כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-30 בדצמבר (30.12) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "יש לי כמה הקלטות נפלאות בקופסה שלי ושל ג'ימי הנדריקס... אני מחכה לגלות מי בדיוק אחראי על זה, כדי שאוכל לקבל אישור לסיים אותן כפי שהתכוונו. ג'ימי ואני היינו חברים טובים. בסופו של דבר היינו באנגליה באותו הזמן. באנגליה קראו לי 'אפור' כי נהגתי ללכת למקומות של קהילות שחורות ואני איש לבן. יצרתי קשר עמוק עם ג'ימי. הלכתי אחריו כמו גור כלבים קטן שמחכה ללמוד לנגן בגיטרה. אבל הוא
היה כל כך ביישן בצורה בלתי אפשרית... לניל יאנג ולי הייתה גישה דומה למוזיקה עממית וכשהיינו יחד בלהקת בופאלו ספרינגפילד, ניל ואני היינו מחקים אחד את השני בגיטרה כמו שג'ימי ואני חיקינו אחד את השני בגיטרה. הלהקה שלנו הייתה להקה שמחה. עם זאת, כשהגענו להקלטה הראשונה שלנו ונכנסנו לאולפן להקליט את השיר האחד הזה, הקול עלה מחדר הבקרה אומר, 'לא, זה ארוך מדי. נגנו את זה מהר יותר'. ניל ואני הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, 'עדיף שנלמד איך לעשות את העבודה הזו בעצמנו'. אז מכאן ואילך, זה היה מירוץ לראות מי יכול ללמוד הכי הרבה על הפקת תקליטים, על אלקטרוניקה והנדסה וכל המכלול. הוא עבד על היבט אחד, אני עבדתי על היבט אחר, ואהמט ארטגון היה שם כדי לממן את זמן האולפן... אבל הלהקה נמשכה זמן כה קצר. שכחנו את האחווה הראשונית" (סטיבן סטילס)
ב-30 בדצמבר בשנת 1968 הופיעה להקת לד זפלין באוניברסיטת GONZAGA שבוושינגטון. הפרסום להופעה הזו ציין באופן שגוי את שם הלהקה כ- LEN ZEFFLIN.
תקליטה הראשון של הלהקה עדיין לא יצא לאור, כשארבעת חבריה הופיעו בארה"ב וניסו לשבור את השוק. במהלך הופעה זו הביאה הלהקה גם גרסאות כיסוי, כמו AS LONG AS I HAVE YOU, של גארנט מימס, FRESH GARBAGE, של להקת ספיריט, או SHAKE, של אוטיס רדינג.
מזג האוויר היה קר מאד, עם המעבר מלוס אנג'לס החמימה לוושינגטון, ופלאנט אמר לקהל מהבמה: "לא תאמינו, אבל אנחנו והציוד שלנו לא רגילים לקור שכזה. היינו זקוקים לחמם את הציוד, במשך כמה שעות עם תנורי חימום, לפני שבאנו לנגן. בואו נראה איך זה עובד עכשיו".
רוב הקהל לא אהב את ההופעה של זפלין ובין כה הוא היה שם כדי לראות את הלהקה המובילה של הערב - ונילה פאדג'.
ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-30 בדצמבר מת בובי פארל, ההוא שפיזז כצלע הגברית בהרכב הדיסקו, בוני אם. ליבו לא עמד בזה יותר והוא סיים את חייו בגיל 61, בסנט פטרסבורג, כששהה שם להופעה לציון מותו של רספוטין (שגם היה הנושא לאחד מלהיטי אותה להקה).
מי לא מכיר פה להיטי ריקודים כמו "מא בייקר", "דאדי קול", "רספוטין" ו"נהרות בבל"? בסוף הסבנטיז היה זה הפסקול הלוהט ביותר ברחבות הריקודים. כמו הרבה הרכבי דיסקו אחרים, גם בוני אם לא הוקמה במטרה להיות להקה מן המניין, אלא כפרויקט לעשות כסף... הרבה כסף.
האב המייסד את בוני אם היה פרנק פאריאן, שעיצב את החזון שנרקח בראשו - עם להיטים כובשים, סאונד מיוחד ואף הרכב הזמרים והתלבושות. מדובר בשלוש זמרות וזמר אחד (כך לפחות זה נראה לעיין) שחומי עור.
אחת הנשים בלהקה הייתה ליז מיטשל, שנולדה בג'מייקה. בגיל צעיר היא עברה ללונדון ואמה היא שדחפה אותה לבמה. היא התקבלה להפקת המחזמר שיער, דווקא בשפה הגרמנית. מיטשל עברה עם ההפקה לברלין. לאחר רדת ההצגה היא ניסתה להקים צמד מוזיקלי אך זה לא התרומם, כשלבוני אם היא הגיעה במקרה.
זה היה כשהיא שהתה באולפן הקלטה ונכנסה לשם שיחת טלפון מגרמניה. על הקו הייתה זו המזכירה של פאריאן ששאלה אותה אם ברצונה להצטרף להרכב חדש. מיטשל עזבה הכל וחזרה לגרמניה.
זמרת אחרת בבוני אם הייתה מייזי ויליאמס, שנולדה באיים הקאריביים. בלונדון היא עבדה כדוגמנית כשידיה הציעה לה לטייל עמה בגרמניה. שם נתקלה באשה ששאלה אותה אם תרצה לנסות את מזלה בהרכב פופ. מיד לאחר מכן היא מצאה את עצמה במשרדו של פאריאן. הוא אהב את איך שהיא נראתה. זה התאים בדיוק לחזונו.
בובי פארל היה הצלע הגברית בחבילה. הכישרון הראשי שלו היה בריקוד והוא הפגין אותו היטב כרקדן גוגו במועדון באמסטרדם. הוא גם שימש שם כתקליטן. מהולנד הוא עבר לרקוד בגרמניה וההצעה מפאריאן לא איחרה להגיע.
את ההרכב השלימה מארשה ברט, שפאריאן פגש אותה במקרה באחד מאולפני ההקלטות בגרמניה.
את השם "בוני אם" בחר פאריאן והארבעה מצאו את עצמם עובדים קשה כדי להתאים סגנון תנועה מלהיב ומשכנע לצלילים שפאריאן הקליט באולפן (עם קולו הגברי המושך ולצדו זמרות אולפן שכירות). פארל, שלא היה באולפן ההקלטה כשהוקלטו השירים, הניע את שפתיו על הבמה לפי קולו של פאריאן.
הלהיט המשמעותי הראשון בא בשנת 1976, עם "דאדי קול". מבחינה לירית, אין בזה הרבה, כשהשורות חוזרות על עצמן שוב ושוב: "היא מטורפת כמו טיפשה / מה עם זה, דאדי קול?". אבל השיר התגלה מאוד כיפי וניתן לריקוד, מה שהפך אותו לפופולרי מאוד ברחבי אירופה.
בשנה לאחר מכן כבר הגיע "מא בייקר" אך הפעם המילים אינן חסרות משמעות לחלוטין, כי הן מבוססות על קייט בארקר, ילידת אריזונה, שנישאה לבעלה ג'ורג' בשנת 1892 וילדה לו ארבעה בנים שהפכו לגנגסטרים קשוחים. כמו רבות מדמויות הפשע מהעידן ההוא, חייה הפכו להיות אגדה. יחד עם בנה פרד, היא נהרגה על ידי ה-FBI בינואר 1935. נאמר כי בערך 1,500 קליעים נורו במה שהיה קרב היריות ארוך ביותר.
תרומותיהם בהקלטה של ביל סווישר כקריין הרדיו ולינדה בלייק כדמות של מא בייקר לא זכו לקרדיט. סווישר היה חברו האמריקאי של פרנק פאריאן שהיה אז חייל בגרמניה. בלייק הייתה אשתו של סווישר.
ואי אפשר היה להגיע למסיבת דיסקו, בשנת 1978, מבלי לרקוד את "רספוטין". רספוטין היה נזיר רוסי שהטיף שהדרך הטובה ביותר להתקרב לאלוהים היא לחטוא ואז לחזור בתשובה. לנזיר הנואף היו יכולות ריפוי יוצאות דופן. אבל הוא משך אליו אש וכמה אצילים רוסים הרעילו והכו אותו במרתף ארמון ואז ירו בו כמה פעמים. רספוטין עדיין לא מת ולבסוף הוא הוטבע על ידי אויביו בתעלות סנט פטרסבורג. חתיכת סיפור ללהיט דיסקו, שקיבל פה תבלין מעניין עם בללייקה.
בהופעות של בוני אם נעשה שימוש בפלייבק מלא. הדבר הוביל לתקרית לא נעימה, כשבוני אם הופיעה בארצנו ולאחר מכן הגיעו החברים למסיבה במלון שרתון התל אביבי, בו התאכסנו.
זו הייתה מסיבת הפרידה ללהקה, אחרי סיבוב ההופעות בארץ והנהלת המלון דאגה למכור כרטיסים לאירוע זה (בעלות של 500 לירות לכרטיס), כדי לכסות את עלויות שהיית האמנים שהתאכסנו שם ולא שילמו. ברגע בו הוחלט לדרוש מבוני אם גם להופיע במסיבה, קם בובי פארל, וצעק בקולי קולות "אני לא מוכן שינצלו אותנו! למה תמיד מנצלים אותנו? כי אנחנו כושים?? ובכן, תם העידן הזה!!!". עם סיום הצעקות הוא עזב את המקום בכעס והותיר את כולם המומים לכמה דקות. הוא ידע היטב שהפלייבק לא היה מוכן להשמעה שם ואם ישיר בקולו האמיתי, הנוכחים יגלו מיד כי אינו האיש ששר את להיטי הלהקה.
ועדיין, בובי פארל היה הדמות המוכרת ביותר שמותג ההוא ששמו בוני אם.
ב-30 בדצמבר בשנת 1999 נפצע ג'ורג' האריסון באורח קשה.
האריסון נפצע קשה לאחר שנדקר מספר פעמים על ידי פורץ שחדר לאחוזתו ("פראייר פארק") שבהנלי על התמזה.
מייקל אברם המעורער הצליח לחדור חומה היקפית והלך במעלה הכניסה ללא מפריע. בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר הוא השליך פסל דרך חלון כדי לאפשר כניסה לבית. אשתו של האריסון, אוליביה, התעוררה וחשבה שנברשת נפלה, לפני שהבינה שפורץ נמצא בביתם. אוליביה: "הלכנו לישון אחרי השעה שתיים בלילה ואחרי שצפינו בסרט בטלוויזיה. התעוררתי בחדר השינה שלי בגלל רעש הזכוכית החזק ביותר שניתן היה לדמיין. לאחר שהערתי את ג'ורג' ניסיתי להזעיק עזרה בטלפון בזמן שהוא לבש מעיל מעל הפיג'מה והלך לבדוק מה קורה".
האריסון נעל מגפיים לרגליו ורץ לקומה הראשונה. שם הוא ראה גבר באזור המטבח. אז הוא חזר לחדר השינה כדי להזהיר את אשתו. כך סיפר בהצהרה שהוקראה במהלך המשפט נגד אברם:
"נסוגתי במהרה לחדר השינה וצעקתי לעבר אשתי שיש מישהו בבית. אשתי אמרה לי להישאר בחדר, אבל החלטתי להסתכל שוב והבחנתי בו. כשהסתכלתי למטה לחדר שמתחתי, ראיתי אדם רץ מהמטבח. הוא עצר במרכז החדר והביט לעברי. הוא התחיל לצעוק ולצרוח. הוא היה היסטרי ומפחיד. יכולתי לראות סכין ביד אחת וחלק מהפסל ששבר ביד השנייה.
החלטתי לצעוק עליו, לבלבל אותו ולהסיח את דעתו. צעקתי, 'הארה קרישנה, האר קרישנה'. הוא מיהר לעברי. ניסיתי להיכנס לחדר, אך לא הצלחתי לשחרר את המפתח מהדלת. קיבלתי את ההחלטה המיידית להתמודד עם האיש הזה כי ידעתי שברגע שהוא יעבור אותי, גם אשתי וגם חמותי יהיו פגיעות. רצתי לעברו והמחשבה הראשונה שלי הייתה לתפוס את הסכין ולהפיל אותו מאיזון. הוא דחף לעברי את הסכין. דחיתי את המכות בידיים ובזרועות. הוא דקר לכיוון פלג גופי העליון. הייתי מודע לאשתי שמתקרבת ומכה אותו על הראש. הוא קם ורדף אחרי אשתי.
חששתי מאוד לביטחונה וגייסתי את עצמי להתמודד איתו. הנחתי את ידי סביב הלהב. הוא שוב השתלט עלי, הרגשתי מותש ויכולתי להרגיש את הכוח מתנקז ממני. זרועותיי נשמטו לצדדי ואני זוכר היטב את דחיפת הסכין במכוון אל חזי. הרגשתי שדם נכנס לריאותיי. הרגשתי איך החזה שלי מתנפח. הרגשתי דם בפי ובנשיפה באוויר מהחזה. האמנתי שנדקרתי אנושות. נשארתי עם פצעים קשים וקשיי נשימה. האדם הזה היכה אותי באגרופים ובעט בכל אזורי גופי. אין לי ספק שהאדם הזה התכוון להרוג אותי ואת אשתי. היו רגעים שהאמנתי שאני מת".
גם אוליביה האריסון מסרה עדות בבית המשפט:
"ג'ורג' ניסה לתפוס את פרקי ידיו של האיש. ראיתי את בעלי נראה חיוור מאוד. הוא בהה בי בצורה מוזרה מאוד. מעולם לא ראיתי אותו כך. פשוט הרמתי את היד ופגעתי בצד האחורי בראשו של התוקף חזק ככל שיכולתי. הוא קפץ לעברי. הושטתי יד וניסיתי לתפוס את האשכים שלו, אבל פשוט הרגשתי הרבה בד ולא מעבר לזה. נמלטתי מהחדר ואז הוא רץ אחרי. הרגשתי את ידיו של אברם על עורפי. שניות לאחר מכן נפלנו שנינו על הרצפה כשג'ורג' קפץ על גבו של אברם. זחלתי משם והגברים המשיכו בלחימה.
היה דם על הקירות, דם על השטיח. זה היה הרגע בו הבנתי שהוא ירצח אותנו ואין שם מישהו אחר שיעזור. תפסתי מנורה והכיתי את הפורץ חזק ככל שיכולתי, כמה פעמים שיכולתי. שמעתי את בעלי אומר, 'יש לי את הסכין. יש לי את הסכין'. אז ראיתי את הסכין ביניהם. הכיתי את אברם פעמיים-שלוש. נראה שהוא צנח. אמרתי לו לעצור כי אני כבר לא רוצה להכות אותו. זו לא הייתה חוויה נעימה. הוא דימם מאוד, בעלי נפגע והייתי מותשת. בעלי אמר, 'אל תפסיקי, תכי אותו חזק יותר'. ג'ורג' היה חלש מאוד וניסה להשליך את הסכין משם אך כשהוא הרים את זרועו, הוא נפל לאחור.
אז מצאתי את עצמי במאבק עם אברם. או אז תפס אברם את כבל המנורה והחל לכרוך אותו בצורה מאיימת סביב ידיו. חשבתי שהוא הולך לחנוק אותי. הוא הצליף בי עם הכבל על הראש. בסופו של דבר העפתי אליו את המנורה ורצתי מהחדר. הייתה לי חתך גדול בראש וחבלות רבות ברגליים ובינתיים בעלי הלך ונמוג. הייתי צריכה להשאיר את בעלי שם כי לא יכולתי לעשות יותר. כשהגעתי לקטע המדרגות האחרון, הבנתי שאברם כבר לא הולך אחרי. חשבתי שהוא חזר כדי להזיק לבעלי יותר".
ההתקפה הסתיימה כאשר שני שוטרים הגיעו לאחוזה בסביבות השעה 3:45 לפנות בוקר. הם עצרו את אברם והחרימו את סכינו. הוא נלקח לתחנת המשטרה הסמוכה, אך הועבר לבית החולים באוקספורד לטיפול בפציעותיו.
אף על פי שדווח רבות על התקיפה בתקשורת, משפחתו וחבריו של האריסון מילאו את פיהם מים בעניין. דובר מטעמו מסר: "ג'ורג' הוא אדם פרטי וכך מה שהוא רוצה זה שקט ושלווה". בהמשך אמר ג'ורג': "הוא לא היה פורץ ובוודאי שהוא לא עשה אודישן עבור הטראוולינג ווילבוריז". דיווחים של מקורבים אליו חשפו בהמשך לתקשורת את מידת פציעותיו החמורות.
מייקל אברם בן ה-33 היה בעל רקע של הפרעה נפשית והושם בבית חולים פסיכיאטרי. שישה שבועות לפני שתקף את ג'ורג' ואוליביה, שוחרר אברם ממחלקה פסיכיאטרית בבית חולים ונחשב על ידי הצוות כאחד שלא סובל יותר ממחלת נפש כלשהי. אבל אברם, כאמור, היה מעורער והאמין שהוא נשלח על ידי אלוהים למשימה להרוג את ג'ורג' האריסון.
פול מקרטני, רינגו סטאר, ג'ורג' מרטין ויוקו אונו שלחו לג'ורג' איחולי החלמה.
שלוש שנים לאחר מכן שוחרר אברם, הסובל מסכיזופרניה, מבית החולים המאובטח. בית הדין לבריאות הנפש, בראשות שופט ופסיכיאטר עצמאי, הסכים שהוא מספיק טוב כדי להשתחרר לקהילה. הוחלט שאברם יחיה בהוסטל עם תמיכה של פסיכיאטר, אחות ועובדת סוציאלית. הוא נוקה מאשמת ניסיון הרצח של הזוג האריסון מטעמי אי שפיות. עורך הדין של אברם, פיטר אדוארדס, אמר כי הטרגדיה הגדולה של מחלת לקוחו הייתה שניתן לטפל בה בצורה יעילה יותר.
בית הדין נתן שחרור מותנה לאברם, כשהתנאים, שנותרו חסויים, נועדו להבטיח את השלום הציבור. אברם מסר כי הוא אסיר תודה למשפחתו ולעורכי הדין על האופן בו הם עמדו לצדו. "אם הייתי יכול להחזיר את השעון לאחור, הייתי נותן הכל כדי לא לעשות את מה שעשיתי בתקיפת ג'ורג' האריסון. אבל כשאני מסתכל על זה עכשיו, הבנתי שלא שלטתי אז במעשיי. אני רק יכול לקוות שמשפחת האריסון תמצא איכשהו בליבה לקבל את התנצלותי".
ב-30 בדצמבר בשנת 1947 נולד בבירמינגהם ג'ף לין, המנהיג המופלא של להקת אי.אל.או - אז לכבוד זה אספתי לכם דברים שהוא סיפר בעבר, בעיתוני מוזיקה שונים, על להיטי הלהקה המפורסמים שהוא כתב (וגם סולו אחד).
על EVIL WOMAN (שיצא בשנת 1975): "כשעשינו את האלבום, FACE THE MUSIC, לא עשינו שירים בכוונה כתקליטונים. פשוט נכנסנו לאולפן ועשינו תקליט. השיר EVIL WOMAN פשוט נשמע כמו שיר שמתאים לתקליטון. הייתה לזה תחושה טובה וזה מה שכולם בחרו לשחרר כתקליטון. זה כנראה השיר המהיר ביותר שכתבתי אי פעם בסשן. לקח לי כשש דקות לכתוב את המנגינה הבסיסית. תמיד תכננתי לשנות קצת את הפזמון אבל לא הצלחתי להמציא משהו טוב יותר. שאר חברי הלהקה התלוננו שהאקורדים בו כל הזמן חוזרים אותו הדבר, אבל זה עבד".
על LIVIN THING (שיצא בשנת 1976): "כשסיימנו להקליט את השיר, חזרתי לאולפן למחרת והקשבתי למילים ששרתי ואמרתי, 'אלוהים, זה נורא!'. אז הוריתי למאק, טכנאי ההקלטה, למחוק את כל השירה, לגמרי, ואת כל הרמוניות הליווי והכל. כתבתי מחדש את המילים באולפן תוך כחצי שעה. המילים הראשונות היו על חופשה בספרד, תאמינו או לא".
על CAN'T GET IT OUT OF MY HEAD (שיצא בשנת 1974): "כתבתי את זה בחדר הקדמי בבית של אמא ואבא שלי, בברמינגהם, ואכן הייתה לי הרגשה טובה לגבי זה. זה היה השיר הראשון שבו השתמשנו בתזמורת של 30 כלי מיתר יחד איתנו. בעבר השתמשנו רק בשני צ'לו ובכינור האחד שלנו והקלטנו אותם שוב ושוב, במשך שבועות, כדי לנסות להשיג צליל גדול יותר. היה לי ויכוח עם אבא שלי. הוא אמר, 'הבעיה עם המנגינות שלך שאין להם מנגינה'. אז אמרתי, 'אני אראה לך מה זה'. וככה כתבתי את הלחן הזה-- להראות לו שאני יכול לכתוב מנגינה".
על TURN TO STONE (שיצא בשנת 1977): "בארבעת הימים הראשונים בהם שהיתי בבקתה השוויצרית לכתוב שירים לאלבום הכפול, OUT OF THE BLUE, לא הצלחתי להשיג דבר. פשוט הסתכלתי על כל הציוד וחשבתי, 'איזו עבודה מצחיקה יש לי'. ביום החמישי ניגנתי תווים בסינטיסייזר המוג, ומזה יצא TURN TO STONE, שנכתב כולו על תווי בס. ברגע שכתבתי את השיר הראשון, השאר היה הרבה יותר קל. בדרך כלל הייתי נותן לריצ'רד (טנדי הקלידן) לנגן את זה, אבל למדתי את זה וזה היה ממש די טוב ופ'אנקי, אז ניגנתי את זה גם בתקליט. זה היה כל הבסיס של השיר באמת, הריף הזה, זה מה שהניע את השיר והאקורדים היו נחמדים".
על TELEPHONE LINE (שיצא בשנת 1976): "כתיבת השירים שלי השתפרה עד לנקודה שבה אנשים ממש יכלו להזדהות עם השירים. עשיתי שיר שנקרא TELEPHONE LINE. לא חשבתי שזה יהיה להיט גדול, והנה מכרנו ממנו מיליונים. אחרי ששמעתי אותו קצת מאוחר יותר, אז הבנתי שזה היה שיר טוב ואנשים יכולים להזדהות איתו. ואנשים נהגו להתקרב אליי ולומר, 'אני באמת יודע למה אתה מתכוון בשיר הזה, אני מרגיש בדיוק ככה'...".
על STRANGE MAGIC (שיצא בשנת 1975): "ריצ'רד טנדי ניגן את סולו הגיטרה בשיר הזה. זה היה לגמרי הכרחי. פשוט לא הצלחתי לפתור את זה. זו הייתה ריצה כל כך ארוכה עם שתי אצבעות על צוואר הגיטרה. לא הייתי רגיל לעשות שום דבר בשתי אצבעות. ברור שניגנתי אקורדים, אבל ריצ'רד מאוד רהוט בנגינה שלו. הוא בקיא מאוד במבני ג'אז ואקורדים. אז הוא ניגן את זה. ריצ'רד תמיד היה שם לעזור לי".
על THE DIARY OF HORACE WIMP (שיצא בשנת 1979): "כן, אני מניח שהייתי מודע לכך ששיר זה הושפע מהביטלס. זה יותר רק הצליל של זה, באמת. אני מטורף על הביטלס. אני מעריץ של הביטלס ואני לא מתבייש לומר שאני שואב השראה מדברים כאלו".
על NOW YOU'RE GONE (שיצא בשנת 1990): "אמא שלי מתה, ואז רוי אורביסון מת, ודל שאנון מת... זה היה סוג של שיר רגשי. זה גם כמו שיר על אהבה, וזהו. זה גם שיר על אובדן והסיבה שהשתמשתי במוזיקאים הודים קרתה בגלל שהלכתי, עם ג'ורג' (האריסון), להופעה באנגליה, של ראבי שנקאר ושמעתי את הזמרים האלו. לפני כן חשבתי 'אני חייב לעשות כאן סולו, כמו פסנתר או גיטרה'. ואז חשבתי, 'לא, אני רוצה משהו ממש מיוחד'. ושמעתי את הזמרים האלו ואמרתי 'זהו. זה מה שאני רוצה'. שניהם באו לאולפן שלי ושרו ראגה ממש יפה. זה גרם לי ריגוש גדול. זה היה מדהים".
ההרצאה "התזמורת המחשמלת - הסיפור של אי.אל.או" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-30 בדצמבר בשנת 1928 נולד במיסיסיפי אמן גיטרת הרית'ם אנד בלוז ואייקון הרוק'נ'רול, בו דידלי, שהיה נערץ על מוזיקאים רבים, ביניהם הביטלס. הוא מת מדום לב ב-2 ביוני 2008. בן 79 במותו.
דידלי נולד בשם אות'ה אלס בייטס במקומב, מיסיסיפי, עיר קטנה במרחק של כ-15 קילומטרים מגבול לואיזיאנה. הוא גדל בעיקר על ידי בת דודה של אמו, גאסי מקדניאל, שהיו לה שלושה ילדים משלה. לאחר מות בעלה, לקחה מקדניאל את המשפחה לשיקגו, שם שונה שמו של אות'ה הצעיר לאלס מקדניאל. גאסי מקדניאל הפך לאפוטרופוס החוקית שלו ושלחה אותו לבית הספר.
הוא היה בן 6 כשהמשפחה התמקמה בדרום שיקגו. הוא תיאר את נעוריו עם צרות של קשיי רחוב ונגינה בכינור גם בלהקה וגם בתזמורת. לאחר מכן הוא נרשם לבית ספר מקצועי ושם בנה גיטרה וכינור, אבל הוא נשר לפני סיום הלימודים. במקום זאת, עם גיטרה ביד, הוא החל להופיע וסלל את דרכו משם.
הקצב היה רק מרכיב אחד בשיריו הטובים ביותר שלו. אם זה MONA או WHO DO YOU LOVE או ROAD RUNNER או BO DIDDLEY. קולו הרועם היה עמוס בהד ועבודת הגיטרה שלו הגיעה עם דיסטורשן וטרמלו מבעבעים. השירים היו חכמים ומלאים בסלנג, שנינות ותסיסות מינית. הם היו שובבים ורדיקליים. אפקט הטרמולו של דידלי הגיע מאחת מקופסאות האפקטים הראשונות שיוצרו עבור גיטרות, DEARMOND MODEL 60 TREMELO CONTROL, אבל דידלי טען שהוא כבר בנה משהו דומה בעצמו, עם חלקי רכב וקפיץ משעון מעורר.
בהופעה בתוכנית ל אד סאליבן, בשנת 1955, התבקש דידלי לנגן את SIXTEEN TONS של טנסי ארני פורד. מבלי לספר לסאליבן, הוא ניגן בשידור חי את 'בו דידלי'. לאחר מכן, בעימות מחוץ למצלמה, סאליבן אמר לו שלעולם לא יעבוד שוב בטלוויזיה.
ההופעות החיות שלו היו רעש מופלא שהופעל על ידי אדם גדול עם גיטרה מרובעת מוזרה למראה, שהוא עיצב בעצמו, הרבה לפני שצורות גיטרה מותאמות אישית הפכו לדבר שבשגרה בעולם הרוק. הגיטרה המסחרית הראשונה שלו הייתה בעבודת יד: הוא הוריד את הצוואר ואת המעגל מגיטרת גרטש וחיבר אותה לגוף מרובע שבנה. בשנת 1958, הוא ביקש מחברת גרטש לבנות עבורו גיטרה שכזו. החברה נענתה לבקשתו וכינתה את המוצר בשם BIG B.
בסוף שנות ה-50, הלהקה של דידלי כללה גיטריסטית, פגי ג'ונס (ששמה על הבמה היה ליידי בו), בתקופה שבה כמעט ולא היו נשים בעולם הרוק. היא הוחלפה בנורמה ג'ין וופורד, שדידלי כינה הדוכסית. אבל תחילת שנות ה-60 היו תקופות שפל. חברת התקליטים CHESS, בחיפוש אחר להיט, הוציאה לדידלי אלבומים כדי לנצל את שיגעון הריקודים החדש, "הטוויסט", כפי שעשה צ'אבי צ'קר, וממוזיקת ה"גלישה" של הביץ' בויז. אבל עד מהרה החל לצמוח שוק זר למוזיקה המוקדמת שלו, בעיקר הודות לרולינג סטונס, להקה חדשה אך פופולרית שניגנה בקביעות משיריו בהופעות שלה. זה סלל את הדרך לסיבוב ההופעות המוצלח של דידלי באנגליה בשנת 1963.
דידלי היה פרפורמר פרוע, קופץ, מתרוצץ, מאזן ולפעמים מנגן בגיטרה מעל ראשו. אלביס פרסלי, כך חשבו מזמן, לקח ממהלכי הבמה של דידלי - וכך גם ג'ימי הנדריקס. ובכל זאת, למרות כל תהילתו, דידלי הרגיש שמעמדו כאב הרוקנ'רול מעולם לא הוכר כראוי. זה תסכל אותו שהוא לעולם לא הרוויח תמלוגים משירים של אחרים שהעתיקו את הקצב שלו. "פתחתי את הדלת להרבה אנשים, והם פשוט רצו פנימה והשאירו אותי להחזיק את הידית", הוא אמר.
אבל הוא לא היה מוכן לעבור לאירופה, ובאמריקה התמונה החמירה עבורו: הביטלס, הסטונס, בוב דילן והבירדס גרמו לבו דידלי להישמע מוזר. כשהעבודה כמעט התייבשה לגמרי עבורו, הוא עבר לניו מקסיקו בתחילת שנות ה-70 והפך לסגן שריף בעיירה לוס לונאס. הוא המשיך לעשות אלבומים לחברת CHESS עד שהחוזה שלו איתה פג בשנת 1974. קריירת ההקלטות שלו מעולם לא המשיכה לאחר מכן, למרות פלירטוטים עם סינטיסייזרים, רוק דתי והיפ הופ. אבל הוא המשיך כפרפורמר ודמות ציבורית, צץ במקומות לא צפויים כמו פרסומת של נייקי, סרט עם אדי מרפי, סיבוב ההופעות ב-1979 עם הקלאש, ובהשבעה לנשיאות, של ג'ורג' וו. בוש ושל ביל קלינטון.
בשנת 1979, ג'ו סטראמר ופול סימונון, מהקלאש ביקשו שהוא יחמם אותם בסיבוב ההופעות האמריקאי הראשון של הלהקה. "אני לא יכול להסתכל עליו בלי שהפה שלי ייפער מתדהמה", אמר סטראמר.
אבל במשך עשרות שנים, דידלי היה מר על מערכת היחסים שלו עם חברת התקליטים CHESS, אותה האשים בהעלמת כספים שמגיעים לו. מצד שני, נטען שהוא לווה מהחברה כל כך הרבה כסף, שלא היה מה לתת לו מהתמלוגים שהגיעו.
דידלי תמיד האמין שהוא וצ'אק ברי התחילו את הרוק'נ'רול, והעובדה שהוא לא יכל, כלכלית, לקצור את כל מה שזרע, הפכה אותו לאדם חשדן מאד. "אני אומר למוזיקאים, 'אל תסמכו על אף אחד מלבד אמא שלכם'", אמר בראיון לרולינג סטון בשנת 2005. "ואפילו אז, תבדקו אותה היטב".
ב-30 בדצמבר בשנת 1968 עזב פיטר טורק את להקת המאנקיז. הוא השתמש בכל הכסף שהיה לו אז, מאה ושישים אלף דולר, כדי לקנות את שחרורו מהחוזה המעיק של הלהקה.
ביום זה נולדו שני אנשים אחרים במאנקיז. אלו הם מייק נסמית', שנולד בשנת 1942, ודייבי ג'ונס, שנולד בדיוק שלוש שנים אחריו.
טורק אמר לתקשורת מיד עם פרישתו: "למעשה, רציתי לפרוש כבר לפני שנתיים, כשהעונה הראשונה של תוכנית הטלוויזיה שלנו הסתיימה., אבל האחרים שיכנעו אותי להישאר. נשארתי ושנאתי את העבודה שם. רק רציתי להקליט את השירים שלי. הלחץ היה נוראי. נכון, היו רגעים טובים פה ושם אבל הפעם השמחה היחידה בלהקה הייתה כשהקלטנו את האלבום HEADQUARTERS. ההופעות היו מהנות אבל במהלך סיבובי הופעות אתה מנותק מחברים חוץ מחבריך ללהקה. הסיבוב האחרון באוסטרליה וביפן לא היה מהנה כי חשתי שאנחנו לא מוכנים להופיע. לא ערכנו מספיק חזרות. כל הזמן דחפתי לעשות חזרות והם כל הזמן ענו לי שנעשה אחר כך. כמו כן, בסיבוב האחרון לא ביצענו חומרים חדשים. זה שיעמם אותי. אני מניח ששאר הלהקה ראתה שאני עומד לפרוש". טורק הקים מיד עם פרישתו להקה בשם RELEASE.
ב-30 בדצמבר בשנת 1971 הופיעה להקת THE BAND ב-ACADEMY OF MUSIC בניו יורק. בהמשך יצאה ההקלטה כאלבום הופעה בשם ROCK OF AGES.
אחרי השלמת תקליטה הרביעי של להקה זו, CAHOOTS, יצאו חבריה לסיבוב הופעות חדש. הסיבוב הזה הגיע כברכה ללהקה נדירה, שאווירת האולפן, בעת הקלטת האלבום הרביעי, הייתה רחוקה מלהיות זו שאפפה את תקליטיה הראשונים. בהופעות החיות נמס הקרח, שהתגבש ביניהם, וגרם לחמישה להתקרב שוב זה אל זה, מוזיקלית. ארבעת הימים האחרונים של שנת 1971 סומנו כשיא סיבוב ההופעות הזה, עם הופעות ב'אקדמיית המוזיקה' שבניו יורק, כשכל הופעה נועדה להיות מוקלטת במלואה (ובזכות כך יצא לפני מספר שנים מארז מהודר עם ההופעות ההן במלואן).
גיטריסט הלהקה, רובי רוברטסון, חש כי יש לעשות משהו שיביא את ההופעות האחרונות בסיבוב לדרגה של אירוע מיוחד במינו. הוא התקשר למתזמר, אלן טוסאיינט, שעזר לתזמר את השיר LIFE IS A CARNIVAL, באלבום הרביעי, והציע לו לתזמר שירים להופעה. רוברטסון לא עצר פה והרים טלפון גם לבוב דילן, שהיה אז בתהליך של הקפאה מוזיקלית וריחוק מעין הציבור, והציע לו להצטרף אליהם. דילן חשב על כך, ראה כי יש פה הזדמנות לעשות כיף והסכים.
טוסאיינט הבין כי אין זמן רב לסיום משימת התיזמור וניגש מיד למלאכה. עם סיומה טס לוודסטוק המושלגת, כדי להציג בפני הלהקה את שהכין, אבל כשחיכה בטרמינל כדי לקבל את מזוודתו ובה התיזמורים, המזוודה הלכה לאיבוד. נוסע אחר כנראה אסף אותה לחיקו והותיר את המתזמר המופתע להכין תיזמורים חדשים מזכרונו ובקצב מסחרר. חזרה מוזיקלית נקבעה ל-26 בדצמבר 1971 וחמשת חברי הלהקה עברו בה על השירים, עם התיזמורים החדשים שבוצעו על ידי חמישה נשפנים מקומיים.
ביום שלמחרת, כמה שעות לפני ההופעה הראשונה, נערכה חזרה נוספת. לא כולם התלהבו מהוספת כלי הנשיפה. מנהל סיבוב ההופעות חשש כי תוספת נגני נשיפה, עם תווים מולם על הבמה, עלולה לגרום להרס הספונטניות המוזיקלית הבימתית שהלהקה כה נודעה בה. אבל ברגע בו שמע את צלילי כלי הנשיפה, כשהם מסתובבים סביב צלילי הלהקה עצמה, הוא נרגע ואף חש באושר ובגאווה.
המופע הראשון לא היה מושלם, אך היו בו לא מעט רגעי קסם. משם זה הלך וטיפס, עד שהגיע למופע האחרון שתוייג כמופע קסום. כלי הנשיפה נוספו, בכל ערב, בחלקו השני של המופע. הלהקה עצמה העניקה את עצמה, כמו שהיא יודעת לעשות. חמישה מוזיקאים מופלאים ושונים כל כך זה מזה, שיחדיו הפכו להיות ישות מוזיקלית בלתי נפרדת ובלתי ניתנת להעתקה. רובי רוברטסון, איש הגיטרה המושחז, שיודע כיצד לא להתבלט מדי אך להבליט את צלילי נגינתו מבלי לפגוע במרקם שסביבו. המתופף ליבון הלם, שהולם בתופים עם ארשת פנים רצינית ושר את נשמתו. ריק דאנקו הבסיסט, שהוא גם החייכן ביותר שעל הבמה. עם פני הילד שלו וקולו הבכייני קלות והאהוב עליי ביותר.
ויש את גארת' האדסון, הכובען המטורף שיודע להפוך את האורגן שלו לקרקס צלילים אמיתי. בתקליט הזה הוא אף מטורף יותר וסולו האורגן שלו נשמע כמו גירסה מחשמלת ל'פאנטום האופרה'. וריצ'ארד מנואל הפסנתרן שאצבעותיו רוקדות על הפסנתר בעוד הוא נשען קדימה כדי לשיר כה יפה למיקרופון. גם בוב דילן, שהגיח לבמה והביא את הקהל לריגוש שיא, נראה בשיא משלו. באופן פלא, ביצועיו על הבמה לא יצאו באופן רשמי, אלא רק על גבי בוטלגים, עד שבשנת 2001 יצא גירסה מורחבת של האלבום ROCK OF AGES והציגה את שעשה.
מי שחושב כי התקליט ROCK OF AGES משקף בדיוק את מה שקרה על הבמה, לא כך הדבר, כי סדר השירים שונה לגמרי בעריכה, אך זה לא פוגם בהנאה הכללית ובתחושה של 'הלוואי וגם אני הייתי שם לראות את זה'.
בעיתון רולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום בזמנו: "אלבומים חיים לא תמיד עובדים במוזיקה חשמלית בגלל מורכבות ההגדרה וההכרח הרגיל לשליטה מדויקת בצליל. אבל האלבום הזה, אפילו בשמיעה ראשונה (והוא נהיה טוב יותר ויותר ככל שאתה מקשיב לו) מצטרף מיד לשורת ההקלטות המהוללות כמו מינגוס במונטריי, קאונט בייסי בשוודיה, קונצרט של דיוק אלינגטון בסיאטל, מיילס דייויס בבלאקהוק וריי צ'ארלס באטלנטה. במילים אחרות, זוהי קלאסיקה; אלבומי ההופעה הקדושים שלי הם בעיקר בתחום הג'אז. אפילו האלבום של המופע של הסטונס לא ממש עובד לי, ומלבד כמה קטעים של ג'ניס ג'ופלין, ג'פרסון איירפליין והגרייטפול דד, המוזיקה החשמלית הלכה טוב יותר באולפן ובתקליטים, מאשר על הבמה. אבל כולנו הצטערנו על זה וקיווינו לאיזושהי דרך לשמר את הרגע המתפצפץ הזה שהעיף לנו את הראש כדי שנוכל לקחת אותו לבית ולהתחיל מחדש. זה מאפשר לנו לעשות את זה עם האלבום הזה, תודה לאל.
הבעיה בהקלטות קונצרטים היא יותר מההבדל בהפעלת השליטה האפשרית. באולפן אתה יכול לעשות את זה כמו גם להוסיף דברים. בהקלטת קונצרט אתה יכול לעשות את זה פעם אחת וזהו. ולפי מה שאני יודע, האלבום הזה מציג את המוזיקה של הלהקה בדיוק כפי שהיא ביצעה אותה באקדמיה למוזיקה.
הבאנד תמיד נתנה רושם עז של שליטה מדויקת באלבומים שלה ובקונצרטים שלה הוקדשה תשומת לב רבה יותר לצליל מכל להקה אחרת שאני יכול לחשוב עליה. ההצלחה שלה כאן מפתיעה עוד יותר מכיוון שהאלבום הזה נעשה בתוספת כלי נשיפה ("ננסה משהו הערב שמעולם לא עשינו בעבר", אומר רובי רוברטסון בפתיחת ההופעה), כשהייתה רק חזרה אחת לפני הקונצרט. זוהי מחווה לאלן טוסאיינט, שסידר את תפקידי כלי הנשיפה.
במשך זמן קצר בסיבוב ההופעות היה ללהקה כלי נשיפה וכמובן שהם תמיד ניצלו את יכולתו של גארת' הדסון לנגן בכלי זה וגם בקלידים. אז הרעיון של כלי נשיפה לבאנד כשלעצמו לא היה כל כך מהפכני, אבל מה שנעשה עם זה באלבום הזה מדהים אותי.
בחצוצרה ובפלוגלהורן מנגן סנוקי יאנג, ללא ספק אחד מגדולי החצוצרנים בהיסטוריה של הג'אז, ומוותיקי הלהקות הגדולות של ג'ימי לונספורד, קאונט בייסי, ליונל המפטון ובני קרטר. כשאתם שומעים אותו מטלטל בצליליו עם החצוצרה הגבוהה ב- WS WALCOTT MEDICINE SHOW, תחשבו עליו כפי שהוא היה פעם בקטע של בייסי, יושב שם, הנגן האולטימטיבי בנונשלנטיות המגניבה שלו, עושה את הדברים המדהימים כשרק יד אחת מחזיקה את החצוצרה.
הווארד ג'ונסון, המנגן בסקסופון ובטובה, ניגן והקליט עם ריי צ'ארלס, ג'ראלד ווילסון, מיילס דייויס וגיל אוונס, והוא האיש שתרם את הצליל המדהים הזה ל'דיקסי' של טאג' מהאל. ג'ו פארל (סקסופון טנור וסופרן וקרן אנגלית) הוא נגן מוכר בסצנת הג'אז בניו יורק, לאחר שהיה עם אלווין ג'ונס ומינגוס (וכיום עם צ'יק קוריאה) והקליט בהרחבה. ארל מקינטיר הוא טרומבוניסט צעיר (בן 17) שהיה חבר בסקציית הנשיפה שהאווארד ג'ונסון הרכיב לטאג' מהאל.
תוסיפו את האישיות המוזיקלית הזו לחברי הבאנד פלוס טוסאיינט ויש לכם מיזוג של רוק, קאנטרי, בלוז, ג'אז, השפעות חופשיות וקלאסיות בנגינה בנוסף לפולק, רוק, שירי ילדים, שירת מדורה, מוזיקה כנסייתית ועוד. זהו סוג של סיכום המוזיקה האמריקנית, אם תרצו. תמהיל תרבותי שאין כמוהו במוזיקה עכשווית".
וב-30 בדצמבר בשנת 2004 תבע ליבון הלם, המתופף של להקת THE BAND. מה קרה בדיוק? בואו לקרוא.
ביום זה תבע הלם את סוכנות הפרסומות BBDD בגלל שהיא השתמשה בשיר של להקתו, THE WEIGHT, בפרסומת לטלפון סלולארי וללא רשות ממנו.
הלם אלא היה הבעלים של הזכויות על השיר ואינו רשום ככותב (קרדיט זה שייך לגיטריסט הלהקה, רובי רוברטסון), אך כזמר הראשי בשיר הוא טען כי עליו להעניק אישור להשתמש בו בפרסומת. זאת כי התאמת הצלילים לסרטון באה עם תנאים מסויימים, לפי איגוד שחקני המסך בו היה חבר.
עניין הקרדיטים בשירי הלהקה לא היה דבר חדש להלם והיה לזה קשר להתפרקותה. רוברטסון מופיע ככותב השירים היחיד בשיר THE WEIGHT ושירים רבים אחרים של הלהקה, למרות שחברים אחרים תרמו תרומות ברורות ליצירתם. הלם (וארבעת חברי הלהקה האחרים) זכאים לתמלוגים על ביצועים, אך לא עבור כתיבה, כי אינם רשומים.
אבל הלם הפסיד במשפט, כי בשנת 1968 הוא חתם על מסמך שבו קיימת האפשרות לתת לסוכנויות פרסומות להשתמש בביצועיו. המסמך הוצג בבית המשפט והביא לביטול תביעתו.
המקרה של הלם האיר שני נושאים: 1) כמה מעט שליטה יש לאמנים על הביצועים המוקלטים שלהם, אם הם לא הבעלים של השירים. בשנות החמישים והשישים היו חוזי ההקלטה בדרך כלל נגד האמנים ובעד חברות התקליטים, שדאגו לשים במסמכים זכויות עבורן שבלתי ניתנות לערעור. 2) שהשימוש במוזיקה של להקת THE BAND בפרסומות נראה עבור הלם כביטול המורשת המוזיקלית שלה. "זה היה פשוט מכירה ארורה של שירי הלהקה", אמר הלם, שבאותו זמן נאלץ גם להתמודד עם סרטן בגרון.
ב-30 בדצמבר בשנת 1947 נולדה הזמרת פאטי סמית'. הנה על תקליטה הראשון שיצא ב-10 בנובמבר בשנת 1975.
תקליט זה היה גורם מרכזי והשפעה ברורה על סצנת הפאנק-רוק הניו יורקית וחיזק את סמית' כדמות מרכזית בתנועה זו, לצד להקות עכשוויות (אז) כמו הראמונס, בלונדי ו"ראשים מדברים. טום וורלין (מלהקת טלוויז'ן) ואלן לנייר (מלהקת "פולחן הצדפה הכחולה") מתארחים בתקליט.
סמית' הציעה בתחילה שהאלבום יופק על ידי טום דאוד, והיו דיונים ראשונים על הזמנת זמן אולפן עם דאוד באולפני CRITERIA במיאמי, שם דאוד הקליט לפני כן גם את אריק קלפטון. אבל תוכניות אלה הסתבכו בגלל הקשר של דאוד עם חברת התקליטים המתחרה, אטלנטיק. סמית' שינתה את דעתה ובמקום זאת ביקשה לגייס את ג'ון קייל לשמש כמפיק האלבום, כיוון שהתרשמה מהצליל הגולמי של אלבומי הסולו שלו.
ההקלטה של התקליט התקיימה בסופו של דבר באולפני "אלקטריק ליידי" בניו יורק, כשסמית' הביאה לאולפן את אותה להקת הליווי בהופעותיה - עם ג'יי די דוהרטי בתופים, לני קיי בגיטרה, איוון קראל בבס וריצ'רד סול בקלידים.
תמונת עטיפת התקליט צולמה על ידי חברה הקרוב של סמית', רוברט מייפלת'ורפ, בדירת הפנטהאוז שלו בגריניץ' וילג'. סמית': "הוא צילם, כמו, שתים עשרה תמונות, ובסביבות השמינית בערך, הוא אמר, 'יש לי את זה'. אמרתי, 'מאיפה אתה יודע?' והוא אמר, 'אני רק יודע', ואמרתי, 'אוקיי'. וזהו זה".
היא הגדירה את תנוחתה על העטיפה כ"תערובת של שארל בודלר ופרנק סינטרה". התייחסות השחור-לבן ותנוחת יוניסקס היו סטייה מתמונות הקידום הטיפוסיות של זמרות באותה תקופה. מנהלי חברת התקליטים, אריסטה, ביקשו לבצע שינויים שונים בתצלום, אך סמית' דחתה את הצעותיהם. מאוחר יותר הודה קלייב דייוויס, נשיא החברה, כי הוא לא הסכים בתחילה בנוגע לתדמית, ורצה להשתמש בכוחו בעניין, אך לפתע הרגיש שזה יבלבל קהלים שאינם מכירים את סמית' ואת סגנון המוזיקה שלה. הוא הניח בצד את הסתייגותו ואישר את הצילום לאחר שהבין כי הוא צריך "לסמוך על האינסטינקטים האמנותיים שלה ביסודיות". סמית' טענה כי לא התכוונה להוציא "הצהרה גדולה" עם העטיפה, שלדבריה משקפת פשוט את דרך הלבוש שלה. "לא חשבתי שאני הולכת לפרוץ גבולות. אני פשוט אוהבת להתלבש כמו בודלר", אמרה ב -1996.
ברולינג סטון נכתב ביקורת על תקליט זה: "פאטי סמית' היא משוררת הרוק הלוהטת ביותר שיצאה מהפסולת היוקרתית של ניו ג'רזי מאז ברוס ספרינגסטין. אבל סמית' בכלל לא דומה לספרינגסטין או למישהו אחר.
ספרינגסטין הוא רוקר; סמית' היא משוררת רוק מזמרת. חסידיו של ספרינגסטין חשבו שגם הוא משורר, בהתחלה, בגלל העדיפות לכאורה של מחרוזותיו המהירות על תמונות רחוב. אבל ספרינגסטין עצמו תיקן במהירות את העניינים על ידי בניית הלהקה שלו והודה שדבריו היו המילים שנועדו כמסגרות קונספטואליות שעליהן מלחינים מלחיצים את אמנותם.
עבור סמית', המילים יוצרות את כל השאר. לקולה יש קסם מפחיד והמנגינות שלה מתאימות בצורה עמומה לדפוסים הפרימיטיביים של הרוק שנות החמישים. אבל המוזיקה שלה לא תעלה על הדעת בלי המילים שלה ודרכה לנסח אותן. פאטי סמית' היא שאמאנית של רוק'נ'רול והיא זקוקה למוזיקה כמו ששאמאנים תמיד זקוקים לזמירות שלהם.
התקליט הראשון שלה נפלא במידה רבה מכיוון שהוא מכיר בחשיבותן המדהימה של המילים ביצירתה. מדי פעם יש נגיעות שמסגירות את האולפן: צפיפות אינסטרומנטלית כוללת, פיתולים עדינים והעלאות כלי נגינה המתעלים על יסודות הרוק'נ'רול של שלושה אקורדים וארבעה אנשי רוק בסיסיים.
טווח הנושאים בתקליט הוא עצום, הרבה מעבר למה שרוב תקליטי הרוק אפילו חולמים עליו. "גלוריה", של להקת THEM במקור, עוסק בסקס. "חוף רדונדו" עוסק בהתאבדות לסבית. "ארץ הציפורים" עוסקת במות אביו של ילד ובחזונו של הילד להילקח בבטן של ספינה ולהצטרף לאביו כחוצן. "כסף חינם" הוא אנרכיזם קוסמי. "קימברלי" עוסק באחותה הצעירה של פאטי ובשמיים המתפצלים ובכוכבי הלכת פוגעים. "לשבור את זה" עוסק באלוהים יודע מה ומבחינתי מדובר בניפוץ סכיזופרני של הזהות כהקדמה למעבר למציאות גבוהה יותר. "אדמה", המורכבת ביותר מתוך מגרש מורכב, עוסקת במתקפה בחדר הלבשה בגיל ההתבגרות שהופך לרצח ואונס הומוסקסואלי שהופך לסוסים נושמי להבות. ולבסוף, "אלגי" עוסק במותו של ג'ימי הנדריקס.
כמו כל המשוררים האמיתיים, סמית' מציעה חזיונות בעלי ריבוי משמעויות. שיריה מלאים עב"מים ואור בוהק המאיר עולמות מקבילים, מראות שאתה עובר דרכן וסדקים במציאות המשותפת שלנו. היא מזנקת בין משמעויות של מילים כמו שדון על פני ממדים ומסחררת אותך.
קולה הוא ניל יאנג יותר מאשר לינדה רונסטאדט. בכך אני מתכוון שאין לו טווח רב או צבע גוון יפה כרגיל. אבל הוא מלא אינדיבידואליות.
המוזיקה האינסטרומנטלית הבסיסית היא סוג הפרימיטיביזם האמיתי של הרוק'נ'רול שאפיין מזמן את המחתרת בניו יורק. יש לה ארבעה גברים בלהקה שלה אבל המנהיג הוא ללא ספק לני קיי, שמלווה אותה מאז קריאת השירה המוזיקלית הראשונה שלה לפני חמש שנים. קיי הוא מבקר רוק ומומחה לשירי אולדיז.
אבל האם הסיקסטיז לא מתים? מקוריות היא תמיד דבר מסובך להוכיח. ובכן, HORSES הוא תקליט מצוין לא רק בגלל שפאטי סמית' עומדת לבדה, אלא בגלל שהייחודיות שלה מעניקה תהודה מהעבר".
ב-30 בדצמבר בשנת 1939 נולד פליקס פפאלארדי, שידוע בעיקר בשני דברים. הראשון כמפיק אלבומי להקת CREAM והשני הוא כבסיסט להקת MOUNTAIN.
פליקס, ששאיפתו הייתה בכלל להיות מנצח תזמורות, הפך בשנות השישים לדמות משפיעה בתחום הרוק. מהפקותיו הראשונות היו תקליטים עם טים הארדין והיאנגבלאדס. באמצע הסיקסטיז פגש במנהל ושמו באד פרייגר (שבעתיד ינהל את להקת פורינר) ויחדיו הקימו חברה ושמה WINDFALL. אז המליץ פרייגר לפליקס לבדוק את העניינים בחברת התקליטים אטלנטיק. פרייגר: "חשבתי שאם יסתובב מספיק זמן בחברה ההיא הוא יקבל עבודה כמפיק אמנים כמו סוני ושר. לפתע קיבלתי ממנו טלפון נרגש ובו הוא בישר לי שלא אאמין למה שקרה. אני כבר התרגשתי כי חשבתי שקיבל את סוני ושר. אז הוא השיב לי שהוא הולך להפיק להקה ושמה CREAM. מעולם לא שמעתי עליהם והייתי מאוכזב ביותר. חשבתי באותו רגע שפליקס הפך להיות חסר תועלת. לו רק ידעתי...".
עם להקה זו של אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר, הפך פליקס לדמות משפיעה ביותר. הוא הפיק אותה וגם הביא המון רעיונות מוזיקליים ואף שירים עבורה. יחד עימו עבדה עבורם זוגתו, גייל קולינס, והשניים כתבו שירים נפלאים שביצעה שלישיית הצמרת. אבל ענייני אגו פירקו את הסופרגרופ הזה במהירות ופליקס מצא את עצמו מפיק תקליט עבור גיטריסט ושמו לזלי ווסט. שם התקליט - MOUNTAIN. מיד לאחר מכן החליטו השניים להקים להקה, בסגנון דומה ל'קרים', שתיקרא כשם תקליט הסולו שעשו לווסט. הופעתה הרביעית של הלהקה נכנסה לדפי ההיסטוריה כי נערכה בפסטיבל וודסטוק הידוע. אז גם הצליחה להפיק להיט סוחף ושמו 'מיסיסיפי קווין'. בשנת 1974 התפרק העסק ופליקס עבר להקים להקת רוק כבד יפנית ושמה CREATION. בשנת 1979 הוציא תקליט סולו ושמו 'אמא, אל תדאגי'.
חודשים לפני מותו הוא עסק בתיזמורים וגם יצירת מוזיקה, ביחד עם קולינס, לסרט אנימציה לילדים. השניים תיכננו לקחת את ההפקה הזו לברודוויי. במקביל, המשיך לקבל תמלוגים נאים מהפקות העבר שלו ולגור בדירה יוקרתית במנהטן. ב-17 באפריל 1983 הוא נמצא במיטתו ללא רוח חיים, לפני השעה שש בבוקר. הוא נהרג מקליע בעורפו שלפי החשד ירתה אשתו, שחשדה בו כי הוא מנהל רומן עם הזמרת ואלרי מריאנס. קולינס הואשמה ברצח מדרגה שניה. עורך דינה מיהר להצהיר כי מרשתו הרוסה מהמצב ושזה קרה כתוצאה מתאונה בלבד.
גם זה קרה ב-30 בדצמבר:
- בשנת 2012 נמכר עותק נדיר מאד של תקליט הביטלס עם חתימה של ארבעת החברים עליו. הסכום של המכירה היה 12,000 ליש"ט. בתחילה רצו הבעלים של התקליט 15,000 ליש"ט אך לא הצליחו להגיע במכירה לסכום הזה. העותק של התקליט ניתן לאביהם המנוח של המוכרים בעת תחרות קלפים שערך מול חברי הלהקה בשנת 1963. הביטלס הפסידו ונתנו לו את התקליט החתום כפרס.
- בשנת 1973 נערכה בדטרויט, מישיגן, באולם בשם 'אודיטוריום מאסוניק טמפל', ההופעה האחרונה בהחלט של להקת הג'אז-רוק המצליחה - 'תזמורת מהאווישנו'. חברי הלהקה (הקלידן יאן האמר, הבסיסט ריק לאיירד, הכנר החשמלי ג'רי גודמאן והמתופף בילי קובהאם) היו מסוכסכים בגלל יחסם העוין של ארבעה מהם כלפי מנהיג הלהקה, הגיטריסט ג'ון מקלאפלין. אחרי שני תקליטי אולפן ותקליט הופעה משובחים הגיע הסוף החמצמץ. הסדקים החלו להיפער בספטמבר, בעת טיסה של הלהקה להופעות בטוקיו, יפן. מקלאפלין לקח עמו לקריאה במטוס עיתון מוזיקלי ידוע בשם 'קרודאדי'. בגיליון הספציפי הזה הודפס ראיון אישי איתו. אך מקלאפלין לא ידע עד לאותו רגע בו פתח את העיתון שגם שאר חברי הלהקה התראיינו בנפרד לאותה כתבה, בה הם שפכו את חוסר שביעות רצונם לשמש כנגני משנה בלהקה שלו. מקלאפלין זעם על מה שקרא והחלו להישמע צעקות רמות בגוף המטוס. חברי הלהקה האחרים והממורמרים החליטו לעשות מעשה ולדרוש באותו מעמד דרשו לשנות לטובה את תנאי החוזה שלהם בלהקה.
- בשנת 1993 קיבל סולן להקת סלייד, נודי הולדר, תואר MBE מממלכת בריטניה ומארק נופפלר (מדייר סטרייטס) קיבל שם, באותו יום, את התואר OBE.
- מזל טוב לברוס 'הבוס' ספרינגסטין, שבשנת 1991 נולדה בתו ג'סיקה ריי.
- בשנת 1977 הצליחו עורכי דין, שעבדו לטובת חברת התקליטים האחים וורנר, לבטל את איסור כניסתם של חברי הסקס פיסטולס לארה"ב.
- בשנת 1966 יצא התקליטון עם השיר MATTHEW AND SON, עם קאט סטיבנס, שכתב אותו בהשפעת שלט של חנות שראה בעת שנסע באוטובוס. נו, אז האם הצמד 'דמעות לפחדים' אכן גנב ממנו ללהיטם SHOUT?
- בשנת 1942 הופיע פרנק סינטרה בפעם הראשונה בחייו, בתיאטרון פראמאונט שבניו יורק. הוא מתקבל עם צרחות הערצה מהקהל. וביום זה, בשנת 1968, הוא הקליט באולפן ההקלטה את השיר MY WAY, שאת מילותיו כתב פול אנקה ללחן צרפתי.
- בשנת 1978 הודיעו שלושת חברי אמרסון, לייק ופאלמר, באופן רשמי, על פירוק להקתם. ובאותו יום, בשנת 1969, הודיעו חברי 'בונזו דוג דו דה בנד' הבריטית על פירוקם.
- בשנת 2016 מת אלן ויליאמס, שהיה המנהל הראשון של הביטלס. בן 86 במותו. הסיפור השלם איתו עם הביטלס נמצא בספר שכתבתי על הביטלס, 'ביטלמאניה!'
- בשנת 1963 זכו חברי הביטלס בשני פרסים מטעם עיתון המוזיקה הבריטי, NME. הפרסים היו במסגרת להקת השנה ותקליטון השנה עם השיר SHE LOVES YOU.
- בשנת 1994 מתה, בגיל 48, אשתו הראשונה של רינגו סטאר, מורין. היא הייתה נשואה לו משנת 1965 ועד שנת 1975. השניים נפרדו באופן לא הכי נעים, כשהוא מצא מישהי אחרת (אחרי שהיא בגדה בו עם ג'ורג' האריסון), אבל השנים הגלידו את הפצעים והשניים חזרו להיות חברים טובים.
- בשנת 1963 הופיעה להקת הרולינג סטונס במועדון STUDIO 51 שבלונדון. באותו ערב הופיעה לפניהם להקה בשם JIMMY POWELL AND THE FIVE DIMENSIONS. בלהקה הזו שר זמר צעיר בשם רוד סטיוארט.
- בשנת 1934 נולד במישיגן הזמר דל שאנון (שם אמיתי - צ'ארלס וסטובר), שלהיטו הגדול היה RUNAWAY. בסוף האייטיז נטען כי הוא יהיה מחליפו של רוי אורביסון המנוח בטראוולינג ווילבוריז, אך ב-8 בפברואר 1990 הוא התאבד בירייה, לפני שנעשתה הודעה רשמית בעניין החלפתו את 'ביג או'.
- בשנת 1976 קיבלו חברי להקת אבבא השבדית תקליט זהב אמריקני עבור מכירות תקליט האוסף GREATEST HITS, שלמעשה רק מחצית ממנו עם להיטים והחצי השני בנוי מקטעים שהם לא ממש להיטים.
- בשנת 1970 קיבל אלביס פרסלי סיור אישי במטה הראשי של האף בי איי. אלוויס דרש וקיבל אישור מיוחד לאחר מכן לשאת אקדח בכל מקום בארה"ב. מלך אמיתי!
- ומזל טוב לקלייב באנקר, המתופף המקורי של להקת ג'ת'רו טול, שנולד בשנת 1947. באנקר תופף בארבעת אלבומיה הראשונים של להקה זו וגם בתקליטונים שיצאו ממנה עד שנת 1971.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
