top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 בפברואר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-10 בפברואר (10.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני חושב על בריאן ג'ונס בכל פעם שאנחנו מנגנים TIME IS ON MY SIDE או כשאני מנגן את תפקידהגיטרה שהוא עשה בשיר MONA. בריאן, במובנים רבים, היה ממזר. מרושע, נדיב, כל דבר. אתה רוצה לומר דבר אחד עליו, תן לזה גם את ההיפך. כששמו אותך מתחת בלחצים של הדרך, או שלקחת את זה ברצינות או שלקחת את זה בתור בדיחה. מה שאומר שבסופו של דבר שזה היה תהליך איטי מאוד, ובריאן השתנה וזה כל כך בלתי אפשרי לתאר - אבל בשנה האחרונה, כשבריאן היה כמעט חסר יכולת באותו הזמן, הוא הפך לבדיחה ללהקה. זו הייתה הדרך היחידה שיכולנו להתמודד עם זה מבלי לכעוס עליו. אז זה הפך להיות מאוד אכזרי, לצחוק עליו מאחורי הגב שלו כל הזמן. הכל הגיע לפיצוץ כאשר הוא היה עם אניטה באותו זמן, והוא התחיל להרביץ לה ולבעוט בה. ואני אמרתי לה, 'נו באמת, את לא צריכה את זה. בואי נלך. אני פשוט קח אותך משם'. לא אכפת לי. לא הייתי מעורב בזמנו. רק, 'בואי נלך. אני אקח אותך מתוך זה, לפחות, אז את יכולה לעשות מה שאת רוצה'. אז בריאן ואני התפצלנו. בריאן היה כל כך מגוחך במובנים מסוימים ובחור כל כך נחמד כמה דרכים. זה כמו שהיו אומרים על סטן גץ הסקסופוניסט, 'הוא כמה בחורים כמה נחמדים'. פשוט לא ידע איזה בריאן תקבל בכל פעם" (קית' ריצ'רדס, מהרולינג סטונס, בשנת 1981)



ב-10 בפברואר בשנת 1978 יצא תקליט הבכורה של להקת ואן היילן. הר הגעש מתפרץ!



בעידן שכבר היה צפוף בלהקות מטאל, ואן היילן הייתה שונה בבירור. מאחורי המותג הסתובבו ארבעה אנשים מוכשרים להפליא שיכלו לנגן ולכתוב שירים, כמו גם להופיע באופן אנרגטי מעורר קנאה. הבסיסט מייקל אנתוני והמתופף אלכס ואן היילן הביאו ריפוד קצבי מהודק; הסולן דיוויד לי רות' שר במצ'ואיזם והתנועע כאתלט מיני חסר רסן. אבל מהר מאוד התברר שהכוח המניע מאחורי הלהקה היה אז הגיטריסט בן ה-22, אדוארד ואן היילן, שהפגין את הווירטואוזיות המתפרצת שלו גם בקטע ERUPTION.


הדרך לסלילת הקריירה החלה באמצע 1977, כשהמפיק טד טמפלמן נענה להזמנה לבדוק את הלהקה (שהדמו שלה, במימון ג'ין סימונס מלהקת קיס, כבר נדחה על ידי עשרות חברות גדולות) בסטארווד, המקום המקומי בו ואן היילן בנו את הקהל האזורי שלהם. שם הוצע חוזה ונקבעו תאריכים להקלטות דמו נוספות. "כפי שמתברר, לא היינו צריכים את זמן האולפן הנוסף", נזכר טכנאי ההקלטה, דון לנדי. "הם עשו 28 שירים תוך שעתיים בערך. אז ידענו שיש לנו להקה שיכולה לנגן".


בשבוע הראשון של ינואר 1978, ואן היילן התכנסה באולפן על מנת ללכוד את האנרגיה הגולמית של עבודת הבמה שלה, כשלנדי וטמפלמן החליטו על גישת הקלטה חיה ללא תוספות.


"בקושי הייתה להם ניסיון באולפן", נזכר לנדי. "היה ברור שעם הזמן הם יהיו מיומנים ביצירת תקליטים, אבל בשלב הזה, באמת רצינו להשיג אותם לפני שהם באמת ידעו מה הם עושים - פשוט שייכנסו וינגנו ואז נשחרר אותם. אז בילינו מעט מאוד זמן והתייחסנו לכל האלבום הראשון כמעט כאילו היה דמו. יש רק כמה מקומות שבהם הוספנו משהו אחר כך. לא השתמשנו בהרבה מאוד ערוצי הקלטה. התופים של אלכס הוקלטו כנראה באמצעות ארבעה מיקרופונים בסך הכל".


למרות התוצאות יוצאות הדופן, צורת ההקלטה של לנדי הייתה כמעט זהה לזו שהוא השתמש בה ללקוחות קודמים כמו קפטיין ביפהארט והאחים דובי.


כדי לפצות על גישת הגיטרה האחת בלהקה, לנדי הציב את רצועת הגיטרה של אדי ואן היילן מעט מחוץ למרכז במיקס, עם שפריץ של הד מושהה בערוץ הנגדי. "זה היה הגיוני, כי לא רצינו לדבב גיטרות יתר על המידה", אמר לנדי. "אם תשים את הגיטרה באמצע עם כל השאר, תסיים עם כל הלהקה במונו! אז זה נראה רעיון הגיוני".


חודש לאחר מכן, כאשר הגיטריסט נפש באיטליה, הוא נכנס במקרה לרכב שכור שהיו בו שני רמקולים שהשמיעו את אותו צד של הקלטה ולא סטריאו. "בשלב זה קיבלתי שיחת טלפון היסטרית מהצד השני של העולם, תוהה מדוע הוא לא יכול לשמוע את הנגינה שלו!", אמר לנדי.


אבל אל דאגה, המונים שמעו אז היטב את הנגינה שלו והתקליט נמכר בטירוף. עטיפת התקליט צולמה מועדון ויסקי א גו גו, בלוס אנג'לס. הגיטרה שבתמונה היא ה-FRANKENSTRAT המפורסמת של אדי עשויה מצוואר שנרכש מ- BOOGIE BODIES וגוף בסגנון הפנדר סטרטוקאסטר שתוכנן בהתאמה אישית והורכב במוסך של הוריהם של אדי ואלכס ואן היילן.


ברולינג סטון נכתב אז כך בביקורת על התקליט: "אני צופה שבעוד שלוש שנים, ואן היילן הולכת להיות שמנה ומפונקת ומגעילה, והם ילכו בעקבות דיפ פרפל ולד זפלין היישר לשירותים. בינתיים, הם צפויים להיות עניין גדול. הקאבר שלהם ל- YOU REALLY GOT ME של הקינקס עושה הכל כמו שצריך, ויש להם עוד שלושה או ארבעה קטעים שמסוגלים לקפוץ מהרדיו.


הסוד של ואן היילן הוא לא לעשות שום דבר מקורי בזמן שיש את ההורמונים לעשות את זה טוב יותר מכל הלהקות האלה שהפכו שמנות ומפונקות ומגעילות. אדוארד ואן היילן שולט באמנות גיטרה במסורת של ג'ימי פייג' וג'ו וולש; כמה ריפים בתקליט הזה מנצחים את כל מה שאיירוסמית' המציאו בשנים האחרונות. הסולן דייב לי רות' מנהל את הישג ההארד-רוק הנדיר של להחדיר אנרגיה למילים הנשכחות. המתופף אלכס ואן היילן והבסיסט מייקל אנתוני מוכשרים ולא פולשניים כהלכה.


לחבר'ה האלה יש גם את ההיגיון הטוב לא להסתפר או לשיר על הרס חברה מושחתת ללא תקנה באלבומם הראשון. כולם בשנות השלושים לחייהם. עם זאת, הם חלק מהתנועה הכללית של טירוף וסאטירה שמטלטלת את תעשיית המוזיקה".


ב-10 בפברואר בשנת 1967 הוקלטה התזמורת הסימפונית לשיר חדש של הביטלס, A DAY IN THE LIFE. מעולם לא נשמעה עד אז הקלטה כזו של תזמורת בעולם הפופ.



ג'ון לנון הציע להשתמש בתזמורת סימפונית כדי להעשיר את השיר, אך הוא לא הצליח להעלות את רעיונותיו במילים והיה זה פול מקרטני שהציע לבקש מהנגנים לנגן באופן רנדומלי מהתווים הנמוכים ביותר האפשריים של הכלים שלהם לגבוהים ביותר.


המפיק, ג'ורג 'מרטין, קיבל את המשימה והפך את הרצוי למצוי. התזמורת שהושכרה קיזזה מהתקציב הכללי 367 ליש"ט ועשרה שילינג.


ג'ורג' מרטין סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "מה שעשיתי שם היה לכתוב, בתחילת עשרים וארבע התיבות המוזיקליות, את התו הנמוך ביותר האפשרי לכל אחד מהכלים בתזמורת. בסוף עשרים וארבע התיבות כתבתי את התו הגבוה ביותר שכל כלי יכול להגיע אליו שהיה ליד אקורד E מז'ור. ואז שמתי קו מתפתל דרך עשרים וארבע התיבות, עם נקודות התייחסות כדי לומר להם בערך לאיזה תו הם היו צריכים להגיע במהלך העלייה. למוזיקאים היו גם הוראות להחליק בצורה חיננית ככל האפשר בין צליל אחד למשנהו. סימנתי את המוזיקה בתחילת הפרטיטורה עם המילה 'פיאניסימו' (נגינה בעוצמה נמוכה יחסית) וסיימתי עם 'פורטיסימו' (נגינה בעוצמה). כולם היו אמורים להתחיל בשקט ככל האפשר, כמעט מבלי להישמע, ולסיים בהמולה מתפוצצת".


הסיפור של הקלטת השיר, כולל פרטי מידע נדירים רבים, נמצא גם הוא בספר "ביטלמאניה!"


וב-10 בפברואר בשנת 1967 צוטט הקלידן מנפרד מאן (מי שלא מכיר את ההרכב שעל שמו - מפסיד!) עם דעתו על השיר 'פני ליין' של הביטלס, בכתבה בעיתון DISC AND MUSIC ECHO.



"בפעם הראשונה ששמעתי את 'פני ליין' חשבתי שזה שיר נעים מאד. עם זאת, השיר לא גרם לי לחשוב עליו כמשהו יוצא דופן. אבל אז מצאתי את עצמי מתעורר באמצע הלילה עם מנגינה בראשי ונוכח לגלות כי אותה מנגינה היא של השיר 'פני ליין'...".


התקליטון עם 'פני ליין' יצא לאור ימים ספורים לאחר הכתבה הזו - מה שמראה כי הוא הושמע ברדיו עוד לפני כן.


ב-10 בפברואר בשנת 1972 פתח דייויד בואי את סיבוב ההופעות שלו כזיגי סטארדאסט, בפאב בשם TOBY JUG שבסארי, בדרום מזרח אנגליה.



במהלך יום זה התראיין בואי למגזין של רדיו הבי.בי.סי שנקרא SCENE AND HEARD. בערב עלו בואי ולהקת הליווי שלו לבמה, בסיבוב שהחל באופן פחות נוצץ מזה שימשיך, לאורך 45 ההופעות שנקבעו ויהפכו אותו למגה-כוכב. זו הפעם האחרונה שדייויד בואי הופיע בפאב.


בפסנתר ניגן עם הלהקה ניקי גרהאם, שזמן קצר לפני כן עזב את להקת TUCKY BUZZARD (אותה הפיק בסיסט הרולינג סטונס, ביל ווימן). בואי הוביל הופעה מהודקת, עם תאורה שהפעילה אשתו אנג'י, וגם זיהה בקהל חברים ותיקים, אותם הציג בשמחה לשאר הנוכחים. אלו היו ג'ון איגר ודק פירנלי, שניגנו איתו בעבר. הם לא נפגשו מזה חמש שנים ואחרי ההופעה שמחו להתחבק בחדר ההלבשה.


פירנלי: "דייויד הציג אותנו בפני הלהקה שלו ושאל אותנו מה אנחנו עושים בימים אלו. האמת שהוא היה מנומס אך לא נראה נלהב מדי לקבל מידע. הוא היה מאד יצירתי ותמיד דחף קדימה. העבר פחות עניין אותו. כזה הוא דייויד".


ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-10 בפברואר בשנת 1973 התחרתה להקת אבבא בתחרות שירים עם שיר חדש, RING RING. התוצאה הייתה מאכזבת מאד. מה קרה? בואו לקרוא...



הציפייה והייתה בשמיים כשנערכה התחרות שתקבע איזה שיר ייצא משבדיה לאירוויזיון. לעומת זאת, השבועות שקדמו לשידור היו בצל של דאגה עמוקה לגבי זמרת הלהקה, אנייטה, שהייתה בהריון ממש מתקדם והייתה אמורה ללדת ב-2 בפברואר. אבל שום דבר לא קרה, ולא היה ברור אם היא תוכל ללכת עד ליום התחרות.


תשעת החודשים הקודמים היו חוויה ששינתה חיים עבורה. כשהיא נכנסה להריון, המיקוד שלה עבר לזה כמעט בן לילה, כשהקריירה שלה הופכת כמעט חסרת משמעות לעומת הילד שגדל בתוכה. היא קראה כל מה שהיא יכלה למצוא על הריון וגידול ילדים. "בקושי יכולתי לחשוב על כל דבר אחר מלבד התינוק", היא נזכרה.

הבעיות שבהן היא ובעלה וחבר הלהקה, ביורן, חוו להיכנס להריון גרמו לה לדאגה, ואפילו קצת לאמונות תפלות. "אני סרגתי זוג גרביים כתומות לתינוק מיד לאחר שגיליתי שהייתי בהריון, אבל לא עשיתי כלום מאז", היא אמרה זמן קצר לאחר קבלת תוצאות הבדיקה החיוביות. "אני קצת מפחדת לעשות יותר מדי. אני כל כך מפחדת שאאבד את הילד".


באותה תקופה היא רק התחילה את סיבוב הופעות הקיץ שלה בן ארבעה חודשים עם הלהקה, וזה התברר לה בעייתי. "סבלתי מבחילות בוקר ולעתים קרובות היו לי כאבי ראש... לא יכולתי להראות לקהל שאני במצב רוח רע. אבל זה יצא בסדר. כל מי שנסעתי איתו הבין ולא התלונן עלי".


עבור אנייטה, הכניסה להריון הייתה כמו החתיכה החסרה של הפאזל. "לאחרונה הרגשתי משהו זז בבטן שלי", היא אמרה אז לעיתונאי. "זה היה הסימן הראשון של החיים מהילד, ואז זה הרגיש הרבה יותר אמיתי. מישהו שמסוגל לזוז". הוריהם של ביורן ואנייטה היו שניהם מרוצים עם החדשות - זה יהיה הנכד הראשון של כולם. הזמרת השנייה בלהקה, פרידה, שימשה החברה הטובה ביותר ועזרה לאנייטה להירגע כשצריך.


החוויה גרמה לפרידה להרהר במצב שלה בתור אמא, והורות בכלל. "אם ארצה תינוק מאוחר יותר, אני מעדיפה לאמץ אחד", היא אמרה. היא לא הסכימה עם אנייטה שזה אסור לאמץ לפני גיל 25. "צריך לחשוב היטב לפני שמביאים תינוק", פרידה הצהירה. "אני מרגישה שרק בשנים האחרונות התבגרתי בעצמי".

פרידה דאגה לעתיד והייתה בספק אם היא רצתה שלה ולבן זוגה וחבר הלהקה, בני, יהיה ילד משותף. הם היו צריכים לייצב עוד יותר את מערכת היחסים שלהם לפני שיוכלו להציע לילד חינוך בטוח, היא טענה. ילד לא יפתור שום בעיה או לעזור לגשר על ההבדלים.


החודשים האחרונים של ההריון של אנייטה התקדמו בלי עומס מיותר ורק לקראת הסוף המצב נתן סיבה לדאגה. זה היה מעצבן במיוחד שהופעת טלוויזיה חשובה שכזו התנגשה עם הזמן של הגעת התינוק וכשהתינוק לא הופיע כמתוכנן, הרופא של אנייטה קבע תאריך חדש - זה לא יכול היה להיות פחות נוח, שכן התאריך עמד על 10 בפברואר, הלילה של התחרות. סיכויים עבור הופעת הלהקה על מסכי הטלוויזיה השוודית באותו ערב נראו עגומים מאוד.


ואז בדיקה טרום לידתית חדשה, כמה ימים לפני הלילה הגורלי, הביאה תחזית נוספת: הפעם הרופא אמר לאנייטה שהילד כנראה לא ייוולד עד הרבה אחרי התחרות. אם אנייטה לא תופיע, פרידה והבנים כנראה יוכלו להסתדר בכוחות עצמם למרות שהשיר הציג את שתי הבנות ששרו בקול מלא, עם ביורן ובני שמצטרפים בפזמונים.


"ההבדל לא יהיה כל כך גדול אם לא אהיה שם, גם אם הצליל לא יהיה מלא", ניסתה אנייטה להסביר. למרות זאת היא הגיעה. החזרות באולפני הטלוויזיה התבררו כמעצבנות, למרות שלא אנייטה היא שאיבדה את קור רוחה. "כולם סביבי היו פחות או יותר היסטריים, במיוחד אחת ממארחות האולפן", היא נזכרה. "פעם אחת היא שמעה במקרה ילד צווח, הגיעה בסערה במסדרון וצעקה, 'אוי, אלוהים אדירים, זה הגיע?' היא חשבה שילדתי את התינוק שלי באמצע אולפן הטלוויזיה!"


אבל כשהגיע רגע עליית הלהקה לבמה ומול המצלמות, התקשתה אנייטה לשלוט על העצבים שלה. בדיוק כשהיא עלתה לבמה היה רגע מתוח במיוחד כשהרגישה כמה בעיטות פרועות מהתִינוֹק. "ניסיתי לשמור את עצמי רגועה כדי שאוכל לעזוב את הבמה במהירות אם משהו יקרה", אמרה מאוחר יותר.


ארבעת חברי אבבא לא בדיוק נראו כאילו הם רצו להקרין תמונת פופ מגניבה. ביורן היה לבוש בז'קט קטיפה בצבע בורדו ועניבת פרפר, בעוד שבני בחר בחליפה כהה ועניבת פרפר. פרידה הכינה תחפושות לחצי הנשי של הלהקה במכונת התפירה שלה; התלבושת שלה הייתה חולצה צהובה בהירה עם מכנסיים תואמים, חולצת ההריון הירוקה של אנייטה באה עם דוגמת פרחים ורודים ומכנסיים לבנים. לא בדיוק המראה של להקת פופ זוהרת.


מלבד שורה שפוספסה על ידי הבנות בבית השני, הלהקה הציגה ביצוע אנרגטי ומשכנע, אבל למרות שקהל האולפן היה נלהב בתשואות - את השופטים היה פחות קל לרצות והשיר הגיע למקום השלישי. חברי אבבא נדהמו מהכישלון.


מנהל הלהקה, סטיג אנדרסון, שכבר תיכנן קמפיין שיווקי גדול בכל רחבי אירופה, זעם על התוצאה לאחר שנכשל שנתיים ברציפות. להקת אבבא לא הייתה בטוחה אז אם ברצונה לנסות בשנה הבאה להתמודד על כרטיס האירוויזיון.


"ניגנתי בתזמורת תחרות הזמר השוודית באותה שנה", אמר ג'אן שפר, "ואני זוכר אותם כשישבו בחדר ההלבשה שלהם אחר כך. דיכאון כזה עוד לא ראיתי!" כישלונם נבע כנראה מהעובדה שחבר המושבעים הורכב ממוזיקאים, מבקרים ואנשים אחרים הפעילים בחלקים שונים של עסקי המוזיקה.


עשר שנים מאוחר יותר והזיכרון עדיין דקר: בני אנדרסון: "יש לנו כמה חוויות ממה שקרה כאשר 'מומחים' התנגשו עם הרצון של הציבור הרחב. השיר של אבבא היה הצלחה בינלאומית והיה מספר אחד בשש מדינות! זאת לעומת שירים אחרים בתחרות ההיא שלא הצליחו. מסקנה: לעולם אל תכתוב את השירים שלך עבור 'מומחים'..."


השיר הזוכה שהביס אז את אבבא היה YOU ARE SUMMER - YOU NEVER TELL ME NO, של הצמד מאלטה, שהגיע למקום החמישי בגמר האירוויזיון, כשאחד מחברי הצמד הפך בהמשך לטכנאי סאונד בסיבובי הופעות של אבבא בעולם.


ב-10 בפברואר בשנת 1966 צילמו חברי להקת הביץ' בויז את העטיפה המפורסמת של התקליט PET SOUNDS.



בעוד שהמוזיקה של בריאן ווילסון בתקליט הזה הייתה מתקדמת מאד לתקופה, דווקא עטיפת התקליט באה באופן פשוט - ויש שיגידו פשוט מדי. ההבדלים בין עטיפה זו לעטיפה של התקליט RUBBER SOUL, של הביטלס, מדגיש את ההבדל בגישה בין שתי הלהקות מבחינת אריזת המוזיקה. הביטל השתמשו בטכניקה מיוחדת (שבאה במקרה כשהתמונה שצילמו החליקה קצת במקרן ומתחה את פניהם). חברי הביץ' בויז פשוט הלכו לגן החיות המקומי שלהם ושמו את התמונה ללא נגיעה כלשהי בה. אבל היי, לעולם אל תשפטו תקליט לפי העטיפה שלו.


אף אחד לא ממש בטוח מאיפה הגיע השם של התקליט הזה. בריאן ווילסון רמז לא פעם שזה היה הומאז' לשיטת ההפקה "חומת הסאונד" הידועה של המפיק פיל ספקטור.


מייק לאב בגרסה משלו: "עמדנו במסדרון באחד מאולפני ההקלטות, או ווסטרן או קולומביה, ולא היה לנו שם. צילמנו בגן החיות ו... היו קולות של חיות בתקליט, וחשבנו, ובכן, זו המוזיקה האהובה עלינו באותה תקופה, אז אמרתי, 'למה שלא נקרא לזה צלילי חיות מחמד? '...'"


זה, כמובן, מעיד על כך שהלהקה לא החליטה על שם התקליט עד לאחר הצילום, מה שמרגיש די לא סביר. התמונה צולמה בגן החיות של סן דייגו, כשהחברים מאכילים נתחי תפוח לשבע עיזים בפינת ליטוף. התמונה צולמה על ידי הצלם הרשמי של הלהקה דאז, ג'ורג' ג'רמן, ולכדה אותה באחד הרגעים היותר נעימים בגן החיות.


הרעיון המוזר הזה הוא שעומד בבסיס האבסורד של התמונה. לא רק שזו תדמית שקופה למדי לאלבום כה חשוב, אלא שהיא גם מראה את הלהקה צוחקת ומתבדחת בזמן שהמציאות הייתה שונה בהרבה. הלהקה לא התחבבה על צוות גן החיות, מה שהוביל חלק מהם לטעון שהלהקה התעללה בבעלי החיים, בעוד שהלהקה ניסתה להדוף זאת.


וב-10 בפברואר בשנת 1969 יצא תקליט חדש ללהקה ששמו 20/20. בצילום העטיפה חסר את מי שהיה המוח המוסיקלי הבולט שלה - בריאן וילסון.



ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על תקליט זה: "הביץ' בויז הם אחת התופעות המוזרות של הרוק. בשנת 1963, הם היו אחראים לחלק מהרוק הטוב ביותר של הלבנים לפני הביטלס. הם יצרו סגנון מיושן, יותר סוציולוגי מאשר מוזיקלי. הסגנון השתנה (השתפר, אפילו), אם כי לא כמו המוזיקה עצמה.


האלבום הנוכחי הוא קולאז' של כמה שלבים שונים בקריירה של הלהקה. DO IT AGAIN הוא שיר הרוק הכי טוב בקליפורניה שהם עשו מאז HELP ME, RHONDA. מילות השיר אותנטיות וזה שופע בצורה ממושמעת. זה אלבום טוב, פגום בעיקר בגלל חוסר כיוון ולכן זה נשמע יותר כאוסף מאשר אלבום מגובש".


ב-10 בפברואר בשנת 1964 יצא תקליטו השלישי של בוב דילן.



ב-10 בפברואר בשנת 2017, זכה טום פטי לכבוד כאיש השנה באירוע הגאלה של MUSICARES, שנערך יומיים לפני פרסי הגראמי. "לפני 20 שנה הייתי יותר מדי ציני בשביל לעשות את זה, אבל אני בן 66 עכשיו ואני מרגיש שאפשר", הוא אמר בנאומו.



פטי לא חיפש בחייו לקבל כבוד מהסוג הזה, אבל הוא אוהב את הסיבה לקבל הפעם את הכבוד; MUSICARES עזרה למוזיקאים מתקשים, והקרן גייסה שיא של 8.5 מיליון דולר מהאירוע הזה וזו עדות להשפעתו של פטי, עם רשימה מרשימה של מבצעים שעמדו בתור להשמיע את שיריו שם על הבמה. ביניהם רנדי ניומן, טאג' מאהל, נורה ג'ונס, הפו פייטרס, ג'קסון בראון, ג'ייקוב דילן, דון הנלי, סטיבי ניקס, ג'ף לין, דהאני האריסון וכמובן פטי עצמו עם להת שוברי הלבבות שלו.


בנאומו, פטי קודם הודה לחברי להקתו ואמר, "יכול להיות שאני באחת משתי להקות הרוק'נ'רול הטובות ביותר שיש". הוא המשיך והביא היסטוריה קצרה של הרוק'נ'רול, ואיך זה הגיע אליו:


"הגעתי למוזיקה בגיל 10. אספתי תקליטי רוק'נ'רול - לא רוק - זה היה רוק'נ'רול. זו מוזיקה שנוצרה על ידי אנשים שחורים, שקיבלו את המותג על ידי שדרן לבן בשם אלן פריד, שיחד עם סם פיליפס ראה בזה קונספירציה להשיג מוזיקה שחורה ברדיו פופולרי לבן. וכשסם מצא את אלביס, הוא התקשר לאלן ואמר, 'אנחנו מוכנים להתגלגל'. המוזיקה הפכה פופולרית והיא העצימה את הנוער של אמריקה. הממשלה התעצבנה מאוד, במיוחד הרפובליקנים, והם הכניסו את אלביס לצבא, הם הכניסו את צ'אק ברי לכלא. העניינים נרגעו לכמה שנים, אבל זה היה מאוחר מדי כי המוזיקה הגיעה לאנגליה. בשנת 1964 הגיעו הביטלס. פקחו לי עיניים והצטרפתי לקונספירציה להעלות מוזיקה שחורה ברדיו לבן פופולרי".


הוא גם סיפר סיפור על עמידה מהצד בפגישה עם ג'ורג' האריסון, ג'ים קלטנר ורינגו סטאר בתחילת הקריירה שלו. כשהבחין בכמה מהמוזיקאים המגניבים האלו שמרכיבים משקפיים כהים, הוא שם מהם על עצמו. בוס חברת התקליטים שלו, המוזיקאי ליאון ראסל, אמר לו להוריד אותם כי להרכיב משקפי שמש בלילה זה כבוד שאתה צריך להרוויח. בהכרה נדירה במורשתו, עצר פטי את נאומו כדי להרכיב את המשקפיים.


בהמשך אותה שנה טום פטי מת...


פינת "על החיים ועל המוות" - 10 בפברואר.



בשנת 1937 נולדה הזמרת רוברטה פלאק. להיטה הגדול הוא KILLING ME SOFTLY WITH HIS SONG, שנכתב על דון מקלין. השיר קיבל ביצוע מוקדם על ידי הזמרת לורי ליברמן, שנפעמה מהופעתו במועדון טרובאדור שבלוס אנג'לס. פלאק שמעה את גרסתה של ליברמן וביקשה להקליטו בעצמה. הצליח לה.


בשנת 1944 נולד זמר הפולק, קליפורד טי בראון. הוא מת בשנת 2001.


בשנת 1949 נולד המתופף נייג'ל אולסון, שניגן מזה שנים רבות עם אלטון ג'ון ותיפופו נצרב בלא מעט שירים שהפכו קלאסיקות עם הקצב ומעברי התופים המופלאים שלו. אולסון תופף לפני כן בלהקות אוריה היפ, ספנסר דייויס גרופ ו- PLASTIC PENNY.


בשנת 1962 נולד בסיסט להקת מטאליקה המקורי, קליף ברטן. הוא נהרג בתאונת דרכים בשנת 1986.


בשנת 1975 מת דייב אלכסנדר, הבסיסט המקורי של להקת THE STOOGES. בן 27 בלבד במותו.


בשנת 2020 מת, בגיל 66, לייל מאיס, הקלידן שידוע בעיקר עם עבודתו לצד גיטריסט הג'אז, פאט מאתיני.


ב-10 בפברואר בשנת 1971, ויום לאחר יום הולדתה, יצא אלבומה המצליח ביותר של היוצרת המוכשרת מאד ששמה קרול קינג. שמו הוא TAPESTRY.



ואיזו מתנה היא סיפקה ליום הולדתה! כזו שתהפוך לאחד מרבי המכר הגדולים ביותר בתעשיית המוזיקה. כך היא כתבה בספרה האוטוביוגרפי: "אנשים שואלים לעתים קרובות אם ידעתי, כשהקלטתי שאת התקליט הזה, שזה יהפוך לאחד האלבומים הנמכרים ביותר במוזיקה הפופולרית, או שזה ייגע בכל כך הרבה אנשים. ובכן, איך יכולתי לדעת את זה? פשוט עשיתי מה שתמיד עשיתי הקלטת שירים שכתבתי. הייתי החצי המוזיקלי של צוות הכותבים שדרכו הופיעו השירים. לא הייתי באותה ליגה קולית כמו ארית'ה פרנקלין, ג'וני מיטשל או ברברה סטרייסנד, אבל ידעתי להעביר את הלך הרוח ורגש של שיר עם פרשנות כנה וישר מהלב".


רבים חשבו אז שקינג היא יוצרת מתחילה שנכנסה לז'אנר הסינגר/סונגרייטר לצד יוצרות נחשבות כג'וני מיטשל או לורה נירו. אך האמת הייתה שונה; קינג יצרה מוזיקה רבה בתעשייה עוד לפני ששתי אלה צצו לזירה. שיריה הולחנו לאמנים אחרים שהזניקו רבים מהם לדרגת להיטים ושמה הלך לפניה, כאחת שיודעת למזג בהצלחה לחנים למילים, בעיקר מאת בעלה לשעבר ג'רי גופין.


לפני צאתה לאור כזמרת, הצליחה קינג כמלחינה עם כמאה שירים שהגיעו למקומות מכובדים מאד המצעד האמריקני. אבל עם סיום שנות השישים השתנתה גם הרוח המוזיקלית והיא נאלצה להמציא את עצמה מחדש כדי להישאר רלוונטית.


ההצלחה האדירה של אמנים כמו הביטלס ובוב דילן גרמה לאמנים רבים אחרים ליצור בעצמם ולא להסתמך על מלחינים חיצוניים. קינג ידעה שכדי שישמעו את שיריה, היא חייבת להתחיל לשיר אותם בעצמה.

רוב השירים בתקליט הסולו השני שלה, TAPESTRY, החלו כדמואים שהקליטה לאמנים אחרים, כמה שנים לפני כן. היה זה המפיק לו אדלר שאסף את הדמואים והציע לה להקליטם במעטפת אוורירית ושורשית, כשהיא מלווה את עצמה בפסנתר אקוסטי.


אדלר לא היה היחיד שעזר באלבום זה. גם חברה הקרוב, ג'יימס טיילור, שהקריירה שלו זינקה באותו זמן לרקיע, הגיע ותרם מרעיונותיו כמו גם קולות רקע ונגינת גיטרה.


כל שיר בתקליט הזה הוא פנינה מוזיקלית מרגשת ביותר. אחד השירים הידועים בו הוא YOU'VE GOT A FRIEND, שקרול לא יכלה להוציאו כתקליטון כי טיילור הוציא אותו לפניה והפך אותו ללהיט. זאת למרות שרבים חושבים כי הביצוע הזה שלה יצא אז על גבי תקליטון וצעד במצעדי המכירות.

קינג: "השיר הזה נכתב על ידי עם ההשראה הכי טהורה שקיבלתי בחיי. כאילו מישהו אחר הוא שכתב את השיר דרכי".


ג'יימס טיילור טען מאז שהיא הושפעה משירו FIRE AND RAIN ליצירת השיר הזה.

כ-15,000 דולר הושקעו בהקלטת התקליט. סכום נמוך יחסית להכנת אלבום בימים ההם. אחת המודעות הראשונות שפירסמו אותו לקהל הרחב ציינה את המילים THE HONESTY IS BACK. התיזמון היה מושלם. הקהל התאהב מיד באינטימיות הכובשת של התקליט ולא חשב כי מדובר באסופת שירים שהודבקה לה יחדיו ממקומות שונים.


התקליט נשמע, בתוצאתו הסופית, כיצירה אחת שלמה ומושלמת. ב-19 ביוני 1971 התמקם במקום הראשון במצעד האלבומים של 'בילבורד' האמריקני ונשאר שם במשך 15 שבועות ברציפות. שהייתו במצעד, לאורך השנים, הסתכמה ב-302 שבועות. היה זה האלבום הנשי הראשון שזכה לדבר שכזה ובטקס פרסי הגראמי היא קטפה, בהתאם, ארבעה פרסים.


התקליט נחת בחנויות התקליטים בדיוק בזמן של עליית תנועת זכויות הנשים המתפתחת. מאוחר יותר באותה שנה, השיר I AM WOMAN, של הלן רדי, יהפוך להמנון הפופ הפמיניסטי הגדול והברור הראשון, וב-1971 גם הגיע BLUE של ג'וני מיטשל ותקליט הבכורה של קרלי סיימון. התקליט של קרול קינג מסר את השינוי התרבותי הזה החל מהעטיפה עם קינג, בסוודר אפור, מכורבלת ליד החלון בביתה בלוס אנג'לס. היא נראית לבד אבל בטוחה, נוחה, שלמה עם עצמה.


השיר הפותח את התקליט, I FEEL THE EARTH MOVE, הוא כנראה גם הסקסי ביותר בתקליט. מדובר בקלאסיקה אמיתית. עם קצב כובש וצליל פסנתר מענג. קינג מעולם לא ניסתה לתייג את עצמה כזמרת מינית, אך השיר הזה שלה הרעיד את האדמה להרבה מאזינים שהקשיבו. הוא גם יצא על גבי תקליטון, אך דווקא הצד השני של אותו התקליטון, השיר IT'S TOO LATE, הפך אז לאהוב יותר בקרב שדרנים והגיע למעמד של להיט גדול. יש האומרים כי הוא נכתב על מערכת היחסים שהייתה לקינג עם טיילור. עד כה נרשמה עמימות מצידם בנושא.


בעולם המוזיקה הפופולרית, האלבום הזה הוא קלאסי ללא עוררין. לקולה של קינג הייתה איכות הבעה נכונה שהצליחה לפגוע כחץ בלה הקהל. לכן זה ייצוג כמעט מושלם של כל מה שטוב בתנועת הסינגרס/סונגרייטרס. וכן, קרול קינג היא עדיין מלכה בתחום הזה.


כך נכתב בזמנו בביקורת על התקליט ברולינג סטון: "האלבום השני של קרול קינג מאשר את העובדה שהיא אחת הדמויות היצירתיות ביותר בכל מוזיקת הפופ. זהו אלבום של אינטימיות אישית והישג מוזיקלי שעולים על עצמם ויצירה חדורה בתחושה של מטרה אמנותית. זה גם קל להאזנה וקל ליהנות ממנו.


הישגי העבר של מיס קינג הפכו לאגדת מוזיקת פופ. היא ובעלה לשעבר וכותב התמלילים, ג'רי גופין, היו משלושת צוותי כתיבת שירי הפופ העצמאיים של שנות הסיקסטיז, השניים האחרים היו ברט בכרך והאל דיוויד, ובארי מאן וסינתיה וייל. לקראת סוף הסיקסטיז מערכת כתיבת השירים העצמאית התקלקלה כשיותר ויותר אמנים העדיפו לכתוב חומר משלהם. כשהרגישה קינג את הלחץ, היא נפרדה מגופין והחלה לכתוב בעצמה, תחילה בלהקה הלא מוצלחת THE CITY, ועכשיו כאמנית סולו. באופן לא מפתיע, המוזיקה שהיא עושה היום קשורה קשר הדוק למוזיקה שיצרה בסיקסטיז.


הנושא של תקליטה הקודם והעכשווי הוא החיפוש אחר ידידות מתמשכת, ידידות שאפשר לסמוך עליה, ידידות שאפשר להרגיש. הרגשות הללו באים לידי ביטוי במוזיקה שהיא משמעותית יותר וכבר לא מוגבלת לדרישות של כתיבה עבור מישהו אחר ועבור תחנות רדיו AM, המוזיקה הפכה מורכבת יותר, עדינה יותר ויותר מרשימה מבחינה טכנית.


התקליט הקודם, WRITER, היה ברכה למרות שגיאותיו. סקציית הקצב הורכבה בעיקר מחבריה המוזיקליים והעיבודים נשמעו כאילו הם חוברו יחד באולפן. ההפקה הייתה גרועה, והצליחה להישמע גם חרוצה וגם מרושלת בו זמנית. קרול עצמה נשמעה נמוכה מדי במיקס בהרבה קטעים והלהקה השמיעה צליל דק במיוחד, בהתחשב בסוג המוזיקה שחבריה ניגנו. ובכל זאת, הנחישות והכישרון האישיים של קרול עצמה התעלו על הדברים המעצבנים האלו כדי להפוך את כל העניין לכדאי מאוד.


התקליט TAPESTRY הוקלט עם אותו כוח אדם ועם המפיק החדש, לו אדלר, שניקה את העניינים: עדיין נותר פגם מסוים. הלהקה חסרה לפעמים את הרפיון והגמישות יחד עם דיוק שרק אנשים מקצועיים יכולים להציע. העיבודים שואפים בצורה גלויה מדי לאפקט ולפעמים קרול בעצמה תופסת את הטעות ורודפת אחרי נקודות השיא הרגשיות קצת יותר מדי, כשמעט אנדרסטייטמנט היה משרת אותה טוב יותר.


ועדיין הפגמים הללו מאוזנים על ידי הנוכחות בכמה קטעים של המתופף הטוב ביותר בקליפורניה מאז האל בליין, כלומר ראס קונקל, בס מעולה מאת צ'רלי לארקי; ונגינת הפסנתר המעולה של קרול עצמה. רק הגיטרות נשמעות בעקביות נוקשות וחלשות ואולי זה פשוט נשמע לי ככה כי אני כל הזמן שומע צלילים אקוסטיים פולקיים שבהם השירים זועקים לקווי ג'אז ופופ מפותלים, מנוגנים עם מגע של מאסטר.


למעשה, יש מקומות שבהם אני חושב שהפקת פופ ישירה משהו בסגנון של התקליט DUSTY IN MEMPHIS, של דאסטי ספרינגפילד, הייתה מספקת הקשר טוב יותר ורגוע יותר למוזיקה. אבל, בסופו של דבר, ספקולציות כאלה לא מובילות לכלום. לא משנה מה ההקשר, קרול משתלטת עליו ומשתמשת בו כדי לומר את מה שיש לה בראש. כל הערה מזכירה לך שהתקליט הזה הוא לא יצירה של כוכבי פופ שמסתובבים בסטודיו כדי להפיג את השעמום שלהם, אלא יצירה של אמן שמסוגל עדיין ליצירה אישית.


קולה של קרול ספג פעמים רבות ביקורת על היותו רזה מדי. זה יכול להיות, אבל פה הוא אקספרסיבי להפליא. שכנוע ומחויבות הם דם החיים של TAPESTRY, והם בדיוק מה שעושים אותו כל כך טוב. כמובן, מחויבות לבדה לא אומרת כלום; אבל מחויבות יחד עם כישרונות מוזיקליים של אמן פופ אמיתי אומרים הכל. קרול קינג מושיטה יד אלינו ונותנת את כל מה שיש לה. והנדיבות הזו היא כל כך יוצאת דופן שאולי נוכל לתת לה שם אחר: תשוקה".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page