רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-11 במרץ (11.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"ביססתי את הסגנון שלי במידת מה על זה של פיט טאונסנד מלהקת 'המי'. למרות שהם ניגנו יחד במשך עשרים שנה, הם לא הוציאו הרבה תקליטים, אך אלו שכן הוציאו היו תמיד מצוינים. ראיתי אמנים רבים שמוציאים יותר מדי תקליטים – בזה אחר זה – בעוד הפופולריות שלהם דועכת בהתאם. עבורי, העיקרון הבסיסי הוא להמתין עד שיהיה בידי משהו טוב מספיק כדי להוציאו, ולא להקליט אלבום רק כי אני נחשב ל'שם חם' באותו רגע.

בתחילת דרכי, כשעוד לא הבנתי מספיק, המנהל שלי אמר לי: 'תסתכל על קטלוג השירים של הביטלס. תראה מה הם עשו בתוך שש שנים'. זה גורם לך להרגיש עצלן. אבל אני יודע איך הדברים עובדים; למשל, ג'ימי איובין הוא חבר קרוב שלי שעבד עם ג'ון לנון. ג'ימי סיפר לי באיזו קלות זה בא לג'ון – הבחור פשוט יכול היה לשבת באולפן ולכתוב שיר נהדר ברגע. יש אנשים מוכשרים יותר, ואני איטי יותר. אני לא מוכשר מטבעי כמו ג'ון לנון, ואני הראשון להודות בכך. עבורי היצירה היא עבודת כפיים של ממש. אני חייב להתמיד בה. זה כמו שאמר תומס אדיסון: 'גאונות היא 98 אחוז זיעה ושני אחוז השראה'.

גדלתי כילד עני. במבט לאחור, באמת הרגשתי שלא מגיע לי להיות בין 'הגדולים'. אריק קלפטון הוא בן גילי ופיט טאונסנד צעיר ממני, ובכל זאת הם הצליחו עשר שנים לפניי. לקח לי זמן רב להרגיש שזה מגיע לי. כיוון שאיני בעל כישרון מתפרץ, נדרש לי הרבה יותר זמן ללמוד איך לכתוב שיר טוב באמת. נהגתי להופיע 250 לילות בשנה ולחרוש את המדינה במכונית סטיישן. לא האמנתי שמגיע לי דבר עד סביבות שנת 1978, וזאת למרות שכבר היו לי שני תקליטים מצליחים מאוד. רק עם צאת האלבום STRANGER IN TOWN ידעתי באמת שמשהו טוב מגיע לי" (בוב סיגר)

ב-11 במרץ בשנת 1971 יצא באנגליה התקליטון TIME IS NOW של להקת ג'ריקו ג'ונס (שהיא למעשה להקת הצ'רצ'ילים). השיר נכתב על ידי ריי דורסט מלהקת מונגו ג'רי. התקליטון לא יצא בישראל בגלל סיכסוך כספי אז בין הלהקה לחברת הד ארצי.

הסיפור השלם שלא הכרתם של הצ'רצ'ילים, נמצא אך ורק בספר "רוק ישראלי 1973-1967" - לאחר שראיינתי לעומק את חברי הלהקה (מיקי גבריאלוב, חיים רומנו, רוב האקסלי, סטן סולומון, דני שושן, סלווין ליפשיץ ואחרים שעבדו לצדם - המתזמר נעם שריף, טכנאי ההקלטה דורי הרשגל, הצלם והמעצב של תקליט הבכורה נורברט סגל - ועוד... ואת דבריו של עמי טרייבטש הבאתי מהמון עיתונים מאז, כך שגם קולו נמצא פה).

בום טראח בחדר ההקלטות: המתופף שהיה בכל מקום וגרם לכולם להישמע טוב יותר. ב-11 במרץ בשנת 2019 הלך לעולמו המתופף האגדי, האל בליין (הרולד סיימון בלסקי), בגיל תשעים.

בליין לא היה סתם עוד מוזיקאי, אלא המנוע מאחורי פסקול החיים של כולנו. רבים ודאי שואלים עכשיו "האל מי?!"... ובכן, האיש הזה אחראי לתיפוף בהמון קלאסיקות ידועות שלא ידעתם כי הוא זה שאחז במקלות בהן ויצר סגנון נגינה מיוחד במינו. הוא היה דמות כה מרכזית בתעשיית המוזיקה האמריקאית עד כדי כך שכיום אוחז שמו במספר הקלטות אולפניות כה רב, שהוא נחשב כאחד הנגנים מוקלטים ביותר בהיסטוריה. לפי ספר השיאים של גינס, הוא השתתף ביותר מ-35,000 הקלטות, נתון פסיכי לכל הדעות.

בשנות השישים קיבץ בליין סביבו חבורת נגנים סופר מוכשרת, שהקליטה עמו באולפנים, ולטענתו יצק את שמה - THE WRECKING CREW. השם נבחר כי הנגנים הוותיקים והמעונבים של אותה תקופה חששו שהצעירים האלו, שמנגנים רוק'נ'רול בלובי של האולפנים, יהרסו את התעשייה. חבורה זו עבדה במקצועיות אדירה ונדירה וסיפקה את התוצאה הטובה במספר טייקים מועט יחסית, מה שגרם לכל המפיקים הגדולים לרדוף אחריהם. בחבורה זו היו גם גיטריסטים כמו גלן קמפבל וטומי טדסקו, בסיסטים כמו קרול קיי וג'ו אוסבורן, וקלידנים כמו ליאון ראסל ודון רנדי. בליין אמר כי הוא נתן לקבוצה את שמה, למרות שקיי התעקשה שהוא לא התחיל להשתמש במונח הזה עד שנים לאחר שהמוזיקאים הפסיקו לעבוד יחד. קיי, בסיסטית מוכשרת בזכות עצמה, טענה לא פעם שהשם הזה הוא המצאה מאוחרת של בליין לצרכי יחסי ציבור, אך השם תפס והפך לחלק בלתי נפרד מדפי ההיסטוריה.

כישוריו הביאו את המפיקים להשתמש בו כמתופף לעבודות האולפן של להקות שונות, שנאלצו להחליף את המתופפים הנחשבים שלהן בו. המפיקים ידעו שבליין יביא את הדיוק והנשמה הדרושים כדי להפוך שיר ללהיט ענק. כן, הוא היה שם בשירים ידועים של הקארפנטרס, הבירדס, הביץ' בויז, סיימון וגרפונקל, האמהות והאבות ועוד המון אחרים.

אחד מרגעי הטבעת החותם שלו היה בלהיט של הרונטס משנת 1963, BE MY BABY שהופק על ידי פיל ספקטור. השיר נפתח עם קצב התופים "בום... בום בום - טראח!" ששנים לאחר מכן הסתבר כי הגיע בטעות. הקצב הזה הפך לאחד המפורסמים ביותר בתולדות הפופ וזכה לאינספור מחוות. "הייתי אמור לנגן קצב עמוס יותר, אבל המקל שלי נתקע", הוא אמר לוול סטריט ג'ורנל ב-2011, "אז פשוט דאגתי לעשות את אותה טעות כל כמה תיבות". שלוש שנים מאוחר יותר, הוא השתמש באותו קצב, אבל בצורה רכה יותר, בלהיט הקאמבק של פרנק סינטרה, STRANGERS IN THE NIGHT.

בליין היה הרבה פחות עסוק באולפנים בשנות ה-80. עד אז המפיקים הסתמכו יותר ויותר על מכונות תופים, ולהקות עצמאיות יותר התעקשו לנגן בכלים שלהן ולא להסתמך על נגני סשן. זה היה מעבר חד עבור מי שהיה רגיל להקליט חמישה סשנים ביום. בתקופה הזו הוא חווה גם קשיים אישיים וכלכליים, אך הוא לא ויתר על המוזיקה. הוא התחיל לתת סדנאות תופים ועבד על ג'ינגלים מסחריים, כשהוא מעביר את הידע העצום שלו לדור הבא של המתופפים.

בשנת 2003 סיפר לרולינג סטון על שורשיו וההתחלה הצנועה שלו: "כשהייתי ילד, למדתי בבית ספר עברי ומעבר לרחוב מבית הכנסת ניצבה כנסיה. ראיתי את הילדים שם לומדים לנגן בתזמורת של תופים וכלי נשיפה. הכומר שלהם היה איש חביב מאד, ונתן לי זוג מקלות ותוף סנר. אחר כך אחותי קנתה לי את מערכת התופים הראשונה שלי. מיקמתי אותה במרפסת הקדמית של הבית וכך ערכתי את הופעותיי הראשונות. היו שחשבו כי דניס וילסון מהביץ' בויז התבאס כשלקחתי ממנו את תפקידי התיפוף. אבל ההיפך הוא הנכון. הוא דווקא אהב את זה כי אני הרווחתי באולפן 35 דולר ביום והוא היה הרוויח אז 35,000 דולר בהופעה בלילה. כשדניס הקליט תקליט סולו, אני תופפתי בו בשבילו". האל בליין אולי כבר לא איתנו, אבל כל עוד מחטים יונחו על גבי תקליטים, הקצב שלו ימשיך להדהד. בום... בום בום - טראח!

מלך הלטאה עושה צ'ק אין בעיר האורות. ב-11 במרץ בשנת 1971 עבר ג'ים מוריסון (זמר להקת הדלתות) מארה"ב לפריס.

באותם רגעים איש לא תיאר לעצמו כי הוא לא ישוב משם לעולם. המעבר הזה לא היה סתם טיול חופים של כוכב רוק עייף, אלא בריחה של ממש מכל מה שהגדיר אותו עד אז.

עתידו של ג'ים מוריסון עם להקת הדלתות היה שרוי באותה עת באי וודאות מוחלטת. הלהקה, שהייתה רגילה לכבוש את המצעדים, מצאה את עצמה במערבולת רגשית ומקצועית. מוריסון עצמו היה נתון אז בלחצים משפטיים כבדים מאד, וזאת בעיקר כתוצאה ממופע במיאמי בשנת 1969, שבו נטען כי הוא התערטל על הבמה מול קהל של עשרות אלפי מעריצים המומים. המשפט המתוקשר גבה ממנו מחיר נפשי כבד והוא עמד בפני סכנה ממשית של מאסר בפועל בבית כלא בפלורידה.

בעקבות הפרשה הזו, להקת הדלתות ספגה מהלומה אדירה בתדמיתה, כשתחנות רדיו רבות החרימו את שיריה והופעות רבות בוטלו. מוריסון, שמאס בחיי הכוכבות ובתדמית הסמל המיני שנכפתה עליו, החליט לשנות כיוון בצורה קיצונית. הוא גידל זקן עבות, הוסיף משקל רב לגופו והפך לכמעט בלתי ניתן לזיהוי ברחובות לוס אנג'לס. עם תקווה למצוא את עצמו מחדש מבחינה רגשית ויצירתית, כשהוא חולם להיות משורר מוערך בבירת התרבות האירופית, הוא עזב את ארצות הברית לפריס.

התזמון של העזיבה הגיע בזמן לא נוח ללהקה שבדיוק סיימה להקליט חומרים חדשים והתקליט שהקליטה היה אז רק בשלב המיקסים הסופיים. לשלושת חברי הלהקה האחרים, ריי מנזארק, ג'ון דנסמור ורובי קריגר, היה זה ענן שרבץ מעליהם בזמן שהם ניסו להשלים את העבודה על מה שיהפוך ליצירת המופת LA WOMAN. "בתצלום עטיפת האלבום LA WOMAN אפשר לראות את מותו הצפוי של ג'ים מוריסון", אמר מאוחר יותר קלידן הדלתות ואחד ממנפחי התאוריות הידועים יותר במחנה הלהקה, ריי מנזארק. מנזארק התייחס לתמונה המפורסמת שבה חברי הלהקה מצולמים באווירה קודרת, כשהזמר יושב על כיסא ולא עומד בחזית כדרכו. "הוא ישב בגלל שהיה שיכור והייתה תחושה שהבחור בדרכו החוצה. היה עליו משקל גדול. הוא לא היה המשורר הצעיר שפגשתי בחוף הים בשנת 1965".

מוריסון אמר לחברים, לפני שעזב את ארצות הברית, שבתוכו הוא מרגיש בן ארבעים ושבע, והמראה החיצוני שלו לא עשה דבר כדי להפריך את דבריו. חוטי כסף הופיעו בשערו הכהה, שצמח מעבר לכתפיו והתמזג עם זקן פרוע. העלייה המתמדת במשקלו הוחמרה בשל שכבת הנפיחות התמידית שנגרמה מהאלכוהוליזם הכרוני שלו. הלחץ מהמשפט, יחד עם זיהום נגיפי שבו נדבק זמן קצר לפני כן, עוררו את אסתמת הילדות של ג'ים, והותירו אותו עם שיעול עמוק שהחמיר בשל עישון כבד.

אך פריX התגלתה בתחילה כמיטיבה עם ג'ים, ותוך שבועות ספורים המראה הפיזי שלו שיקף את השינוי לטובה. הוא ופאמלה חיו ללא לחצים, ללא לוחות זמנים, מטיילים לכל מקום שמשך את לבם, וחוזרים רק כשחפצו בכך. מאוחר יותר, כשנזכרה בטיול מפריס למרוקו, אמרה פאמלה: "התעוררתי בוקר אחד וראיתי את הגבר הנאה הזה ליד בריכת המלון, מדבר עם שתי נערות אמריקאיות צעירות. התאהבתי בו באופן מיידי. ואז הבנתי שזה ג'ים. לא זיהיתי אותו. הוא קם מוקדם והתגלח, והוא היה כל כך רזה אחרי שהשיל כל כך הרבה ממשקלו, שהוא נראה כמו אדם חדש. זה היה כל כך נעים להתאהב מחדש בגבר שכבר הייתי מאוהבת בו". גם מצבה של פאמלה היה טוב. בזמן שג'ים השיל חלק ממשקלו העודף הרחק מהלחץ של אורח חייהם בלוס אנג'לס, פאמלה העלתה מעט במשקל שהיה כה נחוץ לה. בדרך כלל היא סבלה מתת-משקל של לפחות תשעה קילוגרמים, אך היציאות המשותפות עם ג'ים ברוב הערבים לבתי הקפה הרבים הפזורים על המדרכות בפריס גרמו למשקלה לחזור אל הנורמלי.

בפריס התרחש יותר מסתם ריפוי פיזי. ג'ים עשה גם את הצעדים הראשונים והמהססים לקראת גישור על התהום שהתקיימה זמן רב כל כך בינו לבין הוריו. אלן רונה, חברו של ג'ים יליד צרפת מימי UCLA, שהה עם ג'ים ופאם בפריס במשך כמה שבועות וזכר ערב שבו ג'ים סיפר סיפורים מלאי חיבה ומשעשעים על אביו. "הסיפורים היו באמת עדינים וחמים", אמר רונה. "הלוואי שהוריו היו יכולים לשמוע אותם". אמו של ג'ים הביעה דאגה לגבי מצבו הפיזי של בנה, לאחר שדיווחים על כך הגיעו אליה ממקורות שונים במהלך חודשיו האחרונים של ג'ים בארצות הברית, ודאגותיה הגיעו לג'ים בערוצים הדדיים. פאמלה התקשרה למוריסונים זמן קצר לאחר מכן כדי לספר להם שהיא וג'ים מצפים לראות אותם ברגע שיחזרו לארצות הברית. לראשונה, הוא החל לדבר על הבאת ילדים לעולם.

"רוב הזמן ג'ים היה רגוע מאוד והוא לא שתה הרבה", אמר רונה. "הוא כתב כמעט בכל יום. באמת הרגשתי שהוא מצא את עצמו מחדש לחלוטין". "פאמלה סיפרה לי שהוא היה משאיר אותה ערה בלילות, קורא שירה – את השירה שלו, את השירה של עזרא פאונד", נזכרה העיתונאית אלן סנדר. "והם היו שותים והיא הייתה כמעט נרדמת והוא היה אומר, 'תישארי ערנית!'. והוא היה קורא לה שירה ושירה ועוד שירה". כפי שעשו מספר פעמים בעבר בארצות הברית, בני הזוג השיגו רישיון נישואין נוסף. ג'ים ויתר על מכנסי העור שלו לטובת סוג הבגדים שלבש כשהיה סטודנט: חולצות מכופתרות, מכנסיים רגילים וסוודרים. אנשים לא זיהו בו שם את הרוק סטאר שהיה.

אבל למרות המעבר לעיר האורות, המציאות בפריס לא הייתה ורודה כפי שקיווה. עם כל רצונו של מוריסון (שחזר להיות מגולח למשעי) להתנקות מהרגליו המזיקים, הרגלים ישנים היה קשה להמית. למרות שפריס הציעה למוריסון סביבה קצת יותר שקטה ונוף מרנין של בתי קפה ציוריים וגנים רחבי ידיים, העיר הייתה גם בעיצומה של מגפת הרואין קשה ששטפה את חיי הלילה שלה. זה היה רק עניין של זמן עד שהוא נפל במהרה שוב פנימה אל תוך מערבולת של הרס עצמי. "כשהיה פיכח, הוא פשוט נראה כמו סטודנט אמריקני בחופשה. שקט מאוד וביישן", טען מאוחר יותר מקורב לו בפריס שראה אותו מסתובב שם. "אבל ברגע שהוא השתכר, הוא היה מטורף". הדו כיווניות הזו אפיינה את ימיו האחרונים בפריס, בין כתיבת שירים ופרוזה במחברותיו לבין שיטוטים ליליים במועדונים אפלוליים כמו ה-ROCK N ROLL CIRCUS.

חלק גדול ממה שהתרחש במהלך שהותו של מוריסון בעיר היה אפוף מסתורין לאורך השנים, עם דיווחים מנוגדים ותיאוריות שונות לגבי מעשיו וקשריו החברתיים. היו שסיפרו שראה אותו מבקר בקברו של אוסקר ויילד בבית הקברות פפר לשז, בעוד אחרים טענו שהוא בקושי יצא מדירת השכירות שלו ברובע הרביעי. על פי המתופף ג'ון דנסמור, מוריסון היה מרוצה מהגרסה המוגמרת של התקליט החדש ותכנן לחזור ללוס אנג'לס, אם כי עדיין לא החליט מתי יעשה זאת.

השאלות סביב מה שבאמת קרה שם נותרו פתוחות. "אנחנו לא יודעים מה קרה לג'ים בפריס. למען האמת, אני לא חושב שאנחנו אי פעם נדע", אמר מנזארק בראיון מאוחר יותר. "שמועות, רמיזות ושקרים מטשטשים את האמת. יש יותר מדי תיאוריות סותרות", הוא הוסיף. לא פעם מנזארק עיוות בעצמו את המציאות כלפי להקתו והזמר בה, וזאת לפי דבריו של הגיטריסט רובי קריגר, שהודה כי מנזארק הגזים לא פעם בתיאוריו כדי להאדיר את המיתוס סביב הדלתות.

בסופו של דבר, המסע לחיפוש עצמי הסתיים בטרגדיה. ג'ים מוריסון ימות בפריס באותה שנת 1971, כשהוא בגיל 27 בלבד. הוא נמצא ללא רוח חיים באמבטיה בדירתו, ומכיוון שלא בוצעה נתיחה שלאחר המוות, נסיבות מותו המדויקות נותרו כר פורה לסיפורים וקונספירציות שממשיכים להעסיק את עולם המוזיקה עד היום.

האם זה מטוס? האם זה חללית? לא, זה רק דייויד בואי וג'נסיס תקועים בפסטיבל. ב-11 במרץ בשנת 1970 נערך פסטיבל בשם ATOMIC SUNRISE באולם 'ראונדהאוס' שבלונדון. האמנים באותו ערב (ג'נסיס ודייויד בואי) היו רחוקים, בשלב זה, מהצלחה.

ב-11 במרץ בשנת 1970, לונדון הייתה מוקד של רעש וצבע, אך שום דבר לא השתווה למה שהתרחש באולם ראונדהאוס, מבנה עגול ומרשים ששימש בעברו כמוסך לתיקון קטרים של רכבות. האירוע נקרא ATOMIC SUNRISE, הוא נמשך שבוע שלם ונועד לחגוג את תרבות הנגד של התקופה. יחד עם להקת ג'נסיס שובץ למופע גם דייויד בואי, דמות שבאותם ימים נראתה לרבים בתעשיית המוזיקה כהבטחה שהכזיבה. הלהיט הגדול שלו SPACE ODDITY כבר נראה כדבר מרוחק ויוצרו נחשב בעיני המבקרים ללא יותר מאשר אמן של להיט אחד.

בואי הגיע לאירוע כשבראשו עמדה המטרה להביא לא רק תוצרת מוזיקלית מעניינת אלא גם אלמנט חזותי מעניין לו וללהקתו. באותם רגעים הוא הנהיג הרכב בשם THE HYPE (התרמית), שכלל מוזיקאים מוכשרים כמו הגיטריסט מיק רונסון והמפיק טוני ויסקונטי בבס. בואי ולהקתו עלו לבמה כשהם לובשים חליפות חלל בצבע כסף, מראה מוחצן שהקדים את זמנו. למרות הנוצצים והזוהר על הבמה, מאחורי הקלעים המציאות הייתה קרה למדי. חברי ג'נסיס, שהיו אז בתחילת דרכם המקצועית, כלל לא דיברו עם בואי באותו יום. מבחינתם של פיטר גבריאל וחבריו, המפגש הזה לא היה רגע היסטורי אלא פשוט עוד יום של הופעה וזהו. האווירה הכללית לא הייתה מחממת לב במיוחד.

אך בעוד הקהל ניסה לעכל את חליפות הכסף של בואי, היה אדם אחד בקהל שזיהה את הפוטנציאל העצום של ג'נסיס. זה היה מייק פינדר, איש הקלידים של להקת המודי בלוז. פינדר היה להוט להחתים את הלהקה הטריה לחברת התקליטים החדשה שהקימה להקתו, שנשאה את השם THRESHOLD. המניע שלו היה חזק במיוחד, שכן שנה לפני כן הפסיד אותו לייבל הרכב מבטיח אחר בשם קינג קרימזון. פינדר לא רצה להפסיד שוב והיה כה להוט עד שמיהר להכניס את הלהקה לאולפן ולהקליט אותה על חשבונו.

התוכניות של פינדר השתבשו בשל תקרית לא נעימה שהתרחשה בעת ההקלטות מול הקלידן של ג'נסיס, טוני בנקס. הפיצוץ הוביל להעפתו של פינדר ולגניזת רעיון ההחתמה באופן סופי. הכל התחיל כאשר בנקס ניגן תו אחד שגוי במהלך ההקלטה של השיר LOOKING FOR SOMEONE. פינדר, ששימש כמפיק בפועל, לא הראה סימני התרגשות מהטעות ורצה לשמור אותה בתוך התקליט. בנקס, שהיה ידוע כפרפקציוניסט שלא מעודד החבאת טעויות מתחת לשטיח, רתח מזעם. הוא לא היה מוכן להתפשר על האיכות המוזיקלית והראה לפינדר, האיש ששילם על כל ההפקה, את הדלת החוצה.

שנים רבות לאחר מכן צץ קטע וידאו קצרצר שתיעד את ג'נסיס בהופעה באותו פסטיבל שבו הופיעו לצד בואי. אנתוני פיליפס, שהיה הגיטריסט של הלהקה באותם ימים, התייחס לצילומים הנדירים ואמר: "בינתיים זו ההוכחה המצולמת יחידה שהייתי עם הלהקה גם בהופעות בימתיות". טוני בנקס, שתפקד תמיד כארכיביסט הלא רשמי של ג'נסיס, פעל במהירות וקנה בסכום לא מבוטל מאותו בעל סרט את המאסטר המקורי. למרות הרכישה, הסרט המלא לא יצא מאז במלואו לקהל הרחב ונותר כפריט אספנים נחשק. הסרט מראה שהחומר החדש של הלהקה (עם שירים כמו LOOKING FOR SOMEONE ו-THE KNIFE שנראים בו) יחכה יותר מחצי שנה עד שיראה אור כחלק מהתקליט TRESPASS.

בינתיים, אצל דייויד בואי, היום ההוא היה עמוס לא פחות. בשעות אחה"צ של יום זה התראיין בואי במשרדים של עיתון מלודי מייקר ברחוב FLEET בלונדון, ולאחר מכן הלך לכיוון אולם ראונדהאוס להופעתו בפסטיבל.

הסיום של הערב עבור בואי ולהקתו היה משעשע ומתסכל כאחד. בזמן שהם היו על הבמה בבגדים מעוצבים ונוצצים להפליא, מישהו דאג לגנוב את בגדיהם הרגילים מאחורי הקלעים. כך קרה שחברי להקת THE HYPE נאלצו לנסוע ברכבת התחתית בחזרה לביתו של בואי בפרברי לונדון כשהם לבושים בחליפות החלל המוחצנות שלהם, תחת מבטיהם המשתוממים של הנוסעים הבריטים המנומסים.

קבלו עשרה סמ"ק של גאונות! ב-11 במרץ בשנת 1975 יצא אלבומה השלישי של להקת 10CC. שמו הוא THE ORIGINAL SOUNDTRACK.

מי שחשבו שההצלחה של החבורה ממנצ'סטר נחתה עליהם מהשמיים ביום בהיר אחד, פשוט לא הכירו את ההיסטוריה של הרביעייה הזו. זה היה תהליך ארוך, מתיש ורצוף בתסכולים קשים, אבל גם בנחישות של פלדה. רק בשנת 1975 הצליחה הרביעייה המוכשרת הזו לפרוץ סוף סוף את החומה הבצורה לשוק האמריקאי, וזאת בזכות המגה-להיט I'M NOT IN LOVE. השיר הזה היה כל כך חזק שהוא הפך את התקליט השלישי של הלהקה, THE ORIGINAL SOUNDTRACK, ללהיט רב מכר היסטרי בכל קנה מידה.

באותם ימים עליזים, להקת 10CC הורכבה מהגיטריסט אריק סטיוארט, הגיטריסט לול קרים, הבסיסט גרהאם גולדמן והמתופף קווין גודלי. לא היה שם סולן אחד שהשתלט על המיקרופון, שכן כל הארבעה תרמו מקולם למעטפת הווקאלית העשירה. הרביעייה המופלאה הזו יצרה ארבעה תקליטים נהדרים בין השנים 1973 ל-1976, עד שהגיע הפיצוץ המפורסם שאחריו פרשו גודלי וקרים מהלהקה כדי להתמקד בפיתוח מכשיר שלהם בשם "גיזמו" - שהיה רכיב שמוסיפים לגיטרה שתישמע בצלילים אחרים) והותירו את מה שנשאר מהלהקה להמשך דרכה המצליחה עד סוף שנות השבעים (שם קרה פיצוץ נוסף).

הלהקה הזו הייתה ללא ספק הרכב מיוחד מאד בנוף המוזיקה הבריטית של הסבנטיז. מצד אחד, היה להם כישרון-על לכתוב להיטי פופ מושלמים שנתקעים בראש. מצד שני, חבריה לא היססו לרגע לכתוב מוזיקה מאתגרת, מורכבת ומתוזמרת להפליא, מהסוג שדווקא נופל טוב באוזן של מעריצי אמנים כמו פרנק זאפה. ההומור של הלהקה בשיריה היה תמיד עוקצני, מצחיק ואף מפתיע לא פעם, מה שהפך אותם לחביבי המבקרים שלא ידעו איך לאכול אותם. אין ספק שארבעת החברים התייחסו לתהליך יצירתם כמעבדת ניסוי שבה בדקו כיצד אפשר למתוח את הגבולות של יצירת מוזיקת פופ תוך התעלמות מוחלטת מרצונות של הקהל. הלהקה עשתה פשוט את מה שהתחשק לה באותו רגע באולפן. ובאופן אירוני, דווקא בגלל הגישה הזו, חלק מהשירים שלהם הפכו בתקופה ההיא ללהיטי ענק שכבשו את המצעדים.

השילוב הטוב של חברי הלהקה ניכר במיוחד בהרמוניות הקוליות המורכבות שהם טוו בעבודת נמלים. השיטה שלהם לבחירת הסולן בכל שיר הייתה מקורית למדי. הם הכינו שלט עליו נכתבה המילה NEXT. בכל פעם שאחד החברים ניסה את כולו במיקרופון ולא הצליח להרשים את האחרים, שאר החברים היו מרימים את השלט מול פניו, ממש כמו במין אודישן הומוריסטי ואכזרי במידה, והבא בתור היה ניגש לנסות את מזלו.

השילוב המנצח של שני הניגודים האלה, כלומר פופ מתקתק לצד ביזאריות מוחלטת, הוא מה שיצר את הקסם הייחודי של 10CC. השם המבריק הומצא על ידי מנהל הלהקה השנוי במחלוקת, ג'ונתן קינג, שגילה אותם והחליט לשנות את שמם הקודם, HOTLEGS, לשם החדש. קינג טען בזמנו שהשם משקף כמות שהיא קצת מעבר לכמות הזרע הממוצעת שנשפכת מאיבר מין גברי בעת קיום אקט מיני. למרות שהסיפור הזה נשמע מצוין בצהובונים, קשירת שם הלהקה לנתון המדעי הזה הוא למעשה אגדה אורבנית שנשללה על ידי אריק סטיוארט עצמו. מה שבטוח, קינג נעצר מאוחר יותר באשמת פדופיליה.

חברי הלהקה ראו באולפן ההקלטה הפרטי שלהם, סטודיו סטרוברי, גן משחקים שאפשר להשתעשע בו ללא הגבלה ובלי שאף חברת תקליטים תנשוף להם בעורף. כך הם הלכו והשתכללו מאלבום לאלבום, עד שהגיעה יצירת השיר I'M NOT IN LOVE, שהציבה רף חדש ובלתי נתפס מבחינה הפקתית. אריק סטיוארט סיפר באותה שנה על התהליך המפרך: "בתחילה הקלטנו את השיר באופן אקוסטי אבל זה נשמע לנו רע וזרקנו את ההקלטה לצד. הייתי ממש מדוכא מזה. כשהיינו כשני שליש בתוך עשיית האלבום, הקשבנו שוב להקלטה הזו ואז לול קרים הציע שנקליט קולות כמו צלילי קלידים. ניגשנו למשימה והקלטנו כל קול אפשרי שיכולנו להפיק מגרוננו. כ-256 קולות הקלטנו בהכפלות. לאחר מכן שילבנו אותם בשיר באופן שנראה לנו". מדובר היה בלופים של סרטים מגנטיים שנמתחו לאורך כל החדר כדי ליצור את אפקט המקהלה האינסופית.

לול קרים הוסיף פרט מעניין על התרומה הנשית לשיר: "לאחר מכן חשתי שחסר לנו חלק אמצעי שיהפוך את השיר למעניין יותר. אז הצעתי את הקטע עם המשפט BIG BOYS DON'T CRY, שלחשה למיקרופון מזכירת אולפן ההקלטות שלנו". המזכירה הזו הייתה קאתי רדפרן, שהפכה ברגע אחד לקול מזוהה עם הלהקה.

השיר המוביל, שיצא כתקליטון בגרסה מקוצצת באופן גס וחסר רגש עבור הרדיו, הופיע כרצועה השנייה בתקליט המלא. אבל לא רק אהבה הייתה שם, אלא גם עקיצות אישיות. על השיר THE FILM OF MY LOVE סיפרו חברי הלהקה לעיתון RECORD MIRROR בשנת 1975: "השיר הזה נכתב על סולומון קינג. האיש הזה הוא מגלומן אמיתי. פעם חשבנו שנכתוב לו את השיר המגוחך ביותר שאפשר. ערכנו בינינו התערבות אם הוא יבלע את הפיתיון ויסכים לשיר את זה. הוא אחד שיכול להאמין שזה שיר טוב כשלמעשה זה רחוק מכך. אז את השיר הזה כתבנו בדיוק עם סולומון קינג בראש שלנו".

להיט נוסף שחרך את הרדיו מתוך התקליט נקרא LIFE IS A MINESTRONE. לול קרים הסביר בראיון למה השיר הזה נבחר להיות הסנונית הראשונה: "חשבנו שזה השיר הכי קליט בתקליט. חשבנו להוציא את 'אני לא מאוהב' כשיר הראשון אבל אז התחרטנו כי חשבנו שזה שיר שלא יקבל השמעות ברדיו. באופן מוזר, בארה"ב מעדיפים את 'אני לא מאוהב' אבל באנגליה מעדיפים את 'החיים הם כמו מינסטרונה'. נו, אי אפשר לנצח בכל החזיתות". סטיוארט הסביר אז על החיים כמינסטרונה: "החיים הם מינסטרונה, נכון? זו תערובת של כל מה שאנחנו עורמים שם. ובכן, מה זה מוות? מוות חייב להיות לזניה קרה, אתם יודעים, בת שלושה ימים, תקועה במקרר, אתה לא רוצה לאכול אותה, וברגע שאתה מתקדם, בגלגול כזה של אוכל ורגש, כתבנו את זה תוך יום".

ללהקת 10CC היו גוונים רבים ומשונים ביצירה שלהם. דוגמה מעולה לכך נמצאת בקטע הפותח והגרנדיוזי UNE NUIT A PARIS, שהוא הרצועה הארוכה והמורכבת ביותר בתקליט, מעין אופרת פופ קטנה. אריק סטיוארט חשף את התכניות המקוריות: "בתחילה זה היה קטע באורך עשרים דקות. התיכנון המקורי שלנו היה לעשות אלבום כפול, כשאחד התקליטים שבו הוא יצירה שלמה שנקראת 'לילה אחד בפריס'. לבסוף קיבלנו החלטה לרדת מהרעיון ולקצר את הקטע הזה". האם השיר הזה היווה השראה ל"רפסודיה בוהמית"? - אי אפשר לדעת. "עבדנו על השיר הזה במשך שבועיים בערך", המשיך סטיוארט, "מילאנו אותו בכל סוג של כלי שיכולנו לחשוב עליו ואז בסופו של דבר ויתרנו על הכל וחזרנו לפסנתר, בס ותופים, שזה כל מה שהשיר הוא. אבל כשהוא יצא לראשונה, הוא הוצג כשיר של הלהקה שמנסה להיות מצחיק שוב, מבלי להבין מה באמת יש בו".

לא פעם המבקרים והמעריצים השוו בין המלודיות המושלמות של הביטלס לאלה של 10CC. בקרב חברי הלהקה עצמם היו חילוקי דעות משעשעים בנוגע לחיפושית האהובה עליהם. סטיוארט לא חסך בביקורת: "אני שונא את מקרטני. למה? כי יש לו הכל! הוא יודע לשיר היטב ולנגן היטב. יש לו את זה לחלוטין". לול קרים, לעומתו, החזיק בדעה אחרת: "אני דווקא מעדיף את לנון. הוא יוצר שירים ברורים יותר. מקרטני גם בסדר אך האלבום שלו, BAND ON THE RUN, לא היה סדיר. הוא חייב מישהו שיעמוד לצידו ויסדר אותו". למרבה השמחה, סטיוארט יגשים את חלומו המקצועי בהמשך הדרך, כשיעבוד לצידו של פול מקרטני במהלך שנות השמונים. אגב, כבר בתקופת עשיית התקליט השלישי הזה של 10CC, מקרטני קפץ לבקר באולפני סטרוברי כדי לבדוק את המתקנים המפורסמים, ושם הוא אפילו ג'ימג'ם להנאתו עם חברי הלהקה.

כשיצא התקליט לחנויות במרץ 1975, המבקרים יצאו מגדרם. עיתון הרולינג סטון העניק לו ביקורת חיובית ומפרגנת מאד: "זה תקליט נהדר. מבחינה מוזיקלית, התקליט הזה מעניין יותר מעשרה תקליטים של להקת יס בו זמנית. עם זאת, התקליט הזה גם נגיש ביותר, למרות היותו האמביציוני ביותר של הלהקה הזו עד כה. חברי הלהקה יודעים לקחת קלישאות מוזיקה ברורות ולהכניס בתוכן עוקץ מיוחד. הלהקה הזו היא אחד היחידות כיום שמותחת את גבול המוזיקה מבלי ליפול למלכודת היומרנות".

אי אפשר לדבר על התקליט בלי להתייחס לעטיפה האייקונית. אוברי פאוואל נזכר איך הכל התחיל: "סטורם ת'ורגרסון, השותף שלי בחברת HIPGNOSIS, נסע ברכבת לאולפני STRAWBERRY של להקת 10CC שבסטוקפורט. בשלב הפגישה של ארבעת חברי הלהקה איתו היו אלה ציוריים מאד בנוגע לפרויקט הבא שלהם, שעדיין לא היה לו שם. השירים שהושמעו לסטורם בפגישה היו בעלי מוטיבים של פסקולים לסרטים שלא נוצרו. באותו רגע הוחלט על קונספט הסרטים כמוטיב המרכזי באלבום הבא. למזלנו היה הבסיסט האמפרי אושן פנוי לעבודה. הוא ניגן אז בס בלהקה בשם KILBURN. אנחנו אהבנו מאד את הרישומים שלו בעיפרון. הפעם הצענו לו לצייר בעיפרון חלקים שונים של מכונות עריכה לסרטים. בתמונה שניצבת במרכז העטיפה בחרנו להביא קריצה למערבון ההוליוודי של פעם. חברי הלהקה, שראו את עבודתו של האמפרי, אישרו מיד ללא היסוס".

אבל לא הכל היה ורוד. ההפקה האולפנית המתוחכמת של הלהקה הפכה לסוג של קללה עבורם כשהגיע הזמן לצאת לסיבובי הופעות ולבצע את השירים מול קהל חי. הארבעה נאלצו להשתמש בתוספות רבות של פלייבקים כדי לשחזר את הצליל העשיר וחטפו ביקורות קטלניות בעיתונים על הופעה סטרילית וחסרת נשמה. המבקרים ציינו שחברי הלהקה נראו על הבמה קפואים לגמרי, כאילו כל תזוזה שלא במקום תפיל את כל המערך הטכני העדין. עיתון אחד אפילו כתב כי התאורה המוגזמת על הבמה היוותה הסחת דעת מרגיזה מהמוזיקה עצמה. למרות זאת, היו גם רגעים מחשמלים שנתנו הנאה צרופה לקהל, כמו למשל קרב הגיטרות המרהיב של סטיוארט וקרים בשיר שסיים את ההופעות, RUBBER BULLETS. בסופו של יום, מדובר ביצירה ששינתה את פני הפופ לנצח.

נו, שבע זה מספר של מזל? תשאלו את להקת שיקגו. ב-11 במרץ בשנת 1974 יצא אלבום כפול ללהקת שיקגו. שמו הוא CHICAGO VII. לא כולם אהבו אותו.

לקראת העבודה על האלבום השביעי שלהם, חברי הלהקה ארזו את כלי הנגינה והצפינו אל אולפני קאריבו ראנץ' המבודדים. המקום, שהיה שייך למפיק שלהם ג'ים גרסיו, שכן אי שם במרומי הרי הרוקי בקולורדו, בגובה שבו האוויר דליל והמוזיקה צלולה במיוחד. שם, בין פסגות מושלגות לשקט של הטבע, הלהקה ביצעה פניית פרסה אמנותית וחזרה מוזיקלית לשורשי הג'אז ולפורמט התקליט הכפול, אותו פורמט שהניע את ההצלחות הגדולות ביותר שלה לפני כן. הסשנים להקלטה היו אינטנסיביים ונמשכו מאוגוסט עד דצמבר 1973, כשהגובה הרב של האולפן השפיע אפילו על הצליל של כלי הנשיפה ועל מיתרי הקול של הזמרים.

המתופף דני סראפין, שהיה הרוח החיה מאחורי הצד היותר ניסיוני של ההפקה, כתב או היה שותף לכתיבת שלושת הרצועות הראשונות של התקליט שכולן היו אינסטרומנטליות לחלוטין. סראפין לא חסך בשבחים על התוצאה ואמר: "חלק מהג'אז הטהור ביותר שעשינו אי פעם נמצא באלבום ההוא. מלבד האלבום הראשון שלנו, אני חושב שזה אולי הדבר הכי טוב שעשינו אי פעם. זה היה השילוב הכי טוב של ג'אז ופופ שהקלטנו".

אבל אל תטעו, ג'אז ופופ לא היו סוגי המוזיקה היחידים ששיקגו דחסה לתוך המארז הזה. הלהקה תפקדה באותם ימים כמו מעבדת ניסויים מוזיקלית משומנת. השיר MONGONUCLEOSIS הגיע עם ניחוחות חריפים של סלסה, בעוד שהשיר HAPPY MAN, שנכתב והושר על ידי הבסיסט והסולן פיטר סטרה, היה בכלל בלדה מפנקת מסוג בוסה-נובה. ההשפעה הלטינית בצליל של שיקגו לא הגיעה משום מקום, היא הורחבה משמעותית עם הוספת נגן כלי ההקשה הברזילאי, לאודיר דה אוליבריה. לאודיר כבר הופיע כנגן סשן בתקליט הקודם, אך כאן הוא כבר שודרג למעמד של חבר רשמי מן המניין בלהקה, מה שהוסיף המון פלפל לקצב של הקבוצה.

עם כמות כזו של כישרון וכותבי שירים באותה סירה, לא פעם נוצרה תחרות בריאה (או קצת פחות) בין חברי הלהקה על המקום הנכסף באלבום. סראפין תיאר את הדינמיקה הזו בצורה ציורית במיוחד כשאמר: "זה היה כמו משפחה גדולה שישבה ליד שולחן ארוחת ערב וחטפה אוכל. בדרך כלל השירים הכי טובים הגיעו לתקליט". בסופו של דבר, הדמוקרטיה המוזיקלית ניצחה ולשישה מתוך שבעת חברי הלהקה היו קרדיטים לכתיבת שירים פה, מה שהפך אותו לאחד היצירות המגוונות ביותר שלהם.

ההקלטות בקולורדו משכו למקום גם אורחים נוצצים. אל ג'רדין וקרל ודניס ווילסון מלהקת הביץ' בויז, שגם הם נוהלו באותה תקופה על ידי ג'ים גרסיו, הגיעו לאולפן כדי לתרום את קולות הרקע המופלאים שלהם בשיר WISHIN' YOU WERE HERE. הבחירה להשתמש בביץ' בויז הייתה מתאימה למדי, שכן הבלדה נפתחת עם צלילי אוקיינוס מרגיעים. סראפין נזכר בחיוך: "זה יצא נהדר, וזו הייתה תחילתה של מערכת יחסים שנמשכה שנים". ואכן, שיתוף הפעולה הזה לא נגמר באולפן, ושתי הלהקות נהגו לצאת לסיבובי הופעות משותפים ומצליחים מאוד בשנים הבאות.

רצועת הסיום של התקליט, השיר SKINNY BOY, הביאה איתה עוד הפתעה בדמות שירה אורחת של האחיות פוינטר. הפרט המעניין הוא שהשיר הזה שימש גם כשיר הכותרת של תקליט הסולו של הקלידן רוברט לאם, שיצא באוגוסט 1974. בעוד ששיקגו המשיכה לכבוש פסגות, תקליט הסולו של לאם לא הצליח להגיע למצעדים. לאם אמנם לא הצליח להשיג הצלחה סולו בתקופה ההיא, אבל הלהיטים שכתב המשיכו לזרום ללא הפסקה לטובת שיקגו.

בספרו האוטוביוגרפי, דני סראפין סיפק הצצה אל מאחורי הקלעים של היצירה: "האלבום הזה שהקלטנו במתחם אולפני קאריבו, שיקגו השביעי, התגלה כחזרה מבורכת לשורשי הג'אז והרית'ם אנד בלוז של הלהקה. המטוטלת התנדנדה כעת לאחור לאחר שהתרכזנו בכתיבת שירים קצרים וממוקדים יותר. פה ניצלנו את ההזדמנות לתת למוזיקה שלנו לנשום ולהתמתח. תוך כדי, שילבתי במוזיקה החדשה נגינה במקלות-מברשות שלמדתי אצל מתופף הג'אז הענק, פילי ג'ו ג'ונס, במיוחד בקטע DEVIL'S SWEET. לג'ו הייתה השפעה רבה על הנגינה שלי מזה שנים; הוא לימד אותי לנגן סווינג. למדתי כל כך הרבה על המשמעת והטכניקה של ג'ו - למשל, להסתכל על הקהל ולשבת זקוף כשניגנתי. ניסיתי להביא את תורתו במוזיקה שלנו, בכל מקום אפשרי. במקביל, לאודיר נגן כלי ההקשה ואני יצרנו שילוב ייחודי של ג'אז-רוק ומקצב ברזילאי. התאמנו ככפפה ליד. בעזרתי הוא הפך לחבר מן המניין בלהקה".

גם בצד הטכני, הלהקה זכתה לליווי של המקצוענים ביותר. טכנאי ההקלטה שעבד איתם היה פיל ראמון, דמות מוכרת מאוד בתעשייה. סראפין התרשם ממנו עמוקות וסיפר: "הדבר הראשון שהדהים אותי בפיל היה הכישרון שלו להשיג צלילי תופים טבעיים. כשהוא נכנס לראשונה לעבודה איתנו, שאלתי אותו: 'מה אתה רוצה שאעשה עם התופים שלי?', כי בדרך כלל, נהגנו להדביק מגבות או מפות לכל תוף כדי להחריש את הצליל. 'עזוב אותם כמו שהם,' אמר לי פיל. 'הם נשמעים נהדר'. זה היה מרענן לשמוע, כי לטכנאים תמיד היו רעיונות ספציפיים על טיפול בתופים שלי. פיל הלך על הטון הטבעי".

אבל לא כל הקהל הסכים עם סראפין אז. בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת: "בהתחשב בכל הדברים, אני חושב שאני מעדיף לבלות עם שיקגו בכל מקום אחר מאשר עם האלבום הזה. שיקגו אפילו לא באמת עושה מוסיקה, ובטח שלא מוסיקת ​​רוק. במקום זאת, הם עושים סדרה של הגזמות שנשמעות כמו מוסיקת רקע לפרסומת בטלוויזיה המפרסמת אופנוע, יוגורט חדש או מוצר אופנתי אחר לצרכן. זה שציבור התקליטים ממשיך לקנות את זה, מותיר את שיקגו כאחת התעלומות האלה שבוודאי נחקרות ברגע זה במקומות כמו בית הספר לעסקים של הרווארד. ההפקה, מעולה כרגיל, כנראה קשורה לזה". וברולינג סטון נכתב אז: "האלבום הזה שאפתני בערך כמו ששת קודמיו: מאוד; ומצליח בערך באותה מידה: ברבע ממנו. למרבה הצער, הכוונות הגבוהות של רוברט לאם לא הופכות את ההאזנה לעודף הזה לנעימה יותר. אחת התעלומות של להקת שיקגו היא החיבה שלה למארזים מרובי-תקליטים, שמגיעים לפעמים עד לארבעה. להקות רבות שורדות ואפילו משגשגות כשהן מוציאות אלבומים של תקליט בודד עם צד אחד בלבד שניתן להאזנה. שיקגו היא הלהקה היחידה שאני מכיר שמהלה את החומר המעניין שלה ביחס של שלושה לאחד. עיבודי כלי הנשיפה כאן הם, כרגיל, נדושים אך אפקטיביים. הגיטריסט טרי קאת', גם הוא כרגיל, נוטה לשגיאות כה מדהימות שהוא הורס קטעים רבים שאחרת היו סבירים - אם כי עדיין לא מרגשים".

הקוסם ששלף סכינים על האורגן וסגר את הפסנתר בירייה. ב-11 במרץ בשנת 2016, קית' אמרסון בן ה-71 סיים את חייו. מותו בא כהפתעה למעריציו, אם כי לא למי שהיו קרובים אליו.

אמרסון, שהנהיג ביד רמה את להקת THE NICE ואת EMERSON, LAKE & PALMER, נחשב למוזיקאי משפיע ביותר בתחום הרוק המתקדם. הוא היה מאנשי המפתח שגרמו לי לחלום להיות נגן האמונד - דבר שהגשמתי, לשמחתי. מותו הכה כרעם ביום בהיר והיה הפתעה גמורה לי ולמעריציו הרבים ברחבי הגלובוס, למרות שמי שהיו קרובים אליו באותה תקופה ראו את העננים השחורים מתקבצים מעל ראשו.

קית׳ אמרסון לא היה סתם עוד קלידן; הוא היה מוזיקאי פורץ דרך שצץ באנגליה במחצית השניה של שנות השישים. הוא החל את דרכו כשהוא משלב מוזיקה קלאסית עם ג׳אז ורוק בלהקת THE NICE, שם הוא התפרסם בזכות המנהג המשונה (והדי מרהיב, יש להודות) לתקוע סכינים בתוך ההאמונד שלו כדי להפיק צלילים מתמשכים. נו, אחרי הכל - הוא רצה להתבלט כמו ג'ימי הנדריקס, ולא לעמוד ככה סתם מול האורגן שלו. הוא גם היה מלחין בחסד ומראשוני המומחים בהפעלת סינטיסייזר מוג בהופעה חיה. אמרסון אף היה אמור להגיע להופעה בחיפה, ביוני 2005, הכרטיסים יצאו למכירה אך הוא ביטל משום מה את הגעתו.

מיד לאחר מותו, רבים מיהרו לשים את האצבע על ההתמכרות שלו לאלכוהול, הסמים וכן הלאה, כגורמים אפשריים. הם שיערו שהפגיעה הקשה בעצבי ידו הימנית, שפגעה ביכולתו הווירטואוזית לנגן כבעבר, היא שגרמה לדיכאון העמוק. חברתו לחיים, מרי קוואגוצ׳י, מיהרה להסביר לתקשורת את המציאות הכואבת מאחורי הקלעים: "הוא עבר ניתוח לפני כמה שנים להוצאת שריר פגוע, אך הכאבים ובעיות העצבים ביד ימין החמירו. היו לו קונצרטים שנקבעו ביפן ולמרות שהם שכרו לו קלידן גיבוי לתמוך בו, קית׳ היה מודאג. הוא קרא את כל הביקורות ברשת וזה פגע בנשמתו הרגישה. בשנה שעברה הוא ניגן בהופעות ואנשים פרסמו הערות מרושעות כמו, 'הלוואי שהוא יפסיק לנגן'. הוא התייסר בדאגה שהוא לא יהיה מספיק טוב ותכנן לפרוש אחרי יפן. הוא לא רצה לאכזב את מעריציו. הוא היה פרפקציוניסט והמחשבה שהוא לא ינגן בצורה מושלמת גרמה לו להיות מדוכא, עצבני וחרד".

גרג לייק, הבסיסט והזמר שעבד איתו שנים רבות והיה צלע מרכזית בשלישייה, סיפק זווית מעמיקה וקצת פחות אופטימית לגבי מצבו של חברו. לייק חשב ששורש הבעיה נטוע עמוק יותר מזה: "אני יכול להעיד שהבעיה עם היד שלו החלה בשנת 1994, כשהקלטנו את התקליט IN THE HOT SEAT. מאז הוא חי עם הבעיה הבריאותית הזו במשך שני עשורים, כך שהתאוריה שזה מה שגרם לו לסיים את חייו אינה מתקבלת על ידי. היו ששיערו כי הביקורות האיומות שנכתבו נגד קית׳ בעניין נגינתו, הן ששברו אותו, אבל קית׳ ואני חיינו את כל חיינו בעין הציבור ופעמים רבות מצאנו את עצמנו עומדים כמטרה מול המון חיצים רעילים. אני בספק שלאחר שספג כל כך הרבה ביקורות בחייו, הביקורות האחרונות הן ששברו אותו. את הבעיות אצל קית׳ התחלתי לראות בשנת 1977, כשעבדנו יחדיו על התקליט WORKS VOL 1. היה ברור שמשהו בו אינו בסדר ושהוא שרוי בדיכאון. נראה היה שאישיותו השתנתה. כמה שנים לפני מותו הגיע קית׳ לבית שלי בריצ׳מונד כדי לכתוב מוסיקה ביחד".

השיחות בין השניים חשפו צדדים בנפשו של אמרסון שלא תמיד נראו על הבמה המוארת, שם הוא היה מסובב פסנתרי כנף באוויר. לייק המשיך ותיאר רגע אינטימי במיוחד: "שאלתי אותו מה הוא מחשיב כבסיס ההשראה המוסיקלית שלו והפתח לדמיון. אז הוא הסביר לי שהוא גדל כילד יחיד ומשפחתו גרה בקומה הרביעית בבניין משותף. חדר השינה שלו השקיף על שטח דשא קטן בו נהגו להתאסף ילדי השכונה כדי לשחק. מסיבה כלשהי, אמו של קית׳ לא הרשתה לו לצאת ולשחק איתם והוא נותר להיות כבול בחדרו ולהשקיף עליהם מלמעלה. חשתי רטט בקולו כשהוא אמר לי את זה. הוא הוסיף בקולו הרוטט שלעתים, כשהוא לבד, הוא שומע את קולות אותם ילדים בראשו כשהם צוחקים, משחקים ונהנים. זה הוסיף יותר לתחושת הבדידות שלו. הוא אמר לי שהשהיה הכפויה בחדרו כנער השפיעה עליו לפתח עולם דמיוני משלו. זה הפך לעולם הדמיון של קית׳ אמרסון הבוגר. עולם שהוא לקח ממנו המון ליצירתו המוסיקלית. היצירתיות שלו נולדה מהרצון להעיף ממנו את אותה בדידות".

לפי דבריו של לייק, היו שני צדדים לאישיותו של קית׳. מצד אחד הוא היה קית' הקליל, הצוחק והמבודח, כזה שיכול היה לאלתר קטעי הומור בריטי משובח בין יצירה של באך לעיבוד של מוסטפא. הוא לעתים היה ממש משתולל כילד, נהנה מהחיים ומההצלחה המטאורית של ELP שמכרה עשרות מיליוני תקליטים. מצד שני היה את קית׳ האפל והמפוחד, זה שחשש שהכישרון שלו חומק מבין אצבעותיו. היו אלו שני צדדים רחוקים מאוד זה מזה ועדיין שניהם באותו בנאדם.

חייו של קית' אמרסון, האיש שהפך את הקלידים לכלי המרכזי והסקסי ביותר ברוק, הסתיימו באופן טראגי בנסיבות שמעוררות צמרמורת עד היום. כנראה שלא יהיה אחד שיידע בדיוק מה הביא לזה, כי הוא לא השאיר אחריו פתק או מכתב שיסבירו את המעשה האחרון. כל שהשאיר אחריו זו מורשת מוסיקלית מפוארת, מתקליטי הזהב של שנות השבעים ועד להופעות האחרונות והכואבות שלו. הוא נשאר בתודעה כמי ששינה את פני המוזיקה, גם אם בתוך תוכו הוא עדיין היה הילד הבודד שמסתכל מהחלון על הילדים שמשחקים בחוץ.

גם זה קרה ב-11 במרץ. מי התעלף כשפיטרו אותו ואיך קונצ'רטו לפסנתר הפך ללהיט ענק ברדיו? אנחנו מתחילים...

המנון הקאברים הרשמי והמהפכה של דם, יזע ודמעות

בשנת 1967, עולם המוזיקה קיבל אישור רשמי למה שכולם כבר ידעו. המו"ל הידוע דיק ג'יימס הכריז כי היצירה YESTERDAY של הביטלס היא השיר שזכה למספר הביצועים הגדול ביותר מאת אמנים אחרים. בשנתיים בלבד מאז שיצא לאוויר העולם, הספיק השיר הזה לצבור 446 ביצועים שונים. מאז נוספו עוד כמה וכמה וכמה גרסאות, מה שהפך אותו לאחד השירים המושמעים והמבוצעים ביותר במאה ה-20. מעניין לדעת שפול מקרטני בכלל חלם את המנגינה בלילה והתעורר כשהוא בטוח שמדובר בלחן ישן שהוא מכיר, עד שגילה שזה פשוט גאונות צרופה שלו.

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1970, נערך טקס פרסי גראמי שהשאיר את חברי להקת דם, יזע ודמעות עם רגשות מעורבים. הלהקה הייתה מועמדת למספר מרשים של 11 קטגוריות, אך בסופו של הערב היא לקחה הביתה שלוש זכיות בלבד עבור תקליט השנה, העיבוד הטוב ביותר והביצוע האינסטרומנטלי הטוב ביותר. למרות שהם לא קטפו את כל הקופה, התקליט שלהם הצליח לעקוף אפילו את ABBEY ROAD של הביטלס בקרב על התואר הנחשק ביותר.

המי נכנסים לאולפן והקלידנים שנולדו בין הצלילים

בשנת 1965, חברי להקת המי עברו בדלתות של אולפני IBC בלונדון כדי להתחיל לעבוד על תקליט הבכורה שלהם. באותו יום היסטורי הוקלט השיר YOU'RE GONNA KNOW ME של פיט טאונסנד, שבהמשך הדרך זכה לשם המוכר יותר OUT IN THE STREETS. לצד החומר המקורי, הלהקה הקליטה שורה של גרסאות כיסוי לשירים כמו PLEASE PLEASE PLEASE ו-I DON'T MIND של ג'יימס בראון, I'M A MAN של בו דידלי, וגם MOTORING ו-HEAT WAVE של מארת'ה והוואנדלס. המפיק, של תלמי, קבע איתם מפגש נוסף ב-16 במרץ להקלטות נוספות, וסשן אולפני נוסף ב-IBC נערך ב-19 במרץ. בסופו של דבר יציאת התקליט נדחתה וחלק מההקלטות נשארו על המדף במשך המון שנים עד שראו אור.

ב-11 במרץ עולם הרוק התבשר על לידתם של שני קלידנים מוכשרים, בשנת 1947. הראשון הוא מארק שטיין, שהיה הזמר והקלידן בלהקת ואנילה פאדג' והביא את הצליל הפסיכדלי לקדמת הבמה. השני הוא בלו וויבר, שנדד בין הרכבים שונים. הוא התחיל בשנות השישים בלהקת אמן קורנר, בתחילת שנות השבעים נכנס לנעליים הגדולות של ריק ווייקמן בלהקת סטרובס ובהמשך הפך לקלידן הפקות מבוקש עבור הבי ג'יס בתקופת הדיסקו הגדולה שלהם.

הדרמה הגדולה של פורינר: כשבסיסט מתעלף מפיטורים

בשנת 2014 נפרד עולם הרוק מאד גליארדי, הבסיסט המקורי של להקת פורינר, שהלך לעולמו בגיל 62 לאחר מאבק במחלת הסרטן. אד ניגן בשני התקליטים הראשונים של הלהקה עד שהקריירה שלו שם הגיעה לסיום צורם. הזמר לשעבר בלהקה, לו גראם, היה זה שבישר למעריצים על האובדן בפוסט מרגש בפייסבוק: "בלב כבד אני מודיע שהבסיסט המקורי של פורינר, אד גליארדי, מת אתמול. דיברתי עם אד לפני כמה שבועות ותכננו להיפגש בהופעה שלי באורלנדו, פלורידה, ב-31 ביולי. תנוח בשלום אד. תמיד חברך ללהקה, לו".

גליארדי היה האחרון להצטרף להרכב המקורי וזכה להצלחה אדירה, אך הנטייה שלו לנגינת יתר יצרה חיכוך עם מנהיג הלהקה, מיק ג'ונס. לו גראם תיאר בספרו את המורכבות הזו: "אני חושב שכולם, למעט הבסיסט גליארדי, גילו את תפקידיהם די בקלות. אד היה הכי פחות מנוסה והרקע שלו היה בעיקר כבסיסט בלהקות קאברים. הוא ומיק החלו לריב כבר בתחילת החזרות שלנו. מיק רצה את צליל הבס פשוט, ולאד הייתה נטייה לנגן יותר מדי דברים. היו פעמים רבות כאשר מיק היה מפסיק את השיר ונאלץ להדגים לאד מה הוא רוצה. אד יכל להיות קצת עקשן לפעמים, אבל בסופו של דבר הוא היה מסכים, לבסוף הבין שמיק היה הרבה יותר מיומן והיה לו רעיון טוב יותר שגרם לשירים לעבוד. אד לא היה בחור רע, הוא פשוט היה קצת עקשן והיו לו רעיונות משלו שלא תמיד תאמו את מה שניסינו להשיג".

המתח הזה הוביל בסופו של דבר להחלפתו בבסיסט ריק ווילס. התגובה של אד לבשורה הייתה דרמטית במיוחד. גראם ציין כי: "אד לקח את הבשורה על פיטוריו ממש קשה. הוא ממש התעלף אחרי שנאמר לו". למרות השבר, גליארדי הקים מאוחר יותר את להקת SPYS עם אל גרינווד, חבר נוסף שפוטר לאחר מכן מפורינר, והם הוציאו שני תקליטים. בתו של גליארדי, ניקול, כתבה למעריצים: "כעת, לאחר שהמידע הופץ, ברצוני למנוע מידע מוטעה ולהיות זו שתיידע את כולם כי אבי מת הערב בשעה 19:40, אחרי שמונה שנים של מאבק בסרטן. אין מילים. אנו מעריכים את תפילותיכם ואיחוליכם. אנו המומים ושבורי לב, תודה על ההערצה הנאמנה שלכם. הוא היה אדם מדהים. אני אוהבת אותך, אבא".

השווים כובשים את ישראל והרולינג סטונס מחליפים שמות

במרץ 1969, ישראל זכתה לביקור קצבי במיוחד כאשר להקת השווים הגיעה לסדרת הופעות. הם התחילו באולם קולנוע חן בתל אביב, המשיכו לקולנוע תמר בחיפה ב-12 במרץ, עברו באולם אדיסון בירושלים ב-13 במרץ ובקולנוע הדר בגבעתיים ב-14 במרץ. את הסיבוב הם חתמו במועדון הקצב הצ'יטה ברחוב שונצינו בתל אביב. על הבמה ליוו אותם להקת ג'ני והלמות הלב, להקת סאנדיי טיימס ורקדנית הגוגו מריאן. הקהל המקומי זכה לשמוע בלייב את הלהיט המקפיץ BABY COME BACK.

חמש שנים קודם לכן, ב-1964, חברי הרולינג סטונס בילו באולפני DE LANE LEA בלונדון. הם הקליטו שיר בשם AS TIME GOES BY, שבהמשך הדרך שונה שמו והוא הפך לבלדה המפורסמת AS TEARS GO BY. באותו יום הם הקליטו גם שיר בשם NO ONE KNOWS, שהיה למעשה גרסה מוקדמת לשיר RUBY TUESDAY.

הביטלס על הרכבת והאבירות של סר פול

באותו זמן ב-1964, הביטלס לא נחו לרגע. הם צילמו את סצנת השיר I SHOULD HAVE KNOWN BETTER עבור סרטם הראשון A HARD DAY'S NIGHT. הסצנה המפורסמת צולמה בתוך תפאורה שדימתה קרון רכבת, והיא נחשבת לאחת הסצנות הזכורות ביותר מהסרט. הסיפור המלא של הלהקה המופלאה הזו מופיע לראשונה בשפה המקומית בספר שכתבתי, "ביטלמאניה!"

קפיצה קטנה ל-1997 מגלה לנו רגע של כבוד מלכותי. פול מקרטני קיבל תואר אבירות מהמלוכה הבריטית והפך רשמית לסר פול. למרות הציפיות, הוא לא ביצע בטקס את השיר HER MAJESTY מול המלכה.

גם מנפרד מן השאיר חותם בשבוע הזה. בשנת 1963 הלהקה קיימה את הופעתה הראשונה במועדון MARQUEE הלונדוני תחת השם MANN-HUGG BLUES BROTHERS BAND. חמש שנים בדיוק לאחר מכן, ב-1968, יצא התקליט שלהם UP THE JUNCTION, ששימש כפסקול לסרט באותו השם.

פרידה מאריק כרמן וההשראה מרחמנינוף

בשנת 2024 איבדנו את הזמר אריק כרמן בגיל 74. כרמן, שהנהיג את להקת הראספבריז בתחילת שנות השבעים לפני שעבר לסולו, השאיר אחריו את הלהיט העצום ALL BY MYSELF מ-1975. השיר הזה מסתיר מאחוריו סיפור מוזיקלי מרתק. כרמן הסביר: "הקשבתי לקונצ'רטו השני לפסנתר של רחמנינוף, שנכתב ב-1901, שמעתי את הלחן שבו והשתמשתי בזה לבית. ואנא הייתי צריך פזמון. חזרתי והאזנתי לשיר שכתבתי ב-1973 בשם LET'S PRETEND עבור להקתי, הראספבריז. השיר ההוא לא הרחיק לכת כמו שחשבתי שהיה צריך, אז חזרתי וגנבתי ממנו לעצמי. להיות במצב אומלל זה זרז נהדר לכתיבת שירים, בכל מקרה עבורי. אני כל הזמן נדהם מכמות העבודה הנפלאה שמוצרט עשה בתקופות שהוא היה שמח למדי. המוזיקה שלו בתקופות האלה משקפת את האושר. מצד שני, אני לא יכול לדמיין שרחמנינוף היה מאושר כשכתב את הסימפוניה השנייה והקונצ'רטו השני לפסנתר".

בזמן הכתיבה, כרמן סבר בטעות שהמוזיקה של רחמנינוף היא נחלת הכלל וניתן להשתמש בה ללא עלות. לאחר שהשיר הפך להצלחה, הוא גילה שהזכויות עדיין מוגנות ונאלץ להגיע להסדר תשלום עם בעלי הזכויות של המלחין הרוסי.

ג'מג'ומים בלוס אנג'לס ומדיטציה בבוסטון

בשנת 1975, מיק ג'אגר קפץ לביקור חברותי באולפני RECORD PLANT בלוס אנג'לס. הביקור הפך מהר מאוד למסיבת מוזיקה מאולתרת כשהוא ג'מג'ם עם חברי להקת כנפיים ועם רון ווד, רגע לפני שווד הפך לחבר רשמי ברולינג סטונס.

באותו זמן, בשנת 1973, להקת מהאווישנו אורקסטרה הופיעה בבוסטון והביאה איתה אווירה רוחנית. המגזין רולינג סטון דיווח על האירוע כך: "מאז שהיגר לאמריקה מאנגליה קצת יותר מארבע שנים לפני כן, ג'ון מקלאפלין עלה מדרגת איש-צד מצוין לגיבור כת בקרב חובבי ג'אז וחובבי רוק נשלט גיטרות. התיאטרון היה מלא בקהל בעיקר לבן. קהל של לד זפלין אבל כנראה לא יהיה נורא מסוקרן בערב עם אורנט קולמן או ארט אנסמבל של שיקגו. מקלאפלין, לבוש בהדר שלו עם חולצת סוודר פשתן לבנה ותליון עם תמונה של הגורו שלו, מאסטר סרי צ'ינמוי, ביקש מהקהל רגע של מדיטציה לפני תחילת ההופעה. כמה מהמתלהבים יותר צעקו, 'לך על זה, ג'וני!'. הוא הרכין את ראשו, התפילה הושלמה, המתופף בילי קובהם, חבוי מאחורי מערכת תופים מסיבית ומספר רב של מיקרופונים שבלטו כאנטנות מעל המערכת השקופה כמו אנטנות, היכה בגונג שסימן את הפתיחה של MEETING OF THE SPIRITS. הלהקה התרוממה לצאת להופעה במהלך קרוב לשעתיים עם מגוון עצום של סגנונות".

לסיום, בשנת 1972, ניל יאנג רשם הישג מרשים כאשר התקליט שלו HARVEST הגיע לצמרת המצעד האמריקאי. הוא הצליח להדיח מהמקום הראשון את AMERICAN PIE של דון מקלין, ששלט שם ללא עוררין במשך שבעה שבועות רצופים.

השוק השחור של תחזית מזג האוויר. ב-11 במרץ בשנת 1976 יצא התקליט BLACK MARKET של להקת WEATHER REPORT. ברוך הבא, ג'אקו פסטוריוס!

תחלופת מוזיקאים בקצב מסחרר אפיינה כל אחד מחמשת התקליטים הראשונים של הרכב הפיוז'ן המוביל, WEATHER REPORT, והתקליט BLACK MARKET המשיך את המסורת הזו בכל הכוח. הפעם היו אלה צ'סטר תומפסון, נאראדה מייקל וולדן, אלכס אקוניה וג'אקו פסטוריוס שערכו את הופעת הבכורה שלהם בהקלטות של ההרכב.

כשנשאל ג'ו זאווינול על השינויים התכופים, בכתבה ממרץ 1976, הוא הסביר את הפילוסופיה מאחורי הדלת המסתובבת: "אנחנו תמיד שמחים עם הלהקה, כי אם אנחנו לא שמחים, אנחנו משנים אותה. יש הרבה מוזיקאים שם בחוץ בעולם. כל האנשים שניגנו איתנו הם מוזיקאים נהדרים. יש להם מיומנויות פנטסטיות. אבל לפעמים הם הולכים לכיוון אחד ואנחנו הולכים לכיוון אחר, אז אנחנו חייבים לעשות שינוי. החלפת מוזיקאים נותנת לנו דם טרי, רעיונות חדשים".

באותה כתבה, וויין שורטר וג'ו זאווינול הצהירו שזה לא ממש משנה מי ניגן מה – התוצאה הסופית היא זו שקובעת. "אתה יכול ליהנות מתזמורת סימפונית בלי לדעת את השם של כל אחד", אמר וויין שורטר. "אתה לא חייב לדעת מי המנצח של התזמורת כדי לדעת שחטיבת המיתרים מדהימה". ג'ו זאווינול הוסיף: "השמעתי את התקליט החדש שלנו לכמה מוזיקאים אחרים, ואפילו חלק מהם לא תמיד יכולים להגיד מי מנגן מה, או באילו כלים משתמשים בזמן נתון. אני אוהב את זה. אני אוהב את זה מאוד. למה שאנשים ידעו? אנחנו לא חבורה של מוזיקאים אינדיבידואליים. אנחנו להקה".

הצוות של BLACK MARKET התגבש במהלך שנת 1975, בעקבות יציאת התקליט הקודם TALE SPINNIN. בתחילת השנה אויש כיסא התופים על ידי צ'סטר תומפסון, שהגיע בהמלצת הבסיסט אלפונסו ג'ונסון. "אלפונסו היה בלהקה", נזכר צ'סטר תומפסון, "וכבר ניגנו יחד בכמה סיטואציות, והוא דחק בי לבוא לג'מגם, אז אני מניח שזו הייתה מעין אודישן לא רשמי, פשוט נגינה חופשית. וזו הייתה אחת מאותן להקות שזה פשוט הדליק אותי איתן. לא הייתי לחוץ בכלל. ידעתי שהיו להם כמה מתופפים בשנה שלפני כן. היה לי ניסיון גדול ודי רחב. התעניינתי בנגינה של המון סוגים שונים של מוזיקה. הייתי בלהקות ניסיוניות, ובלבקות תובעניות מבחינה טכנית – הלהקה של פרנק זאפה הייתה התובענית ביותר מבחינה טכנית. הייתה לי הרבה הזדמנות לנגן ג'אז; עד שהייתי בן 15, ניגנתי בקבוצות ג'אז ממש טובות. ניגנתי גם פ'אנק, כנראה בכמות שווה, לאחר שגדלתי בשנות השישים, כשההתחלה של ג'יימס בראון ומוטאון התרחשה".

לצד אלפונסו ג'ונסון וצ'סטר תומפסון הצטרף בתחילה נגן כלי ההקשה בן ה-25 אליריו לימה, שנשאר מהסשנים של התקליט הקודם. באוקטובר הוא הוחלף על ידי אלכס אקוניה. אלכס אקוניה, יליד לימה שבפרו, התגורר בלאס וגאס מאז 1973 וניגן בין היתר עם אלביס פרסלי, אן מרגרט וצמד הדינמיט, אייק וטינה טרנר. ג'ו זאווינול שמע עליו מדון אליאס (נגן כלי הקשה לא פרייאר בעצמו) ושכר אותו בלי אודישן בכלל. "ג'ו הגיע ללאס וגאס", נזכר אלכס אקוניה, "והוא ראה אותי, והוא אמר, 'בנאדם, רק מלהסתכל עליך אני יכול לראות שאתה נגן נהדר! אתה יכול לבוא? אנחנו הולכים לעשות סיבוב הופעות באירופה, וכל מה שאתה צריך, כלים, אנחנו ניקח את זה, ואתה תבוא עם הלהקה'. ואמרתי, 'נהדר, פנטסטי!' ככה הכל התחיל. הוא מעולם לא ראה אותי מנגן; הוא פשוט ראה אותי הולך. כמובן, הייתה לו גם המלצה של שלושה מוזיקאים גדולים".

בראיון משנת 2001, תיאר אלכס אקוניה את החזרה הראשונה שלו עם הלהקה: "כשהגעתי לאולפן, הם ניגנו דברים נהדרים, ג'ו, צ'סטר תומפסון, אלפונסו ג'ונסון. וויין שורטר כתב מוזיקה על שולחן קטן. במשך כ-15 דקות פשוט הקשבתי לכמה טוב הם ניגנו, ומאוחר יותר הצטרפתי אליהם וניגנתי במשך 15 דקות נוספות. זה היה נהדר וזה היה גם אמיתי. אחרי שסיימנו לנגן, כולם באו להגיד 'היי' והציגו את עצמם, וויין בא אליי ואמר, 'אלחנדרו, אם הייתי נגן כלי הקשה, הייתי מנגן כמו שאתה מנגן'. מיד התחלתי להבין את שפת הגוף ואת הדרך השונה של התקשורת שהמוזיקאים הענקיים האלה הציגו כלפיי – בלי אגו, אלא רק אמת וכנות לגבי כל מה שהם היו".

עם צ'סטר תומפסון ואלכס אקוניה בצוות, הדברים הסתדרו במקום. "עבורי, הלהקה הטובה ביותר בתקופה שלי הייתה עם צ'סטר תומפסון ואלכס אקוניה", נזכר אלפונסו ג'ונסון. "הלהקה הזו יכלה לנגן בכל מקום, בכל זמן, ופשוט להרים את התקרה". ג'ו זאווינול הסכים: "צ'סטר בדיוק עזב את פרנק זאפה. הוא היה מתופף מעולה לסוג מסוים של מוזיקה וזה התאים לנו באותו זמן ויחד עם אל ג'ונסון – צ'סטר היה מבולטימור ואל היה מפילדלפיה – היה להם קטע הדוק שהלך שם. ואז הוספנו את אלכס אקוניה על כלי הקשה, ששחרר את הדברים האלה – אלכס היה גם מתופף ג'אז נהדר. אני זוכר שניגנו ב-BOTTOM LINE בניו יורק ומיילס דייוויס ישב בשורה הראשונה. כשסיימנו, מיילס הוביל תשואות בעמידה, וזה היה ממש נחמד. אחר כך, כל מה שהוא דיבר עליו היה הלהקה, זה היה ממש לוהט".

באמצע הקלטות התקליט BLACK MARKET, הלהקה לקחה הפסקה לחופשת סוף השנה, ואלפונסו ג'ונסון הודיע שהוא עוזב. הוא רצה להקים להקה עם הקלידן ג'ורג' דיוק שבה יהיה מנהיג שותף ולא רק נגן מלווה. זאווינול, שתמיד חיפש את הדבר הבא, כבר פגש קודם לכן טיפוס צבעוני במיוחד בשם ג'אקו פסטוריוס. ג'אקו שלח לו קלטת של הלהקה שלו, וזאווינול התרשם מהנגינה אבל לא היה בטוח אם הוא יכול לנגן פ'אנק. המתופף טוני וויליאמס הבטיח לו שג'אקו יכול לנגן הכל.

המפגש הראשוני בין השניים במיאמי הפך לחלק מהמיתולוגיה. ג'אקו פשוט ניגש לזאווינול אחרי הופעה והכריז שהוא "הבסיסט הטוב בעולם". זאווינול בתגובה ראשונית שלח אותו לכל הרוחות, אבל המבט בעיניו של ג'אקו וההמלצות מהסביבה גרמו לו להקשיב לקלטת. ג'אקו סיפר: "פגשתי את ג'ו זאווינול כמה שנים קודם לכן... חזרתי מאוחר יותר להביא את הציוד שלי מאחורי הקלעים, וכשיצאתי, הלכתי מעבר לפינה וכמעט התנגשנו ראש בראש. ראיינו אותו, ומישהו אמר לו, 'היי, זה ג'אקו; זה הבחור! אתה חייב לשמוע את הבחור הזה! זה הבסיסט הכי טוב בעולם!' זאווינול אמר, 'אה באמת?', והוא פשוט אמר, 'איך אני יכול לשמוע מה אתה עושה?'".

בסופו של דבר, זאווינול הזמין את ג'אקו ללוס אנג'לס להקליט את הקטע CANNON BALL. "הוא ניגן בזה, הוא כתב שיר ל-BLACK MARKET, והשאר היסטוריה!", אמר זאווינול. מעניין לדעת שפט מתיני, חברו הקרוב של ג'אקו, סיפר שג'אקו בכלל שנא את המוזיקה של WEATHER REPORT בהתחלה וכינה אותה "חרא", אבל כנראה שההזדמנות לנגן עם יוצאי הלהקה של מיילס דייוויס הייתה חזקה מהכל.

התקליט זכה לביקורות מהללות. במגזין DOWN BEAT נכתב עליו שהוא "סוויטה יפהפייה ורגישה", וצוין הכוח של זאווינול ושורטר לשלב כישרונות חדשים וליצור שלמות קבוצתית. BLACK MARKET נשאר עד היום אחד השיאים המרהיבים של הפיוז'ן, תקליט שהוא זהב טהור. אני לא מוותר עליו! בתקווה שגם אתם....

ארבעה ראשים בריאים במיטה חולה אחת. ב-11 במרץ בשנת 1970 יצא אלבומה הראשון של רביעייה 'חמה' מאד. לרביעייה קוראים קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. לתקליט קוראים DEJA VU.

פצצת ההרמוניה המתקתקה והמתקתקת הזו הגיעה אחרי שהשלישייה המקורית – דיוויד קרוסבי, סטיבן סטילס וגרהאם נאש – כבר טעמה את טעם ההצלחה המהממת בזכות התקליט הראשון שלהם שיצא ב-1969. המוזיקה של השלישייה והאווירה המיוחדת שעטפה אותה התאימו באותם ימים כמו כפפה ליד של דור הפרחים, אותו דור צעיר ומרדני שעמד בהמוניו על המדשאות הלחלוחיות של פסטיבל וודסטוק. אז כבר צורף אליהם ניל יאנג.

תקליט הבכורה של השלישייה נמכר בכמויות מאסיביות והניב כמה להיטים בלתי נשכחים שנטחנו בכל תחנת רדיו אפשרית. התקליט ההוא שיקף אווירה אופטימית של התחלה שמחה, כיף, הרמוניה והמון אהבה חופשית, אך התמונה הוורודה הזו השתנתה מהר מאד לאחר צאתו, ולצערם של המעורבים, היא השתנתה לרעה. גרהאם נאש מצא את עצמו חווה פרידה כואבת ומדכאת מבת זוגו דאז, ג'וני מיטשל. לוח הזמנים הצפוף והתובעני שנכפה עליו בעקבות ההצלחה המוזיקלית החדשה והמסחררת לא הותיר לו רגע דל של זמן פנוי כדי לבנות ולתחזק את הזוגיות עמה, והוא הסתובב בעולם כשהוא שבור מבפנים.

הצרות של החבורה רק הלכו ונערמו ככל שהזמן עבר. בספטמבר 1969, כשהרביעייה הגיעה לסדרת הופעות במועדון פילמור איסט בניו יורק, המתח התחיל לבעבע. על פני השטח, ההופעות היו מעולות ונראה היה שההרכב מצליח להגיע בכל שיר ושיר לשיא חדש של אנרגיה. אלא שסטיבן סטילס, שהיה ידוע בפרפקציוניזם וגם בביטחון העצמי המופרז שלו, לא יכול היה להתאפק. הוא רצה לנגן מול הקהל המשולהב שיר סולו אחד כשהוא לבדו על הבמה, במה שהתברר בדיעבד כרמז ראשון לסדקים עמוקים שבעתיד כבר יהיה בלתי אפשרי לאטום.

השלושה האחרים הסכימו לבקשתו, אך השיר הבודד של סטילס הלך והתארך, הלך והתנפח, עד שהפך למעשה לשלושה שירי סולו ארוכים. קרוסבי, נאש וניל יאנג, שעמדו מאחורי הקלעים וחיכו לחזור לבמה, התעצבנו מאד על המהלך הזה, שלטענתם הרס לחלוטין את זרימת המופע המתוכננת. הסיטואציה הפכה למביכה עוד יותר בגלל שבוב דילן בכבודו ובעצמו נכח באולם באותו הזמן, והחברים רצו מאד להרשים את האמן המשפיע. כשסטילס ירד לבסוף מהבמה, הוא נתקל בגרהאם נאש הזועם שצרח עליו שהוא אגואיסט. ההתפרקות הכואבת של ההרכב החלה למעשה באותו הלילה הטעון.

בסוף אותו החודש המקולל, קרתה טרגדיה איומה ומזעזעת במעגל הקרוב של הלהקה. קריסטין הינטון, בת הזוג ואהבתו הגדולה של דיוויד קרוסבי, נהרגה בתאונת דרכים קטלנית במכונית בה נהגה. זמן קצר לפני כן, בזמן שחברי הלהקה השתכשכו בהנאה בבריכה בביתו של קרוסבי, קריסטין יצאה מביתם המשותף במטרה לקחת את שני החתולים שלהם לווטרינר. עשר דקות לאחר מכן, אחד החתולים התנפל על קריסטין המופתעת בזמן הנהיגה ותקע בה את ציפורניו החדשות. הכאב וההפתעה גרמו לה לאבד שליטה על ההגה והיא התנגשה בעוצמה באוטובוס שהסיע תלמידים. היא נפגעה קשות בראשה ומתה במקום.

קרוסבי נאלץ לנסוע לזהות את גופתה של אהובתו, נכנס למצב של הלם עמוק ומאותו רגע ואילך הוא פשוט הפך לאיש אחר לגמרי. הצלילה המהירה והמסוכנת לעולם הסמים הקשים החלה באותו רגע טראומטי. הוא לקח את סירתו הידועה בשם MAYAN, שט עמה הרחק אל תוך האוקיינוס השקט ושם, בטקס פרטי ועצוב, הוא פיזר את אפרה של אהובתו על פני המים. כל ההופעות שנקבעו להרכב מאותו רגע ואילך בוטלו כדי לאפשר לחברי הלהקה לאסוף את השברים.

אך בעולם העסקים הקר של תעשיית המוזיקה, לרגשות אין תמיד מקום. החוזה של הלהקה מול חברת התקליטים שלה, אטלנטיק רקורדס, תבע מהם להקליט תקליט נוסף בהקדם האפשרי. ככה זה בעסקי המוזיקה התובענית: לא משנה מה היא הטרגדיה האישית שפקדה אותך, אתה מחויב לספק את הסחורה שחתמת עליה בכל מצב, אלא אם כן אתה מת בעצמך.

העצב האדיר והכבד שנוצר בעקבות איבוד אהבה גדולה ריחף כמו ענן שחור מעל סדרת ההקלטות המייסרת לתקליט DEJA VU. כל חברי הלהקה היו בשיאו של משבר רומנטי או אישי: קרוסבי איבד את קריסטין, נאש נפרד בכאב מג'וני מיטשל, סטילס נפרד סופית מאהובתו, זמרת הפולק ג'ודי קולינס (שעליה כתב את השיר המפורסם SUITE: JUDY BLUE EYES) וניל יאנג חווה משברים משפחתיים גדולים באותו הזמן עם אשתו סוזן.

אחד השירים הראשונים שהוקלטו באולפני RECORD PLANT בלוס אנג'לס עבור התקליט החדש היה WOODSTOCK. ג'וני מיטשל כתבה את השיר הזה בהשראת דיווחים רגשיים שקיבלה מאלה שכן זכו להופיע בפסטיבל ההיסטורי, כולל הרביעייה שלנו כאן. מיטשל עצמה לא הופיעה בפסטיבל המקורי בגלל שבאופן אירוני נקבע לה באותו הזמן צילום לתוכנית הטלוויזיה של המנחה האמריקני הפופולארי, דיק קאווט. מנהלה של מיטשל אז, אליוט רוברטס, אסר עליה להופיע בפסטיבל בטענה שתוכנית הטלוויזיה הארצית חשובה יותר לקריירה שלה מאשר סיכון גדול של תקיעה בפקקים האיומים והאינסופיים שדווחו עליהם בכל ערוצי הטלוויזיה. ובסוף? חבריה הספיקו להופיע ולהגיע בזמן לאולפן הטלוויזיה.

באולפן ההקלטות הלחוץ, מיטשל הגיעה ולימדה בסבלנות רבה את הרביעייה איך לשיר ולבצע את השיר הזה. מדובר באחד השירים הבודדים בתקליט שבו נכחו כל ארבעת החברים ביחד באותו החדר באולפן. העובדה הזו היא מדהימה לכשעצמה, בעיקר בגלל שהתוצאה הסופית של התקליט DEJA VU נשמעת לאוזן כל כך מגובשת והרמונית, בעוד שבמציאות הכואבת הוא כלל לא נוצר בדרך של שיתוף פעולה הדוק.

ניל יאנג, למשל, הקליט את רוב התפקידים שלו לתקליט באולפנו הפרטי והמבודד. הוא לא איפשר לשאר חברי הלהקה להיות נוכחים אצלו בזמן שהעלה את נגינתו ושירתו הייחודית לפלייבקים שהם הקליטו קודם לכן בלעדיו. הדבר הזה הטריף את גרהאם נאש, שרצה כל כך להיות נוכח עם יאנג בזמן הקלטתו כדי ליצור חיבור אמיתי. יאנג היה מלכתחילה אאוטסיידר מוחלט בלהקה; הוא לא באמת השתייך לחבורה המלוכדת הזו והיה חבר בחברת עצמו רוב הזמן. בדיעבד, הסתבר שהצעד העצמאי הזה שלו היה מהלך נבון ואפילו גאוני מבחינת בניית קריירה של אמן אינדיבידואליסט.

בניגוד להקלטות הקלילות של התקליט הראשון, הפעם האווירה בין הקירות הייתה מאד לא נוחה, קרה וטעונה. לא היה רצון אמיתי או תשוקה להקליט את המוזיקה ביחד כלהקה. באותו הזמן, להקת ג'פרסון איירפליין הקליטה באולפן הסמוך, וכך יצא שגרהאם נאש קפץ לבקר אותם ואפילו הקליט תפקידי אורגן לתקליט המצליח שלהם VOLUNTEERS.

גם ג'רי גרסיה, הגיטריסט המוביל והדמות המרכזית של להקת הגרייטפול דד, קפץ לבקר באולפן. באופן ספונטני לחלוטין, הוא התיישב והקליט נגינה על STEEL GUITAR לשיר TEACH YOUR CHILDREN שכתב נאש במיוחד לתקליט. גרסיה הערמומי ביקש תמורה אחת בלבד עבור נגינתו המופלאה: הוא דרש לקבל מהרביעייה שיעורים מסודרים ומקצועיים להרכבת הרמוניות ווקאליות מורכבות, אותן יוכל אחר כך להעביר לחבריו בלהקת הגרייטפול דד. זו הסיבה שבאופן לא מפתיע הפכה הגרייטפול דד בשנת 1970 ללהקה עם הרמוניות ווקאליות משובחות ומהוקצעות, שכן עד אז לא נשמעו הרמוניות כאלה בתקליטים המוקדמים שלהם.

השיר TEACH YOUR CHILDREN עצמו נכתב במקור על ידי נאש כשיר פולקי אקוסטי ופשוט, אך סטיבן סטילס החליט להוסיף לו מקצב קאנטרי קופצני וכך חתם את סגנונו הסופי של השיר הגמור כפי שאנו מכירים אותו. נאש כתב את המילים המרגשות על יחסיו המורכבים והקשים עם אביו, שבילה זמן לא מבוטל בבית כלא. באותם ימים, חברי הלהקה כבר עלו אחד לשני על העצבים בצורה קיצונית. הסשנים המתישים של ההקלטות נערכו בעיקר בלילות הלבנים, העייפות המצטברת נתנה את אותותיה והעצבים של כולם נמתחו עוד יותר עד לנקודת השבירה.

השיר השלישי בתקליט, ALMOST CUT MY HAIR, הוקלט באופן זריז וספונטני להפליא. זה קרה בגלל שהוא הוקלט בזמן הדליל האחרון שנשאר ללהקה להשתמש באולפן לפני שהם נאלצו לפנות את המקום ללהקה אחרת שהזמינה אותו. דיוויד קרוסבי עומד שם במרכז, שר וצורח את נשמתו הכואבת והמדממת החוצה אל המיקרופון. קולו, שהיה מוכר בדרך כלל כקול עדין ומלטף, הפך כאן לקול סדוק, זועם ושבור לרסיסים. אם השיר הזה דרש מעט מאד זמן להקלטה, הרי שיר אחר של קרוסבי, שנושא בגאווה את שם התקליט DEJA VU, לקח לא פחות ממאה שעות של עבודה סיזיפית באולפן. קרוסבי כתב את השיר הזה תחת השפעה חזקה מהבודהיזם, שכן הוא האמין באותה עת שהחיים הם גלגל אחד גדול בו אנשים עולים עליו – כלומר נולדים – ויורדים ממנו כשהם מסיימים את תפקידם ומתים, בעוד הגלגל עצמו ממשיך להסתובב לנצח. סטיבן סטילס, מצדו, תרם לתקליט את קטע הפתיחה המעולה CARRY ON ואת אחד משיריו השבירים והחשופים ביותר 4+20.

השיר CARRY ON הוא למעשה יצירה המורכבת משני שירים שונים לגמרי שחוברו להם יחדיו. החלק השני של השיר נכתב במקור על ידי סטילס עבור להקתו הקודמת, בופאלו ספרינגפילד, תחת השם QUESTIONS. השיר הזה בגרסתו המקורית כבר יצא בתקליט של בופאלו ספרינגפילד שנקרא LAST TIME AROUND. סטילס הרכיב מחדש את השיר הזה במהלך ההקלטות ל-DEJA VU, ברגע שבו גרהאם נאש ניגש אליו באולפן ואמר לו בייאוש שחסר להם שיר אחד חזק שיפתח את התקליט באופן קצבי, סוחף ואנרגטי. המילים של השיר הזה נכתבו על ידי סטילס במטרה לשקף את המצב המפורק והלא מאוחד של להקתו באותו הזמן. סטילס היה זה שניגן את תפקיד אורגן ההאמונד השמיימי שנשמע באמצע השיר, בעוד נאש תרם את חלקו בנגינה על הקונגאס.

גם ניל יאנג לא נשאר חייב ותרם לתקליט שני שירים מדהימים שהפכו לנכס צאן ברזל: את HELPLESS הנצחי ואת COUNTRY GIRL המיוחד במינו. יאנג הצליח להטריף את חברי הלהקה כשבמשך ערב ולילה שלם הוא הכריח אותם לבצע מיליון טייקים חוזרים ונשנים על השיר HELPLESS. המטרה שלו הייתה להביא אותם לרמת עייפות מתקדמת וייאוש, כי הוא האמין שרק בזכות המצב הנפשי הזה ייווצר הטייק המושלם עם האווירה השברירית והנוגה שאנחנו מכירים מהתקליט. נאש, בפרץ של יצירתיות ביתית, תרם את השיר OUR HOUSE, אותו כתב על הבית החמים בלוס אנג'לס שחלק בזמנו עם אהובתו לשעבר, ג'וני מיטשל. הבית הזה היה גם המקום בו מיטשל כתבה את תקליטה המפורסם LADIES OF THE CANYON. באופן אירוני, בזמן שבו נכתב השיר האופטימי לכאורה, נאש היה בעצמו על סף התמוטטות עצבים. סטיבן סטילס נהג באותה תקופה להרגיע את עצביו המרוטים באמצעות רכיבה ממושכת על סוסים בשדות. הוא היה חייב למצוא דרך להירגע, מפני שהוא היה זה שבילה את הזמן הרב ביותר באולפן מכל הרביעייה, ונאלץ לשמוע שוב ושוב כל שיר וכל תפקיד נגינה עד שהצליח להרכיב את הגרסה המושלמת לאוזניו.

עטיפת התקליט עוצבה במיוחד כדי להשלים את השם הנוסטלגי שלו. על העטיפה נראה צילום משותף של קרוסבי, סטילס, נאש, יאנג, המתופף דאלאס טיילור והבסיסט גרג ריבס. הצילום בוצע בחצר ביתו של קרוסבי בישוב NOVATO שבקליפורניה, והוא נראה כאילו נלקח מזמן עבר רחוק. גם הצבע החום-ספיה של העטיפה שיווה לה מראה של אלבום תמונות משפחתי ישן ומתפורר. החברים ניסו להיראות בצילום הזה כאילו הם אבותיהם הקדמונים מהמאה הקודמת. אחרי שהם רכשו מגוון פריטים לצילום בחנות תחפושות מקומית, הם התאספו בחצר. כל חבר להקה בחר לעצמו תחפושת אחרת: קרוסבי התחפש לבאפלו ביל כשהוא אוחז ברובה, סטילס התחפש לחייל קרבי, נאש בחר בתחפושת של פועל פשוט, יאנג התחפש לשכיר חרב קשוח, דאלאס טיילור גילם דמות טיפוסית מהמערב הפרוע וריבס התחפש למשרת. זה לפחות מה שהם ניסו להשיג בתחפושותיהם – חלקם הצליחו בכך וחלקם קצת פחות. צלם התמונה, טום גונדלפינגר, השתמש במצלמה ישנה ובטכניקת פיתוח תמונות מיושנת על מנת לשוות לתמונה את האווירה האותנטית של תקופת מלחמת האזרחים האמריקנית. הצילום המורכב ועיצוב העטיפה, שכלל טקסטורה של עור, הפכו אותה לאחת העטיפות היקרות ביותר שיוצרו בתעשייה עד לאותה השנה.

ברגע שהתקליט יצא לחנויות, הוא הפך מיד את ארבעת החברים המסוכסכים לרביעיית סופר-גרופ מצליחה בקנה מידה עולמי. אך האידיליה לא נמשכה זמן רב. מיד לאחר צאת התקליט פוטר הבסיסט גרג ריבס באופן נחרץ ומהיר על ידי סטילס. האחרון חשד כי הבסיסט מתחיל להתנהג בצורה מוזרה מדי ואף טען שריבס מנסה לכשף אותו ואת שאר חברי הלהקה באמצעות לחישות שאמאניות מסתוריות וטקסים משונים. ההצלחה המסחררת של DEJA VU עזרה מאד גם למכירות של ארבעת תקליטי הסולו שיצאו לחברי הלהקה מיד לאחר מכן, שכן הקהל היה צמא לעוד מהקסם הזה.

באופן מפתיע, הביקורות שפורסמו בזמן אמת עם צאת התקליט לא היו אוהדות בכלל. עיתון CREEM פרסם ביקורת נוקבת על התקליט באפריל 1970: "כששמעתי כי ניל יאנג מצטרף לשלישייה הזו, שמחתי כי הרגשתי כי הוא האיש שצריך להוציא אותה מהבולשיט הפלאסטי ולתת להם ביצים. אך יאנג לא ממש נשמע כאן כאפקט הרצוי והמוזיקה עדיין נשמעת סטרילית. אך אני בכל זאת אוהב את זה כאן. הדבר היחיד שאני לא אוהב בתקליט הזה הוא הקולות. הם מושלמים מדיי עד כדי כך שהם לא פוגעים בך".

עיתון רולינג סטון נתן ביקורת בקו דומה באותו החודש: "גם אני, כמו אנשים רבים, ציפיתי כי ניל יאנג ייתן למוזיקה של השלישייה חיספוס, שהיה חסר באלבומה הראשון. אך למרות התערבותו - המוזיקה לא השתנתה. זה עדיין מתוק מדי, מושלם מדי ורע מדי. קחו את צד ב', למשל. יש בו נגינה נהדרת, קולות הרמוניים מושלמים - אך אין בו שירים טובים. התקליט הזה בא לתת לנו לחשוב כי הוא סוג של מוזיקת אמריקנה כשלמעשה הוא יותר בכיוון של מחראה אורבנית ממוסחרת".

גם עיתון הג'אז הידוע DOWN BEAT לא חסך את שבטו והביע אכזבה ביוני 1970: "השם של התקליט משקף אותו היטב. מוזיקה שמבוצעת היטב אך מה חדש כאן? כלום..." עיתון נוסף בשם GO הצטרף למקהלת המבקרים באותו חודש: "הקשבתי לתקליט הזה פעם אחת בלבד. השאיפה שלהם לשלמות משעממת אותי. אני לא מעוניין במוצר שחף מכתמים. אני ממש לא מבין כיצד אנשים יכולים לצלוח את הקולות ההדוקים האלה שחופרים את ה'לה... לה... לה...' שלהם לתוך המוח".

למרות כל המילים הקשות של המבקרים, הביקורות לא הצליחו למנוע מהתקליט הזה להפוך לקלאסיקה אדירה, רבת מכר ובעלת חשיבות תרבותית עצומה שנשארת רלוונטית גם עשרות שנים לאחר מכן. זה תקליט פגזזזז!

הצד האפל של השמש אצל קלפטון. ב-11 במרץ בשנת 1985 יצא התקליט BEHIND THE SUN של אריק קלפטון.

בתקופה הזו התפרקו נישואיו לפאטי בויד (לשעבר האריסון), והשירים שכתב לתקליט הזה משקפים את הכאב שלו לקראת הפרידה. קלפטון: "כל המסרים לשירים שלי בתקליט הזה נראו לי מופשטים כשכתבתי אותם, עד שהבנתי שנישואיי נקלעו למשבר רציני והכל התחבר". נראה היה שקלפטון חזה בשיריו את הסערה המתקרבת אליו. "אחד הדברים הקשים בלהיות אמן הוא לא לדעת כלל מה אתה באמת יוצר, עד שאתה מגלה זאת כשהיצירה גמורה – ואז זה עלול להיות מאוחר מדי לשינוי".

גם שם התקליט מוסיף למלנכוליה שבו – "מאחורי השמש", שם ששאב קלפטון בהשראת שיר של מאדי ווטרס בשם LOUISIANA BLUES. השיר נפתח כך: "בייבי, אני הולך לניו אורלינס, אל מאחורי השמש...". קלפטון: "אני מניח שמאדי התכוון בשיר שלו שהוא הולך בעקבות השמש, ותמיד אהבתי את המשפט הזה". השם התאים לו ככותרת לתקליט המשקף את מצבו האישי. אחד השירים בתקליט הוא מהבלדות הכואבות והמרשימות של קלפטון, שנכתבה הפעם עם חברו להפקה פיל קולינס. שם השיר הוא NEVER MAKE YOU CRY, וקלפטון העיד עליו כי לדעתו הוא מחליף בגאווה את WONDERFUL TONIGHT כשיר האהבה האולטימטיבי מפרי עטו.

חברת התקליטים של קלפטון שמעה את התקליט ונבהלה. "היכן השיר המסחרי והמקפיץ שאמור להוביל את המוצר בבטחה לשוק?", נשאלה השאלה. לכן הוחלט להוסיף ברגע האחרון את השיר FOREVER MAN שכתב ג'רי וויליאמס. המילים האופטימיות שבו שפכו מעט אור על תקליט קודר למדי, שעיצוב העטיפה שלו ניסה לטשטש את האווירה המורכבת שבפנים.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "ההיסטוריה שלו מעידה שלקלפטון, כמו אליל הבלוז שלו רוברט ג'ונסון, יש כלב ציד מהגיהנום שרודף אחריו מאז שצמח – כאדם וכגיבור גיטרה. בתקליטו הקודם, 'כסף וסיגריות' שיצא ב-1983, נראה היה שהצליח להתנער מהסמים והאלכוהול. אך לא היה לתקליט ההוא סינגל או כיוון ברור, וזה הוביל לכישלון חרוץ שכנראה הותיר את קלפטון פגיע, עד כדי כך שקיבלנו ממנו יצירה חדשה ודלה. רוב התקליט הזה הופק על ידי כוכב הפופ הבריטי העסוק ביותר, פיל קולינס, וניכר כי הסחות הדעת הפריעו לעבודתו. אחרת, שיר כמו KNOCK ON WOOD היה זוכה לצליל תוף סנר כפי שרק קולינס יודע לספק. קלפטון לא יחזור לעצמו עד שילמד לסמוך שוב על האינסטינקטים שלו, אלו שהזניקו אותו בעבר".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459