top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 בדצמבר בעולם הרוק

עודכן: 6 בינו׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-13 בדצמבר (13.12) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "האלבום LANDING ON WATER היה כמו לידה מחדש. עבורי. בדיוק חזרתי ללוס אנג'לס, לאחר שהייתי מבודד כל כך הרבה זמן. מצאתי שוב את שורשי הרוק'נ'רול שלי והחיוניות שלי כמוזיקאי. משהו התעורר לחיים; זה היה כמו דוב שמתעורר. הייתי כאן ביער ועבדתי על תוכנית עם בני בן, שיש לו שיתוק מוחין. זה פשוט גרם לי לחשוב על דברים אחרים. אף פעם לא באמת איבדתי עניין במוזיקה, אבל היו דברים אחרים בחיים שלי שהיו חשובים. נשמתי האמיתית התעסקה בדברים שלא רציתי לשיר עליהם... למרות שאם תקשיבו לתקליט TRANS, תשמעו הרבה התייחסויות לבן שלי... המוזיקה שלי, שהיא השתקפות של האני הפנימי שלי, הפכה למשהו שאף אחד לא יכל להתייחס אליו. אז התחלתי להתחבא בסגנונות, רק הוספתי רמזים קטנים לגבי מה שבאמת היה על דעתי. פשוט לא רציתי לשתף את כל הדברים האלו בגלוי בשירים שאמרו בדיוק את מה שרציתי להגיד בקול כל כך חזק שכולם יכלו לשמוע את זה... אני מנגן סוגים שונים של מוזיקה. בעיניי, זה לא הופך את מה שאני עושה לפחות תקף... לעשות את התקליט OLD WAYS הרגיש טוב באותה תקופה וזה היה מאוד כיף. ואז בוקר אחד התעוררתי וכל מה שיכולתי לשמוע זה הקצב המזוין הזה. שמעתי רוק'נ'רול בראש שלי כל כך חזק שלא יכולתי להתעלם מזה. אז חזרתי ללהקת קרייזי הורס. אולי אחזור אליהם מתישהו גם בעתיד, אבל זה נראה לי יותר ויותר בספק. סוג המוזיקה שניגנתי עם קרייזי הורס היה סוג מוזיקה צעיר יותר. ואני לא צעיר יותר - אני מבוגר יותר... קרייזי הורס לא בקיאה טכנית, אבל יש לה הרבה תשוקה. זה מה שהם כולם. והם מביאים חלק ממני שהוא מאוד פרימיטיבי. אנחנו באמת מוציאים הרבה רגשות שקל לצעירים להתייחס אליהם. אז זה מאוד ילדותי. היו לי תקופות נהדרות עם קרייזי הורס.

השאלה היא, כמה זמן אני יכול להמשיך לנגן רוק'נ'רול כזה בשנות הארבעים שלי ומעלה? או שאתה הופך לשחזור של התרחשות קודמת? זו שאלה שאני שואל את עצמי, ולקראת הסוף קרייזי הורס התחיל להפוך לשחזור... מעולם לא רציתי להיות מול אנשים שישלמו כדי לראות אותי כשאני לא נמצא שם במאה אחוז. אם אתה מרגיש שהאנרגיה הזו חומקת, אתה צריך להתקפל... אין ספק שרוק'נ'רול הוא מדיום של אדם צעיר יותר. השאלה היא אם זה יכול להיות גם מדיום של אדם מבוגר. בגלל זה אני מרגיש ממש טוב עם המוזיקה שאני מנגן עכשיו. זה משהו שאני מאמין בו ושנוח לי איתו. זה אמיתי; זה מה שבאמת קורה לי עכשיו בחיי" (ניל יאנג)


ב-13 בדצמבר בשנת 1972 הצטלם דייויד בואי לקליפ עדכני לשירו, 'תעלומה בחלל' (SPACE ODDITY).



הרבה מכירים את הקליפ הזה, אך מעטים ביותר יודעים כי בואי הגיע לצילומים, ביומו האחרון בניו יורק, באולפן מס' 3 של חברת התקליטים שלו RCA, כשהוא תשוש לחלוטין. הצלם, מיק רוק, היה לצידו ודאג שצילום הקליפ יעבור כשורה.




ב-13 בדצמבר בשנת 1972 הגיע רינגו סטאר, בשעות הבוקר, להקרנה מיוחדת עם הסרט שביים, BORN TO BOOGIE, לאנשי התקשורת.



בסרט זה ביקש רינגו לתעד את ההופעה והתופעה שנקראת טי רקס (בהנהגתו של מארק בולאן). ההקרנה נערכה באולם הקולנוע 'אוסקר 1' שבלונדון ושם הוא ניאות לענות על שאלות:


שאלה: איך הגעת לצלם את מארק בולאן?

רינגו: "יום אחד התקשרתי אליו והזמנתי אותו לבוא אליי ולהקשיב לרעיון שיש לי להציע לו. בתחילה הוא אמר לא אבל למדנו להתיידד, כששמעתי כי הולכים לצלם אותו בהופעה בוומבלי. ובכן, לחברת אפל יש חברת סרטים אז ביקשתי ממנו שאעשה את זה כחבר. הוא הסכים ואמר שנעשה זאת ביחד. אחרי שצילמנו, הבטנו בתוצאה והסכמנו כי צריך להוסיף לזה קטעי ביניים, כי הרי אי אפשר לשחזר בסרט את הריגוש המלא שבהופעה".


שאלה: האם ההופעה בוומבלי הייתה נוסטלגית עבורך, מבחינת מה שאתה חווית בעבר עם הביטלס?

רינגו: "בהחלט. הקהל צעק וצרח ואהבתי את זה".


ב-13 בדצמבר בשנת 1971 יצא בארה"ב אלבומה השלישי של להקת באדפינגר, STRAIGHT UP. באנגליה הוא יצא לאחר מכן. האמת? אלבום פצצה!



בעיתון עולם הקולנוע (הישראלי) נכתבה עליו בזמנו ביקורת זו: "הלהקה שהייתה ועודנה ניצבת בצל חסותם של ארבעת חברי החיפושיות לשעבר, שקנתה את עולמה בחודש אוגוסט לפני שלוש שנים עת ליוותה את ג'ורג' האריסון במופע הצדקה למען פליטי בנגלה דש - בוודאי גאה על תקליט יפהפה זה.


באדפינגר איננה שייכת לרשימת הלהקות של השורה הראשונה. ארבעת חבריה אינם אשפים גדולים בנגינה או בפזמונאות ואין להם יומרות גדולות - להביא 'סטייל' חדיש או להאפיל ולגבור על להקות אחרות. ובכל זאת, זוהי אחת מאותן להקות בודדות שמתייחסים אליהן בכבוד וברצינות.


התקליט הזה, למשל, נכתב והולחן כולו על ידי חברי הלהקה עצמם. מרבית הפזמונים יזכירו לכם בוודאי צלילים של הרבה להקות אמריקאיות אופנתיות פה ושם. גם קמצוץ של צלילי חיפושיות. אולם, המשותף לכל פזמוני הלהקה הוא, ללא ספק, אותו צביון אישי שיצרה באדפינגר עוד בראשית דרכה. אותה שיטת נגינה קצובה והרמוניה קולית נפלאה המצטיינת בפשטות - כל אלה מאפיינים אך ורק את באדפינגר. זהו נכס חשוב וחברי הלהקה בוודאי מודעים לו.


גולת הכותרת של התקליט הינו הלהיט 'יום אחר יום', שעשה חייל בשעתו אף במצעדינו. זהו בעצם הפזמון החזק והקליט באלבום. אך גם שאר השירים - 11 במספר - הינם למעשה באותה רמה וכל פזמון ופזמון מצטיין ברמתו".


הביקורות היו לרוב פושרות עם צאת תקליט זה, כאשר הרולינג סטון הרחיק לכת עד כדי כך שהכריז כי זה תקליט מאד פושר ביותר. הנה מה שנכתב שם: "זה תקליט של אכזבה גדולה, לאחר האלבום המעולה הקודם של הלהקה ושמו NO DICE. אני זוכר שקראתי ציטוט של המתופף, מייק גיבינס, שאמר שהתקליט הבא יהיה 'התקדמות טבעית' מהאלבום הקודם - אבל כפי שקורה בדרך כלל עם התקדמות מהסוג הזה, התוצאה כאן היא מודעות עצמית במקום ספונטניות. התוצאה היא אלבום פושר מאד, שהוא העלוב מבין שלושת התקליטים של באדפינגר וללא ספק הפחות חביב מהם.


קשה לומר איפה האשמה. איכות כתיבת השירים (המחולקת כאן באופן שווה בין פיט האם, טום אוונס וג'ואי מולנד) נפלה, המלודיות שבאדפינגר הצטיינה בהן בעבר פשוט לא נמצאות כאן בשפע. ההפקה - של טוד ראנדגרן וקצת ג'ורג' האריסון - נחותה ממה שהיה לבאדפינגר בעבר, במיוחד בצליל המחריד של השירה. נראה שעבודת הגיטרה הנהדרת של פיט האם, אחד הגורמים שהפכו אותו לבולט כל כך בתקליט הקודם, היא נחלת העבר.


אבל יותר מכל, וזה ממש כואב להגיד את זה, פשוט אין שום רוח רוק'נ'רול באלבום הזה: הקסם נעלם. זה הדבר הגרוע ביותר שיכול היה לקרות ללהקה.


בעצם, התקליט מראה את המקרה של עוד להקה מוכשרת אך חסרת כיוון, כזו שאיכשהו שכנעה את עצמה שהיא חייבת לעשות משהו יותר רציני, יותר מלוטש, מאשר סתם לזוז. היה ללהקה הזו כל כך הרבה פוטנציאל. מעטות הלהקות שאי פעם שילבו את הרוח המשמחת של הרו'קנ'רול עם צליל הארד רוק אמיתי.

עם התקליט החדש, נראה שבאדפינגר כבר הגיעה לשלב הריבולבר של הביטלס; אמנות מודעת לעצמה ומעיקה, אובדן סגולות חיוניות קודמות, והרבה יותר מדי שטויות כלליות. זה בהחלט מייאש לחכות שנה שלמה לאלבום מאכזב כמו זה".


גם בעיתון STEREO REVIEW הראה יותר נכונות להתלהב: "כשהבי ג'יז לכאורה לא מסוגלים להרכיב את זה שוב ואלוהים יודע מה קרה להוליס, באדפינגר עשויה להיות הלהקה הטובה ביותר שנשמעת כמו הביטלס המוקדמים. עם האלבום הזה, הלהקה צומחת. השירה לא השתנתה הרבה (ולמה כן?), נשארה גסה יותר אבל כמעט זהה במרקם ההרמוני שלה לביטלס המוקדמים. התקליט הזה הוא לא קלאסיקה כמו HORIZONTAL של הבי ג'יז או EVOLUTION של ההוליס, אבל הוא חגיגה מהנה של אחד מסוגי הרוק הבריאים ביותר".

בעיתון HIT PARADER נכתב בביקורת אז: "זה אלבום פרוגרסיבי בהשוואה לשני האלבומים האחרונים של באדפינגר. ההתקדמות לא תיאמן ומהנה מאוד. האלבום הוא באמת לטעמו של כל אחד. מזכיר לי מאוד את הביטלס וכנראה ישמח את כל מעריצי הביטלס הישנים. אולי הלהקה מקבלת את הסאונד של הביטלס שלה בגלל שג'ורג' האריסון הפיק ארבעה מהשירים ומנגן קצת פה".


ובכן, לקח זמן רב מאד ושתי התאבדויות של חברי להקה כדי לראות באור שונה את האלבום הזה שהפך לקלאסיקה.


כלהקה חתומה בחברת אפל של הביטלס, באדפינגר קיבלה את תשומת הלב המירבית, עם להיט גדול ממקרטני (COME AND GET IT) והדרכת הפקת אולפן על ידי האריסון. בזמן שהאלבום השלישי שלה יצא לדרך, האריסון איבד עניין ונראה היה שהסשנים המוקדמים שעשה לו עם הטכנאי, ג'ף אמריק, נשאו מעט פירות.


למרבה המזל, הסיוע המושיע בא עם המפיק טוד ראנדגרן. ביחד הם הצליחו ליצור אלבום פופ עוצמתי. לעתים קרובות נזעק עד אז הקשר שלהם עם הביטלס, אך באלבום הזה הפכה באדפינגר לעמוד גאה בזכות עצמה. זה לא לקח לה זמן רב, עד שנפלה שוב.


ב-13 בדצמבר בשנת 2010 התאבד סטיוארט 'וולי' וולסטנהולם, קלידן להקת בארקליי ג'יימס הארבסט, שסבל מדכאון. בן 63 במותו.



במהלך שנות ה-70 הייתה להקת בארקלי ג'יימס הארבסט מחלוצות מוזיקת ​​הרוק הסימפונית, ולעתים קרובות הקליטה והופיעה עם תזמורת קלאסית בת 60 נגנים. חלק בלתי נפרד מהסאונד של הלהקהבא גם עם נגינת המלוטרון של וולסטנהולם.


בשנת 1967 החל סיפורה של הרביעייה הזו שמשכה את ג'ון קראוטר, איש עסקים באולדהם, להעניק לה את חסותו ולשכן אותה בבית חווה ישן שהיה בבעלותו. שם עבדה החבורה על השירים שיופיעו בסופו של דבר בתקליטוניה הראשונים ובאלבומה הראשון. וולסטנהולם לימד את עצמו לנגן במלוטרון, שהיה אורגן-סאמפלר חדש יחסית בשוק שזכה לפופולריות רבה באנגליה, עם להקות כמו המודי בלוז, הביטלס וקינג קרימזון.


בדרכה להצלחה נתקלה הלהקה לא פעם בקשיים כלכליים, בגלל אי רצונה להתפשר על הצליל שלה עם התזמורת הסימפונית, עליה נאלצה לשלם גם מכיסה. התקליטים שלה לא נמכרו היטב להצדיק צעד שכזה ובשנת 1973 היא הושלכה מחברת התקליטים EMI, אך חתמה במהירות על חוזה בחברת פולידור, שהוכיחה כי היא מיומנת יותר בשיווק אלבומיה, בעיקר ביבשת אירופה. לאחר כמה שנות הצלחה גדולה יותר ובעקבות יציאת האלבום XII, בשנת 1979, החליט וולסטנהולם לעזוב את הלהקה. הוא לא היה מרוצה מהכיוון המוזיקלי והחליט להקליט אלבום סולו, MAESTOSO. אז הוא אמר לתקשורת: "התקליט הזה הוא מי שאני באמת. בבארקליי ג'יימס הארבסט תמיד סיפקתי צליל לאנשים אחרים. הפעם זה מדובר רק בי. עכשיו אני אוחז בהגה וזו הרגשה נהדרת לאחר שהייתי בלהקה בה התרוצצו דעות שונות שלא פעם היו מנוגדות לדעתי. אני לא יודע מה התדמית שלי עכשיו. אולי זה יותר פופ? הבעיה הגדולה שלי כרגע היא שאין לי להקה. אני אקים להקה, היא תהיה קטנה אך יפהפיה".


וולסטנהולם, שנים לאחר מכן: "להקת בארקליי ג'יימס הארבסט התמסחרה לחלוטין בסוף שנות השבעים. כשעזבתי אותם, השארתי להם את המלוטרונים והמיני מוגים שהיו לי ואמרתי להם שהם יכולים להשתמש בהם. הם כמובן לא השתמשו בהם ודאגו לטאטא לתקשורת את עניין עזיבתי. עובדה שהתקליט שהם הוציאו ב-1979, אחרי שעזבתי, לא הראה תמונות של הלהקה - כדי לא להראות לקהל שעזבתי. אני חשבתי שהם לפחות ידביקו את השירים שעשו שם עם כמה צלילים מהמלוטרון שהשארתי להם. בדיעבד אני שמח שהם לא עשו את זה כי המלוטרון בלהקה הזו משוייך כיום לשמי".


בשנת 1980 פרש וולסטנהולם מעסקי המוזיקה ופנה לעסוק בחקלאות אורגנית, תחילה בלנקשייר ולאחר מכן במערב ויילס.


מפגש מחודש עם הגיטריסט, ג'ון ליס בשנת 1998, שכנע את וולסטנהולם לחזור למוזיקה. בשנים שחלפו המשיכה בארקלי ג'יימס הארבסט להקליט ולהופיע, כשוולסטנהולם וליס הפעילוהרכב אחד, בעוד הבסיסט, לס הולרויד, הפעיל הרכב מתחרה באותו שם.


בשנים האחרונות סבל וולסטנהולם מהתפרצויות של דיכאון חמור, שאחת מהן מנעה ממנו לצאת להופעות עם ליס, בנובמבר 2010.


ב-13 בדצמבר בשנת 1977 יצא אלבום כפול לזמרת / יוצרת הקנדית, ג'וני מיטשל, ושמו DON JUAN'S RECKLESS DAUGHTER.



רוב שנת 1977 לא היטיבה עם ג'וני מיטשל; היא קבעה לעצמה סיבוב הופעות באירופה שהתבטל ואחר כך היא הכריזה שהיא מותשת. עם זאת, בראשה היא סללה את הדרך לאלבום כפול ומיוחד, כשלצידה חטיבת קצב מיומנת עם הבסיסט ג'קו פסטוריוס (אז גם חברת להקת WEATHER REPORT) והמתופף (וגם בן זוגה לשעבר) ג'ון גרין.


את הזיקה למוזיקת הג'אז החלה מיטשל להראות לקהל מאזיניה כבר ב-1974, עם אלבומה COURT AND SPARK. משם היא החלה ליצור שרשרת אלבומים שמשכה אותה יותר ויותר לאזור ההוא. שיריה הפכו פחות פופיים או פולקיים ויותר כיצירות מורכבות שנראות כתמונות מופשטות. בגישה זו היא ניגשה להקליט את האלבום הזה.


מיטשל לקחה פה סיכון ענק. היא ידעה שהאלבום הכפול הזה יגרום לפילוג בקרב המאזינים שלה. אכן, כשהיצירה הזו יצאה לאור, היא התקבלה באופן צונן עד ברוטאלי.


ברולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום בזמנו: "בדיעבד, מתברר ש-BLUE היה האלבום שהציג את ג'וני מיטשל בצורה הנמרצת והנוחה ביותר - עם עצמה, עם אופי הכישרונות שלה ועם המוסכמות של כתיבת שירים בפופ. משם היא עברה לבחינה עצמית חיננית יותר ומפוכחת (עם האלבומים FOR THE ROSES ו- COURT AND SPARK) , ומשם לניסויים מוזיקליים דראמטיים מעורבבים עם פרשנות חברתית (THE HISSINGS OF SUMMER LAWNS), לכדי שירה מחריפה-מפתה (AISLES OF MILES) ועד לטיולים מהפנטים (HEJIRA).


היא התעסקה עם ג'אז ומוזיקה ​​שבטית אפריקאית, הסתכלה עמוק בתוך עצמה ונמלטה רחוק. אבל, תמיד, הקליבר הבלתי צפוי של עבודתה היה מרגש כמו שהוא מתסכל. עכשיו, פעם אחת, היא הימרה והפסידה. הדבר הטוב ביותר שניתן לומר על 'בתו הפזיזה של דון חואן' הוא שמדובר בכישלון מאלף.


מאז BLUE, מיטשל הפגינה חיבה גוברת לפורמטים שלא מתאימים לה. היא נטתה בצורה בלתי מוסברת לתת למוזיקה שלה להיות חסרת צורה כשהיא מנסה לשלב מקצבי ג'אז וקליפסו שבסופו של דבר משתלטים עליה. לאחרונה הצניעות שלה נראית הרחק מאחוריה. בימים אלו, נראה שמיטשל נוטה להתכחש לכישרון שלה לכתיבת שירים פופולרית.


זה אלבום כפול שהיה צריך להיות אלבום בודד. הוא רווי רגשות ומלא רעיונות שהיו צריכים להישאר כגחמות, מנגינות שהיו צריכות להיות ריפים, שירים שהיו צריכים להיות פרגמנטים. במקרה הגרוע ביותר, זוהי המחשה כואבת לכמה שונים יכולים להיות הסטנדרטים השולטים בשירה ובמילות שיר. הכתיבה שלה עובדת הכי טוב כשהיא קומפקטית, ואיכשהו, היא בחרה לנטוש את המנגינה בזמן שהיא זקוקה לה בדחיפות.


הבנאליות כואבת במילים של מיטשל - לא נאמר כאן שום דבר שהיא לא אמרה טוב יותר בעבר, חוץ מהדברים האלו שהיא הייתה צריכה לשמור לעצמה. היא בוודאי תחזור כשיגיע הזמן וכמצב הרוח שלה יהיה פחות מנומנם ופחות מנותק ממה שזה נראה כאן. עד אז, נשארנו עם בתו הפזיזה של דון חואן, במלוא הפזיזות שלה".


עיתון מלודי מייקר פרסם בביקורתו על היצירה, ב-24 בדצמבר 1977: "בתקליט הזה נפלה ג'וני מהחבל הדק שהתנדנדה עליו מזה זמן רב. ביצועיה פה בלתי סדירים". עיתון NME הוסיף משלו: "הנה עוד סט של בגדים חדשים לשליטה הבלתי מוכתרת של השיר הפופולרי. חלק מהתקליט מהנה וחלק ממש לא, אבל אני רוצה ללמוד לאהוב אותו".


עם השנים הפך אלבום זה לפיסת מוזיקה מסקרנת עבור אלו שרוצים לקבל את אותה הגברת (מיטשל) בשינוי אדרת. למי שעוקב אחר שרשרת אלבומיה של היוצרת הקנדית הזו, הרי אלבום זה הוא המשך ישיר לאלבומה HEJIRA, שיצא שנה לפני כן. האלבום הפך לסוג של קאלט בקרב חובבי מוזיקת הפיוז'ן והבס של פסטוריוס מעניק פה את החותמת האדירה והנדירה שלו. כמה זה כיף להקשיב למהלכי הבס שלו. אין מה לעשות - האיש הזה גאון, ב-ג' הידיעה.


פסטוריוס לא בא לבדו להפקה הזו. הוא הביא עמו חברים. ביניהם נגן כלי ההקשה הברזילאי, איירטו מוריירה, שהביא מקצבים דרום אמריקאיים. כמו כן הגיעו גם חברו של פסטוריוס ללהקת WEATHER REPORT - המתופף אלכס אקונה. ויש את נגן כלי ההקשה דון אליס, שניגן שנה לפני כן באלבום הסולו הראשון של פסטוריוס. וויין שורטר, גם הוא מלהקת WEATHER REPORT, מפליא פה בסקסופון.


אחד הדברים שהשפיעו על היצירה הזו של מיטשל היה ביקורה בפסטיבל ריו דה ז'נירו שבברזיל. מיטשל, שחיפשה לעצמה זהות מוזיקלית חדשה, התאהבה במקצב הסמבה שעטף אותה ואת התבלין הזה ערבבה עם המוזיקה השחורה. עד כדי כך שעטיפת התקליט נראית כאילו נלקחה היישר ממדף מוזיקת הפ'אנק של הסבנטיז. אז הנה כמה מילים על העטיפה: כן, זו ג'וני שהתחפשה לבחור שחור בקדמת העטיפה. במהלך סשן הצילום היא החליפה זהויות מול הצלם, אך כשהיא יצאה מולו עם דמות האיש השחור, הוא בקושי זיהה אותה. "בשלב הזה, הבנתי שאני מאוד נהנית ממשחק דמויות", היא אמרה. כשהיא באה לסדר אחר כך את תמונות הדמויות שלה בעטיפה, היא הציבה את הצילום שלה בתור הבחור השחור בקדמת העניין; היא אהבה את רוח הצילום עם הכובע כי זה סימל את מה שהיא הרגישה שהוא ה'קסם' באלבום; וכשהבחינה בגלויה של מיקי מאוס עירום על לוח מודעות היא הרגישה שזה "האלמנט שהיה כמו הדובדבן על הפודינג שגורם לכל העניין להתגבש". היא הסתירה חלקית את אזור הערווה ואת דמותו של מיקי מאוס (מסיבות משפטיות) והוסיפה את הציפורים.


לדבריה, רוב הביקורות על האלבום פספסו את הנקודה שלה: "בעיקרון זה קשור להפניית הגב לאמריקה וליציאה לעולם השלישי... בזמן שהמוסלמים התעסקו בוושינגטון, היו מתחים קיצוניים. אני הייתי מאוכזבת. לשירים באלבום יש הרבה התייחסויות אתניות ויש איזו זיקה לאינדיאני הצפון אמריקאי".


אחד הקטעים הבולטים באלבום הכפול הזה הוא יצירה באורך 16 דקות ושמה PAPRIKA PLAINS. ביצירה זו חזרה מיטשל אל ימי ילדותה, תוך שהיא מערבבת את זיכרונותיה באירוע שחוותה עם בוב דילן, במסיבה באונייה ושמה 'המלכה מארי'. מיטשל סיפרה: "בוב שאל אותי במסיבה, 'אם הייתה לך אפשרות לצייר את החדר בו אנו נמצאים - באיזה ציור היית בוחרת?'. אז עניתי לו שהייתי מציירת כדור מראות נוצץ ומסתובב, את הנשים שבשירותים ואת הלהקה שמנגנת. לאחר מכן חזרו אליי כל הנושאים שהעליתי במסיבה כחלום שחלמתי בלילה. זה השפיע עליי לכתוב את היצירה הזו".


המתזמר של אותה יצירה ארוכה היה מייקל גיבס, שנשא בקרדיט שלו עבודות עם אוריה היפ, פיטר גבריאל וסטן גץ. באותה שנה הוא גם עבד עם סטילי דן באלבום AJA. אם כבר מדברים על שמות ידועים בתקליט - יש עוד כמה; הגיטריסט לארי קארלטון, המתזמר מישל קולומבייה, הזמרת צ'אקה קאן, איש להקת איגלס - גלן פריי ועוד.


אלבומה הכפול של ג'וני מיטשל הוא יצירה נהדרת שגודלת על המאזין. לוקח זמן להיכנס אליו, אך כשהאסימון נופל - המתנה היא ענקית. יכול להיות שאם היה יוצא תחת שמה של זמרת אלמונית, היה מקבל מיד כתר של מאסטרפיס. מג'וני ציפו לדברים אחרים.



ב-13 בדצמבר בשנת 1974 הופיעה להקת האלקטרוניקה הגרמנית, טאנג'רין דרים, בקתדרלה ששכנה בריימס, צרפת. אבל מאז אותה הופעה קראו מתפללים מקומיים לבצע טקס טיהור במקום כדי לכפר על חילול המקום הקדוש.



אותם מתפללים טענו שהקהל שבא למקום הקשיב למוזיקה של עובדי אלילים, עישנו מריחואנה והשתינו על העמודים של המבנה שקם במאה ה-13. מנהל הלהקה בא בתלונה נגדית על כך שהמפיק המקומי לא סיפק שירותים ניאותים ולכן לא הייתה לאנשים ברירה אלא להתפנות בדרך אחרת. בינתיים שאפו חברי הלהקה לערוך הופעות קתדרלה נוספות, כשאחד מהם, אדגר פרוזה, הסביר: "זה עצוב שמבני הקתדרלות לא מנוצלים במלואם. יש בהם אקוסטיקה נהדרת, כנראה כי נבנו בתקופה בה לא נוצרו עדיין מערכות הגברה.


אנחנו לא מתכוונים להעלות מופעים דתיים. אנחנו עושים זאת רק כי ברצוננו לקיים הופעות מיוחדות ולא הופעות במקומות רגילים. בקתדרלה אפשר להגיע לריכוז רב יותר והמוזיקה שלנו דורשת ריכוז שכזה".


טנג'רין דרים החלה את דרכה דווקא כלהקת רוק קונבנציונלית, אי שם בשנת 1967. בשנת 1972 החלו חברי הלהקה לחשב מסלול מחדש והחלו ליצור מוזיקה נטולת תופים. כך יצא האלבום הראשון, שהכיל מוזיקה אלקטרונית לחלוטין, ושמו ZEIT. בגרמניה הוא לא התקבל בברכה גדולה ונמכר היטב כייבוא לארצות אחרות.


אז באה חברת התקליטים וירג'ין והחתימה אותה, כשכך זכתה לתקליט מיוחד ושמו PHAEDRA. גם התקליט שאחריו, RUBYCON, זכה להיכנס למצעד המכירות הבריטי. אז הובן מדוע תקליטיה הקודמים של הלהקה לא נמכרו היטב. חברת התקליטים הגרמנית, OHR, דרשה כי כל ספק מארץ אחרת שיזמין ממנה את תקליטי הלהקה יהיה חייב להזמין גם את שאר הקטלוג שלה. הבעיה הייתה שתקליטים רבים בקטלוג זה היו של להקות פוליטיות גרמניות ששרו בשפה המקומית.


יחד עם פרוזה ניגנו אז גם כריס פרנק ופיטר באומן כשידיהם עסוקות בנגינה על שלל רב של סינטיסייזרים, מלוטרון ושאר קלידים אווירתיים. המוזיקה שיצרו השלושה היא הכוכב האמיתי של המופע, כשהשלושה לא נהגו לדבר כלל מהבמה לקהל וצמצמו את מספר הופעותיהם בשנה לכארבעים בלבד, כשבכל מופע אילתרו השלושה מוזיקה חדשה לחלוטין.


מה קרה ב-13 בדצמבר בשנת 1963 עם הביטלס? בואו נגלה...



הביטלס סיימו בהצלחה סיבוב הופעות סתווי / חורפי באנגליה ובאירלנד עם הופעה בסאות'המפטון. עורך הדין של הביטלס בלונדון, דיוויד ג'ייקובס, הודיע בתקשורת שצווים מצדו נשלחו בדואר לחברת המו"לות BLACKPOOL ולחברת PALACE ROCK, למנוע מהן לפרסם דברים עם השם 'הביטלס' או כל תצלום של הארבעה לטובתן. עיתון "איבנינג סטנדרד" הקדיש את כותרת העמוד הראשון שלו ('תביעת דיבה מאת הביטלס') לסיפור.



חברת 'האחים קובון' הודיעה מיד שתפסיק למכור עוגות קטנות מעוטרות בשם הלהקה. "הפסקנו לייצר את זה בגלל הצו שהוציאו הביטלס בשבוע שעבר. ממילא הם היו רק גימיק ואנחנו לא מניחים שהם יהיו בשטח עוד זמן רב". אחד הפריטים המקוריים יותר בא בצורת דיסקיות טופי בגודל 6 אינץ'. כל חבילה רשמה את השירים המובילים של הביטלס ונתנה את התקליטון המתוק עם "ארבעים וחמישה ליקוקים בדקה" (כמספר הסיבובים של תקליטון על צלחת הפטיפון).


גם זה קרה ב-13 בדצמבר:



- בשנת 1965 הופיעה להקת הפופ הפסיכדלית מטקסס, 'מעליות הקומה ה-13', את הופעתה הראשונה. זה קרה באוסטין, טקסס במועדון בשם 'ג'ייד רום'. מנהיג הלהקה החדשה הוא גיטריסט וזמר בשם רוקי אריקסון וצליל מיוחד ללהקה זו בא עם כלי יוצא דופן בדמות 'כד חשמלי' – שהוא המצאה של תמלילן הלהקה, טומי הול.


- בשנת 1967 הייתה אמורה להקת היארדבירדס להופיע באולם 'אולימפיה' שבפריז עם מוזיקה חדשה שכתבה לבאלט. התכנון היה שהלהקה תנגן בצד הבמה כשבמרכזה תרקוד קבוצת רקדניות בשם 'האנשים של פאן'. כמו כן, תוכנן צילום האירוע לטלוויזיה הצרפתית והקלטת תקליט עם מוזיקת הבאלט, שייצא רק בצרפת. ההופעה בוטלה ברגע האחרון.


- בשנת 1969 הופיעו להקות פליטווד מאק וג'ת'רו טול ביחד בטקסס. אחרי שני המופעים התקבצו חברים משתי הלהקות למפגש חברתי מהנה בחדרו של הגיטריסט פיטר גרין בבית המלון. לאחר מכן נסעה כל להקה לאזור אחר להמשך סיבוב ההופעות.


- בשנת 1971 החלו חברי להקת פינק פלויד לערוך תיקוני צילומים לסרטם המיועד 'פינק פלויד בפומפיי' באולפן צילומים בשם EUROPASINOR ('יורופאסינור') שבפריס. זה בגלל שהבמאי, אדריאן מייבן, לא הצליח לצלם כמות מספיקה לסרט. חברי הלהקה נאלצו ללבוש את אותם הבגדים שלבשו כשניגנו לפני כחודשיים באמפיתאטרון הריק שבפומפיי, רומא.


- בשנת 1949, נולד טום ורלין, איש טלוויזיה האמיתי, שכמובן הנהיג להקה בשם TELEVISION והפך דמות משפיעה בעולם המוזיקה. הוא מת בינואר 2023.


- בשנת 2002 מת מהתקף לב זאל ינובסקי, ממקימי להקת THE LOVIN SPOONFUL, הידועה בלהיטיה 'קיץ בעיר', DAYDREAM (לא להתבלבל עם הלהיט של להקת WALLACE COLLECTION בשם זה) ו- DO YOU BELIEVE IN MAGIC. ינובסקי עסק, לאחר פרישתו מעולם המוזיקה, כשף ובעל מסעדות.


- בשנת 1967 החליט אמן הבלוז הלבן, ג'ון מאייאל, שמתחשק לו לנגן בהופעת הערב, במועדון בנורפולק, שירים ישנים בלבד. חברי הלהקה, שחלקם הצטרפו זה עתה, נדהמו מהחלטתו הפתאומית העיקשת ונאלצו ללמוד במהלך היום שירים שלא הכירו כלל. הסיבה של מאייאל להחלטה הזו הייתה 'למען הזמנים הישנים והטובים ההם'. השאר חרקו שיניים.


- בשנת 1967 ביצעה להקת גרייטפול דד, בפעם הראשונה, שיר שיהפוך לאחד הדברים המבוקשים ביותר בהופעות הלהקה מאז. לשיר קוראים DARK STAR והוא בוצע לראשונה ב- SHRINE EXHIBITION בלוס אנג'לס.


- בשנת 1985 הצטלם פיל קולינס לפרק בסדרת הבילוש והמוקסינים הלבנים האייטיזית, מיאמי וייס. קולינס מגלם סוחר סמים ושמו PHIL THE SHILL.


- בשנת 2008 התחתן הגיטריסט ג'ו וולש עם מרג'ורי באך. הדבר הפך אותו לקרוב משפחה של רינגו סטאר, שנשוי לאחותה של מרג'ורי, ברברה.


- בשנת 1984 עלה לבמת ההופעה של דיפ פרפל בסידני אורח מפתיע - ג'ורג' האריסון. אורגניסט הלהקה, ג'ון לורד, דאג להציגו לקהל בשם 'ארנולד מליברפול'.



- בשנת 1971 הופיעה להקת 'המי' בסאן פרנסיסקו. לפני שחברי הלהקה ניגשו לביצוע השיר 'באבא אוריילי' הסביר לקהל רוג'ר דאלטרי, סולן הלהקה, על צליל הסינטיסייזר שהולך להישמע בתחילת השיר: "אנחנו השתמשנו בטייפ עם צליל סינטיסייזר כי זה הרבה יותר קל מאשר להביא מישהו שינגן את זה על הבמה. פיט טאונסנד, הגיטריסט שלנו, מנגן בטייפ הזה כך שאתם למעשה תקבלו אותו עכשיו פעמיים". מיד לאחר מכן נשמע צעקה מכיוון קית' מון המתופף: "אחד ממנו זה די והותר מבחינתי!".


- בשנת 1948 נולד הגיטריסט האמריקני טד ניוג'נט, שהנהיג בזמנו להקה מופלאה בשם AMBOY DUKES ומאז טיפח קריירת סולו כשהוא דואג גם להפגין אהבה יתרה לציד חיות ואכילתן, כשהוא מעצבן לא מעטים.


- גיטריסט נוסף שנולד באותה היום של ניוג'נט הוא ג'ף 'סקאנק' באקסטר, שניגן עם הלהקות סטילי דן והאחים דובי ומאז נותר עסוק בתחום. וגיטריסט נוסף שנולד גם הוא באותם יום ושנה, הוא דייוי או'ליסט (מלהקת הנייס, בה היה גם קית' אמרסון)


- בשנת 1950 נולד מאיר פניגשטיין, שמשנות השבעים נודע כמתופף (והקול של פוגי) בלהקת כוורת. עם פירוק הלהקה הוא עבר לתחום הסרטים ומאז עוסק בזה בהצלחה רבה בחו"ל.


- בשנת 1966 הצטלם ג'ימי הנדריקס בפעם הראשונה בטלוויזיה בריטית. זה היה בתוכנית READY STEADY GO והוא ביצע שם את השיר HEY JOE. בתכנית היה גם זמר צעיר בשם מארק בולאן, ששנותיו ככוכב רוק מחכות כמה שנים קדימה. לאולפן הטלוויזיה הגיעו ג'ון מאייאל ופיטר גרין כדי למסור להנדריקס תמונות בשחור לבן שצולמו על ידי מאייאל באחת מהופעותיו הראשונות של הגיטריסט באנגליה. פיטר גרין, שלא התלהב מהנדריקס, הראה בביקור הזה אדישות מופגנת כלפיו, כשלאחר מכן פנו השניים להופעה במועדון קלוק'ס קליק ששכן בבית מלון, בצפון-מערב לונדון.


- בשנת 1974 הוזמן ג'ורג' האריסון לביקור בבית הלבן, לארוחת צהריים עם הנשיא ג'ראלד פורד. האריסון הביא עמו את הקלידן בילי פרסטון ואת ראווי שאנקאר והעניק לנשיא כפתור לחולצה עם המילה 'אלוהים' עליו. הנשיא פורד הביא להאריסון כפתור משלו שעליו המילה 'ניצחון'. כל אחד והאלוהים שלו...




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים




































































©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page