רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-26 בפברואר (26.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"ראיתי פצצה נופלת כשהייתי בן שמונה, ממש בדרכי למקלט. במקלט היו ארבע אימהות עם ילדים, וראיתי את הפחד בעיניהן. אז שמענו צליל ארוך ומתמשך; לפתע הוא פסק ונשמע פיצוץ אדיר. היא נפלה במרחק רחוב מהמקלט שבו היינו, והרגה שתי ילדות שלמדו איתי בכיתה. למחרת הגענו לאזור המופגז כדי לראות אם אפשר לקחת משם צעצועים או חוברות קומיקס. גירשו אותנו משם. בימים ההם לא חשבנו בהיגיון – חטפנו כל מה שיכולנו" (ביל ווימאן, הבסיסט של הרולינג סטונס)

האם זוהי התרמית הגדולה ביותר בתולדות הרוק? ב-26 בפברואר בשנת 1979 יצא האלבום THE GREAT ROCK'N'ROLL SWINDLE, של הסקס פיסטולס.

בזמן שחובבי המוזיקה בבריטניה עוד ניסו לעכל את התפרקותה הרועשת של להקת הפאנק שהרעידה את הממלכה, הגיעה התשובה המסחרית המוחצת בדמות תקליט כפול ומסקרן, THE GREAT ROCK'N'ROLL SWINDLE, שהיה פסקול שהקדים את הסרט בעל אותו השם שיצא לאקרנים רק באמצע מאי 1980. באותם ימים, הלהקה כבר הייתה שייכת להיסטוריה, ואחד מחבריה המרכזיים, סיד וישס, כבר הריח את העשב מלמטה.

מלקולם מקלארן, המנהל הממולח של החבורה, טען בכל הזדמנות שהלהקה הייתה יציר כפיו והונדסה על ידו לגמרי. למרות שהמציאות הייתה מעט שונה, מקלארן ידע למנף את האלימות והתופעה התרבותית שהסקס פיסטולס ייצגו לכדי רעש תקשורתי עצום. ההקלטות וההופעות של הלהקה היוו התרסה ישירה נגד השלטון הבריטי, והעיתונות חגגה על כל שערורייה. אולם המרקם האנושי הבעייתי לא אפשר ללהקה להחזיק מעמד זמן רב, והיא התפרקה ברעש גדול, בדיוק כפי שמצופה מלהקת פאנק אמיתית. מה שנותר למנהל לעשות זה לרכוב על השם המפורסם עם פרויקט של תקליט וסרט.

ג'וני "רוטן" לידון, זמר הלהקה, סירב לשתף פעולה עם המיזם הזה. בשל כך, השירה שלו בתקליט נלקחה מהקלטות דמו ישנות שבוצעו אי שם בשנת 1976, ועליהן נוספו כלי נגינה מאוחרים יותר. בסרט הנלווה הוא הופיע רק בקטעי ארכיון מהתקופות שבהן הלהקה עוד הופיעה על הבמות. מי שאספו את החומרים לאלבום היו הגיטריסט סטיב ג'ונס והמתופף פול קוק, ששיתפו פעולה עם מקלארן. הסרט עצמו נועד להציג את סיפור הלהקה כפרודיה מוחלטת, כשמקלארן משמש כמספר ומצהיר בגאווה שכל מטרתו הייתה להרוויח מיליונים מהעסק.

כבר מהשם שנבחר, THE GREAT ROCK'N'ROLL SWINDLE, היה אפשר להבין שלא מדובר בדבר האמיתי. במגזין הרולינג סטון הכריזו אז כי זו יכולה להיות הבדיחה הפנימית הגסה והגדולה ביותר שחווה עולם הרוק. סטיב ג'ונס כתב בספרו על התחושות הקשות: "עד שהבנו מה קורה, המנהל שלנו בזבז את כל השלל על הדבר הזה - סרט שמסביר איך כל עניין הפאנק היה הרעיון שלו ואילו אנחנו היינו רק חבורה של פראיירים שלא יכלו לנגן - התברר שהבדיחה הייתה עלינו".

האלבום נפתח בצורה אירונית במיוחד עם גרסה מתוזמרת לשיר GOD SAVE THE QUEEN. באמצע היצירה מגיח השיר שוב, הפעם בתוך מחרוזת דיסקו מקפיצה יחד עם השירים ANARCHY IN THE UK ו-PRETTY VACANT. עבור מעריצי פאנק אדוקים שהאמינו בלהקה, זה היה נראה כיריקה בפרצוף (נו, מה זו עוד יריקה בהופעת פאנק אמיתית?). הרי מדובר בתרמית, נכון? לפחות בנקודה הזו חברי הלהקה והמנהל היו כנים לאורך כל הדרך. בנוסף, הופיעה באלבום גרסה נוספת לשיר האנרכיה, הפעם בליווי אקורדיון ושירה בצרפתית, מה שגרם לרבים לתהות מה לעזאזל עבר להם בראש.

בין הקטעים המוזרים שולבו גם הקלטות פאנקיסטיות ומשתלחים כדי להזכיר למאזינים על מה היה כל הרעש. אחת מהן היא גרסת כיסוי לשיר JOHNNY B GOODE שנפסקת באמצע. השיר הוקלט באוקטובר 1976 במהלך חזרות, וניתן לשמוע את ג'וני רוטן אומר בבירור: "אני לא יודע את המילים... תעצרו את זה. זה פשוט נוראי. אני מתעב שירים כמו זה". למרות הזלזול, כשמקשיבים להקלטות האותנטיות מהופעות חיות שמופיעות באלבום, מגלים שהסקס פיסטולס היו להקת רוק עוצמתית ואמיתית.

אחד הרגעים הבלתי נשכחים בסרט ובפסקול הוא הביצוע של סיד וישס לשיר MY WAY. סיד הקליט את השירה בפריס באפריל 1978, והוא שינה חלק מהמילים המקוריות של פול אנקה כדי להוסיף קללות וגסויות. בסוף הביצוע הקולנועי, וישס שולף אקדח ויורה בקהל.

ג'וני לידון לא חסך בביקורת בספרו על ההתנהלות של מקלארן: "למלקולם המנהל לא הייתה שום התלבטות בהוצאות על הסרט ההוא. מאות אלפי הליש"ט שלנו נכנסו לזה. הוא חשב שלעשות סרט זה הדבר הכי חדש שיכולנו לעשות. אני אהבתי את הרעיון של הסרט שלנו - תחשבו על מה שיכולנו לעשות! אבל לא. זה הפך לתסריט של ראס מאייר, עם ציצים ואלוהים יודע מה. לאחר שפגשתי את ראס מאייר, האיש המלוכלך הזה, הרגשתי ממש עלוב לגבי המכלול. לא רציתי לדעת משם והלאה. לא ידעתי כלל על תסריטים, אבל היו לי רעיונות. כשהגענו לשם זה הפך להיות, 'שתוק ותקשיב!' שזה סוג של גישה שאף פעם לא מושכת אותי. שנאתי את ראס מאייר מהשנייה שראיתי אותו - זקן שתלטן וסנילי. מלקולם היה מאוהב ברעיון כי זה היה הרעיון שלו, אם לא בדיוק הכסף שלו".

סטיב ג'ונס בספרו: "הרגע שבו הבנתי שאני בצרות היה למעשה על הסט של הסרט הזה, בצילומים עם כוכבת הפורנו מרי מילינגטון, למעלה ב"ריינבאו" שבפינסברי פארק. מרי נראתה בחורה מתוקה אבל היא הייתה דפוקה לגמרי – היא כבר מתה לפני שהסרט יצא, בדיוק כמו סיד. באותו שלב כבר הסנפתי הרואין כל יום במשך כחצי שנה, אבל מסיבה כלשהי באותו בוקר יצאתי מהבית בלעדיו. כשהגעתי לשם חשבתי, 'אני לא מרגיש טוב – מה עובר עליי? ... אוי שיט!' וחתכתי משם מיד, חזרתי לדירה שלי, לקחתי קצת חומר ומיד הרגשתי טוב יותר. זו הייתה הרגשה איומה, להיות תלוי ככה, אבל זה פשוט הרגיש עוצמתי מכדי להילחם בזה. כל מה שאני זוכר שחשבתי היה: 'למרות שאני לא רוצה, אני הולך לרדת בדרך הזאת ואין שום דבר שאני באמת יכול לעשות בקשר לזה'..."

בסופו של דבר, למרות כל המחלוקות והתחושה של עבודה בעיניים, האלבום הגיע למקום השישי במצעד הבריטי. התרמית אולי הצליחה, אבל המוזיקה נשארה חקוקה בזיכרון של עולם הרוק והפופ לעוד שנים רבות.

גם שחור וגם וואחד קול: המסע המופלא של ג'יי.אר קאש מהעריסה בארקנסו ועד הפרידה המרגשת על הבמה. ב-26 בפברואר בשנת 1932 נולד ג'וני קאש, "האיש בשחור", בארקנסו.

בתאריך 26 בפברואר בשנת 1932, בעיירה הקטנה קינגסלנד שבמדינת ארקנסו, הגיח לעולם תינוק שנועד לשנות את פני המוזיקה. ההורים שלו, ריי וקארי קאש, לא הצליחו להסכים על שם פרטי. אמו רצתה את השם ג'ון ואביו רצה את השם ריי ולכן התפשרו על ראשי התיבות ג'יי.אר. כשנשאל מאוחר יותר מדוע נבחר השם הזה, הוא סיפר בחיוך שזה פשוט לא אמר כלום. רק כשביקש להתגייס לחיל האוויר האמריקאי, הצבא סירב לקבל ראשי תיבות כשם, ולכן הוא נאלץ לאמץ את השם ג'ון ר. קאש, מה שהפך בסוף לשם שכל חובב תקליטים מכיר.

קאש היה ידוע בכך שחגג את ימי ההולדת שלו בדרך הטובה ביותר – על הבמה. בשנת 1967 הוא הרעיד את האולם ב-MUSIC HALL באומהה, נברסקה. בשנת 1972 הוא כבר הרחיק עד אמסטרדם כדי לחגוג במופע גאלה חגיגי במסגרת טקס פרסי EDISON היוקרתי. המסורת המשיכה גם ב-1974 באוהיו, ובשנת 1980 הוא חגג ב-CIVIC CENTER באריזונה. שנה לאחר מכן המסיבה עברה לפורטלנד, ובשנת 1987 הוא ציין את המאורע באייווה מול קהל מעריצים נלהב.

הפרק האחרון והמרגש ביותר בקריירה שלו נכתב ב-5 ביולי 2003. קאש הגיע להופעתו האחרונה ב-HILTON, וירג'יניה – מקום שנחשב לערש הולדתה של מוזיקת הקאנטרי. באותה עת, הוא עדיין התאבל עמוקות על מותה של אשתו האהובה, ג'ון קארטר, שמתה רק ארבעה חודשים קודם לכן בשל סיבוכים ממחלת הסוכרת. למרות שסבל מחולשה פיזית קשה ולא יכול היה לצעוד לעבר המיקרופון ללא עזרה, קאש סירב בתוקף לעלות לבמה בכיסא גלגלים. הוא נתמך על ידי שני עוזרים, פסע למרכז הבמה ובמשך 30 דקות היפנט את הקהל יחד עם להקתו.

ברגע של שקט מוחלט, הוא עצר להרהר באשתו המנוחה ואמר: "רוחה של ג'ון קארטר מאפילה עליי הלילה. עם האהבה שהייתה לה אליי והאהבה שיש לי אליה, אנחנו מתחברים איפשהו בין כאן לגן עדן. היא הגיעה לביקור קצר הלילה, אני מניח, מגן עדן, כדי לבקר אותי הערב ולתת לי אומץ והשראה, כמו תמיד".

מיד לאחר המילים הללו, הוא ביצע את אחד השירים המזוהים ביותר איתו, RING OF FIRE. השיר נכתב על ידי ג'ון קארטר יחד עם מרל קילגור. ג'ון כתבה את השיר על התקופה שבה התאהבה בקאש בזמן ששניהם היו נשואים לאחרים, והיא תיארה את האהבה כטבעת אש בוערת. במקור השיר הוקלט על ידי אחותה, אניטה קארטר, כבלדת פולק רגועה, אך קאש חלם בלילה על חצוצרות מקסיקניות והחליט להוסיף אותן להקלטה שלו, מה שהפך את השיר ללהיט ענק. למרות שבאותה הופעה אחרונה הוא התקשה לעיתים לפרוט בגיטרה, האנרגיה שלו עדיין הלהיבה את כל הנוכחים.

הפתעה נוספת בסט החי האחרון שלו הייתה השיר UNDERSTAND YOUR MAN, שיר שהוא לא ביצע על הבמה במשך 25 שנה. השיר, שיצא כסינגל בשנת 1964, הושפע רבות מהלחן של חברו הטוב בוב דילן לשיר DON'T THINK TWICE, IT'S ALRIGHT. קאש כתב את השיר כתגובה למריבות הבלתי פוסקות עם אשתו הראשונה, ויויאן, איתה הביא לעולם ארבע בנות. באותה תקופה הוא נאבק בהתמכרות קשה לסמים ולאלכוהול, מה שהוביל בסופו של דבר לגירושין בשנת 1968. השיר הזה היה האחרון שביצע קאש בהופעה חיה, לפני שנפרד מהבמה ומהעולם בספטמבר של אותה שנה.

קבלו כמה עובדות מעניינות ופחות ידועות שאספתי עבורכם על האיש בשחור:

הוא נעצר פעם אחת בשעה 2 לפנות בוקר בסטארקוויל, מיסיסיפי, בגין קטיף פרחים בשטח פרטי, אירוע שהיווה השראה לשירו STARKVILLE CITY JAIL. הוא שבר בוהן כשבעט בדלת התא במהלך מעצר זה.

בזמן שעבד כמפעיל קוד מורס בחיל האוויר האמריקאי, הוא היה מהראשונים שנודע להם על מותו של סטאלין באמצעות יירוט הודעות סובייטיות. והצלקת הייחודית על סנטרו הייתה תוצאה של ניתוח להסרת ציסטה בזמן ששירת בחיל האוויר.

במהלך סיבוב הופעות בשנות ה-50, הוא וחבריו ללהקה קנו 500 תרנגולות ושחררו 100 בכל קומה במלון שלהם. והסרט האהוב עליו ביותר היה "פרנקנשטיין". והוא כנראה האדם היחיד שנתבע אי פעם בהצלחה על ידי ממשלת ארצות הברית בגין הצתת שריפת יער, באמצע הסיקסטיז, ושילם פיצויים של 82,000 דולר.

לאחר שנתיים וחצי של לימודים בסוף שנות ה-70, הוא קיבל תואר בתאולוגיה, הפך לכומר מוסמך, וערך את טקס החתונה של בתו קארן.

בשנת 2015, מין חדש של טרנטולה שהתגלה ליד כלא פולסום נקרא על שמו אפונופלה ג'וניקאשי. זאת כי ג'וני קאש הנציח את הכלא הזה בהופעותיו שם מול אסירים בשנות השישים.

כשגארי מור קיבל את האור הירוק. ה-26 בפברואר בשנת 1970 היה יום משמעותי מאד עבור גיטריסט אירי בשם גארי מור, כשפגש את המנטור שלו - פיטר גרין מלהקת פליטווד מאק.

כן, זה היה יום משמעותי מאוד עבור גיטריסט אירי צעיר ורעב בשם גארי מור. באותו ערב גורלי הוא פגש את המנטור הגדול שלו, פיטר גרין, שהנהיג אז את להקת פליטווד מאק. המפגש המכונן התרחש כאשר הלהקה הופיעה ב-NATIONAL STADIUM שבדבלין, אירלנד. עבור פליטווד מאק זו הייתה הגיחה הרביעית למקום, אבל עבור גארי מור הצעיר, זו הייתה הזדמנות של פעם בחיים. להקת החימום באותו ערב הייתה הטריו SKID ROW, שבה שימש מור כגיטריסט המוביל (אל תתבלבלו אם הרכב אחר שצמח מאוחר יותר בשם דומה).

שנים רבות לאחר מכן שחזר מור את אותם רגעים מרגשים בטקסט שכתב עבור האלבום BLUES FOR GREENIE, אותו הקליט כמחווה מרגשת לפיטר גרין. "לאחר שסקיד רואו הופיעה את החלק שלה, התקליטן המקומי, פאט איגן שגם הינחה את הערב, ניגש אליי ואמר שפיטר גרין רוצה להגיד לי שלום. הייתי מתוח מאד כשחיכיתי לו מחוץ לחדר ההלבשה שלו. אבל אחרי שנערכה היכרות בינינו, פיטר אמר לי שממש אהב את נגינתי והזמין אותי למלון שלו אחרי הופעתו. באותו לילה הייתה לי עוד הופעה במקום אחר והוא חיכה לי במלונו, לאחר מכן, ושנינו ניגנו עד השעות הקטנות של הלילה".

הקשר בין השניים לא הסתכם רק בנגינה לילית. גרין, שהיה מוקסם מהכישרון של האירי הצעיר, הפעיל לחץ כבד על המנהל של פליטווד מאק, קליפורד דייויס, כדי שיחתים את להקת סקיד רואו על חוזה הקלטות. זמן מה לאחר מכן, חל מפנה טראגי בחייו של גרין. נפשו התערערה בעקבות שימוש אינטנסיבי בסמי הזייה מסוג LSD, והוא החליט שהוא לא מעוניין לעסוק יותר במוזיקה.

באותו שלב החליט גרין להעניק למור את גיטרת ה-GIBSON LES PAUL STANDARD שלו משנת ייצור 1959. הגיטרה הזו נחשבה לכלי נגינה נדיר ואיכותי במיוחד, אך מור, מתוך כבוד למנטור שלו, סירב לקבל אותה במתנה והתעקש לקנות אותה. גרין ביקש ממנו סכום צנוע של 300 דולרים בלבד – בדיוק הסכום שהוא עצמו שילם כשקנה את הגיטרה כיד שנייה בשנת 1966.

הגיטרה, שזכתה לכינוי GREENY, הפכה במהרה לסימן ההיכר של גארי מור. היא לא הייתה סתם עוד גיטרה; בזכות טעות בייצור או תיקון רשלני, המגנט באחד הפיקאפים שלה הותקן הפוך, מה שיצר צליל ייחודי המכונה OUT OF PHASE כשהבורר נמצא במצב האמצעי. הצליל הזה פיאר בין היתר את הלהיט הענק "מדרכות פריס", שהעניק למור את אחד מרגעיו המפורסמים ביותר בקריירה.

אבל למרות ההצלחה, בשנת 2006 נקלע מור לקשיים כלכליים ונאלץ בצער רב למכור את הגיטרה האיקונית. הוא קיבל תמורתה סכום של כמיליון דולר מאספן פרטי. מאז הגיטרה נדדה בין כמה ידיים, עד שהגיעה לידיו של קירק האמט, הגיטריסט של להקת מטאליקה. האמט סיפר על הרכישה: "זה הסתובב בשוק כמה שנים, אבל המחיר היה פשוט גבוה מדי. עד שבעל הגיטרה היה זקוק לכסף וכמובן שניצלתי את המצב לגמרי, ביצעתי עסקה וקניתי אותה, תוך שעה".

האם ג'ימי פייג' הוא כוכב הפופ הבא? כנראה שלא. ב-26 בפברואר בשנת 1965 יצא באנגליה לג'ימי פייג' תקליטון סולו כזמר, עם שיר בשם SHE JUST SATISFIES.

ג'ימי פייג', הבחור הצעיר שכולם הכירו בתור ילד הפלא של אולפני ההקלטות והגיטריסט שכולם רוצים שינגן אצלם, החליט שהגיע הזמן לצאת מהצללים. הוא שחרר באנגליה תקליטון סולו ראשון בתור זמר, עם השיר SHE JUST SATISFIES, וגרם לכל תעשיית המוזיקה להרים גבה או שתיים.

באותם ימים, ג'ימי פייג' היה השם הכי חם בקרב המפיקים בבריטניה, מעין מלך לא מוכתר של נגני הסשנים. הוא היה רק בן 21, אבל כבר ניגן על אינספור להיטים של אחרים. אז הוא החליט להקליט את השיר כי באותה תקופה כולם מסביבו הקליטו תקליטים והוא הרגיש שזה פשוט מה שצריך לעשות. הוא נכנס אל אולפני PYE STUDIOS בלונדון והחליט להראות לכולם שהוא יכול לעשות הכל לבד. הוא הקליט בתקליטון הזה את כל כלי הנגינה – הגיטרה המובילה, הבס ואפילו המפוחית – חוץ מהתופים, בהם הלם בעוצמה בובי גרהאם.

ג'ימי פייג' גם תפס את עמדת המפיק והוכיח שיש לו יד חזקה על לוח הבקרה. צד ב' של התקליטון היה קטע אינסטרומנטלי סוער בשם KEEP MOVING. הסינגל יצא עם מיקס מונו בחברת התקליטים FONTANA ונחשב מאז לפריט אספנים נדיר ומבוקש בטירוף על ידי כל מי שמחפש פיסת היסטוריה מהימים שלפני הלהקות הגדולות.

השיר עצמו נכתב על ידי ג'ימי פייג', וזה היה הקרדיט הרשמי הראשון שלו ככותב, כאשר למשימת כתיבת המילים הצטרף בארי מייסון. מדובר באותו בארי מייסון שיהיה בהמשך האחראי למילים של הלהיט הענק DELILAH של טום ג'ונס. האמת? זה נשמע כמו מחווה ברורה, או אולי אפילו העתקה לא רשמית, של הריף מהשיר REVENGE של להקת הקינקס שיצא שנה קודם לכן. דבר אחד היה ברור לכל מי שהקשיב (נו, פייג' ידע גם להעתיק...); בהינתן השיר הנכון, ג'ימי יכל לנגן במפוחית כמעט באותה מידה בה יכל לנגן בגיטרה. מעניין שבהמשך הדרך, כשהוא כבר היה חלק מלהקת לד זפלין, הוא לא נשף בכלי זה בהקלטות של הלהקה והשאיר את העבודה הזו לרוברט פלאנט.

אבל לא כולם התלהבו מהניסוי הקולי של הגיטריסט המחונן. הנה מה שעיתון NME פרסם בביקורתו הלא מחמיאה על מוצר זה: "יש פה נגינת גיטרה משתוללת שמגובה בהלמות טמבורין, מפוחית ושירה קצת צעקנית. בשיר המרכזי של התקליטון יש אפקט מבויים של רית'ם אנד בלוז. ג'ימי, שכתב את השיר עם בארי מייסון, לקח כנראה רעיונות מהספר של הרולינג סטונס. הקטע האינסטרומנטלי בצידו השני של התקליט נקרא - בשם ההולם למצב שפה - KEEP MOVING".

ג'ימי פייג' עצמו לא ניסה לייפות את המציאות כשדיבר על החוויה. על התקליטון אמר אז לעיתון דיסק: "הפעילו עליי לחץ להקליט את התקליטון הזה. אין בו דבר מדהים. יש בו שיר בשם SHE JUST SATISFIES שהכריחו אותי לבצע". בראיונות מאוחרים יותר הוא הוסיף בנימה מפוכחת: "אין שום דבר להגיד על התקליטון הזה חוץ מזה שהוא היה טוב מאוד לאגו שלי. ניגנתי שם על הכל חוץ מהתופים. אני לא רוצה להיות זמר, אני נגן גיטרה". כשנשאל ג'ימי פייג' על הסיבה מדוע הוא לא הקליט תקליטון נוסף, הוא הסביר: "כי רציתי לעשות את השיר EVERY LITTLE THING, של הביטלס, עם תזמורת, וחברת התקליטים לא נתנה לי לעשות את זה. החוזה שלי נגמר לפני שהספקתי לעשות כל דבר אחר. פשוט כך".

בסופו של דבר, ליבו לא נשבר מכישלון התקליטון והוא המשיך בדרכו להפוך לאחד המוזיקאים המשפיעים ביותר בעולם, גם בלי קריירת סולו כזמר פופ. הוא סיכם את הפרק הקצר הזה בקריירה שלו בכנות האופיינית לו: "חברת התקליטים כנראה קיוותה להרבה יותר ממה שקיבלה ממני. זה תקליטון שעדיף לשכוח".

תקליט חדש לביטלס? או שאלן קליין פשוט היה צריך לסגור את המינוס בבנק? ב-26 בפברואר בשנת 1970 יצא תקליט אוסף חדש ללהקת הביטלס. שמו הוא HEY JUDE.

בזמן שהעולם עוד ניסה להבין אם הלהקה הגדולה ביותר בתבל באמת מתפרקת או שזו סתם מתיחה גרועה, נחת בחנויות התקליטים בארצות הברית פריט מוזר ומסקרן. קראו לו HEY JUDE, למרות שעל התוויות של המהדורות הראשונות עוד הופיע השם המקורי והמבלבל THE BEATLES AGAIN. על העטיפה הקדמית לא נכתב שם הלהקה וגם לא שם התקליט, אולי כי כולם כבר ידעו מי אלו ארבעת הגברים - שלושה מהם עם זקנים - שמביטים למצלמה במבט שחודר עמוק לתוך הנשמה.

היה מדובר בתקליט אוסף שאסף סינגלים ותקליטונים משנת 1964 ועד 1969. למרות שהוא מעולם לא נחשב לחלק מהדיסקוגרפיה הרשמית של הלהקה בבריטניה, התקליט הפך להוצאה חיונית בצפון אמריקה ובשווקים אחרים. הוא הציע למעריצים אוסף של להיטים עצומים שמעולם לא הופיעו באף תקליט אולפן אמריקאי קודם לכן. גם בישראל הוא יצא בשנה ההיא.

את התקליט הגה אלן קליין, מי שהיה באותה תקופה מנהל העסקים של הלהקה וניסה למקסם רווחים מכל פיסת סרט הקלטה שמצא בחדר. השירים נערכו על ידי אלן שטקלר מחברת התקליטים APPLE. הוא תוכנן בעיקר לשוק האמריקאי, שם חברת התקליטים CAPITOL נהגה לקצץ שירים מתקליטים בריטיים ולשמור אותם להוצאות עתידיות. זה הפך את התקליט הזה לפריט חובה עבור המעריצים האמריקאים שפספסו את התקליטונים בזמן אמת. המהדורות הראשונות שנושאות את השם THE BEATLES AGAIN נחשבות כיום לפריטים נדירים בקרב אספנים מושבעים שמוכנים למכור כליה (של קרוב משפחה פחות אהוב - לא שלהם...) עבור עותק במצב שמור.

תמונת השער האיקונית צולמה ב-22 באוגוסט 1969 באחוזה של ג'ון לנון באסקוט, אנגליה, הידועה בשם TITTENHURST PARK. זה היה בדיוק אותו המיקום שבו חברי הלהקה ערכו את סשן הצילומים הרשמי האחרון שלהם יחד. התצלום הציג את ארבעת החברים בפוזה קודרת ומרוחקת, שעמדה בניגוד מוחלט לחיוכים המפורסמים מימי הביטלמאניה. ג'ון לנון וג'ורג' האריסון חבשו כובעי קאובוי, פול מקרטני נראה הכי נהנה מהאווירה, ורינגו סטאר פשוט היה רינגו סטאר.

המקלות נדמו והלב של הפ'אנק עצר: באדי מיילס יצא לסולו האחרון בשמיים. ב-26 בפברואר בשנת 2008 מת בגיל 60, מאי ספיקת לב, המתופף באדי מיילס.

באדי מיילס היה הרבה יותר מסתם מתופף. הוא היה כוח שתופף בהתקפה נמרצת, אסרטיבית ופ'אנקית שהפכה אותו לשותף מתאים ואף הכרחי עבור גיבורי הגיטרה הגדולים ביותר. עם האפרו השופע, הוא היווה גורם מרכזי בבלוז-רוק הפסיכדלי של סוף שנות ה-60. הוא לא רק סיפק את הקצב אלא גם תפקד כמייסד, מתופף וזמר ראשי מדי פעם בלהקת ELECTRIC FLAG המשפיעה.

הקריירה שלו נראתה כמו רשימת מוזמנים למסיבה הכי טובה בעולם הרוק. מיילס, שניגן בתופים עבור BAND OF GYPSYS של ג'ימי הנדריקס, שיתף פעולה גם עם ענקים כמו קרלוס סנטנה, ג'ון מקלאפלין ועוד. עוד לפני שחבר להנדריקס, הוא הקליט כמה תקליטים תחת שמו כבר בסיקסטיז והוציא את תקליטו הראשון ב-1968.

לאחר מכן הוא הקים את ההרכב BUDDY MILES EXPRESS. את התקליט הראשון של ההרכב, שנקרא ELECTRIC CHURCH, הפיק לא אחר מאשר הנדריקס. כן כן! השניים נפגשו עוד בימים שבהם שניהם היו דמויות לא מוכרות בתעשייה שליוו אמנים אחרים בדרכים. הקשר ביניהם העמיק כאשר מיילס הופיע בשני שירים באלבום הכפול המופתי של הנדריקס ELECTRIC LADYLAND, ובהמשך הוא אף החליף את המתופף מיץ' מיטשל בלהקתו של הגיטריסט הנודע. אבל למרות שהיה פוטנציאל אדיר לאולה להקת הצוענים - דברים התבשלו מאחורי הקלעים שהביאו במהרה להעפתו של מיילס מהעסק.

השיר המזוהה ביותר עם מיילס הוא ללא ספק THEM CHANGES, שהפך ללהיט עצום. מיילס סיפר על השיר: "השיר עוסק במערכת יחסים שהייתה לי עם בחורה בתיכון. כתבתי אותו בתוך בערך 15 דקות". והשיר הזה הפך לסטנדרט של פ'אנק-רוק. ג'ימי הנדריקס כל כך אהב את הריף של השיר עד שהם התחילו לנגן אותו בהופעות עוד לפני שהוא הוקלט רשמית. מיילס הוסיף בראיונות שזה היה השיר שפתח לו את כל הדלתות. הוא המשיך לנגן אותו פעמים רבות, עד ימיו האחרונים.

במהלך שנות ה-70, מיילס המשיך ליצור תקליטים עם להקות משלו וגם הקליט תקליט בהופעה חיה עם קרלוס סנטנה שיצא בשנת 1972. בעצם, התקליט שווק ככזה שהוקלט בהופעה, אבל הנגנים היו כה מסטולים שהוחלט בסוף להקליט את העניין באולפן ולהוסיף קולות של קהל ממקור אחר. עם זאת, חייו לא היו רק רצף של הצלחות מוזיקליות. מיילס חווה תקופות מורכבות ונכלא על הרשעות הקשורות לסמים בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80.

באופן מפתיע, הקאמבק שלו לתודעה הציבורית במהלך שנות ה-80 הגיע מכיוון לא צפוי. קולו נשמע רבות כקול הראשי בפרסומות המונפשות לצימוקים CALIFORNIA RAISINS בטלוויזיה, שם ביצע גרסת כיסוי לשיר I HEARD IT THROUGH THE GRAPEVINE. הוא הצליח להשתקם וחזר לבמות כשהוא מפגין את יכולות השירה שלו בתקליט של סנטנה משנת 1987 שנקרא FREEDOM.

מעריצי סנטנה בישראל, כולל עבדכם הנאמן, זכו לראות את מיילס על במת פארק הירקון באותה תקופה יחד עם הלהקה ההיא. הוא בהחלט היה כריזמטי שם והוכיח שהנוכחות הבימתית שלו לא דהתה עם השנים. העיניים שלי בהחלט התמגנטו עליו שם. מיילס נשאר דמות צבעונית וחשובה בהיסטוריה של המוזיקה, אדם שחי את הגרוב בכל רמח איבריו ודאג שכל מכה על התוף תהיה כזו שאי אפשר להתעלם ממנה. לא לשכוח את זה!

כשהאבנים המתגלגלות גנבו את ההצגה (ואולי גם איזה שיר מהכנסייה?). ב-26 בפברואר בשנת 1965, יצא באנגליה התקליטון של הרולינג סטונס עם השיר THE LAST TIME. הצד השני בא עם השיר PLAY WITH FIRE.

ביום ההוא נרשמה רעידת אדמה קלה בחנויות התקליטים בבריטניה. הלהקה המורדת ביותר בממלכה, הרולינג סטונס, הוציאה לאור את התקליטון החדש שלה עם השיר THE LAST TIME. בצד השני של התקליטון, חיכה למאזינים השיר PLAY WITH FIRE. באותם ימים, הלהקה הייתה בתהליך של שינוי כיוון מרתק, כאשר היא עברה מביצוע של גרסאות כיסוי לשירי בלוז אמריקאים לכתיבת חומרים מקוריים משל עצמה. התקליטון הזה סימן את הפעם הראשונה שבה השירים שנכתבו על ידי הצמד מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס הגיעו למקום הראשון במצעד הבריטי, מה שהוכיח לכולם שהבחורים האלה יודעים לעשות הרבה יותר ממה שחשבו עליהם עד אז.

השיר THE LAST TIME לא נולד בחלל ריק. הוא נוצר בהשראת שיר גוספל משנת 1955 בשם THIS MAY BE THE LAST TIME של הסטייפל סינגרס. בעוד הגרסה המקורית של משפחת סטייפל נשאה מסר מרומם, רוחני ודתי, חברי הסטונס החליטו לקחת את המילים למקום הרבה יותר חמור ואפילו קצת מאיים כלפי בחורה שלא עמדה בציפיות שלהם. השיר הוקלט באולפני RCA בהוליווד, מה שהעניק לו את הצליל שאפיין את ההקלטות האמריקאיות של אותה תקופה, בניגוד לצליל של האולפנים בלונדון.

המהלך הזה עורר לא מעט הרמות גבה בקרב חובבי הגוספל. מעריצים רבים הרגישו שהסטונס נהגו פה שלא כשורה, במיוחד לאור העובדה שהסטייפל סינגרס מעולם לא קיבלו תמלוגים על ההשראה הברורה הזו. מכיוון שמדובר בשיר מסורתי שעבר מדור לדור, לא היו לאף אחד זכויות יוצרים רשמיות עליו, ואמנים רבים הקליטו גרסאות משלהם לאורך השנים. עם זאת, הרולינג סטונס הייתה להקה שהצליחה באופן עקבי לעבד שירים של אמנים שחורים ולהפוך אותם ללהיטים ענקיים במערב. אנשים רבים מאמינים עד היום שהלהקה הייתה צריכה לפצות את הסטייפל סינגרס, שכן העיבוד שלהם היה הבסיס המובהק ללהיט.

קית' ריצ'רדס נזכר בעבר בתהליך הכתיבה המפרך: "לא היה לנו קשה לכתוב שירי פופ, אבל זה היה מאוד קשה - ואני חושב שמיק יסכים - לכתוב אחד שכזה עבור הסטונס. נראה היה לנו שזה לקח חודשים על גבי חודשים ובסוף הגענו ל-THE LAST TIME, שהיה בעצם עיבוד מחדש של שיר מסורתי ששרו הסטייפל סינגרס. כמו שהרבה אנשים אחרים עשו את זה לפני ומאז: הם עדיין שרים את זה בכנסיות והרגשנו שאנחנו יכולים לקחת את זה ולבנות על זה. וברגע שעשינו את זה, היינו במשחק. לא היו רחמים, כי אז היינו צריכים להמציא את השיר הבא. נכנסנו למירוץ מבלי שידענו זאת".

גם מיק ג'אגר שיתף בזיכרונותיו מאותו זמן וסיפר: "כתבנו, סידרנו והקלטנו דברים בעניין של דקות. אבל כשבאנו לעשות את השיר הזה, ניסינו כל כך קשה שלקח שבע או שמונה שעות באמריקה כדי להשיג את מה שרצינו". המאמץ השתלם, שכן הריף המפורסם של השיר הפך לאחד המזוהים יותר בהיסטוריה של הרוק.

הבסיסט ביל ווימאן הוסיף זווית משלו על ההבדלים בין הגרסאות: "ההבדל הגדול הוא שהגרסה שלנו הייתה מהירה יותר ומיק שר את זה כשיר אהבה, בעוד שהשיר של הסטייפלס היה שיר לאלוהים. אין לי מושג איפה קית' או מיק שמעו את השיר; זה לא דבר שהתנגן ברדיו. אני חושב שהם אולי קנו תקליט של הסטייפלס באחת מקניות התקליטים הרבות שלנו בטיולים תוך כדי סיבוב הופעות באמריקה".

הצד השני של התקליטון, השיר PLAY WITH FIRE, נחשב ליצירה מתוחכמת ואפלה יותר. השיר הזה היה פורץ דרך מבחינת המילים שלו, שכן הוא עסק במעמדות חברתיים באנגליה וסיפק מסר עוקצני לבחורה עשירה ומפונקת שמשחקת באש. השיר הזכיר מקומות כמו סיינט ג'ונס ווד וסטפני, ובכך הדגיש את הפער שבין עושר לעוני בלונדון של שנות השישים.

קית' ריצ'רדס סיפר על ההקלטה הייחודית: "השיר הזה היה רק מיק, אני ופיל ספקטור בגיטרה שכוונה כדי להישמע כמו בס. ומה שנשאר לעוזר שלו, ג'ק ניטשה, היה להכות על טמבורין או משהו. זה הכל". למרות הזיכרון הצנוע של הגיטריסט, נטען במקורות רבים שג'ק ניטשה דווקא ניגן בצ'מבלו במהלך ההקלטה, מה שהעניק לשיר את האווירה הבארוקית והמיוחדת שלו, ופיל ספקטור ניגן בגיטרה אקוסטית. השיר הוקלט בסביבות השעה שמונה בבוקר לאחר לילה שלם של עבודה באולפן, מה שמסביר אולי את האיכות המינימליסטית והמהפנטת שלו. עובדה מרתקת נוספת היא שהשיר נקרא במקור A MESS OF FIRE, אך השם שונה לפני היציאה לאור. השיר הזה הוכיח שהסטונס מסוגלים לייצר מוזיקה עמוקה ופסיכולוגית, מעבר ללהיטי הפופ המקפיצים שכבשו את המצעדים.

גם זה קרה ב-26 בפברואר. ההיסטוריה של המוזיקה סיפקה לא מעט רגעים שנעו בין התעלפויות על הבמה למכירת בתים צנועים בליברפול. הנה הצצה לכמה מהאירועים שעיצבו את הפסקול של חיינו, עם כל הפרטים הקטנים שעושים את ההבדל הגדול.

בשנת 2011 נפרד עולם המוזיקה מהבסיסט מארק טולין, שהפיח חיים בלהקת הפסיכדליה האמריקנית ELECTRIC PRUNES. הוא הלך לעולמו בגיל 62 לאחר שלקה בהתקף לב. מארק טולין היה ידוע בנגינת הבס המלודית שלו, במיוחד בלהיט I HAD TOO MUCH TO DREAM LAST NIGHT שהפך להמנון פסיכדלי. הלהקה שלו נחשבה לאחת החלוצות של הז'אנר, כשהיא משלבת אפקטים קוליים משונים עם רוק גראז' בועט.

בזמן שהאמריקנים התנסו בסמים וצלילים חדשים, בשנת 1969 להקת פינק פלויד מצאה זמן לעשות קצת טוב על הלב. הם הופיעו במופע צדקה באולם CAVENDISH BALLROOM באדינבורו שבסקוטלנד. כל ההכנסות הוקדשו לארגון SHELTER המסייע לחסרי בית. בסופו של הערב נאסף סכום של 250 ליש"ט, שנחשב אז למכובד למדי עבור הופעה בודדת למטרה נעלה. באותם ימים הלהקה כבר החלה לגבש את הסאונד המורכב שלה, רגע לפני שהפכה למפלצת הופעות עולמית.

שנה לאחר מכן, ב-1970, סיד בארט, מי שהיה המנהיג והנשמה של פינק פלויד לפני שדרכיהם נפרדו, התייצב באולפן מס' 2 באולפני EMI באבי רואד. המשימה הייתה הקלטת תקליט הסולו השני שלו. על כס המפיק ישב דייויד גילמור, שניסה לעשות סדר בכאוס היצירתי של חברו. באותו יום הוקלטו השירים BABY LEMONADE ו-MAISIE. השיר BABY LEMONADE הוקלט בטייק אחד בלבד, כשתוספות שונות נקבעו למועדים מאוחרים יותר. טכנאי ההקלטה הצעיר אלן פארסונס, שלימים יהפוך לאשף סאונד בזכות עצמו, שיתף בזיכרונותיו: "אני זוכר שדייויד גילמור היה שם עם ריק קייט ומולם סיד שצועק משהו למיקרופון שנשמע בערך כמו מוזיקה. הרבה עבודה נעשתה לעריכת החומר שלו, אחרי שהוא יצא מהאולפן. צריך לתת המון קרדיט לדייויד ולריק על מה שהם עשו פה".

בזמן שסיד בארט נאבק בשדים שלו, פיטר סארסטדט כבש את המצעדים ב-1969. השיר WHERE DO YOU GO TO MY LOVELY שהה ארבעה שבועות בראש המצעד הבריטי. השמועות בתעשייה התעקשו שהשיר נכתב על השחקנית סופיה לורן, אבל הזמר הבהיר שההשראה הייתה נערה שהתאהב בה ב-1965. המילים מתארות נערה ענייה מנאפולי שהופכת לחלק מהחוג הנוצץ בפריס, עם אזכורים למותגים כמו BALMAIN ויינות נדירים. השיר משתמש באקורדיון ובכלי נגינה ייחודי בשם הארדי גארדי כדי להעניק לו את האווירה הצרפתית הרומנטית.

אם מדברים על דרמות, דייויד בואי סיפק אותן עוד לפני שהעולם ידע מי הוא. ב-1964, כשהוא עוד נקרא דייבי ג'ונס וניגן עם להקת המאניש בויז, הם הגיעו לפורטסמות' כדי לחמם את סנדק הנשמה ג'יימס בראון. אלא שהמסחרית שלהם שבקה חיים בדרך. החברים הגיעו בזמן כדי לצפות במופע המלהיב של בראון, אבל נאלצו לישון על הרצפה בביתו של סטודנט מקומי לאמנות. בדיוק שנתיים לאחר מכן, ב-1966, בואי הופיע עם להקת THE BUZZ והתעלף באמצע המופע. למרות הדיווחים בעיתונות על שפעת ודלקת ריאות, יומנו של המתופף ג'ון איגר חשף שהסיבה הייתה פשוט עייפות ותשישות. באותו יום התפרסם ראיון במלודי מייקר בו בואי סיפר שהשיר NOW YOU'VE MET THE LONDON BOYS מתקבל מצוין בהופעות.

באגף ימי ההולדת, צוין היום שבו נולד פאטס דומינו ב-1927, מחלוצי הרוק'נ'רול שמכר מיליוני עותקים עוד לפני שהביטלס ידעו להחזיק גיטרה. יחד איתו נולד בוב "הדב" הייט, מנהיג להקת CANNED HEAT, שסיפור מותו המטלטל ב-1981 נותר כצלקת בלב אוהבי הבלוז-הלבן.

פול מקרטני, לעומת זאת, עשה כותרות ב-2015 כשבית ילדותו בליברפול נמכר במכירה פומבית תמורת 150,000 ליש"ט. פול עבר לשם בגיל ארבע וגר בבית הצנוע במשך שש שנים, הרבה לפני שהחל לכתוב את השירים ששינו את העולם.

עוד ב-1966, ננסי סינטרה צעדה בראש המצעד האמריקני עם המנון הנשים THESE BOOTS ARE MADE FOR WALKIN. כותב השיר לי הייזלווד תכנן במקור לשיר אותו בעצמו, אבל ננסי שכנעה אותו שזה יישמע הרבה יותר טוב, ופחות מאיים, מפיה של אישה. השיר מתאפיין בקו הבס היורד והמפורסם שלו, שהפך לאחד המזוהים ביותר בתולדות הפופ.

לקינוח, בשנת 2002 נרשם רגע היסטורי ומרגש במיאמי ביץ'. שלושת חברי הבי ג'יס הופיעו יחדיו בפעם האחרונה על במה אחת במופע התרמה למחקר הסוכרת. בארי ומוריס גיב התחילו את הערב עם שירים של הביטלס כמו GET BACK ו-LADY MADONNA, ואפילו ביצוע ל-IMAGINE של ג'ון לנון. רגע לפני שהם עברו לשיר WORDS, רובין גיב עלה בהפתעה לבמה. השלושה נתנו סט של 20 דקות שכלל את TO LOVE SOMEBODY ו-LONELY DAYS. הקהל לא ידע שהוא עד לסוף של עידן.

בונוס - בפברואר (ללא תאריך מדויק) בשנת 1974, יצא תקליט ההופעה הראשון של לו ריד ושמו ROCK'N'ROLL ANIMAL. איזו מין חיה היא זו?

השירים באלבום, כולל כמה מתקופתו בלהקת מחתרת הקטיפה, מעובדים מחדש לכדי סט גלאם-רוק עוצמתי. הנגנים לצדו של ריד הם פנטי גלן (תופים), פרקאש ג'ון (בס), ריי קולקורד (קלידים), ודיק ואגנר וסטיב האנטר בגיטרות. האלבום הוקלט בהופעה חיה ב-21 בדצמבר 1973, באולם האקדמיה למוזיקה בניו יורק.

לו ריד תמיד עסק בניגודים, לכן אין זה מפתיע שהמשכו של אלבום הקונספט האפל שלו, BERLIN, היה הקלטת רוק נגישה המאופיינת ב"מתקפת גיטרות" וסולואים וירטואוזיים. אין ספק שלבו של לו ריד הוא לב של רוק'נ'רול אמיתי. הוא היה שבור מהכישלון המסחרי של "ברלין", ונטש לזמן קצר את שאיפותיו הספרותיות לטובת הבמה הנשכנית – ותקליט ההופעה הוא התוצאה.

כריסי היינד, אז עיתונאית מוזיקה (ובטרם הקימה את להקת הפריטנדרס), כתבה בביקורתה על התקליט בעיתון NME: "הוא נראה כקוף על שרשרת. תקשיבו לו כשהוא נשמע פצוע, גרוטסקי ומוצף אימה. זוהי 'החיה לו', שבמתכונתה הנוכחית יכולה להקפיא בעוצמתה את זרם הסאדו-מאזו. הקהל מריע אחרי כל שיר כאישור לכך שהם אוהבים אותו. ובכן – לו ריד שונא אתכם!".

ג'ון קייל, חברו לשעבר של ריד במחתרת הקטיפה, לא אהב את הכיוון: "לכמה משיריו בלהקה שהקמנו הייתה אמירה ממשית, אבל עכשיו הוא פשוט סובב במעגלים, שר על טרנסווסטיטים וכדומה".

ריד נקט בגישה שיווקית מעניינת עבור התקליט, שכללה פרסומת לטלוויזיה באורך 15 שניות שבה הוצגה תמונתו על המסך ללא תנועה. ברגע שהצופה חשב שמדובר בתמונה סטטית, ריד מצמץ ובילבל את כולם.

במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת: "זהו תקליט שיש לנגן בקול רם; כמו מנוע של מכונית פורמולה 1, הוא לא באמת 'מתניע' עד שדוחפים אותו לקצה. כמוזיקת רקע הוא לא שווה הרבה, אבל אם משמיעים אותו במערכת רועשת מספיק – הוא פשוט מעולה. שמעתי את ריד לראשונה כשהיה חלק ממחתרת הקטיפה לפני כמעט עשור, כשמישהו השמיע את HEROIN בבית אחווה באוניברסיטת נורת'ווסטרן. לקח לאנשים שהתאספו שם בערך 20 שניות כדי לצעוק: 'מה זה החרא הזה?' ו'תכבה את זה'. באותם ימים יכולת להעליב כמעט כל אחד באמצעות מחתרת הקטיפה. אם השירים של ריד לא היו מחליאים את המאזינים, סגנון השירה שלו כבר היה עושה את העבודה. הוא נשמע מגחך, יהיר וחסר אכפתיות; הוא כבש את ה'אנטארקטיקה' של עולם הרוק.

מה שמפתיע הוא שיש לו את אותו האפקט גם היום. אפשר היה לחשוב שכולנו התבגרנו, אך כש'ברלין' – השנוי במחלוקת מבין אלבומי הסולו של ריד – יצא לפני כמה חודשים, ריד שוב תויג כ'מגעיל' ו'מנוון'. 'ברלין' היא יצירה מרירה, חסרת פשרות ואחד מאלבומי הקונספט המגובשים ביותר. ליופי אין שום קשר לאמנות, וגם לא לטעם טוב, נימוסים או מוסר. ריד הוא אחד מקומץ האמנים הרציניים שפועלים כיום במוזיקה הפופולרית, והגיע הזמן שאנשים יפסיקו להטיף לו. אולי האלבום החדש יכריח אותם לעשות זאת.

אלבום ההופעה נפתח בהקדמה של הלהקה לפני שריד עולה לבמה ומבצע את SWEET JANE. שאר הצד הראשון מוקדש לגרסה מתנשאת ומטרידה של HEROIN. כל מאזין יכול להחליט בעצמו על המוסר של השיר הזה ('הרואין, זו אשתי ואלו החיים שלי'); כביצוע חי הוא מרושע ומהמם, נטוע בצלילי קלידים 'בוגדניים' ומתוח על גבי ריפים של גיטרה. ליצירה יש אווירה של קתדרלה במיסה שחורה, שבה ההרואין הוא האלוהים.

הצד השני נפתח ב-WHITE LIGHT WHITE HEAT, קטע רוק בסיסי ומהודק, ונסגר ב-ROCK'N'ROLL המשעשע אך הארוך מדי. בין שני אלו נמצא השיר LADY DAY. ב'ברלין', ריד שר את השיר עם אמפתיה מובהקת, אם כי קלושה, לדמות ה'פריק' המסכן שבמרכזו. בגרסת ההופעה האמפתיה נעלמת, מה שמותיר את השיר חלש יותר כאלמנט נרטיבי אך חזק יותר מבחינה מוזיקלית. משום מה, הנגנים לא קיבלו קרדיט על גבי עטיפת האלבום.

התקליט הזה הרבה פחות קלסטרופובי ומדכא מ'ברלין', אך אנשים רבים כנראה יתעבו אותו בכל מקרה. טיפוסים משולי החברה, נרקומנים וסדיסטים אינם דמויות נעימות, אך אלו הרגישויות שמהן ריד שואב השראה. השירים שלו מציעים מעט מאוד תקווה. שום דבר לא משתנה, שום דבר לא משתפר. כפי שריד אמר על 'ברלין': "זה לא כמו תוכנית טלוויזיה שבה כל הדברים הרעים שקורים לאנשים הם נסבלים. החיים הם לא ככה, וגם האלבום לא.

אם יש גאולה ביצירתו של ריד מעבר ליושר ולברק המוזיקלי שלו, הרי שזהו האומץ. הוא אף פעם לא ממצמץ. ניטשה כתב כי "המבחן לחוסנו ותודעת הכוח של האדם הוא המידה שבה הוא יכול להכיר באופיים הנורא והמפוקפק של הדברים. במשתמע, ישנו יופי שנובע לא מהאושר אלא מהעליבות – 'פריחה של ריקבון', כפי שאומרים. אז הנה זה לפניכם. תגבירו את הווליום".

בביקורת שהתפרסמה אז בעיתון 'ווינדזור סטאר' נכתב: "לו ריד ניצח את כל הסיכויים. אם אי פעם היה 'רוק-אנד-רולר' שהיו מהמרים שילך לעולמו בטרם עת, זה היה ריד. ובכל זאת, הוא כאן, חי וקיים (או לפחות כך זה נראה), עם האלבום הכי עמיד, גמיש ובלתי ניתן להריסה שיצא השנה. זה מדהים במיוחד כיוון שהוא מחייה מוזיקה שכתב לפני עשור, בדיוק מהתקופה שבה נטע את 'פצצות הזמן' שהיו אמורות להתפוצץ לו בפנים. חלק גדול מהקרדיט מגיע ללהקה שהתאספה סביבו. ומכיוון שריד יותר 'מקרקר' מאשר שר, הוא זקוק לעזרה הזו. למרבה הצער, חברת RCA לא יכלה לומר לי מי ניגן מה – אבל העבודה הקולקטיבית שלהם מעולה וממריצה, במיוחד סולו ה'ווא-ווא' שיכול בקלות להיחשב לדבר המדהים ביותר ששמעתי מאז הנדריקס. האלבום הופק על ידי ניו-יורקר ותיק אחר, סטיב כץ, ותחת השגחתו ריד מתגלה כפאנקיסט צעיר ונמרץ. אני לא מסוגל להאזין ל-'HEROIN' – שיר הרחוב הזה פשוט מרגיז מדי – אבל שאר האלבום העיר אותי בבוקר וגרם לי להישאר ער בלילה".

ואם כבר הוזכר סטיב כץ, לשעבר גיטריסט להקת דם, יזע ודמעות, הנה מה שכתב בספרו: "השאלה עבור לו הייתה: מה אתה עושה אחרי שאתה מוציא תקליט שנכשל כמו 'ברלין'? למזלי מישהו שאל לדעתי, ועניתי: 'אתה מצוות ללו להקה מעולה וניגש מיד להקליט אלבום שמבוסס בעיקר על שירי מחתרת הקטיפה'. כך, כל האנשים ששמעו את WALK ON THE WILD SIDE ולא הכירו את מה שקדם לו, ייחשפו לחומרים הטובים ביותר שכתב אי פעם. סטיב האנטר ודיק ואגנר היו הגיטריסטים; לדעתי, הסאונד הכבד שלהם – אפילו יותר מלו עצמו – הוא שעזר לתקליט הזה להפוך לקלאסיקה.

לו צרך כמויות אדירות של 'ספיד' באותה תקופה. הוא השיל ממשקלו וידיו רעדו. הייתי סקרן לדעת איך הסם הזה מרגיש. יום אחד ביקשתי ממלו שישאיר לי כדור. לקחתי הפסקה ממשטר הגראס היומי שלי ובלעתי חצי ממנו. לא נרדמתי במשך שלושה ימים. לא הצלחתי לנגן אקורד או אפילו ללחוץ על כפתור ההפעלה בטייפ. הייתי זומבי. המחשבה הראשונה שלי הייתה: 'איך הוא מצליח לתפקד ככה?', והשנייה: 'איך אני יוצא מהמצב הזה?'. עברתי לקפה נטול קפאין, עישנתי עוד ג'וינט, ומאז לא הבטתי לאחור.

לחברת RCA היה חוק: אם אתה אמן של החברה, עליך להשתמש בטכנאי ההקלטה שלהם. הדרך לעקוף זאת הייתה להקליט מחוץ למדינה. כיוון שהאלבום הוקלט בניו יורק, נאלצתי להשתמש בטכנאי מהצוות. התמזל מזלי עם גאס מוסלר, שהתברר כאוצר בלום. נתקלנו רק בבעיה אחת: בדרך כלל חכם להקליט את הקהל בערוץ סטריאו נפרד. חשבנו שעשינו זאת, עד שהקשבנו להקלטה וגילינו שחסר ערוץ, כנראה בגלל כבל פגום. אז מישהו הגה רעיון: להשתמש במחיאות כפיים מתקליט אחר של RCA. לקחנו מחיאות כפיים מאלבום של ג'ון דנבר. זה היה רעיון מבריק. בדיוק כמו בסיטקומים, יכולנו לשחק עם עוצמת מחיאות הכפיים כדי לשדרג את האווירה. באמצע SWEET JANE, כשהלהקה מנגנת את הפתיח ולו עולה לבמה, הגברנו את הווליום של הקהל כך שזה נשמע כאילו האפיפיור נכנס לוותיקן. זה היה יפהפה, וכך זה נשאר עד היום".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459