top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 במרץ בעולם הרוק

עודכן: 12 במרץ


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-11 במרץ (11.3) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "קצת עיצבתי את עצמי קצת אחרי פיט טאונסנד מלהקת המי. למרות היותם ביחד עשרים שנה, הם לא הוציאו כל כך הרבה תקליטים. אבל התקליטים שהם כן הוציאו היו תמיד טובים. ראיתי הרבה אמנים מוציאים יותר מדי תקליטים. תקליט אחרי תקליט אחר תקליט, כשהפופולריות שלהם סבלה בהתאם. הדבר הבסיסי עבורי הוא לוודא שאני מחכה עד שמשהו שיש לי יהיה מספיק טוב כדי להוציא ולא רק לעשות אלבום כי אני שם לוהט. בשלב מוקדם יותר בקריירה שלי, כשלא ידעתי טוב יותר, המנהל שלי אמר, 'תסתכל על קטלוג הביטלס. תראה מה הם עשו בשש שנים'. זה גורם לך להרגיש כאילו אתה עצלן. אבל במקרה אני יודע. למשל, ג'ימי איובין הוא חבר טוב מאוד שלי. הוא עבד עם ג'ון לנון. ג'ימי אמר לי כמה קל זה בא לג'ון. זאת אומרת, הבחור יכול לשבת באולפן ולכתוב שיר נהדר, בדיוק ככה. יש אנשים שהם יותר מוכשרים. אני איטי יותר. אני לא מוכשר, או מוכשר מטבעי כמו ג'ון לנון. אני אהיה הראשון להודות בזה. בשבילי זה יותר מאמץ של פועל. אני חייב להמשיך בזה. זה כמו שאמר תומס אדיסון, 'זה 98 אחוז הזעה, ו-2 אחוז השראה'.

הייתי ילד עני שגדלתי. במבט לאחור עכשיו, באמת הרגשתי שלא מגיע לי להיות בין החבר'ה הגדולים. אריק קלפטון הוא בגילי. פיט טאונסנד צעיר יותר. אבל בכל זאת הם הצליחו עשר שנים לפניי. לקח לי הרבה זמן להרגיש שמגיע לי. בגלל שאני לא מוכשר, לקח לי הרבה יותר זמן ללמוד איך לכתוב שיר טוב באמת. נהגתי לצאת ולהופיע 250 לילות בשנה. נסעתי בכל הארץ בסטיישן. לא האמנתי שמגיע לי משהו עד כנראה שנת 1978. וזה למרות שכבר היו לי שני תקליטים מצליחים באמת. רק עם צאת STRANGER IN TOWN באמת ידעתי שמשהו טוב מגיע לי" (בוב סיגר)



ב-11 במרץ בשנת 1971 יצא באנגליה התקליטון TIME IS NOW של להקת ג'ריקו ג'ונס (שהיא למעשה להקת הצ'רצ'ילים). השיר נכתב על ידי ריי דורסט מלהקת מונגו ג'רי. התקליטון לא יצא בישראל בגלל סיכסוך כספי אז בין הלהקה לחברת הד ארצי. הסיפור השלם שלא הכרתם של הצ'רצ'ילים, אך ורק בספר "רוק ישראלי 1973-1967".



ב-11 במרץ בשנת 2019 הלך לעולמו המתופף האגדי, האל בליין (הרולד סיימון בלסקי), בגיל תשעים.



רבים ודאי שואלים עכשיו 'האל מי??'. ובכן, האיש הזה אחראי לתיפוף בהמון קלאסיקות ידועות שלא ידעתם כי הוא זה שאחז במקלות בהן ויצר סגנון נגינה מיוחד במינו. עד כדי כך שכיום אוחז שמו במספר הקלטות אולפניות כה רב, שהוא נחשב כאחד הנגנים מוקלטים ביותר. בשנות השישים קיבץ בליין סביבו חבורת נגנים סופר מוכשרת, שהקליטה עמו באולפנים, ולטענתו יצק את שמה - THE WRECKING CREW. חבורה זו עבדה במקצועיות אדירה ונדירה וסיפקה את התוצאה הטובה במספר טייקים מועט יחסית.


בחבורה זו היו גם גיטריסטים כמו גלן קמפבל וטומי טדסקו, בסיסטים כמו קרול קיי וג'ו אוסבורן, וקלידנים כמו ליאון ראסל ודון רנדי. בליין אמר כי הוא נתן לקבוצה את שמה, למרות שקיי התעקשה שהוא לא התחיל להשתמש במונח הזה עד שנים לאחר שהמוזיקאים הפסיקו לעבוד יחד.


כישוריו הביאו את המפיקים להשתמש בו כמתופף לעבודות האולפן של להקות שונות, שנאלצו להחליף את המתופפים הנחשבים שלהן בו.


כמה דוגמאות לתיפופו של בליין בקלאסיקות: הביץ' בויז, הבירדס, הקארפנטרס, להקת LOVE, סיימון וגרפונקל, ELECTRIC PRUNES, האימהות והאבות ועוד המון אחרים.


אחד מרגעי חתימתו היה בלהיט של הרונטס משנת 1963, BE MY BABY שהופק על ידי פיל ספקטור. השיר נפתח עם קצב התופים "בום... בום בום - טראח!" ששנים לאחר מכן הסתבר כי הגיע בטעות.

"הייתי אמור לנגן יותר קצב עמוס יותר, אבל המקל שלי נתקע", הוא אמר לוול סטריט ג'ורנל ב-2011, "אז פשוט דאגתי לעשות את אותה טעות כל כמה תיבות". שלוש שנים מאוחר יותר, הוא השתמש באותו קצב, אבל בצורה רכה יותר, בלהיט הקאמבק של פרנק סינטרה, STRANGERS IN THE NIGHT.


בליין היה הרבה פחות עסוק באולפנים בשנות ה-80. עד אז המפיקים הסתמכו יותר ויותר על מכונות תופים, ולהקות עצמאיות יותר התעקשו לנגן בכלים שלהן. הוא התחיל לתת סדנאות תופים ועבד על ג'ינגלים מסחריים.


בשנת 2003 סיפר לרולינג סטון: "כשהייתי ילד למדתי בבית ספר עברי ומעבר לרחוב מבית הכנסת ניצבה כנסיה. ראיתי את הילדים שם לומדים לנגן בתזמורת של תופים וכלי נשיפה. הכומר שלהם היה איש חביב מאד, ונתן לי זוג מקלות ותוף סנר. אחר כך אחותי קנתה לי את מערכת התופים הראשונה שלי. מיקמתי אותה במרפסת הקדמית של הבית וכך ערכתי את הופעותיי הראשונות. היו שחשבו כי, למשל, דניס וילסון מהביץ' בויז התבאס כשלקחתי ממנו את תפקידי התיפוף. אבל ההיפך הוא הנכון. הוא דווקא אהב את זה כי אני הרווחתי באולפן 35 דולר ביום והוא היה מרוויח אז 35,000 דולר בהופעה בלילה. כשדניס הקליט אלבום סולו, אני תופפתי עבורו בו. ואין ספק שנהניתי ביותר בסשנים עם הביץ' בויז".


ב-11 במרץ בשנת 1971 עבר ג'ים מוריסון (זמר להקת הדלתות) מארה"ב לפריז. הוא לא ישוב משם.



עתידו של ג'ים מוריסון עם הדלתות היה שרוי באי וודאות. הוא היה נתון אז בלחצים משפטיים כבדים מאד (בעיקר כתוצאה ממופע במיאמי, בשנת 1969, שנטען כי התערטל בו על הבמה). להקת הדלתות ספגה מהלומה אדירה בתדמיתה עם זה ומוריסון, שמאס בחיי הכוכבות, גידל זקן עבות והוסיף משקל רב לגופו. עם תקווה למצוא את עצמו מחדש, רגשית ויצירתית, הוא עזב את ארה"ב לפריז.


התזמון הגיע בזמן לא נוח ללהקה. התקליט שהקליטה היה אז רק בשלב המיקסים ולשלושת חברי הלהקה האחרים היה זה ענן שרבץ מעליהם.


"בתצלום עטיפת האלבום LA WOMAN אפשר לראות את מותו הצפוי של ג'ים מוריסון," אמר מאוחר יותר קלידן הדלתות (ואחד ממנפחי התאוריות הידועים יותר במחנה הלהקה), ריי מנזארק. "הוא ישב בגלל שהיה שיכור והייתה תחושה שהבחור בדרכו החוצה. היה עליו משקל גדול. הוא לא היה המשורר הצעיר שפגשתי בחוף הים בשנת 1965".


עם כל רצונו של מוריסון להתנקות, הרגלים ישנים קשה להמית, ולמרות שפריז הציעה למוריסון סביבה קצת יותר שקטה ונוף מרנין, העיר הייתה גם בעיצומה של מגפת הרואין. זה היה רק עניין של זמן עד שהוא נפל במהרה שוב פנימה. "כשהיה פיכח, הוא פשוט נראה כמו סטודנט אמריקני בחופשה. שקט מאוד וביישן", טען מאוחר יותר מקורב לו בפריז. "אבל ברגע שהוא השתכר, הוא היה מטורף."


חלק גדול ממה שהתרחש במהלך שהותו של מוריסון בעיר היה אפוף מסתורין לאורך השנים, עם דיווחים מנוגדים ותיאוריות שונות. על פי המתופף ג'ון דנסמור, מוריסון היה מרוצה מהגרסה המוגמרת של האלבום החדש ותכנן לחזור ללוס אנג'לס, אם כי עדיין לא החליט מתי.


"אנחנו לא יודעים מה קרה לג'ים בפריז. למען האמת, אני לא חושב שאנחנו אי פעם נדע", אמר מנזרק. "שמועות, רמיזות ושקרים מטשטשים את האמת. יש יותר מדי תיאוריות סותרות", אמר הקלידן שלא פעם עיוות בעצמו את המציאות כלפי להקתו והזמר בה (לפי דבריו של הגיטריסט, רובי קריגר, שהודה כי מנזרק הגזים לא פעם בתיאוריו).


ג'ים מוריסון ימות בפריז באותה שנת 1971, בגיל 27.


ב-11 במרץ בשנת 1970 הופיעה להקת ג'נסיס בפסטיבל בשם ATOMIC SUNRISE באולם 'ראונדהאוס' שבלונדון. יחד עם הלהקה שובץ למופע גם דייויד בואי, שהלהיט שלו SPACE ODDITY כבר נראה כדבר מרוחק ויוצרו הוא לא יותר מ'אמן של להיט אחד'. בואי ולהקתו לבשו חליפות חלל בצבע כסף.



בשלב הזה הנהיג בואי להקה בשם THE HYPE (התרמית). מה שכן, חברי ג'נסיס כלל לא דיברו עם בואי באותו יום. מבחינתם זה היה פשוט עוד יום של הופעה וזהו. הבמה של המקום הייתה די קטנה והאווירה הכללית לא הייתה מחממת לב. אך היה אחד שראה את הלהקה בהופעה ומאד רצה אותה לחברה שלו. זה היה מייק פינדר מהמודי בלוז.


פינדר היה להוט להחתים את הלהקה הטריה לחברת התקליטים החדשה שהקימה להקתו, בשם THRESHOLD, אחרי שאותו לייבל הפסיד שנה לפני כן הרכב מבטיח בשם קינג קרימזון. פינדר לא רצה להפסיד שוב והיה כה להוט עד שמיהר להכניס את הלהקה לאולפן ולהקליט אותה. אבל תקרית לא נעימה של פינדר בעת ההקלטות מול הקלידן טוני באנקס גרמה להעפתו ולגניזת רעיון ההחתמה. באנקס ניגן תו אחד שגוי במהלך ההקלטה של השיר LOOKING FOR SOMEONE, כשפינדר לא הראה סימני התרגשות ורצה לשמור את הטעות בתקליט. באנקס רתח מזעם עקב היותו פרפקציוניסט, שלא מעודד החבאת טעויות מתחת לשטיח, והראה לפינדר, ששילם על ההקלטה, את הדלת החוצה.


בזמן ההוא חיממה ג'נסיס הרכב נוסף שהיה חתום לאותה חברת תקליטים ונחל הצלחה גדולה יותר בזמנו בשם 'ציפור נדירה'. בזכות ג'ון אנטוני, טכנאי ההקלטה של ציפור נדירה, הגיעה ג'נסיס להגיע לשלב החתמה בחברת התקליטים 'קאריזמה', כי המליץ למנהל החברה, טוני סטראטון סמית' לבדוק את עניין הבראשית הזה. חותמת האישור הסופית הגיעה מגרהאם פילד, האורגניסט של ציפור נדירה, שהשחיל לידו של סמית' קסטה ובה הקלטות של ג'נסיס ואמר לו שכדאי לו מאד לקחת את הלהקה תחת חסותו. סמית' הלך לצפות בהופעת הלהקה במועדון של רוני סקוט וראה כי טוב. שבועיים לאחר מכן הגיעה ההחתמה המיוחלת, שהבטיחה ללהקה משכורת חודשית של 10 ליש"ט בשבוע שיקוזזו מהכנסות העתידיות. המזל הגדול של ג'נסיס אז היה שמשרדו של סמית' שכן במרחק שני רחובות ממועדון ההופעות הזה, אחרת לא בטוח עם הבוס של חברת התקליטים היה טורח להגיע להופעה כדי לבדוק את ג'נסיס.


הערה: לפני שנים צץ קטע וידאו קצרצר עם ג'נסיס בהופעה בפסטיבל ההוא עם בואי. גיטריסט הלהקה אז, אנתוני פיליפס: "בינתיים זו ההוכחה המצולמת יחידה שהייתי עם הלהקה גם בהופעות בימתיות". טוני באנקס, הארכיביסט של ג'נסיס, רץ מיד וקנה בסכום לא מבוטל, מאותו בעל הסרט, את המאסטר, שלא יצא מאז במלואו לקהל הרחב.


ב-11 במרץ בשנת 2014 מת מסרטן אד גליארדי, הבסיסט המקורי של להקת פורינר, שניגן בשני אלבומיה הראשונים עד שפוטר ממנה. בן 62 במותו.



הידיעה על מותו הגיעה למעריצי הלהקה מהזמר לשעבר בה, לו גראם, שפרסם בפייסבוק: "בלב כבד אני מודיע שהבסיסט המקורי של פורינר, אד גליארדי, מת אתמול. דיברתי עם אד לפני כמה שבועות ותכננו להיפגש בהופעה שלי באורלנדו, פלורידה, ב-31 ביולי. תנוח בשלום אד. תמיד חברך ללהקה, לו".


גליארדי היה האחרון שהצטרף להרכב הראשון של פורינר וראה איתו הצלחה אדירה, אך התלהבותו הגדולה מדי נתקלה פעמים רבות עם דעתו של מנהיג הלהקה, מיק ג'ונס. לו גראם בספרו: "אני חושב שכולם, למעט הבסיסט גליארדי, גילו את תפקידיהם די בקלות. אד היה הכי פחות מנוסה והרקע שלו היה בעיקר כבסיסט בלהקות קאברים. הוא ומיק החלו לריב כבר בתחילת החזרות שלנו. מיק רצה את צליל הבס פשוט, ולאד הייתה נטייה לנגן יותר מדי דברים. היו פעמים רבות כאשר מיק היה מפסיק את השיר ונאלץ להדגים לאד מה הוא רוצה. אד יכל להיות קצת עקשן לפעמים, אבל בסופו של דבר הוא היה מסכים, לבסוף הבין שמיק היה הרבה יותר מיומן והיה לו רעיון טוב יותר שגרם לשירים לעבוד. אד לא היה בחור רע, הוא פשוט היה קצת עקשן והיו לו רעיונות משלו שלא תמיד תאמו את מה שניסינו להשיג".


בסופו של דבר הוחלט להחליפו בבסיסט ריק ווילס. גראם: "אד לקח את הבשורה על פיטוריו ממש קשה. הוא ממש התעלף אחרי שנאמר לו".


בסופו של דבר התאושש גליארדי והקים את להקת SPYS ביחד עם חבר לשעבר נוסף בפורינר, הקלידן אל גרינווד. הלהקה הוציאה שני תקליטים לפני שהתפרקה.


בתו של גליארדי, ניקול, כתבה למעריצי הלהקה: "כעת, לאחר שהמידע הופץ, ברצוני למנוע מידע מוטעה ולהיות זו שתיידע את כולם כי אבי מת הערב בשעה 19:40, אחרי שמונה שנים של מאבק בסרטן. אין מילים. אנו מעריכים את תפילותיכם ואיחוליכם. אנו המומים ושבורי לב, תודה על ההערצה הנאמנה שלכם. הוא היה אדם מדהים. אני אוהבת אותך אבא".


ב-11 במרץ בשנת 1969 הופיעה להקת 'השווים' (THE EQUALS) באולם 'קולנוע חן' בתל אביב.



משם המשיכה להופעות בקולנוע תמר שבחיפה (12.3), 'אדיסון' שבירושלים (13.3) ו'הדר' שבגבעתיים (14.3) ולמחרת הופיעו במועדון הקצב הצ'יטה, שברחוב שונצינו 4 התל אביבי.


יחד עם השווים הופיעה גם להקת ג'ני והלמות הלב, להקת סאנדיי טיימס ורקדנית הגוגו מריאן.

וברור שהשווים שרו את הלהיט השווה BABY COME BACK!


ב-11 במרץ בשנת 1975 יצא אלבומה השלישי של להקת 10CC. שמו הוא THE ORIGINAL SOUNDTRACK.



ההצלחה של להקת 10CC לא באה לה בין לילה. זה היה תהליך ארוך שהיה רצוף בתסכולים ונחישות. אבל בשנת 1975 הצליחה רביעייה מוכשרת זו לפרוץ את החומה לשוק האמריקאי, עם המגה-להיט I'M NOT IN LOVE. להיט זה הפך את אלבומה השלישי של הלהקה, THE ORIGINAL SOUNDTRACK, ללהיט רב מכר בהתאם.


להקת 10CC הורכבה אז מהגיטריסט אריק סטיוארט, הגיטריסט לול קרים, הבסיסט גרהאם גולדמן והמתופף קווין גודלי. כל הארבעה גם תרמו מקולם למעטפת הווקאלית. כך יצרה הרביעייה הזו ארבעה אלבומים נהדרים בין השנים 1973-1976. לאחר מכן פרשו גודלי וקרים מהלהקה והותירה אותה להמשך דרכה המצליחה עד סוף הסבנטיז.


הלהקה הזו הייתה הרכב מיוחד מאד בנוף המוזיקה הבריטית של הסבנטיז. מצד אחד היה לה כישרון-על לכתוב להיטי פופ מושלמים. מצד שני, חבריה לא היססו גם לכתוב מוזיקה מאתגרת ומתוזמרת להפליא שדווקא נופלת טוב באוזן של מעריצי אמנם כמו פרנק זאפה.


ההומור של הלהקה בשיריה היה תמיד עוקצני, מצחיק ואף מפתיע לא פעם. אין ספק שארבעת החברים התייחסו לתהליך יצירתם כמעבדת ניסוי שבה בדקו כיצד אפשר למתוח את הגבולות של יצירת מוזיקת פופ תוך התעלמות מרצונות של הקהל. הלהקה עשתה פשוט את מה שהתחשק לה. ובמקרה חלק משיריה הפכו בתקופה ההיא ללהיטים.


השילוב הטוב של חברי הלהקה ניכר גם בהרמוניות הקוליות שהם טוו. השיטה שלהם לבחירת הסולן בכל שיר הייתה להכין שלט עליו נכתבה המילה NEXT. בכל פעם שאחד החברים ניסה את כולו ולא הצליח - שאר החברים היו מרימים את השלט - כמו במין אודישן הומוריסטי - והבא בתור היה ניגש למיקרופון לנסות את מזלו.


והשילוב של שני הניגודים האלה (פופ וביזאריות) הוא מה שיצר את הקסם הייחודי של 10CC, ששמה הומצא על ידי מנהל הלהקה, ג'ונתן קינג, שגילה אותה והפך את שמה מ- HOTLEGS לשם, שלטענתו משקף כמות שהיא קצת מעבר לכמות הזרע הממוצעת שנשפכת מאיבר מין גברי בעת קיום אקט מיני. אבל קשירת שם הלהקה לנתון המדעי הזה הוא למעשה אגדה אורבנית שנשללה על ידי אריק סטיוארט.


חברי הלהקה ראו באולפן ההקלטה כגן משחקים שאפשר להשתעשע בו וללא הגבלה. כך הלכו והשתכללו החברים מאלבום לאלבום. עד שהגיעה יצירת השיר 'אני לא מאוהב', שהציבה רף חדש מבחינה הפקתית.

אריק סטיוארט סיפר באותה שנה: "בתחילה הקלטנו את השיר באופן אקוסטי אבל זה נשמע לנו רע וזרקנו את ההקלטה לצד. הייתי ממש מדוכא מזה. כשהיינו כשני שליש בתוך עשיית האלבום, הקשבנו שוב להקלטה הזו ואז לול קרים הציע שנקליט קולות כמו צלילי קלידים. ניגשנו למשימה והקלטנו כל קול אפשרי שיכולנו להפיק מגרוננו. כ-256 קולות הקלטנו בהכפלות. לאחר מכן שילבנו אותם בשיר באופן שנראה לנו".


לול קרים: "לאחר מכן חשתי שחסר לנו חלק אמצעי שיהפוך את השיר למעניין יותר. אז הצעתי את הקטע עם המשפט BIG BOYS DON'T CRY, שלחשה למיקרופון מזכירת אולפן ההקלטות שלנו".


השיר המוביל, שיצא כתקליטון באופן מקוצץ באופן גס וחסר רגש, הגיע כרצועה שניה באלבום השלם.

על השיר THE FILM OF MY LOVE סיפרו לעיתון רקורד מירור ב-1975: "השיר הזה נכתב על סולומון קינג. האיש הזה הוא מגלומן אמיתי. פעם חשבנו שנכתוב לו את השיר המגוחך ביותר שאפשר. ערכנו בינינו התערבות אם הוא יבלע את הפיתיון ויסכים לשיר את זה. הוא אחד שיכול להאמין שזה שיר טוב כשלמעשה זה רחוק מכך. אז את השיר הזה כתבנו בדיוק עם סולומון קינג בראש שלנו".


להיט נוסף שיצא מהאלבום הזה נקרא LIFE IS A MINESTRONE. לול קרים הסביר מדוע שיר זה הוא הראשון שיצא מהאלבום על גבי תקליטון: "חשבנו שזה השיר הכי קליט בתקליט. חשבנו להוציא את 'אני לא מאוהב' כשיר הראשון אבל אז התחרטנו כי חשבנו שזה שיר שלא יקבל השמעות ברדיו. באופן מוזר, בארה"ב מעדיפים את 'אני לא מאוהב' אבל באנגליה מעדיפים את 'החיים הם כמו מינסטרונה'. אי אפשר לנצח בכל החזיתות".


ללהקת 10CC יש גוונים רבים ביצירתה. דוגמה טובה לכך היא בקטע הפתח 'לילה אחד בפריז', שהוא הרצועה הארוכה והמורכבת בתקליט. אריק סטיוארט: "בתחילה זה היה קטע באורך עשרים דקות. התיכנון המקורי שלנו היה לעשות אלבום כפול, כשאחד התקליטים שבו הוא יצירה שלמה שנקראת 'לילה אחד בפריז'. לבסוף קיבלנו החלטה לרדת מהרעיון ולקצר את הקטע הזה".


לא פעם הישוו בין המלודיות של הביטלס לאלה של 10CC. בקרב חברי הלהקה היו חילוקי דעות בנוגע לחיפושית האהובה עליהם. סטיוארט: "אני שונא את מקרטני. למה? כי יש לו הכל! הוא יודע לשיר היטב ולנגן היטב. יש לו את זה לחלוטין". קרים: "אני דווקא מעדיף את לנון. הוא יוצר שירים ברורים יותר. מקרטני גם בסדר אך האלבום שלו, BAND ON THE RUN, לא היה סדיר. הוא חייב מישהו שיעמוד לצידו ויסדר אותו".

סטיוארט יגשים את חלומו בהמשך, כשיעבוד לצידו של מקרטני בשנות השמונים. בתקופת עשיית התקליט השלישי הזה של הלהקה קפץ מקרטני לאולפנים שלה (שנקראו STRAWBERRY) כדי לבדוק אותם. שם הוא גם ג'ימג'ם עם חברי הלהקה.


כשיצא התקליט לחנויות, במרץ 1975, היה זה עיתון הרולינג סטון שהעניק לו ביקורת חיובית מאד: "זה תקליט נהדר. מבחינה מוזיקלית, התקליט הזה מעניין יותר מעשרה תקליטים של להקת יס בו זמנית. עם זאת, התקליט הזה גם נגיש ביותר, למרות היותו האמביציוני ביותר של הלהקה הזו עד כה. חברי הלהקה יודעים לקחת קלישאות מוזיקה ברורות ולהכניס בתוכן עוקץ מיוחד. הלהקה הזו היא אחד היחידות כיום שמותחת את גבול המוזיקה מבלי ליפול למלכודת היומרנות".


והנה כמה מילים על עטיפת התקליט, כפי שסיפר אחד מבעלי חברת העיצוב HIPGNOSIS, אוברי פאוואל: "סטורם ת'ורגרסון, השותף שלי בחברת HIPGNOSIS, נסע ברכבת לאולפני STRAWBERRY של להקת 10CC שבסטוקפורט. בשלב הפגישה של ארבעת חברי הלהקה איתו היו אלה ציוריים מאד בנוגע לפרויקט הבא שלהם, שעדיין לא היה לו שם. השירים שהושמעו לסטורם בפגישה היו בעלי מוטיבים של פסקולים לסרטים שלא נוצרו. באותו רגע הוחלט על קונספט הסרטים כמוטיב המרכזי באלבום הבא. למזלנו היה הבסיסט האמפרי אושן פנוי לעבודה. הוא ניגן אז בס בלהקה בשם KILBURN. אנחנו אהבנו מאד את הרישומים שלו בעיפרון. הפעם הצענו לו לצייר בעיפרון חלקים שונים של מכונות עריכה לסרטים. בתמונה שניצבת במרכז העטיפה בחרנו להביא קריצה למערבון ההוליוודי של פעם. חברי הלהקה, שראו את עבודתו של האמפרי, אישרו מיד וללא היסוס".


אבל ההפקה האולפנית של הלהקה הפכה לסוג של קללה, כשהגיע הזמן לצאת לסיבובי הופעות. הארבעה נאלצו להשתמש בתוספות של פלייבקים וחטפו ביקורות בעיתונים על הופעה סטרילית בהתאם. כמו כן, ציינו את הופעת החברים על הבמה כקפואה, כאילו כל תזוזה שלא במקום, תפיל את כל העסק. עיתון אחד כתב כי התאורה המוגזמת על הבמה היוותה הסחת דעת מרגיזה מהמוזיקה. עם זאת, היו גם רגעים מחשמלים שנתנו הנאה לקהל - כמו קרב הגיטרות של סטיוארט וקרים בשיר שסיים את ההופעות, RUBBER BULLETS.


ב-11 במרץ בשנת 1974 יצא אלבום כפול ללהקת שיקגו. שמו הוא CHICAGO VII.



מתופף הלהקה, דני סראפין, בספרו: "האלבום הזה שהקלטנו במתחם אולפני קאריבו, שיקגו השביעי, התגלה כחזרה מבורכת לשורשי הג'אז והרית'ם אנד בלוז של הלהקה. המטוטלת התנדנדה כעת לאחור לאחר שהתרכזנו בכתיבת שירים קצרים וממוקדים יותר. פה ניצלנו את ההזדמנות לתת למוזיקה שלנו לנשום

ולהתמתח. תוך כדי, שילבתי במוסיקה החדשה נגינה במקלות-מברשות שלמדתי אצל מתופף הג'אז האגדי, פילי ג'ו ג'ונס, במיוחד בקטע DEVIL'S SWEET. לג'ו הייתה השפעה רבה על הנגינה שלי מזה שנים; הוא לימד אותי לנגן סווינג. למדתי כל כך הרבה על המשמעת והטכניקה של ג'ו - למשל, להסתכל על הקהל ולשבת זקוף כשניגנתי. ניסיתי להביא את תורתו במוסיקה שלנו, בכל מקום אפשרי. במקביל, לאודיר (נגן כלי ההקשה) ואני יצרנו שילוב ייחודי של ג'אז-רוק ומקצב ברזילאי. היינו מתאימים ככפפה ליד. בעזרתי הוא הפך לחבר מן המניין בלהקה.


טכנאי ההקלטה שעבד איתנו על האלבום היה בחור מוכשר בשם פיל ראמון. הדבר הראשון שהדהים אותי

בפיל היה הכישרון שלו להשיג צלילי תופים טבעיים. כשהוא נכנס לראשונה לעבודה איתנו, שאלתי אותו:

'מה אתה רוצה שאעשה עם התופים שלי?', כי בדרך כלל, נהגנו להדביק מגבות או מפות לכל תוף כדי להחריש את הצליל. 'עזוב אותם כמו שהם,' אמר לי פיל. 'הם נשמעים נהדר'. זה היה מרענן לשמוע, כי לטכנאים תמיד היו רעיונות ספציפיים על טיפול בתופים שלי. פיל הלך על הטון הטבעי".


ב-11 במרץ בשנת 2016, התאבד קית' אמרסון בן ה-71. אמרסון, שהיה חבר בלהקות הנייס ואמרסון, לייק ופאלמר - היה מוסיקאי משפיע ביותר בתחום הרוק המתקדם. מותו בא כהפתעה למעריציו, אם כי לא למי שהיו קרובים אליו. הסיפור המטלטל, עם פרטי מידע נדירים, נמצא לקריאה בספרי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום" - לרכישה בלחיצה פה.



גם זה קרה ב-11 במרץ:



- בשנת 1967 הוכרז על ידי מו"ל בשם דיק ג'יימס כי השיר YESTERDAY של הביטלס הוא השיר בעל מספר הביצועים הגדול ביותר מאת אמנים אחרים. בשנתיים מאז שיצא, קיבל השיר הזה 446 ביצועים. מאז נוספו עוד כמה.. וכמה.. וכמה.


- בשנת 1970 נערך טקס פרסי גראמי בו הייתה להקת BLOOD SWEAT AND TEARS מועמדת ל-11 קטגוריות, כשמתוכן זכתה לבסוף בשלוש בלבד (אלבום השנה, העיבוד הטוב ביותר והביצוע האינסטרומנטלי הטוב ביותר).


- בשנת 1947 נולדו שני קלידני רוק: מארק שטיין (שהיה הזמר והקלידן בלהקת ואנילה פאדג') ובלו וויבר (שהיה בסיקסטיז בלהקת AMEN CORNER, בתחילת הסבנטיז החליף את ריק ווייקמן בלהקת סטרובס ובהמשך הפך לקלידן הפקות עבור הבי ג'יס).


- בשנת 1964 שהו חברי הרולינג סטונס באולפני DE LANE LEA שבלונדון להקלטת שיר בשם AS TIME GOES BY. בהמשך הפך השיר הזה להיקרא AS TEARS GO BY. שיר נוסף שהוקלט היום באולפן נקרא NO ONE KNOWS, שהיה גירסה מוקדמת לשיר RUBY TUESDAY.


- בשנת 1964 צילמו חברי הביטלס את סצנת השיר I SHOULD HAVE KNOWN BETTER לסרטם הקולנועי הראשון, A HARD DAY'S NIGHT. הסצנה צולמה בתפאורה אולפנית שדימתה קרון של רכבת. והסיפור השלם, לראשונה בעברית, של הביטלס - נמצא בספרי השלישי, "ביטלמאניה!". צרו עמי קשר לרכישתו.


- בשנת 1963 הופיעה להקת MANFRED MANN את הופעתה הראשונה, עדיין תחת שמה הקודם MANN-HUGG BLUES BROTHERS BAND. ההופעה נערכה במועדון MARQUEE הלונדוני. חמש שנים לאחר מכן, ביום הזה, יצא תקליטה UP THE JUNCTION, שהוא פסקול לסרט בשם הזה.


- בשנת 1997 קיבל פול מקרטני תואר אבירות מהמלוכה הבריטית. ולא, הוא לא שר בטקס למלכה את HER MAJESTY.


- בשנת 2024 מת הזמר אריק כרמן, בגיל 74. בתחילת הסבנטיז הוא הנהיג הרכב בשם THE RASPBERRIES ולאחר מכן יצא לקריירת סולו. אז הנה כמה מילים על להיטו הגדול, ALL BY MYSELF, שיצא בשנת 1975. כרמן הסביר: "הקשבתי לקונצ'רטו השני לפסנתר של רחמנינוף (שנכתב ב-1901), שמעתי את הלחן שבו והשתמשתי בזה לבית. ואז הייתי צריך פזמון. חזרתי והאזנתי לשיר שכתבתי ב-1973 בשם LET'S PRETEND עבור להקתי, הראספבריז. השיר ההוא לא הרחיק לכת כמו שחשבתי שהיה צריך, אז חזרתי וגנבתי ממנו לעצמי. להיות במצב אומלל זה זרז נהדר לכתיבת שירים, בכל מקרה עבורי. אני כל הזמן נדהם מכמות העבודה הנפלאה שמוצרט עשה בתקופות שהוא היה שמח למדי. המוזיקה שלו בתקופות האלה משקפת את האושר. מצד שני, אני לא יכול לדמיין שרחמנינוף היה מאושר כשכתב את הסימפוניה השנייה והקונצ'רטו השני לפסנתר". כשכרמן כתב את זה, הוא חשב שהמוזיקה של רחמנינוף היא נחלת הכלל, כלומר הוא יכול להשתמש בה ללא תשלום. אחרי שהשיר הזה יצא, הוא גילה שלא כך הדבר והגיע להסדר תשלום עם בעלי הזכויות של המוזיקה מאת רחמנינוף.


- בשנת 1972 הגיע האלבום HARVEST של ניל יאנג לצמרת המצעד האמריקאי. בכך הוא העיף משם את AMERICAN PIE, של דון מקלין, שסירב להיפרד מהצמרת במשך שבעה שבועות.


ב-11 במרץ בשנת 1970 יצא אלבומה הראשון של רביעייה 'חמה' מאד. לרביעייה קוראים קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. לתקליט קוראים DEJA VU.



קרוסבי, סטילס ונאש ידעו הצלחה מהממת בזכות אלבומם הראשון, שיצא ב-1969. המוזיקה של השלישייה והאווירה שמסביבה התאימו כמו כפפה ליד של דור הפרחים, שצבא על מדשאת פסטיבל וודסטוק.


אלבום הבכורה נמכר בכמויות מאסיביות והניב כמה להיטים בלתי נשכחים. אלבום זה גם שיקף אווירה של התחלה שמחה, כיף, הרמוניה והמון אהבה - דבר שהשתנה מהר מאד לאחר צאתו ולרעה. גרהאם נאש חווה פרידה כואבת מבת זוגו, הזמרת ג'וני מיטשל. לוח הזמנים הצפוף שלו בעקבות ההצלחה המוזיקלית החדשה לא הותיר לו זמן לבנות את הזוגיות עמה. הוא היה שבור מבפנים. צרות נוספות החלו עם הגעת הרביעייה להופעות בפילמור איסט (בניו יורק) בספטמבר 1969. ההופעות היו מעולות ונראה שההרכב מגיע בכל שיר לשיא חדש.


אך סטיבן סטילס לא יכל להתאפק ורצה לנגן מול הקהל שיר סולו לבדו. רמז ראשון לסדקים שאחר כך כבר יהיה בלתי אפשרי לאטום. השלושה האחרים הסכימו. אך השיר הזה שלו הפך להיות ארוך עד שהפך למעשה לשלושה שירי סולו. קרוסבי, נאש ויאנג, שעמדו מאחורי הקלעים, התעצבנו מאד כי זה הרס לטענתם את זרימת המופע. מה גם שבוב דילן נכח באולם באותו הזמן והם רצו מאד להרשים אותו. כשסטילס ירד מהבמה, הוא נתקל בנאש הזועם שצרח עליו שהוא אגואיסט. ההתפרקות של ההרכב החלה למעשה באותו הלילה.


בסוף אותו החודש קרתה טרגדיה איומה במעגל הלהקה. קריסטין הינטון, בת הזוג ואהבתו הגדולה של קרוסבי, נהרגה בתאונה במכונית בה נהגה. בזמן שחברי הלהקה השתכשכו בבריכה בביתו של קרוסבי, קריסטין יצאה מביתם המשותף כדי לקחת את שני החתולים שלהם לווטרינר. עשר דקות לאחר מכן, אחד החתולים התנפל על קריסטין בזמן הנהיגה ותקע בה את ציפורניו. הדבר גרם לה לאבד שליטה על הרכב והיא התנגשה באוטובוס של תלמידים. קריסטין נפגעה בראשה ומתה במקום. קרוסבי נסע לזהות את הגופה, נכנס למצב של הלם ומאותו רגע ואילך הוא הפך לאיש אחר לגמרי. הצלילה לסמים החלה באותו רגע. הוא לקח את סירתו, שט עמה אל האוקיינוס ושם הוא פיזר את אפרה של אהובתו על פני המים. ההופעות שנקבעו מאותו רגע ואילך בוטלו מיד.


אך החוזה מול חברת התקליטים שלהם, אטלנטיק, תבע מהם להקליט אלבום נוסף. ככה זה בעסקי המוזיקה התובענית. לא משנה מה היא הטרגדיה האישית שלך כי אתה חייב לספק את הסחורה שחתמת עליה בכל מצב אלא אם כן אתה מת.


העצב האדיר של איבוד אהבה גדולה ריחף מעל סידרת ההקלטות לאלבום DEJA VU. קרוסבי איבד את קריסטין, נאש נפרד מג'וני מיטשל, סטילס נפרד סופית מאהובתו, זמרת הפולק ג'ודי קולינס ויאנג חווה משברים גדולים באותו הזמן עם אשתו.


אחד השירים הראשונים שהוקלטו לאלבום היה WOODSTOCK. ג'וני מיטשל כתבה את השיר בהשראת דיווחים שקיבלה מאלה שכן הופיעו בפסטיבל, כולל הרביעייה שלנו כאן. מיטשל עצמה לא הופיעה בפסטיבל בגלל שנקבע לה באותו הזמן צילום לתוכנית הטלוויזיה של המנחה האמריקני הפופולארי דיק קאווט. מנהלה של מיטשל אסר עליה להופיע בפסטיבל בטענה שתוכנית הטלוויזיה חשובה יותר מאשר סיכון גדול של תקיעה בפקקים האיומים שדווחו עליהם בטלוויזיה.


באולפן ההקלטות, מיטשל לימדה בסבלנות את הרביעייה לשיר הזה. זהו אחד השירים הבודדים באלבום בו נכחו כל ארבעת החברים ביחד באולפן. העובדה הזו מדהימה לכשעצמה, בגלל שהאלבום DEJA VU נשמע כל כך מגובש והרמוני, בעוד שבמציאות הוא כלל לא נוצר כך.


יאנג הקליט את התפקידים שלו לאלבום באולפנו הפרטי. הוא לא איפשר לשאר החברים להיות נוכחים אצלו בזמן שהעלה את נגינתו ושירתו לפלייבקים שהם הקליטו קודם לכן.


הדבר הזה הטריף את נאש, שרצה כל כך להיות עם יאנג בזמן הקלטתו. ניל יאנג היה מלכתחילה אאוטסיידר בלהקה. הוא לא השתייך לחבורה. הוא היה חבר בחברת עצמו רוב הזמן. ובדיעבד מסתבר שהצעד הזה שלו היה גאוני ונכון מבחינת קריירה של אמן.


זה היה דבר נדיר לראות את כל הארבעה באולפן באותה התקופה. בניגוד להקלטות האלבום הראשון, הפעם האווירה באולפן ההקלטות הייתה מאד לא נוחה. לא היה רצון אמיתי להקליט ביחד. להקת ג'פרסון איירפליין הקליטה באולפן הסמוך, וכך יצא שנאש הקליט תפקידי אורגן לאלבומם VOLUNTEERS.


ג'רי גרסיה (הגיטריסט של הגרייטפול דד) קפץ לבקר באולפן ובאופן ספונטני הקליט STEEL GUITAR לשיר TEACH YOUR CHILDREN שכתב נאש לאלבום. גרסיה ביקש תמורה אחת לנגינתו באלבום: שהוא יקבל מהרביעייה שיעורים מסודרים להרכבת הרמוניות ווקאליות, אותן יוכל להעביר לגרייטפול דד. לא סתם הפכה הגרייטפול דד בשנת 1970 ללהקה עם הרמוניות ווקאליות משובחות. עד אז לא נשמעו הרמוניות כאלה בתקליטים שלה.


השיר TEACH YOUR CHILDREN נכתב במקור כשיר פולקי אקוסטי. אך סטילס הוסיף לו מקצב קאנטרי וכך חתם את סגנונו של השיר הגמור. נאש כתב את השיר על יחסיו הקשים עם אביו, שבילה זמן בבית כלא. חברי הלהקה עלו אחד לשני על העצבים. הסשנים להקלטות נערכו בעיקר בלילות. העייפות הצטברה והעצבים נמתחו עוד יותר.


השיר השלישי באלבום, ALMOST CUT MY HAIR, הוקלט באופן זריז וספונטני כי הוא הוקלט בזמן הדליל האחרון שנשאר ללהקה באולפן לפני שנאלצה לפנותו ללהקה אחרת. קרוסבי שר וצורח שם את נשמתו הכואבת החוצה. קולו העדין והמלטף הפך כאן לקול סדוק, זועם ושבור. אם השיר הזה לקח מעט זמן להקליט, הרי שיר אחר של קרוסבי, שנושא את שם האלבום, לקח כמאה שעות להקלטה. את השיר DEJA VU כתב קרוסבי בהשפעה מהבודהיזם. הוא האמין שהחיים הם גלגל אחד גדול בו אנשים עולים עליו, כלומר נולדים, ויורדים ממנו כשהם מתים. והגלגל ממשיך להסתובב. סטילס תרם לאלבום את קטע הפתיחה המעולה CARRY ON ואת אחד משיריו השבירים ביותר 4+20.


השיר CARRY ON מורכב משני שירים שונים לגמרי. החלק השני של השיר נכתב במקור על ידי סטילס ללהקתו הקודמת, בופאלו ספרינגפילד, בשם QUESTIONS. השיר הזה יצא באלבום של בופאלו ספרינגפילד בשם LAST TIME AROUND. סטילס הרכיב את השיר הזה במהלך ההקלטות לתקליט DEJA VU, כשנאש ניגש אליו באולפן ואמר לו שחסר להם שיר אחד שיפתח את התקליט באופן קצבי וסוחף. המילים של השיר הזה נכתבו על ידי סטילס על מנת לשקף את המצב הלא מאוחד של להקתו באותו הזמן. הוא גם זה שניגן את תפקיד אורגן ההאמונד השמיימי שמגיע באמצע השיר. נאש ניגן את הקונגאס. גם יאנג תרם לאלבום שני שירים מדהימים. את HELPLESS הנצחי ואת COUNTRY GIRL המיוחד במינו.


יאנג הטריף את חברי הלהקה כשבמשך ערב ולילה שלם הוא העביר את הלהקה במיליון טייקים על השיר HELPLESS עד שהצליח להביא ותם לרמת עייפות מתקדמת שבזכותה נוצר הטייק באווירתו אותה אנו מכירים באלבום. נאש תרם לאלבום גם את השיר OUR HOUSE, אותו כתב על הבית בלוס אנג'לס שהוא חלק ביחד עם אהובתו לשעבר, ג'וני מיטשל. הבית הזה היה גם הבית בו כתבה מיטשל את תקליטה LADIES OF THE CANYON. באותו זמן בו נכתב השיר OUR HOUSE היה נאש על סף התמוטטות עצבים. סטילס נהג אז להרגיע את עצביו ברכיבה על סוסים. הוא היה חייב להירגע מפני שהוא זה שבילה את הזמן הרב ביותר באולפן מכל הרביעייה. הוא זה שנאלץ לשמוע שוב ושוב כל שיר וכל תפקיד נגינה המון פעמים על מנת להרכיב את הגירסה המושלמת לאוזניו.


עטיפת האלבום השלימה את שמו. על העטיפה נראה צילום משותף של קרוסבי, סטילס, נאש, יאנג, המתופף דאלאס טיילור (שמת ב-19.1.2015) והבסיסט גרג ריבס. צילום זה נעשה בחצר ביתו של קרוסבי שב-NOVATO, קליפורניה. הצילום נראה כאילו נלקח מזמן עבר. גם צבע העטיפה שיווה לה מראה של אלבום תמונות ישן. הם ניסו להיראות בצילום הזה כאילו הם אבותיהם. אחרי שהם רכשו פריטים לצילום בחנות תחפושות, התאספו החברים להצטלם בחצר ביתו של קרוסבי. כל חבר להקה התחפש למשהו אחר:

קרוסבי התחפש לבאפלו ביל עם רובה, סטילס התחפש לחייל, נאש התחפש לפועל, יאנג התחפש לשכיר חרב, דאלאס טיילור התחפש לדמות מהמערב הפרוע וריבס התחפש למשרת. זה בכל זאת מה שהם רצו להשיג בתחפושותיהם. חלקם בהצלחה וחלקם קצת פחות. צלם התמונה השתמש במצלמה ישנה ובטכניקת פיתוח תמונות מיושנת בכדי לשוות לתמונה את האווירה של תקופת מלחמת האזרחים. הצילום ועיצוב העטיפה הפכו אותה לאחת העטיפות היקרות ביותר שנעשו עד לאותה השנה.


התקליט יצא והפך את ארבעת החברים המסוכסכים לרביעיית סופר-גרופ מצליחה ביותר. מיד לאחר מכן פוטר הבסיסט ריבס באופן נחרץ על ידי סטילס לאחר שהאחרון חשד כי הבסיסט מתחיל להתנהג בצורה מוזרה מדי תוך נסיון לכשף אותו ואת שאר חברי הלהקה בלחישות שאמאניות. הצלחת האלבום המסחררת עזרה מאד גם למכירות של ארבעת אלבומי הסולו שיצאו לחברי הלהקה מיד לאחר מכן.


בהמשך אותה השנה הקליטה הרביעייה תקליטון מחאה שהוא תגובה להריגת ארבעה סטודנטים באוניברסיטה באוהיו. התקרית האלימה הזו קרתה ברביעי למאי 1970. השיר נכתב על ידי ניל יאנג והוקלט כשבועיים לאחר התקרית עצמה. הרביעייה לא לקחה זמן מנוחה אחרי הקלטת האלבום אלא יצאה לסיבוב הופעות מתיש בשם CARRY ON, שהביא לפירוק הסופי והבלתי נמנע.


הביקורות שפורסמו בצאת האלבום לא היו אוהדות.


עיתון CREEM פרסם ביקורת על התקליט באפריל 1970: "כששמעתי כי ניל יאנג מצטרף לשלישייה הזו, שמחתי כי הרגשתי כי הוא האיש שצריך להוציא אותה מהבולשיט הפלאסטי ולתת להם ביצים. אך יאנג לא ממש נשמע כאן כאפקט הרצוי והמוזיקה עדיין נשמעת סטרילית. אך אני בכל זאת אוהב את זה כאן. הדבר היחיד שאני לא אוהב בתקליט הזה הוא הקולות. הם מושלמים מדיי עד כדי כך שהם לא פוגעים בך".


עיתון 'רולינג סטון' נתן ביקורת בקו דומה באפריל 1970: "גם אני, כמו אנשים רבים, ציפיתי כי ניל יאנג ייתן למוזיקה של השלישייה חיספוס, שהיה חסר באלבומה הראשון. אך למרות התערבותו - המוזיקה לא השתנתה. זה עדיין מתוק מדי, מושלם מדי ורע מדי. קחו את צד ב', למשל. יש בו נגינה נהדרת, קולות הרמוניים מושלמים - אך אין בו שירים טובים. התקליט הזה בא לתת לנו לחשוב כי הוא סוג של מוזיקת אמריקנה כשלמעשה הוא יותר בכיוון של מחראה אורבנית ממוסחרת".


עיתון הג'אז הידוע DOWN BEAT מאוכזב גם כו, כפי שפרסם ביוני 1970: "השם של התקליט משקף אותו היטב. מוזיקה שמבוצעת היטב אך מה חדש כאן? כלום..."


עיתון בשם GO פרסם ביוני 1970: "הקשבתי לתקליט הזה פעם אחת בלבד. השאיפה שלהם לשלמות משעממת אותי. אני לא מעוניין במוצר שחף מכתמים. אני ממש לא מבין כיצד אנשים יכולים לצלוח את הקולות ההדוקים האלה שחופרים את ה'לה... לה... לה...' שלהם לתוך המוח".


אבל הביקורות לא מנעו, כמובן, מתקליט זה להפוך לקלאסיקה אדירה ורבת מכר וחשיבות.


ב-11 במרץ בשנת 1985 יצא התקליט BEHIND THE SUN של אריק קלפטון.



בתקופה הזו נשברו נישואיו לפאטי בויד (לשעבר האריסון) והשירים שהוא כתב לאלבום הזה משקפים את הכאב שלו לקראת הפרידה. קלפטון: "כל המסרים לשירים שלי באלבום הזו נראו לי מופשטים כשכתבתי אותם עד שהבנתי שנישואיי נקלעו למשבר רציני והכל התחבר". נראה היה כי קלפטון חזה בשיריו את הסערה המתקרבת אליו. "אחד הדברים הקשים בלהיות אמן זה לא לדעת כלל מה אתה באמת יוצר, עד שאתה מגלה זאת כשזה גמור ואז זה יכול להיות מאוחר מדי לשינוי".


גם שם האלבום מוסיף למלנכוליה שבו - "מאחורי השמש", אותו לקח קלפטון בהשראה משיר של מאדי ווטרס בשם LOUISIANA BLUES. השיר נפתח כך: "בייבי, אני הולך לניו אורלינס, אל מאחורי השמש...".

קלפטון: "אני מניח שמאדי התכוון בשיר שלו שהוא הולך לעקוב אחר השמש ותמיד אהבתי את המשפט הזה". זה התאים לו כשם לאלבום שמשקף את מצבו האישי. אחד השירים באלבום הוא מהבלדות הכואבות המנצחות של קלפטון, שהפעם נכתב עם חברו להפקה פיל קולינס. שם השיר הוא NEVER MAKE YOU CRY וקלפטון אמר עליו, שלדעתו הוא מחליף בגאווה את WONDERFUL TONIGHT כשיר האהבה האולטימטיבי מפרי עטו.


חברת התקליטים של קלפטון שמעה את האלבום ונבהלה. "היכן השיר המסחרי והמקפיץ שאמור להוביל את המוצר בבטחה לשוק?", נשאל שם. אז הוחלט להוסיף, ברגע האחרון, את השיר FOREVER MAN, שכתב ג'רי וויליאמס. המילים האופטימיות שבו שפכו קצת אור על אלבום די אפל, שעיצוב העטיפה ניסה לטשטש את האווירה שבפנים.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "באלבומו הקודם, 'כסף וסיגריות' שיצא ב-1983, נראה היה שהוא הצליח להתנער מהסמים והאלכוהול. אבל לא היה לאלבום ההוא סינגל ברור שגרם למוצר הזה להיכשל באופן מחפיר וכנראה להותיר את קלפטון פגיע, עד כדי כך שאנו מקבלים מוצר חדש ורע. רוב האלבום הזה הופק על ידי כוכב הפופ הבריטי העסוק ביותר, פיל קולינס, שברור כי הסחות דעת הפריעו לעבודתו. אחרת, שיר כמו KNOCK ON WOOD היה מקבל צליל תוף סנר כמו שרק הוא יכול לתת. קלפטון לא יחזור לעצמו עד שיחזור לסמוך על האינסטינקטים שלו שהזניקו אותו בימי עבר".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



留言


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page