2025.

עולם התיפוף קיבל חיזוק משמעותי כשבשנת 1947 נולד המתופף הבריטי קוזי פאוואל. למרות ששמו האמיתי הוא בכלל קולין פלוקס. האיש הזה ידע לתופף ברגש ועוצמה והפך למתופף להשכיר מבוקש ביותר בבריטניה. הוא ניגן עם הגיטריסט ג'ף בק בשנים 1971-1972, עם להקת ריינבאו של ריצ'י בלקמור בשנים 1976-1979 וגם עם שלישיית אמרסון לייק ופאוואל, שנטען בתקשורת בצחוק כי הגיע לשם רק כדי לשמור על ראשי התיבות ELP במקום קרל פאלמר. פאוואל, שהיה חובב מכוניות מרוץ מושבע, מת ב-5 באפריל 1998 כשאיבד שליטה על רכבו ביום גשום בכביש M4 ליד בריסטול.

טרגדיה אלימה במיוחד התרחשה סביב הזמר ראסטי דיי, שנולד ביום זה בשנת 1945. דיי, בעל הקול המחוספס, היה ידוע בעיקר בעבודתו בסוף הסיקסטיז ובסבנטיז עם להקות הרוק הכבד אמבוי דיוקס (לצד טד ניוג'נט) וקאקטוס. הסוף שלו היה כמו סצנה מסרט גנגסטרים; דיי נורה למוות בביתו בפלורידה, ביוני 1982, כשגם בנו, כלבו ואדם נוסף נהרגו ברגע זה על ידי תוקפים אלמונים שירו בהם. המוות נותר מיסתורי ולא מפוענח עד עצם היום הזה, אך האצבע מצביעה לכיוון עסקת סמים שהסתיימה ברע.

לא הכל היה שחור, כמובן. בשנת 1951 נולדה בהוואי הזמרת איבון אלימן. היא שרה בהפקות רבות בסבנטיז, כולל תפקיד בלתי נשכח כמריה מגדלנה באופרת הרוק JESUS CHRIST SUPERSTAR, וגם ידעה הצלחה במצעדים בשמה, במיוחד עם הלהיט הענק IF I CAN'T HAVE YOU מתוך פסקול הסרט שיגעון המוסיקה, שנכתב עבורה על ידי הבי ג'יס.

רגעים ששינו את העולם (או סתם שעשעו אותנו)

בלונדון הסוערת של שנת 1966, הגיטריסט האמריקני ג'ימי הנדריקס הופיע בפעם הראשונה בתוכנית הטלוויזיה הבריטית TOP OF THE POPS עם השיר HEY JOE.

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1969, המפגשים בין הענקים המשיכו. בוב דילן הגיע להתארח במסיבה אקסקלוסיבית שערך הבוס הכל יכול של חברת התקליטים קולומביה, קלייב דייויס, לכבוד מלכת הבלוז-רוק ג'ניס ג'ופלין. האירוע התרחש בדירתו המפוארת שבסנטרל פארק, ניו יורק, ומשך אליו את כל המי ומי של התעשייה באותה תקופה.

אבל לא כל הזוגות שרדו את מבחן הזמן. בשנת 1975 התגרשו גרייס סליק ופול קאנטנר, הזמרת הכריזמטית והגיטריסט של להקת ג'פרסון סטראשיפ. שניהם היו לפני כן מעמודי התווך בלהקת ג'פרסון איירפליין ונהנו מלהיטים גדולים כמו SOMEBODY TO LOVE ו- WHITE RABBIT שהגדירו את קיץ האהבה בסן פרנסיסקו. למרות הפרידה הרומנטית הם המשיכו לעבוד יחד, אך שנה לאחר הגירושים התחתנה סליק עם סקיפ ג'ונסון, שהיה לא אחר מאשר טכנאי התאורה בהופעות הלהקה, מה שיצר דינמיקה מעניינת מאחורי הקלעים.

אם נחזור רגע לאולפן, הרי שבשנת 1966 החל פול מקרטני לעבוד באולפני EMI המפורסמים בלונדון על שירו PENNY LANE. הוא הקליט שישה טייקים עם קלידים וכלי הקשה, כשהוא מחפש את הצליל המושלם. השיר הזה נכתב על רחוב שהפך לסמל של נוסטלגיה בריטית. לפני ימי הביטלס הגדולים.

בין חיפה לטקסס

גם בישראל ידעו לתת בראש. בשנת 1970 הופיע הכוכב העולה מייק בראנט בקולנוע ארמון בחיפה, עיר הולדתו. הוא לווה על ידי הברנשים של פיאמנטה וחיממו אותו חברי שלישיית שובבי ציון (קובי רכט, חנן יובל וקובי אשרת). את המופע הנחתה הזמרת הלאומית יפה ירקוני. ההיסטריה סביב בראנט הייתה בשיאה, וצרחות המעריצות נשמעו עד הכרמל.

בינתיים בארצות הברית, החוק היה נוקשה יותר. בשנת 1965 נעצרו בטקסס השמרנית חברי להקת סיר דאגלס קווינטט המצליחה, שהביאה לעולם את הלהיט SHE'S ABOUT A MOVER, בעוון אחזקת סמים. החבורה התייצבה בבית המשפט, כשדאגה לפני כן להסתפר ולהתלבש היטב בחליפות מהודרות כדי ליצור רושם טוב. השופט ראה כי כך, חרץ כי מאסר על תנאי יספיק להם והוסיף את המשפט האלמותי: "אני שמח שהסתפרתם, כי לפני המשפט ראיתי את תמונתכם בעיתון עם השיער הארוך ההוא ואני ממש לא אוהב את זה".

דור ההמשך החל להגיע גם הוא. בשנת 1985 הפך זמר הפסנתר בילי ג'ואל לאבא מאושר עם לידתה של בתו הבכורה, אלכסה ריי, שנקראה על שמו של ריי צ'ארלס, האליל של ג'ואל. היא תגדל להיות זמרת ופסנתרנית בזכות עצמה. דרך אגב, אמה של אלכסה היא הדוגמנית היפהפייה כריסטי ברינקלי, שכיכבה בקליפ של ג'ואל לשיר UPTOWN GIRL.

נחזור שוב לבוב דילן, הפעם לבריטניה הצעירה. בשנת 1962 הופיע בוב דילן במועדון טרובאדור בלונדון. זו הייתה אחת ההופעות הראשונות שלו מחוץ לארה"ב. התגובות היו מעורבות; חלק מהקהל אהב את ההופעה ואת סגנון הפולק המחוספס וחלק אחר שנא אותה ולא הבין על מה המהומה סביב הבחור הצעיר עם המפוחית והגיטרה האקוסטית.

הצלחות, מטוסים וגרדומים

שנות השבעים סיפקו הצלחות מסחריות אדירות. בשנת 1976 הגיע התקליט A DAY AT THE RACES של להקת קווין למעמד של תקליט זהב בארה"ב. התקליט, שכלל את הלהיט SOMEBODY TO LOVE, יצא לאחר ההצלחה הפנומנלית של "לילה באופרה" והוכיח שפרדי מרקיורי וחבריו הם לא אפיזודה חולפת.

לעומת זאת, ההצלחה של ג'ים קרוצ'י הגיעה מאוחר מדי. בשנת 1973 הגיע השיר המרגש TIME IN A BOTTLE, שלו למקום הראשון במצעד הבילבורד בארה"ב. הטרגדיה היא שזה קרה שלושה חודשים לאחר מותו בהתרסקות מטוס בלואיזיאנה, רגע אחרי הופעה בקולג'. השיר, שנכתב במקור לבנו שלא נולד עדיין, הפך לצוואה מוזיקלית מצמררת.

ובפינת המוזר והפלילי: בשנת 1975 הוצא להורג בתלייה בטרינידד מייקל עבדול מאליק, פעיל זכויות שחורים קיצוני שידוע יותר בכינוי מייקל אקס. מאליק הואשם ברציחתו האכזרית של הספר שלו, ג'וזף סקריט, וקבורתו בגינה. ג'ון לנון ויוקו אונו ניסו להגן על מאליק (כמו על רוצחים אחרים שנראו להם כקורבנות המערכת) מזה כמה שנים ולבטל את עונשו. בתחילת 1970 הגיעו השניים למבנה שכונה הבית השחור בלונדון, שהיה מטה הפעולה של מאליק. מול המצלמות המתקתקות, השניים נתנו לו שקית ובה שיערם הגזוז (זכר לתקופת התספורת הקצוצה שלהם) ובתמורה קיבלו ממנו מכנסי איגרוף מוכתמים בדם שהיו שייכים למוחמד עלי, כדי שימכרו אותם במכירה פומבית למימון פעולותיהם למען השלום.

הסמים המשיכו לגבות קורבנות. בשנת 1980 מת הזמר והיוצר המוכשר טים הארדין, בגיל 39 בלבד. סיבת המוות הייתה מנת יתר של הרואין ומורפין בדירתו בלוס אנג'לס. הארדין היה ידוע ביצירת שירים נעימים וקלאסיקות על-זמניות כמו IF I WERE A CARPENTER ו- REASON TO BELIEVE עם גוון אקוסטי- פולקי, אך הוא היה מכור שנים רבות להרואין ורבים מחבריו לא הופתעו כשמצא כך את מותו הטראגי.

בישראל שלפני מלחמת ששת הימים הסצנה בעבעה. בשנת 1967 התקיימו במועדון קזבלן היפואי שתי הופעות ראשונות של להקת הטורנאדוס ובה הגיטריסט הבריטי רוב האקסלי. המועדון היה צפוף ודחוס, והבמה הייתה כה קטנה שחברי הלהקה נאלצו למקם את ציוד ההגברה שלהם ברחבת הריקודים עצמה, ממש בתוך הקהל. כל הופעה ארכה 45 דקות של רוק'נ'רול טהור. האקסלי, שהתאהב באווירה המקומית, יישאר עם פירוק הטורנאדוס בארצנו ויצטרף ללהקת הצ'רצ'ילים, שם יצר מוזיקה פסיכדלית ברמה בינלאומית. סיפור הרוק הישראלי השלם של הצ'רצ'ילים ועוד - בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967".

סוף עשור והאשליה הגדולה

ולסיום, האירוע שחתם את שנות השבעים. בשנת 1979 נערכה ההופעה האחרונה בהחלט של פול ולינדה מקרטני במסגרת להקת כנפיים. זה היה בהאמרסמית' אודיאון שבלונדון, במופע צדקה גדול ומתוקשר עבור קמפוצ'יה מוכת הרעב, שארגן קורט ולדהיים מהאו"ם יחד עם מקרטני. פיליפ נורמן דיווח לסאנדיי טיימס בזמנו על האכזבה של המעריצים שציפו לנס: "האיחוד המיוחל של הביטלס לא קרה שם, לצערנו. הסכמתו של מקרטני להופיע בלילה האחרון במופע זה הוא שעורר את גל השמועות. הייתה תחושה שהצער הרב על קמפוצ'יה הוא שיעורר בארבעה את מה שהצעות כספיות ענקיות לא עשו עד כה - להופיע יחד על במה ולראשונה מזה שנים".

גם ג'יימס ג'ונסון דיווח באיבנינג סטנדארט וניסה לנחם את הקוראים: "בסופו של יום, הביטלס לא היו חסרים ביום הזה. השמועות בדבר האיחוד היו לא מבוססות וסתם הגיעו בגלל קטע של נוסטלגיה. לו הביטלס היו מגיעים, קשה לדמיין מה הם היו עושים על הבמה, לאחר כל כך הרבה שנים, חוץ מללחוץ ידיים זה לזה. האמת היא, מי צריך את הביטלס כשיש את אלביס קוסטלו? ופול מקרטני הרים הפקה ענקית עם תזמורת רוק ("רוקסטרה"), כפי שעשה באלבום האחרון של כנפיים. בתזמורת הזו נראו גם פיט טאונסנד מהמי, רוברט פלאנט וג'ון בונהאם מלד זפלין ועוד".

למרות השמות הנוצצים, התחושה הפנימית הייתה קשה. פול מקרטני הודה בדיעבד: "היה לנו מופע רע מאד למען קמפוצ'יה. ירדנו מהבמה בתחושה שזה היה גרוע. עד כדי כך שזה הוריד לי את החשק להיות בלהקה". ולינדה מקרטני הוסיפה את הזווית שלה: "אני חושבת שפול היה מאד מתוסכל מהמופע הזה. הוא מאד רצה שהקטע של להקת כנפיים יעבוד, אבל בחרנו את האנשים הלא נכונים. הוא היה צריך את האנשים הטובים ביותר שיעבדו לצדו, אבל הוא נאלץ לסחוב על כתפיו את כל המשקל". וזה, חברים, היה אקורד הסיום הצורם של להקה גדולה אחת, ופתח לעשור חדש ונוצץ של האייטיז.

התקליט שבו המחשב השתלט על ניל יאנג. ב-29 בדצמבר בשנת 1982 יצא האלבום TRANS של ניל יאנג. חברת התקליטים שלו ממש כעסה עליו עם זה.

השנה הייתה 1982. בעוד העולם היה עסוק בלנסות לפענח את הקובייה ההונגרית ולצפות בסרט אי.טי. כשהוא מושיט אצבע זוהרת לשמיים, המוזיקאי ניל יאנג החליט להושיע אצבע זוהרת משלו לשמיים. זו הייתה האצבע השלישית שדרשה לעשות את מה שבא לה. יאנג החליט אז שהגיעה העת לזנוח את הגיטרות והמפוחיות לטובת משהו אחר לגמרי. ב-29 בדצמבר באותה שנה יצא לחנויות התקליט TRANS של יאנג, והוא נחת על מדפי החנויות כמו עב"מ. חברת התקליטים שלו, איך לומר בעדינות, לא ממש פתחה שמפניות; למעשה, הראשים שם היו עסוקים בלכעוס עליו, ובצדק מבחינתם.

התקליט הזה היה יצור ערמומי במיוחד. הרצועה הפותחת, LITTLE THING CALLED LOVE, הייתה מלכודת דבש מושלמת. זה היה שיר קצבי, מלודי, ויאנג שר בו בקולו המוכר והטוב, כאילו כדי לומר למאזין "הכל בסדר, היכנסו פנימה, המים חמימים". זו הייתה הטעיה קלאסית שנועדה למשוך את הקונה התמים פנימה מבלי שיהיה מוכן לצעד הדרסטי הבא. ואז, בום! השיר השני, COMPUTER AGE, נכנס לתמונה כשהוא רווי בסינטיסייזרים זמזמניים ובתופים אלקטרוניים קרים. קולו של יאנג, זה שזוהה תמיד עם מרחבים פתוחים ואסמים מעץ, עבר לפתע דרך פילטר שהפך אותו לממוחשב לחלוטין. אם זה לא הספיק, השיר השלישי נקרא WE'RE IN CONTROL ובו קולו של יאנג כבר השלים את המהפך והפך לרובוטי עד הסוף.

יאנג לא עצר שם. בהשראת הרכבים אלקטרוניים פורצי דרך כמו DEVO ולהקת קראפטוורק הגרמנית, הוא החליט לקחת אפילו את הקלאסיקה שלו מימי בופאלו ספרינגפילד, MR. SOUL, ולהעניק לה טיפול עדכני ומוזר שהתאים יותר לרחבות הריקודים במועדונים האפלים של התקופה. הוא עשה שימוש במכשירים שנקראים סנקלוויר כמו גם ווקודר של חברת סנהייזר כדי לעוות את קולו, מהלך שהשאיר את המעריצים מגרדים בראשם.

באופן מפתיע, המבקרים במגזין הרולינג סטון דווקא אהבו את התקליט הזה בזמן אמת והעניקו לו ארבעה כוכבים נדיבים, אולי מתוך הערכה לאומץ האמנותי. הם כתבו: "עם יאנג למדנו לצפות למה שהכי לא צפוי, אבל האלבום הזה זורק למקום אחר לגמרי. ממש כמו מה שדייויד בואי עשה עם האלבום LOW. אם יאנג בחר להעביר את קולו דרך רכיבים ממוחשבים, אנו אמורים להבין מזה שאנו צועדים לקראת עולם אחר. האם יאנג הלך פה רחוק מדי? ובכן, לא ממש. הוא מדביק את הפער שנוצר עם הרכבים כמו קראפטוורק".

לאחר המסע הממוחשב והמוזר הזה, חותם יאנג את התקליט בשיר שבו קולו חוזר סוף סוף לצבעו הטבעי, והלהקה שמסביב מלווה אותו כמו שרבים אוהבים לשמוע. תקליט ערמומי, כבר אמרתי את זה, נכון? אבל הסיפור האמיתי התרחש הרחק מאולפני ההקלטה, במסדרונות הממוזגים של חברות התקליטים. עולם עסקני התקליטים הוא עולם ציני וקר, שבו לא נרשמת, פעמים רבות, אהבה אמיתית למוזיקה אלא לדולרים המרשרשים. לרוב מדובר בכסף שאותה חברה רוצה להרוויח מתקליט של אמנים שחתומים אצלה. לא מעטים הם המקרים בהם אמן לא מספק את הסחורה (האמנותית, כמובן) וזה נגמר בבעיטה מפוארת בישבן. אך במקרה המיוחד והביזארי של ניל יאנג – לא ישבנו הוא שכאב, אלא הראש שלו, עם תביעה מסוכנת ותקדימית בבית המשפט.

הכל התחיל בתחילת שנות השמונים, כשניל יאנג חיפש חוזה הקלטות חדש לתקליטיו. אחרי 13 שנים יציבות בחברת התקליטים "האחים וורנר", הגיע מבחינתו הזמן לשינוי מרענן. בראשו הוא כבר ראה כיצד תקליטו הבא יביא לקהל את בשורת האלקטרוניקה שהוא התאהב בה. חברת התקליטים RCA הראתה עניין רב ביאנג והסכימה לשלם סכום נאה של 1.5 מיליון דולר מקדמה לכל תקליט שתקבל ממנו. זו הייתה הצעה מפתה מאוד.

אבל אז נכנס לתמונה דייויד גפן. הגיעה הצעה מחברת התקליטים גפן רקורדס (בבעלות דייויד גפן), שהייתה אמנם נמוכה יותר כספית, אך קרצה ליאנג במישור אחר. יאנג היה כבר עם עט ביד לחתימה על החוזה עם RCA כשגפן התקשר בבהילות ממשרדו והפעיל את קסמיו. לאחר מספר חילופי משפטים מתוחים, הסכים יאנג לבדוק את ההצעה – חוזה לחמישה תקליטים (במקום שבעה) עם מקדמה בסך 1.25 מיליון דולר לכל תקליט. יאנג זכר את גפן כמי שנותן לאמניו חופש יצירתי מוחלט בהכנת תקליטיהם, וזה היה שווה לו יותר מכסף. אחרי הכל, הוא רצה לעשות תקליטים כרצונו הפרוע, ולא כרצון אנשי השיווק בחברת התקליטים. החוזה סוכם בעל פה, בלחיצת יד ג'נטלמנית. ניל יאנג התקבל בברכה בחברת התקליטים גפן רקורדס, כשהוא לא יודע שהוא נכנס לשדה מוקשים.

חברת גפן רקורדס הייתה קיימת באותו זמן רק כמה שנים, וכבר מצאה הצלחה מסחררת עם הזמרת דונה סאמר ועם התקליט של ג'ון לנון ויוקו אונו, ששמו פנטזיה כפולה. נו טוב, האחרון יצא ודשדש במצעדים בתחילה, עד שרצח נתעב של לנון, בסוף שנת 1980, הזניק אותו למקום הראשון בתור "התקליט האחרון של ג'ון לנון". דייויד גפן ראה בניל יאנג עוד דג שמן ויוקרתי שצריך להוסיף לאקווריום הדגים היקרים שלו. יאנג, מצדו, ראה בגפן אפשרות לקבל פורקן חדש לרעיונותיו היצירתיים והאמנותיים. ובכן, שניהם לא קיבלו את מה שהם קיוו לו, והאכזבה הייתה מרה לשני הצדדים.

מה שרבים לא ידעו באותו זמן, הוא שהלב הפועם מאחורי הצלילים הרובוטיים היה לב של אבא מודאג. ניל יאנג הסביר את הכוונה נסתרת: "האלבום הזה הוא אחד הטובים ביותר שלי, מבחינת מחלקת האלבומים הכי לא מובנים בעיני אחרים שעשיתי. הרעיון המקורי היה להפיק גם קליפים שימחישו את שירי האלבום. המטרה הייתה לעשות אלבום בו כל מיני רובוטים אלקטרוניים הם ששרים את השירים, כסוג של תקשורת עבור אנשים נכים שאינם מסוגלים לדבר. והנה באלבום זה, הרובוטים אמורים לטפל באותם נכים, כמו למשל בבן שלי, וללמד אותם כיצד לתקשר. הסיפור הזה לא הובן כלל על ידי אנשי חברת התקליטים 'גפן' בה הייתי חתום אז. לכן הם ביטלו את מימון הפקת הקליפים ובמקום זה הם ניגשו לתבוע אותי באשמת הפקת אלבום שלא מתאים לניל יאנג".

התקליט TRANS חצה את מחנה מעריציו של ניל יאנג כמו שאף תקליט קודם לא עשה זאת. היה זה הלם תרבותי. היו שחשו בזמנו כי ניל יאנג הפך אמן של גימיקים זולים, ואחרים טענו בארסיות שהוא הפך להיות תלמיד גרוע של קראפטוורק. הם לא הבינו בזמנו שזה התקליט שיאנג יצר במיוחד כדי לתקשר עם בנו הנכה, בן, שנולד עם שיתוק מוחין ולא יכל לדבר. השימוש בווקודר לא היה סתם אפקט אופנתי; הוא היה ניסיון נואש ומרגש ליצור שפה משותפת. יאנג חש תיסכול עמוק כשאנשים באו אליו בתלונה שלא מבינים את המילים בגלל השימוש באפקט VOCODER (שהופך צליל אנושי למתכתי). הבעיה העיקרית הייתה שהוא לא טרח להסביר בזמן אמת את הקונספט של התקליט ובכך הותיר אנשים מבולבלים וכועסים.

שנים רבות לאחר מכן הוא הודה בכאב: "היה לי קשה להתמודד עם זה. חוסר התקשורת שלי עם בן היה דבר קשה מנשוא. ניסיתי להתנהל עם זה באופן הכי טוב שיכולתי. אבל בתהליך נאלצתי להתנתק ממה שמסביב. זה היה משהו פרטי לגמרי, שאי אפשר לאחרים להיכנס אליו. הדלת הייתה סגורה. אני לא יכולתי להיחלץ משם ואיש לא יכל להיכנס. יש דברים שהם כואבים מדי ולא אמורים לצאת החוצה. אנשים לא הבינו בזמנו מה קורה איתי. חברת התקליטים ממש התעצבנה עליי. כולם התעצבנו עליי".

אחרי הכישלון המסחרי של הרובוטים, השלב הבא של יאנג היה לנסות ולפייס את המערכת, או אולי סתם לשנות כיוון שוב. הוא החליט להקליט תקליט בסגנון קאנטרי טהור בשם OLD WAYS. לשם כך הוא ארז את חפציו, עבר לנאשוויל בירת הקאנטרי, ועם תוצאות ההקלטה המספקות בעיניו הוא שלח בשמחה את הסליל למשרדי חברת התקליטים בלוס אנג'לס. התגובה לא איחרה להגיע ולא היה בה שמץ של שמחה – "מה פתאום תקליט קאנטרי עכשיו? איך נמכור את זה, לעזאזל?" זעקו המנהלים. מהמשרד שוגרה מיד הוראה בטון קר ומאיים - "אנחנו רוצים שתביא לנו תקליט רוק ומיד". יאנג הבין באותו רגע שחברת התקליטים, עליה הוא כה סמך שיקבל ממנה חופש אמנותי, מתייחסת אליו כאל מוצר על מדף בסופרמרקט ולא כאל אמן יוצר.

כתגובה, יאנג לא נשאר חייב. הוא ניגש להעניש את חברת התקליטים על שבירת האמון בצורה הכי יצירתית שיכל ופנה להקליט תקליט לא פחות שערורייתי – EVERYBODY'S ROCKIN', עם שירים בסגנון רוקאבילי מיושן בניחוח שנות החמישים, כשהוא לבוש בחליפות ורודות ומסרק את שיערו לאחור. היה זה כפצצה זועמת במסווה של תקליט שמח שהונפה ישירות לפרצופם של המנהלים, ודייויד גפן האדים מזעם. אורך התקליט היה 25 דקות בלבד – קצר להחריד במונחים של תעשיית המוזיקה – והביקורות בתקשורת היו קשות וקטלניות. גפן שוב התאכזב מהדג השמן והעקשן שלו, וחברת התקליטים לא היססה להניף אגרוף משפטי מול ניל יאנג.

זה היה התקליט שהצית את הלהבה בכיריים והפך את היחסים למלחמה גלויה. הסיר שהונח מעל היה עם מצבה של חברת התקליטים גפן שהחלה עם מי מנוחות ומתן מקדמות נדיבות, אך הגיעה למצב של רתיחה מוחלטת עם קבלת המאסטר של התקליט הזה. השלב הבא בסיפור הוא עוד מהלך דרמטי במשחק הכוחות בין האמן וחברת התקליטים.

בשעה עשרים לאחת בצהריים, ב-5 בנובמבר 1983, הגיע אדם בשם דונלד קאוול לפתח ביתו של יאנג ונקש בדלת. ניל יאנג, כנראה בבגדי בית נינוחים, ניגש לפתוח ואז הגיש לו קאוול 19 עמודי תביעה משפטית צפופים, שחתומה על ידי עורך הדין שייצג את דייויד גפן. יאנג היה בהלם מוחלט. תביעה על סך 3.3 מיליון דולר נגד אמן על כך שהוא לא נשמע כמו עצמו? זה היה תקדים הזוי.

בכתב התביעה נכתב בין היתר:

ניל יאנג הבטיח לספק תקליטים מסחריים אבל הוא אינו נשמע כניל יאנג.

ניל יאנג דרש לא מעט הלוואות במזומן כמו גם תשלום על הקלטות מצד החברה.

דייויד גפן שיחרר את ניל יאנג מחברת התקליטים, האחים וורנר, תמורת תשלום בסך חצי מיליון דולר.

התקליט השלישי שהובטח לחברה טרם הושלם וכבר חרגו הוצאות ההקלטות ממה שסוכם.

ניל יאנג הבטיח דברים שלא קיים.

בגלל שאין חוזה חתום, כל הכסף שחברת התקליטים נתנה לניל יאנג הוא בגדר הלוואה שעליו להחזירה.

במסמך נטען כי הוא הבטיח לספק לחברה תקליטים מסחריים והוא כשל במשימתו וכנראה שבכוונה. לאחר התכתשויות נוספות ודם רע שזרם בנהרות, הסכימו שני הצדדים להתקרר. יאנג, שהבין שהמאבק הזה גובה ממנו מחיר יקר, הסכים לממש את הסכם חמשת התקליטים שלו לחברת גפן רקורדס, בתמורה לקבלת חירות אמנותית מסוימת. הובטח גם שדייויד גפן יקבל "תקליט שהוא יותר בסגנון הרוק של ניל יאנג", מה שאכן קרה מאוחר יותר עם התקליט LIFE.

ההסבר שניתן מנשיא חברת התקליטים בדיעבד היה כזה שמנסה לייפות את המציאות: "ניסיתי להציל את ניל מהריסת הקריירה שלו. לקחתי תפקיד של אב בחייו ולא הייתי צריך כנראה לעשות זאת". ניל יאנג, מצידו, לא יכל לשכוח את המריבות שהביאו לעצירת תקליטיו, עצירת יצירת המוזיקה שלו, ביטול הקלטות והזמנה משפילה לבית משפט. בסיכומו של עניין, יאנג סיכם את החוויה במשפט אחד קולע וכואב: "אכלתי הרבה חרא מזה ולמדתי המון".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.