top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 בפברואר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-11 בפברואר (11.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "התקליטים הראשונים שהיו לי אי פעם היו PLEASE PLEASE ME של הביטלס ו-THE FOLKSINGER, של ג'ון לייטון. הייתי ביתרון קטן כי אבי היה עדיין מנגן עם ג'ו לוס אז הוא נהג לקבל די הרבה

תקליטים, כדי לכסות את להיטי היום. לעתים קרובות היו לו עותקי דמו, אפילו אצטטים. עד 1966, חברת ההוצאה של הביטלס, NORTHERN SONGS, עדיין שלחה תקליטי אצטטים החוצה לתזמורות כדי לגייס ביצועי קאברים שלהן ברדיו ולקבל תמלוגים. יש לי אותם בבית. אבא שלי היה המגוון ביותר מבין שלושת זמרי להקת ג'ו לוס, התמזל מזלי - הוא קיבל את התקליטים ופשוט העביר אותם אליי. פשוט התחברתי לסינגלים, מה שהיה ברדיו -הקינקס, המי, מוטאון. זה היה מרגש... הייתי במועדון המעריצים של הביטלס כשהייתי בן אחת עשרה; נהגתי לקנות את המגזינים שיצאו משם. סוג המוזיקה היחיד שאני לא אהבתי היה רוק'נ'רול - כצורה מובחנת. הילדה השכנה אהבה את הצלליות ואת קליף ריצ'רד. חשבתי שזה באמת מיושן. מישהי שגרה מעבר לכביש מול סבתא שלי חיבבה את באדי הולי - חשבתי שזה נורא מיושן, אני לא יכולתי להבין למה מישהו אהב את זה. זה אף פעם עלה בדעתי שמישהו ארכאי כמו צ'אק ברי יכול היה לכתוב את ROLL OVER BEETHOVEN - כי הייתי די משוכנע שג'ורג' האריסון כתב את זה, בגלל שהביטלס ביצעו את זה" (אלביס קוסטלו, בשנת 1982)



ב-11 בפברואר בשנת 1963 הקליטו חברי הביטלס עשרה שירים לאלבום הבכורה שלהם, באולפני EMI. תהליך ההקלטות נחלק לשלושה סשנים עם הפסקות ביניהם. הביטלס, בריאן אפשטיין וטכנאי ההקלטה יצאו משם מרוצים בשעה 22:45.



עוזר ההקלטה, ריצ'רד לנגהאם, סיפר: "זה התחיל כבוקר קר מאד בו הגעתי לעבודה באולפן ולא הכרתי אף אחד מהארבעה שבאו לנגן. טכנאי ההקלטה, נורמן סמית', ערך לי היכרות עימם. הם הגיעו לסשן היישר מהופעה שהייתה להם בתיאטרון 'אמפייר' שבסאנדרלנד. אבל הם היו בסדר גמור ולא הראו עייפות. כמו כל להקה אחרת שבאה להקליט באולפן הזה. עזרנו להם להכניס את כל הציוד פנימה ולמקם אותו בחדר.


המגברים שלהם היו במצב לא טוב. כנראה מרוב נסיעות בדרכים, בהם המגברים ספגו חבטות וטלטלות - לא היו להם מכסים אחוריים. מה גם שאותם מגברים היו מלוכלכים מאד בתוכם. בין כל הליכלוכים נחו בפנים פתקים מגולגלים רבים. פתחתי כמה מהם וגיליתי שהם מבחורות שבאו להופעות הלהקה והשאירו מספרי טלפון. הביטלס כנראה קראו את הפתקים וזרקו אותם לתוך המגברים שלהם לשימוש עתידי".


הסשן הראשון החל בעשר בבוקר. עשרה טייקים של השיר THERE'S A PLACE ותשעה טייקים של I SAW HER STANDING THERE, שהביטלס עדיין קראו לו באותו יום בשם SEVENTEEN. הסשן הראשון נמשך עד אחת בצהריים. צוות ההקלטה יצא להפסקת צהריים והביטלס עסקו בדברים אחרים.


ריצ'רד לנגהאם : "אמרנו לביטלס שאנחנו הולכים לאכול. הם ענו לנו שהם רוצים להישאר בחדר ולערוך בינתיים חזרה מוזיקלית עד שנחזור. וכך היה. אנחנו הלכנו לאכול פשטידה ולשתות בירה והם נשארו. כשחזרנו, הם המשיכו לנגן. זה היה מדהים עבורנו לראות את זה. עד אז לא ראינו להקה שמוותרת על ארוחת הצהריים שלה כדי לנגן טוב יותר".


הסשן השני החל בשתיים וחצי בצהריים והסתיים בשש לפנות ערב. במהלכו הוקלט השיר A TASTE OF HONEY. הטייק החמישי הוכרז כטוב ביותר לשיר זה. לאחר טייק זה והקלטת השיר DO YOU WANT TO KNOW A SECRET (עם שירתו של ג'ורג' האריסון), ניגש פול מקרטני לשיר שוב כדי להכפיל את קולו בהקלטה. הטייק הראשון שלו לא הצליח ולכן הטייק השני של שירתו, שהוכרז כטייק השירה הטוב - הפך לטייק השביעי והסופי של השיר.


לאחר מכן ניגש ג'ון לנון להקליט מחיאות כפיים כתוספת לשיר SEVENTEEN. השיר האחרון שהוקלט בסשן השני היה MISERY. זה היה שיר מקורי שלנון ומקרטני כתבו וחשבו לתת לזמרת הלן שפירו.


הסשן השלישי החל בשעה שבע וחצי בערב ותוכנן עד לשעה עשר בלילה. אבל עם הגיע זמן הסיום, נשאר לביטלס עוד שיר אחד להקלטה. החבורה פרשה למזנון האולפן כדי לדון באיזה שיר זה יהיה.


טכנאי ההקלטה, נורמן סמית', סיפר: "מישהו הציע לביטלס לעשות את TWIST AND SHOUT, של האחים אייזלי. אבל הגרונות של חברי הלהקה כבר היו גמורים מרוב שירה באולפן. ידענו שצריך רק טייק אחד כדי להפוך את העסק למושלם. ג'ון בלע כמה טבליות להקלת הגרון, עם כוס חלב, וניגש למלאכה".


ג'ון לנון סיפר ב-1976: "השיר האחרון בסשן הזה כמעט והרג אותי. הקול שלי היה גמור זמן רב לאחר היום הזה. בכל פעם שבלעתי משהו, הייתה לי תחושה כאילו אני בולע נייר זכוכית. חשבתי שאני יכול לשיר את זה טוב יותר בהקלטה וחשתי מבויש ממנה. אפשר לשמוע שם בחור מבוהל שמנסה להציג את הטייק היחיד והטוב ביותר שלו".


עם סיום ההקלטה טיפסו חברי הביטלס במדרגות לחדר הבקרה, כדי להקשיב לתוצאת היום.

ריצ'רד לנגהאם: "הסשנים באולפן הזה לא חרגו מהזמן שנקבע. זה היה החוק. הביטלס רצו לשמוע את ההקלטה ואני ידעתי שאם זה יקרה, לא אצליח להגיע הביתה בזמן. בריאן אפשטיין, שהבין את המצב, הציע להקפיץ אותי לאחר מכן לביתי. אז השמעתי להם את התוצאה והוא אכן הסיע אותי לאחר מכן לביתי שבקאמדן טאון".


סיפור הביטלס השלם - ולראשונה בעברית - בספר "ביטלמאניה!".


ב-11 בפברואר בשנת 1972 הופסקה הופעה של פינק פלויד ב- FREE TRADE HALL במנצ'סטר, אחרי 25 דקות, עקב הפסקת חשמל. הקטע שהופסק היה CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE ולמרות שאנשים בקהל צעקו ללהקה לנגן באופן אקוסטי, הארבעה לא שבו לבמה והותירו רבים מאוכזבים.



ב-11 בפברואר בשנת 1970 הופיע הצמד דלייני ובוני (ביחד עם אריק קלפטון) באולם ELECTRIC FACTORY בפילדלפיה. אמן החימום באותו ערב היה בי. בי. קינג, שגם עלה לג'מג'ם עם החברים בהופעה הראשית.



לאחר שנים רבות בהן בי.בי קינג היה ידוע בעיקר לקהל שוחר הרית'ם אנד בלוז, הוא הצליח באותה שנה לחצות את הגבול ולהגיע גם לעולם הפופולרי יותר, עם שירו THE THRILL IS GONE, שהגיע למקום ה-15 במצעד הבילבורד האמריקאי.


קלפטון דיבר על הופעה זו, כמה ימים לאחר מכן, לעיתונאי האמריקני פרד סטוקי: "בי.בי. עלה לבמה וג'ימג'ם איתנו! אני כמובן ישבתי בהופעותיו שם והתענגתי. הוא פוצץ את מוחי שם. הוא טוב יותר מאי פעם. הוא תמיד היה טוב, אבל עכשיו, כשבאמתחתו הצלחה גדולה יותר, ברור שבטחונו האישי גבר מבחינת נגינה מול קהל לבן. הבחור הזה יודע לנגן כאילו אין מחר".


ב-11 בפברואר בשנת 1970 היה ג'אם נהדר של הגרייטפול דד עם פליטווד מאק והאחים אולמן. מה קרה שם? בואו לקרוא.



חברי להקת פליטווד מאק, שנתבשרו כי הופעתם הבאה בקנדה התבטלה, בחרו לטוס מיד מבוסטון לניו יורק. שם פגשו הם שוב את חברי הגרייטפול דד, שנקבעו לנגן שם שלוש הופעות, באולם הפילמור איסט. להקות החימום של הדד באולם ההוא היו LOVE, בהנהגתו של ארתור לי ולהקת האחים אולמן, שאלבום הבכורה שלהם יצא לפני מספר חודשים והם החלו למשוך קהל לכיוונם. האולמנים לקחו את עבודת הגיטרות של פיטר גרין ודני קירוון (מפליטווד מאק) ושיפצו אותה לדבר מחשמל משלהם (כשהם לא פעם מנגנים, עם שתי חשמליות, במרווחי טרצות או סקסטות).


גרין, קירוואן והמתופף מיק פליטווד הוזמנו לג'מג'ם עם הגרייטפול דד בהופעתם השניה שם. אל הבמה הצטרפו גם גרג ודוואן אולמן ביחד עם הבסיסט שלהם, ברי אוקלי. כולם יצרו על הבמה מוזיקה ספונטנית, שארכה כשעה ונראתה לנוכחים בקהל כחלום.


הבסיס של הג'אם הזה היה עם הקטע הקלאסי של הדד, DARK STAR, ובהמשכו גם צוטט הקטע SMOKESTACK LIGHTNING, של איש הבלוז האוולין וולף. הם אפילו ציטטו על הבמה כמה אלמנטים מהאלבום SKETCHES OF SPAIN, שהקליטו מיילס דייויס וגיל אוונס. הג'אם הסתיים עם הקטע TURN ON YOUR LOVELIGHT, ששר בתשוקה רבה קלידן הדד, רון 'פיגפן' מקרנן.


בסיסט הגרייטפול דד, פיל לש, תיאר את הלילה הזה בספרו האוטוביוגרפי: "פיטר גרין התחבר עם הגיטרה שלו בדיוק כשהתחלתי לנגן משהו מינורי. הוא ודוואן אולמן חשו בנינוחות עם זה. פיטר לקח בהמשך את הג'אם לכיוון הקטע של האוולין וולף. ג'רי גרסיה אירח למופת את הגיטריסטים וצעד לאחור, כשהוא מספק גיטרת קצב בלבד. דוואן אולמן ניגן בסלייד. בינתיים התיישב גרג אולמן מאחורי אורגן ההאמונד וניגן אקורדים ארוכים. בהמשך הפך הג'אם למקום חופשי לחלוטין, עם חמישה גיטריסטים, ארבעה מתופפים, בס, אורגן ופיגפן שרועם מעל הכל".


ב-11 בפברואר בשנת 1965 התחתן רינגו סטאר עם אשתו הראשונה, מורין קוקס - פחות מחודש לאחר שהציע לה להתחתן עמו. האורחים בחתונה כללו את ג'ון לנון וג'ורג' האריסון, כשבריאן אפשטיין - מנהל הלהקה - היה השושבין. פול מקרטני היה בחופשה בפורטוגל באותו יום, ולכן לא יכל להשתתף. רינגו ומורין יתגרשו בשנת 1975.



ב-11 בפברואר בשנת 1947 נולד דרק שולמן, הזמר של להקת הרוק המתקדם הבריטית, ג'נטל ג'יאנט.

בשנת 1976 אמר שולמן לעיתון מלודי מייקר: "האמת היא שהזנחנו את אנגליה. עכשיו אנחנו מבינים שזה היה צעד שגוי ביותר מבחינתנו. אנגליה נשארה המדינה החשובה ביותר לפריצת אמנים. אנשים פה עדיין עוקבים אחרי המצעדים ומודדים הצלחה של אמן לפי מה שהולך שם".



ב-11 בפברואר בשנת 1956 הקליט הזמר האמריקני ג'לסי הוקינס (SCREAMING JAY HAWKINS) בניו יורק שיר מקורי שכתב בשם I PUT A SPELL ON YOU. השיר הזה קיבל לאחר מכן לא מעט גירסאות כיסוי, כשהידועה מכולן היא זו של להקת קרידנס קלירווטר רווייבל, משנת 1968. ביום זה בדיוק בשנת 2001 הוא מת בגיל 70.



הוקינס כתב את השיר כבלדה המקוננת על אובדן אישה שרצה לקבלה בחזרה אליו. הגרסה המקורית הייתה איטית הרבה יותר מהידועה. הוקינס הקליט באותה תקופה לחברת התקליטים גראנד רקורדס, והתקשה לשכנע אותה לשחרר את השיר. שנה לאחר מכן, הוא הקליט את הגרסה שהתפרסמה בחברה אחרת, כשהוא הופך את השיר לסיפור מפחיד על הטלת קללה על הבחורה.


הגרסה, עם נהמות וגניחות שונות, נאסרה על ידי רוב תחנות הרדיו. גרסה ערוכה הפכה ללהיט בקרב בני נוער שאהבו את הצליל האסור.


הוקינס ביצע את השיר בפעם הראשונה בקונצרט חג המולד שהעלה השדרן הידוע אלן פריד, בשנת 1956. הוא קיבל תגובה נלהבת מאד מהשיר, ופריד הזמין אותו לבצע אותו בתוכנית הטלוויזיה שלו. הוקינס פיתח מופע בימתי מוזר סביב זה, כשהוא יוצא מארון מתים בוער ונושא גולגולת על מקל אותה כינה בשם "הנרי".

דרך אגב, לפני שלקח על עצמו את דמותו הבימתית המפחידה, הוקינס היה מתאגרף ונגן פסנתר מקצועי. השמועות טענו שהיו לו לפחות 50 ילדים. אפילו היה אתר אינטרנט שהוקם לאחר מותו כדי לעזור לאתר את כל ילדיו.


ב-11 בפברואר בשנת 1977 יצא התקליט SONGS FROM THE WOOD של להקת ג'ת'רו טול.



מנהיג הלהקה, איאן אנדרסון, אמר עליו, חמש שנים לאחר מכן לעיתון TROUSERS PRESS: "בזמן ההוא קניתי בית באזור כפרי. אבל השירים נשפכו ממני לא כשאני יושב ליד האח הבוערת בביתי אלא דווקא במטוסים, במלונות ובמה שביניהם באמריקה. כשאתה נמצא במקומות כאלו, אתה נוטה להעריך את חייך מחדש ולכתוב עליהם".


זה התקליט שהביא את אנדרסון וחבריו ללהקה בחזרה לניחוח הבריטי ובצורה בולטת. להקה זו הייתה בסוף שנות השישים ותחילת השבעים אטרקציה מוזיקלית ששילבה באופן מופלא מוזיקת רוק עם מוטיבי עם בריטיים. אך משנת 1972 נכנסו הם למסע בנבכי הרוק המתקדם (והמשובח לטעמי), שממנו יצאו בתקליט זה.

אנדרסון, למגזין CLASSIC ROCK: "תמיד טענתי שג'ת'רו טול לא יכולה להיות להקת רוק כבד כמו לד זפלין. כי זפלין הם הכי טובים בעולם בתחום הזה. אנחנו לא יכולים להיות להקה אווירתית עם צלילי סינטיסייזר מרחפים כי זאת פינק פלויד היא הלהקה הכי טובה לכך בעולם. אז מה נשאר? ובכן, זה מה שבדיוק עשינו תמיד. אנחנו ממלאים את החלל".


אמנם מתייחסים אל ג'ת'רו טול תמיד כלהקה אך למעשה מדובר פה בקבוצת אנשים שונים מאד זה מזה שלא ממש התחברו חברתית ובעלי טעמים שונים במוזיקה. אך השוני ביניהם הביא תבשיל מיוחד וטעים ובעל סגנונות שונים. אלו הם אנדרסון, באר, הקלידן ג'ון אוון, הקלידן-מתזמר דייויד פאלמר, הבסיסט ג'ון גלאסקוק והמתופף בארימור בארלו.


אז כיצד הגיבו חברי להקה אלו לנוכח השינוי לכיוון פולקי יותר במוזיקה? "לא כל כך קיבלתי בברכה את הדבר הפולקי-רוקי שהתחלנו בתקליט הזה, אבל אפשר לומר שנדחפתי לזה", אמרה די פאלמר (לשעבר דייויד).

"מעולם לא הרגשנו אחריות לעשות את הדבר הכי ברור, הכי מסחרי, הדבר הכי הגיוני", אמר מרטין באר. "הסיבה למה ג'תרו טול תמיד עבדה הייתה שאף אחד לא ידע מה אנחנו הולכים לעשות הלאה, כולל עצמנו. זה הפך את זה למרגש עבור הלהקה ומרגש עבור הקהל. וזה גרם לקהל שלנו להיות מאוד רחב אופקים".

"אני לא פולקי בלב", אמר בארימור בארלו, "אבל אי אפשר להתעלם מהריפים האקוסטיים באלבום הזה. מהגיטרות והמנדולינות והעיבודים המורכבים. בשבילי, זה היה מאתגר להשתמש במגוון תופים וכלי הקשה שונים, כולל גלוקנשפיל ומרימבה, מלבד מערכת התופים הרגילה שלי".


עם הלהקה כעת על הסיפון עם הכיוון החדש, ג'ת'רו טול החלה לעבוד על האלבום בספטמבר 1976. מה שהקל על המעבר לטריטוריה חדשה היה לחזור, לראשונה מזה שלוש שנים, להקליט תקליט בלונדון, שרתחה אז מזרם חדש ושמו פאנק.


אנדרסון: "זה היה מגוחך לנסות לשלב את עצמך עם הקהל של אותו זמן משתנה בשנת 1977. זאת למרות שהעניין של הפאנק היה משהו שהתחיל כבר עם להקת MC5 ושירה KICK OUT THE JAMS. אני יודע, כי עמדתי על הבמה וחיממתי אותה בסיאטל בשנת 1969. אז חזרנו לאולפני מורגן, שם עבדנו מאז 1968 עם שירים כמו LOVE STORY ו- CHRISTMAS SONG ולאחר מכן, בשנת 1969, עם התקליט STAND UP. אז הייתה לנו היסטוריה ארוכה של עבודה באולפן הזה שכנראה אז כבר לא היה בדיוק כמו מהמשוכללים, אבל בכל זאת זו הייתה סביבה מוכרת ומקום נוח. אז הייתה אווירה יותר נינוחה והרמונית בלהקה".


דיוויד פאלמר הבחין במקרה בכלי שנשאר מאחור מהקלטה קודמת באולפן. היה זה כלי שימלא תפקיד מרכזי בתקליט הזה. "כשהתחלנו להקליט את האלבום במורגן, היה עוגב קטן שהושאר באולפן. זה הזכיר לי את העוגב בסרט שלגיה ושבעת הגמדים. אז שאלתי את טכנאי ההקלטה אם אני יכול להפעיל אותו וגיליתי שהיה לו הצליל המקסים הזה שהגיע מצינורות העץ שלו. זה נראה כמו אקווריום. היה לו מאוורר קטן שהעיף את האוויר דרך הצינורות".


קשריו של אנדרסון לסצנת הפולק-רוק הבריטית היו מבוססים היטב. "אני חושב שמוזיקה עממית אנגלית תמיד טובה יותר כאשר היא לא נשענת מדי על העבר המסוגנן מאוד שלה. הייתי מעריץ של מוזיקת ​​העם האנגלית, הסקוטית והאירית המודרנית יותר. אנשים כמו ברט יאנש ורוי הארפר היו אז בראש הרשימה שלי. ואין פה חוסר כבוד כלשהו ללהקת סטיליי ספאן, שהפקתי ותמיד נהניתי ממנה, אבל היו חבר או שניים בלהקה שהגזימו עם הראיה העממית, באורח חייהם".


אנדרסון אסף את חבריו ללהקה והביאם להקליט אלבום בניחוח כפרי דווקא באולפני מורגן שבלונדון. המציאות העגומה ביותר של התקופה לא יכלה שלא לחדור אליהם. "אני זוכר שיצאתי ממורגן כל לילה ובדקתי מתחת למכוניתו של מרטין לבדוק אם יש פצצות", נזכר אנדרסון. "אלו היו הימים שהטרור של הצבא האירי הרפובליקני התרחב והפוליטיקאים, הצבא והמשטרה היו יעדים ברורים. הייתה דאגה מסוימת שאנשים בעין הציבור, כמו כוכבי רוק ופופ, עשויים להיות הבאים ברשימה".


לרולינג סטון הוא סיפר: "כתבתי את האלבום על אלמנטים של פולקלור וסיפורי פנטזיה ומסורות של הסביבה הכפרית הבריטית. איש יחסי הציבור שלנו, ג'ו לוסטיג, נתן לי ספר על פולקלור אנגלי כמתנת חג המולד, ודפדפתי בו ומצאתי הרבה רעיונות קטנים ודמויות מעניינות וסיפורים ודברים שהחלטתי לפתח לסדרה של שירים. אפשר לתאר זאת כאלבום פולק-רוק עכשווי, במובן זה שהוא אלבום רוק אבל יש לו איזושהי תחושה פולקית, והוא לא חייב באמת כלום לבלוז או לג'אז או למוזיקה אמריקאית שחורה כלשהי. שיר הנושא הוא די נחמד, כי יש בו הרבה הרמוניות מתוכננות בקפידה ששרתי בעצמי באולפן. אבל כנראה יותר מכל אלבום אחר של הלהקה, החברים בה תרמו אלמנטים לעיבוד שלדעתי היו יצירתיים. אחד או שניים מהם היו מחבריהם של חלק מהשירים ואכן הם קיבלו תשלום עבור חלקם המתאים. ובכן, לפחות עד 70 שנה לאחר מותם כאשר זכויות היוצרים נגמרות. אבל הם יכולים להיות בטוחים שכמה מטבעות ייפלטו מתיבת המכתבים שלהם לזמן מה".


אנדרסון לקח על עצמו להקלטת האלבום גם את תפקיד המפיק. על פי הודאתו הוא כפה לרוב את רצונו על האחרים. כך הוא חתר לצורת דיקטטורה מיטיבה, שעודדה את חבריו ללהקה למלא את החללים של שיריו. "באופן כללי, השארתי פערים בין קטעי קול או פזמון, שם הייתה הזדמנות לחברים האחרים להמציא פיסות מוזיקה משלהם. לעתים קרובות הייתי עוזב את החדר כדי לתת להם לדון ברעיונות. זה עזר להפוך את האלבום למה שהוא, עם דייויד פאלמר שהביא רעיונות שאני לא הייתי כלל חושב עליהם. התקליט הזה הוא אוסף של שירים, לא יותר. זה אינו אלבום קונספט. זה כמו סרג'נט פפר, כשהשירים באים יחד לעצב אווירה. כך היה גם באלבום הבכורה של פינק פלויד. התקליטים האלו היו שלמים ושימשו לי דוגמאות כשהתחלתי לכתוב מוזיקה. זה ניכר במה שעשיתי מ'אקוואלונג' ואילך".


אז פשוט תעצמו עיניים ותנו למוזיקה של הלהקה לקחת אתכם לאן שרק אפשר. זה הרבה יותר גדול מכל מונח אחר כמו רוק מתקדם, מוזיקת עם, בלוז ועוד. עם קלאסיקות כמו שיר הנושא, HUNTING GIRL ו- VELVET GREEN - אני מוכן כל יום לטייל ביער הזה.


גבירותיי ורבותיי - ג'ת'רו טול מביאה לכם תקליט מעץ אמיתי.




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page