רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-30 בדצמבר (30.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"יש לי כמה הקלטות נפלאות בקופסה שלי ושל ג'ימי הנדריקס... אני מחכה לגלות מי בדיוק אחראי על זה, כדי שאוכל לקבל אישור לסיים אותן כפי שהתכוונו. ג'ימי ואני היינו חברים טובים. בסופו של דבר היינו באנגליה באותו הזמן. באנגליה קראו לי 'אפור' כי נהגתי ללכת למקומות של קהילות שחורות ואני איש לבן. יצרתי קשר עמוק עם ג'ימי. הלכתי אחריו כמו גור כלבים קטן שמחכה ללמוד לנגן בגיטרה. אבל הוא היה כל כך ביישן בצורה בלתי אפשרית... לניל יאנג ולי הייתה גישה דומה למוזיקה עממית וכשהיינו יחד בלהקת בופאלו ספרינגפילד, ניל ואני היינו מחקים אחד את השני בגיטרה כמו שג'ימי ואני חיקינו אחד את השני בגיטרה. הלהקה שלנו הייתה להקה שמחה. עם זאת, כשהגענו להקלטה הראשונה שלנו ונכנסנו לאולפן להקליט את השיר האחד הזה, הקול עלה מחדר הבקרה אומר, 'לא, זה ארוך מדי. נגנו את זה מהר יותר'. ניל ואני הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, 'עדיף שנלמד איך לעשות את העבודה הזו בעצמנו'. אז מכאן ואילך, זה היה מירוץ לראות מי יכול ללמוד הכי הרבה על הפקת תקליטים, על אלקטרוניקה והנדסה וכל המכלול. הוא עבד על היבט אחד, אני עבדתי על היבט אחר, ואהמט ארטגון היה שם כדי לממן את זמן האולפן... אבל הלהקה נמשכה זמן כה קצר. שכחנו את האחווה הראשונית" (סטיבן סטילס)

דאדי... דאדי קול! ב-30 בדצמבר בשנת 2010 מת בובי פארל, ההוא שפיזז כצלע הגברית בהרכב הדיסקו, בוני אם.

זה קרה בבוקרו הקפוא של ה-30 בדצמבר 2010. בובי פארל, האיש והתנועות, הלב הפועם והגפיים המתנפנפות של הרכב הדיסקו המצליח, נמצא ללא רוח חיים בחדר מלון בסנט פטרסבורג. ליבו של הרקדן הכריזמטי הכריע אותו בגיל 61 בלבד, בדיוק כששהה בעיר להופעה מיוחדת. אבל חכו, הנה פרט שיגרום לכם להצטמרר: פארל מת באותו תאריך ובאותה עיר בדיוק שבהם סיים (בשנת 1916) את חייו הגריגורי רספוטין המקורי, האיש שהיה הנושא לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה. צירוף מקרים קוסמי?

מי לא זז בטירוף לצלילי להיטי ענק כמו MA BAKER, DADDY COOL, RASPUTIN או המנון התפילה שהפך ללהיט מועדונים RIVERS OF BABYLON? בשלהי שנות השבעים, אי אפשר היה להימלט מהצליל של בוני אם. הם היו הפסקול הרשמי של כדור הדיסקו המנצנץ. אבל כמו הרבה סיפורי הצלחה בתעשיית המוזיקה של אותם ימים, גם ההרכב הזה לא נולד מתוך חברות אמת במוסך, אלא כמיזם עסקי קר ומחושב שנועד למטרה אחת ברורה: לעשות כסף, והרבה ממנו.

המוח, האדריכל והקול מאחורי הקלעים היה פרנק פאריאן, מפיק גרמני ממולח. החזון שלו היה ברור: מוזיקת ריקודים קליטה, סאונד עשיר ומראה אקזוטי שיכבוש את הטלוויזיות הצבעוניות שרק נכנסו לשוק. הוא היה זקוק לפנים יפות שימכרו את המוזיקה שהוא יצר באולפן. הליהוק כלל שלוש זמרות ורקדן אחד, כולם שחומי עור, כדי להשלים את התדמית הבינלאומית והסקסית שפאריאן דמיין.

אחת הכוכבות הייתה ליז מיטשל, ילידת ג'מייקה שעברה ללונדון בגיל צעיר. אמה דחפה אותה לעולם הבידור והיא מצאה את עצמה בהפקה הגרמנית של המחזמר "שיער". מיטשל עברה לברלין בעקבות ההפקה אך ההצלחה הגדולה המתינה לה מעבר לפינה. שיחת טלפון גורלית תפסה אותה באולפן הקלטות; על הקו הייתה המזכירה של פאריאן שהציעה לה להצטרף לפרויקט חדש ומסתורי. מיטשל לא היססה, ארזה הכל וחזרה לגרמניה.

לצידה עמדה מייזי ויליאמס, דוגמנית יפהפייה שנולדה באיים הקאריביים וזכתה בעברה בתואר מיס בלאק ביוטיפול. ויליאמס בילתה במסעדה בלונדון כשידידה הציעה לה לטוס לטיול בגרמניה. שם, במקריות מוחלטת, פנתה אליה אישה ושאלה אם תרצה לנסות את מזלה בלהקת פופ. הדרך למשרדו של פאריאן הייתה קצרה. הוא אהב את המראה שלה מיד, זה היה בדיוק ה-LOOK שהוא חיפש לפרונט של הלהקה, גם אם יכולות השירה שלה היו משניות לחלוטין.

אבל את ההצגה גנב תמיד בובי פארל. הוא נולד באי ארובה והיה ימאי בעברו לפני שעבר לאירופה. הכישרון האמיתי שלו לא היה בשירה, אלא בריקוד חסר מעצורים. הוא עבד כרקדן גוגו וכתקליטן במועדונים באמסטרדם, שם פיתח את הסגנון הייחודי והתזזיתי שלו. משם הדרך לגרמניה ולהצעה של פאריאן הייתה סלולה. את הרביעייה השלימה מארשה ברט, שגם אותה פגש פאריאן במקרה באולפן הקלטות בגרמניה.

השם BONEY M נבחר על ידי פאריאן בהשראת סדרת טלוויזיה אוסטרלית בשם BONEY, והארבעה החלו לעבוד עמו בפרך. המשימה: להתאים תנועות ריקוד מלהיבות לצלילים שפאריאן כבר הקליט באולפן. הסוד הגדול היה שפאריאן עצמו שר את קולות הבס הגבריים העמוקים בתקליטים, בעוד זמרות אולפן שכירות ולעיתים ליז מיטשל ומארשה ברט סיפקו את הקולות הנשיים. פארל, שלא נכח באולפן בעת ההקלטות, פשוט הניע את שפתיו על הבמה בצורה מושלמת לקולו של פאריאן.

הפריצה הגדולה הגיעה בשנת 1976 עם הלהיט DADDY COOL. המילים היו פשוטות עד גיחוך, שורות שחוזרות על עצמן כמו מנטרה קצבית: "היא מטורפת כמו טיפשה / מה עם זה, דאדי קול?". אבל זה עבד. השיר הפך ללהיט מפלצתי בכל רחבי אירופה.

שנה לאחר מכן, ב-1977, הגיע הלהיט MA BAKER. הפעם היה מדובר בשיעור היסטוריה במסווה של להיט רחבות. השיר התבסס על סיפורה האמיתי של קייט בארקר, ילידת אריזונה שנישאה ב-1892 וגידלה ארבעה בנים שהפכו לגנגסטרים אכזריים. המיתוס מספר שהיא ניהלה את הכנופיה ביד רמה. סופה הגיע בינואר 1935, בקרב יריות מפורסם מול ה-FBI שנמשך שעות ארוכות, במהלכו נורו כ-1,500 קליעים. השירבא עם הכרזה דרמטית שנשמעה כמו דיווח חדשותי. הקריין היה ביל סווישר, חייל אמריקאי שהוצב בגרמניה וחבר של פאריאן, ואת קולה של מא בייקר עצמה סיפקה אשתו, לינדה בלייק. כמובן ששניהם לא קיבלו קרדיט רשמי על תרומתם.

ואז הגיע שנת 1978 והביאה איתה את RASPUTIN. השיר סיפר את סיפורו של המיסטיקן הרוסי שהאמין שחטא מוביל לגאולה. השיר תיאר אותו כמאהב של המלכה הרוסית וכבעל כוחות ריפוי. סופו של רספוטין היה טרגי ומוזר לא פחות מהשיר: אצילים רוסים הרעילו אותו, ירו בו ולבסוף הטביעו אותו בנהר הקפוא בסנט פטרסבורג. למרות הצלחתו, השיר נאסר לשידור בברית המועצות באותה תקופה בשל המסרים שבו.

אבל לא הכל היה נוצץ בממלכת הדיסקו. ההופעות של בוני אם התבססו על פלייבק מלא, מה שיצר מתח מתמיד. תקרית מביכה במיוחד התרחשה כשהלהקה הגיעה לביקור בישראל. לאחר סיבוב הופעות מוצלח, חברי הלהקה חזרו למלון שרתון בתל אביב, שם התקיימה מסיבת סיום חגיגית. הנהלת המלון, בניסיון לכסות את עלויות האירוח של האמנים, החליטה למכור כרטיסים למסיבה בעלות גבוהה של 500 לירות.

באותו ערב, כשהתבקשו חברי הלהקה לעלות ולתת הדרן ספונטני לאורחים ששילמו ממיטב כספם, הפיוז של בובי פארל נשרף. הוא קם ממקומו ושאג בחלל המלון: "אני לא מוכן שינצלו אותנו! למה תמיד מנצלים אותנו? כי אנחנו כושים?? ובכן, תם העידן הזה!!!". הצעקות הותירו את הקהל ואת הצוות המומים. פארל עזב את המקום בסערה. הסיבה האמיתית להתפרצות לא הייתה רק עייפות או תחושת ניצול, אלא פחד תהומי: הוא ידע שאין שם ציוד פלייבק מוכן. אם היה עולה לשיר, כולם היו מגלים באותו רגע את הסוד הגדול – הקול הבוקע מהרמקולים מעולם לא היה שלו.

למרות הכל, ולמרות שלא שר תו אחד בתקליטי הלהקה, בובי פארל נותר הסמל הבלתי מעורער של בוני אם. האיש שרקד את דרכו אל הנצח, והשאיר אחריו מורשת של מוזיקה שמחה, תלבושות מוגזמות וסיפורים שרק עולם הפופ של שנות השבעים יכול היה לייצר.

הלילה שבו איש הביטלס נלחם על חייו. ב-30 בדצמבר בשנת 1999 נפצע ג'ורג' האריסון באורח קשה.

זה היה אמור להיות עוד לילה חורפי ושליו באחוזה הכפרית והמפוארת, רגע לפני שהעולם נפרד משנת 1999 וקיבל את פני המילניום החדש. אבל ב-30 בדצמבר של אותה שנה, השלווה הפסטורלית של ג'ורג' האריסון התנפצה לרסיסים באחת הדרמות המפחידות ההן. זה לא היה עוד סיפור על מעריץ נלהב שרק רצה חתימה על עטיפת תקליט ישן, אלא סיוט אלים שכמעט וגבה את חייו של הגיטריסט האהוב מלהקת הביטלס.

האריסון, האיש שחיפש רוחניות ושקט, מצא את עצמו בלב סצנת אימים מדממת בביתו שלו, אחוזת FRIAR PARK בהנלי על התמזה. זוהי אחוזה ויקטוריאנית עצומה הכוללת 120 חדרים, מערות תת-קרקעיות וגנים מרהיבים, מקום שאמור היה להיות המבצר הבטוח ביותר עלי אדמות. למרבה האירוניה, האריסון היה ידוע כחבר הלהקה הפרנואיד ביותר בכל הנוגע לביטחון אישי, במיוחד לאחר הרצח של חברו, ג'ון לנון, כמעט שני עשורים קודם לכן. האחוזה הייתה מוקפת גדרות תיל, מצלמות אבטחה וזרקורים, אבל כל אלו לא עצרו את מייקל אברם המעורער.

אברם הצליח לחדור את החומה ההיקפית כאילו הייתה גדר של גינה ציבורית והלך במעלה הכניסה ללא מפריע. בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר, הוא החליט שהדרך הטובה ביותר להיכנס פנימה היא באמצעות השלכת פסל אבן כבד דרך חלון בקומת הקרקע. רעש הניפוץ הדהד ברחבי הבית הגדול. אשתו של האריסון, אוליביה, התעוררה בבהלה וחשבה בתחילה שנברשת כבדה צנחה מהתקרה, לפני שהמציאות המבעיתה הכתה בה והבינה שפורץ נמצא בביתם.

אוליביה שחזרה את רגעי האימה הראשונים: "הלכנו לישון אחרי השעה שתיים בלילה ואחרי שצפינו בסרט בטלוויזיה. התעוררתי בחדר השינה שלי בגלל רעש הזכוכית החזק ביותר שניתן היה לדמיין. לאחר שהערתי את ג'ורג' ניסיתי להזעיק עזרה בטלפון בזמן שהוא לבש מעיל מעל הפיג'מה והלך לבדוק מה קורה".

דמיינו את הסיטואציה: אחד המוזיקאים המפורסמים בעולם, באמצע הלילה, לובש מעיל מעל הפיג'מה ויוצא להגן על הטירה שלו. האריסון נעל מגפיים לרגליו ורץ לקומה הראשונה. שם, באפלה החלקית, הוא זיהה גבר זר באזור המטבח. האינסטינקט הראשוני היה להגן על משפחתו, והוא חזר לחדר השינה כדי להזהיר את אוליביה. בהצהרה מצמררת שהוקראה מאוחר יותר בבית המשפט, תיאר האריסון את השתלשלות העניינים: "נסוגתי במהרה לחדר השינה וצעקתי לעבר אשתי שיש מישהו בבית. אשתי אמרה לי להישאר בחדר, אבל החלטתי להסתכל שוב והבחנתי בו. כשהסתכלתי למטה לחדר שמתחתי, ראיתי אדם רץ מהמטבח. הוא עצר במרכז החדר והביט לעברי. הוא התחיל לצעוק ולצרוח. הוא היה היסטרי ומפחיד. יכולתי לראות סכין ביד אחת וחלק מהפסל ששבר ביד השנייה".

בשלב זה, האריסון ניסה להשתמש בנשק הרוחני שלו. בניסיון נואש לבלבל את התוקף או אולי לגרש את השדים שבראשו, הוא פנה לטקטיקה שרק ג'ורג' האריסון יכול לחשוב עליה באמצע קרב הישרדות. "החלטתי לצעוק עליו, לבלבל אותו ולהסיח את דעתו. צעקתי, 'הארה קרישנה, ​​האר קרישנה'. הוא מיהר לעברי. ניסיתי להיכנס לחדר, אך לא הצלחתי לשחרר את המפתח מהדלת. קיבלתי את ההחלטה המיידית להתמודד עם האיש הזה כי ידעתי שברגע שהוא יעבור אותי, גם אשתי וגם חמותי יהיו פגיעות. רצתי לעברו והמחשבה הראשונה שלי הייתה לתפוס את הסכין ולהפיל אותו מאיזון. הוא דחף לעברי את הסכין. דחיתי את המכות בידיים ובזרועות. הוא דקר לכיוון פלג גופי העליון. הייתי מודע לאשתי שמתקרבת ומכה אותו על הראש. הוא קם ורדף אחרי אשתי".

הקרב היה ברוטאלי. אברם, שהיה אחוז אמוק, דקר את האריסון שוב ושוב. אחת הדקירות החמיצה את ליבו של האריסון בסנטימטרים ספורים בלבד, אך גרמה לקריסת אחת הריאות שלו. בזמן שג'ורג' ניסה להיאבק, הוא הרגיש את כוחותיו אוזלים. "חששתי מאוד לביטחונה וגייסתי את עצמי להתמודד איתו. הנחתי את ידי סביב הלהב. הוא שוב השתלט עלי, הרגשתי מותש ויכולתי להרגיש את הכוח מתנקז ממני. זרועותיי נשמטו לצדדי ואני זוכר היטב את דחיפת הסכין במכוון אל חזי. הרגשתי שדם נכנס לריאותיי. הרגשתי איך החזה שלי מתנפח. הרגשתי דם בפי ובנשיפה באוויר מהחזה. האמנתי שנדקרתי אנושות. נשארתי עם פצעים קשים וקשיי נשימה. האדם הזה היכה אותי באגרופים ובעט בכל אזורי גופי. אין לי ספק שהאדם הזה התכוון להרוג אותי ואת אשתי. היו רגעים שהאמנתי שאני מת".

אבל מי שהצילה את המצב הייתה אוליביה. האישה השקטה בדרך כלל הפכה ללוחמת חסרת פחד. היא הניפה מנורת שולחן כבדה עשויה פליז, חפץ דקורטיבי שהפך באותו רגע לכלי נשק מציל חיים, והלמה בראשו של התוקף. בעדותה בבית המשפט סיפקה אוליביה תיאור גרפי של המאבק לחיים ולמוות: "ג'ורג' ניסה לתפוס את פרקי ידיו של האיש. ראיתי את בעלי נראה חיוור מאוד. הוא בהה בי בצורה מוזרה מאוד. מעולם לא ראיתי אותו כך. פשוט הרמתי את היד ופגעתי בצד האחורי בראשו של התוקף חזק ככל שיכולתי. הוא קפץ לעברי. הושטתי יד וניסיתי לתפוס את האשכים שלו, אבל פשוט הרגשתי הרבה בד ולא מעבר לזה. נמלטתי מהחדר ואז הוא רץ אחרי. הרגשתי את ידיו של אברם על עורפי. שניות לאחר מכן נפלנו שנינו על הרצפה כשג'ורג' קפץ על גבו של אברם. זחלתי משם והגברים המשיכו בלחימה".

הבית הפך לשדה קרב מלא בדם, תמונה רחוקה מאוד מההרמוניה שהאריסון תמיד שאף אליה. "היה דם על הקירות, דם על השטיח. זה היה הרגע בו הבנתי שהוא ירצח אותנו ואין שם מישהו אחר שיעזור. תפסתי מנורה והכיתי את הפורץ חזק ככל שיכולתי, כמה פעמים שיכולתי. שמעתי את בעלי אומר, 'יש לי את הסכין. יש לי את הסכין'. אז ראיתי את הסכין ביניהם. הכיתי את אברם פעמיים-שלוש. נראה שהוא צנח. אמרתי לו לעצור כי אני כבר לא רוצה להכות אותו. זו לא הייתה חוויה נעימה. הוא דימם מאוד, בעלי נפגע והייתי מותשת. בעלי אמר, 'אל תפסיקי, תכי אותו חזק יותר'. ג'ורג' היה חלש מאוד וניסה להשליך את הסכין משם אך כשהוא הרים את זרועו, הוא נפל לאחור".

הדרמה לא הסתיימה שם. אברם התאושש מהמכות והמשיך לנסות לפגוע באוליביה, הפעם באמצעות כבל חשמל. "אז מצאתי את עצמי במאבק עם אברם. או אז תפס אברם את כבל המנורה והחל לכרוך אותו בצורה מאיימת סביב ידיו. חשבתי שהוא הולך לחנוק אותי. הוא הצליף בי עם הכבל על הראש. בסופו של דבר העפתי אליו את המנורה ורצתי מהחדר. הייתה לי חתך גדול בראש וחבלות רבות ברגליים ובינתיים בעלי הלך ונמוג. הייתי צריכה להשאיר את בעלי שם כי לא יכולתי לעשות יותר. כשהגעתי לקטע המדרגות האחרון, הבנתי שאברם כבר לא הולך אחרי. חשבתי שהוא חזר כדי להזיק לבעלי יותר".

רק הגעתם של שני שוטרים לאחוזה בסביבות השעה 3:45 לפנות בוקר עצרה את הטירוף. הם מצאו את אברם מדמם, עצרו אותו והחרימו את הסכין. הוא נלקח לתחנת המשטרה ומשם לבית החולים באוקספורד. האריסון עצמו הובהל לבית החולים HAREFIELD שם טופל בפציעות הדקירה החמורות בחזהו.

באופן טיפוסי להאריסון, ולמרות שהעולם כולו רעש מהחדשות המזעזעות, הוא ומשפחתו ניסו לשמור על פרופיל נמוך ככל האפשר. בעוד שמשפחתו וחבריו של האריסון מילאו את פיהם מים, דובר מטעמו מסר הודעה לקונית אך ברורה: "ג'ורג' הוא אדם פרטי וכך מה שהוא רוצה זה שקט ושלווה". אבל את חוש ההומור הבריטי היבש שלו, אפילו סכין של מטורף לא הצליחה לקחת. בהמשך, כשכבר היה ברור שהוא שרד, אמר ג'ורג' את המשפט הבלתי נשכח: "הוא לא היה פורץ ובוודאי שהוא לא עשה אודישן עבור הטראוולינג ווילבוריז". דיווחים של מקורבים חשפו בהמשך לתקשורת כי מצבו היה קריטי בהרבה ממה שפורסם בתחילה, והפציעה בריאה החלישה אותו משמעותית בשנים שנותרו לו.

מסתבר שהתוקף, מייקל אברם בן ה-33, הגיע מליברפול – אותה עיר הולדתו של האריסון ושאר חברי הלהקה, מה שהוסיף עוד רוטב לסיפור. הוא היה בעל רקע של הפרעה נפשית והושם בעבר בבית חולים פסיכיאטרי. המחדל הגדול היה שרק שישה שבועות לפני שתקף את ג'ורג' ואוליביה, שוחרר אברם ממחלקה פסיכיאטרית בבית חולים ונחשב על ידי הצוות כאחד שלא סובל יותר ממחלת נפש כלשהי. טעות טראגית בהערכה. אברם היה משוכנע שהוא נשלח על ידי אלוהים למשימה קדושה להרוג את ג'ורג' האריסון, אותו ראה כמכשף.

עולם המוזיקה עצר את נשימתו. פול מקרטני, רינגו סטאר, המפיק ג'ורג' מרטין ויוקו אונו מיהרו לשלוח לג'ורג' איחולי החלמה חמים, כשהם מזועזעים מהמחשבה שחבר נוסף במשפחת הביטלס כמעט נרצח בביתו.

ההליך המשפטי היה מורכב וכואב. שלוש שנים לאחר התקיפה שוחרר אברם, שאובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית, מבית החולים המאובטח בו הוחזק. בית הדין לבריאות הנפש, בראשות שופט ופסיכיאטר עצמאי, קבע שהוא מספיק יציב כדי להשתחרר חזרה לקהילה. הוחלט שאברם יחיה בהוסטל מפוקח עם תמיכה צמודה של פסיכיאטר, אחות ועובדת סוציאלית. הוא נוקה מאשמת ניסיון הרצח של הזוג האריסון מטעמי אי שפיות, פסיקה שעוררה זעם רב בקרב מעריצים ומשפחת האריסון. עורך הדין של אברם, פיטר אדוארדס, סיכם את המצב באמרו כי הטרגדיה הגדולה של מחלת לקוחו הייתה שניתן לטפל בה בצורה יעילה יותר, מה שהיה מונע את כל האירוע מלכתחילה.

בית הדין העניק שחרור מותנה לאברם, כשהתנאים המדויקים נותרו חסויים אך נועדו להבטיח את שלום הציבור. אברם עצמו פרסם התנצלות פומבית, שאולי סיפקה נחמה מועטה למי שעבר את הטראומה הזו. הוא מסר כי הוא אסיר תודה למשפחתו ולעורכי הדין על האופן בו הם עמדו לצדו והוסיף: "אם הייתי יכול להחזיר את השעון לאחור, הייתי נותן הכל כדי לא לעשות את מה שעשיתי בתקיפת ג'ורג' האריסון. אבל כשאני מסתכל על זה עכשיו, הבנתי שלא שלטתי אז במעשיי. אני רק יכול לקוות שמשפחת האריסון תמצא איכשהו בליבה לקבל את התנצלותי".

האריסון הלך לעולמו פחות משנתיים לאחר מכן ממחלת הסרטן, אך רבים מאמינים שהתקיפה האכזרית החלישה את גופו ורוחו ומנעה ממנו להילחם במחלה בכוחות מלאים.

מזל טוב למנהיג של אי.אל.או! ב-30 בדצמבר בשנת 1947 נולד בבירמינגהם ג'ף לין, המנהיג המופלא של להקת אי.אל.או - אז לכבוד זה אספתי לכם דברים שהוא סיפר בעבר, בעיתוני מוזיקה שונים, על להיטי הלהקה המפורסמים שהוא כתב (וגם סולו אחד).

על EVIL WOMAN (שיצא בשנת 1975): "כשעשינו את האלבום, FACE THE MUSIC, לא עשינו שירים בכוונה כתקליטונים. פשוט נכנסנו לאולפן ועשינו תקליט. השיר EVIL WOMAN פשוט נשמע כמו שיר שמתאים לתקליטון. הייתה לזה תחושה טובה וזה מה שכולם בחרו לשחרר כתקליטון. זה כנראה השיר המהיר ביותר שכתבתי אי פעם בסשן. לקח לי כשש דקות לכתוב את המנגינה הבסיסית. תמיד תכננתי לשנות קצת את הפזמון אבל לא הצלחתי להמציא משהו טוב יותר. שאר חברי הלהקה התלוננו שהאקורדים בו כל הזמן חוזרים אותו הדבר, אבל זה עבד".

על LIVIN THING (שיצא בשנת 1976): "כשסיימנו להקליט את השיר, חזרתי לאולפן למחרת והקשבתי למילים ששרתי ואמרתי, 'אלוהים, זה נורא!'. אז הוריתי למאק, טכנאי ההקלטה, למחוק את כל השירה, לגמרי, ואת כל הרמוניות הליווי והכל. כתבתי מחדש את המילים באולפן תוך כחצי שעה. המילים הראשונות היו על חופשה בספרד, תאמינו או לא".

על CAN'T GET IT OUT OF MY HEAD (שיצא בשנת 1974): "כתבתי את זה בחדר הקדמי בבית של אמא ואבא שלי, בברמינגהם, ואכן הייתה לי הרגשה טובה לגבי זה. זה היה השיר הראשון שבו השתמשנו בתזמורת של 30 כלי מיתר יחד איתנו. בעבר השתמשנו רק בשני צ'לו ובכינור האחד שלנו והקלטנו אותם שוב ושוב, במשך שבועות, כדי לנסות להשיג צליל גדול יותר. היה לי ויכוח עם אבא שלי. הוא אמר, 'הבעיה עם המנגינות שלך שאין להם מנגינה'. אז אמרתי, 'אני אראה לך מה זה'. וככה כתבתי את הלחן הזה-- להראות לו שאני יכול לכתוב מנגינה".

על TURN TO STONE (שיצא בשנת 1977): "בארבעת הימים הראשונים בהם שהיתי בבקתה השוויצרית לכתוב שירים לאלבום הכפול, OUT OF THE BLUE, לא הצלחתי להשיג דבר. פשוט הסתכלתי על כל הציוד וחשבתי, 'איזו עבודה מצחיקה יש לי'. ביום החמישי ניגנתי תווים בסינטיסייזר המוג, ומזה יצא TURN TO STONE, שנכתב כולו על תווי בס. ברגע שכתבתי את השיר הראשון, השאר היה הרבה יותר קל. בדרך כלל הייתי נותן לריצ'רד (טנדי הקלידן) לנגן את זה, אבל למדתי את זה וזה היה ממש די טוב ופ'אנקי, אז ניגנתי את זה גם בתקליט. זה היה כל הבסיס של השיר באמת, הריף הזה, זה מה שהניע את השיר והאקורדים היו נחמדים".

על TELEPHONE LINE (שיצא בשנת 1976): "כתיבת השירים שלי השתפרה עד לנקודה שבה אנשים ממש יכלו להזדהות עם השירים. עשיתי שיר שנקרא TELEPHONE LINE. לא חשבתי שזה יהיה להיט גדול, והנה מכרנו ממנו מיליונים. אחרי ששמעתי אותו קצת מאוחר יותר, אז הבנתי שזה היה שיר טוב ואנשים יכולים להזדהות איתו. ואנשים נהגו להתקרב אליי ולומר, 'אני באמת יודע למה אתה מתכוון בשיר הזה, אני מרגיש בדיוק ככה'...".

על STRANGE MAGIC (שיצא בשנת 1975): "ריצ'רד טנדי ניגן את סולו הגיטרה בשיר הזה. זה היה לגמרי הכרחי. פשוט לא הצלחתי לפתור את זה. זו הייתה ריצה כל כך ארוכה עם שתי אצבעות על צוואר הגיטרה. לא הייתי רגיל לעשות שום דבר בשתי אצבעות. ברור שניגנתי אקורדים, אבל ריצ'רד מאוד רהוט בנגינה שלו. הוא בקיא מאוד במבני ג'אז ואקורדים. אז הוא ניגן את זה. ריצ'רד תמיד היה שם לעזור לי".

על THE DIARY OF HORACE WIMP (שיצא בשנת 1979): "כן, אני מניח שהייתי מודע לכך ששיר זה הושפע מהביטלס. זה יותר רק הצליל של זה, באמת. אני מטורף על הביטלס. אני מעריץ של הביטלס ואני לא מתבייש לומר שאני שואב השראה מדברים כאלו".

על NOW YOU'RE GONE (שיצא בשנת 1990): "אמא שלי מתה, ואז רוי אורביסון מת, ודל שאנון מת... זה היה סוג של שיר רגשי. זה גם כמו שיר על אהבה, וזהו. זה גם שיר על אובדן והסיבה שהשתמשתי במוזיקאים הודים קרתה בגלל שהלכתי, עם ג'ורג' (האריסון), להופעה באנגליה, של ראבי שנקאר ושמעתי את הזמרים האלו. לפני כן חשבתי 'אני חייב לעשות כאן סולו, כמו פסנתר או גיטרה'. ואז חשבתי, 'לא, אני רוצה משהו ממש מיוחד'. ושמעתי את הזמרים האלו ואמרתי 'זהו. זה מה שאני רוצה'. שניהם באו לאולפן שלי ושרו ראגה ממש יפה. זה גרם לי ריגוש גדול. זה היה מדהים".

בו דידלי! בו דידלי! ב-30 בדצמבר בשנת 1928 נולד במיסיסיפי אמן גיטרת הרית'ם אנד בלוז ואייקון הרוק'נ'רול, בו דידלי, שהיה נערץ על מוזיקאים רבים, ביניהם הביטלס. הוא מת מדום לב ב-2 ביוני 2008. בן 79 במותו.

דידלי נולד בשם אות'ה אלס בייטס במקומב, מיסיסיפי, עיר קטנה במרחק של כ-15 קילומטרים מגבול לואיזיאנה. הוא גדל בעיקר על ידי בת דודה של אמו, גאסי מקדניאל, שהיו לה שלושה ילדים משלה. לאחר מות בעלה, לקחה מקדניאל את המשפחה לשיקגו, שם שונה שמו של אות'ה הצעיר לאלס מקדניאל. גאסי מקדניאל הפך לאפוטרופוס החוקית שלו ושלחה אותו לבית הספר.

הוא היה בן 6 כשהמשפחה התמקמה בדרום שיקגו. הוא תיאר את נעוריו עם צרות של קשיי רחוב ונגינה בכינור גם בלהקה וגם בתזמורת. לאחר מכן הוא נרשם לבית ספר מקצועי ושם בנה גיטרה וכינור, אבל הוא נשר לפני סיום הלימודים. במקום זאת, עם גיטרה ביד, הוא החל להופיע וסלל את דרכו משם.

הקצב היה רק מרכיב אחד בשיריו הטובים ביותר שלו. אם זה MONA או WHO DO YOU LOVE או ROAD RUNNER או BO DIDDLEY. קולו הרועם היה עמוס בהד ועבודת הגיטרה שלו הגיעה עם דיסטורשן וטרמלו מבעבעים. השירים היו חכמים ומלאים בסלנג, שנינות ותסיסות מינית. הם היו שובבים ורדיקליים. אפקט הטרמולו של דידלי הגיע מאחת מקופסאות האפקטים הראשונות שיוצרו עבור גיטרות, DEARMOND MODEL 60 TREMELO CONTROL, אבל דידלי טען שהוא כבר בנה משהו דומה בעצמו, עם חלקי רכב וקפיץ משעון מעורר.

בהופעה בתוכנית ל אד סאליבן, בשנת 1955, התבקש דידלי לנגן את SIXTEEN TONS של טנסי ארני פורד. מבלי לספר לסאליבן, הוא ניגן בשידור חי את 'בו דידלי'. לאחר מכן, בעימות מחוץ למצלמה, סאליבן אמר לו שלעולם לא יעבוד שוב בטלוויזיה.

ההופעות החיות שלו היו רעש מופלא שהופעל על ידי אדם גדול עם גיטרה מרובעת מוזרה למראה, שהוא עיצב בעצמו, הרבה לפני שצורות גיטרה מותאמות אישית הפכו לדבר שבשגרה בעולם הרוק. הגיטרה המסחרית הראשונה שלו הייתה בעבודת יד: הוא הוריד את הצוואר ואת המעגל מגיטרת גרטש וחיבר אותה לגוף מרובע שבנה. בשנת 1958, הוא ביקש מחברת גרטש לבנות עבורו גיטרה שכזו. החברה נענתה לבקשתו וכינתה את המוצר בשם BIG B.

בסוף שנות ה-50, הלהקה של דידלי כללה גיטריסטית, פגי ג'ונס (ששמה על הבמה היה ליידי בו), בתקופה שבה כמעט ולא היו נשים בעולם הרוק. היא הוחלפה בנורמה ג'ין וופורד, שדידלי כינה הדוכסית. אבל תחילת שנות ה-60 היו תקופות שפל. חברת התקליטים CHESS, בחיפוש אחר להיט, הוציאה לדידלי אלבומים כדי לנצל את שיגעון הריקודים החדש, "הטוויסט", כפי שעשה צ'אבי צ'קר, וממוזיקת ה"גלישה" של הביץ' בויז. אבל עד מהרה החל לצמוח שוק זר למוזיקה המוקדמת שלו, בעיקר הודות לרולינג סטונס, להקה חדשה אך פופולרית שניגנה בקביעות משיריו בהופעות שלה. זה סלל את הדרך לסיבוב ההופעות המוצלח של דידלי באנגליה בשנת 1963.

דידלי היה פרפורמר פרוע, קופץ, מתרוצץ, מאזן ולפעמים מנגן בגיטרה מעל ראשו. אלביס פרסלי, כך חשבו מזמן, לקח ממהלכי הבמה של דידלי - וכך גם ג'ימי הנדריקס. ובכל זאת, למרות כל תהילתו, דידלי הרגיש שמעמדו כאב הרוקנ'רול מעולם לא הוכר כראוי. זה תסכל אותו שהוא לעולם לא הרוויח תמלוגים משירים של אחרים שהעתיקו את הקצב שלו. "פתחתי את הדלת להרבה אנשים, והם פשוט רצו פנימה והשאירו אותי להחזיק את הידית", הוא אמר.

אבל הוא לא היה מוכן לעבור לאירופה, ובאמריקה התמונה החמירה עבורו: הביטלס, הסטונס, בוב דילן והבירדס גרמו לבו דידלי להישמע מוזר. כשהעבודה כמעט התייבשה לגמרי עבורו, הוא עבר לניו מקסיקו בתחילת שנות ה-70 והפך לסגן שריף בעיירה לוס לונאס. הוא המשיך לעשות אלבומים לחברת CHESS עד שהחוזה שלו איתה פג בשנת 1974. קריירת ההקלטות שלו מעולם לא המשיכה לאחר מכן, למרות פלירטוטים עם סינטיסייזרים, רוק דתי והיפ הופ. אבל הוא המשיך כפרפורמר ודמות ציבורית, צץ במקומות לא צפויים כמו פרסומת של נייקי, סרט עם אדי מרפי, סיבוב ההופעות ב-1979 עם הקלאש, ובהשבעה לנשיאות, של ג'ורג' וו. בוש ושל ביל קלינטון.

בשנת 1979, ג'ו סטראמר ופול סימונון, מהקלאש ביקשו שהוא יחמם אותם בסיבוב ההופעות האמריקאי הראשון של הלהקה. "אני לא יכול להסתכל עליו בלי שהפה שלי ייפער מתדהמה", אמר סטראמר.

אבל במשך עשרות שנים, דידלי היה מריר בנוגע למערכת היחסים שלו עם חברת התקליטים CHESS, אותה האשים בהעלמת כספים שמגיעים לו. מצד שני, נטען שהוא לווה מהחברה כל כך הרבה כסף, שלא היה מה לתת לו מהתמלוגים שהגיעו.

דידלי תמיד האמין שהוא וצ'אק ברי התחילו את הרוק'נ'רול, והעובדה שהוא לא יכל, כלכלית, לקצור את כל מה שזרע, הפכה אותו לאדם חשדן מאד. "אני אומר למוזיקאים, 'אל תסמכו על אף אחד מלבד אמא שלכם'", אמר בראיון לרולינג סטון בשנת 2005. "ואפילו אז, תבדקו אותה היטב".

ב-30 בדצמבר בשנת 1971 הופיעה להקת THE BAND ב-ACADEMY OF MUSIC בניו יורק. בהמשך יצאה ההקלטה כאלבום הופעה בשם ROCK OF AGES.

אחרי השלמת תקליטה הרביעי של להקה זו, CAHOOTS, יצאו חבריה לסיבוב הופעות חדש. הסיבוב הזה הגיע כברכה ללהקה נדירה, שאווירת האולפן, בעת הקלטת האלבום הרביעי, הייתה רחוקה מלהיות זו שאפפה את תקליטיה הראשונים. בהופעות החיות נמס הקרח, שהתגבש ביניהם, וגרם לחמישה להתקרב שוב זה אל זה, מוזיקלית. ארבעת הימים האחרונים של שנת 1971 סומנו כשיא סיבוב ההופעות הזה, עם הופעות ב'אקדמיית המוזיקה' שבניו יורק, כשכל הופעה נועדה להיות מוקלטת במלואה (ובזכות כך יצא לפני מספר שנים מארז מהודר עם ההופעות ההן במלואן).

גיטריסט הלהקה, רובי רוברטסון, חש כי יש לעשות משהו שיביא את ההופעות האחרונות בסיבוב לדרגה של אירוע מיוחד במינו. הוא התקשר למתזמר, אלן טוסאיינט, שעזר לתזמר את השיר LIFE IS A CARNIVAL, באלבום הרביעי, והציע לו לתזמר שירים להופעה. רוברטסון לא עצר פה והרים טלפון גם לבוב דילן, שהיה אז בתהליך של הקפאה מוזיקלית וריחוק מעין הציבור, והציע לו להצטרף אליהם. דילן חשב על כך, ראה כי יש פה הזדמנות לעשות כיף והסכים.

טוסאיינט הבין כי אין זמן רב לסיום משימת התיזמור וניגש מיד למלאכה. עם סיומה טס לוודסטוק המושלגת, כדי להציג בפני הלהקה את שהכין, אבל כשחיכה בטרמינל כדי לקבל את מזוודתו ובה התיזמורים, המזוודה הלכה לאיבוד. נוסע אחר כנראה אסף אותה לחיקו והותיר את המתזמר המופתע להכין תיזמורים חדשים מזכרונו ובקצב מסחרר. חזרה מוזיקלית נקבעה ל-26 בדצמבר 1971 וחמשת חברי הלהקה עברו בה על השירים, עם התיזמורים החדשים שבוצעו על ידי חמישה נשפנים מקומיים.

ביום שלמחרת, כמה שעות לפני ההופעה הראשונה, נערכה חזרה נוספת. לא כולם התלהבו מהוספת כלי הנשיפה. מנהל סיבוב ההופעות חשש כי תוספת נגני נשיפה, עם תווים מולם על הבמה, עלולה לגרום להרס הספונטניות המוזיקלית הבימתית שהלהקה כה נודעה בה. אבל ברגע בו שמע את צלילי כלי הנשיפה, כשהם מסתובבים סביב צלילי הלהקה עצמה, הוא נרגע ואף חש באושר ובגאווה.

המופע הראשון לא היה מושלם, אך היו בו לא מעט רגעי קסם. משם זה הלך וטיפס, עד שהגיע למופע האחרון שתוייג כמופע קסום. כלי הנשיפה נוספו, בכל ערב, בחלקו השני של המופע. הלהקה עצמה העניקה את עצמה, כמו שהיא יודעת לעשות. חמישה מוזיקאים מופלאים ושונים כל כך זה מזה, שיחדיו הפכו להיות ישות מוזיקלית בלתי נפרדת ובלתי ניתנת להעתקה. רובי רוברטסון, איש הגיטרה המושחז, שיודע כיצד לא להתבלט מדי אך להבליט את צלילי נגינתו מבלי לפגוע במרקם שסביבו. המתופף ליבון הלם, שהולם בתופים עם ארשת פנים רצינית ושר את נשמתו. ריק דאנקו הבסיסט, שהוא גם החייכן ביותר שעל הבמה. עם פני הילד שלו וקולו הבכייני קלות והאהוב עליי ביותר.

ויש את גארת' האדסון, הכובען המטורף שיודע להפוך את האורגן שלו לקרקס צלילים אמיתי. בתקליט הזה הוא אף מטורף יותר וסולו האורגן שלו נשמע כמו גירסה מחשמלת ל'פאנטום האופרה'. וריצ'ארד מנואל הפסנתרן שאצבעותיו רוקדות על הפסנתר בעוד הוא נשען קדימה כדי לשיר כה יפה למיקרופון. גם בוב דילן, שהגיח לבמה והביא את הקהל לריגוש שיא, נראה בשיא משלו. באופן פלא, ביצועיו על הבמה לא יצאו באופן רשמי, אלא רק על גבי בוטלגים, עד שבשנת 2001 יצא גירסה מורחבת של האלבום ROCK OF AGES והציגה את שעשה.

מי שחושב כי התקליט ROCK OF AGES משקף בדיוק את מה שקרה על הבמה, לא כך הדבר, כי סדר השירים שונה לגמרי בעריכה, אך זה לא פוגם בהנאה הכללית ובתחושה של 'הלוואי וגם אני הייתי שם לראות את זה'.

בעיתון רולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום בזמנו: "אלבומים חיים לא תמיד עובדים במוזיקה חשמלית בגלל מורכבות ההגדרה וההכרח הרגיל לשליטה מדויקת בצליל. אבל האלבום הזה, אפילו בשמיעה ראשונה (והוא נהיה טוב יותר ויותר ככל שאתה מקשיב לו) מצטרף מיד לשורת ההקלטות המהוללות כמו מינגוס במונטריי, קאונט בייסי בשוודיה, קונצרט של דיוק אלינגטון בסיאטל, מיילס דייויס בבלאקהוק וריי צ'ארלס באטלנטה. במילים אחרות, זוהי קלאסיקה; אלבומי ההופעה הקדושים שלי הם בעיקר בתחום הג'אז. אפילו האלבום של המופע של הסטונס לא ממש עובד לי, ומלבד כמה קטעים של ג'ניס ג'ופלין, ג'פרסון איירפליין והגרייטפול דד, המוזיקה החשמלית הלכה טוב יותר באולפן ובתקליטים, מאשר על הבמה. אבל כולנו הצטערנו על זה וקיווינו לאיזושהי דרך לשמר את הרגע המתפצפץ הזה שהעיף לנו את הראש כדי שנוכל לקחת אותו לבית ולהתחיל מחדש. זה מאפשר לנו לעשות את זה עם האלבום הזה, תודה לאל.

הבעיה בהקלטות קונצרטים היא יותר מההבדל בהפעלת השליטה האפשרית. באולפן אתה יכול לעשות את זה כמו גם להוסיף דברים. בהקלטת קונצרט אתה יכול לעשות את זה פעם אחת וזהו. ולפי מה שאני יודע, האלבום הזה מציג את המוזיקה של הלהקה בדיוק כפי שהיא ביצעה אותה באקדמיה למוזיקה.

הבאנד תמיד נתנה רושם עז של שליטה מדויקת באלבומים שלה ובקונצרטים שלה הוקדשה תשומת לב רבה יותר לצליל מכל להקה אחרת שאני יכול לחשוב עליה. ההצלחה שלה כאן מפתיעה עוד יותר מכיוון שהאלבום הזה נעשה בתוספת כלי נשיפה ("ננסה משהו הערב שמעולם לא עשינו בעבר", אומר רובי רוברטסון בפתיחת ההופעה), כשהייתה רק חזרה אחת לפני הקונצרט. זוהי מחווה לאלן טוסאיינט, שסידר את תפקידי כלי הנשיפה.

במשך זמן קצר בסיבוב ההופעות היה ללהקה כלי נשיפה וכמובן שהם תמיד ניצלו את יכולתו של גארת' הדסון לנגן בכלי זה וגם בקלידים. אז הרעיון של כלי נשיפה לבאנד כשלעצמו לא היה כל כך מהפכני, אבל מה שנעשה עם זה באלבום הזה מדהים אותי.

בחצוצרה ובפלוגלהורן מנגן סנוקי יאנג, ללא ספק אחד מגדולי החצוצרנים בהיסטוריה של הג'אז, ומוותיקי הלהקות הגדולות של ג'ימי לונספורד, קאונט בייסי, ליונל המפטון ובני קרטר. כשאתם שומעים אותו מטלטל בצליליו עם החצוצרה הגבוהה ב- WS WALCOTT MEDICINE SHOW, תחשבו עליו כפי שהוא היה פעם בקטע של בייסי, יושב שם, הנגן האולטימטיבי בנונשלנטיות המגניבה שלו, עושה את הדברים המדהימים כשרק יד אחת מחזיקה את החצוצרה.

הווארד ג'ונסון, המנגן בסקסופון ובטובה, ניגן והקליט עם ריי צ'ארלס, ג'ראלד ווילסון, מיילס דייויס וגיל אוונס, והוא האיש שתרם את הצליל המדהים הזה ל'דיקסי' של טאג' מהאל. ג'ו פארל (סקסופון טנור וסופרן וקרן אנגלית) הוא נגן מוכר בסצנת הג'אז בניו יורק, לאחר שהיה עם אלווין ג'ונס ומינגוס (וכיום עם צ'יק קוריאה) והקליט בהרחבה. ארל מקינטיר הוא טרומבוניסט צעיר (בן 17) שהיה חבר בסקציית הנשיפה שהאווארד ג'ונסון הרכיב לטאג' מהאל.

תוסיפו את האישיות המוזיקלית הזו לחברי הבאנד פלוס טוסאיינט ויש לכם מיזוג של רוק, קאנטרי, בלוז, ג'אז, השפעות חופשיות וקלאסיות בנגינה בנוסף לפולק, רוק, שירי ילדים, שירת מדורה, מוזיקה כנסייתית ועוד. זהו סוג של סיכום המוזיקה האמריקנית, אם תרצו. תמהיל תרבותי שאין כמוהו במוזיקה עכשווית".

היום שבו המתופף של THE BAND יצא למלחמה על הקול שלו. ב-30 בדצמבר בשנת 2004 תבע ליבון הלם את סוכנות הפרסומות BBDD בגלל שהיא השתמשה בשיר של להקתו, THE WEIGHT, בפרסומת לטלפון סלולארי וללא רשות ממנו.

בעוד רוב העולם היה עסוק בסיכומי שנה ובמחשבות על חגיגות הסילבסטר, ליבון הלם, המתופף והזמר בעל הקול המחוספס והחד פעמי של להקת THE BAND, החליט שהגיעו מים עד נפש. הוא הגיש תביעה משפטית מתוקשרת נגד סוכנות הפרסום הענקית BBDO ונגד חברת הסלולר CINGULAR WIRELESS (שלימים נבלעה בתוך AT&T). הסיבה למסיבה? השימוש הבוטה בשיר הקלאסי THE WEIGHT בפרסומת טלוויזיונית לטלפונים סלולריים, מהלך שנעשה ללא שום אישור או רשות ממנו.

עבור חובבי המוזיקה, THE WEIGHT הוא הרבה יותר מסתם שיר; מדובר בהמנון רוק שורשי שיצא במקור בשנת 1968 על גבי התקליט המכונן MUSIC FROM BIG PINK. אבל עבור מנהלי השיווק של חברת הסלולר, זה היה רק עוד ג'ינגל קליט שנועד למכור חבילות שיחה. בפרסומת המדוברת נראה דוב בובות מפרווה משוחח בטלפון נייד, כשברקע מתנגן קולו של הלם שר את השורות האלמותיות. הלם רתח מזעם. הוא טען בבית המשפט הפדרלי בניו יורק כי השימוש בקולו הייחודי מהווה "אישור כוזב" וגורם לציבור לחשוב שהוא ממליץ על המוצר, דבר שלא היה ולא נברא.

הלם לא היה הבעלים של הזכויות על השיר ואינו רשום ככותב. הקרדיט היוקרתי הזה, ועמו המחאות התמלוגים השמנות, שייך לגיטריסט הלהקה, רובי רוברטסון. עם זאת, כזמר הראשי בשיר, הלם טען בנחישות כי עליו להעניק אישור מפורש להשתמש בו בפרסומת מסחרית. הוא ביסס את טיעוניו על חוקי איגוד שחקני המסך (SAG), האיגוד המקצועי בו היה חבר, לפיהם התאמת הצלילים והקול לסרטון מסחרי באה עם תנאים מסויימים ודורשת הסכמה של המבצע.

פרשיית התביעה הזו הציפה מחדש את אחד הסכסוכים המרים והמפורסמים ביותר בתולדות הרוק. עניין הקרדיטים בשירי הלהקה לא היה דבר חדש להלם והיה לזה קשר הדוק וכואב להתפרקותה הסופית אי שם בשנות השבעים. רובי רוברטסון מופיע ככותב השירים היחיד בשיר THE WEIGHT ושירים רבים אחרים של הלהקה, דוגמת THE NIGHT THEY DROVE OLD DIXIE DOWN או UP ON CRIPPLE CREEK. זאת למרות שחברים אחרים בלהקה, ובראשם הלם והפסנתרן ריצ'רד מנואל, תרמו תרומות ברורות ומכריעות ליצירתם, לעיבודים ולצליל הסופי שהפך אותם לנכסי צאן ברזל. הלם, יחד עם ארבעת חברי הלהקה האחרים, זכאים לתמלוגים על ביצועים בלבד, אך לא עבור כתיבה, כי אינם רשומים כיוצרים. המשמעות הכלכלית לאורך השנים הייתה אדירה, והפער בין העושר של רוברטסון למצבם של האחרים רק הלך וגדל.

למרבה הצער, הסוף של הסיפור המשפטי הזה היה עגום למדי עבור המתופף מארקנסו. הלם הפסיד במשפט, והסיבה לכך הייתה נעוצה בנייר מצהיב מהעבר הרחוק. התברר כי בשנת 1968, כשהם היו צעירים ורעבים להצלחה, הוא וחבריו חתמו על מסמך דרקוני מול חברת התקליטים CAPITOL RECORDS. בחוזה הזה הייתה קיימת האפשרות לתת לסוכנויות פרסומות וגופים מסחריים להשתמש בביצועיו ובמאסטרים של ההקלטות לכל מטרה שיחפצו. עורכי הדין של התאגידים שלפו את המסמך הזה, שהוצג בבית המשפט כראיה ניצחת, והדבר הביא לביטול תביעתו של הלם על הסף. השופטת לורה טיילור סוויין פסקה שחברת התקליטים פעלה במסגרת זכויותיה כשהעניקה את הרישיון לשימוש בשיר.

המקרה העצוב של הלם האיר בזרקור חזק שני נושאים מרכזיים בתעשיית המוזיקה: הראשון הוא כמה מעט שליטה יש לאמנים על הביצועים המוקלטים שלהם, אם הם לא הבעלים של השירים (הפאבלישינג). בשנות החמישים והשישים היו חוזי ההקלטה בדרך כלל נגד האמנים ובעד חברות התקליטים, שדאגו לשים במסמכים זכויות עבורן שבלתי ניתנות לערעור. אמנים רבים גילו בדיעבד שחתמו על סעיפים שמאפשרים לחברה לעשות ביצירות ככל העולה על רוחה.

הנושא השני הוא הפגיעה הרגשית. השימוש במוזיקה של להקת THE BAND בפרסומות נראה עבור הלם כביטול המורשת המוזיקלית שלה וכזילות של האמנות שיצרו בעמל רב בוודסטוק. התזמון היה אכזרי במיוחד; באותה תקופה ממש, הלם נאלץ גם להתמודד עם סרטן בגרון, מחלה שאיימה לקחת ממנו את אותו הקול עליו הוא נלחם בבית המשפט (הוא עבר טיפולי הקרנות קשים שכמעט חיסלו את מיתרי הקול שלו באותן שנים). התחושה שחברות ענק עושות הון על הגב שלו, בזמן שהוא נלחם על חייו ועל קולו, הייתה קשה מנשוא. "זה היה פשוט ​​מכירה ארורה של שירי הלהקה", אמר הלם בכאב ובכנות אופיינית, משפט שסיכם את תחושת הבגידה שחש כלפי הממסד וכלפי שותפו לשעבר לדרך.

גם זה קרה ב-30 בדצמבר. השמחות, הטרגדיות, השמחה, העצב, הטירוף והקצב!

כשהביטלס שיחקו קלפים והפסידו זהב טהור

תחזיקו חזק, כי הסיפור הבא אולי יגרום לכם לרצות לחפש בבוידעם של סבא. בשנת 2012 התרחשה דרמה קטנה בבית מכירות פומביות, כאשר עותק נדיר בטירוף של תקליט הביטלס, המעוטר בחתימותיהם האותנטיות של ארבעת המופלאים, החליף ידיים. הפטיש ירד לבסוף על סכום מכובד של 12,000 ליש"ט. אומנם הבעלים המקוריים של התקליט בנו מגדלים באוויר וקיוו לשלשל לכיסם 15,000 ליש"ט, אך נאלצו להסתפק בטיפונת פחות. מה שבאמת הופך את הסיפור הזה לפנינה, הוא הגלגול של התקליט הזה: הוא ניתן לאביהם המנוח של המוכרים בשנת 1963, לא כמתנת יום הולדת סטנדרטית, אלא כפרס ניחומים בתחרות קלפים סוערת שערך האב מול ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו. חברי הביטלס, שהיו כנראה מוזיקאים מחוננים יותר מאשר מהמרים, הפסידו במשחק ונתנו לו את התקליט החתום כפרס. מי ידע שחפיסת קלפים יכולה להניב תשואה שכזו?

התרסקות הג'אז רוק של תזמורת מהאווישנו

השנה היא 1973, והעיר דטרויט במישיגן אירחה באולם המרשים אודיטוריום מאסוניק טמפל את אקורד הסיום הצורם של אחת הלהקות המבריקות והמורכבות בסצנה. זו הייתה ההופעה האחרונה בהחלט של הרכב הג'אז רוק המצליח תזמורת מהאווישנו. על הנייר הם היו נבחרת חלומות: הקלידן יאן האמר, הבסיסט ריק לאיירד, הכנר החשמלי הווירטואוז ג'רי גודמאן והמתופף העוצמתי בילי קובהאם. בפועל? הם היו מסוכסכים עד עמקי נשמתם בגלל יחסם העוין כלפי מנהיג הלהקה הכריזמטי אך השתלטן, הגיטריסט ג'ון מקלאפלין.

אחרי שהוציאו תחת ידם שני תקליטי אולפן מופתיים ועוד תקליט הופעה משובח, הגיע הסוף החמצמץ והבלתי נמנע. הסדקים הראשונים בממלכה החלו להיפער עוד בספטמבר של אותה שנה, בעת טיסה של הלהקה להופעות בטוקיו, יפן. מקלאפלין, שרצה להעביר את הזמן בטיסה הארוכה, לקח עמו לקריאה עיתון מוזיקלי ידוע ונחשב בשם CRAWDADDY. בגיליון הספציפי הזה התנוסס בגאווה ראיון אישי איתו. אך מקלאפלין לא ידע עד לאותו רגע גורלי בו פתח את העיתון, שגם שאר חברי הלהקה התראיינו בנפרד לאותה כתבה בדיוק, ושם הם לא חסכו בביקורת ושפכו את חוסר שביעות רצונם לשמש כנגני משנה בלהקה שנשאה את חזונו בלבד. מקלאפלין זעם על מה שקרא, והנוסעים במחלקה נאלצו להאזין לצעקות רמות שהרעידו את גוף המטוס. חברי הלהקה האחרים והממורמרים החליטו לנצל את המומנטום, לעשות מעשה ולדרוש באותו מעמד דרשו לשנות לטובה את תנאי החוזה שלהם בלהקה. זה לא עזר, והלהקה התפרקה בקול תרועה רמה.

מסדר הכבוד של הרוק'נ'רול

קפיצה קטנה לשנת 1993, שם הממלכה הבריטית החליטה להצדיע לגיבורי הגיטרה שלה. סולן להקת סלייד בעל הקול הצרוד והכובש, נודי הולדר, התייצב בארמון וקיבל את התואר המכובד MBE. אבל הוא לא היה לבד בחגיגה. באותו יום ממש, מארק נופפלר, האיש והסטרטוקסטר (ומנהיג דייר סטרייטס, למי שישן בעמידה), קיבל שם את התואר OBE. מסתבר שגם המלכה ידעה להעריך סולו גיטרה טוב או צעקת חג מולד נצחית.

יום הולדת לנסיכת הפאנק

איחולים לבביים לזמרת והמשוררת פאטי סמית', שנולדה בשנת 1947. האישה שהוכיחה שרוק ושירה גבוהה יכולים ללכת יד ביד, והביאה לעולם את התקליט המופתי HORSES, חוגגת את היום בו הגיעה לעולם לשנות את חוקי המשחק.

הבוס הופך לאבא (שוב)

מזל טוב לברוס הבוס ספרינגסטין, שבשנת 1991 התרחבה משפחתו כשנולדה בתו ג'סיקה ריי. הילדה הזו, אגב, לא רק הבת של, אלא גדלה להיות רוכבת סוסים מקצועית ואולימפית. כנראה שהדרייב למצוינות עובר בגנים של משפחת ספרינגסטין.

לד זפלין קופאים בוושינגטון (וגם השם שלהם שגוי)

חזרה לשנת 1968, שנה קריטית בהיסטוריה של הרוק הכבד. להקת לד זפלין הצעירה הגיעה להופעה באוניברסיטת GONZAGA שבוושינגטון, אך נתקלה בקבלת פנים צוננת תרתי משמע. הפדיחה הראשונה נרשמה עוד לפני שהם ניגנו תו אחד: הפרסום להופעה הזו ציין באופן שגוי ומביך את שם הלהקה כ LEN ZEFFLIN. באותה תקופה, תקליטה הראשון והמהפכני של הלהקה עדיין לא יצא לאור, וארבעת חבריה חרשו את ארה"ב בניסיון נואש לשבור את השוק האמריקני הקשה.

במהלך הופעה זו, כדי למלא את הזמן ולכבש את הקהל, הביאה הלהקה גם גרסאות כיסוי לשירים מוכרים, כמו AS LONG AS I HAVE YOU של גארנט מימס, השיר FRESH GARBAGE של להקת ספיריט (שממנה הם שאבו השראה, אם נהיה עדינים), או הלהיט SHAKE של אוטיס רדינג. אבל המוזיקה לא הייתה האתגר היחיד. מזג האוויר היה קר מאד, הלם אמיתי עם המעבר מלוס אנג'לס החמימה לוושינגטון הקפואה. רוברט פלאנט, רועד מקור, אמר לקהל מהבמה: "לא תאמינו, אבל אנחנו והציוד שלנו לא רגילים לקור שכזה. היינו זקוקים לחמם את הציוד, במשך כמה שעות עם תנורי חימום, לפני שבאנו לנגן. בואו נראה איך זה עובד עכשיו". למרבה הצער, רוב הקהל לא אהב את ההופעה של זפלין ולא הבין את הרעש החדש הזה. ממילא הם היו שם כדי לראות את הלהקה המובילה של הערב, שהיתה אז כוכבת ענקית ונילה פאדג'.

הסקס פיסטולס כובשים את אמריקה (בעזרת עורכי דין)

בשנת 1977, כשהפאנק היה בשיאו, הצליחו עורכי דין ממולחים, שעבדו לטובת חברת התקליטים הענקית האחים וורנר, לעשות את הבלתי יאמן ולבטל את איסור כניסתם של חברי הסקס פיסטולס לארה"ב. הרשויות האמריקניות לא ממש התלהבו להכניס את החבורה הפרועה הזו למדינה, אבל הכסף והחוק ניצחו, והדרך לסיבוב ההופעות האמריקני ההרסני והמפורסם נפתחה.

ההשראה של קאט סטיבנס והגניבה המוזיקלית?

בשנת 1966 יצא לחנויות התקליטון הקליט עם השיר MATTHEW AND SON, בביצועו של קאט סטיבנס הצעיר. סטיבנס סיפר שכתב את השיר בהשפעת שלט של חנות חייטות שראה בעת שנסע באוטובוס בלונדון. חדי האוזן שביניכם אולי ישימו לב לדמיון חשוד למדי ללהיט ענק שיגיע שנים אחר כך. נו, אז האם הצמד דמעות לפחדים אכן גנב ממנו ללהיטם SHOUT? תשפטו בעצמכם.

הקול של המאה מתחיל את דרכו

בשנת 1942 ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית השתנתה לנצח. פרנק סינטרה הופיע בפעם הראשונה בחייו כסולן, בתיאטרון פראמאונט שבניו יורק. הוא מתקבל עם צרחות הערצה מחרישות אוזניים מהקהל, במה שסימן את תחילתה של תופעת ההערצה ההמונית הראשונה לזמר פופ. ובצירוף מקרים קוסמי, בדיוק ביום זה, אבל בשנת 1968, הוא נכנס לאולפן ההקלטה והקליט את השיר שהפך למזוהה איתו יותר מכל, MY WAY. את המילים האנגליות כתב פול אנקה ללחן צרפתי במקור, והשאר היסטוריה.

סוף עונת הטריו: פירוקים בצמרת

בשנת 1978 נפל דבר בעולם הרוק המתקדם. הודיעו שלושת חברי אמרסון, לייק ופאלמר, הסופרגרופ המפואר, באופן רשמי על פירוק להקתם, אחרי שנים של דומיננטיות ומופעי ענק. ובאותו יום ממש, אבל בשנת 1969, הודיעו חברי ההרכב הסאטירי והמבריק בונזו דוג דו דה בנד הבריטית על פירוקם, משאירים אחריהם מורשת של הומור בריטי משובח ומוזיקה לא שגרתית.

הטרגדיה היוונית של פליקס פפאלארדי

בשנת 1939 נולד פליקס פפאלארדי, איש אשכולות מוזיקלי שידוע בעיקר בשני דברים מרכזיים. הראשון, תפקידו המכריע כמפיק אלבומי להקת CREAM המיתולוגית, והשני הוא כבסיסט להקת הרוק הכבד MOUNTAIN. אבל הסיפור של פליקס הוא הרבה יותר מורכב. פליקס, ששאיפתו המקורית הייתה בכלל להיות מנצח תזמורות קלאסי, הפך בשנות השישים לדמות משפיעה ועוצמתית בתחום הרוק. מהפקותיו הראשונות היו תקליטים עם אמן הפולק טים הארדין וההרכב היאנגבלאדס.

באמצע הסיקסטיז פגש פליקס במנהל מוזיקלי ושמו באד פרייגר (שלימים ינהל את להקת הענק פורינר) ויחדיו הקימו חברה ושמה WINDFALL. אז המליץ פרייגר לפליקס לבדוק את העניינים בחברת התקליטים הנחשבת אטלנטיק. פרייגר סיפר על הרגע ההוא: "חשבתי שאם יסתובב מספיק זמן בחברה ההיא הוא יקבל עבודה כמפיק אמנים כמו סוני ושר. לפתע קיבלתי ממנו טלפון נרגש ובו הוא בישר לי שלא אאמין למה שקרה. אני כבר התרגשתי כי חשבתי שקיבל את סוני ושר. אז הוא השיב לי שהוא הולך להפיק להקה ושמה CREAM. מעולם לא שמעתי עליהם והייתי מאוכזב ביותר. חשבתי באותו רגע שפליקס הפך להיות חסר תועלת. לו רק ידעתי...".

עם להקה זו, שכללה את אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר, הפך פליקס לדמות משפיעה ביותר, לעיתים כונה "החבר הרביעי". הוא הפיק אותה ביד רמה וגם הביא המון רעיונות מוזיקליים ואף שירים עבורה. יחד עימו עבדה עבורם זוגתו המוכשרת והמסתורית, גייל קולינס, והשניים כתבו שירים נפלאים שביצעה שלישיית הצמרת. אבל ענייני אגו מנופחים פירקו את הסופרגרופ הזה במהירות, ופליקס מצא את עצמו מפיק תקליט עבור גיטריסט עב בשר עם צליל ענק ושמו לזלי ווסט. שם התקליט היה MOUNTAIN.

הכימיה הייתה מיידית, ומיד לאחר מכן החליטו השניים להקים להקה, בסגנון דומה לקרים, שתיקרא כשם תקליט הסולו שעשו לווסט. הופעתה הרביעית בלבד של הלהקה נכנסה לדפי ההיסטוריה כי נערכה בפסטיבל וודסטוק הידוע מול חצי מיליון איש. אז גם הצליחה הלהקה להפיק להיט סוחף ורועש ושמו MISSISSIPPI QUEEN. בשנת 1974 התפרק העסק ופליקס עבר להקים להקת רוק כבד יפנית ושמה CREATION. בשנת 1979 הוציא תקליט סולו ושמו DON'T WORRY, MA.

אקורד הסיום של חייו היה טרגי כמו אופרה. חודשים לפני מותו הוא עסק בתיזמורים וגם יצירת מוזיקה, ביחד עם קולינס, לסרט אנימציה לילדים. השניים תיכננו לקחת את ההפקה הזו לברודוויי. במקביל, המשיך לקבל תמלוגים נאים מהפקות העבר שלו ולגור בדירה יוקרתית במנהטן. ב-17 באפריל 1983 הוא נמצא במיטתו ללא רוח חיים, לפני השעה שש בבוקר. הוא נהרג מקליע בעורפו שלפי החשד ירתה אשתו, שחשדה בו כי הוא מנהל רומן עם הזמרת ואלרי מריאנס. קולינס הואשמה ברצח מדרגה שניה. עורך דינה מיהר להצהיר כי מרשתו הרוסה מהמצב ושזה קרה כתוצאה מתאונה בלבד. עולם הרוק איבד באותו יום את אחד ממעצבי הצליל הגדולים שלו.

האיש שוויתר על הביטלס

בשנת 2016 הלך לעולמו אלן ויליאמס, שהיה המנהל הראשון של הביטלס, האיש שנסע איתם להמבורג בוואן רעוע לפני שמישהו ידע מי הם. הוא היה בן 86 במותו. הסיפור השלם והמרתק איתו ועם הביטלס נמצא בספר שכתבתי על הלהקה, "ביטלמאניה!" - מומלץ לקרוא כדי להבין איך ההיסטוריה כמעט התפספסה.

השנה הגדולה של החיפושיות

נחזור לרגע לשנת 1963, השנה בה הביטלמאניה התפרצה. חברי הביטלס זכו בשני פרסים יוקרתיים מטעם עיתון המוזיקה הבריטי המוביל NME. הפרסים היו במסגרת הקטגוריות הנחשקות להקת השנה ותקליטון השנה עם השיר המדבק SHE LOVES YOU. בריטניה נכנעה סופית לקסם.

פרידה ממורין

בשנת 1994 מתה, בגיל 48 הצעיר מדי, אשתו הראשונה של רינגו סטאר, מורין "מו" סטארקי. היא הייתה נשואה למתופף האהוב משנת 1965 ועד שנת 1975, ימי השיא של הלהקה. השניים נפרדו באופן לא הכי נעים, כשהוא מצא מישהי אחרת (אחרי שסיפורים טענו שהיא בגדה בו עם לא אחר מאשר ג'ורג' האריסון), אבל השנים הגלידו את הפצעים והשניים חזרו להיות חברים טובים עד יומה האחרון. פול מקרטני אפילו כתב עליה שיר מרגש בשם LITTLE WILLOW.

רוד סטיוארט מחמם את הסטונס

בשנת 1963 הופיעה להקת הרולינג סטונס במועדון STUDIO 51 שבלונדון, מעוז של רית'ם אנד בלוז. באותו ערב היסטורי הופיעה לפניהם להקת חימום בשם JIMMY POWELL AND THE FIVE DIMENSIONS. בלהקה הזו שר וניגן במפוחית זמר צעיר עם רעמת שיער וחוש אופנתי ייחודי בשם רוד סטיוארט. מי היה מאמין שילד החימום הזה יהפוך לכוכב ענק בזכות עצמו?

הבריחה של דל שאנון

בשנת 1934 נולד במישיגן הזמר דל שאנון (שמו האמיתי היה צ'ארלס וסטובר), האיש והפלצט, שלהיטו הגדול והבלתי נשכח היה RUNAWAY. בסוף האייטיז נפוצו שמועות עקשניות כי הוא יהיה מחליפו של רוי אורביסון המנוח בלהקת הסופרגרופ טראוולינג ווילבוריז, לצד דילן, פטי והאריסון. אך הגורל רצה אחרת: ב-8 בפברואר 1990 הוא התאבד בירייה. סוף עצוב לזמר מוכשר.

אבבא כובשים את אמריקה

בשנת 1976 קיבלו חברי להקת אבבא השבדית תקליט זהב אמריקני נחשק עבור מכירות תקליט האוסף GREATEST HITS. הפרט המשעשע הוא שלמעשה רק מחצית ממנו הייתה עם להיטים מוכרים והחצי השני היה בנוי מקטעים שהם לא ממש להיטים ומילאו מקום. אבל באמריקה כמו באמריקה, העטיפה מוכרת.

אלביס והבולשת

בשנת 1970 זכה המלך אלביס פרסלי לסיור אישי ומודרך במטה הראשי של האף בי איי. אלוויס, שהיה חובב תגים וכלי נשק, דרש וקיבל אישור מיוחד לאחר מכן לשאת אקדח בכל מקום בארה"ב. מלך אמיתי עושה מה שהוא רוצה!

מזל טוב למתופף

ולסיום, מזל טוב לקלייב באנקר, המתופף המקורי והאנרגטי של להקת ג'ת'רו טול, שנולד בשנת 1947. באנקר תופף בארבעת אלבומיה הראשונים והקלאסיים של להקה זו וגם בתקליטונים שיצאו ממנה עד שנת 1971, לפני שפרש כדי להקים משפחה, והשאיר לנו ביצועים בלתי נשכחים.

בונוס: החודש, דצמבר, בשנת 1976 וחברי בלאק סאבאת' מספרים דברים בעיתון ביט אינסטרומנטל.

הזמר אוזי אוסבורן: "לא, לא שנאנו את התקליט האחרון שעשינו. זה רק שהיינו כמעט שנה באולפן. כשאני שומע את זה עכשיו אני פשוט חושב, 'הו, אלוהים, מה עברתי אז?'..."

בזמן ההוא עברו החברים מדורי גיהנום מבחינת תביעות מול אנשים שונים. הבסיסט גיזר באטלר: "זה לא חברות התקליטים שקורעות אותך אלא מנהלים קטנטנים. הצרה היא שאתה חייב להתחיל איפשהו ומנהלים גדולים מתעניינים רק בלהקות עם הכסף הבאמת גדול. כל מה שאתה יכול לעשות הוא להשיג לעצמך עורך דין טוב שיודע משהו על עסקי המוזיקה ויסתכל על כל דבר שאתה חושב לחתום עליו".

אוזי לא הסכים: "זה בסדר, אבל מה אתה עושה כשאתה להקה קטנה ומישהו מציע לך את העסקה הראשונה? כשמישהו מגיע אליך ומציע לך חוזה - אתה פשוט לא דוחה אותו, כי זה מה שתמיד רצית ואתה תחתום על זה בלי אפילו לחשוב על זה".

הגיטריסט טוני איומי: "יש הרבה להקות שהיו במצב כמו שלנו אבל זה לא בגלל שהן אטומות או משהו. לאחר שדחו אותך כמה חברות תקליטים, כמו שהיינו כשהתחלנו לראשונה, אתה תקבל כל דבר שאתה חושב שיביא לך אלבום שייצא החוצה. כשאתה חי על נקניקיות ואין לך ציוד ואז מישהו מגיע יחד עם מה שנראה כמו הצעה טובה שאתה צריך לחתום עליה - זה טבעי לחתום. תשע מתוך עשר להקות ידועות נדפקו איפשהו לאורך הקו. קשה להבין להקה שלא עברה את הדברים האלו. אני יודע שזה נשמע מוזר אבל אנשים הזהירו אותנו, אנשים שעברו את זה בשנת 1969, אבל אתה לא יכול להגיד לאנשים נואשים שלא כך זה אמור להיות".

אוסבורן: "אני יכול להגיד לך שיש הרבה להקות טובות בברמינגהם ואין שום מקום בשבילן להופיע בו. כאשר המועדון MOTHERS נסגר - לא בא משהו במקומו. בעיה נוספת שאני לא יכול לסבול היא איך להקות אמורות להתגבר על המחסור בחדרי חזרות".

באטלר: "זה השתנה לגמרי עכשיו. המועדונים בהם הופענו והצלחנו נעלמו לחלוטין. עכשיו אתה צריך להשיג תקליטון שהוא להיט וללכת הלאה משם. כאשר אנחנו התחלנו, זה הסתובב במועדונים וגדל לאורך השנים. בשנת 1968 המקסימום שהרווחנו להופעה היה 8 פאונד והיינו תמיד עושים הופעות בחינם רק בשביל לקבל את ההזדמנות לנגן. לכן אם מישהו מציע לך משהו כשאין לך דבר אחר - קשה לסרב לזה".

אוסבורן: "והנה עכשיו... כשאנחנו מופיעים באנגליה אנחנו מרוויחים כלום! ברגע ששילמת את העלויות של כל אורות הבמה וההגברה והכל, אתה לא תרוויח כלום כאן כי הקהל כל כך קטן. אתה לא עושה סיבוב הופעות באנגליה כדי להרוויח כסף, אתה תעשה את זה כי אתה אוהב לנגן ומקווה שזה יעזור למכור תקליטים שיכניסו אותך למצעדים. להרוויח כאן, תצטרך לחייב את הצעירים בערך שישה או שבעה פאונד לכרטיס וזה יהיה מגוחך. אנשים תמיד אומרים שלהקות מצליחות כאן ולאחר מכן עוזבות למדינות אחרות, ובכן, זה החיים שלנו ואם לא נלך לשם לעבוד, נישבר כלכלית".

בונוס: פינת "פסקול ישראלי" - והפעם אני בא עם חדשות מוסיקליות ישראליות החודש, דצמבר בשנת 1977.

- מייק בראנט, שנטל את חייו בשנת 1975, עדיין נערץ ביותר בצרפת ובמצעד הפזמונים השנתי שם הוא דורג במקום השלישי, אחרי ז'ו דאסן וג'וני האלידיי.

- והמופע "רוצי שמוליק" של אריאל זילבר הפסיק לרוץ אחרי שני חודשים של הופעות בלבד! אחרי הבטחה כה גדולה עם הופעת הבכורה העסק דעך במהרה והופעות בוטלו בגלל מכירת כרטיסים לא טובה. נו, לא כולם יכלו להרשות לעצמם אז לשלם 30 לירות לכרטיס.

- אריק איינשטיין הופתע לגלות שהמשטרה החליטה להעמיד לדין אותו ואת אשתו, אלונה, בגלל החזקת חשיש.

- עוזי חיטמן חזר לארץ אחרי הופעות, במסגרת הפסטיבל החסידי, בארה"ב. הוא היה בהלם מתגובת הקהל האדירה שם ונכנס אף יותר להלם כשגילה ששירו "אדון עולם" נוחל הצלחה במצעדי הפזמונים פה.

- הקלידן יעקב נגר, שבתחילת הסבנטיז פיאר בצליליו שירים מוקלטים רבים וגם הופיע רבות בהפקות השונות, הגיע לארץ לאחר שהות בניו יורק שבמהלכה ניגן שם בלהקה ששמה "קיסריה". כשהגיע לביקור קצר פה אז, הוא סיפר שעזב את הארץ בגלל העניינים הכלכליים הבעייתיים והיחסים האישיים הבעייתיים לא פחות בין האנשים פה.

- הנה שירים ישראליים חדשים שהחלו להישמע ברדיו:

תקופת תמוז - מאיר ישראל / דני ליטני ויהודית רביץ - בראש אחד / גרי אקשטיין - סמבה שמש / אפרים שמיר - להיות כוכב / מייק בורשטיין - היפו היפי / צלילי העוד - בגלל בנות / ג'קי מקייטן - אני זועק / שלום חנוך - כל זמן זה הזמן / שלמה ארצי - רק עלה

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.