top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 באוגוסט בעולם הרוק

עודכן: 20 בדצמ׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-15 באוגוסט (15.8) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "לא ניסינו לדרוך על עולם הרוק. אני אוהב מוסיקת רוק. פשוט עשינו את התקליטים שרצינו לעשות, וזה קרה שהרדיו היה מוכן לזה וזה נדבק". (ריצ'רד קארפנטר, מצד הקארפנטרס)


ב-15 באוגוסט בשנת 1979 יצא תקליטה האולפני האחרון של להקת לד זפלין ושמו IN THROUGH THE OUT DOOR.


כשג'ימי פייג', גיטריסט הלהקה, נשאל על אלבום זה, הוא ציין שהוא וג'ון בונהאם תיכננו שהאלבום שיעשו אחריו יהיה כבד וממוקד יותר ממנו. אבל הגורל זימן יותר מדי כוסיות של ויסקי להתרוקן אל קרבו של המתופף והוא התעופף לעולם אחר בשנת 1980, כשהוא מותיר להקה שבורה וחסרת יכולת לנוע קדימה. לד זפלין התפרקה והותירה את האלבום הזה להיות האחרון שלה.


"ארבעתנו היינו באלבום הזה, אבל הוא לא יצא כמו שהיה צריך להיות", הודה רוברט פלאנט, שכתב שיר לזכר בנו הקטן, קאראק, שמת מנגיף בבטנו בגיל חמש, כשנתיים לפני כן. השיר, שנקרא ALL MY LOVE, נתקל בגיטריסט שבקושי יכל לתפקד באולפנים של להקת אבבא בשטוקהולם, שם הקליטה הלהקה את האלבום. הזמר מוכה היגון חשב עם מות בנו לעזוב את הלהקה, אך חזר אליה כדי לגלות שלא קל לסחוב אותה בעליה. פייג' חשש ששיר זה יהפוך את להקתו ללהקת פופ וכך אמר: "דאגתי בעניין הפזמון פה. דמיינתי אנשים בקהל שיעשו גל בהופעותינו עם שירה בצוותא וחשבתי שזה ממש לא מתאים ללהקה. לא רציתי שזה יהיה הכיוון העתידי שלנו".


"שיר זה נועד להוקיר את השמחה שהוא נתן לנו כמשפחה," אמר פלאנט על כל אהבתו. אבל דבר אחד הראה אז בבירור שלהקת לד זפלין תפקדה כעסק ולא כמשפחה; ג'ימי פייג', ג'ון פול ג'ונס ופיטר גראנט, מנהל הלהקה, לא הגיעו להלוויית בנו של פלאנט והדבר מאד הכעיס את הזמר מוכה היגון. "חשבתי שהם מחבריי הטובים ביותר", הוא אמר בכאב לריצ'רד קול, עוזר הלהקה, שכן הגיע לנחמו.


המתופף סיימון קירק, שהיה אז בלהקת באד קומפאני (שהייתה חתומה בחברת "סוואן סונג" של זפלין): "כשקאראק מת, שמעתי מפיו של בונהאם משפט שהמם אותי - 'ג'ימי המזורגג וכל הקטע המחורבן שלו עם העיסוק במאגיה השחורה'. כאילו ג'ימי הוא שהיה אחראי למות הילד".


האלבום של לד זפלין נקרא כך כדי לתאר את מאבקיה של הלהקה, לחזור לתודעת הציבור, לאחר שספגה טרגדיות ובעיות מס הכנסה שגרמו לחברים לגלות מאנגליה לתקופה ארוכה. לכן הלהקה לא הצליחה להופיע באנגליה וקיוותה שעם תקליט זה היא תצליח להיכנס שוב פנימה "דרך הדלת האחורית".


לאור היעדרות רוחו של פייג' בזמן זה (בעיקר בגלל התמכרותו לסמים), היה זה הבסיסט ג'ון פול ג'ונס שנטל את הפרויקט על כתפיו וסיפר: "רוברט ואני התקרבנו יותר בזמן ההוא וגם די התרחקנו מהשניים האחרים".

פלאנט: "ג'ונסי ואני, שמעולם לא התחברנו באמת, התחלנו להתקרב אז. זה היה מוזר אבל זה העניק לאלבום הזה זוויות חדשות. לא רצינו לעשות עוד COMMUNICATION BREAKDOWN". פלאנט וג'ונס הפכו אז לצד הנקי של הלהקה, בעוד השניים האחרים מכורים ברורים להרואין ואלכוהול.


זווית חדשה שכזו הגיעה, למשל, בשיר שפותח את הצד השני, CAROUSELAMBRA, שנמשך כעשר דקות. זה מין אפוס בשלושה חלקים, כשג'ונס מנגן בהתלהבות בסינטיסייזר החדש שלו, ימאהה GX-1.


פלאנט כתב את המילים על מצב הלהקה באותה תקופה; לא כולם הסתדרו ביניהם. ג'ימי פייג 'וג'ון בונהאם בילו זמן רב יחד בהנאה מהחיים ככוכבי רוק, ואילו פלאנט וג'ון פול ג'ונס הגיעו לאולפן בזמן ועשו את רוב העבודה באלבום. כתוצאה מכך הלהקה לא עבדה כל כך ביחד ופייג' ובונהאם היו מוסיפים את חלקיהם בשירים כשהואילו להגיע, בדרך כלל בשעות מאוחרות מאוד בלילה. המילים בסופו של דבר טבעו במיקס שערך פייג' (אולי בכוונה) וקשה מאוד להבין אותן בהקשבה להן, ללא דף מילים.


פלאנט אמר שנים לאחר מכן: "המילים היו למעשה על אותה סביבה ועל המצב הזה. כל הסיפור של לד זפלין בשנים האחרונות שלה הוא בשיר הזה... ואני לא יכול לשמוע את המילים!".


ובכן, "אמיץ הוא השריון, קר הוא היום / קשה היה המסע, חשוכה הייתה הדרך", שר שם פלאנט המתוסכל.

האלבום נפתח עם השיר IN THE EVENING שבו מילותיו של רוברט פלאנט עוסקות בכך שגם עשירים ומפורסמים עדיין נחשפים לכאב ולסבל, רק בדרכים שונות. אחרי הכל, כולם אנושיים - בצורה כזו או אחרת.

קצוות מוזיקליים רבים יש באלבום זה וזה גם בגלל השיר FOOL IN THE RAIN, שבאמצע מביא מלהקת הרוק הזו את קצב ה...סמבה! ג'ימי פייג' קיבל את הרעיון למקצב הסמבה מצפייה בטורניר הגביע העולמי בכדורגל בשנת 1978. ארגנטינה הייתה המדינה המארחת, והוא שמע הרבה מקצבי סמבה בזמן הצפייה. השיר לא בוצע מעולם בהופעה חיה של הלהקה.


משיר זה נעה מחט התקליט לשיר HOT DOG, שזורק את המאזין לטריטוריה אחרת שהיא סגנון הרוקבילי הישן והטוב. הפעם נשמע שהלהקה נהנתה כשניגנה זאת באולפן.


הציפיה לאלבום זה הייתה אדירה והוא נמכר היטב עם גימיק יוצא דופן; עטיפה חיצונית שנראתה כמו שקית נייר חומה רגילה, והעטיפה הפנימית כללה ציור בשחור ולבן שאם מזליפים עליו מים, הוא הופך לצבעוני. היו גם שש עטיפות שונות הכוללות תמונות שונות, והנייר החום החיצוני גרם לכך שלא ניתן היה לדעת איזה צילום מקבלים, משש הזוויות שצולמו בתפאורת בר המשקאות. (למעשה יש קוד בצד עטיפת האלבום המציין באיזו תמונה מדובר - כשלפעמים ניתן היה לראות זאת כשהתקליט עדיין היה אטום בנייר החום).


התמונות כולן תיארו את אותה סצנה בבר וכל תמונה צולמה מנקודת מבטו הנפרדת של מישהו שהופיע בזירה. הבר המקורי היה ABSINTHE BAR, הממוקם ברחוב בורבון 400 בניו אורלינס, לוס אנג'לס וחברת העיצוב, HIPGNOSIS, טרחה לשחזרו באולפן בלונדון לצילום העטיפה.


סטורם ת'ורגרסון, מעצב העטיפה: "איכות הספיה נועדה לעורר עבר שאינו ספציפי ולאפשר למשיכת המכחול באמצע להיות ברורה יותר וליצור ניגודיות. משיכת המכחול הזו הייתה כמו ניגוב של מגב על פני שמשה רטובה, כמבט חדש על סצנה ישנה, ​​שזה מה שסיפרו לנו לד זפלין על האלבום הזה שלהם". חברת HIPGNOSIS הייתה מועמדת לפרס הגראמי עבור עיצוב זה.


הביקורת על התקליט במלודי מייקר הלכה כך: "בהשמעה הראשונה את התקליט במשרד, כולם שם התגלגלו על הרצפה מצחוק. זפלין מציגים סימנים ראשונים של תמותה, וזה הזמן שהם קיבלו גורלם כמו גברים. הם לחצו את הלימונים שלהם עד הסוף, לפני הרבה זמן".


בעיתון NME נכתב: "יש פה ושם הן נקודות פוטנציאליות של דברים מעניינים. הרופא מורה ללהקה זו לא להפסיק לעבוד כרגע".


בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת: "לד זפלין היא להקה שמעולם לא הצלחתי ליהנות ממנה מלבד במינונים קטנים - מכמה סיבות. אחת מהן היא הצעקות המאצ'ואיסטיות המצוירות של רוברט פלאנט - והיה ברור אפילו לחסידים שההשראה שלה רזתה בשני האלבומים האחרונים שלה. (הקשבת לאלבום PRESENCE הרבה לאחרונה? לא חשבתי שכך), אבל ההפסקה למשך שלוש שנים מאז השפיעה עליה בבירור, ולו רק בגלל שחבריה הצליחו לספוג קצת דברים טריים. תקליט ה'קאמבק' שלהם הוא, באופן מפתיע. שני השינויים הגדולים כאן הם בשירה של פלאנט וההקטנה המכוונת של ג'ימי פייג' בהתקפת הגיטרה הקיטורית המקובלת שלו. פלאנט נשמע מאופק, עדין; נראה שהוא נטש את סגנון הבלוז המסחרי שלו לטובת גישה של קול ככלי שהיא כמעט יפה, אם אפשר להאמין לזה. פתאום הוא זמר רוק'נ'רול מהשורה הראשונה. פייג', בינתיים, החליט לשלב את עצמו בתוך מסגרת ממוקדת מקלדת בעצם (יש כאן אלמנטים של כמה מלהקות הגל החדש האמנותיות, כמו גם קצת מלהקת המי המאוחרת יותר), וכשהוא מתנתק, האפקט שלו כמעט תמיד מתחזק. אולי לקח לו עשר שנים להבין שפחות יכול להיות יותר, אבל זה היה שווה את ההמתנה.

המגוון של האלבום הזה הוא מה שהכי מרשים. יש ריף-רוקר נהדר ורועם עם קריצה לפאנק (IN THE EVENING), השפעה ברורה מהרוקבילי הרוויזיוניסטי של דייב אדמונדס (HOT DOG), ואימון במוסיקה לטינית (FOOL IN THE RAIN) המשיג את הסינתזה הבלתי אפשרית לכאורה של סלסה ומטאל. אפילו האפוס המחייב של עשר דקות (CAROUSELAMBRA) יוצא כמוצדק מוזיקלית. יש בזה יותר אווירה מאשר בכל דבר אחר ששמעתי השנה ממישהו. כן, יש רגעים שלא מצליחים. ALL MY LOVE, על אף שמושמע ומושר יפה, הוא בעיקר בלדה שגרתית, ו-I'M GONNA CRAWL שהוא שיר נשמה בסגנון ג'יימס בראון שמתפוצץ לפרופורציות סימפוניות ונשמע כחישוב שגוי . אבל בגדול זה תקליט מקסים, אינטליגנטי ובאמת מרגש של להקה מהעבר. אני מחכה לאלבום הבא של לד זפלין".


ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט בזמנו: "לשמוע את ג'ון בונהאם מנגן בתופים הוא המקבילה השמיעתית לצפייה בקלינט איסטווד מכסח כמה אנשים בו זמנית בסרט. או שאתה נחרד מכל הדם הזה על הרצפה, או שאתה רוצה לעשות זאת בעצמך. אף אחד לא יאשים את בונהאם בעדינות, אבל כולם צריכים לתת לו קרדיט על עקביות. אפילו בתקליט הגרוע ביותר של לד זפלין ("בתי הקודש"), הוא מתפרע בכל כך הרבה שגשוג שאני מוצא את עצמי מקווה שבריונים ממדינות זרות יתקפו אותי ברחוב כדי שאוכל לתופף את 'מובי דיק' על ראשיהם המוזרים.


למרבה הצער, ההתרגשות של בונהאם בתקליט החדש מונמכת בגלל התיאבון של רוברט פלאנט לייצר ריקנות. אף פעם לא היה לפלאנט כוח ככותב לירי והוא הלך על פי דפוס פשוט בשיריו; כשג'ימי פייג' נתן לו ריפי גיטרה נהדרים לביטויים, פלאנט היה נהדר. כשפייג' לא עשה זאת, פלאנט לא היה. ביצירת המופת שלהם, DAZED AND CONFUSED למשל, השמיע פלאנט את אותה שנאת נשים ישנה כתובנה עמוקה, בעוד פייג' רעם מבעד לרעש הגיטרה התזמורתי שלו.


מתוך שבעת השירים בתקליט החדש, רק באחד מהם יש רעש גיטרה תזמורתי, ושירתו של פלאנט נופלת בששת האחרים. עם מיעוט המוזיקה הטובה הזו שאפשר לעבוד איתה, פלאנט לא מצליח ליצור ניסוח מספיק טוב כדי להסוות את המילים שהן איומות. שלוש מתוך ארבע מנגינות בצד אחד של התקליט מופנות ל'בייבי'. אמנם פלאנט מאוד כועס על אותה 'בייבי' כי היא עזבה אותו, אבל שלוש עשרה וחצי דקות מותחות את תקופת האבל הזו קצת יותר מדי.


אם רוברט פלאנט פוגש מישהי שלא רוצה אותו, עליו להימנע מלקרוא לה THE APPLE OF MY EYE, או שהיא כנראה תדחה אותו, בדיוק כפי שאני דוחה את השיר I'M GONNA CRAWL, בו הוא שר את הקלישאה הזאת כמעט כאילו זה אומר משהו. כל להקה המתארת ​​את עצמה כחבורה של משוררים רומנטיים מיסטיים צריכה כנראה להסתבך בצורה מינימלית של עירפול כדי להסתיר את חסרונה במה שיש, או אין, לה לומר.


השיר הטוב בתקליט הוא IN THE EVENING עם גיטרה תזמורתית קלאסית של זפלין שרועמת.

כאשר לד זפלין קבעה את תקן המתכת הכבדה, בארבעת אלבומיה הראשונים ולכל הזמנים, ג'ימי פייג' הגיע עם שניים או שלושה ריפי גיטרה נהדרים כמעט לכל מנגינה בהם. הרבה מהם נלקחו מאמני דלתה-בלוז כמו רוברט ג'ונסון, אבל לדעת היכן לגנוב הוא הסוד הקטן והמלוכלך של כל אמן גדול. עם זאת, בשיר IN THE EVENING יש את ריף הגיטרה הגדול היחיד בכל האלבום. שאר השירים מבוססים על עבודת המקלדת של ג'ון פול ג'ונס. למרות שהוא מוזיקאי מצוין, ג'ונס מתפקד הכי טוב מאחורי פייג', ולא מולו.


הצד השני מורכב משלושה שירים פחות אפקטיביים שהלהקה הקליטה אי פעם. 'קרוסלהמברה' בנוי על ריף מקלדת צולע במיוחד וארוך באופן אבסורדי. השאר לא טוב יותר. חשבתי שוואן היילן יהיו הלד זפלין הבאים. אבל עכשיו - כשהיצירתיות של פייג' כנראה נכשלת ואף אחד לא יכול לפצות עליה - אפילו לד זפלין אינם לד זפלין. אני תוהה מי רוצה את כס המלוכה הזה עכשיו".



הרצאה על לד זפלין ("מדרגות לגן עדן") והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459


ב-15 באוגוסט בשנת 1966 נכנסו שני אנשים חשובים למועדון וויסקי א גו גו בלוס אנג'לס, כדי לצפות בלהקת THE DOORS.


אלו הם ג'ק הולצמן (הבעלים של חברת התקליטים ELEKTRA) והמפיק פול רוטשילד ושניהם קיבלו המלצה חמה מארתור לי (מנהיג להקת LOVE, שהייתה חתומה בחברה ההיא והופיעה גם היא שם בערב זה) לבוא למועדון ולבדוק את הלהקה. הולצמן הגיע לראות את הלהקה בפעם הרביעית, כי לא היה ממש בטוח. עבור רוטשילד הייתה זו הפעם הראשונה וכך סיפר:


"נכנסתי למועדון והיה שם מעט קהל. הלהקה החלה לנגן ומיד חשבתי שזה אחד המופעים הגרועים ביותר ששמעתי בחיי. אבל הבנתי שהגעתי לשם בשביל משהו, השתחררתי ואז הבנתי ששמעתי את המוזיקה מהטובות בחיי!".


מיד לאחר ההופעה ניגש רוטשילד לחברי הלהקה וסיפר להם את רשמיו הנלהבים ושהוא מתכוון להמליץ מיידית להחתמת הלהקה. התלהבותו של רוטשילד הייתה כה גדולה, שהולצמן לא היסס יותר והציג בפני הלהקה חוזה לחתימה. למרות שחברי הלהקה היו נלהבים במעמד זה, הם חשו שכבר נשרפו בעבר, עם החתמה פזיזה לחברת תקליטים אחרת, קולומביה, והחליטו לבדוק את העניין לעומק בימים הבאים, עם יעוץ משפטי הולם. בהמלצתו של גיטריסט הלהקה, רובי קריגר, הם פנו לעורך הדין, מקס פינק, שהפך מאז לעורך הדין של הלהקה וכבר למחרת ההופעה פינק החל במו"מ מול הולצמן.


הרצאה על להקת הדלתות ("הרוכבים בסערה") והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459


ב-15 באוגוסט בשנת 1980 יצא ספרו של ג'ורג' האריסון, שנקרא I ME MINE. זה הספר הראשון שיצא מאת אחד מארבעת המופלאים.


הספר, שיצא במהדורה מוגבלת, כלל מילים של שירים והסברים אישיים של האריסון עליהם.


כשג'ון לנון קרא את הספר, הוא רתח מזעם. הנה מה שהוא אמר אז: "ג'ורג' הוציא ספר באופן פרטי וזה פגע בי. אז הנה המסר שלי אליו. לפי הספר שלו, ההשפעה שלי על חייו אפסית. פשוט כלום. בספר שלו הוא מתאר כל שיר שלו והשפעת הכתיבה. שם הוא זוכר כל סקסופוניסט או גיטריסט שניגן קומץ צלילים עבורו, בעוד שאני לא נמצא בספר".


עדיין, לנון מוזכר פה ושם בספר הזה, אבל המריבה בין שניהם לא תיפתר עד להירצחו של לנון.


כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-15 באוגוסט בשנת 1974 נערכה ההקלטה האחרונה בהחלט של סיד בארט.


המקרה העצוב הזה התרחש באולפן מס' 3 באולפני אבי רואד. המפיק היה פיטר ג'נר (שהיה גם מנהלו של בארט). טכנאי ההקלטה היו ג'ון לקי ופאט סטייפלי.


לקי: "לא היו שירים ממשיים שסיד הביא עמו. לא זכור לי אפילו שהקלטנו אותו שר, אחרי שהצלחנו איכשהו להקליט כמה כלי נגינה. הוא אמר 'אני רוצה לשיר' ואז, כששמנו מולו מיקרופון, הוא השתתק. אני חושב שהוא פחד שאנשים יאזינו לו".


סיד בארט התקשה מאד להביא משהו בסשן הזה. לקי: "זה היה עצוב. הוא היה איתנו לבד באולפן ואולי אם היינו מביאים לשם מתופף ובסיסט שהיו מעודדים אותו לנגן ולשיר איתם אז היה קורה משהו. אבל הכל היה על כתפיו של סיד וכולם ציפו שייצא ממנו משהו".


לאחר הסשן הזה, כשראה ששום דבר לא הולך, לא טרח יותר סיד להגיע לאולפן. לקי: "אם אשווה זאת לסשנים שנעשו בעבר לאלבומו השני, הרי שפה הוא היה חלול לגמרי. הוא לא היה איתנו. היה לו מבט מפוחד. כמו אחד שראה בזה הרגע רוח רפאים. לא יכולנו לדבר איתו. הוא לא תיקשר וברור שהוא לא רצה להיות שם איתנו".


אז היה ברור לנוכחים שהם לא יצליחו לחלוב אלבום סולו נוסף מסיד בארט. היה זה מקרה אבוד.

פיטר ג'נר: "לא קרה שם כלום. לא היה טעם להמשיך".


הפרויקט נעצר והאיש, שפעם היה גיבור המחתרת הבריטית ומוזיקאים מוערכים נפלו שדודים לרגליו, נותר לשחק עם אמילי בממד אחר.


הרצאה על פינק פלויד ("הצד האפל של החומה") והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459


ב-15 באוגוסט בשנת 1969 נפתח פסטיבל וודסטוק. הנה על היום הראשון שם.


האמנים עלו על הבמה ממש כמו פס ייצור של רגעי רוקנרול קסומים. חלק גדול מהאמנים שעלו לבמת הפסטיבל לא הונצחו בסרט או בתקליט הפסקול המקורי, אך הם היוו חלק מהאירוע עצמו.


ראשון עלה לבמה ריצ'י הייבנס, בשעה 17:07 בדיוק. הוא הרוויח מהפקקים העצומים שנוצרו בדרך לפסטיבל ומנעו מאמנים אחרים להגיע. הדבר איפשר לו למשוך יותר זמן במה לעצמו - והביצוע שלו לשיר FREEDOM, השיר שסגר את הופעתו, הפך לרגע מכונן. הייבנס: "חששתי מאד לעלות לבמה. לא רציתי להיות הראשון ופחדתי שישנאו אותי". הייבנס התקבל באהבה וגם קיבל באהבה את 6,000 הדולרים ששולמו לו. לקהל הוא אמר מהבמה: "עשינו זאת סופסוף! הם לא יוכלו יותר להחביא אותנו לעולם!".


אחריו - בשעה 19:10 עלה SRI SWAMI SATCHIDANDA, שהעביר לקהל סדנת מדיטציה ואת המסר הבא: "כל אחד מכם צריך להיות אחראי להצלחת הפסטיבל הזה. כל העולם הולך לצפות בזה. כל העולם הולך לדעת מה הדור הצעיר האמריקני יכול לעשות למען האנושות".


בשבע וחצי בערב עלתה להקת SWEETWATER לבמה ונתנה סט מוזיקלי מעניין (כולל תופי קונגה וצ'לו).

הלהקה הזו דרשה ממפיקי הפסטיבל להיות ראשונה כי הקלידן שלה, אלכס דל זופו, קיבל צו גיוס לאימונים בחיל האוויר. זופו, שסירב להתגייס למלחמת וויאטנם, נאלץ להסכים לשרת כעתודה בחיל האוויר במקום להיכלא כסרבן גיוס. הוא פחד מאד שאם הוא יאחר מלהגיע לאימון שנקבע לו, הצבא יגייס אותו מיד למלחמה הקשה ההיא. ההופעה עברה בהצלחה והלהקה קיבלה 1,250 דולרים עבורה.


מאז ציפו רבים שהלהקה תזנק למעלה, אל ההצלחה המובטחת. אבל בדצמבר של אותה שנה קרה דבר ששינה את מסלול חייה של זמרת הלהקה, ננסי נווינס. המכונית בה נהגה התנגשה במשאית, שהנהג בה היה שיכור. היא נותרה מחוסרת הכרה ופגועת ראש. למרות שבסופו של דבר היא הצליחה להשתקם, מיתרי קולה ניזוקו ללא תקנה והיא לא יכלה לחזור ולשיר. הלהקה, שלא רצתה להמשיך בלעדיה, התפרקה בעוד ששני תקליטים (שהכילו הקלטות איתה לפני שנפצעה) יצאו לאור שנה ושנתיים לאחר מכן. המזל הרע בכבישים תקף גם את מתופף הלהקה, אלן מלארוביץ, שנהרג בשנת 1981 בתאונה.


בשמונה ועשרים בערב עלה לבמה הזמר ברט סומר והעניק הופעה שלמה (עשרה שירים) כשהוא שר ובגיטרה, כולל ביצוע משלו את השיר AMERICA, של סיימון וגרפונקל. יחד עמו היו עוד שני נגנים - איירה סטון בגיטרה, אורגן האמונד ומפוחית וצ'ארלי בילליו בגיטרה בס. סומר וחבריו קיבלו 1,000 דולר.


בתשע בערב עלה טים הארדין לבמה. הוא היה עם להקה שלמה וביצע שני שירים בלבד. הארדין היה בתקופה ההיא כבר מכור להרואין והיה ידוע כטיפוס לא אמין. מפיקים לא ידעו אם הוא יגיע להופעות שנקבעו לו או לא. לוודסטוק הוא הגיע עם ציפיות גבוהות. אך שימוש מקומי בסמים גרם לו להיות לא מרוכז והופעתו נרשמה אז כאכזבה. מפיק הפסטיבל, מייקל לאנג: "ממש רציתי שטים יהיה בפסטיבל כי הייתי בטוח שפה תהיה הפריצה שלו. אמרתי לו את זה מזה חודשים והוא החל להתרגש מהעניין. אבל כשהגיע לאזור, הוא התמסטל ועשה הופעה מאכזבת ומבישה". המתופף של הארדין היה סטיב בוקר, שהודה: "אחרי זמן מה שניגנו על הבמה, הבנתי שההופעה לא טובה. כולם היו מאוכזבים וטים הארדין היה מסטול בהרבה ממה שרצינו שיהיה". הארדין קיבל 2,000 דולרים על הופעה מבישה זו.


בעשר בלילה עלה לבמה ראווי שנקאר, שנתן הופעה של מוזיקה הודית. שנקאר כבר היה מוכר לדור חובבי הרוק. הוא היה מאלה שהופיעו בפסטיבל מונטריי. מה גם שהרוב ידעו את השפעתו הגדולה ביותר על הביטלס, דבר שקירב את המזרח לתרבות המוזיקה המערבית. אך הופעתו של שנקאר בוודסטוק נקטעה לאחר 35 דקות עקב סופת רוחות. עדיין, הוא לקח את 4,500 הדולרים שנקבעו לו.


הסופה הזו עבדה לטובת הזמרת מלאני, שעלתה בעשרה ל-11 בלילה. בגלל שמזג האוויר לא איפשר ללהקה שלמה לעלות הוחלט כי מלאני תעלה לבד עם הגיטרה ותעודד את הקהל. מלאני (ספקה) קיבלה את האפשרות להופיע שם כי המשרד שניהל אותה פעל באותו בניין בו פעלו מפיקי הפסטיבל. אז הזמרת בת ה-22 ניגשה אליהם ושאלה אם תוכל להופיע גם כן. הם שמחו מההצעה ואישרו מיד. לפסטיבל היא הגיעה עם אמה לצדה וגיטרה ביד.


וכשהגיע זמנה לעלות לבמה, היא עשתה זאת ובהצלחה אדירה, מול קהל שהדליק המון נרות והפך את הופעתה לחוויה רוחנית יותר. אמנם מלאני קיבלה רק 750 דולר על הופעתה אבל זה היה מאד שווה לה לעשות אותה; ההופעה הספונטנית הזו של מלאני שינתה את הקריירה שלה לנצח, כשהיא הוזמנה להרבה פסטיבלים לאחר מכן והפכה לשם דבר.


חמש דקות לפני חצות עלה לבמה ארלו גאתרי, זמר הפולק והאקטיביסט הפוליטי, שהשיר COMING INTO LOS ANGELES מהמופע שלו (שכלל שלושה שירים בלבד) הונצח בתקליט הפסטיבל, שיצא לאחר מכן. גאתרי היה ידוע אז בעיקר כבנו של אמן הפולק המשפיע וודי גאתרי, שבוב דילן היה אחד ממעריציו. הוא קיבל 5,000 דולרים על הופעתו.


קצת לפני אחת בלילה עלתה לבמה ג'ון באאז (שהייתה אז בהריון של שישה חודשים) וייצגה את דור מוזיקת הפולק של השנים שקדמו לפסטיבל. באאז הייתה קצת תלושה משאר הפסטיבל. הנה מישהי שלא נגעה כלל בסמים, הייתה בהריון ורחוקה שנות אור מכל החשמל המוזיקלי שהיה סביבה. את הופעתה היא פתחה עם מחווה לגיבור מעמד הפועלים, ג'ו היל, שנעצר והוצא להורג על לא עוול בכפיו. היא גם טרחה להבליט שהיא אשתו של מתנגד גיוס לצבא, דבר שנתן לה המון נקודות זכות בקרב אנשים בקהל. הגשם החל לרדת בחוזקה קצת לאחר שהיא ירדה מהבמה, בסביבות רבע לשתיים בלילה. היא, מצדה, שלשלה לכיסה 10,000 דולר מהופעתה שם ובכך הפכה להיות אחת ההופעות היקרות יותר של הפסטיבל.


וכך הסתיים היום הראשון של הפסטיבל שהתאפיין בסופו של דבר באופי אקוסטי למדיי.


בינתיים התארגנה חבורת מתנדבים גדולה, בהנהגתו של בחור מדליק בשם WAVY GRAVY (בתרגום: רוטב גלי). החבורה הזו קראה לעצמה THE PLEASE POLICE. התפקיד שלה היה לשמור על הסדר במקום בצורה רגועה לגמרי. אותם מתנדבים גם דאגו לבשל בחינם כמויות אדירות של אוכל. בנוסף, הקימו החברים אוהל מיוחד שאליו הגיעו אנשים בטריפ LSD שקיבלו טיפול מסור על ידי דיבור של מתנדב למוחו של ההוזה באופן מיוחד שירגיע אותו מהבלגאן שהוא חווה בהזייתו.


מר WAVY GRAVY, שהיו חסרות לו שיניים קדמיות אך עדיין חיוכו נראה מושלם, דאג בהתאם להזהיר את קהל הנוכחים מסמי ההזייה הרעים שהסתובבו שם. מטרתו הייתה להפוך את אירוע הפסטיבל למשהו חיובי ביותר.


"אינכם נוטלים רעל. האל.אס.די אינו מורעל אלא פשוט הופק באופן נחות. לא תמותו מזה. טיפלנו בשלוש מאות מקרים עד כה, כך שאנו יודעים. אבל אם אתם דואגים מזה - קחו רק חצי טבלית" (הודעה מהבמה)


חומר בונוס - הנה כמה קולות לקבלת עוד זווית בתמונה:


״אנו מצפים לקהל שינוע בין 50,000 ל-150,000 איש״. (מייקל לאנג, ממארגני הפסטיבל, ביוני 1969, מבלי לדעת שהרבה יותר מזה יגיעו).


״אלפים נעים כעת לכיוון רוק וודסטוק״ (כותרת בוושינגטון פוסט, 15 באוגוסט 1969).


״יש פקקי תנועה אדירים בפסטיבל ההיפים״. (כותרת בניו יורק דיילי ניוז)


״זה כה מגניב להגיע לפה ולראות את כולכם גרים באוהלים. פשוט תאהבו זה את זה ותפנו זבל בדרככם והכל יהיה בסדר״. (ג׳ון סבסטיאן לקהל).


״המסוק שהביא אמנים לוודסטוק היה שייך לצבא ארה״ב. ללא זה, לא היה קורה הפסטיבל״. (ריצ׳י הייבנס). עבור הייבנס הייתה הופעתה בפסטיבל שיא בקריירה שלו. מעטים יחסית שמעו את אלבומיו, אבל כל מי שמכיר את פסטיבל וודסטוק, מכיר את שמו.


״האחווה האנושית שנוצרה בפסטיבל היא מהסוג שיוצר אגדות. האירוע מכיל תגלית לצד שיעור בהתפכחות״. (מגזין טיים, 29 באוגוסט 1969).


״כל ים ההיפים שנע שם וחשב שהעולם יהיה שונה מאותו רגע. והנה אני, בריטי וציניקן שהולך בתוך כל זה ומתחשק לי רק לירוק עליהם ולזעזע אותם, שיבינו שלא יהיה שום שינוי. אם הם באו לחפש את החברה האלטרנטיבית שלהם בשדה מוצף בוץ ואל.אס.די - אז שיילכו לעזאזל״. (פיט טאונסנד).


״אני יכול להבטיח אישית שבשנה הבאה יהיה עוד פסטיבל וודסטוק. יהיה לנו שטח גדול יותר שקוראים לו אמריקה״. (מייקל לאנג, ספטמבר 1969).



ביום שבו התחיל פסטיבל וודסטוק הפליג בוב דילן באוניית QE2 לאי וייט באנגליה. נמאס לו מהמסוממים שהופיעו בביתו בכל שעות היממה, הוא לא רוצה שום קשר לפסטיבל וודסטוק ובמקום זאת בחר להופיע בפסטיבל האי וייט, שבועיים לאחר מכן.


ב-15 באוגוסט בשנת 1965 הופיעו הביטלס באיצטדיון SHEA בניו יורק. כשנה לאחר מכן פורסם ברקורד מירור הבריטי הטור השבועי של ניל אספינל, העוזר הנאמן של הלהקה. הנה מה שהיה לו על זה:


"שלום לכם. חיי בהחלט השתנו לחלוטין מאז שהתחלתי עם הביטלס, לפני חמש שנים. כל שבוע הוא מטורף. אחד הזכרונות האהובים עליי לוקח אותי לאוגוסט של השנה שעברה. זה היה תחילת סיבוב ההופעות האמריקני של הביטלס. וההופעה הראשונה בו הייתה הגדולה ביותר של הבחורים עד אז. היינו בניו יורק והתאריך היה 15 באוגוסט. המופע תוכנן להתחיל בשמונה בערב באיצטדיון SHEA העצום.


האיצטדיון הזה נבנה לפני מספר שנים כדי לאכלס בו 55,000 אוהדי בייסבול. ביום ההופעה איכלס המקום כ-60,000 אוהדי ביטלס. ואנו חשבנו שבארץ שלנו מספיק לנו להופיע מול 10,000 איש. העוזר שלי, מאל אוונס, בילה את כל היום בהקמת ציוד הלהקה על הבמה. הוא גם דאג שאנשי האבטחה יעשו עבודתם נאמנה לקראת האירוע. מאות מחסומים הוצבו שם כדי למנוע בלגאן. כרטיס במקום טוב עלה כ-6 פאונד.


אנחנו עזבנו את בית המלון רק בשבע בערב ויצאנו להופעה. השוטרים דאגו לפנות לנו את הדרכים, בשעת תנועה צפופה זו. האמנים האמריקנים שחיממו את הביטלס נדהמו לגלות את היחס שקיבלנו. עד אז ודאי היה יחס שכזה ניתן רק לנשיאים. את המשך הדרך עשינו לאיצטדיון במסוק. הרשויות אסרו על המסוק לנחות במתחם האיצטדיון עצמו ונחתנו בקרבת מקום.


ההופעה עצמה הייתה דבר שמעבר למילים. עבורי זו הייתה ההופעה המלהיבה ביותר של הביטלס שראיתי. לא ראיתי אותם נלהבים על הבמה יותר מאשר שם. לאחר עשר דקות כבר נראתה זיעה ניגרת מהם. איזה לילה פנטסטי זה היה!"



זמן קצר לאחר ההופעה פרסם כתב עיתון דיילי מירור, דון שורט, את רשמיו מההופעה. דרך אגב, שורט היה עיתונאי רחרחן בענייני הביטלס והוא זה שרץ, בשנת 1970, לפרסם ראשון סקופ על התפרקות הביטלס, בעיתון הזה. בכל מקרה, הנה מה שהוא כתב בדיווח: "עם כל הופעות הביטלס שראיתי אי פעם, ההופעה באיצטדיון SHEA, ניו יורק, לפני 55,600 איש הייתה הכי פנטסטית. לא היה מושב אחד זמין באיצטדיון אשר הכרטיסים נמכר עבורו מספר חודשים מראש.


ספינת אוויר ריחפה מעל עם סיסמאות של הביטלס בכל צד, רגע לפני תחילת ההופעה. כ-300 שוטרים סופקו לשליטה בקהל. בחזרה למלון הביטלס התמוגגו, וערכו מסיבה לחגוג. מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס הגיעו כמו גם הסופרימס. זה היה 5 בבוקר כשהמסיבה סוף סוף נגמרה. בריאן אפשטיין נשאל על ידי כמה שדרנים אמריקאים, מה העתיד של הביטלס יהיה. הוא אמר להם, 'הם יחזרו לכאן שוב בשנה הבאה'.


מעריצים שלחו לירות קילוגרמים של פירות. ג'ורג' אמר, כשהוא מסתכל על 20 ק"ג של ענבים: 'תסתכל על כל הסלים האלו, אנחנו מסתובבים כמו קוטפי פירות'. מרגע שהביטלס הגיעו למלון וורוויק. ניו יורק ממש השתגעה. חוליות של אבטחה פרטית הוקצו יום ולילה. בחורה אחת התחזה לג'יין אשר, חברתו של פול, אבל השומרים מיהרו לשלוח אותה לדרכה. ארבעה צעירים ארוכי שיער שחיקו את הביטלס, כמעט לקחו את הסוויטה שלהם אבל נעצרו והתגלו כלהקת פופ מקומית בשם הדובונים.


בובות, צעצועים מכל הסוגים ומתנות ודואר מעריצים הגיעו לסוויטת הפנטהאוז ונערמו עד התקרה. ג'ורג' האריסון אמר לי, שהוא נאלץ פעם לשלם שבעה דולר מחיר נסיעה משדה התעופה לניו יורק כאשר הוא בא לראות את אחותו והנה עכשיו לוקחות אותו לימוזינות, מאובטחות על ידי מספר פנטסטי של שוטרים עם מכשירי קשר. דרך אגב. מיק ג'אגר נראה כועס על הגילויים האחרונים שנוגעים בחברו ללהקה, בריאן ג'ונס. 'אני לא אגיד לך כלום על זה', הוא אמר לי בקול כעוס".


כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-15 באוגוסט בשנת 1978 יצא תקליטה השני של להקת בוסטון, DON’T LOOK BACK. בניגוד לשם התקליט, נשמע כי הלהקה הביטה בהחלט לאחור וביקשה לשחזר את נוסחת ההצלחה הפנומנלית.


בעקבות אלבום הבכורה המצליח שלה, שיצא בשנת 1976, היה קשה ללהקת בוסטון להביא את התקליט הבא. חברי הלהקה הפכו בן לילה מלהקה אנונימית שמנגנת בברים ובמועדונים קטנים ללהקה שממלאת איצטדיונים. באותה תקופה, אלבום הבכורה ההוא נחשב לאלבום הבכורה הנמכר ביותר בעולם, עם מכירות של כ-20 מיליון עותקים, כך שהיה ברור שיהיה קשה מאוד לשחזר את ההצלחה הזו. היה המון לחץ, מצד חברת התקליטים הרעבה ללהיטים, שהופל על כתפיו של מנהיג הלהקה, טום שולץ.


למרות ההצלחה האדירה של הלהקה, שפתחה אפשרויות ודלתות של אולפנים ומפיקים ידועים ומובילים, שוב החליט שולץ להקליט, להפיק ולשלוט באלבום באולפן הפרטי שבנה במרתף הבית שלו. כזכור, לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות ב-MIT החל שולץ לעבוד במחלקת הפיתוח של "תאגיד פולארויד" ובזמנו הפנוי בנה במרתף ביתו אולפן הקלטות מלא בציוד, רכיבים אלקטרוניים, ואפקטים, שם הוקלט אלבום הבכורה של בוסטון. שולץ, שהוא פרפקציוניסט ומולטי-אינסטרומנטליסט, החליט לשחזר את תהליך ההקלטה מאלבום הבכורה, כאשר הוא מנגן ברוב הכלים ומעסיק את בראד דלפ בשירה ואת סיב האשיאן בתופים. שני חברי הלהקה הנותרים (הגיטריסט בארי גודרו והבסיסט פראן שיהאן) כמעט ולא תרמו לתהליך ההקלטה.


שיר הנושא של התקליט, שגם פותח אותו, הוא בעצם השיר האחרון שנכתב והוקלט עבורו. שולץ ציין שהכל קרה כל כך מהר שהוא אפילו לא הספיק להקליט הקלטת דמו לשיר. ובכן, מהירות עבור שולץ הפרפקציוניסט זה עניין יחסי, כי הוא בכל זאת העיד שעשה יותר מ-60 עריכות בקטעי התופים של סיב האשיאן, עד שהיה מרוצה. זה היה התקליטון הראשון ששוחרר מהאלבום והוא הפך מיד ללהיט, אם כי לא בסדר גודל של MORE THAN A FEELING. לדברי שולץ, פראן שיהאן ניגן רק כמה צלילי בס בשיר, בעוד הגיטריסט בארי גודרו ניגן רק את הסולו בפתיחה ובסיום השיר.


שולץ הפרפקציוניסט דאג שכל פעימה במוסיקה תהיה מדויקת, כל תו מנוגן בדיוק וכל אקורד ממוסמר כהלכה. למרות זאת, הוא יטען מאוחר יותר שהאלבום הזה לא מבושל דיו. עדיין זה נמכר היטב, אבל במהרה הובנה התמונה ושולץ נשבע לא להוציא אלבום לפני שהוא יהיה מוכן לטעמו. הוא היה נאמן לדבריו ועברו עוד שמונה שנים עד שיצא אלבום שלישי לבוסטון, THIRD STAGE, בתקופה אחרת לגמרי ולקהל שכבר הפך אדיש מולה.


הביקורות בזמנו על התקליט היו כך:


ברולינג סטון נכתב: "למרות שם התקליט, הצליל שמוצג פה הוא שיחזור של אלבום הבכורה המסנוור. שוב, המוח של טום שולץ עובד וכמובן שרק שוטה יהרוג את האווז שהטיל את ביצי הזהב. בספירה אחרונה מכר האלבום הראשון של בוסטון למעלה משישה מיליון עותקים. טיפשים כמו בוב דילן, ניל יאנג ודייוויד בואי עשו מוזיקה מצוינת בכך שהם סירבו לחזור על עצמם ותיסכלו את מעריציהם המצפים ואת חברות התקליטים שלהם. אבל בוסטון אינה טוענת לגדולה -וזו היא בין קסמיה הגדולים ביותר. התקליט הזה פחות מיותר בהרבה מהתקליט האחרון של ברוס ספרינגסטין.


אפילו בשיר IT'S EASY שר הסולן, בראד דלפ, בהודאה ש'אני מאמין שמה שנשיג בקרוב יישאר מאחור'. לכאורה, הוא פונה לאישה, מנסה להכניס אותה לרומן חפוז, אך זה לא משנה. רבים משירי בוסטון עוסקים במוזיקה עד שהם עוסקים בנשים".


בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת: "בוסטון מאוד טובה במה שהיא עושה. היא לא באמת משהו מעבר למסיבה. כך גם הדבקות האובססיבית של מנהיגה, טום שולץ, לטכנולוגיה. שולץ אולי מדען מטורף, אבל המוזיקה שהוא עושה עם הלהקה הזו דומה מדי. בין בוסטון ללהקת קווין, למשל, אין תחרות מי נשמע יותר כמו להקה של בני אדם בפועל.


הבעיה עם בוסטון היא שאין לה הרבה אישיות במחלקה הקולית. בראד דלפ, כשאתה מתקרב לזה, הוא זמר בינוני כמיליון אנשי חזית כבדים אחרים, וחוסר המיקוד הזה די מוריד מהסיפור. ובכל זאת, בוסטון אכן משמיעה קולות יפים מאוד, ואם התקליטים שלה לא מהותיים כמו המשקפיים הקולנועיים ההוליוודיים בתקציב הגדול של פעם (שמסיבה מוזרה כלשהי הם מזכירים לי), אין בזה שום דבר רע במיוחד".


בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת: "בוסטון מאוד מאוד טובה במה שהיא עושה, מייצרת שילובים שבנויים בחוכמה של אלמנטים מלודיים ורעיונות הפקה שנבזזו מאנשים כמו פול מקרטני, טוד ראנדגרן וג'ימי פייג'. לבקר אותם על כך שהם לא באמת 'עוסקים' בשום דבר מעבר לקיום מסיבה, או בגלל שהעבודה שלהם חסרה את הדחיפות של, נניח, ברוס ספרינגסטין, זה די לא בעניין, וכך גם ההתעסקות עם האובססיה של המנהיג טום שולץ לטכנולוגיה. שולץ אולי מדען מטורף, אבל למוזיקה שהוא עושה עם הלהקה הזו יש הרבה יותר אנרגיה מזו של כמה להקות אחרות בעלות נטייה דומה. בין בוסטון לקווין, למשל, אין תחרות מי נשמעת יותר כמו להקה של בני אדם אמיתיים.


מבחינתי, בכל מקרה, הבעיה עם בוסטון היא שאין לה הרבה אישיות במחלקה הווקאלית. בראד דלפ, כשנכנסים לזה, לגמרי לא ניתן להבחנה בתוך מיליון אנשי פרונט מטאל כבד אחרים, וחוסר המיקוד הזה די ממעיט ממה שהם עושים, נעים ככל שיהיה. בכל זאת, בוסטון עושה רעשים מאוד יפים, ואם התקליטים שלה חסרי חשיבות כמו הפקות הקולנוע ההוליוודיות בעלות התקציב הגדול של פעם, אין בזה שום דבר רע במיוחד".




הרצאות בנושא מוסיקה מהסבנטיז והסיקסטיז, להזמנה פה: 050-5616459


ב-15 באוגוסט בשנת 1972 יצא התקליט השני של להקת הדלתות, ללא הזמר ג'ים מוריסון.


הקלידן ריי מנזרק והמתופף ג'ון דנסמור לא טרחו לספר עליו כלל בספריהם האוטוביוגרפיים. הגיטריסט, רובי קריגר, כתב בספרו כך: "כשהוצאנו את האלבום הבא שלנו, FULL CIRCLE, למעשה היה להיט קטן עם THE MOSQUITO. זה היה בהשראת טיול שאליו יצאנו לין ואני לעיירה במקסיקו. זהו נווה מדבר מבודד על הים.

נשארתי באתר נופש קטן וקסום ושטתי בכמה סיירות בלילה. כמה מוזיקאים מקומיים היו יורדים מהגבעות הסמוכות ושרים לנו. הם היו כמו מריאצ'ים, אבל הם לבשו בגדים מרופטים במקום התלבושות המפוארות המסורתיות. היה להם שיר על יתוש שאני רציתי ללמוד, אבל כשהגעתי הביתה לא ממש הצלחתי לזכור את זה (ועד היום אף פעם לא הצלחתי לאתר את זה), אז כתבתי את הלחן שלי עם מילים ספרדיות פשוטות על יתוש.


זה היה פופולרי בקרב מעריצי הלהקה במדינות דוברות ספרדית, ומשום מה גם באוסטריה והולנד. הזמר הצרפתי ג'ו דאסן הקליט קאבר שהגיע אפילו גבוה יותר בצרפת ופינלנד. לא יותר מדי מעריצי הדלתות באמריקה מכירים את השיר היום, אבל בחלקים אחרים של העולם זה אחד המוכרים ביותר שלנו אחרי LIGHT MY FIRE.


השירים האחרים בתקליט היו... לא כל כך פופולריים. יכולתי להסתדר בלעדיהם — והמעריצים והמבקרים לא אהבו אותם יותר ממני".


ה-15 באוגוסט בשנת 1967 היה יום עצוב מאד לחובבי הרדיו באנגליה. כי ביום זה הושבתו כל התחנות הפיראטיות שהביאו את המוסיקה הפופולרית לצעירים.


תחנות הרדיו הפיראטיות הבריטיות חוסלו לחלוטין כשנכנס החוק נגדן. זה היה יום של אבל למאזיני מוסיקת הפופ והרוק של אז, שחשקו בצלילים שלא נשמעו בתחנות הרדיו הרגילות. 'רדיו קרוליין', ששכן בספינה, ממש כמו 'קול השלום' שלנו, שידר מוסיקה עדכנית עשרים וארבע שעות ביממה. השיר הראשון שהשמיעה התחנה הזו, כשנפתחה בשנת 1964, היה NOT FADE AWAY של הרולינג סטונס. ההיצע של התחנה הזו הלהיב את הקהל הרחב שמאס בתכנים המשעממים של הבי.בי.סי וקיבל פה מנה גדושה של צלילי חשמל לצד ג'ינגלים מדליקים. כשבעה מיליון מאזינים נמשכו אז לתחנה הזו.


זמן קצר לאחר לידת התחנה צץ רדיו פיראטי נוסף, על ספינה, בשם 'רדיו אטלנטה'. ואחריו צץ 'רדיו לונדון'. אחריהם צצו עוד כמה תחנות וכך החלו להקות רבות לקבל במה נרחבת להצגת יצירותיהן, שלא הושמעו בבי.בי.סי. היה זה מקור אדיר לחשיפה וקידום הרוק והפופ.


אבל בשנת 1966 הגיעה התחרות בין תחנות הרדיו הפיראטיות למלחמה אמיתית. תחנת הרדיו הפירטית 'רדיו סיטי', ששכנה גם היא בספינה, הופתעה מהשתלטות על ידי גורמים מתחנת רדיו 'אטלנטה'. הבעלים של אותה תחנה כנועה, רג'ינלד קאלוורט, נורה למוות מספר ימים לאחר מכן על ידי אוליבר סמדלי, שהיה ממקימי 'רדיו אטלנטה'. סמדלי זוכה בבית המשפט על ידי חבר המושבעים. "לא יריתי לעברו", טען סמדלי. "הוא פשוט רץ לעבר האקדח".


תקרית הירי הזו שיחקה לטובת הממשלה הבריטית שבאה נגד התופעה של הרדיו הפיראטי. ההשתלטות על תדרים חוקיים החלה להציק מאד לאנשי הממשל, שהחלו לחייב את התחנות הפיראטיות בסכומי כסף גבוהים ביותר על התנהלותן הלא חוקית. כל זאת עד ליציאת חוק הוצאת התחנות הפיראטיות.


אמנים רבים יצאו בתקשורת נגד הפלת תחנות הרדיו הפיראטיות, אך ללא הצלחה. הבי.בי.סי, שהבין כי הוא חייב להישמע לדור הצעיר, החליט להכניס תכניות מיוחדות ובהן מיטב להיטי האמנים והלהקות העדכניים.

ולהקת THE WHO החליטה לעשות מחווה לתופעת הרדיו הפיראטי שהורד והקליטה אלבום שלם שנשמע כמו תחנת רדיו פיראטית, עם ג'ינגלים מקוריים שיצרה בין השירים המקוריים שלה. לתקליט היא קראה בשם THE WHO SELL OUT.


אבל ב-15 באוגוסט 1967 נכנס לתוקפו חוק חדש מטעם הממשל הבריטי. כל מי שעבד עם תחנת רדיו פיראטית - אם זה בלהיות חלק מהצוות שלה, מספק עבורה מוצרים, מתחזק את הציוד שלה, מפרסם את תוכניותיה או גוף שמפרסם בה, הפך מיד לפועל נגד החוק. רק תחנה אחת מהן נשארה באוויר - רדיו קרוליין, שהעבירה את כל הציוד שלה לשידור מהולנד. בעלי התחנה דאגו להעסיק בצוות רק כאלו שאין בידם דרכון בריטי או כאלו שלא ירצו לחזור לבריטניה בין כה. תחנות פיראטיות פופולריות אחרות, כגון רדיו לונדון או רדיו 390 - הושבתו.



ב-15 באוגוסט בשנת 1975 יצא התקליט המצליח של רוד סטיוארט, ATLANTIC CROSSING.


שם התקליט ציין את כיוונו המסחרי והאמנותי החדש של סטיוארט, וזה משחק מילים כפול הן על המעבר שלו לחברת התקליטים "האחים וורנר" והן על עזיבתו את אנגליה בגלל מס ההכנסה האדיר שהוטל עליו לשלם שם. הוא עבר ללוס אנג'לס והגיש בקשת אזרחות אמריקנית בתקופה זו. האלבום נחלק לצד איטי ולצד מהיר, ככל הנראה על פי הצעתה של חברתו אז של סטיוארט, השחקנית השבדית בריט אקלנד. סטיוארט יחזור על הפורמט הזה בשני האלבומים הבאים שלו.


באותה תקופה הוא איבד את הקשר שלו עם הגיטריסט והחבר, רוני ווד (שבאותה שנה הפך לאבן מתגלגלת) ועם חבורת הנגנים שהיו שותפיו בהכנת אלבומים המשלבים נשמה ופולק עבור חברת התקליטים, מרקיורי. במקום זאת, הוא השתמש הפעם בקבוצה של נגני סשנים מדרג גבוה מאד, כולל ה- MEMPHIS HORNS (סקציית כלי נשיפה מיומנת להפליא) ושלושה רבעים מלהקת בוקר טי והאם ג'יז.


התקליט הופק על ידי טום דאוד והכיוון נטה למוזיקה פחות מחוספסת ועם יותר ברק מסחרי. זה השלב הבא בקריירה של סטיוארט, כאישיות רוק זוהרת ממדרגה ראשונה ודמות קבועה בצהובונים שונים. וכמובן, יש בתקליט הזה את אחד מלהיטיו הגדולים ביותר, SAILING.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על תקליט זה: "עבור הרבה אנשים, רוד סטיוארט הוא דמות הרוק הנוצץ האמיתית. הוא קוסם באור הזרקורים והוא נוגע בכל המקומות בלב הרוק'נ'רול. עכשיו רוד חוזר וחברת האחים וורנר השיגה אותו! כיאה לשינוי הלייבל ומקום הפעילות (מלונדון ללוס אנג'לס), התקליט מתהדר גם במפיק חדש וגם בקאסט מוזיקלי תומך. עם טום דאוד הנערץ מאחורי מכשירי ההקלטה, סטיוארט השתחרר מדאגות טכניות והתרכז אך ורק בשירתו. התיאוריה שלי היא ש'סמיילר', אלבומו הקודם, היה כל כך מאכזב מכיוון שהזמר הפיק אותו בעצמו. נגני הליווי החדשים מצליחים להציע הרבה חדש לסטיוארט. מסטיוארט שלפני 1975, כמו גם משהו אחר לגמרי. לדאוד יש הרבה מזל טוב עם שירי הרוק'נ'רול, תוך שמירה על שליטה מבלי לוותר על אנרגיה, ולעתים הוא משתמש בכלי נשיפה בצורה חלקה עד כדי כך שאף אחד כמעט לא מודע לחדירתם לשיר; לרוע המזל, הוא מסתמך יותר מדי על עיבוד מיתרים סכריני ושופע עבור רבים מהשירים האיטיים יותר.


המעבר האטלנטי מחולק באופן שרירותי לצד מהיר וצד איטי, כששום דבר לא קורה בצד האיטי עד לשיר STILL LOVING YOU, שמעורר את כל הפגיעות והרוך הביישני של רוד. האלבום נסגר בשיר SAILING המקסים של גאווין סאתרלנד, וזה המנון סימבולי הולם על 'מסע משמעותי על פני הים והשמים - להיות לידך, להיות חופשי'. אם זה לא התקליט הטוב ביותר של רוד סטיוארט - וזה לא - אז לפחות הוא מתקרב ליצירות מופת קודמות".


ב-15 באוגוסט בשנת 2011 מתה מסרטן התמלילנית, בטי ת'אצ'ר, שכתבה בעיקר ללהקת הרוק המתקדם, רנסאנס. ת'אצ'ר הגיעה ללהקה דרך חברותה עם הזמרת הראשונה בה, ג'יין רלף. בת 67 במותה.


בתמונה, ת'אצ'ר עם זמרת הלהקה השלישית, אנני הסלאם.


ב-15 באוגוסט בשנת 2005 הגיע לאונרד כהן תביעה ובה האשים את מנהלתו לשעבר, קלי לינץ', שהתנהלה לא כשורה עם כספי הפרישה שלו והעלימה ממנו חמישה מיליון דולר לפחות. פעילות ההונאה הזו מצידה החלה במהלך חמש השנים בהן הוא בילה בהסתגרות בהר כדי להתמקד בזן. הדבר יביא, בסופו של דבר, לצורך של כהן להחזיר כספים לקופתו המרוששת - וכך התחיל מסע הקאמבק מהמרשימים יותר שידע עולם המוסיקה.


ב-15 באוגוסט בשנת 1991 הופיעה להקת נירוונה במועדון רוקסי בלוס אנג'לס, שם הזמינה מעריצים להשתתף בצילומים לסרטון הראשון שלה, SMELLS LIKE TEEN SPIRIT. מאות מעריצים יופיעו לצילומים, שיתקיימו יומיים לאחר מכן; רבים נשלחו משם.


גם זה קרה ב-15 באוגוסט.


- בשנת 1977 סיים טום ווייטס את הקלטת התקליט FOREIGN AFFAIRS באולפן הקלטה בהוליווד, קליפורניה.


- בשנת 1955 חתם אלביס פרסלי על חוזה בו הוא ממנה את קולונל טום פארקר ליועצו האישי.


- בשנת 1969 הוקלטה תזמורת סימפונית לחמישה שירים של הביטלס לקראת האלבום ABBEY ROAD. השירים היו GOLDEN SLUMBERS, CARRY THAT WEIGHT, SOMETHING, HERE COMES THE SUN ו- THE END. התזמורת, שהכילה שלושים איש, התמקמה באולפן מס' 1 כשאת ההקלטה לקונסולה ביצעו הטכנאים מאולפן מס' 2. ג'ורג' מרטין ניצח על התזמורת.


- בשנת 1964 הופיעה כתבה על הביץ' בויז בעיתון MUSIC BUSINESS, שציינה כי הלהקה עברה במכוון מטרנד של שירי SURF לכתיבת וביצוע שירים על מכוניות.


- בשנת 1942 נולד פיטר יורק, המתופף של להקת 'ספנסר דייויס גרופ'. לאחר מכן הוא תופף בצמד 'הארדין ויורק' וגם השתתף בפרויקטים של קלידן להקת דיפ פרפל, ג'ון לורד.


ב-15 באוגוסט בשנת 1972 יצא אלבומה הכפול והחי של להקת THE BAND, שנקרא ROCK OF AGES. בוב דילן עזר גם הוא במופע, שנערך לכבוד סוף השנה הקודמת והוקלט למוצר יפהפה זה.


אחרי השלמת תקליטה הרביעי של להקה זו, CAHOOTS, יצאו חבריה לסיבוב הופעות חדש. הסיבוב הזה הגיע כברכה ללהקה נדירה, שאווירת האולפן, בעת הקלטת האלבום הרביעי, הייתה רחוקה מלהיות זו שאפפה את תקליטיה הראשונים. בהופעות החיות נמס הקרח, שהתגבש ביניהם, וגרם לחמישה להתקרב שוב זה אל זה, מוזיקלית. ארבעת הימים האחרונים של שנת 1971 סומנו כשיא סיבוב ההופעות הזה, עם הופעות ב'אקדמיית המוזיקה' שבניו יורק, כשכל הופעה נועדה להיות מוקלטת במלואה (ובזכות כך יצא לפני מספר שנים מארז מהודר עם ההופעות ההן במלואן).


גיטריסט הלהקה, רובי רוברטסון, חש כי יש לעשות משהו שיביא את ההופעות האחרונות בסיבוב לדרגה של אירוע מיוחד במינו. הוא התקשר למתזמר, אלן טוסאיינט, שעזר לתזמר את השיר LIFE IS A CARNIVAL, באלבום הרביעי, והציע לו לתזמר שירים להופעה. רוברטסון לא עצר פה והרים טלפון גם לבוב דילן, שהיה אז בתהליך של הקפאה מוזיקלית וריחוק מעין הציבור, והציע לו להצטרף אליהם. דילן חשב על כך, ראה כי יש פה הזדמנות לעשות כיף והסכים.


טוסאיינט הבין כי אין זמן רב לסיום משימת התיזמור וניגש מיד למלאכה. עם סיומה טס לוודסטוק המושלגת, כדי להציג בפני הלהקה את שהכין, אבל כשחיכה בטרמינל כדי לקבל את מזוודתו ובה התיזמורים, המזוודה הלכה לאיבוד. נוסע אחר כנראה אסף אותה לחיקו והותיר את המתזמר המופתע להכין תיזמורים חדשים מזכרונו ובקצב מסחרר. חזרה מוזיקלית נקבעה ל-26 בדצמבר 1971 וחמשת חברי הלהקה עברו בה על השירים, עם התיזמורים החדשים שבוצעו על ידי חמישה נשפנים מקומיים.


ביום שלמחרת, כמה שעות לפני ההופעה הראשונה, נערכה חזרה נוספת. לא כולם התלהבו מהוספת כלי הנשיפה. מנהל סיבוב ההופעות חשש כי תוספת נגני נשיפה, עם תווים מולם על הבמה, עלולה לגרום להרס הספונטניות המוזיקלית הבימתית שהלהקה כה נודעה בה. אבל ברגע בו שמע את צלילי כלי הנשיפה, כשהם מסתובבים סביב צלילי הלהקה עצמה, הוא נרגע ואף חש באושר ובגאווה.


המופע הראשון לא היה מושלם, אך היו בו לא מעט רגעי קסם. משם זה הלך וטיפס, עד שהגיע למופע האחרון שתוייג כמופע קסום. כלי הנשיפה נוספו, בכל ערב, בחלקו השני של המופע. הלהקה עצמה העניקה את עצמה, כמו שהיא יודעת לעשות. חמישה מוזיקאים מופלאים ושונים כל כך זה מזה, שיחדיו הפכו להיות ישות מוזיקלית בלתי נפרדת ובלתי ניתנת להעתקה. רובי רוברטסון, איש הגיטרה המושחז, שיודע כיצד לא להתבלט מדי אך להבליט את צלילי נגינתו מבלי לפגוע במרקם שסביבו. המתופף ליבון הלם, שהולם בתופים עם ארשת פנים רצינית ושר את נשמתו. ריק דאנקו הבסיסט, שהוא גם החייכן ביותר שעל הבמה. עם פני הילד שלו וקולו הבכייני קלות והאהוב עליי ביותר.


ויש את גארת' האדסון, הכובען המטורף שיודע להפוך את האורגן שלו לקרקס צלילים אמיתי. בתקליט הזה הוא אף מטורף יותר וסולו האורגן שלו נשמע כמו גירסה מחשמלת ל'פאנטום האופרה'. וריצ'ארד מנואל הפסנתרן שאצבעותיו רוקדות על הפסנתר בעוד הוא נשען קדימה כדי לשיר כה יפה למיקרופון. גם בוב דילן, שהגיח לבמה והביא את הקהל לריגוש שיא, נראה בשיא משלו. באופן פלא, ביצועיו על הבמה לא יצאו באופן רשמי, אלא רק על גבי בוטלגים, עד שבשנת 2001 יצא גירסה מורחבת של האלבום ROCK OF AGES והציגה את שעשה.


מי שחושב כי התקליט ROCK OF AGES משקף בדיוק את מה שקרה על הבמה, לא כך הדבר, כי סדר השירים שונה לגמרי בעריכה, אך זה לא פוגם בהנאה הכללית ובתחושה של 'הלוואי וגם אני הייתי שם לראות את זה'.


בעיתון רולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום בזמנו: "אלבומים חיים לא תמיד עובדים במוזיקה חשמלית בגלל מורכבות ההגדרה וההכרח הרגיל לשליטה מדויקת בצליל. אבל האלבום הזה, אפילו בשמיעה ראשונה (והוא נהיה טוב יותר ויותר ככל שאתה מקשיב לו) מצטרף מיד לשורת ההקלטות המהוללות כמו מינגוס במונטריי, קאונט בייסי בשוודיה, קונצרט של דיוק אלינגטון בסיאטל, מיילס דייויס בבלאקהוק וריי צ'ארלס באטלנטה. במילים אחרות, זוהי קלאסיקה; אלבומי ההופעה הקדושים שלי הם בעיקר בתחום הג'אז. אפילו האלבום של המופע של הסטונס לא ממש עובד לי, ומלבד כמה קטעים של ג'ניס ג'ופלין, ג'פרסון איירפליין והגרייטפול דד, המוזיקה החשמלית הלכה טוב יותר באולפן ובתקליטים, מאשר על הבמה. אבל כולנו הצטערנו על זה וקיווינו לאיזושהי דרך לשמר את הרגע המתפצפץ הזה שהעיף לנו את הראש כדי שנוכל לקחת אותו לבית ולהתחיל מחדש. זה מאפשר לנו לעשות את זה עם האלבום הזה, תודה לאל.


הבעיה בהקלטות קונצרטים היא יותר מההבדל בהפעלת השליטה האפשרית. באולפן אתה יכול לעשות את זה כמו גם להוסיף דברים. בהקלטת קונצרט אתה יכול לעשות את זה פעם אחת וזהו. ולפי מה שאני יודע, האלבום הזה מציג את המוזיקה של הלהקה בדיוק כפי שהיא ביצעה אותה באקדמיה למוזיקה.


הבאנד תמיד נתנה רושם עז של שליטה מדויקת באלבומים שלה ובקונצרטים שלה הוקדשה תשומת לב רבה יותר לצליל מכל להקה אחרת שאני יכול לחשוב עליה. ההצלחה שלה כאן מפתיעה עוד יותר מכיוון שהאלבום הזה נעשה בתוספת כלי נשיפה ("ננסה משהו הערב שמעולם לא עשינו בעבר", אומר רובי רוברטסון בפתיחת ההופעה), כשהייתה רק חזרה אחת לפני הקונצרט. זוהי מחווה לאלן טוסאיינט, שסידר את תפקידי כלי הנשיפה.


במשך זמן קצר בסיבוב ההופעות היה ללהקה כלי נשיפה וכמובן שהם תמיד ניצלו את יכולתו של גארת' הדסון לנגן בכלי זה וגם בקלידים. אז הרעיון של כלי נשיפה לבאנד כשלעצמו לא היה כל כך מהפכני, אבל מה שנעשה עם זה באלבום הזה מדהים אותי.


בחצוצרה ובפלוגלהורן מנגן סנוקי יאנג, ללא ספק אחד מגדולי החצוצרנים בהיסטוריה של הג'אז, ומוותיקי הלהקות הגדולות של ג'ימי לונספורד, קאונט בייסי, ליונל המפטון ובני קרטר. כשאתם שומעים אותו מטלטל בצליליו עם החצוצרה הגבוהה ב- WS WALCOTT MEDICINE SHOW, תחשבו עליו כפי שהוא היה פעם בקטע של בייסי, יושב שם, הנגן האולטימטיבי בנונשלנטיות המגניבה שלו, עושה את הדברים המדהימים כשרק יד אחת מחזיקה את החצוצרה.


הווארד ג'ונסון, המנגן בסקסופון ובטובה, ניגן והקליט עם ריי צ'ארלס, ג'ראלד ווילסון, מיילס דייויס וגיל אוונס, והוא האיש שתרם את הצליל המדהים הזה ל'דיקסי' של טאג' מהאל. ג'ו פארל (סקסופון טנור וסופרן וקרן אנגלית) הוא נגן מוכר בסצנת הג'אז בניו יורק, לאחר שהיה עם אלווין ג'ונס ומינגוס (וכיום עם צ'יק קוריאה) והקליט בהרחבה. ארל מקינטיר הוא טרומבוניסט צעיר (בן 17) שהיה חבר בסקציית הנשיפה שהאווארד ג'ונסון הרכיב לטאג' מהאל.


תוסיפו את האישיות המוזיקלית הזו לחברי הבאנד פלוס טוסאיינט ויש לכם מיזוג של רוק, קאנטרי, בלוז, ג'אז, השפעות חופשיות וקלאסיות בנגינה בנוסף לפולק, רוק, שירי ילדים, שירת מדורה, מוזיקה כנסייתית ועוד. זהו סוג של סיכום המוזיקה האמריקנית, אם תרצו. תמהיל תרבותי שאין כמוהו במוזיקה עכשווית".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.






©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page