רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-27 בפברואר (27.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"בעבר נהגתי לכתוב על תופעות חברתיות מובהקות, כאלו שרבים יכולים להזדהות איתן מכיוון שצפו בהן קורות, אך זה פחות ספציפי מבחינת החוויה האישית שלי. אני יכול לכתוב על דברים שלא בהכרח קרו לי אישית. השיר 'מונטנה', שעוסק בחלקו באדם החולם לגדל חוט דנטלי בחווה במונטנה, התחיל את דרכו כשקמתי יום אחד, הבטתי במכל של חוט דנטלי ואמרתי: 'המממ...'. הנחתי שאיש לא עשה דבר דומה לפניי, והרגשתי שתפקידי כמשקיף על חוט דנטלי הוא לבטא את יחסי לאותה אריזה. אז ירדתי למטה, התיישבתי מול מכונת הכתיבה וכתבתי על כך שיר.

לפעמים אני מראה את מילות השיר לאשתי, או כעבור זמן מה מבקש ממנה להקריא לי אותן כדי שאוכל לשמוע איך הן נשמעות, שכן חלק מהטקסטים מורכבים בצורה פונטית. אני משנה טקסטים כל הזמן; רבים מהם משתנים בטעות. מישהו מקריא אותם בצורה שגויה, וזה נשמע כל כך מצחיק שאני מחליט להשאיר זאת כך. תמיד שנאתי שירה. אני ממש שונא אותה. עצם הרעיון מעורר בי חלחלה – עלים שנופלים מהעצים, הרוח שנושבת וכל השטויות האלו. אני שונא את זה. אני גם לא אוהב ספרים; לעיתים רחוקות מאוד אני קורא. אני חושב שבאופן אידיאלי, כפי שזה אמור להיות, אפשר להשתמש במילים למטרות שעשוע בלבד, משום שהמילה המדוברת וצליל המילים נראים לי מצחיקים בגלל השוני במנגנוני הפקת הצליל של אנשים שונים המבטאים את אותה המילה" (פרנק זאפה, בשנת 1975)

הכוכב הנוצץ שאיבד את הצפון בדרך לבמה הכי חשובה בניו יורק? ב-27 בפברואר בשנת 1972 הופיע מארק בולאן עם להקת טי רקס את הופעתו האחרונה בסיבוב הופעות אמריקאי, באולם קרניגי הול היוקרתי שבניו יורק. האם זה היה כישלון מחפיר?

זה היה יום שבו מארק בולאן ולהקת טי רקס היו אמורים לנעוץ את הדגל הבריטי עמוק בלב המיינסטרים האמריקאי. זה היה אמור להיות שיאו של סיבוב הופעות יומרני, והמקום שנבחר למשימה היה אולם קרניגי הול המהודר בניו יורק. אלא שהערב הזה לא נרשם בדפי ההיסטוריה כהצלחה מסחררת, אלא ככישלון מהדהד שהשאיר את המבקרים פעורי פה ולא מהסיבות הנכונות.

עוד באותו בוקר, בולאן ומנהלו האישי, טוני סקונדה, הרגישו על גג העולם. הם חגגו את הכיבוש המתוכנן של ארצות הברית במחווה מוגזמת, כאשר השליכו חופנים של שטרות דולרים מהמרפסת בקומה השביעית של מלון סיטי סקוור אל עבר עוברי האורח ההמומים. השניים היו בטוחים שהעיר כבר מונחת בכיסם, אבל כמה שהם טעו.

באולם עצמו, האווירה הייתה רחוקה מהטירוף שהורגלו אליו בבריטניה. בזמן שזמר החימום ג'קי לומקס, שחתם בעבר בחברת התקליטים אפל של הביטלס, ניסה לחמם את האווירה עם שיריו, בולאן העדיף להעביר את הזמן מאחורי הקלעים בשתייה מרובה. כשהגיע הרגע שלו לעלות, הוא הופיע בחליפת משי כסופה ומנצנצת, כשהוא מקושט בשני כוכבי כסף שהודבקו מתחת לעיניו – המראה הקלאסי של תקופת הגלאם-רוק שכבשה את לונדון אך נראתה זרה לחלוטין לקהל הניו יורקי. באולם ישבו צעירים לבושי ג'ינס וחולצות טי פשוטות, שחיכו בסבלנות לראות אם התופעה הבריטית החדשה באמת שווה את כל הרעש.

הלהקה פתחה עם השיר CADILLAC, גרסה מטלטלת שהייתה חלק קבוע מהופעותיה מאז אוגוסט 1971. מדובר במחווה ישירה לבו דידלי, שיר שהלהקה נהגה להאריך בביצועי לייב עם אלתורי גיטרה ארוכים. אלא שבקרניגי הול, הביצוע זכה למחיאות כפיים מנומסות בלבד, התחלה צורמת לערב שהיה אמור להיות חגיגה.

המצב לא השתפר כשעברו ללהיט JEEPSTER. בולאן הודה שהלחן של השיר "נגנב" במידה רבה מהשיר YOU LL BE MINE של אמן הבלוז האולין וולף, אם כי בולאן הפך אותו להמנון פופ מלוטש עם מילים שמשוות תשוקה מינית לכלי רכב חזקים. למרות הפופולריות העצומה של השיר בבריטניה, הקהל האמריקאי נותר אדיש, מה שדחף את בולאן לנסות ולהציל את המצב באמצעות ריקודים פראיים על הבמה כדי להסיח את דעתם מהשקט באולם. גם הסט האקוסטי שלו באמצע המופע, שכלל שלושה שירים שקטים יותר, לא הצליח לעורר התלהבות. המופע הראשון של טי רקס באולם היוקרתי הוכיח לכולם שההר הוליד עכבר.

רוקי מארוטי, מעיתון סטייטן איילנד, כתב אז בדיווח שלו מההופעה: "לפני מספר שנים, צמד בשם 'טירנוזאורוס רקס' ערכה את הופעת הבכורה שלה בניו יורק על בימת 'קפה או-גו-גו'. הופעת הבכורה הייתה רחוקה מלהיות מוצלחת, שכן הצמד לא זכה לקריאה להדרן כמקובל – סימן הקבלה של כל קהל. ב-27 בפברואר חזרה הלהקה, ששמה קוצר כעת לטי רקס, לניו יורק, והפעם לבימת הקרנגי הול, שם זכתה לתגובה שונה במעט. טי רקס ו'הלוחם החשמלי' שלה, מארק בולאן, ניצבים כעת בפסגת עולם המוזיקה – לפחות בחלקו הבריטי.

הם נחשבים לדבר החם ביותר ברוק מאז שהביטלס המציאו את הביטלמאניה. הסינגל שלהם BANG A GONG שהה בראש מצעדי הפזמונים באנגליה במשך תקופה ארוכה, והלהיט החדש שלהם, TELEGRAM SAM, עומד כיום בראש המצעדים הבריטיים. כעת, טי רקס עושה את הצעד שלה לכיוון ארצות הברית. סיבוב ההופעות שלה, שהסתיים בשבוע שעבר עם ההופעה בקרניגי הול, לקח אותה דרך לוס אנג'לס, פילדלפיה, וושינגטון די.סי, שיקגו, דטרויט וניו יורק. קשה להצביע בדיוק על מה שיש בטי רקס שהופך אותה לסופר-גרופ שהיא הפכה להיות.

אולי הבסיס לכל זה הוא מארק בולאן. בולאן, בעל השיער המקורזל, רוקד על הבמה כשהוא מפגין ריחוק שייחודי רק לו. הוא מתהלך הלוך ושוב, מזכיר דמות שהיא שילוב של רוד סטיוארט ומיק ג'אגר גם יחד, עם גיטרה. הוא שובה את הקהל בתעלוליו ואז מחזיק אותו שם כשהוא מנגן בדרכו שלו על הגיטרה. הבסיסט סטיב קורי משלים את בולאן בצורה מושלמת.

בעוד בולאן רוקד ומתנועע עם הגיטרה שלו בצד אחד, קורי מתכופף ומתגלגל לכיוונים משלו בצד השני. המוזיקה שלהם, למרות שהופרעה בקרניגי הול בגלל תקלות בציוד במה, היא שילוב של רוק'נ'רול פשוט ובסיסי וסאונד של כמעט מוסיקת מסטיקים. הקצב חזק, עם ביל לג'נד בתופים ומיקי פין בקונגס, והוא תמיד עובר אל הקהל. השילוב של העוצמה המוזיקלית וההופעה הויזואלית של בולאן הם המוקדים המושכים ביותר של הלהקה. אך עם כל זה, יש משהו מתמיה בקבוצה הזו.

חלק גדול מהקהל בקרניגי הול הוקפץ על רגליו פעמים רבות על ידי בולאן וחבריו, בעוד שחלק אחר נראה משום מה מנותק לחלוטין מהקונצרט. אפילו כשקבוצות אנשים החלו להתפרץ לכיוון הבמה כדי להתקרב, אחרים אספו את חפציהם ועזבו במיאוס גלוי. לעיתים, בולאן וטי רקס עמדו בציפיות של המוניטין המוקדם שלהם כמספר אחת באנגליה, ובו בזמן נראה היה שהם משאירים משהו שחסר. אולי אני שופט יותר מדי על סמך הקונצרט, אבל משהו בהחלט לא היה תקין. לעיתים הגיטרה המובילה לא נשמעה, וכך גם חלק מהקולות שקורי ופין ניסו לשיר יחד עם בולאן. בסך הכל, נראה שטי רקס כאן כדי להישאר. הם נמצאים בפסגה באנגליה, ונראה שזה לא רחוק היום שבו הם יתחילו לעמוד בראש המצעדים גם בארצות הברית. רק הזמן יגיד".

מנהל הלהקה, טוני סקונדה, סיפק מאוחר יותר זווית אישית וכואבת על מה שהתרחש מאחורי הקלעים ובחזית המקצועית: "ערכנו מסע תקשורתי מטורף וכל אנשי התקשורת שם היו חייבים לבוא ולראות את התופעה בקרניגי הול. כל העולם ואשתו באו לראות את המופע. קרניגי הול היה הקש האחרון. זה היה פחות או יותר הסיבוב הגרוע ביותר שעשיתי בחיים שלי, מארק פשוט לא היה אותו בחור יותר. הקוקאין השפיע עליו וזה היה כמעט בלתי אפשרי לתקשר איתו. לקחתי אותו לאולם כמה שבועות לפני לכן. עמדנו שם והראיתי לו עד כמה המקום היה מושלם מבחינה אקוסטית. אמרתי, 'כשאתה תופיע כאן, אתה לא תצטרך את ערמות מגברי המארשל'. עשינו את הפיצוץ התקשורתי הלוהט הזה לקראת ההופעה - זרקורים נדלקו וידוענים רבים הגיעו לראות את הקונצרט, ומה מארק עושה? מסתגר בשירותים עם שני בקבוקי שמפניה ומשתכר כהוגן. הוא עלה על הבמה לבוש עם חולצה ופרצופו מודפס עליה ונפל על פניו בשיר הפתיחה. הווליום היה כל כך חזק שאף אחד לא יכל לשמוע דבר - זה היה נורא. יצאתי החוצה והתיישבתי על המדרגות בחוץ. פול סיימון יצא בריצה אחרי ואמר, 'מה אתה עושה, בנאדם? זה פאקינג בולשיט מה שקורה פה'. הוא גרם לי להרגיש חרא ואז הוא הלך משם. חשבתי שכאן זה מסתיים. ידעתי שזה סוף המסלול ואמרתי את זה למארק. המבוכה הייתה פשוט קיצונית מדי. ובכל זאת, הרווחתי הרבה כסף ויצאתי מזה עם פרארי נחמדה".

למרות דבריו של סקונדה, בעיתוני העבר יש גם דיווחים שנראים כסותרים את דבריו על בולאן השיכור. בוב קירש ממגזין בילבורד כתב: "בהופעתם הראשונה כהרכב המרכזי בניו יורק, להקת טי רקס הבריטית הראתה מדוע היא מעוררת באנגליה המולה גדולה יותר מכל להקה אחרת מאז הביטלס. בולאן הוא שואו-מן אמיתי. מוזיקאי מצוין וזמר מוכשר. עד שהסתיים ההדרן המשולהב של SUMMERTIME BLUES, טי-רקס העניקה לניו יורק את אחד הערבים חסרי המעצורים והמהנים ביותר שחוותה מזה זמן רב". ועיתון הניו יורק טיימס לא התרשם, אך שם לא ציינו דבר לגבי היותו של מארק שיכור, נפילתו על פניו או עזיבתם של אורחים מפורסמים לפני הסוף. "לערב יום ראשון היו את כל המרכיבים של סופר-סטאריות מיוחצנת", עקץ דון הקמן. "המאזין מודע כל העת למניירות במקום למוזיקה ולאגו שעומד מאחורי כל זה".

מנהל סיבוב ההופעות והעוזר האישי של מארק בולאן, מיקי גריי: "סקונדה המציא את הסיפור הזה כי הוא היה מריר על כך שמארק פיטר אותו. כל כך הרבה הבלים נכתבו על מארק על ידי אנשים שקיבלו בשלווה סיפורים כאלה כפשוטם, רק כי זה הסתדר עם הדימוי שלהם עליו ככוכב רוק ראוותני ושערורייתי שחי על הקצה. מארק בהחלט היה פקעת של עצבים באותו לילה, אבל הוא שתה רק משקה אחד כדי להירגע, והוא בהחלט לא התמוטט על הבמה. השתייה שלו לא באמת הפכה לבעיה עד שלב מאוחר הרבה יותר, כשהנישואים שלו הסתיימו והמוזיקה שלו סבלה כתוצאה מהבעיות בחייו האישיים. אבל גם אז, הוא מעולם לא עשה מעצמו צחוק. הבעיה של מארק הייתה שהייתה לו סבילות נמוכה מאוד לאלכוהול. סטיב קארי ומיקי פין יכלו לשתות עד השעות הקטנות, אבל מארק היה הופך ל'גמור' כבר אחרי כמה כוסות. האמת מאחורי כל סיפורי השתייה הללו הרבה פחות דרמטית והרסנית ממה שייחסו לה. מארק היה למעשה קורבן של התדמית שלו עצמו".

עדיין, בולאן, שהיה אמור להיות הדבר הגדול הבא ביבשת החדשה, נאלץ לחזור לבריטניה ולחשב מסלול מחדש לאחר המבוכה הזו.

אגרופים אצל אלטון ג'ון. ב-27 בפברואר בשנת 1974 הפך סיבוב הופעותיו של אלטון ג'ון בניו זילנד לבלגאן כי המנהל שלו, ג'ון ריד, נקלע אז לקרב אגרופים ונידון לחודש בכלא.

השנה הייתה 1974, והזמר הבריטי עם המשקפיים הכי צבעוניים בעולם, אלטון ג'ון, כבש כל פסגה אפשרית. הוא הגיע לניו זילנד כחלק מסיבוב הופעות עולמי מסיבי שקידם את התקליט הכפול והמצליח שלו GOODBYE YELLOW BRICK ROAD. המעריצים היו בטירוף, אבל מאחורי הקלעים העניינים התלהטו הרבה מעבר למוזיקה. ב-27 בפברואר של אותה שנה, מה שהיה אמור להיות חגיגה של פופ ורוק הפך לזירת אגרופים של ממש, כשהמנהל האישי והצמוד שלו, ג'ון ריד, מצא את עצמו בלב סערה אלימה שהסתיימה מאחורי סורג ובריח.

אלטון ג'ון עצמו לא הסתיר את התסכול שלו מהמצב. בראיון שהעניק למגזין רולינג סטון הוא נשמע שפוף במיוחד כשסיפר על התחושות שלו: "אני מאד ממורמר ממה שקרה. דווקא זה היה סיבוב טוב שבו שברנו שיא של הקהל שלנו, כש-35,000 איש הגיעו להופעה אחת. ובכל זאת התקרית המבישה ההיא הרסה הכל".

הדרמה החלה להתגלגל במסיבת עיתונאים וקבלת פנים חגיגית, עם ויכוח שניצת בין ג'ון ריד לריצ'רד וילסון, שהיה אחראי על קבלת הפנים של הזמר המפורסם. הסיבה למהומה הייתה תלונה מצד ריד בנוגע לאספקת המשקאות באירוע. נראה שהמנהל הפוחז לא היה מרוצה מהתפריט הנוזלי. ווילר טען לאחר מכן שריד זרק את כוס השמפניה בפניו אחרי שגילה שסוג מסוים של משקה שחפץ בו היה חסר שם. עשר דקות לאחר מכן, הרוחות סערו עוד יותר. כתבת בשם גודית' ברוואנאת' ניגשה לריד ושאלה אותו בזעם: 'כיצד אתה מעז לעשות מעשה שכזה, מנוול שכמותך?'. ריד לא נשאר חייב, לא היסס והיכה אותה במקום.

אבל זה לא נגמר שם. מאוחר יותר באותו לילה, החבורה המשיכה למועדון לילה מקומי, שם האווירה הפכה לאלימה עוד יותר. דייויד ווילר, שעדיין היה נסער מהתקרית המוקדמת, סיפר לאישה שנכחה במועדון כמה הוא כועס על מה שאירע. בשלב הזה אלטון ג'ון עצמו נכנס לתמונה בצורה מפתיעה. הוא ניגש לווילר, משך אותו בצווארונו וצעק עליו: "כיצד אתה מעז לאיים כך על המנהל שלי?". עדי ראייה שנכחו במקום סיפרו כי ראו את ריד ניגש לווילר והיכה אותו מספר פעמים בפנים. הוא הפיל אותו לרצפה ולא עצר שם, אלא גם בעט בו. כתוצאה מהתקיפה, ווילר סבל מנזק בשיניו ומפנס בעין. בבית המשפט, ריד ניסה להצטדק וטען להגנתו כי בכלל התכוון להכות את ווילר בכתפו ולא בפניו, אך השופט לא התרשם מהתירוץ.

ריד נידון בבית המשפט לחודש מאסר על תקיפת ווילר ושבוע נוסף על תקיפת ברוואנאת'. למרות חומרת המעשה, השופט אישר למנהל לשלם דמי ערבות כדי להישאר מחוץ לכלא באותו שלב. אלטון ג'ון, שיצא מהדיונים המשפטיים כשהוא מותש לחלוטין מהדרמה המיותרת, חש כי כל מה שבא לו מעתה זה רק לנוח ולא להופיע יותר בסיבוב הזה. בסופו של דבר, הכוכב המשיך להופיע, אבל הטעם המר מהתקרית בניו זילנד נשאר חזק בפיו.

אלטון סיפר בכנות רבה על מה שקרה אז בספרו האוטוביוגרפי: "הבעיות במערכת היחסים האישית שלי עם ג'ון היו ברורות. ציינתי קודם לכן שהייתי נאיבי להפליא בכל הנוגע למערכות יחסים חד-מיניות. מה שלא ידעתי הוא שג'ון חשב שזה מקובל לחלוטין לקיים יחסי מין עם אנשים אחרים מאחורי גבי. מערכות יחסים פתוחות הן הרבה יותר נפוצות בקרב גברים הומוסקסואלים מאשר אצל זוגות סטרייטים, אבל זה לא מה שאני ביקשתי. הייתי מאוהב. כשהוא הבין את זה, הדבר לא מנע ממנו להתייחס אליי ברע; זה פשוט גרם לו להיות לא ישר לגבי העניין.

הדבר הוביל לכמה סצנות משפילות באמת. ג'ון נעלם במהלך מסיבה בלוס אנג'לס; הלכתי לחפש אותו ומצאתי אותו בקומה למעלה, במיטה עם מישהו אחר. אמא שלי התקשרה אליי במהלך סיבוב הופעות כדי לספר לי שהוא מארגן מסיבת סקס בהיעדרי. הייתי מתעמת איתו, הרוחות היו נרגעות, ואז הוא היה יוצא ועושה בדיוק את אותו הדבר שוב – אך ממציא שקרים חדשים בכל פעם. התברר לי שהוא הלך להקרנת בכורה של סרט, הכיר שחקנית טלוויזיה מפורסמת והתחיל איתה רומן. אז עכשיו הוא גם שכב עם נשים. מה הייתי אמור לעשות עם הטוויסט המסוים הזה במערכת היחסים שלנו?

כך זה נמשך, וזה היה אומלל. נראה שבזבזתי חצי מחיי בדמעות בגלל ההתנהגות שלו, אבל זה לא שינה דבר. למה לא עזבתי אותו? זה היה מתוך אהבה. הייתי מאוהב בג'ון עד מעל לראש, וכשאתה מרגיש כך כלפי מישהו בוגדני, אתה מוצא עבורו כל תירוץ אפשרי. שוב ושוב תשלה את עצמך שהפעם הוא באמת מתכוון לזה, ומעכשיו הכל יהיה בסדר. ובדרכו שלו, ג'ון באמת אהב אותי. הוא פשוט לא היה מסוגל לשמור על היצרים שלו מרוסנים כשנשאר לנפשו.

נשארתי גם כי פחדתי ממנו. לג'ון היה מזג שיכול היה לגלוש בקלות לאלימות, במיוחד אם שתה או השתמש בקוקאין. לפעמים הזעם שלו היה מצחיק מבלי שהתכוון לכך. הייתי מתקשר למשרדי חברת התקליטים שהקמנו ומבקש לדבר איתו: 'אה, הוא לא כאן. הוא איבד את העשתונות וניסה לזרוק מכונת כתיבה חשמלית במורד המדרגות. אבל היא עדיין הייתה מחוברת לחשמל, אז זה לא ממש עבד. זה רק הכעיס אותו עוד יותר, אז הוא פיטר את כל הצוות ויצא בסערה. אנחנו רק תוהים אם כדאי לך לבוא הביתה או לא'.

אבל רוב הזמן, המקרים הללו לא היו מצחיקים כלל. צפיתי בג'ון מאיים על מישהו עם כוס שבורה במסיבה שערך המנהל של רוד סטיוארט. הוא הכה שוער מחוץ לבית מלון בסן פרנסיסקו לאחר ויכוח על חנייה. הוא נתן אגרוף לטכנאי קול בחדר מלא עיתונאים אמריקאים בהשקת האלבום GOODBYE YELLOW BRICK ROAD. כשקיימנו סיבוב הופעות בניו זילנד ב-1974, הוא הטיח כוס יין מול איש יחסי הציבור של חברת התקליטים המקומית כשנודע לו שנגמר הוויסקי. כשכתבת מעיתון מקומי ניסתה להתערב, הוא נתן לה אגרוף בפניה. מאוחר יותר באותו לילה, במסיבה אחרת, נקלעתי לוויכוח עם עיתונאי אחר על התקרית הקודמת (שאותה לא ראיתי במו עיניי). ג'ון רץ לעברנו, הפיל אותו על הרצפה והתחיל לבעוט בו.

למחרת בבוקר שנינו נעצרנו והואשמנו בתקיפה. אני זוכיתי, חויבתי בהוצאות משפט, שילמתי ועזבתי את ניו זילנד מהר ככל האפשר. עזבתי ללא ג'ון, שערעורו נדחה ולבסוף נידון ל-28 ימי מאסר. טסתי הביתה בלעדיו. התנהגותו הייתה חסרת הצדקה לחלוטין, אבל זה היה עידן שבו הגבול בין מנהל רוק קשוח לבריון היה מטושטש לעיתים קרובות – ראו ערך פיטר גרנט ולד זפלין. כשחיכיתי במוצאי שבת לשיחה השבועית שלו מהכלא, הצלחתי איכשהו לבנות בראשי גרסה שבה הוא היה הצד הנפגע, מי שפעל באצילות כדי להגן עליי; הוא טען שהעיתונאית קראה לו 'רכרוכי' לפני שהכה אותה, כאילו שזה הצדיק זאת.

רק כשג'ון הכה אותי חזרתי למציאות. זה קרה בערב שבו ערכנו מסיבה מפוארת. אני אפילו לא זוכר על מה היה הוויכוח – כנראה עוד פרק בשרשרת הבגידות של ג'ון – אבל זה התחיל עוד לפני שהאורחים הגיעו והתלהט במהרה. נשמעו צעקות, דלתות נטרקו, ומראה יפהפייה שצ'רלי ווטס מהרולינג סטונס נתן לנו במתנה התרסקה. אז ג'ון גרר אותי לחדר האמבטיה והכה אותי באגרופים בפנים, חזק מאוד. נהדפתי לאחור. הייתי כל כך בהלם שלא החזרתי לו. יצאתי בסערה והסתכלתי במראה; האף שלי דימם ופניי היו חתוכות. ניקיתי את עצמי והמסיבה נמשכה כאילו דבר לא קרה. כולם נהנו, אבל עבורי משהו השתנה; הרגשתי כאילו המחסום הוסר סוף סוף. לא יכולתי למצוא יותר תירוצים להתנהגות של ג'ון. לא יכולתי להישאר עם מישהו שהכה אותי".

ב-27 בפברואר בשנת 1970 יצא תקליטה השני והנפלא של להקת THE MOVE ושמו SHAZAM.

הצלחת הסינגל שלה משנת 1968, FIRE BRIGADE, אישרה את מעמדה של THE MOVE כמכונת הלהיטים החדשה של בריטניה. רצף של ארבעה סינגלים מצליחים, סיבוב הופעות מצליח בחורף1967 לצד פינק פלויד וג'ימי הנדרקיס ואלבום בכורה בשם MOVE שהגיע למקום ה-15 במצעדים – כל אלו רמזו על ניצחונות גדולים אף יותר בעתיד. אלו אכן הגיעו, אך הדרך אליהם הייתה רצופה בצרות. מאחורי הכותרות, הלהקה הייתה נתונה במשבר שמעולם לא נפתר באופן משביע רצון לאורך שארית הקריירה שלה. בלב המשבר עמד ויכוח על הכיוון המוזיקלי, עימות שנמשך שנתיים נוספות לפני שחברי הלהקה הצליחו להסכים על תקליט שני.

למרות ההצלחה המסחרית של אלבום הבכורה, הוא היה אוסף אקלקטי שהציב פופ פסיכדלי מול רוק'נ'רול נוסטלגי, ובלדות ווקאליות מול עיבודים קלאסיים בעלי נטייה פרוגרסיבית. "כל אחד משיריו של רוי ווד היה שונה", אישר סולן הלהקה, קרל וויין. "עם כל כמה שהם היו נהדרים, במובנים מסוימים, זה היה פצע שהלהקה גרמה לעצמה". למרות שלרוי ווד הייתה יכולת יוצאת דופן ליצור להיטי פופ מלוטשים, הוא היה פחות בטוח בעצמו בכל הנוגע להגדרת סביבה מוזיקלית יציבה עבור הלהקה.

לאחר שאחדותה השברירית של הלהקה התנפצה עם עזיבת הבסיסט אייס קפורד באביב של 1968, עקב התמוטטות שנגרמה משימוש ב-LSD, הדבר הבא שנפגע היה רצף ההצלחה במצעד התקליטונים. שישה חודשים חלפו מאז FIRE BRIGADE, והסינגל הבא כמעט ולא הצליח להתקרב לצמרת. הגיטריסט טרבור ברטון, למשל, דמיין שהשיר העוקב, WILD TIGER WOMAN, יגיע למקום הראשון. "היה לו את צליל הרוק הכבד יותר שהיינו צריכים לנגן כל הזמן", הוא אמר, "ובאמת חשבתי שהוא בדרך לפסגה".

אבל ברטון – שעבר לנגן בס לאחר עזיבתו של אייס ובילה עם להקת Traffic ועם הלהקה של הנדריקס – לא הצליח בתחזית שלו. התקליטון אפילו לא נכנס לטופ 40. "זה נשמע כמו שיר שמתאים לאלבום", התעקש המתופף בב בוואן, שסבור שצד ב', OMNIBUS, היה יכול להיות סינגל מתאים הרבה יותר. אפילו רוי ווד הודה מאוחר יותר שהשיר היה טעות. בזמנו, לעומת זאת, הוא הסביר שהלהקה הייתה חייבת להשתנות עם הזמן.

שינויים נוספים עמדו בפתח. כדי להבטיח את עתידו, קרל וויין פנה לתחום ההוצאה לאור, הקים את חברת PENNY MUSIC עם ברטון והחתים שני כותבי שירים מתחילים מבירמינגהם, דייב מורגן וריצ'רד טנדי (האחרון יהיה בהמשך הקלידן הקבוע של אי.אל.או). השיר SOMETHING של מורגן, שנכתב והוקלט, הפך במהרה למועמד לאלבום החדש של הלהקה ששמו הזמני היה MOVE A-SIDE. דרך אגב, השיר SOMETHING נשמע לי דומה מדי ללהיט של אואזיס, WHATEVER. נו, האחים גאלאגהר היו מעריצים של הבריטיש סיקסטיז פופ.

"אני חושב שרוי התרעם על כך שאנשים אחרים שרו את שיריו", אמר בב בוואן, וציין כיצד ווד תפס את קדמת הבמה ככל ששנת 1968 התקדמה לעבר 1969. למעשה, לאחר כישלון הסינגל WILD TIGER WOMAN (והמיני-אלבום בהופעה, SOMETHING ELSE, שיצא אז), המורל בלהקה היה כה נמוך, עד שעצם קיומה נראה תלוי בלהיט הבא שרוי ווד יכתוב. למרבה המזל, השיר הזה היה BLACKBERRY WAY, שהיה פופ של סוף שנות ה-60 במיטבו. השיר היה גם מלנכולי, בזכות מלוטרון נהדר שניגן ריצ'רד טנדי. בב בוואן סיפר לי אישית שכדי ליצור את אפקט מעברי התופים הרועמים, הוא השתמש במקלות תופים עם לבד, "ממש כמו שמיק פליטווד עשה כשהקליט עם פליטווד מאק את ALBATROSS", הוא הסביר לי. הוא קרא למקלות ההם בשם BIFFTERS.

למרות שלא זכה לתשומת לב רבה באותה עת, BLACKBERRY WAY סימן גם את תחילתה של מערכת יחסים יצירתית חדשה, כזו שהיו לה השלכות מרחיקות לכת על עתיד הלהקה. כיוצרים המרכזיים בהרכבים שלהם, רוי ווד וג'ף לין (סולן להקת IDLE RACE אז) עקבו זה אחר זה מאז 1967. לילה אחד, במהלך שתייה בפאב המקומי בבירמינגהם, השניים שוחחו ביניהם. לין היה אחד המוזיקאים הבודדים בבירמינגהם שהחזיקו בציוד הקלטה ביתי איכותי, והשניים הקליטו בסופו של דבר את הדמו של BLACKBERRY WAY בסלון בית הוריו של לין. ג'ף לין ורוג'ר ספנסר (מתופף להקת IDLE RACE) הצמידו כריות סביב ראשו של רוי בזמן שהוא שר כדי לשמור על עוצמת קול נמוכה ולא להעיר את הוריו של ג'ף שישנו בקומה למעלה. רוי בקושי הצליח לסיים את השירה מרוב צחוק.

כאשר טרבור ברטון החליט שנמאס לו מתעשיית הפופ בפברואר 1969, עזיבתו הייתה ההזדמנות המושלמת עבור רוי ווד לבקש מג'ף לין להצטרף ללהקה. אך לין, שנהנה משבחי המבקרים על אלבום הבכורה של להקתו (תקליט בשם THE BIRTHDAY PARTY) והאמין בהצלחת להקתו, בחר באותה עת להישאר אדון לגורלו וסירב. ברטון היה מתוסכל מחוסר יכולתו לקרב את הלהקה לצליל הרוק הכבד המתפתח, שאפיין להקות כמו ונילה פאדג' בארצות הברית או לד זפלין בבריטניה. למחליפו, ריק פרייס, לא היו נקיפות מצפון כאלה. הוא הגיע מלהקת קברט בבירמינגהם בשם SIGHT AND SOUND, ובתוך שבועות ספורים מרגע עזיבת ברטון, הלהקה – שזה עתה הוציאה את הסינגל המדובר ביותר של השנה – מצאה את עצמה מופיעה בסבב מועדוני קברט. "ביצענו שירים כמו AVE MARIA לקהל במועדוני ארוחת ערב", נזכר בב בוואן. "זה היה יוצא דופן!". כדי לשמור על שפיותה, הלהקה המשיכה לנגן בהופעות רוק "אמיתיות" במקביל להתחייבויות מופעי הקברט, והלהיבה את הקהל באירופה.

קרל וויין, שהיה גמיש ויכול היה לשיר כל סגנון, השתלב בעולם הקברט הרבה יותר טוב מרוי ובב. השניים האחרונים סבלו זאת רק בגלל הכסף הרב שהרוויחו, ששימש אותם לנישואיהם הקרובים. המעבר לעולם הקברט היה כה מוצלח מסחרית, עד שסיבובי ההופעות הוארכו עקב הביקוש, כשמעריצים נאמנים של הלהקה נוהרים לאולמות בהמוניהם. הפיצול באישיות המוזיקלית של הלהקה הוקצן עוד יותר כאשר באוקטובר 1969, שנתיים לאחר שהרעיון עלה לראשונה, הלהקה הגיעה סוף סוף לארצות הברית. "זה לא תמיד היה נהדר", הודה קרל וויין. "רוי גיטריסט נהדר, אבל הוא לא היה ג'ימי הנדריקס. ניסינו לפרוץ באמריקה על ידי מתיחת השירים ליצירות אפיות של 20 דקות". המשימה הייתה קשה, גם משום שחברת התקליטים האמריקאית שלהם, A&M, כמעט לא קידמה אותה.

עם שובה, חזרה הלהקה לאולפני ADVISION בלונדון כדי לסיים את אלבומה השני. בדיוק כפי שהלהקה התפצלה לשניים מבחינה אישית ומוזיקלית, האלבום SHAZAM היה אמור להיות אלבום המורכב משני חצאים: צד אחד של שירים מקוריים מאת רוי ווד, וצד שני של גרסאות כיסוי (ביוזמתו של קרל, כיוון שרוי לא כתב מספיק חומר). זה היה שונה מאוד מהתכנון המקורי מ-1968, לפיו האלבום יהיה כפול ויכלול גם חומרים של מורגן וטנדי. בשלב הקלטת האלבום באמצע 1969, השירים של חברת המו"לות PENNY MUSIC כבר לא נשקלו, מה שהעיד על כוחו הגובר של רוי ווד בלהקה וסירובו להקליט חומרים שאינם שלו. עם אלבום שהיה צפוי לצאת מזמן, חברי הלהקה החלו לחפש גרסאות כיסוי מתאימות.

בניגוד לאלבום הבכורה, שבו השירים היו קצרים והעיבודים הדוקים, SHAZAM נתן למוזיקה מקום לנשום. ארבעה מתוך שישה שירים עברו את רף חמש הדקות, ואחד מהם נמשך כמעט 11 דקות. "הסיבה שהשירים היו כל כך ארוכים הייתה פשוט כי לא היה לנו מספיק חומר", הודה בב. "אבל אני עדיין אוהב את האלבום הזה - ההרמוניות המהממות שעוטפות את עיבודי ההארד רוק. זה האלבום הכי טוב שלנו". "הוא היה תקליט משוחרר מאוד, בעיקר כי לא היה מפיק שיגיד לנו מה לעשות", נזכר ריק פרייס. "רוי עדיין גישש את דרכו באולפן, אבל אלו היו סשנים נהדרים ומלאי הומור".

שיר הפתיחה HELLO SUSIE קבע את הטון. בביצוע המקורי של להקת אמן קורנר זה היה שיר פופ טיפוסי, אך הגרסה של THE MOVE, עם שירה מחוספסת של רוי ווד, הייתה עוצמתית. משם התקליט עובר ל-BEAUTIFUL DAUGHTER שרוי כתב כבר באביב 1968. זה הוא השיר החריג באלבום. הוא נשקל כסינגל פוטנציאלי עד שעזיבתו של קרל וויין ב-1970 גנזה את הרעיון. העיבוד שלו, הכולל כלי מיתר שכתב טוני ויסקונטי, מעיד על כך שזה הוקלט בשלב מוקדם יותר. זהו ביצוע עדין ומענג שמהווה הפוגה מהריפים הכבדים של שאר האלבום. פה ושם בתקליט נשמעים קולות של ראיונות עם עוברי אורח, ששולבו בין השירים בעריכת קרל וויין, שהפתיע אנשים ברחובות הסמוכים לאולפן.

השימוש בגרסת כיסוי ארוכה לשיר CHERRY BLOSSOM CLINIC, מהאלבום הראשון, מרמז על המחסור בחומרים חדשים. הפעם, במקום מיתרים פסיכדליים, השיר קיבל עיבוד של אופרת רוק שכלל ציטוטים מבאך והסתיים בצלילי פעמונים. היה זה רוי ווד שפוסע בביטחון אל טריטוריית הרוק המתקדם. ואז הגיע הזמן להפוך את התקליט לצד השני ובו השיר האהוב עליי ביותר פה - FIELDS OF PEOPLE. "זה היה אחד השירים הראשונים שלמדתי כשהצטרפתי", אמר ריק פרייס. השיר - שבוצע לפני כן על ידי להקת ARS NOVA - הפך ללב האלבום ולהופעות הבמה. ויש את DON'T MAKE MY BABY BLUE הכבד להפליא. "לרוי הייתה אוזן מדהימה לבס", הסביר ריק פרייס. "הוא היה מנגן לי את התווים על הגיטרה שלו ואני הייתי מחקה אותו. אלו היו תפקידים מעניינים, דומים יותר לכתיבה לצ'לו מאשר לגיטרת בס רוק". האלבום נסגר בעיבוד דרמטי לשיר THE LAST THING ON MY MIND של טום פקסטון.

בעטיפה האחורית התנוססה תמונה של הרכב הלהקה עם קרל וויין, אך ביום בו זה יצא - כבר הייתה זו להקה אחרת. כי ממש באותו יום בישר עיתון מלודי מייקר לקוראיו שג'ף לין מצטרף ללהקה. למעשה, כבר בינואר 1970 פורסם שם כי להקת THE MOVE מתפרקת כשסולנה, קארל וויין, עובר להופעות בתחום הקברט. בעיתון נמסר כי שלושת הנותרים (הגיטריסט-זמר רוי ווד, המתופף בב בוואן והגיטריסט טרבור ברטון) ימשיכו יחדיו וילכו לכיוון פרוגרסיבי יותר. רוי ווד: "נאלצתי להעיף את המנהל שלנו שהתעקש שנעשה מופעי קברט מגוחכים עם אמנים אחרים שלא קשורים לרוק. הזמר שלנו, קארל וויין, דווקא אהב את זה כי אז הוא יכל להבליט את קולו. אבל אני התביישתי בהופעות האלה. להקות כמו שלנו לא נהגו לעשות את זה ואנשים בקהל שרקו נגדי בכל פעם שעליתי לבמה, בגלל שיערי הארוך. אז התחבאתי בקו האחורי ליד המגבר שלי וההופעות הפכו להיות כהופעות סולו של קארל וויין ולהקת הליווי שלו. יום אחד החלטתי שנמאס לי. בהופעה אחת עלה קארל לבמה בחליפה לבנה ומישהו בקהל צעק שהוא הומוסקסואל. נמאס לי אז זרקתי עליו את כוס המשקה שהייתה בידי. זה פגע היישר בראשו. אבל אז הוא וחבריו החלו לזרוק עלינו כוסות בירה. הם גם חיכו לנו בחוץ אחר כך. קארל החליט לעזוב כי הוא קבע שאני לא מקצועי על הבמה".

בוואן הודיע לעיתון שהם מרוצים מכך שלא ייאלצו להמשיך ולהופיע בחבילות קברט ויוכלו לעסוק במוזיקה שהם באמת רוצים. "איבדנו, באיזשהו מקום, את הכיוון שהיה לנו בתחילת הדרך וברצוננו לחזור לזה. לא נמשיך ונדאג לצד המסחרי יותר של המוזיקה". עם זאת, העיתון ציין שבהמשך החודש ייצא לאור התקליט SHAZAM.

שנים לאחר מכן, ב-1981, רוי ווד סיפר על התקליט לעיתון TROUSER PRESS: "זה היה אלבום קשה לעשיה. הבסיסט החדש שלנו אז, רציתי לעשות מוזיקה כבדה אך מצאתי את עצמי נלחם כדי להשיג זאת ובדרך נפלתי לכל מיני סגנונות. תמיד שיווקו אותנו כלהקה של תקליטונים. בזמן ההוא, כדי להיחשב כלהקה של אלבומים - היה צורך להגיע לאמריקה. כי אנשים באנגליה לא קנו אלבומים אלא אם היו מעריצים אדוקים של להקה או אמן. באלבומים רצינו לעשות את מה שלא יכולנו לעשות בתקליטונים. הרבה חומר מהאלבום SHAZAM בוצע על הבמה. הגיטריסט שלנו, טרבור ברטן, הפך מוחצן יותר על הבמה והבסיסט החדש, ריק פרייס, ניגן בסגנון ג'ון אנטוויסל מלהקת המי. הייתה לו פריטה חזקה בבס בעודו עומד על הבמה קפוא".

ואם כבר נגעתי בלהקה הזו, אז ב-27 בפברואר בשנת 1968 הוקלטה הופעתה במועדון מארקי בלונדון ויצאה, בהמשך אותה שנה, כתקליטון מורחב, שהכיל חמש גרסאות כיסוי. דובר מטעם הלהקה מסר על התקליטון: "הלהקה החליטה לעשות כך כדי לתת למעריציה תמורה מלאה לכספם". בתקליטון זה, שתפקידי השירה בו הוקלטו מחדש באולפן בגלל שהמיקרופונים לא עבדו כשורה, יש גם את הפעם האחרונה בה היה אייס קפורד בסיסט הלהקה ובעיתון NME פורסם בביקורת על המוצר: "תקליטון זה קיבל את היחצ"נות הטובה ביותר והוא נותן תמורה מצוינת, עם 18 דקות של מוזיקה. איכות ההקלטה קצת מבולגנת, אבל זה לא מוריד מההנאה. הם מבצעים פה את SO YOU WANT TO BE A ROCK'N'ROLL STAR של הבירדס, STEPHANIE KNOWS WHO של להקת LOVE, SOMETHING ELSE של אדי קוקראן, IT'LL BE ME של ג'י לי לואיס ו- SUNSHINE HELP ME של להקת SPOOKY TOOTH. נראה שהתקליטון הזה ייכנס למצעד". שנים לאחר מכן יצא הסינגל הזה על גבי דיסק בתוספת קטעי בונוס.

סחיטה ראשונה: כשהחבורה מסווינדון הגישה לנו פופ פסיכדלי על מגש של כסף (ולימונים). ב-27 בפברואר בשנת 1989 יצא אלבום חדש ללהקת XTC ושמו ORANGES AND LEMONS.

כן, האלבום החדש ששמו ORANGES AND LEMONS יצא לאוויר העולם והוכיח שאפשר לעשות מוזיקה מורכבת ועדיין להישמע כאילו מישהו הזריק לכם ויטמין C ישירות לאוזניים. זה היה אלבום כפול, יומרני במידה הנכונה ומפוצץ בצלילים שהזכירו את הפופ הפסיכדלי של שנות ה-60, אבל עם זווית מודרנית וחדה שהתאימה בדיוק לסוף שנות ה-80.

הלהקה הזו הייתה עוף מוזר וייחודי בנוף המוזיקלי שצץ באנגליה באייטיז. החברים, בראשות אנדי פארטרידג' וקולין מולדינג, פיתחו אלרגיה קשה לבמות והפסיקו להופיע כבר ב-1982 בעקבות התקפי חרדה של פארטרידג'. במקום להזיע בדרכים, הם התכנסו באולפני ההקלטות והתמקדו ביצירה מעבדתית מושלמת, כשהם נשענים על השפעות רבות מהסיקסטיז. הנטייה הזו הגיעה לשיא ראשון בשנת 1985, כשיצא תקליטון מורחב של פרויקט הצד שלהם, THE DUKES OF STRATOSPHERE. שם נשמעו היטב השפעות של להקות כגון פינק פלויד מתקופת סיד בארט, להקת קליידוסקופ והקינקס. הגישה הזו המשיכה גם לתקליט SKYLARKING שיצא שנה לאחר מכן, אך הדרך לשם לא הייתה סוגה בשושנים.

מתח רב שרר באולפן בין מפיק התקליט ההוא, טוד ראנדגרן, לבין הגיטריסט אנדי פארטרידג'. השניים לא הצליחו ליישר קו, ופארטרידג' אף סבל לאחר מכן מבלוק יצירתי זמני שתקע אותו במקום. למרבה המזל, המחסום נשבר בשרשרת שירים חדשה ומרהיבה שפרצה ממנו. כשהגיע הזמן להקליט את ORANGES AND LEMONS, ראנדגרן כבר לא היה בסביבה ובמקומו הגיע המפיק פול פוקס, שלקח את החבורה ללוס אנג'לס המוארת.

לפני תחילת ההקלטות היה רצון לעשות תקליט פשוט יותר מבחינת עיבודים, מעין חזרה לבסיס, אך ההתלהבות באולפן סחפה לכיוון ההפוך והתוצאה הייתה עשירה ומורכבת. פארטרידג' עצמו הסביר את התערובת הזו כשצוטט: "יש השפעות ביטלס במוזיקה שלנו, אבל גם קפטן ביפהארט, כמה להקות ג'אז, קצת וולט דיסני". את האווירה הקליידוסקופית השלימה העטיפה הסוריאליסטית והתוססת שבאה מבית היוצר של היינץ אדלמן, המאייר הידוע בעיקר בזכות הסרט צוללת צהובה. האיורים שלו התאימו בצורה מושלמת לצליל הססגוני של היצירה.

השיר MAYOR OF SIMPLETON הפך לאחד הלהיטים הגדולים שלהם. פארטרידג' כתב אותו על אדם שלא מצטיין בלימודים או בידע כללי, אבל יודע לאהוב טוב יותר מכל פרופסור. פארטרידג' הודה כי קו הבס בשיר היה כה מורכב שלקח לו המון זמן להקליט אותו בדיוק כפי שרצה. שיר נוסף, THE LOVING, נכתב כמחווה לשירי האהבה האופטימיים של שנות ה-60, מתוך רצון להחזיר מעט חום לעולם הציני של סוף האייטיז. לגבי השיר GARDEN OF EARTHLY DELIGHTS, השיר שפותח את האלבום, מצוין כי הוא נכתב בהשראת הציור המפורסם של הירונימוס בוש והוא עוסק בחינוך של ילדים לעולם מלא בפיתויים ויופי.

לא רק השפעות מוזיקליות ופילוסופיות היו פה, אלא גם לחץ כלכלי כבד. חברי הלהקה ידעו שאם האלבום הזה לא יצליח, הם יהיו שקועים עמוק בבוץ מול חברת התקליטים שלהם. בסופו של דבר, ההימור השתלם בענק. זה הצליח מאוד, במיוחד בארצות הברית, שם האלבום הגיע למקום ה-44 במצעד הבילבורד – המיקום הגבוה ביותר של הלהקה עד אז. נראה שהקהל האמריקאי פשוט לא יכול היה לעמוד בפני הקסם הבריטי הצבעוני הזה.

מי אמר שהמי איבדו את זה? ב-27 בפברואר בשנת 1981 יצא תקליטון חדש ללהקת המי, עם השיר YOU BETER YOU BET.

המוח מאחורי היצירה, הגיטריסט פיט טאונסנד, כתב את השיר כשיר אהבה סוער לחברתו באותה תקופה. הוא לא ניסה להסתיר את הרגשות שלו וסיפר: "פיתחתי את השיר במשך כמה שבועות של בילויים במועדונים ובמסיבות. עברתי תקופה לא קלה בנישואים ויצאתי עם הבת של חבר שלי. רציתי שזה יהיה שיר טוב כי הבחורה שכתבתי לה את זה היא אחת האנשים הטובות ביותר על הפלנטה". טאונסנד הוסיף מאוחר יותר בראיונות כי השיר היה סוג של כניעה רגשית מצידו, והוא נכתב בתקופה שבה הוא הרגיש צורך עז להוכיח שהוא עדיין מסוגל לכתוב להיטי פופ מנצחים. דרך אגב, השורה על מיץ הענבים של וולץ' WELCH'S GRAPE SODA נכנסה לטקסט פשוט כי זה היה המשקה האהוב על אותה חברה של פיט. מעבר לכך, השיר עשה היסטוריה טלוויזיונית כשנבחר להיות הוידאו קליפ הרביעי בלבד ששודר ביום ההשקה של ערוץ MTV בארצות הברית, מה שהפך את המראה המלוטש של הלהקה בשחור-לבן לזיכרון בלתי נשכח עבור דור שלם.

אבל לא הכל היה ורוד בממלכת המי. זה היה הסינגל הראשון של הלהקה שהוקלט עם המתופף קני ג'ונס, שנכנס לנעליים הענקיות של קית' מון, שהלך לעולמו שלוש שנים קודם לכן. המעבר הזה לא היה פשוט עבור אף אחד מהמעורבים. הזמר רוג'ר דאלטרי שיתף בתחושות המעורבות שלו לגבי התקופה ההיא: "זה שיר נפלא שתמיד מזכיר לי את אלביס. אבל זו הייתה תקופה קשה, כן. ההמשכיות אחרי לכתו של קית' מון הייתה הרבה יותר קשה. בדיעבד, בחרנו את הבחירה הלא נכונה של מתופף. קני ג'ונס – אל תבינו אותי לא נכון, הוא מתופף פנטסטי – אבל הוא לגמרי זרק הצידה את הכימיה של הלהקה. זה פשוט לא עבד; המצת היה חסר במנוע. עם סיבוב ההופעות הראשון שקני עשה איתנו, הוא היה מבריק לחלוטין, אבל אחרי זה הוא התמקם במה שהוא הכיר, שזה היה התיפוף שלו מסוג להקת העבר שלו, THE FACES, וזה לא מתאים עם להקת המי. במובנים מסוימים הייתי רוצה לחזור ולהקליט מחדש הרבה מהשירים שעשינו איתו, אבל YOU BETTER YOU BET הוא עדיין אחד השירים האהובים עלי מכולם".

רדיו גה גה... רדיו גו גו... רדיו גה גה! ב-27 בפברואר בשנת 1984 יצא אלבום הקאמבק המפואר של להקת קווין. שמו הוא THE WORKS - ואתם יודעים מה? IT WORKS...

שנת 1982 לא האירה פנים לרביעיית המופלאים. להקת קווין מצאה את עצמה מדלגת בין יבשות כדי לקדם את התקליט HOT SPACE, אבל הקהל והמבקרים הגיבו בקרירות שהייתה מקפיאה גם את סיביר. אחרי המופע האחרון בסיבוב ההופעות שנערך ביפן, הבינו ארבעת החבריה שסימני העייפות כבר הפכו לסימני קריעה, והם החליטו שהגיע הזמן להפסקה נחוצה בהחלט.

בתחילת שנת 1983, כל אחד מהם פנה לענייניו, כאילו מדובר בחופשת שחרור מהצבא. רוג'ר טיילור הסתגר באולפן כדי להקליט את תקליט הסולו השני שלו (STRANGE FRONTIER). הגיטריסט בריאן מאי לא נח לרגע ועבד על פרויקט משלו שנקרא STAR FLEET, שם הוא אירח את אדי ואן היילן. בינתיים במינכן, פרדי מרקיורי התחיל לרקוח תקליט סולו משלו. היחיד שמצא את עצמו מטפס על הקירות היה הבסיסט ג'ון דיקון, שפשוט השתעמם מהחופשה הכפויה הזו. ג'ון דיקון הסביר אז את המצב המדאיג: "אנחנו כבר לא כל כך להקה. אנחנו ארבעה אנשים שעובדים יחד כלהקת קווין אבל העבודה שלנו ביחד כלהקה למעשה תופסת פחות ופחות מזמננו. עשיתי כל כך מעט לאחרונה שהשתעממתי ולמעשה די נכנסתי לדיכאון כי היה לנו כל כך הרבה זמן פנוי".

באותם ימים היו מעטים שהימרו על כך שקווין תצליח לחזור ולשלוט בזירה המוזיקלית. אפילו בתוך הלהקה ריחפה עננה של חוסר אמונה, והיו דיבורים ממשיים על פירוק החבילה. אבל אחרי שהחברים מילאו מצברים בנפרד, הם שינסו מותניים וחזרו לעבוד במלוא המרץ על התקליט הבא. הפעם הם בחרו להקליט חלק מהחומרים לראשונה בארצות הברית, באולפני RECORD PLANT שבלוס אנג'לס. במהלך העבודה הם הבחינו שהתוצרת שיוצאת תחת ידיהם מהודקת ומרשימה בהרבה מהניסיונות הקודמים. כשהתקליט יצא לאוויר העולם, הוא הרגיש כמו תשובה ניצחת לכל מי שמיהר להספיד אותם. חברי הלהקה הבינו היטב באיזה צד מרוחה הריבה והחליטו להעניק להמונים בדיוק את מה שהם הכי טובים בו - המנוני רוק שמרעידים אצטדיונים. הניסוי הוכתר בהצלחה מסחררת עם שירים שהפכו ללהיטי ענק, והתקליט נמכר במיליוני עותקים תוך זמן קצר.

גם בישראל ההתרגשות הייתה בשיאה. עיתון להיטון פינק את קוראיו במתנה מיוחדת: תקליטון גמיש שכלל קטעים מארבעת הלהיטים המבטיחים ביותר של התקליט החדש.

הימים שבהם חברי הלהקה כתבו בגאווה על עטיפות התקליטים המוקדמים שלהם כי "אין סינטיסייזרים אצלנו" נותרו כזיכרון רחוק. בתקופה הזו הסינטיסייזרים כבר היו חלק בלתי נפרד מהסאונד של קווין, אם כי המעריצים האדוקים ישמחו לדעת שכמחצית מהתקליט הזה לא נעשה בהם שימוש כלל. להקת קווין הגיעה להילחם על כבודה כאחת מהמעצמות הגדולות ביותר של עולם הרוק.

חלוקת העבודה הייתה דמוקרטית להפליא וכל אחד מחברי הלהקה תרם שירים. למרבה השמחה, כל אחד מהם גם זכה לראות שיר שכתב הופך ללהיט. אפילו המבקרים הקשוחים של עיתון רולינג סטון הופתעו לטובה וציינו בביקורת כי מדובר בתקליט שחשיבותו ההיסטורית דומה לזו של התקליט השני של להקת לד זפלין.

התקליט נפתח בפיצוץ עם השיר RADIO GA GA שכתב המתופף רוג'ר טיילור. ההשראה לשיר הגיעה בכלל מהבן הקטן שלו, שפלט את המילים רדיו קה קה בזמן שהאזין למכשיר. אם אני הייתי שומע את הבן שלי אומר "רדיו קה קה" - הייתי ממשיך ללכת בבית כאילו כלום. אבל אני לא רוג'ר טיילור, שהחליט להפוך את זה לשיר געגועים לימי הרדיו הישנים והטובים, אל מול תעשיית המוזיקה המודרנית שנשלטת על ידי קליפים ויזואליים. למרות הביקורת על הקליפים, הלהקה לא חסכה באמצעים והפיקה קליפ בלתי נשכח שכלל שחזור של סצנות מהסרט האילם של פריץ לאנג, מטרופוליס. מדובר היה באחד הקליפים היקרים ביותר שהופקו עד אז, והלהקה אף רכשה את זכויות השימוש בסרט המקורי מהמפיק ג'ורג'יו מורודר. החשש מהשתלטות המכונות על האנושות ועל המוזיקה המשיך גם בשיר שפותח את הצד השני של התקליט, MACHINES. שם שרה הלהקה: "כשהמכונות ישתלטו / לא יהיה מקום לרוק'נ'רול".

פנינה נוספת בתקליט היא השיר KEEP PASSING THE OPEN WINDOWS. במקור, פרדי מרקיורי כתב אותו עבור פסקול לסרט בשם HOTEL NEW HAMPSHIRE, אולם בסופו של דבר השיר מצא את מקומו בתקליט THE WORKS. "תאמינו בעצכם, תשכחו את כל העצב שלכם / כי אהבה היא כל מה שאתם זקוקים לו", שר מרקיורי באנרגיה המפורסמת שלו. הסיפור מאחורי השיר החל בקיץ 1983, כשהבמאי טוני ריצ'רדסון ביקש מהלהקה להלחין מוזיקה לסרט המבוסס על ספרו של ג'ון אירווינג. הפגישה בלוס אנג'לס הייתה מבטיחה, אך המגבלות התקציביות של הבמאי מנעו את שיתוף הפעולה. המשפט שנתן לשיר את שמו חזר כמנטרה בספר המקורי. ג'ון אירווינג הסביר בראיון לטלוויזיה הצרפתית בשנת 2016 את המשמעות העמוקה מאחורי המילים: "זה המשפט האחרון של הסיפור "מלון ניו המפשייר", הרומן החמישי שלי, וזו דרך לומר, 'אל תהרוג את עצמך'. זה משפט נוגד התאבדות. כי הבת הצעירה במשפחה בסיפור, מדמיינת שהיא יכולה לראות את העתיד. היא קופצת החוצה מחלון בגלל מה שהיא מדמיינת שהוא העתיד שלה. וכך, המשפחה אשר איבדה אותה, מפתחת את הדרך הזו לדבר אחד עם השני כדרך למנוע מהם להתאבד".

ויש את הלהיט הגרנדיוזי IT'S A HARD LIFE, שכתב פרדי על הקשיים שלו במציאת אהבה אמיתית. "פרדי היה אומלל שנואש למצוא אהבה", אמר בריאן מאי, שעזר בכתיבת המילים. תיבות הפתיחה של השיר שאלו לחן מתוך VESTI LA GIUBBA – אריה אופראית ששר ליצן שבור לב באופרה האיטלקית "פאליאצ'י".

ואי אפשר לדבר על THE WORKS בלי להזכיר את I WANT TO BREAK FREE שכתב ג'ון דיקון. השיר הפך למגה-להיט, במיוחד בגרסת התקליטון שכללה מיקס קצבי יותר ופחות צנוע. השיר עוסק ברצון של אדם להשתחרר ממערכת יחסים חונקת, אך מה שגנב את ההצגה היה הקליפ ההומוריסטי. חברי הלהקה הופיעו בו מחופשים לדמויות נשיות מהסדרה הבריטית "רחוב קורוניישן", ופרדי מרקיורי אף הגדיל לעשות וגילח את השפם המפורסם שלו עבור סצנת בלט אמנותית (אם כי בדמותו כאישה - השפם נשאר, ועוד איך!). בעוד שאירופה צחקה מהבדיחה, בארצות הברית השמרנית הקליפ עורר מהומה גדולה ואף נאסר לשידור בערוץ MTV במשך שנים. כל מה שקווין בנתה באמריקה עד אז - נמחק כמעט כלה היה בגלל השערוריה הזו.

הלהיט HAMMER TO FALL שנכתב על ידי בריאן מאי עוסק בנושאים כבדים בהרבה. השיר מתייחס לאיום הגרעיני שליווה את שנות ילדותו של הגיטריסט בתקופת המלחמה הקרה. בריאן מאי הסביר שהשיר עוסק בחיים, במוות ובצורך להיות מוכן לרגע שבו הפטיש ייפול, בין אם מדובר בגורל ובין אם באסון גרעיני כמו משבר הטילים בקובה בשנת 1962.

למרות שלא כל השירים בתקליט שומרים על רמה אחידה, הסיום שלו עם השיר IS THIS THE WORLD WE CREATED הוא פשוט מטלטל. פרדי מרקיורי ובריאן מאי כתבו את השיר כתגובה מזועזעת למראות הרעב באפריקה ששודרו בחדשות. השניים ביצעו את השיר בצורה מרגשת על הבמה במופע לייב אייד ההיסטורי בשנת 1985.

באותה תקופה פרדי מרקיורי הרגיש בשיאו. בראיון משותף של חברי הלהקה לעיתון NME בספטמבר 1984, הוא התייחס לעתיד הלהקה ואמר: "אנחנו כנראה זקנים מדי עכשיו מכדי להתפרק. אתם יכולים לדמיין אותי מנהיג להקה חדשה, עכשיו בגיל 40? זה יהיה מטופש, לא?". כשנשאל על ידי עיתונאי איטלקי מה יעשה בעוד עשרים שנה, ענה פרדי בביטחון העצמי האופייני לו: "זה לא ברור לך, יקירי? אני כבר אהיה מת!". כן, המציאות הוכיחה שהוא צדק, למרבה הצער.

לסיום, פרט טריוויה קטן לאוהבי הטכנולוגיה: התקליט הזה מחזיק בתואר המכובד של התקליט הראשון של להקת קווין שראה אור בפורמט הדיסק החדשני והנוצץ שנכנס אז לשוק. אבל אני? תנו לי את זה בתקליט!!!

גם זה קרה ב-27 בפברואר. אם חשבתם שהיום הכל סוער, כדאי שתחזרו אחורה בזמן לכמה מהרגעים שעיצבו את פס הקול של חיינו.

הגיטרה ששיגעה את הקורא פ. שוסטר

בשנת 1970, בזמן שלהקת לד זפלין כבשה את העולם בסערה, היה אדם אחד שלא התרשם מהרעש. פ. שוסטר שמו, והוא החליט לשלוח מכתב זועם למערכת עיתון המוסיקה הבריטי הנחשב מלודי מייקר. שוסטר לא חסך בביקורת וכתב כך: "קראתי את הכתבה שפרסמתם על ג'ימי פייג' ואני לא מבין מדוע אתם מבזבזים כל כך הרבה מקום בעיתון שלכם על גיטריסט כה נדוש. פשוט תקשיבו לאלבום השני של לד זפלין. אין שם דבר חוץ מאשר השתחצנויות של פייג' בגיטרה. אפילו קטע בלוז אחד, בשם BRINGING IT ON HOME, לא יכול להימשך מבלי שפייג' ילחץ על אפקט הפאז בו הוא נוהג להשתמש בכל קטע. אם יש לכם כל כך הרבה מקום בעיתון שלכם - מדוע לא להקדיש אותו לנגני בלוז אמיתיים? אפשר לקבל הרבה יותר רגש ממאדי ווטרס או בי.בי. קינג מאשר ממאה ג'ימי פייג'ים גם יחדיו".

הנחמדים בדרך לתל אביב? כמעט

באותה שנה גורלית, עמוד השער של מלודי מייקר בישר על התפתחות מפתיעה בגזרה המזרח תיכונית. למרות המתיחות הביטחונית, נכתב כי הפגזות בישראל לא יפחידו את להקת הנייס ולא ימנעו ממנה להגיע לישראל, במידה ותקבל הזמנה מהמנצח זובין מהטה להופיע שם עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. טוני סטראטון סמית', מנהל הלהקה, הצהיר שאם תהיה אבטחה ראויה, הם יגיעו.

באפריל 1970 הדיווחים הגיעו גם לעיתון הישראלי להיטון, שבישר כי הלהקה, שזכתה בארץ לכינוי העברי הנחמדים, צפויה לנחות כאן ביוני. זובין מהטה אפילו פגש את חברי הלהקה בלוס אנג'לס והתלהב מהרעיון. בסופו של דבר, החיבור היומרני בין רוק לתזמורת לא יצא לפועל בישראל. קית' אמרסון, הקלידן הדומיננטי, כבר היה עם הראש בפרויקט הבא שלו והקים את השלישייה EMERSON LAKE AND PALMER, מה שהשאיר את המעריצים המקומיים עם הציפיות בלבד.

מרד במערכת השמש

בשנת 1973, חברת התקליטים EMI ניסתה להרים אירוע השמעה גרנדיוזי לתקליט DARK SIDE OF THE MOON של פינק פלויד ב-LONDON PLANETARIUM. המארגנים חשבו שהשילוב בין המוסיקה לחלל יהיה מושלם, אבל הם שכחו פרט אחד: הלהקה לא מתפשרת על סאונד.

חברי הלהקה גילו כי חברת התקליטים שכרה מערכת הגברה שלא עמדה בסטנדרטים שלהם, במקום המערכת הקוואדרפונית ההיקפית שהם דרשו. כתוצאה מכך, כמעט כולם החרימו את האירוע. היחיד שהופיע היה הקלידן ריק רייט. בעוד האורחים נהנו ממשקאות ואוכל טוב בין השעות 20:00 ל-23:00, שאר חברי הלהקה נותרו בבית במחאה על איכות השמע.

הביטלס קופאים ביורק

עשור קודם לכן, בפברואר 1963, ארבעת המופלאים מליברפול מצאו את עצמם בנסיעה ארוכה ומתישה לכיוון תיאטרון ריאלטו בעיר יורק. השלג כיסה את הקרקע והטמפרטורות צנחו, אך המעריצות לא נרתעו. הזמרת הלן שפירו, שהייתה הכוכבת הראשית של הערב, נאלצה לוותר על ההופעה בשל מחלה, מה שהשאיר את הבמה לביטלס. הם ספגו את כל עוצמת הצרחות של הנערות המקומיות שחיממו את האווירה הקפואה.

במהלך הנסיעה להופעה הבאה, ג'ון לנון ופול מקרטני החלו לעבוד על להיט חדש. השיר FROM ME TO YOU נולד לאחר שג'ון עלעל בגיליון של NME וראה את כותרת מדור המכתבים FROM YOU TO US. פול מקרטני נזכר שזה היה רגע של השראה טהורה באוטובוס, והשיר הפך במהרה למקום הראשון הראשון שלהם במצעדים הרשמיים בבריטניה.

הקאמבק של האיש בשחור

בשנת 1993, המפיק ריק רובין נכנס למועדון RHYTHM CAFE בסנטה אנה, קליפורניה. על הבמה עמד ג'וני קאש, כוכב עבר שהקריירה שלו נראתה כדועכת. רובין, שהיה ידוע בעיקר בזכות עבודתו עם להקות מטאל והיפ הופ, זיהה את העוצמה הגולמית של קאש. הוא ניגש אליו והציע לו להפיק אלבום גרסאות כיסוי מיוחד. השיתוף פעולה הזה הוליד את AMERICAN RECORDINGS, אלבום חשוף ומרגש שהחזיר את ג'וני קאש למרכז הבמה והפך אותו לרלוונטי עבור דור חדש של מאזינים.

סמים, קללות וקנסות

לא הכל היה מוסיקה ופרחים. בשנת 1977, קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס נעצר בטורונטו לאחר שבחיפוש בחדרו נמצא הרואין. האירוע כמעט סיים את הקריירה שלו ואיים על המשך קיומה של הלהקה. כמה שנים לפני כן, בשנת 1970, להקת ג'פרסון איירפליין הסתבכה עם החוק באוקלהומה סיטי. הלהקה פלטה כמה קללות מהבמה, מה שלא מצא חן בעיני השלטונות המקומיים השמרניים. התוצאה: קנס כספי של אלף דולר על שימוש בשפה לא הולמת.

הטרגדיה של פרנקי לימון

בשנת 1968 נדם קולו של פרנקי לימון בגיל 25 בלבד. לימון עלה לגדולה כנער פלא עם להקת THE TEENAGERS והיה אחראי לשלל להיטים שכל אמריקאי הכיר, ביניהם השלאגר המפורסם שבו הצהיר כי הוא אינו נער שוליים. למרות ההצלחה המטאורית, סגנון החיים הפרוע והתמכרויות קשות הובילו לסופו המר.

היום יום הולדת: מי נולד ב-27 בפברואר?

1947: לואי קלארק, המתזמר המוכשר שעבד בצמוד ללהקות כמו אי.אל.או ורנסאנס והעניק להן את הסאונד הסימפוני הייחודי. קלארק הלך לעולמו בשנת 2021.

1951: סטיב הארלי, הסולן הכריזמטי של להקת COCKNEY REBEL, שקולו המיוחד הפך לסימן ההיכר של הלהקה. הוא מת במרץ 2024.

1954: ניל שון, הגיטריסט שבגיל צעיר מאוד כבר ניגן בלהקת סנטנה לפני שהמשיך להקים ולהוביל את להקת JOURNEY.

1959: יום שמח שהפך עצוב בביתו של ג'רי לי לואיס. אשתו השלישית (ובת דודתו) מיירה ילדה את בנם, סטיב אלן לואיס. למרבה הצער, שלוש שנים לאחר מכן, הילד מצא את מותו בטביעה בבריכת השחייה הפרטית של המשפחה.

בונוס - בפברואר (ללא תאריך מדויק) בשנת 1973, יצא תקליט-פסקול לג'יימס בראון. השם הוא BLACK CAESAR.

כן, זה היה עוד פסקול בז'אנר סרטי הפעולה השחורים המכונה BLAXPLOITATION. אלו היו סרטים זולים להפקה ובעלי תסריטים רדודים למדי. סרטים רבים יצאו מתוך זרם זה, כשהבולטים שבהם היו SHAFT ו-SUPERFLY – בעיקר בזכות הפסקולים העוצמתיים שהלחינו עבורם אייזק הייז וקרטיס מייפילד. היו שהתווכחו על המוסר שהציגו הסרטים הללו, אך נתוני הקופות וכמות הקהל הראו אחרת.

במהלך הופעה ב"אפולו", ג'יימס בראון הודה כי נהנה מהסרט BLACULA, אך ציין שיש לו הסתייגויות מהז'אנר. אולם לז'אנר, ככל הנראה, לא הייתה כל הסתייגות ממנו; לא חלף זמן רב עד שהודיע כי חתם על חוזה להלחנת מוזיקה לסרט בסגנון זה. הסרט היה BLACK CAESAR. המפיקים פנו תחילה לסטיבי וונדר, אך זה דחה את ההצעה בטענה שהסרט אלים מדי. ג'יימס בראון, לעומתו, שמח לקבל על עצמו את תפקיד המלחין.

כשבראון צפה בסרט, הוא הכריז מיד שזהו סיפור חייו, וקל להבין מדוע. הסרט מתאר את עלייתו של טומי גיבס, נער רחוב המצחצח נעליים למחייתו ולומד בדרך הקשה כיצד העולם עובד. גיבס בונה אימפריית פשע והופך לעבריין צמרת, עד שהמזל מפנה לו עורף. המסר הנוקב של הסרט היה שכל אחד יכול להגיע לפסגה באמריקה, גם אם הדרך רצופה בכתמי דם.

לאחר חתימת החוזה הרווחי, תכנן בראון פשוט למחזר את להיטיו הישנים עבור הפסקול. אנשי האולפן, לעומת זאת, ציפו לפסקול מקורי, ובסופו של דבר ביקש בראון מיד ימינו, פרד ווסלי, להלחין חלק ניכר ממנו. ואם לא די בכך, המפיקים הגישו לבראון שיר והתעקשו שיבצע אותו כסינגל הראשון מתוך הפסקול. השיר היה DOWN AND OUT IN NEW YORK CITY וזו הייתה, שומו שמיים, מוזיקת קאנטרי. ווסלי עמל רבות כדי להעניק לשיר נופך של פ'אנק, ואף הגדיל לעשות כשעיבד אותו בסולם שחרג מהמנעד הקולי הרגיל של בראון. בראון ניגש להקלטה וחתם אותה בצרחה שהעניקה לשיר תחושת ייאוש, שהסתנכרנה להפליא עם אווירת הסרט.

עמוק עוד יותר היה הקטע MAMA'S DEAD, בלדה בעלת משמעות מיוחדת עבור בראון. ביום הקלטת השירה הוא דרש להיות לבד באולפן, מלבד טכנאי ההקלטה לואל דורן. דורן סיפר: "השמעתי לו את הפלייבק. הוא ביקש שרק אור אחד יישאר דולק באולפן והורה לי להתחיל להקליט. אז הוא פצח בשירה רגשית כל כך, שהיא גרמה לי לבכות".

כך הוקלטו שני שירים, אך הפסקול היה רחוק מלהיות מושלם. כשהמפיקים החלו לתהות היכן שאר הקטעים, המשימה לכתוב את המוזיקה האינסטרומנטלית הוטלה על כתפיו של ווסלי. כשהסרט הוקרן ובראון שמע לראשונה את המוזיקה המשובחת של ווסלי, הוא הבין שיד ימינו מוכשר בהלחנה לא פחות ממנו – ומיהר לפטר אותו בזעם. עם זאת, תוך זמן קצר הוא החזיר את ווסלי לעבודה, לאחר שהבהיר את עמדתו הנחרצת בנושא.

הפסקול לא שחזר את הצלחת המכירות של SHAFT או SUPERFLY, אך הסרט העניק לכוכב דבר נוסף: כינוי חדש בתעשייה – "הקיסר". באותה שנה ניסה בראון את כוחו פעם נוספת בכתיבת פסקול לז'אנר, בסרט SLAUGHTER'S BIG RIP-OFF. היה זה עוד סרט אקשן עירוני בכיכובו של שחקן הפוטבול לשעבר, ג'ים בראון. שוב הועבר חלק ניכר מהעבודה המוזיקלית לווסלי, שגייס להקלטה נגני אולפן מרשימים, אך הסרט לא הפך ללהיט.

בונוס: חולדות רחוב ותקליטים שבורים: האם זה הסוף של אחת הלהקות המבטיחות ביותר?

החודש, פברואר בשנת 1975, יצא התקליט STREET RATS של להקת HUMBLE PIE. זה היה אמור להיות עוד שיא בקריירה של אחת מלהקות הרוק המעניינות יותר של שנות השבעים, אבל STREET RATS הפך למעשה לשירת הברבור הצורמת שלה. התקליט הצליח להשתחל בקושי למקום המאה במצעד המכירות של בילבורד בארצות הברית, כשמאחורי הקלעים התחוללה דרמה שכללה ערימות של אבקה לבנה, מנהלים קשוחים וחברי להקה שכבר לא יכלו להסתכל אחד לשני בעיניים.

באותה תקופה, סטיב מריוט היה עסוק מעל הראש. הוא עבד במקביל על תקליט סולו ועל פרויקט משותף עם בסיסט הלהקה, גרג רידלי, ולא היה לו שום חשק להקליט תקליט נוסף של האמבל פאי, ובטח לא לצאת שוב לסיבוב הופעות מפרך בארצות הברית אחרי ארבע שנים רצופות בדרכים. הלהקה הייתה מותשת. סטיב מריוט הודה בראיון בשנת 1975 כי הם היו בדרכים במשך ארבע שנים והיו פשוט עייפים מאוד.

למרות העייפות, חברת התקליטים והמנהל, די אנתוני, התעקשו. הלהקה הייתה מחויבת חוזית, ולצאת לסיבוב הופעות בלי תקליט חדש נראה כמו התאבדות מסחרית. כשהחברה ראתה שהחומרים לא מגיעים, היא פשוט החרימה הקלטות מהאולפן הביתי של סטיב מריוט. הבעיה הייתה שחלק גדול מהחומרים בכלל לא נועדו להאמבל פאי, אלא לפרויקטים הפרטיים של סטיב וגרג.

כדי להציל את המצב, הוזעק המנהל לשעבר של הרולינג סטונס, אנדרו לוג אולדהם, כדי שימקסס את הרצועות ויהפוך אותן לכבדות יותר. "נכנסנו והתחלנו להקליט את מה שהפך בסופו של דבר ל-STREE RATS", אמר ג'רי שירלי. בשלב הזה, חברת A&M כבר עמדה על שלה וג'רי מוס אמר, 'אני מתעקש שתשכרו מפיק לאלבום הבא'. ואנחנו אמרנו בחוסר רצון, 'בסדר. נביא את אנדרו אולדהם!'. זה כמו להגיד, 'אוקיי, נשכור מפיק' ואז לצחקק מאחורי הגב שלהם ולשכור את בן הדוד שלנו, ויני! אנדרו היה אחד מהחבר'ה. הוא נתן לנו להמשיך בשלנו איך שרצינו. למרות זאת, וצריך לתת לו קרדיט ענק על כך, הוא באמת עשה מאמץ אדיר לנסות לגרום לנו ליצור אלבום מופק היטב, בנוי היטב וכתוב היטב. אבל הריקבון כבר פשט מזמן וזה פשוט לא היה טוב בכלל. הוא ניסה, הוא נכשל, בואו נגיד את זה ככה. היו שם כל מיני שטויות. הקלטנו ערוצים בלונדון והתיפוף שלי היה עליהם. הסרטים היו מגיעים לניו יורק, שם איזה מתופף אולפן היה מקליט מעל התיפוף שלי... וזה רק במקרה שלי. אלוהים יודע מה קרה לתפקידים שניגנו אנשים אחרים בלהקה".

סטיב מריוט תיעב את התוצאה וטען שמישהו גנב את המיקסים המקוריים שלו. אפילו השם STREET RATS נכפה על הלהקה על ידי חברת התקליטים. גרג רידלי סיכם את זה במילה אחת: נורא. קלם קלמפסון הגיטריסט הוסיף שהם היו מזועזעים כששמעו את המיקסים הסופיים שנעשו ללא מעורבותם.

האווירה בתוך הלהקה הייתה רעילה. המתופף ג'רי שירלי סיפר שהם היו לגמרי מחוץ למסלול באותו זמן ושהכל היה הרסני. סטיב מריוט נהג לקנות כמויות אדירות של קוקאין ולהיקבר באולפן שלו ימים שלמים. גרג רידלי תיאר איך הם היו יושבים שבוע שלם בלי לישון, מנגנים ומנסים לנגן אקורדים בתוך ענן של סמים. ג'רי שירלי נזכר שסטיב היה נשאר ער שבעה ימים ברציפות. זה היה מראה מכוער ולא נעים.

הניתוק בין חברי הלהקה הגיע לשיא בעיצוב העטיפה האחורית. התמונה שמציגה את ארבעתם יחד ברחוב היא למעשה זיוף מוחלט. הצלם נשלח לבית של כל אחד מהם בנפרד, והתמונות הודבקו יחד בסטודיו. הם כבר לא דיברו אחד עם השני והלהקה למעשה כבר התפרקה לפני שהתקליט בכלל יצא.

התקליט כלל לא פחות מחמש גרסאות כיסוי, ביניהן שלוש של הביטלס. זה כבר נראה מוגזם בעיני המעריצים שעוד נותרו. השירים היו RAIN, WE CAN WORK IT OUT ו-DRIVE MY CAR. ויש גם קאבר ל-ROCK AND ROLL MUSIC של צ'אק ברי, שגם לזה עשו הביטלס קאבר מוקלט משלהם. בגרסה של האמבל פאי, גרג רידלי לקח את המיקרופון, בתוצאה שרבים החשיבו לאחת הגרועות בקריירה של הלהקה.

בגרסה הבריטית של התקליט הופיע השיר FUNKY TO THE BONE במקום THERE 'TIS, אך סטיב מריוט הבהיר בראיונות שגם לשירים האלו לא היה שום קשר להאמבל פאי המקורית, אלא היו פשוט ג'אמים של מוזיקאים שהיו אצלו באולפן.

ניסיון אחרון להציל את הלהקה מבחינה עסקית נעשה בשנת 1975. ג'רי שירלי וקלם קלמפסון ניסו לגייס את ביל קרבישלי, המנהל של להקת המי, כדי שיחלץ אותם מהחוזה עם די אנתוני. הפגישה הייתה אסון. גרג רידלי לא הגיע, וסטיב מריוט הגיע כשהוא תחת השפעת סמים כבדה ולא היה מסוגל לנהל שיחה עסקית. ביל קרבישלי הבין שאין עם מי לדבר, וג'רי וקלם הלכו לפאב והחליטו שזה נגמר.

לאחר סיבוב הופעות פרידה מוצלח באופן מפתיע, הלהקה התפרקה סופית. ג'רי שירלי, שהיה רק בן 23, מצא את עצמו תוך שנתיים מאבד הכל – את הבית, המכוניות המפוארות (מרצדס, רולס רויס וריינג' רובר) ואת הכסף בבנק. סטיב מריוט חזר לאנגליה, המשיך להיאבק בהתמכרויות ובקשיים כלכליים, ניסה להחיות גם את SMALL FACES וגם את HUMBLE PIE ונותר ללא הצלחה ממשית נוספת עד למותו הטרגי בשריפה בביתו בשנת 1991.

התקליט STREET RATS הוא תמונה עצובה לכישרון ענק שהלך לאיבוד בתוך ערפל של סמים וניהול כושל. הלהקה הייתה טובה הרבה יותר ממה שהתקליט הזה מציג, כפי שאמר גרג רידלי: "האמבל פאי היו טובים יותר מזה, אבל לא באמת התייעצו איתנו". בתקופה ההיא כבר הבינו החברים שזה הכל באשמתם. הם אף פעם לא דאגו לעניינים ובזבזו כסף כאילו הוא הגיע מבאר ללא תחתית. המחיר היה גבוה, בהתאם.

קלם קלמפסון: "קל מאוד לתלות את כל זה כסיבה להתפרקות הלהקה, אבל אני חושב שהיה שם מעבר לכך. אני לא חושב שזה היה פשוט מקרה שבו הלהקה נהרסה בגלל ההתנהגות המופרזת של סטיב או משהו כזה. אני חושב שזה נכון לגבי רוב הרכבי הרוק - שיש להם רק תקופה קצרה של יצירתיות אמיתית, ושיא הפופולריות שלהם חופף לתקופה הזו.

ומעט מאוד הרכבים, באמת, היו מסוגלים לשמור על רמה גבוהה שנה אחר שנה ולהתעלות כל הזמן על הציפיות של האנשים. יש מאות להקות כמו 'האמבל פאי', וייתכן שלכולן יש את הסיבות האישיות שלהן שהן מייחסות לנפילה שלהן. אבל בדרך כלל זה פשוט בגלל שיש להן תקופה יצירתית והן הופכות לפופולריות. הן מוציאות כמה להיטים וכולם רוצים לשמוע אותן, והן פשוט לא מצליחות לעמוד בציפיות מכל מיני סיבות. השילוב של הלחץ בסיבובי ההופעות, מאבקי אגו פנימיים, האמונה ב'הייפ' של עצמם - כל אלו הם גורמים תורמים".

בונוס: מיק רונסון - הגיטריסט של דייויד בואי- בתקליט סולו ראשון עם דרמה מאחוריו.

החודש, פברואר בשנת 1974, יצא תקליט הסולו הראשון של מיק רונסון ושמו SLAUGHTER ON 10TH AVENUE. מה קרה שם?

העולם עצר את נשימתו ב-3 ביולי 1973, כאשר באולם אודאון האמרסמית', דייוויד בואי הדהים את המעריצים, ואת חברי להקתו ההמומים, כשהכריז שזו ההופעה האחרונה שלהם אי פעם (כשהוא, למעשה, הורד על הבמה את דמותה של הדמות ששמה זיגי סטארדאסט). בעוד הבסיסט טרבור בולדר והמתופף וודי וודמנסי נותרו בחושך מוחלט לגבי עתידם, מיק רונסון כבר ידע שההכרזה הדרמטית הזו עומדת להגיע. קריירת הסולו של הגיטריסט המחונן כבר תוכננה בקפידה מאחורי הקלעים על ידי בואי וחברת הניהול הכוחנית שלו.

טוני דפריס, הראש הממולח של אותה חברת MAINMAN, החליט שבעוד שבואי ייקח פסק זמן הכרחי כדי להמציא מחדש את הפרסונה הבימתית שלו, הגיע תורו של רונסון להידחף בכוח אל אור הזרקורים. עם זאת, רבים מהמקורבים למתרחש חשו שהתזמון היה בעייתי. אשתו לעתיד של רונסון, סוזי, ציינה כי המהלך הרגיש מוקדם מדי. ניתן לטעון בביטחון שרונסון הוטל בחוץ אל המים העמוקים עוד לפני שהיה מוכן נפשית לתפקד כסולן מוביל. הגיטריסט הצנוע תמיד הרגיש בנוח הרבה יותר בתוך שותפות מוזיקלית, שם יכול היה להתמקד בנגינה ובהפקה בזמן שמישהו אחר לקח על עצמו את הביצוע הקולי ואת השואו הראוותני. אבל הקודקודים החליטו...

הפקת התקליט החלה בשיא הרצינות באוגוסט 1973 באולפן הקלטות בטירה בצרפת. מדובר במבנה היסטורי מרשים. באותה עת, בואי פיקח במקביל על המיקס הסופי של תקליט הקאברים שלו, PIN UPS. האווירה במקום הייתה שקטה ואינטימית יחסית; המוזיקאים התגוררו בתוך הטירה וזכו לחופש אמנותי מוחלט, מה שהוביל אותם לעיתים קרובות להקליט באולפן בשעות הקטנות של הלילה, כמו למשל בשלוש לפנות בוקר, כשההשראה בשיאה.

מפגשי ההקלטות היו מאמץ משותף של פרצופים מוכרים מתקופת בואי. טרבור בולדר ניגן בבס ומייק גרסון הפליא בפסנתר. בולדר נזכר לימים שהמפגשים הללו היו מהנים ופתוחים הרבה יותר מהעבודה המתוחה לעיתים עם בואי. הוא תיאר את התהליך כצמד חברים שיוצרים תקליט יחד, ללא הלחץ הקבוע של כוכב העל שעומד מעליהם.

למרות הפרידה המקצועית שנראתה באופק, הנוכחות של דייוויד בואי הורגשה בכל פינה של הפרויקט. הוא תרם את השיר GROWING UP AND I'M FINE וכתב מילים לשני שירים נוספים: MUSIC IS LETHAL ו-HEY MA GET PAPA. השיר האחרון הוא השיר היחיד שבו רשום קרדיט כתיבה משותף של בואי ורונסון.

בנוגע לשיר GROWING UP AND I'M FINE, בואי כתב את השיר במיוחד עבור רונסון כדי לשקף את דמותו כנער פשוט מהעיר HULL שהופך לכוכב רוק. רונסון גם שאב השראה מהמוזיקאית האוונגרדית אנט פיקוק, כשהוא מבצע גרסה משלו לשיר I'M THE ONE. אפילו אלביס פרסלי זכה למחווה עם עיבוד גלאם-רוק לשיר LOVE ME TENDER. בעיצומו של סיום העבודה על התקליט, מיק הזמין את אחותו מאגי. מאגי כבר הודיעה לאמה, מיני, שהיא מוכנה לעזוב את הבית ולמצוא דירה עם כמה חברים.

"באותו אחר צהריים, כשהייתי במשרד שבו עבדתי, קיבלתי שיחת טלפון ממייקל בלונדון שאמר: 'רוצה לבוא לגור איתי?'. אז ידעתי שאמא דיברה איתו בטלפון, אבל כמובן שאמרתי: 'כן, אשמח מאוד'. אני חושבת שזה היה ממש לפני שהייתי בת שבע עשרה כשהגעתי ללונדון. ירדתי ישר מהרכבת והלכתי לאולפני 'טריידנט', שם הם עבדו על התקליט". לא עבר זמן רב עד שמיק גייס את אחותו לבצע קולות רקע באלבום. "הייתי באולפן והוא אמר, 'אה, את רוצה לשיר ב-LOVE ME TENDER?' - לשים את האוזניות, לשיר לתוך מיקרופון ולשמוע את זה בחזרה דרך האוזניות פשוט הרגיש לי ממש מוזר. אז הם שמו רמקול באולפן, בתוך תא ההקלטה איתי, כדי שאוכל פשוט לשמוע את הפלייבק, וזה היה נהדר. זה היה ממש טוב. לבלות שם ולהקשיב להכל ברמקולים הגדולים ופשוט לחיות באולפן במשך שבועות, פחות או יותר. ללכת מעבר לפינה לחנות הסנדוויצ'ים – זה היה פשוט אורח חיים שונה לחלוטין, חיי האולפן. אתה מתנתק לגמרי ממה שקורה בעולם".

שיר הנושא של התקליט, SLAUGHTER ON 10TH AVENUE, הוא גרסה מרהיבה לקלאסיקה של ריצ'רד רוג'רס מתוך מחזמר משנת 1936. השיר הפך לאחד מהישגיו הגדולים ביותר של רונסון כגיטריסט וירטואוז. מייק גרסון נזכר שעבד על חלקי הפסנתר המורכבים מחצות ועד שש בבוקר רק כדי לספק את הפרפקציוניזם הבלתי מתפשר של רונסון כמפיק מוזיקלי.

במהלך העבודה על התקליט, היחסים בין רונסון לבואי החלו להשתנות. מה שהיה בעבר שיתוף פעולה הדוק וכמעט טלפתי, הפך לתהום בין השניים. הם החלו להתרחק לאחר הופעת הפרישה המפורסמת שציינתי בתחילת המאמר. רונסון הודה בכנות שהם לא באמת נפרדו בפיצוץ גדול, אלא פשוט התרחקו ככל שדייוויד התקדם לעבר תוכניות שאפתניות בתיאטראות ברודווי, בעוד מיק ניסה לממש את חוזה הסולו שלו.

בואי נטה להיות מרוחק בתקופה זו, כשהוא מסתגר עם אשתו אנג'לה, בזמן שרונסון התבונן מהצד בכל האנשים סביבו. למרות הריחוק הפיזי והמקצועי, הערצתו של בואי אז לרונסון מעולם לא דעכה. הוא תיאר את מיק כניגוד המושלם לדמותו של זיגי – צפוני בוטה וישיר שסיפק אלמנט של יין ויאנג מיושן וטוב לדמותו העדינה והאנדרוגינית של בואי. בהמשך יספק בואי הערות ארסיות כלפי הגיטריסט.

כאשר התקליט יצא לאור, הוא לווה במאמץ פרסומי אגרסיבי מצד חברת MAINMAN. לונדון כוסתה בשלטי חוצות ענקיים, מועדון מעריצים רשמי הוקם בן לילה, וסדרת קונצרטים מפוארים בתיאטרון ריינבאו הלונדוני נועדה להכתיר את המלך החדש. אולם רונסון לא פעם נראה אבוד על הבמה והעיתונות הבריטית לא תמיד שיתפה פעולה עם החגיגה. מבקרים רבים טענו שהוא נפל קורבן למה שהם כינו הייפ מסיבי ומלאכותי.

רונסון עצמו הרגיש אי נוחות גוברת בתפקידו החדש. במהלך סיבוב ההופעות שערך בבריטניה, הוא החל לפקפק בקול רם האם תפקיד הסולן אכן מתאים לאישיותו. הוא הרגיש מבולבל מהמהירות המסחררת שבה הכל קרה סביבו. התקליט הזה לא הצליח כמצופה והוא שקל לפרוש מקריירה מוסיקלית. בסופו של דבר, הוא בחר לנטוש את נתיב הסולו לטובת הצטרפות ללהקת MOTT THE HOOPLE ובהמשך לשיתוף פעולה ארוך שנים עם איאן האנטר. שם, בתוך הדינמיקה של שותפות, הוא מצא את האושר והסיפוק המוזיקלי שהיו חסרים לו בכוכבות היחיד.

למרות שדרכיהם של רונסון ובואי כמעט ולא הצטלבו בשנים שאחרי יצאת התקליט, המעגל נסגר בצורה מרגשת בשנת 1992. הופעתם החיה האחרונה יחד התרחשה בקונצרט המחווה לפרדי מרקיורי באצטדיון וומבלי. על הבמה, מול עשרות אלפים. זה היה מופע סיום הולם לצמד שהגדיר את עידן הגלאם-רוק (אם כי השניים לא נראו קרובים זה לזה על הבמה הגדולה).

קבלו ציטוט - לו ריד: "המוזיקה היא הכל. אנשים צריכים למות בשבילה. אנשים מתים בשביל כל דבר אחר, אז למה לא המוזיקה???".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459