רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-29 בינואר (29.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"איבדתי את הראייה בגיל חמש. זה לא קרה כאילו יום אחד יכולתי לראות למרחקים ולמחרת אני לא יכולתי לראות סנטימטר. כל יום, במשך שנתיים, הראייה שלי הייתה פחות ופחות. אמי תמיד הייתה אמיתית איתי, ובהיותך עני, אתה חייב להיות פחות או יותר כנה עם הילדים שלך. לא יכולנו להרשות לעצמנו שום מומחים. היה לי מזל שיכולתי בכלל לקבל רופא. אני מניח שהייתי קטן מדי בשביל באמת לדאוג כדי לקלוט כמה שיותר פרטים לפני שאתעוור. פעם אהבתי להסתכל על השמש. זה דבר רע לעיניים, אבל אהבתי את זה. פעם אהבתי להסתכל על הירח בלילה. הייתי הולך החוצה בחצר האחורית ובוהה בו. זה פשוט ריתק אותי. דבר נוסף שריתק אותי והפחיד אחרים היה ברקים. כשהייתי ילד, חשבתי שזה יפה. והיו צבעים. השתגעתי על אדום. תמיד חשבתי שזה צבע יפה. אני זוכר את הצבעים הבסיסיים בלבד. באופן טבעי אני זוכר את אמי, שהייתה יפה. אלוהים, היא הייתה יפה" (ריי צ'ארלס, בשנת 1973)

יש אמני פולק-רוק ויש את ג'ון מרטין. ב-29 בינואר בשנת 2009 מת בגיל 60 הזמר-יוצר-גיטריסט המיוחד, ג'ון מרטין.

הדיווח הרפואי היבש הצביע על סיבת המוות כשילוב קטלני של דלקת ריאות ואי ספיקת כליות, אך מי שהכיר את האיש ידע שזה היה הסוף הבלתי נמנע של חיים שהיו לרוב על הקצה.

מרטין נולד בשם איאן דיוויד מקגיצ'י, והיה בחור יפה תואר שייצר מוזיקה יפת תואר, למי שניאות להקשיב לה קשב רב. הוא לא היה סתם עוד זמר עם גיטרה אקוסטית; הוא היה אמן בריטי שפרץ גבולות, שילב ג'אז ובלוז לתוך הפולק, והוציא תקליטים רבים שבהם הציג שרשרת יצירות בלתי מתפשרת. הקריירה שלו החלה כשהיה נער סקוטי מתולתל בלונדון של שנות השישים. אבל השנים, האלכוהול והסמים גבו את מחירם. בתקופת חייו האחרונה היה מצבו הבריאותי של מרטין כבר רעוע בצורה קיצונית. המשקל שלו זינק לממדים מדאיגים והוא היה במצב של כאב מתמיד.

הוא ידע שהוא קרוב לסוף. ההופעה האחרונה שלו התקיימה ב-25 בנובמבר 2008, כשהוא כבר ישוב על כיסא גלגלים, מראה רחוק שנות אור מהדמות הכריזמטית שעמדה על הבמות בשנות השבעים. רבים מאלו שהיו איתו בקשר לקראת הסוף מאמינים שעשה ניסיון הירואי להבריא בתחילת 2009. הוא רצה לרדת במשקל, והוא גם היה נחוש לתת לעצמו את הסיכוי הטוב ביותר להתרגל לרגל התותבת החדשה שלו. זה קרה לאחר שרגלו הימנית נכרתה מתחת לברך בעקבות ציסטה שהתפוצצה וגרמה להרעלת דם, סיבוך שנבע מסוכרת קשה. אבל גופו חשב אחרת והחליט לסיים את העינוי. הלב הגדול, שהיה ספוג באלכוהול ובכישרון בכמויות מסחריות, פשוט הפסיק לפעום בבית החולים באירלנד.

באופן מפתיע, או אולי לא, מותו של ג'ון מרטין לא הביא את הכותרות הגדולות בעיתונים וגם לא דיווחים משמעותיים בטלוויזיה. העולם העדיף להתעסק בכוכבי אינסטנט, ומרטין נשאר מחתרתי עד הסוף. עבור מוזיקאים, מבקרי מוזיקה ומעריצים מושבעים, עם זאת, החדשות על מותו היו כבדות מנשוא. חברו הטוב פיל קולינס (שגם הפיק אותו מוסיקלית בעבר) ספד לו בכאב, וכך גם דייוויד גילמור מלהקת פינק פלויד.

הלווייתו נערכה באווירה אינטימית אך דרמטית, בדיוק כמו שיריו, עם משפחה, חברי להקה וחברים קרובים נוכחים. הייתה מוזיקה בין הדיבורים, והאנסמבל שנכח במקום שר שם את MAY YOU NEVER, שירו הידוע והנגיש יותר של מרטין, בעוד הארון נישא מהכנסייה למשרפה בדבלין. נדמה היה שהטבע עצמו רצה להשתתף בפרידה כאוטית אחרונה: השלג היה כל כך מאסיבי באותו לילה וכל הטיסות שיצאו מאירלנד בוטלו, מה שהותיר את האבלים תקועים יחד בלילה לבן של זיכרונות.

המון שירים יש לג'ון מרטין אבל אחד הבולטים ביותר הוא SOLID AIR. השיר נכתב על חברו הקרוב והטרגי של מרטין, ניק דרייק. מרטין ראה את דרייק שוקע לתוך דיכאון עמוק, והשיר מתאר את חוסר היכולת לתקשר עם אדם שנמצא במקום נפשי אחר לגמרי, אדם שחי על אוויר מוצק. המילים מתארות דאגה עמוקה, כשמרטין שר לחברו שהוא נע בתוך ערפל שאף אחד אחר לא רואה. הטרגדיה היא שדרייק מת ממנת יתר של תרופות נוגדות דיכאון שנה וחצי בלבד לאחר צאת התקליט.

אולי לאור האופן הכאוטי שבו מרטין ניהל את חייו, לאחר מותו היה אי-שקט מסוים בנוגע לעיזבון שלו. התפתח סכסוך משפטי מכוער בין בת זוגו לחיים ב-12 השנים האחרונות, תרזה וולש, לבין ילדיו מנישואיו הראשונים לבוורלי מרטין (שהייתה גם שותפתו ליצירה בתחילת הדרך). הסכסוך הוכרע בסופו של דבר בבתי המשפט, והותיר טעם מר. הקטלוג של מרטין היה לא יציב יחסית, האישיות שלו הייתה מסורבלת מדי, אלימה מדי לעיתים ומורכבת מדי מכדי שיזכה לאחר מותו למעמד של כוכב-על פולחני מסוג דומה שהיה לניק דרייק, שנשאר צעיר ויפה ואניגמטי לנצח בזיכרון הקולקטיבי. במקום זאת, המוזיקה של ג'ון מרטין ממשיכה להיות משמעותית מאד למספר קטן יחסית של אנשים בעולם, סוד כמוס שעובר מפה לאוזן בין אלו שיודעים להעריך גאונות פגומה אך טהורה.

דייויד ביירון - הטווס הווקאלי בעולם הרוק. ב-29 בינואר בשנת 1947 נולד הזמר דייויד ביירון, שייסד את להקת אוריה היפ אך נבעט ממנה לאחר שנים של הצלחה.

דייויד גאריק, מי שלימים שינה את שמו והפך למוכר לכל חובב מוזיקת רוק קלאסי תחת השם דייויד ביירון, היה האיש שייסד את הרכב הרוק הבריטי אוריה היפ, עמד בחזיתו בימי התהילה הגדולים, אך לבסוף נבעט משם בבושת פנים לאחר שנים של הצלחה מסחררת וחיים על הקצה.

קולו ונוכחותו הבימתית של ביירון, שהיה הסולן המקורי והבלתי מעורער של הלהקה, היו מרשימים בכל קנה מידה. מבקרי מוזיקה ומעריצים נשבעו באותם ימים כי הוא שר טוב יותר מאיאן גילאן, המתחרה שלו מלהקת דיפ פרפל. ביירון לא היה רק זמר, הוא היה מגיש שירים.

הוא החזיק באחד הקולות המיוחדים והחזקים יותר שנשמעו אי פעם בתולדות הרוק. המנעד הווקאלי הנדיר שלו, ההגשה התיאטרלית והדרמטית שאפיינה אותו והעוצמה הרגשית שהתפרצה ממנו, הפכו אותו למרכיב מכונן וקריטי בהצלחתה המוקדמת של הלהקה. בעוד שאוריה היפ הושוותה לעתים קרובות ללהקות רוק כבדות ופרוגרסיביות אחרות שפעלו בתחילת שנות ה-70, היה זה הקול הייחודי של ביירון שהבדיל אותה מהן באופן מובהק ואיפשר לחברי הלהקה לבנות איתו גם הרמוניות ווקאליות מרשימות מאד. הוא העניק למוזיקה שלה יתרון דרמטי, כמעט אופראי, שמעט מאוד זמרים אחרים יכלו בכלל לחלום להשתוות לו. הוא יכל לעבור, ללא שום מאמץ, מצלילים עמוקים ומהדהדים לצרחות קולניות גבוהות ומדויקות שהרעידו את האולמות.

אבל התהילה, כדרכה, לא באה בידיים ריקות והטמינה מלכודות הצלחה מסוכנות. מכוניות יקרות פאר, שמפניה מבעבעת שזרמה כמים בנהר גועש ואורח חיים מנקר עיניים הפכו לשגרה. ביירון התאהב עד כלות בחיים ככוכב רוק, אך שתייתו המוגזמת והתנהגותו הבלתי צפויה החלו להימאס על שאר חברי הלהקה.

התנהגותו של דיוויד ביירון הפכה לבלתי נסבלת. הוא היה עולה שיכור להופעות, מתעמת עם הקהל ופוגע בתפקוד הלהקה. התקרית ששברה את גב הגמל אירעה בפילדלפיה. "הוא עלה על המיקרופון וחתך את שפתו, ופשוט עמד שם מדמם. הקהל התחיל לצחוק עליו, והוא חשב שהם צוחקים עליו, אז הוא קילל את הקהל כל הלילה", סיפר הקלידן קן הנסלי. לאחר אותה הופעה, התעמתו איתו חברי הלהקה, והבינו שהוא "איבד את זה לגמרי".

ביולי 1976, לאחר הופעה בספרד, פוטר דיוויד ביירון מאוריה היפ. "דיוויד היה פרונטמן פנטסטי ולעולם לא ניתן היה להחליפו בהקשר הזה", אמר הנסלי, שהכיר בגודל האבידה. ביירון עצמו, בראיון, הגיב באיפוק מפתיע: "אני משוחרר לחלוטין. כל הדברים שקרעו אותי לגזרים במשך שנה נעלמו. כן, פוטרתי. אבל לא. אני לא בא עם רגשות רעים. או שנמאס לי מהם, או שנמאס להם ממני".

עבור מעריצים מושבעים, הקסם של הלהקה יצא מהדלת עם הקמע המשופם והכריזמטי. כולם ידעו שהפיטורים של ביירון הם הימור ענק. חברי הלהקה הנותרים ידעו זאת היטב. הנסלי: דייוויד היה פרונטמן פנטסטי ולעולם לא ניתן היה להחליפו באמת. דיוויד ואני לא היינו חברים אמיתיים. דיוויד לכאורה אמר פעם בראיון, 'אני לא מרגיש כלום כשאני שר את השירים של קן - אני פשוט שר אותם'. אנחנו לא יודעים באיזה מצב רוח הוא היה כשהוא אמר את זה, אחד הנכסים הגדולים ביותר של דיוויד היה היכולת שלו לפרש ולהביע שיר, בין אם זה שלי או של מישהו אחר, אז אני חושד שהוא פשוט הרגיש את הצורך לא להיות נחמד כלפיי".

דיוויד ביירון לא היה המום כשנתבקש לעזוב. במקום להביע את מרירות הכעס שלו, הוא אמר לעיתונות שהוא מבין. "הוקל לי לחלוטין", הוא הודיע לעיתון NME. "כל הדברים שמפרקים אותי כבר שנה נעלמו. כן, פוטרתי אבל אני לא משאיר רגשות רעים. או שאני גדלתי יותר מהם, או שהם גדלו יותר ממני". ביירון הוסיף שהוא כבר פרש מהלהקה בשלוש הזדמנויות נפרדות, אבל שוכנע לחזור בכל פעם.

בראיון ארוך יותר עם עיתון SOUNDS, ביירון אמר כי רבות מהבעיות שלו היו עם "האנשים שארגנו את הלהקה. חשבתי שאנשים איבדו, אולי בצדק, קצת אמון בנו במהלך השנתיים האחרונות".

שמות גדולים וידועים הוצעו כמחליפו של ביירון, עד שמתופף להקת MUD הבריטית המליץ להנסלי על זמר בשם ג'ון לוטון. הנסלי סיפר אז בראיון לעיתון RECORD MIRROR: "היו זמרים ידועים יותר שהוצעו לנו, אבל ברגע ששמענו את קולו של לוטון והתחלנו לעבוד איתו, היה ברור לנו שהוא האיש עבורנו. טווח קולו מדהים. אני מאמין שבהמשך הוא יהיה אחר הזמרים המובילים בעולם הרוק".

ביירון המובס, שאיבד את מפעל חייו, ניסה את מזלו בהרכב חדש בשם ROUGH DIAMOND. הלהקה כללה נגנים מוכשרים כמו קלם קלמפסון מלהקת HUMBLE PIE, אבל הניסיון לא צלח. לאחר תקליט אחד בלבד שיצא בשנת 1977 ונמכר בקושי רב, התפרק ההרכב בקול ענות חלושה. הוא לא הצליח לחזור על הצלחת העבר המפוארת, ואורח חייו ההרסני גבה ממנו מחיר כבד מנשוא. הדבר פגע אנושות בנישואיו שהתפוררו, ובכבד שלו שהחל להתפורר גם הוא בעקבות האלכוהוליזם הכבד.

נקודת השפל הגיעה בשנת 1981, כאשר ביירון התמוטט על הבמה בעת הופעה במועדון MARQUEE בלונדון. המנהלת שלו הסבירה בכאב את הסיטואציה הטרגית: "דייויד התפרסם כשחברות תקליטים שפכו עליו כסף רב והוא התרגל יותר מדי לראות את שמו מואר בגדול בשלטי החוצות. היה לו קול אדיר, אך האנשים שמסביבו לא דאגו לטפל בו כראוי כדי להוציאו מהמצב הנוראי".

בשנותיו האחרונות ביירון הפך למתבודד ובקושי יצא מביתו בברקשייר. בדצמבר 1984 הוא קיבל את הבשורה המרה מהרופאים שלא נותר לו זמן רב לחיות בגלל המצב הנוראי והבלתי הפיך של הכבד שלו. הסוף היה עצוב ובלתי נמנע. ב-28 בפברואר 1985 נכנע לבו של ביירון בן ה-38, כשגופתו נמצאה מוטלת על הרצפה בביתו.

למרות הסוף הטרגי, קולו נשאר לחיות בקלאסיקות הרבות שהקליט עם אוריה היפ. כן, הוא היה הרבה יותר מסתם זמר רוק מוכשר, הוא היה פרפורמר ענק שנותר בלתי נשכח בדפי ההיסטוריה של המוזיקה. הוא היה טווס ווקאלי!

בלעדיו - בית השמש העולה היה נשמע אחרת לגמרי! ב-29 בינואר בשנת 2021 מת הילטון ואלנטין, הגיטריסט המקורי של להקת האנימלס, בגיל 77.

תחזיקו חזק את המפרטים שלכם, כי ב-29 בינואר בשנת 2021 עולם המוזיקה ספג מהלומה כואבת. הילטון ולנטיין, הגיטריסט המקורי ומי שהניח את היסודות לצליל המחוספס של להקת האנימלס, הלך לעולמו בגיל 77 בביתו בקונטיקט. כן, אני מדבר על האיש שהגיטרה שלו היא לא פחות מחוד החנית בלהיט האלמותי "בית השמש העולה", תפקיד פתיחה חשוב בעולם הרוק ממש כמו SMOKE ON THE WATER של ריצ'י בלאקמור או VOODOO CHILD של ג'ימי הנדריקס. ממש כך!

השיר הזה לא נכתב על ידי הלהקה, אלא היה שיר-עם מסורתי ישן. היו שם בחוץ גרסאות של ג'וש וייט ואפילו בוב דילן הקליט אותו בגרסה אקוסטית, אבל הילטון והחברים חישמלו לו את הצורה. השיר, שמדבר על מקום מפוקפק בניו אורלינס – יש אומרים בית בושת, אחרים טוענים שזה בכלל בית כלא לנשים – הוקלט ב-18 במאי 1964 בטייק אחד בלבד. קראתם נכון, טייק אחד! כל הפקת התקליטון הזה עלתה גרושים וארכה כרבע שעה, כשהגיטרה של ולנטיין, מדגם GRETSCH TENNESSEAN, מנגנת את הארפג'יו (פירוק אקורדים) המפורסם בתיבות AM C D F ששינה את פני הרוק לנצח. בוב דילן עצמו, כששמע את הגרסה של ולנטיין ברדיו המכונית שלו, כמעט קפץ מהמושב והבין שזה הזמן לעבור לגיטרה חשמלית.

זמר האנימלס, אריק ברדן, לא נשאר אדיש וכתב ברשתות החברתיות עם היוודע הדבר מילים שמרעידות את הלב: "האופוס הפותח של השמש העולה לעולם לא יישמע אותו הדבר! לא סתם ניגנת אותו, אלא אתה חיית אותו! נשבר הלב מהחדשות הפתאומיות על מותו של הילטון. היו לנו זמנים נהדרים ביחד". תודו שזה עושה צמרמורת.

ולנטיין לא נחת משום מקום. הוא היה הגיטריסט המייסד של האנימלס, אותה הקים בשנת 1963 בעיר הפועלים האפורה ניוקאסל לצד ברדן, הבסיסט צ'אס צ'נדלר, נגן האורגן אלן פרייס והמתופף ג'ון סטיל. החבורה הזו התמחתה בקאברים של רית'ם אנד בלוז עד שבית השמש העולה יצא והאיר המון שמש על הלהקה. השיר, שהגיע למקום הראשון בארצות הברית ובבריטניה, הפך לסימן ההיכר של הלהקה. עם זאת, באופן משעשע למדי, זה היה השיר הפחות רוקי מבין הלהיטים הרבים שלה בטווח של שנתיים, אבל מי סופר.

ברדן ידע בדיוק למי מגיע הקרדיט על הגישה המרדנית. "זה באמת היה הילטון שהפך את האנימלס המוקדמים ללהקת רוק כי אני לא חושב שהאלמנט של הרוק היה בלהקה עד שמצאנו אותו. באותם ימים, הילטון לא רק ניגן רוקנ'רול, הוא נראה רוק'נ'רול, עם השיער המשומן המסורק לאחור, ז'קט העור הזול, נעלי הקטיפה, מכנסי הג'ינס השחורים וחיוך על פניו כשניגן עם הגיטרה באפקט ECHOPLEX, שהיה אז נשק סודי".

אחרי שההרכב המקורי של הלהקה התפרק בשנת 1966, ולנטיין לא תלה את הגיטרה. הוא השתתף באיחודים המתבקשים שלה ב-1975 וב-1983, וכן הוביל הרכבי אנימלס משלו עד שנת 2001. הכבוד הגדול הגיע כשהוא הוכנס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול יחד עם שאר האנימלס שנותרו בשנת 1994, אירוע שבו העולם הצדיע לחבורה מניוקאסל (אם כי גם הטקס הזה בא עם שערורייה מביכה, כשברדן בחר לא להגיע לשם).

בשנותיו האחרונות האחרונות, ולנטיין עשה מהלך מפתיע ועבר לגור בקונטיקט השקטה לצד אשתו ג'רמיין. הוא חזר לשורשים שלו, למוזיקת סקיפל, והקים את להקת SKIFFLE DOG שהופיעה בארה"ב ובבריטניה, והוציאה אלבומים בשם IT'S FOLK 'N' SKIFFLE, MATE ו-SKIFFLEDOG ON COBURG ST. היה אפשר למצוא אותו על הבמה גם עם להקות הגראז' THE WOGGLES ו-THE HEADLESS HORSEMEN, שאיתן התיידד ושיתף פעולה בהופעות אנרגטיות. הוא אפילו הצטרף לאריק ברדן לסיבוב הופעות נוסטלגי בשנת 2007, להזכיר לכולם איך זה נשמע פעם.

לאוהבי גיטרות רוק, ולנטיין לא היה ג'ימי הנדריקס (שחברו ללהקת האנימלס, צ'אס צ'אנדלר, גילה אותו והביא אותו ללונדון), או דוואן אולמן עם הסולואים האינסופיים, והוא זכה פחות להערצת מעריצים מאריק ברדן או אלן פרייס, חבריו ללהקה, אבל הוא היה המנוע השקט, או הרועש במקרה הזה, שהזניק את אחת הלהקות החשובות יותר לפסגה.

מי הוא גאון הבס ששינה את המוזיקה לנצח? ב-29 בינואר בשנת 1936 נולד בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, הבסיסט האגדי, ג'יימס ג'מרסון. הוא מת בשנת 1983 בגיל צעיר מדי - 47.

הוא לא היה סתם נגן, הוא היה ה-בסיסט, זה ששינה את החוקים.

חלק מהתרומות הגדולות ביותר לתרבות הפופ שלנו מגיעות דווקא מהמוזיקאים שעומדים בצללים, הרחק מאור הזרקורים המסנוור. בתעשיית המוזיקה, ג'יימס ג'מרסון נחשב לארכיטקט מפתח של הסאונד שיצא מטעם חברת התקליטים מוטאון, המפעל שהרכיב את הפסקול של שנות ה-60 בדטרויט. הכל קרה כתוצאה מעבודת גיטרה הבס הייחודית שלו, שיצרה כל כך הרבה להיטים בתקופת השיא של הלייבל. ג'מרסון לא סתם פרט על המיתרים; הוא היה גאון מוזיקלי שניגן על כלי שקיבל את הכינוי המחייב THE FUNK MACHINE – גיטרת פנדר פרסיז'ן משנת 1962. פרט פיקנטי ומעט מצחיק הוא שג'מרסון סירב להחליף את מיתרי הגיטרה שלו. המוטו שלו היה הליכלוך ששומר על הפ'אנק, והוא האמין שהשומן והזיעה שהצטברו על המיתרים במשך שנים הם המקור לסאונד העמוק והעגול שלו.

"ג'מרסון היה גאון", ציין הזמר מרווין גאי בהצדעה של מגזין בילבורד לבסיסט המנוח, וצדק בכל מילה. מהתקליטים הקלאסיים של מוטאון משנות ה-60 נחשב ג'מרסון לאבי בית הספר המודרני לנגינת בס בסגנון נשמה ופ'אנק. יש הרואים אותו בתור הבסיסט החשמלי הגדול ביותר אי פעם. הטכניקה שלו הייתה ייחודית ומוזרה כאחד: הוא ניגן כמעט אך ורק עם האצבע המורה של יד ימין, טכניקה שזכתה לכינוי THE HOOK. אצבע אחת שעשתה עבודה של עשר.

כשמוטאון רקורדס גדלה יותר ויותר בשנות ה-60 המוקדמות, ג'מרסון הפך לחלק בלתי נפרד מלהקת הקלטות האולפן המיתולוגית שנקראה THE FUNK BROTHERS. אבל בחיים כמו בחיים, לא הכל היה ורוד; נשיא החברה, ברי גורדי, הטיל וטו מוחלט ואסר עליו לצאת להופעות כדי להקדיש את כל זמנו לאולפן. גורדי פחד שהסאונד הייחודי יזלוג החוצה. אחד הסודות הכמוסים של צליל מוטאון היה האופן שבו צליל הבס והתופים עבדו יחד בסינרגיה מושלמת. שאר הצוות הושבע לשמור על סודיות הטכניקה בין ג'יימס לבין מתופף הבית, בני בנג'מין. השילוב ביניהם היה כל כך הדוק, שלעיתים היה נדמה שמדובר במוח אחד שמפעיל שני כלים.

קחו למשל את השיר הקלאסי WHAT'S GOING ON של מרווין גאי משנת 1971. ג'מרסון הגיע להקלטה אחרי בילוי לילי סוער במועדון בלוז, כשהוא שיכור לחלוטין. הוא לא היה מסוגל לשבת זקוף על הכיסא, אז הוא פשוט נשכב על הגב על רצפת האולפן. בחושך, בשכיבה, כשהוא בקושי בהכרה, הוא ניגן את אחד מקווי הבס המורכבים, הרגישים והמופתיים יותר בהיסטוריה של המוזיקה. מרווין גאי התעקש שרק ג'מרסון ינגן בתקליט הזה, והתוצאה הוכיחה למה.

אבל ההצלחה האמנותית לא תורגמה להכרה ציבורית בזמן אמת. כפי שקרה אז לעתים קרובות, גם ג'מרסון לא קיבל קרדיט כמלחין או מעבד, למרות שקווי הבס המלודיים שיצר הפכו לחלק בלתי נפרד מהשירים כפי שהוגשו לזכויות יוצרים. הוא אפילו לא קיבל קרדיט, פעמים רבות, על עטיפת התקליט בו ניגן כמוזיקאי. לפיכך, הוא לא קיבל תמלוגים עבור תרומותיו, למרות שרבים בתעשייה ידעו בדיוק מי הוא ומי אחראי לקסם. הוא היה הרוח החיה, אך השקופה, של המצעדים.

כשמוטאון העבירה את הבסיס שלה ללוס אנג'לס שטופת השמש בתחילת שנות ה-70, ג'מרסון ארוז את חפציו והצטרף אליה, מנסה למצוא את מקומו בעיר המלאכים. אבל המעבר היה קשה. הסגנון המוזיקלי השתנה, הטכנולוגיה התקדמה, ונגנים צעירים יותר תפסו את הבמה. בעיות חמורות עם אלכוהוליזם אילצו אותו לצאת משגרת ההקלטות והחלו לכרסם ביכולותיו. קשריו החוזיים עם מוטאון הסתיימו בטריקת דלת בשנת 1973. הפרידה צרבה במיוחד ולוותה בעלבון צורב כשג'מרסון לא הוזמן לאירוע הנוצץ לציון 25 שנה לאותה חברה שהוא בנה מוסיקלית במו ידיו. לפי סיפורים עצובים מאותה תקופה, הוא נאלץ לקנות כרטיס כאחרון המעריצים וישב ביציע האחורי בזמן שהאמנים שניגנו את גבי קווי הבס שלו זכו לתשואות על הבמה.

הסוף היה עצוב ובלתי נמנע. ימיו האחרונים עברו עליו במוסד רפואי, כשהוא רחוק מאוד מימי הזוהר של דטרויט. מותו הגיע מוקדם מדי, כתוצאה משילוב קטלני של שחמת הכבד, בעיות לב ודלקת ריאות. הוא הלך לעולמו כשהוא מותיר אחריו מורשת שכל בסיסט בעולם, שרוצה להבין את הבס החשמלי באמת, לומד עד היום, תו בתו, וגרוב שאף מכונה לא תוכל לשחזר לעולם.

כשבוב דילן פגש את האליל שלו (וקיבל כרטיס ביקור מפתיע). ב-29 בינואר בשנת 1961 בוב דילן פגש את גיבור הפולק שלו, וודי גאת'רי, בניו ג'רזי.

רק חמישה ימים קודם לכן, בוב דילן הצעיר נחת בניו יורק אחרי טרמפ ארוך ממינסוטה, כשהוא חמוש בגיטרה, מעיל לא מספיק חם והרבה אמביציה. אבל לדילן לא היה זמן לבזבז על תיירות; הייתה לו משימה אחת בראש: למצוא את וודי גאת'רי. המפגש הזה, שהתרחש לבסוף בניו ג'רזי, הפך לרגע מכונן בהיסטוריה של המוזיקה – מין העברת לפיד בין דורית, רק בלי הלפיד וכנראה עם הרבה יותר סיגריות וקפה דלוח.

באותם ימים, גאת'רי, שהיה כבר בן 48, התגורר בבית החולים הפסיכיאטרי גרייסטון פארק במוריס פליינס, ניו ג'רזי. הסיפור של גאת'רי עד לאותו רגע היה טראגי למדי. הוא נמצא בטיפול פסיכיאטרי עוד מספטמבר 1954, אז אושפז בבית החולים הלאומי של ברוקלין. הסימפטומים היו מפחידים: הוא התקשה לשלוט בשריריו והיה משוכנע שיש לו הפרעה נפשית. כשיצא מבית החולים במאי 1956, הוא נסע למוריסטאון, ניו ג'רזי, ושם מצא את עצמו מסתובב ברחובות כשהוא חסר בית.

המשטרה המקומית, שראתה אדם מבולבל ורועד, עצרה אותו. הוא בילה לילה בתא המעצר של מחוז מוריס, ולאחר מכן נשלח – לבקשתו שלו – לגרייסטון. הצוות הרפואי שם הניח שמדובר בסכיזופרניה פרנואידית, אבחנה שהתבררה כשגויה לחלוטין. רק חודשים לאחר מכן הבינו הרופאים שיש לו הנטינגטון, אותה הפרעה תורשתית אכזרית שאמו של גאת'רי סבלה ממנה בעצמה, ושגורמת לחולה לאבד בהדרגה שליטה על תנועותיו. למרות שבראשו הוא היה צלול לחלוטין, משפחתו של גאת'רי החזיקה אותו בגרייסטון כי זו הייתה האפשרות הטובה ביותר באותה תקופה; מעט מאוד היה ידוע אז על הנטינגטון (שכונה פעם בשם העממי והפחות סימפתי "מחלת הרעידות") או כיצד לטפל בו.

נקודת האור הגיעה ב-1959. כשגילו בני הזוג גליסון שגאת'רי נמצא בגרייסטון, הם קבעו נוהל קבוע: לקחת אותו אליהם בכל יום ראשון. סידל גליסון היה מעריץ מושבע שנהג להאזין לתוכנית הרדיו של גאת'רי בתחנת KFVD בלוס אנג'לס, והסידור הזה הקל מאוד על משפחתו של גאת'רי, שגרה בברוקלין, לבקר אותו בסופי שבוע. הדירה של הגליסונים הפכה למוקד עלייה לרגל. הם נתנו למבקרים להגיע כשוודי היה איתם, וכך עברו שם זמרי פולק כמו פיט סיגר, רמבלין ג'ק אליוט ופיל אוקס.

אבל איך בוב דילן ידע לאן להגיע? הוא עשה עבודת בילוש קטנה. הוא הלך לבית משפחת גאת'רי בברוקלין ושוחח עם ארלו, בנו בן ה-13 של וודי (שלימים הפך לכוכב בזכות עצמו, אתם בטח מכירים את ALICE'S RESTAURANT). ארלו כיוון אותו, ודילן יצא לדרך.

דילן בן ה-20 הגיע לניו יורק אחרי שנשר מאוניברסיטת מינסוטה (נראה שהלימודים הפריעו לקריירה). הוא קרא את האוטוביוגרפיה של גאת'רי, BOUND FOR GLORY, ספר שפירט את מסעותיו של גאת'רי ברחבי אמריקה, והפך לאובססיבי. הוא השמיע את שיריו לכל מי שהיה מוכן להקשיב, ושימש בפועל כג'וקבוקס אנושי של שירי וודי גאת'רי. צריך לזכור שגאת'רי הוקלט רק לעתים רחוקות, אז זה היה תלוי בדילן ובזמרי פולק אחרים בני דורו להבטיח את מורשתו ולהמשיך את המסורת שלו.

כשדילן נכנס לדירה באיסט אורנג' וראה את הגיבור שלו, המראה היה קשה. גאת'רי היה במצב די גרוע; הוא בקושי יכל לזוז או לדבר, שלא לדבר על לשיר. אבל האגו של האמן נשאר שלם – גאת'רי אהב לשמוע את השירים של עצמו, ודילן שמח לנגן לו אותם. ישנו סיפור משעשע מאותו מפגש שבו וודי, למרות מצבו, הגיש לדילן כרטיס ביקור שעליו היה כתוב משפט אחד בלבד: "אני עדיין לא מת". גאת'רי אפילו מלמל בדיחה על הקול של דילן, משהו בסגנון של "הילד הזה אולי לא יצליח ככותב, אבל הוא בטח יודע לשיר".

המפגש הזה הצית אצל דילן פרץ יצירה. מיד לאחר ביקורו, הוא כתב שיר על הגיבור שלו, SONG TO WOODY, שנכלל בתקליט הראשון שלו בשנת 1962, אחד משני שירים מקוריים בלבד שדילן כתב לזה (השני היה TALKIN' NEW YORK). דילן לא המציא את הלחן לשיר הזה מאפס; הוא "שאל" אותו (כמו שמוזיקאי פולק טובים עושים) מהשיר של גאת'רי עצמו, 1913 MASSACRE. המילים הן מכתב אהבה ישיר, כשהוא שר: "היי היי, וודי גאת'רי, כתבתי לך שיר". בשיר הזה דילן גם נותן כבוד לזמרים אחרים שהכיר, כמו סיסקו יוסטון וסוני טרי.

באביב של 1961, החגיגה בדירת גליסון נגמרה. משפחתו של גאת'רי העבירה אותו בחזרה לבית החולים הלאומי של ברוקלין, כך שהביקורים העליזים של ימי ראשון הסתיימו. גאת'רי מת לבסוף בשנת 1967 בגיל 55, אבל המשימה הושלמה: דרך דילן, דור חדש לגמרי גילה את שיריו ולמד על תרומתו החשובה למוזיקה האמריקאית.

איך אומרים ביטלס בגרמנית? ב-29 בינואר בשנת 1964 בילו חברי הביטלס באולפן הקלטות בפריס, שם הקליטו כמה שירים בשפה הגרמנית. זו הייתה ההקלטה האולפנית היחידה של הביטלס מחוץ לאנגליה.

חברי הלהקה המפורסמת בעולם, הביטלס, שהו בצרפת לסדרת הופעות בתיאטרון אולימפיה, אך הדרמה האמיתית התרחשה דווקא מאחורי הקלעים, בין מסדרונות מלון הפאר, ג'ורג' החמישי, לבין אולפני ההקלטות של EMI פאזה מרקוני בעיר. באותו יום היסטורי התכנסו ארבעת המופלאים להרפתקה מוזיקלית חד-פעמית שכללה שפה זרה, מפיק זועם ולהיט עולמי אחד שנולד כמעט במקרה. זו הייתה ההקלטה האולפנית היחידה של הביטלס מחוץ לאנגליה, אירוע שהפך לאבן דרך משעשעת ומרתקת בקריירה שלהם.

הסיפור החל בדרישה עיקשת מצד חברת התקליטים הגרמנית, אודאון, חברת בת של חברת התקליטים בה הביטלס היו חתומים, EMI. המנהלים הגרמנים היו משוכנעים שהקהל בגרמניה לא ירכוש תקליטים שאינם בשפת המקום. המפיק המוזיקלי ג'ורג' מרטין ניסה לשכנע את הלהקה, אך נתקל בהתנגדות עזה. ג'ורג' מרטין סיפר על כך מאוחר יותר: "לא ממש האמנתי לאיש הגרמני ההוא בעניין מכירת התקליטים באנגלית אבל בכל זאת ניגשתי אל הביטלס בעניין. הם צחקו ואמרו שזה נשמע שטויות. אז השבתי להם שאם ברצונם למכור תקליטים היטב בגרמניה, זה מה שנצטרך לעשות. אז הם הסכימו להקליט בגרמנית. וכן, זה באמת היה שטויות".

אבל בבוקר ההקלטה החליטו חברי הלהקה, ובראשם פול מקרטני וג'ון לנון, לפתוח משום מה בשביתה איטלקית. הם הסתגרו בסוויטה שלהם במלון וסירבו לצאת לאולפן. ג'ורג' מרטין, שהמתין באולפן בפריס יחד עם המתרגם שהוטס במיוחד, איבד את סבלנותו, נסע למלון והתעמת עם הלהקה בחדרם. מרטין תיאר את האירוע כפעם היחידה בה רב עם הלהקה. לבסוף, הלהקה נכנעה ללחץ והגיעה לאולפן כדי להקליט את הגרסאות הגרמניות לשני להיטי הענק שלהם. למשימה גויס קמילו פלגן, זמר, תמלילן ושדרן רדיו מלוקסמבורג, שעבד תחת שמות עט שונים. פלגן תרגם את המילים במהירות ולימד את הלהקה את ההגייה הפונטית של השפה הגרמנית ממש בתוך האולפן.

התוצאה הראשונה הייתה השיר KOMM GIB MIR DEINE HAND, הגרסה הגרמנית ללהיט I WANT TO HOLD YOUR HAND. ההקלטה הסתמכה ברובה על ערוץ הליווי המקורי שהוקלט באוקטובר 1963, עליו הלבישו הביטלס את השירה בגרמנית בתוספת מחיאות כפיים ביטלסיות חדשות שהוקלטו בפריס. ג'ורג' מרטין ציין כי למרות הסקפטיות, הביטלס ביצעו עבודה טובה.

השיר השני שהוקלט היה SIE LIEBT MICH, הגרסה הגרמנית ל- SHE LOVES YOU. כאן נתקלו המעורבים בבעיה טכנית בלתי צפויה: סרטי ההקלטה המקוריים של השיר באנגלית (שכללו שני ערוצים בלבד) לא היו זמינים או שכבר הושמדו, ולכן נאלצה הלהקה להקליט את השיר מחדש לחלוטין, כולל הכלים והשירה. זו הסיבה שגרסת הליווי הגרמנית נשמעת מעט שונה מהגרסה האנגלית המוכרת לכל. שני השירים יצאו על גבי תקליטון בגרמניה ובארצות הברית, שם הפכו לפריט אספנים מסקרן.

אך ההפתעה הגדולה של אותו יום הגיעה דווקא בסיום המפגש. מאחר שהביטלס סיימו את ההקלטות בגרמנית מוקדם מהצפוי, נותר להם זמן אולפן יקר. הם ניצלו את ההזדמנות כדי להקליט שיר חדש לגמרי שכתב פול מקרטני בפסנתר שהוכנס לסוויטה שלהם במלון ג'ורג' החמישי. השיר היה CAN'T BUY ME LOVE. ג'ורג' מרטין הציע שינוי קטן אך משמעותי במבנה השיר: להתחיל אותו ישר עם הפזמון המדבק במקום עם הבית, רעיון שהלהקה קיבלה מיד. זהו היה התקליטון הראשון של הביטלס שבו זמר אחד בלבד, פול מקרטני, שר את הקול המוביל ללא קולות רקע במיקס הסופי (אם כי בגרסאות מוקדמות ג'ון וג'ורג' שרו ברקע). ג'ורג' האריסון סיפר כי סולו הגיטרה הוקלט במקור בפריס, אך הוקלט מחדש מאוחר יותר בלונדון כי הגרסה הראשונה נחשבה לטובה פחות. עם זאת, בגלל מגבלות טכנולוגיות של אותה תקופה, בחלק מהגרסאות ניתן עדיין לשמוע את הסולו המקורי מבצבץ חרישית ברקע.

בסופו של דבר, היום שהחל בסירוב לקום מהמיטה ובצעקות במלון יוקרה, הסתיים בהפקתו של אחד הלהיטים הגדולים יותר של שנות השישים, לצד קוריוז היסטורי בגרמנית שמוכיח שגם הלהקה הגדולה בתבל ידעה להתפשר בגרמנית כשצריך.

המסע הקפוא של סטארמן העתידי! ב-29 בינואר בשנת 1970 הופיע דייויד בואי בתוכנית הטלוויזיה הסקוטית, CAIRNGORM SKI NIGHT.

זה היה אחד מאותם מסעות מוזיקליים משונים שנראים במבט לאחור כמו סצנה מסרט קולנוע סוריאליסטי, רגע לפני שההיסטוריה של הפופ השתנתה לנצח. התאריך בלוח השנה הראה על ה-29 בינואר בשנת 1970, והעולם עדיין התאושש מהנחיתה על הירח ומההצלחה המטאורית של הלהיט הגדול שהגיע בעקבותיה, SPACE ODDITY. דייויד בואי, אז אמן צעיר שחיפש את הכיוון הבא שלו, ארז את חפציו ויצא למסע צפונה לעבר הטריטוריות הקפואות של סקוטלנד.

המטרה המוצהרת הייתה הופעה בתוכנית הטלוויזיה הסקוטית בעלת השם האקזוטי CAIRNGORM SKI NIGHT, אבל הדרך לשם הייתה סיפור בפני עצמו. בואי לא נסע לבד. אל המסע הצטרפה פמליה ססגונית שכללה את אשתו דאז, אנג'י בואי, שהביאה איתה את סגנונה הייחודי, ואת המפיק המוזיקלי הגאון טוני ויסקונטי, האיש שעתיד לעצב את הסאונד של הרוק בשנים הבאות.

אליהם הצטרפה דמות צבעונית לא פחות – נגן כלי ההקשה טקס ג'ונסון. ג'ונסון לא היה סתם עוד נגן אולפן; מדובר היה במוזיקאי בשנות הארבעים לחייו, טיפוס שכבר ראה דבר או שניים בחייו, שנהג להתהלך בבגדים אתניים בולטים ולחבוש כובע רחב שוליים שהיה קשה לפספס. החבורה הזו נדחסה יחד אל תוך מכונית שאותה נהג בארי ג'קסון. ג'קסון היה הרבה יותר מסתם נהג; הוא היה שכנו לשעבר של בואי ושימש גם כעוזרו האישי באותה תקופה, איש אמון שידע לנווט את הדרכים הפתלתלות מאנגליה ועד לסקוטלנד הרחוקה.

המסע הארוך חייב עצירת ביניים, והחבורה העליזה אך הקפואה נאלצה להתאכסן במלון דרכים זול כדי להעביר את הלילה שלפני יום הצילומים הגדול. סקוטלנד בינואר היא לא מקום לאנשים שרגישים לקור, והמלון הדל סבל ממחסור חמור בהסקה. הטמפרטורות צנחו הרבה מתחת לאפס, ובמקום להתפנק בפיג'מות נוחות, נאלצו חברי הקבוצה, כולל הכוכב העולה, לישון בבגדיהם המלאים, מעילים וצעיפים, רק כדי לשרוד את הלילה בלי להפוך לנציבי קרח.

למחרת, כשהגיעו סוף סוף לאולפן הטלוויזיה הקטן של רשת GRAMPIAN, האווירה התחממה מעט. את פניהם קיבל בחמימות המנחה המקומי, ג'ימי ספאנקי. זו הייתה הפקה צנועה, רחוקה שנות אור מהבמות הנוצצות שבואי עתיד לכבוש בעתיד הקרוב. בואי עלה לבצע מול המצלמות את השיר LONDON BYE TA TA. השיר הזה הוא אחד מאותם פספוסים היסטוריים מעניינים בקריירה של בואי. הוא נכתב והוקלט במקור בגרסה אקוסטית עוד במרץ 1968, אך נגנז. בשנת 1970, בדיוק בתקופה של אותו מסע לסקוטלנד, בואי הקליט אותו מחדש בגרסה חשמלית ומלאת גרוב עם טוני ויסקונטי בבס. התכנון המקורי היה להוציא אותו כתקליטון הבא מיד לאחר ההצלחה העצומה של SPACE ODDITY. בואי האמין שיש לו ביד להיט בטוח.

השיר מתאר סיפור של משפחה מג'מייקה, או אדם בודד, שעוזבים את לונדון המנוכרת. המילים מתארות פרידה מהעיר הגדולה, עם שורות שמדברות על העיניים האדומות מחוסר שינה ועל הצורך לברוח מהרעש והזוהמה. בואי שר שם שורות שמביעות יחסי אהבה-שנאה לעיר הבירה האנגלית. בסופו של דבר, ברגע האחרון ממש, בואי החליט לגנוז את הרעיון להוציא את השיר הזה כתקליטון ובחר במקומו בשיר THE PRETTIEST STAR, שבו ניגן בגיטרה לא אחר מאשר מארק בולאן מלהקת טי רקס. המעריצים נאלצו לחכות שנים רבות עד שהשיר LONDON BYE TA TA יצא לאור באופן רשמי באוספים מאוחרים יותר.

בחזרה לאולפן הסקוטי הקפוא: בואי עמד שם ופרט בגיטרה אקוסטית, כשלהקת הבית של התוכנית, בניצוחו של אלכס סאת'רלאנד, מלווה אותו ומנסה להדביק את הקצב הייחודי שלו. כדי להוסיף קצת צבע לשידור, בואי לא הסתפק רק בשירה; לאחר הביצוע המוזיקלי הוא הדגים תנועות ריקוד ספונטניות עם אנג'י מול המצלמות, רגע אינטימי ומשעשע ששודר לצופים בבית שניסו להבין מי הוא הצעיר האקצנטרי הזה.

אך המסע לא הסתיים שם. למחרת המשיכה החבורה להופעה נוספת, הפעם באוניברסיטה באברדין. בואי היה אמור להופיע שם לצד להקת הרוק הפסיכדלי הוולשית MAN. על הבמה ליוו אותו הנאמנים הקבועים: טוני ויסקונטי, טקס ג'ונסון על כלי ההקשה, והמתופף גודפרי מקלין שהצטרף לחגיגה. על הנייר זה נשמע מבטיח, אך המציאות הייתה שונה לחלוטין.

ההופעה באברדין לא עברה כהלכה, בלשון המעטה. הסתבר שלא היה מדובר בהופעת רוק רגילה, אלא בנשף רשמי של האוניברסיטה, אירוע שבו הסטודנטים המקומיים ציפו למוזיקת ריקודים מסורתית או למשהו קליל שיאפשר להם לפזז ברחבה. הרוק האמנותי והמופנם של בואי לא התקבל בהבנה. בשלב מסוים של הערב, הקהל איבד את סבלנותו; אנשים ניגשו אליו פיזית ודרשו ממנו בתקיפות לנגן מוזיקה שמתאימה למעמד. הסיטואציה הפכה למביכה למדי עבור האמן שרק רצה להשמיע את שיריו החדשים.

מעניין גם לחשוב כיצד להקת MAN צלחה את האירוע הזה. הלהקה הוולשית הייתה ידועה בג'אמים ארוכים ומורכבים של רוק כבד ופסיכדליה, סגנון שרחוק שנות אור ממה שמקובל בנשף סטודנטים מעונב באברדין. אפשר להניח שזה היה ערב שהם, כמו דייויד בואי, העדיפו לשכוח, או לפחות לצחוק עליו שנים רבות לאחר מכן.

תגידי לי מדוע!!!... "אני לא אוהבת ימי שני..." ה-29 בינואר בשנת 1979 נפתח כעוד יום שני שיגרתי בסאן דייגו. אבל בראשה של ברנדה ספנסר בת ה-16 קרה משהו שהפך אותו לטרגי והביא ללהקת "עכברושי בומטאון" להיט ענק.

השעון הראה את השעה שמונה בבוקר. התלמידים של בית הספר היסודי גרובר קליבלנד עמדו מחוץ לשערים וחיכו שהפעמון יצלצל. מעבר לרחוב, בחלון ביתה, עמדה ספנסר ובידיה רובה חצי אוטומטי רוגר 10/22. זה לא היה סתם כלי נשק שמצאה, אלא המתנה שקיבלה לכבוד חג המולד מאביה, שאף צייד אותה ב-500 כדורים. היא כיוונה את הקנה מחלון הבית לעבר בית הספר ששכן ממול, ואז, בלי שום היסוס, היא סחטה את ההדק. השקט של הפרברים נקרע על ידי קולות ירי מחרידים, רעש של שבירת זכוכיות וצעקות כאב של ילדים מבוהלים.

במעשה האכזרי הזה היא גבתה את חייהם של שני מבוגרים גיבורים: מנהל בית הספר, ברטון ראג, שניסה להגן על הילדים בגופו, והשרת מייק סוצ'אר שנחלץ לעזרתו. בנוסף להם היא פצעה תשעה ילדים ושוטר אחד שהגיע לזירה. הדרמה נמשכה שעות ארוכות, כאשר כוחות משטרה מיוחדים הקיפו את הבית שלה במשך שבע שעות מורטות עצבים, בעוד מסוק משטרתי חג בשמיים ותיעד את הזירה המדממת. אביה של ספנסר, וולאס, הוזעק בדחיפות ממקום עבודתו והגיע הביתה המום (מה הוא חשב לעצמו?...). הוא נאלץ לעמוד בחוץ לצד השוטרים החמושים ולקרוא לבתו ברמקול שהם נתנו לידיו בתקווה שתצא ללא פגע.

אך בעוד השוטרים מנסים לנהל משא ומתן, לספנסר היו תוכניות אחרות לתקשורת. היא התקשרה מתוך הבית הנצור לכתב חדשות ודיווחה לו בשידור חי על המתרחש, כאילו מדובר במשחק וידאו. כשנשאלה מדוע עשתה זאת, היא סיפקה את התשובה המצמררת שנכנסה להיסטוריה: "פשוט עשיתי את זה. זה הכל. עשיתי זאת למען השעשוע. אני פשוט לא אוהבת את יום שני וזו הדרך היחידה שמצאתי להתעודד ביום הזה. אין מישהו שאוהב את יום שני. אבא שלי יתגאה בי על השימוש שעשיתי במתנה שהוא נתן לי".

בסופו של דבר, כשיצאה מביתה ונכנעה לרשויות, היא נראתה שרויה בקור רוח מטריד מאד, כמעט אדיש לגודל הזוועה. לשוטרים היא סיפרה בטון יובשני שהיא עישנה מריחואנה ולגמה הרבה וויסקי שהיה בבית לפני שהחלה לירות.

באותו הזמן בדיוק, אלפי קילומטרים משם, בוב גלדוף, הסולן הכריזמטי של להקת הגל החדש הבריטית THE BOOMTOWN RATS, היה בעיצומו של סיבוב הופעות בארה"ב. הוא שהה בתחנת רדיו בקמפוס של אוניברסיטת ג'ורג'יה באטלנטה לצורך ראיון, כאשר מכשיר הטלקס בחדר החדשות החל לפלוט את הדיווחים הראשוניים מסן דייגו. המילים המצמררות של ספנסר תפסו את עינו מיד. זה הדליק בראשו את הרעיון לכתוב על כך שיר, שהפך ללהיט ענק במקומות שונים בעולם וכבש את המצעדים בבריטניה ובאירופה.

השיר נכלל בתוך תקליט של הלהקה משנת 1979 שנקרא THE FINE ART OF SURFACING והיווה נקודת מפנה משמעותית עבורה. השיר שנכתב בעקבות המקרה, I DON'T LIKE MONDAYS, היה שונה בתכלית מהסגנון הקבוע שלהם; במקום מקצב פאנק מהיר ועצבני, גלדוף כתב בלדת פסנתר דרמטית ותיאטרלית. גלדוף סיפר כי השיר לא נועד להאדיר את ספנסר, אלא להביע את חוסר ההיגיון המוחלט שבמעשה. הוא תיאר זאת כאירוע חסר סיבה לחלוטין, בדיוק כמו הסיבה שסיפקה הנערה.

בארה"ב, לעומת זאת, השיר לא הצליח וכנראה בגלל הנושא הרגיש מאד בו. תחנות רדיו רבות סירבו לנגן אותו, במיוחד בסן דייגו שם הפצע היה עדיין פתוח ומדמם. משפחתה של הנערה היורה אף איימה בתביעה משפטית נגד הלהקה בטענה לפגיעה, אך השיר שרד את המחלוקות והפך לקלאסיקה. ספנסר עצמה נשפטה למאסר עולם של 25 שנים עד מאסר עולם, וכל בקשות החנינה שלה נדחו שוב ושוב לאורך השנים, כשהיא משאירה אחריה היסטוריה עגומה ושיר פופ דרמטי אחד בלתי נשכח.

גשם, דמעות ומלך אחד: הסיפור הרטוב מאחורי הלהיט החדש של פרסלי. ב-29 בינואר בשנת 1970 יצא תקליטון חדש לאלביס פרסלי, עם השיר KENTUCKY RAIN.

בבלדה הסנטימנטלית הזו, שנכתבה על ידי הצמד המוכשר אדי ראביט ודיק הרד, אלביס הנואש יצא למסע חיפוש קר, רטוב וגשום במיוחד אחר האישה שעזבה אותו ללא שום הסבר מניח את הדעת. המאזינים יכלו ממש להרגיש את הטיפות ואת הקור חודר העצמות בקולו, אך המציאות באולפן הייתה שונה לחלוטין.

כשהוא שר את השורות קורעות הלב הללו, פרסלי עמד למעשה יבש, חם ומרוצה למדי בתוך אולפן אמריקן סאונד בממפיס. ההקלטה עצמה הייתה חוויה בפני עצמה. האווירה באולפן הייתה מחשמלת, ואלביס, שידע בדיוק מה הוא רוצה לשמוע, פנה לפסנתרן, רוני מילסאפ, בבקשה ציורית במיוחד: הוא ביקש ממנו לגרום לקלידים להישמע כמו רעמים. מילסאפ נענה לאתגר, והתוצאה הוסיפה לשיר את העומק הדרמטי שהפך אותו ללהיט. צד ב' של התקליטון, אגב, כלל את השיר MY LITTLE FRIEND, אך היה זה הגשם מקנטאקי ששטף את המצעדים.

הדרך של השיר אל אלביס הייתה פתלתלה ומרתקת. אדי ראביט עבד באותה תקופה בחברת מו"לות והיה בתחילת דרכו. את ההשראה לשיר קיבל כשבהה בחלון ביום סגרירי וראה את הגשם יורד, תמונה שהפכה במוחו לסיפור על אהבה אבודה. השיר הזה כמעט והשיג לו את חוזה ההקלטות שכל כך רצה, לאחר שמפיק גדול שמע את הסקיצה ונתן לו אור ירוק להקליט אותו בעצמו. זה היה יכול להיות הרגע הגדול של ראביט, אך הגורל רצה אחרת.

למאר פייק, שעבד גם הוא בחברת ההוצאה לאור והיה ידוע כאחד מחבריו הטובים ביותר של אלביס וכחלק בלתי נפרד מהחבורה המקיפה אותו, שמע את קלטת ההדגמה. האוזן החדה של פייק זיהתה מיד את הפוטנציאל, והוא הביא את ההקלטה למלך הרוק'נ'רול. ראביט נזכר בראיון ברגשות המעורבים שאפפו אותו באותם רגעים: "הוא לקח את השיר לאלביס ואלביס רצה להקליט אותו כסינגל החדש שלו. אמרתי, 'זה נהדר ולא כל כך נהדר, מבחינתי'".

הדילמה של ראביט הייתה אמיתית. מצד אחד, החלום לפרוץ כזמר, ומצד שני, ההזדמנות שהזמר הגדול בעולם יבצע שיר שלך. בסופו של דבר, ההיגיון הבריא וההערצה הכריעו את הכף, וראביט הבין שעדיף לו לוותר על השיר לטובת הביצוע המלכותי. "חשבתי שאם זה השיר היחיד שאכתוב אי פעם, אז עדיף שאלביס יעשה את זה, כי הוא המלך".

ההחלטה התבררה כנכונה. השיר זכה להצלחה מסחררת. שנה אחת לאחר מותו של אלביס, בשנת 1978, סגר ראביט מעגל ודאג להוציא גרסה משלו לשיר, כמחווה יפה להיסטוריה המשותפת שלהם ולשיר שחיבר ביניהם לנצח.

הטעות הגדולה של זמרת להקת פליטווד מאק! ב-29 בינואר בשנת 1983 התחתנה זמרת להקת פליטווד מאק, סטיבי ניקס. זו הייתה טעות גדולה...

זה קרה בהופעה של הלהקה ב-5 בספטמבר 1982, כאשר סטיבי ניקס הביאה לשם את חברתה הוותיקה, רובין סניידר. לשאר חברי הלהקה ולצוות נאמר כי זו כנראה הפעם האחרונה שיראו את סניידר; היא נראתה שברירית, וניכר היה שסופה קרב. ההופעה של פליטווד מאק באותו יום הייתה קצרה מהרגיל. מתופף הלהקה, מיק פליטווד, ביקש מתכשיטן להכין צלב זהב ואודם עבור רובין, והצליח למסור לה אותו רגע לפני ההמראה מאתר הפסטיבל. רובין אנדרסון מתה כשהיא אוחזת בצלב הקטן חודש לאחר מכן, באוקטובר 1982. היא הותירה אחריה תינוק בשם מתיו.

סטיבי ניקס הייתה מרוסקת ולא ניתן היה לנחם אותה. היא בילתה שעות בשיחות טלפון עם אמה, מתייפחת מעבר לקו. סטיבי פגשה את רובין לראשונה בתיכון, כשהן היו בכיתה י'. "רובין הייתה בחיי מאז שהייתי בת ארבע-עשרה. היא הייתה היחידה שהכירה אותי בזכות האדם שהייתי באמת ולא בגלל 'סטיבי המפורסמת', וזה היה טוב שיש מישהו שמכיר את האני האמיתי שלי מלבד אמא ואבא. היא הנחתה אותי בחיים במידה מסוימת. רובין הייתה גם קלינאית תקשורת; כששמעה שהקול שלי בוגד בי, היא הצילה אותו עם הרבה סבלנות ואהבה. היא הקשיבה לי שרה את השיר הראשון שאי פעם כתבתי. היא לימדה אותי לשיר. היא לימדה אותי איך להשתמש בקול שלי. היא וידאה שאני בסדר לפני שעזבה את העולם הזה. רובין הייתה מאנשים האלה שכשהם נכנסים לחדר – כולם מסתכלים עליהם. היא הייתה עוצרת נשימה, ולכן בלתי נתפס שהיא יכלה למות. זה פשוט לא הגיוני".

בלי לדעת מה עוד לעשות, סטיבי עברה לגור עם האלמן, קים, לכאורה כדי לעזור לשמור על התינוק – ילד שאליו נקשרה רגשית. ואז, הלומה מצער ומסוממת, היא הציעה נישואים לקים אנדרסון, שעבד כאיש שיווק בחברת התקליטים "האחים וורנר", שבה הייתה חתומה פליטווד מאק.

לזוועתם של כולם, ובמיוחד של משפחותיהם, הוא הסכים. איש לא האמין שזה קורה. מיק פליטווד פרץ בבכי כשסטיבי התקשרה לבשר לו את החדשות. היא פתחה את השיחה בשאלה: "מיק, אתה יושב?" כולם חשבו שזה מעשה מטורף. "כולנו היינו משוגעים מצער", אמרה לימים, "זה היה פשוט מופרע לחלוטין. בעיני הרבה אנשים, מה שעשיתי נחשב לחילול הקודש. אבל לא היה אכפת לי".

המשפחות זעמו וכמה חברים החרימו את החתונה של סטיבי וקים. הכלה נראתה המומה ומנותקת מהאירוע. החתן, עטור זקן עבות, נראה אבוד. אמה של סטיבי הגיעה, וכך גם אחיה. מהלהקה, רק מיק פליטווד וכריסטין מקווי השתתפו בטקס הצנוע שנערך ב-29 בינואר 1983. מיק תיאר זאת מאוחר יותר: "ראיתי על הפנים שלה שהיא יודעת שזו טעות".

באותו לילה יצאו סטיבי וקים לירח דבש בחוות סן איסידרו ליד סנטה ברברה, אתר נופש פופולרי בקרב נשואים טריים. לאחר מכן, חזרה ניקס לעבוד על אלבומה THE WILD HEART, ומהר מאוד התברר לה שהסידור הזוגי הזה לא יעבוד. בני הזוג התגרשו שלושה חודשים לאחר מכן.

היא סיפרה מאוחר יותר שידעה שנישואיה נידונו לכישלון כשהגיעה הביתה מהאולפן לילה אחד, וגילתה שבעלה הזיז מכשיר טלוויזיה ענק של סוני למרגלות המיטה הזוגית. קים הסביר לה שהוא אוהב לצפות בטלוויזיה לפני השינה. סטיבי עברה לחדר שינה אחר. ככל שחלפו השבועות בתחילת 1983, קים החל להתלונן שאשתו הטרייה מבזבזת זמן רב באולפן בעבודה על האלבום שלה. "הוא אמר: 'אין בחיים שלך זמן למתיו ולי'. חשבתי לעצמי: 'ובכן, אתה צודק. אין זמן'..."

ואז היא קיבלה תחושה, מעבר לקבר, שרובין אינה מרוצה מהמצב. "יום אחד נכנסתי לחדרו של מתיו והעריסה לא התנדנדה", סיפרה. "אני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל העריסה תמיד החלה להתנדנד מעט כשנכנסתי לחדר, וידעתי שרובין נמצאת שם. יום אחד זה לא קרה; החדר החשיך והתינוק היה שקט מאוד. אמרתי לעצמי: 'רובין רוצה לסיים את זה, ועכשיו'. הרגשתי את זה חזק, כאילו הניחה את ידה על הכתף שלי. זה היה בהחלט סימן".

סטיבי עברה חזרה לביתה והורתה לעורכי הדין שלה להגיש תביעת גירושין. היא אמרה לקים לקחת את התינוק הביתה למינסוטה, שם התגוררה משפחתו. היא ניסתה להסביר לו שמכרה את נשמתה לשטן לפני זמן רב, כפי שניסחה זאת, "כדי שאוכל לרדוף אחר החלום הזה באופן מלא ומוחלט, ולא להיות כבולה בילדים ובעלים וכל זה". היא אמרה לו: "קים, אני כוכבת רוקנרול. זה מה שאני עושה ומי שאני".

ניקס לא נישאה שוב מעולם, ואין לה ילדים.

בלעדיו, להקות הרוק האהובות עלינו לא היו קיימות כפי שהן! ב-29 בינואר בשנת 1992 מת מאי ספיקת הלב אמן הבלוז הנודע, ווילי דיקסון, בגיל 76.

תארו לכם עולם בלי הרוק'נ'רול כפי שאנחנו מכירים אותו, עולם אפור ומשעמם שבו הגיטרות החשמליות היו נשמעות מנומסות מדי. זה בדיוק מה שהיה קורה אלמלא הוא. ב-29 בינואר 1992, הלב הגדול של עולם המוזיקה נדם כאשר ווילי דיקסון מת מאי ספיקת לב בברבנק, קליפורניה, בגיל 76. הוא השאיר אחריו מורשת עצומה ששינתה את פני ההיסטוריה, שכן בלעדיו להקות הרוק האהובות עלינו פשוט לא היו קיימות בפורמט המוכר והבועט שלהן.

דיקסון לא היה רק מוזיקאי; הוא היה כותב שירים, מפיק, מעבד ובסיסט, דמות בלוז בולטת מאד שעיצבה את הסאונד של שיקגו ומשם את הסאונד של לונדון ושל העולם כולו. ענקים כמו הרולינג סטונס, CREAM, הדלתות ולד זפלין חבו לו את הקריירה שלהם. אגב, לד זפלין לקחה את ההשראה צעד אחד רחוק מדי וגנבה מדיקסון ללא בושה, עד שהוא תבע אותה בגין השיר WHOLE LOTTA LOVE שהיה העתק חשוד של YOU NEED LOVE שלו. הדימויים הנלהבים, ההומור הלקוני והרמזים לטקס מסתורי במיטב שיריו גרמו להם להישמע כשירי-עם עתיקי יומין, כאילו היו שם מאז ומעולם.

אבל לפני שהפך לארכיטקט של הבלוז, דיקסון היה בריון לא קטן. הוא נולד בוויקסבורג, מיסיסיפי בשנת 1915, וכבר בתחילת שנות ה-30 הוא כתב שירים ומכר אותם ללהקת קאנטרי מקומית, הוכחה מוקדמת לחוש העסקי שלו. הוא גם הצטרף לקבוצת גוספל, כי בכל זאת צריך לשמור על הנשמה, ובשנת 1936 הוא עבר לשיקגו עם תוכנית אחרת לגמרי: להיות מתאגרף. האיש היה הר אדם, והוא זכה באליפות משקל כבד של כפפות הזהב של אילינוי סטייט בשנת 1937. קריירת האגרוף המבטיחה הסתיימה בנוקאאוט טכני מחוץ לזירה, כאשר קרב שנערך עם המנהל שלו במשרד סיים במהרה את הקריירה הספורטיבית והחזיר אותו לייעודו האמיתי.

הוא חזר למוזיקה, לשיר ולנגן בס עם לאונרד קסטון המכונה בייבי דו, ועשה את התקליטים הראשונים שלו עבור חברת התקליטים BLUEBIRD כחבר ב-FIVE BREEZES בשנת 1940. אבל אז ההיסטוריה דפקה בדלת, ודיקסון לא רצה לפתוח. בשנת 1941, הוא סירב להתגייס לצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה, עמדה שהובילה אותו לכלא לעשרה חודשים. "לא הרגשתי שאני חייב ללכת בגלל התנאים שהיו בקרב עמי", אמר מאוחר יותר בהתייחסו לגזענות באמריקה. לאחר שיצא מהכלא הוא מיהר בחזרה אל המוזיקה וכתב שירים-סטנדרטים שהפכו לנכסי צאן ברזל.

השיר HOOCHIE KOOCHIE MAN, אותו שר לראשונה מאדי ווטרס בשנת 1954, הפך להמנון. המונח עצמו מתייחס לפרקטיקה של כישוף עממי המכונה הודו, ודיקסון הכניס למילים את כל המיסטיקה של דרום ארה"ב, עם אזכורים לקמעות ולחשים. השיר הזה היה כרטיס הביקור האולטימטיבי של גבר שלא כדאי להתעסק איתו. עוד קלאסיקה שיצאה תחת ידיו הייתה LITTLE RED ROOSTER. השיר הוקלט במקור על ידי האולין וולף, אך הגרסה של הרולינג סטונס ב-1964 הפכה ללהיט ענק בבריטניה. זהו שיר הבלוז היחיד שהגיע אי פעם למקום הראשון במצעד הבריטי, והוא מתבסס על פולקלור ישן לפיו תרנגול אדום שומר על החצר מפני פולשים, דימוי גברי מובהק. יש שפירשו את השיר גם באופן מיני מובהק שלא אפרט פה.

רשימת הלהיטים המשיכה עם BACK DOOR MAN, שיר שהפך למזוהה עם הדלתות. זהו סיפור על גבר שמנהל רומן עם אישה נשואה ובורח מהדלת האחורית כשהבעל מגיע. ג'ים מוריסון צרח את המילים הללו בתשוקה, אבל דיקסון בכלל לא ידע שזה קרה בהתחלה. למרות שהוא מכר את הזכויות לרבים משיריו במהלך שנות ה-50 – הוא מכר אז משיריו לאחרים תמורת 30 דולר לשיר, עסקה שנשמעת היום מגוחכת – הוא זכה בהדרגה לקבל חלק מהם בחזרה לאחר מאבקים משפטיים. "אני לא יכול להקשיב לכל האנשים שעושים את השירים שלי, אחרת לא יהיה לי זמן לכתוב", הוא אמר באדישות אופיינית. הוא לא היה מודע, למשל, שלהקה מפורסמת כמו הדלתות הקליטה את איש הדלת האחורית שלו עם הרמיזות המיניות הברורות שבו, עד שבתו השמיעה לו את התקליט שלהם.

אי אפשר לשכוח את SPOONFUL, עוד יצירת מופת שהאולין וולף ביצע בקולו הצרוד, ובהמשך זכתה לגרסה מחשמלת של CREAM עם אריק קלפטון. הכפית בשיר היא מטאפורה מבריקה – היא יכולה להיות כפית של אוכל לרעב, אבל באותה מידה היא מייצגת תשוקה אלימה, סמים או כל אובססיה אחרת שגברים מוכנים להרוג בשבילה. ולסיום המסיבה, היה את WANG DAND DOODLE, שיר שפרסמה הזמרת קוקו טיילור. בניגוד לבלוז הכבד והעצוב, השיר הזה תיאר מסיבה פרועה בדרום שיקגו עם טיפוסים מפוקפקים, והפך ללהיט ריקודים סוער שמכר מיליון עותקים.

ווילי דיקסון היה פילוסוף של המוזיקה לא פחות מאשר יוצר. "אנשים נהגו למתג את הבלוז כמוזיקה של 12 תיבות בלבד", הוא אמר בתבונה, "אבל אתה לא יכול לתת סיפור שלם ב-12 התיבות האלה ולהיות עם התחלה או סיום הגונים". הוא ידע שבלוז הוא החיים עצמם, סיפור שמתגלגל ולא נגמר לעולם, גם אחרי שהמוזיקה נפסקת.

זה התקליט שנולד להיות פראי! לא פחות! ב-29 בינואר בשנת 1968 יצא תקליט הבכורה של להקה פנטסטית ושמה STEPPENWOLF (זאב הערבות).

אתחיל עם ג'ון קיי, סולן הלהקה. הוא נולד כגרמני לכל דבר בתקופת מלחמת העולם השנייה, ושמו המקורי היה יואכים פריץ קראולדאט. הגורל לא היה עמו חסד בתחילת הדרך; אביו היה חייל גרמני שנהרג בעת לחימתו ברוסיה, חודש לפני שנולד בנו ב-1944. פריץ הצעיר, שסבל מלקות ראייה שהפכה אותו רגיש לאור (מה שהסביר את משקפי השמש הנצחיים שלו מאוחר יותר), גדל תוך כדי האזנה תכופה לרוק'נ'רול אמריקני ששודר בתחנת רדיו צבאית של כוחות הכיבוש. הצלילים האלה היו המפלט שלו, אך הוא לא החל לשיר, לנגן או לכתוב שירים עד שהיגר עם משפחתו לקנדה ב-1958.

שם, בקנדה הרחוקה, הוא החל לחיות תחת השם ג'ון קיי. הוא למד את רוב האנגלית שלו בזכות ההאזנה התכופה לשירים באנגלית, ולמעשה הטמיע את התרבות האמריקנית דרך הרדיו. כשהצטרף ללהקתו הראשונה, THE SPARROW, הוא כבר היה בעל ידע נרחב ברוק ובלוז. הלהקה הזו הופיעה במועדונים מינוריים והייתה נוראית, חתמה בסוף על חוזה הקלטה עם חברת COLUMBIA. הציפיות היו בשמיים, אבל המציאות טפחה על פניהם. תחת החוזה הזה הם הקליטו תקליט שלם שלא יצא ממנו משהו מיוחד, והלהקה המקורית התפרקה בקול ענות חלושה.

אבל קיי לא היה אדם שמוותר בקלות. הוא נטל עימו את האורגניסט גולדי מקג'ון ואת המתופף ג'ואי אדמונטון (המוכר יותר כג'רי אדמונטון) ושלושתם עברו להתגורר בלוס אנג'לס, עיר המלאכים וההזדמנויות. גם כאן, הסיפורים מאחורי הקלעים היו משעשעים לא פחות מהמוזיקה עצמה: שמו האמיתי של גולדי מקג'ון היה ג'ון ריימונד גודסבי, אך הוא שינה את שמו לגולדי בהמלצתו של קיי, שחשב שזה נשמע נוצץ יותר. שם המשפחה שונה בהתאם למקג'ון (ה"מק" הגיע מרצונו של הקלידן לכבד את אימו שנפטרה ב-1965 ושמה האמצעי היה מקינטייר.. ה"ג'ון" שבא אחר כך הגיע משמו המקורי). סתם אנקדוטה נחמדה לאמצע הדרך בפוסט זה, שמראה כמה מיתוג היה חשוב כבר אז.

במעבר ללוס אנג'לס הוחלט לשנות שם נוסף, והפעם של הלהקה כולה. המפיק גבריאל מקלר הציע להם לקרוא לעצמם STEPPENWOLF, בהשפעת הרומן של הסופר הגרמני הרמן הסה. הספר עסק באדם הקרוע בין האנושיות שבו לבין טבעו החייתי, דימוי שהלם בדיוק את הצליל הפראי שהלהקה חיפשה.

זאב הערבות הוחתמו שם על חוזה הקלטות עם חברת DUNHILL, לייבל נחשב שבין היתר התעסק גם עם להקת האמהות והאבות המפורסמת. בסתיו של 1967 נכנסו חברי הלהקה, עם כמות שירים שמספיקה ליצירת תקליט שלם, לאולפני UNITED WESTERN עם המפיק גבריאל מקלר. הם הגיעו מוכנים עם ארסנל רציני: בין השירים שלהם היה גם עיבוד שלהם לשיר רית'ם אנד בלוז של דון קובי בשם SOOKIE SOOKIE, שהיה במקור להיט סול גרובי. קאבר נוסף היה לשיר THE PUSHER שנכתב על ידי אמן הפולק האמריקני, הויט אקסטון. והנשק הסודי שלהם, זה שעתיד לשנות את ההיסטוריה, היה שיר שנכתב על ידי מארס בונפייר. מי שהסתתר מאחורי הכינוי המפוצץ מארס בונפייר היה דניס אדמונטון, הגיטריסט המקורי של ההרכב הקודם, THE SPARROW, וגם אחיו של ג'ואי (ג'רי) המתופף. לשיר שהוא כתב החליט לקרוא בשם BORN TO BE WILD.

השיר הזה נולד בכלל כבלדה נוגה, ומארס בונפייר כתב אותו בהשראת נסיעה במכונית פורד פלקון יד שנייה שרכש, ולא על אופנוע כפי שנהוג לחשוב. הוא ראה פוסטר שבו נכתב BORN TO RIDE ושיחק עם המילים עד שיצא לו הפזמון המוכר. הלהקה לקחה את הבלדה הזו והזריקה לה כמויות מסחריות של אנרגיה חשמלית.

אך ההתחלה הייתה קשה. הסשנים באולפני UNITED WESTERN לא הניבו תוצאות מוצלחות. טכנאי האולפן, שהיה רגיל להקלטות פופ עדינות יותר, כל הזמן צעק על חברי הלהקה להנמיך את הווליום בזמן ההקלטה. הדבר הזה ביאס אותם לגמרי; איך אפשר לנגן רוק כשמבקשים ממך ללחוש? לכן הם עשו מעשה, ארזו את הציוד והעבירו את עצמם לקליפורניה ולאולפני AMERICAN RECORDERS, שם הם הקליטו הכל מחדש. זה התברר כהחלטה הגאונית ביותר שלהם. טכנאי ההקלטות היה גם בעל האולפן - ריצ'ארד פודולור, איש שהבין רעש מהו.

זאב הערבות החל לחשוף את שיניו החדות באולפן הזה. המגברים שהשתמשו בהם שם היו מדגם FENDER DUAL SHOWMAN, מפלצות סאונד שהוגברו בכפתור הווליום עד 10, המקסימום האפשרי (לפני שספיינל טאפ הביאו את שלב ה-11). הבסיסט, ראשטון מוריב, רעם עם הבס שלו בחלל האולפן והרעיד את הרצפה. הגיטריסט הצעיר, מייק מונארק (שהיה אז בן 17 וניגן על גיטרה רק במשך שנתיים עד להקלטות האלו - נתון בלתי נתפס כששומעים את התוצאה) הרעיד גם הוא את קירות הסטודיו. הסשנים ליצירת התקליט היו יעילים ביותר. בלי משחקים מיותרים, תוך יומיים הקליטה הלהקה 11 שירים. האנרגיה הייתה דחוסה וממוקדת.

קולו המיוחד והמחוספס של ג'ון קיי, שהזכיר נהימה של מנוע לא משומן, השתלב נהדר עם שאר כלי הנגינה. אורגניסט הלהקה, גולדי מקג'ון, השתמש בהקלטות באורגן מדגם LOWRY שהיה לו רמקול שבור בתוכו - דבר שהוסיף לצליל המחוספס של זאב הערבות בתקליט הראשון. הרבה אנשים חושבים שהלהקה השתמשה באורגן האמונד B3 להקלטת התקליט, כלי שהיה הסטנדרט באותה תקופה, אך לא כך המקרה. למרות שהיה באולפן ההוא גם האמונד נוצץ, הצליל של ה- LOWRY עם הרמקול השבור התאים להם יותר; הוא היה מלוכלך, גולמי ואמיתי.

הביצועים של הלהקה התרכזו ביצירת תבנית מוזיקלית מגובשת. לא היה כאן רצון להבליט אנשים בצורה ווירטואוזית עם סולואים מנצנצים של עשר דקות. המטרה כאן הייתה ליצור שירים עם מעטפת צליל חמה, משומנת ומהודקת, כמו אגרוף לפנים.

ג'ון קיי נזכר בתהליך בערגה: "התקליט הזה הוקלט לראשונה באולפני יונייטד/ווסטרן בלוס אנג'לס. לא היה אכפת לנו מהתוצאות בכלל. דרך חברי מורגן קאבט, גילינו את אולפן ההקלטות הזה, עם הטכנאים ריצ'י פודולור וביל קופר. הכל השתלב ביחד. נדהמנו ממה ששמענו. זה היה כל מה שקיווינו לו. הקלטנו על מכונה עם שמונה ערוצים כשאנחנו מנגנים בתא מהדהד שריצ'י בנה, שהיה אחד התאים החיים הטובים ביותר בלוס אנג'לס באותה תקופה. הקלטנו שבעה שירים ביום הראשון וארבעה שירים נוספים למחרת. רוב השירה הוקלטה ביום השלישי והאלבום עבר מיקס ביום הרביעי. האלבום כולו עלה בסביבות 9,000 דולרים. חשבנו שזה נשמע טוב ולדעתי זה עדיין מחזיק מעמד עד היום. מישהו אמר פעם, 'יש לך את כל החיים שלך להתכונן לאלבום הראשון, ואין זמן לאלבום הבא'. זה בהחלט היה נכון במקרה שלנו".

באופן מפתיע, לאף אחד מחברי הלהקה לא עלתה המחשבה שהשיר BORN TO BE WILD יהיה להיט. במהלך ההקלטה שלו באולפן, השיר לא קיבל מצד הסובבים תגובות שונות משאר שירי התקליט; הוא היה סתם עוד רצועה קצבית. הסינגל הראשון שיצא מהתקליט היה שיר בשם THE GIRL I KNEW, אך הוא התקבל בקרירות וללא תוצאות טובות במצעד. השיר הבא שסומן כלהיט מהתקליט היה הקטע הפותח, SOOKIE SOOKIE. אך גם כאן הייתה בעיה - תחנות הרדיו לא ידעו אם מדובר כאן בלהקה לבנה או שחורה בגלל הגרוב והסאונד המטעה, ולפיכך ההשמעות היו מועטות יחסית באמריקה המפוצלת גזעית.

חברי הלהקה ידעו שנשארה להם רק עוד הזדמנות אחת לשחרר סינגל מהתקליט לפני שהוא ייקבר בתהום השיכחה ויצטרף לאלפי תקליטים כושלים אחרים. חברת התקליטים הציעה את השיר EVERYBODY'S NEXT ONE, שקיי כתב בעצמו עם המפיק הקודם, גבריאל מקלר. אך מנהל הלהקה רד פוקסטר, שהיה בעצמו די ג'יי בתחנת רדיו בלוס אנג'לס והיו לו חושים מחודדים לקהל, עשה סקר בקרב חבריו השדרנים בנוגע לבחירת הסינגל הבא. כולם אמרו פה אחד שהשיר הבא צריך להיות BORN TO BE WILD.

והם צדקו בגדול. הסינגל יצא וזינק מיד לצמרת המצעדים, כשהוא מגיע למקום השני במצעד הבילבורד האמריקאי (רק השיר PEOPLE GOT TO BE FREE של ה-RASCALS מנע ממנו את הפסגה). זו הפעם הראשונה שנעשה השימוש בצמד המילים HEAVY METAL בטקסט של שיר רוק. ההשפעה הזו ניכרת עד ימינו, והיא זו שהעניקה לז'אנר שלם את שמו. אמנם את המושג הזה הטביע עוד קודם לכן הסופר וויליאם בורוז בספרו 'במכונה הרכה', שיצא בשנת 1961, שם יש איזכור למושג THE HEAVY METAL KID, אך STEPPENWOLF היו אלו שהפכו אותו לפסקול של דור.

שנה לאחר יציאת הסינגל, הוא קיבל דחיפה משמעותית ביותר עם הכללתו בפסקול הסרט הידוע EASY RIDER (אדם בעקבות גורלו). כוכבי הסרט, פיטר פונדה ודניס הופר, השתמשו בשיר במקור רק כפסקול זמני בזמן העריכה, אך הבינו מהר מאוד ששום שיר אחר לא יעבוד טוב יותר. כיום אין אופנוען אחד של הארלי דיווידסון שלא מכיר בעל פה כל תו, צליל וניואנס בשיר האלמותי הזה.

שיר נוסף של הלהקה נכלל בסרט הקלאסי הזה והוא THE PUSHER. השיר הזה הוא אחד הראשונים בעולם הרוק שהתייחס לתוצאות ההרסניות של השימוש בסמים, תוך הבחנה ברורה בין ה-DEALER (סוחר סמים קלים) לבין ה-PUSHER (ספק הסמים הקשים). השיר נכתב על ידי כותב שירים בשם הויט אקסטון, שכתב אותו לאחר שאחד מחבריו מת מסמים, והטקסט הנוקב שלו עורר סערה לא קטנה בתחנות הרדיו השמרניות.

התקליט המלא יצא בינואר 1968 והפך לרב מכר. הוא כלל גם פנינים נוספות כמו השיר YOUR WALL'S TOO HIGH ושיר בשם TAKE WHAT YOU NEED. עיתון רולינג סטון פרסם בביקורתו את המילים הבאות: "פעם, להקה זו הייתה ידועה בשם SPARROW. הם הגיעו מקנדה, התיישבו באזור המפרץ, ניגנו בהרבה מועדונים קטנים והיו זוועתיים. עכשיו הם STEPPENWOLF, חיים בלוס אנג'לס ויש להם תקליט שהוא די טוב. החומר והסגנון האינסטרומנטלי שלהם אינם מקוריים מדי; למעשה, התקליט הראשון שלהם הוא שילוב של טכניקות, גישות וחומר נוכחי וקודם. אבל זה עובד ועובד טוב מאוד. ההקלטה נפתחת עם הסינגל שלהם SOOKIE SOOKIE מאת דון קובאי.

קובאי, למרות שהוא לא מאוד מוכר, הוא אחד מכותבי הרית'ם אנד בלוז הטובים בעולם ("CHAIN OF FOOLS ו- MERCY MERCY) וראוי שהם יציגו את שיריו. הם עושים את זה טוב מאוד ועם שכבת על של טכניקות מודרניות, בעיקר עם צליל פאז. ואז יש להם את השיר הזה שנקרא BERRY RIDES AGAIN שהוא מחווה מוזיקלית קטנה לצ'אק ברי. זו גניבה ישירה, ברורה ומכוונת, מברי, אבל היא מעודכנת ממש בביצועים.

בעקבות זה בא השיר הקלאסי של ווילי דיקסון על איש ההוצ'י קוצ'י. שיר מזוהה בעיקר עם מאדי ווטרס. למרות שנדמה שהמספר הזה משתלב היטב בקונספט של התקליט, הצד הווקאלי ממש לא מצליח בגלל שהמימיקה היא בצד הלא נכון של החנופה. החומר המקורי - למעט קטע חריג אחד או שניים - נשמע די אותו הדבר, אבל זה טוב. הדבר המרתק באלבום הזה הוא לא שהוא רק מבט בטוב טעם ומבוצע היטב על האופנים השונים של הרוק'נ'רול, אלא שהמצבים האלו כוללים גם דגימה מהזנים האטרקטיביים ביותר שנשמעים בסן פרנסיסקו. העיקר באלבום הזה הוא שהוא פשוט נחמד".

גם עיתון HIT PARADER פרסם ביולי 1968 ביקורת אוהדת: 'אלבום מקסים של חמישיה מקסימה. הפורמט של בס-תופים-גיטרה-אורגן מגיע פה לשיאים חדשים. המילים שכתב ג'ון קיי פוגעות ישר בבטן וקולו מתאים בדיוק לצורת הנגינה של חבריו'. גם עיתוני הרוק HULLABALOO, HIGH FIDELITY ו- STEREO REVIEW לא חסכו תשבחות על התקליט והלהקה באותה שנה.

מה שבטוח, אף אחד לא הצליח לשחזר את החשמל של הלהקה הזו בשיריה, כפי שהוקלטו אז באולפן. היה משהו בצליל של להקת זאב הערבות, בתקופה ההיא, שלא ממש ניתן לשיחזור. זה אחד הכוחות הגדולים שלה - צליל מיוחד וייחודי מאז שנצרב בתודעה הקולקטיבית של דור הווודסטוק והרבה מעבר לו.

בונוס: החודש, ינואר 1983, נערכה פגישה שהחזירה את ההרכב השני והקלאסי של דיפ פרפל לקדמת הבמה. אבל מה היה הסירחון מאחורי האיחוד הסגול הזה?

כך סיפר הזמר איאן גילאן בספרו: "נפגשתי עם המנהלים, יחד עם ריצ'י בלקמור ורוג'ר גלובר שהתגוררו בניו יורק, ועם ג'ון לורד ואיאן פייס שטסו מבריטניה. סעדנו יחד בסוויטה פרטית, וכעבור כמה שעות ההרכב השני של דיפ פרפל חזר 'לדלוק', בכפוף להסכמות בעניינים עסקיים. זה היה נהדר; נפרדנו איש לדרכו רק לעת עתה.

עם תאריכים משוערים ביומנים לתחילת החזרות וההקלטות לקראת סוף האביב ותחילת הקיץ, כולם נדרשו לסיים את התחייבויותיהם בלהקותיהם הנוכחיות. הכל התנהל כשורה, למעט תקלה זמנית: נודע לנו שריצ'י דורש 50 אחוזים מהרווחים, ומשאיר לי ולשלושת האחרים להחליט איך לחלוק את 50 האחוזים הנותרים.

ובכן, זה לא מצא חן בעיניי. אמרתי למנהל שבישר לי זאת למסור לריצ'י ש'יילך לעזאזל'. או שכולם שותפים שווים בעסק, או שאין איחוד. עשיתי זאת בלי להתייעץ עם האחרים, אך ציפיתי שהם יתיישרו עם ההחלטה. המשמעות הייתה חזרה מידית ל'ימים הטובים', שבהם גילאן הוא שוב 'הבחור הבעייתי'.

העמדה האיתנה שלי עבדה הפעם; ריצ'י הסכים לחלוקה שווה ותכנן לפרק את להקת ריינבאו לאחר סיבוב הופעות ביפן. ג'ון, באופן דומה, עשה סידורים לעזיבת להקת ווייטסנייק. המצב של רוג'ר היה ברור – הוא עוזב את ריינבאו עם ריצ'י, ופייסי היה ככל הנראה 'שחקן חופשי' לאחר שעזב זמן קצר לפני כן את להקתו של גארי מור. לבסוף התכנסנו כולנו לפגישה באפריל, שלאחריה פרסם טומי ואנס את החדשות בתוכנית הרוק שלו בטלוויזיה. מכאן ואילך, החדשות על האיחוד התפשטו כאש בשדה קוצים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459