top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-13 בינואר בעולם הרוק

עודכן: 8 בפבר׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-13 בינואר (13.1) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אלביס היה מבוגר ממני בערך בארבע שנים. הוא הסיבה שבגללה הפכתי לזמר. הוא היה הטוב ביותר, אב הטיפוס. אני מניח שלא יהיה אי פעם מישהו כמוהו שוב. הייתה לי הזדמנות לפגוש אותו פעם אחת. זה היה בארצות הברית. הוא לא היה טוב. הוא העלה הרבה במשקל, והחלטתי לשמור את הזכרונות הקודמים שלי עליו. האלביס שאני זוכר היה האלביס של להיט קלאסי אחר להיט קלאסי. אחר כך הוא איבד אותי...


בהתחלה, כל מה שעשינו זה להעתיק מוזיקה אמריקאית. אמריקה היא עדיין המולדת של הרוק'נ'רול. אמריקה נתנה את זה לעולם. זו הסיבה שתמיד רציתי מאוד שמשהו יקרה עבורי שם. פיצחתי את זה בכל מקום אבל נראה היה שאני ולהקת הצלליות תמיד ייצגנו את שאר העולם, וזה היה שאר העולם מול אמריקה. כשהביטלס נכנסו, הם נכנסו על גב מה שעשינו בשאר העולם. כמובן, זה היה בערך באותו זמן שאנגליה נראתה כאילו היא הולכת לדעוך בכל מקרה. אבל הביטלס פרצו בשנת 1963, חמש שנים אחרינו. והביטלס

נאלצו לעזוב את אנגליה כדי להצליח. קראתי את המאמר הזה פעם על איך ג'ון לנון 'הסיר את המשקפיים שלו על הבמה'. ובכן, זה היה הגיטריסט שלי שהוריד את המשקפיים שלו, לא ג'ון לנון. הם עזבו את המדינה כי עשינו בה הכל. לא היה להם כלום לחפש באנגליה. כמובן, בזמנו הם באמת לא היו הביטלס כפי שאנו מכירים. כלומר, שמעתי כמה הקלטות מוקדמות שלהם והן היו רעות. השירה לא הייתה טובה, כיוון כלי הנגינה היה דפוק, ולא היה חומר מקורי.


כשהם הגיעו לגרמניה, איכשהו הקסם נכנס בהם. איכשהו הם הפכו למקרטני ולנון והביטלס. אין ספק שהם לקחו את מוזיקת הפופ לתחום אחר. זה היה חייב לקרות, מישהו היה צריך לעשות את זה, והם עשו את זה. זה לא יכל להיות אנחנו כי התחלנו מוקדם מדי. אבל אנחנו היינו חלוצים, והם באו אחרי החלוצים, בנו על היסוד הזה, והוציאו אותו לשטח. אנשים שוכחים מה כולם עשו בגלל כל התקשורת ותשומת הלב שהוטלה על הביטלס. בשנת 1965 נערך סקר מטעם עיתוני פופ באמריקה. הביטלס היו הגדולים ביותר כמוכרי תקליטים בעולם. ומי היה אמן הסולו הגדול בעולם? אני - לא מכרתי תקליטים באמריקה"


(קליף ריצ'רד)



ב-13 בינואר בשנת 1972 החל הסרט "התפוז המכני" של סטנלי קובריק לככב בבתי הקולנוע שבאנגליה. זמן קצר לאחר מכן ישפיע מאד הסרט על דייויד בואי...



בואי מיהר לצפות בסרט, עם חברי להקתו (הגיטריסט מיק רונסון, הבסיסט טרבור בולדר והמתופף מיק וודמנסי) בבית הקולנוע ABC שבדרום-מזרח לונדון. בואי רותק למסך ולמראה כנופיית הפורעים שמנהיגה היה אלכס. בואי רקח מיד בראשו אלמנטים מהסרט כדי להביאם למצגת הבאה שלו ושל להקתו. במהרה ישמעו עיתונאים מפיו על תדמיתו החדשה, שתיקרא זיגי סטארדאסט. חברת התקליטים של בואי מגלה עצבנות כי בואי, שמיהר לספר על תדמיתו החדשה, גרם לאלבום הקודם שלו, "האנקי דורי", שרק יצא כחודש לפני כן, להיראות כמוצר מן העבר הרחוק.


ב-13 בינואר בשנת 1969 יצא באנגליה התקליט YELLOW SUBMARINE של הביטלס.



תקליט זה יצא בעוד הביטלס היו עסוקים בשקיעה בבוץ של פרויקט חדש שלהם ושמו GET BACK. ביום יציאת התקליט היה ג'ורג' האריסון מחוץ ללהקה, כי פרש ממנה שלושה ימים לפני כן. כך שעטיפת התקליט המצוירת והססגונית הזו באה כניגוד גמור למה שהתחולל באותו זמן במחנה הלהקה.


מה בדיוק היה עם האלבום הזה והסרט שהוא בא לייצג? בואו לגלות פרטים נדירים מאד בעניין, בספר הביטלס השלם היחיד בעברית - "ביטלמאניה!"



ב-13 בינואר בשנת 1966 הייתה להקת מנפרד מאן מעורבת בתאונת דרכים, עם חזרתה מהופעה ב- HULL. ג'ק ברוס, הבסיסט שהיה אז חבר בלהקה, היה זה שנהג ברכב ההסעות יצא מהסיפור ללא פגע. אך סולן הלהקה, פול ג'ונס, נפצע בעצם הבריח שלו. גם קלידן הלהקה (שעל שמו נקראה הלהקה) נפצע. התאונה גרמה לביטול כמה הופעות.



ב-13 בינואר בשנת 1979 קפץ זמר הנשמה, דוני האת'אוויי בן ה-33, ממרפסת בקומה ה-15 במלון אסקס הניו יורקי.



המשטרה מיהרה להצביע על המקרה כהתאבדות בהתבססה על העובדה שדלת חדרו הייתה נעולה מבפנים, למרות שחבריו ומנהלו מיהרו להגיב כי לא הייתה לו סיבה לשים קץ לחייו. אבל האת'אוויי היה מאוהב נואשות מזה שנים בזמרת רוברטה פלאק, אותה הכיר עוד כשלמדו יחדיו באוניברסיטה. השניים הוציאו תקליט דואטים ראשון בשנת 1972 ושרו ביחד את הלהיט "היכן האהבה" שזיכה אותם בגראמי. כשביקרה פלאק בישראל, בשנת 1978, היא נשאלה על דוני וכך ענתה: "היו לו זמנים קשים, אבל הוא מתאושש עכשיו ובקרוב כנראה נשמע אותו בתקליט חדש".


התהילה שהייתה לו לא הלכה יד ביד עם ביישנותו. היה לו קשה מאד עם זה. הוא החל להתנהג באופן יוצא דופן. התנהגותו הייתה בלתי צפויה. בסופו של דבר הוא אובחן כחולה בסכיזופרניה ופחד רדיפה. הוא לקח ליתיום במינון גבוה.


לאחר מכן היא חזרה לעבוד איתו על תקליט דואטים נוסף. ביומו האחרון בחיים הוא, משום מה, לא לקח את התרופה שלו. באולפן ההקלטה הוא לפתע צרח וברח משם. כשהמתופף בהקלטה יצא אחריו, הוא מצא אותו רועד בפינה ואומר בקול מפוחד, "הם מנסים להרוג אותי - הלבנים. הם חיברו את המוח שלי למכונה והם גונבים ממני את המוסיקה שלי והצליל שלי". פלאק חזרה עמו מהאולפן למלון. הוא חזר לחדר המלון שלו, בקומה ה-15 בקצה הדרומי של סנטרל פארק. שם הוא קפץ למטה והותיר אחריו תעלומה גדולה, ללא פתק התאבדות. שנה לאחר מכן צעד במצעדים שיר חדש שלו עם פלאק ששמו מצמרר לאורח הנסיבות - "בחזרה שוב ביחד".


פלאק לניו יורק טיימס: "אנשים משווים אותו לאוטיס רדינג אך הוא היה טוב ממנו. הוא לא רק היה זמר אלא גם מלחין, מעבד, מנצח ומורה". מספר שבועות לאחר מותו יצא תקליט האוסף "המיטב של דוני האת'אוויי" שהזכיר למאזיניו כמה היה במעשהו בזבוז משווע של כשרון צרוף ועתיר נשמה, אבל העיתונים הקדישו לבשורה על מותו שורות ספורות ויבשות בלבד.



ב-13 בינואר בשנת 1972, זה קרה. להקת הפיוז'ן WEATHER REPORT הופיעה באולם 'שיבויה פילהרמוניק', והופעה זו הוקלטה לתקליט כפול, בשם LIVE IN TOKYO.



תקליטה השני של הלהקה, I SING THE BODY ELECTRIC, יצא בהמשך אותה שנה והציג בצדו השני כמה קטעים שקוצצו ונערכו מההופעה הזו. התקליט הכפול הזה, שהציג את ההופעה הזו במלואה, יצא במקור רק ביפן, בשנת 1977. קלידן הלהקה, ג'ו זאווינול, סיפר: "כשנסענו ליפן, לא ידענו איזו תגובה נקבל, אבל לא האמנתי למה שקרה. חשבנו, 'מה נעשה עם היפנים האלו?' הם מאזינים נפלאים אבל נינוחים מדי. זו הייתה התרבות שלהם. אז אמרנו, 'בואו נפגע בהם חזק, כבר מהצליל הראשון', ופגענו בהם חזק! אילתרנו, מכיוון שהמנגינות שכתבנו באותה תקופה לא היו ארוכות במיוחד - שמונה תיבות כאן, מנגינה קטנה ונחמדה שם. זו הייתה דרך מעוררת השראה לעשות דברים, ובאמצעות זה לאט לאט התפתחנו ללהקה".


בשנת 1972 דיבר זאווינול על ההופעות החיות של הלהקה: "כבר מההתחלה, הייתה הנגינה המשותפת בלהקה דבר טבעי מאוד. אבל אני לא באמת יכול לדבר על המוזיקה. אף אחד מאיתנו לא יכול. אנחנו לא יודעים מה קורה. כשזה נכון, זה קסם. יש כימיה מסוימת בלהקה שמדהימה אותי".


חברי הלהקה, בתקופה הזו, היו ג'ו זאווינול בקלידים, וויין שורטר בסקסופונים, מירוסלב וויטוס בבס אקוסטי וחשמלי, דום אום רומאו בכלי הקשה ואריק גרוויאט, שהחליף את איירטו מוריירה בתופים.


התקליט הזה הוא דוקומנט-הוויניל היחיד בהופעה של ההרכב הזה, ולכן יש לראות בו תיעוד חשוב מאד. המוזיקה שפה היא לא פחות ממחשמלת ופורצת דרך, כשהחברים היו נחושים בדעתם להביא לעולם צלילים מיוחדים. כפי שהלהקה קראה לעצמה, חבריה רצו להביא לעולם את צלילי המחר. מה שכן, כשהתקליט הזה יצא ב-1977, הייתה הלהקה הזו במקום אחר בקריירה שלה ועמה הבסיסט האחד והיחיד, ג'קו פסטוריוס, שהמם את עולם המוזיקה באישיותו המוזיקלית והאישית. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.


האלבום נפתח בסולו תופים וזה דבר לא מובן מאליו. זאווינול וחבורתו רצו להביא לקהל את הגישה שלימד אותם מיילס דייויס - לנגן לקהל את מה שהכי לא פחות צפוי מהם לנגן. זה מה שהביא את הניצחון ללהקה הזו, בימים ההם. המוזיקה שהוקלטה פה מראה כי הלהקה הזו היא לא סתם אחת החשובות בזרם הפיוז'ן-ג'אז-רוק הקלאסי. התקליט הזה לא קל לעיכול, לאלה שלא מכירים את הראש של הפיוז'ן, בתקופה ההיא, אך מי שיקשיב לעומק - יגלה כי הצלילים האלה מיוחדים ביותר. יש כאן תעוזה, אילתור ברמה גבוהה מאד ומוזיקליות של אנסמבל שחבריו ידעו היטב לעבוד יחדיו ולקחת זה את זה למחוזות לא מוכרים וצפויים.

או בשלוש מילים - מוזיקה כמו שצריך!


ב-13 בינואר בשנת 1967 יצא תקליטון חדש באנגליה ללהקת הטרמלוס, עם השיר HERE COMES MY BABY.



השיר הזה נכתב בלונדון בשנת 1966 על ידי קאט סטיבנס. הוא כמעט שוחרר כתקליטון הראשון שלו, אבל אז הוחלט ששירו I LOVE MY DOG היה חזק יותר. אכן, השיר של סטיבנס על כלבו הפך להצלחה כבירה והשיר HERE COMES MY BABY נגנז למספר חודשים. הטרמלוס לקחו את זה וזה והפכו זאת ללהיט פורץ הדרך שלהם באמריקה וללהיט הראשון שלהם בבריטניה מאז שהזמר בריאן פול עזב אותם. הצלחת השיר עזרה לבסס את קאט סטיבנס ככותב שירים והוא כלל אותו באלבומו הראשון.


המקור הג'אזי של סטיבנס היה נינוח יותר מתחושת הקופצנות האופטימית המדבקת של הטרמלוס. עם זאת, כל העליזות הכללית הסתירה את העובדה שזה היה למעשה שיר פרידה עצוב למדי.


הטרמלוס היו להקת ליווי של הזמר בריאן פול וכשהם נפרדו בשנת 1966, אחרי 8 להיטים בבריטניה, הם נראו כעוד להקה שנועדה לשכחה. הם הציבו את לן "צ'יפ" הוקס בתור הבסיסט והסולן שלהם והקריירה שלהם נסקה. הם הוסיפו עוד 13 להיטים בבריטניה, מתוכם זה היה הראשון וגם אחד מתוך כמה באמריקה. עם זאת, בריאן פול נחל הצלחה סולו מועטה והוא בסופו של דבר הלך לעבוד באטליז של משפחתו.


ב-13 בינואר בשנת 1968 עשה ג'וני קאש היסטוריה.



יש תקליטים שאינם בסגנון הרוק אך הם זועקים 'רוק!' לכל אורכם. דוגמה בולטת לכך היא תקליטי בתי הסוהר של ג'וני קאש בסיקסטיז. אחד מאלה מובא כעת אליכם. במודעת פרסומת לתקליט זה נכתב בכותרת: "כמה אנשים יקנו את התקליט הזה רק כדי לשמוע את הקהל...". בינואר 1968 הייתה ארה"ב נתונה בגל של תסיסה חברתית ופוליטית. מלחמת ויאטנם בערה וגרמה לפרישתו של הנשיא לינדון ג'ונסון. בעוד שמוזיקת הרוק של התקופה שיקפה את הבלגאן החברתי הכולל, מוזיקת הקאנטרי מנאשוויל עמדה אז בניגוד לה והביאה שירים עם סיפורים אישיים על התמכרות לאלכוהול, גירושים, בגידות ואף רציחות.


מעטים ידעו על הצדדים האפלים האלה יותר מאשר ג'וני קאש, שבחייו ידע התמכרויות קשות לאלכוהול, כדורים ושאר פגיעות בו במסגרת שנותיו הראשונות בעסקי השעשועים. יש הטוענים (כולל הוא עצמו) שהוא היה כלוא בבית כלא, אך לא נרשמו דוקומנטים רשמיים בעניין. לא מפתיע שהרבה מעריצים קנה לעצמו קאש במקומות המסוכנים יותר בארה"ב - אלו הם בתי הסוהר שורצי הרוצחים האלימים. קאש נהג במהלך חייו להופיע במקומות כאלה והוא יצא מהם תמיד כשידו על העליונה. הוא ידע כיצד לשלוט בקהל המיוחד הזה ולהפוך אותם לכלי משחק בידיו.


בשנת 1967 הגיע קאש לחברת התקליטים שלו (COLUMBIA) עם הצעה מעניינת. הוא רצה להקליט אלבום הופעה חיה שיוקלט כולו בבית כלא שכזה. חברת התקליטים הסכימה מיד. אך ככל שהזמן התקרב למועד ההקלטה עצמה נתקף קאש בפחדים. הוא לא ידע אם יצליח לעמוד במשימה. מי שנחלץ לעזרתו היה המפיק בוב ג'ונסטון, שאמר לו שהוא אמן אמיתי ושזו יכולה להיות אחת מיצירותיו החשובות ביותר. בימים הראשונים של ינואר 1968 החל קאש לאסוף שירים שנראו לו כמתאימים להשמיע לאנשים המסוכנים שבכלא. הוא ידע בעצמו מה זה להיות בבית כלא ולעמוד מול האנשים האהובים עליך בידיים אזוקות. הוא ידע מהי ההרגשה ללכת כשאתה אבוד בעיר הגדולה ובראשך מפעפע הצורך למצוא סמים. הוא ידע את ההרגשה של האבדון וחוסר העתיד. הוא ידע מה זה לשבור את לב אימו היקרה.


ב-4 באוקטובר 1965 נעצר קאש באל פאסו כשנתפס בנסיון להבריח סמים מעבר לגבול. הוא האמין שהוא נפל טרף למלכודת שסידרו לו בגלל שהיה מפורסם. זמן מה לאחר מכן הוא עבר גירושים לא נעימים מאשתו ויויאן. דבר שהוסיף לו כעס אישי. יום לפני ההקלטה קיבץ קאש את כל ההפקה שלו בחדר קטן בבית הכלא ושם ערך חזרה מוזיקלית. חברי הלהקה הופתעו מרשימת השירים שבלטו בהיעדרותם בה להיטים מוכרים שלו. במקום אלו הוא הציג ללהקה שלו שיר בשם GREYSTONE CHAPEL, שנכתב על ידי אסיר בכלא הזה בשם גלן שירלי. השיר דיבר על גך שאלוהים מרחם על כל האנשים, כולל האסירים בפולסום. קאש התרגש כל כך מהשיר עד שהיה נחוש בדעתו לפגוש את שירלי.


וכך, ב-13 בינואר 1968, יצא ג'ונסטון מבניין האולפנים כשבאמתחתו שני מכשירי הקלטה של ארבעה ערוצים. כיוון הנסיעה שלו היה לכלא FOLSOM. זה היה בית כלא מהקשוחים יותר בארה"ב. הוא שכן ממזרח לסאן פרנסיסקו. שם הוא פגש בג'וני קאש, בת זוגו ג'ון קארטר ולהקת הליווי שלו (לות'ר פרקינס בגיטרה, מארשאל גראנט בבס ו- W.S הולאנד בתופים). האולם בו הוצבה הבמה נראה כמו האנגר למטוסים בבסיס צבאי.


התקרה והרצפה היו עשויים מבטון. שולחנות האוכל נוצקו לרצפה כדי שלא יהיה מצב שאסיר כלשהו יהפוך שולחן מחמת זעם. שלט בקדמת הבמה התנוסס עם המילים WELCOME JOHNNY CASH.


בחדר ההלבשה קיבל קאש הודעה שלא יתבאס אם האסירים לא מראים סימני התלהבות מהופעתו. זאת כי שבועיים לפני כן החזיקו כמה אסירים בסוהר אחד כבן ערובה עם סכין שהוצמדה לגרונו. לפיכך שומרים עם אקדחים פוזרו לאורך כל האולם בשעה שהאסירים נכנסו לקראת ההופעה.


בתחילה הועלה רעיון להציג את קאש בנאום מלהיב אך ג'ונסטון המפיק התנגד ויעץ לקאש לעלות לבמה ופשוט לומר לקהל את המילים HELLO I'M JOHNNY CASH. בעיניו של קאש עצמו אפשר היה לראות באותו רגע דבר אחד ברור - שהוא עצמו חזר להשתמש בסמים. וכך עלה קאש לבמה ואמר את המילים שג'ונסטון שם בראשו. תגובת הקהל הייתה מיידית עם מחיאות כפיים סוערות במיוחד. זה היה מופע חלוצי מסוגו. קאש הופיע בו מול 2,000 אסירים אלימים באופיים. מיקום ההופעה היה באולם הקפיטריה שקירותיו הידהדו מהחזרי הצלילים.



קאש היה לבוש בשחור. לא סתם הכינוי שלו היה THE MAN IN BLACK. על הבמה הוא פצח בביצועים לשירים נהדרים כמו TWENTY FIVE MINUTES TO GO (שמספר על 25 דקות אחרונות של אסיר שהולך להיתלות) או GREEN GREEN GRASS OF HOME שקיבל משמעות מצמררת בין כותלי בית הכלא. הוא בחר לשיר שירים שדיברו היטב לנוכחים באולם. שירים על געגועים, כאב ופשעים. השיא של המופע היה ביצוע של השיר FOLSOM PRISON BLUES, שהיה להיט של קאש שצעד במצעדי הקאנטרי בשנת 1956 והאסירים שרו אותו ביחד עם האיש שניצב מולם. זה השיר שפותח את האלבום הזה. אחד הרגעים המצמררים יותר בהקלטת הופעה נמצא באלבום הזה בשיר הפתיחה שציינתי. כשג'וני קאש שר את השורה בשיר שאומרת I SHOT A MAN IN RENO JUST TO WATCH HIM DIE נשמעות מחיאות כפיים סוערות. אם רוצים לשמוע רגע דוקומנטרי מאלף במוזיקה - הרי זהו אחד הרגעים.


במופע הזה היה שימוש בכמה אלמנטים שחוברו יחדיו לתמונה מושלמת. אלה הם הומור, כאב, הזדהות וכעס. האסירים במקום ידעו על מעצרו באל פאסו וידעו שהוא אחד מהם ולא מישהו מרוחק שהוזמן לשיר להם. בשלב מסוים הורה קאש ללהקתו להשאירו לבד וכך הוא שר לקהל כשהוא לבדו עם גיטרה אקוסטית. לאחר מכן חזר קאש לצד הבידורי והעלה לבמה את אהובתו הטרייה, הזמרת ג'ון קארטר. האסירים במקום, שלא ראו זמן רב אישה, הגיבו בהתלהבות גדולה למראה הדמות הנשית, שהגיעה בלבוש צנוע בצורת שמלה שחורה שהגיע עד ברכיה, ולא פעם קראו לעברה בקריאות. ואז, לאחר עוד כמה שירים, הוא הגיע לביצוע השיר של גלן שירלי. כיסא מיוחד הוצב לשירלי שישב בקדמת האולם וקאש אמר במיקרופון כי 'אנו מקווים לעשות צדק לשיר שכתבת'. שירלי נידון לכלא לאחר שנתפס בשוד מזויין ונידון לחמש שנים עד מאסר עולם. קאש שוחח לאחר מכן עם שירלי והבטיח להיות עמו בקשר. הוא איים וקיים, כשקיבל בחיבוק את שירלי כשיצא לחופשי, אך החופש לא היטיב עם שירלי שהתאבד ב-1978.


התקליט הזה של ג'וני קאש, עם העטיפה בה נראים אגלי זיעה על פניו, יצא ב-1 במרץ 1968. זה היום בו קאש וג'ון קארטר התחתנו.



האלבום הפך להצלחה מסחררת. מי שלא התלהב מהצעת הנישואים, שקרתה על הבמה באונטריו, היה המנהל מרשאל גראנט, שמיד לאחר מכן פנה לקארטר המוחמאת ואמר לי כי עשתה טעות איומה בכך שהסכימה להתחתן עמו, כשבעבר ציינה כי לא תעשה זאת כל עוד הוא מכור לסמים.

בינתיים פרסמו העיתונים ביקורות נלהבות מאד על התקליט החדש. בעיתון 'קוסמופוליטן' כתב מבקר הג'אז, נט הנטוף: "הוא החל כמספר סיפורי קאנטרי ולאחר מכן הטביע חותם בתחום הפולק והפופ. כעת הוא הפך לאמן שאי אפשר לשימו בקטגוריה אחת". מגזין 'טיים' הכתיר את התקליט כ'תקליט הפופ המקורי ביותר של השנה'.



ב-13 בינואר בשנת 1967 יצא באנגליה התקליטון של הרולינג סטונס, עם השירים LET'S SPEND THE NIGHT TOGETHER ו- RUBY TUESDAY.



התקליטון הגיע למקום השלישי במצעד הבריטי. אך בגלל הרמיזות המיניות שהיו בו החליטו תחנות הרדיו לשדר בעיקר את צידו השני של התקליטון, RUBY TUESDAY. השיר LET'S SPEND THE NIGHT TOGETHER בא להציג בפני הקהל האבנים מתגלגלות שכבר יודעות דבר או שניים על החיים. המילים של השיר הזה הן מהמוחצנות יותר שהלהקה סיפקה עד אז - דבר שהוביל לאחת הפשרות הידועות יותר בעולם הרוק. על כך בהמשך.


ללהקת הרולינג סטונס הייתה בזמנו דרך מיוחדת לעבוד באולפן. לוקח לחברי הלהקה זמן רב להקליט שיר. זאת למרות שהפקת שיריהם נשמעת בדרך כלל כאילו נעשתה צ'יק צ'אק. יכולות לעבור שמונה שעות באולפן עד שנוצר שיר. ומדוע? בדרך כלל ההקלטות התבצעו לאחר חופשות שחברי הלהקה נטלו אחרי סיבוב הופעות זה או אחר. לאחר החופשה היו נפגשים החברים באולפן ההקלטות כשאין להם כלל מה מושג מה קית' ריצ'רדס יביא איתו לאולפן. בדרך כלל זה שברי רעיונות שחלקם נשארים בראשו וחלקם מובאים בזמן זה או אחר לשאר באולפן. תלוי במצב הרוח שלו.


לעיתים היו מגיעים החברים כשהם מסוממים ביותר וחסרי שליטה במחשבתם. כך היו מנגנים באולפן במשך 12 שעות ללא תוצאה נראית לעין. אך להם זה לא היה איכפת. הם היו יוצאים מהאולפן עם חיוך ממוסטל על פניהם. השירים LET'S SPEND THE NIGHT TOGETHER ו- RUBY TUESDAY הפכו מאז יציאתם לאבני דרך חשובות (שימו לב למשמעות הכפולה במשפט הזה...).


הסטונס התחילו להקליט את השיר הזה באולפני RCA שבלוס אנג'לס, אך הם השלימו אותו ב'אולפן הבית' שלהם, ב'אולימפיק' שבלונדון - עם הטכנאי גלין ג'ונס. אולפני 'אולימפיק' שימשו היטב את הסטונס עד הגלות הידועה שלהם ממס בשנת 1971. גלין ג'ונס סיפר: "הסטונס הם להקה מרתקת למרות שלפעמים הם יכולים למתוח את העצבים. הם לוקחים זמן רב מדי להקלטות - דבר שקשה להבין עד שבוחנים את העניין לעומק. הסטונס לא ידעו מה הם הולכים לנגן עד שהיו מתכנסים בתוך האולפן. השירים שלהם לא הוכנו מבעוד מועד. הם היו נכנסים לאולפן ומבלים שעות רבות רק בחיפוש אחרי רעיונות".


ריצ'רדס הוא שניגן את תפקיד הבס בשיר הראשון. הוא עשה זאת בגיטרת הבס של בסיסט הלהקה, ביל ווימן, שהייתה תוצרת חברת VOX.


כמו כן הוא הוסיף תפקידי פסנתר עם אצבע אחת. בכלל, צליל הפסנתר מאד דומיננטי בשיר הזה - דבר שהיה לא שיגרתי בתקופה ההיא לשיר של הרולינג סטונס. העובדה שריצ'רדס כתב את השיר הזה בפסנתר דוחפת את חשיבותו הרבה בהקלטה שבו, בה הוא מנגן בכלי הזה לצידו של ג'ק ניטשה שמנגן גם הוא. שני הפסנתרים השונים נשמעים היטב במיקס הסטריאו של השיר הזה. הנגינה הכללית של הלהקה בשיר הזה היא אנרגטית ומהירה - דבר שמאתגר את מיק ג'אגר לשיר את המילים עד כמעט חוסר נשימה.


בשלב מסוים רצה מנהל הלהקה, אנדרו לוג אולדהאם, להוסיף להקלטת השיר תפקיד של כלי הקשה, שיישמע כמו נקישות אצבע. בזמן שניסה להקליט נקישות אצבע למיקרופון עברו ליד האולפן שני שוטרים שנכנסו לרחרח בפנים. כשאולדהאם גילה אותם, הוא מצא רעיון להסיח את דעתם מהסמים שהיו גלויים באולפן. הוא ביקש מהם להיכנס פנימה ולעזור לו על ידי הקשת שתי הקסדות שלהם זו בזו. וכך היה. השוטרים התלהבו מהעניין וביצעו את המשימה בהצלחה. לאחר מכן יצאו מהמקום מבלי לשאול לפשר החומרים המפלילים.


החלק האמצעי בשיר הזה, שנשמע כמו הא החורג של הקטע האמצעי בשיר GOOD VIBRATION של הביץ' בויז, מעניק מנוחה קלה מהקצב האנרגטי עם אורגן האמונד שמעניק צלילי אקורדים ארוכים. אחד האנשים החשובים שנכחו בהקלטה, בפעם הראשונה אצל הסטונס, היה הפסנתרן הווירטואוז ניקי הופקינס. הוא הגיע לאולפן ב-8 בנובמבר 1966. הופקינס סיפר: "שירותיי הושכרו לנגן בשיר הזה ונתקעתי עם הלהקה הזו למשך עשר שנים מאז".


את השיר הזה כתב ג'אגר בהשפעת הלילה הראשון שבילה עם מריאן פיית'פול, במוטל בבריסטול. המילים האלו גרמו לו למצב בו נאלץ להתפשר מול מיליוני צופים בטלוויזיה. ב-15 בינואר 1967 הוא הגיע עם להקתו לאולפני מנחה הטלוויזיה האמריקאי, אד סאליבן, במטרה לשיר את השיר הזה. שלוש שנים לפני כן נשבע סאליבן שהסטונס לא יופיעו אצלו יותר בחיים בתוכניתו. הם חזרו, כמובן, לאולפן שלו כבר בשנת 1965. הפרק עם השיר על הבילוי הלילה היה הפעם הרביעית בה הלהקה הגיעה אליו. זו גם הייתה הפעם האחרונה בה הסטונס ביצעו את שיריהם בתוכניתו באופן 'חי' ללא פלייבק. סאליבן דרש ממיק לשנות את המילים בשיר הזה. הסטונס סירבו וסאליבן, שלא היה אז פרייאר של אף אחד, הודיע כי אינו מאפשר להם להופיע כך בתוכניתו. לבסוף ג'אגר התקפל ונאלץ לראות מאותו רגע את מפיקי התוכנית מסתובבים סביבו ומזכירים לו כל הזמן שישיר את המילים החלופיות. הדבר הביא לאחד המצבים שהפכו מאז לרגעים קלאסיים בקריירת הלהקה. ג'אגר שר את המילים החלופיות אך לא מנע מלהביע את דעתו האישית בעניין - מול מיליוני צופים, שקלטו את הרמז. הוא דאג לגלגל את עיניו בליגלוג בכל רגע בו הוא אולץ לשיר את המשפט LET'S SPEND SOME TIME TOGETHER, במקום המשפט הפוגעני המקורי. למרות הפשרה - הסטונס הביאו לקהל את עצמם, מבלי שסאליבן חש בכך. השיר הזה לא עבר בקלות גם בתחנות רדיו רבות בארה"ב, שהפכו את התקליטון הזה והשמיעו יותר את צדו השני - עם שיר בשם RUBY TUESDAY.


השיר הזה יצא בתקופת תקליט של הסטונס בשם BETWEEN THE BUTTONS, שנחשב בעיני לא מעט אנשים לתקליט מוזר ומאכזב של הלהקה. ג'אגר וריצ'רדס היו לא פעם בין קוטליו הראשיים, תוך ציון שבתקופה ההיא הם היו מותשים מדי מכדי ליצור משהו טוב.


ריצ'רדס סיפר בשנת 1971: "אני לא הייתי בתוך יצירת התקליט הזה באופן טוטאלי. זה התקליט היחיד שהרגשתי כי מושכים אותו ליצור אותו. יש כמה דברים נחמדים בו, אבל באופן כללי אנחנו פשוט רצינו ללכת הביתה לנוח ולא לשרוץ באולפן. זה היה סוף של סיבוב הופעות מתיש - זמן לא טוב לעשות תקליט". בתקופה הזו של חוסר הוודאות הוקלט גם השיר היפהפה הזה, RUBY TUESDAY, שהוא בעיקר יצירתו של ריצ'רדס. השיר נוצר כשהוא ראה תמונה במגזין אופנה ובה צולמה בחורה יפהפייה. זו הייתה פרסומת לאודם (RUBIES). קית' לקח את המילה הזו והוסיף לה את היום בו הביט במגזין - זה היה יום שלישי. במהלך הקלטת השיר ניגנו ריצ'רדס וביל ווימן יחדיו על קונטרבס אחד. ווימן לא הצליח להשתלט על הכלי הגדול. מבנה גופו היה קטן והוא לא הצליח לנגן כראוי במיתרים. אז הוא סימן עם עיפרון לבן בצוואר הקונטרבס את הנקודות ואז לחץ עליהן ועל המיתרים בשתי ידיו כשריצ'רדס פורט על המיתרים מלמטה.


צליל נוסף וייחודי לשיר הזה הוא נגינת החליל של בריאן ג'ונס, שניסה ואף הצליח בתקופה ההיא להשחיל לשירי הלהקה כלים מפתיעים. בריאן ג'ונס היה 'איש הצבעים' של הסטונס. הוא דאג להביא לעיבודי הלהקה כלים שונים ומשונים, שצבעו את השירים באופן יחודי. השיר הזה נכתב למעשה על ידו ועל ידי ריצ'רדס אך הקרדיט ניתן לג'אגר וריצ'רדס כדי לא לשבור את מסורת הקרדיטים להלחנה בלהקה. אין לי מושג כיצד ג'ונס נתן לזה לקרות. אולי הוא לקח יותר מדי סמים שעירפלו את ההגיון שלו.


ג'ונס היה איש של בלוז. הוא לא ידע לכתוב שירי פופ, וחוסר יכולתו לכתוב שירים לסטונס בתקופה ההיא עמעם את קולו בלהקה. ג'ק ניטשה סיפר: "שמעתי שירים שבריאן כתב בתקופה ההיא והם ממש לא התאימו לסטונס. אלה שירים שדיברו על עלים נושרים בפארק. מה לזה ולסטונס?".


בזמנים ההם צללו ג'אגר וריצ'רדס לתוך עסקי התמלוגים מקרדיט כתיבת שירים. הם היו המובילים והם שקיבלו את הכסף הרב. צ'ארלי ווטס המתופף קיבל את העניין בהבנה. ביל ווימן הבסיסט היה חמצמץ מהעניין, אך הבין שהלהיטים הרבים ששפעו מהצמד הזה לא הותיר סיכוי לאחרים להביא שירים שיגיעו לרמתם. בריאן ג'ונס נקרע לגזרים בראותו כיצד השניים האלה מאפילים עליו ומנמיכים את מקומו בלהקה אותה הקים. חשבונות הבנק של השניים הרקיעו שחקים בהתאם למעמדם בלהקה.


ג'ונס חש בחוסר ביטחון קיצוני עקב כך. הדבר הזה, בתוספת סמים נגישים, הפכו לקוקטייל הרסני עבורו. בשלב הזה היו הסטונס רחוקים מלריב עם בריאן. הם פשוט נתנו לו להתאייד לאיטו. הם ראו בו צרה צרורה שכדאי לטאטא הצידה. הם נהגו להקליט כל פעם אחרי שהיה יוצא מהאולפן. שאר הסטונס היו רחוקים מלעודד את בריאן השביר לחזור לעצמו. מה שכן, השיר הזה הוא אחד היחידים בסטונס בהם הוא ניגן בכלי נשיפה כלשהו. הפעם זו הייתה חלילית, בה נשף בריאן צלילים אווריריים שנשמעים כמו שירת ציפורים.

ג'ונס גם נשף סקסופון בשיר של הביטלס, שהוקלט זמן מה לאחר מכן, בשם YOU KNOW MY NAME. פול מקרטני: "קבענו עם בריאן שיביא גיטרה לסשן איתנו. הבחור הגיע לאולפן כשבמקום גיטרה היה עמו סקסופון עליו התאמן באותו זמן".


השיר RUBY TUESDAY הוא להיט לא שיגרתי של הסטונס גם בכך שהוא אחד היחידים בלהקה בהם מיק ג'אגר מתחיל לשיר מיד עם פתיחתו, ללא הקדמה מוזיקלית כלשהי. קולו נשמע בבתים במנעד הנמוך שלו, שלא נשמע עד אז כך. השיר מתחיל באווירה בארוקית, שמתפרצת לתוך פיזמון בו כולם יכולים לשיר בצוותא ובכיף. כך זה חוזר כשרשרת מתעתעת בין שני הסגנונות השונים האלה.


ב-15 בפברואר הגיע התקליטון למקום השלישי במצעד הבריטי ונשאר שם במשך שבועיים.


הנה על אלבומו השלישי והטעון של בוב דילן ושמו THE TIMES THEY ARE A-CHANGIN, שיצא ב-13 בינואר 1964.



האלבום, שהופק על ידי טום ווילסון, הוא הראשון של דילן שמציג שירים מקוריים בלבד, הנוגעים בנושאים כמו גזענות, עוני ושינוי חברתי. שיר הנושא הוא אחד המפורסמים יותר של דילן ורבים חשו שהוא תופס את רוח המהפך החברתי והפוליטי שאפיין את שנות השישים.


במהלך ההקלטות זכה דילן לככב גם באירוע פוליטי חשוב מאד, שהיה המצעד הגדול לוושינגטון. זה היה ב-28 באוגוסט 1963 ובמהלכו נאם מרטין לות'ר קינג כי יש לו חלום. כרבע מיליון מפגינים הקשיבו לו שם. דילן הופיע ונתפס מאז כקול המודעות החברתית של אמריקה הלבנה, כשהוא קורא לשוויון חברתי ללא גזענות.


האווירה הכועסת והתוססת הזו חלחלה גם לאלבום הזה. שיר הנושא נכתב זמן קצר מאד לאחר האירוע שבוושינגטון. דילן: "רציתי לכתוב שיר גדול, איזה שיר נושא, עם פסוקים קצרים ותמציתיים שנערמו זה על זה בצורה מהפנטת. זה בהחלט שיר עם מטרה. ידעתי בדיוק מה אני רוצה להגיד ולמי אני רוצה להגיד את זה".


השיר בוצע בפעם הראשונה ב-26 באוקטובר, כשדילן הופיע באולם קרניגי הול שבניו יורק. ב- 22 בנובמבר 1963 נרצח נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי, מה שהפך את השיר הזה ליותר נוקב וגרם לדילן לתהות האם להמשיך לבצעו בהופעות.


השיר השני הוא BALLAD OF HOLLIS BROWN, שמתבסס על שיר עם אנגלי ישן בשם PRETTY POLLY, שעוסק בצעירה שנרצחה ביער ונקברה. דילן לקח את הנרטיב האפל הזה לרמה חדשה כשהגיבור הופך לחקלאי בדרום דקוטה שמנסה לשרוד עם אשתו וחמשת ילדיו. בסופו של דבר בראון נשבר מייאוש והורג את משפחתו ואז את עצמו. בראון לא מוצג באור שלילי בשיר ודילן משיג את האפקט האמפתי הזה על ידי כתיבת השיר בגוף שני, מה שאומר שהוא פונה לבראון כ"אתה". זה הופך כל מאזין להוליס בראון פוטנציאלי.


השיר השלישי הוא WITH GOD ON OUR SIDE, שהוא שיר אנטי מלחמתי. דילן שואל בו האם אלוהים נמצא תמיד רק לצד המנצחים במלחמה. "אם אלוהים לצידנו, האם הוא יעצור את המלחמה הבאה?", מעלה דילן את השאלה.


משם אנו עוברים ל-ONE TOO MANY MORNINGS שבו דילן שר על אהובה שממאנת לחזור למרות מאמציו.


האווירה הפוליטית הקשה באה גם בשיר ONLY A PAWN IN THEIR GAME, שעוסק בחיסולו של מנהיג זכויות האזרח האמריקני, מדגר אברס, שנהרג בחניה בביתו במיסיסיפי. השיר של דילן דן בגזענות ובאי הצדק באמריקה.


השיר BOOTS OF SPANISH LOVERS הוא בלדה מרירה שהיא דיאלוג בין שני אוהבים. האישה יוצאת למסע ארוך מבלי שהיא מתכוונת לחזור והאיש שנשאר מאחור רואה אט אט את היחסים המתפוררים לפניו. כאשר היא כותבת לו מכתב שאומרת שהיא לעולם לא תחזור, הוא מבקש ממנה מתנה שתהיה לו למזכרת ממנה - מגפיים ספרדיים מעור.


השיר WHEN THE SHIP COMES IN נכתב באווירה כועסת ונקמנית כשדילן שהה בחדר במלון, באוגוסט 1963. הוא היה במצב רוח כועס כי פקיד הקבלה במלון שלא אהב את מראהו וסירב לתת לו חדר. דילן קיבל את חדרו רק לאחר שהזמרת הקרוב לו, ג'ואן באאז ערבה לאופיו הטוב.


האלבום מסתיים עם THE LONESOME DEATH OF HATTIE CARROLL. השיר מספר על הריגת הברמנית האטי קרול בת ה-51 בידי הצעיר העשיר וויליאם דוברו "בילי" זנצינגר. הוא נידון לאחר מכן לשישה חודשי מאסר. האירוע בפועל התרחש ב-9 בפברואר 1963 בנשף במלון אמרסון בבולטימור. השיר של דילן מרמז במדויק, אבל אף פעם לא קובע, שקרול הייתה שחורה וזנצינגר לבן. השיר מרמז שזנצינגר היכה את קרול למוות עם המקל שלו, כשלמעשה הוא תקף בשכרות את קרול ולפחות שניים אחרים עם המקל שלו. בסביבות השעה 1:30 בלילה, 9 בפברואר, הזמין זנצינגר שתיה מקרול וכשלא הביאה אותה מיד הוא קילל אותה, וקרול השיבה לו: "אני ממהרת כמה שאני יכולה".


זנצינגר אמר, "אני לא צריך לספוג חרא שכזה מכושית," והיכה אותה על כתפה עם המקל. קרול נשמע מעירה: "אני מרגישה רע, האיש הזה הרגיז אותי כל כך", לפני שהתמוטטה ונלקחה לבית החולים. לאחר שקרול מתה למחרת בבוקר, הואשם זנצינגר ברצח. עם זאת, זה הוחלף בהריגה ותקיפה לאחר שהתגלה כי קרול הייתה חולת לב וכי היא מתה ככל הנראה מדימום מוחי שנגרם כתוצאה מלחץ ההתעללות המילולית של זנצינגר, ולא התקיפה הפיזית.


ב-28 באוגוסט 1963 הורשע זנצינגר בתקיפה והריגה ונידון לשישה חודשי מאסר. השיר של דילן מרמז בתוקף שמעמדו הגבוה של זנצינגר תרם לתוצאת המשפט הקלה עבורו. לאחר הכרזת העונש פרסם עיתון ניו יורק הראלד כי לזנצינגר לא ניתן מאסר לממושך מכיוון שהיה הופך למטרה בולטת בקרב כלל האסירים האפרו-אמריקאים. זנצינגר החל לכהן ב -15 בספטמבר ושילם למשפחתה של קרול סכום של 25,000 דולר.


דילן הקליט את השיר כשהמשפט של זנצינגר עדיין היה בכותרות.


כפי שכתב קלינטון היילין: "תוך פחות משישה חודשים הפך דילן מזמר מחאה למישהו שהיה נחוש לכתוב רק שירים ש'מדברים בשבילי'...".


ב-13 בינואר בשנת 1986 הובא אוזי אוסבורן לבית המשפט על ידי הוריו של ג'ון מקולום, נער מדוכא שירה בעצמו בזמן שהאזין לשיר של אוזי. ההורים טענו שבנם נדחף להתאבדות על ידי השיר הזה. מה קרה שם? הפרטים במאמר הבא...



האם שיר באמת יכול לדחוף אנשים לבצע מעשה אובדני?


ג'ון מקולום, בן ה- 19 מקליפורניה, סבל מבעיות רגשיות עמוקות והתמכרות לאלכוהול. את הנחמה והסיפוק הוא מצא במוסיקה מאת הזמר הבריטי, אוזי אוסבורן. גם ב-26 באוקטובר 1984 התנגנו שיריו של אוסבורן באוזניות ששם מקולום לאוזניו. התופים הלמו בקצב, הגיטרה החשמלית הרעימה, הבס ריפד בתדרים הנמוכים הנכונים וקולו ונוכחותו של אוסבורן ניצחו על הכל. אוזי ולהקתו המשיכו לשיר ולנגן גם לאחר שמקולום סחט את הדק אקדחו, אותו כיוון לראשו.


כשנה לאחר הטרגדיה הקטלנית הגישה משפחתו של מקולום תביעה נגד אוסבורן, להקתו וחברת התקליטים שלו. בתביעה נכתב, "זה לא רק המילים והמוסיקה שדחפו את הבן שלנו למות. זו כל הנוכחות של הזמר וגישתו. אפילו עטיפות תקליטיו מזמינות למוות. התקליט, BLIZZARD OF OZZ, מכיל שרשרת שירים שמובילה בדרך לריקנות ומגישה פתרון יחיד בצורת התאבדות".


השיר הבולט היה SUICIDE SOLUTION, זאת למרות שהוסכם כי לא הוא זה שהושמע באזוניות ברגע בו מקולום התאבד. אבל עם משפטים כמו "קח את האקדח ותנסה / תירה, תירה, תירה" ו"היכן להתחבא? / התאבדות היא דרך המילוט היחידה", היה ברור לתובעים שאוסבורן ממש היה בחדר של בנם ודחף אותו למות. באוגוסט 1986 חודש המשפט כשמשפחת מקולום שינתה מעט את גרסתה וטענה שהשיר מכיל מילים חבויות שהופכות ברורות רק לאחר מספר השמעות. עורך הדין של המשפחה סיפר בבית המשפט שהושקעו 40,000 דולר בבדיקה מדוקדקת במעבדת אודיו לחשיפת המילים המפלילות, שחודרות לתת המודע. עורך דינו של אוסבורן מסר כי מרשו בכלל כתב את השיר הזה נגד אלכוהוליזם, בהתבססו על בעיות אישיות וסיפור מותו של בון סקוט, הזמר של להקת איי.סי.די.סי.


בשנת 1983 רצח בחור צעיר מקנדה, ג'יימס ג'ולימור, אישה ואת שני בניה לאחר שכנראה הקשיב לתקליט BARK AT THE MOON של אוסבורן. התאבדות נוספת בהשפעת שירי הזמר דווחה גם מכיוון ג'ורג'יה; משפחתו של מייקל וולר, בן ה-16, טענה שהוא ירה בעצמו לאחר שהקשיב לשיר SUICIDE SOLUTION. עדיין, השופט בבית המשפט לא התרשם מהקשר בין הדברים והיה לצידו של אוסבורן, כשהוא מסביר שהתיקון הראשון בחוקה האמריקאית מעניק לתושבים את החירות לבחור את הדת שלהם ואת השמעת דעותיהם. לכן, לטענתו, מילותיו של אוסבורן לא אמורות להיות אחראיות לפעולות האובדניות שנקטו אלו שהקשיבו להן. עם זאת, בעוד שאוסבורן שמח מהפסיקה והיה בטוח שהעניין הסתיים, המדורה סירבה להיכבות.


בינואר 1987 פנתה משפחת מקולום לערער וביולי 1988 חודש המשפט. גם הפעם ניצח אוסבורן בטענה לחפותו. בעוד משפט זה עמד לקראת סיום, הגישה משפחתו של מייקל וולר תביעה בסך 9 מיליון דולר נגד אוסבורן וחברת התקליטים. הפעם נטען שקסטה עם השיר SUICIDE SOLUTION נמצאה במכשיר הטייפ במכונית בה נסע בפעם האחרונה. וולר, שהסתבך עם החוק בעוון נהיגה תחת השפעת סמים, היה במצב רוח מעורער כשנסע למסיבה, ב-3 במאי 1986. בדרך לשם הוא הקשיב למוסיקה של אוסבורן. כשיצא מהאוטו, הוא תחב בכיסו את האקדח שלקח מאביו.


במהלך המסיבה הוא ביקש מחבריו לצפות בו כשהוא כותב מכתב התאבדות. לאחר מכן הוא ירה לכיוון מקרר הבית ואז ירה בראשו. אביו סיפר לאחר מכן: "הוא אמר לי שלאוזי יש את הפתרון עבורו, אבל רק כשמצאתי את הקסטה במכשיר הטייפ שלו, הבנתי מה היה הפתרון".


עורך דינו של אוסבורן מסר בתגובה: "מה שיש לנו כאן זה הורים שמתאבלים ומרגישים קצת אשמים עם האירועים שלקחו את חיי בניהם. הם מזדהים עם עורכי דין שאומרים להם שאוזי אוסבורן הוא מטרה נוחה והשלב הבא בא עם תביעה שכזו".


לפתע צץ דיווח נוסף, על נער אחר מג'ורג'יה; הרולד המילטון שהתאבד במרץ 1988, גם לאחר ששמע את SUICIDE SOLUTION. אוסבורן כבר לא יכל לשאת זאת יותר והגיב בתיסכול, "לו הייתי כותב מוסיקה לאנשים שיורים בעצמם, לאחר שהם מקשיבים למוסיקה שלי, לא היה נשאר לי הרבה קהל, נכון?".


ב-6 במאי 1991 הושמעה הפסיקה בעניין משפחת וולר: "בעולם עתיר מלכודות לבני הנוער הלא מודעים, כמו סמים ואלכוהול, התמכרות למוסיקה מסוג זה יכולה להיות עוד צעד לקראת הרס עצמי. זה לא רלוונטי אם האלבום הזה של הנאשם מתאים לתיאור זה או לא. הנאשם כתב את השיר באופן פילוסופי ולא באופן בו עודד ישירות להרג". התביעה של משפחת וולר נמחצה ומשפחת המילטון, שכבר עסקה בהכנת תביעה משלה, הבינה שאין לה סיכוי. אוסבורן: "אני לעולם לא אשב לכתוב שיר עם כוונה לשלוח מישהו להרוג את עצמו. אני חש צער עמוק על אותם בחורים, אבל מדוע אינני יכול לשיר על התאבדות? זה משהו שקורה".


ב-13 בינואר בשנת 1984 החרים הבי.בי.סי את השיר של להקת פרנקי הולך להוליווד ושמו RELAX. מדוע לא נרגע הבי.בי.סי? התשובה במאמר הבא...



בהתחלה, בריטניה לא רצתה לדעת על השיר RELAX. סינגל הבכורה של להקת "פרנקי הולך להוליווד", שיצא בנובמבר 1983, נמכר בקושי. זה נכנס למצעד במקום ה-77 ולקח שבעה שבועות עד שזה טיפס, במאמץ רב, למקום ה-35. אולי הפרסום אז עזר לזה קצת, עם פרסומות בהשתתפות שני אנשי החזית של הלהקה, הולי ג'ונסון ופול רת'רפורד. מתחת לראשים והכתפיים של שני הגברים הונח פס עם הטקסט, "כל הנערים הנחמדים אוהבים אנשי ים (מלחים)".


בתחילת ינואר 1984 החלו הדברים להשתפר. לאחר הופעה בתוכנית המוזיקה בטלוויזיה הבריטית, THE TUBE, נתבקשו חברי הלהקה לבצע את השיר במופע הפופ הטלוויזיוני המוביל של בריטניה, טופ אוף דה פופס. התוכנית שודרה ב-5 בינואר, ובשבוע שלאחר מכן השיר הגיע למקום השישי במצעד.


כשהלהקה יצאה למסע קידום מכירות קדחתני, המפיק של תוכנית הטלוויזיה, "השואו של מייק ריד", מצא את ילדיו מנגנים בלי סוף את הקליפ "המסוכן" של השיר, אותו הקליטו במכשיר הוידאו. למחרת הוא דחק בריד להחרים את הקליפ והשיר בפומבי. ריד הסכים ומיהר לצאת נגד השיר, כשהוא מתייג את זה כדבר מגונה. מאוחר יותר הוא אמר להגנתו. "בזמנו היה לי פרופיל גבוה. אני הייתי הפנים של הטלוויזיה לצעירים".


מה שהפך את האיסור הזה למשמעותי כל כך היה שהבי.בי.סי כבר החליט להסיר את השיר מהפלייליסט עוד לפני ההכרזה של ריד. אבל לאחר מבוכות מהעבר הם לא רצו לפרסם את עמדתם בפומבי. איסור על שירים ותקליטים, כפי שהם ידעו במחיר ששילמו בעבר, היה עסק מסוכן...


בשנות ה-30 תאגיד השידור הבריטי (הבי.בי.סי) הקים פאנל של גברים שיחליטו מה מקובל בגלי האתר, למען המוסר הציבורי. הגישה הזו הובילה לקבלת החלטות די מטורפות. הצנזורים הציגו איסור על כל שיר שקשר בין גן עדן או אלוהים לאהבת אדם. הסינגל הראשון של דון קורנל משנת 1954, HOLD MY HAND, נאסר בגלל שהוא השווה החזקת ידיים עם אישה למלכות שמים. יתר על כן, אף תקליט לא הורשה לעבד מנגינה קלאסית למטרות פופ, וכך מצא הזמר, פרי קומו, את שירו, I'M ALWAYS CHASING RAINBOWS, נופל מהפלייליסט כי היה לו האומץ לעבד את הפנטזיה של שופן.


בשנות ה-60, כאשר התפתחה תרבות של מין וסמים, נפסלו שירים רבים לשידור בגלל רמיזות. אבל היו שהצליחו לחמוק מהצנזורה והפכו ללהיטים, כמו HERE COMES THE NICE, של להקת SMALL FACES, שמדבר על סוחר סמים. בבי.בי.סי חשבו שמדובר פה, כשם השיר, בהגעת אדם נחמד...


שירים אחרים היו אפילו יותר חוצפנים. כמו זה של ג'יין בירקין עם סרג' גינסבורג, שבו הזוג הזוהר החליף אנחות בעלות אופי מיני מאוד ונמנעו לזהם כך את גלי האוויר. ברגע שהבי.בי.סי אסר שירים, חלקם נורו במצעד המכירות למקום הראשון. פשוט כי אלפים מיהרו לקנות את התקליטונים כדי לגלות על מה המהומה.

עם איסור השיר RELAX, ציבור הקונים שלח אותו ישר למקום הראשון - שם הוא שהה חמישה שבועות. כל שבוע, בטופ אוף דה פופס, ההפקה הייתה צריכה למצוא פתרון, במקום הלהקה, כדי להציג את המקום הראשון שוב. כמה שדרנים בבי.בי.סי, בעיקר דיוויד ג'נסן וג'ון פיל, סירבו לשתף פעולה והשמיעו את התקליטון באופן קבוע. השיר תפס כאש בשדה קוצים.


במשך שנים עמדה הלהקה על חפותה, וסירבה להודות כי המילים של השיר היו מיניות בכל דרך שהיא. הם ניסו להסביר שזה שיר להגברת מוטיבציה ותו לא. בהמשך, לאחר שההישג הושג, הם הודו כי זה שיר מיני.

השיר הוא מהנמכרים יותר בהיסטוריית הפופ של בריטניה. ההפקה של טרבור הורן (שהחתים את הלהקה ללייבל שלו, ZTT) מבריקה, והקול של הולי ג'ונסון לכדו היטב את כוונת השיר.


גם זה קרה ב-13 בינואר:



- בשנת 1979 הגיש אירגון YMCA תביעה נגד יוצרי הלהיט בשם זה, שהושר בפי להקת אנשי הכפר. הטענה גרסה שהשיר משמיץ את האירגון. ובכן, לא רק שהתביעה הורדה אלא השיר אומץ בהמשך כג'ינגל המסחרי הלא רשמי של האירגון לאחר שמנהליו ראו את הגברת הפופולריות העצומה שזה מביא להם. מאוחר יותר, הצי האמריקני גייס את אנשי הכפר כדי לנסות להפעיל קסם דומה עבור גיוס הצי, עם השיר IN THE NAVY.


- בשנת 1978 החלה להקת פוליס להקליט את אלבום הבכורה שלה, OUTLANDOS D'AMOUR. התקציב שלהם היה רק 1,500 פאונד אותם לווה המתופף סטיוארט קופלנד מאחיו, מיילס.


- בשנת 2003 עצרה המשטרה הבריטית את גיטריסט להקת המי, פיט טאונסנד, כחלק ממבצע עוקץ שלהם במטרה לפצח את תופעת פורנוגרפיית הילדים. טאונסנד הודה שיש במחשב שלו תמונות מגונות עם ילדים, אבל התעקש שהוא ערך מחקר לקראת ספר שעוסק בניסיון האישי שלו כמי שהתעללו בו מינית. הוא נרשם בפנקס עברייני המין למשך חמש שנים.


- בשנת 1970 ג'ון לנון ויוקו אונו הסתפרו באופן קצוץ ותרמו את השיער למכירה פומבית לצדקה. ג'ון סיפר שהוא היה הראשון שהסתפר כך וכשהגיע תורה של יוקו, היא בכתה והוא עודד אותה שזה כדאי.


- בשנת 1938 נולד דייויד אלן, חוד החנית בלהקת הרוק המתקדם, גונג. אלן אף הופיע בארצנו ומת ב-13 במרץ 2015.


- בשנת 1954 נולד ביוהניסוברג, דרום אפריקה, הגיטריסט-זמר טרבור רבין. בשנות השמונים הוא יקים לתחייה את להקת יס. רבין גם כתב עם השנים פסקולים רבים לסרטים ואף הופיע בארצנו עם ג'ון אנדרסון וריק ווייקמן.


- בשנת 1947 נולד ג'ון ליס, הזמר-גיטריסט של להקת בארקליי ג'יימס הארבסט.


- בשנת 1961 נולד סאגס, הזמר הראשי בלהקת מאדנס.


- בשנת 2021 מת הבסיסט טים בוגרט, בגיל 76. הוא היה חבר בלהקות ואנילה פאדג', קקטוס וגם בלהקת בק, בוגרט ואפיס.


ב-13 בינואר בשנת 1972 ערכה ארית'ה פרנקלין את המופע הראשון מבין שני קונצרטים בכנסייה הבפטיסטית בלוס אנג'לס, שהוקלטו עבור אלבומה AMAZING GRACE, שנמכר ביותר מ-2 מיליון עותקים כאשר יצא ביוני של אותה שנה.



היה זה ב-13 בינואר בשנת 1972, כשהופיעה זמרת הנשמה, ארית'ה פרנקלין, את הראשון משני קונצרטים בכנסייה הבפטיסטית החדשה בלוס אנג'לס, שהוקלטו לאלבום ההופעה החיה הזה, שמכר למעלה משני מיליון עותקים מיד עם צאתו.


ארית'ה היא הכוכבת האמיתית שם והיא שרה באופן בו רבים ציינו כי לא נשמע ממנה זה זמן רב. למי שראה את הופעותיה בסיקסטיז ובתחילת הסבנטיז, ניתנה האפשרות להבין את גודל העוצמה שבהגשתה. אבל בתקליטיה אז היא לא נשמעה כך, עד שבא התקליט הזה ושינה הכל. ארית'ה, שהקליטה עד אז בקשת רחבה של סגנונות, חזרה הביתה עם הגוספל, אותו ינקה לראשונה מאביה.


הופעתה הראשונה הייתה בכנסיה. היא הייתה בת 8 ואבא שלה, מטיף דת פופולארי מאד אז, קלט את פוטנציאל קולה וביקש ממנה לשיר לנוכחים. ארית'ה לא רצתה לשיר מול כולם אבל אביה התעקש עד ששיכנע אותה. היא נעמדה מול כולם ושרה את JESUS BE A FENCE AROUND ME. הקהל היה בהלם והילדה הצעירה חשה כי רוח מיוחדת ליטפה אותה באותו יום כששרה בכנסיה, שהנוכחים בה, באותו מעמד, ראו בה את בתו של האל.


האב הגאה הפך למנהלה. אבל הוא היה דמות שנויה מאד במחלוקת. הוא היה פלרטטן סדרתי ובכנסייה שבניהולו נראו לא פעם אורגיות. ריי צ'ארלס, שנקלע פעם אחת למקום הזה, תיאר את המקום כ'קרקס מיני'. ארית'ה, שגדלה באווירה מינית חופשית שניהל אביה, הרתה בגיל 12 לחבר שלמד עמה בבית הספר. בגיל 15 ילדה את בנה השני. היא נשרה מבית הספר, ניצבה מול אביה והודיעה לו כי היא יודעת מה ברצונה לעשות עם חייה וקולה – להיות זמרת פופ ולא זמרת כנסיות.


וכך קולה החם עיטר שירי פופ (או רית'ם אנד בלוז) רבים. אחד מלהיטיה הראשונים שנודעו היה NATURAL WOMAN. את השיר הלחינה קרול קינג למילים של בעלה אז, ג'רי גופין, שהצליח להשתחל בכתיבתו לרגש הנשי – עד כדי כך שרבים חשבו כי אישה כתבה את השיר הזה. הכל החל יום אחד כשגופין יצא מאחד הבניינים שבניו יורק. לפתע חלפה לידו מכונית ובה ישב איש חברת התקליטים, ג'רי ווקסלר, שראה אותו וצעק לו שיכתוב עבורו שיר על אישה טבעית. לאחר דרישה זו עזבה המכונית את המקום וגופין, שנשאר עם כותרת לשיר, ניגש למשימה.


בהקלטה של ארית'ה שרות ברקע אחיותיה, אירמה וקארולין, שניחנו בקולות זהב אך לא זכו להצלחה כמו אחותן. אותן שתי אחיות שרו את קולות הרקע גם בהקלטת להיט נוסף של ארית'ה – RESPECT, שנכתב במקור על ידי אוטיס רדינג. גרסתה של ארית'ה הפכה את השיר למעצמת כוח נשית מופגנת. רבים חשבו כי ארית'ה שיקפה בשיר זה את יחסיה הבעייתיים עם בעלה אז, שהיה סרסור של זונות והשקיע את רווחיו מעסקי הזנות בקריירה של אשתו. אותו בעל, טד ווייט, הפגין אלימות פה ושם וגם עשה לה היכרות מעמיקה עם סמים ואלכוהול. היחסים בין השניים היו יחסי ניצול בלבד. השיר RESPECT הפך ללהיט זהב וארית'ה זכתה בכינוי 'מלכת הנשמה' ובהמשך הוסיפה את התואר דיווה.


אבל הבה ונחזור לאותו אירוע כנסייתי משנת 1972. אותו אב גאה אף נשמע בתקליט הזה, כמין סגירת מעגל. כמו כן נשמעים צליליהם המופלאים של חטיבת נגני הליווי והמקהלה. רפרטואר השירים הורכב מדברים שארית'ה שרה כל חייה, כשהופעתה פה היא לא פחות מווירטואוזית. יש כאן תחושת חגיגיות על חזרתה של ארית'ה לחיק הכנסיה, לאחר שהסתובבה בעולם ושרה את שירי הפופ שרצתה. רבים האשימו אותה בהתמסחרות, אבל כשבאה להקליט אלבום זה, היא הביאה עמה משהו שהוא מעבר לשירת גוספל.


ארית'ה ספגה שנים של התמקצעות בסגנונות שונים והביאה את עצמה לכנסיה באופן עשיר יותר מאי פעם. החותם של ארית'ה נמצא בכל שניה באלבום הזה. אבל לא רק פה. שמה קשור בעבותות למונח 'דיווה'. יש רבות שהדביקו לעצמן תואר זה, אך היא אחד הבודדות שבאמת ראויה לקבלו. תודה לך, מלכת הנשמה, על כל מה שהענקת לנו. גם אם בחייה ספגה ארית'ה זעזועים רבים - קולה נשמע תמיד חזק ומעל הכל.


ב-13 בינואר בשנת 1973 עלה אריק קלפטון לבמת אולם ריינבאו בלונדון. באותו זמן הוא לא היה פעיל מוזיקלית והיה זה נסיון להוציאו מהתמכרות הרואין ולהחזירו לעניינים. הסיפור המלא, כאן:



משהו לא טוב קרה לאריק קלפטון אחרי שהקליט בשנת 1970 את האלבום המשובח והכפול עם להקת 'דרק והדומינוס'. הגיטריסט המבולבל והאבוד מימש את הבטחתו לאהובתו הבלתי מושגת, פאטי בויד (הלא היא LAYLA). זו הייתה הבטחה גורלית. יום אחד הוא הגיע לביתה ושלף מכיסו שקית מכובדת של הרואין. כשפאטי שאלה אותו לפשר העניין, הוא הבטיח לה משהו. ההבטחה שלו הייתה שאם היא לא תעבור לחיות עימו במקום עם בעלה, ג'ורג' האריסון, הוא יתמכר באופן קיצוני להרואין. וכל זה יהיה באשמתה, לפי מילותיו. פאטי נבהלה, לא נפרדה מהאריסון וקלפטון צלל פנימה לתוך החור השחור. ההרואין הפך להיות מנת הבית שלו.


המוזיקה נדחקה הצידה. קלפטון וחברתו, אליס בת ה-16, רבצו בביתו הענק של קלפטון וצרכו הרואין בכמויות מבהילות. בינתיים קלפטון שקע באובססיה שלו לפאטי בויד ואליס מצאה את עצמה לא מעט פעמים דחוקה הצידה. קלפטון אף ניסה להגיע לפאטי דרך רומן קצר שפיתח אז עם אחותה.


ג'ון לנון, שהיה מודאג ממצב חברו, שלח לו מכתב שפורסם לעין הציבור רק שנים לאחר מכן: "״לאריק היקר ובת זוגו. התכוונתי לכתוב לך או לצלצל אליך כבר כמה שבועות קודם לכן. אני מניח שאם אכתוב לך אז הדבר יעניק לך זמן רב יותר לעכל את מילותיי. אתה צריך לדעת שיוקו ואני מעריכים מאד אותך ואת המוזיקה שלך. תמיד הערכנו. אתה גם וודאי יודע את סוג המוזיקה שאנחנו עושים ומתכוונים לעשות. בכל אופן, אחרי שפיספסתי את הקונצרט לבנגלה דש, הרגשתי שבא לי לצאת לסיבוב הופעות. אך לא באופן בו עשיתי זאת בעבר עם הביטלס - לילות ארוכים של גהינום. יוקו ואני מתכוונים להינות, לקחת הכל בקלות ואולי אפילו להינות סוף סוף מסיבוב תיירותי במקומות שנגיע אליהם. יש לנו רעיונות מהפכניים ליצירת הופעות בהן ייערך שיתוף פעולה עם הקהל. זה לא יהיה מופע של ׳הסופרסטארים׳ שם למעלה. שאלנו את קלאוס פורמן, ג׳ים קלטנר, ניקי הופקינס ואפילו את פיל ספקטור, שיקימו איתנו את ההרכב הזה ונחליט יחד איזה תוספות צריך.


אם זה כלי נשיפה, מקהלה ועוד. כולם הסכימו וישר חשבנו גם עליך. אני מרגיש שאנחנו יכולים להוציא את המיטב שבך. נראה לי שהרכב כמו שלנו יכול להחזיר את ׳הביצים׳ לעולם הרוק אנד רול. שנינו עברנו מספיק חרא בחיים אבל יחד נוכל להביא דבר מדהים. אני לא מנסה ללחוץ אותך ואבין אם תחליט לא להצטרף. אנחנו עדיין נאהב ונכבד אותך. אנחנו לא רוצים את ׳השם׳ שלך אלא את המחשבה המוזיקלית שלך. אני מקווה שאתה יודע זאת. יוקו ואני לא מחפשים את הכסף בסיפור אבל אנחנו לא מצפים מהאחרים לעבוד כך. יש להם משפחות להאכיל. כולם צריכים להיות שמחים מהכסף שנעשה. אנחנו לא מצפים שאתה או הם תזדהו עם הדיעות הפוליטיות שלנו, אבל אנחנו מקווים לחולל מהפכה מוזיקלית אתכם. המטרה שלנו היא להגיע למקומות כמו רוסיה, סין, הונגריה, פולין ועוד. חבר שלנו הגיע עכשיו ממוסקבה וסיפר שהנוער שם ממש מדליק. יש להם את כל הצלילים המודרניים האחרונים בטייפים והם משמיעים אותם במכשירי רדיו גדולים. יש לנו עתיד נהדר שם. כמובן שנעבוד גם באירופה, אנגליה וארה״ב. אני יודע שנצטרך לערוך חזרות מוזיקליות לדבר הזה. נמאס לי מלג׳מג׳ם. מה דעתך על לקיחת ספינה לים? אוכל לשכנע את חברת ׳אי אם איי׳ להסריט את ההרפתקאה. נהיה 30 איש על הספינה, כולל אנשי צוות. ניקח איתנו ציוד הקלטה עם שמונה ערוצים.


נצלם את עצמנו מנגנים על הספינה או במקומות אליהם נגיע. אפילו נספיק לפתח פה ושם את הסרטים ונערוך על המקום. אחרי שעשיתי עכשיו סרטים על התקליטים IMAGINE ו- FLY (של יוקו) אני יודע שאני ערוך ונלהב להכין סרט רציני. כל מי שיימאס לו מהלהקה יוכל לצאת ממנה מתי שיחפוץ ולטוס בחזרה לביתו. כל המסע ייקח כחצי שנה - תלוי בהרגשה שלנו. אריק, אם אתה רוצה לדבר איתי עוד, תתקשר אליי או אולי תגיע לביקור אצלנו פה בניו יורק. אנחנו נשלם לך על כרטיס הטיסה. אל תפחד מההצעה הזו. אני הרי מבין בפראנויה. נראה לי שהרפתקאה שכזו רק תעשה לך טוב, לעבוד עם אנשים שאוהבים ומעריכים אותך. באהבה רבה מאיתנו - ג׳ון ויוקו".



הטלפון נהג לצלצל בביתו של קלפטון פעמים רבות אך הוא לא טרח לענות. חבריו הקרובים בקושי ראו אותו. ממוזיקאי עסוק, שתמיד נראה על הבמה או במועדונים השונים, הפך קלפטון לסוג של אניגמה. אריק סיפר מאוחר יותר: "הדבר המפתיע בהרואין הוא שאתה משוכנע כי אתה יכול להיות רואה ובלתי נראה בזכותו. בשניה שהעפעפיים שלך צונחים, אתה מרגיש כי אין אף אחד עימך בחדר. אפילו בחדר צפוף באנשים כשכולם דואגים לך". רק פעם אחת קלפטון הגיח החוצה בשביל לנגן בתקופה ההיא. זה קרה בקונצרט המחווה לבנגלה דש, שאירגן האריסון ב-1971. קלפטון הגיע לניו יורק כשהוא מחוק לגמרי. הוא היה במצב רעוע ביותר, והאריסון נאלץ לדאוג שיהיה DEALER צמוד שיספק לגיטריסט הגדול הרואין. זה נעשה כדי למנוע מצב בו קלפטון יתמוטט לפני או באמצע ההופעה מקריז.


אחרי הקונצרט הזה של האריסון, זחל קלפטון בחזרה למאורתו ולא יצא ממנה עד שפיט טאונסנד (מלהקת THE WHO) החליט לגאול אותו מיסוריו. היחסים בין שני אלה תמיד היו טובים מבחינה אישית אך לא מספיק מלאי הערכה מבחינה מוזיקלית. אריק חיבב את להקת המי אך זה לא היה הטעם שלו. טאונסנד מצידו גיחך למראה בחור לבן ובריטי שניסה לנגן בלוז כמו שחור. טאונסנד: "תמיד חשבתי בזמנו שג'ון מאייאל (איש הבלוז הלבן שאף העסיק את קלפטון בלהקתו בשנת 1965) הוא אידיוט ושכל בריטי לבן שמנסה לנגן בלוז הוא פשוט בדיחה".


החיבור בין שניהם התחיל לקרום אור וצלילים כשהפסיכדליה (עם המוזיקה והצבעים המשגעים) חילחלה לאוויר של אנגליה. זה היה הזמן בו להקות 'קצפת' ו'המי' החלו להתקרב יותר מוזיקלית. אך בשנת 1969, כשלהקת קצפת התפרקה, קלפטון נעלם לגמרי מחייו של טאונסנד. שנה לאחר מכן הנפגשו השניים באולפני אולימפיק שבלונדון. זה היה כשלהקתו החדשה של קלפטון, דרק והדומינוס, הקליטה שם. טאונסנד הבחין בדבר שנראה לו לא בסדר - לקלפטון הייתה בעיית מזומנים והוא החל למכור את הגיטרות שלו. מיד לאחר מכן סיפר לו איש הסאונד של להקת המי, בוב פרידן, שקלפטון הפך מכור להרואין וכי מכירת הגיטרות נועדה להביא לו כסף לסמים. טאונסנד עצמו לא הכיר את הדבר הזה כי הוא ניסה סמים רק פעמים אחדות בעברו ובשנת 1967 החליט להפסיק עם זה לגמרי לטובת חיים רוחניים עם גורו שמורה לו את הדרך.


קלפטון ואליס היו ביחד חמש שנים, אך שלוש מתוכן נמחקו לגמרי מחייו. השניים לא תיקשרו כמעט בכלל במשך שלוש שנות התמכרותו. וכשהם דיברו זה היה רק בצעקות ומריבות. קלפטון רצה את פאטי ולא אהב את מה שהיה עימו בביתו. חוסר הביטחון של אליס נהג להרתיח את קלפטון, שלא סבל חולשה שכזו לצידו. אליס גם ביקרה ב-1970 בארצנו כדי להשתתף במחזמר 'שיער', שהפך פה לשלאגר רציני.






יום אחד אירע דבר מפתיע. קלפטון התקשר לטאונסנד והזמין אותו לביתו כדי לעזור לו ולהשלים את השירים שהוקלטו עם דרק והדומינוס לאלבומם השני שלא יצא. אך כשטאונסנד הגיע לביתו של קלפטון, האחרון כבר איבד את החשק לעבוד על השירים האלה. התירוץ שלו היה מצבו הגרוע. טאונסנד נדהם ממה שקלפטון אמר לו, למרות שידע בתוכו כי קלפטון במצב לא טוב. הוא רצה מאד לעזור אך קלפטון התבייש מאד במצבו. היה זה אביה של אליס, לורד הרלץ', שיזם את חזרתו של קלפטון לבמה כסוג של ריפוי. הוא זה שביקש מטאונסנד להפיק מופע בלונדון. האחרון הסכים מיד. הוא אירגן ב-13 בינואר 1973 אירוע באולם RAINBOW בלונדון בו הוא וחבריו הנגנים המפורסמים ילוו את קלפטון, שהסכים מיד כשהרעיון הוצע לו.


הוא קיווה שבמעשה זה הוא יגרום לקלפטון לרצות לצאת מההרואין ולחזור אל הגיטרה והמוזיקה. טאונסנד ממש גרר את קלפטון בכוח בחזרה לאורות הבמה. באותו יום נקבעו שתי הופעות זו לאחר זו. שתיהן הוקלטו במלואן. החזרות המועטות למופע נערכו בביתו של רוני ווד. קלפטון עשה מאמץ גדול ביותר להתאמן על הגיטרה. זה היה לו קשה ביותר. הוא היה רחוק מאד ממיטבו אז. אך הוא נראה נלהב ביותר בעת החזרות ואף עודד את שאר הנגנים שהכל יהיה בסדר. טאונסנד: "כל הנגנים היו על הכיפאק חוץ מאחד שהייתי צריך לצרוח עליו. זה היה סטיב וינווד. הוא הגיע לחזרה הראשונה, ניגן נהדר ואריק נראה ממש זורח לידו. אך בחזרה השניה הוא נעדר. רתחתי מזעם.ניגשתי לטלפון וצרחתי עליו שאם הוא לא רוצה להופיע אז שלא יבוא בכלל אבל שלא ישגע אותם. אמרתי לו לבוא מיד לחזרה או שתגיד לכולנו ללכת להזדיין. היה שקט מהצד השני של הקו. סטיב היה המום והגיע מיד להשלמת המשימה".


הכרטיסים לשתי ההופעות נחטפו בהיסטריה. הביקוש לראות את קלפטון בהופעה היה אדיר. דבר שהפך את שתי ההופעות האלו באופן מיידי לסולד אאוט. על הבמה התייצבו, חוץ מטאונסנד, גם הגיטריסט רוני ווד, הבסיסט ריק גרץ' (שניגן עם קלפטון ב- BLIND FAITH), סטיב ווינווד על הקלידים, ג'ים קאפאלדי בתופים, ג'ימי קרסטין בתופים וריבופ קוואקו בה בקונגאס. ההרכב הזה נקרא באופן חד פעמי THE PALPITATIONS (דפיקות הלב). היה חשש גדול מאד שקלפטון עצמו לא יגיע. המתח מאחורי הקלעים היה בלתי נסבל. טאונסנד תלש שיערות מראשו והיה על סף התמוטטות עצבים. המנהל של קלפטון, רוברט סטיגווד, אמר לטאונסנד שיתחיל להתפלל. הגיטריסט העצבני ענה לו בחזרה : "לא רוברט. תתחיל אתה להתפלל כי הוא האמן שלך". סטיגווד השיב: "אם אני אתפלל אז הוא לא יקשיב". טאונסנד הבין את המצב, הלך לפינה והחל להתפלל לאלוהים שיביא את 'אלוהי הגיטרה' לאולם.


לבסוף קלפטון הגיע עם אליס לאולם, כששניהם מסוממים לגמרי. הסיבה לאיחור הייתה כי קלפטון לא הצליח להיכנס לחליפה הלבנה שלו בגלל שהשמין עקב אכילת יתר של שוקולד. לכן הוא בילה זמן יקר עם אליס, שעזרה לו להידחק איכשהו לתוך החליפה. בקהל היו, בין השאר, ג'ורג' האריסון, רינגו סטאר, ג'ימי פייג', אלטון ג'ון וג'ו קוקר. קלפטון היה נרגש מאד מתגובת הקהל החיובית ונתן הופעה טובה ככל שיכל. אך לאחר הקונצרט הזה הוא חזר למקום מחבואו. הוא עדיין לא הרגיש שהוא מוכן לחזור לשגרת חיי המוזיקה. הוא המשיך להשתמש בהרואין ואף שקע עמוק יותר. ביחד עם כמויות ההרואין המבהילות, קלפטון גם גמע שני בקבוקי וודקה מלאים כל יום. התזונה היומית שלו ושל אליס הייתה שוקולד וג'אנק פוד.


אורח החיים הזה היה יקר ביותר גם מבחינה כלכלית. בכל שבוע קלפטון שילם אלף ליש"ט (בתעריף של פעם...) על הרואין. זה משתווה לכ-8000 ליש"ט של היום. הקש ששבר את גב הגמל היה מכתב שקלפטון קיבל מאביה של אליס, בו נאמר במפורש שאם הוא לא יחדל ממעשיו אלה, ההסגרה למשטרה תהיה הכרחית, בשל העובדה שקלפטון דירדר לא רק את עצמו אלא גם את אליס לסיפור הרע הזה.



תקליט ההופעה בריינבו יצא כתשעה חודשים לאחר ההקלטה. במקור יצאו על הוויניל שישה שירים בלבד. שנים רבות לאחר מכן יצאה גירסת רימסטר עם תוספות. כמו כן, יצא בוטלג עם ארבעה דיסקים שמכיל את שתי ההופעות האלו במלואן ובאיכות מצוינת. הבוטלג ממחיש דבר ברור. שלא כל הביצועים של השירים בהופעה היו מצויינים. פה ושם היו זיופים ובריחות קצב. הסיבה לכך הייתה כי ההרכב הזה בקושי עשה חזרות לקראת ההופעה. לא הייתה אפשרות לקבץ את כל הנגנים העסוקים האלה לתקופת חזרות נורמלית. אך התקליט המקורי וגירסת הרימסטר הרשמית מהווים מסמך רוקנרול יפהפה ומרגש מהקונצרט הזה. למרות שחלק מהקטעים שיצאו רשמית קוצצו בתוכם באופן ניכר בעריכה (בגלל הזיופים...). בובי פרידן, איש הסאונד של להקת המי, שהקליט את המופע, דרש מקלפטון להיכנס לאולפן ולבצע תיקוני גיטרה בהקלטות. אך מנהלו של קלפטון, רוברט סטיגווד, לא אישר זאת. מה חבל שהמופע גם לא צולם בווידאו. הקאמבק של 1973 היה נראה מושלם למראית עין. עם קצת עזרה מידידיו.


המשימה העיקרית של הערב הזה הושגה במלואה. אמנם לקח זמן עד שקלפטון התנקה מהסמים אך בסוף הוא זנח את ההרואין לגמרי. אך הייתה בעייה חדשה. קלפטון נפל להתמכרות אחרת שהיא אלכוהול. הוא חזר ב-1974 להקליט ולהופיע בהצלחה אדירה. אריק קלפטון הודה שמעולם לא הזריק את ההרואין בתקופה ההיא אך הוא נהג להסניפו בכל רגע נתון. בתקופה ההיא הוא גם מכר כמה מהגיטרות שלו על מנת לממן את תצרוכת הסמים הגבוהה שלו. בתקופת ההתבודדות שלו נהג קלפטון להקליט את עצמו מנגן בביתו כדרך של הישרדות. לבסוף הוא מצא את עצמו עם ערימה אדירה של הקלטות, ששימשו אותו להמשך הדרך. אחד השירים המשמעותיים מהתקופה הזו היה GIVE ME STRENGTH, שיצא באלבום הסולו ה'קאמבק' שלו משנת 1974 (461 OCEAN BOULEVARD).


אליס נהגה לרוץ ברחבי העיר על מנת להשיג מנות סם לה ולקלפטון. כשהגיטריסט הגיע להופעה בבנגלה דש, אחד הצלמים של המופע נתן לו תחליף להרואין, שהיה תרופה בשם מתאדון. הדבר עזר לקלפטון לעמוד איכשהוא על הבמה. בקהל ישבה גם פאטי בויד, הבחורה שבגללה קלפטון נכנס עמוק להרואין. היא נבהלה ממה שנראה מולה על הבמה. לאחר התערבות אביה של אליס, קלפטון החל טיפול גמילה אצל דוקטור מג פטרסון. הטיפול כלל גם הזרמת חשמל באופן מבוקר למוח. כל מטופל קיבל אלקטרודות שהלביש אותן על אוזניו ושלט בזרם החשמל לרמה בה יכל לסבול את הכאב.



בפברואר 1974 החל קלפטון בתהליך גמילה מסמים אצל מרפאה בשם מג פטרסון, שלא הכירה כלל את מפעלו המוזיקלי כי בדיוק חזרה מעשר שנות שהות בהונג קונג. באופן צפוי, קלפטון ואליס איחרו כחצי שעה למפגש הראשון שנקבע להם עימה. אך מג ידעה שמכורים להרואין תמיד מאחרים וגם מגיעים מסוממים מרוב פחד. קלפטון ואליס הצליחו להירגע רק כששיחקו על הרצפה עם שני ילדיה של מג בני ה-12 ו-10. לאחר מכן הסבירה מג לזוג את תהליך הגמילה והחדשנות שבו שאין עליה עדיין הוכחות הצלחה. היא עבדה בשיטת שוקים חשמליים לתנוכי האוזניים. לא כואב אך גם לא נוח. לאחר זמן מה הודיעה מג כי תצטרך לעבור לביתו של קלפטון עם אחות כדי לטפל בהם. אך ביום המעבר אירע מקרה בו האחות החלה להטיף לזוג על הנצרות והדבר כמעט הגיע לכדי פיצוץ. אליס אהבה כל כך את קלפטון עד שנהגה לוותר על ההרואין שלה כדי לתת לו אותו. כפיצוי פיזי היא נהגה לשתות כל יום שני בקבוקים שלמים של וודקה. מג דרשה משניהם לחדול מיד עם ההרואין.


לאחר זמן מה החליטה מג להפריד בין קלפטון לאליס כדי לאפשר טיפול טוב יותר. הפעם קלפטון הגיע להתגורר בביתה. אך מבלי שידעה, כשיצא את ביתו כדי ליסוע עימה הוא נטל מתאדון, שזה סוג של תחליף להרואין. בביתה של מג הוא לא חש אפקט מתהליך השוקים החשמליים. בלילות הוא נהג לישון על מיטה מתקפלת בחדר עם שני ילדיה. יום אחד הגיע לקליניקה פיט טאונסנד שביקש ממג להמציש עליו את השוקים החשמליים, לאחר מכן אמר לה שבהחלט חש משהו. קלפטון העיר שזה משונה שטאונסנד מרגיש אך הוא לא. לעיתים נהג להירדם בעת הטיפול כי לא הצליח לישון טוב בלילות. בשלב הזה החל קלפטון לשתות אלכוהול. זה התחיל כשמג ובעלה נסעו והשאירו אותו עם ילדיהם. קלפטון התגנב למטבח ומצא שם בקבוקי אלכוהול אותם גמע. כשמג חזרה היא מצאה אותו שיכור כלוט.


לאחר חודש הודיעה לו מג שהוא מבחינתה גמול. אך באותה שניה תקע בה קלפטון מבט ואמר: ״את יודעת מג, למרות שאני נקי עכשיו מהרואין, בשניה שאעזוב את הבית הזה אני אחזור לסם הזה שוב״. מג התחננה שיחשוב היטב ושלא יתפתה. הוא הבטיח לה שינסה. באפריל 1974 התנקה קלפטון לגמרי מההרואין. את הקאמבק שלו הוא שטף בכמויות אדירות של אלכוהול - ההתמכרות החדשה. התחביב שלו אז היה לשתות בקבוק שלם של וודקה ליום ולישון עם רובה במיטתו, שהיה מכוון לפיו. עד שבשלב מסויים הוא הבין שאם יסיים את חייו הוא לא יוכל לשתות יותר ורק בגלל זה הפסיק עם המנהג הזה. קלפטון כינה את העניין עם הרובה במילה אחת : INSANITY (חוסר שפיות).


קלפטון התחתן עם פאטי בויד בשנת 1979 והמשיך עם צריכת אלכוהול מוגזמת עד שנת 1981, כשהתאשפז בבית חולים עקב כיב מדמם. הדבר גרם לו לבטל סיבוב הופעות שלם. ומה קרה לאליס? אליס אורמסבי גור מתה ב-17 באפריל 1995. היא חיה את שנותיה האחרונות בעוני מחפיר. סיבת המוות - היא הזריקה לעצמה שש מנות הרואין.





בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים































































Commentaires


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page