רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-31 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-31 בינואר (31.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"יש לי הרבה מה לומר. אף פעם לא עשיתי ראיונות כי הם תמיד הכניסו אותי לצרות. תמיד. הם אף פעם לא יצאו כמו שצריך. אני פשוט לא אוהב אותם. אבל דברים משתנים. אני מרגיש מאוד חופשי עכשיו. אין לי אישה וחזרתי לגור בדרום קליפורניה. אני מרגיש פתוח יותר ממה שהרגשתי זה זמן רב. אני יוצא ומדבר עם הרבה אנשים. אני מרגיש שמשהו חדש קורה בחיי. אני ממש נדלק על המוזיקה החדשה שאני עושה עכשיו, שוב עם להקת קרייזי הורס. היום, גם כשאני מדבר, השירים רצים לי בראש. אני מתרגש.

אני חושב שכל מה שעשיתי תקף, אחרת לא הייתי עושה זאת, אבל אני מבין ששלושת האלבומים האחרונים שלי היוו סטייה מסוימת. אני יודע שקיבלתי הרבה ביקורות רעות בגללם. איכשהו אני מרגיש כאילו יצאתי מתוך תקופה עכורה, וההוכחה תהיה באלבום הבא שלי. TONIGHT'S THE NIGHT, הייתי אומר, הוא הפרק האחרון של תקופה שעברתי. אתה חייב להמשיך לשנות דברים. חולצות, נשים, מה שלא יהיה. אני מעדיף להמשיך להשתנות מוזיקלית ולאבד הרבה אנשים בדרך. אם זה המחיר, אני אשלם אותו. לא אכפת לי אם הקהל שלי הוא מאה איש או מאה מיליון. זה לא משנה לי. אני משוכנע שמה שנמכר היטב ומה שאני עושה הם שני דברים שונים לגמרי. אם הם נפגשים, זה צירוף מקרים". (ניל יאנג, בשנת 1975)

כשבריאן וילסון החליט לשבור את הכלים (ואת הבקבוקים) ב-31 בינואר בשנת 1966 הקליט בריאן וילסון באולפן ההקלטה ללא שאר הביץ' בויז. מטרתו היום היא להרכיב את הקלטת הבסיס לשירו, CAROLINE NO.

בזמן ששאר חברי הביץ' בויז כנראה היו עסוקים בלהיות נערים פופולריים או לגלוש על גלים דמיוניים, המוח המוזיקלי של הלהקה, בריאן וילסון, נכנס לאולפן ההקלטות בווסטרן רקורדרס בהוליווד לגמרי לבדו. כלומר, ללא קרל, דניס, מייק או אל. המטרה של אותו יום היסטורי הייתה ברורה ושאפתנית: להרכיב את הקלטת הבסיס ליצירת המופת הקטנה והמלנכולית שלו, השיר CAROLINE NO. בדיעבד, זה היה הרגע שבו הפופ הפך למשהו אחר לגמרי, מורכב ועמוק הרבה יותר מסתם שירים על מכוניות ובחורות בביקיני.

בריאן, הפרפקציוניסט הנצחי, לא בא לשחק משחקים באותו יום. במהלך הסשן בוצעו לא פחות מ-17 טייקים אינטנסיביים. אפשר רק לדמיין את המתח באוויר כשהוא חיפש את הצליל המדויק ששמע בראשו. רק אחרי הטייק ה-17, בריאן בחר את הטוב ביותר וניגש להקליט עליו את קולו. אבל זה לא היה סתם קול; בריאן, שרצה להישמע צעיר ותמים יותר, ממש כמו נער תיכון שחווה את שברון הלב הראשון שלו, השתמש בטריק אולפני מבריק. הוא האיץ את מהירות ההקלטה של קולו בשיעור קל כדי להעלות את גובה הצליל. התוצאה הייתה סוג של אבק קסמים טכנולוגי.

הסיפור מאחורי הכתיבה של השיר הוא חומר לקומדיה רומנטית עם טוויסט פסיכדלי. השיר הזה נכתב על ידו בהשפעת המריחואנה, כשתוך עשרים דקות כבר היה לו שיר גמור מבחינת כתיבה. הסמים הקלים כנראה פתחו אצלו צ'אקרות של יצירתיות מתפרצת, או לפחות גרמו לו לעבוד ממש מהר. מילות השיר נכתבו בשיתוף עם הפרסומאי והתמלילן טוני אשר, שהפך לשותף המרכזי של בריאן ביצירת התקליט המופתי PET SOUNDS. טוני אשר תרם רבות לניסוח התחושה של אובדן התמימות, נושא שהעסיק את בריאן רבות באותה תקופה. כך התמלילן סיפר: "לפעמים בריאן היה מתחיל שיחה על מישהו שהכיר, ולפעמים אני; משם השיחה הייתה מתפתחת לכל הכיוונים. דיברנו רבות על התחושות שדברים מסוימים עוררו בנו. השיר CAROLINE NO הוא דוגמה מושלמת לשיר שנולד בעקבות אחת מאותן שיחות חופשיות. לא שדיברנו על בחורה בשם קרוליין שגזרה את שיערה – לזה אני ממש לא מתכוון. אלא שבאמצעות השיחות הללו היינו נכנסים למצב רוח מסוים, שהיה מוביל אותנו להלך רוח ספציפי. דיברנו על כמה נפלא זה לפגוש בחורה בפעם הראשונה כשהיא נראית נהדר, וכמה נורא זה לדעת שהפרידה עומדת להתרחש בכל רגע. לכן, כשלבסוף עברנו לפסנתר כדי להתחיל לעבוד, כתבנו שיר שהתבסס על המצב הרגשי שהשרינו זה על זה במהלך השיחה שניהלנו רגע קודם לכן. חלק ניכר ממה שנובע מתהליך יצירתי שכזה מוצת בתת-מודע, ורבות מאותן מחשבות תת-מודעות התעוררו בעקבות אווירה של שיחה שבריאן ואני ניהלנו כמה שעות קודם לכן, או אפילו יום לפני כן. הוא הביע רגשות מעורבים מסוימים כלפי מרילין, דבר שהיה טבעי למישהו בגילו. הוא ביטא תחושות המשותפות לכל הזוגות הנשואים הצעירים: האם הייתי צריך לוותר על החופש שלי בשלב מוקדם כל כך? זה דומה למצב שבו פסיכיאטר אומר לך שבמידה מסוימת, כל דמות בחלומות שלך היא למעשה אתה".

כשהשיר היה מוכן, הדרמה המשפחתית לא איחרה לבוא. אשתו של בריאן, מרילין, חשבה שהשיר נכתב עליה. אפשר להבין אותה, כשבעלך כותב בלדה קורעת לב על בחורה, את מניחה שזה עלייך. אך הוא הסביר אחרת והעמיד דברים על דיוקם בספרו: "טוני (אשר) סיפר לי על שיר חדש שהוא עבד עליו. הוא רצה לקרוא לו CAROL, I KNOW, והוא אמר את זה בצד של האוזן החירשת שלי. אני שמעתי CAROLINE, NO. הוא התחיל לתקן אותי, אבל אז עצר. קרוליין היה שם יפה יותר לשיר מאשר קרול. צ'אק ברי כבר עשה את רוב מה שניתן לעשות עם קרול. חוץ מזה, קרוליין התחרז עם מרילין, וכשחשבתי על השיר ועל המשמעות שלו, חשבתי על מרילין. היינו נשואים אז בערך שנה וחצי, אבל זה הרגיש כמו תקופה ארוכה הרבה יותר. כל כך הרבה קרה. אולי אירועים של עשר שנים קרו בפחות משנתיים. לא איבדתי את אהבתי אליה, אבל ראיתי כיצד אהבה עלולה ללכת לאיבוד, וזה הפחיד אותי. לטוני היו חוויות משלו שהיו זהות או דומות, והשיר התגבש סביב הדברים האלו".

ההפקה המוזיקלית של אותו יום הייתה קרקס של יצירתיות. בריאן גייס את THE WRECKING CREW, חבורת נגני האולפן הטובים ביותר בלוס אנג'לס, כדי לממש את החזון שלו. במהלך הסשן האולפני תופף המתופף האל בליין על חפץ לא קונבנציונלי בעליל: בקבוק משקה מוגז ריק הפוך (יש הטוענים שהיה זה בקבוק מים גדול של חברת SPARKLETTS), כדי להשיג את צליל כלי ההקשה החלול בפתיחת השיר. זה יצר אפקט נהדר.

אחד הפרטים המעניינים ביותר שחשוב לציין הוא שזהו השיר היחיד מהתקליט PET SOUNDS שקרדיט הביצוע שלו ניתן לבריאן וילסון כסולן, ולא ללהקה כולה - כשזה יצא על גבי תקליטון, מה שרמז על הכיוון האישי והנפרד שאליו הוא הלך. בסופו של דבר, השיר הגיע למקום ה-32 במצעד האמריקאי, הישג נאה אך צנוע יחסית ללהיטי הענק הקודמים של הלהקה. מייק לאב בספרו: "ב-7 במרץ, חברת התקליטים קפיטול שחררה את CAROLINE, NO כסינגל של בריאן וילסון וכמבחן מוקדם לאלבום PET SOUNDS, שעתיד היה לצאת כעבור חודשיים. כדי לקדם את הסינגל, כולנו הקלטנו תשדירי רדיו אישיים. חלקם היו מצחיקים. שלי היה די ענייני: "היי, כאן מייק לאב מהביץ' בויז. אני רוצה להודות לכל החבר'ה בתחנת הרדיו KUNZ שניגנו והפכו את התקליטון של בן-דודי בריאן, CAROLINE, NO, ללהיט ביוסטון!" אך המאמצים שלנו לא עזרו הרבה. השיר, שהתאפיין במלודיות יפהפיות אך היה עצוב ללא הפוגה, לא תפס בקרב מעריצי הביץ' בויז. הוא הגיע למקום ה-32 המאכזב, הסינגל הכי פחות מצליח שלנו מאז 1962".

בסוף השיר ניתן לשמוע קולות של רכבת חולפת ומיד אחריה נביחות כלבים. אלו לא היו סתם אפקטים מספריית סאונד באולפן; הכלבים היו חיות המחמד האמיתיות של בריאן, בננה ולואי. בריאן רצה לסיים את התקליט PET SOUNDS בצלילים האהובים עליו ביותר, ומה יותר מרגיע מכלבים נובחים על רכבת?

בריאן וילסון בספרו: "למרות שזה היה שיר עצוב, היה כיף באולפן. באקורדים יש משהו בסגנון של גלן מילר. יש לזה את האווירה הזאת. ולמדתי יותר על שימוש בעיבודים מסוימים או בכלים מסוימים כדי ליצור את הרגשות הנכונים אצל מי שמאזין. בקטע הפתיחה ההוא, זה עם הטמבורין, מישהו (האל בליין, כאמור - נ.ר) הקיש על כד מים, מה שנתן תחושה של בדידות. היה לנו צ'מבלו והיה לנו חליל. כשסיימנו את הכל, אבא שלי הציע הצעה שבסוף יישמנו, והיא להאיץ את הכל בחצי טון כדי שהקולות יהיו גבוהים אפילו יותר ויישמעו בודדים יותר. בסוף השיר יש כמה אפקטים קוליים, רכבת וכלבים נובחים. ניסינו לחשוב על הצלילים הכי בודדים שיש. הכלבים היו הכלבים שלי, לואי ובננה. הקלטתי אותם בבית ואז הוספנו אותם לתוך השיר. לואי היה ויימארנר. בננה היה ביגל. לואי היה חיית המחמד האהובה עלי ביותר אי פעם, ובננה היה השני האהוב עלי. אנשים אומרים ששם האלבום הגיע בחלקו מזה, בגלל שלואי ובננה השמיעו "קולות של חיות מחמד" כשהם נבחו. יש אנשים שאומרים שזה קשור לפיל ספקטור ושזו הסיבה שמשתמשים בראשי התיבות שלו בשם PET SOUNDS. ואנשים אחרים אומרים שקראתי לזה כך כי המוזיקה כל כך אישית. כל הדברים האלה נכונים ומתערבבים יחד. הדבר היחיד שאינו נכון הוא שהאלבום נקרא על שם תמונת העטיפה. כבר ידענו איך נקרא לאלבום כשהגענו לגן החיות של סן דיאגו לצילומים".

השיר CAROLINE NO חתם את התקליט PET SOUNDS בנימה של פרידה מהילדות ומהתמימות. המילים שאלו לאן הלכה אותה נערה מתוקה, והמוזיקה ענתה שהיא לא תחזור לעולם. זה היה רחוק שנות אור משירי הגלישה העליזים, וזה בדיוק מה שהפך את היום הזה, ה-31 בינואר 1966, ליום שבו בריאן וילסון הוכיח שהוא הרבה יותר מסתם "נער חוף". הוא היה אמן שמסוגל לקחת בקבוק ריק, טעות בשמיעה וקצת עשבי תיבול, ולהפוך אותם ליצירת נצח.

ב-31 בינואר בשנת 1972 יצא אלבום חדש לזמר הנשמה, אל גרין, LET'S STAY TOGETHER. יש האומרים שהוא יכול גם לשיר את ספר הטלפונים ולהישמע הכי סקסי שיש.

הסיפור מאחורי התקליט הזה הוא קומדיה של טעויות שהפכה להצלחה מסחררת. הכל התחיל באולפני רויאל בממפיס, מקום שהיה נראה יותר כמו מחסן ישן מאשר מקדש מוזיקלי. המפיק המוזיקלי, וילי מיצ'ל, היה אובססיבי לסאונד מסוים מאוד. הוא רצה שהתופים ישמעו יבשים וקרובים, אז הוא לא היסס לאלתר – הוא כיסה את הקירות בשקי יוטה ובידוד של בתים כדי "להרוג" את ההד. כן, התקליט הסקסי הזה של שנות השבעים הוקלט בחדר מלא בשקי תפוחי אדמה ישנים.

גולת הכותרת הייתה כמובן שיר הנושא, LET'S STAY TOGETHER. התהליך היה רחוק מלהיות רומנטי. מיצ'ל נתן לאל גרין סקיצה גולמית של המוזיקה שנוגנה רק עם פסנתר ותופים. גרין לקח את הקלטת, ישב בצד, וכתב את המילים בתוך כ-15 דקות בלבד. נשמע פשוט? חכו. כשנכנסו להקליט, גרין ניסה לשיר את זה כמו שהוא ידע – בצעקות, בכוח, עם כל הגרון. מיצ'ל עצר אותו מיד. הוא לא רצה זמר צעקני. הוא רצה משהו אינטימי.

הויכוחים באולפן היו סוערים. גרין התעצבן כל כך מהדרישות של מיצ'ל לשיר "חלש", שהוא יצא מהאולפן בסערה, נכנס למכונית שלו ונסע להירגע במשך חצי שעה. כשהוא חזר, הוא היה מוכן לנסות את הגישה של המפיק שלו. מיצ'ל אמר לו משפט שנחקק בהיסטוריה: "אני רוצה שתשיר את זה כמו אדם שאין לו כוחות".וזה בדיוק מה שקרה. גרין שר את השיר בטייק אחד מושלם, רך ולוחש, ומיצ'ל ידע שיש להם להיט ביד.

אבל התקליט לא נגמר שם. רצועה נוספת ומפתיעה הייתה HOW CAN YOU MEND A BROKEN HEART. במקור זה היה שיר של הבי ג'יס, שיצא רק שנה קודם לכן. גרין לקח את הבלדה המתקתקה הזו והפך אותה לקינה נשמתית באורך של יותר משש דקות. הוא הכניס לשם כל כך הרבה רגש, שלרגעים נדמה שהוא עומד לבכות באמצע ההקלטה. הביצוע היה כל כך משכנע, שאפילו חברי הבי ג'יס עצמם הודו בראיונות מאוחרים יותר שהגרסה של גרין לקחה את השיר למקומות שהם לא חלמו עליהם. רובין גיב צוטט בעבר כמי שאמר שזו אחת הגרסאות הטובות ביותר שנעשו לשיר שלהם אי פעם.

הנגנים שליוו את גרין בתקליט, האחים הודג'ס (צ'ארלס באורגן, טיני בגיטרה ולירוי בבס), יצרו גרוּב כל כך הדוק ומדויק, שזה נשמע כאילו הם מנגנים מתוך שינה – בקטע טוב, כמובן. השילוב של הקול המלטף של גרין עם הקצב האיטי והממכר הפך את התקליט הזה לפסקול הרשמי של חדרי שינה בכל רחבי אמריקה והעולם. בטח המון ילדים נוצרו כשברקע מתנגן התקליט הזה.

הביקורת ברולינג סטון על האלבום הזה, LET'S STAY TOGETHER, הייתה כזו: "אל גרין, הזמר שהגיע מארקנסו, פרץ מאלמוניות לתהילה במהירות מדהימה, אפילו בסטנדרטים של תעשיית המוזיקה הפופולרית. קולו, מלא ההבעה בצורה יוצאת דופן, והעיבודים הפשוטים והאווריריים של המפיק וילי מיטשל, משתלבים לכדי אותה שלמות שאפיינה את שיתוף הפעולה של אוטיס רדינג וסטיב קרופר. התקליטים של גרין נשמעים כאילו הם נועדו לקרות; עבור המאזין שאוהב מוזיקת נשמה, זהו הדובדבן שבקצפת.

גמישות קולו של גרין מעוררת התפעלות. הוא מסוגל לשיר ברכות, לצעוק, לנסוק ווקאלית ולזרוק את הנהמות הכי פ'אנקיות – והכל במהלך שיר אחד. יש כאן מדי פעם זיקה לסאם קוק ולאוטיס רדינג, אך הגישה הכוללת של גרין היא ייחודית לו באופן עקבי. העובדה שהוא כותב את רוב החומר שלו, וזוכה לגיבוי כה אוהד מנגני ממפיס העובדים בחברת התקליטים HI, מסייעת להסביר את הזרימה ואת תחושת הלכידות של שני האלבומים שהוציא.

האלבום החדש שלו כמעט מושלם. הוא מעט רך יותר מקודמו ושיר הנושא דומיננטי בו מאוד. הבעיה היחידה בלהוציא סינגל שהוא גם שיר הנושא, ומשיג מעמד של קלאסיקה מיידית, היא האתגר ליצור אלבום שלא יישמע רדוד בהשוואה אליו. למעשה, הצד הראשון של התקליט, שנפתח בשיר אדיר, מצליח לשמור על יציבות ורמה גבוהה ברוב הרצועות, עד לשיר האחרון. לאל גרין יש קול חם ועוטף.

בצד השני של התקליט נמצא אחד השירים הטובים ביותר באלבום, IT AIN'T NO FUN TO ME, שמתחיל כמו בלוז פ'אנקי ונבנה לכדי צעקה. עם זאת, יש בו גם את הקטע המאכזב היחיד באלבום: גרסה בת למעלה משש דקות לשיר HOW CAN YOU MEND A BROKEN HEART של הבי ג'יז. גרין שר אותו יפה, ועיבוד המיתרים הוא בטוב טעם ומינימלי בדרכו, בדומה לנגינה המאופקת של להקת האולפן; אבל השיר נמתח עד כדי כך שהעדינות שבו הופכת לסוג של טעם לוואי 'שרוף' ומתכתי של מוזיקת מעליות.

לסיכום, מעמדו של אל גרין בחזית ההתעוררות החדשה של מוזיקת ממפיס הוא מעורר קנאה, כמעט מפחיד. העולם ימתין לראות אם גרין יוכל לספק אוצרות חדשים ולהמשיך להצלחות גדולות עוד יותר, מבלי לוותר על האיזון הנכון, הטוהר והאחדות של שני האלבומים הראשונים. בינתיים, האלבום הזה הוא תענוג שהוא בגדר חובה".

כשלד זפלין אכלה את הפרפר! ב-31 בינואר בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין כלהקת חימום באולם ההופעות 'פילמור איסט' בניו יורק. לא תאמינו מה קרה שם!

הגיטריסט ג'ימי פייג' כבר הכיר את הבמה הזו של הפילמור איסט בניו יורק; הוא עמד עליה שנתיים קודם לכן, ב-3 בנובמבר 1967, עם להקתו הקודמת, היארדבירדס. אבל הפעם, ג'ימי לא בא לנגן להיטים ישנים. הוא הגיע חמוש בלהקה חדשה, רעבה ומסוכנת, ובכיסו תקליט בכורה שיצא בארצות הברית רק כשבועיים קודם לכן. המטרה? להטיל פצצת אטום מוזיקלית שתשנה את החוקים.

הערב התחיל בצורה ביזארית למדי. הלהקה הראשונה שעלתה לחמם את הקהל הייתה הרכב גוספל בשם PORTER'S POPULAR PREACHERS. כן, הטפות פופולריות לפני בוא הרוק הכבד. במקור, מי שהייתה אמורה להופיע במשבצת הזו ולחמם את הכוכבים הגדולים של הערב – להקת IRON BUTTERFLY – הייתה הלהקה הבריטית THE MOVE. אבל הגורל רצה אחרת, THE MOVE ביטלו ברגע האחרון, וזפלין נכנסה לתמונה. אף אחד לא ידע אז שזה עוד מסמר אחרון בארון של פרפר הברזל.

התפאורה הייתה מושלמת. ברקע הבמה ריצדה תאורה פסיכדלית צבעונית ומהפנטת, סימן ההיכר של הפילמור, שהופעלה על ידי חבורת אמנים מוכשרת שקראה לעצמה JOSHUA LIGHT SHOW. המתח היה באוויר. ואז, רגע לפני הפיצוץ, עלה לבמה בעל הבית, האמרגן והאיש החזק של הפילמור, ביל גרהאם. הוא אחז במיקרופון והכריז בפשטות: "בבקשה קבלו מאנגליה את לד זפלין!".

ארבעת המופלאים עלו לבמה. הם לא בזבזו זמן על נימוסים בריטיים. ההופעה נפתחה בדהירה עם השיר הקצבי TRAIN KEPT A ROLLIN. זה לא היה שיר מקורי שלהם, אלא גרסת כיסוי לשיר של טייני בראדשו משנת 1951, שהפך לנכס צאן ברזל בהופעות של היארדבירדס. זפלין לקחה את הבלוז-רוק הזה והזריקה לו סטרואידים. בלי לתת לקהל לנשום, הם גלשו לאווירה בלוזיסטית כבדה עם I CAN'T QUIT YOU BABE. השיר הזה, שנכתב במקור על ידי ענק הבלוז ווילי דיקסון, היה הבמה המושלמת לרוברט פלאנט להוכיח שהוא לא סתם עוד זמר. הקהל בפילמור עמד פעור פה מול היכולות הקוליות והעוצמה המתפרצת.

אחרי שהקהל כבר היה שבוי, הגיע הזמן לנשק יום הדין: DAZED AND CONFUSED. השיר הזה, שבמקור נכתב על ידי זמר הפולק ג'ייק הולמס (פרט שג'ימי פייג' העדיף לשכוח באותם ימים), הפך בידיים של זפלין למפלצת פסיכדלית אפלה. זה היה הרגע שבו הקהל ראה לראשונה את הקסם המוזר של פייג': הוא שלף קשת של כינור והחל לנגן איתה על הגיטרה החשמלית שלו, טכניקה שיצרה צלילים חורקים, מיסטיים ומצמררים. בסדר, הוא לא היה הגיטריסט הבריטי הראשון שבא עם הרעיון הזה - אך הוא הטיל כשפים כשעשה זאת. הבאס הכבד של ג'ון פול ג'ונס הרעיד את הרצפה, והקהל הרגיש שהוא בטריפ גם בלי לקחת שום חומר אסור.

ואז הגיע תורו של המתופף. ג'ון בונהאם, האיש והחיה, נתן סולו תופים אימתני שנקרא אז PAT'S DELIGHT (על שם אשתו, פט). לימים הסולו הזה יתפתח לקטע המפורסם MOBY DICK. בונהאם הכה בתופים בעוצמה שגרמה למתופפים אחרים בקהל לשקול הסבה מקצועית. המופע נמשך עם HOW MANY MORE TIMES, השיר הארוך ביותר בתקליט הבכורה שלהם. הקטע הזה היה מגרש משחקים של אלתורים, כשהלהקה משלבת בתוכו השפעות של מקצב בולרו וקטעים משיר הבלוז THE HUNTER. הדינמיקה בין הארבעה הייתה טלפתית. מיד אחר כך הם ניגנו עוד קטע בלוז כבד, YOU SHOOK ME, גם הוא של ווילי דיקסון. השיר הזה הציג את אחד הטריקים המפורסמים של הלהקה: דו-שיח של קריאה ותגובה בין הקול של פלאנט לגיטרה של פייג', כאילו הם מחקים אחד את השני בדיוק מושלם (דבר שדיפ פרפל יחקו להופעות שלהם מיד לאחר מכן).

ההופעה הסתיימה עם COMMUNICATION BREAKDOWN. הריף המהיר והאגרסיבי של פייג', שנוגן במכות מפרט כלפי מטה בלבד, היה כל כך חדשני שהוא השפיע לימים על ג'וני ראמון מלהקת ראמונס לפתח את הסגנון הייחודי שלו. זה היה שיר קצר, מהיר ועצבני שהשאיר את הקהל באקסטזה. שני הדרנים נסחטו מהלהקה, והקהל פשוט לא רצה לשחרר.

בינתיים, מאחורי הקלעים, חברי להקת IRON BUTTERFLY נראו מאד מצוברחים. תארו לעצמכם שאתם צריכים לעלות לבמה אחרי שסופת טורנדו עברה עליה. להיט הענק שלהם, IN A GADDA DA VIDA, פתאום נראה קצת פחות מאיים מול המהירות והווירטואוזיות של הלהקה החדשה מאנגליה. פיטר גראנט, המנהל המיתולוגי והקשוח של זפלין, תיאר זאת כך: "מנהל להקת פרפר הברזל השתולל מכעס כשראה מה שמו כלהקת חימום לפניהם. הכעס שלו היה מוצדק. הקהל המשיך לצעוק את שמה של זפלין כשפרפר הברזל עלו לבמה. זו להקה טובה, אבל אין מה להשוות אותה ללד זפלין".

העיתונות לא נשארה אדישה. מיד לאחר מכן פורסם דיווח על ההופעה בעיתון בילבורד האמריקני, התנ"ך של תעשיית המוזיקה: "לד זפלין נחתה בפילמור איסט והוכיחה שביכולתה להפוך לסופרגרופ הבאה. ג'ימי פייג' יכול לעמוד בגאווה לצד גדולי הגיטריסטים בעולם. רוברט פלאנט הוא צרחן בלוז פראי ביותר. לפרפר הברזל הייתה משימה קשה ביותר לעלות אחרי דבר שכזה".

גם בעיתון WORLD COUNTDOWN יצאו מגדרהם: "לד זפלין היא ללא ספק אחת הלהקות הטובות ביותר בסצנה של היום. בזמן הקצר שחבריה ביחד, הם יצרו הצלחה מסחררת, הן מבחינת הופעה ומבחינת מכירות אלבומם בארה"ב. האלבום הזה מטפס במהירות במצעד המכירות. בהופעה הם היו לא אנושיים וסולו התופים של בונהאם ארך רבע שעה! זו להקה שחייבים לראות!".

כשארבעת חברי פרפר הברזל עלו בסוף לבמה, היה זה כמופע שבא אחרי השיא. הלילה ההוא היה שייך ללד זפלין. בקהל היו באותו ערב כמה פרצופים שבעתיד יהפכו לכוכבים בעצמם. אחד מהם היה נער צעיר בשם אייס פרלי, שלימים יכבוש את העולם עם האיפור של להקת KISS. כך הוא סיפר על אותו ערב מכונן בפילמור: "ההופעה הזו שינתה את חיי. הייתי אז בן 16 וראיתי בתדהמה איך אחרי ההופעה של זפלין יצאו אנשים מהמקום, כי כבר קיבלו את המנה שלהם והם לא היו זקוקים לאיירון באטרפליי. הלוואי ומישהו היה אוחז אז במסרטת וידאו ומצלם את זה".

עוד דמות מעניינת בקהל היה ג'יי ג'יי פרנץ', מי שיהיה לימים הגיטריסט של להקת TWISTED SISTER. הוא הגיע כמעריץ של הלהקה הראשית, אבל יצא כמאמין חדש של זפלין: "הגעתי לשם במטרה לראות את ההופעה של איירון באטרפליי. היה לי כסא בשורה הראשונה והמופע של זפלין נחת עליי כמהלומה. למחרת כבר רצתי לחנות התקליטים לקנות את אלבום הבכורה שלהם ושרפתי את התקליטים של איירון באטרפליי".

שנים רבות לאחר מכן, הסיפור קיבל סגירת מעגל משעשעת. פרנץ' סיפר: "היה לי הכבוד להיות במחיצתו של רוברט פלאנט, באיזו ארוחה בשנת 1988 ודיברנו על הערב ההוא. הוא שאל אותי אם שמעתי פרצי צחוק בעת סולו התופים של רון בושי, המתופף של איירון באטרפליי. אמרתי שלא והוא השיב שבונהאם לא הפסיק לצחוק כשראה את זה. זפלין ידעו שהם אכלו את הפרפר באותו יום".

מקרטני מדבר ומדבר ומדבר... ב-31 בינואר בשנת 1974 יצא גיליון של הרולינג סטון ובו גם ראיון של פול גמבאצ'יני עם פול מקרטני. כך נפתחת הכתבה הארוכה מאד...

בינואר הקרוב ימלאו עשור להופעת הביטלס במצעדים האמריקאים. בחודש שעבר ערך הרולינג סטון את הריאיון הראשון בקנה מידה מלא עם פול מקרטני, בשישה מפגשים שהחלו באולפן הקלטות בלונדון והסתיימו ברחוב בניו יורק. המפגשים בניו יורק התקיימו יום לאחר שמקרטני נכנס לארה"ב, לראשונה מזה שנתיים. בעיות הוויזה, שנבעו משתי עבירות על חוקי הסמים (מריחואנה), נפתרו סופית.

מקרטני היה זהיר בתגובותיו במהלך שני המפגשים הראשונים. הוא ולינדה זכרו שהיו בחופשה בסקוטלנד כאשר הראו להם לראשונה את הראיון הממושך של ג'ון לנון ברולינג סטון ונפגעו ממנו מאוד. בהתחלה נראה היה שפול רוצה להימנע ממסוג המחלוקת שהראיון של לנון יצר, אך בשיחות מאוחרות יותר הוא הפך חופשי יותר בתשובותיו.

מכיוון שהפגישות נערכו במרווחים שונים, הטקסט שלפנינו אינו עוקב אחר רצף השאלות בפועל. למשל, הדיון של מקרטני בקשייו המשפטיים מורכב משלוש שיחות נפרדות. אחד מאותם דיונים נוצר בעקבות תקרית ברחוב בניו יורק: צעדנו ברחוב 54 לעבר המשרד הניו-יורקי של "איסטמן ואיסטמן" – משרדם של עורכי הדין לי וג'ון איסטמן, אביה ואחיה של לינדה מקרטני.

אדם בחליפה אפורה עם מטריה צבעונית ניגש למקרטני ושאל: "מר מקרטני? זה בשבילך." זה היה עותק מכתב התביעה של אלן קליין שהוגש לפול שבועיים קודם לכן בלונדון. מקרטני חייך ואמר לאיש, "תודה רבה." הוא היה ציני.

הנבל בתרחיש הזה, מבחינתו, לא היה האיש בחליפה האפורה, אלא קליין עצמו, אותו מכנה מקרטני "פרחח". מקרטני טוען שהוא תבע את חבריו לשעבר בביטלס כי זו הייתה הדרך היחידה לתבוע את קליין. כששאלנו את ראש חברת ABKCO לגבי התביעה, נראה היה שקליין מתענג על העימות החדש. "כעת יש לו אפשרות לומר את כל מה שהוא רוצה בבית המשפט," אמר לנו קליין. "יש לו הזדמנות להילחם מולי פנים אל פנים. אני מברך על כך. עכשיו הוא נמצא באותה זירה איתי. האם זה לא מה שהוא רצה?".

ג'ון איסטמן מסר את ההצהרה הבאה בנוגע לתביעות הביטלס / אפל / קליין ומעורבותו של פול בהן: "ג'ון לנון, ג'ורג' הריסון, רינגו סטאר, יוקו אונו, אפל ואחרים פתחו בפעולה באנגליה נגד ABKCO ואלן קליין. בתלונה זו נטען כי ABKCO וקליין גבו עמלות מוגזמות, נהגו במרמה, הציעו התנהלות שהיוותה הונאת רשויות המס בארה"ב ובבריטניה, ניהלו את פרויקט בנגלדש בצורה שגויה וניהלו את ענייני התובעים בצורה רשלנית".

הראיונות שלנו עוכבו במשך כמה חודשים, תחילה בגלל סיבוב הופעות של "כנפיים" ולאחר מכן בגלל סדרת הקלטות בניגריה. גם אחרי ההמתנה הזו, מקרטני נראה מופתע מכמות המידע שביקשנו לדעת. בסופו של דבר הוא ולינדה התראיינו באולפן הקלטות בלונדון, במשרד של פול בסוהו, במשרדיו ובדירתו של לי איסטמן בניו יורק (שם ענדה התינוקת סטלה מקרטני את שעון המראיין על כף רגלה) ובסטודיו של צלם שער המגזין, פרנצ'סקו סקבולו. עם תחילת הראיון, פול מספר כיצד כתב את אחד השירים שהקליט בניגריה.

"היינו בג'מייקה בחופשה והתארחנו בבית קטן מחוץ למפרץ מונטגו. קראנו בעיתון המקומי, THE DAILY GLEANER, שדסטין הופמן וסטיב מקווין נמצאים בעיר ומצלמים את הסרט 'הפרפר'. הם היו ממש בהמשך החוף מאיתנו. אמרנו שזה יהיה נהדר לפגוש את הופמן ולאכול איתו ארוחת ערב. אז לינדה צלצלה. היא טובה בזה, אני תמיד קצת נבוך.

התיידדנו והמשכנו משם. דיברנו על כתיבת שירים, ודסטין אמר שהוא חושב שזו מתנה מדהימה להיות מסוגל לכתוב שיר על משהו. אנשים חושבים ככה, אבל אני תמיד טוען שזה כמו כל כישרון אחר. זה כנראה נחשב קסום יותר כי זו מוזיקה. אבל קח את כישרון המשחק שלו – זה מעולה. אמרתי לו: 'זה אותו הדבר כמוך ומשחק; כשהבמאי אומר "אקשן!", אתה פשוט שולף את זה, לא? אתה לא יודע מאיפה זה בא, אתה פשוט עושה את זה! זה פשוט בתוכך'.

אז הוא אומר, 'אתה מתכוון שאתה יכול פשוט לעשות את זה, ככה?'. הוא היה מקסים, דסטין. כעבור כמה ימים נפגשנו שוב והוא אמר, 'חשבתי על זה. ראיתי ידיעה קטנה במגזין "טיים" על פיקאסו וזה נראה לי מאוד פואטי. אני חושב שזה יכול להיות נושא למוזיקה נהדרת באמת'. במאמר ב'טיים' צוטט פיקאסו כאומר: 'שתו לי, שתו לבריאותי, אתם יודעים שאני לא יכול לשתות יותר'. הוא הלך לצייר קצת, ואז הלך לישון בשלוש לפנות בוקר. הוא לא התעורר למחרת בבוקר; הם מצאו אותו מת.

אז במקרה הייתה לי הגיטרה שלי, הבאתי אותה, ואמרתי: 'כן, בטח'. ניגנתי כמה אקורדים שידעתי שאני לא יכול לטעות בהם והתחלתי לשיר 'שתו לי, שתו לבריאותי', והוא קפץ מכיסאו וצעק, 'אנני! אנני!'. זו אשתו. הוא אומר, 'אנני! אנני! הדבר הכי מדהים! הוא עושה את זה! הוא כותב את זה! זה יוצא!'. הוא קפץ בהתרגשות, בדיוק כמו בסרטים, אתה יודע. ואני ממשיך לנגן כיוון שהוא כל כך מעריך את זה. כתבתי שם את המנגינה והוא היה מרוצה.

ואז נסענו לניגריה ועבדנו בסטודיו של ג'ינג'ר בייקר בלאגוס. זה סטודיו נחמד שם למטה. חשבנו שנעשה את השיר הזה על פיקאסו, והתחלנו לעבוד על זה מיד. ואז חשבנו שפיקאסו היה קצת נועז בציורים שלו; הוא עשה את כל הדברים השונים האלה, מקוטעים, קוביזם וכל העניין. חשבתי שזה יהיה נחמד ליצור שיר שהוא קצת כזה – כלומר, להעביר אותו במצבי רוח שונים, לחתוך אותו, לערוך אותו, כמו שהוא נהג לעשות עם התמונות שלו. אתה רואה את הסרטים הישנים שבהם הוא מצייר: הוא מצייר משהו פעם אחת ואם הוא לא אוהב את זה, הוא מצייר את זה שוב, ממש על גבי הציור הקודם. אז ניסינו להשתמש ברעיון מהסוג הזה. אני לא יודע על זה מספיק כדי לומר לך את האמת, אבל ניסינו להשיג בשיר סוג של דבר קוביסטי".

(וזו ממש רק ההתחלה. הכתבה ממשיכה וממשיכה, כשבמהלכה פול באמת חושף המון...)

מתופף המהאווישנו מגלה זוויות אחרות על הלהקה. המתופף, בילי קובהאם, סיפר בגיליון של הרולינג סטון שיצא ב-31 בינואר בשנת 1974:

"מעולם לא הרגשתי שהמוסיקה שלי רצויה ב'מהאווישנו אורקסטרה'. בתחילת הדרך ניסיתי להציג בפני החברים חומרים שכתבתי, כי האמנתי שאוכל לתרום ללהקה גם מבחינת כתיבה, אך הם לא נתנו לי הזדמנות. בלהקה הזו דברים לא נאמרו; לא אמרו לי אם יקליטו את המוסיקה שלי או לא. על כל דבר שהבאתי להם – לא קיבלתי מענה כלל, לא לחיוב ולא לשלילה. זה הדבר הגרוע ביותר למוסיקאי – להיתקל בדממה. זה יכול להיות יחס קר ומנוכר מאוד. בסופו של דבר, זה מחליש אותך ומגביר בך את הפחד".

על רקע תחושות אלו, פנה קובהאם לסגן נשיא חברת התקליטים 'קולומביה' (שבה הייתה חתומה 'מהאווישנו אורקסטרה') וביקש לעבוד על פרויקט סולו. בתגובה, הוצע לו תקציב הפקה של 15,000 דולר בלבד. קובהאם הבין שזוהי למעשה דחייה של הרעיון. הוא פנה לחברת 'אטלנטיק' שבתחילה דחתה אותו גם היא, אך הסכימה לספק לו מזומן להפקת דמו. בסופו של דבר, החברה הבינה שמשתלם להשקיע בו בתקליט שלם. האלבום הוקלט במשך ארבעה ימים באולפני 'אלקטריק ליידי' בניו יורק ויצא בשם SPECTRUM. הביקורות שיבחו, המכירות היו טובות, והדבר גרם לו להבין שיש לו חיים מחוץ לאותה להקה בהנהגת הגיטריסט ג'ון מקלאפלין. בעקבות זאת, הוא תכנן לצאת להופעות עם להקה משלו שתישא את שם התקליט.

ברור שמסלול הסולו הזה עורר הדים בקרב חברי 'מהאווישנו אורקסטרה'. מקלאפלין חשב שזה רעיון טוב שהמתופף יתאוורר עם חומרים משלו. קובהאם סיפר: "ג'ון ממש שמח מזה ואמר שהלוואי וגם שאר חברי הלהקה היו עושים כך, אבל הם בעיקר מדברים ומבזבזים זמן שהיו יכולים לנצל ליצירתיות. אחרי הכל, ג'ון לא רצה שאביא חומרים ללהקה שהוא הנהיג, ואני מבין את זה; החוזה הוא בעיקר על שמו. שלושת חברי הלהקה האחרים (הקלידן יאן האמר, הכנר ג'רי גודמן והבסיסט ריק לאירד) חושבים שהם יכולים להביא מוסיקה ללהקה, אבל זה לא המצב. הם נלחמים מלחמה אבודה למען האגו שלהם. איש לא יודע מה ג'ון באמת רוצה, כי הוא לא מסביר דברים. הלהקה אינה מגובשת רוחנית כפי שאנשים חושבים; החברים האחרים בה אינם מחוברים לגורו של ג'ון. אני מתחבר לג'ון רק באופן מוסיקלי. מעולם לא ראיתי את אלוהים ואין לי גורו. זה רק אני, ואני בסדר עם זה. בנוגע לקרלוס סנטנה, שג'ון משתף עמו פעולה ושבסיבוב המשותף שלהם תופפתי – אני לא בטוח אם הוא באמת עמוק בתוך העניין. האמת היא שגם ג'ון כזה – הוא יכול פתאום להתנהג כמו כל אדם אחר שאינו מאמין בגורו. אם הוא אומר שהדת עזרה לו במוסיקה, אני חושב שזה שקר מצדו. יש לו תדמית כפולה – באחת הוא לא יכול לשלוט, ובשנייה הוא מנסה לשלוט. לפעמים הוא מתפרץ בכעס, וזה הצד שבו הוא אינו שולט. ועדיין, הוא מנגן מוסיקה ממש טובה".

גם זה קרה ב-31 בינואר. היום שבו הרוק'נ'רול לבש חליפה, והביטלס קנו קרקס. זהו סיפור על אגו, על כסף, על טרגדיות ובעיקר על צלילים שנשארו איתנו לנצח.

השנה הייתה 1963, והלונדון הסווינגית החלה להתעורר. במועדון MARQUEE הידוע, שהיה אז מעוז הג'אז והרית'ם-אנד-בלוז ברחוב אוקספורד 165 בלונדון, התכוננה להקת הרולינג סטונס לעוד ערב של מוזיקה מחשמלת. אולם כאשר חברי הלהקה הגיעו למקום, הם נתקלו בהפתעה לא נעימה על הקירות. הפוסטרים שקידמו את ההופעה נשאו כותרת בולטת ושנויה במחלוקת: MICK JAGGER AND THE ROLLING STONES. המהלך השיווקי הזה, ששם את הסולן הכריזמטי בפרונט והפך את בריאן ג'ונס, קית' ריצ'רדס ושאר החברים ללהקת ליווי גרידא, עורר בוודאי אי נחת בחדר ההלבשה. באותה תקופה, הדינמיקה בלהקה הייתה שונה, ובריאן ג'ונס עדיין נחשב למנהיג המוזיקלי, כך שהמיתוג החדש היה רמז עבה לבאות ולמעמדו העולה של ג'אגר כסמל סקס וכוכב-על.

באותה שנה בדיוק, 1963, אך ביבשת אחרת ובאקלים קפוא, מוזיקאי צעיר אחר עשה את צעדיו הראשונים. ניל יאנג היה נרגש מאד, כי נערכה הופעת הבכורה המקצועית שלו על במה במועדון קאנטרי בוויניפג, קנדה. הוא היה אז באמת צעיר - בן 17 בלבד, נשר מבית הספר התיכון והחליט להקדיש את חייו למוזיקה. באותם ימים הוא ניגן עם הרכב בשם ה-SQUIRES, והצליל שלו היה עדיין רחוק מהדיסטורשן המלוכלך שיאפיין אותו בעתיד, אך הניצוץ כבר היה שם.

ובחוף המערבי של ארצות הברית, השמש זרחה בשנת 1963. להקת הביץ' בויז הקליטה את השיר SURFIN USA באולפני WESTERN RECORDERS שבהוליווד. בריאן וילסון, הגאון המוזיקלי של הלהקה, לקח את הלחן של השיר SWEET LITTLE SIXTEEN של צ'אק ברי, שינה את המילים לרשימת אתרי גלישה פופולריים, ויצר המנון קיץ מושלם. גל חדש נולד! אמנם, הדמיון היה כה רב עד שבהמשך נאלצה הלהקה להוסיף את שמו של צ'אק ברי לקרדיטים של הכותבים, אבל ההצלחה הייתה מיידית.

בריטניה של 1963 המשיכה לייצר כוכבים. שני חברים לשעבר מלהקת הצלליות הבריטית, הבסיסט ג'ט האריס והמתופף טוני מיהאן, החליטו לצאת לדרך עצמאית והגיעו למקום הראשון במצעד הבריטי עם קטע שכתבו וביצעו בשם DIAMONDS. פרט פיקנטי מעניין הוא שמי שניגן בגיטרה האקוסטית בהקלטה הזו היה לא אחר מאשר ג'ימי פייג' הצעיר, שנים לפני שהקים את לד זפלין. שיהיה להם בהצלחה גם בהמשך!

ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1967, האווירה הייתה שונה לחלוטין וצבעונית הרבה יותר. חברי להקת הביטלס בילו את יומם השני בפארק KNOLE שבקנט, אנגליה. המטרה הייתה שאפתנית: להשלים את צילומי הקליפ המהפכני לשיר החדש והמורכב שלהם, STRAWBERRY FIELDS FOREVER. הבמאי השוודי פיטר גולדמן ניסה ליצור אווירה סוריאליסטית שתתאים לצלילים החדשניים, והלהקה מצאה את עצמה משוטטת סביב עץ אלון בחורף האנגלי הקר. במהלך הפסקה יזומה מהצילומים, שוטט ג'ון לנון, סקרן כתמיד, אל עבר חנות עתיקות מקומית שהייתה באזור. עיניו נחתו על פוסטר מודעה ישן ודהוי שפרסם אירוע של קרקס משנת 1843 בעיר רוצ'דייל. הטקסט המפורט על הכרזה הקסים את לנון, והוא רכש אותה מיד. הרכישה הזו התבררה כמשתלמת במיוחד, שכן היא הפכה להשראה הגדולה והישירה שלו לכתיבת המילים לשיר BEING FOR THE BENEFIT OF MR KITE. רוב הטקסט בשיר נלקח כמעט מילה במילה מהכרזה ההיא, כולל שמות האקרובטים והסוסים המרקדים, והשיר יצא בהמשך בתקליט המופת SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND. הלהקה, בסיוע המפיק ג'ורג' מרטין, יצרה סאונד קרקסי דחוס ומהפנט שנחשב עד היום לדוגמה מובהקת של פסיכדליה במיטבה.

חזרה בזמן לשנת 1958. עולם הרוק'נ'רול הוכה בתדהמה כאשר אחד מאבות המזון שלו החליט לפרוש בשיא. לא עוד טוטי פרוטי? הזמר המוחצן, ריצ'רד הקטן, האיש שהביא את האנרגיה הפראית לפסנתר, עזב את עסקי המוזיקה באופן פתאומי במהלך מסע הופעות באוסטרליה. ההחלטה נבעה מחיזיון אפוקליפטי שחווה, והוא בחר להתמקד בלימודי נצרות ותיאולוגיה במכללת אוקווד באלבמה, לימודים שיימשכו ארבע שנים. במהלך תקופה זו הוא הקליט שירי גוספל בלבד, עד שחזר לרוק'נ'רול בתחילת שנות השישים, כשהוא מבין שהשטן והמוזיקה דווקא הולכים לא רע ביחד.

נקפוץ קדימה בזמן לשנת 2012. העולם כבר השתנה, אך הקול העמוק נשאר. אלבום חדש יצא ללאונרד כהן ושמו OLD IDEAS. זה היה אלבום האולפן הראשון שלו מזה כמעט שמונה שנים, וההפקה המינימליסטית והאינטימית מבליטה את קולו המזדקן, הנמוך יותר אך חוצב ומלא הגשה, שמוסיף עומק לנושאים של תמותה, אהבה, אמונה וגאולה. זה זכה לשבחים מקיר לקיר והגיע למקומות גבוהים במצעדים ברחבי העולם, כשהוא מוכיח שכהן נשאר רלוונטי וחד גם בעשור השמיני לחייו.

בחזרה לשנות השישים הסוערות בבריטניה. שנת 1968 האירה פנים ללהקת LOVE AFFAIR, כאשר השיר הסוחף EVERLASTING LOVE הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. הלהיט הגדול הזה הפך לקלאסיקת פופ נצחית, אך מאחורי הקלעים התחוללה דרמה קטנה. האמת? רק זמר הלהקה, סטיב אליס בעל הקול הברור, נמצא בהקלטה האולפנית הידועה וכל השאר היו נגני אולפן מיומנים שהושכרו להביא את צלילים תמורת מצלצלים. הפרקטיקה הזו הייתה נפוצה באותה תקופה כדי להבטיח להיט רדיו מלוטש. אליס סיפר שנים לאחר מכן על החוויה המוזרה: "נראה שהדעה הכללית הייתה שעלי לעשות זאת עם תזמורת ואז לתת לה הפקה מנופחת מהסוג של פיל ספקטור. ברור שהרגשתי מוזר בלי הלהקה שלי באולפן, אבל זה היה לטובת כולם. שני טייקים והמשימה הושלמה". חברי הלהקה, אגב, למדו לנגן את השיר היטב להופעות החיות בטלוויזיה.

עשור קודם לכן, ב-1957, נרשם ציון דרך היסטורי. הידד! חברת התקליטים DECCA הכריזה בגאווה כי השיר 'רוק מסביב לשעון' של ביל היילי, האיש והתלתל, הוא הראשון שנמכר מעל מיליון עותקים רק באנגליה. השיר, שזכה לדחיפה משמעותית בזכות הכללתו בפסקול הסרט BLACKBOARD JUNGLE, הפך להמנון הנוער המרדני. התקליטון המבוקש הסתובב בבתים רבים במהירות 78 סיבובים בדקה, וסימן את תחילת ההשתלטות האמריקאית על המצעדים הבריטיים.

חורף 1959 במינסוטה היה קר במיוחד, אך בתוך האולם היה חם. לא יאמן מי היו על הבמה ומי היה בקהל! באדי הולי, חלוץ הרוק הממושקף, וריצ'י ואלנס, הכוכב הלטיני העולה, הופיעו יחדיו במסגרת סיבוב ההופעות WINTER DANCE PARTY. זה קרה ארבעה ימים בלבד לפני מותם הטרגי, יחד עם אמן נוסף בחבילת ההופעת - ביג בופר - בהתרסקות מטוס קל באיווה, אירוע שלימים יכונה "היום שבו המוזיקה מתה". ההופעה נערכה באולם DULUTH ARMORY במינסוטה ובקהל עמד בחור צעיר בשם רוברט צימרמן, שהתלהב כל כך ממה ששמע ובעיקר מהקשר העין שיצר עם באדי הולי, עד שהחליט להפוך למוזיקאי בעצמו. זה היה כמובן בוב דילן, שלימים יזכיר את הרגע הזה.

ועם הכסף הגדול הגיעו הצעצועים הגדולים. בשנת 1970, עיתון המוזיקה הבריטי NME דיווח שלהקת הרולינג סטונס השקיעה סכום עתק של 40,000 ליש"ט בבניית אולפן הקלטות נייד משוכלל בתוך משאית, עם קונסולת 16 ערוצים וטלוויזיה במעגל סגור. האולפן הנייד הזה, שנועד לאפשר ללהקה להקליט באחוזות כפריות ללא מגבלות זמן, הפך לאגדה בפני עצמה. להקת דיפ פרפל אפילו כתבה עליו את השיר SMOKE ON THE WATER, אחרי שהמשאית חנתה בשוויץ בזמן השריפה בקזינו של מונטרה.

בארצות הברית, המאבק על חופש הביטוי היה בעיצומו. בשנת 1967, בית משפט עליון בניו יורק פסק לטובת זמר הפולק והאקטיביסט פיט סיגר, שנתבע לא להופיע בבית ספר HEIGHTS HIGH שביורקטאון, שבמדינת ניו יורק. הסיבה לתביעה הייתה חשש של מנהל בית הספר וגורמים שמרניים שסיגר הינו בעל ערכים קומונוסטיים מסוכנים ושהוא עלול להמטיר אותם על הקהל הצעיר במהלך הופעתו. סיגר, שעמד בגאווה מול ועדות חקירה בעברו, ניצח בקרב הזה והמשיך לשיר את האמת שלו.

בימיה האחרונים של להקת הביטלס, בשנת 1969, נמצאה נקודת אור מפתיעה. הקלידן המוכשר בילי פרסטון הוחתם כאמן סולו בחברת APPLE של הביטלס. ג'ורג' האריסון הביא אותו לאולפן כדי להפיג את המתח בין חברי הלהקה, והנוכחות שלו הייתה כה חיובית עד שהוא זכה לקרדיט משותף על הסינגל GET BACK. אחרי הכל, יום לפני החתימה הוא הופיע איתם בהצלחה כבירה על הגג של בניין החברה ברחוב סאוויל רואו, בהופעה האחרונה בהחלט של הרביעייה.

בשנת 1985, מעריצי להקת קרידנס היו נרגשים עד דמעות! ג'ון פוגרטי, האיש המרכזי בלהקת קרידנס קלירווטר רווייבל ומי שכתב את המנוני הדרכים הגדולים של אמריקה, הופיע את הופעתו הראשונה מזה שנים רבות. ההופעה נערכה בהוליווד ושבועיים לפני כן יצא תקליט הסולו הראשון והמצליח שלו, CENTREFIELD. שיר הנושא, שעסק בבייסבול, הפך ללהיט ענק באצטדיונים, והתקליט כולו הביא את הקאמבק המבורך שלו לעולם המוזיקה לאחר כעשר שנות שתיקה שנבעו ממאבקים משפטיים מתישים עם חברת התקליטים הקודמת שלו, שהגיעה לאבסורד כשתבעה אותו על כך שהוא גונב-מעתיק את המוסיקה של עצמו.

בפינת ימי ההולדת והפרידות: בשנת 1941 נולד הבסיסט ג'רי שף, נגן בחסד עליון שניגן עם המון אמנים, אך ידוע בעיקר כבסיסט הקבוע של אלביס פרסלי בשנות השבעים כחלק מלהקת ה-TCB, וזה שניגן את קו הבס הפועם והבלתי נשכח בתקליט האחרון של להקת הדלתות, ביחד עם ג'ים מוריסון, L.A. WOMAN.

בשנת 1946 נולד הגיטריסט וירטואוז טרי קאת' מלהקת שיקגו. הוא מת בשנת 1978 בנסיבות טרגיות ומיותרות, כשכיוון כלי נשק לראשו כמשחק, כשהוא סבור שהאקדח לא טעון, וסחט את ההדק. ובשנת 1951 נולד הגיטריסט פיל מנזאנרה, שידוע בעיקר כחבר חשוב בלהקת רוקסי מיוזיק.

בשנת 1956 נולד ג'וני לידון, או ג'וני רוטן, תלוי איך אתם מעדיפים את זה. האיש שצץ לתודעה כזמר של להקת הסקס פיסטולס וזעזע את הממלכה הבריטית עם "אלוהים נצור את המלכה", וממנה עבר להרכבים אחרים כמו PiL, שם חקר מחוזות מוזיקליים חדשים לגמרי.

ולסיום, פרידות עצובות: בשנת 2017 מת הגיטריסט הוולשי דיק לאונרד, מלהקת MAN הנהדרת, שהייתה חלוצה של רוק פסיכדלי ופרוגרסיבי. הוא היה בן 72 במותו והותיר אחריו מורשת של סולואים ארוכים וספרים שנונים שכתב על חיי הרוק'נ'רול. כמו כן, ב-2009 מת דיואי מרטין, המתופף של להקת בופאלו ספרינגפילד, הלהקה שהביאה לעולם גם את ניל יאנג וסטיבן סטילס, בגיל 68.

ג'ון ווטון - הגיבור השקט של עולם הרוק. ב-31 בינואר בשנת 2017 מת הבסיסט / זמר, ג'ון ווטון, מסרטן בגיל 67.

הוא היה הקול מאחורי כמה מהלהיטים הגדולים ביותר של שנות השמונים, והבסיסט שהחזיק את הקצב עבור ענקי הרוק חסרי המנוח של שנות השבעים. ב-31 בינואר 2017, עולם המוזיקה הרכין ראש כשהבסיסט והזמר ג'ון ווטון הלך לעולמו בגיל 67 לאחר מאבק בסרטן המעי הגס.

עבור חלק מהמאזינים, השם ג'ון ווטון אולי אינו מצלצל מוכר מיד, וזהו, אם יורשה לי לומר, פשע מוזיקלי קטן. ווטון, בעל קול הטנור הצרוד וכשרון הנגינה הנהדר בגיטרת הבס, נחשב לגיבור מוזיקלי אמיתי ששמו נקשר בכמה מהלהקות החשובות בתחום הרוק המתקדם. האיש החזיק ברזומה שהיה גורם לכל מוזיקאי ממוצע להסמיק מקנאה: הוא ניגן עם קינג קרימזון, אוריה היפ, רוקסי מיוזיק, פאמילי, UK ועוד. הוא היה כמעט בכל מקום שבו היה צורך בבס דומיננטי ובקול שחודר לנשמה, אך את ההצלחה הגדולה ביותר שלו חווה כשהקים בתחילת האייטיז את הסופרגרופ ASIA.

חברו ללהקה ההיא, המתופף קארל פאלמר (שהגיע מלהקת הענקים אמרסון, לייק ופאלמר), נפרד ממנו במילים מרגשות במיוחד וכתב: "ג'ון היה אדם עדין שיצר כמה מהמנגינות והטקסטים הטובים ביותר במוזיקה הפופולרית המודרנית. כמוזיקאי, הוא היה אמיץ וחדשני כאחד, עם קול שלקח את המוזיקה של ASIA לראש המצעדים ברחבי העולם. יכולתו לנצח את ההתמכרות לאלכוהול הפכה אותו להשראה עבור רבים שנלחמו בקרב זה. לאלו מאיתנו שהכירו אותו ועבדו איתו, המאבק האמיץ שלו במחלת הסרטן היווה השראה נוספת. אני אתגעגע לכישרון שלו, לחוש ההומור שלו ולחיוך המדבק שלו".

הוא נולד בשם ג'ון קנת' ווטון בדרבישייר שבאנגליה, וגדל בבית מוזיקלי למדי שבו אחיו שימש כאורגניסט כנסייה – התחלה קלאסית למי שעתיד להרעיד במות רוק. כמו רבים מבני דורו, ווטון למד לנגן בפסנתר ובגיטרת בס בהשפעת הביטלס. הוא לא בזבז זמן ובהמשך הקים להקה עם גיטריסט בשם ריצ'ארד פאלמר ג'יימס. התברר שהחברות בין השניים נמשכה שנים לאחר מכן והניבה פירות מתוקים; פאלמר ג'יימס היה ממקימי להקת SUPERTRAMP ובהמשך כתב תמלילים ללהקת קינג קרימזון (בשנים 1973-1974), כשווטון היה חבר בה. שיתוף הפעולה הזה היה רק קצה הקרחון בקריירה שעתידה להצטלב עם כל המי ומי של הממלכה המאוחדת.

בשנת 1971 הקליט ווטון תקליט עם להקת רוק מתקדם בשם MOGUL THRASH, שהונהגה על ידי הגיטריסט לשעבר של להקת COLOSSEUM, ג'יימס לית'רלאנד. למרות מכירות נאות של התקליט במדינות מסוימות באירופה, התפרקה הלהקה בשל עניינים ניהוליים מתישים (ככה זה כשעורכי דין נכנסים לחדר החזרות). ווטון עבר לנגן עם להקת פאמילי, במקום הבסיסט ג'ון ווידר. באותה תקופה הוא נחשב ל"סחורה חמה" במיוחד, וקיבל גם הצעה להצטרף ללהקת קינג קרימזון, אך ויתר עליה לטובת הלהקה המשפחתית ההיא. בחירה מעניינת, שתשתנה בהמשך.

משפחה לא בוחרים? דווקא כן! ווטון הקליט עם פאמילי שני תקליטים שהפכו לקלאסיקות בקרב חובבי הז'אנר. הראשון היה FEARLESS, שיצא ב-1971. שנה לאחר מכן יצא BANDSTAND, שהכיל את הלהיט BURLESQUE, שיר גרובי ומחוספס עם נגינת הבס היציבה של ווטון, כמו גם שירת הליווי הברורה שלו שהוסיפה המון צבע. אולם לאחר יציאת התקליט השני, חש הבסיסט כי הגיע לתקרת הזכוכית. הדינמיקה הפנימית הייתה קשוחה, וכך סיפר: "ידעתי אז שלא אוכל ליצור שירים עם פאמילי, כי היה שם קשר מוזיקלי מהודק בין הזמר, רוג'ר צ'פמן, לגיטריסט, צ'ארלי וויטני. אי אפשר היה לשבור את הקשר הזה. גם לא יכולתי להחליף את צ'פמן כזמר. לכן נאלצתי להמשיך הלאה".

התחנה הבאה הפכה למשמעותית ביותר עבורו, עם כניסתו לגלגול חדש ומרתק של להקת קינג קרימזון, שהייתה אז במצב של חוסר ודאות תמידי תחת שרביטו של רוברט פריפ. ווטון סיפר על התקופה האינטנסיבית הזו: "בקינג קרימזון נתנו לי את החופש לשיר וליצור מוזיקה. ידעתי שרוברט פריפ נמצא בצרות כי ההרכב הקודם של הלהקה שלו התרסק. שאר החברים שהיו עמו לא אהבו אותו. אני הכרתי את פריפ עוד כשהייתי בן 15, כך שהוא ידע שאהיה לצידו. תמיד הייתה לנו שפה משותפת".

ווטון גם קיבל בברכה את האפשרות לנגן בס לצד שני מתופפים משוגעים (במובן הטוב של המילה, כמובן) – ג'יימי מיור האקסצנטרי וביל ברופורד, שבדיוק פרש מלהקת יס בצעד שהדהים את עולם הרוק. החיבור הזה יצר חטיבת קצב מפלצתית. ווטון סיפר: "ג'יימי השפיע עמוקות על ביל מבחינת תיפוף, אך הוא לא נועד להיות בלהקת רוק. הוא היה 'עוף מוזר' באקווריום שלנו. כך גם היה הכנר בלהקה, דייויד קרוס. ביל ואני היינו קשוחים ויכולנו לנגן יחדיו דברים מפחידים".

ההרכב הזה יצר מוזיקה כבדה, אפלה ומורכבת, שנחשבת עד היום לשיא האמנותי של הלהקה, כולל האלבום המופתי RED. אבל כמו בכל סיפור טוב עם רוברט פריפ, הפירוק של קרימזון הגיע מוקדם מהצפוי. לאחר משבר אישי וקבלת הארה רוחנית שלא הסתדרה עם שאר חברי הלהקה, פריפ החליט באופן פתאומי כי קרימזון "חדלה מלהתקיים", ובשנת 1974 הותיר את ווטון פעור פה מול תחושת ההחמצה. הבסיסט תיאר את הרגע הכואב: "שתיתי קפה בדירתי כשהוא התקשר ובישר לי שהוא לא מעוניין להמשיך. לא ציפיתי לזה, למרות שידעתי כי הוא לא מרוצה. התקשרתי לביל לבדוק אם זה אמיתי. ביל אישר את העניין ואני נותרתי בתחושת עצב".

ווטון לא נתן לעצב לעצור אותו ועבר לנגן עם רוקסי מיוזיק, הלהקה הסופר-אופנתית של בריאן פרי. אפשר לשמוע את נגינת הבס שלו בחלק מאלבום ההופעה של הלהקה, VIVA ROXY MUSIC. למרות שהיה עסוק, ווטון חש אז כי הקריירה שלו נעצרה, ולא ידע כי מישהו חשוב בא לראותו בהופעה – אדם שיושיע אותו וישנה את מסלול חייו. היה זה בחור מזוקן בשם ג'ון קאלדונר, שעבד בחברת התקליטים ATLANTIC, שבה הייתה חתומה אז רוקסי מיוזיק. קאלדונר, שידע לזהות כוכבים גם כשהם הסתתרו בצללים, נזף בווטון מאחורי הקלעים: "מה אתה חושב שאתה עושה?! לך מיד ותבנה לך משהו משלך. לנגן מאחורי הגב של בריאן פרי זה לא הייעוד שלך! לך תבנה את עתידך". המילים הקשות עשו את שלהן. ווטון נזכר: "קאלדונר נתן לי את זריקת העידוד של חיי. הוא האמין בי ובכך שאני יכול להיות כוכב גדול. יצאתי מהשיחה איתו בתחושה שאני גאון. שמרנו על קשר והוא דאג לשלוח לי הקלטות של דברים שנשמעו לו מעניינים, רק כדי להדליק אותי".

בינתיים הצטרף ווטון ללהקת אוריה היפ, אך היה זה בתקופה שבה הלהקה הייתה בשלב הדמדומים של הקריירה שלה. הסולן דייויד ביירון היה במצב פיזי ירוד בעקבות בעיות שתייה והתנהג כפרימדונה. לאחר שני תקליטים ופיטוריו של ביירון מהלהקה, החליט ווטון לפרוש. בשנת 1977 הקים את להקת UK, עוד הרכב איכותי של מוזיקאים וירטואוזים שכלל את הקלידן-כנר אדי ג'ובסון ואת הגיטריסט אלן הולוורת'. בעמדת התופים ישב ביל ברופורד. לאחר תקליט נפלא אחד פרשו הגיטריסט והמתופף. במקומם נכנס המתופף טרי בוזיו, והרכב הטריו הזה הצליח ליצור עוד תקליט אולפן מרהיב ולהקליט אלבום הופעה לפני שהחבילה התפרקה.

היה דרוש עוד קצת זמן עד שג'ון ווטון ימצא את מקומו הטבעי ככותב שירים ראשי וכפרונטמן אמיתי. למרות הרזומה המרשים בלהקות שמניתי עד כה, דווקא בלהקת ASIA הוא חש במקומו הטבעי. אולי משום שאז הוא באמת היה בקדמת הבמה, והפעם הזרקורים היו מכוונים הישר אליו. להקת ASIA, שהוקמה ב-1981, הייתה סופרגרופ במלוא מובן המילה, שאיחדה את ווטון עם סטיב האו מלהקת יס, קארל פאלמר מ-ELP וג'ף דאונס מלהקת THE BUGGLES (שניגן תקופה קצרה גם בלהקת יס).

התקליט הראשון של הלהקה, שנקרא בפשטות ASIA, יצא ב-1982 והיה הצלחה מסחררת. הוא שהה תשעה שבועות במקום הראשון במצעד האמריקאי ומכר מיליונים. הלהיט הגדול ביותר, HEAT OF THE MOMENT, היה למעשה השיר האחרון שנכתב עבור התקליט. חברת התקליטים, גפן רקורדס, הרגישה שחסר לה סינגל מוביל. ג'ון ווטון וג'ף דאונס כתבו אותו אחר צהריים אחד, כמעט בטעות. השיר הוא התנצלות כנה של ווטון לחברתו דאז, ג'יל, על התנהגותו הרעה (כנראה שגם כוכבי רוק צריכים לבקש סליחה לפעמים). ווטון סיפר: "זה היה שיר ההתנצלות שלי... לא הבנתי אז שזה הולך להיות להיט כל כך ענק".

שיר בולט נוסף היה ONLY TIME WILL TELL. ווטון כתב את המילים מתוך זעם לאחר פרידה, כשהוא מקווה שהקארמה תטפל באקסית שבגדה בו. השיר הזה היה קריטי בעיצוב הסאונד של הלהקה, עם הפתיחה המרשימה של הקלידים וההרמוניות הקוליות העשירות. ווטון סיפר שזה היה השיר הראשון שהוא ודאונס כתבו יחד, וזה מה ששכנע את המנהלים שיש כאן הרכב מנצח. ומה לגבי SOLE SURVIVOR? השיר הדרמטי הזה נכתב על תחושת ההישרדות, אך בראיון ווטון הסביר שזה לא היה רק על סרטי אסונות, אלא גם על החוויה האישית של חברי הלהקה: כל אחד מהם היה "שורד" של להקות ענק שהתפרקו או השתנו, והם נותרו לעמוד ולנגן יחד. ווטון אמר: "זה היה שיר שמאוד התחברנו אליו, כי כולנו הרגשנו קצת כמו ניצולים בודדים מהלהקות הקודמות שלנו". השיר WILDEST DREAMS הגיע עם מסר אנטי-מלחמתי חזק, נושא שווטון תמיד אהב לשלב בטקסטים שלו, כשהוא מתאר מציאות שבה החדשות בטלוויזיה מנהלות את חיינו.

אבל אז נאלץ ווטון להילחם מול ההצלחה בשדים משלו. אחרי צאת התקליט השני (ALPHA המאכזב) הוא נאלץ לפרוש מהלהקה בשל מצבו האישי – בדיוק לפני סיבוב הופעות ביפן. שאר החברים נכנסו ללחץ וגייסו במקומו את גרג לייק. ההופעה הזו צולמה בווידאו. לייק המשיך משם לדרכו וג'ון ווטון חזר. מאז הוא המשיך ליצור רבות, אך גם למעוד לא פעם בדרך בשל בעיות אישיות. בסופו של דבר, ג'ון ווטון השאיר לנו קטלוג עשיר ביותר שמוכיח דבר אחד בבירור – הוא היה מוזיקאי בנשמה!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459