כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-31 בינואר (31.1) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "יש לי הרבה מה לומר. אף פעם לא עשיתי ראיונות כי הם תמיד הכניסו אותי בצרות. תמיד. הם אף פעם לא יצאו כמו שצריך. אני פשוט לא אוהב אותם. אבל דברים משתנים. אני מרגיש מאוד חופשי עכשיו. אין לי אישה וחזרתי לגור בדרום קליפורניה. אני מרגיש פתוח יותר ממה שהרגשתי מזה זמן רב. אני יוצא ומדבר עם הרבה אנשים. אני מרגיש שמשהו חדש קורה בחיי. אני ממש נדלק על המוסיקה החדשה שאני עושה עכשיו, בחזרה עם להקת קרייזי הורס. היום, גם כשאני מדבר, השירים רצים לי בראש. אני מתרגש. אני חושב שכל מה שעשיתי תקף, אחרת לא הייתי עושה זאת, אבל אני מבין ששלושת האלבומים האחרונים שלי היו סטיה הצידה בצורה מסוימת. אני יודע שקיבלתי הרבה פרסום רע בגללם. איכשהו אני מרגיש כאילו
צצתי מתוך תקופה עכורה וההוכחה תהיה באלבום הבא שלי. TONIGHT'S THE NIGHT, הייתי אומר, הוא הפרק האחרון של תקופה שעברתי.
אתה חייב להמשיך לשנות. חולצות, נשים, מה שלא יהיה. אני מעדיף לשמור על שינוי ולאבד הרבה אנשים בדרך. אם זה המחיר, אני אשלם את זה. לא אכפת לי אם הקהל שלי הוא מאה או מאה מיליון. זה לא משנה לי. אני משוכנע שמה שנמכר היטב ומה שאני עושה הם שני דברים שונים לגמרי. אם הם נפגשים, זה צירוף מקרים" (ניל יאנג, בשנת 1975)
ב-31 בינואר בשנת 1966 הקליט בריאן וילסון באולפן ההקלטה ללא שאר הביץ' בויז. מטרתו היום היא להרכיב את הקלטת הבסיס לשירו, CAROLINE NO.
במהלך הסשן בוצעו 17 טייקים כשאחריהם בריאן בחר את הטוב ביותר וניגש להקליט עליו את קולו.
השיר הזה נכתב על ידו בהשפעת המריחואנה, כשתוך עשרים דקות כבר היה לו שיר גמור מבחינת כתיבה.
אשתו של בריאן, מרילין, חשבה שהשיר נכתב עליה, אך הוא הסביר אחרת: "זה מדובר על ידידה של חבר שלי, שיום אחד החליטה לקצץ את שיערה וכל היופי שלה נעלם. זה גרם לאותו בחור להתעצב, כי חש שהיא כבר לא אוהבת אותו". אותו בחור סיפר לבריאן על הקרוליין שהוא הכיר (CAROLINE I KNOW), אך בריאן לא שמע אותו היטב וכתב זאת כ- CAROLINE NO.
במהלך הסשן האולפני תופף האל בליין על בקבוק משקה מוגז ריק הפוך, כדי להשיג את צליל כלי ההקשה החלול בפתיחת השיר. לצדו של בליין נכחו באולפן וניגנו הגיטריסטים גלן קמבל ובארני קסל, הפרקשניסט פרנק קאפ, נגן הצ'מבלו אל דה לירוי, הסקסופוניסטים סטיב דאגלס וג'ים הורן ופלאס ג'ונסון וג'יי מיגליורי, החלילן בילי גרין, הבסיסטית קרול קיי ונגן היוקללי לייל ריץ.
ב-31 בינואר בשנת 1972 יצא אלבום חדש לזמר הנשמה, אל גרין, שיש האומרים שהוא יכול גם לשיר את ספר הטלפונים ולהישמע הכי סקסי שיש.
הביקורת ברולינג סטון על האלבום הזה, LET'S STAY TOGETHER, הייתה כזו: "אל גרין, הזמר שבא מארקנסו, עלה מאפלה לתהילה במהירות שמדהימה אפילו בסטנדרטים של תעשיית המוזיקה הפופולרית. קולו האקספרסיבי בצורה יוצאת דופן, והעיבודים הפשוטים והאווריריים של המפיק, ווילי מיטשל, משתלבים בסוג השלמות שאפיינה את שיתוף הפעולה של אוטיס רדינג וסטיב קרופר. התקליטים של גרין נשמעים כאילו הם חייבים לקרות; עבור המאזין שאוהב מוזיקת נשמה, זה יכול להיות הדובדבן שבקצפת טעימה מאוד.
הגמישות של הקול של גרין היא משהו שיש להתפעל ממנו. הוא יכול לקרוא, לצעוק, להתרומם ווקאלית ולזרוק את הנהמות הכי פ'אנקיות, והכל במהלך שיר אחד. יש כאן זיקה לסאם קוק ולאוטיס רדינג מעת לעת, אך הגישה הכוללת של גרין היא באופן עקבי שלו. העובדה שהוא כותב את רוב החומר שלו וזוכה לגיבוי כל כך אוהד מנגני ממפיס שעובדים בחברת התקליטים HI, מסייעת להסביר את הזרימה וההרגשה המאוחדת של שני האלבומים שהוציא.
האלבום החדש שלו הוא כמעט מושלם. הוא מעט רך יותר מקודמו ושיר הנושא שולט בו היטב. הבעיה היחידה בהכנת סינגל, עם שיר הנושא, שמשיג מעמד של קלאסיקה מיידית היא יצירת אלבום שלא יישמע רדוד בהשוואה לו. למעשה, הצד הראשון של התקליט, שמתחיל בשיר שהוא אדיר, מצליח לשמור על יציבות ורמה גבוהה, ברוב השירים, עד לשיר האחרון. לאל גרין יש קול חם ועוטף.
בצד השני בתקליט יש את אחד השירים הטובים ביותר של האלבום, IT AIN'T NO FUN TO ME, שמתחיל כמו בלוז פ'אנקי ונבנה לצעקה. יש לו גם את הקטע המאכזב היחיד של האלבום, גרסה בת שש דקות פלוס לסרט HOW CAN YOU MEND A BROKEN HEART, של הבי ג'יז. גרין שר אותו יפה, ועיבוד המיתרים הוא בטוב טעם ומינימלי בדרכו, כמו הנגינה המאופקת של להקת האולפן. אבל השיר נמתח עד כדי כך שהעדינות שלו הופכת לסוג של טעם לוואי מתכתי שרוף של מוזיקת מעליות.
עם זאת, עמדתו של אל גרין בחזית ההתעוררות החדשה של מוזיקת ממפיס מעוררת קנאה כמעט מפחידה. העולם יצפה לראות אם גרין יכול לספק אוצרות חדשים ולהמשיך להצלחות גדולות עוד יותר, מבלי לוותר על האיזון הנכון, הטוהר והאחדות של שני האלבומים הראשונים. בינתיים, האלבום הזה הוא פינוק חיוני".
ב-31 בינואר בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין כלהקת חימום באולם ההופעות 'פילמור איסט' בניו יורק. זו הפעם הראשונה בה ג'ימי פייג' ניגן על במה זו, מאז היה שם עם היארדבירדס, ב-3 בנובמבר 1967. עתה הוא בא עם להקתו החדשה כדי להטיל פצצת אטום.
הראשונים לעלות על במת הפילמור היו PORTER'S POPULAR PREACHERS. אחריהם עלתה לבמה זפלין המחממת, כשבינתיים התכוננה להקת IRON BUTTERFLY לעלות אחריה, כלהקה הראשית. במקור הייתה זו להקה בריטית אחרת שנועדה לחמם את פרפר הברזל והיא THE MOVE, שבוטלה זמן קצר לפני כן והרכב הגוספל ההוא של פורטר נקבע במקומה.
ברקע הבמה הייתה תאורה פסיכדלית, שהייתה קבועה בהופעות במקום זה והפעילה אותה חבורת אנשים שקראה לעצמה JOSHUA LIGHT SHOW. כשהגיע זמנה של זפלין לעלות, עלה לפני בעל המקום והאמרגן, ביל גרהאם, ואמר לקהל כך: "בבקשה קבלו מאנגליה את לד זפלין!". אז עלו הארבעה לבמה, העניקו מפגן מחשמל ביותר וסחטו שני הדרנים. חברי פרפר הברזל נראו בינתיים די מצוברחים מאחורי הקלעים.
ההופעה נפתחה עם השיר הקצבי TRAIN KEPT A ROLLIN ואחריו המשיכה באווירה בלוזיסטית עם I CAN'T QUIT YOU BABE. אחרי שהקבל נכנס לאווירה הנכונה, הגיע הזמן ל- DAZED AND CONFUSED ואחריו סולו תופים של ג'ון בונהאם, שאז עדיין נקרא בפי חברי הלהקה בשם PAT'S DELIGHT (על שם אשתו של בונהאם). לאחר מכן ניגנו זפלין את HOW MANY MORE TIMES, עוד קטע בלוז בשם YOU SHOOK ME וההופעה הסתיימה עם COMMUNICATION BREAKDOWN.
מיד לאחר מכן פורסם דיווח על ההופעה בעיתון בילבורד האמריקני: "לד זפלין נחתה בפילמור איסט והוכיחה שביכולתה להפוך לסופרגרופ הבאה. ג'ימי פייג' יכול לעמוד בגאווה לצד גדולי הגיטריסטים בעולם. רוברט פלאנט הוא צרחן בלוז פראי ביותר. לפרפר הברזל הייתה משימה קשה ביותר לעלות אחרי דבר שכזה".
בעיתון WORLD COUNTDOWN היה הדיווח כך: "לד זפלין היא ללא ספק אחת הלהקות הטובות ביותר בסצנה של היום. בזמן הקצר שחבריה ביחד, הם יצרו הצלחה מסחררת, הן מבחינת הופעה ומבחינת מכירות אלבומם בארה"ב. האלבום הזה מטפס במהירות במצעד המכירות. בהופעה הם היו לא אנושיים וסולו התופים של בונהאם ארך רבע שעה! זו להקה שחייבים לראות!".
כשארבעת חברי פרפר הברזל עלו בסוף לבמה, היה זה כמופע שבא אחרי השיא. הלילה ההוא היה שייך ללד זפלין. פיטר גראנט: "מנהל להקת פרפר הברזל השתולל מכעס כשראה מה שמו כלהקת חימום לפניהם. הכעס שלו היה מוצדק. הקהל המשיך לצעוק את שמה של זפלין כשפרפר הברזל עלו לבמה. זו להקה טובה, אבל אין מה להשוות אותה ללד זפלין".
בקהל היה, באותו ערב, גם גיטריסט שבעתיד יהיה כוכב רוק בעצמו. שמו הוא אייס פרלי ובהמשך יצליח מאד עם להקת KISS. כך הוא סיפר על אותו ערב בפילמור: "ההופעה הזו שינתה את חיי. הייתי אז בן 16 וראיתי בתדהמה איך אחרי ההופעה של זפלין יצאו אנשים מהמקום, כי כבר קיבלו את המנה שלהם והם לא היו זקוקים לאיירון באטרפליי. הלוואי ומישהו היה אוחז אז במסרטת וידאו ומצלם את זה".
גם ג'יי ג'יי פרנץ', בהמשך חבר בלהקת TWISTED SISTER, היה שם: "הגעתי לשם במטרה לראות את ההופעה של איירון באטרפליי. היה לי כסא בשורה הראשונה והמופע של זפלין נחת עליי כמהלומה. למחרת כבר רצתי לחנות התקליטים לקנות את אלבום הבכורה שלהם ושרפתי את התקליטים של איירון באטרפליי. היה לי הכבוד להיות במחיצתו של רוברט פלאנט, באיזו ארוחה בשנת 1988 ודיברנו על הערב ההוא. הוא שאל אותי אם שמעתי פרצי צחוק בעת סולו התופים של רון בושי, המתופף של איירון באטרפליי. אמרתי שלא והוא השיב שבונהאם לא הפסיק לצחוק. זפלין ידעו שהם אכלו את הפרפר באותו יום".
ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-31 בינואר בשנת 1974 פורסמה ברולינג סטון ביקורת על הופעה של להקות פולחן הצדפה הכחולה והסטוג'ס באולם ACADEMY OF MUSIC בניו יורק.
"ערב ראש השנה בניו יורק, ובאולם האקדמיה למוזיקה הדהדו הקירות ברעם מתכת כבדה. אחרי סט חימום לוהט של להקה בשם KISS (בלאק סאבאת' האמריקאים) ותעלוליה הענקיים של להקת TEENAGE LUST, הסטוג'ס תקפו את הקהל עם גל של חומרים מהתקליט RAW POWER. אבל למען האמת, זה לא היה אחד הלילות היותר טובים שלהם. היעדר בדיקת סאונד, יותר מדי רוח והגישה המטומטמת של הלהקה הובילו לסט שהם הודו מאוחר יותר שהיה 'מאוד לא מגובש'.
הדברים הצליחו להתארגן לתוך גרוב מטאל כבד למדי באמצע הסט שבו הסטוג'ס הוציאו מנגינות רבות מהאלבום האחרון שלהם. ואז איגי פופ קפץ לבור הצלמים במהלך השיר RICH BITCH והסתער על הקהל העוין משהו במהלך I GOT NOTHING ו-"GIMME DANGER. בינתיים, הגיטריסט ג'יימס וויליאמסון הוביל את הסטוג'ס האחרים עם הבליץ הקולי שלהם, תוך שהוא מוציא אקורדים כוחניים.
להקת פולחן הצדפה הכחולה חתמה את הערב עם נגינה בווליום רועש להגעיל, אם כי הגישה הניהולית של סנדי פרלמן צדקה בקביעתו ש"לילדים האלו זה ממש לא משנה". חברי להקתו התחילו כאילו נורו מתותח ובשלב מסוים המתופף, אל בושאר, החליף את כסאו מאחורי התופים עם תליית גיטרת פנדר טלקאסטר על כתפו., והעניק ללהקה חטיבה של חמש גיטרות שאיתה הם יצרו קרשנדו של מאניה גיטרה לפני בוא ההדרנים. אנשים רבים בקהל מצאו את זה ערב מושלם".
הנה תוספות שלי: שאר הלהקות בערב הזה לא ידעו שגם להקת KISS תופיע לצידן. הגיטריסט של הסטוג'ס, רון אשטון, עלה לבמה במדים מפוקפקים למראה. הוא פתח את המופע בברכת הקהל בגרמנית - איחל להם שנה טובה. (אשטון היה מעריץ של פריטי אספנות ממלחמת העולם השנייה).
דיווחים אחרים על המופע, מלבד הרולינג סטון, ציינו כי איגי פופ נראה עילגת במיוחד, והביקורת של מלודי מייקר כינתה את השירה שלו "בלתי מובנת". איגי הסתובב סביב הקהל שלפניו, דחף את המיקרופון שלו בפני המעריצים כדי שיוכלו לשיר עבורו את המילים. לפי מעריץ אחד שהיה שם באותו לילה, איגי בסופו של דבר נזרק בחזרה לבמה כי הוא לא הצליח למצוא דרך אחרת לחזור אליה.
היה נדמה שלהקת KISS גנבה מלכתחילה את זרקורי הערב, אבל חברי פולחן הצדפה הכחולה לא הסכימו לתת לדבר שכזה להאפיל עליהם. הסולן אריק בלום רכב על אופנוע על הבמה והמשיך לממש את ההבטחה לגלח את זקנו מול הקהל. בחור בשם קארל בורק, שעבד מאחורי הקלעים של האקדמיה באותו לילה, עמד לצד באק דהרמה כש-KISS ירדה מהבמה. כשחבריה המאופרים חלפו על פניו, בורק ציחקק ודארמה הגיב שהוא לא צריך לצחוק כי להקתו כנראה תהיה זו שתחמם אותם בקרוב - ולא ההיפך. שנתיים מאוחר יותר, חזון העתיד של דארמה יתברר כנכון.
ואם כבר... ב-31 בינואר בשנת 1974 יצא גליון של הרולינג סטון ובו גם ראיון של פול גמבאצ'יני עם פול מקרטני. כך נפתחת הכתבה הארוכה מאד...
בינואר הקרוב מלאו עשור להופעת הביטלס במצעדים האמריקאים. בחודש שעבר ערך הרולינג סטון את הראיון הראשון, בקנה מידה מלא, עם פול מקרטני, בשישה מפגשים שהתחילו באולפן הקלטות בלונדון וכלה ברחוב בניו יורק. המפגשים בניו יורק התקיימו יום לאחר שמקרטני נכנס לארה"ב, לראשונה מזה שנתיים. בעיות הויזה שנבעו משתי הפרות חוק בעניין מריחואנה נפתרו סופית.
מקרטני היה זהיר בתגובותיו במהלך שני המפגשים הראשונים. הוא ולינדה זכרו שהיו בחופשה בסקוטלנד כאשר הראו להם לראשונה את הראיון הממושך של ג'ון לנון ברולינג סטון והם ונפגעו ממנו מאוד. בהתחלה נראה שפול רוצה להימנע מהסוג של המחלוקת שהראיון של לנון יצר, אך בשיחות מאוחרות יותר הוא הפך חופשי יותר עם תשובותיו.
מכיוון שהפגישות היו במרווחים שונים, הטקסט שלנו אינו עוקב אחר רצף השאלות בפועל. למשל, הדיון של מקרטני בקשייו המשפטיים מורכב משלוש שיחות נפרדות. אחד מאותם דיונים נוצר בעקבות תקרית ברחוב בניו יורק. צעדנו ברחוב 54 לעבר המשרד בניו יורק של "איסטמן ואיסטמן", עורכי הדין לי וג'ון איסטמן, אביה ואחיה של לינדה מקרטני.
אדם בחליפה אפורה עם מטריה צבעונית ניגש למקרטני ושאל, "מר מקרטני? זה בשבילך." זה היה עותק מתהליך התביעה של אלן קליין שהוגש לפול שבועיים קודם לכן בלונדון. מקרטני חייך ואמר לאיש, "תודה רבה." הוא היה ציני.
הנבל של התרחיש, מבחינתו, לא היה האיש בחליפה האפורה, אלא קליין עצמו, אותו מכנה מקרטני "פרחח". מקרטני טוען שהוא תבע את חבריו לשעבר בביטלס כי זו הייתה הדרך היחידה לתבוע את קליין. כששאלנו את ראש חברת ABKCO לגבי התביעה, נראה שקליין מתענג על העימות החדש. "כעת יש לו אפשרות לומר את כל מה שהוא רוצה בבית המשפט," אמר לנו קליין. "יש לו את ההזדמנות להילחם מולי פנים אל פנים. אני מברך על כך. עכשיו הוא נמצא באותה זירה איתי. האם זה לא מה שהוא רצה?".
ג'ון איסטמן אמר את ההצהרה הזו בנוגע לחליפות הביטלס / אפל / קליין ומעורבותו של פול בהן: "ג'ון לנון, ג'ורג' הריסון, רינגו סטאר, יוקו אונו, אפל ואחרים פתחו בפעולה באנגליה נגד ABKCO ואלן קליין. בתלונה זו נטען כי ABKCO וקליין לקחו עמלות מוגזמות, נהגו במרמה, הציעו התנהלות שהייתה הונאה על רשויות המס בארה"ב ובבריטניה, ניהלו את פרויקט בנגלה דש בצורה שגויה וניהלו את ענייני המתלונן בצורה שגויה".
הראיונות שלנו עוכבו במשך כמה חודשים, תחילה בגלל סיבוב הופעות של כנפיים ולאחר מכן בגלל סדרת הקלטות בניגריה. גם אחרי ההמתנה ההיא, מקרטני נראה מופתע עד כמה רצינו לדעת. בסופו של דבר הוא ולינדה התראיינו באולפן הקלטות בלונדון, במשרד בסוהו של פול, במשרדיו ובדירתו של לי איסטמן בניו יורק (שם לבשה התינוקת סטלה מקרטני את שעון המראיין על כף רגלה) ובסטודיו של צלם שער המגזין, פרנצ'סקו סקבולו. עם תחילת הראיון, פול מספר כיצד כתב את אחד השירים שהקליט בניגריה.
"היינו בג'מייקה בחופשה והתארחנו בבית קטן מחוץ למפרץ מונטגו, וקראנו בעיתון המקומי, THE DAILY GLEANER, שדסטין הופמן וסטיב מקווין נמצאים בעיר וצילמו את הסרט 'פרפר'. הם היו ממש לאורך החוף מאיתנו. אמרנו שזה יהיה נהדר לפגוש את הופמן ולאכול איתו ארוחת ערב. אז לינדה צלצלה. היא טובה בזה, אני תמיד קצת נבוך.
התיידדנו ושוחחנו משם. דיברנו על כתיבת שירים, ודסטין אמר שהוא חושב שזו מתנה מדהימה להיות מסוגל לכתוב שיר על משהו. אנשים חושבים את זה, אבל אני תמיד טוען שזה כמו כל מתנה. זה כנראה קסום יותר כי זו מוזיקה, ואני חושב שהיא קסומה יותר. אבל קח את כישרון המשחק שלו. זה מעולה. אמרתי, "זה אותו הדבר כמוך ומשחק, כשהבמאי אומר 'אקשן!' אתה פשוט שולף את זה מהתיק, לא? אתה לא יודע מאיפה זה בא, אתה פשוט עושה את זה! זה רק בך".
אז הוא אומר, "אתה מתכוון שאתה יכול פשוט לעשות את זה, ככה?". הוא היה מקסים, דסטין. כעבור כמה ימים נפגשנו שוב והוא אמר, "חשבתי על זה. ראיתי דבר קטן במגזין "טיים "על פיקאסו וזה נראה לי מאוד פואטי. אני חושב שזה יכול להיות נושא למוזיקה נהדרת באמת. במאמר בטיים אמר פיקאסו כביכול, "שתו לי, שתו לבריאותי, אתם יודעים שאני לא יכול לשתות יותר". הוא הלך קצת לצייר, ואז הלך לישון בשלוש לפנות בוקר. הוא לא התעורר למחרת בבוקר והם מצאו אותו, מת.
אז במקרה הייתה לי את הגיטרה שלי, הבאתי אותה, ואמרתי, כן, בטח. ניגנתי כמה אקורדים שידעתי שאני לא יכול לטעות בהם והתחלתי לשיר "שתו לי, שתו לבריאותי", והוא קפץ מכיסאו וצעק, "אנני! אנני!". זו אשתו. הוא אומר, “אנני! אנני! הדבר הכי מדהים! הוא עושה את זה! הוא כותב את זה! זה יוצא!". הוא קפץ מעלה ומטה, בדיוק כמו בסרטים, אתה יודע. ואני ממשיך לנגן בגלל שהוא כל כך מעריך את זה. כתבתי שם את המנגינה והוא היה מרוצה.
ואז נסענו לניגריה ועבדנו בסטודיו של ג'ינג'ר בייקר בלאגוס. זה סטודיו נחמד שם למטה. חשבנו שנעשה את השיר הזה על פיקאסו, והתחלנו לעבוד על זה ישר. ואז חשבנו, שפיקאסו היה קצת רחוק בתמונות שלו; הוא עשה את כל הדברים השונים האלה, מקוטעים, קוביזם וכל העניין. חשבתי שזה יהיה נחמד להשיג שיר שהוא קצת כזה, כלומר להעביר אותו במצבי רוח שונים, לחתוך אותו, לערוך אותו - כמו שהוא נהג לעשות עם תמונותיו. אתה רואה את הסרטים הישנים שלו כשהוא מצייר והוא מצייר את זה פעם אחת ואם הוא לא אוהב את זה, הוא מצייר את זה שוב, ממש מעל זה. אז ניסינו להשתמש ברעיון מהסוג הזה. אני לא יודע הרבה על זה כדי לומר לך את האמת, אבל מה שכן, ניסינו להשיג בשיר סוג של דבר קוביסטי".
(וזו ממש רק ההתחלה. הכתבה ממשיכה וממשיכה, כשבמהלכה פול באמת חושף המון...)
גם זה קרה ב-31 בינואר
1963: להקת הרולינג סטונס הופיעה במועדון MARQUEE הלונדוני, כשהפוסטרים על ההופעה ציינו שהלהקה שמופיעה היא MICK JAGGER AND THE ROLLING STONES.
1967: הביטלס בילו את יומם השני ב- KNOLE PARK על מנת להשלים את צילומי הקליפ לשיר STRAWBERRY FIELDS FOREVER. בזמן הפסקה מהצילומים קפץ ג'ון לנון לחנות עתיקות שהייתה באזור ומצא שם פוסטר מודעה על אירוע של קרקס משנת 1843, שהפך להשראה הגדולה שלו לכתיבת המילים לשיר BEING FOR THE BENEFIT OF MR KITE, שיצא באלבום "תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר".
1963: נערכה הופעת הבכורה של ניל יאנג על במה במועדון קאנטרי בוויניפג, קנדה. יאנג היה אז בן 17.
1958: הזמר 'ריצ'רד הקטן' עזב את עסקי המוזיקה כדי להתמקד בלימודי נצרות, שיימשכו ארבע שנים.
1968: השיר EVERLASTING LOVE של להקת LOVE AFFAIR הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. רק זמר הלהקה, סטיב אליס, נמצא בהקלטה האולפנית הידועה של השיר. כל השאר הם נגני אולפן שהושכרו להקלטה. אליס סיפר שנים לאחר מכן: "נראה שהדעה הכללית הייתה שעלי לעשות זאת עם תזמורת ואז לתת לה הפקה מנופחת מהסוג של פיל ספקטור. ברור שהרגשתי מוזר בלי הלהקה שלי באולפן, אבל זה היה לטובת כולם. שני טייקים והמשימה הושלמה".
1957: חברת התקליטים DECCA הכריזה כי השיר 'רוק מסביב לשעון' של ביל היילי הוא הראשון שנמכר מעל מיליון עותקים רק באנגליה. התקליטון המבוקש הסתובב בבתים רבים במהירות 78 סיבובים בדקה.
1963: להקת הביץ' בויז הקליטה את השיר SURFIN USA באולפני WESTERN RECORDERS שבהוליווד.
1959: באדי הולי וריצ'י ואלנס הופיעו יחדיו ארבעה ימים לפני מותם בהתרסקות מטוס. ההופעה נערכה במינסוטה. ובקהל עמד בחור צעיר בשם רוברט צימרמן שהתלהב כל כך ממה ששמע עד שהחליט להפוך למוזיקאי בעצמו. זה היה כמובן בוב דילן.
1963: שני חברים לשעבר מלהקת 'הצלליות' הבריטית, ג'ט האריס וטוני מיהאן, הגיעו למקום הראשון במצעד הבריטי עם שיר שכתבו וביצעו בשם DIAMONDS.
1970: עיתון המוזיקה הבריטי NME דיווח שלהקת הרולינג סטונס השקיעה 40,000 ליש"ט בבניית אולפן הקלטות נייד עם קונסולת 16 ערוצים וטלוויזיה במעגל סגור.
1967: בית משפט עליון בניו יורק פסק לטובת זמר הפולק פיט סיגר, שנתבע לא להופיע בבית ספר HEIGHTS HIGH שביורקטאון, שבמדינת ניו יורק. הסיבה לתביעה הייתה חשש של מנהל בית הספר שסיגר הינו בעל ערכים קומונוסטיים ושהוא עלול להמטיר אותם על הקהל במהלך הופעתו.
1969: הקלידן בילי פרסטון הוחתם כאמן סולו בחברת APPLE של הביטלס.
1985: ג'ון פוגרטי (האיש המרכזי בלהקת קרידנס קלירווטר רווייבל) הופיע את הופעתו הראשונה מזה שנים. ההופעה נערכה בהוליווד ושבועיים לפני כן יצא תקליט הסולו הראשון שלו, CENTREFIELD, שהביא את הקאמבק המבורך שלו לעולם המוזיקה לאחר כעשר שנות שתיקה.
1941: נולד הבסיסט ג'רי שף, שניגן עם המון אמנים, אך ידוע בעיקר כבסיסט של אלביס פרסלי וזה שניגן את הבס בתקליט האחרון של להקת הדלתות, ביחד עם ג'ים מוריסון (LA WOMAN).
1946: נולד הגיטריסט טרי קאת' (מלהקת שיקגו). הוא מת בשנת 1978, כשכיוון כלי נשק לראשו כמשחק וסחט את ההדק.
1951: נולד הגיטריסט פיל מנזאנרה, שידוע בעיקר כחבר חשוב בלהקת רוקסי מיוזיק.
1956: נולד ג'וני לידון (או ג'וני רוטן, תלוי איך אתם מעדיפים את זה), שצץ לתודעה כזמר של להקת הסקס פיסטולס וממנה עבר להרכבים אחרים.
2017: מת הגיטריסט דיק לאונרד, מלהקת MAN המדהימה בעיניי. בן 72 במותו.
- 2009: מת דיואי מרטין, המתופף של להקת בופאלו ספרינגפילד, בגיל 68.
ב-31 בינואר בשנת 2017 מת הבסיסט / זמר, ג'ון ווטון, מסרטן בגיל 67.
ווטון, בעל קול הטנור הצרוד וכשרון הנגינה הנהדר בגיטרת הבס נחשב לגיבור מוזיקלי אמיתי, ששמו נקשר עם הלהקות מהחשובות בתחום הרוק המתקדם. לאחרים שמו לא אומר דבר וחבל. הוא היה עם קינג קרימזון, פאמילי, רוקסי מיוזיק, אוריה היפ, ווישבון אש ועוד, אבל את ההצלחה הגדולה ביותר שלו חווה כשהקים להקת סופרגרופ, בתחילת האייטיז, ששמה אסיה.
חברו ללהקה ההיא, המתופף קארל פאלמר, כתב: "ג'ון היה אדם עדין שיצר כמה מהמנגינות והמילים הטובות יותר במוזיקה הפופולרית המודרנית. כמוזיקאי, הוא היה אמיץ וחדשני כאחד, עם קול שלקח את המוזיקה של אסיה לראש המצעדים ברחבי העולם. יכולתו לנצח את השימוש לרעה באלכוהול הפכה אותו להשראה עבור רבים שגם נלחמו בקרב זה. לאלו מאיתנו שהכירו אותו ועבדו איתו, המאבק האמיץ שלו במחלת הסרטן היווה השראה נוספת. אני אתגעגע לכישרון שלו, לחוש ההומור שלו ולחיוך המדבק שלו".
הוא נולד בשם ג'ון קנת' ווטון וגדל בבית בו אחיו שימש כאורגניסט כנסיה. הביטלס השפיעו על ג'ון ללמוד לנגן בפסנתר ובגיטרת בס. בהמשך הקים להקה עם גיטריסט בשם ריצ'ארד פאלמר ג'יימס. החברות בין השניים נמשכה שנים לאחר מכן. פאלמר ג'יימס היה ממקימי להקת סופרטרמפ ובהמשך כתב תמלילים לקינג קרימזון, כשווטון היה חבר בה.
בשנת 1971 הקליט ווטון אלבום עם להקת רוק מתקדם ושמה MOGUL THRASH, שהונהגה על ידי הגיטריסט לשעבר של להקת קולוסיאום, ג'יימס לית'רלאנד. למרות מכירתו הנאה של התקליט בארצות מסוימות באירופה, התפרקה הלהקה בגלל עניינים ניהוליים. ווטון עבר משם לנגן עם פאמילי, במקום הבסיסט ג'ון ווידר. אז הור קיבל גם הצעה להצטרף לקינג קרימזון אך ויתר עליה לטובת פאמילי.
ווטון הקליט עם פאמילי שני אלבומים. הראשון היה FEARLESS, שיצא ב-1971. שנה לאחר מכן יצא BANDSTAND, שהכיל את הלהיט BURLESQUE, עם נגינת הבס היצוקה של ווטון, כמו גם שירת הליווי הברורה שלו. אבל לאחר יציאת התקליט השני חש הבסיסט כי תקרת הזכוכית כבר נוגעת שם בראשו. כך סיפר: 'ידעתי אז שלא אוכל ליצור שירים עם פאמילי, כי היה שם קשר מוזיקלי מהודק בין הזמר, רוג'ר צ'פמאן, לגיטריסט, צ'ארלי וויטני. אי אפשר היה לשבור את הקשר הזה. גם לא יכולתי להחליף את צ'פמאן כזמר. לכן נאלצתי להמשיך הלאה'.
התחנה הבאה הפכה למשמעותית ביותר עבורו, עם כניסתו לגילגול חדש ומרתק של להקת קינג קרימזון, שהייתה אז במצב של חוסר ודאות. זו לא הייתה הפעם הראשונה שווטון קיבל הזדמנות להצטרף למלך הארגמן הזה. בהזמנה הקודמת, שקיבל מהגיטריסט רוברט פריפ, נאלץ ווטון לוותר כי חש שמקומו בפאמילי חשוב.
ווטון: 'בקינג קרימזון נתנו לי את החופש לשיר וליצור מוזיקה. ידעתי שרוברט פריפ נמצא בצרות כי ההרכב הקודם של הלהקה שלו התרסק. שאר החברים שהיו עמו לא אהבו אותו. אני הכרתי את פריפ עוד כשהייתי בן 15, כך שהוא ידע שאהיה לצידו. תמיד היה לי מה לדבר איתו'. ווטון גם קיבל בברכה את האפשרות לנגן בס לצד שני מתופפים משוגעים - ג'יימי מויר וגם ביל ברופורד, שבדיוק פרש מלהקת יס. ווטון : 'ג'יימי השפיע קשות על ביל מבחינת תיפוף, אך הוא לא נועד להיות בלהקת רוק. הוא היה דג מוזר באקווריום שלנו. כך גם היה הכנר בלהקה, דייויד קרוס. ביל ואני היינו קשוחים ויכולנו לנגן יחדיו דברים מפחידים'. אבל הפירוק של קינג קרימזון הגיע מוקדם מהצפוי. פריפ החליט כי הלהקה 'חדלה מלהתקיים' ובשנת 1974 הותיר את ווטון פעור פה מול תחושת ההחמצה.
ווטון: 'שתיתי קפה בדירתי כשפריפ התקשר ובישר לי שהוא לא מעוניין להמשיך את זה. לא ציפיתי לזה, למרות שידעתי כי הוא לא מרוצה. התקשרתי לביל לבדוק אם זה אמיתי. ביל אישר את העניין ואני נותרתי בתחושת עצב'.
ווטון עבר משם לנגן עם רוקסי מיוזיק. אפשר לשמוע את נגינת הבס שלו בחלק מתקליט ההופעה של הלהקה, שנקרא VIVA ROXY MUSIC. ווטון חש אז כי הקריירה שלו נעצרה ולא ידע כי מישהו חשוב בא לראותו בהופעה. אחד שיושיע אותו. היה זה בחור מגודל זקן ושמו ג'ון קאלדונר, שעבד בחברת התקליטים 'אטלנטיק', בה הייתה חתומה אז רוקסי מיוזיק. קאלדונר נזף בווטון: 'מה אתה חושב שאתה עושה?! לך מיד ותבנה לך משהו. לנגן מאחורי הגב של בריאן פרי זה לא הדבר שלך! לך תבנה את עתידך'.
ווטון: 'קאלדונר נתן לי את דחיפת העידוד של חיי. הוא האמין בי ובכך שאני יכול להיות כוכב גדול. יצאתי מהשיחה איתו בתחושה שאני גאון. שמרנו על קשר והוא דאג לשלוח לי הקלטות של דברים שנשמעו לו מעניינים. רק כדי להדליק אותי'.
בינתיים הצטרף ווטון לאוריה היפ, אך היה זה בזמן בו הלהקה הייתה בשלב לא טוב בקריירה שלה. הסולן שלה, דייויד ביירון, היה במצב פיזי ירוד. לאחר שני תקליטים עם הלהקה, החליט ווטון לפרוש ובשנת 1977 הקים את להקת UK.
ייקח עוד זמן עד שהוא ימצא את מקומו הטבעי ככותב שירים. ועם כל הרזומה שלו בלהקות שמניתי עד כה, דווקא בלהקת אסיה הוא חש במקומו הטבעי. אולי כי אז הוא באמת היה בפרונט.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
