רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-30 במרץ (30.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"כשנכנסנו לאולפן, הפכנו פחות לצמד ויותר למיזם של "אני" – כשאני כותב את השירים ובוחר את המוזיקאים. זה קרה, בין היתר, משום שלאורך חלק ניכר מזמן העבודה על BRIDGE OVER TROUBLED WATER, ארטי לא היה נוכח. עבדתי לבדי עם רוי היילי, הטכנאי והמפיק השותף שלנו, ובמידה רבה האחריות הזו נפלה עליי. ארטי ואני חלקנו באחריות, אך לא בתהליך היצירתי. למשל, תמיד אמרנו שארטי מעבד את השירים; כל מי שמבין דבר או שניים ידע שזו הייתה בדיה – כיצד ייתכן שאדם אחד יכתוב את השירים והאחר יעשה את העיבוד? איך זה עובד? אם אדם כותב שיר, ברור שיש לו חזון לגביו. אך כשזה הגיע לקבלת החלטות, תמיד היינו רוי, ארטי ואני, ועם הזמן המצב הזה הפך לקשה עבורי" (פול סיימון בשנת 1972)

סימן הזמן מבית הנסיך. ב-30 במרץ בשנת 1987 יצא אלבום כפול ומיוחד לפרינס ששמו SIGN O' THE TIMES.

טוב, קודם כל חשוב לי להכריז - פרינס הוא גאון! האיש הזה היה מכונה משומנת של כתיבת שירים, עיבוד, הפקה ונגינה בכלים שונים. כשיצא התקליט PURPLE RAIN דאגו העיתונים, גם בארצנו, להשוות אותו כל הזמן למייקל ג'קסון ולקרוא לו "מייקל ג'קסון השחור". נו, טוב... במהרה הראה הנסיך הגדול לעולם שהוא לא מייקל והוא לא ג'קסון ושהוא דבר אחר לגמרי! אני מאד אוהב להקשיב לאלבומים של פרינס. יש בהם הרבה תעוזה, הפתעות, מוסיקה משובחת ו - הכי חשוב - חותם אישי של האמן. פרינס יצר סגנון.

אני זוכר היטב איך PURPLE RAIN הרעיד את המדינה הקטנה שלנו והרבה פה חיכו בהתלהבות לדבר הבא שיבוא ממנו. כי באותם ימים, פרינס כבר לא היה סתם מוזיקאי, הוא היה כוכב מסחרי ענק. אבל אחרי ההצלחה הפנומנלית של הגשם הסגול, יצאו שני תקליטים, AROUND THE WORLD IN A DAY ו-PARADE, שמשום מה לא הצליחו בענק כמו מה שקדם להם. המכירות הצטמקו באופן משמעותי. לכן, הוצאת האלבום SIGN O' THE TIMES באה עם סיכון מחושב אך מאתגר. אבל כשזה יצא? הרבה מסביבי דיברו על זה. ועוד איך. בסדר, אין פה להיטים בסדר גודל של PURPLE RAIN או WHEN THE DOVES CRY טן KISS. אבל יש פה שפע של דברים. יכול להיות שזה האלבום הלבן של פרינס? עם זאת, בעיניי זה האלבום הגדול האחרון של פרינס. אל צבינו אותי לא נכון - אני מאד נהנה גם מהאלבומים שיצאו לו לאחר מכן (לא, לא באטמן!). דברים כמו DIAMONDS AND PEARLS או האלבום שיצא בשם הסמל שהוא אימץ לעצמו. אבל מבחינת משהו גדול באמת? סימן הזמן הזה היה האחרון לטעמי.

ובכן, הלחץ התחיל לתת את אותותיו כאשר החובות הצטברו, ופרינס מצא את עצמו בבעיה כלכלית שהעיקה על היצירתיות שלו. במקביל, חברי להקתו, THE REVOLUTION, מצאו את עצמם ממורמרים מול הבוס הקפדן. המתח הגיע לשיאו כי פרויקט שהיה אמור לצאת תחת כל הלהקה, DREAM FACTORY, נגנז והשאיר את כולם שם עם טעם מר בפה. בסופו של דבר, הלהקה פוטרה באופן דרמטי מיד אחרי ההופעה האחרונה שלה עם פרינס ביוקוהמה, יפן בשנת 1986. בסוף ההופעה הוא ניפץ את כל הגיטרות שלו וירד מהבמה בטריקת דלת מטאפורית. לאחר ההתפרצות הזו הוא הצהיר, "כולם פה צריכים לנגן מגוון רחב של מוזיקה ועם סוגים שונים של אנשים כדי שיוכלו לחזור חזקים פי שמונה". הוא סימן בכך שלהקת הליווי מפורקת מבחינתו והוא יוצא לדרך חדשה.

כך פרינס מצא את עצמו יוצא לסולו בפעם הראשונה מאז 1978 והתחיל להרגיש את הלחץ הכבד של הצורך להוציא תקליט להיט שיחזיר אותו למרכז הבמה. הוא רצה להשקיע את כל כולו בתקליט הבא אבל הבעיות צצו כבר מההתחלה. הוא היה מפוצץ מרעיונות והמוח שלו עבד שעות נוספות. הוא תכנן גם תקליט של האלטר-אגו הנשי שלו, CAMILLE, שבו הוא שר בקול גבוה ומואץ, ותוסיפו לזה אלבום כפול עם זמרות הליווי וונדי וליסה ואלבום משולש ושאפתני בשם CRYSTAL BALL. כל הרעיונות המטורפים האלו נדחו על ידי חברת התקליטים, האחים וורנר, בטענה שזה פשוט לא מסחרי ושאף אחד לא יקנה אלבום משולש בתקופה כזו. גם לא של פרינס.

באותה תקופה הוא גם נאבק עם הקמת האולפן החדש והמפואר שלו, PAISLEY PARK, שבו הושקעו מיליוני דולרים. "פרינס שכר בחור בשם פרנק דמדי כדי להתקין את אחת מהקונסולות החדישות האלה בפייסלי פארק", נזכרה טכנאית ההקלטה של התקליט, סוזן רוג'רס. "לילה אחד הוא חלם שיר, שהתברר שהוא 'הבלדה על דורותי פארקר', והתעקש להקליט אותו מיד". למרות היעדר התדר הגבוה של הקונסולה בגלל תקלה טכנית, פרינס לא עצר באדום, הקליט את השיר וערך לו מיקס באותו לילה. "מבחינה טכנית, זו טעות מוחלטת", אמרה רוג'רס, "אבל הוא אוהב טעויות טובות אם הן עובדות".

האלבום, שיצא בסופו של דבר, התאפיין בהרבה תאונות משמחות שהפכו לקלאסיקות. השיר HOUSEQUAKE, הג'אם הפ'אנקי והמרעיד של התקליט, נוצר בהשראת סשן הקלטות בשעות הלילה המאוחרות עם מלכות הפופ של לוס אנג'לס משנות ה-80, הבאנגלס, בעוד שביקור לילי באולפן של הזמרת הסקוטית, שינה איסטון, הביא לעולם את השיר U GOT THE LOOK. "שינה נכנסה לאולפן בלי הודעה מוקדמת, כי היא רצתה שפרינס יפיק את התקליט הבא שלה", אמרה רוג'רס. "השיר הזה עבר מיליון שינויים, ופרינס ממש נאבק עם זה. זה היה במקור בקצב ביניים שכזה, אבל הוא האיץ את זה ברגע האחרון וביקש ממנה לשיר על זה. אני חושבת שהיא הייתה קצת המומה מהאופי המיני של זה בהתחלה, אבל הוא שכנע אותה להיכנס לזה, וזה עבד בצורה מושלמת".

הפורמט של האלבום הכפול עצמו היה הצהרה אמנותית נועזת וחסרת פשרות בסוף שנות ה-80, שהצביעה על שפע של רעיונות ורצון להציג חזון מוזיקלי רב-גוני. עם אורך משמעותי של כ-80 דקות, זה בהחלט היה דבר מגוון. היכולת הזו לעבור ללא מאמץ בין סגנונות כמו רוק, פ'אנק, סול ופופ, לעתים קרובות בתוך אותו שיר, הייתה מרשימה מאד. היבט מרכזי נוסף בסאונד של התקליט שזכה לתשומת לב משמעותית ב-1987 היה השימוש של פרינס בטכנולוגיה העדכנית של אז, במיוחד עם מכונת התופים LINN LM-1 והסינטיסייזר FAIRLIGHT CMI שהיה יקר בטירוף.

המבקרים התייחסו לעתים קרובות לתפקידם הבולט של הכלים הללו בעיצוב של האלבום, עם גישה מינימליסטית אפקטיבית שהגיעה לשיא בשיר הנושא SIGN O' THE TIMES. השיר הזה נכתב ביום אחד והתייחס לנושאים קשים כמו מגפת האיידס, אסון המעבורת צ'אלנג'ר והשימוש בסמים קשים. זה אכן נשאר שיר נוקב שמשמש תמונה ברורה למה שקרה בימים ההם. מבקר המוסיקה ברולינג סטון אפילו הכריז כי: "האקלקטיות הווירטואוזית של פרינס הוצגה רק לעתים רחוקות בכזה שפע". הפעם פרינס היה זה שזכה בכל הקופה וחברת התקליטים נאלצה לאכול את הכובע מול היצירה שהפכה לאחד מסימני הזמן הגדולים של העשור.

הג'ינג'י עם התופים שמעקם את החוקים. ב-30 במרץ בשנת 1970 יצא האלבום הראשון של המתופף ג'ינג'ר בייקר עם להקתו AIR FORCE. האם מדובר בטיסת בכורה חגיגית? או בנחיתת אונס רועשת במיוחד?

כששנת 1969 הגיעה לסיומה, המתופף בעל רעמת האש, ג'ינג'ר בייקר, מצא את עצמו במצב רוח שהיה רחוק מאוד מלהיות מאושר (נו טוב, מתי הוא באמת שמח?). הסיבה למרמור לא הייתה רק מזג האוויר הבריטי האפרורי, אלא הפירוק הפתאומי שנחת עליו מכיוון להקתו BLIND FAITH. הוא בנה על כך שהלהקה שלו תופיע ברחבי אנגליה, בזמן שדלייני ובוני, הצמד הנשוי שהעסיק באותה תקופה נגנים מהשורה הראשונה כמו ליאון ראסל וריטה קולידג', ישמשו בכלל כלהקת החימום שלהם. אך המציאות טפחה על פניו. כשחזר מהשהות שלו בחו"ל, הוא גילה שכל סיבוב ההופעות המתוכנן בוטל וקלפטון פשוט נטש את הספינה לטובת הרפתקאות חדשות. בייקר ההמום נותר מחוסר עבודה באופן רשמי.

התסכול של בייקר לא נשאר רק בלב. הרצון החזק שלו להתקדם מבחינה מוזיקלית ולייצר משהו גרנדיוזי דחף אותו להחלטה להקים הפעם הרכב גדול עד מסיבי, בניגוד מוחלט לשלישיות או לרביעיות האינטימיות שבהן ניגן בעבר. הפעם הוא לא הסתפק במועט וגייס לא פחות מ-11 נגנים על הבמה. ובראיון שהעניק לעיתון DISC AND MUSIC ECHO בשנת 1970, הוא לא חסך בביקורת וסיפר כי הקים את ההרכב הזה רק בגלל שקלפטון שיקר לו ועזב את BLIND FAITH מבלי להודיע לו על כך מראש.

בספרו האוטוביוגרפי הוא חשף את הרגע שבו הכל קרס: "כשחזרתי מחופשה, גיליתי שהלהקה התפרקה. סטיב ווינווד סיפר לי שאריק החליט לפרוש ולנגן עם דלייני ובוני - דבר שהחריד אותי. סטיבי הוסיף כי הוא מתכוון להחיות את להקת טראפיק. אז החלטתי לעשות גם משהו משלי, שיימשך רק מספר הופעות, והזמנתי למסע הזה את סטיבי ואת חברו ללהקת טראפיק, כריס ווד".

האלבום הראשון של ההרכב החדש הוקלט ב-15 בינואר ברויאל אלברט הול המפואר בלונדון. זו הייתה בסך הכל ההופעה השנייה של הלהקה, אחרי הופעת חימום קצרה שהתקיימה שלושה ימים לפני כן באולם טאון הול שבבירמינגהם. הלהקה נחשבה בשלב הזה לסוג של סופרגרופ מטורף שכלל שמות כמו סטיבי ווינווד, הבסיסט ריק גרץ', הגיטריסט דני ליין (שהגיע מהמודי בלוז ולימים יהיה חלק בלתי נפרד מלהקת כנפיים עם פול מקרטני), האורגניסט גרהאם בונד ונגן כלי הנשיפה המוכשר כריס ווד. בעמדת התופים, לצדו של בייקר, התייצב פיל סימן, מתופף ג'אז ודמות יוצאת דופן שלימד את בייקר שנים רבות לפני כן לא רק על המקצבים המורכבים של מוזיקה אפריקאית, אלא גם הציג בפניו את הצדדים האפלים של החיים, כולל כיצד להזריק הרואין לוורידים.

בייקר נזכר בספרו ברגעים המשעשעים וההזויים של אותם ימים: "ערכנו חזרות במשך זמן רב והמופע הראשון שלנו עבר היטב. חוץ מהעובדה שהמשטרה הגיעה לעצור את גרהאם בונד בגלל אי תשלום כלשהו. בעוד השוטרים גוררים אותו הרים דני ליין חבילת סיגריות וקרא לעברו - 'הנה גרהאם, כמה סיגריות בשבילך'. לאחר מכן התיישבנו לעשן כשגילינו שדני נתן בטעות לגרהאם את מלאי הג'וינטים שלנו. למזלו של גרהאם, השוטרים נתנו לו להיכנס עם הסיגריות ולעשן בתא. שם הוא גילה את מה שקיבל מדני ונאלץ במשך שעה לבלוע את כל תכולת הקופסה".

האלבום שהתקבל הכיל כ-80 דקות של מוזיקה שכללה שירים מקוריים לצד עיבודים חדשים לשירים ישנים. בייקר בחר בגישה פתוחה ופחות מחייבת בהרכב הזה. מבחינתו, הלהקה הזו יכלה להתקיים לשתי הופעות בלבד והוא לא חיפש את המחויבות הנוקשה והחונקת שאפיינה את להקותיו הקודמות. האווירה הייתה כל כך מלהיבה שכל חברי ההרכב הסכימו להמשיך לנגן יחד גם אחרי ההופעה המוקלטת, מלבד סטיב ווינווד וכריס ווד, שבחרו לחזור ולהתמקד בלהקת טראפיק שלהם.

אז האלבום נפתח עם קטע ג'אז מתקדם בשם DA DA MAN, ומיד לאחר מכן מגיעה גרסה איטית ומסקרנת לשיר ישן שגרהאם בונד נהג לבצע שנקרא EARLY IN THE MORNING. עם זאת, יש באלבום הזה בעיה שצצה כמעט בכל אלבום הופעה שבו בייקר לקח בו חלק - סולו התופים הארוך. לדעתי, לא כל מה שנשמע אנרגטי ומלהיב בזמן אמת מול קהל משולהב מצליח לעבור בצורה טובה לחריצי התקליט שמושמעים בבית. סולואי התופים של בייקר הם לעיתים עומס וגם הביצוע שלו כאן לשיר TOAD של CREAM מרגיש לי כמו בזבוז זמן מסוים.

איכות ההקלטה עצמה אינה משובחת במיוחד, אך היא בהחלט מצליחה להעביר את האווירה המיוחדת והכמעט כאוטית של ההופעה בצורה משקפת. העיתונות של אותה תקופה לא תמיד עשתה חיים קלים ללהקה. עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם במאי 1970 כי "האלבום נופל כנראה בגלל שזו הקלטה חיה או אולי כי זה אלבום כפול עם רק שמונה קטעים ארוכים מדי. לעיתים זה נשמע חובבני, אך אם מנגנים אותו בווליום גבוה - הוא עשוי להלהיב". מצד שני, עיתון BEAT INSTRUMENTAL היה הרבה יותר ביקורתי ביולי 1970 כשפרסם: "זה מאכזב. בגלל שציפינו ליותר לפי הרכב המוזיקאים פה. חיל האוויר הזה אנרכיסטי מדי מכדי להיות מהודק. זה חבל מאד. חטיבת כלי הנשיפה נשמעת לעיתים לא בסולם ולא בקצב. השירה חלשה ואיכות ההקלטה חלשה גם כן".

למרות הביקורות המעורבות, בייקר לא עצר. הוא הספיק להקליט אלבום נוסף תחת המותג AIR FORCE עם הרכב מצומצם יותר, לפני שביצע תפנית חדה בחייו. הוא החליט לעזוב את אנגליה ולעבור להתגורר בניגריה, שם הוא צלל עמוק לתוך פעילות מוזיקלית עם שורשים אפריקאים עזים. הוא שיתף אז פעולה עם פיילה קוטי, שהיה הדמות המובילה בתחום האפרו-ביט, ואף הקים שם אולפן הקלטות מקצועי בשם BATAKOTA בלאגוס. זה מתופף שלא נח לרגע!

הקטיפה האדומה, האגו המנופח והספינה שטובעת של הבי ג'יס. ב-30 במרץ בשנת 1969 יצא התקליט הכפול של הבי ג'יס, שנקרא ODESSA. התקליט הזה גרם לפירוק הלהקה.

אחחחח... כמה שאני אוהב את הבי ג'יס של הסיקסטיז! החל מהתקליט שהם הוציאו בשנת 1967 ודרך HORIZONTAL ומשם דרך IDEA... הפופולריות שלהם הייתה בשיאה והם נחשבו בעיני רבים לביטלס הבאים, תואר כבד משקל שהם נשאו בגאווה (ועם לא מעט תשישות). ההפקות באלבומיהם לא רק היו עשירות אלא אף ניסיוניות, כשהן משלבות תזמורים סימפוניים של ביל שפרד וחדשנות אולפנית מפתיעה. הלהיטים לא הפסיקו לבוא, ונראה היה כאילו הדרך של הבי ג'יס היא רק למעלה, אל עבר פסגות הפופ העולמי. ואז הגיע האלבום שנקרא ODESSA ובום... הרס את הכל.

המנהל של הבי ג'יס, רוברט סטיגווד, היה באותה התקופה גם המנהל של להקת CREAM המצליחה. וכש-CREAM שיחררו בהצלחה רבה את אלבומם הכפול WHEELS OF FIRE, סטיגווד החליט שגם הבי ג'יס צריכים להוציא אלבום כפול כדי להפגין עוצמה אמנותית. רק מה? אצל להקת CREAM - אחד משני התקליטים הוקלט בהופעות חיות. אצל הבי ג'יס זה לא היה כך והם נאלצו להשקיע המון זמן בהכנת החומר החדש. לקחו שישה חודשים של עבודה עד שהאלבום ODESSA הושלם. זה נחשב כמו זמן נצח בתקופה ההיא, בה כל אלבום וסינגל נעשו בדרך כלל בזמנים קצרים ובלוחות זמנים דחוקים. תהליך העבודה הארוך והמייגע על האלבום יצר תככים ותסכולים שהביאו בסופו של דבר לשנאה הדדית בין האחים.

זה היה אמור להיות רגע השיא שלהם, הפרויקט שיכתיר אותם סופית כיורשים הבלתי מעורערים של ארבעת המופלאים מליברפול. היו כאלו שטענו כי ODESSA היה הסרג'נט פפר של הלהקה, בעוד שאחרים התעקשו כי מדובר בכלל באלבום הלבן שלהם. שתי ההשוואות הללו היו הגיוניות במידת מה. מעבר לכך, ההשוואה בין הבי ג'יס לבין הביטלס הייתה תמיד העיסוק המועדף על כל מי שדן במוזיקה שלהם אז. אך בניגוד לשני האלבומים ההם של הרביעייה מליברפול, ODESSA היה בראש ובראשונה יצירה של אווירה. הוא היה חסר כמעט לחלוטין את הגיוון שאפיין את התקופה המאוחרת של הביטלס, ובמקום זאת הוא התמקד ביצירת עולם אווירתי של הוד והדר והרמוניה. במובן הזה, הוא כנראה ה-PET SOUNDS של הבי ג'יס, אם כי הוא לא קרוב להיות מורכב או מהפכני באותה מידה, למרות שחלק מהשירים בו היו מורכבים למדי.

במקום זאת, האלבום פשוט גרם לפירוק הלהקה. עד אותו רגע, האחים לבית גיב רכבו על גל של הצלחה היסטרית עם אלבומים מוצלחים ועוד כמה סינגלים שפיארו את מצעדי הפזמונים ברחבי העולם. ההרכב באותם ימים כלל את שלושת האחים - בארי, מוריס ורובין גיב - שעבדו בשיתוף פעולה צמוד עם הגיטריסט וינס מלוני והמתופף קולין פטרסון.

האמת היא שהלהקה הגיעה ליצירת האלבום הזה כשהיא תשושה ברמות קשות. החברים היו על סף קריסה נפשית ופיזית, כתוצאה מסיבובי הופעות אינטנסיביים והקלטות בלתי פוסקות באולפנים בלונדון. העבודה על ODESSA החלה ביולי 1968, ומשם העניינים החלו להסתבך במהירות. השבר הראשון בלהקה קרה באוקטובר כשמלוני הגיטריסט פרש באמצע ההקלטות. הוא הרגיש שהסוף של הלהקה קרב והעדיף לעזוב את הספינה לפני שהיא טובעת לגמרי. באותו זמן, המציאות בשטח החלה להשתנות לרעה: הופעות החלו להתבטל עקב מכירות כרטיסים דלות, ומלחמות אגו חריפות החלו לבעבע בתוך הלהקה פנימה.

התאומים רובין ומוריס כבר לא ראו באחיהם הגדול בארי כדמות הגדולה שאמורה לקבוע הכל. רובין, במיוחד, היה מתוסכל מאד מזה שבארי קיבל את רוב תפקידי השירה המובילים. מה גם שהמנהל שלהם, רוברט סטיגווד, התעקש שהשירה של בארי היא מה שהוא בעיקר צריך באלבומי הלהקה. סטיגווד טען שהקול של בארי יותר מסחרי מזה של רובין, אמירה שפגעה בציפור נפשו של האח הצעיר בעל הוויברטו הייחודי.

בזמנו סיפר פטרסון המתופף את דעתו על האלבום לעיתון רקורד מירור, בראיון שחשף את הסדקים בתוך המכונה המשומנת: "אנשים מאד רגשניים כלפיו. או שמאד אוהבים אותנו או ששונאים אותנו. טרם הגענו למצב בו ישבחו כל דבר שלנו. לכן עלינו להמשיך ולהיות מסחריים. אני די שמח עם האלבום שהוצאנו. ברור שלא כל השירים שבו מוצאים חן בעיני. זה טבעי כשיש לך אלבום כפול. יש המון שירים, אך באופן כללי זה מראה כי אנו מתקדמים. יש שיר אחד שממש מאכזב אותי והוא נקרא EDISON. הוא נשמע יותר מדי כמו הבי ג'יס, כשהם היו באוסטרליה. אבל אני שמח שיש גיוון רב באלבום. התיכנון המקורי היה להקליט את זה בארה"ב והקונספט היה אמור להיות בו על אמריקה וצורת החיים בה. השירים שאני מעדיף בו הם השירים שיש לי יד בהפקתם. אין לי מושג מה מהם יהפוך ללהיטים, כי בזמנו חשבתי שהשיר I STARTED A JOKE לא יהפוך ללהיט וטעיתי. אני מאמין שהכישרון של האחים גיב עוד לא הגיע למיצוי".

לכן האלבום הזה יצא כחטיבה המוזיקלית המוזרה והמאתגרת ביותר של הבי ג'יס עד לאותו הרגע. מדובר באלבום שאינו אחיד ברמתו, פסיפס מוזיקלי שכולל קטעים נהדרים לצד חומרי מילוי, אותם קטעים פחות מעניינים שנועדו רק בשביל למלא חלל באלבום כפול. הרעיון המקורי היה בכלל לעשות אלבום שהוא בסגנון פופ-אופרה, ז'אנר שהתחיל לפרוח באותן שנים. השמות המקוריים שהוצעו לקונספט הפופ-אופרה היו AN AMERICAN OPERA ולאחר מכן MASTERPEACE. הבעיה הייתה שחברי הלהקה לא ישבו ברצינות על מנת לשרטט קו עלילתי לקידום העניין, למרות שהשיר הפותח עסק בספינה שטבעה ב-1899. לפיכך - כל קונספט התרסק והתוצאה הפכה למיש-מש של רעיונות ללא חוט מקשר ברור.

ההרגשה של להקה בהתפוררות ריחפה בחלל האולפן לכל אורך הסשנים. אחת המריבות הקשות ביותר הייתה סביב השאלה הגורלית: איזה שיר ייצא כסינגל מהאלבום? רובין נלחם על השיר שלו LAMPLIGHT, אך הוא הפסיד בקרב האגו לטובת שיר של בארי בשם FIRST OF MAY. רובין לקח את ההחלטה הזו באופן אישי וקשה במיוחד. ובסופו של דבר, מסתבר שלא היה באלבום הזה אף שיר שסומן להיות להיט בסדר גודל של I STARTED A JOKE או I'VE GOTTA GET A MESSAGE TO YOU.

הקטע שפותח את האלבום, הנושא את שמו ODESSA CITY ON THE BLACK SEA, הוא קטע מתקדם ומקורי באופן יוצא דופן שהבי ג'יס יצרו עד אז. זוהי פתיחה שמהממת אותי בכל פעם מחדש בתעוזתה, עם תזמור גרנדיוזי. אך בארי גיב הרגיש אז שהלהקה הולכת רחוק מדי משוק הפופ בו הם היו מלכים. בתסכולו הרב הוא החל לפזול החוצה והלחין שיר פופ שהפך ללהיט ענק עבור להקת ה-MARBLES, עם הסולן גרהאם בונט, בשם ONLY ONE WOMAN. בנוסף, בארי כבר החל לתכנן את עתידו מחוץ למוזיקה, כשחקן קולנוע.

באותה התקופה הסוערת, כשהלהקה על סף פיצוץ, התחתנו שני האחים התאומים. מוריס גנב את ההצגה כשהתחתן עם הזמרת הכוכבת לולו בחתונה מתוקשרת שעוררה עניין רב בצהובונים. הקשר בין האחים החל להתפורר באופן סופי כשכל אחד מהם החל לבנות את חייו הפרטיים בנפרד, רחוק מהדינמיקה המשפחתית החונקת. רובין לא שמר את הדברים בבטן והוציא את תסכולו לתקשורת כשאמר בפירוש כי הוא, מוריס והמתופף פטרסון הפכו ללהקת הליווי של בארי. בארי וסטיגווד לא נשארו חייבים והגיבו בחזרה בהתקפה חזיתית, כשטענו כי רובין הוא פשוט דמות בעלת הפרעות נפשיות קשות. בארי ניסה באותה תגובה לרכך את המכה באומרו כי לרובין יש קול טוב יותר, אולי כניסיון פיוס קלוש, אך הוא הוסיף מכה נוספת מיד לאחר מכן בכך שהאשים את אשתו החדשה של רובין, מולי, בהתערבות מוגזמת מדי בעסקי בעלה הטרי.

האלבום הכפול יצא לבסוף בעטיפה מהודרת במרץ 1969. עיצוב העטיפה הוא אחת הסיבות המרכזיות שגרמו לעיכוב הממושך בצאת המוצר, זאת בשל ההוצאות הגבוהות והלוגיסטיקה המסובכת להפקת העטיפה היוקרתית הזו שעשויה מבד קטיפה. ברור לכם שההדפסות הבאות כבר הגיעו עם עטיפת קרטון רגילה - לחסוך בעלויות. בפעם הראשונה בקריירה שלהם, אין על העטיפה תמונות של חברי הלהקה, ואפילו אין קרדיטים עם השמות המלאים שלהם. הבי ג'יס הרגישו כי האלבום יצא שונה לגמרי ממה שהם תיכננו במקור. הגה הספינה נטה הצידה לכיוון הקרחון בזמן שחברי הלהקה רבו והתגוששו ביניהם בחדרי חדרים. ההתרסקות הייתה בלתי נמנעת.

רובין היה הראשון משלושת האחים שמימש את האיום ופרש מהלהקה. הוא הוציא תקליטון סולו מצליח בשם SAVED BY THE BELL שהוכיח שהוא יכול להסתדר לבד. בארי, מצדו, טען ביהירות כי הצעד הזה של רובין יהרוס לו את הקריירה. אך הגלגל הסתובב במהירות, ודווקא הסינגל הבא של הבי ג'יס, שנותרו כצמד, שנקרא TOMORROW TOMORROW, נכשל לגמרי במצעדים. בדצמבר 1969 פוטר מהלהקה המתופף קולין פטרסון בעקבות סכסוך משפטי על קרדיטים. הוא מיהר לתבוע את הבי ג'יס והפרשה הזו קיבלה הדים רבים בעיתונות של אז.

למי שמחפשים היום את הגרסה האולטימטיבית של יצירת המופת השנויה במחלוקת הזו, היא יצאה לפני שנים בקופסה מהודרת עם ארבעה דיסקים. המארז כולל את כל האלבום בגרסאות המונו והסטריאו, ובנוסף גם הרבה בונוסים נדירים מהסשנים המתוחים לאלבום. הקופסה מעוצבת בדיוק באותה צורה בה יצא האלבום במקור, עם עטיפה אדומה עם מגע של קטיפה ואותיות זהב מובלטות שמנציחות רגע של יופי מוזיקלי ושל כאב משפחתי עמוק. ברור שרכשתי אותה - אבל כשאני רוצה להקשיב לאלבום הזה, אני מוצא את עצמי חוזר אל התקליטים. זה הכיף האמיתי שלי.

וברור שהאלבום ODESSA בהחלט לא היה כישלון. כמובן שעם כל כך הרבה שירים, ובהתחשב בכך שהלהקה הזו לא הייתה הביטלס אחרי הכל, היה צפוי שתהיה שם כמות מסוימת של פילרים. הייתה אולי אכזבה מסוימת מכך שכל כך מעט רעיונות קפצו משם לאוזן בהאזנה ראשונה, אבל מדובר באלבום טוב מאוד בכל זאת. אולי זה היה הרגע שבו הבי ג'יס היו בשיא בגרותם עד אז. נראה שלרגע קצר הם קיוו באופן שהם יוכלו לשלב את רמת השאפתנות הזו שלהם עם פוטנציאל מסחרי. אולם ODESSA לא התברר כהצלחה מסחרית גדולה בסופו של דבר, והבי ג'יס מעולם לא נמתחו מוסיקלית שוב בצורה שכזו באף אחד מהתקליטים המאוחרים שלהם. האמת? חבל שכך.

תקליט ההופעה שהכעיס את ג'ימי פייג'! ב-30 במרץ בשנת 1968 הופיעה להקת היארדבירדס (עם ג'ימי פייג') בתיאטרון אנדרסון שבניו יורק. ההופעה הזו הוקלטה כדי לצאת כתקליט בהופעה. זה יצר כעס וכאוס גדולים.

התקליט יצא לבסוף בשנת 1971, בניגוד לרצונם של חברי הלהקה שהתפרקה בינתיים, וזאת במטרה לרכוב על גל ההצלחה של להקת לד זפלין. פייג' אף ניסה למנוע את הוצאת התקליט באמצעים משפטיים. התקליט הזה, שנשמע דווקא מצוין, מכיל בין השאר גרסה מוקדמת לשיר DAZED AND CONFUSED, שאצל היארדבירדס נקרא I'M CONFUSED.

בשנת 1968 הבינה חברת התקליטים EPIC כי ימיה של להקת היארדבירדס החתומה אצלה ספורים. מכיוון שבחברות תקליטים השיקול העסקי הוא המכריע, זיהו המנהלים כי הקלטת הופעה חיה של הלהקה תהיה זולה להפקה ובעלת פוטנציאל להפוך ללהיט רווחי. החברה תכננה להקליט הופעה בתיאטרון 'אנדרסון', בתוספת מספר קטעי אולפן שיוקלטו שבוע לאחר מכן באולפני 'קולומביה'. הבעיה החלה כאשר חברת התקליטים החליטה להקליט את ההופעה בהתראה קצרה ביותר.

התיאטרון המדובר היה מקום קר וחשוך בניו יורק. התאריך נקבע ל-30 במרץ, כאשר להקת החימום הייתה אמורה להיות 'האחים צ'יימברס', אך אלו ביטלו את השתתפותם בסופו של דבר, וההופעה התקיימה ללא מופע חימום.

הכרטיסים נמכרו כולם מראש ואורך ההופעה נקבע ל-45 דקות. הקהל באותו ערב היה נרגש ביותר, עד כדי כך שאנשים נתלו בידיהם מהמרפסות בקומה השנייה של האולם. נציג מטעם חברת התקליטים הגיע לפני המופע כדי לבשר לחברי הלהקה כי ההופעה תוקלט – בשורה שהתקבלה בכעס מתון ולא בשמחה. חברת התקליטים לא נערכה כראוי להקלטה כזו ושלחה צוות עם מכשיר הקלטה רעוע מתוצרת 'גרונדיג'. אנשי הצוות תלו מיקרופונים בצורה חובבנית על הווילונות שעל הבמה. כתוצאה מכך, ההקלטה לא שיקפה כלל את האנרגיה שהייתה בהופעה, וחברי הלהקה פסלו אותה לפרסום באופן מיידי. אחת הסיבות המרכזיות לפסילה הייתה החלטת החברה "להעצים" את האווירה באמצעות שתילת קולות קהל מוגזמים, דבר שפגע באמינות ההקלטה כתיעוד דוקומנטרי. עם זאת, כמה מאות האנשים שנכחו במקום זכו לשמוע הופעה אנרגטית מאוד, שכללה ביצוע מחשמל לשיר DAZED AND CONFUSED של ג'ייק הולמס (שקיבל כאן את השם I'M CONFUSED). בחצי השני של המופע החלו בעיות בגיטרה של פייג' שיצאה מכיוון, אך הדבר אינו פוגם בהנאת ההאזנה להקלטה.

שלוש שנים לאחר שנפסלו, נתגלו ההקלטות מחדש. ג'ימי פייג', הגיטריסט, כבר היה בשלב אחר בקריירה וזכה להצלחה אדירה עם לד זפלין. בחברת התקליטים לא היססו והוציאו את ההקלטה עם עטיפה המדגישה כי הלהקה כוללת את ג'ימי פייג'.

שבוע לאחר צאת האלבום (בספטמבר 1971), הגיש פייג' תביעה נגד חברת התקליטים בדרישה להפסיק את הדפסתו ושיווקו. ההדפסה הופסקה, והעותקים שנותרו בשוק הפכו לפריטי אספנים. פייג' סיפר אז לעיתון המוזיקה 'זיג זאג': "אם הקשבתם לתקליט, אתם ודאי מנחשים מדוע עצרתי את הדפסתו. דברים כאלה קורים כל הזמן בתעשייה. חברת EPIC שאלה אם נסכים להקליט הופעה חיה, והסכמנו בתנאי שהתקליט ייצא רק אם יישמע טוב. כמובן שהוא יצא רע. הטכנאי הציב רק מיקרופון אחד מעל התופים ומיקרופון נוסף מול מגבר הגיטרה הלא נכון. זו הייתה בדיחה. הוא אמר לנו לא לדאוג ושאפשר לפתור הכל באולפן, אך כשבאנו להקשיב למאסטר נחרדנו לגלות שהוא שתל מחיאות כפיים שנשמעו כמו קהל במופע קרבות שוורים ולא במופע רוק. אני מקווה שאנשים יתייחסו לתקליט הזה כפי שהוא – חתיכת חרא".

מיד לאחר אותה הופעה החליטו קית' רלף וג'ים מקארטי לפרוש מהלהקה. שניהם נמשכו לסגנון של סימון וגרפונקל; פייג' ניסה לשכנעם להישאר ולהקליט את השירים שכתבו במסגרת הלהקה, אך הם סירבו. קית' היה המתנגד הראשי ואמר דבר שצרם לפייג': "הקסם בלהקה פג ברגע שאריק קלפטון פרש". פייג', לעומתו, סבר שהחומר הטוב ביותר של הלהקה נוצר בתקופתו של ג'ף בק, שהחליף את קלפטון.

חמש שנים לאחר מכן, החליטה חברת התקליטים CBS (חברת האם של EPIC) לבצע צעד דומה. הפעם הייתה זו מעין נקמה מצד ראש החברה, קלייב דייויס, על כך שפייג' לא חתם אצלו עם לד זפלין בראשית דרכה ב-1968. דייויס סבר כי למרות שהיארדבירדס התפרקו, שירותיו של פייג' עדיין שייכים לחברה. מנהלה של לד זפלין, פיטר גראנט, הבהיר לדייויס כי זפלין היא ישות עצמאית וכי פייג' לא חתם בחברה כאמן סולו. דייויס לא שכח את העלבון והחליט בשנת 1976 לרכוב על גל ההצלחה של הלהקה שהחמיץ. התקליט שהוציא לא נמכר בחנויות המוסדרות אלא בסופרמרקטים ובתחנות דלק.

גם הפעם הוגשה תביעה מצד פייג' שבוע לאחר מכן, הפעם בסכום של שני מיליון דולר. פרט מעניין הוא שלא קיים חוזה המצביע על פייג' כבעלים של ההקלטה, כך שתביעתו התבססה על השימוש בשמו על העטיפה ללא רשותו. בעיה נוספת הייתה שפייג' לא כלל בתביעותיו את שאר חברי הלהקה והתנהג כאילו ההקלטה שייכת לו בלבד. בדצמבר 2000 הייתה אמורה להיערך פגישת פיוס בין פייג', המתופף ג'ים מקארתי, הבסיסט כריס דרג'ה ונציג משפחתו של קית' רלף, אך פייג' ביטל אותה. שנה לאחר מכן הציע פייג' להוציא את ההקלטה תחת חסותו, כולל שיפור הצליל, תמורת תמלוגים זעומים לשאר החברים – הצעה שנדחתה על ידי עורכי דינם.

תיאטרון 'אנדרסון' נסגר בתחילת שנות השבעים. המבנה עמד נטוש עד שנות התשעים, אז נקנה ושופץ על ידי אוניברסיטת ניו יורק לטובת משרדים. ג'ים מקארתי הגיב על הפרשה שנים לאחר מכן: "אני לא חושב שההופעה הייתה רעה כפי שפייג' מתאר. לדעתי הוא פשוט אובססיבי להעלים אותה כי הביצוע שלנו ל-DAZED AND CONFUSED שם כמעט זהה למה שעשה מאוחר יותר עם זפלין".

פרט טריוויה לסיום: אחד השירים שהוקלטו באולפן מיד לאחר ההופעה נקרא KNOWING THAT I'M LOSING YOU. בשנת 1970 שונה שמו ל-TANGERINE והוא נכלל באלבומה השלישי של לד זפלין. גם כאן עלתה טענה לגניבה מוזיקלית: מקארטי טען כי המילים המקוריות נכתבו על ידי קית' רלף, אך מכיוון שהשיר לא נרשם בזכויות יוצרים, פייג' שינה מעט את הטקסט וניכס לעצמו את הקרדיט הבלעדי. זהו השיר היחיד בקטלוג של זפלין שבו פייג' רשום ככותב המילים, למרות שחלקן אינן שלו.

גם זה קרה ב-30 במרץ:

בשנת 1967 הצטלמו חברי הביטלס עם המדים הצבעוניים הידועים לעטיפת התקליט SERGEANT PEPPER. הצילומים נערכו בסטודיו CHELSEA MANOR שבלונדון. עטיפת התקליט, שהייתה היקרה ביותר עד אז מבחינת הפקה, הפכה ליצירת אמנות. באותו יום עבדו הביטלס באולפן ההקלטה על השיר WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS.

בשנת 1967 הופיע ג'ימי הנדריקס בתוכנית TOP OF THE POPS הבריטית. כשהגיע תורו לבצע פנטומימה לצלילי פלייבק של שירו PURPLE HAZE, טכנאי מההפקה השמיע בטעות ברקע פלייבק של שיר בביצוע אלן פרייס. הנדריקס הגיב בבדיחות הדעת ואמר שהוא כלל לא מכיר את המילים לשיר הזה של פרייס.

בשנת 1969, זמן רב לפני שחבריה הפכו לכוכבי-על, הופיעה להקת לד זפלין במועדון FARX בסאות'הול שבאנגליה. באותו ערב הופיעו לצדה הלהקות SMOKEY RICE ו-GREAT CIRCLE. הסידור הכספי להופעת הלהקה היה סכום צנוע של 75 ליש"ט או 60% מההכנסות על מכירת הכרטיסים, לפי הסכום הגבוה מביניהם. בשלב זה, לאחר ששחררה זמן קצר לפני כן את תקליט הבכורה שלה, הייתה לד זפלין בעיצומו של תהליך בניית בסיס המעריצים שלה. המשא ומתן על דמי ההופעה שיקף את הפופולריות הגוברת, אך עדיין לא המסיבית, של הלהקה. ההסכמה לקבל סכום קבוע או אחוז מהמכירות העידה על גישה פרגמטית לרווחיה המוקדמים.

בשנת 1968 שחררה להקת הזומביס הודעה רשמית על התפרקותה. הבסיסט, כריס ווייט, סיפר: "לא ידענו שאנו הולכים להתפרק בעת שהקלטנו את התקליט האחרון שלנו, ODESSEY AND ORACLE. אך כשהתקליט לא זכה לקבלת פנים טובה מהקהל, היו חברים בלהקה שאיבדו עניין. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. חברת התקליטים לא אהבה את התקליט שעשינו ובכלל לא רצתה להוציא אותו. קולין (בלונסטון הזמר), פול (אטקינסון הגיטריסט) ויו (גראנדי המתופף) באו אליי ואמרו שאין להם אפשרות להמשיך להתקיים מהכסף שבקושי נכנס". ההודעה על הפירוק פורסמה בעיתון DISC AND MUSIC ECHO, בלוויית דבריו של הקלידן, רוד ארג'נט: "הרגשנו שאנו עומדים במקום. לא התקדמנו ממש מבחינה מוזיקלית כלהקה. החלטנו לפרק את החבילה גם אם מה שעשינו יהפוך ללהיט גדול". כך לא זכו חברי הזומביס ליהנות יחדיו בזמן אמת מהצלחת השיר TIME OF THE SEASON, שכן הלהקה כבר הייתה מפורקת בזמן שהשיר התנגן ללא הרף בתחנות הרדיו.

בשנת 2020 הלך לעולמו הזמר ביל וית'רס בגיל 81. רבים מכירים אותו בעיקר בזכות השלאגרים AIN'T NO SUNSHINE ו-JUST THE TWO OF US (עם גרובר וושינגטון ג'וניור), אך הקטלוג שלו עשיר בהרבה מעבר לכך.

בשנת 1981 יצא תקליטון סולו למתופף להקת קווין, רוג'ר טיילור. שם השיר הראשי בו הוא FUTURE MANAGEMENT.

בשנת 1945 נולד אריק קלפטון. כיצד הוא חגג את ימי הולדתו בעבר? בשנת 1966 חגג קלפטון במסיבה שנערכה בביתו של אמן הבלוז ג'ון מאייאל בדרום-מזרח לונדון. בין האורחים היו גם הזמרת לולו והמשורר פיט בראון (שכתב לאחר מכן שירים ללהקת CREAM). קלפטון נשא נאום בפני הנוכחים ובו סיפר על הבחירות לראשות ממשלת בריטניה שנערכו למחרת, וציין כי זו הפעם הראשונה שבה הורשה להצביע עם הגיעו לגיל 21. בשנת 1968, ביום הולדתו ה-23, הופיעה להקת CREAM בדאלאס. במקום לחגוג, קלפטון היה עייף מתפקיד המתווך בין המתופף ג'ינג'ר בייקר לבסיסט ג'ק ברוס, שרבו ללא הרף. במהלך אותו שבוע הוחלט לפרק את הלהקה. בשנת 1969 חגג קלפטון את יום הולדתו באחוזתו וקיבל במתנה ממנהלו, רוברט סטיגווד, עדר קטן של פרות. במהרה התפזרו הפרות בשטח הגדול של האחוזה וקלפטון ניסה לקבץ אותן חזרה. ג'ורג' האריסון הגיע למקום עם עוגת יום הולדת, וקלפטון פינק את עצמו בבניית במה עם מגברים וכלי נגינה, כדי שכל האורחים המוזיקאים יוכלו לנגן יחד.

שנה לאחר מכן הופיעה לד זפלין באצטדיון בפיטסבורג. לאירוע קדמה תקרית שהפכה לחלק מפולקלור הרוקנרול והמחישה את המעמד והדרישות של הלהקות הגדולות. על פי הדיווחים, מנהל הלהקה, פיטר גרנט, התעמת עם המארחים מאחורי הקלעים בנוגע לשמפניה שסופקה. הוא השליך לאשפה עשרים וארבעה בקבוקים מכיוון שהם לא היו מסוג DOM PERIGNON כפי שצוין בחוזה. ניסיונו של היזם להציע תחליף בשווי 100 דולר לבקבוק נדחה על ידי גרנט בטענה שמדובר ב"זבל". בשלב זה כבר זכתה לד זפלין להצלחה מסחרית כה כבירה, שהדבר העניק לה מינוף ניכר להצבת דרישות ספציפיות, ולעתים מופרזות, בנוגע לנוחות חבריה.

בשנת 1971 יצא תקליטון חדש ללהקת ג'ת'רו טול עם השירים LOCOMOTIVE BREATH ו-HYMN 43 (שניהם נכללו גם בצדו השני של תקליטה הרביעי, AQUALUNG). השיר על הקטר נכתב בהשראת דאגתו של איאן אנדרסון מפיצוץ אוכלוסין. הוא הסביר: "זה היה השיר הראשון שלי שעסק בנושא שמתאים אולי יותר לעולם של היום. הוא עסק ברכבת הדוהרת של גידול האוכלוסייה והקפיטליזם, והתבסס על רעיונות של כוחות בלתי ניתנים לעצירה. אנחנו על הרכבת המטורפת הזו ולא יכולים לרדת ממנה".

שנת 1974 זימנה רגע מרכזי בתולדות המוזיקה כאשר להקת הראמונס הופיעה לראשונה ב-PERFORMANCE STUDIO בניו יורק. אירוע קטן זה סימן את תחילתו האמיתית של הפאנק-רוק בעיר.

בשנת 2011 הוכרז כי להקת בופאלו ספרינגפילד, שהתפרקה בשנת 1968, תתאחד לכמה הופעות בהשתתפות חברי הלהקה המקוריים – ניל יאנג, סטיבן סטילס וריצ'י פיוריי. החבורה קיימה שבע הופעות, אך כשתוכננו שלוש הופעות נוספות, החליט ניל יאנג לסיים את הפרויקט.

בשנת 1941 נולד גרהאם אדג', המתופף של להקת המודי בלוז. ביום זה, בשנת 1967, נכנס אדג' עם להקתו בהרכבה החדש (עם הזמר והגיטריסט ג'סטין היווארד והבסיסט ג'ון לודג') לאולפן ההקלטות. החבורה יצאה משם עם השיר FLY ME HIGH, אך הסינגל לא נחל הצלחה במצעדים. אדג' הלך לעולמו בנובמבר 2021.

בשנת 2013 מת המפיק פיל ראמון בגיל 79 עקב סיבוכים לאחר ניתוח במפרצת באבי העורקים. ראמון הפיק אמנים רבים, ובהם בילי ג'ואל בימי שיאו. ג'ואל אף ציין: "אם לא הייתי פוגש את פיל, כנראה שלא הייתה לי קריירה".

בשנת 1943 נולד קן פוסי, הבסיסט של להקת LOVE האמריקאית. הוא הלך לעולמו ב-5 בינואר 1998.

בשנת 2023 הלך לעולמו ריי שולמן, הבסיסט של להקת הרוק המתקדם ג'נטל ג'יאנט.

ככה עושים תקליט פיוז'ן! ב-30 במרץ בשנת 1973 יצא תקליט פיוז'ן חדש לקלידן הג'אז, הרבי הנקוק, ושמו SEXTANT.

הסיפור של הרבי הנקוק עם המוזיקה המורכבת הזו התחיל הרבה קודם. לאחר שהיה פסנתרן בלהקה של המנהיג והחצוצרן הג'אזי המופלא, מיילס דייויס, ובין לבין יצר תקליטי ג'אז חשובים בסיקסטיז, יצא הרבי הנקוק בתחילת הסבנטיז לדרך עצמאית לגמרי. הוא לא חיפש לשחזר את העבר, אלא להמציא את העתיד. אז הוא אסף סביבו חבורה של נגנים אדירים ויחד הם יצרו מוסיקה שהייתה רחוקה שנות אור ממה ששודר ברדיו המיינסטרימי. מן הסתם, לא?

ומתקליט לתקליט הוא חצב את הדרך היצירתית קדימה כשלא פעם הוא משתכשך בבריכת הפיוז'ן המאד אופנתית (אך לרוב לא מסחרי) של אז. התקליט SEXTANT היה כנראה השיא של התקופה הזו, היצירה השלישית והאחרונה של ההרכב שהוא הנהיג אז, ה-MWANDISHI, והוא נחשב לאחד התקליטים היותר נועזים בקריירה שלו. הנקוק השתמש שם בטכנולוגיה חדשנית לאותם ימים.

אבל החיים כמוזיקאי פיוז'ן לא היו קלים עבור הרבי ולהקתו באותם ימים. סיבוב ההופעות באירופה כמעט לא הותיר להם זמן לשינה, שכן חברי הלהקה נאלצו לגמוע מרחקים ארוכים מאוד בדרכים רק כדי להופיע, ולעיתים קרובות תמורת סכום לא גבוה. הם נסעו יחד בטנדר, וכחטיבה אחת הקימו בעצמם את כל הציוד על הבמה, כולל מערכות ההגברה. בסוף כל הופעה פורק הציוד, הועמס מחדש על הטנדר ומשם המשיכה הלהקה להופעה הבאה. זה היה רחוק מאוד מחיים קלים.

לצד הקושי הזה, ועם רצון עז ליצור מוזיקה טובה, עבדה הלהקה על צלילים חדשים. הנקוק מספר בספרו: "לתקליט החדש, שקראנו לו SEXTANT, היו לנו רק שלושה קטעים. אבל הפעם שיניתי את המבנה שלהם. רציתי שיהיו בהם יותר ניגודים ועיבודים משכנעים שימשכו קהל מאזינים רחב יותר. לראשונה היו לנו סינתיסייזרים לאורך כל התקליט. העיבודים היו מסובכים, לכן עשינו חזרות במשך חודשים לפני שנכנסנו לאולפן. לקטע אחד, HIDDEN SHADOWS, היה משקל קצבי שהשתנה מתיבה לתיבה לאורך ארבע תיבות, ולאחר מכן חזר על עצמו. תרגלנו את זה שוב ושוב עד שהגענו לנקודה שבה יכולנו פשוט להרגיש את הקצב בלי שנצטרך לספור פעימות בראש. רציתי להשתמש בתבנית הזו כפלטפורמה שעליה נבנה את האלתורים, אבל קשה מאוד לאלתר כשצריך להתרכז בספירת הפעימות".

אחרי שבועות של חזרות, הם סוף סוף הגיעו לשלב שבו יכלו לנגן את הקטעים מתוך שינה. "אז התחלנו לנגן מהר יותר ויותר", נזכר הנקוק. "היינו מאלתרים בלי לחשוב יותר מדי על הקצב. זה הרגיש כל כך טבעי שהתחלנו להוסיף עוד כלי הקשה, ונוצר מבנה סאונד יפהפה. כל התקליט היה כזה, וקיוויתי שהוא יפנה לקהל רב יותר. באותו שלב המוזיקה שלנו עדיין דרשה האזנה פעילה, אבל היו להקות ג'אז אוונגרד אחרות שבהשוואה אליהן היינו יותר מיינסטרים. למרות התקוות הגדולות שתליתי בתקליט הזה, הוא עדיין לא הגיע לנתוני המכירות שחברת התקליטים ציפתה להם".

והתקליט נפתח בקטע הנפלא לטעמי, RAIN DANCE, שכלל מקצבים שבורים ואפקטים שהקדימו את זמנם. הקהל הרחב היה אז קצת בהלם וחברת התקליטים קולומביה לא ממש ידעה איך לאכול את הפרויקט המופשט הזה. זה היה תקליט שמיועד לאוזניים סקרניות, כאלו שלא מפחדות מצלילים צורמים או ממבנים מוזיקליים שמתפתחים לאורך דקות ארוכות. אבל זה גם לא היה חומר שמשך את הקהל הרחב.

מעניין לציין שמיד לאחר SEXTANT, הנקוק עשה פניית פרסה חדה לכיוון הפ'אנק עם התקליט HEAD HUNTERS שהפך להצלחה מסחרית מסחררת. נראה ש-SEXTANT היה הניסוי האחרון במעבדה לפני שהוא החליט להרקיד את כל העולם. והוא הרקיד - ועוד איך!

ב-30 במרץ בשנת 1970 יצא האלבום BITCHES BREW של מיילס דייויס. זה האלבום שהביא לו את הפריצה המיוחלת לעולם הרוק.

מיילס דייויס היה אחת הדמויות הכריזמטיות, הצבעוניות, הגאוניות, חסרות המנוחה והמשפיעות ביותר שידע עולם המוזיקה. ביג טיים! הוא סלל קריירה של למעלה מחמישים שנה "מחוץ לקופסה", קרוב מאוד לקצה – אם לא על הקצה ממש. מיילס דייויס הוא תופעה בעלת השפעה עצומה על דורות של מוזיקאים ומאזינים. לדעתי - הוא היה ענק ב-ע' הידיעה!

והאלבום BITCHES BREW הוא לא פחות ממהפנט; אין אוסף ג'אז (או ג'אז-רוק) אמיתי שיכול להתהדר בכינוי זה ללא האלבום הזה. יש כאן שישה קטעים מיוחדים עם חצוצרה מהדהדת להפליא, שהיא והנושף בה הגיעו כדי לפתוח אפשרויות חדשות. זהו אחד מאלבומי הפיוז'ן המכוננים, המשלב סולואים של ג'אז עם מקצבי רוק. אלבום זה נועד לאלו המחפשים הרפתקאות. מיילס דייויס היה הרפתקן.

באלבום הכפול הזה הוא העסיק נגנים רבים. כשנשאל על ההבדל בין הרכב גדול שכזה לבין ההרכב המצומצם שהיה לו חמש שנים קודם לכן, צחק מיילס: "אתה יודע, זה הרבה יותר כיף לדפוק כמה כלבות מאשר כל הזמן את אותה כלבה...".

כשאריק קלפטון השתתף בחידון של עיתון מלודי מייקר, שבו השמיעו לו תקליטים מבלי שיידע של מי הם, כך הגיב לאלבום BITCHES BREW: "זה נשמע לי כמו מיילס דייויס או דוקטור ג'ון. האם זה החדש של מיילס דייויס? לא שמעתי אותו מעולם. מי המתופף פה? טוני ויליאמס? אפשר לראות את העטיפה? אני מאוד רוצה לנגן עם מיילס דייויס. זה יכול להיות אתגר מדהים, אבל התחמקתי כמה פעמים מאפשרות כזו. אני לא יודע אם אני ברמה שתאפשר לי לנגן לצד מוזיקאי שכזה. יש לו מוזיקה שנמנעת מהמובן מאליו".

בספרו האוטוביוגרפי הנהדר סיפר מיילס על כמה מרגעיו בעולם הרוק: "באוגוסט 1970 הופעתי בפסטיבל האי ווייט. המפיקים שם ניסו ליצור משהו שיחקה את פסטיבל וודסטוק, ולכן הזמינו את כל כוכבי הרוק. אנשים הגיעו מכל העולם. מעולם לא ראיתי קהל בכמות כזו כשהופעתי; אומרים שהיו שם כ-350,000 איש. באותם ימים נשענה המוזיקה שלי על מקצבים וכלי הקשה, ונראה שהקהל אהב את מה ששמע. ג'ימי הנדריקס היה שם. הייתי אמור להיפגש עמו מיד לאחר מכן בלונדון כדי לדון באלבום משותף שהחלטנו להקליט. זה היה אחרי ניסיון ראשון לעשות אלבום עם המפיק אלן דאגלס, שלא עבר את משוכת התכנון הראשוני.

ג'ימי ואני נהגנו לג'מג'ם רבות בבית שלי. אבל הדרכים מהפסטיבל ללונדון היו פקוקות לגמרי והפגישה המתוכננת שלנו לא התממשה. כשהגעתי ללונדון – ג'ימי כבר לא היה שם. המשכתי לצרפת כדי להופיע בהופעות שנקבעו לי, ומשם בחזרה לניו יורק. לקראת סוף ספטמבר התקשר אליי המתזמר גיל אוונס וסיפר לי שג'ימי אמור להגיע אליו, ושאל אם ארצה להצטרף לפגישה. ברור שהסכמתי. חיכינו לבואו של ג'ימי, כשגילינו לפתע כי הוא מת בלונדון.

הבחור נחנק מהקיא של עצמו. זו חתיכת דרך לסיים את החיים בעולם הזה. עד עכשיו אני לא מבין מדוע לא אמרו לו לא לערבב אלכוהול עם כדורי שינה. החרא הזה הרג כך את מרילין מונרו ועוד חברים טובים שלי. המוות של ג'ימי עיצבן אותי מאוד, כי הוא היה ממש צעיר והיה לו עוד כל כך הרבה מה לתת לעולם המוזיקלי שלנו. החלטתי שאני הולך ללוויה שלו שנערכה בסיאטל, למרות ששנאתי הלוויות. הלוויה הזו הייתה נוראית, ובמהלכה נדרתי שלא אלך יותר ללוויות – ואכן כך עשיתי מאז.

הכומר הלבן שהנחה את הטקס אפילו לא ידע לבטא את שמו של ג'ימי כראוי; הוא כל פעם שינה את שמו. זה היה מביך ביותר. חוץ מזה, הבן זונה הזה לא ידע בכלל מי זה ג'ימי הנדריקס ומדוע הוא כה חשוב. ממש התביישתי באופן שבו הנדריקס קיבל בלווייתו טיפול כה רע".

באוגוסט 1969 עמוס האירועים, נכנס מיילס דייויס לאולפן עם קבוצת נגנים צעירה ורעבה והקליט את אחד האלבומים המהפכניים ביותר שידע הג'אז (לפחות לטענת מגזין הג'אז הנחשב "דאון ביט"). זהו האלבום BITCHES BREW שיצא באפריל 1970, ועד היום נחשב לאירוע מוזיקלי מכונן ומהפכני לא רק בג'אז, אלא גם ברוק ובעולם המוזיקה בכלל.

הנה קצת (ממש קצת) היסטוריה: מיילס דייויס התגלה כחצוצרן צעיר על ידי הסקסופוניסט צ'ארלי פרקר והחצוצרן דיזי גילספי, שניים מאבות המזון של סגנון הבי-בופ. מיילס התפרסם במסגרת הביג-בנד של גילספי ובהרכב של פרקר בימי אותה מהפכה. לצד הסולואים העמוסים של פרקר, בלט סגנונו המינימליסטי של מיילס, אותו המשיך לפתח ולשכלל לאורך כל שנות פעילותו. צליל החצוצרה של מיילס מתאפיין בהיותו לירי, נמשך ומרחף, מזוהה וייחודי, כשהוא דואג לרוב להשתמש בעמעם. מה שנותן לחצוצרה את הקול הצרוד שלה.

דרכו המוזיקלית של מיילס הייתה רצופה בחיפוש מתמיד אחר דרכים חדשות, סגנונות והשפעות. דרך זו זיכתה אותו בכינוי "הפיקאסו של הג'אז" מפי דיוק אלינגטון. מיילס ניחן ביכולת לזהות מגמות בהתהוות, לאמץ אותן, לפתחן ולהוביל את הטמעתן. כמנהיג, הצטיין מיילס דייויס גם בזיהוי כישרונות צעירים ומבטיחים ושילובם בהרכביו. להלן רשימה חלקית: ביל אוונס, דייב הולנד, ג'ו זווינול, וויין שורטר, הרבי הנקוק, צ'יק קוריאה, ג'ון מקלפלין, טוני ויליאמס, רון קרטר. עבור חובבי רוק בלבד השמות הללו אולי לא אומרים הרבה, אך עבור אוהבי הג'אז? מדובר בענקים אמיתיים.

בחינה מהירה מראה כי לאורך הקריירה שלו ניגן מיילס תמיד עם נגנים צעירים ממנו, כאלו שניצוצות של אש בעיניהם ובנפשם רצון לשנות ולחדש. גם כשצעד את צעדיו הראשונים כנער, וגם בעשור החמישי לחייו (בו עוסק האלבום הכפול שלפנינו), ניגן מיילס בעיקר עם כישרונות בשנות ה-20 לחייהם.

מבחינה פוליטית, מיילס היה שחור גאה ופעיל בתנועת המחאה נגד הגזענות; הוא אף תמך בבדלנות שחורה וביניקה ממקורות התרבות האפריקאיים. זה כמובן לא מנע ממנו "לינוק" גם ממקורות מימון לבנים ככל יכולתו – הוא נוהל והופק במשך רוב הקריירה על ידי לבנים. ומדוע חשוב לציין זאת? כי מיילס לא תמיד ידע לומר תודה, ולעיתים קרובות ניכס את כל הקרדיט לעצמו. בקריירה תזזיתית, מגוונת ומצליחה, היה מיילס דייויס מחלוצי ומובילי מספר מהפכות בג'אז: הבי-בופ, ה-COOL JAZZ, הזרם השלישי (שילוב ג'אז וקלאסי), ההארד-בופ, הג'אז המודאלי והפיוז'ן. הוא אולי לא המציא את כולם, אך הוא בהחלט היווה את חוד החנית בהפצתם.

יוני 1970. מיילס דייויס נראה רחוק מתחום הג'אז המסורתי. הוא לבוש ככוכב רוק (בהשפעת אשתו הצעירה, בטי דייויס, שהעריצה את ג'ימי הנדריקס וסליי סטון) והחל להופיע בפני קהל שוחר רוק. מיילס החל להתקרב לכוכבי הרוק של התקופה. אחד התכנונים היה לערוך מופע חד-פעמי ביולי 1970 עם אריק קלפטון, ג'ק ברוס, ג'ון מקלאפלין, לארי יאנג וטוני וויליאמס. כולם יחד על במה אחת – זה נשמע כמו חלום, נכון? המופע נקבע ל-RANDALL'S ISLAND FESTIVAL ב-17 ביולי 1970. עם זאת, הרעיון כמעט נפל כבר אז (ודפי ההיסטוריה מוכיחים כי אכן לא התממש בהמשך).

מיילס, שלא פגש את קלפטון עד לאותה שיחה, הסביר: "אני ממש לא רוצה להיות כוכב פופ. הידיעה על ההופעה עם קלפטון מנסה למשוך אותי לשם בכוח. אחרי שלושים שנה בעסק, הדבר היחיד שיוסיף חשיפה לשמי הוא אם ארצח מישהו. אני לא צריך גימיקים כדי לשווק את עצמי". כשקרא לראשונה על ההופעה המתוכננת, חשב לבטל הכל. לאחר שנרגע, החליט להותיר את התוכנית על כנה מאחר שמדובר בהרכב שרובו מגיע מהג'אז שלו. מיילס אמר: "אנחנו נעשה את המופע כפי שתוכנן, ללא ענייני אגו מיותרים". הדבר היחיד שהטריד אותו היה עוצמת הנגינה של קלפטון וברוס; הוא הקשיב לאלבום של להקת CREAM וחש ששניהם לא יודעים לנגן בשקט: "אם שני אלה ינגנו חזק – אני אתחבר עם החצוצרה שלי למגבר ואראה להם מה זה...".

ביולי 1970 קיבל מיילס הזמנה מלהקת 'דם, יזע ודמעות' להופיע עמה במדיסון סקוור גארדן. אך ההתלהבות הצטננה עקב התבטאות של מיילס נגד הלהקה, בטענה שהיא רחוקה מלהיות "מטריפה" כפי שחשב בעבר. מיילס חש שהלהקה חסרה נגני סולו טובים. העסק נפל בסופו של דבר גם בגלל מחלוקת על שכרו. מיילס סיכם: "אני לא תאב בצע, אך אם הם כה להוטים לארח אותי – שישלמו בהתאם". מגזין רולינג סטון פרסם בביקורת מאז: "המוזיקה של מיילס ממשיכה לגדול ביופיה, בעדינותה ובגדולתה. האלבום הוא הרחבה לרעיון שחקר בשני אלבומיו הקודמים. זהו שלב נוסף באבולוציה הבלתי פוסקת שעבר מיילס מאז שנות הארבעים. האיש אינו נח על זרי הדפנה ונע קדימה באופן יצירתי שאינו משתווה לאף אחד אחר בהיסטוריה של המוזיקה האמריקאית.

הדבר הנפלא בהתקדמותו של מיילס הוא שהוא מעודד אחרים לגדול איתו. במסגרת הצליל שלו יש די והותר מקום למוזיקאים ולמאזינים ללכת בעקבות החזונות שלהם. כשמסתכלים אחורה על ההיסטוריה של הרכביו, מוצאים שמות כמו ג'ון קולטריין, קאנונבול אדרלי, ביל אוונס ורון קרטר. נראה שהוא תמיד בוחר את הג'אזמנים הצעירים הטובים ביותר ונותן להם חופש אמנותי. מיילס ידוע כמי שדורש משמעת חמורה, אך מעולם אינו עריץ. כשאדם מסיים את תקופתו בהרכב של מיילס, הוא עוזב אותו כענק.

ההרכב הנוכחי אינו יוצא מן הכלל. יש כאן כישרון טהור יותר מבכל קבוצה אחרת הפועלת כיום. הפסנתר של צ'יק קוריאה מלא בחידושים טכניים, עד שהמאזין נלכד בין פליאה לשאלה: 'איך הוא עושה את זה?'. רק לפני שנה מבקר ב'דאון ביט' ניסה להבין את נגינתו של צ'יק, ובסוף נתן לו ציון של 'אפס כוכבים' והתלונן שזה רחוק מדי. הבס של דייב הולנד והתופים של ג'ק דג'ונט מניחים דפוסים קצביים אמורפיים לצליל המחושמל של מיילס. בקצרה, הבחורים האלו גילו דרך חדשה 'לבשל', דרך שנראית טבעית כמו כל מה שהג'אז ידע אי פעם.

האלבום הזה הוא מקום נפלא להתחיל בו את המסע עם מיילס. המוזיקה כה עשירה שהיא מעודדת דמיון גואה אצל כל מאזין. אם תרצו, תוכלו לחוות זאת כשטיח עצום של צלילים העוטף את כל הישות שלכם".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459