רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-29 במרץ (29.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אספר לך איך צירפנו את צ'רלי ווטס לרולינג סטונס. סצנת הרית'ם אנד בלוז בדיוק התחילה לפרוח והופענו במועדון שבו ניגנו שתי להקות; צ'רלי היה בלהקה השנייה. הוא עזב את אלקסיס קורנר וניגן עם אותם נגנים שבריאן ג'ונס סילק חצי שנה קודם לכן. כשסיימנו את הסט שלנו, צ'רלי ניגש אלינו ואמר: 'אתם נהדרים, אבל אתם צריכים מתופף באמת טוב'. אמרנו לו: 'צ'רלי, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מתופף כמוך', כי לצ'רלי הייתה עבודה קבועה והוא רצה להופיע רק בסופי שבוע.

באותה תקופה צ'רלי נהג לתופף בכל מקום – הוא הופיע בפאבים, בכל הזדמנות, רק כדי לתופף, כי הוא אהב לנגן עם מוזיקאים טובים. אבל הוא תמיד היה זקוק לזה גם מסיבות כלכליות. בשלב ההוא כבר היו לנו שלוש או ארבע הופעות בשבוע. אמרנו לו: 'תשמע, אנחנו לא יכולים לשלם לך כמו הלהקה השנייה'. הוא ענה 'בסדר', אמר ללהקה האחרת שלו ללכת לעזאזל והודיע: 'אני הולך לנגן עם החבר'ה האלה'. וזהו זה. ברגע שצ'רלי הצטרף, זה באמת שינה עבורנו את התמונה. התחלנו לקבל המון הופעות, ואז קיבלנו הופעה קבועה בריצ'מונד וזה הפך לסצנה ענקית. בלונדון, זה היה המקום להיות בו בכל יום ראשון בערב – במלון ריצ'מונד סטיישן. המלון נמצא על גדות הנהר בריצ'מונד, שכונה אמידה למדי, אבל צעירים מכל רחבי לונדון היו נוהרים לשם בימי ראשון בלילה" (קית' ריצ'רדס, מהרולינג סטונס, בשנת 1971)

ב-29 במרץ 1944 נולד הזמר הקנדי טרי ג'אקס. בשנות השישים הנהיג ג'אקס, יחד עם אשתו סוזאן, את הרכב הפופ THE POPPY FAMILY, ובשנות השבעים נחל הצלחה אדירה עם השיר SEASONS IN THE SUN.

טרי ג'אקס מספר: "השיר המקורי נכתב על ידי ז'אק ברל. יצא לי לשוחח איתו לאחר שכבר הקלטתי את הגרסה שלי, והוא סיפר לי שכתב את השיר בבית בושת. השיר שלו, שנקרא LE MORIBOND, עסק בזקן הגוסס משברון לב משום שחברו הטוב ביותר בגד בו עם אשתו מאחורי גבו. באותם רגעים אחרונים הוא נפרד מהכומר שלו, מחברו ומאשתו שבגדו בו. לאשתו קראו פרנסואה, וזה הלך כך: 'אדיו, פרנסואה, אשתי המהימנה, בלעדייך היו לי חיים בודדים. רימית אותי פעמים רבות, אך בסוף סלחתי לך, למרות שאהובך היה חברי הטוב'.

שלישיית קינגסטון הקליטה את השיר עם המילים הללו, ושנים לאחר מכן, בשנת 1971, חלה חבר קרוב שלי בלוקמיה חריפה. כששיחקנו גולף הוא סיפר לי שנותרו לו שישה חודשים לחיות. אמרתי לו שזה לא ייתכן, והוא ענה: 'באמת, אין מרפא למחלה שלי'. באותם ימים טרם נמצא טיפול לסוג זה של לוקמיה, וארבעה חודשים לאחר מכן הוא מת. הוא היה אחד מחבריי הטובים ביותר, והוא ציין שאני האדם הראשון לו סיפר על מחלתו. נזכרתי בשיר ההוא על הזקן שמת מלב שבור; אהבתי חלק מהלחן והרגשתי שיש שם משהו מיוחד, לכן כתבתי את השיר מחדש כשדמותו של חברי לנגד עיניי. רבים מחבריי לא אהבו את התוצאה כי הכירו את המקור וחשבו שהגרסה שלי מעט הזויה, לכן לא הוצאתי את השיר מיד.

באותה תקופה הייתי מיודד מאוד עם חברי להקת הביץ' בויז. בריאן וילסון היה נתון אז בקשיים אישיים ולא מעט מהתנהגויותיו היו בעייתיות. אני הייתי מפיק עסוק בקנדה עם כמה להיטים שהפקתי עבור אמנים אחרים. ה'ביץ' בויז' ידעו שאני מעריץ את המוזיקה שלהם ושאלו אם אוכל להפיק אותם. השבתי שזהו כבוד עצום להפיק במקומו של בריאן.

הם שאלו: 'יש לך שיר שנוכל להשתמש בו?', שכן כתבתי שירים רבים. חשבתי על השיר הזה, כי אחת השורות בו הייתה: 'אבל הכוכבים שהגענו אליהם היו רק כוכבי ים על החוף'. חשבתי שזה יהיה שיר מושלם עבורם; לקארל וילסון היה קול יפהפה שיכול היה לבצע את השיר בשלמות.

עבדתי על העיבוד והם הטיסו אותי אליהם. הקלטנו את השיר בביתו של בריאן והוספנו את קולו של קארל. לא סיימנו את ההקלטה בגלל מריבות בלתי פוסקות בין חברי הלהקה. אני זוכר שמייק לאב נכנס להקליט את שורותיו כשהוא לבוש בגלימת גורו, כשעל כתפו נתלית נערה שחשקה בו. זה היה מחזה מוזר מאוד.

העבודה על השיר לא הושלמה מעולם. בריאן רצה להשתלט על ההקלטה כדי להוסיף לה אלמנטים משלו, וטכנאי האולפן נאלץ לקחת את סלילי ההקלטה לביתו מדי לילה כדי שבריאן לא יניח עליהם את ידו וישנה אותם כרצונו. המצב הזה נמשך עד שכמעט חוויתי התמוטטות עצבים מרוב האנרגיה שהשקעתי בפרויקט. לבסוף נשברתי, הפסקתי את התהליך, חזרתי הביתה והקלטתי את השיר בעצמי.

בכלל לא התכוונתי להקליט אותו במקור. כשטיסתי ללונדון, פגשתי חבר טוב בשם לארי אבוי, סולן להקת EDWARD BEAR (להקה קנדית פופולרית בשנות ה-70). סיפרתי לו שיש לי שיר נהדר שייעדתי ל'ביץ' בויז' אך הוא מעולם לא הושלם כראוי. אמרתי לו: 'אני חושב שהוא יתאים לך מאוד, יש לך בדיוק את סוג הקול המתאים'.

לארי השיב: 'בדיוק רציתי להתקשר אליך כדי שתפיק את הלהקה שלי'. הצעתי שנפגש בטורונטו ואשמיע לו את השיר, אך הוא אמר: 'יש שיר שכתבתי שאני רוצה שתשמע ותפיק'.

פגשתי אותו בשדה התעופה והוא השמיע לי את השיר שלו. אמרתי לו: 'אני לא יודע, לארי. אני לא חושב שזה להיט. אני אוהב את הקול שלך ואת השירים הקודמים שלך, אבל הפעם זה לא מרגיש לי נכון. אני לא רוצה להפיק את זה, אבל יש לי שיר מושלם בשבילך'. השמעתי לו את SEASONS IN THE SUN. הוא הקשיב ואמר: 'אני לא יודע לגבי השיר הזה, אני לא בטוח שהוא מתאים לי'. נפרדנו לדרכנו. הוא מצא מפיק אחר לשיר שלו, LAST SONG, שהפך בסופו של דבר ללהיט ענק".

ג'אקס הקליט את השיר בשנת 1973, והקלטת המאסטר נותרה מונחת על מדף בביתו כאבן שאין לה הופכין במשך כשנה. הוא לא אהב את הפזמון וחשב שאין לשיר פוטנציאל. יום אחד שמע את השיר שליח עיתונים שעבר ליד הבית, וביקש להביא את חבריו כדי שיקשיבו לו גם הם. התלהבותם של השליח וחבריו דרבנה את טרי לעשות מעשה. הוא הוציא את השיר והשאר היסטוריה: השיר נמכר במיליוני עותקים וכבש את ראשי מצעדי הפזמונים בשנת 1974.

הקרדיט על כתיבת SEASONS IN THE SUN ניתן לברל ולמתרגם השיר המקורי, רוד מקואן. טרי ג'אקס מוסיף: "ז'אק ברל אמר לי שמגיע לי קרדיט כשותף לכתיבה. אני כתבתי את כל הבית האחרון, שיניתי את ההקשר ושיניתי את מבנה האקורדים. אבל הייתי בן 28 ולא הבנתי את המשמעות של זה. הייתי צריך לפנות לעורך דין ולמו"ל, אבל לא ידעתי איך הדברים האלה עובדים. השיר הפך ללהיט כה גדול שנדהמתי מכמות הכסף שזרמה ממנו. חברת התקליטים שכרה עבורי מטוס מפואר עם טייס פרטי וטסתי ברחבי אירופה להופעות בכל הערים הגדולות. רק כעבור מספר שנים חשבתי על עניין הקרדיט, אך זה כבר היה מאוחר מדי. עסקאות כאלה צריך לסגור לפני שיוצאים לדרך".

סוזאן טענה בחלוף השנים כי מחצית מהזכויות בשיר שייכות לה במסגרת הסכם הגירושין שלהם, אך טרי לא שילם לה את התמלוגים. טרי ג'אקס הבהיר: "לגרושתי סוזאן לא היה שום קשר לשיר. היא לא השתתפה בקולות הרקע ולא בשום חלק אחר. השיר בוצע על ידי אל ג'רדין ועל ידיי. עד היום, זהו הסינגל הנמכר ביותר של אמן קנדי בעולם כולו, עם מכירות של כמעט 14 מיליון עותקים".

הוא האל היווני הגדול! ב-29 במרץ בשנת 1943 נולד ואנגליס. הוא מת בשנת 2022.

אז אספר לכם פה על כמה מתקליטיו הראשונים. ושתהיה לכם קריאה מהנה...

SEX POWER (1970)

כן, אלבום הסולו הראשון של קלידן להקת "בנה של אפרודיטה", שיצא בצרפת וביוון, היה לפסקול לסרט פורנו. אפשר לנחש את זה לפי השם, נכון? אולי הוא קיבל את ההצעה לעשות את זה כי נגמר לו הכסף וזו הייתה דרך להרוויח כמה מצלצלים מהירים? האמת היא שאף פעם לא ראיתי את הסרט, אבל לפי העטיפה זה כנראה דומה לסרטים אירוטיים-פסיכדליים תקופתיים.

בכל מקרה, ואנגליס לא נתן לנסיבות הללו למנוע ממנו ליצור דברים מעניינים. עשרת הקטעים באלבום (ששמותיהם הם פשוט המספרים 1 עד 10) הם לרוב קצרים. החריג היחיד הוא קטע מספר שבע, שברוב זמנו הצלילים היחידים שנשמעים בו הם סוגים שונים של כלי הקשה. כלי הקשה כאן, כלי הקשה שם; תוף בס גדול מכה כאן, גונג גדול מהדהד שם, וקצת גלוקנשפיל חולף באמצע. האמת? זה משעמם. צר לי, ואנגליס.

שאר הקטעים שונים למדי זה מזה. ואנגליס השתמש בסרט בתור תירוץ לערבוב סגנונות מכל כיוון אפשרי. לכן, ההחלטה להשתתף בפרויקט כה אלמוני, חסר שאפתנות ומעורפל, הופכת מובנת כשאני חושב על התקליט הזה כמגרש אימונים לקראת הבאות. ובכל זאת, זהו תקליט חשוב לאוהבי ואנגליס (פפטנאסיו, למען אזכור השם המלא) המוקדם, כמוני.

HYPOTHESIS (1971)

יש כאלו שטענו באוזניי שואנגליס הוא אלוהים – אך לא כל ניסוי שלו הסתיים ביצירת מופת אלמותית. תקליט זה הוא סוויטה ארוכה (אך מפורקת מבפנים) המורכבת משתי רצועות בלבד – חלק 1 וחלק 2 – שואנגליס ביצע עם כמה חברים באולפן הקלטה באנגליה, במאי 1971. הם עוברים מ"גרוב" ל"גרוב" במהירות הבזק, מבלי לטרוח להבטיח זרימה חלקה ביניהם. אותם מקצבים הם לעיתים נגישים ולעיתים בלתי ניתנים למעקב לחלוטין, ולא נראה שהם מובילים למקום מסוים. תחושה שכזו.

אולי הקונספט של ואנגליס כאן היה ליצור גרובים שונים ולהדביק אותם באופן אקראי. הוא לא דיבר על תקליטיו מהתקופה הזו, ולכן הדבר נותר בגדר השערה בלבד. עם זאת, אני אוהב מוזיקה מהסוג הזה; היא מאתגרת אותי ואינה מונוטונית (אם כי ודאי יהיו אחרים שיטענו שכן). יש כאן עבודת קלידים נהדרת, וגם תפקידי בס ותופים שמענגים אותי. סוג של ג'אז מעוות. תענוג.

יש כאן גם צלילים חורקים במכוון, כמו דפיקות ידיים על הפסנתר (בסגנון שאמני הג'אז אהבו אז לכנות FREE JAZZ), כשהבסיסט מנגן צלילים תלושים משלו והמתופף מגיב במעברים נזילים. בסך הכל, נגינת האורגן של ואנגליס פשוט נהדרת, ורק בגללה כדאי להכיר את התקליט. חשוב לציין שואנגליס לא התיימר להיות קלידן וירטואוז בסגנון קית' אמרסון, ג'ון לורד או ריק ווייקמן; מטרתו הייתה ליצור נוף מוזיקלי בעל חותם אישי. ועדיין, בסופו של דבר, להקת יס ניסתה לצרף אותו לשורותיה בשנת 1974, לאחר שריק ווייקמן עזב.

מארבעת התקליטים של ואנגליס שנסקרו עד כה, זהו המומלץ ביותר להקשבה עבור מי שרוצה להכיר את תקופתו המוקדמת כאמן סולו. עם זאת, ואנגליס עצמו לא רצה שהתקליט ייצא לאור. בסוף הוא פורסם בשנת 1978, וואנגליס מיהר להוציא צו מניעה נגד חברת התקליטים והמוצר נגנז.

אגב, אחרי אותו סשן בשנת 1971, יצא לוואנגליס אלבום סולו בשם 666. נכון, זהו אלבום של להקת "בנה של אפרודיטה", אך הוא אלבום של להקה בדיוק כפי ש-THE WALL הוא אלבום של פינק פלויד ולא רק של סולן שתלטן בשם רוג'ר ווטרס.

THE DRAGON (1971)

קודם כל, יש פה מוזיקה! כבר טוב... קטע הנושא, הקרוי על שם התקליט, הוקלט ביוני 1971 אך יצא רק ב-1978 (עד שואנגליס תבע את חברת התקליטים ודרש לגנוז אותו). הקטע תופס צד שלם באלבום, וואנגליס משתף פעולה עם חברים כמו הקלידן בריאן אוגר והמתופף מיק וולר. הוא בנוי כג'אם ארוך ומחזורי, אך מרתק בשל האלמנטים של מוזיקה סינית שבו. התופים נשמעים אותנטיים למדי ומשמרים את האווירה.

הצ'לו בקטע זה מרתק; הוא צץ שוב ושוב, אנרגטי ויעיל. הגיטריסט (סילבר קולוריס) והכנר (מישל ריפוק) מספקים סולואים מצוינים וזה נשמע מלהיב. אך בהמשך, הקטע הופך למונוטוני עם אותו ריף צ'לו שטוף "פידבק" וגיטרה שהולמת שוב ושוב. נו טוב, מוזיקה סינית טקסית אמורה להיות מחזורית, ונראה שואנגליס הבין זאת. המוזיקה הסינית מבוססת על קצב מחזורי, בעוד שאני, כאיש המערב, נמשך קודם להתפתחות וצמיחה. אני מניח שאם הייתי איש סיני מסורתי חובב רוק, הכל היה נשמע לי בסדר גמור.

הצד השני כבר פחות גרובי. ואנגליס מנגן במקלדת, ואותי אישית זה מלהיב כי זהו בדיוק סגנון הנגינה שלו שאני כה אוהב. יש לגאון הזה מגע מיוחד בקלידים. הקטע "חציל ממולא" (STUFFED AUBERGINE) צובר תנופה בהמשך כשכלים נוספים מצטרפים ומשרים מצב רוח נעים, אם כי לא יוצא דופן. הקטע השני בצד זה, "עגבנייה ממולאת", הוא ג'אזי באופיו אך אינו מאתגר כמו תקליטי פיוז'ן אחרים מאותה תקופה. האם התקליט הזה הוא חובה לאוהבי ואנגליס? לדעתי, לא.

FAIS QUE TON REVE SOIT PLUS LONG QUE LA NUIT (1972)

המממ... זהו אינו אלבום מוזיקלי סטנדרטי, אך יש לו מטרה ברורה. בשני צדי התקליט הזה – שתרגום שמו הוא "עשו את החלום שלכם ארוך יותר מהלילה" – ואנגליס יצר את מה שכינה "שיר סימפוני" המוקדש למהומות הסטודנטים בפריז בשנת 1968. ואנגליס, שחי אז בצרפת, היה עד למהומות, וכנראה נדרש לו זמן להוציא את היצירה הזו, בדיוק כשפירק את להקת "בנה של אפרודיטה".

קצת היסטוריה: ב-1968 נשלטה צרפת ביד רמה על ידי הגנרל שארל דה גול. בסביבות ה-22 במרץ, מנהיג הסטודנטים דניאל כהן-בנדיט החל לערוך הפגנות נגד המעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם. לאחר מעצרם של כמה סטודנטים, החל גל של הפגנות והתפרעויות קשות. ב-3 במאי פונתה אוניברסיטת סורבון על ידי המשטרה, ומאז נערכו מהומות כמעט מדי ערב בפריז ובערים נוספות.

ביום שישי ה-10 במאי הוקמו בריקדות ברובע הלטיני, ולמחרת העולם כולו חזה בהרס: מכוניות שרופות וגז מדמיע. שביתה כללית שיתקה את המדינה ולמעלה ממיליון איש צעדו בפריז בדרישה להתפטרות הממשלה והנשיא. עיר האורות הוחשכה והתמלאה בגרפיטי ובפוסטרים נגד הממשל. בסופו של דבר המהומות שככו, ודה גול פרש זמן קצר לאחר מכן. אירועי מאי 1968 סימנו את תחילתו של עידן חדש של רפורמות חברתיות בצרפת.

ובכן, לאלבומים מסוג זה אין קשר למוזיקה במובן המקובל – זוהי יצירת אמנות ש"משמרת" את התרבות המהפכנית, מוסיפה את הפרשנות של ואנגליס ומעוררת מחשבה על השלכות האירועים. הנגינה של ואנגליס כאן אינה מהמרשימות שלו, אם כי הוא משתמש בסינטיסייזר בצורה בולטת יותר מאשר ב-SEX POWER.

אז מה כן יש באלבום? רעש, והרבה ממנו: מהומות רחוב, צעקות המונים וקולות נפץ. ישנם דיאלוגים רבים, בעיקר של סטודנטים הדנים בבעיות השעה. אני לא דובר צרפתית, אז אין לי מושג מה נאמר, אך האווירה עוברת היטב. ישנם גם שירי עם צרפתיים שלא ברור לי כיצד להתייחס אליהם בהקשר הזה.

מטרת האלבום אינה ברורה לחלוטין, אך בהתחשב בכך שהמהומות לא הובילו לשינוי חברתי רדיקלי, האווירה הכללית נראית קודרת למדי. זהו אלבום של "סוף עידן", המבטא ייאוש והתפכחות. גם ואנגליס עצמו לא חזר להיות אותו אמן לאחר מכן. זהו כנראה האלבום האחרון שבו עסק בנושאים פוליטיים וחברתיים; מכאן ואילך הוא "כלא" את עצמו במגדל השן שלו, מוקף בסינתיסייזרים, ועסק רק בנושאים של נצח ורוחניות. מעניין אם ואנגליס העריך את התקליט הזה שנים לאחר מכן, או שביטל אותו כניסיון בוסרי. אני מודה שהקשבתי לו פעם אחת בלבד, ואולי הייתי מקשיב לו שוב רק אילו הייתי סטודנט בפריס ב-1968.

L'APOCALYPSE DES ANIMAUX (1973)

זהו למעשה תקליט שהוקלט בפריס כבר ב-1970 כפסקול לסרט טבע דוקומנטרי והוא אחד מאלבומי הסולו הבודדים של ואנגליס שבהם שמות הקטעים הם בצרפתית. הוא לא נועד במקור לשוק הבינלאומי אך זה לא מונע ממנו להיות אחד הפרויקטים השאפתניים והיומרניים ביותר של המלחין.

מדובר באלבום "אמביינט", אך לטעמי הוא פרימיטיבי מדי. המינימליזם הזה אינו מספק אותי והוא נותר עבורי בגדר מוזיקת רקע בלבד – מעין "מוזיקת טפטים". הוא מושלם כפסקול לערב רומנטי ומתאים מאוד לוואנגליס של מודל 1970, וטוב שהוא קיים כחלק מיצירתו, אך לעיתים אני מחפש מוזיקה מאתגרת ומניעה יותר – ואת זה לא מצאתי כאן.

הקאמבק של ג'ף בק! ב-29 במרץ בשנת 1975 יצא התקליט BLOW BY BLOW של ג'ף בק.

איזה יופי של תקליט!!! אני ממש אוהב אותו! ככה ג'ף בק אמור להישמע! וכמה טוב שהוא הגיע למסקנה המהפכנית שהוא פשוט לא צריך שום זמרים שיגנבו לו את הפוקוס. במקום זאת, הוא יצר את התקליט האינסטרומנטלי המלא הזה, תוך שהוא נשען על להקת אולפן חדשה לחלוטין. הסאונד אחיד ומצוין, והתזמור לא מנופח כדי לא לתת ללחנים להישחק תחת שכבות מיותרות של כלי נגינה שהיו עלולים להטביע את המלודיות. נו, התקליט הזה מכונה בדרך כלל כאחת הדוגמאות הראשונות והטובות ביותר לסגנון הפיוז'ן - וממש לא סתם! אבל למען האמת, התקליט לא נשמע ג’אזי בכלל. חלק מהלחנים ג’אזיים, ללא ספק, אבל היה שם באותה מידה גם בלוז, רגאי, פ'אנק ודברים אחרים, מה שהפך אותו לכור היתוך ביזארי למדי וטעים להפליא.

הסיפור של התקליט הזה התחיל למעשה הרבה קודם. בסוף שנת 1973, ג'ף בק הרגיש שהוא חייב להתחיל דבר חדש לגמרי. למרות ששמו תמיד עמד בראש הלהקות בהן ניגן, נמאס לו להיות חלק מפורמט של להקה סטנדרטית. הוא היה חייב לנסות נוסחה חדשה שתשחרר אותו מהכבלים המוכרים. בשלב הראשון של החיפושים העצמיים שלו, הוא ניסה ליצור מוזיקה כשהוא מלווה את עצמו רק עם מכונת תופים פרימיטיבית. הניסוי הזה לא צלח, פשוט כי בסופו של יום, בק היה איש שזקוק לאינטראקציה האנושית ולנגינה עם אנשים חיים ונושמים. הוא הבין שהגיע הזמן להתחיל לתפקד כאמן סולו, אך המלכוד היה שהוא עדיין נזקק לנגנים תומכים מאחוריו. סוג של מילכוד 22 מוזיקלי אם תרצו.

ג'ף בק מעולם לא היה הטיפוס שחיפש את אור הזרקורים של התהילה הריקה. הוא לא רצה להיחשב לאלוהי גיטרה מרוחק, אלא פשוט להיות מוכר כגיטריסט מעולה שעושה את עבודתו נאמנה. באותם ימים של תחילת שנות השבעים, הוא נהג להקשיב המון ליצירות של להקת מהאווישנו אורקסטרה וגם נשאב עמוק לתוך תקופת הפ'אנק-ג'אז המהפכנית של מיילס דייויס משנת 1971, ובייחוד לתקליט JACK JOHNSON. אם זה לא מספיק, השפעה נוספת ומפתיעה שנחתה עליו בתחילת 1974 הייתה מוזיקת הרגאיי מג'מייקה. כדי לרקוח את התרכובת המנצחת של התקליט BLOW BY BLOW, פנה בק אל הקלידן מקס מידלטון, איתו שיתף פעולה בעבר. למידלטון היה באותה עת הרכב לאטין-רגאיי-פ'אנק משלו בשם GONZALES. ההרכב הזה הופיע המון במועדונים של לונדון, ובק נהג להגיע להופעות שלהם, להקשיב בכיף ובהמון הערכה למה שקרה על הבמה.

ג'ף בק עצמו אף ביצע כמה הקלטות מעניינות עם חלק מחברי GONZALES ביולי 1974 תחת השם ZZEBRA. מעניין לציין שמידלטון עצמו לא היה מעורב בפרויקט הספציפי הזה, אך החיבור שלו עם בק היה מוצלח מהרגע הראשון בו הם החלו לעבוד יחד על תקליט הסולו האמיתי הראשון של הגיטריסט. השיר הראשון עליו עבדו השניים היה עיבוד מחודש ומפתיע לשיר של הביטלס שנקרא SHE'S A WOMAN. בתחילה הם ניסו לעבד אותו בסגנון פ'אנק קצבי, עד שמידלטון הבריק עם הרעיון לנסות ולבצע אותו דווקא בסגנון רגאי. איזה יופי!

באותה נקודה, ג'ף בק ידע בביטחון שהתקליט שלו יהיה בסגנון ג'אז-רוק ושזה יהיה תקליט אינסטרומנטלי לחלוטין, ללא זמרים שיגנבו לו את הפוקוס. חברת התקליטים EPIC, בה היה חתום, לא רק שלא נבהלה מהרעיון הנועז, אלא אף עודדה אותו לבצע את הפרויקט והעמידה לרשותו תקציב גבוה במיוחד. ההימור הזה השתלם לכולם בגדול כשהתקליט הפך לרב מכר היסטרי והעניק חותמת אמנותית ייחודית לקריירה של בק.

אחת ההחלטות הכי נבונות בתהליך הייתה לצוות לבק את המפיק ג'ורג' מרטין, מי שהיה ידוע לכל העולם כמפיק המהולל של הביטלס. מרטין בדיוק פתח באותם ימים אולפן הקלטות משוכלל ומתקדם משלו בלונדון בשם AIR. בנוסף, הוא הספיק להפיק בשנת 1974 את התקליט APOCALYPSE של מהאווישנו אורקסטרה בגלגולה השני. עבור ג'ף בק, שרצה לפנות בדיוק לסגנון המוזיקלי ההוא של הג'אז-רוק, ג'ורג' מרטין היה הקלף המנצח והחשוב ביותר בחפיסה.

בשלבי העבודה המוקדמים הצטרף לפרויקט המתופף קארמין אפיץ', שעבד עם בק בשלישיית BECK, BOGART AND APPICE. אפיס הספיק להקליט כמה שירים עד שהמנהל האישי שלו נכנס לתמונה עם דרישה חצופה לתת למתופף קרדיט שווה לזה של בק בכתיבת התקליט. ג'ף בק לא נשאר חייב, ולבסוף הוחלט להשתמש בחטיבת הבס והתופים המצוינת של להקת ZZEBRA: פיל צ'ן על הבס והמתופף המוכשר בן ה-18 בלבד, ריצ'ארד ביילי.

מבחינת הציוד, ג'ף בק חשב בתחילה לנגן בתקליט עם גיטרת פנדר סטרטוקאסטר הלבנה והמפורסמת שלו, אך הצליל שלה נשמע חד מדי לאוזניו המיומנות של המפיק ג'ורג' מרטין. בעקבות כך, הוחלט לעשות שימוש בגיטרת גיבסון לס פול משנת 1954, הידועה בכינויה OXBLOOD בשל צבעה הייחודי. הפנדר הונחה בצד ונעשה בה שימוש מינורי בלבד פה ושם במהלך ההקלטות.

שני קטעים בתקליט הזה נכתבו על ידי לא אחר מאשר סטיבי וונדר, מוזיקאי שג'ף בק העריץ בכל לבו. הקטע הראשון נקרא THELONIUS, אך השיר השני הוא זה שהפך לאחד מרגעיו הקלאסיים ביותר של בק בכל הזמנים. מדובר בקטע המרגש CAUSE WE'VE ENDED AS LOVERS. את היצירה הזו הקדיש בק לגיטריסט רוי ביוקאנאן, שהיה מוערך מאוד בקרב מוזיקאים אך לא מוכר יחסית לקהל הרחב. כשמאזינים לקטע, אפשר להבין מיד את הקשר, שכן סגנון הנגינה של בק שם מזכיר מאוד את הסטייל הייחודי והצליל המתוק שאפיין את ביוקאנאן.

ג'ף בק נחשף לראשונה לביוקאנאן בספיישל טלוויזיוני שנעשה עליו בשנת 1971, והלסת שלו פשוט צנחה מול המסך מרוב תדהמה. שנה לאחר שיצא BLOW BY BLOW, רוי ביוקאנאן החזיר לו מחווה של הערכה כשהקליט שיר בשם MY FRIEND JEFF. לצורך הקלטת השיר של סטיבי וונדר, בחר בק להשתמש בגיטרת פנדר טלקאסטר משנת 1958, וזאת כדי להידמות לסאונד המזוהה עם ביוקאנאן שאהב מאוד את הדגם הזה. מה שהיה מיוחד בגיטרה הזו שבק השתמש בה הוא שבק דאג לשלב בה כמה חלקים שנלקחו בכלל מגיטרת גיבסון, מה שיצר כלאיים מוזיקלי מעניין.

מיד לאחר שסיים את הקלטת התקליט הזה, ג'ף בק קיבל הצעה שקשה לסרב לה: להצטרף כחבר מן המניין ללהקת הרולינג סטונס. ההצעה הגיעה בעקבות פרישתו של הגיטריסט מיק טיילור שהפך למכור כבד להרואין. טיילור המסכן הצטרף ללהקה ב-1969 כבחור צעיר וצמחוני שלא נגע באלכוהול, אך עד סוף 1974 הוא כבר היה שבר כלי של ממש. ג'ף בק היה אחד המועמדים המובילים להחליפו, וכך גם רוי ביוקאנאן שסירב מיד. בק קיבל הודעה להגיע להולנד כדי לבדוק את החיבור שלו עם הלהקה, תחת הרושם שהוא בסך הכל יקליט איתם כנגן אורח. אלא שאחרי שלושה ימים בהולנד, בק קלט שהגיטרות של הסטונס אפילו לא יצאו מהתיקים שלהן. הוא הבין שהחברים בלהקה רואים בו כבר חלק מהחבורה ולכן הרשו לעצמם להתבטל בנוכחותו. ג'ף בק, שהיה איש של עבודה יצירתית, לא יכול היה לסבול את בזבוז הזמן הזה. הפתרון שלו היה אלגנטי: הוא השחיל פתק התנצלות מתחת לדלת חדר המלון של מיק ג'אגר ופשוט נעלם מהמקום. בסופו של דבר, מי שקיבל את הג'וב הנחשק היה הבסיסט לשעבר של בק, רון ווד, שניגן איתו בשנים 1968-1969.

ההצלחה של BLOW BY BLOW הייתה מסחררת. באוקטובר 1975 התקליט כבר עוטר בתואר תקליט זהב, וב-21 בנובמבר הוא הפך רשמית לתקליט פלטינה. עד היום הוא נחשב בעיני רבים לתקליט הטוב ביותר בקריירה של ג'ף בק, וגיטריסטים מפורסמים רואים בו וביוצרו עילוי מוזיקלי נדיר. ג'ף בק נולד כאן מחדש וחשף לעולם שהוא יודע לנגן הרבה יותר מאשר רק רוק ובלוז בסיסיים.

המגזין רולינג סטון פרסם בזמנו ביקורת מהללת שסיכמה את האירוע בצורה מושלמת: "נראה שג'ף בק סוף סוף הבין שהוא לא מתכוון להחליף את קבוצת הסיקסטיז הנהדרת שנשאה את שמו והציגה את מיקי וולר, רוד סטיוארט, ניקי הופקינס ורון ווד. אחרי כמה רגעים בהן ניסה עם כמה להקות מוגזמות, שמטרתן העיקרית הייתה לתת לו מישהו לנגן איתו, האלבום הכל-אינסטרומנטלי הזה מצביע על כיוון חדש ובריא יותר עבור האיש שהנגינה שלו יותר מסמלת את היארדבירדס מאשר זו של ג'ימי פייג', אשר עקב אחריו, או של אריק קלפטון, שאותו ירש. המוזיקה של בק כאן קשורה קשר הדוק לזו של סטיבי וונדר, של הרבי הנקוק ואולי יותר מכל, לזו של מהאווישנו אורקסטרה. החיבה של בק לנגינת המקלדת של מקס מידלטון נראית הגיונית ונגזרת של צ'יק קוריאה והנקוק, אבל זה כמעט לא משנה.

תפקידו העיקרי של מידלטון הוא להשלים את בק והוא עושה זאת היטב. מלבד בקטע SHE'S A WOMAN, שבו הגיטרה של בק ממש שרה, אין כאן מה להבדיל בין שיר אחד למשנהו. אבל המנגינות משתלבות יחד בצורה נעימה והצד השני, במיוחד, מכיל כמה רמזים לכך שבק אולי סוף סוף מצא מצב שבו הוא מרגיש יותר בנוח. האקסהיביציוניזם שלו יכול למצוא מקום מלא בתוך התסביך האינסטרומנטלי של האנסמבל, כפי שהוא אף פעם לא יכול לעשות כשהיה צריך לנגן עם סולן לצדו. ג'ורג' מרטין הפיק, אבל נראה שהיה לו מעט מאוד מה לעשות, מלבד לאזן את המיקסים. רוב הסיכויים שבק יעשה תקליטים טובים יותר, אם יבחר להמשיך לעבוד במסגרת שנקבעה כאן. עם זאת, הדבר החשוב בתקליט זה הוא שג'ף בק סוף סוף מצא משהו שקשור לכישרון שלו מלבד לבזבז אותו".

ואיזה כישרון אדיר הוא זה!!!

גם זה קרה ב-29 במרץ:

- בשנת 1972 הסתיימו הקלטות אלבום הבכורה של להקת רוקסי מיוזיק באולפני COMMAND בלונדון.

- בשנת 1972 הגיעו רוברט פלאנט וג'ימי פייג' מלהקת לד זפלין לבומביי. שם הם הקליטו יחד עם נגנים מקומיים גרסאות לשני שירים של הלהקה – FRIENDS ו-FOUR STICKS. הקלטות אלו יצאו באופן רשמי רק בשנת 2015.

- בשנת 1978 התגרשה רשמית טינה טרנר מבעלה האלים, אייק. טינה יצאה מזוגיות זו ללא פרוטה שחוקה, אך בהמשך הצליחה לסלול קריירת סולו מרשימה.

- בשנת 1975 רשמה להקת לד זפלין שיא נוסף, כשכל ששת אלבומיה עד אז צעדו יחדיו במצעד המכירות של הבילבורד האמריקני.

- בשנת 1967 הקליטה להקת פרוקול הארום באולפן את השיר A WHITER SHADE OF PALE. זמן קצר לפני כן, בשבוע השני של מרץ, פרסמה הלהקה מודעה נוספת ב'מלודי מייקר', הפעם כדי למצוא מתופף. בין הנבחנים היו וולטר ג'ונסטון מלהקת THE VIPs, ופיליפ אנדרוניקוס, שהיה ידוע לשמצה כמקורב ללהקת THE PRETTY THINGS ומי ש"מעולם לא תופף בחייו", כדברי מנהל הרולינג סטונס דאז – אנדרו אולדהם.

התמלילן קית' ריד סיפר: "גארי ברוקר עבד בעבר עם המתופף בובי הריסון, וניסינו אותו. המפיק דני קורדל כבר שיין זמן הקלטה באולפני אולימפיק בלונדון והתכוון להביא את מיץ' מיטשל, מהלהקה של ג'ימי הנדריקס, להקליט איתנו. זה ריגש אותנו, אך ביום ההקלטה הוא אמר שלא הצליח להשיג את מיץ' או את בובי, ולכן הזמין את המתופף של ג'ורג'י פיים, ביל אידן, להקליט איתנו". אידן התגורר מעבר לכביש מאולפני אולימפיק, וקורדל החשיב אותו ל"זוג ידיים בטוחות" לאחר שעבד איתו פעמים רבות כמפיק של ג'ורג'י פיים. אידן הקשיב להקלטות הדמו המקוריות והצליח לתופף כהלכה. בובי הריסון הצהיר כי הצטרף ללהקה רק יום לפני הקלטת השיר ונכח באולפן בציפייה לתופף, אך לשווא. לאחר מכן הקליטה הלהקה מחדש כמה גרסאות שלא פורסמו של השיר עם הריסון באולפני ADVISION. בובי הריסון נזכר: "עד כמה שידעתי, הם התכוונו לשחרר את הגרסה איתי. לכן כשיצא התקליטון, הייתי משוכנע שזה אני שמנגן בו. חשבתי שאני במקום הראשון במצעדים! ואז כמובן אמרו לי שזה היה ביל אידן, וזה הרגיש לי, ובכן, די מוזר".

- בשנת 1982 נערך טקס פרסי האוסקר, ובו זכה הקלידן ואנגליס (שזה היה יום הולדתו!) בפרס הפסקול המקורי הטוב ביותר עבור המוזיקה לסרט "מרכבות האש". מולו התמודד רנדי ניומן עם המוזיקה לסרט "רגטיים". פרס השיר המקורי הטוב ביותר הוענק לברט בכרך, קרול באייר סייגר, כריסטופר קרוס ופיטר אלן על השיר מתוך הסרט "ארתור".

- בשנת 1968 יצא תקליטון חדש ללהקת פליטווד מאק ובו השיר BLACK MAGIC WOMAN. ב-14 בפברואר 1968 נכנסה הלהקה לאולפני CBS במרכז לונדון כדי להקליט שיר חדש שכתב הגיטריסט והזמר פיטר גרין. לאחר כמה ניסיונות הוחלט שהטייק השביעי הוא הטוב ביותר. עם זאת, העבודה עליו נמשכה ב-22 בפברואר (אז הוקלט גם השיר בצד השני של התקליטון, THE SUN IS SHINING, שכתב הגיטריסט ג'רמי ספנסר). זה היה שיר חשוב שקידם את הלהקה מעבר לחיקוי קטעי בלוז ישנים. פיטר גרין הושפע בכתיבתו מהבלוז של אוטיס ראש, וחבריו ללהקה (הבסיסט ג'ון מקווי והמתופף מיק פליטווד) הוסיפו עניין ביצירת קצב חדש ובולט. ג'רמי ספנסר לא ניגן בשיר הזה. מיק פליטווד כתב בספרו: "ההופעות הקטנות שלנו, שמשכו קהל מצומצם, הפכו בין לילה לסצנות של קהל רב. פתאום זכינו לסיקור בעיתונות המוזיקה כמו הביטלס והסטונס. תגובתו של פיטר הייתה להקליט ולהוציא תקליטון שיהיה רחוק ככל האפשר מלהיות להיט מצעדים. זה היה ה-'פאק יו' הראשון של פיטר, אני מניח; קולאז' של ארבע דקות של סולואים ששום עריכה לא יכלה להתאים לרדיו. להקת סנטנה לקחה את זה בהמשך למקום אחר".

- בשנת 1947 נולד בובי קימבל, הזמר המקורי של להקת טוטו.

- בשנת 1996 נתבע המפיק פיל ספקטור על ידי קרול אוקונור ומרשל ליב. השניים, שהיו חברים בלהקת THE TEDDY BEARS בשנת 1958, טענו כי הם זכאים לתמלוגים רבים על השיר שבו ניגנו אז, TO KNOW HIM IS TO LOVE HIM.

- בשנת 1966 השליך מעריץ של הרולינג סטונס כיסא לעבר הבמה בעת הופעה של הלהקה במרסיי שבצרפת. הכיסא פגע בראשו של מיק ג'אגר וגרם לפציעה שהצריכה שמונה תפרים. המשטרה עצרה 57 מתפרעים בקהל שפצעו גם חמישה שוטרים. באותו יום, לפני ההופעה הכאוטית, נפגשו מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס עם השחקנית והדוגמנית הצרפתייה בריז'יט בארדו, שביקשה מהם לכתוב לה שיר.

- בשנת 1980 ציין האלבום DARK SIDE OF THE MOON של פינק פלויד את שבועו ה-303 במצעד האלבומים האמריקאי. בכך שבר את שיא השהייה במצעד, שהוחזק קודם לכן על ידי האלבום TAPESTRY של קרול קינג.

- בשנת 1967 החלו חברי הביטלס לעבוד באולפני EMI על השיר WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS. בשלב מוקדם של העבודה נקרא השיר BADFINGER BOOGIE, על שם אצבעו הפצועה של ג'ון לנון באותם ימים.

- בשנת 1973 הייתה אמורה להקת לד זפלין להופיע בצרפת, אך בשל בעיות אבטחה החליטו חבריה לבטל את ההופעות ולחזור לאנגליה. סולן הלהקה, רוברט פלאנט, הסביר: "יצאנו הבוקר בחזרה לאנגליה. אנו מצטערים מאוד שנאלצנו לבטל את המשך סיבוב ההופעות שלנו בצרפת, אך לאחר התקריות ביומיים האחרונים, נראה שבלתי אפשרי עבורנו להמשיך... איננו יודעים עדיין אם נופיע בפריס. נחזור לשם בשבת כדי לבדוק אם הכל כשורה. אנו מתנצלים בפני המעריצים, אך לא נותרה לנו ברירה".

- בשנת 1966 הקליטו ג'ימי הנדריקס וחברי להקתו החדשה, ה-EXPERIENCE, באולפני DE LANE LEA. זאת מאחר שמנהלם החדש, צ'אס צ'נדלר, לא הצליח לשריין זמן באולפני אולימפיק בלונדון. מוקד המפגש היה הקלטת השיר MANIC DEPRESSION. לדברי צ'נדלר, הנדריקס פיתח את הריף הייחודי של השיר במהירות, והאתגר המרכזי היה לתזמן את תבנית הקצב המורכבת. הביצוע של מיץ' מיטשל בשיר נחשב למאמץ הטוב ביותר שלו באולפן עד אז; חיבתו לאגדות ג'אז כמו אלווין ג'ונס ניכרה בו בבירור. בין הטייקים ניגנה החבורה בהומור ובאופן חופשי להיט של אמן הפופ הצרפתי מישל פונארף.

- בשנת 1986 הוחלט בברית המועצות לאשר את מכירת תקליטי הביטלס, שהיו מוחרמים במדינה עד אז.

- בשנת 1967 נולד בן לזמר ולקלידן אל קופר. כך תיאר זאת בספרו: "במהלך הופעה קיבלתי טלפון ממשפחתה של גרושתי המבשר על הולדת בננו. מיהרתי לבית החולים היהודי בלונג איילנד ורצתי לחדרה של ג'ודי. היא ישנה ונראתה כמו ילדה שהפכה לאישה בטרם עת, ומצבה נראה רע. עמדתי לבד בחדר, בהיתי בה ובכיתי. נהגתי בנבזיות בתזמון שבו בחרתי לעזוב אותה, וזה לא היה נכון מצדי להתחתן בגיל 21, אך רגשות האשם הציפו אותי. הלכתי לתינוקייה ובהיתי בתינוק לבית קופר. זה היה אחד הרגעים הקשים בחיי. משפחתה של ג'ודי בהתה בי ולא אמרה מילה. חזרתי במונית להופעה הבאה בתחושה נוראית. החלק האפל והמשעשע בסיפור היה שבימים הבאים אנשים העניקו לבת זוגי דאז, ג'ואן, סיגרים ושיבחו אותה על ה-'התאוששות המהירה' שעשתה".

- בשנת 1980 החליטו אוזי אוסבורן ולהקתו להפסיק את העבודה עם המפיק כריס טנגארידס, שהופקד על אלבום הסולו הראשון של אוסבורן מאז עזיבתו את בלאק סאבאת'. החבורה החליטה להפיק את התקליט בעצמה, לגנוז את החומרים שהוקלטו ולהתחיל את ההקלטות מבראשית.

- בשנת 2006 קיבל הזמר טום ג'ונס תואר אבירות ממלכת אנגליה.

- בשנת 1982 יצא תקליטון משותף לפול מקרטני ולסטיבי וונדר ובו השיר EBONY AND IVORY. זהו דואט על הרמוניה גזעית המשתמש בקלידי הפסנתר כמטאפורה; השיר שואל מדוע בני האדם אינם יכולים לחיות יחד בהרמוניה מושלמת כמו הקלידים. מקרטני, שכתב את השיר, אמר שהמסר הוא ש"אנשים מכל הסוגים יכולים לחיות יחד". הרעיון נולד לאחר שצפה בקומיקאי האנגלי ספייק מיליגן מנגן בטלוויזיה על פסנתר שבו הופרדו המקשים הלבנים והשחורים, כדי להדגים שצד אחד אינו יכול לתפקד ללא השני. מקרטני אהב את האנלוגיה: אפשר לנגן רק על הלבנים או רק על השחורים, אך כדי ליצור מוזיקה נהדרת יש לשלב ביניהם. הוא החל להקליט את השיר כסולו, אך מהר מאוד החליט להפוך אותו לדואט עם סטיבי וונדר – אמן שהעריץ. וונדר הסכים בשמחה והזדהה עם המסר. השיר היה להיט ענק בארה"ב וניצב בראש המצעדים במשך שבעה שבועות. עם זאת, המאזינים מיצו אותו במהירות, והוא כמעט שלא הושמע ברדיו לאחר שירד מהמצעדים.

- בשנת 1979 צפה בוב דילן בהופעה של להקת דייר סטרייטס באולם ROXY שבלוס אנג'לס. לאחר המופע ניגש למארק נופפלר, מנהיג הלהקה, וביקש ממנו להפיק את אלבומו הבא, SLOW TRAIN COMING. נופפלר הסכים ואף צירף לפרויקט את המתופף של להקתו, פיק ווית'רס.

- בשנת 1949 נולד דייב גרינפילד, קלידן להקת THE STRANGLERS לשעבר. סגנון הנגינה הייחודי שלו היה מרכיב מכריע בסאונד של הלהקה והבדיל אותה מלהקות פאנק וגל חדש רבות אחרות. נגינתו שילבה אלמנטים של פסיכדליה משנות ה-60, רוק מתקדם והשפעות קלאסיות מתקופת הבארוק. גרינפילד הלך לעולמו מסיבוכי קורונה בגיל 71.

- בשנת 1973 הופיעה להקת 'דוקטור הוק' על שער המגזין 'רולינג סטון'. הדבר סיפק קידום מכירות יעיל לתקליטון הלהקה שיצא בנובמבר 1972 ונקרא THE COVER OF ROLLING STONE. השיר נכתב על ידי של סילברשטיין, שהיה אז כתב וקריקטוריסט במגזין 'פלייבוי'. סילברשטיין כתב לפני כן גם את הלהיט של ג'וני קאש A BOY NAMED SUE ואת הלהיט של דוקטור הוק SYLVIA'S MOTHER.

- בשנת 2005 עבר ניל יאנג טיפול רפואי בבית חולים בניו יורק עקב מפרצת במוח. הבעיה התגלתה כשסבל מטשטוש בראייה לאחר שהשתתף בטקס הכניסה להיכל התהילה של הרוק אנד רול. הניתוח הוכתר בהצלחה.

- בשנת 1979 הופיעה להקת רוקסי מיוזיק בפלאדיום בניו יורק. במגזין ה-'רולינג סטון' נכתב על ההופעה: "לאחר האיחוד המאכזב של הלהקה באלבום MANIFESTO, ההגעה למופע הקאמבק בניו יורק לוותה בספקות רבים – בדומה להגעה לטקס דתי בכנסייה כשאתה מפקפק ביושרם של המאמינים. גם כאן, בעולם הרוק, יש חובות טקסיות שיש למלא. המתופף פול תומפסון, שנותר אחד המתופפים הפחות מוערכים, והבסיסט גארי טיבס (לשעבר מלהקת THE VIBRATORS), יצרו קצב שהיה מושלם כמכונה עוצמתית, בדומה לצמד צ'רלי ווטס וביל ווימן מהסטונס.

עם זאת, נגני הסולו של רוקסי מיוזיק נראו מרוחקים זה מזה; נדמה היה שהם לא יודעים כיצד להדק את הסאונד שלהם עם המתרחש על הבמה. לקלידן החדש, דייב סקינר, אין את הברק של אדי ג'ובסון או את החזון של בריאן אינו (אם כי כחבר חדש יש לו תירוץ). הנשפן אדי מקאי נראה מבולבל, והגיטריסט פיל מנזנרה נראה מוסח דעת – נגינתו נשמעה כקלישאה והתוצאה הייתה מבולגנת ומשעממת. המוזיקה התעוררה לחיים רק בסיום השיר LOVE IS THE DRUG.

כל זה מותיר אותנו עם בריאן פרי, שצעד על הבמה בחליפה אדומה. ה-'גאונות' של פרי היא ביכולתו להפוך תחכום לדבר תפל. הוא אינו מצליח לתקשר עם הקהל; הוא מעולם לא היה זמר אמיתי, והחומרים החדשים ממילא אינם דורשים ממנו שירה רבה. החלק הגרוע ביותר במופע היה היעדרם של חומרים מוצלחים יותר, שוודאי היו מפיחים בו חיים".

גאנג באנג אמיתי! ב-29 במרץ בשנת 1969 יצא אלבום הבכורה של שלישיית ג'יימס גאנג. שמו הוא YER ALBUM.

הסיפור המופלא הזה התחיל בכלל בראשו של המתופף ג'ים פוקס. בשנת 1966 פוקס מצא את עצמו בפרשת דרכים מוזיקלית. עד אז הוא בילה את זמנו בניסיון לשחזר מקצבי ג'אז מורכבים בסגנון ארט בלייקי, אבל משהו בתוכו היה רעב למשהו אחר. נמאס לו מהאלגנטיות של הג'אז והוא החליט שמה שהוא באמת רוצה זה להיות רינגו סטאר. המהפכה שהביאו הביטלס שינתה לו את כל התפיסה בראש, ופתאום צלילי הרוק נראו לו הרבה יותר מושכים מחליפות הג'אז המעונבות. באותה תקופה החלו לצוץ שלישיות עוצמתיות כמו CREAM או JIMI HENDRIX EXPERIENCE, ופוקס הבין שזה הכיוון הנכון.

אז הוא החליט לרקוח את JAMES GANG על בסיס הנוסחה המנצחת של שלישיית CREAM. הוא העריץ את ג'ינג'ר בייקר, המתופף של ההרכב הבריטי, ורצה לייצר כוח-אש דומה בארצות הברית. אבל כדי שזה יעבוד, הוא היה צריך גיטריסט שיעיף לאנשים את המוח. במקור ניגן בהרכב גלן שוורץ, אך כשהוא עזב לטובת הרכב אחר, המזל שיחק לטובת המתופף. ג'ו וולש הצטרף והתברר שהוא היה הקלף המנצח של הלהקה. האיש ידע לנגן על גיטרה כמו שד ושלט בטכניקות שגרמו למתחרים להזיע. מעבר לגיטרה, הוא היה קלידן נהדר וזמר בעל נוכחות ווקאלית מרשימה שלא השאירה מקום לספק. אם זה לא הספיק, הוא גם ידע לכתוב שירים מצוינים. בקיצור, הוא היה האיש המושלם. יחד עם הבסיסט טום קריס, השלישייה נכנסה לאולפן כדי להקליט את מה שיהפוך לאבן דרך ברוק האמריקאי.

התקליט YER ALBUM היווה נקודת פתיחה מרשימה ביותר. הוא שילב שירים מקוריים נהדרים כמו "פ'אנק מס' 48" המקפיץ לצד קאברים אדירים שקיבלו טיפול מסיבי מהשלישייה. בין השאר הם ביצעו את השיר LOST WOMAN של היארדבירדס והעניקו לו פרשנות כבדה ומודרנית יותר. ויש גם טיפול כנופייתי לשיר BLUEBIRD של בופאלו ספרינגפילד.

והמבקרים לא נשארו אדישים לפרץ האנרגיה מקליבלנד. עיתון JAZZ AND POP האמריקאי פרסם ביקורת אוהדת: "התקליט הזה הוא בשבילכם אם אתם מחפשים להקשיב לנגינה מהודקת של להקה. התקליט הוא של להקה שהופיעה כבר פעמים רבות ולכן נמנעה מהפקת אלבום מצוחצח ומלוטש מדיי, שמאפיין בדרך כלל אלבומי בכורה. יש להם את הביטחון לנגן מוזיקת רוק משובחת. השירים ורמת ביצועם הם ברמה גבוהה מאד".

הביקורת הזו קלעה בדיוק לנקודה שבה ג'יימס גאנג הצטיינו. הם לא ניסו להיות מושלמים או סטריליים, הם פשוט באו לנגן רוק בביטחון עצמי גבוה. השילוב בין התיפוף המיומן של ג'ים פוקס, שהגשים את חלומו להיות הגרסה האמריקאית של רינגו סטאר, לבין הכישרון המתפרץ של ג'ו וולש, יצר יצירה שנשארת רלוונטית גם שנים רבות לאחר מכן. מספיק להקשיב לשיר I DON'T HAVE THE TIME כדי להבין שזה בדיוק הזמן להגביר עוד ווליום.

האמת? אני חייב להודות שהעטיפה הקדמית מכוערת. כן, זה לא עיצוב מזמין בעיניי. שלושה חבר'ה שעומדים לפני מפל? הממממ... זה לא עשה לי את זה מזה הרבה שנים. לכן, התחלתי דווקא עם התקליט השני שלהם שנקרא RIDES AGAIN. כשהבנתי שם שמדובר בפצצה של הרכב, עברתי לתקליט השלישי שנקרא THIRDS. שם ראיתי שזה ממש אהוב עליי - אז החלטתי לבדוק מה קורה עם תקליט הבכורה הזה - ובום! זה התופצץ לי כמו פצצה תמימה למראה שהופעלה איך שהתחלתי להאזין לה. מה שאומר - לא כדאי לשפוט תקליט רק לפי העטיפה שלו. האמת? להקת גרנד פ'אנק הייתה צריכה אז ללמוד מג'יימס גאנג כיצד להיות שלישייה ולשמור על גרוב שהוא באמת מהודק (למרות זאת, אני מת על גרנד פ'אנק - שלא תטעו!)

והתקליט הזה לא היה רק התחלה של להקה, אלא יריית פתיחה לקריירה המפוארת של וולש, שלימים ימצא את עצמו כחלק בלתי נפרד מהאיגלס, אבל זה כבר סיפור לתקליט אחר.

כשמלך ארגמן רעב לעוד מוסיקה מאתגרת! ב-29 במרץ בשנת 1974 יצא התקליט STARLESS AND BIBLE BLACK של קינג קרימזון. באותו זמן היו חברי הלהקה תשושים מסיבובי הופעות ומתעשיית המוזיקה, אך עדיין רעבים ביותר ליצירת מוזיקה מעניינת.

כשמדברים על קינג קרימזון של השנים 1974-1973, כמעט כולם מזכירים מיד את האלבומים LARKS' TONGUES IN ASPIC ואת RED, בעוד שרק מעטים מאלו ששוחחתי עמם הזכירו בהתלהבות (או בכלל) את האלבום שיצא ביניהם, STARLESS AND BIBLE BLACK. לטעמי זהו עוול, שכן מדובר באלבום שאינו נופל ברמתו משני קודמיו. עם זאת, הוא שונה מהם מאוד באופן הקלטתו: בעוד שהשניים האחרים היו בעיקר אלבומי אולפן, אלבום זה נוצר ברובו מעריכת הקלטות של הופעות חיות. בשל מחסור בחומר כתוב, נאלצו חברי הלהקה להשתמש בהקלטות של אלתורים כדי למלא את החלל. גישה זו הפכה את האלבום לחלק בלתי נפרד מטרילוגיה עוצמתית במיוחד של הלהקה. אבל האמת? אני מוסיקאי מקצועי שמבין בעניינים של כלי נגינה מהתקופה ההיא, לחנים, עיבודים והפקות. אבל נשבע לכם שאינני יודע כלל כיצד התקליט הזה נשמע באוזני מי שאינו בקיא כלל בתיאוריה מוסיקלית. האם זה נשמע כערימת צלילים דמויי ג'אז מודרני רועש? האם זה נשמע כמו תקליט שיצא משליטה? האם זה נשמע פנטסטי? האם זה מאתגר? או סתם כאב ראש?

בכל אופן, דפוסי הסאונד והשירים שאפיינו את הלהקה בשני אלבומיה הראשונים כללו שני קטעים יוצאי דופן, שבישרו את הסגנון הבא של קינג קרימזון – סגנון שבא לידי ביטוי מובהק בתקליט הנוכחי. באלבום הראשון היה זה MOONCHILD, שכלל קטע אינסטרומנטלי חריג (וארוך מאוד) שהיה ספונטני לחלוטין. באלבום השני הופיע THE DEVIL'S TRIANGLE, שקידם תחושת אימה גוברת בהשראה ברורה מהקטע MARS שכתב הולסט ליצירתו THE PLANETS. נראה שרוברט פריפ הסתקרן במיוחד מהסגנון החופשי, שכן הצד השני של התקליט השלישי, LIZARD, מבוסס בעיקרו על הרעיון של יצירת תמונות מוזיקליות באמצעות כלים, היעדר כלים ורעש, מחוץ למבנים הסטנדרטיים של השירים. גם התקליט הרביעי, ISLANDS, כלל נגיעות מהסגנון הזה.

לאחר התפרקות ההרכב שהקליט את האלבום ההוא, בחר פריפ חברים חדשים מתוך מחשבה על הצורה המוזיקלית, וגייס מוזיקאים בעלי זיקה לעבודות ניסיוניות. התוצאה באלבום LARKS' TONGUES IN ASPIC הוכיחה עד כמה הגישה הזו עוצמתית, והיא לא נחלשה ב-STARLESS AND BIBLE BLACK.

בשנת 1973 החליט נגן כלי ההקשה ג'יימי מיור לפרוש מההרכב בעקבות הארה שחווה לאחר קריאת הספר AUTOBIOGRAPHY OF A YOGI. הוא לא עדכן את חבריו בכוונתו לפרוש, אלא פשוט העמיד אותם בפני עובדה מוגמרת כשנעלם לפתע. המתופף ביל ברופורד חשש מאוד שהלהקה לא תוכל להמשיך בלעדיו, אך החשש התפוגג במהירות בזכות לוח הופעות עמוס במיוחד. בין אמצע מרץ לתחילת יולי 1973 קיימה הלהקה יותר משישים הופעות. כמעט ללא ימי מנוחה, חזרו חברי הלהקה לאנגליה כשהם מותשים לחלוטין.

באוגוסט התקבצו חברי הלהקה לעבודה על שירים חדשים באולפן שפעל בבית-סירה על נהר התמזה. אף שחלפה כמעט שנה מאז הסשנים לאלבום הקודם, רק שיר חדש אחד התגבש בינתיים: DOCTOR DIAMOND (שבסופו של דבר לא נכלל באלבום). התשישות הרבה הקשתה על תהליך היצירה, וברופורד לא אהב את שיטת העבודה של פריפ, שהביא לאולפן חלקי לחנים כדי לחברם יחד עם שאר הלהקה במקום להשקיע בהלחנת קטעים שלמים מראש. התסכול לנוכח המחסור בשירים היה רב.

בספטמבר החל סבב הופעות נוסף שכלל 19 הופעות בארה"ב ו-24 באירופה. ב-23 בנובמבר הגיעו חברי הלהקה לאמסטרדם (לאולם ה-CONCERTGEBOUW), שם הופיעו כשהם במצב עייפות מתקדם אך מלאי השראה. הופעה זו הוקלטה וחלקים ממנה נכנסו לאלבום.

רפרטואר סיבוב ההופעות כלל גם שיר ישן של הלהקה שטרם בוצע חי עד אז – CAT FOOD. הם נהגו להפתיע איתו את הקהל מדי פעם. במהלך כיווני הכלים נהגו ווטון וברופורד לנגן קטעים המבוססים על האלבום CROSSINGS של הרבי הנקוק מ-1971. המוזיקה של פסנתרן הג'אז השפיעה עמוקות על חטיבת הקצב של הלהקה; בקנזס סיטי הם אף פגשו את הנקוק מאחורי הקלעים לאחר הופעה של להקתו, HEADHUNTERS, וחודש לאחר מכן הגיע הנקוק עצמו לצפות בהופעה של קרימזון.

בינואר 1974 נכנסה הלהקה לאולפני AIR בלונדון כדי להשלים את הקלטות האלבום. ווטון היה מרוצה מהשיפור בהקלטת קולו; הסיבה לכך הייתה הצבת מיקרופון אמיתי מול גשר האף שלו, בעוד שמיקרופון אחר (שלא פעל) נועד רק כדי שיוכל לשיר לתוכו ולהרגיש בנוח. למרות ביטחונו העצמי של ווטון, הלהקה דחתה בלדה שכתב אשר הושפעה מהשורה STARLESS AND BIBLE BLACK מתוך יצירתו של דילן תומאס, UNDER MILK WOOD. אף שהבלדה נדחתה, שמה היה עוצמתי דיו כדי לשמש כשם האלבום כולו.

הקלטות האולפן הסתיימו ב-18 בינואר. התוצר הסופי כלל 12:41 דקות של הקלטת אולפן טהורה, לצד חומר שהוקלט בהופעות חיות (ועבר תהליך של הסרת צלילי הקהל). למרות שהלהקה הצטלמה ליח"צ, הם בחרו בעיצוב גרפי לעטיפה. האמן שנבחר, טום פיליפס, הוצע לפריפ על ידי בריאן אינו, שהיה תלמידו של פיליפס לאמנות.

הקטע הפותח, THE GREAT DECEIVER, מתפרץ כמטח זיקוקים עצבני. זהו קטע מורכב המעניק למאזין תחושה של הרכב בעל ביטחון עצמי רב. בדקה 1:52 ניתן לשמוע את ווטון צועק YOU DON'T – בדיחה פנימית של הלהקה הנאמרת כשיש חוסר שביעות רצון מביצוע כלשהו (טייק). ווטון טעה בביצוע והשמיע את הקריאה, אך הוחלט להשאירה בשיר. ווטון ביקש מפריפ להכפיל את המלודיה הפותחת; משפריפ סירב ועזב את האולפן, ווטון הקליט את התפקיד בעצמו על גיטרת הפנדר סטרטוקאסטר שלו. למחרת אישר פריפ כי התוצאה מוצלחת. שנים לאחר מכן גילה פריפ בחרדה כי הטקסט של השיר צוטט בספר על רמיזות הומוסקסואליות ברוק; התמלילן, ריצ'ארד פאלמר-ג'יימס, הבהיר לו כי לא לכך התכוון והתפלא על המהומה.

השיר הבא, LAMENT, עוסק בריקבון בתעשיית המוזיקה. חברי הלהקה לא חיבבו את הלחן וטענו כי נכלל באלבום רק בשל מחסור בחומרים אחרים. הקטע המאולתר WE'LL LET YOU KNOW הוקלט בגלזגו ב-23 באוקטובר 1973, ובו מנגן דייויד קרוס על פסנתר חשמלי.

לאחר מכן מגיעה הבלדה היפהפייה THE NIGHT WATCH. שתי הדקות הראשונות בה לקוחות מההופעה באמסטרדם, והמילים מושפעות מציורו המפורסם של רמברנדט. הקטע TRIO, כשמו כן הוא, כולל שלושה נגנים המאלתרים יחד: פריפ, ווטון וקרוס. הקטע שחותם את צד א', THE MINCER, הוקלט בציריך ועובד מתוך אלתור ארוך של 13 דקות. פייר? למה, למשל, לא הכניסו במקום פה ושם צלילים תועים באילתורים את השיר על ד"ר דיימונד? אני לא מבין את זה.

ויצירת הנושא הפותחת את צד ב' הוקלטה באמסטרדם במהלך אלתור על הבמה. האלבום מסתיים בקטע FRACTURE, אף הוא מהופעה באמסטרדם. זהו אחד הקטעים המורכבים ביותר של הלהקה; ג'ון ווטון ציין בראיון כי זהו הקטע הקשה ביותר לנגינה ברפרטואר של קרימזון עד לאותה שנה.

ודברי המבקרים? ובכן, מבקר המערכת של הרולינג סטון כתב בזמנו: "בדיוק ברגע שבו כמעט הפכה קינג קרימזון למאובן מן העבר, חזרו רוברט פריפ וחבריו עם אלבום יצירתי ביותר. הם לקחו מוטיבים מאלבומם הקודם והלא אחיד ויצקו בהם את האנרגיה של תקליט הבכורה... קרימזון מציגה כאן ביטחון שלא נשמע לפני כן. נבחרת החלומות של פריפ הפיקה אלבום מצוין". גם בעיתונות הבריטית זכה האלבום לשבחים: ב-NME נכתב כי "בניית הסולואים של פריפ היא תמיד מלודית, גם ברגעים המורכבים ביותר", ובמלודי מייקר צוין כי האלבום נמצא "בדיוק במקום הנכון בין רגש לטכניקה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459