כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-30 בינואר (30.1) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "חשבתי שבוב דילן הוא אחד מזמרי הקאנטרי הטובים ביותר ששמעתי. אהבתי איך הוא עשה את הדברים בניחוח כפרי כזה. אני מדבר על התקליט שלו שנקרא FREEWHEELIN. לא חשבתי שאתה יכול להשיג הרבה יותר קאנטרי מאשר זה. כמובן, המילים שלו הממו אותי, והתחלנו לכתוב זה לזה מכתבים במשך כשנה לפני שנפגשנו אי פעם. ניגנתי כאן בלאס וגאס בפעם הראשונה כששמעתי את אחד האלבומים שלו. שמעתי את זה מאחורי הקלעים, בחדר ההלבשה, וכתבתי לו מכתב ואמרתי בו כמה אהבתי את השירים שלו, והוא ענה על זה ובכל כך הרבה מילים שאמרו לי את אותו הדבר. הוא זכר אותי מימי השיר I WALK THE LINE כאשר התגורר במינסוטה. הזמנתי אותו לבוא לראות אותי בקליפורניה, אבל כשהוא הגיע לקליפורניה מאוחר יותר, הוא לא מצא את הבית שלי. קיבלתי מכתב נוסף ועד שעניתי על זה, הוא כבר חזר לניו יורק. כשהייתי בניו יורק לא הרבה זמן אחרי זה, ג'ון האמונד אמר לי שבוב בעיר. אז נפגשנו בקולומביה רקורדס. בילינו יחד כמה שעות, דיברנו על שירים והוא הזמין אותי לביתו בוודסטוק. אחרי פסטיבל הפולק של ניופורט, הוא הזמין אותי שוב לביתו. אף פעם לא באמת דיברנו כל כך הרבה. יש הבנה הדדית בינינו. מעולם לא ניסיתי לחפור בחייו האישיים והוא לא ניסה לחפור בשלי. אם הוא מרוחק וקשה להגיע אליו, אני יכול להבין למה. אני לא מאשים אותו. כל כך הרבה אנשים ניצלו אותו, , שלא הייתי מאשים אותו על התרחקות וקושי בהגעה אליו. כולם אומרים לו מה עליו לכתוב, איך לחשוב, מה לשיר. אבל זה באמת עניין שלו" (ג'וני קאש, בשנת 1969)
ב-30 בינואר בשנת 1951 נולד פיל קולינס. המתופף-זמר-יוצר הנהדר הזה כמובן היה בג'נסיס וגם עשה קריירת סולו מופלאה, אבל מעטים יחסית יודעים כמה הוא נלהב לא פחות מחקירת ואיסוף דברים על קרב אלמו, שנערך במאה ה-19.
הנה מה שקולינס סיפר על האובססיה הזו שלו לרולינג סטון, בשנת 2012: "התחלתי לתופף בערך באותו זמן בו נתקלתי בחלק הזה של ההיסטוריה האמריקאית. אבל נראה שיש דרך קדימה בנגינה בתופים. לא נראה שיש דרך קדימה להיות מוקסם מפיסת היסטוריה.
זה היה רק הרבה הרבה יותר מאוחר כשגיליתי את המסמכים ומאוחר יותר כשהתחלתי לאסוף את החפצים הקשורים בקרב. זה תמיד היה שם איתי, אבל לא יכולתי לעשות הרבה מלבד לאהוב את הסיפור. קניתי כמעט כל ספר שנכתב אי פעם על האלמו. זה פשוט למידה מתמדת ומרתק עבורי.
בשלב מסוים בשנות ה-80, הייתי בוושינגטון ומצאתי חנות בשם הגלריה להיסטוריה. היה להם שם מכתב של דייבי קרוקט, שנתקלתי בו במקרה. זה היה יקר מדי עבור הכיס שלי. הוצאתי הרבה יותר כסף מאז על ענייני אלמו אבל באותו זמן הייתי כמו, 'וואו, לא ידעתי שזה קיים, אבל זה יקר מדי'. אבל אשתי השלישית נתנה לי מתנת חג המולד שהייתה קבלה על קניית אוכף על ידי אחד משליחי אלמו. ברגע שהיה לי משהו לתלות על הקיר, אז התחלתי לחפש דברים אחרים לתלות על הקיר.
יש לי אחד מארבעה רובים ידועים של דייבי קרוקט. זה פנטסטי רק לדעת שזה אחד הרובים שהוא באמת השתמש בו. לבן דוד שלו היה את זה. הרגע שלחו לי חתיכת ברונזה לא מזוהה עם האות "J" עליה. זה יכול להיות אחד האיטלקים, מקסיקנים-איטלקים, שנלחמו שם. כל זה מאוד מעניין למי שמתעניין.
אני מגיע לטקסס לעתים קרובות ככל שאני יכול. הייתי שם רק לפני שבועיים לכמה אירועי חתימת ספרים (קולינס הוציא ספר מצליח על האלמו - נ.ר). אבל אני הולך לשם לפחות כמה פעמים בשנה, כדי לראות את החברים שלי ופשוט להסתובב. זה מרגיש מאוד ידידותי שם למטה.
אני חושב שרוב האנשים מודעים לזה איתי, אבל כולם נראים די לא מתרשמים, וזה בסדר מבחינתי. בשלב זה של חיי אני די מרוצה לראות אותי באור אחר. אם אני הולך לשם, הסיירים, סוג של משטרת אלמו - כולם מטים את הכובע ואומרים, 'היי, פיל'. גם נשות חנות המתנות תמיד אומרות שלום. אני לא פיל קולינס המוזיקאי. אני פיל קולינס, חובב חלק מסוים בהיסטוריה, וזה בדרך כלל בסדר גמור".
ב-30 בינואר בשנת 1973 הופיעה להקת KISS את הופעתה הראשונה.
ההופעה נערכה במועדון POPCORN בקווינס, ניו יורק. זו הפעם הראשונה בה ג'ין סימונס, פול סטאנלי, אייס פרלי ופיטר קריס עמדו ביחד על במה ונתנו לקהל דציבלים של רוק. בשלב הזה היה עדיין איפור חברי הלהקה בשלב של התפתחות. מה שברור היה שהארבעה תיכננו להיות להקה שלא נראתה כמותה עד אז. את ההופעה הזו הצליח לקבוע סימונס, שהתקשר לבעל המועדון, סיפר לו שהמנהל שלהם עזב והם זקוקים למקום להופיע בו. הוא היה מספיק משכנע.
בקהל היו כעשרה אנשים בלבד...
ג'ין סימונס נזכר: "שנת 1973 הייתה ההתחלה. היינו חמישה חברים בלהקה שקראנו לה WICKED LESTER, כולל פול ואני. למרות שהיה לנו חוזה הקלטות אמיתי עם חברת תקליטים גדולה, ולמרות שסיימנו להקליט אלבום שלם, היינו בדיכאון. האלבום פשוט לא היה מה שרצינו שיהיה, אז התחלנו שוב. ניסינו לפטר את שלושת הבחורים האחרים בלהקה, אך הם לא הסכימו. פול ואני נאלצנו לעזוב ולהתחיל מחדש עם החזון 'בואו נרכיב את הלהקה שמעולם לא ראיתם על הבמה'.
קיבלנו מנהל בשם לו לינט וכשהוא שמע את התינוק שזה עתה נולד, הוא חשב שזה הזבל הכי גרוע ששמע. מיותר לציין שהוא נעלם מיד ונותרנו חסרי ניהול. אז ערכתי ערכת שיווק וחבר של פיטר קריס היה בעל בית דפוס והדפיס את ההזמנות שלנו. אבל, איפה אפשר להופיע? לא היה לנו מנהל. לא היה לנו סוכן. אז עשיתי טלפון למקום שנקרא 'פופקורן' בקווינס, ניו יורק, ובטלפון שכנעתי את הבחור להעסיק להקה, שתשנה בקרוב את שמה ל-KISS. קיבלנו את העבודה, הופענו שלושה לילות - רביעי, חמישי ושישי - בסכום כולל של 150 דולר. זו הייתה ההתחלה".
ב-30 בינואר בשנת 1973 הגיע דייויד בואי עם המופע שלו לניו יורק. אבל העניינים לא היו שמחים שם בפנים.
בתוך להקת הליווי שלו יש קרע גדול. הגיטריסט מיק רונסון, הבסיסט טרבור בולדר והמתופף מיק וודמאנסי, מגלים אז לתדהמתם שפסנתרן הרכש החדש, מייק גארסון, מקבל משכורת שבועית פי עשרה ממה שנכנס לכיס של כל אחד מהם. בכעסם הרב פנו השלושה, עם הגיעם לניו יורק, לצייד הכישרונות של חברת התקליטים RCA, דניס כץ, שמקשר אותם מיד עם חבריו שעבדו בחברת תקליטים מתחרה, CBS.
כך ביקשו השלושה להגדיל את הכנסתם על ידי חתימה בחוזה הקלטה, כלהקת THE SPIDERS, עם חברה אחרת. אבל מנהלו החלקלק של דייויד בואי, טוני דפרייס, גילה מיד את התחבולה, זעם מאד על החוצפה של השלושה לחפש חברת תקליטים אחרת והחליט לחבל ברעיון עם התססת העניינים בין החברים. הרעיון שלו ליצירת קרע היה להציע לרונסון חוזה ב- RCA כאמן סולו. בינתיים הוא גם דאג לקזז משכרו של גארסון ולאזן אותו עם המשכורות של רונסון, וודמאנסי ובולדר. העניין יחמיר בהמשך אותה שנה.
ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-30 בינואר בשנת 1967 צילמו הביטלס את הקליפ לשיר STRAWBERRY FIELDS FOREVER בפארק KNOLE. מה סיפר הבמאי של הקליפ, פיטר גולדמן, על מה שמאחורי הקלעים? מי בכלל המליץ עליו לפרויקט? גם זה נמצא לקריאה בספר "ביטלמאניה!"
וב-30 בינואר בשנת 1969 הופיעו הביטלס על הגג. כל הפרטים, כולל גם נדירים, נמצאים בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!"
ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-30 בינואר בשנת 1972 הפכה מחאה באירלנד לטבח, כשחיילי צבא בריטניה ירו על נערים ובחורים קתוליים לא חמושים שהשתתפו במצעד למען זכויות האדם בשכונת העוני בוגסייד שבצפון אירלנד. היריות הרגו 14 מהם.
האירוע הפך להיקרא BLOODY SUNDAY וגרר בעקבותיו הקלטות מחאה של אמנים ידועים נגד המקרה. בין אלו שמחו בזמנו היו פול מקרטני ולהקת כנפיים (עם השיר GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH) וג'ון לנון עם השיר THE LUCK OF THE IRISH. שני חברי הביטלס בעלי שורשים איריים.
מקרטני אמר בזמנו על השיר: "אני משלם מיסים ולכן מגיעה לי הזכות להביע את דעתי. אני חי במערב אז מותר לנו פה לדבר, נכון? כשחיילים בריטים, שהם הצבא שלי שאני משלם לו מהמיסים שלי, נכנס לאירלנד ויורה על חפים מפשע, לראשונה בחיי אני עוצר את הכל ומבקש לצעוק. הרי אנחנו אמורים להיות הטובים בסיפור הזה, לא? לכן החלטתי למחות נגד זה והשיר מיד הוחרם באנגליה. אבל בספרד הוא הגיע למקום הראשון. אולי לא הבינו שם את המילים ופשוט אהבו את המנגינה".
לנון: "אני רבע אירי או חצי אירי או משהו כזה, והרבה, הרבה לפני שהצרות התחילו, לקחתי את יוקו לביקור באירלנד ואמרתי לה שברצוני שכשנפרוש - נהיה שם. הסתובבנו שם קצת והיה לנו סוג של ירח דבש שני. אז הייתי מעורב לחלוטין באירלנד".
ב-30 בינואר בשנת 1942 נולד מרטי באלין, הזמר של להקת ג'פרסון איירפליין.
באלין היה המייסד, הסולן וכותב השירים בלהקה הפסיכדלית ופורצת הדרך מסן פרנסיסקו, ג'פרסון איירפליין. הוא היה המניע העיקרי בפריחת הרוק הפסיכדלי באמצע שנות השישים של סן פרנסיסקו, לא רק כחבר מייסד של אותה להקה בשנת 1965, אלא גם כבעלים המקורי של מועדון מטריקס, שנפתח באותה שנה (בעזרתו הכספית של אביו ושותפיו האחרים) ואותו טיפח. ג'פרסון איירפליין הייתה הלהקה הראשונה שהופיעה שם, והיא המשיכה להופיע לעתים קרובות במועדון, הן לבדה והן כלהקת גיבוי לאמני בלוז אורחים.
המוזיקה של ג'פרסון איירפליין הייתה התגלמות הפסיכדליה של שנות השישים: עם תערובת מאולתרת של פולק, רוק, בלוז, ג'אז, מוזיקה מהמזרח ועוד. לפעמים אימצה הלהקה מבנים מוזיקליים ברורים של שירים ולעתים דאגה בכוונה לפוצצם וללכת אל הלא נודע. השירים היו על אהבה, חופש, תפיסה שונה, מרד ואפוקליפטיות.
הלהקה הייתה מרכיב עיקרי באולם פילמור ווסט בסן פרנסיסקו ובפילמור איסט בניו יורק, והופיעה בארועים מכוננים בסיקסטיז, כולל פסטיבל מונטריי בשנת 1967 וגם פסטיבלי וודסטוק ואלטמונט בשנת 1969.
באלטמונט ניסה באלין לכבות קטטה בין איש בקהל לבין איש כנופיית מלאכי הגיהנום ששימש כאיש אבטחה. זה הסתיים באגרוף שהותיר את הזמר מחוסר הכרה.
בשיאה של ג'פרסון איירפליין היה באלין אחד מארבעת הזמרים המובילים בה, לצד גרייס סליק, פול קנטנר והגיטריסט יורמה קאוקונן. ביחד הם טוו הרמוניה ווקאלית שהפכה לצליל ברור של ההרכב. אבל זה גם הוביל לחיכוך גובר בתוך תא הטייס; סליק נבחרה לעתים קרובות למוקד תשומת לב, והיא שרה בלהיטי הלהקה הברורים (WHITE RABBIT ו- SOMEBODY TO LOVE) שהפכו את הלהקה לנחשקת בתקשורת. הקהל רצה לשמוע אותה בהופעות עם קולה הכה ברור. באלין חש לא פעם שהוא נדחק לצד בלהקה אותה הקים.
"תמיד נתתי לכל השאר לקחת את הקרדיט", אמר באלין למגזין היי טיימס בשנת 2000. "גרייס הייתה הילדה הכי יפה ברוק באותה תקופה, אז נתנו לה קרדיט על הכל". אפשר לראות זאת היטב בסרט התיעודי של פסטיבל מונטריי, כאשר באלין שר את הבלדה היפהפיה שלו, TODAY, והמצלמה מציגה במקום זאת את סליק. באלין עזב את ג'פרסון איירפליין בשנת 1971.
בהמשך הפכה אותה להקה להיקרא ג'פרסון סטארשיפ והוא התארח בה בשנת 1974 ושנה לאחר מכן הפך לחבר קבוע שם כשהוא שר את הלהיט MIRACLES.
זמן קצר לאחר שעזב את ג'פרסון סטארשיפ, בשנת 1978, דחה באלין המותש את ההצעה להיות סולן בלהקה חדשה בסן פרנסיסקו ושמה JOURNEY. במקום זאת, הוא המשיך לסלול קריירת סולו בשנות השמונים. בהמשך אותו עשור הוא חזר לפעול גם עם חבריו לשעבר מג'פרסון איירפליין, אבל שוב פעם נותר בפיו טעם מר. "יצאנו ועשינו 36 הופעות, וחשבתי שאנחנו מדהימים", אמר להיי טיימס. "בסוף סיימנו, וכולם אמרו 'זה היה נהדר' ואז התפצלו. כולם הלכו הביתה. אף אחד לא מתקשר לאף אחד ואף אחד לא אומר כלום. אותה להקה ותיקה".
במהלך סיבוב הופעות שלו, בשנת 2016, הוא חש כאבים בחזה ועבר ניתוח לב פתוח בבית החולים "הר סיני בית ישראל" בניו יורק. לאחר מכן הוא תבע את בית החולים על טיפול רשלני במהלך החלמתו, כאשר איבד אגודל ומיתרי קולו שותקו. אבל בשנת 2018 הוא אמר שהוא התאושש מספיק כדי להמשיך לכתוב שירים ולעשות מוזיקה. “אנשים רוצים לשמוע אותי שר, ועכשיו זה מה שאני עושה; אני רק שר. זה מה שאני עושה - פשוט לטוס הלאה”. הוא מת בספטמבר של אותה שנה.
ב-30 בינואר בשנת 1970 הופיעה להקת הגרייטפול דד בניו אורלינס. זה נגמר במעצר ובשיר קלאסיקה.
ההופעות נערכו במועדון WAREHOUSE, כשיחד עם הדד הופיעו שם באותו ערב גם להקת THE FLOCK ולהקת פליטווד מק. לאחר ההופעה דחתה להקת פליטווד מאק את ההזמנה להגיע למלון של הדד ולחגוג. כך ניצלו חברי הלהקה מגורל עגום שנחת על הדד. אחרי המופע ערכו הם את המסיבה, בחדרו של הגיטריסט בוב וויר, ונעצרו על ידי המשטרה המקומית, שמיד דאגה לשלוף צו חיפוש. הסמים נמצאו מיד ובוב וויר, המתופף ביל קראוצמן, המתופף השני מיקי הארט ועוד 15 אנשים מטעמם נלקחו לתא המעצר. הגיטריסט ג'רי גרסיה בדיוק הגיע למלון מסיבוב רגלי שעשה, ראה את ההמולה, ביקש לפנות לאחור אך נתפס על ידי השוטרים בעודו עושה את דרכו בשקט למעלית. הוא נעצר גם כן. השוטרים ערכו חיפוש בכל חדרי הלהקה ורק החדר של קלידן הלהקה, רון 'פיגפן' מקרנן, נמצא נקי מהחומר האסור. החברים העצורים נשארו בתא המעצר עד ששוחררו בערבות, על ידי מנהל הלהקה (לני הארט, אביו של מיקי), שהשתמש ברווחי ההופעה מהלילה האחרון. אותו לני גם דאג לגנוב כספים מהלהקה באופן שיטתי, עד שנתפס. בכל אופן, הגרייטפול דד הספיקו להגיע להופעה הבאה בסיבוב.
האמת? חברי הלהקה היו טיפשים להיעצר כך. זאת כי חברי להקת ג'פרסון איירפליין נעצרו שם על ידי המשטרה לפני כן ושומר בבית המלון יעץ למקרנן, שהסיכוי הוא גבוה לפשיטה משטרתית גם עליהם שם. הם לא לקחו את העצה ברצינות.
הגרייטפול דד, שלא יתנו לחוויה שכזו לחמוק ללא יצירה, רקחו שיר שנקרא TRUCKIN, שהפך מאז לאחד הפופולריים יותר של הלהקה.
ב-30 בינואר בשנת 1976 יצא תקליט חדש ללהקת טי רקס ושמו FUTURISTIC DRAGON.
בזמן בו יצא האלבום הזה, ההיסטריה סביב טי רקס (שקראו לה בעבר T REXTASY) כבר שכחה. לכן מנהיג הלהקה (או מה שנשאר ממנה), מארק בולאן, כבר נחשב אז לא לדרקון עתידני, כשם תקליט זה, כי אם לסוס מת. עדיין, היה לו מה להציע פה - כולל טבילה במימי בריכת הדיסקו. הרבה לא ידעו אז שבולאן ממש קרוב לסוף חייו, עם עוד תקליט אחד וזהו.
ב-30 בינואר בשנת 1974 נעצר גרג לייק (הזמר / בסיסט של להקת אמרסון, לייק ופאלמר) בגלל ששחה בעירום בבריכת בית המלון, בסולט לייק סיטי. הבריכה נראתה היטב לעוברי האורח שעברו ברחוב והוטרדו ממה שראו.
אמרסון, לייק ופאלמר היו אז באמצע סיבוב הופעות לשיווק האלבום BRAIN SALAD SURGERY ונראה שהוא עבר בלי תקלה עד שלייק החליט להשתמש בסאונה של המלון ולאחר מכן בחר לצנן את גופו בשעת לילה בבריכה, שהייתה פתוחה לציבור ונראתה לעין כל עוברי האורח ברחוב. המשטרה הוזעקה מיד ולייק העירום הוצא מהבריכה, נעצר ושוחרר בערבות בסך 100 דולר. בסיום המשפט נקנס לייק ב-75 דולר וזכה לסיקור חדשותי בעניין.
ב-30 בינואר בשנת 1971 ביצע ניל יאנג שיר חדש ושמו THE NEEDLE AND THE DAMAGE DONE. הביצוע, שהיה בהופעה באולם ROYCE שבאוניברסיטת לוס אנג'לס, הוקלט ויצא לאחר מכן בתקליטו HARVEST.
השיר הזה עוסק בשימוש בהרואין ומה שזה עושה בסופו של דבר. יאנג כתב את זה על דני וויטן, אחד החברים בלהקת הליווי שלו, קרייזי הורס. וויטן היה אחד החברים המייסדים של קרייזי הורס והיה בעל השפעה רבה על חלק ניכר מעבודתו של יאנג שקדמה להתמכרותו להרואין. למרות האזהרה הזו של יאנג, וויטן מת זמן מה לאחר מכן ומיד לאחר שיאנג פיטר אותו מלהקת הליווי שלו.
ניל יאנג על מותו הטרגי של וויטן: "הרגשתי אחראי, אבל באמת שלא יכולתי לעשות דבר. כלומר, הוא היה אחראי. אבל חשבתי למשך זמן רב שאני אחראי במותו. דני פשוט לא היה מאושר. הכל בסך הכל נפל עליו. הוא נבלע בסם הזה וזה היה חבל, כי לדני היה הרבה מה לתת. הוא היה ממש טוב".
ב-30 בינואר בשנת 1947 נולד סטיב מאריוט, הזמר-גיטריסט בלהקות SMALL FACES ו-HUMBLE PIE. מאריוט מת בשריפה בביתו בשנת 1991.
אחד הקולות המרשימים יותר שצצו באנגליה של הסיקסטיז היה של סטיב מאריוט. הוא היה הזמר/גיטריסט בלהקת SMALL FACES ולאחר מכן הקים את להקת HUMBLE PIE (שבארצנו קראו לה בזמנו בשם 'עוגת המרורים').
בשנת 1963 הוא הקליט תקליטון שנכשל לגמרי ועבד בחנות כלי נגינה. בשנת 1964 הוא פגש את רוני ליין, שנכנס לחנות כדי לקנות גיטרה בס. ליין סיפר: "אחרי שקניתי את גיטרת הבס הוא לקח אותי עימו לביתו כדי להשמיע לי שם את אוסף התקליטונים והתקליטים המרשים שהיה לו בתחום הרית'ם אנד בלוז ומוזיקת הנשמה האמריקנית". השניים החליטו להקים יחדיו להקה שתשלב את מוזיקת הנשמה ההיא עם אופנת ה'מוד' הבריטית. השאיפה שלהם הייתה להיות גזעיים כמו להקת בוקר טי והאם ג'יז.
בשנים הבאות צמחה להקה זו להצלחה גדולה במצעדים, לצד כישלון ואכזבה מרים בתחום הפיננסי. להקת SMALL FACES השפיעה רבות על אמנים אחרים ויצרה להיטים משובבי נפש, כשהבולט בהם היה "פארק איצ'יקו" שסיחרר את מאזיניו, בשנת 1967, עם האפקט המיוחד שעטף את פזמוניו.
מאריוט: "עשיתי ראיון ברדיו ואחת השאלות הייתה, 'כיצד השגת את האפקט בפזמון השיר 'פארק איצ'יקו?'...'. אז עניתי, 'פשוט השתנתי על סליל ההקלטה'. אז צחקתי בקול גדול כשלפתע הבנתי שרק אני צוחק שם".
הלהקה, שגם הוציאה תקליט שאפתני, בשנת 1968, בשם OGDENS NMUT GONE FLAKE, לא הצליחה להביא את ריגוש הפקות האולפן שלה לבמות והדבר תיסכל את מאריוט, שחש כי הלהקה חונקת אותו, כמו גם הבסיסט שלה, רוני ליין. מאריוט, שחלק את קרדיט כתיבת השירים עם ליין (ממש כמו לנון ומקרטני) לא הסכים יותר לכך, כשהבין שהלהיטים הם דווקא שירים שהוא כתב. נסיונו להכניס ללהקה את הגיטריסט, פיטר פרמפטון, נתקל בסירוב האחרים, שחששו ששכרם יקוצץ עם צעד זה.
בתחילת 1969 התפרקה הלהקה ומאריוט ניגש לבנות להקה חדשה, HUMBLE PIE, עליה שמר בסוד מפני התקשורת. היו בה פרמפטון, המתופף ג'רי שירלי והבסיסט גרג רידלי. בינתיים חיפשו חבריו לשעבר מה לעשות, עד שזכו בשני קלפים מנצחים – הזמר רוד סטיוארט והגיטריסט רון ווד, והקימו את להקת THE FACES.
לאחר התחלה מבטיחה באנגליה, החליט מאריוט להפנות את ההגה לכיוון ארה"ב. ההימור השתלם והלהקה הפכה שם לסיפור הצלחה, אך כמויות הקוקאין הגדולות, שהוצעו שם, שיבשו את מאריוט. זה החמיר משנה לשנה. "סטיב ממש התפורר בסיבוב ההופעות שם, בשנת 1974", סיפרה אשתו אז, ג'ני. "האישיות שלו השתנתה לגמרי בגלל הקוקאין. הוא חשד שיש לי רומן – למרות שלא היה. מנהל ההופעות התקשר אליי משם להתחנן שאגיע וארגיע אותו, אחרת הסיבוב יירד לטמיון".
ג'ני הסכימה, אך עם זה הגיעו בעיות. ג'רי שירלי: "זה הגיע למצב בו היא הסכימה להיות איתו בחדר רק בתנאי שלא יגע בה. הם נכנסו לחדר ותוך חצי דקה הוא כבר פירק אותה במכות".
מאריוט החל גם להתמכר להימורים וכסף שהיה אמור להגיע למימון חנות עתיקות לאשתו, עבר לידיהם של בעלי קזינו באמריקה. ג'ני: "הוא אמר לי ש-15,000 הדולרים נגנבו ממנו במזוודה בשדה התעופה. בתמימותי האמנתי לו ושאלתי מדוע הוא שם את כל הכסף במזוודה. הוא היה שקרן נוראי".
ג'ני לא יכלה יותר ועזבה אותו לבדו, כשהוא מנסה להתנחם בהסנפת עוד ועוד קוקאין וגם הרואין. לכולם היה ברור סטיב מאריוט אינו האיש שהיה והוא נותר להאשים את הנהלת הלהקה על מיליוני דולרים שהוחבאו מהם. הלהקה התפרקה ושלושת האחרים ביקשו לחפש זמר חדש. אחד הזמרים שהם ניסו היה בילי ג'ואל, אך מאריוט מיהר להתנצל והלהקה ניסתה לצלוע הלאה.
מכירות התקליטים ירדו, המטוס המפואר שהעביר את הלהקה ממקום למקום – נעלם, ובמקומו הוטסו החברים במטוסים רגילים. גם כרטיסים להופעות לא היו מבוקשים כבעבר והקהל שהגיע היה מצומצם. התנהגותו של סטיב הייתה בהתאם.
ג'רי שירלי: "בדאלאס הוא הרס לחלוטין סוויטה שלמה במלון. הנזק היה עצום ואם סטיב היה אחראי, הוא היה משלם את החשבון מכיסו. אבל הוא חשב במהירות ונזכר בשלט שראה בלובי ובו פדרציית ספורט ההתגוששות האמריקנית בירכה לשלום את המתאבקים שהגיעו למלון. אז כשנשאל לפשר הנזק, הוא ענה בקול משכנע שהוא חגג בחדרו כשלפתע פרץ פנימה מתאבק קירח ששמו מלווין והוא זה שהרס את הכל. הנהלת המלון קנתה את דבריו וכך נוצרה הדמות ההרסנית של סטיב ושמה מלווין. הקוקאין הוציא מסטיב את הנורא מכל. הוא הוציא ממנו את מלווין".
אחרי שהוציא אלבום סולו בשנת 1976 ניסה מאריוט כל הזמן להחזיר לעצמו את תהילת העבר, כולל נסיון לחדש את הפנים הקטנות, אבל הקהל שכה העריץ אותו בעבר כבר המשיך הלאה. מלווין הרים את ראשו והרס הכל. פאם מאריוט, אשתו השנייה: "כשהפנים הקטנות היו בסיבוב הופעות, התקשרו אליי משם כדי להגיד, 'בואי מהר. מלווין פה'. הם ידעו שיכולתי איכשהו להשתלט על זה. סטיב היה אדם שונה לגמרי כמלווין.
הוא שתה ועיניו, שהפכו מזוגגות, הסתכלו לכיווני כששאלתי, 'סטיב?'. הוא ענה בקול אחר, 'לא, זה מלווין' ופה הוא החל להשתגע. למחרת הוא לא זכר דבר ורק התייפח כששמע את מה שסיפרתי לו שמלווין אמר ועשה. היו בתוכו שדים שלא טופלו כהלכה והאלכוהול והסמים שינו אותו ללא היכר. ההבנה, שהוא עבד קשה כל כך הרבה שנים ולא נותר לו דבר להראות – כלכלית ואמנותית, הוביל אותו לאי שפיות. הוא חש שאנשים שונאים אותו והשתיה שלו יצאה לחלוטין משליטה. רבנו המון והוא היכה אותי, כשפעם אחת גם סדק את עצם הלחי שלי. כשהיה מתפכח, הוא תמיד היה מלא חרטה ולפעמים לא זוכר מה קרה. הוא היה שואל, 'מה קרה לך?', והייתי משיבה לו שהוא היכה אותי והוא היה בוכה".
היה זה בשש וחצי בבוקר של ה-20 באפריל, בשנת 1991, כשרוכב אופנוע שעבר במקום ראה להבות ועשן מתמרים מהבית של מאריוט שבאסקס, אנגליה. שכנה מיהרה להזמין את מכבי האש. קצין מערך הכיבוי, קית' דונאטיס, הגיע לזירה וסיפר: "כשהגענו כבר היה הבית אחוז בלהבות. נאלצנו לפרוץ מהדלת האחורית ועיניי גילו ממורביליה רבה של מוזיקת רוק. תמונות של כוכבי רוק היו על הקירות וזיהיתי את פרצופו של הגיטריסט רון ווד. כיביתי הרבה שריפות אבל פה זה היה כמו לצעוד במוזיאון בוער של רוק. הבנתי מיד שאני בבית של כוכב פופ. היה קשה להגיע לקומה העליונה. החום היה בלתי נסבל וידענו שאי אפשר לשרוד דבר שכזה. אז מצאנו אותו, בין המיטה והקיר. לדעתי הוא היה במיטה וניסה להימלט. הבנתי במי מדובר. הייתי פעם מעריץ שלו. הצלחנו להציל את כל הגיטרות שלו וציוד מוזיקלי נוסף". מאריוט עישן סיגריה (כנראה ג'וינט) במיטתו, נרדם, הבדל הבוער נפל מבין אצבעותיו והצית את השמיכה. אשתו, טוני, הייתה בזמן שנרדם בבילוי עם חברות: "סטיב תמיד עישן במיטה ותמיד הייתי שם כדי להוציא את הסיגריה מידו בזמן".
מאריוט בן ה-44 נמצא ללא רוח חיים בתוך ארון ודובר המשטרה, מרטין ריד, הסביר: "היו דלתות משני צדי המיטה. כשהתעורר בבהלה, הוא פנה בטעות לפתוח את הדלת של הארון". ועדיין, היו כאלו שבטוחים כי מישהו פרץ לבית כדי לגמור חשבון עם מאריוט. המתופף, קני ג'ונס: "תמיד חשדתי בסיבת מותו. סטיב היה ידוע כאחד שעיצבן אנשים".
המתופף של האמבלי פיי, ג'רי שירלי: "זו הייתה תאונה ואני עד לכך שהמון פעמים הוצאתי סיגריה בוערת מידו של סטיב המנומנם. בהלווייתו הבנתי מה שקרה. הוא התבלבל כשהתעורר והבין מה קורה. הכבאים מצאו אותו שוכב בתנוחה עוברית על הרצפה. הוא פשוט זחל למקום הלא נכון, בנסיונו לברוח. נאלצו לזהות אותו לפי שיניו. הנחמה היחידה הייתה לגלות שהעשן הרב שהוא שאף טשטש אותו לפני שנשרף. ההלוויה הייתה סולד אאוט והדבר המדהים היה שהגיעו אליה כמאה אנשים שלבשו את מיטב אופנת ה-MODS של הסיקסטיז ורכבו על אופנועיהם. הם עמדו בשורה ארוכה מול הכנסיה, שבתוכה הושמע השיר ALL OR NOTHING, אותו להיט ישן של סטיב עם הפנים הקטנות. כולם שם התמוטטו כששמעו את קולו כשהוא שר. לא הייתה עין יבשה. קני ג'ונס, שתופף בשיר הזה, ישב לצידי. הבטנו זה בזה ובכינו כילדים קטנים. הכי מסכן מאיתנו היה פיטר פרמפטון, שיום לפני הטרגדיה ממש רב איתו. לא ניתנה לו האפשרות ליישר את ההדורים ביניהם".
פרמפטון: "אני יודע שיש לאנשים להגיד דברים רבים עליו שחלקם אינם מחמיאים. אבל לכולנו יש רגעים לא נעימים. עם הכישרון האדיר שלו הגיע מטען רב. המון כאב היה בו. זכיתי להיות החבר שלו ולעבוד איתו".
ג'רי שירלי: "הוא היה זמר הבלוז הלבן הטוב ביותר! הוא היה הריי צ'ארלס הלבן. הוא בליגה משלו. תשאלו את רוד סטיוארט או פול רודג'רס או כריס רובינסון. הם יגידו לכם את מה שאני אומר. הוא היה האיש. הוא היה הג'ימי הנדריקס של השירה".
ביולי 1991 פורסם, לאחר בדיקה, כי בגופו של מאריוט היו מספיק קוקאין, ואליום ואלכוהול כדי להכניסו לתרדמת. נטען כי כנראה הוא שתה מדי וטעה במינון הסמים. הפסיקה הסופית קבעה שמדובר בתאונה.
ב-30 בינואר בשנת 1969 יצא תקליט שלישי ללהקת MOBY GRAPE ששמו MOBY GRAPE '69.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "התקליט הזה מוצק כמעט כמו תקליטם הראשון והמצוין. יש פה רוק'נ'רול טהור והנאה. כשהלהקה עושה שיר יפה - אז הוא ממש יפה. בטח תאהבו את השיר IT'S A BEAUTIFUL DAY TODAY שכתב בוב מוזלי. היופי של השיר בא מהצליל שלו - האופן בו הגיטרות מכוונות ואופן השירה. בסך הכל, הלהקה הזו ממש טובה והיא חייבת אפילו להשתפר עוד".
בעיתון GO נכתב אז בביקורת: "הלהקה הזו משתמש בכמה שקים מוסיקליים שונים. חלק מהשירים פשוטים ויש הרפתקניים יותר. זה אלבום מעניין שיש בו דבר לכל דורש".
בעיתון JAZZ AND POP נכתב אז: "אולי יש פה סוג של שיווק להראות לנו שמובי גרייפ כבר לא עושה גימיקים, אך המוסיקה פה נשמעת אמיתית וישירה. זה לא אומר שזו המוסיקה הטובה ביותר שיצאה מהלהקה. התקליט השלישי שלה מכיל גם כמה שירים נשכחים כשיש גם כמה מהטובים ביותר שהלהקה הקליטה. השיר HOOCHIE מחזיר לנו את אנרגיית העבר של מובי גרייפ. יש גם את IT'S A BEAUTIFUL DAY TODAY שהוא בקלות אחת הבלדות היפות ביותר מכל תקליטיה".
בעיתון HIT PARADER נכתב אז: "התקליט הזה רוטט עם מוסיקה טעימה. הלהקה ממש מתפוצצת פה עם שירים מקוריים ועיבודים מלהיבים. הרגש שלה כלפי הרמוניות ונגינה מפותלת ויעילה משאיר את המוח של המאזין במצב של הנאה אדירה. בשיר IT'S A BEAUTIFUL DAY TODAY נשמע רענן לגמרי ואם תשמעו אותו ביום יפה - לא תרצו לעזוב אותו. חברי הלהקה יודעים להביא פריטות גיטרה מעניינות עם רוק ופ'אנק".
ב-30 בינואר בשנת 1968 יצא תקליטה השני של להקת מחתרת הקטיפה ושמו הוא WHITE LIGHT WHITE HEAT.
להקת 'מחתרת הקטיפה' הייתה להקה חדשנית ביותר בשנת 1967. אחד הפרסומים לאלבומה השני נפתח עם המילים WAY SOMETHING DIFFERENT. כשהלהקה הגיחה לראשונה, היה השילוב של הזמרת ניקו עם הויולה של ג'ון קייל בגדר משהו יוצא מהרגיל. אמנם מבחינה מסחרית זה לא עבד אז אך מבחינה אמנותית היה לזה אפקט גדול מאד. אבל לקראת הכנת אלבומה השני של הלהקה הייתה ניקו זמרת שדובר עליה בלשון עבר.
ניקו, שלא הרגישה בנוח בלהקה, פרשה לכיוון קריירת סולו. היא לקחה עמה כל אפשרות של גימיק שיווקי מסחרי והקהל אכן הגיב בהתאם עם, עם אדישות מוחלטת, על יציאת אלבומה השני של הלהקה, שנקרא WHITE LIGHT WHITE HEAT. העטיפה השחורה (שיש האומרים כי מתחת לשחור הזה יש צילום שהוחבא בכוונה עם קעקוע) עטפה ויניל שחור עוד יותר. מהקטע הקצבי, שנושא את שם האלבום והלאה היה ברור שיש פה עסק עם להקה שהתקדמה עוד יותר אל כיוון האפלה.
מבין כל אלבומי האולפן וההופעות של להקה זו, זה הוא ללא ספק התקליט הרועש והקשה ביותר. "אף אחד לא הקשיב לזה", אמר על זה לו ריד בשנת 2013, חודשים ספורים לפני מותו. "אבל הנה זה נמצא פה לנצח - תמצית הפאנק המפורש. ואף אחד לא מתקרב לזה".
אבל בניגוד לטענתו של ריד, חלק מהאנשים בהחלט הקשיבו לו והוא הגיע למקום ה-199 במצעד הבילבורד האמריקני במרץ 1968,. בהמשך יתגלה התקליט כבעל השפעה עמוקה על אמנים כמו הסטוג'ס, דיוויד בואי, נירוונה ועוד.
הסאונד האגרסיבי של התקליט היה תגובה מכוונת נגד אווירת קיץ האהבה ששררה אז. "זה היה מאוד מצחיק - עד שהיו הרבה נפגעים מזה", אמר לו ריד על ההיפיז. "אז זה כבר לא היה מצחיק. אני לא חושב שהרבה אנשים הבינו באותו זמן עם מה הם שיחקו. עניין הפלאוואר-פאוואר הזה התפורר בסופו של דבר כתוצאה מנפגעי סמים והעובדה שזה היה רעיון נחמד אבל לא ממש מציאותי. מה שאנחנו, כלהקה, דיברנו עליו היה רק תיאור מציאותי של סוגים מסוימים של דברים".
בנובמבר 1969 רמז ריד, בראיון עמו בתחנת רדיו בפורטלנד, על שיר הנושא. "הייתי מעורב במה שהם מכנים 'אור לבן' במשך זמן רב. זו צורת ריפוי שהיפנים השתמשו בה".
משיר הפתיחה הקצבי נלקח המאזין לקטע בשם THE GIFT, בו מסופר על אדם בשם וואלדו ג'פרס, שמנסה לשלוח את עצמו בדואר לחברתו. סוף סיפורו של ג'פרס הוא לא סוף טוב. חברתו מנסה לפתוח את החבילה ומביאה מסור חשמלי שמנסר למוות את גופו של השולח הרומנטיקן. נו, זה לא מפתיע כי בכל זאת הרי זה שיר של לו ריד, כשג'ון קייל הוא שמספר פה את הסיפור הזה.
לו ריד, בשנת 1971: "כתבתי את השיר הזה בזמן שהייתי בקולג'. פעם כתבתי הרבה סיפורים קצרים, במיוחד קטעים הומוריסטיים כאלה. לכן. לילה אחד, ג'ון קייל ואני ישבנו בסביבה והוא אמר, 'בוא נכניס את אחד מהסיפורים האלו למוזיקה'..."
פרנק זאפה, ששהה באולפן הסמוך, יעץ לריד כיצד להשיג את צליל הניסור האפקטיבי. ולחשוב שבמשך שנים חשבו רבים שהשניים הם רק יריבים שונאים...
אי אפשר לתאר את הלהקה הזו בלי מילה על המתופפת שלה. התיפוף של מורין טאקר נשמע לי תמיד כתוף של טקסי לוויות. זה תיפוף מיוחד ואפקטיבי ביותר. תארו לעצמכם את ג'ון בונהאם או קארל פאלמר במחתרת הקטיפה? (דרך אגב, איאן פייס, המתופף של דיפ פרפל, ניגן באלבום אחד של מחתרת הקטיפה - אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי).
השיר HERE SHE COMES NOW נועד במקור עבור ניקו. על פי הדיווחים, היא שרה את זה בכמה הופעות חיות ולמרות שאין גרסה מוקלטת של השיר איתה בשירה, קל לדמיין את הטונים שלה מלטפים מילים נוקשות כמו "היא נראית כל כך טוב / אבל היא עשויה מעץ". בתקליט זה לו ריד ששר את זה.
הקטע שחותם את התקליט נקרא 'סיסטר ריי' והוא מין הצצה לצד החולה של העיר ניו יורק. עלילת הסיפור מביאה דראג קווינס שלוקחים עימם חיילים ללילה סוער בביתם. זה לילה רווי מין וסמים קשים. בשלב מסוים מגיעה המשטרה, מתפרץ ריב ואחד המלחים נורה למוות. כל הסיפור מובא פה בצורת הומור שחור שאופייני מאד לריד. האנסמבל של המחתרת מתפקד פה כחטיבה מהודקת של אילתורים - לו ריד, ג'ון קייל, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר.
השיר הזה היה אחד השירים האהובים על אנדי וורהול מההופעות החיות של הלהקה. עם זאת, אחד הטכנאים שעבדו על התקליט היה הרבה פחות משועשע כשהלהקה הקליטה את הרצועה המאולתרת הזו באולפן. ריד: "כשהקלטנו את זה, הטכנאי קם ואמר, 'תשמעו, אני עוזב. אתם לא יכולים לשלם לי מספיק כדי להקשיב לשטויות האלה. אני אהיה למטה ואשתה קפה. כשתסיימו, תלחצו על הכפתור הזה ובואו לקרוא לי'. זה לגמרי נכון".
המתופפת, מו טאקר, התרגזה במיוחד כאשר דעתו של מפיק התקליט, טום וילסון, הוסחה מהמוזיקה המוקלטת לבחורות שהביא עמו לאולפן. "יכולתי להרוג אותו. בגלל שעשינו שני טייקים מזה כזכור, ויצא נחמד, זה היה ממש טוב, והנה החלק הזה כשהמיקרופון נפל מהתופים לרצפה וכמובן שכולם חושבים שהפסקתי לנגן שם בתופים. זה מקומם אותי".
עולם התרבות המוזיקלי היה שטוף אז בצבעי פסיכדליה משגעים, אך מחתרת הקטיפה הביאה את הניגוד הגמור. מי שרוצה למצוא סוג של אור מענג באלבום הזה, צריך לחפור עמוק מאד. וגם אז כמעט בטוח שלא ימצא את האור אלא משהו שמתחרז בו אבל הפוך ממנו - בור.
בעוד שרבים חיפשו אז את החלום הנאיבי, הציעה להם מחתרת הקטיפה את המפתחות לשער הגיהנום. מה שכן, היו זמנים בהם האלבום הזה של המחתרת הצליח לעקוף את אלבומי הביטלס מבחינת רלוונטיות. זה קרה בשנות השמונים, כשלהקות גל חדש רבות אימצו אותו לחיקן ופעלו לפיו. באייטיז היה סרג'נט פפר תקליט שנתפס כפריט אנכרוניסטי לגמרי (עד שבשנת 1987 חגגו עשרים שנה לצאתו). לעומת זאת, התקליט השני של מחתרת הקטיפה השתלב היטב, כאילו הוא הוקלט באייטיז ולא בספטמבר 1967.
עיתון 'בילבורד' פרסם ביקורת על התקליט בפברואר 1968: "דילרים של סמים קשים במחתרת ימצאו את האלבום הזה לטעמם". עיתון 'קרודאדי' פירסם ביקורת משלו באוגוסט 1968: "זה מאד פשוט - הלהקה הזו היא החשובה ביותר כיום בעולם המוזיקה. השיר 'סיסטר ריי' הוא ההישג הנעלה ביותר בתרבות המהפכה והוא ההפך הגמור מעבודת ההדבקה שהביטלס עשו בסרג'נט פפר. הוא ישיר בגישתו. השיר I HEARD HER CALL MY NAME מכיל את תפקיד הגיטרה המתקדם ביותר ששמעתי עד כה. שיר הנושא גורם לי לחשוב כי ג'ון קייל הוא נגן הבס הכבד ביותר בארצנו. אני מציע לכם לקנות את התקליט. תשכחו מלשמוע אותו ברדיו כי גם השדרנים המחתרתיים ביותר נמצאים עכשיו עם הראש בתוך התחת שלהם. תיקנו עכשיו עותק כי בעוד כמה שנים ייחשב התקליט הזה כמהפכני וחשוב ביותר".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
