רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-10 במאי (10.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "עיתונות המוזיקה האנגלית מולידה הרבה פרנויה אצל מוזיקאים למעשה. זה מאוד קשה, זה כמעט בלתי אפשרי באנגליה. למעשה, הייתי אומר שאי אפשר להיות כנה לגמרי ופשוט לצאת ולעשות שם דברים עכשיו. אתה חייב להיות מה שנוגע לשבוע הזה ואין סיכוי שאני אהיה עניין של השבוע הזה או קווין תהיה עניין של השבוע הזה, כי אנחנו מצליחים עכשיו כבר תריסר שנים או משהו כזה. אחרי שהיית כל כך הרבה בלהקה, אתה יודע ופשוט קורא דברים על עצמך וכמה דברים מצוטטים בטעות או שגויים לחלוטין או לא עובדתיים. כלומר, לפחות אתה יודע מה נכון ומה לא. אתה לא מאמין לכמות הדברים ששגויה לחלוטין, והרבה ממה שאתה קורא בעיתונות פשוט לא נכון, במיוחד, אני מדבר באמת על אנגליה כי זה המקום שבו אני באמת יודע מה קורה" (רוג'ר טיילור, מלהקת קווין, בשנת 1984)

ב-10 במאי בשנת 2007, התאגדו כל חברי פינק פלויד לאירוע הופעה בלונדון לזכרו של סיד בארט. רוג'ר ווטרס (שתמיד חייב לעצבן...) עלה לנגן בנפרד משלושת חבריו ללהקה ההיא - ואף ניגן שיר סולו שלו.

אולם הברביקן היוקרתי בלונדון אירח כעשרה חודשים לאחר מותו ערב מחווה מרגש וטעון סמליות לזכרו של רוג'ר "סיד" בארט, המייסד והנשמה היצירתית המוקדמת של להקת פינק פלויד, שהלך לעולמו ביולי 2006 בגיל 60. האירוע, שכותרתו "צחוקו האחרון של המשוגע" (THE MADCAP'S LAST LAUGH), הפגיש על במה אחת חברים, משתפי פעולה ומעריצים, ובראשם שלושת חברי פינק פלויד הנותרים – דייוויד גילמור, ניק מייסון וריק רייט – ואף רוג'ר ווטרס, שהצטרף ברגע האחרון.

סיפורו של בארט הוא מהטרגיים והמרתקים בתולדות הרוק. הוא זה שעיצב את זהותה הראשונית של פינק פלויד, העניק לה את שמה, כתב את מרבית שיריה המוקדמים והיה בעל כריזמה ממגנטת. אולם, כהונתו בלהקה נקטעה באחת ב-1968 עקב הידרדרות במצבו הנפשי, שיוחסה לשימוש בחומרים פסיכדליים. מאז, פרש בארט לחיים מתבודדים, אך מורשתו המוזיקלית והאניגמטית המשיכה להעניק השראה ולסקרן דורות של מוזיקאים ומאזינים.

המופע, בהפקתו של ג'ו בויד, מפיקם המוקדם של הפלויד, התקיים במרכז ברביקן המכובד, בחירה שהדגישה את ההערכה האמנותית העמוקה לתרומתו של בארט. רוב האמנים שהשתתפו ביצעו שירים מפרי עטו של בארט. רוג'ר ווטרס, לעומת זאת, בחר לבצע שיר משלו, "Flickering Flame". רגע השיא של הערב נרשם כאשר גילמור, מייסון ורייט עלו יחד לבמה וביצעו את "Arnold Layne", הקלאסיקה של בארט. הייתה זו הפעם הראשונה ששלושתם ניגנו יחד מאז סיום סיבוב ההופעות של "Division Bell" ב-1994.

עם זאת, האיחוד לא היה מלא. מעריצים רבים התאכזבו מכך שווטרס לא הצטרף לחבריו לשעבר לביצוע זה, ואכזבתם גברה כאשר היה האמן היחיד שלא השתתף בביצוע שיר הסיום, BIKE, עם כל משתתפי המופע. המפיק ג'ו בויד הסביר מאוחר יותר כי ווטרס נאלץ לעזוב מוקדם כדי לפגוש את חברתו בשדה התעופה. למרות ההסבר, רבים ראו בכך עדות לחזרתם של המתחים הישנים בין ווטרס לשאר חברי הלהקה, לאחר האופוריה הקצרה של איחודם במופע ה- LIVE 8.

במבט לאחור, הערב נשא משמעות נוספת וכואבת: הייתה זו הופעתו הפומבית האחרונה של קלידן הלהקה, ריק רייט, שנפטר ממחלת הסרטן כשנה ושלושה חודשים לאחר מכן.

המופע כלל גם הפתעה מרעישה בדמות הופעתו הבלתי צפויה של בסיסט לד זפלין האגדי, ג'ון פול ג'ונס. הוא הצטרף לרובין היצ'קוק ולרובי רייט (בתו של ריק) לביצוע מרגש של GIGOLO AUNT של בארט.

מרכיב מרכזי בשחזור רוח התקופה היה עיצוב התאורה המרהיב, פרי יצירתו של פיטר ווין וילסון, מעצב התאורה המקורי של פינק פלויד בשנות ה-60. עבודתו, שכללה אפקטים נוזליים קלאסיים על בסיס שמן, הקרנות של ציוריו של סיד בארט עצמו וקטעי ארכיון, שחזרה את האווירה הפסיכדלית שאפיינה את הופעות הלהקה המוקדמות במועדון ה-UFO המיתולוגי. חברת "אופטיקינטיקס", הידועה בציוד התאורה הפסיכדלי שלה, סיפקה מקרנים ותמיכה טכנית לחגיגה הוויזואלית הזו, והעניקה לערב המחווה ממד ויזואלי מרתק ונוסטלגי.

ב-10 במאי בשנת 1946 נולד דונובן, אחד הזמרים המשפיעים יותר בתחום הפולק הבריטי. אז הנה אלבום שלו שכדאי לכם להכיר - A GIFT FROM A FLOWER TO A GARDEN, שיצא בשנת 1967.

אלבומו הכפול המקורי של דונובן נחשב בעיני רבים לפסגת יצירתו. בארצות הברית, התעקשות חברת התקליטים הובילה לפיצולו לשני אלבומים נפרדים – WEAR YOUR LOVE LIKE HEAVEN ו-FOR LITTLE ONES – אך גם בנפרד, הם משמרים את קסמם הייחודי.

יצירת המופת הזו, שנרקמה בתקופה אישית ומשמעותית בחייו של דונובן – עת חברתו האמריקאית, אניד סטולברגר, נשאה ברחמה את ילדם הראשון – היא יותר מסתם אוסף שירים. דונובן, שהיה מזוהה בעיקר עם להיטיו, ביקש להעניק למאזינים מסע מוזיקלי, חוויה שלמה. ואכן, פרט לשיר הנושא של החלק הראשון, WEAR YOUR LOVE LIKE HEAVEN, האלבום אינו מתמקד בלהיטים קליטים, אלא בהרמוניה ובתחושה העוטפת.

הקסם של דונובן טמון בפשטות המתוחכמת של כליו. הגיטרה האקוסטית, עליה הוא מנגן בעצמו, והצ'מבלו, בניצוחו של מייק אוניל, נותרו עמודי התווך, אך הם מלווים בחלילים, ויבראפון וכלים נוספים המעשירים את הצליל. החלק הראשון של היצירה, WEAR YOUR LOVE LIKE HEAVEN, מתאפיין בעיבודים עשירים ומלאים, בעוד FOR LITTLE ONES, המיועד כשמו כן הוא לילדים, הוא אקוסטי ואינטימי כמעט לחלוטין. למרות ההבדלים, שני החלקים משתלבים זה בזה בהרמוניה מושלמת.

באופן מפתיע, צלילי הסיטאר, שהיו כה אופייניים למוזיקה הבריטית באותה תקופה, נעדרים מהאלבום. זאת, למרות רוחניותו העמוקה של דונובן, שהתבטאה בין היתר במסעו המשותף עם חברי הביטלס לסדנת מדיטציות בהודו אצל המהרישי. נראה כי דונובן בחר להתמקד בהשפעות אחרות, תוך שהוא מקדם את המדיטציה ככלי טבעי להרגעה, כתחליף לסמים שפשו אז בכל פינה. והקסם, יש לומר, עובד להפליא.

האלבום מתהדר גם באורח מכובד: ג'ק ברוס, בסיסט להקת "קרים" האגדית, תורם את נגינתו בשיר SOMEONE SINGING, החותם את החלק המעובד יותר של היצירה.

עם צאתו, זכה האלבום לביקורות נלהבות. במגזין "דיסק אנד מיוזיק אקו" הבריטי נכתב: "בימים אלו קל מאוד להפריז במחמאות על דונובן. הוא הפך לסוג של משיח, המביא שירים יפים של תקווה להמונים המשתוקקים לחזור אל האושר של ילדותם". גם ב"רקורד מירור" הבריטי לא חסכו שבחים: "האלבום הזה הוא לא ממש מתנה במחיר הגבוה שנדרש לשלם עליו כדי לקבלו, אבל המארז היפהפה, שאתם צריכים לראותו כדי להאמין, ימשוך מספיק אוהדי מוזיקת פופ אליו. התוכן של האלבום מעולה. כל האלבום יפהפה, קל להאזנה והכי חשוב – הוא נותן למאזין תחושה שלוקחים אותו ברצינות".

אז A GIFT FROM A FLOWER TO A GARDEN הוא אכן מתנה – יצירה על-זמנית הממשיכה לרגש ולהקסים מאזינים גם היום, עדות לכוחה של מוזיקה כנה ואמיתית.

ב-10 במאי בשנת 1978 יצא תקליטון לרולינג סטונס עם השיר MISS YOU. השיר ייצא בהמשך החודש גם באנגליה. צידו השני של התקליטון בא עם השיר FAR AWAY EYES.

בעידן שבו צלילי דיסקו משומנים ופאנק זועם שטפו את עולם המוזיקה, מצאו עצמם הרולינג סטונס תחת מתקפת מבקרים. תשובתם הניצחת הגיעה בדמות MISS YOU, שיר שהפך למגה-להיט ושבר שיאי צעידה במצעד האמריקני עבור הלהקה.

בתקופה סוערת של שינויים מוזיקליים, בה דיסקו ופאנק נאבקו על הבכורה, הרולינג סטונס לא נשארו אדישים. כנגד חיצי הביקורת שנורו לעברם, השיבה הלהקה עם MISS YOU, סינגל שהוכיח את הרלוונטיות המתמשכת שלהם והפך לאחד מלהיטיה הגדולים ביותר, כשהוא צועד במצעד האמריקני זמן רב יותר מכל שיר אחר שהוציאו עד אז.

מעבר ליללותיו המוכרות של מיק ג'אגר, אחד הסודות להצלחתו של השיר היה ללא ספק תפקיד הבס הבלתי נשכח של ביל וויימן. וויימן עצמו חשף כי ההשראה הגיעה באופן מפתיע: "הרעיון לתפקיד הזה בא מבילי פרסטון. הקלטנו גרסת דמו שנה לפני כן, וכשהלכתי הביתה, בילי נשאר ולקח את הבס שלי כדי לנגן בו. למחרת כבר אמרו לי באולפן, 'מדוע שלא תנגן את הבס כמו מה שבילי עשה אתמול?'. הקשבתי לרעיון שבילי הקליט ולקחתי את זה משם".

אך וויימן ופרסטון לא היו היחידים שתרמו לצליל הייחודי. להקלטה הצטרפו נגנים אורחים מהשורה הראשונה: ג'יימס ווייטינג (המכונה "שוגר בלו") שניגן במפוחית, מל קולינס (לשעבר חבר בקינג קרימזון) תרם את נגינת הסקסופון, ואיאן מקלייגן (יוצא להקות סמול פייסס ודה פייסס) ניגן בפסנתר חשמלי.

ומה חשבו המבקרים בזמן אמת? מגזין "רולינג סטון" תיאר את השיר כ"דיסקו, אבל הם מנגנים את זה עם אגרסיביות רבה יותר". "מלודי מייקר" הרחיק לכת וקבע: "תפקיד הבס של וויימן הוא ללא ספק נוסחת ההצלחה של השיר הזה ברחבות הריקודים".

מיק ג'אגר הציע פרשנות אישית לשיר: "השיר לא מדבר על בחורה מסוימת כי אם על תחושה. עבורי, השיר הזה מדבר על תחושת השייכות למישהי". באופן מעניין, גם ג'ון לנון חש "שייכות" מסוימת לשיר, וטען שג'אגר למעשה עיבד את שירו BLES YOU ל-MISS YOU. עם זאת, החיפושית לשעבר הודה כי במקרה הזה, הוא העדיף את התוצאה של ג'אגר.

המתופף צ'רלי ווטס שפך אור על ההשפעות התקופתיות: "הרבה מהשירים האלה, כמו MISS YOU, הושפעו מאוד מהליכה לדיסקוטקים. מיק ואני נהגנו ללכת להרבה דיסקוטקים. זו הייתה תקופה נהדרת. אני זוכר שהייתי עם מיק במועדון במינכן ובדרך חזרה הוא שר את אחד השירים של להקת אנשי הכפר. אני חושב שזה היה YMCA. קית' (ריצ'רדס) לא סבל את זה, אבל זה היה נהדר לרחבת הריקודים".

ב-10 במאי בשנת 1974 יצא אלבום סולו ראשון לחבר מהרולינג סטונס. הפלא ופלא - היה זה דווקא הבסיסט, ביל ווימן, עם אלבומו MONKEY GRIP.

אלבום הסולו הראשון של ביל וויימן, בסיסט הרולינג סטונס, שהוקלט בין נובמבר 1973 לפברואר 1974 וכלל שורה של מוזיקאים ידועי שם, עורר עם צאתו תגובות מעורבות בעיתונות המוזיקה. התוצאה, כך נראה, זכתה לביקורות חיוביות – אך בהחלט לא תמיד, כאשר לצד השבחים נשמעה גם ביקורת חריפה.

בעיתון "לידר פוסט" הקנדי לא חסכו במילים קשות: "ביל וויימן, הבסיסט הנועז של הסטונס והחבר הכי פחות סביר בלהקה להקליט אלבום סולו, הצליח איכשהו לשכנע אנשים כמו ליאון ראסל, ד"ר ג'ון וכו', להיכנס לאולפן כדי לעשות כמה קטעים איתו. איזה בזבוז. זה הוא בהחלט אלבום יהיר. הכתיבה של וויימן רדודה ומשעממת ללא תקנה, קולו חלש ומימי, וכישורי ההפקה שלו פשוט עלובים. מיזמי האולפן הקודמים שלו כמעט הרסו לנצח להקה הגונה למדי בשם TUCKY BUZZARD, כשהטריפ הזה היה צריך להציע לו להישאר מחוץ לעניינים. בסך הכל, הוצאת אלבום כמו זה של וויימן היא אקט זול ולא מוצדק. זה יימכר רק בגלל הקשר של וויימן עם הרולינג סטונס ובאמת רק בגלל זה. אם קית' ריצ'רדס או מיק טיילור היו עושים תקליט סולו, זה יכול היה להיות סיפור אחר".

גם ב"מונטריאול סטאר" הקנדי לא התרשמו יתר על המידה וכתבו: "זה תקליט של מוזיקת באבל-גאם, כשברור שפה ושם יהיה שיר על סקס. זה חייב להיות קשור בסטונס, לא?"

מנגד, היו גם קולות אחרים. במגזין המוזיקה הבריטי NME דווקא מצאו צדדים חיוביים באלבום: "ביל וויימן בא כאן עם תשעה שירים, שרובם כה מסחריים שזה גורם לך לתהות מדוע לעזאזל יכולת הכתיבה שלו לא נוצלה בעבר בסטונס. וויימן אחת ולתמיד שולל את התיאוריה שהוא פשוט דמות אילמת עם פני פוקר".

במגזין CASHBOX האמריקני החמיאו לוויימן על עבודתו: "ביל נחשב זה מכבר לאחד מנגני הבס הטובים בעולם הרוק והתפקידים שלו קלאסיים. זה חזק, דינמי וצעד מרשים עבור האמן הזה".

כך, עם צאתו, התקבל אלבום הסולו של וויימן במגוון דעות, המשקפות את האתגר העומד בפני חבר בלהקה מפורסמת היוצא לדרך עצמאית.

ב-10 במאי בשנת 1982 יצא תקליטה השני של להקת דוראן דוראן ושמו RIO.

יותר מארבעים שנה חלפו מאז יציאתו, ואלבומה השני של דוראן דוראן, "ריו", עודנו מהדהד כנקודת ציון משמעותית בתולדות הפופ. חברי הלהקה חשפו בספריהם את הסיפורים, ההשראות והרגעים הקטנים שהפכו את "ריו" לקלאסיקה על-זמנית, החל מבחירת השם האקזוטית ועד לאנקדוטות מפתיעות מאולפן ההקלטות.

הבסיסט ג'ון טיילור, בספרו, משחזר את הרגע בו השם "ריו" עלה לראשונה: "השם RIO היה משהו שזרקתי לתערובת. לברזיל עדיין היה כוח להטיל כישוף, מעלה חלומות על תמונות לוח שנה אקזוטיות שתליתי על קיר חדר השינה כילד". טיילור מתאר את "ריו" כקיצור ל"מקום זר, אקזוטי, שפע של תענוגות ארציים, מסיבה שלא תפסיק לעולם". אולם, סולן הלהקה, סיימון לה בון, לקח את ההשראה למקום אחר. "בגאונותו הוא החדיר לבחורה הזו, בשם ריו, את כל הנהנתנות והרומנטיקה של ברזיל ושל הפנטזיות שלי", כותב טיילור.

הוא מוסיף ומדגיש את רוח התקופה ואת הכימיה בין חברי הלהקה: "הכתיבה באלבום הזה פנטסטית, לגמרי. זה מה שיכול לקרות כאשר יש להקה של נלהבים ואוהבי מוזיקה, בחורים תאבי תהילה שמקבלים קצת תמיכה, מטופחים ויוצאים לעבודה קשה יותר ממה שמישהו מהם חשב שאפשר. כל אחד מאיתנו מופיע באלבום ריו בשיא המוחלט של הכישרון שלו. זה מה שעושה את זה כל כך מרגש. זה לא אומר שכולם מנגנים תווים רבים ככל האפשר. אין שייט בסירות ראווה. כל חלק הוא מתחשב, נחשב, חלק ממכלול גדול יותר."

אחד הרגעים הזכורים ביותר עבור טיילור היה השמעת הבכורה של המיקס לשיר הנושא באולפן, בנוכחות אורח מיוחד: "האזנתי לראשונה באולפן למיקס של ריו כשישב לצדי פול מקרטני, שעבד באולפן הסמוך, ולפי בקשתי, נכנס להקשיב למה שעשינו. הוא הניף שני אגודלים לאישור. פול יכול היה לראות את קו המעבר מהלהקה הישנה שלו לשלנו".

הגיטריסט אנדי טיילור מוסיף פרטים על הצד ההפקתי בספרו: "היה לנו תקציב של בערך 65,000 פאונד מחברת התקליטים להקלטת האלבום 'ריו', שהיה בערך כפול ממה שהיה לנו להקלטת האלבום הראשון. זה לקח בערך שמונה שבועות להקליט; שכרנו דירות בלונדון כדי שנוכל להיות קרובים לאולפני AIR, שם ערכנו מיקס לזה".

גם עטיפת האלבום האייקונית, פרי מכחולו של האמן פטריק נגל, הפכה לסמל של שנות ה-80. "הצייר היה פטריק נגל, שעבודתו הופיעה לא פעם במגזין פלייבוי – וכך גילה אותו המנהל של דוראן דוראן", נכתב. "נגל מעולם לא עשה עטיפת אלבום לפני כן, אבל הוא שמח לנסות".

בתוכנית דוקומנטרית של VH1, הלהקה הבהירה כי השיר "ריו" הוא למעשה מטאפורה לאמריקה, ושאיפתם להצליח בה. משחק המילים בשיר, המציג את "ריו" כשם של בחורה אך רומז לעיר הברזילאית הזוהרת, תאם את התדמית האקזוטית של הלהקה. מעניין לציין כי המילים דווקא מתייחסות לאזור "מהרים בצפון ועד הריו גראנדה". מבחינה מוזיקלית, נעשה שימוש בטריקים ייחודיים: הסינטיסייזר חובר לארפג'יאטור ליצירת פירוקי אקורדים אוטומטיים, וקלידן הלהקה, ניק רודס, יצר את הצליל המסתורי בתחילת השיר על ידי הנחת מוטות מתכת על מיתרי פסנתר כנף והפיכת הצליל המוקלט. הבחורה שנשמעת צוחקת בשיר היא שריל, חברתו של רודס דאז, שצחוקה נשמע גם בלהיט HUNGRY LIKE THE WOLF.

אז אם כבר הוזכר השיר הזה על רעב כמו זאב, סיימון לה בון חשף כי ההשראה לשיר הגיעה מסיפור "כיפה אדומה". השיר גם סימן את אימוץ הטכנולוגיות המוזיקליות החדשות של התקופה, כאשר דוראן דוראן התנסו בסינטיסייזרים וסיקוונסרים חדישים שעיצבו מחדש את פני מוזיקת הפופ ב-1982.

השיר SAVE A PRAYER הוא הלהיט המרגש שעוסק במפגש מקרי ואינטימי בין שני אנשים. לה בון תיאר את המילים כ"מציאותיות, ולא רומנטיות", והוסיף כי מבנה הפזמון הושפע מהלהיט IF YOU COULD READ MY MIND של גורדון לייטפוט.

ב-10 במאי בשנת 2023 מתה מסרטן ריאות הזמרת הברזילאית ריטה לי, מי שהייתה דמות בולטת בהרכב הרוק הברזילאי החשוב, OS MUTANTES. בת 75 במותה. דרך אגב, את הגידול שהיה בגופה היא כינתה בשמו של נשיא ברזיל, ז'איר בולסונרו.

ריטה לי, מהדמויות המשפיעות והבועטות במוזיקה הברזילאית, שהלכה לעולמה והותירה אחריה מורשת מפוארת, הוכרזה כגיבורה פמיניסטית ומהפכנית. הבשורה על מותה הכתה גלים, ואף הגיעה לדיון בוועדת הסנאט, שם שרת התרבות של ברזיל, הזמרת מרגרט מנזס, התקשתה להסתיר את התרגשותה ותיארה את לי כ"אישה מהפכנית".

לי, מהרוקריות הבודדות שניגנו בגיטרה על הבמה בברזיל בשנות ה-60, לא חששה לחקור את המיניות מנקודת מבט נשית, מה שביסס את מעמדה כאייקון פמיניסטי. עם זאת, היא עצמה התייחסה לכך בבוטות אופיינית: "כשאנחנו מדברים על פמיניזם וכל הדברים האלו, אין לי באמת את התיאוריה של זה, אני יותר מהאקשן של הדבר. נהגו לומר שנשים לא יכולות ללבוש מכנסיים ארוכים. הא? כן, אנחנו יכולות, לבשתי את שלי. הם נהגו לומר שנשים לא יכולות לנגן רוק. הייתי לוקחת את השחלות שלי, את הרחם שלי, הייתי מנגנת ברוקנ'רול שלי."

את רוחה המרדנית ניתן לייחס, בין היתר, לחוויה טראומטית שעליה סיפרה בספרה האוטוביוגרפי – התעללות מינית שעברה בילדותה בביתה על ידי מתקן מכונות תפירה.

בשנות ה-60 המאוחרות, לי הייתה הזמרת והפנים של "אוס מוטנטס" (OS MUTANTES), שלישייה פורצת דרך שהגדירה מחדש את המוזיקה הפסיכדלית בברזיל. לצדה ניגנו האחים ארנלדו בפטיסטה (בס, שירה, ובעלה דאז) וסרג'יו דיאס בפטיסטה (גיטרה). הלהקה, ששמה נשאב מספר מדע בדיוני בשם "O PLANETA DOS MUTANTES" ("כוכב המוטנטים"), נתפסה בעיני לי כמי ש"באה מכוכב אחר כדי להשתלט על העולם". החדשנות שלהם לא תמיד התקבלה בהבנה. בספטמבר 1967, במהלך הופעה בפסטיבל מוזיקה ברזילאי, הקהל הגיב בזריקת חפצים לעברם, מה שהוביל את הנהלת הפסטיבל לאסור על שימוש בגיטרות חשמליות.

הלהקה, שיצאה מסאו פאולו, הפכה לחלק מרכזי בתנועת ה"טרופיקליה" (TROPICALIA) – זרם אמנותי חתרני שקרא תיגר על הממסד השמרני בברזיל באמצעות מוזיקה, שירה ואמנות. מאחורי הקלעים, אח נוסף למשפחת בפטיסטה היה אחראי על בניית גיטרות ייחודיות לסרג'יו ועל יצירת אפקטים מיוחדים, לעיתים תוך שימוש בחלקי מכונות תפירה וכלים לא שגרתיים אחרים, מה שהוסיף לחדשנות של הלהקה.

אלבום הבכורה שלהם, שיצא ביוני 1968, היה מניפסט מוזיקלי אנטי-ממסדי, שכלל גרסאות פרועות לשירים שמרניים ושיתופי פעולה עם ענקי טרופיקליה כמו קייטנו ולוזו, ז'ילברטו ז'יל וז'ורז'י בן. האלבום כלל גם גרסת כיסוי ל-ONCE WAS A TIME I THOUGHT של האמהות והאבות, בתרגום אביהם של האחים בפטיסטה, שהיה משורר. שיר בולט נוסף מהאלבום, שהפך לקלאסיקה, הוא BABY שכתב ולוזו.

חברי "אוס מוטנטס" שאבו השראה מ"סרג'נט פפר" של הביטלס, התנסו באולפן עם אפקטים כמו שימוש בפחי ספריי צבע במקום מצילות, ושילבו פסיכדליה אמריקאית ובריטית עם מקצבים ברזילאיים כמו בוסה נובה, הכל עטוף ברגישות קונדסית שהייתה ביקורת נוקבת על האקלים הפוליטי השמרני בברזיל דאז.

לאחר מספר אלבומים משובחים, המתחים הפנימיים גברו. ריב בין לי לארנלדו באולפן הוביל לפירוק הלהקה ולפנייתה של לי לקריירת סולו מצליחה. ארנלדו, מצידו, התמודד עם קשיים נפשיים שהשוו את מסלולו לזה של סיד בארט. למרות הפירוק, שלושת אלבומיהם הראשונים של "אוס מוטנטס" נותרו אבני דרך של חדשנות ויופי. הלהקה אף הקליטה גרסאות באנגלית לחלק משיריה ב-1970, שיצאו באלבום TECHNICOLOR..

בקריירת הסולו שלה, לי המשיכה לשגשג. בשנות ה-70 צברה להיטים רבים, תחילה עם להקת הליווי "טוטי פרוטי" ומאוחר יותר לצד בעלה, רוברטו דה קרבליו. בשנת 2001 זכתה בפרס גראמי לטיני לאלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר בשפה הפורטוגזית על אלבומה "3001". השפעתה של לי ושל "אוס מוטנטס" חצתה גבולות. אמנים בינלאומיים כמו קורט קוביין, דייוויד ברן ובק היללו את יצירתם החתרנית. סיפור אנקדוטלי מספר כי בשנת 1988, המלך צ'ארלס השלישי (אז הנסיך מוויילס) ביקש לשמוע את אחד מתקליטי הלהקה במשתה בשגרירות בריטניה בפריז, ואף נטען כי ידע את המילים בעל פה.

גם זה קרה ב-10 במאי:

1944: נולד הזמר ג'קי לומאקס, שהתפרסם בעיקר בזכות החתמתו בלייבל "אפל" של הביטלס. חברי הלהקה הכירו אותו עוד מימיהם המוקדמים בליברפול, כאשר היה חבר בלהקת The Undertakers. לומאקס הלך לעולמו ב-15 בספטמבר 2013.

1946: לידתם של שני ענקי רוק: שנת 1946 האירה פנים לעולם המוזיקה עם לידתם של שני יוצרים משפיעים. הראשון הוא גרהאם גולדמן, שייזכר לעד כבסיסט והמוח היצירתי מאחורי להקת 10CC. עוד לפני הקמת הלהקה, הספיק גולדמן לכתוב שורה של להיטי פופ מצליחים, ביניהם "No Milk Today" ו-"For Your Love". באותה שנה נולד גם דייב מייסון, ממייסדי להקת טראפיק. מייסון פרש מהלהקה לטובת קריירה עצמאית, אך בשנת 1970 חבר לזמן קצרצר ללהקתו של אריק קלפטון, דרק והדומינוס, לפני שהחליט להתמקד סופית בקריירת הסולו שלו.

1947: קול הספיריט – ג'יי פרגסון: נולד ג'יי פרגסון, סולנה של להקת הרוק האמריקנית המצוינת SPIRIT, שהטביעה את חותמה בסצנת הרוק הפסיכדלי של סוף שנות ה-60.

1957: סיד וישס – אייקון הפאנק הטרגי: ג'ון סיימון ריצ'י, הידוע יותר בכינויו סיד וישס, בסיסט להקת הפאנק סקס פיסטולס, נולד. וישס הפך לסמל של תנועת הפאנק ולאחת הדמויות הטרגיות ביותר בתולדות הרוק, כשהלך לעולמו בגיל 21 בלבד.

1961: בונו – קול שהוא מתנה מיוחדת: נולד פול יוסון, המוכר לעולם כבונו, סולנה הכריזמטי של להקת U2. בשנת 1989, ביום הולדתו ה-29, קיבל בונו מתנה מיוחדת ומרגשת – לידת בתו הבכורה, ג'ורדן.

1963: הרולינג סטונס חותמים ב-DECCA: אבן דרך משמעותית בקריירה של הרולינג סטונס: הלהקה הצעירה נכנסה לראשונה לאולפן הקלטות עבור חברת DECCA, עימה חתמה חוזה. בין השירים שהוקלטו באותו סשן היה גם "Come On", קאבר לשירו של צ'אק ברי, שלימים יצא כתקליטון הבכורה של הלהקה.

1966: ג'ניס ג'ופלין נקראת לסן פרנסיסקו; ג'ק ברוס מסייע להוליס: הזמרת ג'ניס ג'ופלין הוזמנה לשוב לסן פרנסיסקו מביתה שבטקסס. מי שהיה אחראי להזמנה הוא חברה הטוב, צ'ט הלמס, שביקש לערוך לה אודישן ללהקה חדשה שניהל בשם Big Brother and the Holding Company – מהלך שהזניק את הקריירה שלה.

באותה שנה, הבסיסט האגדי ג'ק ברוס (לימים מלהקת Cream) הקליט סשן עם להקת ההוליס לשיר After the Fox. זאת, לאחר שהבסיסט הקבוע של הלהקה, אריק היידוק, התמוטט מתשישות.

1968: מוריסון מטלטל את שיקגו; זאפה וקלפטון על במה אחת: ג'ים מוריסון, סולן להקת הדלתות, עורר מהומה רבתי במהלך הופעתה הראשונה של הלהקה בשיקגו. מוריסון, שהיה נחוש להפוך את ההופעה לבלתי נשכחת, השיל מעליו כל רסן והחל להתגרות בקהל עד שהצליח לעורר מהומה. הזמר הכריזמטי דחק בקהל לדחוף את השוטרים שאבטחו את הבמה. בעוד הקהל והשוטרים מתעמתים, עזבה הלהקה את הבמה. אורות האולם נדלקו, ובאירוע יוצא דופן, אדם מהיציע העליון קפץ ראש אל הקהל שמתחתיו, ולמרבה המזל לא נפגע. האנרכיסטים בקהל המשיכו, כמהופנטים, לבצע את הוראותיו של מוריסון. באותה שנה, הופיע פרנק זאפה עם להקתו, אמהות ההמצאה (MOTHERS OF INVENTION), באודיטוריום SHRINE בלוס אנג'לס. במהלך ההופעה, עלה לבמה גיטריסט אורח שהקהל לא זיהה. זאפה סיפר מאוחר יותר: "איש לא זיהה את אריק קלפטון. הוא ניגן איתנו על הבמה, והקהל הריע בהיסטריה רק לאחר שהוא ירד ואמרתי שזה היה אריק קלפטון."

1969: הצבים בבית הלבן; BLIND FAITH – סופרגרופ נולדה: להקת הצבים (The Turtles) הופיעה בנשף בבית הלבן. סולן הלהקה, מארק וולמן, סיפר מאוחר יותר כי נפל שוב ושוב מהבמה במהלך ההופעה. שמועות עקשניות טענו כי הוא וחבריו ללהקה "התכוננו" להופעה על ידי הסנפת קוקאין משולחנו המקורי של אברהם לינקולן במתחם. במקביל, הכריז עיתון המוזיקה הבריטי "מלודי מייקר" בכותרת ענקית על הקמתה של סופרגרופ חדשה: BLIND FAITH – THE NEW SUPERGROUP, בה היו חברים אריק קלפטון, סטיב ווינווד, ג'ינג'ר בייקר וריק גרץ'.

1970: דייוויד בואי זוכה בפרס יוקרתי: דייוויד בואי קיבל את פרס ה-IVOR NOVELLO היוקרתי על להיטו SPACE ODDITY. הפרס הוענק לו בקטגוריית השיר המקורי ביותר לשנת 1969, בטקס שנערך במועדון "שיחת העיר" בכיכר לסטר בלונדון. בטקס המצולם קיבל גם הזמר פיטר סארסטדט פרס על שירו WHERE DO YOU GO TO (My Lovely). בואי ביצע מול הנוכחים והמצלמות את להיטו כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית ובתזמורתו של לס ריד. ליווי התזמורת לא נחשב למרשים במיוחד, ובואי עצמו נראה משועשע במהלך הביצוע. המופע הועבר בשידור ישיר לאנגליה, ארה"ב ואוסטרליה. פרסים נוספים חולקו לביטלס (שכבר התפרקו ולא הגיעו לטקס) ולטום ג'ונס. בין האמנים הנוספים שהופיעו באותו יום על הבמה היו להקת חיל האוויר של ג'ינג'ר בייקר, להקת מרמלדה, סנדי שו ודאסטי ספרינגפילד.

1972: ג'נסיס מקליטה את HAPPY THE MAN: להקת ג'נסיס הקליטה באולפני Manor שיר לתקליטון שייקרא HAPPY THE MAN, שהפך לאחד משיריה האהובים והמוקדמים של הלהקה.

1974: המי שוברת שיאים; BAD COMPANY פורצת עם CAN'T GET ENOUGH; קלפטון מקליט את מארלי: להקת המי (The Who) שברה שיא במכירת כרטיסים להופעתה במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. כל הכרטיסים אזלו תוך שמונה שעות בלבד. באותה שנה, יצא תקליטון חדש לסופרגרופ הטרייה באד קומפאני. השיר, CAN'T GET ENOUGH, הפך מיד ללהיט ענק. גרסת התקליטון קוצרה לעומת גרסת האלבום כדי להתאים לתחנות הרדיו. הלהקה כללה את הזמר פול רודג'רס והמתופף סיימון קירק (יוצאי להקת FREE), הגיטריסט מיק ראלפס (יוצא צםאא איק יםםפךק) והבסיסט בוז בורל (יוצא KING CRIMSON). השיר נכתב על ידי ראלפס עוד כשהיה ב-MOTT THE HOOPLE, אך נדחה על ידי הלהקה או חברת התקליטים. באד קומפאני אימצו אותו בשמחה. השיר, שהיה הראשון באלבום הבכורה של הלהקה וגם הסינגל הראשון שלה, הציג סאונד רוק משובח, הנפתח בקצב הייחודי של המתופף סיימון קירק. קירק הסביר שהפתיחה הזו נולדה מצורך מעשי באולפן: "היינו מפוזרים, בוז (הבסיסט) היה בחדר הדוודים, מיק ופול היו בסלון הראשי... כדי למשוך את תשומת לבם, מכיוון שלא יכולנו לראות אחד את השני, עשיתי את הספירה הזו, וככה התחלנו".

עוד ב-1974, אריק קלפטון הקליט את גרסתו לשירו של בוב מארלי, I Shot the Sheriff. קלפטון היסס בתחילה לגבי הקלטת השיר, אך שוכנע על ידי חברי להקתו, והשאר היסטוריה.

1986: פול סיימון וסערת GRACELAND ב-SNL: פול סיימון ביצע בתוכנית "Saturday Night Live" שלושה שירים מאלבומו המתקרב "Graceland". הופעתו, שכללה נגנים מדרום אפריקה, עוררה ביקורת, שכן באותה תקופה הוטל חרם תרבותי על דרום אפריקה במטרה להיאבק במשטר האפרטהייד.

1988: פרינס חושף את LOVESEXY: האמן הרבגוני פרינס הוציא את אלבומו "Lovesexy". עטיפת האלבום עוררה עניין רב, כשהציגה את הזמר בעירום מלא.

בונוס: החודש, מאי בשנת 1971 (מבלי לדעת את היום המדויק), יצא תקליט הסולו השלישי של קרטיס מייפילד, !CURTIS/LIVE, שהוקלט, איך לא, בהופעה חיה.

האלבום הראשון בהופעה חיה של אגדת הסול, קרטיס מייפילד, יצא לאור כאלבום כפול תחת לייבל התקליטים העצמאי שלו. ההקלטות, שנערכו במועדון הלילה הניו-יורקי "ביטר אנד", לוכדות את מייפילד והרכבו הצנוע בביצועים אינטימיים ומורחבים לכמה ממיטב יצירותיו, לצד התייחסויותיו הפוליטיות של האמן.

בלילה גורלי אחד, במועדון הקטן "ביטר אנד" בניו יורק, הונצח פרק חשוב בקריירה של קרטיס מייפילד. התוצאה: אלבום הופעה חיה ראשון, המציג את מייפילד חשוף וקרוב, מלווה בלהקה מהודקת שכללה את הנרי גיבסון בכלי הקשה, קרייג מקמולן בגיטרה, ג'וזף "לאקי" סקוט בבס, וטיירון מקלן בתופים. האלבום הכפול, שיצא בחברת התקליטים העצמאית של מייפילד, שילב בין שיריו המוכרים לבין אמירות פוליטיות נוקבות שנשא בין השירים, והציע גרסאות מורחבות ואינטימיות ליצירותיו.

עם צאתו, התקבל האלבום ברגשות מעורבים. מגזין "רולינג סטון" תיאר אותו כנקודת מפגש בין "חוזקותיו וחולשותיו" של מייפילד. המבקר ציין כי "כמלחין וכסולן של THE IMPRESSIONS הוא הוכיח שהוא קודם כל איש של מלודיות. קולו נשמע מבריק כשהתייצב מול ההרמוניות הנהדרות שסם גודן ופרד קאש נהגו לספק. והעיבודים של ג'וני פייט היו האלמנט המושלם לצד האינסטרומנטלי במוזיקה שלו."

אך מאז שעזב את הלהקה, כך נטען, "מייפילד מתעלם ממתנותיו המלודיות תוך שהוא מגלה השפעה ברורה מסליי סטון ונורמן ויטפילד בהפקותיו. כיום הוא מתרכז יותר בטקסטים ואלו הפכו יותר ויותר פוליטיים ויומרניים." הביקורת הוסיפה כי קולו הגבוה של מייפילד, על אף הדמיון לאדי קנדריקס וסמוקי רובינסון, "נשמע הכי טוב כחלק מהרכב. כשלעצמו, הקול הזה חסר טווח דינמי." על הלהקה באלבום נכתב כי היא "רביעייה משובחת במיוחד אך היא פשוט לא יכולה לספק את הצבע והרוחב שהמוזיקה של קרטיס דורשת."

הביקורת ב"רולינג סטון" התייחסה גם לבחירת השירים: "השירים מחולקים באותה מידה בין חומרי סולו ללהיטי האימפרשנס. הדברים החדשים הם פשוט כשטיפת עיניים; הם לא דורשים ממנו דבר מלודי ונראה שהם ממשיכים לנצח." על הביצועים ללהיטי העבר נכתב כי היו רגעים של מבוכה, למשל בביצוע לשיר "MIGHTY MIGHTY" שנשמע "ריק ושגרתי" לעומת המקור העוצמתי, ו-"GYPSY WOMAN" שהיה "מעט יותר מאשר הצל של האישה הצועניה המקורית." המבקר סיכם בתקווה כי "אדם שיצר כל כך הרבה יופי אמיתי ימצא שוב את חוזקתו האמנותית. בינתיים, עצוב לדווח על כך שהתקליט הזה פשוט לא מתרומם."

גם "הניו יורק טיימס" סקר את ההופעה המוקלטת מה"ביטר אנד", וציין: "לאחר עשר שנים כסולן ומלחין ראשי באימפרשנס, קרטיס מייפילד יוצא לבדו... מר מייפילד מגובה על ידי ארבעה נגנים (גיטרה, בס, קונגה-בונגו ותופים), ומביא את קולו הגבוה והאינטנסיבי באותו סוג של הגוספל הרך שהבליט את שירתו עם האימפרשנס."

המבקר שיבח את "הגישה המשכנעת והמלטפת" של מייפילד לשירים, ואת "הגיבוי המחוספס של הנגנים שלו", אך הסתייג: "גיבוי זה מהווה נכס אדיר להצגה הכוללת, אך ישנם מקרים בהם שני נגני כלי ההקשה מנגנים כל כך חזק, עד שהם מטביעים את שאר הכלים ואת מילותיו של מר מייפילד." בעיה זו הודגשה במיוחד לאור העובדה ש"מייפילד לא רק כותב מילים משלו אלא גם אדם עם מסר חשוב, חבל שהוא מאפשר לאופנה החדשה לקבור היבט כה חשוב זה בעבודתו."

אלבום ההופעה החיה הראשון של קרטיס מייפילד, אם כן, נותר מסמך מרתק, הלוכד אמן בצומת דרכים, נאבק לשלב את עברו המלודי העשיר עם הווה טקסטואלי ופוליטי יותר, ובדרך חושף הן את עוצמותיו והן את אתגריו.

בונוס 2: פינת 'גם זה קרה החודש' - והפעם: מאי 1979...

מבזקי רוק מהסצנה: דילן מתקרב לדת, סיימון מנסה את מזלו בקולנוע, ובואי ממשיך להפתיע

בוב דילן והנצרות: מסע רוחני ואלבום חדש בפתח:

לאחרונה נצפה בוב דילן מבלה זמן רב מהרגיל במקומות בעלי זיקה נוצרית. שמועות על טבילתו בבריכתו הפרטית של הזמר פאט בון הופרכו, אך מקורות מדווחים כי דילן החל לחקור את הנצרות לעומק יחד עם חברי להקת הליווי שלו. הוא אף נצפה משתתף בשיעורי תורה לנוצרים מאמינים בכנסייה בלוס אנג'לס. במקביל, דילן לא זונח את עולם המוזיקה ונראה מג'מג'ם בעיר המלאכים עם קית' ריצ'רדס ורון ווד מהרולינג סטונס, חברי ההרכב הצדדי "NEW BARBARIANS". כל זאת, בזמן שהוא עובד על אלבומו הבא, אשר צפוי לחשוף בפני הקהל צד חדש באמונתו.

פול סיימון על המסך הגדול: "לא סרט אוטוביוגרפי":

הזמר פול סיימון עמל בימים אלה על סרט קולנוע חדש בכיכובו. "רוב העלילה תתמקד במועדונים ובארים," מסר סיימון. "זהו סיפור על זמר ונדודיו בדרכים. אני מקווה שזה יהיה סרט רוק אנד רול אמיתי, כפי שאני מתכנן. יש הרבה דברים בסרט שלקוחים מחיי, אך אין זה סרט אוטוביוגרפי. משחק קולנועי אינו התחום שלי ואני עושה זאת רק כי העלילה עוסקת בזמר. אין בכוונתי להתמקד בקולנוע לאחר מכן." יש לציין כי הסרט המדובר, "ONE TRICK PONY", שייצא בהמשך, ספג ביקורות צוננות על יכולות המשחק של סיימון, בניגוד מוחלט לכישרונו הקולנועי של חברו המתולתל לצמד המפורסם לשעבר.

אהבה באולפן: כריסטין מקווי (פליטווד מאק) ודניס וילסון (הביץ' בויז) מאוהבים:

"אני בהחלט מאוהבת בו," הצהירה קלידנית להקת פליטווד מאק, כריסטין מקווי, בהתייחסה לרומן הפורח שלה עם דניס וילסון, חבר להקת הביץ' בויז. מקווי אף הוסיפה כי תשמח להינשא לו אם יציע. "פגשתי את דניס כשעבדתי עם פליטווד מאק באולפן על תקליט חדש," סיפרה מקווי. "המפגש הראשון בינינו לא הצית דבר, אך בפעם השנייה התיישבנו שנינו ליד פסנתר וניגנו יחד בארבע ידיים במשך כמה שעות. התחושה הייתה נהדרת." עם זאת, לפני שווילסון יוכל לכרוע ברך, עליו להסדיר את גירושיו מאשתו הנוכחית, קרן לאם, שהייתה נשואה בעבר לקלידן להקת שיקגו, רוברט לאם.

ג'יימס טיילור עובר לדיסקו?:

הזמר ג'יימס טיילור הקליט לאחרונה גרסת דיסקו מפתיעה לשיר "DAY TRIPPER" של הביטלס. השיר צפוי להיכלל באלבומו החדש, שייקרא "FLAG". המעבר הסגנוני החד מעלה תהיות, ולנו זה מריח קצת לא טוב. ימים יגידו.

דיוויד בואי: אלבום חדש בדרך והתנהגות אקסצנטרית:

אלבום חדש לדייויד בואי, "LODGER", עומד לצאת בקרוב. להקת הליווי באלבום היא אותה הלהקה שליוותה אותו בסיבוב ההופעות העולמי האחרון שלו, ובריאן אינו הצטרף גם הוא להקלטות. אחד מדובריו של בואי מסר בהצהרה לתקשורת כי "התקליט החדש יגרום ללהקת THE CONTORTIONS הניו יורקית, הידועה בחניקת אנשים בקהל עם כבל מיקרופון, להישמע משעממת." בינתיים, בואי נצפה מתקלט במועדונים לצד דייויד בירן מלהקת TALKING HEADS, ואף הגיע לצפות במופע של המלחינים סטיב רייך ופיליפ גלאס, כשהוא מלווה בג'ון קייל. בואי, שלבש לאירוע קימונו שחור, הפתיע את הקהל כשניגן באופן צורמני במיוחד בוויולה של קייל – כלי שלא ניגן בו מעולם.

בונוס 3: החודש, מאי בשנת 1971, דיווח מייקל סימונס לעיתון סידני מורנינג הראלד, על הופעה של שלוש להקות רוק בריטיות.

"שלושים אלף מעריצים התנדנדו לצלילי המוזיקה במסלול המרוצים רנדוויק אתמול אחר הצהריים, בקונצרט הרוק הגדול והטוב ביותר של סידני מזה שנים רבות. גודל הקהל, כפול מזה של המרוץ של היום הקודם בחוות וורוויק, הפתיע את כולם, כולל המארגנים. למרות הכמות, חברי הקהל הצעיר התנהגו בצורה טובה יותר והם היו צייתנים רוב הזמן. הם ישבו בשקט במהלך השירים, ואז קמו לעודד - בפראות.

מריחואנה כיכבה ללא הרף שם, אבל נראה שיותר אנשים הריחו אותה מאשר נשפו אותה. הופיעו על הבמה שלוש להקות אנגליות - דיפ פרפל, להקת FREE ומנפרד מאן פרק שלישי. כמו כן עלתה להקה מסידני בשם PIRANA.

הלהקות הופיעו, בהתלהבות שהגיעה לטירוף, על במה בצד המסלול שהיה מכוסה בחופה כחולה ועמוסה ב-50 קופסאות רמקולים ענקיות. מנפרד מאן בידר את הקהל כמו נגן אורגן מטורף עם להקה חדשה וקופסאות חדשות של טריקים. הוא הפיק צלילים אלקטרוניים מוזרים לפי הקצב של חבריו. להקת FREE צעדה על הבמה כמו ארבעה פופאים צעירים עם שיער ארוך. בראשות השירה העוצמתית של פול רודג'רס, הם היו הלהקה השקטה ביותר עם השירים היפים ביותר.

להקת הארד-רוק שואבת האדרנלין, דיפ פרפל, דחפה את הקהל להתלהבות הגבוהה ביותר שלו. הזמר הרב-תכליתי, איאן גילאן, ידוע בזכות חלקו כישו באופרת הרוק, ישו כוכב עליון. בתשואות הסופיות, הירח המלא החיוור עלה ודיפ פרפל צבעו את השמיים בצבעי לילך".

בונוס: במאי 1971 יצא תקליט הבכורה של להקת SPRING שנתקל בחומת אדישות גבוהה, אך הפך עם השנים לקלאסיקת פרוג.

להקת "ספרינג", שחתמה על חוזה הקלטות במרץ 1971, הותירה אחריה אלבום בכורה ייחודי, ספוג בצלילי מלוטרון, אך גם סיפור על פוטנציאל שלא מומש, חילוקי דעות פנימיים ופירוק מהיר. מעניין לציין כי שניים מחבריה מצאו תהילה מאוחר יותר בתעשיית המוזיקה, כל אחד בדרכו שלו.

היה זה במרץ 1971 כשלהקת ספרינג חתמה על חוזה הקלטות עם חברת RCA, כשאחד מסימני ההיכר הבולטים שלה היה השימוש הנרחב בכלי המלוטרון. כבר בקטע הפותח של אלבום הבכורה שלהם, The Prisoner (Eight by Ten), ניתן היה לשמוע את צליליו המופלאים של הכלי. הגיטריסט ריי מרטינז סיפר בעבר: "המלוטרון היה כלי די חדש אז. מדי פעם היו שניים מאיתנו שניגנו בו באותו זמן, כי לכלי היו שתי מקלדות נפרדות".

ההקלטות לאלבום נערכו בין ה-1 ל-4 בדצמבר 1970 באולפני רוקפילד, ולאחר מכן הועבר התהליך להמשך עבודה באולפני טריידנט. למרבה הפלא, מאז יצאו שתי גרסאות שונות של התקליט, המציגות טייקים שונים של שירה ועריכה שונה של השירים, מה שמוסיף נופך נוסף למורשת הקצרה של הלהקה.

במבט לאחור, מעניין לגלות כי שניים מחברי ההרכב המשיכו לקריירות מרשימות בתחום המוזיקה, גם אם לא במסגרת הלהקה. הראשון הוא הסולן פאט מוראן, שהפך לטכנאי הקלטות מבוקש מאוד ועבד עם אמנים בסדר גודל של להקת קווין ורוברט פלאנט. השני הוא המתופף, פיק ווית'רס, שמצא תהילה כמתופף המקורי של להקת הדייר סטרייטס בארבעת אלבומיה הראשונים, והטביע את חותמו על צליל הלהקה האייקונית.

האלבום יצא בחברת התקליטים NEON, בעטיפה מהודרת שנפתחה לשלושה חלקים ואף בלבלה את חברי הלהקה עצמם. למרות ההשקעה הניכרת בעטיפה, חברת התקליטים, למרבה התמיהה, לא השקיעה מאמצים רבים בשיווק ובקידום המוצר. החייל המצולם על העטיפה היה מרטין סאייאל, מנהל ההופעות של הלהקה באותה תקופה.

הביקורות על התקליט היו מעורבות. עיתון "דיסק" קטל את האלבום וכתב: "תקליט שמסתיר בתוכו באופן מדהים מוזיקה משעממת מאד. היצירתיות פה מוגבלת מאד עד כדי כך שיש לתהות האם חברת התקליטים באמת ידעה מה היא עושה".

לעומת זאת, עיתון "מלודי מייקר" הציג דעה חיובית יותר: "כשקיבלתי את התקליט שמתי אותו על הפטיפון עם ספקנות. אך ההפתעה הייתה גדולה מאד עם צליל עשיר ומיוחד, בזכות המלוטרון. לעיתים המילים של השירים שאפתניות מדי אך התקליט סך הכל נהדר להקשבה. בעיקר בשעת לילה מאוחרת". בדומה, גם בעיתון SOUNDS נכתבה ביקורת חיובית שהדגישה את הייחודיות של הצליל: "הנחתי את התקליט על הפטיפון עם חשש, אבל זה בא לי כהפתעה גמורה ונעימה. יש פה צליל מקורי עם שימוש נרחב במלוטרון. לעיתים המילים כבדות מדי ויומרניות, אך עם הליווי המלנכולי לרוב, זה מסתדר. זה תקליט להקשבה בשעת לילה מאוחרת". עיתון RECORD AND TAPE RETAILER היה פחות נלהב: "זה רק קצת כבד יותר מהסאונד של הבי ג'יז. הרבה שימוש במלוטרון מוסיף גיוון, אבל זו לא להקה שצריך להתלהב ממנה".

מפיק התקליט, גאס דאדג'ן, סיפר בעטיפה המקורית כיצד בחורף 1970 הוזמן לבקר באולפן הקלטות חדש בשם רוקפילד. הוא התרשם מאוד מהמקום, והבונוס שקיבל עם ביקורו היה להקת ספרינג, שבדיוק ערכה שם חזרות.

למרות הפוטנציאל והסאונד הייחודי, הכישלון המסחרי של התקליט הוביל לסכסוכים פנימיים שהפכו לשגרה יומית. הגיטריסט מרטינז רצה לשמר את הקו הפרוגרסיבי, בעוד שאר חברי הלהקה נטו לכיוונים ג'אזיים יותר. הלהקה עוד הספיקה להקליט אלבום שני, אך זה לא יצא בזמן אמת וראה אור רק שנים רבות לאחר מכן. ב-17 באפריל 1972, להקת ספרינג התפרקה סופית, מותירה אחריה אלבום אחד שהפך עם השנים לפריט אספנים ולעדות לצליל ייחודי של תקופה.

החודש, במאי 1971 יצא תקליטה היחיד של להקת TONTON MACOUTE.

שנת 1971 הייתה תקופה מעניינת למוסיקה בכלל, שלא לדבר על הסצנה הפרוגרסיבית החדשה שנוצרה. עם לידתה של חברת תקליטים בשם NEON (קצרת המועד) הגיעו להקות חד-פעמיות שלא נמכרו היטב בזמן אמת וכיום קטלוג הלייבל הוא אגדה בקרב אספני תקליטים. דוגמה נוצצת לאיכות של מה שהופק על ידי הלייבל בזמנו מגיעה בדמות התקליט הזה, שהוא תקליט ג'אז/פרוג יפהפה עם קטעים ובהם חליל, קווי בס מספקים ונגינת פסנתר/אורגן מצוינת.

הסיפור החל לפני כן, עם להקה בשם WINDMILL, שנוהלה על ידי צוות כותבי השירים קן הווארד ואלן בלייקלי, שתחת חסותם היו גם מתיוס סאות'רן קומפורט, THE HERD ודייב די, דוזי, ביקי, מיק וטיץ'. הרבה הבטחה סומנה ללהקה זו.

למרבה הצער, הלהקה נמנעה מהצלחה, בעקבות מותו של חבר בה, דיק סקוט, יחד עם אשתו, בתאונת דרכים בגרמניה, בזמן סיבוב הופעות בשנת 1970. החברים הנותרים התאגדו מחדש כרביעיה עם זהות חדשה ומדיניות מוסיקלית שונה. השם, TONTON MACOUTE, בא משם המשמר שהגן על הדיקטטור מהאיטי, פאפא דוק דובלייה. התקליט שהם יצרו כולל שבע יצירות המבוצעות בסגנון שנע בין פסיכדליה לג'אז חופשי. עם נגיעה של אמריקה הלטינית וצפון אפריקה (מוסיף במיוחד את הבולרו בסגנון ראוול בקטע FLYINS SOUTH IN WINTER, שממש נשמע דומה למה שעשתה לאחר מכן להקת קאמל). גולת הכותרת של הלהקה היא נגינתו של דייב נואלס. טכניקת החליל שלו מאוד דומה לאיאן אנדרסון מג'ת'רו טול. יחד עם זאת, כל הארבעה הם חברים שווים בלהקה; אין מוסיקאי דומיננטי מובהק פה. השירה אולי לא מגיעה לרמת המוסיקה, אבל בשום מקרה לא מפחיתה את איכות התקליט. המוסיקה בתקליט, למרות שהיא קשה לביצוע, קלה מספיק לתפיסה.

אז מה נכתב עליו בביקורות עיתוני העבר? הנה...

בעיתון RECORD AND TAPE RETAILER נכתב: "רביעיה חדשה מברקשייר שמציגה מגוון סגנונות, מג'אז ועד רוק. דייב נואלס, המולטי אינסטרומנטליסט, תורם היטב לצליל, בעיקר בסקסופונים ובחליל. חלק מהשירים חלשים ואחרים ארוכים מדי". במלודי מייקר נכתב אז: "הלהקה הזו נראית צועדת בדרך להפוך להיות מקורית, אך עדיין אינה יודעת כיצד להגיע לשם. כרגע היא נשמעת מנסה יותר מדי לגעת בהכל. עם זאת, כתקליט ראשון זה מאמץ ראוי". בעיתון HI FI NEWS נכתב אז: "החדשות הרעות הן שהשירה בלהקה הזו אינה טובה. החדשות הטובות באות מהתחום האינסטרומנטלי. זה כיף להאזין לתקליט הזה. אז בואו נשכח מהחדשות הרעות, בסדר?"

במאי 1971 הוקלט תקליט לדאשיאל הדאיאט ששמו OBSOLETE. ניגנה בו גם להקת גונג.

אבל זו לא הייתה חוויה מרנינה למנהיג הלהקה, דייויד אלן: “בספריית ביתי הייתי הבעלים הגאה של הספר THE BLIND OWL שהוא כתב. אז תתארו לכם כמה התרגשתי כשהאחיין שלו התקשר אליי וביקש שגונג יכתבו מוסיקה למילים שלו, במטרה להכין תקליט ללייבל WEALTHY SHANDAR. נפגשנו, ערכנו חזרות והשלמנו את התקליט תוך יומיים. בלומדידו הסקסופוניסט ניגן נהדר, אבל לחרדתי גיליתי שצלילי הגיטרה הלא טובים שלי הוגברו במיקס ולכן הטביעו את הסקסופון. איזו אבדה! כמה שהתביישתי מזה. זה לא תקליט שארצה לנגן אותו להנאתי”.

החודש, מאי בשנת 1968, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגיליון של העיתון ביט אינסטרומנטל שברשותי:

בארי גיב (הבי ג'יז): "בגרמניה, אחר כך באלברט הול ומאוחר יותר בסיבוב ההופעות, נשאנו איתנו תזמורת גדולה. אוקיי, באלברט הול הבאנו לציניקנים כמות מסוימת של תחמושת לירות עלינו. היו שם לצדנו תזמורת של חיל האוויר המלכותי, מקהלה, תזמורת כמעט סימפונית, היה ברור שחלק מהאנשים יגידו שהגזמנו, וגרוע מכך, שמצאנו את עצמנו בנחיתות מספרית פשוט כי לא יכולנו לסמוך על המוזיקה שלנו שתעבור רק איתנו. אנחנו חושבים שזה רק הוגן ללכת רחוק ככל האפשר כדי להציג את אותם צלילים של התקליטים על הבמה. אנחנו מבזבזים את הכסף, זכרו. אנחנו יכולים להמשיך, רק גיטרה ותופים, ולעשות את אותו הדבר הישן והמשעמם ולהרוויח הרבה יותר. לחשוב בגדול חייב להניב, בסופו של דבר, תוצאות גדולות. לקחת תזמורת גדולה ברחבי הארץ גורם לבעיות, במיוחד עם במות קטנות, אבל תמיד אפשר להתגבר על בעיות. זכרו שאנחנו כותבים את כל החומרים שלנו בעצמנו. אנחנו מנסים להשתמש במילים יוצאות דופן לשירים, אבל ברור שיש לנו נטיה לכיוון סגנון שירים מסוים. ישנן השפעות חיצוניות. מוזיקה הודית הייתה אחת מהן, בהחלט. רובין ואני מקווים להגיע למצרים ברגע שהסיבוב הופעות יסתיים וללמוד שם היסטוריה וגם לראות מה יש במוזיקה המצרית. זה ייחודי. זה יכול בקלות להתאים לסגנון פופ מודרני. ויש מופע טלוויזיה מרהיב מיוחד שייקרא CUCUMBER CASTLE שעבורו אנחנו כותבים את המוזיקה. אנחנו עושים את מה שאנחנו חושבים שיקדם את הקריירה שלנו - נמנעים מהסכנה של לשבת בחיבוק ידיים ולומר: 'טוב, אנחנו מספר אחת אז אין יותר מה לעשות'. מספיק סרט גרוע אחד של להקת פופ ואתה מחוסל. אנשים זוכרים כישלון, גם אם הוא באמצע של הרבה ניצחונות".

בובי אליוט (מתופף ההוליס): "אם אנשים משלמים כדי להיכנס ורוצים לצרוח בהופעה, צריך לאפשר להם לצרוח. כל עוד הם לא זורקים גלידה! אבל עכשיו אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים להסתגל לכל סוג של קהל שאנחנו פוגשים. הרעיון הזה של מופע גדול יותר היה לנו בראש כבר זמן מה, אנחנו משתמשים בפרד פרי בהפקה והוא נהדר. אדם משמעתי, אתה יודע, כזה. הוא גורם לדברים לזוז כמו שצריך. אמריקה, לאחרונה, עזרה לנו מאוד. עכשיו אנחנו רגילים לעשות מופע באורך שעה. עם קטעי שיחה בין החברים לקהל, מספרים סיפורים מאוד רגועים, אבל בעיקר בידור. ידעת שאפשר לנגן בסבב המכללות בארצות הברית במשך יותר משלוש שנים בלי לחזור על עצמך? זה מדהים. האולמות נהדרים ובטח עולים לממשלה הרבה כסף. אני לא חושב שההוליס אי פעם יתפרקו, אלא אם כן תהיה איזושהי טרגדיה קשה. אבל בוודאי שכולנו רוצים לעשות דברים לבד. אני הייתי רוצה לעשות אלבום סולו, עם תזמורת בלוזית גדולה. אני עובד על הרעיון הזה כרגע. אבל בעיקרון ההוליס, כלהקה, יהיו הבסיס. כרגע אנחנו עובדים על האלבום הבא שלנו. זה מוזר, אני יודע, אבל למרות שאנחנו משתמשים בתזמורת על הבמה, אנחנו חוזרים ישר לשורשים בכל הנוגע לאלבום הזה. הכל יהיה בסגנון הוליס, בלי שום תוספת. מעין חזרה לימים עברו. אנחנו כותבים טוב יותר, מנגנים טוב יותר, מרגישים טוב יותר. לכל אחד הייתה הזדמנות לחשוב מחדש ולגבש את הרעיונות שלו. כשחזרנו להיות ביחד היינו די מוצפים בהתלהבות".

גארי ברוקר (מלהקת פרוקול הארום): "האלבום החדש שלנו! אין לי ממש רעיונות עליו. אני מניח שאותם ציניקנים שהאשימו אותנו בכך שהפכנו את HOMBURG להעתק של A WHITER SHADE OF PALE יגידו את אותה ביקורת על השיר QUITE RIGHTLY SO. אף פעם לא ציפינו שהאלבום הראשון שלנו יהיה להיט כל כך גדול. כמובן שהיינו מאוד מרוצים, אבל הוא הפך לאבן דרך לפיה נשפטים כל התקליטים והופעות הבמה שלנו. למתיו פישר האורגניסט הייתה יד בכתיבת QUITE RIGHTLY SO וזה יכול להסביר את השינוי במצב הרוח המוזיקלי. אני יודע שהתוצאה הייתה שונה לחלוטין אם הייתי כותב את השיר עם התמלילן קית' ריד, כרגיל. נאמר שאנחנו להקה משעממת מאוד לצפייה על הבמה. זה אולי היה נכון בימים הראשונים, אבל אם מישהו עדיין חושב כך, כל מה שאני יכול לומר הוא שהוא לא ראה אותנו לאחרונה. זוכרים את הפיאסקו ההוא בתיאטרון סאביל בלונדון? זה היה היום הגרוע ביותר בחיינו. חזרנו מחו"ל והיינו כמעט על סף קריסה. לא היה לנו זמן לחזרות, כולנו היינו רעבים, צמאים והרגשנו מאוד לחוצים. וכמובן , זו הייתה רק הפעם השנייה או השלישית שניגנו יחד. פתאום המסך עלה, והנה היינו על הבמה. התיאטרון היה מלא באנשים שבאו לראות את חמשת המוזרים האלו שהופיעו משום מקום עם אלבום השנה וזינקו היישר למקום הראשון במצעד. אני לא יודע למה הם ציפו, אבל אני בטוח שלא נתנו להם את זה. החוויה הזו הפחידה אותנו מאוד, וכמובן, נעלמנו מעל פני האדמה לזמן מה כדי לסדר את העניינים. ניגננו בכמה אוניברסיטאות בחודשיים האחרונים. אסור לשכוח שגם עשינו סיבוב הופעות באמריקה השנה, ובגרמניה עם הבי ג'יס. אחר כך היו נסיעות תכופות לצרפת ולאיטליה, שם מסיבה כלשהי אנחנו הדבר הכי גדול אי פעם. נדוש ככל שזה יישמע, אנחנו לא מנגנים בשביל הכסף. נכון, אנחנו צריכים לחיות, ואין שום מעלה בלהיות מוזיקאים מורעבים, אבל אנחנו עולים לבמה ומנגנים כי יש לנו צליל שאנחנו רוצים שאנשים ישמעו, ואם האולם או המועדון אינם מספקים, אנחנו מעדיפים לא לנגן בכלל מאשר לתת הופעה נחותה. אני חושב שזה לא הוגן לקרוא לנו מצוברחים ולא משתפי פעולה. כלומר, אין הרבה אושר בעולם כרגע, נכון? אני לא יודע על מה יש לכולנו לחייך. תסתכלו בעיתונים בכל יום בשבוע. אי אפשר לקרוא עיתון בלי לקרוא על מלחמות, מהומות ורציחות. אנשים מתלוננים על הרולד וילסון ועל ממשלת הלייבור. אני לא מרוצה מהאופן שבו הם ניהלו את המדינה".

קליף ריצ'רד על היותי קונפורמיסט: "אנשים ששואלים את זה בדרך כלל רומזים שלהיות נוצרי ולא לחיות את זה זו דרך חיים מכובדת ומשעממת להחריד. הם חושבים שבגלל שאני מעדיף מזמורים על חשיש, אני קונפורמיסט. לפני שנה או שנתיים. אני זוכר שדיברתי עם ג'ון לנון על האמנים האהובים עלינו. אמרתי שתמיד הערצתי את ריי צ'ארלס. 'פעם הערצתי', ענה ג'ון, 'עד שכולם התחילו לחבב אותו'. זה באמת זעזע אותי. כנראה שהוא חושב אחרת עכשיו, אבל חשבתי אז ואני עדיין חושב שזה נורא לשנות את דעתך רק בגלל שאנשים יחשבו שאתה קונפורמיסט. באמת, זה להיות קונפורמיסט, לא לומר מה אתה באמת מאמין, אלא מה שאתה חושב שישאיר רושם". על הסלידה מהאלבומים שלו עצמו: "אהבתי חלק מהם יותר מאחרים, אבל אף פעם לא הקלטתי שיר שלא אהבתי. אחד השירים הכי גדולים שלי, LIVING DOLL? לא אהבתי בהתחלה. בסרט שהוא נועד עבורו, הוא נוגן בקצב אחר ועם ליווי שונה. כשבאנו להקליט אותו, הצעתי שנשנה את הקצב. התוצאה הייתה תקליט טוב יותר בסך הכל ולהיט ענק. גרסת הסרט מעולם לא קסמה לי, אבל את התקליט אני מאוד אוהב. אני לא יכול להגיד ששנאתי שום דבר שעשיתי באופן מקצועי, אבל ברור שבמבט לאחור יש דברים שהייתי עושה אחרת עכשיו". על הביטלס: "כבדרנים אני חושב שהם נהדרים. אני מאמין שהאלבומים הראשונים שלהם באמת שינו את מוזיקת ​​הפופ והיא לעולם לא תהיה אותו הדבר שוב. וכמובן שהם היו הלהקה הבריטית הראשונה שפרצה לשוק האמריקאי. אני לא כל כך מתלהב מהתקליטים המאוחרים שלהם, נראה שהם איבדו את רעיון המלודיה, אבל אני בהחלט מחשיב אותם בין האמנים הגדולים באמת של ימינו. אמרתי לאחד העיתונאים שאולי אפרוש ואהפוך למורה. זה יכול להיות מחר, או שזה יכול להיות בעוד 10 שנים. בבוקר למחרת הגיע הציטוט הבלתי נמנע. 'קליף יפרוש, זה יכול להיות מחר!'..."

ג'ימי הנדריקס: "זו תחושה מוזרה. אתה נגרר בתקווה מניו יורק ללונדון, מתחיל סצנה שלמה שם, ואז חוזר הביתה. והם רוצים לדעת. אני לא עושה שום דבר כל כך שונה - אבל פתאום המגזינים, כמו לייף וטיים, כולם כותבים עליי. כאילו מישהו קרא לי אלביס השחור. טוב, בסדר. חלקם קוראים לי דברים לא כל כך טובים. כאילו הם מנסים לנתח אותי ולהוציא דו"ח של פסיכיאטר וזה בכלל לא נשמע כמוני. לפעמים יוצא לי לפגוש מוזיקאים אחרים ואנחנו מחליפים הערות. עבדנו הרבה בתחילת סיבוב ההופעות עם ELECTRIC FLAG, שהם ממש גרוביים שם בחוף המערבי. בחור אחד, באדי מיילס, הוא מישהו שאני אוהב לדבר איתו על מוזיקה. מה שאפשר לעשות באמריקה, במיוחד בניו יורק, זה להיפגש עם בחורים ולצאת ולנגן איפשהו. סצנת המועדונים כל כך לא פורמלית, אתה פשוט נכנס, מחכה לתורך, עולה לבמה ונהנה. סיבובי הופעות הם אחד הדברים שאי אפשר להימנע מהם. אני אוהב לעשות הופעות בערים שונות, בוודאי. אבל המלונות, חוסר השירות, התקיעות כשכל מה שאתה רוצה זה משהו פשוט לאכול בדיוק בזמן שאתה רוצה לאכול אותו! אני כל כך עייף שאני עלול להתמוטט, אבל מוצא שההרפיה מגיעה מלחשוב יותר על מוזיקה. לפעמים יש לי תחושה שאני נהיה מכני מדי".

ריי דייויס (הקינקס): בימים הראשונים היה לנו מעט כסף. היינו צריכים לחיות מהסכומים הקטנים שהרווחנו".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459