כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-29 במרץ (29.3) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני אגיד לך איך צירפנו את צ'רלי ווטס לרולינג סטונס. עניין הרית'ם אנד בלוז התחיל לפרוח והופענו במועדון בו היו שתי להקות, צ'רלי היה בלהקה השנייה. הוא עזב את אלקסיס קורנר, והיה עם אותם נגנים שבריאן ג'ונס אמר להם להתחפף ממנו, חצי שנה לפני כן. עשינו את הסט שלנו וצ'רלי ניגש אלינו ואמר, 'אתם נהדרים, אבל אתם צריכים מתופף באמת טוב'. אז אמרנו, 'צ'רלי, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כזה'. כי לצ'רלי הייתה עבודה והוא רק רצה לעשות הופעות בסוף השבוע. צ'רלי נהג לתופף בכל דבר אז - הוא היה מופיע בפאבים, כל דבר, רק כדי לתופף, כי הוא אוהב לנגן עם אנשים טובים. אבל הוא תמיד היה צריך לעשות את זה מסיבות כלכליות. בשלב הזה קיבלנו שלוש, ארבע הופעות בשבוע. 'טוב, אנחנו לא יכולים לשלם לך כמו הלהקה ההיא', אמרנו. אז הוא אמר, בסדר ואמר ללהקה האחרת שלו להזדיין, 'אני הולך לנגן עם החבר'ה האלו'. זה היה זה. כשקיבלנו את צ'רלי, זה באמת עשה לנו את זה. התחלנו לקבל הרבה הופעות. ואז קיבלנו את ההופעה הקבועה בריצ'מונד וזה הצטבר לסצנה ענקית. בלונדון, זה היה המקום להיות בו כל יום ראשון בערב. במלון ריצ'מונד סטיישן. זה על נהר ריצ'מונד, שכונה אמידה למדי, אבל צעירים מכל רחבי לונדון היו מגיעים לשם ביום ראשון בלילה" (קית' ריצ'רדס, מהרולינג סטונס, בשנת 1971)
ב-29 במרץ בשנת 1944 נולד הזמר הקנדי טרי ג'אקס, שבשנות השישים הנהיג הרכב פופ שנקרא THE POPPY FAMILY, עם אשתו סוזאן. בשנות השבעים הוא נחל הצלחה אדירה עם השיר SEASONS IN THE SUN.
טרי ג'קס: "השיר המקורי היה של ז'אק ברל, שיצא לי לדבר איתו אחרי שכבר הקלטתי את השיר הזה שלי. הוא סיפר לי שכתב את השיר בבית זונות. השיר שלו, שנקרא LE MORIBOND, היה על זקן שמת משברון לב כי חברו הטוב ביותר דפק את אשתו מאחורי גבו. הזקן הזה מת מלב שבור והוא נפרד מהכומר שלו ומחברו הטוב ומאשתו, שבגדו בו. שמה היה פרנסואה וזה הלך כך: 'אדיו, פרנסואה, אשתי המהימנה, בלעדיך היו לי חיים בודדים. רימית אותי הרבה פעמים, אבל סלחתי לך בסופו של דבר, למרות שהאהוב שלך היה חבר שלי'.
שלישיית קינגסטון הקליטה את השיר במילים האלה ושנים לאחר, בשנת 1971, חלה חבר טוב שלי בלוקמיה חריפה. שיחקנו גולף והוא אמר לי שיש לו שישה חודשים לחיות. אמרתי לו שזה לא יתכן והוא אמר, 'באמת, אין תרופה למה שיש לי'. באותם ימים לא הייתה תרופה לסוג זה של לוקמיה. ארבעה חודשים לאחר מכן הוא מת. הוא היה חבר טוב מאוד שלי, אחד החברים הכי טובים שלי, והוא אמר שאני הראשון שהוא סיפר לו את זה. נזכרתי בשיר הזה של הזקן שמת מלב שבור, וחיבבתי חלק מהלחן. היה שם משהו, אז כתבתי מחדש את השיר כשאני חושב על החבר שלי. הרבה חברים שלי לא אהבו את השיר כי הם הכירו אותו והם חשבו שזה קצת מטורף. אז לא הוצאתי את השיר מיד.
בינתיים הביץ' בויז היו חברים ממש טובים שלי, ובריאן ווילסון התקשה שם בארצות הברית. כידוע, הוא עסק בלא מעט דברים שלא היה צריך לעסוק בהם. הייתי מפיק עסוק באותה תקופה בקנדה והיו לי כמה להיטים שהפקתי עבור אנשים אחרים. הביץ' בויז ידעו שאני מאוד אוהב את המוזיקה שלהם והם שאלו אותי אם אוכל להפיק אותם. אמרתי שזה כבוד ענק להפיק במקום בריאן.
הם אמרו, 'ובכן, יש לך שיר שנוכל להשתמש בו?'. כי כתבתי הרבה שירים. אז חשבתי על השיר הזה, כי אחת השורות בו הייתה, 'אבל הכוכבים שהגענו אליהם היו רק כוכבי ים על החוף'. חשבתי שזה יהיה שיר נהדר לביץ' בויז. לקארל ווילסון היה הקול היפה שיכל לשיר את השיר הזה בשלמות.
עבדתי על העיבוד והם הטיסו אותי אליהם. הקלטנו את זה בבית של בריאן ושמנו את קולו של קארל. לא סיימנו את השיר כי כל כך הרבה קרבות התנהלו אז בין חברי הלהקה. אני זוכר שמייק לאב נכנס לשיר את שורותיו כשהוא לובש גלימה של גורו ועל כתפו נתלתה נערה שחשקה בו. הזה היה מוזר.
הדבר מעולם לא הסתיים. בריאן רצה לאחוז בהקלטה ולהוסיף כמה דברים, וטכנאי האולפן היה צריך לקחת את ההקלטה הביתה בלילה כדי שבריאן לא יתפוס אותה ויעשה בה כשלו. זכך זה נמשך וכמעט עברתי התמוטטות עצבים כי הכנסתי כל כך הרבה אנרגיה לדבר הזה. אז נשברתי והפסקתי את התהליך. חזרתי הביתה והקלטתי את זה בעצמי.
בכלל לא התכוונתי להקליט את זה. טסתי אז ללונדון, ושם היה חבר טוב שלי בשם לארי אבוי. הוא היה סולן עם EDWARD BEAR (להקה קנדית פופולרית בשנות ה-70). דיברנו, ואמרתי לו שיש לי את השיר הנהדר הזה שייעדתי לביץ' בויז אבל הוא מעולם לא הסתיים כמו שצריך. 'אני חושב שזה יהיה נהדר בשבילך, כי יש לך את סוג הקול המתאים', אמרתי לו.
ולארי אמר, 'ובכן, עמדתי להתקשר אליך, כי רציתי שתפיק את הלהקה שלי. אז הצעתי לו שנתראה בטורונטו ושאנגן לו את השיר הזה. אבל הוא אמר 'ובכן, יש לי שיר שכתבתי שאני חושב שאתה צריך לשמוע שהייתי רוצה שתפיק'.
אז פגשתי אותו בשדה התעופה והוא השמיע לי את השיר הזה שהוא רצה שאפיק עבורו. אמרתי, 'אני לא יודע, לארי. אני לא חושב שזה להיט. אני אוהב את הקול שלך ואני אוהב את השירים שעשית, אבל אני לא חושב שזה להיט. אני לא רוצה להפיק את זה, אבל יש לי שיר מושלם בשבילך'. השמעתי לו את 'עונות בשמש'. הוא הקשיב ואמר, 'אה, בנאדם, אני לא יודע על השיר הזה. אני לא יודע אם זה מתאים לי'.
אז המראתי משם. הוא קיבל מישהו אחר להפיק את השיר שלו, LAST SONG, שהפך להיות להיט ענק".
הוא הקליט את השיר בשנת 1973 והמאסטר הונח לאחר מכן על מדף בביתו ללא הופכין במשך כשנה. הוא לא אהב את הפזמון של השיר ולכן חשב שאין מה לעשות איתו. יום אחד שמע אותו שליח עיתונים, שעבר ליד ביתו, וביקש לאפשר לו להביא חברים שלו שיקשיבו גם הם לשיר הזה. ההתלהבות של השליח וחבריו דרבנה את טרי לעשות משהו עם השיר הזה בידיעה שאנשים אוהבים אותו, ואכן כך היה. השיר נמכר במיליונים והגיע לראשי מצעדי הפזמונים של 1974.
קרדיט הכתיבה של SEASONS IN THE SUN ניתן לברל ומתרגם השיר המקורי, רוד מקואן. טרי ג'קס: "ז'אק ברל אמר לי שהייתי צריך לקבל קרדיט שותפות על כתיבת השיר. כתבתי את כל הבית האחרון. שיניתי את ההקשר של זה ושיניתי את מבנה האקורדים. אבל הייתי בן 28 ולא ידעתי על משמעות הדבר. הייתי צריך אז ללכת לעורך דין וללכת למו"ל, אבל לא ידעתי על הדברים האלו. השיר היה להיט כל כך גדול ונדהמתי מכמות הכסף שזרמה ממנו. חברת התקליטים שכרה עבורי מטוס מפואר עם טייס ואני טס ברחבי אירופה ומופיע בכל הערים הגדולות. חשבתי על עניין הקרדיט כמה שנים אחר כך אבל זה היה מאוחר מדי. אתה צריך לבצע עסקאות מסוג זה לפני שהן יוצאות לדרך".
סוזאן סיפרה, לאחר שנים, כי חצי מהשיר למעשה שייך לה, במסגרת הסכם גירושיה, אך טרי לא שילם לה את התמלוגים המגיעים לה.
טרי ג'קס: "סוזאן גרושתי, לא היה לה שום קשר לשיר. היא לא עבדה על שירה ברקע או משהו. זה נעשה על ידי אל ג'רדין ואנוכי. עד היום זהו הסינגל הקנדי הנמכר ביותר בעולם. זהו הסינגל הנמכר ביותר על ידי אמן קנדי בעולם כולו. הוא מכר כמעט 14 מיליון תקליטים".
ב-29 במרץ בשנת 1966 השליך מעריץ מוטרף של הרולינג סטונס כיסא לעבר הבמה בעת הופעה של הלהקה במרסיי, בצרפת.
הכיסא פגע בראשו של מיק ג'אגר וגרם לפציעה שדרשה טיפול של שמונה תפרים. המשטרה עצרה לבסוף 57 אנשים שהתפרעו בקהל וגרמו גם לפציעת חמישה שוטרים. באותו יום, לפני ההופעה הכאוטית הזו, נפגשו מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס עם השחקנית / דוגמנית הצרפתייה, בריז'יט בארדו, שביקשה משניהם לכתוב לה שיר.
ב-29 במרץ בשנת 1943 נולד ואנגליס.
אז לכבודו (ולזכרו, כי הוא מת בשנת 2022) אספר לכם פה על כמה מתקליטיו הראשונים. שתהיה לכם קריאה מהנה...
SEX POWER (1970)
כן, אלבום הסולו הראשון של קלידן להקת "בנה של אפרודיטה", שיצא בצרפת וביוון, היה לפסקול לסרט פורנו. אפשר לנחש את זה לפי השם, נכון? אולי הוא קיבל את ההצעה לעשות את זה כי נגמר לו הכסף וזו הייתה דרך להרוויח כמה מצלצלים מהירים. האמת שאף פעם לא ראיתי את הסרט אבל לפי העטיפה זה כנראה דומה לסרטים אירוטיים-פסיכדליים תקופתיים. נו טוב, אולי זה לא סרט פורנו אלא פורנו רך.
אבל בכל מקרה, ואנגליס לא ייתן למקרה שכזה לא לאפשר לו ליצור דברים מעניינים. עשרת הקטעים באלבום (שפשוט באים בשמות של מספרים מ-1 עד 10) הם לרוב קצרים כשהחריג היחיד הוא קטע מספר שבע שבמשך רוב הזמן שלו, הצלילים היחידים ששמעתי הם סוגים שונים של כלי הקשה. כלי הקשה כאן, כלי הקשה שם, תוף בס גדול מכה כאן, גונג גדול מכה שם, קצת גלוקנשפיל עובר כאן. האמת? משעמם. צר לי.
שאר הקטעים די שונים זה מזה. ואנג'ליס השתמש בסרט בתור אמתלה להשפריץ סגנונות מכיוונים אפשריים. אם כן, ההחלטה להשתתף בפרויקט כל כך לא ידוע, חסר שאפתנות ומעורפל הופכת מובנת כשאני חושב על תקליט זה כמגרש אימונים לקראת הבאות. עדיין, תקליט חשוב לאוהבי ואנגליס (פפטנאסיו, למען אזכור השם המלא) המוקדם, כמוני.
HYPOTHESIS (1971)
יש כאלו שטענו באוזניי שואנגליס הוא אלוהים - אך לא כל ניסוי שלו הסתיים ביצירת מופת לעידנים. תקליט זה הוא סוויטה ארוכה (אך מפורקת מבפנים) המורכבת משתי רצועות בלבד - חלק 1 וחלק 2 - שואנגליס ביצע עם כמה חברים, באולפן הקלטה באנגליה, במאי 1971. הם עוברים מגרוב לגרוב במהירות הבזק, אף פעם לא ממש טורחים להבטיח זרימה חלקה של הגרובים האמורים. אותם גרובים לפעמים נגישים, לפעמים לא ניתנים למעקב לחלוטין, אבל לא נראה שהם מובילים למקום כלשהו. תחושה שכזו.
אולי הקונספט של ואנגליס פה היה ליצור גרובים שונים ולהדביק אותם באופן רנדומלי. הוא לא דיבר על תקליטיו מהתקופה הזו ולכן זה נותר כהשערה בלבד. עם זאת, אני אוהב מוסיקה מהסוג הזה. היא מאתגרת אותי. היא לא מונוטונית (אם כי ודאי יהיו אחרים שיגידו שהיא כן). יש פה יופי של קלידים וגם תפקידי בס ותופים שמענגים אותי. סוג של ג'אז מעוות. תענוג.
יש פה גם צלילים חורקים, בכוונה, כמו דפיקות ידיים בפסנתר (באופן בו אהבו אז אמני ג'אז לעשות - ועוד לקרוא לזה FREE JAZZ) כשהבסיסט דופק צלילים תלושים משלו והמתופף חייב להגיב לזה במעברי תופים נזילים. בסך הכל, נגינת האורגן של ואנגליס פשוט נהדרת ורק בגללה שווה להכיר את התקליט. חשוב לציין, ואנגליס לא התיימר להיות קלידן וירטואוז. לא בסגנון קית' אמרסון או ג'ון לורד או ריק ווייקמן. המטרה שלו הייתה ליצור נוף מוסיקלי שיהיה בו החותם שלו. ועדיין, בסופו של דבר, להקת יס ניסתה לצרף אותו לכוחותיה, בשנת 1974 ולאחר שריק ווייקמן עזב אותה.
אז מארבעת התקליטים שנסקרו עד כה של ואנגליס, זה התקליט המומלץ ביותר מהם להקשבה, למי שרוצה להכיר את התקופה המוקדמת של ואנגליס כאמן סולו. עם זאת, ואנגליס לא רצה שהתקליט הזה ייצא לאור. בסוף זה יצא בשנת 1978 וואנגליס מיהר להוציא צו מניעה נגד חברת התקליטים בעניין והמוצר נגנז.
אחרי אותו סשן בשנת 1971 יצא לואנגליס אלבום סולו בשם 666. נכון, זה אלבום של להקת בנה של אפרודיטה אך הוא אלבום של להקה ממש כמו ש-THE WALL הוא אלבום של להקה בשם פינק פלויד ולא של סולן שתלטן בשם רוג'ר ווטרס.
THE DRAGON (1971)
קודם כל, יש פה מוסיקה! כבר טוב... קטע הנושא, שנושא את שם התקליט שהוקלט ביוני 1971 אך יצא רק בשנת 1978 (עד שואנגליס תבע את חברת התקליטים וזכה עם דרישה לגנוז את העניין), תופס צד שלם כשואנגליס בא פה עם חברים כמו הקלידן בריאן אוגר והמתופף מיק וולר בתופים. הקטע בנוי כג'אם ארוך שחוזר על עצמו, אבל מרתק כי הוא מזכיר אלמנטים של מוסיקה סינית. התופים נשמעים די אותנטיים, ומשמרים חלק מהאווירה.
הצ'לו בקטע זה מרתק וממשיך לצוץ כל הזמן כשהוא אנרגטי ויעיל. הגיטריסט (סילבר קולוריס) והכנר (מישל ריפוק) נותנים פה סולואים טעימים וזה נשמע מלהיב. אך בהמשך הקטע כבר נשמע מונוטוני עם אותו ריף צ'לו שטוף פידבק וגיטרה שהולמת שוב ושוב. נו טוב, מוסיקה סינית טקסית אמורה לחזור על עצמה ונראה שואנגליס הבין את זה. המוסיקה הסינית מבוססת על קצב מחזורי, בעוד שאני, איש המערב, נמשך קודם לדברים עם התפתחות וצמיחה. אז אם אשים את עצמי במקום של איש סיני מסורתי חובב רוק, אני מניח שהכל היה בסדר.
הצד השני כבר פחות גרובי. ואנגליס מנגן במקלדת ואותי, אישית, זה מלהיב כי זה ממש הסגנון הנגינתי שאני כה אוהב שלו. יש לו מגע מיוחד בקלידים, לגאון הזה. הקטע הזה (שנקרא "חציל ממולא) תופס תנופה בהמשך כשכלים נוספים נכנסים לעסק ומביאים מצב רוח נעים, אם כי בהחלט לא יוצא דופן. הקטע השני בצד הזה ("עגבנייה ממולאת") ג'אזי באופיו אך לא מאתגר כמו תקליטים של הרכבי פיוז'ן אחרים מאז. אז האם תקליט זה הוא חובה לאוהבי ואנגליס? לדעתי, לא.
FAIS QUE TON REVE SOIT PLUS LONG QUE LA NUIT (1972)
הממממ... זה לא אלבום מוזיקלי. עם זאת, יש לזה מטרה ברורה: בגבולות שני הצדדים של התקליט הזה, שתרגום שמו הוא "תעשו את החלום שלכם ארוך יותר מהלילה", ואנגליס יצר את מה שהוא כינה "שיר סימפוני" המוקדש למהומות הסטודנטים של פריס בשנת 1968. ואנגליס, שחי בצרפת, היה עד למהומה אז וכנראה לקח לו זמן להוציא את היצירה הזו, בדיוק כשפירק את להקת בנה של אפרודיטה.
קצת היסטוריה; ב-1968 נשלטה צרפת בחוזקה על ידי הגנרל שארל דה גול במשך יותר מ-10 שנים. בסביבות ה-22 במרץ החל מנהיג הסטודנטים, דניאל כהן-בנדיט, לערוך הפגנות נגד ההתערבות האמריקאית במלחמת וייטנאם. לאחר ההפגנה נעצרו כמה סטודנטים על ידי המשטרה. זו הייתה ההתחלה של הרבה הפגנות והתפרעויות חדשות וכבדות מאוד. ב-3 במאי פונתה אוניברסיטת סורבון על ידי המשטרה. מאותו רגע היו הפגנות ומהומות כמעט כל ערב בפריס ובערים אחרות בכל רחבי צרפת.
ביום שישי ה-10 במאי, לאחר יום של הפגנות, החלו כ-10,000 תלמידים באופן ספונטני להקים בריקדות ברובע הלטיני. למחרת כל העולם ראה בטלוויזיה את ההרס שנותר מאחור. מכוניות שרופות, שברי זכוכיות ומיכלי גז מדמיע פזורים על פני השטח. האיגודים המקצועיים קראו ליום של שביתה כללית ולמעלה ממיליון אנשים צעדו דרך פריס באותו יום, ואחרי זה נערכו שביתות בכל רחבי צרפת. אנשים דרשו את התפטרות הממשלה בכלל, והנשיא שארל דה גול בפרט. הפגנות גדולות היו כעת יומיות והמון גרפיטי, שירים ופוסטרים נגד הממשל התנוססו בכל רחבי עיר האורות שהוחשכה.
לאחר איומיו של הנשיא דה גול לקרוא למצב חירום ולערב את הצבא, בסופו של דבר איגוד הסטודנטים הלאומי ביטל את כל פעילות הרחוב כדי למנוע עימותים נוספים. למרות שדה גול נבחר שוב לנשיא צרפת באפריל 1969, הוא פרש זמן קצר לאחר מכן. המהומות בפריס, במאי 1968, סימנו את תחילתה של תקופה חדשה של רפורמות חברתיות בצרפת.
ובכן, לאלבומים מהסוג הזה של ואנגליס אין שום קשר למוזיקה - זו רק יצירת אמנות ש'משמרת' קצת מהתרבות המהפכנית של 1968, מוסיפה מעט מהתפיסה של ואנגליס את כל התקופה וגורמת למאזין לשבת לחשוב קצת על הסיבות, המהות וההשלכות של אירועי פריס. הנגינה של ואנגליס פה בקלידים אינה מהמרשימות אם כי הוא משתמש בסינטיסייזר בצורה קצת יותר בולטת פה מאשר באלבום הקודם, SEX POWER.
אז מה כן יש באלבום הזה? רעש - והרבה ממנו. מהומות רחוב, צעקות המונים, רובים וטנקים, מהומה כללית. יש דיאלוגים - והרבה מהם, בעיקר של סטודנטים וסטודנטיות שעסוקים בפטפוטים בדיונים על (כנראה) בעיות ממשיות. אני לא דובר צרפתית אז אין לי מושג מה הם אומרים. עדיין, זה משקף את האווירה. יש גם שירי עם צרפתיים שלא ברור לי כיצד להתייחס אליהם פה.
המטרה הסופית של האלבום לא ממש ברורה; אולם, בהתחשב בכך שהמהומות של 1968 מעולם לא הסתיימו בשינויים חברתיים רציניים, בדומה לתנועת ההיפית, האווירה הכללית של האלבום נראית די קודרת. בעיקרו של דבר, זה אחד מאותם אלבומי 'סוף העידן' של ייאוש והתפכחות. גם ואנגליס לא יהיה אותו דבר כאמן לאחר מכן.
זה פחות או יותר האלבום האחרון של ואנגליס בו הוא עסק בנושאים פוליטיים וחברתיים בכל צורה שהיא. מכאן הוא יכלא את עצמו במגדל השן שלו, יקיף את עצמו בסינטיסייזרים ויטפל רק בעניינים הקשורים בנצח, רוחניות וכאלו. מעניין אם ואנגליס העריך את התקליט הזה שלו, שנים רבות לאחר מכן. או שמא ביטל אותו כניסיון מקושקש. חייב להודות, הקשבתי לזה פעם אחת בלבד ואולי הייתי מקשיב לזה עוד פעם אם הייתי סטודנט בפריס בשנת 1968.
L'APOCALYPSE DES ANIMAUX (1973)
למעשה, מדובר בתקליט שהוקלט בפריס בשנת 1970 כפסקול לסרט דוקומנטרי בשם זה. אחד מאלבומי הסולו הבודדים של ואנגליס הכוללים כותרות של קטעים בצרפתית. הוא לא נועד במקור לשוק בינלאומי ענק - בהיותו רק פסקול לאיזה סרט תיעודי צרפתי עלום על בעלי חיים. אבל זה לא מונע ממנו להיות גם אחד הפרויקטים השאפתניים והיומרניים ביותר שאי פעם ביצע המלחין.
זה אלבום אמביינט ולצערי הוא פרימיטיבי מדי והמינימליזם הזה נראה לי קצת לא מספק ולכן נותר אצלי כמוסיקת רקע. מין מוסיקת טפט. זה מושלם לפסקול של ערב רומנטי. זה מתאים מאד לואנגליס מודל 1970 וטוב שזה יצא כעוד פיסת יצירה שלו, אך לפעמים אני מחפש מוסיקה שתאתגר ותניע אותי - ואני לא מוצא את זה כאן.
ב-29 במרץ בשנת 1975 יצא התקליט BLOW BY BLOW של ג'ף בק. היה זה סוג של קאמבק עבור הגיטריסט המיוחד הזה.
בסוף שנת 1973 הרגיש הגיטריסט ג'ף בק שהוא חייב להתחיל דבר חדש לגמרי. נמאס לו להיות חלק מלהקה. למרות שתמיד שמו עמד בראשה. הוא היה חייב לנסות נוסחה חדשה. בתחילה הוא ניסה ליצור מוזיקה כשהוא מלווה את עצמו רק עם מכונת תופים. אך הדבר לא הצליח כי אחרי הכל, בק הוא איש שזקוק לנגינה עם אנשים. הוא ידע שהגיע הזמן להתחיל לתפקד כאמן סולו אך הוא היה חייב אנשים מאחוריו. סוג של מילכוד 22.
בק לא חיפש את התהילה. הוא לא רצה להיות מוכר כאלוהי גיטרה אלא כגיטריסט מעולה. בימים ההם הוא נהג להקשיב הרבה לאלבומים של להקת מהאווישנו אורקסטרה וגם תקופת הפ'אנק-ג'אז של מיילס דייויס בשנת 1971 (בייחוד בתקליט JACK JOHNSON). השפעה נוספת שנחתה עליו בתחילת 1974 הייתה מוזיקת הרגאיי. על מנת לרקוח את התקליט BLOW BY BLOW, פנה בק אל הקלידן, עמו עבד בעבר, מקס מידלטון, שהיה לו הרכב לאטין-רגאיי-פ'אנק משלו בשם GONZALES. ההרכב הזה הופיע הרבה בלונדון בימים ההם ובק נהג לבוא ולהקשיב להם בכיף ובהמון הערכה.
בק עצמו אף עשה כמה הקלטות עם חלק מחברי GOBZALES ביולי 1974, תחת השם ZZEBRA. מידלטון לא היה מעורב בפרויקט הזה אך החיבור שלו עם בק היה מוצלח מההתחלה בה החלו לעבוד על אלבום הסולו האמיתי הראשון של בק.
השיר הראשון שעבדו עליו היה עיבוד מחודש לשיר של הביטלס SHE'S A WOMAN. בתחילה הם ניסו לעבד אותו בסגנון פ'אנק עד שמידלטון בא עם הרעיון לנסות לעשותו בסגנון רגאיי. מידלטון גם היה זה שפתח את ראשו של בק ליצירה עם הרמוניות מעניינות שלקוחות מעולם הג'אז.
הוא ידע שאלבומו יהיה בסגנון ג'אז-רוק ושזה יהיה תקליט אינסטרומנטלי לגמרי. חברת התקליטים EPIC, בה היה חתום בק, עודדה אותו לעשות את הפרויקט הזה ובתקציב גבוה מצידה. הדבר השתלם ביותר כשהתקליט הפך לרב מכר היסטרי וחותמת אומנותית מיוחדת לבק.
החלטה חשובה ונבונה הייתה לצוות לבק את המפיק ג'ורג' מרטין, שהיה ידוע בעיקר כמפיק האגדי של הביטלס. מרטין פתח אולפן הקלטות משוכלל משלו בלונדון בשם AIR. כמו כן הוא הפיק בשנת 1974 את התקליט APOCALYPSE של מהאווישנו אורקסטרה בגלגולה השני. זה היה אם כך קלף חשוב מאד לבק שרצה לפנות לסגנון המוזיקה ההוא של הג'אז-רוק.
בתחילה הצטרף לפרויקט המתופף קארמין אפיץ', שעבד לפני כן עם בק בשלישיית BECK, BOGART AND APPICE. אפיץ' אף הקליט כמה שירים עד שמנהלו נכנס לסיפור עם דרישה לתת למתופף קרדיט שווה לזה של בק בכתיבת התקליט. לבסוף הוחלט להשתמש בחטיבת הבס-תופים של להקת ZZEBRA: פיל צ'ן בבס והמתופף בן ה-18, ריצ'ארד ביילי.
בק חשב לנגן בתקליט עם גיטרת הפנדר סטראטוקאסטר הלבנה שלו, אך הצליל שלה היה חד מדי לאוזניו של מרטין המפיק. לפיכך הוחלט לעשות שימוש בגיטרת גיבסון לס פול משנת 1954. הפנדר הונחה בצד ונעשה בה שימוש מינורי פה ושם. שני קטעים באלבום הזה נכתבו על ידי סטיבי וונדר אותו העריץ בק. האחד נקרא THELONIUS. אך השיר השני הוא זה שהפך לאחד מרגעיו הקלאסיים ביותר של בק מאז ועד היום. זה הוא הקטע CAUSE WE'VE ENDED AS LOVERS. את הקטע הזה הקדיש בק לגיטריסט המוערך מאד בקרב מוזיקאים והלא מוכר יחסית לקהל הרחב, רוי ביוקאנאן. אפשר להבין מדוע. סגנון הנגינה של בק בקטע הזה מזכיר מאד את סגנון הנגינה וה'צליל המתוק' של רוי ביוקאנאן.
בק ראה לראשונה את ביוקאנאן בספיישל טלוויזיוני שנעשה עליו בשנת 1971. הלסת שלו צנחה כשצפה בזה. שנה לאחר צאת BLOW BY BLOW החזיר ביוקאנאן הערכה לג'ף בק עם הקלטת שיר בשם MY FRIEND JEFF. בק השתמש לשיר הזה של וונדר בגיטרת פנדר טלקאסטר משנת 1958. זאת כדי להידמות לסאונד של ביוקאנאן, שאהב גיטרות פנדר טלקאסטר. מה שהיה מיוחד בגיטרה הזו שבק השתמש בה להקלטת השיר באלבומו זה שבק דאג לשים בה כמה חלקים מגיטרת גיבסון.
מיד לאחר סיום הקלטת התקליט הזה קיבל בק הצעה מעניינת: להפוך לחבר בלהקת הרולינג סטונס. זאת כי מיק טיילור הגיטריסט פרש ממנה כמכור כבד להרואין. הבחור המסכן הצטרף לסטונס ב-1969 כבחור צמחוני שלא שתה כלל ובסוף 1974 הפך לשבר כלי. בק היה אחד מאלה שקיבלו הזמנה להחליפו. גם רוי ביוקאנאן קיבל הזמנה לזה. הוא סירב מיד. בק קיבל הודעה להגיע להולנד ולנסות את החיבור שלו עם הלהקה. הרעיון היה שיקליט עימם כנגן אורח. כך הוא חשב לפחות. שלושה ימים אחרי כן גילה בק שהנה עברו שלושה ימים בהולנד והגיטרות של הסטונס לא יצאו עדיין כלל מהתיקים שלהן. ואז הוא הבין שהסטונס ראו בו חבר בלהקה וכך יכלו להתבטל כשהוא עימם. אך הוא לא יכל לסבול זאת. הפיתרון שלו היה להשחיל פתק התנצלות מתחת לדלת חדרו של מיק ג'אגר בבית המלון ההולנדי ופשוט להתחפף משם. לבסוף היה זה הבסיסט שלו לשעבר, שניגן בלהקתו בשנים 1968-1969 שקיבל את המשרה בסטונס - רון ווד.
באוקטובר 1975 כבר היה התקליט BLOW BY BLOW מעוטר בתואר תקליט זהב וב-21 בנובמבר הפך לתקליט פלטינה. הוא נחשב בעיני רבים לתקליט הטוב ביותר של ג'ף בק. גיטריסטים ידועים רבים מחשיבים אותו ואת יוצרו כעילוי. ג'ף בק נולד כאן מחדש והתגלה לעולם כגיטריסט שיודע לנגן הרבה יותר מרוק ובלוז.
עיתון רולינג סטון פרסם בביקורתו אז: "נראה שג'ף בק סוף סוף הבין שהוא לא מתכוון להחליף את קבוצת הסיקסטיז הנהדרת שנשאה את שמו והציגה את מיקי וולר, רוד סטיוארט, ניקי הופקינס ורון ווד. אחרי כמה רגעים בהן ניסה עם כמה להקות מוגזמות, שמטרתן העיקרית הייתה לתת לו מישהו לנגן איתו, האלבום הכל-אינסטרומנטלי הזה מצביע על כיוון חדש ובריא יותר עבור האיש שהנגינה שלו יותר מסמלת את היארדבירדס מאשר זו של ג'ימי פייג', אשר עקב אחריו, או של אריק קלפטון, שאותו ירש.
המוזיקה של בק כאן קשורה קשר הדוק לזו של סטיבי וונדר, של הרבי הנקוק ואולי יותר מכל, לזו של מהאווישנו אורקסטרה. החיבה של בק לנגינת המקלדת של מקס מידלטון נראית הגיונית ונגזרת של צ'יק קוריאה והנקוק, אבל זה כמעט לא משנה. תפקידו העיקרי של מידלטון הוא להשלים את בק והוא עושה זאת היטב.
מלבד "בקטע SHE'S A WOMAN, שבו הגיטרה של בק ממש שרה, אין כאן מה להבדיל בין שיר אחד למשנהו. אבל המנגינות משתלבות יחד בצורה נעימה והצד השני, במיוחד, מכיל כמה רמזים לכך שבק אולי סוף סוף מצא מצב שבו הוא מרגיש יותר בנוח. האקסהיביציוניזם שלו יכול למצוא מקום מלא בתוך התסביך האינסטרומנטלי של האנסמבל, כפי שהוא אף פעם לא יכול לעשות כשהיה צריך לנגן עם סולן לצדו.
ג'ורג' מרטין הפיק, אבל נראה שהיה לו מעט מאוד מה לעשות, מלבד לאזן את המיקסים. רוב הסיכויים שבק יעשה תקליטים טובים יותר, אם יבחר להמשיך לעבוד במסגרת שנקבעה כאן. עם זאת, הדבר החשוב בתקליט זה הוא שג'ף בק סוף סוף מצא משהו שקשור לכישרון שלו מלבד לבזבז אותו".
ב-29 במרץ בשנת 1968 יצא תקליטון חדש ללהקת פליטווד מאק ובו השיר BLACK MAGIC WOMAN.
זה היה ב-14 בפברואר בשנת 1968 כשהלהקה נכנסה לאולפני CBS, במרכז לונדון, כדי להקליט שיר חדש שהביא הגיטריסט-זמר שלה, פיטר גרין. לאחר כמה ניסיונות הוחלט שהטייק השביעי הוא הטייק הטוב ביותר. עם זאת, המשך עבודה עליו היה ב-22 בפברואר (אז הוקלט גם השיר בצד השני של התקליטון, THE SUN IS SHINING, שכתב הגיטריסט ג'רמי ספנסר). זה היה שיר חשוב כי הוא לקח את הלהקה צעד קדימה מחיקוי קטעי בלוז ישנים. פיטר גרין הושפע בכתיבת שיר זה מהבלוז של אוטיס ראש ושני חבריו ללהקה (הבסיסט ג'ון מקווי והמתופף מיק פליטווד) הוסיפו עניין עם יצירת קצב חדש ובולט. ג'רמי ספנסר לא ניגן בשיר הזה.
מיק פליטווד בספרו: "ההופעות הקטנות יותר שלנו, שתמיד היו עם קהל בסדר גודל מצומצם, הפכו בין לילה לסצנות של קהל רב שזרם לשם. פתאום, לזמן מה, קיבלנו סיקור בעיתונות המוזיקה כמו הביטלס והסטונס. התגובה של פיטר הייתה להקליט ולהוציא תקליטון שיהיה הכי רחוק מלהיט מצעדים. זה היה ה'פאק יו' הראשון של פיטר, אני מניח; קולאז' של ארבע דקות של סולואים ששום עריכה לא יכולה להתאים לגמרי לרדיו. להקת סנטנה לקחה את זה בהמשך למקום אחר".
גם זה קרה ב-29 במרץ:
- בשנת 1972 הסתיימו ההקלטות של להקת רוקסי מיוזיק לאלבום הבכורה שלה, באולפני COMMAND בלונדון.
- בשנת 1972 הגיעו רוברט פלאנט וג'ימי פייג', מלהקת לד זפלין, לבומביי. שם הם הקליטו גרסאות עם נגנים מקומיים לשני שירים של הלהקה – FRIENDS ו- FOUR STICKS. ההקלטה הזו יצאה באופן רשמי רק בשנת 2015.
- בשנת 1978 התגרשה רשמית טינה טרנר מבעלה האלים, אייק. טינה יצאה מזוגיות זו לא פרוטה שחוקה אך בהמשך תצליח לסלול קריירת סולו מרשימה.
- בשנת 1975 רשמה להקת לד זפלין שיא נוסף, כשכל ששת אלבומיה עד אז צעדו יחדיו במצעד המכירות של הבילבורד האמריקני.
- בשנת 1947 נולד בובי קימבל, הזמר המקורי של להקת טוטו.
- בשנת 1996 נתבע המפיק פיל ספקטור על ידי קרול אוקונור ומארשל ליב, שבשנת 1958 פעלו בלהקה ושמה THE TEDDY BEARSוהחליטו שמגיעים להם תמלוגים רבים על השיר בו ניגנו אז, TO KNOW HIM IS TO LOVE HIM.
- בשנת 1980 הגיע התקליט DARK SIDE OF THE MOON של פינק פלויד לשבוע ה-303 במצעד האלבומים האמריקאי. בכך הוא שבר את שיא השהייה במצעד שהיה שייך לפני כן לתקליט TAPESTRY של קרול קינג.
- בשנת 1967 החלו חברי הביטלס לעבוד באולפני EMI על השיר WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS. בשלב המוקדם של העבודה נקרא השיר BADFINGER BOOGIE, על שם אצבעו הפצועה של ג'ון לנון באותם ימים.
- בשנת 1986 הוחלט בארגון הסובייטי שאפשר סוף סוף למכור שם תקליטים של הביטלס, שהוחרמו עד כה למכירה שם.
- בשנת 2006 קיבל הזמר טום ג'ונס תואר אבירות ממלכת אנגליה.
- בשנת 1982 יצא תקליטון לפול מקרטני וסטיבי וונדר ובו השיר EBONY AND IVORY. לא אשכח את הימים ההם כשבתור ילד שמעתי את השיר מושמע ללא הרף ברדיו. האמת? זה היה מרגש.
- בשנת 1979 צפה בוב דילן בהופעה של להקת דייר סטרייטס באולם ROXY שבלוס אנג'לס. אחרי המופע הוא ניגש למארק נופפלר, מנהיג הלהקה, וביקש ממנו להפיק את תקליטו הבא, שנקרא לבסוף SLOW TRAIN COMING. נופפלר הסכים ואף הביא עמו להרפתקה הזו את המתופף של להקתו, פיק ווית'רס.
- בשנת 1949 נולד קלידן להקת THE STRANGLERS לשעבר, דייב גרינפילד. הוא מת מקורונה בגיל 71.
- בשנת 1973 הופיעה להקת 'דוקטור הוק והופעת התרופה' על שער עיתון 'רולינג סטון'. הדבר הוסיף שיווק יעיל לתקליטון הלהקה שיצא בנובמבר 1972 ונקרא 'השער של הרולינג סטון'. השיר הזה נכתב על ידי של סילברשטיין, שהיה אז כתב וקריקטוריסט בעיתון פלייבוי. הוא גם כתב לפני כן להיט לג'וני קאש בשם 'בחור בשם סו' ולהיט נוסף לדוקטור הוק בשם 'אימה של סילביה'.
- בשנת 2005 קיבל ניל יאנג טיפול רפואי בבית חולים בניו יורק עקב דימום מוחי שאירע לו. הדבר התגלה כשהוא ראה לפתע באופן מטושטש, אחרי שהשתתף בטקס בו הוכנס למועדון ROCK AND ROLL HALL OF FAME. הניתוח הוכתר כהצלחה.
ב-29 במרץ בשנת 1969 יצא תקליטה השני של להקת QUICKSILVER MESSENGER SERVICE. שמו הוא HAPPY TRAILS.
להקה זו נוסדה בשנת 1965 בסאן פרנסיסקו ונחשבת כיום לאחת מלהקות הקאלט הטובות שצמחו משם בשנות השישים. אך עדיין הקרדיט של הלהקה לא גדול כמו זה של ג'פרסון איירפליין והגרייטפול דד וזה באופן ממש לא מוצדק. הרבה זוכרים אותה בעיקר עם הקשר שלה לזמר דינו ולנטה, שהיה בשלבים מסוימים חבר בה, ונוטים לשכוח הרבה מעבר לזה. בזמן התקליט השני הזה של הלהקה, HAPPY TRAILS, ישב ולנטה בכלא לאחר שנתפס עם מריחואנה.
להקת QMS (ראשי התיבות של הלהקה) ידעה לשלב באופן מושלם רוק עם קאנטרי, ג'אז ופסיכדליה. המוזיקה שלה תמיד נשמעה מקורית, מיוחדת מאד וחפה מניסיון לחקות דברים אחרים. זוהי להקה מקורית ומופלאה. אז הרשו לי להציג את חבריה: גארי דנקן בגיטרה, ג'ון צ'יפולינה בגיטרה שניה, דייויד פרייברג בבס וגרג אלמור בתופים.
האלבום HAPPY TRAILS המחיש למאזינים את התמונה המלאה והאמיתית של הלהקה. כאן אפשר היה בהחלט להרגיש כיצד נשמעה הופעה של QMS על אמת. למעשה, האלבום הזה הוא אחד הטובים ביותר בזרם הפסיכדליה של אז. הוא משמש כאבן דרך עם כחמישים דקות של חומר שכולו לא נכתב כלל על ידי חברי הלהקה אך מבוצע במלאכת מחשבת, כשרובו הוקלט בהופעות חיות בפילמור איסט וגם הפילמור ווסט. הצד הראשון מכיל עיבוד מעניין וארוך (כחצי שעה) ללהיט של בו דידלי בשם WHO DO YOU LOVE. כל חברי הלהקה מביאים בקטע הארוך הזה את יכולת נגינתם. לכל אחד מהם יש פינה בה הוא נותן סולו. פשוט סאן פרנסיסקו בצורה המושלמת של התקופה. קונספט הג'אמים הארוכים היה דבר שיגרתי בתקופה הפסיכדלית ההיא. אך עם זאת פסיכדליה אינה שם המשחק כאן. יש כאן חמישים דקות של רוק אמיתי משובח. אין כאן מילים פסיכדליות וגם לא אפקטים פסיכדליים. האלבום הוא פסיכדלי בכך שהוא לוקח את המאזין לטריפ של צלילים שכולם באים היישר מכלי הנגינה.
זה האלבום האחרון של הלהקה שנמצאת בו הרביעיה הנפלאה שציינתי את חבריה מקודם. עבודת הגיטרות המשולבות של דנקן וצ'יפולינה היא סוג של בית ספר לטוויית צלילים מחשמלת. הצד השני של האלבום מתחיל עם השיר MONA. מה שהופך את האלבום הזה למחווה טריפית-פסיכדלית לבו דידלי. ואחרי כן המסע ממשיך במסך גיטרות וקולות פסיכדליים, תיפוף מארש צבאי פסיכדלי ופידבקים מענגים. איזה כיף של דבר!!! ויש לקראת הסוף גם אזכור של מנגינת הנושא מתוכנית הטלוויזיה המערבונית, "רוי רוג'רס". מכאן הגיע שם האלבום וההשראה לעטיפה היפהפייה.
עיתון בילבורד פרסם ביקורת על התקליט במרץ 1969: "הדינמיקה האנרגטית של הגיטרות פה לוקחת את מוחו של המאזין ממוזיקת ה'מוד' לחללית הפסיכדליה - דבר שראוי להביא בזכותו את הלהקה הזו למצעדים".
עיתון 'רולינג סטון' כתב בביקורתו על התקליט במאי 1969: "זה מתחיל עם צד שלם שמוקדש לשיר WHO DO YOU LOVE. ההקלטה של ההופעה הזו היא מעולה. זה כבר כמה שנים שהלהקה הזו מבצעת את השיר הזה בהופעות. עכשיו לקחה הלהקה את סיפור האימה הזה של בו דידלי והפכה אותו לאחת ההקלטות הטובות ביותר שיצאו מסאן פרנסיסקו. זה אף יותר מדי טוב מכדי שזה יישמע מציאותי. גם צד שני מעולה אך לקח לי שעתיים עד שהגעתי אליו".
אז שימו על רגליכם מגפי בוקרים, קיפצו על האוכף ותרכבו עם הסוס המוזיקלי שלכם למסע צלילים מענג. זה אלבום שאסור להחמיץ. שימו ווליום גבוה. כי ככה צריך!
ב-29 במרץ בשנת 1969 יצא אלבום הבכורה של שלישיית ג'יימס גאנג. שמו הוא YER ALBUM.
השורשים של הלהקה החלו לצמוח כשג'ים פוקס המתופף החליט בשנת 1966 כי נמאס לו לנגן ג'אז בסגנון ארט בלייקי ושהוא רוצה מעתה להיות רינגו סטאר. הביטלס עשו לו מהפכה בראש ומיד לאחר מכן החלו לצוץ שלישיות כמו CREAM או JIMI HENDRIX EXPERIENCE.
את JAMES GANG רקח פוקס על נוסחת שלישיית CREAM. הוא העריץ את ג'ינג'ר בייקר המתופף. ג'ו וולש הצטרף להרכב במקרה, כשהחליף גיטריסט אחר שהבריז מהופעה ולא חשב שההרכב הזה הוא סתם עוד משהו מינורי בדרך להצלחה הגדולה. וולש היה קלף מנצח בלהקה. הוא ידע לנגן גיטרה כמו שד. כמו כן הוא היה קלידן נהדר, זמר בעל נוכחות ווקאלית מרשימה והוא גם ידע לכתוב שירים. בקיצור - האיש המושלם ללהקה.
תקליט הבכורה היווה נקודת פתיחה מרשימה עם שירים מקוריים נהדרים לצד קאברים אדירים (בין השאר של LOST WOMAN של היארדבירדס).
עיתון JAZZ AND POP האמריקאי פרסם ביקורת על התקליט בפברואר 1970: "התקליט הזה הוא בשבילכם אם אתם מחפשים להקשיב לנגינה מהודקת של להקה. התקליט הוא של להקה שהופיעה כבר פעמים רבות ולכן נמנעה מהפקת אלבום מצוחצח ומלוטש מדיי, שמאפיין בדרך כלל אלבומי בכורה. יש להם את הביטחון לנגן מוזיקת רוק משובחת. השירים ורמת ביצועם הם ברמה גבוהה מאד".
ב-29 במרץ בשנת 1974 יצא התקליט STARLESS AND BIBLE BLACK של קינג קרימזון. באותו זמן היו חברי הלהקה תשושים מסיבובי הופעות ומתעשיית המוזיקה, אך עדיין רעבים ביותר ליצירת מוזיקה מעניינת.
כשמדברים על קינג קרימזון של השנים 1974-1973, כמעט כולם מזכירים מיד את האלבומים LARKS TONGUES IN ASPIC ואת RED, כשכמעט אין אחד שדיברתי איתו והזכיר בהתלהבות (או בכלל) את האלבום שיצא ביניהם, STARLESS AND BIBLE BLACK. מבחינתי זה ממש לא בצדק, כי מדובר באלבום שלא נופל ברמתו מהשניים ההם. מה שכן, הוא מאד שונה מהם באופן הקלטתו; בעוד השניים האחרים היו בעיקר אולפניים, האלבום הזה נוצר בעיקר מעריכת הקלטות מהופעות חיות. בגלל ממחסור בחומר כתוב נאלצו חברי הלהקה להשתמש בהקלטות מאלתורים כדי למלא את החלל. הדבר הפך את האלבום הזה לחלק בלתי נפרד מטרילוגיה עוצמתית מאד של קרימזון.
אז הנה הסיפור שמאחוריו: בשנת 1973 החליט נגן כלי ההקשה ג'יימי מויר לפרוש מההרכב. זאת בעקבות הארה שהייתה לו מספר שנקרא AUTOBIOGRAPHY OF A YOGI. המתופף ביל ברופורד חשש מאד שהלהקה לא תוכל להמשיך בלעדיו אך החשש התאדה מהר בזכות לוח הופעות עמוס ביותר שנקבע. בין אמצע מרץ לתחילת יולי של 1973 ניגנה קרימזון יותר משישים הופעות. בקושי היו ימי חופשה וכשחזרו חבריה לאנגליה, הם היו מותשים.
באוגוסט התקבצו חברי הלהקה באולפן, שפעל בבית-סירה על נהר התמזה, כדי לעבוד על שירים חדשים. חלפה כמעט שנה מהסשנים לאלבום הקודם ורק שיר חדש התגבש בינתיים, DOCTOR DIAMOND, שלא נכנס בסופו של דבר לאלבום. התשישות הגדולה הקשתה מאד על הניסיון ליצור וברופורד לא אהב את שיטת העבודה של פריפ, שהביא שברירי לחנים לאולפן כדי להמשיך ולחברם עם שאר חברי הלהקה, במקום להשקיע בהלחנת קטע שלם. התסכול לנוכח המחסור בשירים היה רב.
בספטמבר החל שוב מסע הופעות, עם 19 הופעות בארה"ב ו-24 באירופה. ב-23 בנובמבר הגיעו החברים לאמסטרדם (לאולם הקונצרטים CONCERTGEBOUW), שם הם הופיעו במצב עייפות מתקדם אך עם השראה לנגינה טובה. ההופעה הזו הוקלטה וחלקים ממנה נכנסו לאלבום STARLESS AND BIBLE BLACK.
סיבוב ההופעות הזה הכיל ברפרטואר שלו גם שיר ישן של קרימזון שלא נוגן בהופעה עד אז, CAT FOOD. הם לא ניגנו אותו כל ערב אלא נהגו להפתיע איתו מדי פעם את הקהל. בכיווני הכלים לקראת ההופעות נהגו ווטון וברופורד לנגן קטעים שמבוססים על האלבום CROSSINGS של הרבי הנקוק מ-1971. המוזיקה של אותו פסנתרן ג'אז מיוחד השפיעה מאד על אותה חטיבת הקצב של קרימזון. בקנזס סיטי הלכו שניהם להופעה של הרבי הנקוק עם להקתו, HEADHUNTERS, וניגשו אל מאחורי הקלעים כדי להכירו אישית. חודש לאחר מכן הגיע הנקוק לראות הופעה של קרימזון.
בינואר 1974 נכנסה הלהקה לאולפני AIR בלונדון על מנת להקליט את האלבום STARLESS AND BIBLE BLACK. ווטון היה מרוצה מהשיפור בהקלטת קולו לעומת האלבום הקודם. הסיבה הייתה כי הפעם הורכב מיקרופון אמיתי לכיוון גשר האף של הבסיסט בעוד שמיקרופון אחר, שלא עבד כלל, נועד להיות זה שלתוכו ישיר ווטון בכדי להרגיש נוח במהלך שירתו. למרות ביטחונו הגדול של ווטון, הלהקה דחתה בלדה אחת שהוא כתב, שהושפעה מהשורה STARLESS AND BIBLE BLACK, שנכתבה בקטע של דילן תומאס שנקרא UNDER MILK WOOD. למרות שהבלדה עצמה נדחתה, השם שלה היה מספיק חזק בכדי לככב כשם האלבום.
ב-18 בינואר הסתיימו הקלטות האולפן הבסיסיות עם 12:41 דקות אולפניות לגמרי וחומר שהוקלט בהופעה חיה (ועבר תהליך של הסרת צליל הקהל ממנו). הלהקה הצטלמה באולפן לתמונות יח"צ, אך בחרה בעיצוב גרפי כעטיפה לאלבום. האמן שעיצב את העטיפה היה טום פיליפס, שהוצע לפריפ על ידי בריאן אינו, שלמד אצלו אמנות.
הקטע הפותח את התקליט, THE GREAT DECEIVER, פורץ כמו מטח זיקוקים עצבני. קטע מורכב ומרשים שמכניס את המאזינים להרגשה שמדובר כאן בהרכב שמאד בטוח בעצמו. בתזמון של דקה ו-52 שניות בתוך השיר אפשר לשמוע את ווטון צועק YOU DON'T. זו מין בדיחה פנימית בתוך הלהקה שנאמרת כשיש חוסר שביעות רצון מטייק כלשהו. ווטון פקשש בשיר הזה טייק וצעק את הבדיחה, שהוחלט להשאירה בשיר.
ווטון ביקש מפריפ להכפיל את המלודיה שפותחת את השיר. פריפ לא הסכים והלך הביתה. ווטון נשאר וניגן את התפקיד על גיטרת הפנדר סטרטוקאסטר השחורה שלו. למחרת פריפ שמע את התוצאה והסכים שזה טוב. שנים רבות לאחר מכן הבחין פריפ לחרדתו כי הטקסט של השיר הזה (עם השורה HEALTH FOOD FAGGOT) צוטט בספר שנכתב על רמיזות הומוסקסואליות במוזיקת רוק. פריפ הנרעש רץ לתמלילן השיר, ריצ'ארד פאלמר-ג'יימס, ושאל אותו לפשר העניין. התמלילן לא הבין על מה המהומה ושהוא בכלל התכוון למשהו אחר. השיר הזה גם יצא בצד ב' של התקליטון THE NIGHT WATCH.
השיר הבא, LAMENT, מספר על הריקבון ששולט שבתעשיית המוזיקה. למרות שאני אישית מאד אוהב את השיר הזה, חברי הלהקה לא אוהבים את הלחן וטוענים כי הוא נכלל באלבום רק בגלל שלא היה להם מספיק חומר מולחן אחר. הקטע המאולתר WE'LL LET YOU KNOW הוקלט בהופעה בגלזגו ב-23 באוקטובר 1973. דייויד קרוס מנגן כאן על פסנתר חשמלי. הקטע המלא, ללא העריכה לאלבום, ניתן להקשבה בקופסה של קרימזון שנקראת THE GREAT DECEIVER.
ואז מגיעה הבלדה היפהפייה THE NIGHT WATCH. שתי הדקות הראשונות בה לקוחות מההופעה באמסטרדם, שנערכה ב-23 בנובמבר. המילים כאן מושפעות מציור של רמברנדט ושירתו של ווטון עוברת לעיתים כאפקט דרך מגבר לזלי.
הקטע TRIO הוא בדיוק מה ששמו אומר; שלושה נגנים מאלתרים כאן: פריפ, ווטון וקרוס.
הקטע שחותם את צד א', THE MINCER, הוקלט בציריך ב-15 בנובמבר 1973 ונערך מאלתור של 13 דקות. השירה של ווטון התווספה יותר מאוחר באולפן.
יצירת הנושא, שפותחת את צד ב', הוקלטה באמסטרדם במהלך אלתור שחברי הלהקה ביצעו על הבמה. הקטע FRACTURE מסיים את האלבום עם עוד הקלטה מאמסטרדם. קטע זה הוא אחד המורכבים יותר וג'ון ווטון אף אמר פעם בראיון שזהו הקטע הכי קשה לנגינה מכל היצירות של קרימזון עד 1974. הגרסה בתקליט כוללת גם תוספות אולפניות ומי שרוצה לשמוע את הקטע כפי שנוגן במקור, שיאזין לגרסה בדיסק ההופעה הכפול שנקרא THE NIGHT WATCH.
מבקר הבית בעיתון רולינג סטון כתב בביקורתו: "בדיוק ברגע בו כמעט הפכה להקת קינג קרימזון למאובן מן העבר, רוברט פריפ וחבריו חזרו עם אלבום יצירתי ביותר. הם לקחו מוטיבים מאלבומם הקדום והלא אחיד (LARKS TONGUES IN ASPIC) ויצקו בהם את האנרגיה של תקליט הבכורה של מותג זה. כן, התקליט ההוא שהטביע את המונח 'רוק מלוטרון'. קרימזון מציגה פה ביטחון שלא נשמע לפני כן. ביצועי כלי ההקשה של וויליאם ברופורד מרשימים ביותר. כנראה שרוברט פריפ הצליח בסופו של דבר להרכיב את נבחרת החלומות שלו. הבה נקווה שנבחרת זו תפיק אלבום מצוינים כמו זה".
בעיתון NME הבריטי פורסם בזמנו בביקורת ש"בניית הסולואים של רוברט פריפ היא תמיד מלודית, אפילו כשהוא עושה דברים מאד מורכבים". במלודי מייקר נכתב בביקורת ש"האלבום הזה נמצא בדיוק במקום הנכון בין רגש וטכניקה".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
