
כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 בפברואר (12.2) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "ההופעה שלנו בלייב אייד הייתה מחרידה. הייתי צרוד. עשיתי שלוש הופעות ברצף לפני שהגעתי לשם. עשינו חזרות אחר הצהריים, ולפני שעלינו לבמה, הקול שלי נעלם. זה היה מאוד מוזר. כולם בירכו את עצמם על היותם שם לראות אותנו כי זה מה שהם תמיד ביקשו. ובכל זאת יש דברים הרבה יותר חשובים מאשר לראות אותי צרוד ואת ג'ימי (פייג') עם גיטרה לא מכוונת. ג'ימי ואני, למען האמת, הופענו יחד מסיבות שונות במהלך השנתיים האחרונות, אבל לא ממש הסתדרנו ביחד. אנחנו לא יוצאים יחד, אנחנו לא יושבים יחד. ההתעסקויות שלנו וסדרי העדיפויות די רחוקים זה מזה. היחסים שלנו הידרדרו, אבל זה מה שיש. לייב אייד הציג את הבלבול והזלזול שזפלין היו מציגים עכשיו, בשנת 1988, אם היינו
יוצאים לסיבוב הופעות" (רוברט פלאנט, בשנת 1988)
ב-12 בפברואר בשנת 1964 הקליטה להקת האנימלס שני שירים לתקליטון הבא שלה - BABY LET ME TAKE YOU HOME ו- GONNA SEND YOU BACK TO WALKER.

יש שאומרים שהשיר הראשון מהשניים הוא גרסה של שיר בלוז שנקרא BABY DON'T YOU TEAR MY CLOTHES. מפיק ההקלטה, מיקי מוסט, טען שהוא 'גילה' את השיר בתקליטון שהוא לקח מחברת התקליטים CHESS RECORDS בשיקגו, אולי בגרסה של הזמר רופוס תומאס. רוב המקורות טענו שהלהקה
קיבלה את ההשראה פה מבוב דילן, שאלבום הבכורה שלו כלל וריאציה שנקראת BABY LET ME FOLLOW YOU DOWN. הבסיסט צ'אס צ'נדלר התעקש שהאנימלס נתקלו לראשונה בשיר זה באלבום של ג'וש ווייט. עם זאת, הגיטריסט הילטון ולנטיין נזכר שזה בכלל בא משיר שהוא נהג להופיע איתו עוד לפני האנימלס בשם BABY LET ME HOLD YOUR HAND, ששר הוגי לנדס.
"הלכנו לאולפן שנקרא DE LANE LEA", אמר המתופף ג'ון סטיל. "אני חושב שמיקי מוסט שילם בשביל זה, אבל זה היה פרוטות. זה היה רק אולפן מונו. פשוט נכנסנו והקלטנו כמו בהופעה". מאוחר יותר יצאו האנימלס נגד מוסט, שהיה מסחרי מדי: הזמר אריק ברדן וצ'נדלר התרעמו במיוחד על מה שהם חשו כחוסר היכולת של מוסט להבין את המוזיקה שלהם ואת הרדיפה הבלתי פוסקת שלו אחר נתוני מצעדי המכירות. אבל ולנטיין טען, "כשהתחלנו להקליט עם מיקי מוסט הוחלט שהוא יבחר את השירים, כי היינו צריכים לנסות להיות קצת יותר מסחרי, אבל הובטח שנוכל לעשות מה שרצינו בשירים באלבומים. לא היו לי טענות לגבי ביצוע השיר הזה. אולי כמה מהחבר'ה האחרים התלוננו".
התמונות של להקת RUSH!
ב-12 בפברואר בשנת 1981 יצא האלבום MOVING PICTURES של להקת RUSH. אפשר לתרגם את זה כתמונות מרגשות, תמונות נעות או כסבלים שמניידים תמונות. בכל אופן, יש הרואים בו את הטוב ביותר שלהם. תשאלו אותי? אגיד לכם שזה אלבום מעולה אבל הלב שלי נוטה משום מה לאלבום 2112.

בכל אופן, יש פה שלישייה שמצליחה להכות חזק בברזל עם קטעים שהפכו קלאסיקות ברורות בעולם הרוק.
הזמר / בסיסט גדי לי, בשנה בה יצא התקליט: "למדנו הרבה על הלחנה ועיבוד ותקליטינו האחרונים הם תוצאה של יישום, של אמירה, 'אוקיי, אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לעשות את זה ולמדנו את כל זה. עכשיו בוא נראה אם נוכל לעשות מזה שיר שבאמת יקרה בו הרבה'. זה לא רק שהשירים באורך ארבע דקות כדי שיוכלו לעלות לרדיו. זו האיכות שיש בארבע הדקות האלה. אנחנו יודעים שאנחנו מצליחים כשאנחנו יכולים לשבת בחיבוק ידיים ולומר, 'זה תקליט טוב; הקהל מוחא כפיים על זה, הם אוהבים את זה'. לגרום לתקליטים שאנשים נהנים ושאנחנו נהנים לנגן אותם - זה מדד ההצלחה שלנו".
האלבום נפתח עם השיר TOM SAWYER, עליו אמר המתופף ותמלילן הלהקה הראשי, ניל פירת, בשנת 1985: "טום סוייר היה שיתוף פעולה ביני לבין פאי דובואה, כותב מילים מצוין שכתב את מילותיה של להקת הרוק הקנדית 'מקס וובסטר'. מילותיו המקוריות היו סוג של דיוקן על מורד מודרני, אינדיבידואליסט חופשי החוצה את העולם התכליתי. הוספתי את הנושאים של פיוס בין הילד הזה לגבר בתוכי, וההבדל בין מה שאנשים באמת לבין מה שאחרים תופסים אותם להיות - כלומר אני, אני מניח".
השיר השני באלבום נקרא RED BARCHETTA והוא שיר עתידני על חקלאי שמחזיק מכונית ברצ'טה אדומה ברפת שלו, בעידן בו מנועים הוצאו אל מחוץ לחוק. ילד, שהוא קרוב משפחה שלו, לוקח את הרכב לנסיעה ובסופו של דבר נרדף אחרי מכונית מעופפת נוצצת (כנראה המשטרה). הוא עובר על החוק וחוזר לרפת, מסתיר את המכונית והולך לחלום עם דודו ליד האח. ברצ'טה היא דגם מכונית מהירה שנבנתה על ידי חברת פרארי. הראשונה שעזבה את המפעל ההוא הייתה בצבע אדום וזה היה בשנת 1947.
הקטע השלישי הוא קטע אינסטרומנטלי חשוב ביותר בקטלוג הלהקה והוא נקרא YYZ. פשר השם הוא קוד המשדר של נמל התעופה הבינלאומי בטורונטו (להקת RUSH באה מקנדה). הביצוע הכלי של שלושת החברים משובח ביותר והקטע אף היה מועמד לפרס הגראמי בשנת 1982.
צד א' נחתם עם קטע קליט יחסית וכובש בשם LIMELIGHT. הבסיסט והזמר, גדי לי: "אור הזרקורים היה כנראה יותר השיר של ניל פירט. זה על הקושי שלו להתמודד עם התהילה, חוסר ודרישות פתאומיות על חשבון זמנו הפנוי. הוא התקשה מאוד להתמודד עם זה. זאת אומרת שכולנו היינו, אבל אני חושב שהוא התקשה יותר משלושתנו להסתגל למצב. הוא רגיש ליותר דברים ממה שאלכס לייפסון ואני. הוא אדם שזקוק לבדידות הזאת. אני מניח שזה מוזר שאנחנו בחרנו במקצוע הזה".
צד ב' נפתח עם הקטע הארוך, THE CAMERA EYE, שבא להסביר את ההבדל בין הערים ניו יורק ולונדון, מבחינה תרבותית. הלהקה מיעטה לבצע את הקטע הזה בשלמותו בהופעותיה.
על פתיחת הקטע WITCH HUNT סיפר אלכס לייפסון: "יצאנו מחוץ לאולפן וזה היה כל כך קר, היה ממש קר בתחילת חודש דצמבר. שמנו זוג של מיקרופונים בחוץ והתחלנו להשתולל ולהקליט. אני חושב שהיה איתנו בקבוק סקוטש או משהו שיחמם אותנו. אז ככל שתוכן הבקבוק נגמע יותר לקרבנו, ההתלהמות וההשתוללות קיבלו טעם אחר. נכנסנו לחדר הבקרה של האולפן אחרי שהקלטנו כתריסר ערוצים של שטויות. האפקט שנוצר היה מעניין". מה שהיה פחות מצחיק הוא הסשן בו הוקלט השיר עצמו, כשחברי הלהקה נתבשרו שג'ון לנון נרצח.
האלבום מסתיים עם השפעה ברורה מאד של רגאי וגם להקת פוליס, שניל פירט העריץ את המתופף שלה, סטיוארט קופלנד. אני מדבר על השיר VITAL SIGNS וניל פירט אמר עליו: "בסוף הכנת אלבום קשה לנו לשפוט אילו שירים באמת יהיו פופולריים ואילו לא. אנחנו לא פעם מופתעים מהתוצאה. יש שירים כמו השיר הזה שלכולם היו רגשות מעורבים בקשר לו, אך יחד עם זאת זה ביטא משהו חיוני שרציתי לומר. זה שיר שיש בו מיזוג של שירה וטקסטים שאני מאוד מרוצה מהם. אבל לקהל שלנו לקח הרבה זמן לקלוט את זה, כי זה היה שונה מאוד מבחינה קצבית עבורנו וזה דרש מהקהל להגיב בצורה קצבית אחרת. הייתה השתקפות מסוימת של השפעת הרגאיי והשתקפות של האזורים המעודנים יותר של מוזיקת הגל החדש. אני עדיין חושב שהשיר הזה מייצג סוג של שיא - השילוב הטוב ביותר בין מוזיקה, מילים, קצב. זה פותח כל כך הרבה גישות מוזיקליות. כל מה שרצינו בשיר נמצא שם. אז השיר הזה היה מאוד מיוחד עבורנו. אבל היינו צריכים לחכות. היינו צריכים להיות סבלניים ולחכות שהקהל יבין אותנו".
בנוגע לעטיפה היפהפייה, אמר המעצב יו סיים: "ברגע בו ניל פירט אמר לי מה יהיה שם האלבום, הבנתי שהתמונה צריכה להראות אנשים שבאמת מזיזים תמונות. חברי הלהקה לא הבינה בתחילה את הבדיחה עם כפל המשמעות. רק לאחר שהסברתי יותר לעומק, הם הבינו". דרך אגב, סיים גם ניגן בסינטיסייזר בשיר WITCH HUNT.
עכשיו, לאחר ההסברים, הגיע הזמן לשים את התמונות הנעות במערכת הסטריאו שלכם, להפגיז ווליום ולעשות תנועות באוויר של תיפוף, נגינה בבס או בחשמלית. גם אם יש סיכון שהאישה שלכם תסתכל עליכם כאילו איבדתם את שפיותכם. כי ככה צריך!
עוצרים את האבנים המתגלגלות!
ב-12 בפברואר בשנת 1967 פשטו 15 אנשי משטרה על ביתו של קית' ריצ'ארדס, גיטריסט להקת הרולינג סטונס.

באותה עת התרחשה שם מסיבה ובידי השוטרים היה צו לחיפוש אחר סמים. ג'ורג' האריסון ופאטי בויד, שנכחו במסיבה, הצליחו לחמוק ממנה לפני כניסת השוטרים ויש שטענו כי השוטרים חיכו לצאת שני אלה כדי לא לפגוע בתדמיתה של להקת הביטלס ולעצור מישהו שקיבל אות כבוד מהמלכה. גם האריסון האמין בזה.
השוטרים ערכו חיפוש בבית, ראיינו שמונה גברים ואישה אחת ומצאו טבליות וחומרים שונים שנבדקו מאוחר יותר על ידי המעבדה המשטרתית. ריצ'רדס וגם מיק ג'אגר נעצרו מיד. מריאן פיית'פול, שבדיוק התקלחה כשהשוטרים פרצו, נמצאה עירומה בעת המעצר ובחדשות בזמנו דווח שאת גופה היא עטפה בשטיח פרווה.
במהלך פשיטת המשטרה לקחו השוטרים מספר פריטים ובהם מקלות קטורת סיניים החשודים בנסיון להסוות את הריח המתוק של הקנאביס. ג'אגר הואשם בכך שהחזיק באופן בלתי חוקי בארבע טבליות אסורות. הוא טען שקיבל מרשם מרופא ושזה חוקי לחלוטין.
ריצ'רדס הואשם כי התיר להשתמש בביתו בקנאביס. פיית'פול סיפרה בספרה: "היה זה רגע בו חשבנו שהנה הכל נחרב. וכל זה בשביל מה? בשביל נטילת אל.אס.די כדי לראות את אלוהים? קית' הסיע אותי לבית הכלא כדי שאוכל לראות את מק, שהיה כלוא שם עם רוברט פרייזר. רוברט קיבל את גורלו אך מיק לא. הוא היה נסער יותר משאי פעם ראיתי אותו. הוא לא שיער בחלומותיו ההזויים שמשהו כזה יקרה לו. הוא ישב בתא שלו וכל הזמן מילמל, 'מה אני אעשה?'. הוא בכה ללא שליטה ואני התפרצתי עליו, כי לא יכולתי לשאת ממנו רגש שכזה. לבושתי, אודה שלא הייתי עם חמלה כלפיו אז. 'לעזאזל, מיק, תשתלט על עצמך! מה השוטרים יחשבו עליך אם תתנהג ככה? אתה רק נותן להם סיבות לכל זה. הם יחשבו שאתה כוכב מפונק וחסר עמוד שדרה'. הוא הפסיק מיד לבכות. ראיתי שהוא הופתע מאד מתגובתי השגויה. הייתי צריכה להיות סימפטית כלפיו. בעוד שקית' באמת היה פורע חוק, מיק היה שבור לב, אבל הצליח לכתוב מהחוויה הזו שירים".
מיק וקית' כפרו באשמה ושוחררו בערבות כדי להופיע למשפט ב -22 ביוני. מחוץ לבית המשפט המתין קהל מעריצים צעירים לראות את הכוכבים, אך שני הגברים הורחקו במכונית שנסעה מאחורי הבניין. אדם שלישי במסיבה, רוברט פרייזר, בעל גלריה, הואשם בהחזקת הרואין ושמונה כמוסות אסורות.
עתיד הרולינג סטונס היה בספק מאותו רגע, בגלל מעצרם המתוקשר של שני אלו.
ב-12 בפברואר בשנת 1995 נעלם פיליפ קריימר, הבסיסט לשעבר של להקת פרפר הברזל. מה קרה שם? בואו לקרוא...

ב-29 במאי 1999 גילה צלם, שעסק בצילום מכוניות ישנות שנהרסו בתחתית קניון דקר במאליבו, את שרידי גופתו של פיליפ טיילור קריימר, לשעבר בסיסט להקת "פרפר הברזל" (IRON BUTTERFLY), בתוך מכונית מסחרית.
קריימר היה חבר בלהקה משנת 1974 ועד 1977 כשלאחר מכן הוא פנה לעיסוקים אחרים; כבעל תואר מהנדס, הוא עבד על טיל ה-MX, ומאוחר יותר התמחה בשיטות לדחיסת צילומי וידאו. ב-12 בפברואר 1995 הוא היה בדרכו לשדה התעופה כדי לאסוף משם שותף עסקי. לאחר שהסיע את השותף ליעדו הוא המשיך לנסוע וביצע שיחות מהטלפון הסלולרי, כולל שיחות לאשתו (כשהוא קורא לה "אמא אדמה"), לרון בושי - המתופף של להקתו לשעבר וחברו הקרוב, ובסוף גם התקשר למשטרה.
בשיחה האחרונה, אמר קריימר, "אני הולך להתאבד ואני רוצה שכולם ידעו שאו. ג'יי. סימפסון חף מפשע. הם עשו את זה". הוא כביכול התייחס לראיות שגילה כשנשכרו שירותיו כדי לנתח את האותנטיות של קלטת וידאו במשפט הרצח המתוקשר נגד שחקן הפוטבול הנודע. לא נשמע יותר מקריימר בן ה-42 והיעלמותו הובילה לחיפוש מאסיבי אחריו. האם הוא התאבד? האם חוצנים חטפו אותו? התשובה התקבלה אחרי ארבע שנים וחצי טראומטיות וסוחטות עבור משפחתו.
ב-12 בפברואר בשנת 1975 הופיעה להקת לד זפלין את הופעת הסולד-אאוט השלישית שלה באולם המדיסון סקוור גארדן בניו יורק.

בזמן שבחוץ השתוללה סופת שלגים, בתוך האולם היה לוהט ביותר עם להקה מצליחה ביותר וקהל מעריץ. רוברט פלאנט לקהל: "בקושי הצלחנו להגיע מבית המלון לאולם. אתם מאמינים? אנשים התקשרו אליי היום לטלפון כדי לבדוק אם ההופעה הזו תהיה. ובכן, זה נהדר שיש שלג. זה משנה את האווירה של העיר. שלג זה טוב".
יש שאמרו כי זו הייתה ההופעה הטובה ביותר בסיבוב ההופעות של אז. במהלך ביצוע השיר THE SONG REMAINS THE SAME ציין פלאנט, במהלך שירתו, כי הוא רואה בחור שמוכר בצד חולצות טי-שרט עם לוגו הלהקה וללא אישורה. הוא המשיך לשיר ובינתיים פנו אנשי הלהקה לטפל בו כהוגן.
בשהיית הלהקה בניו יורק, נהנו החברים מבילויים שונים; ג'ימי פייג' הלך לראות הופעה של לינדה רונסטאדט, עם חברו הגיטריסט ג'ו וולש. רוברט פלאנט נהנה מבילוי במועדונים השונים כמו גם בחנויות תקליטים, בהן התחמש בכל טוב. יחד עם הלהקה היה גם כתב הרולינג סטון הצעיר, קאמרון קרואו. לאחר חרם של כמה שנים שעשה ג'ימי פייג' נגד העיתון (לאחר ביקורת רעה מאד שפורסמה שם על אלבום הבכורה, שכתב ג'ון מנדלסון) הצליח קרואו להתחבב על הלהקה ולהחזיר את אמונה בעיתון הזה בו כתב.
ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-12 בפברואר בשנת 1939 נולד ריי מנזרק, אורגניסט להקת הדלתות.

בשנת 1972 סיפר לעיתון 'רקורד מירור': "התחלתי ללמוד בפסנתר כשהייתי בן חמש וממש שנאתי את זה. לא אהבתי את הכלי הזה עד שהגעתי לגיל שמונה ואז שמעתי לראשונה את מוזיקת הבוגי-ווגי. המשכתי ללמוד ולנגן כשבראשי חשבתי כי אתמחה כעורך דין. כך ההורים שלי רצו. תמיד הייתי טוב בלמרוח אנשים בשטויות בבית הספר. אבל המשכתי עם הפסנתר. לא עברתי לנגן באורגן עד שהקמתי את הדלתות. אני חייב להודות למוזיקת הרוק'נ'רול הישנה ולמוזיקת הנשמה השחורה. לולא הן, הייתי משתגע ומתאבד. לא אהבתי את בית הספר ואת התרבות. מוזיקת הנשמה הייתה עבורי היופי החבוי של אמריקה. יש בה חיים. גדלתי בשיקגו והייתי קרוב לשכונות של השחורים, מהם ינקתי צלילים אלו".
מנזרק מת בשנת 2013 ומאז דאג מתופף הלהקה, ג'ון דנסמור, לספר לא מעט על ניסיונותיו של מנזרק לעוות את סיפור הלהקה.
ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-12 בפברואר בשנת 1950 נולד הגיטריסט סטיב האקט, לשעבר בלהקת ג'נסיס. אז הנה על תקליט הסולו הראשון שלו, VOYAGE OF THE ACOLYTE, שיצא בשנת 1975.
האקט: "מבחינה היסטורית, להקת ג'נסיס הייתה במשבר גדול כי פיטר גבריאל החליט לפרוש והעתיד נראה לא בטוח. באותו זמן כל אחד מחברי הלהקה היה מעורב גם בדברים שונים מבחוץ. פיל קולינס היה מעורב בלהקת BRAND X ומייק ראת'רפורד היה מעורב בהכנת אלבום עם אנת'וני פיליפס. זה היה אמור להיות אלבום משותף של שניהם. אני עבדתי על האלבום הראשון שלי כסולן, VOYAGE OF THE ACOLYTE. כך שלא ידענו מה יהיה עם הלהקה. פיטר היה באותו זמן הכוכב של הלהקה ואז עוד לא ידענו שפיל יהיה הזמר הבא שלנו...".
בשנת 1975 ספגה להקת ג'נסיס מכה חזקה מאד שאף איימה לחסל אותה. זה היה עם פרישתו של סולן הלהקה הכריזמטי והתיאטרלי, פיטר גבריאל שאיימה לחסל את הדרך המשותפת עבור ארבעת הנותרים. בתחילה הובא רעיון לעשות מלהקת ג'נסיס להקה אינסטרומנטלית. לאחר מכן עברו החברים על קלטות רבות מאד ששלחו להם זמרים שרצו להצטרף, אך לשווא. בתקופה הזו של חוסר הידיעה יצא גם אלבום סולו ראשון של חבר בלהקה. באופן פלא, האלבום הראשון הזה לא יצא מהסולן הפורש אלא דווקא מגיטריסט הלהקה, סטיב האקט. האלבום הזה, שנקרא VOYAGE OF THE ACOLYTE, מכיל הרבה רגעי מוזיקה יפהפיים שלא נופלים ברמתם מזו של להקת האם. פיל קולינס ומייק ראת'רפורד ניגנו עם האקט באלבום הזה. קולינס גם תרם את שירתו. זה היה לפני שחשב לעבור לעמדת המיקרופון הקדמי בג'נסיס. אין ספק שהאלבום הזה של האקט גרם לו לחשוב שנתיים לאחר מכן על יציאה בטוחה מהלהקה לכיוון קריירת סולו.
הצ'אנס של האקט ליצירת האלבום הגיעה עם פרישתו של גבריאל. האקט חש לא בנוח עם האלבום האחרון שהלהקה הקליטה עם גבריאל, THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY, וטען שהמוזיקה שבו אינה משקפת את היופי האמיתי של הלהקה. הוא רצה ליצור אלבום שיהיו בו אלמנטים רומנטיים שהוא חש בחסרונם באלבום האחרון הזה עם גבריאל, שבתקופה זו כבר הפך לחלוטין לדמות המובילה של ג'נסיס שהשאירה את ארבעת האחרים מאחור, בעיני התקשורת. ההקלטות לאלבום החלו באולפני KINGSWAY שבלונדון. האולפן לא יכל לתפקד כל יום לפני השעה שש בערב ולכן ההקלטות נעשו בשעות הלילה, דבר שהתאים מאד להאקט ולמוזיקה שיצר. הקונספט של האלבום התבסס על קלפי טארוט כשכל קטע התייחס לסוג קלף שונה.
האקט הרגיש רעננות לעבוד עם קולינס וראת'רפורד מחוץ למסגרת של ג'נסיס. יכול להיות שאחת הסיבות להרגשת החופשיות שלו הייתה חוסר נוכחותו של קלידן ג'נסיס, טוני באנקס, שידוע בגישתו המחמירה כלפי מוזיקה ואנשים. כל האלבום הוקלט במשך חודש, כשהאקט בקושי ישן בין ההקלטות וניזון בעיקר מסיגריות ומרק עוף של מכונה שהייתה באולפן.
האקט אמר אז: "האלבום כולל גם חומרים שמקורם בימי טרום ג'נסיס. אני לא מרגיש קרוב יותר לגיטרה מאשר לכל כלי אחר. באלבום התעסקתי עם קלידים. לא ניגנתי קודם בקלידים וזה היה כמעט כמו לחבר משפט בשפה זרה. הכלי היחיד שאני בקיא בו במידה כלשהי הוא הגיטרה. לא הרגשתי חובה לעשות את התקליט. ממש רציתי לעשות אותו. כתבתי שירים לכלים שונים. רציתי להפיק, רציתי לראות אם אני יכול לסמוך על עצמי. כל מוזיקאי מרגיש את זה. יש לי הרבה תענוג לעשות את זה. העניין התחיל כהימור, אבל כמעט הכל יצא, חוץ מכמה דברים שלא. זה לא תקליט רוק.
אני לא יודע מה זה מוזיקת רוק. תמיד קישרתי את זה עם אלביס פרסלי. לאלבום אין הרבה מה לעשות עם זה - זה פסטורלי מדי ובכל זאת... במקומות מסוימים בו יש את הדחף. גם TUBULAR BELLS זו לא מוזיקת רוק. זה אלבום מאוד נעים שלא צורם יותר מדי מבחינה דינמית. אם אתה מקיים שיחה, המוזיקה של התקליט ההוא לא תפריע. אם אתה לוקח את האלבומים המצליחים ביותר בשנתיים האחרונות, זה של מייק אולדפילד והצד האפל של הירח, אין להם את הטווחים הדינמיים העצומים האלו. אני לא רוצה להגיד שזה מוזיקת מעליות ברמה גבוהה, אבל זה מתקרב לזה.
אני לא מרגיש שמח לעשות מוזיקת רקע. אני מקווה שאנשים יקשיבו לאלבום שלי לפחות פעם אחת. התקליט הזה וגם תקליטי ג'נסיס דורשים יותר מנקודת מבט של הקהל, מאשר מייק אולדפילד או פינק פלויד. אני מאוד רכושני לגבי האלבום שלי, בדיוק כמו שהורה מדבר על ילד. אבל לא כולם הולכים להבין את זה: יש רוח אוניברסלית אבל אין מוזיקה אוניברסלית".
בתחילה חשב האקט לקרוא לאלבום בשם PREMONITIONS, אך השם נדחה על ידי מנהל חברת התקליטים CHARISMA שהוציאה את האלבום. השם שהוצע להאקט מהחברה היה VOYAGE OF THE ACOLYTE. רק מאוחר יותר הוא גילה שהשם הזה שהוצע לו היה אמור לשמש לתקליט אחר בחברה, שגם הוא היה מבוסס על קלפי טארוט. אך התקליט ההוא נגנז וכך השם הועבר להאקט.
האקט הצליח לשזור באלבום קטעים רומנטיים מרחפים עם מפלי מלוטרון וחליל צד יפהפה של אחיו, ג'ון האקט, שניגן באלבום גם בסינטיסייזר.
סטיב האקט ניגן באלבום במלוטרון ותפקידיו לא נופלים מאלה של טוני באנקס. הוא מפליא לנגן בכלי הזה עם המון רגש. מצד שני יש כאן קטעי רוק אגרסיביים שמזכירים פה ושם את הלהקה שפיל קולינס הקים שנה לאחר מכן במקביל לג'נסיס - BRAND X. סאלי אולדפילד, אחותו של מייק, שרה כאן בקול מלאכי את קטע הסיום שנקרא SHADOW OF THE HIEROPHANT. השיר נכתב על ידי האקט וראת'רפורד מלחן ששניהם יצרו בעבר לג'נסיס, אך לא נעשה בו שימוש במסגרת הלהקה.
כשהאלבום יצא בנובמבר 1975, הוא נכנס למצעד הבריטי למקום ה-30. במלודי מייקר נכתב בביקורת עליו כך: "כמעבד תזמורתי, האקט יצר תפקידים מעניינים ביותר לכל כלי. לא מדובר באלבום שיגרתי של גיטריסט אלא יצירה אולפנית משותפת שזורמת בקלות".
הדבר גרם לחברי ג'נסיס להבין שאם יש עניין באלבום סולו של חבר להקה, אז מן הסתם יהיה עניין במוזיקה שהלהקה תעשה ביחד, גם ללא פיטר גבריאל. העובדה שהאלבום הזה הצליח לא באה בעין טובה עם טוני באנקס הקלידן, שהראה רגשות קינאה כלפי הגיטריסט. להקת ג'נסיס הצליחה ליצור אלבום אחד באווירה טובה בשם TRICK OF THE TAIL שיצא ב-1976. אך שנת 1977 הביאה עמה אלבום שדחק את סטיב האקט הצידה עד כדי כך שהחליט לפרוש. מזה זמן רב, האקט הוא היחיד מכל חברי ג'נסיס שדואג לשמר בהופעותיו את יצירות העבר המופלאות ההן. כל השאר די התנערו מהן ובאמת שחבל.
בעיתון לידר פוסט, מקנדה, נכתב אז בביקורת על התקליט: "תקליט רוק זה, עם הוויה קלאסית, יוצר יצירה נלווית משובחת לתקליט הסולו של כריס סקוויר. האקט יצר אלבום מאוד אטרקטיבי עם רגעים אקוסטיים וחשמליים שזורמים ומתערבבים תוך שמירה על מתח אטמוספרי יפהפה ביניהם. האלבום מוזיקלי יותר ופחות קשוח ממה שיצא לאחרונה מג'נסיס, כשהוא משוחרר מניסיונותיו המכוונים של פיטר גבריאל להשפיע. היופי והבהירות השלמים של כתיבתו של האקט מסיטים הרבה יותר. זו חתיכת קונספט מעוררת דמיון ומסעירה".
בעיתון אסקוט טיימס, מאנגליה, פחות התלהבו מהתקליט, לפי הביקורת מאז: "עכשיו, ללא ספק, מעריצי ג'נסיס, שאני אחד מהם, יקנו את המהדורה הזו בכמויות מספיקות כדי להבטיח את הצלחתו, אבל מצאתי אותה מאכזבת. המוזיקה יפה ועדינה אבל די חסרת משמעות - כשבתוך תערובת של אפקטים מיוחדים אין נושא קוהרנטי אמיתי או בימוי אפקטים הכוללים מבחר שיעולים ללא כל אינדיקציה למה הם נכללו. רוב הרצועות הולחנו ועובדו אך ורק על ידי סטיב האקט, שמשמיע גיטרות אקוסטיות וחשמליות כמו גם מלוטרון. הרגע הטוב ביותר באלבום מגיע לא מסטיב אלא מאחיו ג'ון שמעניק ליווי חליל מרגש. התוצאה הכללית מאכזבת וכדאי שסטיב יישאר לנגן עם ג'נסיס".
ובכן, זה הוא קול התקופה. אני לא מסכים עם הביקורת הזו כלל וכלל - אבל על טעם וריח אין להתווכח, נכון?
ב-12 בפברואר בשנת 1968 הגיע ג'ימי הנדריקס להופעה עם האקספריינס שלו בסיאטל. שם הוא פגש, לראשנה מזה שבע שנים, את משפחתו. אביו בא לשדה התעופה כדי לקבלו.

הנדריקס חזר לבית אביו לאחר ההופעה כדי לבלות את הערב עם המשפחה והחברים, בזמן שהמתופף מיץ' מיצ'ל והבסיסט נואל רדינג פנו למלון שלהם. הנדריקס נהנה ממפגש חם עם אביו, והצלחתו של הבן הייתה מקור לגאווה אדירה לכל משפחת הנדריקס.
רדינג כתב בספרו: "בסיאטל, משפחתו של ג'ימי חיכתה לנו בשדה התעופה. זו הייתה שיבת ניצחון. ג'ימי קיבל את המפתח לעיר, ומיץ' ואני הרגשנו מקובלים ומאושרים במפגש המשפחתי . התמסטלתי עם אחיו של ג'ימי, ליאון, ותפסתי את הרגע המוזר עם מצלמת הסופר-שמונה החדשה שלי. עם זאת, זו הייתה הפסקה קצרה מהרגיל וכשחזרנו לאחר מכן לדרכים, מצב הרוח היה בהתאם".
פניתי גם לספרו של מיטשל שכתב שם: "למחרת הופענו בסיאטל, עיר הולדתו של ג'ימי, כמובן. אני לא בטוח כמה זמן חלף מאז שהוא היה שם או ראה בפעם האחרונה את האנשים שלו - כמה שנים, בהחלט. אני יודע שהחזרה לשם עלתה בראשו במשך זמן והוא כנראה קצת חשש מזה. בכל מקרה הם פגשו אותנו בשדה התעופה, משפחה מקסימה, האבא איש מקסים. הוא התחתן פעם נוספת והיו בנות יפות, קרובות משפחה חדשות של ג'ימי. אני זוכר אותו אומר, 'הו, את אחותי? באמת?’ אל, אבא של ג'ימי, היה כמובן מאושר לראות את בנו ובאמת מרוצה מכך שהוא נראה טוב. כולנו ניגשנו למקום של אל אחר הצהריים ולאחר מכן, אחרי ההופעה, ג'ימי חזר לבלות איתם את הערב. אני חושב שזו הייתה הפעם השנייה בסיאטל שג'ימי התבקש לחזור לבית הספר הישן שלו, תיכון גארפילד - ממנו הוא נזרק החוצה - כדי לדבר שם בעצרת הבוקר. הוא לא רצה לעשות את זה. אבל הוא ראה את ההומור בכל המצב הזה".
ב-12 בפברואר בשנת 1971 יצא תקליטון חדש ללהקת דיפ פרפל, עם שני שירים שלא נכללו בגרסת התקליט FIREBALL באנגליה. השיר הראשי היה STRANGE KIND OF WOMAN והצד השני בא עם השיר I'M ALONE הקצבי לא פחות.

הלהקה כתבה את השיר הזה תחת לחץ להפיק להיט, אחרי שכבר הוכיחה שיש באפשרותה לכתוב גם דברים כאלו, כפי שהיה לפני כן עם השיר BLACK NIGHT.
רוג'ר גלובר הבסיסט הסביר: "כתבנו את השיר בדבון (מחוז בדרום-מערב אנגליה) בבית שנקרא THE HERMITAGE בו התאכסנו כדי ליצור שירים לתקליט FIREBALL. זו הייתה תקופה מטורפת עם הרבה רוחות רפאים וסיאנסים - תקופה נהדרת בהיסטוריה של הלהקה. השיר נכתב שם, למעשה, ועדיין יש לי הקלטות של הג'אם הראשון שממנו הגיע השיר הזה, וזה לא ממש השתנה מהג'אם".
השיר נקרא במקור PROSTITUTE. בהמשך, הזמר איאן גילאן הציג את השיר בהופעה כך: "זה שיר על חבר שלנו שהתעסק עם אישה מאוד רעה וזה היה סיפור עצוב. הם התחתנו בסוף. וכמה ימים אחרי שהם התחתנו הגברת מתה".
בהמשך, גילאן נתן גרסה קצת שונה של ההיסטוריה של השיר: "אהבתי את האישה ההיא בצורה מוזרה אבל כך גם די הרבה אנשים אחרים. היא גם אהבה אותם ונתנה להם תמורה טובה עבור כספם. נכשלתי כישלון חרוץ כשניסיתי להניא אותה מההרגל. היא אמרה שזה לא הרגל, זה החיים שלה ומה ידעתי בכלל? העובדה היא שהשיר הזה לא עוסק באישה אחת אלא באוסף של ריגושים ואכזבות, ולחבילה כזו אפשר לקרוא רק ננסי. גדלתי מהר, התמימות מתה".
כשדיפ פרפל ביצעה את השיר בהופעות, גילאן והגיטריסט ריצ'י בלאקמור היו מנגנים באמצע דו-קרב של גיטרה ושירה. זה תמיד הסתיים בצרחה ארוכה מאוד וגבוהה של גילאן לפני שהלהקה חזרה לנגן את השיר המקורי.
ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616459
ב-12 בפברואר בשנת 2015 מת הגיטריסט סם אנדרו, שידוע בעיקר בעבודתו עם ג'ניס ג'ופלין. בן 73 במותו. מותו הגיע עשרה שבועות לאחר שלקה בהתקף לב שגרר אחריו סיבוכים מניתוח לב פתוח.

אנדרו והבסיסט, פיטר אלבין, הקימו את להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY בשנת 1965 מתוך סצנת הפולק של סן פרנסיסקו. המנהל שלהם, צ'ט הלמס, היה זה ששכנע זמרת בלוז צעירה שהכיר מטקסס בשם ג'ניס ג'ופלין להצטרף ללהקה. הם בהתחלה חרקו שיניים אך הסכימו, ללא אופציה טובה יותר בשטח.
עם ג'ופלין הקליטה הלהקה שני אלבומים וסיפקה את אחד הרגעים הגדולים ביותר בפסטיבל מונטריי של שנת 1967.
בסוף 1968, ג'ופלין ואנדרו עזבו את הלהקה כדי שהיא תוכל להמשיך בקריירת סולו. יחד הם הקליטו את תקליט הבכורה שלה. השניים לא רק עשו מוזיקה ביחד אלא גם השתמשו בהרואין.
שנה לאחר מכן, אנדרו הצטרף מחדש ללהקה שעברה רפורמה, כדי להקליט את התקליט BE A BROTHER. ההרכב הזה נשאר יחד במשך שלוש שנים לפני שהתפרק ב-1972, כשבזמן פעילותו למד גם על גורלה המר של ג'ופלין שמתה מסמים, באוקטובר 1970. אנדרו, שהיה משתמש כבד גם הוא, כמעט החזיר את נשמתו לבורא כשג'ופלין הייתה לצדו.
בשנת 1987 התאחדו אנדרו ואלבין שוב כלהקה והמשיכו להופיע ביחד עד אוקטובר 2014. אנדרו גם הפעיל במקביל להקה משלו.
בינואר 2015, עמוד הפייסבוק של סם אנדרו התריע למעריצים שהגיטריסט במצב בריאותי לקוי בעקבות בעיות לב וזיהום. "הצוות הרפואי שלו מנסה אפשרויות רבות כדי לפתור את זה אבל התוצאות עלו וירדו ומצבו מידרדר", פרסמה אשתו אליז. "אז בצער רב אני מודיעה לכם שלמרות שהכל אפשרי, התחזית שלו בשלב זה גרועה".
ב-12 בפברואר בשנת 1972 יצא אלבום כפול שני ללהקת האחים אולמן. הגיטריסט, דוואן אולמן, כבר לא היה שם כדי לחגוג את האירוע.

גרג אולמן: "כאשר האלבום יצא, זה היה הדבר הכי גדול עבורנו עד אז. זה הגיע למעמד של אלבום זהב וזה היה האלבום הראשון שלנו שהגיע לטופ טן. היינו בגיהנום, אבל איכשהו פעלנו יותר מתמיד".
בשנת 1971 הגיעה להקת האחים אולמן למה שהיא קיוותה - הצלחה והכרה. סיבוב ההופעות המוצלח שלה סיפק אלבום כפול בהופעה בפילמור איסט, שזינק במצעדים בארה"ב. האלבום הזה הנציח על מהאש שבערה בלהקה הנהדרת הזו בזמן ההוא. התקשורת המוזיקלית בין חבריה הגיעה לשיאים גבוהים. ניחוחות של בלוז, רוק וג'אז נרקמו יחדיו למפגן מוזיקלי בו כל המוזיקאים רחשו כבוד זה לזה והשלימו באופן מושלם אחד את השני. הגיטרה הבלוזית של דוואן אולמן קיבלה חיזוק מצד הגיטרה העסיסית של דיקי בטס. שני המתופפים של הלהקה, בוץ' טראקס וג'יימו ג'והאנסון, ניגנו תפקידי תופים מורכבים שפעלו יחדיו באופן מושלם. הבסיסט ברי אוקלי סיפק את התדר הנמוך והיציב של הלהקה בעוד שגרג אולמן הצעיר הוסיף לתבשיל הטעים את אורגן ההאמונד הנהדר שלו ואת קולו המחוספס.
רמת הביטחון הגבוהה בה חשו חברי הלהקה בתקופה ההיא הונצחה בהקלטות הראשונות שנעשו לאלבום הרביעי והכפול שלהם. מיד לאחר הקלטת שלושת השירים הראשונים הם יצאו לחופשה מיוחלת בת שלושה שבועות. זה היה באוקטובר 1971. אך גם בחופשה שלהם נשארו חברי הלהקה יחד, יצאו לבלות באותם המקומות ולעיתים קרובות נפגשו במקום קבוע שבו אהבו לשתות בירה ולהתמסטל.
ב-28 באוקטובר חזר דוואן אולמן מגיחה לניו יורק, שכללה כמה ימים של גמילה מהרואין. דוואן פחד ממזרקים ולכן הוא נהג להסניף את הסם הזה. כשחזר משם, הוא היה נלהב מתמיד לחזור לעבוד עם הלהקה. ביום למחרת הוא כבר מת בתאונת אופנוע כשהוא רק בן 24.
הלהקה השבורה חשבה על השבתת פעילות כדי לנסות ולהתגבר על הכאב, אך אחרי שבוע החלו כולם להשתגע מהמחשבות שהתרוצצו בראשם. הם הבינו שרק דרך המוזיקה המשותפת הם יוכלו להתגבר ולו קצת על הטרגדיה הנוראית. למרות שדיקי בטס היה גיטריסט מעולה שידע היטב לנגן גם סלייד, היה לו קשה ביותר לנגן ללא דוואן לצידו. ברולינג סטון פורסמה באותו זמן כתבה על מותו של דוואן, כשלצידה התפרסמה כתבה נוספת ובה רשמיו של כתב העיתון ג'ון לנדאו על הלהקה בסיבוב ההופעות. זה היה כשדוואן עוד היה חי. לנדאו תיאר את הלהקה כחבורה של יהירים ופרימדונות, דבר שנראה לא הולם וראוי להתנוסס לצד כתבה על מותו של דוואן. חברי הלהקה קראו זאת ולא האמינו למראה עיניהם.
באמצע דצמבר 1971 הם הגיעו לאולפני CRITERIA על מנת לסיים שם את האלבום הרביעי עם טכנאי ההקלטה, טום דאוד. השיר הראשון שהוקלט היה AIN'T WASTIN' TIME NO MORE., שמילותיו האופטימיות ניצבות בגבורה אל מול הטרגדיה ההיא. את השיר המופלא MELISSA החל גרג אולמן לכתוב עוד בשנת 1967. זה שיר שהוא פנטזיה של גרג על מישהי שרצה שהיא תהיה איתו אך לא ידע כיצד לקרוא לבחורה הדמיונית, עד שראה יום אחד במכולת ליד ביתו מישהי יפהפייה שהמוכר פנה אליה בשם מליסה. מכאן הגיע השם לשיר. בין שני אלו, בצד הראשון של האלבום, בא קטע אינסטרומנטלי שאורכו כתשע דקות, שכתב דיקי בטס בשם LES BRERS IN A MINOR. פירוש השם LES BRERS הוא "האחים" בצרפתית. והקטע הזה אכן מנוגן בלה מינור.
שלושת השירים שהוקלטו עם דוואן צורפו לתקליט. אלו הם BLUE SKY, STAND BACK ו- LITTLE MARTHA. הקטע האחרון שהוזכר הולחן על ידי דוואן בזמן שנימנם ובחלומו ראה את ג'ימי הנדריקס שביקש ממנו להדגים לו שיר כלשהו. דוואן החל לנגן משהו והתעורר מהחלום. הוא רץ עם הגיטרה למכשיר הקלטה קטן והקליט מיד את שזכר. הלהקה לא הייתה מוכנה לחשוב על האפשרות שאלבומה הרביעי יכיל רק שלושה קטעים עם דוואן. הפיתרון היה לשלוף כמה הקלטות בהופעה חיה עמו.
גרג אולמן בספרו: "כבר קיבלנו את ההחלטה לפני שדוואן מת, לכלול באלבום את הג'אם בהופעה, MOUNTAIN JAM, אז כל רעיון שנטען שפשוט השתמשנו בו כדי למלא את התקליט הוא שגוי. אם תשימו לב, הג'אם הזה דועך בהופעה בפילמור איסט וצץ באותה נקודה בחזרה באלבום EAT A PEACH, שזה מה שתוכנן לפני מותו של דוואן".
עיצוב עטיפת האלבום הגיע מגלויה שמעצב העטיפה, דייויד פאוואל, ראה בחנות. בגלויה התנוסס הציור הידוע של המשאית עם האפרסק הענק וכל שנותר לו זה רק לצבוע בספריי מסביב בצבעים כחול וורוד. כשהוא שלח את העיצוב שלו לחברת התקליטים, עדיין לא הוצע שם לתקליט. אחד הרעיונות שהגיעו מחברת התקליטים כשם לאלבום היה THIS IS HOW WE GROW 'EM IN DIXIE. אך חברי הלהקה דחו את הרעיון ונזכרו בראיון שדוואן אמר בו שבכל פעם כשהוא מגיע לג'ורג'יה, הוא אוכל אפרסק בשביל שלום (PEACH FOR PEACE). הריאיון עם דוואן פורסם בעיתון GOOD TIMES ותשובתו הגיעה כשנשאל כיצד הוא מביא את תרומתו האישית למהפכה החברתית שגואה סביבו. אגדה אורבנית מתעקשת מאז שדוואן נהרג כשמשאית של אפרסקים התנגשה בו והרגה אותו. זה כמובן לא נכון.
גרג אולמן בספרו האוטוביוגרפי: "היינו מודעים למה שקורה בחברה באותה תקופה, והיה לנו אכפת ממה שקורה עם המלחמה בווייטנאם ומה שקרה בקנט סטייט (כשחיילים בהוראת הנשיא ניקסון הרגו בירי ארבעה סטודנטים באוהיו ופצעו אחרים). הכותרת המקורית של האלבום הייתה EAT A PEACH FOR PEACE, אבל זה התקצר. למען האמת, עם זאת, היינו מוגנים על ידי המוזיקה והכתיבה מסיחה את תשומת הלב המלאה ומביאה השלמה לתהליך, ואתה נכנס לזה כל כך עמוק, ששום דבר לא מסיח את דעתך. מישהו יצטרך להודיע לך שהבית שלך עולה באש".
בעיתון STEREO REVIEW נכתב בזמנו בביקורת על האלבום: "זה אלבום כפול שני של האחים אלמן, והוא הוקלט בחלקו על הבמה ובחלקו באולפן, גם לפני מותו של דוואן אלמן. שני אלבומים באורך כפול בתוך כמה חודשים הוא כנראה לא צעד נבון והאלבום נשמע כמו עבודה נמהרת. מה הטעם להקליט מחדש את השיר TROUBLE NO MORE, כאשר הלהקה לא הצליחה לשפר את הגרסה המעולה באלבומה הראשון? הנקודה היא ככל הנראה מחסור בחומר, המסביר גם את הכללתו של MOUNTAIN JAM שתופס שני צדדים מלאים. הג'אמים מתעכבים יותר מדי על ריפים שבאמת לא כל כך מעניינים, ומסתמכים יותר מדי על חזרתם. יש פה כמה שירים שהם בסדר ומזכירים לי פעם נוספת מדוע פעם חשבתי שזו תהיה להקת הבלוז הטובה ביותר מאז ג'ו טרנר. אבל לוחות זמנים ותאונות משנים דברים. גרג אולמן צריך לקחת פסק זמן יצירתי ולכנס את חייליו לדון במשמעת ואספקת חומר חדש. ולמרות שאני בספק שזה יקרה, הייתי רוצה לראות שוב גיטריסט סלייד בלהקה, כדי לשחזר לפחות חלק מהחסד שסיפק פעם דוואן".
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "לפעמים נראה שהכל מסתכם בשאלת ההישרדות - וללמוד לחיות עם אובדן. עולם הרוק והבלוז איבד הרבה אנשים בחמש השנים האחרונות, אבל מותו של אמן תמיד מקטין את המוזיקה יותר מאשר מותו של 'כוכב' - ודואן אלמן היה אמן. הוא חי למען ובתוך המוזיקה, אהב אותה בסוג של תשוקה שגורמת לפעמים להאמין שבלוזמנים מכרו את נשמתם לשטן תמורת הקסם של המוזיקה שלהם.
כשדואן נהרג בתאונת אופנוע בסתיו שעבר, חמשת חברי הלהקה מצאו את עצמם מתקשרים זה לזה, רוצים להיפגש ולג'מג'ם. רוב החללים כואבים להתמלא, ומוזיקה היא שיכולה למלא רבים כי היא יכולה להכיל כל כך הרבה; צער, חגיגה, כעס, אהבה. אז עד מהרה החלו שוב האחים אולמן לנגן - אחרי הכל, מה עוד הם יכולים לעשות?
אחת ההופעות הראשונות שלהם לאחר הטרגדיה הייתה ערב חג ההודיה בקרניגי הול. ההרמוניות הכפולות של הגיטרה היו חסרות אבל הלהקה עדיין עשתה מופע חזק וממריא. זה היה כאילו כל אחד מהחמישה הרחיב קצת כדי למלא את החלל הריק, ומבנה פנימי מסוג אחר התחיל לצמוח.
מבחינה כרונולוגית, האלבום מתחיל באמת בצד השני, עם קטע ארוך בשם MOUNTAIN JAM (אתם יכולים לשמוע את תווי הפתיחה שלו בסוף של WHIPPING POST, מאלבום ההופעה הכפול בפילמור איסט). הג'אם האינסטרומנטלי מבוסס על FIRST THERE IS A MOUNTAIN של דונובן, אבל בנמתחת משם לריפים מרחפים יותר - תמיד מעוגנים ברוק מוצק, אבל גם מתערבל בעננים של אלתור דמוי ג'אז. כולם זוכים לרגעי ביטוי טובים, לוקחים נושאים ומקיפים אותו מבפנים החוצה. הצד הרביעי הוא החלק השני של הג'אם (הוא נמשך 35 דקות) - הסוף של ריף התופים חופף בשני הצדדים כך שאין תחושת אובדן במעבר. הסט נסגר בכך שדוואן מציג את שמות חברי הלהקה ואומר 'תודה' - וזה מרגיש כאילו הוא זה עתה ירד מהבמה האחרונה שלו, לנצח.
ברור שהלהקה היא לא אותו דבר בלי דוואן אבל זה עדיין האחים אולמן. זו לא שאלה של להיות 'טוב כמו' או 'לא טוב' - אלא זה רק הבדל והתרחבות לכמה כיוונים, שעדיין מוקדם למנות. קבוצת חמשת הגברים החדשה היא כמו מאהבת חדשה, עם תשוקות, פסגות וכישורים שונים - ונגיעות שאולי דורשות קצת להתרגל אליהן בהתחלה, אבל מספקות באותה מידה.
האחים אולמן הם עדיין הלהקה הטובה ביותר בארץ, והתקליט הזה עם שלושה צדדים של 'ישן' וצד אחד של 'חדש' הוא סיום עצוב ובו זמנית התחלה מלאת תקווה. אני מקווה שהלהקה תמשיך לנגן לנצח - כמה להקות אתם יכולים לחשוב עליהן שבאמת גורמות לכם להאמין שהן מנגנות בשביל השמחה?".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459
