רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-28 בפברואר (28.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"לא הושפעתי כלל כגיטריסט מלהקת 'הצלליות'. זה היה סוג המוזיקה שכולם רצו לשמוע אז – פרט לי. אני חושב שהאנק מארווין הוא גיטריסט נהדר וגיטריסטים רבים הושפעו ממנו, אך אני לא. העדפתי את ג'יימס ברטון ומוזיקאים מסוגו. אני חושב שהגיטריסט האנגלי הטוב היחיד היה טוני שרידן, ויש רק תיעוד אחד שנותן אינדיקציה לרמתו – השיר 'I LIKE YOU'. אני אוהב 'שכנוע' ברוק; משהו שנשמע כאילו יש כוונה פנימית עמוקה מאחורי הנגינה. לצערי, 'הצלליות' נשמעים בהקלטות כאילו אכלו פיש וצ'יפס בזמן הנגינה" (ג'ימי פייג', מלד זפלין בשנת 1977)

כשלהקת יס מגלה את אמריקה. ב-28 בפברואר בשנת 1975 יצא אלבום האוסף הראשון של להקת יס ושמו YESTERDAYS.

בעוד שחברי להקת יס היו עסוקים בלטפח את האגו והקריירה האישית שלהם עם תקליטי סולו, חברת התקליטים אטלנטיק לא התכוונה לתת למזומנים לחמוק לה מהידיים. ב-28 בפברואר בשנת 1975, בדיוק כשהלהקה נחשבה לאחת הגדולות והמשפיעות ביותר בזרם הרוק המתקדם שיצא מבריטניה, נחת בחנויות תקליט האוסף הראשון שלה שזכה לשם השובבי והקולע - YESTERDAYS. המעריצים, שדרשו עוד ועוד מהסאונד המורכב של הלהקה, קיבלו הפעם מוצר עטוף בגרפיקה המרהיבה של מעצב העטיפות הקבוע, רוג'ר דין, שהצליח כרגיל להפוך כל פיסת קרטון ליצירת אמנות ויזואלית שפשוט חובה להחזיק בבית.

התקליט הזה היה הרבה יותר מסתם אוסף להיטים שגרתי, שכן הוא התמקד כמעט לחלוטין בשנים המוקדמות והמרגשות (לטעמי) של ההרכב. שבעה מתוך שמונה השירים שבו הוקלטו עם ההרכב הראשון, בתקופה שבה פיטר בנקס עוד החזיק בגיטרה והוסיף את הטאץ' הייחודי שלו לפני שסטיב האו נכנס לתמונה. עבור מי שאהב את שני התקליטים הראשונים של הלהקה, האוסף הזה נחשב ליהלום אמיתי.

כדי לא לקפח את המעריצים החדשים שחיפשו את הווירטואוזיות של סטיב האו וריק ווייקמן, הוחלט לפתוח את התקליט עם פצצת אנרגיה בדמות הביצוע לשיר AMERICA של סיימון וגרפונקל. השיר, שהופיע עם הצמד ההוא במקור בתקליט BOOKENDS (בשנת 1968), זכה לטיפול של יס בשנת 1972 והפך למפגן פרוגרסיבי מלהיב וארוך, שהיה שונה לחלוטין מהמקור המינימליסטי. הגרסה הזו של יס יצאה לראשונה באוסף של חברת אטלנטיק שנקרא THE AGE OF ATLANTIC, אך הכללתה ב-YESTERDAYS נתנה לדבר את הבמה הראויה לו.

השיר AMERICA הוקלט במהלך הסשנים של התקליט FRAGILE, וכריס סקוויר סיפר שהלהקה רצתה לראות אם היא יכולה לקחת שיר של מישהו אחר ולשנות אותו לחלוטין עד שיישמע כמו יצירה מקורית שלהם. פול סיימון דווקא אהב את הגרסה הזו ואמר עליה: "הם עשו עבודה מדהימה, זה כאילו השיר נכתב מראש עבורם".

בונוס נוסף שהיה בבחינת אוצר עבור האספנים באותה תקופה היה השיר הסוגר, DEAR FATHER. מדובר בשיר מתוזמר להפליא שהוקלט במהלך הסשנים לתקליט TIME AND A WORD ויצא במקור בשנת 1970 רק כצד ב' של תקליטון. מכיוון שהיה קשה מאוד להשיג אותו מאז, הכללתו באוסף הזה נחשבה כמתנה משמיים שמילאה חלל משמעותי באוסף הפרטי.

ויש פה את השיר SURVIVAL שהיה השיר הראשון שהזמר ג'ון אנדרסון כתב עבור הלהקה, והוא הושפע רבות מההרמוניות הקוליות של להקת THE 5TH DIMENSION. בנוגע לשיר TIME AND A WORD, ג'ון אנדרסון כתב אותו יחד עם דייוויד פוסטר, חברו ללהקה המוקדמת THE WARRIORS. השימוש בתזמורת בשיר הזה עורר מחלוקת קשה בתוך הלהקה, במיוחד מצד פיטר בנקס שהרגיש שהכינורות פשוט קוברים לו את הגיטרה. בנקס גם זלזל בספרו (המצוין, לדעתי) בנגינת הגיטרה האקוסטית של פוסטר בשיר הזה.

למרות שלא מדובר באוסף האולטימטיבי שמקיף את כל הקריירה של הלהקה, YESTERDAYS תפס מקום של כבוד על מדפי הווינילים של חובבי הפרוג. הוא היה ונשאר פריט חובה לכל מי שרצה להשלים את הקלטות הלהקה בצורה איכותית ומסודרת. כן, גם כשהלהקה מסתכלת לאחור, היא עושה זאת עם המון סטייל ועוצמה מוזיקלית.

בוב דילן בבודוקאן: כשהנביא של דור ההיפים החליט להפוך לבדרן נוצץ בטוקיו. ב-28 בפברואר בשנת 1978 הופיע בוב דילן באולם בודוקאן שבטוקיו, יפן.

בימים שבהם המזרח הרחוק נראה כמו כוכב לכת אחר, בוב דילן החליט שהגיע הזמן לכבוש את ארץ השמש העולה. ב-28 בפברואר בשנת 1978 התייצב האיש והמפוחית על הבמה המפוארת של אולם BUDOKAN שבטוקיו, יפן. זו הייתה הפעם הראשונה בה הוא הופיע ביפן, וההתרגשות באוויר הייתה גבוהה יותר מגורד שחקים בשיבויה. המעריצים היפנים, הידועים בנימוסיהם אך גם באהבתם העזה לרוק, זכו לראות פן חדש של היוצר המפורסם. חודשיים לאחר מכן, באפריל של אותה שנה, יצאה הקלטת המופע כתקליט כפול, תחת השם BOB DYLAN AT BUDOKAN.

הקלטת ההופעה לא הייתה סתם רעיון ספונטני של רגע, אלא נולדה כחלק מהעסקה המפולפלת שנחתמה עם דילן כדי שיופיע במזרח הרחוק. באותה תקופה המפיקים היפנים היו להוטים להחתים אמנים בינלאומיים על חוזי הקלטה חיים במיוחד עבור השוק המקומי. זה היה שכיח לבקש מאמנים להקליט הופעות חיות לתקליטים עבור שוק צרכני המוזיקה היפני, שהיה צמא לכל פיסת סאונד מהמערב. אבל כמו בהרבה מקרים של תקליטים שנועדו רק ליפן, דרישה מוגברת מצד הקהל במערב, שפשוט לא יכול היה לסבול את המחשבה שיש חומר של דילן שהוא לא יכול להניח עליו את המחט, הביאה את ההקלטה גם אליהם בייבוא רשמי.

עבור דילן עצמו, המעבר הזה לפורמט ה-LIVE היה צעד מבורך, ולא רק בגלל האמנות. בדרך זו הוא יכל לסמן וי על עוד תקליט שהוא נתן לחברת התקליטים שלו, COLUMBIA RECORDS, כחלק מהחוזה התובעני שחתם איתה. דילן עצמו לא ניסה לייפות את המציאות כשדיבר על הפרויקט הזה בשנת 1984: "הם ממש לחצו עליי חזק כדי להוציא את ההקלטה הזו ביפן. זו אותה הלהקה שהשתמשתי בה להקלטת התקליט STREET LEGAL ורק התחלנו למצוא את דרכנו על הבמה, כשהגענו ליפן. מעולם לא התכוונתי שההקלטה תבוא לייצג משהו ממני ומלהקתי".

המעריצים שציפו לראות את דילן המרופט, מסיבוב ההופעות הקודם, קיבלו שוק תרבותי. חברי להקתו לבשו בגדים מהודרים והיה זה נסיון ברור להביא מופע שונה לחלוטין מזה שהוא ערך כשלוש שנים לפני כן, תחת השם ROLLING THUNDER REVUE, בו כל אחד לבש את מיטב בגדיו הזרוקים והמראה הכללי היה של קרקס נודד ומאובק באופן מלהיב. הפעם ביקש דילן להציג מופע מצוחצח, מלוטש וכמעט הוליוודי. בחוברת המהודרת שנמכרה לבאי המופע בטוקיו, יכלו המעריצים המופתעים לראות בקרדיטים, לצד שמו של דילן, את המילה ENTERTAINER. כן, בוב דילן הכריז על עצמו רשמית כבדרן.

עבור הבסיסט הוותיק, רוב סטונר, שליווה אותו גם בסיבובו הקודם והפרוע, היה הסיבוב היפני הזה כטיפול בהלם של ממש. הוא נזכר בשינוי הדרסטי בגישה: "זה הפך להיות מכונה משומנת להפליא. ממש כמו להרים מופע בברודוויי. השירים תמיד נוגנו באותו סדר ובאותו אופן, מדי לילה". המשמעת הקשוחה והעיבודים המוקפדים היו כנראה יותר מדי עבורו, והוא לא יחזיק מעמד בהמשך הסיבוב הזה. דילן לקח את שירי המחאה והפולק הישנים שלו והעניק להם טיפול בוטוקס מוזיקלי עם חטיבת כלי נשיפה, חליל וזמרות ליווי בסטייל לאס וגאס.

השיר SHELTER FROM THE STORM שבוצע במופע, נכתב במקור במהלך גירושיו הכואבים מאשתו שרה, אך בבודוקאן הוא קיבל גוון שונה לגמרי. בשיר IS YOUR LOVE IN VAIN, שגם הוא הופיע בתקליט, דילן שואל שאלות נוקבות על מערכות יחסים. השיר נכתב בתקופה שבה דילן חיפש משמעות חדשה בחייו האישיים והרוחניים. הביצוע ל-ALL ALONG THE WATCHTOWER בסיבוב זה הושפע עמוקות מהגרסה המפורסמת של ג'ימי הנדריקס, למרות שדילן הוסיף לו את הטאץ' התזמורתי החדש שלו. השיר KNOCKIN ON HEAVENS DOOR, שנוצר במקור עבור הסרט PAT GARRETT AND BILLY THE KID, הפך בבודוקאן להמנון אצטדיונים סוחף שגרם לקהל היפני לצאת מגדרו.

הביקורת במגזין רולינג סטון לא נשארה אדישה למחזה המרהיב הזה. המבקר כתב בזמנו: "לא משנה כמה שההקלטות פה יפגעו במעריציו האדוקים של דילן, הגרסאות החיות האחרונות לשיריו הישנים משחררות את בוב דילן מהמקור. והמקור, יפה ככל שיהיה, מהווה נטל נורא. ההשפעה של מאמציו הרוויזיוניסטים של דילן, שהתחיל בזמן סיבוב הופעות הקאמבק ב-1974 ומגיע כעת לקרשנדו מסחרר, הייתה לגרום לנו להבין עד כמה היה בוב דילן בר-מזל כצעיר. זה לא ממעיט מהגאונות שלו לומר שהוא במקרה היה במקום הנכון, בגיל הנכון ובזמן הנכון. זה גם לא מבשר רע בנוגע לעתידו עם ההנחה שהנסיבות לעולם לא יתחברו שוב כדי להפוך את קולו לנציגות כה ברורה. כישרונו השתנה, והתפתח למשהו גמיש יותר, פחות עקשן, מוזיקלי יותר, ולבסוף הוביל לקראת סינתזה מוזרה ופרטית. שיריו החדשים של דילן הם לעתים קרובות מקסימים כמו הישנים. בוב דילן בבודוקאן מגיע כהלם, חילול קודש ובוננזה שובבה באופן בלתי צפוי".

המבקר המשיך ותהה על הקסם שקרה שם במזרח: "הפעם עוצבו השירים הישנים מחדש במתיקות, בלי אותה תוקפנות עבר ובמה שנשמע באופן מחשיד כמו רוח של כיף. האם באמת יכול להיות שבוב דילן היה צריך להגיע עד לבודוקאן כדי למצוא קהל עם זיכרון קצר, שלא חשב שיש לו מה להוכיח? בכל מקרה, הוא ויתר על הניסיון להתעלות על עצמו והחל במשהו חדש".

אז המופע בבודוקאן היה בהחלט רגע מכונן שבו הבדרן שבדילן יצא לאור, והוכיח שגם נביאי זעם יודעים לפעמים פשוט ליהנות על הבמה עם חליפה לבנה ונוצצת. גם להם מותר.

איפה הגיטרה של ריצ'י בלקמור??? ב-28 בפברואר בשנת 1970 הופיעה להקת דיפ פרפל ב'פילהרמוניק הול' בליברפול. אז איבד ריצ'י בלקמור גיטרה חשובה לו.

התאריך היה סוף פברואר 1970, והעיר ליברפול רעדה לא בגלל ארבעת המופלאים שכבר היו בדרכם לפירוק, אלא בגלל הרכב רוק כבד שהתחיל לבסס את מעמדו כדבר הכי רועש בסביבה. באותו ערב בתוך הפילהרמוניק הול, הגיטריסט ריצ'י בלקמור מצא את עצמו במרכזה של דרמה שהתחילה כקומדיה של טעויות והסתיימה במפח נפש של ממש. הגיטרה האהובה שלו, פנדר סטרטוקאסטר שחורה ויקרה, נעלמה לו ממש מתחת לאף בסיטואציה שהייתה יכולה להצחיק אם היא לא הייתה כל כך כואבת.

האירוע המכונן התרחש במהלך הביצוע הממושך לשיר MANDRAKE ROOT. השיר הזה, שהופיע במקור בתקליט הבכורה של הלהקה, הפך בהופעות החיות של שנת 1970 למפלצת של אלתורים שנמשכה לעיתים חצי שעה. באותו ערב בליברפול, הריגוש באולם הגיע לשיאו בזמן הביצוע של השיר. אנשי הצוות הפעילו תאורה חזקה של STROBE LIGHTS, אותם הבזקי אור מהירים שיוצרים תחושה של תנועה מקוטעת (לא מומלץ לאפילפטיים). בלקמור, כדרכו בקודש, התעלל בגיטרה שלו ושיפשף אותה על קצה הבמה כדי להוציא צלילים פראיים. לפתע, כבל הגיטרה התנתק והכלי צנח מהבמה למטה אל עבר הקהל, זאת לאחר שבלקמור כבר הספיק להוריד את הרצועה מצווארו.

כאן נכנס לתמונה איאן הנספורד, איש הצוות המסור. בלקמור המבוהל רץ לכיוונו של הנספורד כדי שיעזור לו לאתר את הגיטרה בחושך, והנספורד רץ במקביל לכיוונו של הגיטריסט. הבעיה הייתה שהבזקי האור המבלבלים גרמו לשניהם לאבד את תחושת המרחב. התוצאה הייתה התנגשות חזיתית אלימה ראש בראש. בזמן ששני הגברים ראו כוכבים וסבלו מכאבי ראש אדירים, בלקמור הצליח בכוחותיו האחרונים לאחוז בגיטרה חלופית והמשיך במופע. הנספורד, שהיה מסוחרר לחלוטין מהמכה, רץ לקדמת הבמה רק כדי לגלות שהגיטרה השחורה כבר לא שם. הקהל בשורות הראשונות, אגב, היה משוכנע שכל ההתנגשות הזו היא חלק מתוכנן במופע התיאטרלי.

הנספורד הכואב והמבוהל לא ויתר ורץ החוצה לרחובות ליברפול הקרים, כשהוא שואל עוברי אורח אם ראו מישהו בורח עם גיטרה שחורה. התשובות היו שליליות והוא שקע בייאוש כבד, בידיעה שהגיטרה נעלמה בגלל חוסר תשומת לב שלו. מיד לאחר מכן הלהקה הייתה צריכה לעזוב את המקום להופעה הבאה בשוויץ, אך הנהלת הלהקה לא הרימה ידיים. באותו יום היא שלחה לפרסום מודעה ובה הובטח פרס כספי של 100 ליש"ט למי שיחזיר את הכלי שהמספר הסידורי שלו היה 221737.

בזמן שהחיפושים נמשכו, הגנב המאושר כבר הספיק להגיע הביתה עם השלל. אלא שהוריו של הבחור לא היו שותפים לשמחה ותהו מאיפה צצה הגיטרה היקרה הזו פתאום בחדרו. הלחץ המשפחתי עבד, וכמה דקות לאחר מכן התקבל טלפון באולם ההופעות עם הבשורה שהכלי נמצא. הגיטרה נשלחה ברכבת בחזרה לבלקמור, ששמח כמו ילד קטן שקיבל בחלוף זמן את הצעצוע האהוב עליו ביותר.

אך הסיפור לא הסתיים בסוף טוב ורגוע. בלקמור, שהיה ידוע במזגו החם, לא תמיד חשב על ההשלכות של מעשיו. זמן קצר לאחר שהגיטרה השחורה והיקרה חזרה לידיו, הוא הופיע עם הלהקה בעיר בוסטון. בלהט הרגע ובשיא האדרנלין של המופע, הוא הניף את אותה פנדר שחורה וניתץ אותה לרסיסים על הבמה. רק כשסיים את מלאכת ההרס, הוא קלט פתאום שזוהי לא גיטרה זולה שהוא ניתץ אלא זהו הכלי שעליו הוא נלחם כל כך חזק רק לפני זמן קצר. אז הוא תפס את ראשו בין ידיו מרוב צער על האובדן המיותר שהוא גרם לעצמו במו ידיו.

מי חונק את זמר הנשמה?! מי?! ב-28 בפברואר בשנת 1977 הותקף ריי צ'ארלס על הבמה בעת שהופיע.

תחזיקו חזק, כי מה שהתרחש ב-28 בפברואר 1977 בלוס אנג'לס הנוצצת היה רחוק מלהיות עוד ערב רגוע של מוזיקת נשמה ופסנתר. באותו לילה גורלי, ריי צ'ארלס עלה לבמה בלוס אנג'לס במסגרת מופע צדקה יוקרתי עבור התוכנית הקהילתית PROJECT HEAVY, שנועדה לסייע לנוער במצוקה. הקהל באולם היה נוצץ במיוחד וכלל דמויות עוצמתיות כמו ארית'ה פרנקלין וג'קי אונאסיס, שבאו לחלוק כבוד לאיש ששינה את פני המוזיקה. הכל נראה מושלם, עד שהרגע המוזיקלי הפך לסצנה מתוך סרט מתח מפחיד.

באמצע ביצוע השיר I CAN SEE CLEARLY NOW, המצב הפך להרבה פחות בהיר עבור הזמר. איש כהה עור מהקהל זינק פתאום אל הבמה כשהוא חמוש בחבל ארוך, וניסה לבצע פעולה מזעזעת ולחנוק את הזמר מול עיניהם המשתאות של הנוכחים. ריי צ'ארלס, שבשל עיוורונו מן הסתם לא ראה מהיכן זה מגיע או מי מתקרב אליו, לא איבד את העשתונות ונלחם בתוקפו בגבורה עד שאנשי האבטחה מיהרו לסייע לו ולנטרל את התוקף.

באופן מוזר למדי, למרות חומרת האירוע, מעולם לא הוגשה תלונה רשמית והרשויות לא הוזעקו לטפל במקרה. התברר כי התוקף היה בעצמו חבר באותו פרויקט צדקה, והקבוצה החליטה לטפל במצב באופן פרטי ופנימי. בשל ההחלטה הזו, זהותו של האיש מעולם לא נמסרה לפרסום הרחב. דיווחים מאוחרים יותר העלו השערות כי התוקף היה פשוט מעריץ מוצף ברגשות שאיבד את השליטה, אך עדים שנכחו במקום סיפרו סיפור מעט שונה ומצמרר יותר. הם טענו כי תוך כדי הניסיון לחנוק את ענק המוזיקה, האיש צעק בטירוף: "ריי צ'ארלס יראה והלורד יבוא הלילה!"

למרבה המזל, ריי צ'ארלס הוכיח שהוא קשוח לפחות כמו המוזיקה שלו. הוא הצליח לצאת ללא פגע מהתקרית האלימה, ולא רק שנשאר רגוע, אלא אפילו המשיך להופיע מאוחר יותר באותו ערב, כאילו ניסיון חניקה בחבל הוא רק עוד חלק קטן מהלו"ז של כוכב פופ. המופע נמשך, האופטימיות של השיר ניצחה, וריי צ'ארלס הוכיח פעם נוספת שהראייה האמיתית שלו היא בלב ובכישרון, הרבה מעבר למה שהעיניים יכולות לתפוס.

גמל גמלי - חבר יקר לי! ב-28 בפברואר בשנת 1973 יצא תקליט הבכורה של להקת קאמל.

כשמביטים לאחור על המוזיקה המתקדמת ביותר שיצרו להקות בריטיות שצצו בשנות ה-70 המוקדמות, השם קאמל בלט פעמים רבות כמו דבשת גאה במדבר הצחיח של המיינסטרים. המורשת המפוארת של הלהקה כללה תקליטים שהפכו לנכסי צאן ברזל כמו MIRAGE, SNOW GOOSE ו-MOONMADNESS. כל אלו תרמו רבות למוניטין המוצק של להקה שביחס לרבים מבני דורה, שרדה בתעשיית המוזיקה התובענית ועדיין נהנית מקהל מעריצים נאמן ומסור בכל רחבי הגלובוס. הגורם העקבי והמנוע מאחורי כל שינויי ההרכב הרבים היה הגיטריסט והחלילן המוכשר, אנדרו לאטימר.

השורשים העמוקים של הלהקה הגיעו עד לאמצע שנות ה-60 העליזות. באותה תקופה, הגיטריסט אנדרו לאטימר הקים את להקת THE PHANTOM FOUR יחד עם אחיו איאן וחבריו הטובים אלן בוצ'ר וריצ'רד אובר, בעיר הולדתם גילדפורד שבמחוז סארי. לאחר סדרה של הופעות באזור גילדפורד, החליפו חברי THE PHANTOM FOUR את שמם ל-STRANGE BREW (שם של שיר שהקליטה להקת CREAM). החבורה המשיכה להופיע בקצב גבוה עד אמצע שנת 1968, אז עזיבתם הפתאומית של שניים מחברי הלהקה אילצה את הפעילות להיעצר בחריקת בלמים. לאטימר ובוצ'ר היו נחושים להמשיך בנתיב המוזיקלי שלהם בכל מחיר. הם פרסמו מודעה בעיתון המקומי בסארי בחיפוש אחר בסיסט. על המודעה ענה דאג פרגוסון. אנדרו לאטימר, שהתרשם עמוקות מיכולתו המוזיקלית של הבסיסט החדש, לא בזבז זמן וגייס את דאג פרגוסון לשורות הטריו החדש שלו. ההרכב התמקד במוזיקת בלוז ונודע כעת בשם THE BREW, תוך שהוא ממשיך לחרוש את הבמות באזור סארי.

בהמלצתו החמה של דאג פרגוסון, הובא למערכה בינואר 1969 המתופף אנדי וורד, שהיה אז רק בן 14. וורד הצעיר החליף את אלן בוצ'ר על כס התופים. דאג פרגוסון ואנדי וורד ניגנו בעבר יחד בלהקה בשם MISTY, והבסיסט התעקש שוורד יהיה מעורב ב-THE BREW מהרגע שקיבל על עצמו את התפקיד. עם אנדי וורד מאחורי התופים, THE BREW החלו להופיע במקומות רחוקים יותר. הם קיבלו בברכה כל הצעה להופעה שהוגשה להם והפכו למיומנים ומלוטשים יותר עם כל עלייה לבמה.

בשלהי שנת 1970, חברי THE BREW הקליטו סדרה של הקלטות דמו והחלו להציע אותן למשרדי חברות התקליטים השונות בלונדון. בינואר 1971, הקלטה של הלהקה הגיעה לשולחנו של מוציא לאור המוזיקלי לשעבר של הביטלס, דיק ג'יימס. חברת התקליטים שלו, DJM RECORDS, הייתה באותו זמן בתהליך של קידום כותב שירים ומבצע מבטיח בשם פיליפ גודהנד-טייט. בחברה הרגישו שחברי THE BREW יהיו המוזיקאים האידיאליים לשמש כלהקת הליווי שלו באולפן. תוך שבועות ספורים בלבד, הלהקה ופיליפ גודהנד-טייט כבר היו עסוקים בהקלטת התקליט I THINK I'LL WRITE A SONG שיצא לאור בספטמבר 1971.

חוסר שביעות הרצון מהיעדר ההצלחה המסחרית של התקליט של פיליפ גודהנד-טייט הוביל לכך שחברי THE BREW נזרקו במהירות מרשימת האמנים של DJM RECORDS. עם זאת, הניסיון בנגינה המשותפת עם פיליפ גודהנד-טייט פקח את עיניהם של אנדרו לאטימר, דאג פרגוסון ואנדי וורד לאפשרויות המוזיקליות המרתקות הגלומות בנגינה עם קלידן קבוע. הם היו נחושים להשיג חוזה הקלטות בזכות עצמם ופרסמו מודעה בעיתון מלודי מייקר בחיפוש אחר קלידן שיצטרף אליהם.

בסוף ספטמבר 1971, פיטר בארדנס ענה למודעה המדוברת. לאחר אודישן שנערך תוך שימוש באורגן האמונד מושאל (שהיה שייך בכלל לחבר משותף של אנדרו לאטימר, דאג פרגוסון ואנדי וורד, שקיווה בעצמו לזכות בתפקיד הקלידן אך נאלץ להתאכזב), התקבל פיטר בארדנס ללהקה. הרקע המוזיקלי של פיטר בארדנס היה מרשים ומפואר לכל הדעות. כבר בשנת 1962 הוא ניגן עם HAMILTON KING'S BLUES MESSENGERS והפך למוזיקאי מקצוען בשנת 1963 עם להקת THE CHEYNES. להקה זו הקליטה שלושה סינגלים עבור חברת התקליטים קולומביה וכללה בהרכבה את המתופף מיק פליטווד. לאחר תקופה של שישה חודשים בלהקתו של ואן מוריסון, THEM, בין אפריל לספטמבר 1965, הקים פיטר בארדנס את להקת THE PETER B'S עם מיק פליטווד והגיטריסט פיטר גרין. בעקבות הוצאת הסינגל היחיד שלהם, בארדנס, פליטווד וגרין הצטרפו להרכב SHOTGUN EXPRESS יחד עם רוד סטיוארט ובריל מרסדן. הם הופיעו בקביעות בסצנת הרית'ם אנד בלוז של לונדון עד שהתפרקו בתחילת 1967.

פיטר בארדנס המשיך את דרכו כנגן אולפן מבוקש והקים להקה משלו בשם VILLAGE במאי 1968, יחד עם המתופף ביל פורטר והבסיסט ברוס תומאס, שלימים התפרסם בלהקת האטרקציות של אלביס קוסטלו. באותה תקופה הדגש המוזיקלי החל להשתנות, כשהפסיכדליה עמדה להוליד סגנון מוזיקלי חדש ומורכב שכונה על ידי עיתונות המוזיקה פרוגרסיב. להקת VILLAGE אימצה את התנועה הזו בלב שלם והקליטה סינגל עבור הלייבל המחתרתי קצר הימים HEAD RECORDS. הלהקה אף זכתה לכבוד לחמם את להקת שיקגו ברויאל אלברט הול המפואר לפני שהתפרקה ב-1969. פיטר בארדנס חתם אז ב-TRANSATLANTIC RECORDS כאמן סולו והוציא שני תקליטים מוערכים: THE ANSWER בשנת 1970 ו-PETER BARDENS בשנת 1971. תקליטים אלו זכו לביקורות טובות ולסיקור נרחב בעיתונות המחתרתית. כתוצאה מכך הקים פיטר בארדנס להקה כדי לקדם את המוזיקה שלו בהופעות חיות. לרוע המזל, הביקורות הטובות לא תורגמו למכירות משמעותיות. פיטר בארדנס החל להתאכזב מסצנת המוזיקה הבריטית ואף שקל ברצינות לעבור להתגורר בארצות הברית, עד שנתקל במקרה במודעה של THE BREW במלודי מייקר.

פרק הזמן שעבר מהרגע שפיטר בארדנס ראה במקרה את המודעה ועד להופעתו הראשונה עם אנדרו לאטימר, דאג פרגוסון ואנדי וורד היה קצר להפליא ונמשך כ-3 שבועות בלבד. לקלידן היו התחייבויות קודמות להופעות באירלנד והוא קיים אותן יחד עם חברי THE BREW תחת השם PETER BARDENS' ON באוקטובר 1971. עבור החברים הייתה זו חוויה מטלטלת, לנוכח המצב אז שם.

עד נובמבר של אותה שנה, הלהקה שינתה את שמה לשם הקליט והקצר CAMEL. החברים ניגנו את הקונצרט הראשון שלהם תחת השם החדש כחימום ללהקת WISHBONE ASH בתאריך 4 בדצמבר. תוך כדי בניית קהל מעריצים יציב בהופעות, חברי קאמל (ללא פיטר בארדנס) השלימו הכנסה כנגני אולפן עבור מפיק בחברת EMI. דרך עבודה זו הכירה הלהקה את המפיק מיקי מוסט, שהחתים את אנדרו לאטימר בחברת ההוצאה לאור שלו. מיקי מוסט הביא אותם לידיעת סוכן ההזמנות ג'ף ג'וקס, שהצליח להעלות את הפרופיל של קאמל בסצנת ההופעות החשובה ובסופו של דבר ביקש לנהל את הלהקה באופן רשמי. עד אוגוסט 1972, כתוצאה מביקורות מרשימות על הופעותיהם וממאמציו הבלתי נלאים של ג'ף ג'וקס, חתמה הלהקה על חוזה עם MCA RECORDS לתקליט אחד, עם אופציה לתקליט שני.

ההקלטות נערכו באולפני מורגן בצפון לונדון ונמשכו זמן רב מהצפוי במקור. הסיבה לכך הייתה שגם חברי קאמל וגם המפיק הצעיר שלהם, דייב וויליאמס, היו עדיין חדשים יחסית לעולם ההקלטות המקצועי. לאחר כמעט שבועיים באולפן, דייב וויליאמס הציע שהלהקה זקוקה לסולן כריזמטי. שלושה ימים מפרכים של אודישנים לא הניבו אף זמר מתאים שענה על הציפיות. כתוצאה מכך, חברי קאמל החליטו בצעד אמיץ לחלוק ביניהם את תפקידי השירה בתקליט, וההקלטות התחדשו במלוא המרץ. זה מפליא, כי בארדנס שר בשני תקליטי הסולו הקודמים שלו. בין הסשנים באולפן, הלהקה הקפידה לשמור על לוח זמנים מפרך של הופעות חיות.

התקליט CAMEL היה תקליט בכורה מכובד ומרשים במיוחד. הוא הכיל שירים שהפכו עם השנים לקלאסיקות על-זמניות של הלהקה. אחד מהם היה השיר הפותח והמופלא SLOW YOURSELF DOWN, שהציג שילוב קלידים וגיטרה מדהים ומהפנט בין פיטר בארדנס לאנדרו לאטימר. שיר נוסף בולט הוא NEVER LET GO שפתח את הצד השני ואף יצא על גבי תקליטון. בארדנס שר בשיר הזה ולאטימר סיפר: "השיר NEVER LET GO עוסק בתקווה. הוא נכתב בתקופה שבה הרגשתי שחשוב להיאחז במשהו חיובי גם כשהדברים מסביב נראים קשים". שירים נוספים שזכו למעמד מכונן כללו את MYSTIC QUEEN המסתורי (עם שירי של פרגוסון) ואת הרצועה הסוגרת והסוחפת, ARUBALUBA האינסטרומנטלי והקצבי.

המכירות של תקליט הבכורה של קאמל עמדו על מעל 5,000 עותקים בשנה הראשונה ליציאתו. אז חברת MCA RECORDS החליטה לוותר על האופציה להוציא הקלטות נוספות של הלהקה. חברי הלהקה לא נתנו לתפנית הפתאומית הזו במזלם להרתיע אותם. ג'ף ג'וקס החתים את הלהקה בחברה החדשה שהקים בעצמו, GAMA RECORDS. תוך שבועות ספורים נשלחה קריאה נרגשת למפיק של הלהקות קרוואן וג'נסיס, דייוויד היצ'קוק. הלהקה התמקמה באולפני ISLAND RECORDS היוקרתיים כדי להקליט חומרים חדשים למה שיהפוך לימים לתקליט המופתי MIRAGE.

גם זה קרה ב-28 בפברואר. בואו איתי למסע אל ימי העבר!

בשנת 1969 יצא תקליטון חדש ללהקת ההוליס עם השיר SORRY SUZANNE. מתופף הלהקה, בובי אליוט, כתב בספרו: "הגיטריסט טוני היקס מצא את הלהיט הבא שלנו, 'סליחה סוזן'. הוא באמת יכול היה 'לרחרח' ולאתר שלאגרים באותם ימים. הקלטת דמו משעממת של טוני מקאוליי וג'וף סטפנס הפכה, בזכות כישורי העיבוד שלנו, לעוד להיט מוביל של ההוליס. טרי סילבסטר, שהחליף את גרהאם נאש, השתלב בצורה חלקה ושר את הקול העליון בסינגל לצדם של אלן וטוני. ב-28 בינואר 1969 השלמנו את הקלטת השיר באולפני אבי רואד, וחודש לאחר מכן התקליטון כבר היה בחנויות".

בשנת 1966 נאלץ ריי מקפול, בעליו של מועדון ה-CAVERN הליברפולי, לסגור את המקום עקב חובות כבדים של יותר מ-10,000 ליש"ט (בערכם דאז). כמאה מעריצים של הביטלס כלאו את עצמם בתוך המועדון וניסו למנוע את סגירתו, אך ללא הצלחה; שוטרים הוזעקו למקום ופינו אותם. בשטח שבו שכן המועדון הוקם פיר אוורור של הרכבת התחתית, ומועדון חדש תחת אותו השם נפתח מאוחר יותר במיקום אחר.

בשנת 1984 זכה מייקל ג'קסון בשמונה פרסי גראמי עבור התקליט THRILLER והשירים מתוכו.

בשנת 2008 הלך לעולמו מייק סמית', שידע שנים לפני כן הצלחה כבירה ואחריה טרגדיות איומות. סמית' זכה לתהילה בשנות השישים כזמר בלהקה הבריטית הנערצת "חמישיית דייב קלארק". קול הבריטון שלו ונגינת הקלידים הקצבית ניכרו בבירור בסאונד הפופ של הלהקה. לאחר התפרקותה בשנת 1970, המשיך סמית' לעסוק במוזיקה. הטרגדיה הראשונה פקדה אותו בתחילת יוני 2003, עם מות בנו בן ה-24 בתאונת צלילה באתר "החור הכחול" שבים האדום. סמית' הגיע לאתר כדי להציב אנדרטה לזכר בנו, ולא שיער ששלושה חודשים לאחר מכן תנחת עליו צרה נוספת. ב-13 בספטמבר 2003 ננעל מחוץ לווילה שלו בספרד וניסה לטפס על שער הכניסה; הוא נפל מגובה רב ונחת בחוזקה על ראשו. עמוד השדרה שלו נשבר בשלושה מקומות, פציעה שהותירה אותו משותק מהמותניים ומטה ובידו הימנית, בעוד ידו השמאלית נותרה עם יכולת תנועה מוגבלת בלבד. סמית' מת כתוצאה מסיבוך של דלקת ריאות שגופו השבור לא הצליח להכניע.

בשנת 1971 הופתע ג'וני קאש לגלות שצילומי תוכנית בהשתתפותו הפכו למעשה לצילומי ספיישל של התוכנית "אלו הם חייך", שבה הפתיעו אותו שלל בני משפחה וחברים שהגיעו כדי לחלוק לו כבוד.

בשנת 1967 חתמה להקת פינק פלויד על חוזה הקלטות עם חברת EMI.

ב-28 בפברואר בשנת 1985 מת בגיל 38 הזמר דייויד ביירון, שהיה הראשון ששר באוריה היפ ולדעתי גם הטוב ביותר בלהקה זו, עד עצם היום הזה.

קולו ונוכחותו של דייויד ביירון, הזמר הראשון של להקת אוריה היפ הבריטית, היו מרשימים במיוחד. יש האומרים כי הוא אף עלה ביכולותיו על זמרי רוק מובילים אחרים, כגון רוברט פלאנט (לד זפלין) ואיאן גילאן (דיפ פרפל). אולם העיתונות אהבה לשנוא את אוריה היפ, וכבר בתחילת דרכה ספגה הלהקה חיצים מורעלים. אחת ממבקרות המוזיקה הנחשבות בארה"ב, מליסה מילס מהמגזין רולינג סטון, כתבה ביקורת ארסית על אלבום הבכורה של הלהקה: "אם הלהקה הזו תצליח, איאלץ להתאבד. מהצליל הראשון אתם מבינים שלא תרצו לשמוע עוד. אוריה היפ היא גרסה רדודה של ג'ת'רו טול; היא משעממת ומטופשת יותר. חמשת חברי הלהקה נכשלים במשימתם להביא צליל חדש, והאקורדים שלהם חוזרים על עצמם באופן מונוטוני. לפי החומר הפרסומי שקיבלתי, הלהקה בילתה שנה באולפן בחזרות ובכתיבת שירים. אין ספק שהמחסור בניסיון בהופעות חיות ניכר באיכותו הירודה של התקליט. אילו היו מופיעים במועדונים, ודאי היו נזרקים מהבמה, וכך היה נחסך מאיתנו בזבוז של זמן, כסף וגם ויניל".

בשנת 1974 הודה הקלידן קן הנסלי באותו עיתון: "לא לוקחים אותנו ברצינות. ההנהלה שלנו מחביאה מאיתנו ביקורות כל הזמן כדי שלא נתעצבן". אך הקהל חשב אחרת; המעריצים התאהבו בלהקה ואוריה היפ זכתה להצלחה כבירה. מאז תהו רבים אם מליסה מילס אכן מימשה את הצהרתה והתאבדה. התהילה לא באה בידיים ריקות; היא טמנה בחובה מלכודות בדמות מכוניות יקרות, שמפניה שזרמה כמים ואורח חיים מנקר עיניים. ביירון התמסר לחייו ככוכב רוק, אך שתייתו המוגזמת והתנהגותו הבלתי צפויה העיקו על שאר חברי הלהקה.

ביולי 1976, בעת שהופיעה הלהקה בספרד, החליט קן הנסלי כי קצה נפשו ופרש. מנהל הלהקה שכנע אותו לחזור בו, אך הנסלי הציב אולטימטום: "או אני, או הוא". שמות גדולים וידועים הוצעו כמחליפים לביירון, ביניהם דייויד קוברדייל, שאף הגיע לנסות את מזלו. זאת עד שמתופף להקת MUD המליץ להנסלי על ג'ון לוטון. הנסלי אמר לעיתון רקורד מירור: "הוצעו לנו זמרים ידועים יותר, אך ברגע ששמענו את קולו של ג'ון לוטון והתחלנו לעבוד איתו, היה ברור שהוא האיש הנכון עבורנו. טווח הקול שלו מדהים. אני מאמין שבעתיד הוא יהיה אחד הזמרים המובילים בעולם הרוק".

ביירון המובס ניסה את מזלו בלהקת ROUGH DIAMOND, אך לאחר אלבום אחד שיצא בשנת 1977 ונמכר בקושי, התפרק ההרכב. הוא לא הצליח לשחזר את הצלחת העבר, ואורח חייו גבה מחיר כבד: נישואיו התפרקו ובריאותו הידרדרה במהירות. בשנת 1981 התמוטט ביירון על הבמה במהלך הופעה במועדון מארקי בלונדון. המנהלת שלו הסבירה: "דייויד התפרסם בתקופה שבה חברות תקליטים שפכו כספים רבים, והוא התרגל לראות את שמו מתנוסס באורות גדולים על שלטי החוצות. היה לו קול אדיר, אך האנשים סביבו לא דאגו לטפל בו כראוי כדי לחלצו מהמצב הנורא".

כאשר הופיע בפני בית משפט באפריל 1984, הוא הואשם בעבירה חמישית של נהיגה בשכרות בתוך עשור, ועונש מאסר נראה כמעט ודאי. אולם, כאשר שמע השופט כיצד ביירון הצליח באותו שלב להתגבר על בעיית השתייה שלו ולהיגמל לחלוטין, הוא גזר עליו 150 שעות שירות למען הקהילה במקום מאסר בפועל. ביירון החל לרצות את עונשו, אך חזר לשתות. אילו היה נשלח לכלא, אולי היה מתנקה מהמשקה הארור ומציל את עצמו. חייו המשיכו להידרדר ללא שליטה, והפעם הירידה הייתה תלולה ומסוכנת.

ביירון הפך למתבודד ובקושי יצא מביתו. בדצמבר 1984 הוא הצליח להימנע מאלכוהול לפרקים, אך כשחזר לשתות, קיבל אזהרה חמורה מרופא מומחה: אם לא יפסיק לאלתר, הוא ימות בתוך שישה חודשים עקב נזק לכבד. הוא החל בסדרת בדיקות וטיפולים בבית חולים הקרוב לבית הוריו, שם אובחן כסובל מכבד שומני. גופו לא היה מסוגל להתמודד עם החזרה הפתאומית לצריכת אלכוהול כבדה בשילוב התרופות שקיבל, והוא החל לסבול גם מהתקפי אפילפסיה קשים.

בעיות הכבד שלו היו תוצאה של שנים ארוכות של שתייה מופרזת. זהו מצב שבו הגוף משתוקק לאלכוהול עד כדי כך, שהתרופות הניתנות הן כה חזקות, שלגימה אחת נוספת עלולה להוביל לאובדן שליטה מוחלט. התקפי האפילפסיה שחווה היו מעוררי אימה, ולמזלו היו סביבו אנשים כשזה קרה. אפילו בשלב נואש זה של חייו, הוא עדיין רקם תוכניות לאלבום סולו נוסף ותשוקתו למוזיקה נותרה בעינה. הוא אף החל ליצור קשר עם מוזיקאים שרצה לשתף פעולה עמם וחיפש אולפן מתאים, אך האלבום לא הוקלט מעולם. במקום לשיר למיקרופון, ביירון הצמיד לפיו את הבקבוק. הפעם כבר לא הייתה דרך חזרה; הוא היה מובס.

מודע באופן מצמרר להשלכות הבלתי נמנעות של התעלמות מהעצות הרפואיות, ניסה ביירון שוב להיגמל. הוא היה רק בן 37 כשנאמר לו שנותרו לו חודשים ספורים לחיות. אלו היו ימיו האפלים ביותר. במהלך תקופה זו הוא נבחן עבור להקת רוק כבד שוויצרית בשם CROWN, אך השמועות אומרות שבזמן האודישן הוא לא היה כשיר להופיע והלהקה ויתרה עליו. ביירון ידע שזמנו קצוב, ולמרבה הצער החל להתקשר לאנשים בכל שעות היממה כשהוא נשמע מבולבל ומצוקתו ניכרת. הוא בקושי יצא מביתו, וכשעשה זאת, היה זה לרוב לפאב המקומי.

ב-28 בפברואר 1985 נכנע לבו של ביירון. הוא היה בן 38 בלבד במותו. גיסו לשעבר, שהגיע לבית כדי לבדוק לשלומו, מצא את הבית נעול ואת הווילונות מוגפים. לאחר שלא זכה למענה, פרץ פנימה ומצא את גופתו של ביירון שוכבת על הרצפה. לקח לעיתונות המקומית מספר ימים להבין שכוכב רוק הלך לעולמו בקרבם; תושבי האזור כמעט שלא הבחינו בכך.

קולו ממשיך לחיות ביצירות הקלאסיות שהקליט עם אוריה היפ, אך אור הזרקורים שהאיר עליו בעוצמה כה רבה – שרף אותו. האיש שבשיאו כבש אלפים, מת בבדידות מזהרת.

מי בא איתי להופעה של ג'נסיס היום, 28 בפברואר בשנת 1970? קחו את מכונת הזמן ובואו נחזור לרגע שבו הכל התחיל.

בשנת 1970 להקת ג'נסיס עדיין לא מילאה אצטדיונים והחברים בה לא חיו כמו כוכבים גדולים. למעשה, הם הצטופפו בתוך מסחרית ישנה בדרכם לעוד הופעה מול קומץ אנשים במועדונים קטנים ואפופים בעשן ברחבי אנגליה. חברי הלהקה, שכללו באותה תקופה את פיטר גבריאל, טוני בנקס, מייק ראת'רפורד, אנת'וני פיליפס והמתופף ג'ון מייהאו, עבדו במרץ על חומרים חדשים. רק עוד יותר מחצי שנה לאחר מכן ייצא התקליט שלהם שייקרא TRESPASS.

בשלב הזה החלה הלהקה את הופעותיה עם קטעים אקוסטיים עדינים שהתבססו על שתי גיטרות בעלות 12 מיתרים. החברים יצרו אווירה פסטורלית וכמעט שמימית על הבמה, אך לאורך כל הערב הם הגבירו את המתח אצל קומץ המאזינים עד שהגיעו לשיר האחרון, החשמלי והמחשמל, THE KNIFE. השיר הזה היה האנרגיה המתפרצת של ההופעה וסימל את השינוי הדרסטי שעברה החבורה.

השיר THE KNIFE היה ניסיון מכוון של פיטר גבריאל לכתוב משהו הרבה יותר ונושך. השיר עסק במנהיג מהפכני שהופך בסופו של דבר לדיקטטור אכזר, נושא שריתק את אנשי ג'נסיס בעקבות אירועי הסטודנטים בשנת 1968. השיר במקור זכה לשם הזמני THE NICE כמחווה ללהקה של קית' אמרסון שהשפיעה על חברי ג'נסיס באופן עמוק (כי אמרסון גם נהג לתקוע סכין באורגן ההאמונד שלו בהופעות).

הסולן הכריזמטי פיטר גבריאל הסביר את האסטרטגיה של הלהקה באותם ימים בציטוט הבא: "דיברנו אז רבות בינינו על בניית הופעה. התחלנו עם שירים רכים והתקדמנו לעבר החומר האגרסיבי. ידעתי אז שיש לנו את היכולת למשוך קהל". אבל הם היו זקוקים להרבה מזל וסבלנות כדי להפוך לאחד השמות המוכרים בעולם. השילוב בין הכלים האקוסטיים לבין הדיסטורשן של הגיטרה החשמלית בסוף ההופעה יצר חוויה שהקהל המועט שהגיע פשוט לא ידע עדיין איך לעכל.

הצפלין ששינה כיוון: למה להקת הרוק הגדולה בעולם הופיעה תחת שם אחר?ב-28 בפברואר בשנת 1970 נאלצה להקת לד זפלין להופיע בקופנהגן תחת השם THE NOBS.

ב-28 בפברואר בשנת 1970, הקהל שהגיע לאולם ה-K.B. HALLEN בקופנהגן שבדנמרק ציפה לראות את להקת לד זפלין בפעולה, אך במקום זאת הוא קיבל הרכב עם שם משונה למדי בשם THE NOBS. הסיפור מאחורי שינוי השם הזה התחיל במאבק משפטי ונגמר באחת הסיטואציות המשעשעות יותר בתולדות המוזיקה. הכל התחיל כאשר הגברת אווה וון זפלין, קרובת משפחה של הרוזן פרדיננד וון זפלין שתכנן את ספינת האוויר המפורסמת, החליטה שהיא לא מוכנה שהשם המשפחתי המיוחס שלה יתנוסס על כרזות של חבורת מוזיקאים רועשים.

לפי פרסום בעיתון NME, אווה וון זפלין איימה לתבוע את הלהקה אם תעז להופיע בדנמרק תחת השם LED ZEPPELIN. היא לא חסכה במילים קשות וטענה ש"להקה של קופים צווחניים לא תשתמש בשם המיוחס של משפחתי ללא אישור". חברי הלהקה, שלא רצו להסתבך בתביעות משפטיות מיותרות בתוך סיבוב הופעות אינטנסיבי, החליטו להתחכם. הם בחרו בשם THE NOBS כמחווה למקדם ההופעות האירופי שלהם, קלוד נובס, אך גם כעקיצה סרקסטית, שכן המילה NOBS בסלנג בריטי מתייחסת לאנשים מהמעמד הגבוה או לאריסטוקרטים שחצנים. למרות שהכרטיסים כבר הודפסו עם השם המקורי, המופע יצא לדרך תחת השם החדש והזמני.

ג'ימי פייג' סיפר מאוחר יותר למגזין מלודי מייקר על הניסיון הכושל לפייס את הגברת הזועמת: "כל העניין הזה אבסורדי. הזמנו את הגברת הזו למופע שלנו ולפגוש אותנו מאחורי הקלעים, כדי להראות לה שאנחנו בעצם אנשים נחמדים מאד. הצלחנו להרגיע אותה, אבל כשהיא באה לעזוב את המקום - נתקלו עיניה בעטיפת אלבום הבכורה שלנו והיא רתחה מזעם. הייתי חייב לברוח משם ולהתחבא". הזעם של אווה וון זפלין הגיע לשיאו כשראתה את הציור על עטיפת התקליט הראשון, שבו נראית ספינת האוויר הינדנבורג עולה בלהבות, מה שנתפס בעיניה כעלבון צורב למורשת המשפחתית.

האריסון נכנס בפנס! ב-28 בפברואר בשנת 1972 היה מעורב ג'ורג' האריסון בתאונת דרכים שכמעט גבתה את חייו וחיי אשתו, פאטי בויד.

בני הזוג יצאו בשעות הערב מביתם המפואר, אחוזת FRIAR PARK, כשהם במכונית המרצדס 350SL הלבנה והחדשה שלהם. היעד היה נוצץ במיוחד: מסיבה יוקרתית שערך הזמר ריקי נלסון במלון דורצ'סטר בלונדון. בסביבות חצות, כשהם דהרו על כביש נטול תאורה באזור מיידנהד, המציאות הכתה בהם בעוצמה. המכונית הגיעה לכיכר חדשה שהאריסון קלט מאוחר מדי, והוא התנגש בעוצמה בפנס רחוב.

השניים נפצעו והובהלו באמבולנס לבית החולים המלכותי בברקשייר, שם טופלו פציעות הראש הלא פשוטות שלהם. בעוד שג'ורג' האריסון שוחרר וחזר לאחוזתם כשהוא יודע שיהיה עליו לחזור לבית החולים כדי להסיר את תפריו בראשו, פאטי בויד נאלצה להישאר להשגחה בבית הבראה כשהיא סובלת מזעזוע מוח רציני. מקורות באותה תקופה דיווחו כי היא אף איבדה את הכרתה לזמן מה בעקבות ההתנגשות.

באותו זמן ממש, בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, ג'ון לנון לא נח לרגע. הוא התראיין בדירתו המשותפת עם יוקו אונו בניו יורק למגזין הטלוויזיה הבריטי AQUARIUS. נושא התוכנית היה מהות האושר באמריקה המודרנית, וג'ון לנון, כהרגלו, סיפק כותרות. במהלך שלוש הדקות שלו בתוכנית, הוא נראה מבצע את השיר ATTICA STATE, ביצוע שלא הגיע לסיום ברור כי הוא פשוט שכח את המילים באמצע.

השיר ATTICA STATE נכתב על ידי ג'ון לנון ויוקו אונו ביום הולדתו ה-31 של ג'ון, והוא עסק בהתקוממות האלימה בכלא אטיקה בניו יורק שהתרחשה שנה קודם לכן. ג'ון לנון רצה לעורר מודעות לתנאי האסירים, ובראיון הוא פנה למצלמה בהצהרה לוחמנית: "העבודה שלי ושל יוקו עכשיו היא להגיד לצור האמריקני הצעיר שעדיין יש תקווה ושזה לא נגמר בגלל שהאווירה של ה-FLOWER POWER נמוגה. זה רק מתחיל ואנחנו בתחילתה של מהפכה. לכן יוקו ואני נצא להופעות והן יהיו בחינם. כל הכסף יילך לאסירים או לאנשים עניים. אנו מקווים גם להגיע לסין. המטרה שלנו היא לשחרר 500 אסירים, בסדר אלפביתי, שלא הצליחו להשיג כסף לשחרורם. אז בכל מקום בו נופיע, ננסה לשחרר אסירים. בעוד שהסטונס יופיעו באמריקה עבור כסף, אני אעשה זאת בחינם. מה אתה מתכוון לעשות בעניין, מיק ג'אגר?".

העקיצה כלפי מיק ג'אגר לא הייתה מקרית, שכן ג'ון לנון הרגיש שהרוק והרול מאבדים את עמוד השדרה הפוליטי שלהם. באותם ימים, ג'ון לנון ויוקו אונו היו מושקעים עמוק באקטיביזם רדיקלי, מה שהוביל מאוחר יותר לניסיונות של הממשל האמריקני לגרש אותם מהמדינה.

ומה עשה הצלע השלישית של החבורה באותו יום גורלי. פול מקרטני, יחד עם לינדה מקרטני וילדיהם, עלה על מטוס ללוס אנג'לס. המטרה הייתה להתחיל לעבוד על תקליט חדש עבור להקת כנפיים באולפני WALLY HEIDER. התקליט המדובר יקרא RED ROSE SPEEDWAY.

ב-28 בפברואר בשנת 1983 יצא תקליט חדש ללהקת U2 ושמו WAR. ברולינג סטון פורסם אז בביקורת עליו:

"כבר מראשית הדרך היה ברור ש-U2 מסוגלת ליצור מוזיקה מרשימה. ריף הגיטרה החד והקצב הרועם שליוו את I WILL FOLLOW ואת שאר אלבום הבכורה שלהם משנת 1981, BOY, היו רהוטים ועוצמתיים. המוזיקה לא הייתה מורכבת; לארבעת הצעירים מדבלין היה חוש אינסטינקטיבי להפקת המקסימום משינויי דינמיקה פשוטים ומצלילי יסוד, דבר שהעניק לסאונד שלהם גוון מחוספס ומלהיב. הבעיה היחידה הייתה שברגע ש-U2 משכה את תשומת לבו של המאזין, לא היה לה מסר של ממש לומר. האלבום BOY עסק במסתורי הילדות מבלי להאירם באמת; האלבום OCTOBER שבא אחריו התעטף ברומנטיקה ודת, אך נראה שגם הוא לא ירד לעומקם של דברים. ללא נקודת מבט שתתאים למקצבים המרגשים ולקרשנדו הסוחף של המוזיקה שלהם, חברי הלהקה נשמעו בסופו של דבר סתמיים בצורה מסוכנת.

אולם באלבומם השלישי הם יצרו תקליט מספק המעניק חוויית האזנה מרשימה, אך חשוב מכך – הוא עוסק בנושא מורכב בצורה נבונה. הנושא המדובר הוא הסכסוך בצפון אירלנד, או מה שהאירים מכנים 'הצרות'. U2 אינה הלהקה הראשונה שמתעסקת בנושאים פוליטיים-צבאיים: להקת STIFF LITTLE FINGERS מבלפסט התמודדה עם הבעיה בצורה ישירה, והקלאש עשו זאת מזווית מעט עקיפה יותר. אך נראה שאיש לא תפס את הפרדוקס שבין עמדה לפעולה בצורה כה מדויקת.

השיר SUNDAY BLOODY SUNDAY הפותח את האלבום, מתייחס ככל הנראה לתקרית משנת 1972 שבה הרגו חיילים בריטים שלושה-עשר אזרחים בהפגנה בלתי חוקית למען זכויות אזרח. בעוד הגיטרה והמצילתיים (היי-האט) בונים מתח, הסולן בונו שר: 'אני לא מאמין לחדשות היום...'. הלהקה גולשת לכמה אקורדים עשירים ומתמשכים כשהוא תוהה, 'כמה זמן? כמה זמן עלינו לשיר את השיר הזה?', ואז חוזרת לקצב ריקוד לוחמני וחד.

זוהי דרמה נהדרת, המעניקה אמינות מסוימת לפזמון הנוגה: 'הלילה, אנחנו יכולים להיות כאחד. הלילה!'. אך בונו חושף את קלפיו כשהוא שר את ההסתייגות הדחופה: 'לא אשמע לקריאת הקרב הזו, כשגבי אל הקיר'. מה שהוא והלהקה אומרים, למעשה, הוא שאין טעם לקחת סיכונים חסרי אחריות אל מול סמכות חסרת אחריות – אך עדיין חובה לנקוט עמדה כלשהי.

בניגוד לקלאש, שנאבקים במדיניות חוץ אימפריאליסטית, או ל-GANG OF FOUR, שמנסים להעביר מסרים מרקסיסטיים אל רחבת הריקודים, U2 אינה מתיימרת לספק תשובות לצרות העולם. במקום זאת, הם משקיעים את האנרגיות שלהם כדי להבהיר שהנושאים הללו מטרידים אותם. זהו צעד מרענן והגיוני, שכן U2 מבינה שהמחווה היא החשובה, ולאו דווקא המסר.

את הצמיחה הלירית של הלהקה משלים חוש הומור אפל שפיתחו לאחרונה, הבא לידי ביטוי לאורך האלבום. SECONDS, למשל, נפתח בריף פ'אנק מנומנם המונע על ידי תוף בס הנשמע כצעצוע עליז. זהו שילוב נעים, אך כשהנושא מתברר – הטירוף שבסחיטה הגרעינית, שבה, כדברי בונו, 'הבובות מושכות בחוטים' – המאזין מבין שהצליל העליז הזה אינו אלא כלי משחק תמים. השיר NEW YEAR'S DAY כולל את השורה המבריקה: 'נאמר לנו שתור הזהב הגיע, והזהב הוא הסיבה למלחמות שאנו מנהלים' – הערה חכמה בהרבה מכפי שהיא נשמעת בתחילה.

עם זאת, האלבום WAR אינו מורכב רק מאידיאלים ומנימה מרירה, שכן בעוד בונו מצהיר את הצהרותיו, קולו חושף את מלוא היכולת המלודית של הלהקה. בתוך ההומור המר של SECONDS הוא נוסק למנגינות נטולות מילים, כשקולו מתנשא בפוליפוניה מעל המקצבים החלקלקים. השיר SURRENDER קליל אף יותר, הודות למנגינה האוורירית ולגיטרה המהדהדת של אדג'. למעשה, בשיר זה המוזיקה אומרת יותר ממה שהמילים יכלו לומר אי פעם; לשמוע את קול הטנור המרהיב של בונו מרחף מעל קולות הליווי, זוהי הגדרה טובה יותר למושג 'כניעה' מכל הגדרה מילונית אחרת.

באופן כללי, החוזקות המוזיקליות של האלבום הן במידה רבה תולדה של עיבודים מושחזים ודינמיקה מאוזנת בקפידה. גם כשאדג' מנגן קווי גיטרה מתוחכמים יותר ויותר, הוא שומר על הבוטות המינימליסטית שאפיינה את האלבום BOY. ובעוד הבסיסט אדם קלייטון והמתופף לארי מולן ג'וניור פונים למקצבי ריקוד, השירים שלהם פועמים בתכליתיות המזוהה בדרך כלל עם זרם הפאנק.

חברי U2 אולי אינם אינטלקטואלים גדולים, והאלבום WAR אולי נשמע עמוק יותר מכפי שהוא באמת, אך השירים כאן יכולים לעמוד מול כל יצירה באלבום LONDON CALLING של הקלאש במונחים של עוצמה והשפעה. העובדה ש-U2 מצליחה לסחוף את המאזין באותה רומנטיקה נלהבת המזינה את המחוות הגדולות שלה – היא הישג מרשים. הפעם, העובדה שאין להם את כל התשובות נראית דווקא כיתרון".

וכל זאת עוד לפני 'האש הבלתי נשכחת' שהובילה למסע אל 'עץ יהושע', ואחריו חברי הלהקה צעקו 'אכטונג' בגרמנית.

מכונת השפמים הרכה והמתופף שהתבקש פשוט לסתום את הפה. ב-28 בפברואר בשנת 1971 יצא תקליטה הרביעי של להקת סופט מאשין הבריטית, ששמו FOURTH.

מי שהסתכל על העטיפה באותם ימים יכול היה לראות מיד שמשהו לא עובד שם כמו שצריך מבחינה חברתית. ארבעת חברי הלהקה צולמו באופן ששיקף היטב את המצב האנושי המעורער בתוך הקבוצה. בעוד שלושה מחברי ההרכב התהדרו בשפמים עבותים על פניהם, הרביעי שבהם, המתופף רוברט וויאט, נראה מגולח לגמרי ומרוחק מאוד מהשאר. השפמים הללו לא היו רק עניין של אופנה, אלא סימן היכר של המחנה שנבנה נגד וויאט. שמו של המתופף המוכשר לא הופיע הפעם באף קרדיט בכתיבת הקטעים, שהיו כולם אינסטרומנטליים. הסיבה לכך הייתה פשוטה ואכזרית: שאר החברים פשוט לא סבלו את השירה שלו והחליטו כי עדיף שישתוק. הקהל האדוק של מעריצי הלהקה, שגדל על הצלילים הפסיכדליים של קנטרברי, לא ידע שהמצב של וויאט בתוך הלהקה שהוא עצמו יסד היה אז בכי רע.

התקליט הזה, שהיה מצוין אך מלא בבעיות פנימיות, הוקלט באולפני אולימפיק בלונדון, רק חצי שנה לאחר שהסתיימו ההקלטות לאלבומם הקודם והשלישי, שנקרא THIRD. זה הפך להצלחה מסחרית מסחררת ולרב מכר למרות העובדה שהיה תקליט כפול שהכיל מוזיקה תובענית וקשה לעיכול. מי שהאזין לתוצאה הסופית ב-FOURTH הבין מיד כי הלהקה איבדה כל חום או חוש הומור ביצירתה. המוזיקאים הללו צעדו בבטחה ובקשיחות לעבר עולם הג'אז-רוק והפיוז'ן הקר. הניסיונות החוזרים ונשנים של וויאט ליצוק שירים עם טקסטים לתוך התקליט נתקלו במחסום קשה מנשוא עבורו. הסקסופוניסט אלטון דין, שהגיע בתחילה ללהקה רק כנגן סשנים לצורך חיזוק, שודרג לעמדת חבר להקה רשמי והוא דאג להגיד את דעתו הנחרצת בעניין הכיוון המוזיקלי הרצוי מבחינתו. וויאט, שהקים את סופט מאשין במו ידיו, ראה בהתנהגות הזו גסות רוח לשמה.

העיתון מלודי מייקר פרסם בביקורת על התקליט במרץ 1971 את הדברים הבאים: "נראה כי הלהקה הגיעה פה לשיא חדש משלה. בעיקר במונחים של רגיעה, מבחינתי. בעוד שאלבומה הקודם, THIRD, היה סוג של נסיון בשבירת מחסומים, יש תחושה של הקלה באלבום הנוכחי. יש פה ארבע יצירות; האורגניסט מייק ראטלדג' הביא את TEETH, הבסיסט יו הופר הביא את KINGS AND QUEENS והסקסופוניסט אלטון דין הביא את FLETCHER'S BLEMISH. כל הצד השני מכיל יצירה אחת בכמה חלקים של הופר, שנקראת VIRTUALLY. הופר הוא היוצר המעניין מהם, כרגע. היצירה KINGS AND QUEENS שלו נשמעת כבלדה פשוטה במשקל שלושה רבעים, אבל יש בה הרבה יותר. זה מתחיל עם נגינת הקונטרבס של רוי באבינגטון. היצירה TEETH היא יצירה ראטלדג'ית אופיינית ודחוסה. הוא מנגן פה נהדר באורגן ואילו חטיבת כלי הנשיפה מקבלה חיזוק עם מארק צ'ריג, ניק אוונס ואלן סקידמור. האלבום החדש הוא עוד חוליה חשובה בשרשרת היצירה של להקה זו".

באותו חודש הצטרף לחגיגה גם העיתון DISC AND MUSIC ECHO שכתב: "יש פה בגרות ניכרת. זוהי מוזיקה פחות אלימה מזו של התקליט השלישי הכפול. למעשה, התקליט הזה מאד מוזיקלי ביחס לקודם ויותר ידידותי לאוזן. הלהקה זנחה הפעם את השירה לגמרי, אך אין זה גורע מהיופי של התקליט".

אבל מאחורי הקלעים המוזיקה הייתה הכל חוץ מידידותית. וויאט אמר על המצב: "לאלטון לא היה להציע ללהקה את מה שאני, או האורגניסט מייק ראטלדג' או הבסיסט יו הופר, היה להציע, מבחינת הבנת הלהקה והפוטנציאל שלה. הוא היה החבר הרביעי ואנחנו היינו השלושה. זו לא הייתה להקה שסתם אפשר להיכנס אליה ולהטותה למקום אחר. אלטון כתב קטע ואני ניגשתי לאלתר בו כהרגלי, כשלפתע הוא בא ודרש ממני להפסיק עם זה ופשוט לתופף כמו ז'אק דה ז'ונט. ניסיתי להתנגד וזה ממש שיגע אותו".

המתופף המתוסכל ראה כי חבריו מצמצמים את נוכחותו למינימום האפשרי והוא ניסה למצוא נחמה בטיפה המרה ובידיעה שקולו, הכלי שבו השתמש ליצירה ולשחרור, פשוט הושתק. וויאט הוסיף בנימה עצובה: "בדיעבד אני חש צער על מייק ראטלדג'. הם התקדמו מוזיקלית ואני צעדתי לאחור אבל הם זכרו שאני הוא שחיבר את חברי הלהקה יחדיו. והנה הם חברו יחדיו נגדי ובאחד הסשנים, שצולמו באולפני אולימפיק לטלוויזיה הצרפתית, רואים אותי מציע הצעה מוזיקלית לאלטון והשלושה מגלגלים עיניהם ומתביישים, מאחורי גבי. לאחר שנתנו לי לדבר, הם המשיכו בשלהם".

המצב הזה חלחל גם אל הבמה. בכל פעם שוויאט ניסה לשיר במהלך הופעות חיות, שאר הנגנים הפסיקו את נגינתם במכוון כדי להביך אותו. הוא מצא את עצמו לא פעם יורד מהבמה באמצע הופעה וניגש לבכות מתיסכול בחדר ההלבשה. המתח הגיע לשיא כשהם שמעו אותו פולט "הלוואי ויכולתי למצוא לעצמי להקה אחרת". השאר לא היו צריכים יותר מזה. הם פתחו את הדלת ובעטו אותו החוצה עם מה שהם כינו ברכת הדרך, אך עבורו לא הייתה שם שום ברכה.

במלודי מייקר התפרסמה מיד ידיעה תחת הכותרת וויאט פורש מההרכב. בגוף הכתבה נכתב: "הסיבה לעזיבתו כנראה נובעת מחילוקי דעות מוזיקליים, שנמשכו מזה כמה חודשים ונראו לעין בעת סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב. זו לא עזיבתו הראשונה של וויאט את הלהקה, כששנה לפני כן הוא פרש ממנה כדי להיות חבר בלהקתו של קווין איירס. הוא חזר לסופט מאשין כשראה כי איירס לא מאפשר לו להתקדם מוזיקלית. המחליף של וויאט בלהקה יהיה המתופף פיל הווארד, שהיה לפני כן חבר בלהקתו של אלטון דין".

עבור רוברט וויאט, איבוד הלהקה היה כמו איבוד משפחה, והוא צלל לתהום עמוקה. הוא הפך חסר שמחה לחלוטין וסובביו נבהלו מהמצב הנפשי שלו. בסופו של דבר, התמוטטות העצבים הקשה ממנה סבל הובילה אותו לניסיון התאבדות שבו חתך את פרקי כפות ידיו. למרבה המזל הוא שרד, אך הסיפור של FOURTH פרק כואב ללהקה שהחליטה להחליף את הנשמה והקול במשהו אחר.

הבסיסט של מהאווישנו מסביר עניינים לא נעימים. ב-28 בפברואר בשנת 1974 הובאו ברולינג סטון הסבריו של הבסיסט, ריק לאירד, בנוגע לפירוק להקת הג'אז-רוק, מהאווישנו אורקסטרה.

לאירד הסביר שזה היה מקרה של עודף אגו וגאווה, שגרמו בסופו של דבר לפירוק הלהקה. "אפילו לא נפרדנו זה מזה אחרי המופע האחרון בדצמבר", אמר והביע את דעתו על התפרקות הלהקה, כשהוא מכוון את עיקר דבריו כלפי הגיטריסט ג'ון מקלאפלין ושיטת הנהגתו. עם זאת, ליירד התקשה לקבל גם כמה הערות של המתופף בילי קובהאם, שפורסמו קודם לכן במגזין ה"רולינג סטון".

כדי להשלים את התמונה המלאה, חזרתי לגיליון מה-31 בינואר 1974 ושלפתי משם את הסבריו של המתופף. לאחר מכן נמשיך עם דברי הבסיסט...

קובהאם: "מעולם לא הרגשתי שהמוזיקה שלי באמת מבוקשת על ידי הלהקה. ניסיתי לגרום להם להשתמש בה כבר בהתחלה, כי קיוויתי שהלהקה תהיה כזו שבה אוכל לומר שתרמתי במישור המוזיקלי – הן בכתיבה והן בנגינה. אך ההזדמנות הזו מעולם לא ניתנה לי באמת".

אחרי כמעט שנתיים, הדברים לא עבדו כפי שציפה. "מה שהפריע לי בלהקה הוא שמעולם לא נאמר דבר בצורה מפורשת. לא 'כן, נקליט את המוזיקה שלך' ולא 'לא, אנחנו לא נקליט אותה'. אם הייתי מביא קטע שאני כותב עכשיו ללהקה כדי לקבל חוות דעת, הרגשתי שלא אקבל תשובה. עבור מוזיקאי, זהו המצב הגרוע ביותר – להיתקל רק בשתיקה. שתיקה יכולה להיות קרה מאוד. בסופו של דבר, זה מוציא לך את החשק ליצור".

בעוד הקיפאון הזה נמשך, קובהאם ביקש לתעל את היצירתיות שלו לאפיקים אחרים. אך קיפ כהן, אז סגן נשיא חברת התקליטים "קולומביה רקורדס" (בה הייתה חתומה ה"מהאווישנו אורקסטרה"), הציע רק 15,000 דולר למימון הפרויקט. קובהאם ראה בתגובתו דחייה ופנה למארק מאירסון מחברת "אטלנטיק". "גם מאירסון ביטל את העסקה בתחילה", סיפר קובהאם, "אבל קיבלתי מקדמה עבור הקלטת דמו". בזכות אותן הקלטות – ואולי גם בשל מעמדו באחת הלהקות החמות ביותר בתעשייה דאז (למרות שקובהאם הכחיש זאת) – אטלנטיק החתימה אותו. כך יצא אלבום הפיוז'ן הייחודי SPECTRUM, שהופק לבסוף בעלות של 22,000 דולר, שהיו 10,000 דולר פחות מהתקציב המקורי שביקש המתופף.

קובהאם לא ניסה "לעורר גלים" בתוך הלהקה בעקבות הצלחת אלבומו וכשביקש לצאת להופעות כדי לקדמו. למעשה, הוא טען שמקלאפלין סבר שזהו רעיון טוב. "ג'ון שמח שיש לי מוצא משלי ואיחל בגלוי ששאר חברי הלהקה יעשו את אותו הדבר. אבל כל מה שהם עשו זה לדבר על כך ולבזבז זמן שהיו יכולים לנצל בצורה בונה. למעשה, ג'ון נתן לי להבין שהוא לא באמת רוצה שאני או אף אחד אחר נקליט חומרים משלנו באלבומים שלו, ואני מכבד זאת – אחרי הכל, חוזה ההקלטה הוא שלו. שלושת החברים האחרים (הבסיסט ריק לאירד, הקלידן יאן האמר והכנר ג'רי גודמן) חושבים שיש להם מוזיקה משלהם, אבל הם לא עשו איתה דבר. התקבעה אצלי המחשבה שהם פשוט נלחמים בקרב אבוד למען האגו. אבל שוב, אף אחד לא באמת יודע מה ג'ון רוצה, כי הוא לא נוקט בשום צעד ברור".

דעותיו של קובהאם לא הסתכמו רק בהשערות לגבי חוסר יכולתו של מקלאפלין להתחייב למטרות הלהקה. הוא חשף כי הלהקה לא באמת הייתה מאוחדת תחת הדגל הרוחני של הגורו של מקלאפלין, סרי צ'ינמוי, כפי שרבים נטו לחשוב אז. לקובהאם הייתה השקפה משלו על תפקיד האלוהות במוזיקה שלו: "הדרך שבה אני רואה זאת היא שאני פשוט מנגן מוזיקה טובה ומתחבר במישור המוזיקלי והרגשי למה שג'ון מנגן – או למה שאנחנו מנגנים יחד. אבל כשזה מגיע לקביעה שאלוהים הוא הגורם למה שאני עושה... מי אני שאומר? מעולם לא ראיתי את אלוהים. אין לי גורו. זה רק אני".

לגבי מעורבותו של קרלוס סנטנה עם סרי צ'ינמוי ושיתוף הפעולה המוזיקלי והרוחני שלו עם מקלאפלין, אמר קובהאם: "אני לא מכיר את קרלוס מספיק טוב כדי לקבוע, אבל ככל שראיתי, הוא לא נראה שקוע בזה באמת. אני יכול לומר זאת גם על ג'ון, כי הוא אדם קיצוני. אם אתה מטיף להתמדה ומטיף לכך שצריך 'להפנות את הלחי השנייה', אתה אמור להפגין זאת לעיתים קרובות יותר, ואני לא יכול לומר זאת על ג'ון. כשהוא מתעצבן ממשהו, כל הדיבורים הרוחניים האלה נזנחים בצד והוא חוזר לקרקע מיד; הוא מגיב למצב כמו כל אדם רגיל. למרות שהוא טוען שהדת עוזרת למוזיקה, אני חושב שהוא חי בשקר. נדמה לי שיש לו אישיות כפולה – אחת שאין לו עליה שליטה, והשנייה שעליה הוא מנסה להשתלט. אבל הוא מנגן מוזיקה טובה, וזה מה שהכי חשוב".

כעת, אני חוזר לדבריו של לאירד על מקלאפלין והלהקה: "מתוך 24 יצירות שביצענו, הוא טוען ש-23 הן שלו. הוא טוען שעיקר הקרדיט על כל אחד מהקטעים הללו שייך לו. עם זאת, שאר החברים, ואני ביניהם, תרמנו להם רבות – בבניית התפקידים ובהפיכתם ליצירה מוזיקלית חיה. זה לא זיכה אותנו בשום קרדיט, לא כלכלי ולא אחר. השנה וחצי הראשונות עברו בסימן 'מסע ההארה' שלו כביכול, כשנאלצנו לשמוע אותו מטיף לנו כמה אנחנו בורים לעומתו – אלו היו השטויות הגדולות ביותר ששמעתי בחיי. הוא פשוט שיחק משחק.

הסוף הגיע בדיוק כשהפער בתקשורת החל להצטמצם. שנת 1974 הייתה אמורה להיות השנה שבה נוכל אולי להרוויח קצת כסף כפרטים בתוך הלהקה, וגם זה נעלם. זה מצער מאוד. אני בטוח שזו אכזבה לקהל שרצה לשמוע את ה'מהאווישנו אורקסטרה'. בילי האשים את כולנו בכך שדחינו אותו ואת המוזיקה שלו, וזה פשוט לא נכון. אם מישהו נדחה, אלו היינו ארבעתנו על ידו. הוא עשה זאת בצורה בוטה בחודשים האחרונים, רוב הזמן שבו היה עסוק בהקלטת אלבום הסולו שלו.

בילי העיר שג'רי, יאן ואני בזבזנו את זמננו, ושהרצון שלנו שהמוזיקה שלנו תנוגן נבע מ'אגו טריפ'. אלו שטויות! עצם העובדה שהוא חשב שהמוזיקה שלו ראויה להקלטה היא-היא ההוכחה לאגו טריפ אמיתי. חברי הלהקה היו שכירים וקיבלו שכר, למרות שהיינו אמורים לקבל גם אחוזים ממכירות האלבומים. ג'ון הטיל ספק בכך שנראה אי פעם כסף, בשל ההפסדים שנצברו כשהלהקה ניסתה להקליט אלבום שלישי בלונדון בשנה שעברה. נעשה ניסיון לשכנע אותו להקליט מוזיקה של חברים אחרים בלהקה, אך הרעיון לא צלח. הגענו להקליט ולא יצא מזה דבר. אני זוכר שבתום חמישה ימים ג'ון עזב את האולפן בבכי. (שנים לאחר מכן יצאו ההקלטות הללו תחת השם THE LOST TRIDENT TAPES - נ.ר).

הסיכוי שהלהקה תנגן שוב יחד – אפילו מדי פעם, בזמן שכל אחד פונה לעיסוקיו – קלוש ביותר. לו היינו בוגרים מספיק, היינו יכולים לעשות זאת, אך מכיוון שכולנו מתנהגים כמתבגרים, זה לא אפשרי. כשאני אומר 'אנחנו', אני מתכוון לאגו. גאווה – זה מה שבסופו של דבר הרס אותנו. אני מרגיש שאכזבנו אנשים רבים, ובמיוחד את הקהל העצום שצברנו. אני חייב לומר שהם היו נהדרים; זה באמת הפתיע אותי שהם אהבו את המוזיקה ואותנו. על כך אני אסיר תודה יותר מכל..."

ב-28 בפברואר בשנת 1942, נולד בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס. אז כיצד הוא חגג את ימי הולדתו לפני שהפך להיות דייר של קבע במועדון ה-27? יצאתי לשדה כדי ללקט לכם את העובדות:

בשנת 1964 הופיעו הסטונס בגני סופיה שבקרדיף. ג'ודית סימונס כתבה על כך בדיילי אקספרס: "הם נראים כמו בנים שכל אמא שמכבדת את עצמה הייתה נועלת בשירותים! אבל הרולינג סטונס, חמישה צעירים קשוחים מלונדון, לא מודאגים ממה שאמהות חושבות! לעת עתה הביטלס התקבלו בקרב כל שכבות הגיל, אך הרולינג סטונס השתלטו על משבצת קולם של בני הנוער".

בשנת 1965 חגג בריאן ג'ונס את יום הולדתו בצילומי תוכנית הטלוויזיה של המנחה איימון אנדרוז. ג'ואי פייג', הגיטריסט לשעבר של האחים אוורלי, נשאר עם ג'ונס באותו לילה בדירתו השכורה בצ'לסי. פייג' שהה אז באנגליה כדי לקדם את התקליטון שלו, שכלל לחן של בסיסט הסטונס, ביל ווימן, בשם "COS I'M IN LOVE WITH YOU".

בשנת 1966 נערכה הופעה של הסטונס בטאון הול, וולינגטון.

בשנת 1968 בילה בריאן ג'ונס את יום הולדתו ה-26 בפריס.

דמותו של בריאן ג'ונס... בריאן ג'ונס היה דמות מורכבת מאוד, שגילמה בתוכה כמה אישיויות. הוא החל את דרכו המוזיקלית כחובב נלהב של בלוז, ומשם פנה לכיוון לונדון התוססת וההזויה. חייו היו רצופים בניגודים: איש ביישן עם חיוך קסום, שבתוכו התחוללו סערות פנימיות ואגוצנטריות; מוזיקאי טהור שבורך (או קולל, תלוי בנקודת המבט) במראה של כוכב פופ אמיתי.

מתופף הרולינג סטונס, צ'ארלי ווטס, נזכר: "הוא תמיד היה נחמד אליי, אבל לא כולם אהבו אותו. איאן סטיוארט, שהקים עמו את הלהקה, לא סבל אותו. ביל ווימן מעולם לא הסתדר איתו, וזו לא הייתה אשמתו של ביל – זו הייתה אשמתו המלאה של בריאן". בשנת 1962 הדברים עוד נראו רגועים, כשראשו של בריאן היה שקוע בבלוז וליבו מלא תקווה. בשנת 1969 נראה היה שהבלוז התרחק ממנו מיליון שנות אור. הוא לבש בגדים מוגזמים, ועם פרצוף נפוח ועיניים טרוטות, צלל כאבן אל מותו בתחתית הבריכה.

השנים הראשונות והמרד... בריאן סומן כילד חכם ביותר בבית ספרו, אך העבודות שבחר היו פשוטות יחסית; הוא עבד כזבן בחנות או כפועל במכרה פחם. הדבר הוציא את הוריו מדעתם. הם התעצבנו עוד יותר כשפוטר מעבודותיו בגלל גניבות פה ושם, אך זה היה רק ה"קדימון" ליום בו נודע להם שהכניס בחורה בת 14 להיריון, ואחר כך בחורה נוספת שהייתה נשואה. הוריו נאלצו לעבור עמו לגרמניה כדי להתרחק מהזעם ומהבושה.

פאט אנדרוז, בת זוגו בין השנים 1961–1963, מספרת: "כשהייתי בת 15 נהגתי להתפלח עם חבריי להצגות קולנוע יומיות. יום אחד סיפר לי אחד החברים על חברו שחזר מגרמניה. הוא הוסיף שלבחור קוראים בריאן ושהוא שפוף כי איבד קשר עם חבריו בגלל שהוריו עקרו אותו ממקומו. הסכמתי לצאת עמו לבליינד דייט בבית קפה חשוך במיוחד, כי לא רציתי שחבריי ייתקלו בנו במקרה שיופיע מולי מישהו מוזנח. אבל נדהמתי ממנו; הוא הגיע לפגישה ושיערו הבלונדיני בלט בחשיכה. הוא לבש חליפה שלא הרשימה אותי במיוחד, אבל השיחה בינינו הייתה מעניינת מאוד ונדלקתי עליו. הוא היה שונה מכל הבחורים שהכרתי, ממש יכולתי לשוחח עמו לעומק".

כשפאט פגשה אותו, בריאן כבר שלט בכמה כלי נגינה, ביניהם גיטרה, סקסופון, קלרינט ופסנתר, ונהג לנגן ג'אז עם נגנים מבוגרים ממנו בהרבה. משם התגלגל להרכב רית'ם אנד בלוז בשם "THE RAMRODS". פאט מוסיפה: "הוא לא התרברב בידע שלו בנגינה, הוא היה צנוע מאוד בעניין ונתן לי להבין שמדובר בתחביב בלבד עבורו".

הקמת הלהקה והמעבר ללונדון... כשאשף הבלוז הלבן, אלקסיס קורנר, הגיע לעירם צ'לטנהאם, פנה אליו בריאן והדק את הקשר לאחר שהציג בפניו את כישרון נגינתו. קורנר נדהם, ביקש ממנו מיד את מספר הטלפון והציע לו לעבור ללונדון כדי להצטרף ללהקתו. בריאן נענה בשמחה, ופאט הצטרפה אליו מאוחר יותר עם בנם בן חצי השנה. בלונדון נאלץ בריאן לעבוד בעבודות לא מתגמלות, אך הוא היה ממוקד במשימה.

צ'ארלי ווטס, שתופף אז בלהקתו של קורנר, סיפר: "אלקסיס הכיר לי את בריאן והלכנו לדירה שלו. זו הייתה דירה מוזנחת, וחברתו שחיה שם הייתה בהיריון ממנו. הוא הראה לנו את התלהבותו מהבלוז וציין שגיבוריו הם אלמור ג'יימס וסידני בקט. הוא גם ידע לנגן היטב במפוחית". בריאן שאל את צ'ארלי אם יסכים להצטרף להרכב שהוא מתכנן להקים, והמתופף הסכים. בריאן פרסם מודעת דרושים ללהקה ובחר לה שם בהשראת שיר של מאדי ווטרס.

אחד החברים הראשונים שהצטרפו היה דיק טיילור (שהקים מאוחר יותר את THE PRETTY THINGS). "פגשתי את בריאן לראשונה בפאב", סיפר טיילור. "הייתי שם עם מיק (ג'אגר) וקית' (ריצ'רדס) וממש התרשמנו ממנו. הוא ניגן שם גיטרת סלייד נהדרת. זמן קצר לאחר מכן ג'אגר כבר הפך לזמר בלהקתו, ומיק ביקש לצרף גם את קית'".

המנהיגות והכישרון המוזיקלי... בשנה הראשונה הלהקה הופיעה במועדונים מעופשים או בתחתית רשימת המשתתפים. בריאן היה המנהיג הבלתי מעורער; הוא אף הנחה את ג'אגר כיצד לנגן במפוחית והשאיר את הזמר פעור פה. דיק טיילור נזכר: "בריאן היה נתון לשינויי מצבי רוח מהירים, אך היו לו גם חוש הומור מבריק ונחישות. הוא עודד אותי לנגן בס כמו שצריך, וזה היה אקט נחמד מצדו כי למדתי לנגן בכלי רק כדי להופיע איתם. הוא היה המתקדם מכולנו מבחינת כישרון והבנה מוזיקלית".

צ'ארלי ווטס הוסיף: "בריאן היה מסוג האנשים שאם היית מפקיד בידיהם אקורדיון, הם היו חוזרים אליך אחרי שעתיים ומנגנים בו באופן מושלם. אבל הוא נטה לקחת כלי, לנגן בו קצת ולזנוח אותו. כך היה עם הדולצימר, המלוטרון ואחרים. הוא יכול היה להיות ענק אילו התמיד". מיק ג'אגר אישר: "לברואן היה כישרון לקלוט כל דבר. כשג'ורג' האריסון ניגן לראשונה בסיטאר, בריאן הרגיש שהוא חייב לנגן בו גם".

עם זאת, ג'אגר מציין את התדהמה כששמע את בריאן מנגן קטעים של אלמור ג'יימס: "מעולם לא שמעתי מישהו מנגן כך בחיים מולי, רק בתקליטים. אפשר לשמוע את זה היטב בנגינת הגיטרה שלו בשיר I WANNA BE YOUR MAN שהביטלס נתנו לנו". פאט אנדרוז מוסיפה שבאותה תקופה מיק וקית' ממש העריצו את בריאן והוא היה האליל שלהם, אך ייתכן שגם קינאו בו מאוד. בדצמבר 1962 הצטרף הבסיסט ביל ווימן, וההרכב הקלאסי הושלם.

המנהיגות המעורערת וההידרדרות... בעוד הלהקה עורכת חזרות, בריאן נהג מדי פעם לגנוב מקופות חנויות כדי לממן ציוד. חברי הלהקה גילו במהרה שהוא גם מעניק לעצמו תוספת שכר כי תפס את עצמו כמנהיג. קאת'י אצ'ינגהאם (חברתו של ג'ימי הנדריקס) פגשה את בריאן ב-1963 במועדון: "היינו קבוצה שנהגה לראות מופעים, כמו של להקת המי כשעוד נקראו THE HIGH NUMBERS. נהגנו לבלוע ממריצים ולרקוד, אבל בריאן העדיף לשבת בצד".

פאט אנדרוז, שילדה אז את בנם המשותף בדירתם המעופשת, מספרת שהכסף לא היה בנמצא והקשר החל להתפורר: "הוא פלירטט עם המון בחורות. הבנתי שמולי ניצב יצור שמנסה לשרוד; הרי העיפו אותו מהבית בעבר. בחורות נהגו להביא לו אוכל, הוא היה סוג של ג'יגולו". היא מתארת גם התפרצויות קנאה אלימות ומצבי רוח קיצוניים שנבעו מחוסר ביטחון עמוק. צ'ארלי ווטס מציין שהמצב החמיר כשהחל לשתות ולהשתמש בסמים כבדים.

ג'ונס נהג גם "לשאול" חפצים מחברים ולא להחזירם. הוא לקח תקליטונים מהזמר לונג ג'ון באלדרי ונתן אותם במתנה לצלם ניקי רייט. רייט מספר: "בריאן היה לעיתים מתוק להפליא ויכול היה להקשיב בריכוז, אך היה בו גם צד פסיכוטי". הוא נזכר בתקרית ב-1963 שבה בריאן השתולל במסעדת דגים, שפך קטשופ על המנה וזרק את הצלחת על הרצפה לעיני בעלי המקום הנחמדים שאירחו אותם לאחר שעות הפעילות.

המאבק על המעמד... הביטו בעטיפת התקליט הראשון של הרולינג סטונס: בריאן ג'ונס הוא הבולט ביותר שם, עם שיערו הבלונדיני ולבושו הייחודי – הצהרה ברורה על מנהיגותו. ג'אגר נראה כמעט נבלע ברקע. צ'ארלי ווטס מודה: "ללא בריאן לא היינו מגיעים לאן שהגענו".

אך כשנכנס המנהל אנדרו לוג אולדהאם לתמונה, כוחו של בריאן החל להישחק. אולדהאם העדיף את הצמד ג'אגר-ריצ'רדס ככותבי שירים, והתמלוגים החלו לזרום לכיסם. בריאן חש מאוים ומתוסכל. פאט אנדרוז נזכרת כיצד אולדהאם אסר על בריאן להיראות בציבור עם בנם מארק, כדי לא לפגוע בתדמיתו בקרב המעריצות.

בסיבובי ההופעות בארה"ב, בריאן החל להיעלם ולהפגין התנהגות פרנואידית. ניקי רייט מספר שבקיץ 1964 בריאן הגיע לביתו כשהוא נסער, הצהיר שנמאס לו וניסה לחתוך את ורידיו בסכין מטבח. לאחר מכן ניסה לקפוץ מהחלון. ביום אחר הגיע עם בחורה בשם לינדה שהייתה בהיריון ממנו, והתעלל בה נפשית כשהקריא בפניה מכתבי זימה ממעריצות. בתקרית מחרידה אחרת, הוא תפס את תינוקם של לינדה ושלו ואיים להשליכו מהחלון כשהוא אוחז בו ברגלו בלבד.

מיק ג'אגר מסביר: "בריאן לא התאים לעולם הפופ. הוא היה רגיש מדי והסמים החמירו את המצב". קית' ריצ'רדס מוסיף שבאמצע ההופעות, מול קהל מעריצות צרחני, בריאן היה מנגן בציניות את הנעימה של "פופאי המלח" כי ידע שאף אחד לא מקשיב.

בסביבות 1967, בריאן הפך לצל של עצמו. באולפן היו צוחקים על חשבונו כשהיה מתמוטט, וההקלטות נמשכו בלעדיו. כשהיה מגיע ושואל "מה אני יכול לנגן?", ג'אגר היה עונה בלגלוג: "כן בריאן, מה אתה יכול לנגן?". ההחלטה לפטרו התגבשה כשהתברר שלא יוכל להיכנס לארה"ב בגלל הרשעות סמים.

ב-2 ביולי 1969, ימים ספורים לאחר שפוטר רשמית, שהה בריאן באחוזתו עם חברתו ואנשים נוספים. הוא יצא לשחות בבריכה למרות שהיה תחת השפעת אלכוהול וסבל מאסתמה. כעבור זמן קצר נמצאה גופתו בתחתית הבריכה. חברי הלהקה קיבלו את ההודעה באולפן ונכנסו להלם.

ג'ורג' האריסון ספד לו: "הוא היה נחמד ורגיש. אנחנו חייבים לזכור אותו כך". ביל ווימן סיכם בספרו: "בריאן היה האיש שעמו הזדהו מיליונים. הוא המציא את שם הלהקה והחליט על הרפרטואר בימים הראשונים. אנחנו היינו הלהקה של בריאן, ובלעדיו זה לא היה קורה".

באוגוסט 1969 נכתב ברולינג סטון: "אם קית' ומיק היו המוח והגוף של הסטונס, בריאן היה הנשמה של הלהקה".

בונוס - גחליליות באולפן: אוריה היפ מצאה את האור (והנצנצים) מחדש. בפברואר (ללא תאריך מדויק) בשנת 1977 יצא תקליט חדש ללהקת אוריה היפ ושמו FIREFLY.

בפברואר 1977, בזמן שסצנת הפאנק הבריטית התחילה לבעוט בכל מה שזז, להקת אוריה היפ החליטה שזה בדיוק הזמן הנכון להמציא את עצמה מחדש. החברים שחררו לעולם תקליט חדש בשם FIREFLY, ואולי הוא לא דגדג את המעמד של הקלאסיקות המוקדמות של הלהקה, אבל עבור החברים בלהקה מדובר היה בהתחלה חדשה ומבורכת שהפיחה בהם חיים.

השינוי המשמעותי ביותר נרשם בעמדת הסולן. ג'ון לוטון, שהגיע מההרכב הגרמני LUCIFER'S FRIEND, הופתע מהמהירות שבה הדברים התגלגלו. הוא נזרק אל תוך קלחת ההקלטות מבלי שהספיק להבין מה קורה סביבו ונזכר בחיוך באותם ימים: "התקליט הזה כבר כמעט הושלם, אז בעצם פשוט הייתי צריך להיכנס ולשיר בו. וברגע שזה היה מוכן יצאנו והופענו עם זה כחצי שנה". הוא לא רק שר, אלא גם אימץ לעצמו מראה חדש שכלל איפור שחור סביב העיניים בכל לילה שבו הופיע עם הלהקה. למרות שהוא מעולם לא עשה זאת על הבמה לפני כן, הוא ניסה במודע לבנות פרסונה שונה מזו של הסולן הקודם, דייויד ביירון.

גם בעמדת הבס נרשמה התרגשות גדולה עם הצטרפותו של טרבור בולדר. הוא היה חלק מההרכב המפורסם של דייויד בואי, SPIDERS FROM MARS, נהנה מאוד מהעבודה היעילה והחיובית באולפן. הוא העיד על החוויה המהירה: "ממש נהניתי מזה. עבורי, זה היה אחד התקליטים המהירים ביותר שעשיתי אי פעם. הכל הוקלט מהר ובאווירה טובה. בעוד שאצל בואי כל דבר לקח הרבה זמן, פה זה הלך ממש מהר".

קן הנסלי, האיש שמאחורי הקלידים, ראה בתקליט הזה את הניצחון האישי שלו. הוא לקח את המושכות וכתב שבעה מתוך שמונת השירים בתקליט, כולל שותפות בכתיבת הקטע הפותח THE HANGING TREE. התקליט התקבל היטב על ידי המעריצים, וקן הנסלי הסביר את התקופה הזו בחיי הלהקה: "זו הייתה התחלה חדשה לגמרי עבור הלהקה, וזה מה שהיה נחוץ לנו באותה תקופה. זה נתן לנו הזדמנות להתנסות קצת יותר. בסופו של דבר, זה הוביל ליציאת הסינגל WISE MAN, אשר היה בלדה. מעולם לא העזנו לשחרר דבר כזה לפני כן".

מבחינה ביקורתית, התקליט FIREFLY קיבל תגובות נייטרליות למדי מהעיתונות. המבקרים לא יצאו מגדרם, אבל לאור הריק העצום שנוצר אחרי פיטוריו של דייויד ביירון, אדישות מצד המבקרים נחשבה לסוג של ניצחון עבור אוריה היפ שהוכיחה שיש לה זכות קיום גם בעידן החדש, כשהיא חמושה בסולן עוצמתי, בסיסט מנוסה וקלידן שלא מפסיק ליצור.

קבלו ציטוט - פיט טאונשנד: תשכחו מהמיתוס הישן והמשעמם שרוק'נ'רול זה רק להפיק תקליטים, להשיג בחורות, להשתכר וליהנות. זה לא כל העניין".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459