רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-31 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-31 בדצמבר (31.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"כשסיפרתי לאנשים שאני עוזב את ההוליס, הם אמרו, 'אתה עוזב תהילה, הון וכל הלהיטים האלו? אתה משוגע?' אבל הם לא הכירו סוד חיוני אחד -ששרתי עם דיוויד קרוסבי וסטיבן סטילס. ידעתי כיצד זה נשמע. לא השתגעתי בכלל. כשפגשתי את קרוסבי, זה היה בבית שלו בקניון לורל. הוא שכב על גבו, מגלגל ג'וינט. לא היה לו מושג מי אני. דיוויד היה עם הבירדס, וסטיבן היה עם בופאלו ספרינגפילד, ולילה אחד נסענו בבנטלי של סטיבן. אני יושב מאחור, סטיבן ודיוויד נמצאים בחזית, ופתאום הם מביטים זה בזה, מצביעים עליי ודיוויד אומר לסטיבן, 'בסדר, מי מאיתנו הולך לגנוב אותו?' הם לא ידעו שהייתי אז עם ההוליס... הייתי שונה מאוד מקרוסבי וסטילס. קרוסבי היה הפכפך, וסטיבן היה משוגע. בשנה הראשונה שלנו ביחד, בילינו כנראה 11 חודשים ביחד, עשרים וארבע שעות ביממה. אנשים היו נופלים מהשירים שלנו אבל כשיצאנו להופיע, סטיבן הבין שדיוויד ואני לא ניגנו בגיטרה מספיק טוב כדי לנגן איתו. אז ניל יאנג נכנס לעניין. ניל בדיוק הוציא אלבום סולו, והוא לא בדיוק שרף את המצעדים וכך יצרנו את קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג... אנשים אומרים לי כמה שונה האלבום DEJA VU מהאלבום הראשון שלנו. דיוויד, סטיבן ואני היינו מאוהבים אחד בשני במהלך האלבום הראשון. אני הייתי עם ג'וני (מיטשל), סטיבן היה עם ג'ודי קולינס, ודיוויד היה עם כריסטין. תוך שנה, הכל השתנה. מערכת היחסים שלי עם ג'וני נעשתה חמוצה, סטיבן הפסיק להיות עם ג'ודי, וחברתו של דיוויד, כריסטין, נהרגה. זה נס שהאלבום הזה בכלל יצא" (גרהאם נאש)

היום בו המתופף איבד יד אך מצא את הקצב מחדש. ב-31 בדצמבר בשנת 1984 השתנו לחלוטין חייב של ריק אלן, המתופף בן ה-21 בלהקת הרוק הבריטית, דף לפארד.

לאחר לוח זמנים מתיש עם הופעות והקלטות שכלל המראות ונחיתות בלתי פוסקות, שב מתופף להקת דף לפארד, ריק אלן, לאנגליה כדי ליהנות מחופשת חג המולד המיוחלת. אלן, שהיה שיכור מהצלחה ומאדרנלין של כוכבי רוק, היה להוט להציג את מכונית ה-CORVETTE STINGRAY השחורה והחדשה שלו לארוסתו ההולנדית, מיריים ברנדסן. העולם היה מונח בכף ידו; הלהקה שלו שברה את כל השיאים האפשריים והעתיד נראה ורוד ומבטיח, עד שאותו סיבוב בכביש A57, ליד שפילד, טרף את הקלפים.

הגיטריסט, פיל קולן, שחזר את הלילה ההוא מנקודת מבטו: "סטיב קלארק, הגיטריסט השני בלהקה, ואני בדיוק עמדנו לצאת לבילוי אדיר בעיר. היינו בפריס, הלילה היה ערב ראש השנה, והשנה הייתה 1984. הלהקה שלנו בדיוק סיימה סיבוב הופעות מוצלח להפליא, לשיווק התקליט PYROMANIA, והפכנו ללהקה הגדולה ביותר על פני כדור הארץ, לכאורה בן לילה. סטיב ואני, המכונים 'תאומי הטרור' בגלל התקפי השתייה המטורפים שלנו, התרגשנו לחגוג. הערב התחיל רגוע וידענו שבהמשך יהיה פרוע. לפתע הטלפון צלצל. אחד המנהלים שלנו היה מעבר לקו ואמר, 'ריק אלן עבר בתאונה. זרועו נקטעה'. 'למה אתה מתכוון, התנתקה?' 'זה נעלם!' 'מה?!' 'הזרוע השמאלית שלו הלכה'".

קצת לפני כן באנגליה, ריק אלן נהג במכוניתו החדשה והאהובה ביורקשייר. היה זה יום חורפי והכביש היה חלקלק ומתעתע. לפתע, הוא מצא את עצמו בסיטואציה של משחקי אגו בכביש, כשהוא מתחרה במכונית אלפא רומיאו ומבקש להראות לנהג השני מי הוא מלך הכביש האמיתי. המרדף המיותר הזה נמשך עד שאלן הגיע לעיקול חד מדי ולא מוכר, איבד שליטה על ההגה והמכונית הספורטיבית עפה מהכביש במהירות עצומה. הרכב התנגש בעוצמה בקיר אבנים והסתובב עוד כמה פעמים באוויר לפני שנחת בשדה סמוך.

התוצאה הייתה מחרידה: אלן הושלך דרך פתח הגג של המכונית, כשידו השמאלית נתלשה מתחת לכתף. זוגתו, מיריים, שנלכדה ברכב ההפוך, יצאה משם עם פציעות בפניה אך בהכרה. ריק הפצוע וההמום, כשהוא מדמם בצורה מאסיבית, הסתובב בקור החורפי העז כשהוא מחפש את זרועו בשדה, נאבק על הכרתו.

למרבה המזל עברו במקום אחות בית חולים ומיילדת בשם איילין פירס וגם שוטר, שעזרו לו לאתר את זרועו ולהניחה בתיק עם קרח שהיה במקרה לאחות ברכב, שכן היא בדיוק הכינה אותו למסיבת הסילבסטר אליה נסעה. היה זה צירוף מקרים מדהים - שוטר, אחות ותיק עם קרח מוכן באותו מקום ובאותה שניה גורלית, בדיוק כשהזמן הלך ואזל עבור הצעיר המדמם.

אלן הובהל לבית החולים ROYAL HALLAMSHIRE בשפילד. עשר שעות ארך הניתוח המורכב בו חיבר המנתח הבכיר, ד"ר רוברט אדוארד פייג', את הזרוע לגופו של המתופף בזהירות רבה. אחר כך נמסר לו שקיים סיכוי שחלק מתחושת היד יחזור אליו והייתה אופטימיות זהירה באוויר, אבל חמישה ימים לאחר מכן נגוזה התקווה, כי זיהום חמור התפשט בזרוע המחוברת. הרופאים חששו לחייו של אלן עקב נמק, ולא היה מנוס מלכרות את היד שוב, והפעם לתמיד.

פיל קולן נזכר בכאב: "לעזאזל. ריק היה רק בן עשרים ואחת; פשוט סיימנו סיבוב הופעות פרוע והתכוננו להקליט את האלבום החדש. מחשבות הסתובבו לי בראש. ריק שמח להיות בחיים, אבל הוא גם חי לתופף - איך הוא ישרוד את זה? מבחינה רגשית, איך צעיר בן עשרים ואחת, שהוא כוכב רוק, אמור להתמודד עם זה? כשהגענו ללונדון כעבור שבועיים, היינו לחוצים לראות את ריק, שעדיין התאושש בבית החולים. לא היה לנו מושג מה אנחנו הולכים להגיד לחבר שלנו שעמד כעת בפני סוף קריירת התיפוף שלו. אז הלכנו לפאב לשתות כמה ברנדי לפני שנכנסנו לבית החולים. אם יש לך ספק, תשתה. כאשר אין ספק - תשתה. רק ככה זה היה אז. כששתינו מספיק מיץ של אומץ, הלכנו לראות אוֹתוֹ. ריק ישב בחדר שלו, כולו עטוף כמו מומיה. היינו בהלם מאיך שהוא נראה. אז הבנו שזה אמיתי".

הלהקה עמדה בפני דילמה עצומה. סיבוב ההופעות בוטל מידית ושאר החברים המשיכו בהקלטת התקליט שנדחה ביציאתו שוב ושוב, כשתופיו של אלן הוקלטו בחלקם לפני התאונה. המפיק המוזיקלי הקפדן, מאט לאנג, הגיע לבקר את ריק בבית החולים והפיח בו רוח חיים כשהבטיח לו שהלהקה תחכה לו. ואכן, אלן לא ויתר והחל במסע שיקום מפרך.

הוא למד לתופף מחדש במערכת תופים היברידית ומיוחדת שנבנתה עבורו בהתאמה אישית, שכללה מערכת דוושות רגל משוכללת שנועדה להחליף את מה שהיה אמור לתופף בידו השמאלית. רגל שמאל שלו למדה לבצע את המקצבים המורכבים של הסנר והמצילות, בעוד יד ימין המשיכה להכות בקצב. החזרה הגדולה לבמה התרחשה בפסטיבל MONSTERS OF ROCK בשנת 1986, שם עמד אלן מול עשרות אלפי מעריצים מריעים ונתן את הופעת חייו.

העבודה הקשה השתלמה ב-1987, אז יצא סוף סוף התקליט המדובר תחת השם HYSTERIA. התקליט הפך לרב מכר היסטרי שמכר מעל 20 מיליון עותקים ברחבי העולם וניפק להיטי ענק. חברי הלהקה הוכיחו שנאמנותם לאלן היא ענקית יותר משלמות גופנית, ואלן הוכיח שהרוח האנושית חזקה מהכל. "הוא מתופף טוב יותר עם זרוע אחת ממה שהיה אי פעם עם שתיים", אמר עליו זמר הלהקה, ג'ו אליוט, בסיכום מרגש.

אבא עושה בושות לג'ון לנון! ב-31 בדצמבר בשנת 1965 הוציא אלפרד לנון, אביו של ג'ון, תקליטון בשם THAT'S MY LIFE.

השנה הייתה 1965, והעולם היה שייך באופן רשמי ללהקת הביטלס. בעוד ארבעת המופלאים מליברפול שברו כל שיא מכירות אפשרי וגרמו לנערות לצרוח עד אובדן הכרה, התרחשה ב-31 בדצמבר דרמה משפחתית מוזרה במיוחד שנראתה כאילו נלקחה מסרט סוריאליסטי. בדיוק ביום האחרון של אותה שנה, החליט אלפרד לנון, אביו של ג'ון, שגם הוא רוצה לטעום מאבק הכוכבים והוציא תקליטון בכורה בשם THAT'S MY LIFE. כן, שמעתם נכון, האיש שלא היה שם כמעט מעולם החליט לפתע לזמר.

אלפרד, שכונה בפי מכריו פרדי, היה דמות לא נהדרת, אלא נעדרת בחיי בנו. במשך שנים ארוכות נחשב האב בעיני הבן המצליח כמת, או לפחות כמישהו שנעלם במצולות השכחה. ג'ון גדל אצל דודתו מימי, בעוד אביו הפליג בימים כסוחר ימי ומיעט ליצור קשר. אך לפתע, כשהבן הפך לאייקון תרבות בינלאומי ומולטי מיליונר, האב האובד צץ לפתע בחייו. המפגש המחודש לא היה רומנטי כפי שאפשר היה לצפות; פרדי עבד באותה תקופה כשוטף כלים וכמלצר בבית מלון, וכשעיתונאים נמרצים גילו את הקשר המשפחתי, הדרך לאולפן ההקלטות הייתה קצרה מתמיד. המנהל המוזיקלי טוני קארטרייט, שזיהה את הפוטנציאל המסחרי (או הגימיק המשעשע), החליט לקחת את המלח המזמר תחת חסותו.

הקשר בין האב ובנו, שנותק כשג'ון לנון היה ילד רך בשנים, לא התאושש במהרה. למעשה, המפגש ביניהם היה טעון ומביך, אך זה לא עצר את אלפרד מלשפוך את ליבו אל המיקרופון בליווי תזמורת של כ-30 נגנים שניסתה להעניק ליצירה נופך דרמטי ורציני.

וכך שר אלפרד בשירו, בקול שנשמע כמו שילוב בין זמר פאבים שיכור לבין מספר סיפורים נוסטלגי: "אני ממשיך את סיפורי מהמקום בו פעם הפסקתי. הפלגתי עם הזמנים וחייתי על חלומות. צפיתי בזריחה על פני כל אוקיינוס. אלו הם חיי, זו אהבתי וביתי. זה התחיל בליברפול שם נולדתי. ללא אב שייעץ לי אבל המשכתי הלאה. בפעם הראשונה בה ראיתי את הים ידעתי שזה חייב להיות כך. אלו הם חיי, זו אהבתי וביתי. אני חייב להגיד לכם שלא שברתי לבבות. אולי טוויתי חלומות אבל ככל שהשנים חתרו קדימה. ראיתי אהבה שהשתבשה ורחמים היו מנת חלקי כל הזמן. ועדיין זה הייתי אני ותנו לי לספר לכם כי התחזקתי. זה יכל להיות סוף הסיפור אך סיפורי לא יסתיים לעולם. כפי שאנשים תמיד אמרו לי, הייתי חבר אמת אך היה לי מעט לתת חוץ מלב. אלו הם חיי, זו אהבתי וביתי. אין לי תירוצים להתעללויות שביצעתי. כי החיים עושים את כולנו כך. יכולתי להאשים את הים האכזר שלקח ממני כה הרבה. אלו הם חיי, זו אהבתי וביתי".

הטקסט היה סנטימנטלי להחריד וניסה בבירור לפרוט על נימי הרגש של המעריצים, כשהוא מציג את אלפרד כקורבן של הנסיבות ושל הים האכזר. בצד השני של התקליטון, אגב, הופיע שיר נוסף בשם THE NEXT TIME YOU FEEL IMPORTANT, שרק הוסיף לתחושת המבוכה הכללית שחשו מקורביו של ג'ון.

למרות המאמץ והייחוס המשפחתי המחייב, השיר הזה לא הפך ללהיט. הסיבה לכך לא הייתה רק האיכות המוזיקלית המפוקפקת, אלא התערבות דרמטית מלמעלה. בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס המסור והקפדן, זעם על הניסיון של האב לרכוב על ההצלחה של בנו ולעשות לו בושות בפומבי. אפשטיין, שהיה ידוע כמי ששומר על תדמית הלהקה בקנאות, דאג להורידו במהרה מהמדפים. הוא הפעיל את קשריו והבהיר שאם השיר הזה יושמע או יקודם, יהיו לכך השלכות. התוצאה הייתה שהתקליטון נעלם כמעט כליל מהמצעדים, למרות שזכה להשמעות בודדות בתחנות רדיו פיראטיות שלא סרו למרותו של אפשטיין. כך הסתיימה לה קריירת הפופ הקצרה של אלפרד לנון, עוד לפני שממש התחילה, והוא נותר הערת שוליים משעשעת בהיסטוריה המפוארת של בנו.

ומה הייתה תגובתו של זמר להקת המי, רוג'ר דאלטרי, כששמע לראשונה את השיר? מצאתי אותה בעיתון נדיר שהודפס אז ותגלו אותה, כמו את כל הסיפור כואב הלב בין ג'ון לנון ואביו, בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

ב-31 בדצמבר בשנת 1969 נערכו הופעות מיוחדות מאד עם ג'ימי הנדריקס.

למעשה היו אלה שתי הופעות ביום אחד, שהוקלטו עבורו לתקליט מכונן. למחרת (היום הראשון של ינואר) ערך הנדריקס, יחד עם הבסיסט בילי קוקס והמתופף באדי מיילס, שתי הופעות נוספות. הכל תחת השם 'להקת הצוענים', שניצבה ביום זה לראשונה על במה.

בילי קוקס נזכר: "היו לנו שתי הופעות בערב השנה החדשה ושני מופעים ביום השנה החדשה. לא ידענו למה לצפות מהקהל והקהל לא ידע למה לצפות מאיתנו, אבל מהרגע שניגנו את הצליל הראשון, הם היו ביראת כבוד. היו שם ג'ימי הנדריקס, מתופף שהיה בלהקת ELECTRIC FLAG וניגן גם עם וילסון פיקט, ואני – שהייתי הילד החדש בשכונה".

אחד מעובדי האולם, אלן ארקוש, סיפר: "הבחור הזה הגיע לכניסה לבמה ואמר 'יש לי חבילה עבור ג'ימי'. היה ברור שאיש לא מגיע אל מאחורי הקלעים לראות את ג'ימי; איש לא יכול היה לתת לו כלום. אבל הבחור התחנן והפציר. לבסוף אמרתי לו: 'טוב, אני לא יכול לתת לך להיכנס, אבל אני יכול להעביר לו את זה, אם תרצה'. הבאתי את החבילה וג'ימי פתח את הקופסה – היא הייתה מלאה בקוקאין. הקוקאין נצץ, היו עליו ממש נצנצים. ג'ימי הסניף חלק מזה והעביר את זה הלאה... זה היה חומר ממש חזק. ג'ימי אמר, 'תודה בשמי לאיש. תודה לאיש'. חזרתי לשם, אבל הבחור נעלם".

ביל גרהאם, הבעלים של אולם פילמור איסט בניו יורק, עלה לפני כן לבמה והודיע לקהל כי תיכף יופיעו "כמה חברים ותיקים שלי שיביאו עימם צליל חדש". הנדריקס ידע כי ההופעות יוקלטו במטרה להוציאן כתקליט, שחברת התקליטים דרשה ממנו כאן ועכשיו. לכן הוחלט כי המופע הראשון מבין הארבעה ישמש כמופע חימום, שיעניק לשלושה את האפשרות להתרגל לנגן יחדיו במסגרת החדשה הזו.

ביל גרהאם שחזר: "הצגתי את הלהקה, הלכתי לצד הבמה והתבוננתי קצת משם. אחר כך הלכתי לחלק האחורי של האולם וצפיתי עוד קצת. התכוונתי להיכנס למשרד, אבל אמרתי לעצמי 'אלוהים, אני לא מאמין שזה קורה!'... רגע לפני שפתחנו דלתות למופע השני, ישבתי במשרד האחורי ואז ג'ימי נכנס... הנדריקס היה איש שקט מאוד, ביישן מאוד. 'מה אתה חושב, ביל?', הוא שאל. לא רציתי לענות לו, אז ביקשתי מהאחרים לעזוב את המשרד. אמרתי לו: 'ג'ימי, אתה הגיטריסט הכי טוב שאני מכיר, והלילה, במשך שעה וחצי, היית מזעזע. ביישת את הכישרון שלך'. הפנים של הבחור פשוט נפלו. הוא אמר: 'לא שמעת את הקהל הזה? הם השתגעו'. עניתי: 'לא יודע. אתה יודע מה עשית? את אותה טעות שהגדולים האחרים עושים. אתה מנגן בתת-מודע את מה שהם רוצים. אתה נותן להם את זה. נתת שעה וחצי של שטיקים לעוסים, אבל שכחת דבר אחד. שכחת לנגן. וזה טראגי בשבילך, כי אתה יכול לנגן טוב יותר מכל אדם אחר שאני מכיר'. ובכן, הבחור התפרק. 'למה אתה מספר לי את זה?' צעק, ועניתי 'כי שאלת אותי!'. היה לנו ריב גדול עם צעקות ודחיפות... אחר כך הוא עלה לתת מופע מבריק; מפגן רגשי ביותר של וירטואוז גיטרה, מהטובים ששמעתי מימיי. הוא פשוט עמד שם ורק ניגן וניגן וניגן. כשהוא ירד מהבמה אחר כך, כולו רטוב מזיעה, הוא שאל אותי 'זה בסדר?'. אמרתי 'ג'ימי, זה היה נהדר' וחיבקתי אותו כשגם אני נרטב מהזיעה שלו. שאלתי אותו אם הוא יעשה הדרן. הוא ענה שכן, יצא לבמה ועשה כל שטות נדושה שיכול היה לעשות".

כריס אלברטסון, כתב מעיתון הג'אז 'דאון ביט', נכח בהופעה השנייה ומסר את דיווחו לעיתון: "הספירה לאחור החלה, וכשהגיע הרגע לפתיחת 1970, הושמעו ברמקולים צלילי הפתיחה של היצירה 'כה אמר זרטוסטרא'. המסך הורם וגילה לנו מפגן אורות עשיר ביותר. לאחר שכולם צעקו בשמחה 'שנה טובה', הוזז המסך הצידה וכוכב הערב, ג'ימי הנדריקס, החל להופיע. במהרה הבנו כי נקבל פה משהו שונה לגמרי ממנו. הגימיקים בהם התפאר בעבר נעלמו כמעט לחלוטין, אף שניגן מעט בעזרת שיניו. לי אישית נראה כי הוא יוותר במהרה על נטישת האלמנטים האלו ויחזור אליהם".

גם ברולינג סטון נכתבה ביקורת על האירוע: "אולם הפילמור איסט התפוצץ בסוף השנה הקודמת עם הופעת הבכורה של להקתו החדשה של ג'ימי הנדריקס – 'להקת הצוענים'. אך הנדריקס של היום הראשון לשנת 1970 נראה מאופק מאוד ביחס להנדריקס הקודם של האקספיריינס. הפעם הוא עם באדי מיילס בתופים ובילי קוקס בבס. הקשר היחיד שהנדריקס העניק בהופעה לעברו הוא ביצוע לשיר 'פוקסי ליידי', בו הואיל להביא כמה גימיקים עם הגיטרה שלו מימים עברו. עם זאת, רובה הכמעט מוחלט של ההופעה היה נטול גימיקים. במקום אלה, עומד הנדריקס יציב במקומו על הבמה ומתרכז בנגינה בגיטרה, והוא מנגן טוב מאי פעם. לרוע המזל, הלהקה שמלווה אותו אינה תואמת את מימדי האמנות שלו. בילי קוקס מספק תמיכה יציבה בבס, אך באדי מיילס מתעקש לחטוף מהנדריקס חלק נכבד מאור הזרקורים כזמר. נראה כי הוא סובל מהזייה שהוא ברמה אחת עם אוטיס רדינג, בעוד קולו נשמע במציאות כמו זמר רית'ם אנד בלוז כושל. רוב השירים במופע היו חדשים והנדריקס התוודה בפני הקהל שחלקם לא גמורים, אך הוא ולהקתו באו פשוט ליהנות ולג'מג'ם איתם. רק שיר אחד מהם היה מלהיב באמת – 'מכונת ירייה'.

הנדריקס הקדיש אותו לכל החיילים שבדטרויט, ניו יורק, שיקגו וכמובן וייטנאם. הקטע הזה משקף היטב את האלימות והמתח הגואים ברחובות ובשטחי המלחמה. היה קשה מאוד לשמוע את המילים שהושרו בגלל הצליל הרועם של הלהקה – אך זה לא היה משנה. המסר הועבר בשלמות דרך המוזיקה עצמה. בתחילת המופע איחל הנדריקס שנה טובה לקהל, ואמר כי הוא מקווה שהם יחגגו עמו עוד מיליון כאלה, אם יעברו את הקיץ הקרוב. עם זאת הוא שחרר מפיו צחוק גדול. לאחרונה צצו ידיעות כי הנדריקס מעורב בגופים שחורים מיליטנטיים, וכנראה זו הסיבה לכך שיש לו עכשיו להקה שחורה לגמרי והוא זרק את הגימיקים הבימתיים של העבר. זה נראה כאילו לא אכפת יותר להנדריקס להרכיב מופעים עבור האדם הלבן. השינוי הזה לא ימצא חן בעיני רבים ממעריציו. בהופעה בפילמור איסט הקהל מחא כפיים אדירות רק בשיר 'פוקסי ליידי'. עם זאת, יש לזכור כי הנדריקס הוא קודם כל מוזיקאי, לא לוליין. אם הוא יצליח להביא חומר ראוי ללהקתו החדשה והקהל יפסיק להציק לו בנוגע לגימיקים – הוא יישאר זמן רב בסצנה".

היה זה אחד מרגעי השיא של הנדריקס כנגן גיטרה. ייתכן מאוד כי הנדריקס לא היה זקוק לעצתו של גרהאם, כיוון שידע שהמופע יוקלט במיוחד לתקליט, ולכן בחר להתרכז בנגינת הצלילים הנכונים ולא לייצר צלילים חורקים כתוצאה מהשתוללות יתר. הוא הביא לקהל סט שירים מחוספס עם נטייה לכבדות ופ'אנק, כיאה לחטיבת הקצב שניצבה לצידו. בתוך שלל השירים בלט קטע אחד שנכתב על חייל שנקלע למלחמה; אפשר להלבישו היטב על מלחמת וייטנאם, על הפנתרים השחורים או פשוט על הנדריקס עצמו, שהיה אז במלחמה משלו מול תעשיית המוזיקה. הקטע הזה, שירה כדורים רבים לקהל, נקרא MACHINE GUN. בילי קוקס סיכם: "אנשים בקהל היו עם לסתות פעורות כשניגנו את השיר הזה".

הקאמבק הגדול של ילד הפלא: איך סטיב וינווד הציל את עצמו מטביעה עם סינטיסייזר ומכונת תופים. ב-31 בדצמבר בשנת 1980 יצא תקליט הסולו השני של סטיב וינווד, ARC OF A DIVER. זו הייתה התחלה חדשה.

זה קרה בדיוק כשהשמפניות נפתחו בכל העולם. ב-31 בדצמבר בשנת 1980, רגע לפני שהעולם גלש אל העשור הצבעוני והמסונתז ההוא, סטיב וינווד שחרר את תקליט הסולו השני שלו, ARC OF A DIVER. עבור רוב המאזינים, זה היה פשוט אוסף שירים מצוין, אבל עבור וינווד עצמו, התקליט הזה היה חבל הצלה שנזרק ברגע האחרון לתוך ביצה מוזיקלית טובענית. הוא חשש באותם ימים שהוא נמצא בסוף הקריירה שלו... אבל למרבה המזל, זו הייתה התחלה חדשה ומפתיעה.

סטיב וינווד לא היה סתם עוד זמר; הוא היה הילד המחונן של הרוק הבריטי, האיש שהרעיד את הבמות עם ה-SPENCER DAVIS GROUP עוד לפני שהיה לו רישיון נהיגה, והקים הרכבי ענק כמו TRAFFIC ו-BLIND FAITH (לצד אריק קלפטון). אבל תהילת העבר לא משלמת חשבונות במכולת, ולפני ההצלחה הגדולה של 1980, וינווד היה בצרות צרורות. תקליט הסולו הראשון שהוציא נכשל במכירות בצורה מחפירה. הייתה זו מכה מתחת לחגורה עבורו, סטירה מצלצלת לאגו של מי שהורגל להיות במרכז העניינים. הכישלון הזה צרב במיוחד כי הוא קרה בשנת 1977, השנה בה ירו הסקס פיסטולס את הירייה שנשמעה מסביב לעולם. אותה ירייה גם ירתה ביצירה של וינווד, שנשמעה לפתע מיושנת כמו טפט בקיר של סבתא בריטית.

וינווד ניתח את המצב בצלילות אכזרית: "הפאנק היה נגד כל מה שהייתי עד לנקודה הזאת. זה היה גם אנטי מוזיקה. זה היה אנטי ממסד. הם באמת היו רק היפים מתקדמים. עברתי את הדבר האנטי-ממסדי הזה בסוף הסיקסטיז, ובמהלך שנות השבעים הבנתי פתאום את הערך של להיות בממסד. עשיתי את התקליט הראשון שלי כאמן סולו רק בגלל שחברת התקליטים רצתה ממני איזה מוצר. הלחצים עליי היו עצומים. הכסף אזל לי. ידעתי שאם האלבום הבא לא יצליח, אצטרך לעזוב את תעשיית התקליטים, כי פשוט לא יכולתי להרשות לעצמי להיות בה יותר. הייתי צריך לעבור כמה שינויים דרסטיים באורח החיים המקצועי והאישי, אולי למצוא עבודה בחברת תקליטים כמפיק".

המצב היה עגום. הכישלון של סטיב וינווד עורר אצלו משבר אמיתי. כהונתו המפוארת בלהקת טראפיק הרסה אותו נפשית ופיזית, והשנים שלו מחוץ לאור הזרקורים (בשנים 1975-1976), בהן סבל מבעיות בריאותיות, הפכו אותו לאדם נשכח בתעשייה שזוכרת לך חסד נעורים רק לחמש דקות בערך. אותו כישלון מסחרי הביא אותו אז לשקול ברצינות לוותר על הקריירה שלו כאמן הקלטות ולהפוך לשכיר אפור מאחורי הקלעים. הוא הודה לאחר מכן: "לא הייתי נואש, אני לא חושב, אבל בהחלט הייתי מוכן לעשות כל מה שצריך".

אבל אז, החליט וינווד לעשות ניסיון אחרון להקלטה, הימור על כל הקופה. כדי לעשות זאת, באופן פרדוקסלי, הוא לא פנה למפיקי על או לנגנים מפורסמים, אלא התחפר עמוק יותר לתוך עצמו והתמקם באולפן שהקים בביתו הכפרי בגלוסטרשייר, אולפן שזכה לשם המוזר NETHERTURKDONIC. שם, מוקף בציוד ובשקט כפרי, הוא ניתק מגע מהעולם. במהלך שלוש השנים הבאות, מצאת תקליטו הראשון, הוא כתב, ניגן והפיק את כל המוזיקה של ARC OF A DIVER. זה היה מבצע של איש אחד, תרתי משמע. הוא תכנת את הסינטיסייזרים (בעיקר ה-PROPHET-5 וה-MULTIMOOG שהפכו לסימן ההיכר של התקליט), ניגן בבס, בגיטרות, בקלידים ואפילו שר את קולות הרקע.

וינווד סיפר על התהליך הסיזיפי: "ידעתי שנשארה לי הזדמנות אחת אחרונה, והייתי חייב להתאמץ בה. רציתי לתת לזה את הכל, ואם זה לא היה מוצלח, הייתי מרים ידיים, אבל הייתי צריך לוודא שאני נותן את הכל ובהחלט עשיתי זאת, לבדי. חברת התקליטים שלי חשבה שאיבדתי לגמרי את זה, כי התעקשתי לעשות את כל העניין בעצמי - כל הנגינה וכל הטכנאות. ידעתי שזה היה הימור, אבל הרגשתי שזה משהו שאני יכול להשיג, אז הייתי חייב לעשות את זה וזה היה מאוד מוצלח. זה הגיע למקום הראשון באמריקה, מה שהרגיש טוב לי, כי זה היה מול הרבה ייאוש".

שיתוף הפעולה היחיד בתקליט היה בכתיבת המילים. וינווד חבר לכותב מוכשר בשם ויל ג'נינגס (שלימים יכתוב את הלהיט הענק מתוך הסרט טיטאניק), ויחד הם יצרו שילוב מנצח. וינווד חשש שהקריירה שלו תסתיים מוקדם יותר ממה שרצה. היה לו יותר מה לומר, יותר מוזיקה לנגן, אבל הוא היה צריך יותר זמן. כשהוא כתב את השירים לתקליט זה, לא היה לו מושג אם הם יתקבלו היטב. אחרי עשרות שנים בעסקי המוזיקה, מאז שהיה נער בברמינגהאם, הוא חשש שזה יהיה הצעד האחרון שלו. תחושת הזמן הבסיסית והתהילה המתפוגגת נתנו השראה לכל הקונספט של התקליט.

מבחינה טכנית, היו שם בחירות אמיצות, אולי אמיצות מדי. האמת שחלק מהסינטיסייזרים בתקליט זה נשמעים היום מצועצעים מדי, כמעט כמו פסקול לסרט אימה זול משנות ה-80. החולשה העיקרית של התקליט הזה היא השימוש בתופים אלקטרוניים פרימיטיביים. וינווד אולי רצה להשתמש בהם כדי להקל עליו לנגן בכל הכלים ולשמור על קצב מדויק (הוא השתמש במכונת תופים בסיסית וניגן עליה תוספות), אבל את הצליל השטחי הקליל שלהם בא לאורך כל המסע פה. וינווד יכל היה למצוא כל אחד מהמתופפים המצוינים שהיו בסביבה ובשמחה היו מנגנים עבורו, הרי הוא היה אגדת רוק מהלכת. אבל אלה היו שנות ה-80, ולעתים קרובות ההתקדמות הטכנולוגית האחרונה הייתה כל כך חדשה ומגניבה אז שאמני רוק רבים לא יכלו שלא להישאב אליה כמו פרפרים לאש דיגיטלית. עדיין, למזלו ולמזלנו, קולו עתיר הנשמה, אותו קול בלוז-רוק מובהק, מציל את העסק והופך את הפלסטיק לזהב.

הסינגל הראשון שפותח את התקליט בא עם WHILE YOU SEE A CHANCE, שיר שהפך להמנון אופטימי וזינק לעשרת הגדולים בתחילת 1981 בארה"ב. יש סיפור משעשע מאחורי השיר הזה: הפתיח המפורסם והמהפנט של הסינטיסייזר נוצר לגמרי בטעות. וינווד מחק בטעות את ערוץ התופים בפתיחה בזמן המיקס, וכששמע את התוצאה הנקייה והמרחפת, הוא הבין שזה נשמע הרבה יותר טוב בלי הבום-בום בהתחלה והחליט להשאיר את זה כך. הברק האלקטרוני החלק בהפקה של התקליט, לעומת זאת, הצביע על כוונה מסחרית שרבים ממעריציו הוותיקים, שזכרו לו את ימי הג'אמים הארוכים והפסיכדליים, התקשו להתמודד עם זה.

למרות שהתקליט מכר מיליונים והגיע למעמד פלטינה, ההתרגשות של וינווד עם הצלחתו של ARC OF A DIVER הייתה קצרת מועד במובן הבימתי. הוא לא אהב סיבובי הופעות, העדיף את חיי הכפר השקטים ולא יצא לדרכים כדי לשווק את המוצר החדש. צעד זה שוב ישכיח אותו מהציבור ויפגע במכירות תקליטו הבא, TALKING BACK TO THE NIGHT.

מגזין הרולינג סטון סיכם בזמנו בביקורתו על התקליט השני הזה של וינווד: "כאמן, וינווד ביצע מעגל שלם והוא בהחלט מודע לזה שהמסע הארוך בכל זאת הותיר אותו עומד. התקליט הזה הוא תקליט מוצלח של לקיחת סיכון, כשהקורבן הגדול של ההישרדות בא בקולו שהשתנה. אך יש פה גם פרס - סטיב וינווד התבגר יפה".

אי אפשר להתעלם מהאריזה החיצונית. עיצוב עטיפת התקליט החיננית נוצר על ידי טוני רייט (שעיצב עטיפות מפורסמות גם עבור בוב מארלי וה-B-52'S). זה בהחלט תיאר את מצב הנפש והמצב של וינווד בזמן שהקליט את התקליט הזה - קפיצת ראש אמיצה לתוך בריכה מבלי לדעת איך ייצא ממנה.

ב-31 בדצמבר בשנת 1985 נהרג הזמר ריקי נלסון בתאונת מטוס. מה קרה שם? בואו לקרוא...

ריקי נלסון לא היה סתם זמר; הוא היה הדבר האמיתי, אחד הזמרים כוכבים הגדולים ביותר בארה"ב, עוד הרבה לפני בוא הביטלס לשם בשנת 1964 ושינוי פני ההיסטוריה. הוא גדל מול המצלמות בתוכנית הטלוויזיה של הוריו, אוזי והרייט, והפך למה שהוגדר אז כ-TEEN IDOL האולטימטיבי. צליל הרוקבילי של אמנים כמו אלביס פרסלי, ג'וני קאש, ובעיקר קרל פרקינס השפיעו עליו רבות, והוא לא הסתפק בלהיות פנים יפות אלא רצה לכבוש את הבמות. הוא אף התיידד איתם והם קיבלוהו כאחד משלהם, כבוד שלא ניתן לכל אחד באותם ימים קשוחים של ממפיס. הקשר היה כה עמוק עד שהגיטריסט של נלסון, ג'יימס ברטן – אשף הטלקסטר שלימים ילווה ענקים אחרים – עבר לאחר מכן לנגן בלהקת הליווי של פרסלי עצמו.

אך עולם הפופ הוא אכזר והפכפך. נלסון, שידע שנים של הערצה גדולה והיסטריה המונית, נאלץ לראות גם כיצד שמו נדחק הצידה לטובת הכוכבים הבריטיים החדשים והשיער המתארך של הסיקסטיז. המופע שפגע בו יותר מכל, וזה שנחרט בדפי ההיסטוריה כנקודת המפנה, אירע ב-15 באוקטובר 1971, במדיסון סקוור גארדן שבניו יורק. האירוע היה מופע תחייה לרוק'נ'רול, והוא הופיע שם לצד אמנים ותיקים אחרים כמו בו דידלי וצ'אק ברי, ששמרו על חזותם הידועה והמיושנת משהו, בעוד הוא האריך את שיערו ולבש בגדים עדכניים לאופנת הסבנטיז. הוא נדרש לנגן על הבמה את להיטי העבר ובחריקת שיניים עשה זאת וסחט תשואות מהקהל שרצה נוסטלגיה. אבל לריקי היו תוכניות אחרות; כשפנה לנגן חומר חדש יותר הוא נתקל באווירה צוננת שהלכה והתעצמה עד שהגיע לביצוע גרסתו לשיר HONKY TONK WOMEN של הרולינג סטונס. אז קלטו אוזניו צליל לא נעים, צליל ששום אמן לא רוצה לשמוע – קריאות בוז מהקהל. הם רצו את ריקי הישן, לא את ריקי החדשני.

עם החוויה הטראומטית הזו הוא ניגש לכתוב, בשנת 1971, את השיר GARDEN PARTY. המילים היו חדות כתער: "אינך יכול לרצות את כולם / אז עליך לרצות את עצמך", הוא שר, והשיר, שהיה מהיחידים שכתב בעצמו, הפך ללהיט גדול בארה"ב, מעין אצבע משולשת אלגנטית לתעשייה. שירו האוטוביוגרפי הפך לאחד מרגעיו החשובים ביותר בקריירה. נלסון שר שם בכאב מהול בציניות: "אמרתי שלום למרי לו, היא שייכת לי / וכששרתי שיר על הונקי טונק / היה זה הזמן לעזוב". קולות הבוז נשכחו ולרגע היה נדמה שמסיבת הגן המקורית של ריקי נלסון מוצלחת ותימשך זמן רב, קאמבק מפואר של אמן שממציא את עצמו מחדש בקאנטרי-רוק.

עם ההצלחה המחודשת ניסה נלסון להקליט תקליט חדש, כשהרעיון של המפיק, אל קופר, היה להחזיר להקלטות את הגיטריסט ג'יימס ברטן, כדי לשחזר את הקסם הישן. אך ברטן, שכבר היה סופרסטאר בתחומו, דרש כסף רב מדי והאיחוד המסקרן נגנז. קופר לא ויתר והלך על תכנית אחרת ובה הפיק את נלסון ששר גרסאות כיסוי ללהיטים של אחרים. חברת התקליטים שמעה את החומרים, נחרדה מהתוצאה וגנזה את ההקלטה במרתפים האפלים שלה. לאחר עוד מספר נסיונות נפל, כולל תקופות של יובש יצירתי, הבין נלסון את רצון הקהל וחזר לנגן באהבה על הבמה את להיטיו הנדרשים, משלים עם גורלו כסמל נוסטלגי.

בתקופה האחרונה לחייו השתתף ריקי נלסון במופעי נוסטלגיה שנגעו בלבבות רבים ברחבי אמריקה. הוא היה בדרכו להופעת סילבסטר בדאלאס, טקסס, והיה זה אירוני שאת הופעתו האחרונה, במועדון "פי ג'ייס" שבאלבמה, סיים בביצוע שיר של באדי הולי, RAVE ON. האירוניה מצמררת, שכן למחרת הוא ימצא את מותו באותו אופן טרגי בו נהרג הולי – התרסקות מטוס – והוא בן 45 בלבד, עדיין נראה צעיר ויפה כמו בימיו הגדולים.

סיפורו של כלי הטיס עצמו הוא פרק בפני עצמו בסאגה הזו. נלסון קנה את מטוסו הפרטי, דגם דאגלס DC-3 שהיה בעברו בבעלותו של הרוקר הפרוע ג'רי לי לואיס, במאי של אותה שנה מחברה בלוס אנג'לס. זה היה מטוס בן יותר מארבעים שנה, ענתיקה מעופפת, ופה ושם נמצאו בו תקלות מטרידות שרמזו על הבאות. בספטמבר הוא סיים הופעה בממפיס ועלה למטוס. הגלגלים כבר נעו במהירות על מסלול ההמראה כשלפתע נראה ניצוץ מהמנוע והוא חדל לפעול, בגלל גז ומים שחדרו לתוכו. המטוס לא המריא, הוחזר לכיוון הטרמינל ונלסון ידע שהמזל שיחק לו הפעם. זה היה תמרור אזהרה בוהק, וכמה מחברי להקתו החלו לגבש בראשם את פרישתם ממנו בגלל הפחד שלהם מטיסות איתו במטוס המקרטע הזה. הם כבר חוו נחיתת אונס בקליפורניה, עקב נזילת שמן, וארבעה ימים לפני ההתרסקות הקטלנית נאבק הטייס, במשך שלוש שעות תמימות, להתניע את אחד המנועים לקראת המראה.

ביום ההמראה הגורלית, ב-31 בדצמבר 1985, שוב גרם המטוס לעיכוב בצאתו משדה התעופה בגנטרסוויל. המנוע השמאלי סירב להתניע ובינתיים חיכו נלסון ולהקתו בשדה התעופה, למשך ארבע שעות מורטות עצבים, עד שניתן להם אישור לעלות ולתפוס את מקומותיהם. האווירה הייתה מתוחה, אך ההצגה חייבת להימשך.

נלסון תפס את מקומו וחגר את חגורת הבטיחות שלו, כנראה מנמנם לקראת ההופעה הגדולה של הלילה. איתו היו שם גם ארוסתו, הלן בלייר בת ה-27, איש הסאונד קלארק ראסל בן ה-35 וגם להקת הליווי שלו, ה- STONE CANYON BAND; הגיטריסט בובי ניל בן ה-38, הקלידן אנדי צ'אפין בן ה-33, הבסיסט פטריק וודוורד בן ה-35 והמתופף הצעיר ריקי אינטוולד בן ה-22. המטוס המריא בהצלחה בדרכו לדאלאס, אבל הפעם לא שיחק המזל כבעבר; כשכבר היו באוויר מעל טקסס, עשן החל לפתע למלא את חלל המטוס והטייס, בראד ראנק, מיהר לדווח למגדל הפיקוח בבהילות. לאחר שלוש דקות של מסרים, הלוך ושוב, מהמטוס לחדר הבקרה, אבד לפתע הקשר והשקט השתרר בקשר.

דון ראגלס, טייס מסוק שחג לא הרחק משם, קלט את השידור וסיפר עדות מצמררת: "נשמע היה שהטייס ניסה בכוח לדבר בעודו נאבק בעשן הרב שמילא את התא שלו. הוא נשמע במצוקה". בעיניו ראה ראגלס את המטוס המעשן כשהוא צולל מטה סמוך לעיירה דה-קאלב. בעודו מנסה להציל את המצב בשניות האחרונות בתמרון נואש, פגע המטוס בשני עמודי חשמל, חתך קווי מתח, אחריהם נתקל בעץ אלון ונחת בחבטה בשטח מרעה לפרות. הפגיעה הקשה העיפה מגוף המטוס דרך החלונות את ראנק ואת עוזרו, קנת' פרגסון, שנחתו בשדה וסבלו מכוויות רבות אך נותרו בחיים. זה הציל אותם, אך הם פונו לבית החולים במצב קשה מאוד והיו הניצולים היחידים מהתופת.

שאר הנוסעים לא שפר גורלם; הם נלכדו בגוף השבור שעלה מיד בלהבות עזות, שהיתמרו לגובה רב ונראו למרחקים. המטוס היה כה לוהט מהאש שכוחות ההצלה שהגיעו למקום לא הצליחו להתקרב מספיק ולהציל אף אחד. הטרגדיה הייתה מוחלטת. החוקרים, שנזקקו לזיהוי ודאי, גילו את זהותו של ריקי נלסון ממנהלו שאישר כי המטוס היה שלו, על פי מספר הרישום שהיה מוטבע על הזנב שנותר שלם יחסית.

במסע הלוויה העצוב, כ-250 איש נאספו בכנסיה בה נערך טקס הלווייתו בלוס אנג'לס, ביניהם כוכבים רבים שבאו לחלוק כבוד אחרון. מאות מעריצים עמדו בחוץ והתייפחו בקול רם ובידיהם פרחי ציפורן לבנים, נפרדים מאליל נעוריהם.

לאחר האסון נפוצו שמועות זדוניות ורכילות צהובה כאילו השריפה נגרמה עקב שימוש בסמים בטיסה, אך אלו הופרכו לחלוטין מאוחר יותר על ידי החוקרים. זמן קצר לאחר התרסקות המטוס פורסם רשמית כי הייתה זו שריפה בתא המטען של המטוס, כתוצאה מצינור דלק לא תקין ומערכת חימום פגומה שגרמה להתלקחות באוויר. בינתיים עמלו שבעה חוקרי תעופה מטעם ה-NTSB על גיבוש ממצאים ברורים יותר ומשפחות חברי הלהקה הנספים מיהרו גם הם לגבש תביעה ברורה נגד בעלי העזבון של ריקי נלסון, בטענה שהמטוס לא היה כשיר לטיסה מלכתחילה. כך הסתיימה לה קריירה מפוארת של האיש שרק רצה לשיר, במסיבת גן עצובה שנגמרה מוקדם מדי.

ג'ון פוגרטי, בשנת 2005, לרולינג סטון: "עד היום אני מחשיב את ריקי נלסון לאחד החלוצים הברורים של הרוק'נ'רול. הקריירה שלו החלה חודשים לאחר שאלביס פרץ לזירה. הוא ידע לקחת את סגנון הרוקבילי ולשים בו בהצלחה גם מעולם הפופ. הקומבינציה הזו עבדה להפליא, גם בפטיפון הקטנטן שהיה בחדרי כנער. אם אתם באמת אוהבים רוק'נ'רול, אתם חייבים לקחת את ריקי ברצינות. היו מקרים בהם הוא אף הצליח להביס את אלביס המלך. בשנות השבעים היה לו להיט גדול בשם GARDEN PARTY, שיר שדיבר על סירובו להפוך להיות אמן של נוסטלגיה. כשריקי נהרג במטוס, הוא מת כמוזיקאי. היה לו את הכל – הצליל, המראה. תמיד הצטערתי שלא נראיתי טוב כמו ריקי נלסון. הוא סבל מתסמונת המעודדות הבלונדיניות שהיה להן גם שכל. אם אתה נראה כל כך טוב – לא לוקחים אותך ברצינות".

גם זה קרה ב-31 בדצמבר. ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית עמוסה באירועים דרמטיים שהתרחשו דווקא כשמחוגי השעון התקרבו לחצות של ה-31 בדצמבר. זהו הזמן שבו נחתמים גורלות, נשברים שיאים ולהקות משנות את פניהן לנצח.

חתונה מהירה לפני שהרדיו נכבה

השנה היא 1962. עוד לפני שמישהו שמע על המונח ילדי הפרחים, התייצב ג'ון פיליפס לטקס נישואין חפוז עם מישל גיליאם. למי שטרם חיבר את הנקודות, מדובר בצמד שעתיד להוביל את הרכב הפולק-רוק המצליח THE MAMAS AND THE PAPAS. אבל באותו לילה קר במרילנד, הזוהר ההוליוודי היה מהם והלאה. ג'ון פיליפס נזכר בספרו באווירה הסוריאליסטית: "הטקס נמשך רק כמה דקות. היו כל כך הרבה זוגות שעמדו שם בתור להתחתן לפני חצות, כשהשופט מעולם לא טרח לכבות את הרדיו שלו. אז נדרנו את נדרינו לפני אלוהים, מדינת מרילנד, ומוזיקת מעליות כרקע כללי".

גם לכלה הייתה זווית מעניינת על האירוע, במיוחד לאור העובדה שג'ון היה גרוש טרי. מישל פיליפס כתבה בספרה: "ג'ון ואני התחתנו כמה חודשים לאחר גירושיו מסוזי. אלוהים, היא בטח התעצבנה עד מוות בגללי, הבלונדינית הקטנה בת ה-17 מלוס אנג'לס שלוקחת את בעלה! למרות שאולי היא הייתה הרוסה מהאירועים, סוזי בכל זאת תמיד הייתה נעימה כלפיי כשהכרנו. היא הייתה אסירת תודה כלפי חוץ שהייתי נחמדה לילדים שלה. היא מעולם לא מנעה מהם לבוא לבקר אותנו, למרות שידעתי שהיה לה קשה לתת לילדים שלה לראות את אבא שלהם נשוי באושר למישהי אחרת. החתונה התקיימה ביום האחרון של 1962. הצטרפנו לשורה ארוכה של זוגות מתחתנים במרילנד. רציתי להיות גברת ג'ון פיליפס. זו הייתה עבירה לקחת בחורה מתחת לגיל 21 מעבר לגבול המדינה אלא אם כן היית נשוי". ארבע שנים לאחר מכן הם כבר כבשו את העולם עם CALIFORNIA DREAMIN.

השיא של ריו: רוד סטיוארט מול מיליונים

נקפוץ קדימה אל סוף שנת 1994. רוד סטיוארט, הסקוטי בעל קול החצץ, נחת בברזיל להופעה שתיכנס לספרי ההיסטוריה. זה קרה בחוף קופקבאנה המפורסם בריו דה ז'ניירו. הכניסה הייתה חופשית, והתוצאה הייתה ים אדם בלתי נתפס שנאמד בכ-3.5 עד 4.2 מיליון צופים נלהבים שבאו לחגוג את השנה החדשה. ספר השיאים של גינס הכריז על האירוע הזה כמופע הרוק החינמי עם הקהל הרב ביותר אי פעם. סטיוארט נזכר בספרו בהלם שאחז בו: "קנה המידה של זה היה עצום באופן בלתי אפשרי. כשהצוות הלך לבדוק את מערכת הקול - גושים גדולים של רמקולים הוצבו כל מאה מטרים בערך לאורך קו החוף - הם היו צריכים להשתמש במונית. ולפני ההופעה? חשתי לא בטוב בגלל משהו שאכלתי. היינו אמורים לעלות בחצות, ובשעה 22:30 עדיין לא יכולתי לקום מהמיטה. רופא נתן לי זריקה - ואז באמת היה לי רע. אני יכול לספר לכם מעט מאוד על החוויה של לעמוד מול כל כך הרבה אנשים ולהיות המרכז של כל כך הרבה תשומת לב, כי הרגשתי כל כך עצבני. אבל לפחות לא ביטלתי את זה. ביטול מול 3.5 מיליון אנשים זה לא משהו שאתה באמת רוצה להסתכל עליו. בבוקר שאחרי, לעומת זאת, נלקחתי לאתר כדי שאוכל לראות את האזור בו הופעתי. נראה היה שזה נמתח לנצח, לאורך המפרץ עם רצועת חול אינסופית. די שמחתי שראיתי את הרחבה ביום שאחרי, ולא אחר הצהריים לפני". כדי להוסיף חטא על פשע, למחרת היום הסתבך הכוכב בתקרית משעשעת ומביכה כאחד: "באותו יום של המחרת, נקלעתי לצרות רציניות כאשר הפפראצי תפס אותי כששתיתי פחית קוקה קולה. שום דבר שערורייתי כמובן. אלא שהאירוע שעשיתי היה בחסות פפסי".

המהפך של פליטווד מאק: העסקה של השנה

ביום האחרון של שנת 1974 התקבלה אחת ההחלטות הגורליות ביותר בתולדות הרוק האמריקאי. הרכב הבלוז-רוק הבריטי, פליטווד מאק, היה בנקודת שפל לאחר עזיבתו של הגיטריסט בוב וולש. המנהיג והמתופף מיק פליטווד יצא לחפש אולפן הקלטות בלוס אנג'לס עבור התקליט הבא של הלהקה, והגיע לאולפני SOUND CITY. הבעלים של האולפן, קית' אולסן, רצה להדגים לו את איכות הסאונד במקום והשמיע לו שיר בשם FROZEN LOVE מתוך תקליט שהפיק לאחרונה לצמד אלמוני למדי בשם BUCKINGHAM NICKS. פליטווד נדהם מאיכות הגיטרה והביצוע ומיד בירר במי מדובר.

המתופף פנה לגיטריסט לינדסי בקינגהאם עם הצעה מפתה להצטרף ללהקה, אך בקינגהאם הפתיע אותו בתנאי אולטימטיבי: הוא יסכים רק אם תצטרף גם חברתו לחיים ולצמד, סטיבי ניקס. כאשר בקינגהאם שמע את ההצעה, הוא לא היה בטוח שהוא רוצה להיות חלק מהלהקה, כי היה מודאג מלהיכנס לצילו של הגיטריסט המקורי שלה, פיטר גרין. אך המציאות הכתיבה את הקצב; היה לו מחסור ברור בכסף מזומן ועם מעט אפשרויות טובות אחרות, הוא וניקס, שעבדה באותו זמן כמלצרית ומנקה כדי לפרנס את שניהם, הצטרפו ללהקה. הכימיה שנוצרה בין חברי הלהקה במתכונת החדשה הייתה מיידית. בקינגהאם וניקס הרחיקו את הלהקה מסאונד הבלוז הישן שלה לכיוון פופ-רוק מלוטש והתגלו גם ככותבי שירים מעולים. הלהקה עברה, עם הגעת השניים, למעמד של הצלחה כבירה ומכירות של מיליוני עותקים מכל תקליט מעתה והלאה, כשהשיא עוד לפניהם עם יצירת המופת RUMOURS.

הביטלס: סוף הדרך בבית המשפט

השנה האזרחית החדשה של 1971 נפתחה בטונים צורמים עבור הלהקה הגדולה מכולן. ביום האחרון של 1970 הגיש פול מקרטני תביעה בבית המשפט העליון בלונדון לפירוק השותפות של הביטלס. ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר קיבלו את החדשות שפול מקרטני תובע אותם על מנת לצאת מהשותפות העסקית ביניהם. מקרטני הבין שאין לו דרך אחרת חוץ מתביעה על מנת לסיים את הפלונטר שנוצר בין חברי הביטלס ובין חברת APPLE והמנהל הכוחני אלן קליין, שפול סירב לשתף עמו פעולה. מה בדיוק קרה שם? מה בדיוק נאמר בהצהרות של שני המחנות, במהלך המשפט? מה הייתה תוצאת המשפט וכיצד הגיב הצד המפסיד? כל הפרטים הנדירים נמצאים לקריאה בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

ואם כבר הזכרתי את פול מקרטני, נקפוץ קדימה בזמן לשנת 1996, אז הכריזה מלכת אנגליה ברשימת הכבוד השנתית שלה שפול מקרטני יקבל תואר אבירות ויהפוך ל-סר פול, הכרה ממסדית סופית בתרומתו האדירה לתרבות הבריטית.

הופעות סילבסטר בלתי נשכחות

ההיסטוריה של ההופעות בערב זה עשירה ומגוונת. בסידני שבאוסטרליה, ב-31 בדצמבר 1973, עלתה לבמה בפאב בשם CHEQUERS להקה צעירה ורועשת בשם AC/DC להופעת הבכורה שלה. האחים אנגוס ומלקולם יאנג ניגנו בעיקר גרסאות כיסוי לשירים של צ'אק ברי והרולינג סטונס, כשהם מניחים את היסודות למה שיהפוך לאימפריית רוק כבד עולמית.

בצד השני של העולם, בחוף המזרחי של ארה"ב, ברוס ספרינגסטין החליט למתוח את הגבולות. בערב השנה החדשה של 1980 הופיע ברוס ספרינגסטין את הופעתו הארוכה ביותר עד אז, ב-NASSAU COLLISEUM שבניו יורק. ההופעה ארכה ארבע שעות ו-38 דקות וברוס ביצע במהלכה 38 שירים! המעריצים קיבלו תמורה מלאה לכרטיס וחזרו הביתה מותשים אך מאושרים.

בסן פרנסיסקו, שנתיים קודם לכן ב-1978, נרשם רגע נוסטלגי ועצוב כאשר האמרגן ביל גרהאם סגר את דלתות אולם ווינטרלנד בסן פרנסיסקו לצמיתות. המקום היה ביתם של גדולי הרוק הפסיכדלי. ההופעה שנערכה בערב הסגירה הייתה עם האחים בלוז (בגילומם של הקומיקאים ג'ון בלושי ודן אקרויד) ושל הגרייטפול דד (שזו הייתה הופעתה ה-48 באולם הזה). האירוע הפך למסיבת פרידה המונית שנמשכה עד אור הבוקר. כל האירוע ארך יותר משמונה שעות, כשבסיומו הוגשה ארוחת בוקר לקהל השורד.

בניו יורק של 1978, להקת הגל החדש TALKING HEADS נתנה שואו מיוחד. הלהקה הופיעה בתיאטרון BEACON שבניו יורק. כך נכתב על ההופעה בביקורת ברולינג סטון: "יש אלמנט של סטייה בבחירת הליכה למופע של הלהקה הזו, כבידור ליום האחרון של השנה. השירה, התנועות והגישה הרובוטיות של דייויד ביירן הן בדיוק האלמנטים המכאניים של היום-יום שברצונך לשכוח באירוע שכזה. אבל הלהקה מכרה חיש מהר את כל 2,600 הכרטיסים שהוצעו להופעתה שם. יכול להיות שרבים מהם כל כך אוהבים את הלהקה שלא הבחינו כי מדובר בסילבסטר. ודווקא ההופעה הזו הייתה יחסית שקטה ורגועה מטעם הלהקה. פעם, כשהלהקה רק נכנסה לסצנה הניו יורקית, בלט מאד ביירן. שירתו וגישתו חיפו על חולשותיה המוזיקליות של הלהקה. אבל זה השתנה, עם שני תקליטים והרבה הופעות שצברו ארבעת החברים. להקת ראשים מדברים הפכה לאחת החטיבות הטובות יותר של הרוק'נ'רול. ביירן לא הפך שפוי יותר. קולו הרועד נשמע כקרקורה של תרנגולת ביום לוהט. אבל הלהקה מהודקת בהרבה. עכשיו המוזיקה של הלהקה היא שעושה את הדיבור... בהופעה שראיתי, הקלידן / גיטריסט, ג'רי האריסון, חלק את אור הזרקורים עם ביירן. השניים ממש שוחחו ביניהם עם כלי הנגינה שבידיהם. האריסון ניגן כמה סולואי אורגן נהדרים, כמו בשיר STAY HUNGRY. הדבר מתח שירים כמו זה והיטב. השיר PSYCHO KILLER השתנה גם הוא ונפתח עכשיו בהופעות עם קצב שבא מקלידים. לא הושמעו על הבמה שירים חדשים. כנראה שחברי הלהקה כה גאים בתוצרתם עד כה שהם חשו צורך להציגה שוב כשהם שופכים עליה אור חדש. לכן, ההופעה הזו הייתה מלהיבה ומאכזבת בו זמנית. לביירן לא היה אכפת שזו הייתה הופעת סילבסטר. כמה דקות לאחר חצות הוא נזכר להסתכל בשעונו, למלמל שהשעה כבר אחרי חצות ולהמשיך בהופעה כרגיל".

עוד רגעים שנכנסו לדפי ההיסטוריה

בשנת 1966 נרשמה תקרית אופנתית משעשעת בלונדון. אריק קלפטון התלווה לבילוי סילבסטר עם ג'ורג' האריסון, אשתו פאטי בויד והמנהל של הביטלס, בריאן אפשטיין. החבורה היוקרתית תכננה לבלות במועדון הלילה ANNABEL'S, אך לא קיבלה אישור כניסה למועדון נחשב בעיר בגלל שהאריסון לבש סוודר וצעיף במקום חליפה וסירב לבקשתו של שוער הכניסה להחליף לחולצה ועניבה. מסתבר שגם להיות ביטל לא תמיד פותח את כל הדלתות מול קוד לבוש בריטי נוקשה.

באותה שנה ממש, 1966, מעבר לאוקיינוס, הגיעה להקת המאנקיז לשיא חדש. השיר I'M A BELIEVER, בביצוע להקת המאנקיז (שנכתב על ידי ניל דיאמונד), הגיע למקום הראשון במצעד האמריקני. השיר ישהה בפסגה שם בשבעת השבועות הבאים ויהפוך לאחד הלהיטים הגדולים של העשור, כשהוא מוכיח שהלהקה הטלוויזיונית היא כוח מוזיקלי אמיתי.

עוד ב-1971, הדרמה בגרייסלנד הגיעה לשיאה. אלביס פרסלי הודיע לקרוביו שאשתו פרסיליה עומדת להתגרש ממנו. הוא הוסיף שהיא חדלה לאהוב אותו. הפרידה הגיעה על רקע הרומן שניהלה פרסיליה עם מדריך הקראטה שלה, מייק סטון, והובילה לתקופה קשה בחייו של המלך.

בשנת 1964 התגלה הרכב בלוז מופלא בשיקגו. פול רוטשילד, מפיק התקליטים האמריקאי של חברת התקליטים ELEKTRA, נכח במסיבה בניו יורק לכבוד השנה החדשה. לפתע הוא קיבל שם שיחת טלפון נלהבת ביותר ממוזיקאי בשם פריץ ריצ'מונד שלא הפסיק להלל בה את הלהקה החדשה שראה; להקת הבלוז של פול באטרפילד. רוטשילד החליט מיד לטוס לשיקגו ולתפוס את ההופעה האחרונה שם של באטרפילד במועדון מקומי. בהופעה ההיא הוא לא האמין למה שאוזניו שמעו וחוזה ההקלטה הוצב בפניו של באטרפילד בסוף אותו ערב. רוטשילד הציע שהם יוסיפו להרכב עוד גיטריסט. סאם ליי הציע שהחבורה תלך משם למועדון סמוך לתפוס את הופעתו של גיטריסט בשם מייק בלומפילד. רוטשילד התלהב מהרעיון אך באטרפילד לא היה נלהב כמוהו כי חשב שבלומפילד לא ירצה לעזוב את להקתו למענו. אך רוטשילד ניגש למלאכה והצליח תוך עשרים דקות לגרום לגיטריסט החם לעבור לספינה החדשה. לבלומפילד לא הייתה בעיה של כסף. הוא לא היה צריך לנגן בשבילו כי הוא היה היורש של עסקי המשפחה עתירי הממון. הדבר עזר לו להתרכז במשימתו היחידה והיא לנגן בלוז. וכך הוקמה להקת הבלוז שהפכה לאבן יסוד בזרם הבלוז הלבן של הסיקסטיז, THE PAUL BUTTERFIELD BLUES BAND.

עוד התחלות וסופים

בשנת 1971 הופיע בקליפורניה הזמר דייויד קלייטון ת'ומס את הופעתו האחרונה בינתיים עם להקת דם, יזע ודמעות, לפני שיצא ממנה לקריירת סולו. זו גם הייתה הופעה ההופעה האחרונה של חבר להקה נוסף, פרד ליפסיוס. הלהקה המשיכה בגלגולים שונים, אך השיא היה מאחוריה.

שנה קודם לכן, ב-1970, ניגנה להקת SPIRIT האמריקאית את הופעתה האחרונה לפני פירוקה. זאת לאחר הקלטת ארבעה תקליטים משובחים ופסקול לסרט בשם THE MODEL SHOP. ההופעה נערכה באולם פילמור איסט בניו יורק. הגיטריסט רנדי קליפורניה וחבריו השאירו חותם.

ונחזור אחורה לשנת 1961: ביום זה נערכה הופעת הבכורה של להקת הביץ' בויז (שהופיעה אז תחת השם THE PENDLETONES לפני ששינו אותו) במסגרת ערב הוקרה לזמר המנוח ריצ'י ואלנס. האירוע נערך בלונג ביץ', קליפורניה. הלהקה קיבלה 300 דולר עבור הופעתה, סכום מצחיק בהתחשב בכך שתוך זמן קצר הם הפכו למלכי הגלישה וההרמוניות הקוליות של אמריקה.

ימי הולדת ופרידות

אי אפשר לסיים בלי לציין את האנשים שעשו את המוזיקה. בשנת 1943 נולד פיט קוואיף, הבסיסט המקורי של להקת הקינקס, שהיה אחראי לצליל המיוחד בלהיטים המוקדמים. הוא מת ב-23 ביוני 2010 אחרי שנים שסבל ממחלת כליות. ריי ודייב דייוויס, שבמשך שנים כעסו עליו בשל פרישתו מהלהקה בשנת 1968, הביעו את צערם הרב על מותו בכלי התקשורת ובהופעותיהם, כשריי אף הוסיף שקוואייף היה הלב של הלהקה. דרך אגב, הופעת הבכורה של הקינקס נערכה בדיוק היום בשנת 1963 במסעדה בשם LOTUS HOUSE שבלונדון.

באותה שנה, 1943, נולד גם הזמר ג'ון דנבר (שמת בצורה טראגית באוקטובר 1997 לאחר שהתרסק לים עם מטוס קטן שהטיס). וגם מלכת הדיסקו, הזמרת דונה סאמר שנולדה באותו תאריך ומתה במאי 2012.

עוד חוגגים שנולדו ביום האחרון של השנה: בשנת 1947 נולד הסולן הנהדר של להקת GUESS WHO הקנדית, ברטן קאמינגס. בין הלהיטים ששר במסגרת הלהקה היו THESE EYES, LAUGHING, AMERICAN WOMAN, NO SUGAR TONIGHT ו- SHARE THE LAND.

בשנת 1942 נולד הגיטריסט אנדי סאמרס, שידוע בעיקר כנגן הגיטרה המתוחכם בלהקת פוליס. לפני פוליס הוא ניגן עם לא מעט אמנים ידועים, ביניהם להקת האנימלס, קווין איירס ועוד. ובשנת 1951 נולד טום המילטון, הבסיסט של להקת אירוסמית'.

ולצערנו, גם פרידות היו בתאריך הזה: בשנת 1967 מת כותב השירים / מפיק אמריקני ברט ברנס עקב בעיות בליבו. בן 38 במותו. הוא היה אחראי לכתיבת להיטי ענק נצחיים כמו BROWN EYED GIRL (בביצוע ואן מוריסון), HERE COMES THE NIGHT (בביצוע להקת THEM עם ואן מוריסון), וכמובן TWIST AND SHOUT. גם הלהיט HANG ON SLOOPY בביצוע להקת המקויס רשום על שמו.

ובשנת 2018 נפרדנו מעוד קול נהדר כאשר מת דין פורד, הזמר המקורי והנהדר של להקת מרמלדה הסקוטית (זו עם הלהיט המרגש "השתקפויות חיי"). הוא היה בן 73 במותו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.