top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 בינואר בעולם הרוק

עודכן: 21 בינו׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-14 בינואר (14.1) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "כשהביץ' בויז התחילו, עסקי הרוק עדיין היו די חדשים. צ'אק ברי, ריצ'רד הקטן, ג'רי לי לואיס ואלביס היו החבר'ה שהקימו את מוזיקת הרוק'נ'רול, והגענו בערך לפני הביטלס והסטונס. כלהקה בתחילת שנות השישים, לא היה לנו הרבה על מה להישען עליו מבחינת השפעות לעיצוב התדמית. העסק של אז היה רעוע. היינו מופיעים באולם אירועים וחבורה של אנשים כפריים היו מגיעים בשישי ושבת בערב לרקוד. המיקרופונים נראו כמו הדברים העגולים הגדולים האלו משנות הארבעים ותמיד היה צליל לא הולם. תאורה? אף אחד לא שם קצוץ על זה. המקומות הללו נבנו עבור כדורסל. האקוסטיקה הייתה רקובה...


היינו להקה ווקאלית וגם להקת רוק. מסיבה זו, אני חושב שאולי היינו מופע הרוק הראשון שהוציא הון על סאונד. בהתחלה, מארי ווילסון היה המנהל שלנו. רבנו הרבה. למרות שהוא היה דודי, והאבא של בריאן, קארל ודניס, הדבר הטבעי בין בחורים צעירים להוריהם זה להתווכח. מארי היה מחוספס אבל הוא היה גאון בכל הנוגע לקידום. הוא היה אמרגן בלתי נלאה. למעשה, כאשר הוא התעייף, הוא היה שוכב במיטתו ומתקשר לתחנת רדיו לקדם אותנו. הוא הכיר את כולם שם...


הסיבה שהביץ' בויז היו כל כך מוצלחים היא שהיה לנו קונספט - גלישה, מכוניות, בנות, כל הדברים על התבגרות. הדבר השני הכי חשוב היה מארי. הוא קידם אותנו כמו שלא תאמינו. אני זוכר פעם איך עמדנו על הגג של תחנת רדיו בפרזנו עם מזג אוויר לוהט, הופענו על הגג, והצעירים היו מסתובבים בתחנה. היינו מקבלים את מאה דולר, ואז נסענו לסן גבריאל, או לריברסייד, בכל מקום שיכולנו, רק כדי לנגן עבור שדרן אחר שגם שילם מאה דולר. זה היה כמו טעימה קטנה לאותו שדרן, צורה חוקית של שוחד שהם כינו 'דמי הופעה'. אתה עושה את זה שלוש או ארבע פעמים בשבוע, ואז אתה יכול לקנות משהו נוסף עבור החברה שלך...


אבל כמעט לא הרווחנו דבר. הכסף הלך על הוצאות. התקליטנים ומנהלי התוכניות ברדיו הרוויחו מזה אלף דולר, ואנחנו היינו מרוויחים מאה דולר. אבל הם השמיעו אותנו ללא הרף בגלל זה. הגענו לנקודה שבה הצלחנו כל כך שאנשים היו קונים כל דבר שהביץ' בויז הוציאו. יכולנו לגהק ביחד, ואנשים היו קונים את זה, רק כדי שיהיה את זה בחלק מהאוסף שלהם... הביץ' בויז בהחלט הושפעו מההצלחה הזו. חלקם נפגעו יותר מאחרים. דניס למרבה הצער הרס את עצמו. ובריאן היה כל כך פגיע וכל כך תמים. הוא נכנע לסביבה שנתנה לו סמים. יש אנשים שיכולים לעשן ג'וינט,יש אנשים שיכולים לקחת גלולה, או להסניף כל דבר במעלה האף, ולכאורה לא להיפגע ממה שהם עושים. הם עדיין יכולים לתפקד. ואז יש אחרים, כמו אלכוהוליסטים. ברגע שהם לוקחים את המשקה הזה, הם כבר לא יכולים לשלוט בעצמם. עבור אנשים מסוימים, מריחואנה זה לא דבר כזה גדול. אנשים אחרים זה הופך אותם לפרנואידים או לסכיזופרנים, והם מתחרפנים. עם בריאן, הוא הפך קלינית לסכיזופרן פרנואיד. עד היום יש לו הרבה פרנויה"


(מייק לאב, מלהקת הביץ' בויז)



ב-14 בינואר בשנת 1977 יצא האלבום LOW, של דייויד בואי. לאלבום קוראים "נמוך" אבל בואי הצליח לכוון בו גבוה מאד באמירתו האמנותית. כי ככה היה זה אצל דייויד בואי - אי אפשר לצפות את המהלך הבא.



רבים רואים בתקופה הזו של בואי את אחת היצירתיות והמעניינות ביותר שלו. בשלב הזה נמאס לו לחלוטין ממשחקי כוכבות הרוק המזויפים. המשחק הזה כמעט ודחף אותו אל הצד הלא שפוי. לא סתם עטיפת התקליט הזה באה עם צילום צד של בואי - זאת כדי להמחיש את המילים LOW PROFILE.


בקריירה המסומנת בפניות חדות, LOW עשוי להיות הפניה החדה ביותר של דיוויד בואי - והמרשימה ביותר. עם ימי לוס אנג'לס המטורפים שלו מאחוריו, בואי מצא חיים חדשים באירופה, שהציעו לו בריחה ממעמד המגה-סלב שלו, כמו גם הזדמנויות גמילה מסמים והזדמנות למצוא צלילים חדשים מתוצרת גרמניה. כעת הוא יכל לחדש את הקשר שלו עם קהל שהוזנח בזמן שחקר את מוזיקת הנשמה של פילדלפיה ואז של לוס אנג'לס.


אפילו שמועות שקשורות לסובלנות לכאורה שלו לנאציזם לא הצליחו להאפיל על תהילתו. בנוסף להערות על היטלר שבואי אמר בעבר, כמו, למשל, כשקבע כי היטלר היה כוכב הרוק הראשון שסחף אחריו כמות כה גדולה של אנשים, הוא גם נעצר בגבול הסובייטי-פולני, באפריל 1976, כשברשותו מזכרות מהרייך השלישי.


בחזרה ללונדון, תמונה של דיוויד ב-NME הראה אותו בתחנת ויקטוריה בלונדון, ב-2 במאי 1976, עומד במרצדס פתוחה וזרועו הימנית מורמת בהצדעה, מה שהוסיף שמן לשערורייה שכן חלק חשו שהוא נותן הצדעה נאצית. זה מקובל כיום שהוא רק נופף למעריציו, אבל ההתלבטויות האידיאולוגיות שלו אז בלבלו את כל מי שסביב. כמות הסמים שצרך הייתה מבהילה והתבטאויותיו בתקשורת לא פעם הרימו גבות בתדהמה. בואי ניסה אחר כך להגן על עצמו באומרו לתקשורת שהוא לא פאשיסט. הרבה לא האמינו לו אז.



בואי היה מותש מסיבובי ההופעות הרבים והיה כעת בסכסוך מקצועי וכלכלי ממושך עם עורך דינו ומנהלו, מייקל ליפמן, שהוא קיווה להיפטר ממנו. אשתו אנג'י, בינתיים, ניסתה להציל את מה שנשאר מנישואיהם תוך ארגון המעבר שלהם לשוויץ, שם קנתה לאחרונה בית. בואי, שתמיד חיפש משהו חדש, לא התעניין בחיים השקטים שאנג'י הציעה בבית ליד מונטרה. הוא עזב שוב כדי להיפגש עם ג'יימס אוסטרברג, הלא הוא איגי פופ, שעמד להקליט את אלבום הסולו הראשון שלו בצרפת. שם בואי גם החל לעבוד על רעיונות לתקליט הבא שלו ומשם עבר, עם בריאן אינו וטוני ויסקונטי, לברלין.


כשנשאל ויסקונטי על ידי בואי ואינו אם הוא מוכן לבזבז חודש על ניסויים שעלולים לא להפיק תוצאה, זה השיב, "לבזבז חודש מזמני עם דיוויד בואי ובריאן אינו זה לא לבזבז חודש מזמני". ויסקונטי גם הביא לתהליך מכשיר חדש, סוג של סטמפלר, שנקרא EVENTIDE HARMONIZER.


מנקודת מבט יצירתית ופוליטית, בואי ראה בעיר המחולקת, ברלין, את המרכז של כל מה שקורה ויקרה באירופה במהלך השנים הקרובות. כוונתו הייתה להתנסות, לגלות צורות חדשות של כתיבה ולפתח שפה מוזיקלית חדשה.


בזמן העבודה עליו נקרא התקליט NEW MUSIC - NIGHT AND DAY והפך הראשון בטרילוגיה הברלינאית של יוצרו. על האלבום אמר בואי שנים לאחר מכן: "אני ממש שומע את עצמי נאבק שם כדי להרגיש טוב".

את השירים שבואי כתב, בצד הראשון, ריפדו גם שני קטעים אינסטרומנטליים. בצד השני זו היא למעשה יצירה אמביינטית של בריאן אינו, שנרקחה כשבואי נאלץ לעזוב את האולפן לתקופה כדי להתמודד עם עסקים משפטיים בפריז.


באלבום זה יש השפעות מוזיקליות רבות. אם זה קראפטוורק מצד אחד או דיסקו מצד שני. בואי חרש אז את האלבום "אוטובאן" של אותה להקה גרמנית אלקטרונית. השילוב המוחץ של כל מיני סגנונות הוא שהופך את האלבום למיוחד במינו בקטלוג של בואי, ששוב פעם הלך על אמנות חסרת פשרות.


ההפקה פה היא מיוחדת, עם צלילי הגיטרה החדשניים של ריקי גארדינר וקרלוס אלומאר. גם תוף הסנר של דניס דייויס מטופל פה להפליא באופן אלקטרוני.


חברת התקליטים הקשיבה לתוצאה של האלבום, קלטה שמדובר בהתאבדות מסחרית והתחננה בפניו לעשות משהו אחר במקומו. אבל הוא היה עיקש בדעתו ולמרבית ההפתעה הפך האלבום למצליח מבחינת מכירות. בואי חגג את תחילת גיל 30 בניצחון מוחץ.


טוני פארסונס: "הייתי מעריץ של בואי כשהצטרפתי ככתב לעיתון המוזיקה NME. הוא היה היחיד שפחדתי לפגוש כי הייתי מעריץ, זה לא היה כמו להקות שהסתובבתי איתן וכתבתי עליהן. הקלאס, האפיסטולס, ראשים מדברים. אלה היו בני דורי, אבל בואי היה הגיבור שלי והמוזיקה שלו פשוט נשמעה מרגשת להפליא, ואנושית להפליא. למרות שזה היה קהה מכימיקלים. הוא הוריד את מוזיקת הרוק עם LOW, כשהיה בברלין. זה היה מהלך ממש רדיקלי, אמנותי, לא מחווה. ובשבילי זה שיקף את מה שהסמים עשו לו, מה שהסמים עשו לכולם. זו הייתה מוזיקה של תשישות. בזמן שהאלבום יצא, הכרתי אנשים שהיו מכורים רציניים להרואין, הכרתי אנשים שמתו, שהורגים את עצמם, הכרתי אנשים שהיה להם מזל לצאת מזה ללא פגע, כולל אני. והמוזיקה הזאת שיקפה את זה. וזה תמיד היה חלק; הוא תמיד היה נפרד מהשאר, הוא באמת עשה זאת ליצור אג'נדה משלו, וזה מה שהיה הייחודי בו. הפכנו חברים אמיתיים מאוחר יותר, אבל באותה תקופה הייתי רק מעריץ. אהבתי את המוזיקה שלו לאורך הפאנק. יש גל ישן, גל חדש ויש את דיוויד בואי".



במלודי מייקר כתבו בזמנו בביקורת: "זה אלבום יוצא מגדר הרגיל והמעניין ביותר שבואי עשה עד כה", אך ברולינג סטון לא התרשמו מכך בזמן אמת: "דייויד בואי תמיד דאג לעטות על פניו מסכות. התמונה הבלתי נשכחת ביותר מהסרט 'האיש שנפל לכדור הארץ', שממנו נבחרה תמונה לעטיפת אלבום זה, הראתה את בואי מתקלף מעל פני האדמה הסינתטיים ששימשו כמסווה שלו. בשפל נמוך זה, בואי פוגש את בריאן אינו שהוא מניפולטור של מסכות, אך הדימוי הזה שלו כאמן אוונגרדי תמיד היה חידתי יותר מזה של בואי. שניהם יוצרים בשרביט רמיה, אך הרבה יותר קל לתפוס את בואי במעשה. הצד הראשון, שבו פועל בואי עם שירי רוק קונבנציונליים יותר, עדיף על הניסויים של הצד השני. במיטבם, השירים מצחיקים ורק פני אבן יכולים להימנע מחיוך כששומעים את קולו הקשוח של בואי שר 'אתה אדם כל כך נפלא, אבל נתקלת בבעיות', בשיר BREAKING GLASS. אולם כאשר בואי נמתח לצד השני, המסכה שלו מתחילה להחליק מפניו. ארבע היצירות מתאמצות לעורר את המישורים החלליים של המוזיקה האלקטרונית המודרנית, שם הקומפוזיציות עצמן הופכות משניות לטובת אווירה שהן מעוררות. האלבום הזה ממלא אחר דרישותיו של בואי; לשטוף שוב את ציפיות הקהל שלו ולאפשר לו לשקול את המסכה הבאה שלו".


הביקורת בעיתון STEREO REVIEW הייתה כזו: "האלבום הזה הוא נקודת עזיבה לבואי. זה סוג של ניסוי, ואני מודה שאני מופתע שכל כך הרבה ממנו יוצא דווקא טוב. זהו למעשה שיתוף פעולה, אם כי הוא אינו מחויב ככזה, של בואי ואינו. כתוצאה מכך, התגובות שלכם אליו יהיו תלויות בעיקר בסובלנות שלכם כלפי האוונגארדיזם של אינו ולחיבה שלכם כלפי בואי. ברוב השירים קולו של בואי כמעט לא נשמע, והעיבודים מזכירים מאוד את עבודתו של אינו בדברים שעשה אחרי שפרש מרוקסי מיוזיק. באופן אישי, אף על פי שמעולם לא הייתי משוכנע לחלוטין מגישתו האנטי-מוזיקלית בכוונה של אינו, לרוב מה שהוא תרם כאן יש יופי מפליא, ומכיוון ששירתו של בואי תמיד הרגיזה אותי, השילוב בין השירה הנחבאת, רעיונות קומפוזיציה מעניינים והפקה מופלאה - הופכים את זה לאלבום הבואי הראשון שאני יכול להאזין לו. זה בוודאי יותר תובעני מאשר הרית'ם אנד בלוז המזויף שהוא עשה ב'אמריקנים צעירים'. צריך לתת לו קרדיט ולו רק על ההימור המסחרי הכרוך בכך. מבחינה אמנותית, בכל מקרה, נראה כי ההימור היה שווה את זה".


הלהיט של האלבום הוא השיר הקצבי SOUND AND VISION. שיר זה היה תגובתו הראשונית של בואי בנסיגתו מאמריקה בניסיון להתרחק מהתמכרותו לסמים. בואי אמר כי השיר הזה עוסק ברצון להכניסו לחדר מנוכר מעט עם תריסים על החלונות. דרך אגב, גם מרי הופקין שרה בשיר הזה. בעבר היא הייתה תגלית של פול מקרטני ובשלב הזה אשתו של טוני ויסקונטי.




וב-14 בינואר בשנת 1966 יצא תקליטון חדש לדייויד בואי, עם השיר CAN'T HELP THINKING ABOUT ME. צד ב' של התקליטון בא עם השיר AND I SAY TO MYSELF.



בשיר המוביל שר בואי על חייו באותו זמן, כולל לחצים בקשר שלו עם אמו ("אמא אומרת שהיא לא יכולה לסבול שהשכנים מדברים, עליי לארוז את התיקים שלי ולעזוב את הבית הזה"). הסגנון המוזיקלי שלו מתחיל פה להתרחק מהרית'ם אנד בלוז אותו שר עם להקתו אז, THE LOWER THIRD. המטרה הייתה להתקרב לצליל מיינסטרימי יותר.


ערכת השיווק של חברת התקליטים PYE את הסינגל הביאה ציטוט מפיו: "אם התקליטון הזה יהיה להיט, זה בסדר אבל מה שבאמת מעניין אותי זה להתבסס בעולם המוזיקה". עיתון NME מיהר לכתוב בביקורתו: "המלודיה מופשטת והלחן חלש".


במאי 1966 ייצא התקליטון הזה גם בארה"ב ויהיה הראשון של בואי לצאת שם. בשנות התשעים הוא ביצע את השיר, פה ושם, כשהוא מודה בפני הקהל שהוא נבוך ממנו.


ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450




ב-14 בינואר בשנת 1978 הופיעו הסקס פיסטולס בוינטרלנד, סן פרנסיסקו. מה מיוחד בהופעה זו של החוליגאנים מאנגליה? שזו הייתה הופעתה האחרונה של הלהקה, שהתפרקה מיד לאחר מכן.



זה היה סוף סיבוב ההופעות האמריקני של להקת הפאנק הזו וחבריה היו מותשים ונרגנים. גיטריסט הלהקה, סטיב ג'ונס: "המופע שלנו בוינטרלנד היה עינוי מזורגג עבורי. הגיטרה שלי כל הזמן יצאה מכיוון והמיתרים נקרעו. אז השתמשתי בגיטרה אחרת שנשמעה זוועה. ובנוסף לזה גם סבלתי משפעת".


מתופף הלהקה, פול קוק, היה מדוכא לחלוטין והבסיסט סיד וישס היה שיכור לחלוטין. זמר הלהקה, ג'וני הרקוב (שם אמיתי - ג'ון ליידון) כעס מאד על כל המתרחש על הבמה ושיחרר מגרונו קול רוטן ביותר. הוא גם התעצבן על כך שוישס קיבל את כל תשומת הלב בלהקה, בגלל אופיו הבעייתי מאד.


ג'וני ליידון בספרו: "הסקס פיסטולס הסתיימו כמו שהם התחילו - באסון מוחלט. כל מה שבין שתי הנקודות היה הרסני באותה מידה. ההופעה האחרונה בווינטרלנד הייתה כישלון, וידעתי זאת יותר מכולם. בליל ההופעה אפילו לא היה לי חדר במלון ובבוקר שאחרי ההופעה עדיין לא היה לי חדר במלון, נכון? לפחות לא עם הלהקה. מלקולם (מקלארן, מנהל הלהקה) אמר שלא נשאר מקום לי ולסיד (וישס). אז סיד ואני ישנו עם הצוות הטכני במוטל בסן חוזה, חמישים מייל מחוץ לסן פרנסיסקו. אחת הסיבות שנשארתי עם סיד וישס באוטובוס במהלך סיבוב הופעות אמריקאי, נהיגה, במקום טיסה, ממדינה למדינה, הופעה להופעה, היה להרחיק אותו מסמים. הרעיון היה לשמור עליו נקי. זה מה שהכעיס אותי כל כך. ברגע שהגענו לסן פרנסיסקו, איכשהו סיד הצליח לברוח ולהשיג לעצמו חבילה שלמה של הרואין. כתוצאה מכך, קוראים יקרים, ההופעה בווינטרלנד הייתה אסון.


אף פעם לא היה לנו צליל הגון על הבמה. אני אפילו לא זוכר את הצליל בהופעה הזו. האולם החזיק כחמשת אלפים איש והיה אולם גדול מכל מה שניגנו בו אי פעם. הציגו אותנו בתור הרולינג סטונס החדשים. זה היה מחריד. ברגע שהלהקה הגיעה לרמה של חשיבות, נגררנו למטה, לא על ידי עצמנו, אלא על ידי האנשים שהיו צריכים להיות שם עבורנו. לא הצלחתי להבין למה לעזאזל בוגי, מנהל ההופעות שלנו, ישב מאחורי קונסולת המיקסר ועשה את הסאונד להופעה הזו. בהופעה גדולה כמו זו היינו צריכים טכנאי סאונד מקצועי. זה היה נורא, זה היה גרוע יותר במקום שבו עמדתי, במרכז הבמה. היה לכם מזל אם הייתם בקהל; לא הייתם צריכים להשלים עם צליל הפידבק מחריש האוזניים שספגתי. לא יכולתי לשמוע דבר מלבד הגיטרה של סטיב, שהייתה כל הזמן לא מכוונת. זה מאוד קשה כשאתה לא יכול לשמוע מה אתה עושה. אתה לא יכול לדעת. המוניטורים על הבמה לא פעלו. הם כולם צפצפו להחריד.


סוג כזה של הסחת דעת בדרך כלל לא יפריע, אבל זה קרה באותו לילה בסן פרנסיסקו. אנשים ציפו מאיתנו ליותר מדי. ביל גרהאם, הבעלים של האולם, הוריד את הציוד מהבמה וארגן מסיבה לאחר מכן. אמרו לי שאסור לי להיכנס. להופעה שלי! אמרו לי ללכת הרחק משם, אחרי איך שהתנהגתי. שנאנו בלהקה אחד את השני באותו שלב. שנאתי את כל התרחיש".


"מאד השתעממנו כבר זה מזה", הודה ג'ונס על יום ההופעה האחרונה. לא סתם נשלחה לאוויר שאלתו של רוטן את הקהל, שניה לפני ירידת הלהקה מהבמה - "האם אי פעם חשתם שרימו אתכם?". אבל הקהל חשב אחרת. גרייל מרקוס נכח שם ודיווח לרולינג סטון: "המוזיקה הייתה נושכת. יכולת לגשת ולגעת בכל צליל משונן". אבל המופע הזה כמעט ולא קרה. לקראת צאת הלהקה מלונדון הגיעה הודעה מהשגרירות האמריקנית - אין אישורי שהיה לחברי הלהקה בארה"ב! שבוע לאחר מכן ובמאמץ רב הושגו האישורים והסקס פיסטולס יצאו באיחור לסיבוב, כשההופעה הראשונה נערכה באטלנטה ב-5 בינואר 1978. היה זה סיבוב לא קל שגרר בלגאן ובצדק. הסיבוב הלך והחמיר כשהגיעה החבורה למועדון "הרודיאו של ראנדי" שבסאן אנטוניו, טקסס.


לחברי הלהקה זה היה תמוה שמנהלם קבע להם הופעות במועדונים מהסוג הזה, במקום להביאם לארה"ב כמלכי הפאנק ולתת להם להופיע במקומות נחשבים בניו יורק ובלוס אנג'לס. מלקולם מקלארן החליט משום מה להציבם בתנאים לא קלים ולהביאם מול קהל שרצה רק להרוג אותם. כך היה בסאן אנטוניו, טקסס. זה היה מפגש הזוי של בוקרים אמיתיים מול להקת פאנק מהונדסת. רוב הקהל המקומי הגיע לשם כדי לצפות במופע פריקי לחלוטין. זה היה מקום גדול שהשפריץ כמויות של אגרסיביות כלפי הפיסטולס.


חברי הלהקה החלו לקלל את הקהל מרגע עלייתם לבמה. "אתם חבורת בוקרים מתרוממים! אתם האידיוטים ששילמו עשרה דולר ואנחנו הצוחקים האחרונים!", נבח וישס למיקרופון מול קהל אמריקני דרומי טיפוסי שמיד הגיב בזריקת פחיות בירה וכל דבר אחר שהיה בידו אל הבמה. אחד בקדמת הבמה ניגש לוישס והחל להקניטו. הפאנקיסט לא ויתר, הוריד ממנו את הבס ותקף עמה את הבחור. הוא כבר היה במצב לא טוב.

ג'ונס: "כל מה שעניין אותי ואת פול קוק בסיבוב הזה היה לשתות בירה ושימצצו לנו". וישס חיפש את הצרות ולרוטן כבר לא היה איכפת בכלל.


לסקס פיסטולס נמאס. הם התנדנדו לקראת פירוק. אופן הניהול התככני והערמומי של מנהלם, מלקולם מקלארן, כבר לא נראה מלהיב כבעבר והצורך המלחיץ להצדיק את תדמית הבחורים הרעים הפך למעייף ומציק. למחרת ההופעה בווינטרלנד התפרקה הלהקה. לחבריה כבר לא היה אכפת אם השאירו חותם בעולם הרוק או לא.


ג'וני ליידון בספרו: "ההופעה האחרונה בסן פרנסיסקו הייתה הנקודה האולטימטיבית לפירוק. שילמו לנו 67 דולר על ההופעה הזו. הצוות נאלץ לעזוב בבוקר שאחרי כי הסיבוב הסתיים. לא היה לי מלון, לא לינה, אז הלכתי למלון איפה שהיו מלקולם, סטיב ג'ונס ופול קוק. לא הצלחתי למצוא את מלקולם. לא ידעתי איפה הוא, אבל דיברתי עם פול וסטיב. הם היו מאוד מרוחקים איתי. הם לא רצו איתי על דבר, מלבד העובדה שהרסתי להם את זה על הבמה. הם אפילו לא באו להסביר מה הרסתי. לא ידעתי שהם מתכננים לנסוע לריו דה ז'נרו כדי להקליט ולצלם סרטים עם רונלד ביגס, שודד הרכבות הגדול הידוע לשמצה בבריטניה. גיליתי את זה דרך המזכירה של מלקולם. חשבתי שזה רעיון די מחורבן לתמוך בשודד מזדקן כמו רונלד ביגס. זה היה מזעזע. לא יכולתי לסבול את הרעיון לחגוג עם מישהו שלקח חלק בשוד ב-1963 של כסף ממעמד הפועלים. זה לא היה כאילו הם שדדו בנק. זה היה שכר מרכבת דואר. ביגס מעולם לא ביצע את התכנון, הוא היה רק אחד מהאנשים שהיו מעורבים בשוד. הטענה שלו לתהילה הייתה שהוא יצא מהכלא באנגליה ונמלט לריו.


מבחינתי, הלהקה התפרקה. זה התפרק כשאמרתי את מה שאמרתי על הבמה. הרגשתי מרומה, ולא המשכתי עם זה עוד; זו הייתה פארסה מגוחכת. סיד היה לגמרי מחוק - פשוט בזבוז של מקום. כל העניין היה בדיחה באותו שלב. זה הכל היה מאוד מריר ומבלבל במלון מיאקו. סיד ואני לא היינו מוזמנים למובלעת הקטנה הספציפית הזו. מלקולם פשוט לא רצה שאהיה שם ותירץ שאין חדרים פנויים. לא הבנתי מה קורה. הוא לא דיבר איתי, למרות שכמה אנשים ניסו לגרום לו לדבר איתי. הוא לא היה מוכן לדון בכל דבר איתי. אבל אז הוא היה מסתובב ומספר לפול וסטיב שהמתח בלהקה היה כולו באשמתי, כי לא אסכים לכלום.

לא היה לי כסף לדבר עליי. היו לי עשרים דולר בלבד. ניסיתי לצלצל לחברת התקליטים, האחים וורנר, אבל הם לא הסכימו לעזור לי. הייתי תקוע באמריקה - בלי כרטיס טיסה, בלי כסף, כלום.


מערכת היחסים שלי עם סטיב בזמן הפרידה הייתה ממש נוראית, במיוחד לפני שכולם יצאו לריו. ישבתי עם סטיב ופול בסן פרנסיסקו והם לא האמינו לדבר שיצא מפי. למחרת הם עזבו עם מלקולם לריו בלעדיי. אני חושב שהם פשוט הלכו לאן שהם חשבו שהכסף נמצא. זו הייתה הנסיעה הקלה יותר של השניים - סעו עם מלקולם או לצדי ולגלות מה באמת קורה. ג'ו סטיבנס, שחלק חדר עם מלקולם במלון ההוא, הוא זה שהשאיל לי את הכסף כדי להשיג כרטיס טיסה חזרה ללונדון. אחרת הייתי תקוע באמת בלי עזרתו. הוא היה אחד מהכנופייה של מלקולם ועדיין, זה היה מאד נחמד מצדו. מעולם לא קיבלתי כבוד כזה מהשאר".


ב-14 בינואר בשנת 1973 שבר אלביס פרסלי שיא צפייה בתוכנית לוויינית עם הופעה שצילם בהונלולו בשם ALOHA FROM HAWAII. התוכנית שודרה ליותר מארבעים מדינות בו-זמנית, כולל ארצות מהמזרח הרחוק כיפן, הונג קונג ועוד.



ביפן נרשם הרייטינג הגבוה ביותר בתולדותיה, עם 37.8 אחוזי צפייה בשוק שהיה אז כבר מאד תחרותי.

בעיני רבים, הרגע האחרון של הזוהר האמיתי שלו היה בהופעה בהונלולו. אלביס הופיע עד אז בהתמדה במשך ארבע שנים, אבל הוא מעולם לא ביצע אף הופעה מחוץ לצפון אמריקה. הדרישה לראות אותו הייתה חזקה ביותר באירופה וברחבי אסיה. פרסלי היה להוט להזמין את ההופעות, אבל המנהל שלו, קולונל טום פארקר, היה באמריקה שוהה בלתי חוקי וללא מסמכים מתאימים הוא חשש מגירוש אם הוא יצא אי פעם מחוץ לגבולות ארה"ב.


הייתה זו התלהטות התקשורת סביב נסיעתו של הנשיא ניקסון לסין בשנת 1972 שנתנה השראה לפארקר לארגן אירוע נוסף שיתפוס את תשומת הלב של העולם, תוך שימוש בטכנולוגיית לוויין שתביא את המופע לכל שוק על פני כדור הארץ, שחיכה כמעט 20 שנה לשווא לראות את אלביס פרסלי בשר ודם. המופע התקיים במרכז הבינלאומי בהונולולו והציג מספר רב של קלאסיקות מפי אלביס, שעדיין שלט בשליטה מוחלטת על הבמה ועל הקול שלו. הוא היה רק ​​בן 38 ונראה היה שהוא מוכן להישאר כך לאורך שנים, אבל ההתמכרות שלו למשככי כאבים וכדורי שינה החלה לגבות מחיר כבד בחודשים שלאחר הופעה זו. היו מספר רב של אשפוזים וניסיונות רבים לנקות אותו, אך דבר לא עבד וההופעה הזו נותרה גם כדוקומנט מעציב.


אלביס פרסלי נשאר על הבמה עד סוף ימיו, וביצע את המופע האחרון שלו באינדיאנפוליס פחות מחודשיים לפני מותו, ב-16 באוגוסט 1977. אבל עם קומץ יוצאים מן הכלל, ההופעות שבהן ניגן בשנותיו האחרונות היו אירועים עצובים ומרושלים שבהם פרסלי נפוח ומסומם כשהוא נאבק לזכור את המילים שלו ולעבור את הלילה מבלי להתמוטט. היו רגעים קצרים של זוהר, אבל כמעט הכל משלוש השנים האחרונות לחייו היה עצוב וקשה לצפייה.


לאחר שהשידור תם והקהל הנרגש עזב את מקום ההופעה בהונלולו, אלביס ולהקתו צילמו ארבעה שירים נוספים שאמורים להיכלל בשידור האמריקני, שהיה מאוחר יותר. קולונל טום פארקר היה נרגש מאד מהאירוע המיוחד שצפה בו בטלוויזיה וכתב לאלביס מכתב: "ברור לי לגמרי שכמו שאני עושה את עבודתי נאמנה, כך גם אתה. לכן אנחנו לא מתנגשים וביחד עושים את הטוב ביותר". את המכתב הוא חתם בנימה נדירה מצדו: "מעל הכל, אתה גורם לזה לקרות כי אתה מנהיג וכשרון אמיתי. בלי גישתך לקהל, זה לא היה קורה".


ב-14 בינואר בשנת 1963 הופיע המתופף צ'ארלי ווטס בפעם הראשונה עם הרולינג סטונס. ההופעה נערכה במועדון ג'אז בשם FLAMINGO, שבמרכז לונדון.



בתחילת אותו חודש עדיין ניגן ווטס בלהקה ושמה BLUES BY FIVE, שלא הצליחה להתרומם. כשעזב את אותה להקה, המחליף שלו היה המתופף ג'ינג'ר בייקר.


כשהסטונס ניגשו לווטס וביקשו ממנו להצטרף, הוא לא מיהר להשיב ולקח לעצמו כמה ימים להרהר בהצעה. "בכנות, חשבתי שזו להקה מטורפת - בגלל שהיא עבדה המון בהופעות ולא קיבלה תשלום כשחבריה כלל לא מודאגים מזה. והנה אני, שהרווחתי מספיק כסף למחייה, שוקל האם להצטרף ללהקה הזו ולצלול למטה. אבל משהו ברוח שלהם משכה אותי וגם אהבתי מאד את הרית'ם אנד בלוז שהם ניגנו אז. אז הסכמתי להצטרף כשחבריי הקרובים חשבו שהשתגעתי לגמרי לעשות צעד שכזה".


ב-14 בינואר בשנת 1983 יצא תקליטון מורחב של להקת דייר סטרייטס, ובו שירים בסגנון שונה ממה שהיה עד אז. שם התקליטון בא עם השם הארוך EXTENDEDANCEPLAY.



זה מכיל שלושה קטעים בגרסה הבינלאומית וארבעה קטעים בגרסה האמריקאית, שכללה גם את השיר BADGES, POSTERS, STICKERS, T SHIRTS, שהוקלט במהלך הסשנים לאלבום LOVE OVER GOLD. זה השיר היחיד עם המתופף, פיק ווית'רס, שפרש לאחר מכן ואת מקומו החליף המתופף, טרי ויליאמס, שניגן בשירים האחרים פה.


בניגוד לאלבום LOVE OVER GOLD המבשרת רעות ובעל האוריינטציה הפוליטית, תקליטון זה מביא מנגינות פופ תוססות ואופטימיות עם ריפי גיטרה קופצניים ותופים הולמים בקצב. זה תקליטון שקילף ממאזין אדוק של הלהקה עד אז כל דאגה או כעס שעורר האלבום שקדם לו. כאילו נופפלר אומר, "תירגעו, זה קיץ עכשיו ואפשר ליהנות".


הלהיט הברור מהמוצר הזה הוא TWISTING BY THE POOL, שהעבודה עליו החלה עוד בשנת 1980, כשדייר סטרייטס הייתה רביעייה. אפשר לראות את הגרסה המוקדמת של השיר בסרט דוקומנטרי שצולם אז עם הלהקה. השיר חיכה בצד, וההרכב בינתיים השתנה, עד שהוא מצא את מקומו בתקליטון.


הבסיסט, ג'ון אילזלי, סיפר על התקליטון בספרו האוטוביוגרפי: "מתופפים, כמו שוערים, הם לעתים קרובות דמויות מוזרות, שונות משאר ההרכב, ופיק ווית'רס התאים לסטריאוטיפ הזה. הוא היה די שקט ומסוגר אבל סבל מהתפרצויות פתאומיות של התנהגות מאנית, קופץ על שולחן בפאב או במסעדה או מתופף בכפיות כמו תופים. הנגינה שלו ריכזה אותנו כלהקה.


פרישתו גרמה לנו מיד להתגעגע והיה חשש שזה יגרום לתקלה בחדר המכונות שלנו. כמה ימים לאחר מכן, בחור וולשי בשם טרי וויליאמס הופיע לאודישן. הוא היה חבר בלהקת 'רוקפייל' עם דייב אדמונדס וניק לואו, מתופף בטוח ועוצמתי. במשך כמה ימים הוא ישב בבית והאזין לכל המוזיקה שלנו, כולל החומר החדש. תוך כמה שעות, זה היה כאילו הוא ניגן בלהקה מההתחלה שלה. הוא גם הגיע עם יתרון נוסף של להיות חזק מאד פיזית ולכן מסוגל להתמודד עם הופעות במשך שעתיים פלוס. הוא היה מנוסה היטב בהופעות והבין את קשיי החיים בדרכים בסיבוב הופעות.


המשימה הראשונה שלו הייתה להצטרף אלינו לאולפני JAM בצפון לונדון, במהלך שלושת הימים הראשונים של אוקטובר 1982 כדי להקליט את ה-EP (תקליטון מורחב) שלנו. זו הייתה ההזדמנות המושלמת לטרי להתמקם בלהקה. זו הייתה יציאה כייפית עבורנו ומנוגדת למה שעשינו ב- LOVE OVER GOLD. אני מניח שזה היה סימן לבגרות ולביטחון הגוברים שלנו במוזיקת הליבה שלנו שהרגשנו בטוחים מספיק כדי להשתחרר ממנה. זה היה תקליטון עם הומור וכשהוצאנו אותו, ידענו שעשינו את החלטה הנכונה. הוא נמכר היטב".


בביקורת אז, בעיתון סטאר טריבון (מינסוטה) נכתב: "הנה דוגמה טובה למה צריכים להיות יותר תקליטונים מורחבים בשוק. זה תקליט מסיבות עם טעם בריטי מובהק שנמסר על ידי דייר סטרייטס המסקרנת אך החמקמקה. ייתכן שזו דרכו של המנהיג, מארק נופפלר, לנסות לגאול את עצמו מטיולי הרוק המתקדם באלבומו האחרון, LOVE OVER GOLD, שהיה מסוג האלבומים שאתה אוהב או שונא. רצועת הכותרת של האי.פי. הזה, בן ארבעת השירים, הוא ריקוד תוסס על גרוב EUROBEAT בסגנון שנות ה-60 שאמור להיות מנצח גדול בעידן החייאת הז'אנר הזה עם להקת THE STRAY CATS. ואז נופפלר זורק לנו משהו דמוי ג'ו ג'קסון עם ג'אז סווינגי בקטע BADGES, POSTERS, STICKERS, T SHIRTS. תהפכו את התקליטון ותקבלו, בצד השני, ותקבלו שיר שמתאים להפלגות בשם TWO YOUNG LOVERS ושיר שנשמע כמו דילן מ'נאשוויל סקייליין' ושמו IF I HAD YOU. אז הנה דוגמה מוצלחת לעקוף בעיות כלכליות ליצירת תקליטים שלמים - פשוט לשחרר שירים מוצלחים כתקליטונים מורחבים"


ב-14 בינואר בשנת 1967 יצא גיליון של המלודי מייקר ובו שני קוראים נראו מתלוננים על פיט טאונסנד, מלהקת המי, ששבר את הגיטרות שלו על הבמה.



ג'ון פיינר מהאמרסמית' כתב: "לא איכפת לי שפיט טאונסנד הורס את הציוד שלו כחלק מההופעה של להקת המי. אבל אני לא רוצה שהראש שלי ייפגע מחתיכות של הציוד שלו. האם אקבל פיצוי אם אפגע ממשהו ממנו? או שמא אתחשמל בגללו? אחרי הופעה מדכאת של להקתו, טאונסנד בחר להשתולל על הבמה. הוא הרס מגברי גיטרה. אני חושב שהלהקה הזו מספיק טובה גם בלי הדבר הזה".


ביל מונטגומרי מלונדון כתב: "כוכבי פופ ידועים במצבי הרוח המשתנים שלהם. אבל פיט טאונסנד הגזים עם האלימות שלו באולם ראונדהאוס, בעת הופעת סוף שנה שם. הוא השתלח במגברים שלו בזמן שברקע הופעלו פצצות עשן. כל הקהל מיהר ללכת אחורה מהבמה פן ייפגע. לכולם היה מבט של פחד בעיניים. אני מחפש ריגוש בהופעות - לא אלימות שמאיימת על הצופים".


ב-14 בינואר בשנת 1980 יצא אלבום חדש להקת RUSH (והנה יצא לי חרוז...). שמו הוא PERMANENT WAVES והוא הכניס את השלישיה הקנדית הזו בבטחה אל האייטיז.



עם כל המהומה בתעשיית המוזיקה בסוף שנות ה-70, כולל חילופי המשמר בסגנונות המוזיקליים והאופנתיים - הבסיסט/זמר גדי לי, הגיטריסט אלכס לייפסון והמתופף ני פירת, הלא הם להקת RUSH, המשיכו להתקדם ולהתחזק.


אלבומם השישי, HEMISPHERESs, הוכיח שהלהקה יכולה למכור סיבובי הופעות, למרות שהיה זה תקליט אנטי מסחרי ובו היצירה ארוכה, לאורך צד שלם, על אלים יווניים וקטע סיום, בצד השני, שהוא אינסטרומנטלי ומורכב ביותר. מה שהותיר מקום לשני קטעים קצרים בלבד, אחד מהם על עצים שנלחמים זה בזה. עדיין, עד סוף הסבנטיז הייתה זו ללא עוררין הלהקה הגדולה ביותר מקנדה. ובכל זאת, הלהקה לא הרוויחה הרבה כסף, כשהופיעה במקומות קטנים בכוונה, אבל משכה הרבה קהל, וזה השתלם לה היטב עם כניסתה לעשור החדש.


כשהגיע הזמן לעשות את התקליט החדש, היו תנודות מעניינות. גדי לי: "לא ממש ידענו, בשלב הזה, איזה סוג מוזיקה רצינו לעשות. נפלנו לדפוס הזה של כתיבת הקטעים הארוכים וזה התחיל להיראות לנו נוסחתי וצפוי. אז הגענו לרעיון הזה של לכתוב בכוונה דברים קצרים יוותר, אך מורכבים לא פחות. היה משהו ממש טרי עבורנו בהכנת התקליט הזה. זה נכתב מהר וההקלטה הייתה חלקה, או אולי זה היה רק בהשוואה לכאב הנורא של הקלטת HEMISPHERES. זה נראה כל כך רענן ואנרגטי, והייתה ממש אווירה טובה בכל הסשנים. לא היינו כל כך רחוקים מהבית, לא כל כך מבודדים מהמשפחה, בסטודיו החדש בו היינו הפעם. אתה נכנס פנימה ויש את הנוף של האגם הזה ושל הרי לורן. אז זה היה מאוד משמח, תקליט באווירה טובה. וסיימנו את זה מהר מאוד, אני חושב חמישה או שישה שבועות".


"זה היה דבר מודע, לא לכתוב שירים ארוכים באמת", אמר אלכס לייפסון. "אני זוכר כשכתבנו את השירים האלו, זה נראה כאילו הם שירים בתוך שירים. "זה היה האלבום הראשון שעשינו ב-LE STUDIO, וזה היה תענוג לעבוד שם. הקמנו רשת כדורעף ומגרש מחוץ לדלת הכניסה של הבית בו התארחנו. זה היה בערך קילומטר לחתור מהאגם לסטודיו וממנו לבית. בעלי האולפן היו פשוט אנשים נפלאים. אכלנו כמה ארוחות ערב נהדרות; יש לי זכרונות מאוד טובים מזה".



האלבום נפתח עם SPIRIT OF THE RADIO הכובש, עם צלילי הגיטרה המחשמלים והמדויקים של אלכס לייפסון הנהדר. ניל פירת: "את השיר כתבתי כמחווה על הדברים הטובים שיש ברדיו כמכשיר. זכורים לי רגעים קסומים רבים מילדותי, עם המכשיר הזה. השיר הוא גם סוג של ביקורת על הרדיו של היום, שבניגוד לפעם הוא מתוכנת באופן רובוטי מדי" פירת גם מצטט בשיר הזה משיר של סיימון וגרפונקל, "צלילי השקט". צמד הזמרים ההוא שר את המשפט THE WORDS OF THE PROPHETS ARE WRITTEN ON THE SUBWAY WALLS. אצל פירת זה הפך בציניות ל- THE WORDS OF PROFITS ARE WRITTEN ON THE STUDIO WALL.


גדי לי: "השיר FREEWILL עוסק בחופש בחירה ורצון חופשי, ושעליך להאמין במה שאתה מחליט". ניל פירת: "אדמת לוטוס, כפי שהיא מופיעה בשיר, היא פשוט מטאפורה לארץ חלב ודבש. לפעמים השם הזה נועד להקטין את העיר לוס אנג'לס, אם כי זה לא היה במוחי כשכתבתי אותו".


על השיר שחותם את צד א' של התקליט, JACOB'S LADDER, אמר פירת: "שיר זה פשוט מתאר את תופעת השמש הפורצת בין העננים בקרניים גלויות, כפי שקורה לפעמים אחרי גשם או ביום מעונן. אני חושב שגדי הציע לי את הרעיון, לאחר ששמע את חמותו משתמשת בשם 'סולם יעקב'. היה לו צליל נחמד, וכמובן האירוע הזה הוא בעל עוצמה יפה ומעוררת השראה". בתנ"ך יעקב חולם חלום על גרם מדרגות המונח על פני האדמה, כאשר צמרתו מגיעה לשמיים.


צד ב' נפתח עם ENTRE NOUS, ששמו הוא שם של מגזין מין ובריאות אירופאי. פירוש השם בצרפתית הוא "בינינו". השיר של ראש מדבר על יחסים רגשיים.


השיר הבא הוא בלדה אמיתית, שנכתבה כולה על ידי גדי לי, שמייעץ לנו בו לבחור היטב את המילים שאנו רוצים להגיד, כדי לא להרוס מערכות יחסים. שם השיר הוא DIFFERENT STRINGS.


האלבום נחתם עם NATURAL SCIENCE, שמחזיר אותנו לראש הפרוגרסיבית יותר. השיר מדבר על האנשים ששקועים יותר מדי בטכנולוגיה עד כדי כך שהם שוכחים את הטבע ואת ערכיו.


ברולינג סטון כתבו בביקורת עליו: "זה הכי קל לתת ביקורת לא טובה על מה שאתה לא מבין בו. זה מסביר מדוע השלישיה הקנדית הזו סבלה כל כך הרבה ממבקרי המוזיקה, מאז ימיה הראשונים בשנת 1974. הם לא סובלים את הקול של גדי לי, שיכול לבקוע מהאטמוספרה כלפי חוץ. הם גם לא סובלים את הפילוסופיה המילולית של מתופף הלהקה שהוא גם התמלילן שבה, ניל פירת. נכון, אלבומים מוקדמים כמו FLY BY NIGHT ו- CARESS OF STEEL מראים נאיביות. אבל עכשיו, להקת ראש מציגה לנו שישה שירים שמראים כי היא התבגרה באופן בו שולליה לא יוכלו שלא להעריכה. ברור שהלהקה הזו לא מנגנת מוזיקה אופנתית אבל היא כיום מהטובות בז'אנר שלה. והאמת היא שזה ז'אנר בו מבקרי מוזיקה הם תופעה שאין לקחת אותה ברצינות".


עטיפת האלבום עוררה שערורייה בזמנו, כי חברת קוקה קולה, שהלוגו שלה התנוסס על העיצוב המקורי, לא הסכימה לכך וחברת התקליטים נאלצה להסיר אותו. דבר נוסף שחברת התקליטים הייתה צריכה להסיר מהעטיפה הוא הכותרת "דיואי מביס את טרומן", שנראית לצד האיש המנופף בצד הרחוק של הכביש המוצף, שבמקור פורסמה, בשנת 1948, ככותרת בעיתון שיקגו דיילי טריבון. זו הייתה כותרת חפוזה ושגויה, כי טרומן הוא שניצח את דיואי בהתמודדות לנשיאות ארה"ב. הרקע בתמונה צולם בתקופת סופת ההוריקן קרלה שהתחוללה בטקסס בשנת 1961. הדוגמנית בעטיפה היא פולה טמבאל הקנדית, שדמותה תתנוסס גם באלבום ההופעה הכפול EXIT STAGE LEFT.


לסיכום - זה אלבום מאד יצירתי, תוסס ומלהיב ומומלץ מאד לשמוע אותו בווליום, לא להתחשב (לשם שינוי) בשכנים ולעשות תנועות באוויר של תיפוף, נגינה בגיטרה חשמלית או בבס.



ב-14 בינואר בשנת 1977 היה אמור לצאת התקליט ANIMALS, של פינק פלויד. אבל זה לא קרה ועיתוני המוזיקה המובילים באנגליה תהו - יש פה חזיר מעופף, יש פה שנה שלמה של הקלטות - אז מדוע האלבום של פינק פלויד עדיין לא יוצא לאור?



השנה החדשה של פינק פלויד החלה עם תקלה טכנית. האלבום החדש של הלהקה והראשון מאז "הלוואי שהיית כאן" נפגע בגלל בעיות בענייני עיצוב העטיפה.


המנהל של פינק פלויד, סטיב אורורק, אמר למלודי מייקר: "היו בעיות עם יצירת העטיפה. זה שום דבר רציני, אבל זה אומר שלא הצלחנו לעמוד בתאריך היעד המקורי. עדיין לא קבענו תאריך מוגדר, למרות שאנחנו מקווים להחליט על כך תוך כמה ימים. נראה שהעטיפה תהיה מוכנה בזמן להוצאת האלבום ב-28. בינואר".


הבעיה הזו מגיעה בתחילת שלושה חודשים חיוניים מאד עבור הפלויד. למרות שחברי הלהקה הוכיחו זה מכבר שהם אחת הלהקות הגדולות בבריטניה, פינק פלויד נעלמה מהשטח כבר יותר משנה. ההופעה האחרונה שלה באנגליה הייתה בפסטיבל נבוורת', בשנת 1975. אולם מאז לא נשמע דבר על פעילויות הלהקה, מלבד הטיסה של בלון ענק בצורת חזיר מעל תחנת הכוח 'באטרסי' שבלונדון, שנועדה להיות מונצחת בעטיפת האלבום.


"הלהקה בילתה את כל השנה שעברה בהקלטת האלבום חדש", טען אורורק. "זה היה גמור ומוכן לשחרור עד חג המולד, אבל צילום החזיר עיכב אותנו". אותו בלון חזיר התנתק מכבליו והתעופף מתחנת הכוח והלאה. בסופו של דבר, הודבקה דמותו באופן גרפי.


וב-14 בינואר בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד באוניברסיטת רדינג. אך ההופעה לא התנהלה כראוי ובמהלכה נשמעו לא מעט קריאות בוז מהקהל.



למחרת כתב סטודנט אחד בעיתון הסטודנטים המקומי SHELL ש"אנחנו רוצים להביע את תחושת הגועל שלנו מהופעתה הגרועה של להקת הפינק פלויד בערב 'הריקודים' שהיה אצלנו. איך אנשים יכולים לרקוד לחרא הזה? הלהקה הייתה כה קקפונית שהיא ניצחה כל מכונה שמוציאה צלילים מוזרים ורנדומליים. הנחמה היחידה עם הופעה זו היא שלא יביאו אלינו לעברי הריקודים הופעות כמו זו. אנו עדיין מנסים להבין מה חשב על ראשי האירגון שהפילו עלינו מופע שכזה. כל שנותר לנו הוא להעריך את אלו שנותרו עד הסוף ויצאו משם בקריאות בוז".


ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



הנה שיחה שלא תשמעו בסרט GET BACK, אך קרתה בין ג'ון לנון והשחקן פיטר סלרס, ב- 14 בינואר בשנת 1969 - בעת שהאחרון בא לבקר את הביטלס באולפן.



לנון: "אתה זוכר כשנתתי לך את הגראס בפיקדילי?"

סלרס: "אני זוכר - ובנאדם, זה ממש מיסטל אותי לגמרי. זה היה אקפולקו גולד, לא? זה היה פנטסטי. אין עלי כרגע מהחומר הזה, לצערי".


לנון: "ויתרנו על זה, כפי שנאמר בספר 'החיים האמיתיים של הביטלס', מאת האנטר דייויס".

סלרס: "אני מצטער על זה, חברים. לו ידעתי שאראה אתכם היום, הייתי מביא איתי מהחומר, כי אני יודע כמה אתם אוהבים את זה. אני חייב ללכת. להתראות".


לנון: "רק אל תשאיר פה מסביב את המחטים. יש לנו שם רע עכשיו, עם ג'ון שנעצר. אני יודע מה זה לאנשי השואו ביזנס - הם תחת לחץ אדיר והם חייבים קצת רגיעה. אם זה בחירה בין זה לבין התעמלות - סמים מנצחים ללא שום מאמץ".


יוקו אונו: "להזריק זה סוג של התעמלות".

לנון: "להזריק זו התעמלות, או יה!".


ב-14 בינואר בשנת 1967 פרסם עיתון NME אייטם על גיטריסט חדש בשם ג'ימי הנדריקס. הנה ציטוט מאותה כתבה:



"באטלנטה עשיתי אודישן מול ריצ'ארד הקטן, עברתי בהצלחה והתחלתי לעבוד עמו. הופעתי איתו המון. עזבתי אותו בגלל ויכוחים על כסף. וגם כדי לנוח. אבל מי יכול באמת לנוח בניו יורק? הבנתי שנגינת שירים של אחרים פוגעת בי. אחרי עוד כמה עבודות לאחרים הקמתי להקה משלי בשם THE BLUE FLAMES. עד לרגע בו הגיע צ'אס צ'אנדלר, לשעבר מלהקת האנימלס, והקשיב לי. הגענו לאנגליה, בחרנו את הנגנים הטובים ביותר והקמנו שלישיה ואני מקווה שלא אפשל עם העניין הזה".


ב-14 בינואר בשנת 2020 מת סטיב מרטין, הזמר של להקת הרוק-בארוק THE LEFT BANKE, זו גם עם הלהיט WALK AWAY RENEE שיצא בשנת 1966.



"זה שיר האהבה האולטימטיבי", אמר עליו מנהיג אותה חמישייה מניו יורק, הקלידן-זמר מייקל בראון. אותו הרכב יצר באמצע הסיקסטיז מוזיקת פופ שטבלה באופן נהדר במימי המוזיקה הקלאסית.


בראון היה רק בן 16 כשכתב את הלהיט הזה. אביו, הארי לוקופסקי, היה הבעלים של אולפן הקלטות בניו יורק ושמו WORLD UNITED. שם פגש מייקל הצעיר את הארבעה שעמם יקים את THE LEFT BANKE.


ההשראה לכתיבת השיר (שנכתב על ידו עם עזרה מחבריו בוב קאלילי וטום סאנסון) באה אליו מרנה פליידן, בחורה צעירה שהתיידדה עם הלהקה. בראון: "זה שיר אהבה ללא תלות. ורנה הייתה באולפן כשניסיתי לנגן בהקלטת השיר את תפקיד הצ'מבלו. הידיים שלי ממש רעדו כשהיא עמדה בחדר הבקרה. לא הצלחתי במשימה ונאלצתי להקליט זאת שוב כשהיא לא שם".


עשר חברות תקליטים דחו את השיר הזה עד שמנהל חברה ושמה SMASH RECORDS אהב את ששמע. בראון אהב את השיר הזה פחות וניסה לשכנע כי עדיף להוציא שיר אחר ושמו PRETTY BALLERINA כסינגל הבכורה.


הוא טעה, כי השיר על רנה יצא והגיע למקום החמישי במצעד האמריקני. צד ב' של התקליטון בא עם השיר I HAVEN'T GOT THE NERVE.


ב14 בינואר בשנת 1984 נגנב בבוסטון ציוד הנגינה של להקת מטאליקה. המצב המייאש הוביל לכתיבת שיר חדש - FADE TO BLACK.



הלהקה הייתה אמורה להופיע בבוסטון ב-14 בינואר 1984. המשאית עם הציוד שלה הגיעה לשם ראשונה וכשצוות ההופעות שלה חיפש את הרכב למחרת בבוקר, הם גילו שהוא נעלם. מטאליקה נאלצה לבטל את ההופעה ולדחות סיבוב הופעות מתוכנן באירופה.


הגנבים קיבלו את מערכת התופים של לארס אולריך ואת המגבר המותאם אישית של ג'יימס הטפילד, שהיה לו ערך סנטימנטלי רב עבורו. תחת הענן הקודר הזה כתב הטפילד את השיר הקודר מאוד. הטפילד הבהיר שהוא מעולם לא שקל התאבדות, אלא השתמש בזמן האפל הזה כדחף לשיר על בחור שעושה זאת. הרעיון הוא שלפעמים אנו יכולים להרגיש חסרי אונים כאשר אנו נפגעים מאירועים שאינם בשליטתנו, ולמרות שמותר לכולנו להתפלש בסבל שלנו, זה תלוי בנו לשנות את זה. מטאליקה עשתה בדיוק את זה. האלבום השני שלה, עם השיר הזה, שנקרא RIDE THE LIGHTNING, היה יצירת מופת בזרם המטאל והעמיד אותה בעמדה לקנות את כל הציוד שהיא יכלה אי פעם לרצות.


ב-14 בינואר בשנת 1967 נערך הפסטיבל שפתח באופן רשמי את המושג 'קיץ האהבה' (SUMMER OF LOVE).



יותר מ-25,000 היפים הגיעו לפארק גולדן גייט, שבסן פרנסיסקו, לאירוע בשם HUMAN BE IN A GATHERING OF THE TRIBES ונהנו מהופעות של להקות כמו גרייטפול דד, ג'פרסון איירפליין, QUICKSILVER MESSENGER SERVICE וג'ניס ג'ופלין שהייתה עם להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY.


אלפים התאספו בשדות הפולו בפארק גולדן גייט להפנינג האנושי שהשיק את תרבות הנגד של קליפורניה בדרכה לקראת קיץ האהבה. מאורגן על ידי מייסדי עיתון "סן פרנסיסקו אורקל", אלן כהן ומייקל בואן, האירוע נועד לאסוף "שבטים" מגוונים מתוך קהילת תרבות הנגד של אזור מפרץ סן פרנסיסקו, אך הוא גם משך את תשומת לבם של מקומיים סקרנים (סטרייטים), שהביאו את הילדים שלהם לראות את המהומה וצפו בה יחסית מרחוק.


ברחובות הייט ואשבורי כבר הייתה פעילות ענפה של תרבות מוזיקה, סמים (כולל ארועי ACID TESTS), אמנות ואווירה ססגונית. אבל הייתה תחושה שצריך משהו גדול יותר ממה שהתחולל שם עד אז.


הרעיון לפסטיבל צמח מהתרחשות קטנה יותר אך דומה שהתרחשה בגולדן גייט פארק, ב-6 באוקטובר 1966. זו הייתה עצרת שאורגנה על ידי אלן כהן ומייקל ביון לציון היום שקליפורניה הפכה את סם ה-LSD לבלתי חוקי עם "חגיגה של התמימות, יופי היקום ויופי ההוויה". בין 1,000 ל-3,000 איש זרמו אז לאירוע. המארגנים הבינו שיש פה פוטנציאל למשהו גדול יותר.


כמו ברוב האירועים הגדולים, היו כמה בעיות לוגיסטיות מוקדמות עבור מארגני האירוע. כהן ביקש אישור לקיים עצרת שלום בפארק, אבל בעירייה לא התלהבו מעוד התכנסות היפית גדולה. למרבה המזל, ביון הצליח לקרוא לחברו הטוב, עורך הדין מלווין בלי, לעזרה; בלי שלח את מזכירתו לעירייה, והשיג בקלות אישור לקיים את "מסיבת יום ההולדת שלי" בשדות פולו. סן פרנסיסקו ציפתה לחגיגה עבור אחד האזרחים הבולטים בעירה, ולא הייתה מודעת לחלוטין לכך שהמוני אנשים יגיעו לפארק גולדן גייט לאירוע תרבות-נגד חסר תקדים בהיקפו ובגודלו.


הפעם כותרת המשנה של הפסטיבל הייתה "התכנסות של השבטים" והשם הבהיר שזה לא נועד להיות אירוע אסיד טסט ענק, אלא איחוד של אנשי אסיד עם האנשים הרדיקלים של ברקלי. הייתה זו תפיסה חדשה של יחסי אנוש שמתפתחת בתוך המחתרת הצעירה.


כמנהל הגרפי של עיתון אורקל, ביון יצר פוסטרים לאירוע שהבטיחו הופעות של כל להקות הרוק של סן פרנסיסקו, וסופרים ומשוררים מרכזיים של דור הביט ופעילים חברתיים. כהן וביון פרסמו את האירוע במהדורה מיוחדת של האורקל והמשתתפים התבקשו להביא פרחים, קטורת, נוצות, דגלים, חיות וכלי נגינה. גם מערכות עיתונות ותחנות רדיו מחתרתיות ברחבי הארץ קידמו את האירוע.


זה התרחש, כאמור, ב-14 בינואר 1967, שהיה יום בהיר בצורה יוצאת דופן באותו חורף. לא היו כלל עננים בשמיים. יום זה נבחר על ידי אסטרולוג ודיווחים בעיתונים של אותה תקופה מעמידים את הנוכחות בנתונים מ-10,000 ל-20,000. הנתון האמיתי כמעט ולא היה משנה כי אפילו 10,000 היו אז התכנסות ענקית. בהקשר של אומה שמסתבכת בטירוף במלחמה בווייטנאם ולאחרונה במלחמת גזע ממשית על אדמתה, המראה של אלפי אנשים המחויבים לשלום ואהבה היה מדהים. אנשים רבים נכנסו לטריפים של אסיד, גם כשאכלו בהנאה כריכי הודו חינמיים ובתוכם טופטף מהחומר.


התשתית הייתה מינימלית באופן מפתיע ולא הייתה תכנית מוגדרת; משוררים דקלמו, פעילים הסיתו ומוזיקאים נרגשים ניגנו.


זה היה קהל רב-דורי, שנשלט על ידי צעירים אך מלא גם בהורים וילדים, פעילים אנטי-מלחמתיים, היפים וביטניקים מבוגרים - רבים החזיקו כרזות או יצירות אמנות. כולם עישנו גראס או נטלו אסיד. איש הסאונד והכימאי המחתרתי של הגרייטפול דד, סטנלי אוסלי (המכונה BEAR) הפיק והפיץ כמויות גדולות של LSD. זה נעשה בבטיחות יחסית שכן, בהתחשב באירוע חגיגת יום הולדת יומית (של עורך הדין, זוכרים?), אף משטרה לא נכחה בהתרחשות. כנופיית מלאכי הגיהנום סיפקה אבטחה, חילקה כיבוד ממכוניות סטיישן, ולמרבה האירוניה עזרה להחזיר ילדים אבודים להוריהם.


לא היה תקדים לכך שכל כך הרבה להקות רוק הופיעו יחד בארה"ב בזמן אחד במקום אחד. כפי שהובטח על פוסטרים פרסומיים, להקות רוק בולטות רבות בסן פרנסיסקו הופיעו: ג'פרסון איירפליין הופיעו עם המשורר אלן גינסברג שרקד בפראות על הבמה; קאנטרי ג'ו מקדונלד הצטרף ללהקת הפולק הפסיכדלית, THE NEW AGE, והקוויקסילבר מסנג'ר סרוויס הפליאו במוזיקה מהודקת אך גם מאולתרת. הגרייטפול דד ביצעו שלושה קאברים בסגנון החופשי הרגיל שלהם, ואליהם הצטרף לבמה מוזיקאי הג'אז צ'רלס לויד, שניגן בחליל במהלך הביצוע של השיר MORNING DEW ונראה כרוק סטאר לכל דבר. כל הלהקות ניגנו בחינם וברור שעל הבמה עלו גם בחורות שהניעו את גופן לפי הקצב.


בסופו של יום התבקשו ההמונים לפנות לכיוון השמש השוקעת כדי "לפתוח את דעתם" כדי שכל המקומות יהפכו למקום אחד של יופי. לפני סיום דאגו כל הנוכחים לנקות את הפארק ולהחזירו למצבו הרגיל.



ב-14 בינואר בשנת 1972 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:






גם זה קרה ב-14 בינואר:



- בשנת 1967 סיפר קליף ריצ'ארד לעיתון NME הבריטי שהוא הולך לפרוש ממוסיקה כדי ללמד שיעורים דתיים בבתי ספר. מעניין כמה זמן זה יחזיק מעמד.


- בשנת 1967 נכנס תקליט האוסף הראשון של בוב דילן, GREATEST HITS, למצעד הבריטי ויטפס שם עד למקום השישי.


- בשנת 1973 נעצר בקליפורניה בסיסט להקת גרייטפול דד, פיל לש, באשמת אחזקת סמים.


- בשנת 1949 נולד הבסיסט לאמאר ויליאמס, שהחליף בלהקת האחים אולמן את בארי אוקלי, שנהרג בתאונת אופנוע. לאמאר מת בינואר 1983 ונמסר שזה בגלל מחלה שנגרמה מחומר שספג בעת ששירת בצבא במלחמת ויאטנם.


- בשנת 1969 נולד דייב גרוהל, מתופף להקת נירוונה ובהמשך חוד החנית של להקת פו פייטרס.


- בשנת 1970 הופיעה שלישיית הסופרימס את הופעתה האחרונה עם הזמרת הראשית, דיאנה רוס. זה היה במלון פרונטיר בלאס וגאס. את רוס החליפה ז'אן טרל כשהיא הופיעה רק פעם אחת נוספת עם הסופרימס, בספיישל הטלוויזיה לציון 25 שנים לחברת מוטאון, שנעשה בשנת 1983.


- בשנת 1999 הגישה ג'רי הול בקשה להתגרש ממיק ג'אגר, שמצידו הגיב כי לא היו נשואים מעולם. הול הגישה את תביעתה כי מצאה שמיק הכניס דוגמנית ברזילאית להריון.


- בשנת 2003 הסירה גייל לואיס, אחותו של כוב הרוק'נ'רול ג'רי לי לואיס, את תביעתה נגד ואן מוריסון כי הטריד אותה מינית. לואיס האישמה את מוריסון שהשפיל אותה על הבמה וניסה להרוס את חייה בבקשתו לקבל יחסי מין ממנה. לאחר שהתייעצה עם עורך דינה, היא מיהרה להסיר את ההאשמות.


ב-14 בינואר בשנת 1992 יצא אלבום חדש ללו ריד ושמו MAGIC AND LOSS.



לו ריד: "אני חושב שהדבר הכי חשוב בחיים הוא אמנות. זו אמנות שבשבילה אני חי. זו אמנות שמעלה דברים לרמה הטובה ביותר שבה אתה יכול ללכת לגדולה, וזה מה שאני רוצה לנסות ולהקנות את זה עם הקלטת MAGIC AND LOSS".


אלבום זה התמקד בנושא שהיה תמיד בליבת הכתיבה של ריד, הערך של ידידות אבודה. האלבום הנציח את מותם של שני חברים קרובים בתחילת שנות ה-90, אחד מהם היה כותב השירים ג'רום "דוק" פומוס, שריד התיידד איתו בשנת 1988. פומוס כתב ערימה של להיטים בשנות ה-50 וה-60 עבור, בין היתר, דיון והבלמונטס, אלביס פרסלי והדריפטרס. החברה האחרת, ריטה, לא הייתה ידועה בקרב הקהל הרחב.


"בתוך תקופה קצרה, שניים מהאנשים החשובים בחיי מתו מסרטן", אמר ריד, "אז הקטע הוא על חברות וכיצד היא משנה דברים. אלו היו אנשים שנתנו לי השראה עד הרגע האחרון. אלו היו אנשים שהיה לי מזל להכיר אותם עד הסוף. למרות שהכרתי אותו רק בשנתיים האחרונות, אהבתי מאוד את דוק. הוא היה איש מדהים. חבר משותף אמר שכדאי שנפגש ואני גרתי רק שני רחובות ממנו אז התחלתי להסתובב איתו. הלכתי לסדנת הסופרים שלו וזה היה ריגוש אמיתי. ניגשתי לדבר איתו. זה באמת עצוב שלא ניתן להתקשר יותר לדוק פומוס כי הוא היה כמו השמש. הוא היה רק אחד מאותם אנשים שאתה מרגיש טוב כשאתה בסביבתם. הם אומרים שתי מילים ואתה מרגיש טוב. אבל זה היה יכול להיות אפילו גרוע מכך שלא הייתי מכיר אותו כלל. זה חלק מכל הקסם ועסקת ההפסד.


זה מעורר השראה לראות איך גבר אמיתי ואישה אמיתית מתמודדים עם המוות. יכולתי לבקר את דוק בזמן שהוא עבר את התהליכים הרפואיים הקיצוניים האלה, ועדיין הרגשתי נהדר כשהייתי בקרבתו. שניהם השתמשו בהומור בעת שעברו את זה. בלתי יאמן. אמרתי שיש טלוויזיה צבעונית גדולה עם מסך רחב שאני יכול להשיג עבורו, ואני אחבר עבורו את כל החיווט. 'אתה לא חייב לדאוג מכל זה, לו, זה לא השקעה לטווח ארוך', הוא אמר וחייך..."


למרות שהאלבום התמקד במותם של פומוס וריטה, הוא גם נתן לריד את ההזדמנות לגעת בהפסדים אחרים שחווה לאחרונה. בפברואר 1990, חברו הקרוב, לינקולן סוואדוס, נמצא מת בדירת שכונת העוני שלו ברחוב איסט 4. זה גרם לסיקור עיתונאי מקומי בגלל ההצעה שהמוות הואץ על ידי בעל בית תאב בצע שהכריח את לינקולן לנטוש את המקום כדי שיוכל לשפץ. לו, שהפנה את גבו ללינקולן באמצע שנות השישים, ועורר את זעמה של אחותו, אליזבת, לא הגיב אז, אבל מאוחר יותר הגיב בדרך שבה הוא ידע הכי טוב. זה היה השיר HARRY'S CIRCUMCISION. לו ריד: "לינקולן קפץ מול רכבת, וחי כדי לספר את הסיפור. אמנם, חסרה יד ורגל באותו צד של הגוף. האלבום הזה לא עוסק במיוחד בלינקולן. הוא היה בחור מאוד מוכשר. הוא היה פשוט מטורף. תמיד חשבתי שהוא גרם לאנשים להחוויר בהשוואה אליו. כל שראיתי לא היה משהו לעומת מה שראיתי אותו עושה".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "זה אלבום על המוות - ואיך לחיות איתו. זה מתועד בשירים מרתקים על מאבק אבוד בסרטן, האבל שאחרי והניסים הקטנים שמציינים עבור האבל את תחילתו של תהליך הריפוי. זה בטח יבלבל אתכם בפעמים הראשונות.


אבל זה שווה את ההתמדה שלכם, כי זו היא עבודת הסולו המשפיעה והישירה ביותר מבחינה רגשית של לו ריד. הוא לא מציע גילויים מוסריים גדולים ולא שמח אי פעם. 'יש קצת קסם בכל דבר', הוא שר ממש בסוף התקליט, 'ואז קצת אובדן כדי ליישר את הדברים'.


עם זאת, היופי, האפל ככל שיהיה, של קסם ואובדן הוא בשאלה - בהרמה העדינה בשיר-דיבור הקפוא של ריד, בתהודה הקברית של הגיטרות שלו ושל מייק ראת'קה ובחן הספרטני של הסיפור. ריד מספר על האודיסיאה המצמררת של הקורבן בטיפולי הקרנות, כימותרפיה ושחיקה גופנית מוחלטת בפרטים פשוטים, ואז עוקב בגילוי לב אחר רצף הכאב שלו של בלבול, האשמה עצמית ופתרון טנטטיבי ומלא תקווה.


האלבום הזה בנוי בצורה רשמית יותר מאופרטת מחזור החיים האחרונה של ריד שנכתבה והוקלטה עם עמיתו לשעבר בלהקת מחתרת הקטיפה, ג'ון קייל, לזכרו של אנדי וורהול. באלבום ההוא היה רקוויאם חגיגי למנטור ואייקון פופ. האלבום החדש נוצר בהשראה ישירה ומוקדש לשני חברים קרובים של ריד, 'דוק' ו-'ריטה', ששניהם מתו לאחרונה מסרטן. במילים שלו, ריד נסוג מהתזת הדימויים והוויכוחים שהזינו את ניו יורק ומתעכב בקצב כמעט קרחוני על 'העינויים הממושכים' של מוות יום אחר יום והטקס המייסר של בית החולים וטקס ההלוויה. ריד מקיים שיחה חד-כיוונית דרמטית עם המנוחים, מונולוג עם שנינות יבשה בדרך כלל שחולף לקטעים מדהימים של חריפות מתה.


כל מי שעבר את החוויה הזו יידע בדיוק על מה ריד מדבר. לכל מי שמתמודד עם זה בפעם הראשונה, האלבום הזה יכול לעזור בהתחלה מחדש".



ב-14 בינואר בשנת 1985 יצא תקליטו השלישי (והראשון מזה תשע שנים) של ג'ון פוגרטי (לשעבר מנהיג להקת קרידנס קלירווטר רווייבל). זה היה אלבום קאמבק מפואר, לאחר שנים של חוסר וודאות. הוא גם ניגן בו בכל הכלים. שם התקליט - CENTERFIELD.



זה האלבום הפופולרי ביותר שלו לאחר פירוק קרידנס, המכיל את הסינגלים המצליחים THE OLD MAN DOWN THE ROAD, ROCK AND ROLL GIRLS וצלילים משובחים גם בשאר השירים - כולל שיר אחד מתריס שהוביל אותו לבית המשפט. על כך בהמשך.


שיר הנושא זיכה אותו, בשנת 2010, בתואר נדיר בבית התהילה של הבייסבול. פוגרטי היה המוזיקאי היחיד שנחקק אי פעם עד אז בהיכל התהילה ההוא. במשך יותר מעשור היה השיר המנון עיקרי במשחקי בייסבול ופוגרטי בתגובה לתואר שקיבל: "זה אחד מהדברים האלו שאתה לא בטוח ששמעת נכון. הייתי צריך לחשוב על זה קצת כדי לוודא שזה באמת אמיתי".


פוגרטי היה חובב בייסבול ותיק. הוא הלך עם הניו יורק יאנקיז של שנות ה-50 המוקדמות, אבל כשמשפחתו עברה לקליפורניה, הוא העביר את נאמנותו לג'ייאנטס של סן פרנסיסקו. אחד השחקנים האהובים עליו בכל הזמנים היה שחקן המרכז הענק, ווילי מייז. "לקחתי את אחי הצעיר לראות את מייז וישבנו במרכז השדה, ביציע, והמשכנו לפטפט לאורך כל המשחקים. היינו צועקים, 'היי ווילי! אנחנו כאן!' היינו רוקדים וקופצים למעלה ולמטה. לבסוף, אחרי הסיבוב השביעי או השמיני, הוא הסתובב, והניף את כובעו או את ידו. היינו בגן עדן".


כשפוגרטי כתב את "סנטרפילד" בשנות ה-80, הוא אמר שהוא קיבל השראה מהידע שנוצר אצלו בתחום. "כשהייתי בן שמונה או תשע, החלטתי שהמגרש הכי מקודש ביקום הוא מרכז המגרש באצטדיון היאנקיז. אני מתכוון לג'ו דימאג'יו ומיקי מנטל. לשניים האלו היו קריירות יוצאות דופן כל כך ונראה היה שרק הגדולים צריכים להיות במרכז השדה. כתבתי הרבה מהתקליט במכונית שלי. הייתי צריך למצוא מקום שבו לא יטפחו לי על הכתף. איפה שיכולתי להתרכז. בהתחלה ניסיתי להשיג מקום רחוק כלשהו באזור המפרץ ואז הייתי מתעצבן - יותר מדי מכוניות, אנשים בוהים. לא הצלחתי למצוא את המקום המושלם הזה. לבסוף פשוט החלטתי שהכרח יבוא על פני נוחות - אתה רק צריך לעשות את זה. לכן נסעתי לאל צ'ריטו פלאזה וחניתי שם בין שתי מכוניות. אף אחד לא שם לב אליי אז. הייתי מקשיב קצת למוזיקה, אולי מעשן קצת סיגר, שולף את המחברת שלי ומכניס את עצמי להלך הרוח. הייתי כל כך ממוקד. אחר כך הקלטתי את השירים באולפן שהיה שייך לסליי סטון. כל ההקלטה עלתה לי רק 35,000 דולר.


ההקלטה של האלבום הזה עברה בטירוף. הייתי כל כך מוכן, עד רמת הסאונד שרציתי מראש לכל גיטרה. הכרתי כל חלק שצריך לנגן. יצירת תקליט של אדם אחד זה כמו צילום בהילוך איטי. זה לוקח שלושים ושבעה ימים לקבל שתי שניות של סרט. אני לא רוצה לעשות את זה יותר".


כשהוציא את השיר בתקליטו, הוא היה מתוח מחשש שיספוג ביקורת על כך שניסה לשלב את שתי התשוקות שלו (בייסבול ורוק'נ'רול) לשיר אחד. "באמת התייצבתי לקראת הביקורת אבל חשבתי לעצמי שאני מאד אוהב את השיר הזה!"


רבים זיהו באלבום את הרוח של להקתו הישנה. בשנת 2011 הוא אמר לרולינג סטון: "ואז היה לי הקאמבק הגדול שלי עם "סנטרפילד". עד אז, היין של קרידנס התיישן היטב. והפך פריט אספנים ובעל ערך במרתף היינות. כל מבקרי הרוק הצעירים האלו שאלו אותי, 'האם אתה מופתע מהקבלה האמנותית של קרידנס?' ופשוט הייתי נראה מבוהל ואמרתי להם שלא עשיתי שום דבר שונה. לא עשיתי כלום מחדש. זה פשוט ישב שם ומשהו התפתח סביבו".


אבל לא הכל התנגן היטב בתקליט, עבור כל שומעיו. פוגרטי נאלץ להגן על עצמו, החל מאמצע שנות השמונים, כשנלחם מול מנהל חברת התקליטים FANTASY שהחזיקה בקטלוג של קרידנס, סול זאנץ.


פוגרטי נאלץ לשנות את מילות השיר החותם בתקליט, ZANZ KANT DANZ ל- VANZ KANT DANZ. המילים המקוריות דיברו על חזיר בשם זאנז וכך שר פוגרטי: "זאנז לא יכול לרקוד / אך הוא יגנוב את כספך / שמור על עצמך או שהוא ישדוד אותך על בטוח". סול זאנץ הסיק מיד שהמילים כוונו כלפיו, נפגע ופנה לתבוע. מה גם שפוגרטי דאג לספר לתקשורת על יחסיו העכורים עם אותה חברת תקליטים.


יותר מ-600,000 עותקים מהתקליט כבר נמכרו כשהתביעה יצאה לדרך עם זאנץ שלא היה מרוצה משינוי המילים ודרש להשמיט לחלוטין את השיר. פוגרטי הגיב בתמימות ארסית: "כל שעשיתי הוא לכתוב שיר על חזיר. זה הכל".


זאנץ לא עצר ותבע את פוגרטי וחברת התקליטים הנוכחית בה היה חתום (האחים וורנר) גם באשמת גניבה מוזיקלית מעצמו. הוא טען שהשיר שפותח את האלבום, THE OLD MAN DOWN THE ROAD, נשמע דומה מדי לשיר שפוגרטי כתב וביצע עם קרידנס בשם RUN THROUGH THE JUNGLE. פוגרטי ייאלץ להיגרר עם גיטרה ומגבר לבית המשפט ולהוכיח לשופטים שאין זו גניבה מעצמו אלא שזה פשוט הסגנון שלו מבחינה מוזיקלית.


בנובמבר 1988 לקח פחות משלוש שעות לצוות השופטים להחליט כי ג'ון פוגרטי אינו אשם בגניבה מוזיקלית מעצמו. פוגרטי עמד בבית המשפט בחליפה אפורה (בניגוד למגפיים, הג'ינס וחולצת הפועלים הרגילה) וחייך מאוזן לאוזן. באותו יום הוא ביצע לנוכחים בבית המשפט קטעים מכמה מלהיטיו הידועים ביותר, כדי לשכנע את השופטים כי הוא יצר סגנון מוזיקלי ולכן אינו יכול לגנוב מעצמו. לאחר מכן הצהיר הרוקר כי הוציא כ-400,000 דולרים מכיסו כדי לממן את הגנתו והוסיף כי לו יפסיד במשפט זה, יהיו לכך השלכות קשות בתחום כתיבת השירים ואמנים רבים ייאלצו לפחד שייתבעו בגלל שיצרו סגנון ייחודי.


פוגרטי במשפט הנצחון: "אני חש שלנון, דילן, ספרינגסטין וליבר וסטולר עמדו מאחוריי ועודדו אותי לא לפשל במשפט התביעה הזה".


במשפט התביעה הזה נוצר קרע אדיר בין פוגרטי לשני חבריו בלהקת העבר - הבסיסט סטו קוק והמתופף דאג קליפורד. פוגרטי ממש שנא את השניים על מה שהם עוללו לו שם. מה קרה? תמשיכו לקרוא פה.

למרות שקוק וקליפורד לא העידו נגד פוגרטי במשפט זה, הוא נדהם משתיקתם הרועמת, במקום לעזור לו להיחלץ ממצב הביש. השניים, שנהנו מהתמלוגים שקיבלו ממוזיקת העבר שניגנו בה, לא רצו לפגוע בצינור הכסף, שהיה חברת FANTASY. הם טענו שלא צידדו בצד של אותה חברה במשפט ושפוגרטי לא ניגש לקבל את עזרתם.


קליפורד: "מה תגידו על זה? הנה בחור שהיה משוחרר מכל חוזה והוא חותם לאחרים וורנר, שהחליטו להשקיע בו מיליוני דולרים. זה היה חלום שהתגשם לג'ון. אז מה הוא עושה? מוציא את השירים MR GREED ו- ZANZ KANT DANZ. והנה כולם מבינים שיש פה סיפור על אמן וחזיר. לפתע חברת התקליטים החדשה שלו מבינה שיש פה בעיה ואומרת לו להעיף את השירים. הוא לא מוכן לשחרר את העבר ומתעקש להשאירם. היה לו ברור שהוא ייתבע. הוא היה חופשי, אבל הוא היה חייב לירוק על סול זאנץ. אז סול תבע אותו. זה היה מביש. ג'ון פוגרטי זינק היישר אל תוך סל החרא שוב.


אז הנה אנחנו מדברים עם סול ומנסים להשיג לנו חוזה טוב יותר לתמלוגים שלנו. משהו שיהיה טוב יותר מהעסקה שעשינו לפני שנים. ואז הוא אומר לנו, 'מה אתם חושבים על התקליט החדש של ג'ון?'. אז אמרתי לו שלדעתי יש שם שיר שדומה ל- RUN THROUGH THE JUNGLE. הדבר האחרון שחשבתי הוא שסול יתבע את ג'ון על זה. אבל איך הוא לא יתבע, אחרי שג'ון השפיל אותו כך בפומבי? ג'ון טען מאז שאני עודדתי את העניין וזה ממש לא כך. גם היום, אם ישאלו אותי, אגיד שהשיר שלו דומה לשיר שעשינו. לא בכוונה לפגוע בג'ון. אבל הנה פה שני אנשים עם אגו גדול ביותר (פוגרטי וזאנץ). צריך לשים את סטו ואותי מחוץ לתביעה הזו. גם סול רתח עליי, בסופו של דבר, כי לא הסכמתי להעיד למענו בשבועה בבית המשפט, והוא מנע ממני מאז תמלוגים שהגיעו לי. כך שחטפתי משני הכיוונים. פשוט תעזבו אותי - אני רק המתופף, לעזאזל!


בתוך לבו ג'ון יודע שלא הייתי עושה לו את זה. תתקדם, בנאדם! אני רוצה לשבת איתו בחדר ולנפנף את כל עורכי הדין ולהגיד לי בפנים. הוא לא יעשה את זה. אנחנו מוציאים ים של כסף על עורכי דין ועורכי הדין הם המרוויחים. אם הוא יבוא ויתנצל, ברור שאחבק אותו. נשרפתי מספיק פעמים. מה שהוא עולל לי, לאשתי ולסטו זה מחפיר. הייתי מעדיף לקחת את כל הכסף שבזבזתי על התביעה הזו ולשים אותו בצדקה".


סטו קוק: "אם ג'ון חשב שאעלה לדוכן העדים ואעיד למענו מבלי שיבקש... הוא לא ביקש מאיתנו! סול זאנץ ביקש וסירבנו להיות מעורבים, אלא אם נוצג שם כעדים שלא מצדדים בו. אז זאנץ ויתר עלינו. הנה איש עסקים ממולח ביותר ומסוכן ככריש. הוא איש ממש ברוטאלי. הוא לא תבע רק כי שיר אחד נשמע דומה לשיר אחר. זה לא היה המאבק שלי ולכן לא רציתי להיכנס לזה. לא הסכמתי להתנדב וג'ון לא פנה אליי. אז זה שהוא צובע את התמונה, כאילו נטשנו אותו, זה בולשיט".


סול זאנץ: "ג'ון פוגרטי ניפח את האגו שלו כך שהוא בטוח שהוא זה הלהקה. הוא טינף עליי בתקשורת ואמר שנתתי לו רק כסף לקנות בית. אחיו טום (לשעבר גיטריסט הליווי בלהקה), שלח מכתבים לעיתונים ואמר בהם שאני צודק. אבל מאז הוא שומר על עצמו".


כשהגיעה שנת 1993 ועמה הזמנה לחברי קרידנס להיכנס להיכל התהילה של הרוק, החליט פוגרטי לנקום בקוק וקליפורד מול כל העולם.


סטו קוק: "דאג ואני חשבנו שזה נהדר שהזמינו אותנו לאירוע שכזה. לאחר מכן בישרו לנו שהגיטריסט רובי רוברטסון הוא המנהל המוזיקלי של הטקס וכי הוא יצור איתנו קשר להודיע לנו מה ננגן. אמרו לנו שנגיע לשם כמה ימים לפני כן כדי להשתתף בחזרות. אחרי כמה ימים חזרו אלינו ואמרו שיש שינוי בתוכנית ושמתוכנן ג'אם ולא שירים מסודרים ולכן אין צורך בחזרה מוזיקלית. חשבתי שזה בסדר ואני מסוגל לזה. לאחר מכן לא שמענו כלום מההפקה והבנו שפשוט נגיע לשם וננגן עם כולם. יציגו אותנו על הבמה. נגיד כמה דברי תודה וננגן. זה היה אמור להיות אחד מרגעי השיא בסיפור של קרידנס".


דאג קליפורד ממשיך: "זה היה אירוע משפיל ואנוכי עבורנו. שם אנשים הבינו מי זה ג'ון פוגרטי. הוא לא היה הקורבן האומלל. הוא אהב להצביע על אחרים בעוד שהבעיה נעוצה בו. ההפקה של הטקס אמרה לסטו ולי שתודיע לנו מה ננגן. אחר כך אמרו לנו שאין צורך להגיע כמה ימים לפני ושנגיע ביום האירוע ושיהיה בסדר. שמחתי והבאתי את המשפחה שלי כי חשבתי שזה יהיה היום הגדול של חיי".


סטו קוק: "דאג נרשם במלון עם הגעתו והחליט ללכת לאולם כדי לבדוק את התופים שהוא אמור לנגן בהם. הוא ניגש למנהל הבמה והציג את עצמו, אך המנהל הסתכל עליו במבט קר ואמר לו שאינו אמור לנגן הערב וכי ג'ון פוגרטי כבר עסוק כמה זמן בחזרות עם להקת הבית של האירוע. הסתבר שההפקה ידעה על כך ושמרה את זה כסוד מאיתנו. מישהו שם פתאום פלט לי שג'ון עושה חזרות עם ברוס ספרינגסטין".


סטו קוק: "דאג ואני הלכנו לחדר החזרות ושם פגשנו את ברוס שמיד מילמל שג'ון נמצא איפה שהוא. מצאנו את ג'ון ואמרנו לו שזה לא בסדר. הבן של טום פוגרטי עמד לצידנו כי הוא היה אמור לנגן איתנו וכך לכבד את אביו. אבל ג'ון הביט בנו ואמר: 'אתם השארתם אותי לבד אז. לא עזרתם לי לצאת מהחוזה עם חברת התקליטים'. אנחנו חשבנו שזה חולני מצידו ואמרנו לו שזה לא היה צעד מכוון. באותו ערב עלינו לבמה, אמרנו כמה מילות תודה וירדנו מושפלים".


דאג קליפורד: "זה היה שיברון הלב של חיי. באותו רגע נפלתי מהשחקים לאדמה בחבטה. הילדים שלי לא זכו לראות אותי מופיע בלהקה. רציתי שהם יתגאו בי. הייתי שבור לגמרי. כשניסינו לשכנע את ג'ון לצרף אותנו, הוא אמר, 'אני לא אוהב אתכם. לא עזרתם לי לפני עשרים וחמש שנה'. כאילו יכולנו לעזור לו לצאת מהחוזה הזה. הייתי ממש קרוב ללהרביץ לו שם אבל התאפקתי".


סטו קוק: "האורות באולם נדלקו ולפתע ראיתי את פוגרטי, ספרינגסטין ורוברטסון מנגנים יחד על הבמה את WHO'LL STOP THE RAIN. הסתכלתי על דאג ואמרתי לו שכדאי שנלך משם ממש ברגע זה. אז יצאנו משם. אני עדיין מאשים את עצמי על כך שחשבתי שיהיה שם ג'אם סשן. הלכתי לחדר שלי בבית המלון, לקחתי את גיטרת הבס שלי וחזרתי לאולם. אבל לא היה שום ג'אם. עמדתי שם עם הבס שלי. סוף הסיפור".


דאג קליפורד: "כשיצאנו משם הלכנו מיד לבאר כדי להשתכר כהוגן. שם בכינו יחדיו. סטו הלך אחר כך לקחת את הבס שלו כי חשב שיהיה ג'אם, שכמובן לא היה".


פוגרטי לא סלח וכשהם ניסו לצאת להופעות, בשנת 1995, תחת השם CREEDENCE CLEARWATER REVISITED - הוא ניגש למנוע זאת מהם והם נאלצו להמשיך תחת השם COSMO'S FACTORY (על שם אלבומם החמישי של קרידנס, שנושא את הכינוי של קליפורד).


פוגרטי, בשנת 1997: "בקרידנס הייתי הזמר. אני כתבתי את כל השירים המקוריים ועיבדתי את המוזיקה. כל צליל שיצא מאיתנו עובד היטב בראשי לפני כן. אני עשיתי את כל המיקסים, העיבודים וגם ניקיתי את האולפן כשסיימנו להקליט. והנה, אחרי שהוצאתי את התקליט שלי באמצע האייטיז, אנשים החלו ללכלך שאני הוא שקרע את קרידנס. הם היו כה טובים בתעמולה של 'פוגרטי מחקה את עצמו'. עברתי עינוי עם זה. הכל התחיל מדמות קריקטורה שהמצאתי בשם קרידנס, והנה כולם עכשיו מדברים על 'שירי קרידנס'. זו קריקטורה שהמצאתי, שהפכה לגוף הקלטות והצלחה עולמית. פתאום יש ארבעה שעונים לשותפות בקרידנס. והנה הגיע המשפט וזו הפעם היחידה בה קרה דבר שכזה בעולם המוזיקה. הוכחתי שלא גנבתי אלא המצאתי. אני לא יכול שלא להישמע כמוני. אפילו האחרים (קליפורד וקוק) נשמעים כמוני כשהם מבצעים עם אחרים את שיריי. למקרטני ודילן לא היו עושים את זה!".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים






























































©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page