רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-30 בינואר (30.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"בעיניי, בוב דילן הוא אחד מזמרי הקאנטרי הטובים ביותר ששמעתי. אהבתי את האופן שבו ביצע את הדברים, בניחוח כפרי שכזה. אני מתכוון לתקליט שלו שנקרא FREEWHEELIN; לא חשבתי שאפשר למצוא סגנון 'קאנטרי' מובהק יותר מזה. כמובן, המילים שלו הדהימו אותי, והתכתבנו במשך כשנה עוד לפני שנפגשנו פנים אל פנים. הופעתי בלאס וגאס בפעם הראשונה כששמעתי את אחד האלבומים שלו. האזנתי לו מאחורי הקלעים, בחדר ההלבשה, וכתבתי לו מכתב שבו סיפרתי כמה אהבתי את שיריו. הוא ענה לי באריכות, ובמילים רבות שהביעו רגש דומה כלפיי. הוא זכר אותי עוד מימי השיר I WALK THE LINE, כשהתגורר במינסוטה. הזמנתי אותו לבקר אותי בקליפורניה, אך כשהגיע לשם מאוחר יותר, הוא לא מצא את ביתי. קיבלתי ממנו מכתב נוסף, ועד שעניתי עליו הוא כבר הספיק לחזור לניו יורק. כשהגעתי לניו יורק זמן קצר לאחר מכן, ג'ון האמונד סיפר לי שבוב נמצא בעיר. כך נפגשנו ב'קולומביה רקורדס'. בילינו יחד כמה שעות, שוחחנו על שירים והוא הזמין אותי לביתו שבוודסטוק. אחרי פסטיבל הפולק של ניופורט, הוא הזמין אותי שוב. מעולם לא הרבינו במילים; שוררת בינינו הבנה הדדית. מעולם לא ניסיתי לנבור בחייו האישיים והוא לא ניסה לחטט בשלי. אם הוא נראה מרוחק וקשה להשגה, אני יכול להבין מדוע. אני לא מאשים אותו. כל כך הרבה אנשים ניצלו אותו, שלא הייתי בא אליו בטענות על כך שבחר להתרחק ולהסתגר. כולם מנסים להכתיב לו מה עליו לכתוב, איך לחשוב ומה לשיר – אבל בסופו של דבר, זהו עניינו הפרטי" (ג'וני קאש, בשנת 1969)

פיל קולינס נובר בהיסטוריה! ב-30 בינואר בשנת 1951 נולד פיל קולינס. המתופף-זמר-יוצר הנהדר הזה כמובן היה בג'נסיס וגם עשה קריירת סולו מופלאה, אבל מעטים יחסית יודעים כמה הוא נלהב לא פחות מחקירת ואיסוף דברים על קרב אלמו, שנערך במאה ה-19.

הנה מה שקולינס סיפר על האובססיה הזו שלו לרולינג סטון, בשנת 2012: "התחלתי לתופף בערך באותה תקופה שבה נחשפתי לפרק הזה בהיסטוריה האמריקאית. אלא שבתיפוף היה נראה שיש אופק להתקדמות, בעוד שלא נראה שיש לאן להתקדם כשאתה פשוט מוקסם מפיסת היסטוריה.

רק בשלב מאוחר הרבה יותר גיליתי את המסמכים, ובהמשך התחלתי לאסוף חפצים הקשורים לקרב. זה תמיד ליווה אותי, אבל לא יכולתי לעשות הרבה מעבר ללאהוב את הסיפור. קניתי כמעט כל ספר שנכתב אי פעם על האלמו; עבורי מדובר בלמידה מתמדת ומרתקת.

בשלב מסוים בשנות ה-80, כשהייתי בוושינגטון, מצאתי חנות בשם 'הגלריה להיסטוריה'. נתקלתי שם במקרה במכתב של דייבי קרוקט, אבל הוא היה יקר מכפי שיכולתי להרשות לעצמי באותה עת. מאז כבר הוצאתי הרבה יותר כסף על פריטים הקשורים באלמו, אבל אז חשבתי לעצמי: 'וואו, לא ידעתי שדבר כזה קיים, אבל זה יקר מדי'. מאוחר יותר, אשתי השלישית נתנה לי מתנת חג מולד – קבלה על רכישת אוכף על ידי אחד משליחי האלמו. ברגע שהיה לי משהו לתלות על הקיר, התחלתי לחפש דברים נוספים.

יש ברשותי אחד מארבעת הרובים הידועים של דייבי קרוקט. זה פנטסטי רק לדעת שזהו אחד הרובים שהוא באמת השתמש בהם. הרובה היה שייך לבן דודו. בדיוק שלחו לי פיסת ברונזה לא מזוהה עם האות "J" עליה. ייתכן שהיא הייתה שייכת לאחד הלוחמים ממוצא איטלקי או מקסיקני-איטלקי שנלחמו שם. כל זה מרתק מאוד עבור מי שמתעניין בנושא.

אני מגיע לטקסס לעיתים קרובות ככל הניתן. הייתי שם רק לפני שבועיים בכמה אירועי חתימה על ספרים (קולינס הוציא ספר מצליח על האלמו - נ.ר). אני נוסע לשם לפחות פעמיים בשנה כדי לבקר חברים ופשוט להסתובב. האווירה שם מאוד ידידותית.

אני חושב שרוב האנשים מודעים לצד הזה שבי, אבל נראה שזה לא ממש מרשים אף אחד, וזה בסדר מבחינתי. בשלב זה של חיי אני די מרוצה מכך שרואים אותי באור אחר. כשאני מגיע לשם, ה'ריינג'רס' – מעין משטרת האלמו – כולם מטים את הכובע ואומרים: 'היי, פיל'. גם הנשים בחנות המזכרות תמיד אומרות שלום. שם אני לא פיל קולינס המוזיקאי; אני פיל קולינס, חובב של פרק מסוים בהיסטוריה, וזה בדרך כלל מרגיש מצוין".

הלילה שבו קומץ אנשים חוו את הנשיקה הראשונה! ב-30 בינואר בשנת 1973 הופיעה להקת KISS את הופעתה הראשונה.

זו הייתה הפעם הראשונה בה ג'ין סימונס, פול סטאנלי, אייס פרלי ופיטר קריס עמדו ביחד על במה ונתנו לקהל דציבלים של רוק. הם לא סתם רצו לנגן; מה שברור היה שהארבעה תיכננו להיות להקה שלא נראתה כמותה עד אז. אבל הדרך לשם התחילה בשקר לבן קטן ומבריק: את ההופעה הזו הצליח לקבוע סימונס, שהתקשר לבעל המועדון, סיפר לו שהמנהל שלהם עזב והם זקוקים למקום להופיע בו. הוא היה מספיק משכנע, ובעל המועדון הסכים לשלם להם סכום של 50 דולר עבור ההופעה – סכום שנראה היום מצחיק, אבל אז הספיק איכשהו לדלק ולמיתרים.

בשלב הזה היה עדיין האיפור של חברי הלהקה בשלב של התפתחות. הם נראו פחות כמו גיבורי-על ויותר כמו שילוב מוזר בין פנטומימאים לאמני קרקס אפלים; ג'ין סימונס נראה יותר כמו קוסם מוזר ופול סטאנלי הזכיר שודד דרכים, אבל האנרגיה הייתה שם. בקהל היו כעשרה אנשים בלבד, כולל חברות של הלהקה ומספר מקרי של בליינים שנקלעו למקום בטעות, אבל KISS ניגנו כאילו הם עומדים מול איצטדיון מלא.

ג'ין סימונס נזכר: "שנת 1973 הייתה נקודת ההתחלה. היינו חמישה חברים בלהקה שקראנו לה WICKED LESTER, ובהם פול ואני. למרות שהיה לנו חוזה הקלטות אמיתי עם חברת תקליטים גדולה, ולמרות שסיימנו להקליט אלבום שלם, היינו מדוכדכים. האלבום פשוט לא היה מה שרצינו שהוא יהיה, אז התחלנו מחדש. ניסינו לפטר את שלושת הבחורים האחרים בלהקה, אך הם סירבו. לכן, פול ואני נאלצנו לעזוב ולהקים להקה חדשה עם החזון: 'בואו נרכיב את הלהקה שמעולם לא ראיתם על הבמה'.

שכרנו מנהל בשם לו לינט, וכשהוא שמע את 'התינוק שזה עתה נולד' (החומרים החדשים), הוא חשב שזה הזבל הכי גרוע ששמע מימיו. מיותר לציין שהוא נעלם מיד ונותרנו ללא ניהול. אז הכנתי ערכת שיווק, וחבר של פיטר קריס, שהיה בעל בית דפוס, הדפיס את ההזמנות שלנו. אבל איפה אפשר להופיע? לא היה לנו מנהל ולא היה לנו סוכן. התקשרתי למקום שנקרא 'פופקורן' בקווינס, ניו יורק, ובטלפון שכנעתי את הבחור להזמין להקה שעמדה לשנות את שמה ל-KISS. קיבלנו את הג'וב והופענו שלושה לילות – רביעי, חמישי ושישי – תמורת סכום כולל של 150 דולר. זו הייתה ההתחלה".

לא שמח בלהקה של דייויד בואי! ב-30 בינואר בשנת 1973 הגיע דייויד בואי עם המופע שלו לניו יורק. אבל העניינים לא היו שמחים שם בפנים. ממש כאוס על כוכב מאדים.

בתוך להקת הליווי שלו נפער קרע גדול, כזה שאיים לבלוע את כל העסק. הגיטריסט מיק רונסון, הבסיסט טרבור בולדר והמתופף מיק וודמאנסי – החבורה שידועה בכינוי "העכבישים ממאדים" – גילו אז לתדהמתם שפסנתרן הרכש החדש, מייק גארסון, מקבל משכורת שבועית פי עשרה ממה שנכנס לכיס של כל אחד מהם. בעוד שחברי הלהקה הוותיקים, אלו שסחבו את הציוד בימים הקשים, קיבלו סכומים זעומים שנעו סביב 30 או 50 פאונד לשבוע, גארסון, שהגיע מעולם הג'אז המתוחכם ולא ידע הרבה על רוק, שלשל לכיסו סכום שערורייתי.

ההלם היה מוחלט. בכעסם הרב פנו השלושה, עם הגיעם לניו יורק, לצייד הכישרונות של חברת התקליטים RCA, דניס כץ. הם לא חיפשו רק אוזן קשבת, אלא נקמה עסקית. כץ, שהבין לליבם (או סתם הריח הזדמנות), קישר אותם מיד עם חבריו שעבדו בחברת תקליטים מתחרה, CBS. התוכנית הייתה נועזת: אם בואי לא משלם, העכבישים ילכו לרעות בשדות זרים. כך ביקשו השלושה להגדיל את הכנסתם על ידי חתימה בחוזה הקלטה, כלהקת THE SPIDERS, עם חברה אחרת.

אבל הם שכחו פרט אחד חשוב: מנהלו החלקלק והממולח של דייויד בואי, טוני דפרייס. האיש היה כריש בחליפה יקרה, שניהל את חברת הניהול MAINMAN ביד רמה ובחשדנות אין קץ. דפרייס גילה מיד את התחבולה. הוא זעם מאד על החוצפה של השלושה לחפש חברת תקליטים אחרת מאחורי גבו, והחליט לחבל ברעיון עם התססת העניינים בין החברים. שיטת הפעולה שלו הייתה קלאסית: הפרד ומשול.

הרעיון שלו ליצירת קרע היה מבריק ומרושע כאחד: להציע לרונסון, הכוכב המוזיקלי האמיתי של החבורה, חוזה ב- RCA כאמן סולו. ברגע שרונסון ראה את האפשרות לקריירה עצמאית, הסולידריות בין הנגנים החלה להתפורר. בינתיים דפרייס גם דאג לקזז משכרו של גארסון ולאזן אותו עם המשכורות של רונסון, וודמאנסי ובולדר, מהלך שנועד להשתיק את המרד אך השאיר טעם רע בפה של כולם. העניין יחמיר בהמשך אותה שנה ויסתיים בפיטורים כואבים על הבמה, אבל באותו רגע הלהקה המשיכה לנגן, כשהמתח באוויר סמיך יותר עשן הסיגריות בחדר ההלבשה.

ב-30 בינואר בשנת 1967 צילמו הביטלס את הקליפ לשיר STRAWBERRY FIELDS FOREVER בפארק KNOLE. מה סיפר בזמנו הבמאי של הקליפ, פיטר גולדמן, על מה שמאחורי הקלעים? מי בכלל המליץ עליו לפרויקט? כן, גם זה נמצא לקריאה בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

מבסוטים עד הגג! וב-30 בינואר בשנת 1969 הופיעו הביטלס על הגג. כל הפרטים, כולל גם נדירים, נמצאים בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!"

היום שבו אירלנד בערה והביטלס השיבו מלחמה (כל אחד בנפרד). ב-30 בינואר בשנת 1972 הפכה מחאה באירלנד לאירוע טרגי שהניב גם תקליטוני מחאה.

באותו יום ראשון קפוא, הפכה מחאה אזרחית באירלנד לטבח נוראי, אירוע שטלטל את הממלכה המאוחדת והצית זעם גם בקרב המוזיקאים הגדולים בעולם. זה קרה בשכונת העוני בוגסייד שבצפון אירלנד, שם צעדו נערים ובחורים קתוליים לא חמושים במצעד למען זכויות האדם. מה שהיה אמור להיות הפגנה לגיטימית הפך ברגע אחד לשדה קטל, כשחיילי הגדוד הראשון של צבא בריטניה פתחו באש חיה לעבר המפגינים. הכדורים שרקו באוויר והתוצאה הייתה מחרידה: היריות הרגו 14 מהם, ביום שהפך להיקרא לנצח BLOODY SUNDAY.

העולם היה בהלם, והזעזוע לא פסח על אצולת הפופ הבריטית. האירוע גרר בעקבותיו גל של הקלטות מחאה מצד אמנים ידועים שלא יכלו לשתוק נוכח המקרה. בין אלו שמחו בזמנו היו שני חברי הביטלס לשעבר, שניהם בעלי שורשים איריים עמוקים, שבחרו להשתמש במיקרופון כנשק: פול מקרטני עם להקת כנפיים ששיחררו את השיר GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH, וג'ון לנון שתרם את קולו עם השיר THE LUCK OF THE IRISH.

עבור מקרטני, שהיה ידוע בדרך כלל כ"הבחור הנחמד" של הלהקה ההיא שהתפרקה, זו הייתה חריגה פראית מהתדמית המלטפת. הוא לא בזבז רגע; יומיים בלבד אחרי הטבח, ב-1 בפברואר, הוא נכנס לאולפן והקליט את השיר כסינגל הבכורה של להקתו החדשה. הוא כתב את השיר יחד עם אשתו לינדה מיד כששמעו את החדשות, והשיר שוחרר במהירות הבזק ב-25 בפברואר 1972. הצעד הזה עלה לו ביוקר: ה-BBC, רדיו לוקסמבורג ורשת הטלוויזיה העצמאית (ITA) הטילו חרם מוחלט על השיר וסירבו לשדר אותו בטענה שהוא פוליטי מדי. למרות הצנזורה, או אולי בגללה, הסינגל טיפס למקום ה-16 במצעד הבריטי, ולמקום הראשון במצעדים באירלנד ובספרד. פרט פיקנטי מאחורי הקלעים חושף שהגיטריסט של הלהקה, הנרי מקולוק, היה צפון-אירי בעצמו והיחיד בלהקה שהגיע משם. אחיו של מקולוק אף הותקף על ידי בריונים בצפון אירלנד רק בגלל שאחיו ניגן בשיר הזה.

מקרטני אמר בזמנו על השיר בלהט: "אני משלם מיסים ולכן מגיעה לי הזכות להביע את דעתי. אני חי במערב אז מותר לנו פה לדבר, נכון? כשחיילים בריטים, שהם הצבא שלי שאני משלם לו מהמיסים שלי, נכנס לאירלנד ויורה על חפים מפשע, לראשונה בחיי אני עוצר את הכל ומבקש לצעוק. הרי אנחנו אמורים להיות הטובים בסיפור הזה, לא? לכן החלטתי למחות נגד זה והשיר מיד הוחרם באנגליה. אבל בספרד הוא הגיע למקום הראשון. אולי לא הבינו שם את המילים ופשוט אהבו את המנגינה".

בצד השני של האוקיינוס, ג'ון לנון ויוקו אונו הגיבו בדרכם הייחודית. השיר THE LUCK OF THE IRISH נכלל באלבום הכפול והפוליטי שלהם SOME TIME IN NEW YORK CITY שיצא באותה שנה. השיר הזה מטעה בכוונה תחילה: הוא בנוי במשקל המזכיר ואלס עממי ופשוט, כמעט שיר-עם עליז, אך המילים נושכות וסרקסטיות להחריד. לנון שר בית אחד ויוקו עונה לו בבית הבא, כשהם לועגים לביטוי "מזל של אירי". לנון טען בשיר שאם היה לך את ה"מזל" הזה, סביר להניח שהיית מייחל להיות אנגלי במקום. המלודיה הנעימה נועדה ליצור ניגוד אירוני לטקסט הקשה שדיבר על "ארץ מלאה ביופי ופלא שנאנסה על ידי שודדים בריטים". באלבום זה, לנון לא הסתפק רק בשיר אחד, אלא הקליט גם את השיר SUNDAY BLOODY SUNDAY (לא להתבלבל עם הלהיט המאוחר יותר של U2), בו הוא זעק את זעקת הקורבנות. שני שירי המחאה האלו התמקמו כשתי הרצועות הראשונות בצד השני מתוך הארבעה.

לנון הסביר את החיבור האישי שלו לטרגדיה: "אני רבע אירי או חצי אירי או משהו כזה, והרבה, הרבה לפני שהצרות התחילו, לקחתי את יוקו לביקור באירלנד ואמרתי לה שברצוני שכשנפרוש - נהיה שם. הסתובבנו שם קצת והיה לנו סוג של ירח דבש שני. אז הייתי מעורב לחלוטין באירלנד".

הזמר החשוב שהרבה שכחו. ב-30 בינואר בשנת 1942 נולד מרטי באלין, הזמר של להקת ג'פרסון איירפליין.

זה היה יום חורפי, ה-30 בינואר 1942, בסינסינטי אוהיו, כשיצא לאוויר העולם מרטין ג'רל בוכוולד, האיש שלימים ייקרא מרטי באלין. הוא לא היה סתם עוד זמר; באלין היה הארכיטקט, המהנדס והקבלן של סצנת הרוק הפסיכדלי בסן פרנסיסקו. למעשה, הוא היה זה שהניע את כל הגלגלים באותה עיר צבעונית באמצע שנות השישים, לא רק כמי שהקים את ההרכב ג'פרסון איירפליין בשנת 1965, אלא גם כמי שהחליט להפוך פיצרייה כושלת למועדון הכי חם בחוף המערבי.

באלין, בעזרתם האדיבה של אביו וכמה שותפים שהשקיעו כל אחד 3,000 דולר, פתח את מועדון מטריקס. זה לא היה סתם מקום בילוי; זה היה המקום שבו המי ומי של הסצנה אהבו לבלות ואיפה שג'פרסון איירפליין שימשה כלהקת הבית הראשונה. הלהקה המשיכה לפקוד את המקום לעתים קרובות, גם כהופעה מרכזית וגם כגיבוי לאמני בלוז שהגיעו לעיר.

המוזיקה של ג'פרסון איירפליין הייתה כל מה שההורים שלכם פחדו ממנו בסיקסטיז: התגלמות הפסיכדליה הטהורה. הם רקחו תערובת פרועה ומאולתרת של פולק, רוק, בלוז, ג'אז וקצת ניחוחות מהמזרח הרחוק. לפעמים הם שיחקו אותה ילדים טובים עם מבני שירים ברורים, ולפעמים החליטו פשוט לרסק הכל ולצאת למסעות מוזיקליים אל הלא נודע. הטקסטים שלהם דיברו על כל מה שחשוב: אהבה חופשית, תפיסת מציאות אלטרנטיבית, מרד נעורים וקצת חזיונות סוף העולם לקינוח. הלהקה הפכה לאורחת קבועה באולמות כמו פילמור ווסט בסן פרנסיסקו ופילמור איסט בניו יורק, ושרפה את הבמות בפסטיבלים שעיצבו את הדור, כמו מונטריי ב-1967, וודסטוק וכמובן, הפסטיבל הידוע לשמצה באלטמונט ב-1969.

בשיאה של הלהקה, באלין היה אחד מארבעה קולות דומיננטיים, יחד עם הזמרת גרייס סליק, הגיטריסט פול קנטנר והגיטריסט (המוביל יותר) יורמה קאוקונן. יחד הם יצרו הרמוניה קולית שהפכה לסימן ההיכר שלהם. אבל כמו בכל להקה טובה, האגו התחיל לעבוד שעות נוספות. גרייס סליק, עם הכריזמה המתפרצת, הפכה למוקד המשיכה. היא זו ששרה את הלהיטים הגדולים ביותר, והתקשורת לא יכלה לשבוע ממנה. הקהל דרש את הקול החודר שלה, ובאלין מצא את עצמו נדחק לשוליים בלהקה שהוא עצמו הקים.

"תמיד נתתי לכל השאר לקחת את הקרדיט", אמר באלין בראיון למגזין היי טיימס בשנת 2000. "גרייס הייתה הילדה הכי יפה ברוק באותה תקופה, אז נתנו לה קרדיט על הכל". את התסכול הזה אפשר לראות בבירור בסרט התיעודי מפסטיבל מונטריי: בזמן שבאלין שר את נשמתו בבלדה המרגשת TODAY, המצלמה מתעקשת להתמקד דווקא בפרצופה של סליק. אחרי שלל תיסכולים, הוא עזב את הלהקה בשנת 1971.

אבל לפני העזיבה, היה את אירוע אלטמונט המזעזע. בזמן שהלהקה הופיעה, פרצה קטטה בין צופה בקהל לבין חבר בכנופיית האופנוענים מלאכי הגיהנום, שנשכרו לשמש כמאבטחים תמורת בירה. באלין, באקט של גבורה או טיפשות, קפץ מהבמה כדי להפריד. התוצאה? אגרוף לפנים שהותיר אותו מחוסר הכרה מול אלפי אנשים. האירוע הזה סימל עבור רבים את סופו של עידן התמימות של הסיקסטיז.

הגלגול הבא של הלהקה נקרא ג'פרסון סטארשיפ. באלין חזר להתארח שם ב-1974, ושנה לאחר מכן הפך לחבר קבוע ושיחרר את השיר MIRACLES. השיר הזה הפך ללהיט הכי גדול של הלהקה הזו אי פעם, ונכתב בהשראת הגורו ההודי סאתיה סאי באבא ואישה שבאלין היה מאוהב בה. השמועות העקשניות מספרות שהשורה I HAD A TASTE OF THE REAL WORLD WHEN I WENT DOWN ON YOU GIRL בשיר מדברת על אקט מיני מפורש למדי, מה שלא הפריע לשיר לכבוש את המצעדים.

בשנת 1978, באלין עזב שוב. הוא היה כל כך מותש, שכאשר פנו אליו להצטרף כסולן ללהקה חדשה בשם JOURNEY, הוא אמר להם לא תודה. במקום זה הוא פצח בקריירת סולו באייטיז. מאוחר יותר באותו עשור הוא ניסה להתאחד עם החברים הישנים מג'פרסון איירפליין, אבל הקסם פג והטעם המר נשאר. "יצאנו ועשינו 36 הופעות, וחשבתי שאנחנו מדהימים", סיפר להיי טיימס. "בסוף סיימנו, וכולם אמרו 'זה היה נהדר' ואז התפצלו. כולם הלכו הביתה. אף אחד לא מתקשר לאף אחד ואף אחד לא אומר כלום. נו, אותה להקה ותיקה".

הסוף של באלין היה טראגי וכואב. במהלך סיבוב הופעות בשנת 2016, הוא חש כאבים בחזה והובהל לניתוח לב פתוח בבית החולים הר סיני בית ישראל בניו יורק. הניתוח הציל את חייו, אבל הטיפול שאחריו היה סיוט. באלין תבע את בית החולים בטענה לרשלנות רפואית מחרידה: הוא איבד חצי מהלשון שלו, מיתרי הקול שלו שותקו והוא נאלץ לעבור כריתה של אגודל יד שמאל בעקבות נמק. למרות הכל, בשנת 2018 הוא שמר על אופטימיות ואמר: "אנשים רוצים לשמוע אותי שר, ועכשיו זה מה שאני עושה; אני רק שר. זה מה שאני עושה - פשוט לטוס הלאה". הוא הלך לעולמו בספטמבר של אותה שנה, משאיר אחריו כמה סיפורים טובים על אופנוענים, סמים ורוק'נ'רול.

עלילות גרייטפול דד - עם שיר מהדהד! ב-30 בינואר בשנת 1970 הופיעה להקת הגרייטפול דד בניו אורלינס. זה נגמר במעצר ובשיר קלאסיקה.

הכל קרה במועדון WAREHOUSE בניו אורלינס (המקום בו ג'ים מוריסון מהדלתות הופיע באותה שנה את הופעתו האחרונה והפתטית בהחלט עם הדלתות), שם התקבצו ובאו שלושה הרכבים כדי להרעיד את הקירות: להקת THE FLOCK, ענקי הבלוז-רוק הבריטיים פליטווד מאק, וכמובן, גיבורי הערב – הגרייטפול דד.

ההופעה עצמה הייתה מחשמלת, כפי שניתן היה לצפות, אך הדרמה האמיתית התחילה רק לאחר שהאקורד האחרון דעך. חברי הגרייטפול דד, שתמיד ידעו איך לחגוג, הזמינו את הקולגות מפליטווד מאק להצטרף אליהם לאפטר-פארטי במלון שלהם, ה-ROYAL SONESTA המפואר ברובע הצרפתי. באופן שהתברר בדיעבד כהחלטה נבונה ביותר בקריירה שלהם, חברי פליטווד מאק דחו את ההזמנה בנימוס והחליטו לוותר על התענוג. הסירוב הזה הציל אותם מגורל עגום במיוחד שנחת על המארחים שלהם זמן קצר לאחר מכן. מי יודע? אם הלהקה הבריטית הייתה נעצרת - אולי זה היה משפיע בהמשך על אשרות עבודה עבור החברים בארה"ב.

אז בעוד חברי פליטווד מאק הלכו לישון בשלווה, הגרייטפול דד המשיכו את המסיבה בחדרו של הגיטריסט בוב וויר. מה שהם לא ידעו זה שהמשטרה המקומית של ניו אורלינס רק חיכתה להזדמנות הזו. השוטרים, מצוידים במידע מוקדם ובנחישות של בולדוזר, דאגו לשלוף צו חיפוש במהירות שיא. הפשיטה הייתה כמו סצנה מסרט פעולה גרוע; כוחות המשטרה פרצו פנימה ומצאו בדיוק את מה שחיפשו. הסמים נמצאו מיד, והחגיגה נגמרה עוד לפני שהתחילה באמת. בוב וויר, יחד עם המתופף ביל קראוצמן והמתופף השני מיקי הארט, נאזקו ונלקחו לתא המעצר יחד עם עוד חמישה עשר אנשים מהפמליה שלהם.

האירוניה בסיפור הזה הגיעה לשיאה עם מנהיג הלהקה, הגיטריסט ג'רי גרסיה. הוא בכלל לא היה בחדר בזמן הפשיטה אלא בדיוק חזר מסיבוב רגלי תמים שעשה באזור כדי לנקות את הראש. כשהגיע למלון וראה את ההמולה המשטרתית ואת ניידות המשטרה המהבהבות, הוא הבין מיד את המצב וביקש לפנות לאחור ולהיעלם אל תוך הלילה. לרוע מזלו, השוטרים היו ערניים יותר ממנו באותו רגע ותפסו אותו בעודו מנסה להיראות בלתי נראה. גם הוא נעצר והצטרף לחבריו בניידת. השוטרים לא הסתפקו במעצרים וערכו חיפוש יסודי בכל חדרי הלהקה במלון. באופן משעשע למדי, רק החדר של קלידן הלהקה, רון פיגפן מקרנן – האיש שנודע בחיבתו היתרה לאלכוהול ולחיים פרועים – נמצא נקי לחלוטין מהחומר האסור.

החבורה העליזה נאלצה לבלות זמן איכות מאחורי הסורגים עד ששוחררו בערבות. מי שנחלץ לעזרתם היה מנהל הלהקה, לני הארט, שהוא במקרה גם אביו של המתופף מיקי הארט. לני השתמש ברווחי ההופעה מהלילה האחרון כדי לשלם את הערבות ולשחרר את הבנים, אך הדמות האבהית הזו התגלתה מאוחר יותר כבעייתית בפני עצמה; אותו לני דאג לגנוב כספים מהלהקה באופן שיטתי וערמומי עד שנתפס בסופו של דבר, בפרשה שהשאירה צלקת עמוקה בלב הלהקה וגרמה למיקי הארט, הבן המתופף, לפרוש מהלהקה, לזמן מה, בכאב אדיר. למרות הכל, הגרייטפול דד, מקצוענים שכמותם, הספיקו להגיע להופעה הבאה בסיבוב כאילו לא בילו את הלילה על ספסלי עץ קשים בתחנת משטרה.

אם להודות על האמת, חברי הלהקה היו די טיפשים להיעצר כך, והכתובת הייתה על הקיר באותיות של קידוש לבנה. חברי להקת ג'פרסון איירפליין, חברים ושותפים לדרך מסן פרנסיסקו, נעצרו שם על ידי המשטרה ממש לפני כן באותה עיר. יתרה מכך, שומר ערני בבית המלון יעץ למקרנן שהסיכוי הוא גבוה לפשיטה משטרתית גם עליהם שם, שכן המשטרה המקומית חיפשה "לנקות" את העיר מטיפוסים ארוכי שיער. הם לא לקחו את העצה ברצינות, ושילמו על כך בחירותם, ולו לזמן קצר.

אבל הגרייטפול דד, כמו אמנים אמיתיים שלא יתנו לחוויה כאוטית שכזו לחמוק ללא יצירה, הפכו את הלימון הזה ללימונדה פסיכדלית משובחת. הם רקחו שיר שנקרא TRUCKIN, שהפך מאז לאחד השירים המזוהים והפופולריים ביותר של הלהקה. השיר נכלל בתקליט המופת AMERICAN BEAUTY שיצא מאוחר יותר באותה שנה והוא יומן מסע מוזיקלי המתעד את החיים בדרכים, וכולל התייחסות ישירה למעצר בניו אורלינס.

השיר, שנכתב על ידי ג'רי גרסיה, בוב וויר, פיל לש והתמלילן רוברט האנטר, הפך ללהיט שהגיע למקום ה-64 במצעד הפופ האמריקאי – הישג מכובד ללהקה שמעולם לא כיוונה למיינסטרים. השיר אף הוכר בשנת 1997 על ידי ספריית הקונגרס של ארצות הברית כ"אוצר לאומי", תואר המעיד על חשיבותו התרבותית העצומה. השיר, שנמשך חמש דקות ותשע שניות בתקליט, מציג מקצב שאפל מדבק ומילים שהפכו לציטוטים שגורים בפי כל חובב מוזיקה, כמו המשפט האלמותי שמסכם את כל החוויה של שנות השישים והשבעים: WHAT A LONG, STRANGE TRIP IT'S BEEN. איזה טריפ!

דרקון עתידני? מה זומם עתה מארק בולאן לדינוזאור שלו? ב-30 בינואר בשנת 1976 יצא תקליט חדש ללהקת טי רקס ושמו FUTURISTIC DRAGON.

מנהיג הלהקה, מארק בולאן, או לפחות מה שנותר מההרכב המקורי לאחר תהפוכות רבות, כבר לא נתפס בעיני המבקרים השנונים כדרקון עתידני כפי שהצהיר שם התקליט. למעשה, בתעשיית המוזיקה של אמצע שנות השבעים היו מי שמיהרו להספיד אותו והתייחסו אליו כאל סוס מת שזמנו עבר. אך בולאן, עם רעמת התלתלים המוכרת והביטחון העצמי שלא ידע שובע, סירב להניח לגיטרה. היה לו עדיין מה להציע למעריצים שעוד נותרו נאמנים, והוא בחר לעשות זאת תוך כדי טבילה נועזת במימי בריכת הדיסקו שהחלה לבעבע באותה תקופה.

התקליט FUTURISTIC DRAGON הוקלט בתקופה שבה בולאן ניסה להמציא את עצמו מחדש, כשהוא מושפע מצלילי הנשמה והדיסקו של ארצות הברית (אולי הוא בא לרכב פה על הגל של חברו-יריבו, דייויד בואי, שהגיח קצת לפני כן עם YOUNG AMERICANS?). הוא בילה זמן רב באותן שנים בלוס אנג'לס ובמונקו, רחוק מרשויות המס הבריטיות, ושם גיבש את הסאונד החדש שכלל תזמורים כבדים ושילוב של מקהלות רקע. מעטים ידעו אז כי בולאן היה קרוב מאוד לסוף דרכו, כשבאופק המתין לו רק עוד תקליט אחד נוסף לפני התאונה הטראגית שגדעה את חייו בשנת 1977.

אחד השירים הבולטים בתקליט היה השיר NEW YORK CITY. השיר נכתב לאחר שבולאן בילה זמן משמעותי בניו יורק (מן הסתם...) יחד עם בת זוגו גלוריה ג'ונס. השיר הצליח להחזיר את בולאן אל המצעדים הבריטיים והגיע למקום החמישי, מה שהוכיח שלמרות הכל, הקהל עדיין רצה קצת מהקסם שלו. שיר נוסף שזכה לתשומת לב הוא DREAMY LADY. מעניין לגלות ששיר זה פורסם במקור תחת השם T. REX DISCO PARTY, מה שהדגיש את הניסיון של בולאן להשתלב במוזיקה המועדונית של התקופה. השיר הציג מקצב רך ונינוח יותר ממה שהורגלו אליו חובבי הגלאם-רוק המוקדם של הלהקה.

המבקרים באותה עת ציינו כי התקליט סובל לעיתים מעודף הפקה, אך בולאן התעקש על הצליל העשיר. הוא עצמו תיאר את הסאונד של התקליט כסוג של SPACE-AGE SOUL, שילוב בין מוזיקת נשמה לעתידנות.

העטיפה של התקליט, שעוצבה על ידי חברו הטוב ג'ורג' אנדרווד (שגם היה חבר ילדות קרוב של בואי), הציגה איור של דרקון השומר על דמותו של בולאן, מה שהוסיף לאווירה הפנטסטית שאפפה את הפרויקט. למרות שהמכירות לא הגיעו לשיאים של תחילת שנות השבעים, התקליט נחשב היום לפנינה עבור אספנים המעריכים את התעוזה של בולאן להתנסות בסגנונות חדשים כמו פ'אנק וקצב אמריקאי, תוך שהוא שומר על הטקסטים המסתוריים והקול הייחודי שלו.

במבט לאחור, השנה שבה יצא FUTURISTIC DRAGON הייתה שנת מפנה במוזיקה, עם עליית הפאנק (פ' דגושה) שאיים למחוק את כל מה שבולאן ייצג. ובכל זאת, בולאן לא נרתע והמשיך ליצור בלהט, כשהוא מותיר אחריו שירים כמו JUPITER LIAR ו-CHROME SITAR שסיפקו הצצה למוחו הקדחתני והיצירתי.

הלילה שבו ניל יאנג והמחט נגעו בלב של קליפורניה. ב-30 בינואר בשנת 1971 ביצע ניל יאנג שיר חדש ושמו THE NEEDLE AND THE DAMAGE DONE. זה הוקלט לתקליטו הבא.

ניל יאנג עלה לבמה באוניברסיטת לוס אנג'לס להופעת סולו אינטימית. האווירה הייתה מחשמלת אך שקטה. יאנג, שהיה אז בשיא הפוריות האמנותית שלו, בחר לבצע באותו ערב שיר חדש וכואב בשם THE NEEDLE AND THE DAMAGE DONE. הקהל באולם לא ידע אז שמדובר בביצוע היסטורי; ההקלטה מאותו ערב מדויק הייתה כה עוצמתית וחשופה, שיאנג החליט לא להקליט את השיר מחדש באולפן. אותו ביצוע חי וגולמי הוא זה שנכנס בסופו של דבר אל תוך התקליט המופתי שלו, HARVEST, שיצא שנה מאוחר יותר.

השיר הזה עוסק בשימוש בהרואין ומה שזה עושה בסופו של דבר. המילים לא היו סתם פואטיקה אפלה, אלא מציאות מדממת. יאנג כתב את זה על דני וויטן, אחד החברים בלהקת הליווי שלו, קרייזי הורס. וויטן לא היה סתם נגן שכיר; הוא היה אחד החברים המייסדים של קרייזי הורס והיה בעל השפעה רבה על חלק ניכר מעבודתו של יאנג שקדמה להתמכרותו להרואין. הקול המחוספס שלו והגיטרה הקצבית היוו את עמוד השדרה של הצליל המוקדם של יאנג. אך ככל שההצלחה גברה, כך גם ההתמכרות.

הסיפור מאחורי הקלעים היה טראגי אפילו יותר מהשיר עצמו. למרות האזהרה הזו של יאנג, שהונצחה במילות השיר עוד בחייו של וויטן, הסוף היה ידוע מראש. וויטן מת זמן מה לאחר מכן ומיד לאחר שיאנג פיטר אותו מלהקת הליווי שלו. הסיפור המלא שובר לב: במהלך החזרות לסיבוב ההופעות, וויטן היה במצב פיזי ונפשי כל כך ירוד, עד שלא הצליח אפילו להחזיק את הגיטרה. בצעד נואש וכואב, יאנג נתן לו 50 דולר וכרטיס טיסה חזרה ללוס אנג'לס. באותו לילה, וויטן נמצא מת ממנת יתר של שילוב בין ואליום לאלכוהול.

ניל יאנג על מותו הטרגי של וויטן סיפר בכנות מצמררת: "הרגשתי אחראי, אבל באמת שלא יכולתי לעשות דבר. כלומר, הוא היה אחראי. אבל חשבתי למשך זמן רב שאני אחראי במותו. דני פשוט לא היה מאושר. הכל בסך הכל נפל עליו. הוא נבלע בסם הזה וזה היה חבל, כי לדני היה הרבה מה לתת. הוא היה ממש טוב". התקליט ההוא, HARVEST, הפך לנמכר ביותר בארצות הברית בשנת 1972, אבל בלב ליבו, בין התזמורות ואווירת צלילי החווה של יאנג, נשאר אותו ביצוע חשוף ורועד בגיטרה אקוסטית אחת, שמזכיר לכולם שכל נרקומן הוא כמו שמש שוקעת.

הקול הגדול, הנפילה הכואבת והלהבות שלקחו את הכל: הסיפור הטרגי והמחשמל של סטיב מאריוט. ב-30 בינואר בשנת 1947 נולד סטיב מאריוט, הזמר-גיטריסט בלהקות SMALL FACES ו-HUMBLE PIE. מאריוט מת בשריפה בביתו בשנת 1991.

עוד לפני שהפך לאייקון של תנועת המוד, מאריוט הקטן כבר היה כוכב בהתהוות. כילד, הוא שיחק את התפקיד של ארטפול דוג'ר במחזמר "אוליבר!" על במות לונדון, תפקיד שבישר את הגישה הפרחחית והכריזמטית שתאפיין אותו כל חייו. אבל התיאטרון לא היה היעד הסופי. אחד הקולות המרשימים יותר שצצו באנגליה של הסיקסטיז היה של סטיב מאריוט. הוא היה הזמר/גיטריסט בלהקת SMALL FACES ולאחר מכן הקים את להקת HUMBLE PIE (שבארצנו קראו לה בזמנו בשם 'עוגת המרורים').

ההתחלה לא הייתה נוצצת במיוחד. בשנת 1963 הוא הקליט תקליטון שנכשל לגמרי ועבד בחנות כלי נגינה. המפנה הגיע בשנת 1964, כאשר הוא פגש את רוני ליין, שנכנס לחנות כדי לקנות גיטרה בס. החיבור היה מיידי. ליין סיפר: "אחרי שקניתי את גיטרת הבס הוא לקח אותי עימו לביתו כדי להשמיע לי שם את אוסף התקליטונים והתקליטים המרשים שהיה לו בתחום הרית'ם אנד בלוז ומוזיקת הנשמה האמריקנית". השניים החליטו להקים יחדיו להקה שתשלב את מוזיקת הנשמה ההיא עם אופנת ה'מוד' הבריטית המוקפדת. השאיפה שלהם הייתה להיות גזעיים כמו להקת בוקר טי והאם ג'יז, והם עשו זאת עם חליפות צמודות וגישה של נערי רחוב ממזרח לונדון.

בשנים הבאות צמחה להקה זו, SMALL FACES, להצלחה גדולה במצעדים, אך לצד ההצלחה המוזיקלית, הם חוו כישלון ואכזבה מרים בתחום הפיננסי, כשמנהלים מפוקפקים שלשלו לכיסם את רוב הרווחים. היא השפיעה רבות על אמנים אחרים ויצרה להיטים משובבי נפש, כשהבולט בהם היה "פארק איצ'יקו" שסיחרר את מאזיניו, בשנת 1967, עם האפקט המיוחד ("פלאנג'ר") שעטף את פזמוניו. העיתונות הסתקרנה מהצליל הפסיכדלי החדשני הזה, ומאריוט, בחוש ההומור הטיפוסי שלו, סיפק הסבר מקורי במיוחד: "עשיתי ראיון ברדיו ואחת השאלות הייתה, 'כיצד השגת את האפקט בפזמון השיר 'פארק איצ'יקו?'...'. אז עניתי, 'פשוט השתנתי על סליל ההקלטה'. אז צחקתי בקול גדול כשלפתע הבנתי שרק אני צוחק שם". מאסטרפיס נוסף נוצר אז עם השיר TIN SOLDIER, אותו ייעד מאריוט בהתחלה לזמרת פי.פי ארנולד - אך כשראה כמה יצא לו טוב פה, הוא בחר להחזיר את השיר הזה אליו ולתת לה שיר ניחומים בשם IF YOU THINK YOU'RE GRROVY. ארנולד שרה את קולות הרקע בהקלטת השיר TIN SOLDIER.

השיא האמנותי של הלהקה הגיע בשנת 1968, כשהוציאה תקליט שאפתני בשם OGDENS NUT GONE FLAKE. התקליט, שנמכר בעטיפה עגולה ומהפכנית שחיקתה קופסת טבק, נחשב עד היום לאחת היצירות החשובות של הפסיכדליה הבריטית. התקליט היה מלא בהברקות כשבצד השני התחבאה יצירת קונספט הזויה על בחור בשם HAPPINESS STAN שיצא לחפש את החצי החסר של הירח, כשהשחקן סטנלי אנווין מקריין בין השירים. להיט נוסף בתקליט, LAZY SUNDAY, נולד כבדיחה של מאריוט על השכנים שלו שהתלוננו על הרעש שעשה, והוא אף הקליט את השירה בשירותים כדי לקבל הד טבעי, למרות שבכלל לא רצה שהשיר הזה יצא כסינגל.

למרות המחמאות, הלהקה לא הצליחה להביא את ריגוש הפקות האולפן שלה לבמות והדבר תיסכל את מאריוט, שחש כי הלהקה חונקת אותו, כמו גם הבסיסט שלה, רוני ליין. מאריוט, שחלק את קרדיט כתיבת השירים עם ליין (ממש כמו לנון ומקרטני) לא הסכים יותר לכך, כשהבין שהלהיטים הם דווקא שירים שהוא כתב. הוא רצה צליל מחוספס יותר, בלוז-רוק כבד. נסיונו להכניס ללהקה את הגיטריסט הצעיר והמוכשר, פיטר פרמפטון, נתקל בסירוב האחרים, שחששו ששכרם יקוצץ עם צעד זה.

הפיצוץ היה בלתי נמנע. בתחילת 1969 התפרקה הלהקה ומאריוט ניגש לבנות להקה חדשה, HUMBLE PIE, עליה שמר בסוד מפני התקשורת. היו בה פרמפטון (לשעבר מלהקת THE HERD), המתופף ג'רי שירלי (שלא היה חבר לפני כן בלהקה מצליחה כלשהי) והבסיסט גרג רידלי (מלהקת SPOOKY TOOTH). זה היה אחד ה"סופר-גרופס" הראשונים בעולם. בינתיים חיפשו חבריו לשעבר מה לעשות, עד שזכו בשני קלפים מנצחים – הזמר רוד סטיוארט והגיטריסט רון ווד, והקימו את להקת THE FACES.

לאחר התחלה מבטיחה באנגליה, החליט מאריוט להפנות את ההגה לכיוון ארה"ב, שם הקהל היה צמא לרוק כבד ואנרגטי. ההימור השתלם והלהקה הפכה שם לסיפור הצלחה ענק, כשהם ממלאים אצטדיונים עם הופעות מחשמלות. שמועות עקשניות מאותה תקופה גרסו כי קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס העריץ את מאריוט ואף רצה לצרף אותו ללהקה במקומו של מיק טיילור, אך המהלך נמנע כי מיק ג'אגר חשש שמאריוט יגנוב לו את ההצגה. אך ההצלחה גבתה מחיר; כמויות הקוקאין הגדולות, שהוצעו שם בשפע, שיבשו את מאריוט. זה החמיר משנה לשנה. "סטיב ממש התפורר בסיבוב ההופעות שם, בשנת 1974", סיפרה אשתו אז, ג'ני. "האישיות שלו השתנתה לגמרי בגלל הקוקאין. הוא חשד שיש לי רומן – למרות שלא היה. מנהל ההופעות התקשר אליי משם להתחנן שאגיע וארגיע אותו, אחרת הסיבוב יירד לטמיון". ג'ני הסכימה, אך עם זה הגיעו בעיות קשות יותר. ג'רי שירלי תיאר את האימה: "זה הגיע למצב בו היא הסכימה להיות איתו בחדר רק בתנאי שלא יגע בה. הם נכנסו לחדר ותוך חצי דקה הוא כבר פירק אותה במכות".

מאריוט החל גם להתמכר להימורים, וכסף שהיה אמור להגיע למימון חנות עתיקות לאשתו, עבר לידיהם של בעלי קזינו באמריקה. ג'ני נזכרת: "הוא אמר לי ש-15,000 הדולרים נגנבו ממנו במזוודה בשדה התעופה. בתמימותי האמנתי לו ושאלתי מדוע הוא שם את כל הכסף במזוודה. הוא היה שקרן נוראי". ג'ני לא יכלה יותר ועזבה אותו לבדו, כשהוא מנסה להתנחם בהסנפת עוד ועוד קוקאין וגם הרואין. לכולם היה ברור סטיב מאריוט אינו האיש שהיה והוא נותר להאשים את הנהלת הלהקה על מיליוני דולרים שהוחבאו מהם. הלהקה התפרקה ושלושת האחרים ביקשו לחפש זמר חדש. אחד הזמרים שהם ניסו היה בילי ג'ואל, אך מאריוט מיהר להתנצל בפניהם והלהקה ניסתה לצלוע הלאה, ללא הצלחה יתרה.

מכירות התקליטים ירדו, המטוס המפואר שהעביר את הלהקה ממקום למקום – נעלם, ובמקומו הוטסו החברים במטוסים רגילים. גם כרטיסים להופעות לא היו מבוקשים כבעבר והקהל שהגיע היה מצומצם. התנהגותו של סטיב הייתה בהתאם, והוא המציא לעצמו אלטר-אגו הרסני במיוחד. ג'רי שירלי סיפר סיפור בלתי ייאמן מאותה תקופה: "בדאלאס הוא הרס לחלוטין סוויטה שלמה במלון. הנזק היה עצום ואם סטיב היה אחראי, הוא היה משלם את החשבון מכיסו. אבל הוא חשב במהירות ונזכר בשלט שראה בלובי ובו פדרציית ספורט ההתגוששות האמריקנית בירכה לשלום את המתאבקים שהגיעו למלון. אז כשנשאל לפשר הנזק, הוא ענה בקול משכנע שהוא חגג בחדרו כשלפתע פרץ פנימה מתאבק קירח ששמו מלווין והוא זה שהרס את הכל. הנהלת המלון קנתה את דבריו וכך נוצרה הדמות ההרסנית של סטיב ושמה מלווין. הקוקאין הוציא מסטיב את הנורא מכל. הוא הוציא ממנו את מלווין".

אחרי שהוציא תקליט סולו בשנת 1976, ניסה מאריוט כל הזמן להחזיר לעצמו את תהילת העבר. הוא ניגן בפאבים קטנים באנגליה, מנסה לשחזר את הקסם, כולל נסיון לחדש את SMALL FACES, אבל הקהל שכה העריץ אותו בעבר כבר המשיך הלאה לפאנק ולגל החדש. מלווין הרים את ראשו שוב ושוב והרס הכל. פאם מאריוט, אשתו השנייה, תיארה את הסיוט: "כשהפנים הקטנות היו בסיבוב הופעות, התקשרו אליי משם כדי להגיד, 'בואי מהר. מלווין פה'. הם ידעו שיכולתי איכשהו להשתלט על זה. סטיב היה אדם שונה לגמרי כמלווין.

"הוא שתה ועיניו, שהפכו מזוגגות, הסתכלו לכיווני כששאלתי, 'סטיב?'. הוא ענה בקול אחר, 'לא, זה מלווין' ופה הוא החל להשתגע. למחרת הוא לא זכר דבר ורק התייפח כששמע את מה שסיפרתי לו שמלווין אמר ועשה. היו בתוכו שדים שלא טופלו כהלכה והאלכוהול והסמים שינו אותו ללא היכר. ההבנה, שהוא עבד קשה כל כך הרבה שנים ולא נותר לו דבר להראות – כלכלית ואמנותית, הוביל אותו לאי שפיות. הוא חש שאנשים שונאים אותו והשתיה שלו יצאה לחלוטין משליטה. רבנו המון והוא היכה אותי, כשפעם אחת גם סדק את עצם הלחי שלי. כשהיה מתפכח, הוא תמיד היה מלא חרטה ולפעמים לא זוכר מה קרה. הוא היה שואל, 'מה קרה לך?', והייתי משיבה לו שהוא היכה אותי והוא היה בוכה".

הסוף הגיע באופן טרגי ומחריד, יממה לאחר שחזר מארצות הברית, עייף ומותש מג'ט-לג. היה זה בשש וחצי בבוקר של ה-20 באפריל, בשנת 1991, כשרוכב אופנוע שעבר במקום ראה להבות ועשן מתמרים מהבית של מאריוט באסקס, אנגליה. שכנה מיהרה להזמין את מכבי האש. קצין מערך הכיבוי, קית' דונאטיס, הגיע לזירה וסיפר בתיאור מצמרר: "כשהגענו כבר היה הבית אחוז בלהבות. נאלצנו לפרוץ מהדלת האחורית ועיניי גילו ממורביליה רבה של מוזיקת רוק. תמונות של כוכבי רוק היו על הקירות וזיהיתי כמה פרצופים. כיביתי הרבה שריפות אבל פה זה היה כמו לצעוד במוזיאון בוער של רוק. הבנתי מיד שאני בבית של כוכב פופ. היה קשה להגיע אליו. החום היה בלתי נסבל וידענו שאי אפשר לשרוד דבר שכזה. אז מצאנו אותו, בין המיטה והקיר. לדעתי הוא היה במיטה וניסה להימלט. הבנתי במי מדובר. הייתי פעם מעריץ שלו. הצלחנו להציל את כל הגיטרות שלו וציוד מוזיקלי נוסף".

החקירה העלתה שמאריוט עישן סיגריה במיטתו, נרדם, הבדל הבוער נפל מבין אצבעותיו והצית את השמיכה. אשתו, טוני, הייתה בזמן שנרדם בבילוי עם חברות ולא הייתה שם כדי להציל אותו מעצמו. היא אמרה בעצב: "סטיב תמיד עישן במיטה ותמיד הייתי שם כדי להוציא את הסיגריה מידו בזמן".

מאריוט בן ה-44 נמצא ללא רוח חיים בתוך ארון. דובר המשטרה, מרטין ריד, הסביר את הסיטואציה קורעת הלב: "היו דלתות משני צדי המיטה. כשהתעורר בבהלה, הוא פנה בטעות לפתוח את הדלת של הארון". ועדיין, היו כאלו שבטוחים כי מישהו פרץ לבית כדי לגמור חשבון עם מאריוט, לאור קשריו המפוקפקים בעבר. המתופף, קני ג'ונס, הודה: "תמיד חשדתי בסיבת מותו. סטיב היה ידוע כאחד שעיצבן אנשים".

המתופף של HUMBLE PIE, ג'רי שירלי, היה נחרץ יותר: "זו הייתה תאונה ואני עד לכך שהמון פעמים הוצאתי סיגריה בוערת מידו של סטיב המנומנם. בהלווייתו הבנתי מה שקרה. הוא התבלבל כשהתעורר והבין מה קורה. הכבאים מצאו אותו שוכב בתנוחה עוברית על הרצפה. הוא פשוט זחל למקום הלא נכון, בנסיונו לברוח. נאלצו לזהות אותו לפי שיניו. הנחמה היחידה הייתה לגלות שהעשן הרב שהוא שאף טשטש אותו לפני שנשרף". ביולי 1991 פורסם דוח החקירה הפתולוגי, שקבע כי בגופו של מאריוט היו מספיק קוקאין, ואליום ואלכוהול כדי להכניסו לתרדמת. נטען כי כנראה הוא שתה מדי וטעה במינון הסמים. הפסיקה הסופית קבעה שמדובר בתאונה.

ההלוויה הייתה מפגן הצדעה אחרון לתקופה שחלפה. שירלי תיאר זאת כך: "ההלוויה הייתה סולד אאוט והדבר המדהים היה שהגיעו אליה כמאה אנשים שלבשו את מיטב אופנת ה-MODS של הסיקסטיז ורכבו על אופנועיהם. הם עמדו בשורה ארוכה מול הכנסיה, שבתוכה הושמע השיר ALL OR NOTHING, אותו להיט ישן של סטיב עם הפנים הקטנות. כולם שם התמוטטו כששמעו את קולו כשהוא שר. לא הייתה עין יבשה. קני ג'ונס, שתופף בשיר הזה, ישב לצידי. הבטנו זה בזה ובכינו כילדים קטנים. הכי מסכן מאיתנו היה פיטר פרמפטון, שיום לפני הטרגדיה ממש רב איתו. לא ניתנה לו האפשרות ליישר את ההדורים ביניהם".

פרמפטון, שחלק איתו את הבמה בימים הגדולים, סיכם בכאב: "אני יודע שיש לאנשים להגיד דברים רבים עליו שחלקם אינם מחמיאים. אבל לכולנו יש רגעים לא נעימים. עם הכישרון האדיר שלו הגיע מטען רב. המון כאב היה בו. זכיתי להיות החבר שלו ולעבוד איתו". וג'רי שירלי סיפק את שורת המחץ שמסכמת את הקריירה של האיש הקטן עם הקול הענק: "הוא היה זמר הבלוז הלבן הטוב ביותר! הוא היה הריי צ'ארלס הלבן. הוא בליגה משלו. תשאלו את רוד סטיוארט או פול רודג'רס או כריס רובינסון. הם יגידו לכם את מה שאני אומר. הוא היה האיש. הוא היה הג'ימי הנדריקס של השירה".

ענבים מבציר 1969. ב-30 בינואר בשנת 1969 יצא תקליט שלישי ללהקת MOBY GRAPE ששמו MOBY GRAPE '69.

התקליט הזה הגיע לעולם כסוג של התנצלות. אחרי התקליט הקודם והמוזר שלהם, WOW, שהיה עמוס באפקטים פסיכדליים מוגזמים וניסיונות להיות הביטלס של החוף המערבי, חברי הלהקה החליטו לחזור לבסיס. הם רצו רוק'נ'רול, הם רצו קאנטרי, הם רצו להוכיח שהם עדיין יודעים לנגן בלי שאיזה מפיק יכריח אותם להישמע כמו תזמורת של איש אחד על סמי הזיה. אבל הדרך לשם הייתה רצופה בכוונות טובות ובחברי להקה שמאבדים את שפיותם, תרתי משמע.

הסיפור מאחורי הקלעים היה עסיסי יותר מכל שיר בתקליט. אלכסנדר סקיפ ספנס, הגיטריסט הגאון והמופרע של הלהקה, כבר היה עם רגל וחצי מחוץ לדלת, ולמעשה מחוץ למציאות. במהלך ההקלטות בניו יורק לתקליט הקודם, ספנס חווה התמוטטות עצבים מפורסמת שכללה גרזן כיבוי אש ורדיפה אחרי חברי הלהקה במסדרונות המלון. באופן לא מפתיע, האירוע הזה הוביל לאשפוזו בבית החולים ולא לסשן הקלטות פורה. ולמרות זאת, רוחו שרתה על MOBY GRAPE '69, והוא אפילו תרם את אחד הרגעים המצמררים ביותר ביצירה כולה.

השיר SEEING נחשב בעיני רבים לפנינה האמיתית של התקליט הזה, והוא מספק הצצה נדירה וכואבת לתוך מוחו של אדם שעומד על הקצה. השיר נכתב על ידי ספנס במהלך אותה תקופה כאוטית של ההתמוטטות. זו הייתה זעקה לעזרה. המילים SAVE ME, SAVE ME שהוא חוזר עליהן בשיר, היו בקשה ממשית של אדם שטובע בתוך השיגעון של עצמו. חברי הלהקה, בוב מוזלי, ג'רי מילר ופיטר לואיס, נאלצו להשלים את השיר הזה כמעט לבדם, משתמשים בהקלטות שספנס הותיר אחריו לפני שנעלם אל תוך הערפל של עצמו. מבקרים מאוחרים יותר טענו שזהו השיר שמגדיר את הטרגדיה של הלהקה: יופי צרוף שנולד מתוך הרס מוחלט.

אבל לא הכל היה דיכאון וגרזנים. התקליט כלל גם רגעים של אור ושפיות יחסית. השיר OOH MAMA OOH היה ניסיון לחזור לרוק המקפיץ שאפיין אותם בימים הטובים. מעניין לגלות שהשיר הזה למעשה נכתב והוקלט עוד בימי התקליט הראשון שלהם ב-1967, אך נגנז. כשהם היו נואשים לחומרים חדשים וטובים לתקליט השלישי, הם שלפו אותו מהארכיון, ניערו ממנו את האבק והגישו אותו לקהל. זה היה מיחזור, אבל מיחזור ברמה גבוהה.

פיטר לואיס, אחד מכותבי השירים המוכשרים בלהקה, תרם את I AM NOT WILLING. זהו שיר שמדבר על עייפות, על חוסר רצון להמשיך ולהיות כלי משחק בידי אחרים, אולי רמז עבה למנהל הלהקה, מת'יו כץ, האיש והצל, שרבים האשימו אותו בכך שסחט את הלימון הזה עד שלא נשארה בו טיפה של מיץ. השיר הציג צד רך יותר, מלנכולי, שהראה שהחבר'ה האלה יכלו לכתוב בלדות לא פחות טוב משהם ידעו לנגן רוק מלוכלך. אבל הקהל הרחב? הוא היה קצת פחות נלהב מהתקליט. אולי הם התעייפו מהדרמות.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת עליו: "התקליט הזה מוצק כמעט כמו תקליטם הראשון והמצוין. יש פה רוק'נ'רול טהור והנאה. כשהלהקה עושה שיר יפה - אז הוא ממש יפה. בטח תאהבו את השיר IT'S A BEAUTIFUL DAY TODAY שכתב בוב מוזלי. היופי של השיר בא מהצליל שלו - האופן בו הגיטרות מכוונות ואופן השירה. בסך הכל, הלהקה הזו ממש טובה והיא חייבת אפילו להשתפר עוד".

בעיתון GO נכתב אז בביקורת: "הלהקה הזו משתמש בכמה שקים מוסיקליים שונים. חלק מהשירים פשוטים ויש הרפתקניים יותר. זה אלבום מעניין שיש בו דבר לכל דורש".

בעיתון JAZZ AND POP נכתב אז: "אולי יש פה סוג של שיווק להראות לנו שמובי גרייפ כבר לא עושה גימיקים, אך המוסיקה פה נשמעת אמיתית וישירה. זה לא אומר שזו המוסיקה הטובה ביותר שיצאה מהלהקה. התקליט השלישי שלה מכיל גם כמה שירים נשכחים כשיש גם כמה מהטובים ביותר שהלהקה הקליטה. השיר HOOCHIE מחזיר לנו את אנרגיית העבר של מובי גרייפ. יש גם את IT'S A BEAUTIFUL DAY TODAY שהוא בקלות אחת הבלדות היפות ביותר מכל תקליטיה".

בעיתון HIT PARADER נכתב אז: "התקליט הזה רוטט עם מוסיקה טעימה. הלהקה ממש מתפוצצת פה עם שירים מקוריים ועיבודים מלהיבים. הרגש שלה כלפי הרמוניות ונגינה מפותלת ויעילה משאיר את המוח של המאזין במצב של הנאה אדירה. בשיר IT'S A BEAUTIFUL DAY TODAY נשמע רענן לגמרי ואם תשמעו אותו ביום יפה - לא תרצו לעזוב אותו. חברי הלהקה יודעים להביא פריטות גיטרה מעניינות עם רוק ופ'אנק".

האור הלבן והחום הלבן של מחתרת הקטיפה. ב-30 בינואר בשנת 1968 יצא תקליטה השני של להקת מחתרת הקטיפה ושמו הוא WHITE LIGHT WHITE HEAT.

להקת מחתרת הקטיפה הייתה הרכב חדשני באופן קיצוני בשנת 1967. אחד הפרסומים הראשונים לקידום יצירתם השנייה נפתח עם המילים המבטיחות WAY SOMETHING DIFFERENT. ואכן, כשהלהקה הגיחה לראשונה אל התודעה, השילוב בין הזמרת הגרמניה המהפנטת ניקו לבין הוויולה החורקת של ג'ון קייל היה בגדר משהו יוצא מהרגיל שטרם נשמע כמותו. אמנם מבחינה מסחרית העסק לא ממש עבד בזמן אמת והמכירות היו דלות, אך מבחינה אמנותית היה לזה אפקט עצום ומהדהד. אלא שרגע לפני הכנת התקליט השני של הלהקה, הזמרת ניקו כבר הייתה היסטוריה והחברים דיברו עליה בלשון עבר.

היחסים בתוך הלהקה היו מתוחים, וניקו, שלא הרגישה בנוח בדינמיקה הקבוצתית, החליטה לפרוש לטובת קריירת סולו עצמאית. הבעיה הייתה שכאשר היא עזבה, היא לקחה עמה כל אפשרות של גימיק שיווקי מסחרי או קסם בלונדיני שיכול היה למכור תקליטים. הקהל, שלא ידע איך לעכל את ההרכב החדש-ישן והמחוספס, הגיב בהתאם עם אדישות מוחלטת על יציאת התקליט השני שנקרא WHITE LIGHT WHITE HEAT. העטיפה הייתה אנטיתזה לכל מה שצבעוני ופסיכדלי באותה תקופה: עיצוב שחור משחור, שיש האומרים ואף התגלה בבדיקות דקדקניות מאוחרות יותר כי מתחת לשחור הזה יש צילום שהוחבא בכוונה של קעקוע גולגולת על זרועו של ארכיטקט התאורה של אנדי וורהול, בילי ניים. העטיפה הקודרת עטפה ויניל שחור עוד יותר, והמסר היה ברור. מהקטע הקצבי שנושא את שם התקליט והלאה, היה ברור לכל מאזין ומאזינה שיש פה עסק עם חבורה שהחליטה לצעוד צעד נוסף ונועז אל כיוון האפלה המוחלטת.

מבין כל תקליטי האולפן וההופעות של ההרכב הזה, זה הוא ללא ספק התקליט הרועש, המלוכלך והקשה ביותר לעיכול. הסאונד היה רווי בדיסטורשן עד כדי כאב. "אף אחד לא הקשיב לזה", אמר על התקליט לו ריד בשנת 2013, חודשים ספורים לפני מותו, בראיון שהפך למעין סיכום קריירה. "אבל הנה זה נמצא פה לנצח - תמצית הפאנק המפורש. ואף אחד לא מתקרב לזה".

אבל בניגוד לטענתו הצנועה והפסימית של ריד, חלק מהאנשים בהחלט הקשיבו לו, גם אם לקח להם זמן. התקליט הצליח להשתחל בקושי רב אל המקום ה-199 במצעד הבילבורד האמריקני במרץ 1968, רגע לפני שנעלם מהתודעה הציבורית. אולם, כמו יין טוב או גבינה מסריחה במיוחד, בהמשך יתגלה התקליט כבעל השפעה עמוקה ובלתי ניתנת לערעור על דורות של אמנים כמו הסטוג'ס, דיוויד בואי, ג'וי דיוויז'ן, נירוונה ועוד רבים וטובים שראו ברעש הזה את האור האמיתי.

הסאונד האגרסיבי של התקליט לא היה מקרי. זו הייתה תגובה מכוונת, כמעט אלימה, נגד אווירת קיץ האהבה והפרחים ששררה אז בסן פרנסיסקו ובעולם כולו. החבורה הניו יורקית לא קנתה את אשליית השלום העולמי. "זה היה מאוד מצחיק - עד שהיו הרבה נפגעים מזה", אמר לו ריד על ההיפים ותמימותם. "אז זה כבר לא היה מצחיק. אני לא חושב שהרבה אנשים הבינו באותו זמן עם מה הם שיחקו. עניין הפלאוואר-פאוואר הזה התפורר בסופו של דבר כתוצאה מנפגעי סמים והעובדה שזה היה רעיון נחמד אבל לא ממש מציאותי. מה שאנחנו, כלהקה, דיברנו עליו היה רק תיאור מציאותי של סוגים מסוימים של דברים".

שיר הנושא עצמו, WHITE LIGHT WHITE HEAT, הוא דוגמה מצוינת לפער בין התדמית למציאות. בנובמבר 1969 רמז ריד, בראיון עמו בתחנת רדיו בפורטלנד, על משמעות השיר וניסה לתת לו נופך רוחני. "הייתי מעורב במה שהם מכנים 'אור לבן' במשך זמן רב. זו צורת ריפוי שהיפנים השתמשו בה". אולם השיר, עם הפסנתר הדופק שלו שמזכיר את ג'רי לי לואיס על סטרואידים, עסק למעשה בתחושה הפיזית של נטילת סמים ממריצים מסוג אמפטמינים ומתאמפטמינים, ולא בשום הארה דתית.

משיר הפתיחה הקצבי והתזזיתי אנו נלקחים אל חוויה מוזרה ומטרידה בקטע בשם THE GIFT. כאן, בטכניקת הקלטה שבה המוזיקה בוקעת מרמקול אחד והדיבור מרמקול שני, מסופר על אדם בשם וואלדו ג'פרס, בחור צעיר ומאוהב שמנסה לשלוח את עצמו בדואר לחברתו בקולג' כהפתעה רומנטית. סוף סיפורו של ג'פרס הוא לא סוף טוב, בלשון המעטה. חברתו מנסה לפתוח את החבילה הגדולה שהגיעה ומביאה מסור חשמלי שמנסר למוות את גופו של השולח הרומנטיקן בתוך הקופסה. נו, זה לא מפתיע כי בכל זאת הרי זה שיר של לו ריד, כשג'ון קייל הוא שמספר פה את הסיפור הזה בקולו העמוק והמצמרר, במבטא וולשי כבד.

לו ריד סיפר על כך בשנת 1971 וחשף את המקור הספרותי של השיר: "כתבתי את השיר הזה בזמן שהייתי בקולג'. פעם כתבתי הרבה סיפורים קצרים, במיוחד קטעים הומוריסטיים כאלה. לכן. לילה אחד, ג'ון קייל ואני ישבנו בסביבה והוא אמר, 'בוא נכניס את אחד מהסיפורים האלו למוזיקה'..." פרט פיקנטי במיוחד נוגע להקלטה עצמה: פרנק זאפה, ששהה באולפן הסמוך עם להקתו אמהות ההמצאה, שמע את ההקלטות ויעץ לריד כיצד להשיג את צליל הניסור האפקטיבי והמבעית בסוף השיר. ולחשוב שבמשך שנים חשבו רבים שהשניים הם רק יריבים שונאים שלא מסוגלים לשהות באותו חדר.

אבל אי אפשר לתאר את הלהקה הזו ואת התקליט הזה בלי מילה על המתופפת שלה, מורין טאקר, האישה שעמדה מאחורי הקצב (פשוטו כמשמעו, שכן היא נהגה לתופף בעמידה). התיפוף של מורין טאקר נשמע לי תמיד כתוף של טקסי לוויות שבטיים. זה תיפוף מיוחד, פרימיטיבי ואפקטיבי ביותר, ללא שימוש מצילות כמעט. תארו לעצמכם את ג'ון בונהאם או קארל פאלמר במחתרת הקטיפה? זה פשוט לא היה עובד. הסגנון המינימליסטי שלה היה הדבק שהחזיק את הכאוס. (דרך אגב, כפיסת טריוויה מעניינת אציין כי איאן פייס, המתופף של דיפ פרפל, ניגן באלבום אחד מאוחר יותר של מחתרת הקטיפה לאחר שמורין יצאה לחופשת לידה - אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי ששייך לתקופה אחרת).

רצועה נוספת ומעניינת בתקליט היא השיר HERE SHE COMES NOW. השיר נועד במקור עבור ניקו, לפני שהיחסים עלו על שרטון. על פי הדיווחים, היא שרה את זה בכמה הופעות חיות ולמרות שאין גרסה מוקלטת של השיר איתה בשירה, קל לדמיין את הטונים שלה מלטפים מילים נוקשות ודו-משמעיות כמו "היא נראית כל כך טוב / אבל היא עשויה מעץ". המילים יכלו להתפרש כתיאור של גיטרה, או כתיאור של בחורה שמחכים לה שתגיע לסיפוק מיני. בתקליט זה לו ריד ששר את זה בקול רך ומטריד כאחד. להקת נירוונה אגב, ביצעה גרסת כיסוי מצוינת לשיר הזה שנים רבות לאחר מכן.

אבל השיא האמיתי, או השפל המוסרי, תלוי את מי שואלים, מגיע בסוף. הקטע שחותם את התקליט נקרא SISTER RAY והוא מין הצצה לצד החולה והמלוכלך של העיר ניו יורק. זוהי רצועה באורך של כ-17 דקות, שהוקלטה בטייק אחד רועש. עלילת הסיפור מביאה דראג קווינס שלוקחים עימם חיילים ללילה סוער בביתם. זה לילה רווי מין וסמים קשים, שבו הגיבורים מזריקים לעצמם חומרים בעודם ממתינים למנה שלהם. בשלב מסוים מגיעה המשטרה, מתפרץ ריב ואחד המלחים נורה למוות. כל הסיפור מובא פה בצורת הומור שחור שאופייני מאד לריד, שמתאר איך אף אחד לא ממש מתרגש מהגופה וממשיכים במסיבה. האנסמבל של המחתרת מתפקד פה כחטיבה מהודקת של אילתורים פרועים - לו ריד, ג'ון קייל באורגן שמפיק צלילי רעש חורקים, סטרלינג מוריסון בגיטרה ומורין טאקר בתופים.

השיר הזה היה אחד השירים האהובים על הפטרון לשעבר אנדי וורהול מההופעות החיות של הלהקה. עם זאת, אחד הטכנאים שעבדו על התקליט, גארי קלגרן, היה הרבה פחות משועשע כשהלהקה הקליטה את הרצועה המאולתרת הזו באולפן בווליום מחריש אוזניים. ריד סיפר על כך בשעשוע: "כשהקלטנו את זה, הטכנאי קם ואמר, 'תשמעו, אני עוזב. אתם לא יכולים לשלם לי מספיק כדי להקשיב לשטויות האלה. אני אהיה למטה ואשתה קפה. כשתסיימו, תלחצו על הכפתור הזה ובואו לקרוא לי'. זה לגמרי נכון".

גם האווירה באולפן לא הייתה רגועה. מו טאקר התרגזה במיוחד כאשר דעתו של מפיק התקליט, טום וילסון, הוסחה מהמוזיקה המוקלטת לבחורות יפות שהביא עמו לאולפן כדי להרשים אותן. "יכולתי להרוג אותו. בגלל שעשינו שני טייקים מזה כזכור, ויצא נחמד, זה היה ממש טוב, והנה החלק הזה כשהמיקרופון נפל מהתופים לרצפה וכמובן שכולם חושבים שהפסקתי לנגן שם בתופים. זה מקומם אותי".

עולם התרבות המוזיקלי היה שטוף אז בצבעי פסיכדליה משגעים, קליידוסקופים צבעוניים ובגדים ססגוניים, אך מחתרת הקטיפה הביאה את הניגוד הגמור. מי שרוצה למצוא סוג של אור מענג בתקליט הזה, צריך לחפור עמוק מאד, אולי עמוק מדי. וגם אז כמעט בטוח שלא ימצא את האור אלא משהו שמתחרז בו אבל הפוך ממנו - בור שחור של ייאוש אורבני.

בעוד שרבים חיפשו אז את החלום הנאיבי של ילדי הפרחים, הציעה להם מחתרת הקטיפה את המפתחות לשער הגיהנום של המציאות. מה שכן, היו זמנים בהם התקליט הזה של המחתרת הצליח לעקוף את תקליטי הביטלס מבחינת רלוונטיות תרבותית. זה קרה בעיקר בשנות השמונים, כשלהקות גל חדש ופוסט-פאנק רבות אימצו אותו לחיקן ופעלו לפיו כספר הוראות. באייטיז היה סרג'נט פפר תקליט שנתפס כפריט אנכרוניסטי לגמרי, מוצג מוזיאוני צבעוני ומיושן (עד שבשנת 1987 חגגו עשרים שנה לצאתו והעולם נזכר בו מחדש). לעומת זאת, התקליט השני של מחתרת הקטיפה השתלב היטב באווירה הקודרת של האייטיז, כאילו הוא הוקלט אז ולא בספטמבר 1967 הרחוקה.

הביקורות בזמן אמת נעו בין זעזוע להערצה בקרב המבינים. עיתון בילבורד פרסם ביקורת צינית על התקליט בפברואר 1968: "דילרים של סמים קשים במחתרת ימצאו את האלבום הזה לטעמם". לעומת זאת, עיתון 'קרודאדי' פירסם ביקורת נלהבת משלו באוגוסט 1968, כזו שחזתה את העתיד: "זה מאד פשוט - הלהקה הזו היא החשובה ביותר כיום בעולם המוזיקה. השיר 'סיסטר ריי' הוא ההישג הנעלה ביותר בתרבות המהפכה והוא ההפך הגמור מעבודת ההדבקה שהביטלס עשו בסרג'נט פפר. הוא ישיר בגישתו. השיר I HEARD HER CALL MY NAME מכיל את תפקיד הגיטרה המתקדם ביותר ששמעתי עד כה. שיר הנושא גורם לי לחשוב כי ג'ון קייל הוא נגן הבס הכבד ביותר בארצנו. אני מציע לכם לקנות את התקליט. תשכחו מלשמוע אותו ברדיו כי גם השדרנים המחתרתיים ביותר נמצאים עכשיו עם הראש בתוך התחת שלהם. תיקנו עכשיו עותק כי בעוד כמה שנים ייחשב התקליט הזה כמהפכני וחשוב ביותר". וכמה שהם צדקו.

מריאן פיית'פול נפרדת מאיתנו אחרי חיים שהיו הכל חוץ ממשעממים. ב-30 בינואר בשנת 2024 מתה מריאן פיית'פול, בגיל 78.

פיית'פול, שנולדה ב-29 בדצמבר 1946, גדלה בשכונת המפסטד בלונדון עם ייחוס משפחתי שיכול לפרנס סדרה בנטפליקס. אביה, גלין פיית'פול, עבד במודיעין הבריטי ואמה הייתה ברונית אוסטרית בשם אווה פון סאכר-מאזוך. כן, קראתם נכון – היא הייתה הנכדה-אחיינית של לאופולד פון סאכר-מאזוך, האיש שעל שמו נטבע המונח "מזוכיזם" (דבר שהיא חוותה לא מעט בחייה...) ומי שכתב את הספר "ונוס בפרווה". אולי זה מסביר דבר או שניים על המשיכה שלה לכאוס. הוריה נפרדו כשהיתה בת שש ופיית'פול בילתה את שנותיה המעצבות במנזר סנט ג'וזף, שם בטח לא דמיינו שהילדה הטובה תהפוך לפנים של הרוק הפרוע. כנערה התעסקה במשחק ובשירה עממית בבתי קפה קטנים.

אבל הגורל דפק בדלת, או יותר נכון נכנס דרך חלון של מסיבה בוהמיינית בלונדון. אחרי שפגשה את המפיק אנדרו לוג אולדהם באותה מסיבה, פיית'פול הפכה לכוכבת ב-1964. אולדהם ראה בה פוטנציאל מסחרי עצום (וגם "מלאך עם חזה גדול", כפי שצוטט לא פעם), והשיק אותה עם הסינגל הראשון שלה ובו הבלדה AS TEARS GO BY - שכתבו יחד אנשי הרולינג סטונס, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס. השיר הזה היה יריית הפתיחה לקריירה מטאורית.

פיית'פול המשיכה לקבל להיטים לאורך אמצע הסיקסטיז, אבל השערוריות בנוגע לסמים האפילו על חלק גדול מהקריירה המוקדמת שלה, כשהיא הייתה במערכת יחסים מתוקשרת וסוערת עם ג'אגר משנת 1966 עד 1970. באותה תקופה היא הייתה במרכז הפשיטה המשטרתית המפורסמת בביתו של קית' ריצ'רדס. שם סופר שהיא נמצאה לבושה רק בשטיח פרווה.

לקראת סוף שנות השישים, החלום הפך לסיוט. פיית'פול איבדה את המשמורת על בנה, הייתה חסרת בית ומכורה להרואין, כשהיא מבלה חלק מהזמן על קיר הרוס בסוהו של לונדון. כשנשאלה על ידי הרולינג סטון האם הזוגיות עם ג'אגר הפכה אותה לאישה חזקה יותר, השיבה פיית'פול בכנות אכזרית: "זה כמעט הרס אותי. למרות שזה היה נפלא, זה היה רק ארבע שנים. זו הייתה תקופה נפלאה, והוא היה נהדר, אבל אני לא חושבת שאני מתאימה לחיים האלה או למה שהוא רצה באישה, זה הכל. לא יכולתי לעשות את זה".

ואז, כנגד כל הסיכויים, היא חזרה. ב-1979, פיית'פול הגיחה מחדש עם BROKEN ENGLISH, תקליט מופת ששאב מוזיקלית ממה שהלך אז באנגליה והציג לראווה את תפיסתה האפלה, לפעמים וולגרית, וקול צרוד יותר אבל אפילו יותר חזק. הקול המלאכי משנות ה-60 נעלם לטובת קול סדוק, תוצאה של דלקת גרון חמורה בשילוב עם שנים של עישון כבד ושימוש בסמים. התקליט זיכה אותה במועמדות לגראמי עבור הופעת הרוק הנשית הטובה ביותר והפך לקלאסיקה מודרנית.

שיר הנושא, BROKEN ENGLISH, נכתב בהשראת אולריקה מיינהוף, ממקימות ארגון הטרור הגרמני באדר-מיינהוף. פיית'פול קיבלה את הרעיון לאחר שצפתה בסרט דוקומנטרי על הארגון. שיר בולט נוסף בתקליט הוא THE BALLAD OF LUCY JORDAN, שנכתב במקור על ידי המשורר של סילברסטיין ובוצע במקור על ידי להקת DR. HOOK. פיית'פול לקחה את השיר למקום אחר לגמרי והורידה את הסולם שלו משמעותית כדי להתאים לקולה החדש והמחוספס. השיר מספר על עקרת בית שמבינה בגיל 37 שחלומותיה התפוגגו והיא לעולם לא תדהר בפריס במכונית ספורט עם הרוח בשיערה. עוד בתקליט אפשר למצוא את GUILT, שיר שכתב בארי ריינולדס ועסק ברגשות האשם הקתוליים של הזמרת ובמאבקה בהתמכרות, ואת השיר הבוטה WHY'D YA DO IT. המילים לשיר זה נכתבו על ידי המחזאי הית'קוט וויליאמס והוא נחשב לאחד השירים הזועמים ביותר שנכתבו אי פעם על בגידה. הטקסט הגרפי כולל שורות זעם של אישה נבגדת המטיחה במאהב שלה האשמות קשות, כולל תיאורים מיניים מפורשים שהיו חריגים מאוד לאותה תקופה.

כפי שסיפרה לניו יורק טיימס זמן קצר לאחר מכן, היא, בניגוד לכמה מחבריה ועמיתיה הוותיקים, אהבה פאנק-רוק. "כשהסקס פיסטולס וכל להקות הפאנק האלה הגיעו, הן היו כל כך דומות לאיך שהרוק'נ'רול היה בשבילי כשהתעסקתי בזה לראשונה", אמרה. "הם לא היו כל כך שונים ממה שהיו הרולינג סטונס בהתחלה, באמת. אני לא חושבת שהייתה לי החוצפה לצאת מהמחבוא ולעשות את התקליט הזה אם עניין הפאנק לא היה קורה”.

ההתמכרות עקבה אחרי פיית'פול לאייטיז, אבל היא בסופו של דבר התנקתה באמצע העשור, תוך שהיא משתפת פעולה עם מפיקים שונים ולפני שהגדירה את עצמה מחדש עם STRANGE WEATHER הג'אזי והמלנכולי ב-1987, בהפקה שהבליטה את איכויות הקברט האפלות שלה. בשנים האחרונות, פיית'פול נאבקה במספר בעיות בריאותיות שלא היו מביישות תיק רפואי של מחלקה שלמה. בנוסף לאבחון הפטיטיס C, היא קיבלה טיפול בסרטן השד ב-2016, ועברה ניתוח להחלפת כתף כעבור שנתיים בגלל זיהום בעצם. בשנת 2020, היא כמעט מתה לאחר שנדבקה בקורונה ואושפזה במצב קשה במשך שבועות, כשהרופאים כבר הכינו את ההספדים, אך היא שרדה גם את זה, אם כי סבלה מבעיות זיכרון ונשימה לאחר מכן.

כשנודע דבר מותה, החברים הוותיקים מיהרו להגיב. "תנחומיי הלבביים למשפחתה של מריאן!" כתב קית' ריצ'רדס ברשתות החברתיות. "אני כל כך עצוב ואני אתגעגע אליה!". מיק ג'אגר כתב ברשתות החברתיות, "אני כל כך עצוב לשמוע על מותה של מריאן פיית'פול. היא הייתה כל כך חלק מחיי כל כך הרבה זמן. היא הייתה חברה נפלאה, זמרת יפה ושחקנית נהדרת. היא תמיד תיזכר".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459