רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-15 בנובמבר (15.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "התחלתי לנגן בגיטרה התחיל כשהייתי בן חמש עשרה. אבי היה מוזיקאי מקצועי, וכל חיי למדתי שיעורי פסנתר, שלא למדתי מהם דבר. בגיל חמש עשרה התאהבתי בגיטרות חשמליות, בעיקר של צ'אק ברי ורק רציתי להשמיע את הצליל הזה. אבל בשנת 1959 כבר לא חשבתי שזה מגניב לנגן רוק'נ'רול. זה התחיל להיות לא אופנתי. מישהו הדליק אותי למוזיקה עממית ושמעתי את הצליל הזה של בנג'ו בלוגראס, וזה לגמרי משך את תשומת ליבי. אז זה היה טיול בן שלוש, ארבע שנים לעולם ההוא. בובי וויר ורון 'פיגפן' מקרנן היו שניהם בלהקת 'הכדים' איתי. אבל הבסיסט פיל לש היה בחור שהכרתי מברקלי. הוא היה הבחור הראשון שהכרתי אי פעם שהיה חובב מוזיקה מוחלט. הוא גם היה הבחור הראשון שהכרתי אי פעם עם צליל מושלם. הייתה לו את ההשכלה המוזיקלית הטובה ביותר. הוא לקח אותי לדירתו בברקלי, ושם הוא הדליק אותי לכל מיני סוגי מוזיקה. הוא היה גם חצוצרן ג'אז עם רקע מדהים במוזיקה קלאסית. אבל הוא רצה להצטרף ללהקת רוק כי בתקופה ההיא כולם חיפשו משהו מסודר לעשות. סרט הביטלס, 'לילה של יום מפרך', בדיוק יצא, וזה נראה כיף. עם זאת, נשמענו רע בהופעות הראשונות. כשניגנו בברים, היינו צריכים לנגן את 40 השירים המובילים. ניגנו שירים של הרולינג סטונס ועוד. בעיקרון, קיבלנו את ההופעות הראשונות שלנו כי היינו להקה בסגנון רולינג סטונס עם אוריינטציה של בלוז. היה לנו סוכן הופעות ששיווק גם מופעי כלבים, קוסמים וחשפניות. כך עבדנו שישה לילות בשבוע. אחרי זה אתה מוכן לכל דבר" (ג'רי גרסיה, הגיטריסט של להקת גרייטפול דד)

ב-15 בנובמבר בשנת 1956 נערכה פרמיירה לסרט הראשון בכיכובו של אלביס פרסלי.

הפרמיירה נערכה בתיאטרון PARAMOUNT שבניו יורק. הפופולריות של אלביס גדלה ביותר בין צילומי הסרט לפרמיירה שלו, כך שנעשו נסיונות עריכה אחרונים בכדי להתאים את מעמדו החדש של אלביס, שגילם את קלינט רינו, לממדי תפקידו בסרט. בהקרנת המבחן לסרט נחרדו צופים לגלות שדמותו של אלביס נהרגת שם. המפיקים החליטו עקב כך להשחיל את אלביס בשיר הסיום של הסרט, למרות שבמקור לא תוכנן לשים שירים בסרט זה. השיר LOVE ME TENDER צולם לסצנת הסיום, כשבינתיים צבע אלביס את שיערו מחום לשחור ובכך נגרם אי דיוק בזרימת העלילה. למעריצים זה לא היה אכפת.

במקור היה אמור הסרט להיקרא בשם "האחים רינו" אך בשל השינוי עם אלביס הוחלט לקרוא לו כשם להיטו הרומנטי.

בסרט מסופר על משפחת רינו שאחד האחים שלה יוצא למלחמה וכשהוא חוזר ממנה, הוא מגלה שאהובתו התחתנה בינתיים עם אחיו קלינט (הלא הוא אלביס). בעלילת הסרט יש גם שוד רכבת, להתסיס את העלילה.

בפרמיירה דאגו להציב שלט ענק בדמותו. הסרט זכה לרווחים נאים ביותר עם ארבעה מיליון דולר תוך חודשיים, למרות הביקורות האיומות.

נגני הליווי של אלביס, הגיטריסט סקוטי מור, הבסיסט ביל בלאק והמתופף די ג'יי פונטנה, לא הורשו להשתתף גם כנגניו בסרט כי הבמאי טען שהם לא נראים מתאימים לככב במערבון שכזה. למעריצי הזמר היה חשוב רק דבר אחד, כשצפו אז בסרט; לצרוח בהיסטריה בכל פעם שדמותו של אלביס צצה על המסך הגדול. אי אפשר היה לשמוע את מה שהוא אומר שם.

ב-15 בנובמבר בשנת 1969 החלו להקליט חברי להקת פינק פלויד ברומא חומר לפסקול סרט בשם ZABRISKIE POINT.

ההקלטות לא היו קלות לחברי הלהקה כי במאי הסרט, מיכלאנג'לו אנטוניוני, נהג להגיע לאולפן ולדרוש מהלהקה להלחין מוסיקה שתשקף בכל פעם מצב רוח מסוים. הבעיה הייתה שאנטוניוני לא גילה התלהבות מהמוסיקה שהם יצרו עבורו והוא אף דאג להביע זאת בפניהם.

המתופף ניק מייסון: "לפתע מצאנו את עצמנו ברומא, משתכנים במלון ומגיעים לאולפן שדאג לשלם מראש על אוכל ושאר דברים נלווים שהיו בו. הבעיה היא, שאם לא השתמשתם באותם דברים שהאולפן שילם כדי להביאם - היה עליכם לשלם עבורם. לוח הזמנים של אנטוניוני איפשר לנו לעבוד באולפן הזה רק בין חצות לתשע בבוקר. זה יצר שגרה לא קלה של נסיונות לישון במהלך היום. זה לא היה קל ללכת כל יום מהמלון, להחליף כמה מילים עם היצאניות שעמדו בדרכים ולהגיע לאולפן כדי להתמודד עם הבמאי הזה והסרט שלו. אנטוניוני רצה שליטה מלאה בסרט שלו ובגלל שהוא לא ידע ליצור מוזיקה, הוא רצה לשלוט עליה. הוא דרש לשמוע כל הקלטה שלנו בשלמותה. הוא לא הסכים לשמוע רעיונות בשלב הגולמי שלהם. זה גרם לנו להקליט ואז לעמוד מול במאי עצבני שדורש לגנוז ולהקליט הכל שוב. רוג'ר (ווטרס) נהג ללכת אליו בשעת אחר הצהריים כדי להשמיע לו את תוצאות ההקלטה של הלילה האחרון. אבל אנטוניוני כל הזמן הורה לו לחזור ולהתחיל שוב, כי המוזיקה לרוב השתלטה על הסרט ולא היוותה, לדבריו של הבמאי, מוזיקת רקע לו.

בסוף הוא התייאש מאיתנו והביא אמנים נוספים לרפד את הפסקול. זה לא עזר לו; הסרט נכשל מול התקשורת המבקרת וגם מבחינה מסחרית. בינתיים דאגנו לאסוף כל רעיון שהקלטנו שם כדי לבדוק שימוש עתידי בו".

אחד הרעיונות בא מסולו פסנתר שריק רייט הקליט. בשנת 1973 יהפוך זה לבסיס הלחן של השיר US AND THEM, באלבום "הצד האפל של הירח". זה החל כקטע בשם THE VIOLENCE SEQUENCE. בעוד שהבמאי האיטלקי יכלול בסופו של דבר שלוש הקלטות של פינק פלויד, הוא לא הרגיש שהקטע של רייט מתאים לסרט.

רוג'ר ווטרס: "אנטוניוני אמר על הקטע הזה, 'זה יפה, אבל עצוב מדי. זה גורם לי לחשוב על כנסייה!'...".

ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוסיקה אחרות שלי,

להזמנה: 050-5616459

ב-15 בנובמבר בשנת 1974 יצא אלבומו הרביעי של רינגו סטאר ושמו GOODNIGHT VIENNA. זו הייתה תחילת הדרך לכיוון המדרון החלקלק של התמכרות לאלכוהול ותקליטים לא טובים.

רינגו: "ג'ון (לנון) כתב את שיר הנושא של התקליט. פירוש שם השיר הוא אימרה ישנה שאומרת IT'S ALL DOWN TO GOODNIGHT VIENNA. פירוש הדבר שאין ביכולתך לעשות דבר במצב כלשהו. אני גם אוהב מדע בדיוני ולעטיפת האלבום לקחנו תמונה ישנה מהסרט THE DAY THE EARTH STOOD STILL, חתכנו את פניו של השחקן מייקל רני ושמנו את שלי במקום זה. הרעיון היה ליצור אווירה בה אני אומר שאינני יכול לעשות יותר דבר בעניין כדור הארץ ולכן עליי לעזוב אותו לזמן מה. למי אין את התחושה הזו של רצון לעצור את העולם ולרדת בתחנה הקרובה ממנו?".

באלבום מבצע רינגו גם גרסה לשיר הישן נושן ONLY YOU. רינגו: "כשג'ון הגיע במהלך ההקלטות, פשוט שרנו את זה להנאתנו כשלפתע החלטנו להקליט את זה. מבחינתי זה יצא נהדר ולכן הוצאתי את זה גם כסינגל".

באלבום מתארחים גם אלטון ג'ון, הארי נילסן, רובי רוברטסון, דוקטור ג'ון, ניקי הופקינס, בילי פרסטון ועוד. החגיגה באולפן הייתה גדולה, עם המון אלכוהול וקוקאין.

באותו יום בו יצא האלבום של רינגו הלכו ג'ון לנון וחברתו, מאי פאנג, לצפות בהופעה של ג'ורג' האריסון ב- NASSAU COLISEUM. מיד לאחר מכן סיפר ג'ון לתקשורת שהוא נהנה מההופעה, בין השאר בגלל שראווי שנקאר היה חולה ולכן לא היה צריך לשבת ולשמוע את המוזיקה ההודית שלו. האריסון לא אהב לגלות את זה.

ב-15 בנובמבר בשנת 1980 הייתה, לפי מקורות רבים, הפעם האחרונה בה נפגש רינגו סטאר עם ג'ון לנון. הפגישה נערכה במלון פלאזה בניו יורק. זה המלון בו הביטלס השתכנו, בהגיעם בפעם הראשונה לתפוח הגדול, בפברואר 1964.

"הם היו כה מאושרים יחדיו אז, ממש כמו שני אנשים באחד", סיפר המתופף בכאב, בראיון שנערך עמו בשנת 1981. "הייתי בפלאזה כי נסענו לניו יורק לזמן מה. לא ראיתי אותו מזה זמן, כי אנחנו מתראים בכל מקום שבו אנחנו נמצאים. הוא בא עם יוקו לשעה והם כל כך נהנו שהם נשארו איתנו חמש שעות".

ועדיין, יש מקורות שטוענים כי הארבעה נפגשו שוב בניו יורק, ב-26 בנובמבר.

ב-15 בנובמבר בשנת 1971 יצא תקליטה החמישי של להקת הרוק, גראנד פ'אנק ריילרואד ושמו E PLURIBUS FUNK.

בספטמבר של אותה שנה התפנו חברי הלהקה מלוח זמני הופעות צפוף ביותר, כדי להקליט את התקליט הזה, שבדצמבר יגיע למקום החמישי במצעד המכירות האמריקני ויישאר שם לזמן רב. הצלחתו של התקליט הובטחה כבר עם כמות ההזמנות המוקדמות אותו, שעברו את מיליון העותקים. הציבור האמריקני היה רעב ביותר לסחורה של אותה שלישיה, למרות שהביקורות בעיתונים המשיכו לכתוש אותה ללא רחמים.

ההקלטות נמשכו חמישה ימים והפכו את התקליט הזה למהיר ביותר של הלהקה, מבחינת זמן הקלטת אלבום. כמו כן, זו ההפקה האחרונה שעשה עבורה מנהלה, טרי נייט, שלאחר מכן הואשם בגניבת כספים, פוטר ורץ לתבוע.

עטיפת התקליט עוצבה כמטבע, לפי רעיון של נייט, ומשכה עיניים רבות (רק בגירסת הויניל, כי בפורמט הדיסק עומעם האפקט החזותי).

כל השירים בתקליט נכתבו על ידי גיטריסט הלהקה, מארק פארנר, שנשען רבות על ענייני פוליטיקה, וההפקה היא עדיין שורשית ומחוספסת כראוי. הקטע הבולט בתקליט זה הוא שחותם אותו ושמו LONELINESS, שמביא דרמטיות מופלאה עם תוספת תזמורת כלי מיתר. מבקר מוסיקה בריטי כתב על יצירה זו, כשפרסם את רשמיו על התקליט: "יש קטע אחד נהדר בתקליט והוא LONELINESS, שתופס שמונה דקות בסיום הצד השני. בקטע זה הצליחה הלהקה לכתוב מוסיקה ראויה שמצליחה לצוף מעל מי הבינוניות שלה".

התקליטון, שיצא מאלבום זה, הוא עם שיר הפתיחה הקצבי FOOTSOMPIN MUSIC, שמנציח את פארנר גם כנגן אורגן האמונד אדיר, כשמאחוריו יוצקים את הקצב בבטחה המתופף, דון בראואר, והבסיסט, מל צ'אצ'ר. שיר זה גם החליף, בפתיחת הופעות הלהקה, את השיר ARE YOU READY, הקצבי לא פחות.

חברת התקליטים קפיטול, שראתה כי מדובר בלהקה שמתגודדים סביבה מעריצים רבים מאד, לא היססה ופצחה במערך שיווק אגרסיבי למכירתו, שכלל גם מוצרים כשרשראות, פותחני בקבוקים ועוד. חברי הלהקה, ביחד עם נייט, ניסו בזמנו לערוך גם מיקס קוואדרפוני לתקליט זה (כלומר, מיקס שנועד למערכות שמע היקפיות, עם ארבעה רמקולים) אך ללא הצלחה. בראואר אמר בזמנו: "ניסינו את השיטה הקוואדרפונית, אך זה לא הצליח מפני שלא הקלטנו הרבה כלי נגינה ולא היה לנו עם מה לשחק, כדי לעבות את הצליל בפורמט ההיקפי. זה נשמע לי ריקני ולא מתאים למוסיקת רוק. אני בטוח שבהתאם ישכללו את השיטה הקוואדרפונית, אך לעת עתה זה לא מתאים לי".

מבקר בריטי אחר פרסם בזמנו כי "לא משנה מה שהלהקה הזו תעשה, באנגליה ישללו אותה וחבל מאד, כי התקליט הזה הוא הטוב ביותר שלה. נכון שהמילים עדיין תקועות בענייני שלום וזיהום, אך המוסיקה מגוונת יותר והקטע האחרון שבתקליט, LONELINESS, הוא הטוב ביותר". באופן צפוי, הביקורות בעיתונים האחרים היו גרועות בהרבה אבל זה לא זעזע את פופולריות הלהקה, שחבריה מיהרו לתקוע מסמר נוסף בקיר ביתם כדי לתלות על הקיר עוד תקליט זהב.

ב-15 בנובמבר בשנת 1969 פורסם במלודי מייקר כי ג'ינג'ר בייקר (המתופף של להקת 'קרים' ובליינד פיית') קיבל הזמנה לשחק בסרט מערבון ושמו ZACHARIAH.

בייקר: "קראתי את התסריט והוא נהדר לטעמי. הרעיון שאשחק קאובוי מתאים לי." מנהלו של בייקר, רוברט סטיגווד, ניגש לערוך משא ומתן עם מפיק הסרט, לורנס קיוביק.

כך פורסם במלודי מייקר. בסוף בייקר לא השתתף בסרט זה.

ב-15 בנובמבר בשנת 1973 יצא תקליט משותף לבריאן אינו (מלהקת רוקסי מיוזיק) ורוברט פריפ (מלהקת קינג קרימזון). שמו הוא NO PUSSYFOOTING.

בהפסקה מאוחרת יותר מסיבוב ההופעות של להקת קינג קרימזון, הגיטריסט רוברט פריפ חזר לעבוד עםבריאן אינו באוגוסט 1973. אמנם זו תהיה הסחת דעת מרגיעה עבורו, אבל עבור אינו זו הייתה דחיפות פתאומית, שכן הוא בדיוק עזב אז בכעס את רוקסי מיוזיק. למרות ההצלחה של הלהקה הזו, הפופולריות האישית של אינו בקרב המעריצים והתקשורת פגעה יותר ויותר באגו של זמר הלהקה, בריאן פרי. אינו התעצבן מכך ולקח את העניינים לידיים והודיע ​​במסיבת עיתונאים שאירגן שהוא עוזב. כשהוא בחובות, ללא להקה וללא כל תוכנית ברורה, הוא נזקק לכמה אפשרויות קריירה חדשות, ומהר.

למרבה המזל שלו, חברת התקליטים שמרה על האמונה בו והציעה לולפצוח בקריירת סולו. כשהוא רודף אחר הרעיונות הניסיוניים שהחל לחקור עם פריפ, למרות שזה לא הבטיח מדי מבחינה מסחרית, זה היה נראה כמו מקום טוב להתחיל. כך מצאו את עצמם השניים באולפני ההקלטה "קומאנד" בלונדון, שם פריפ השלים לפני כן הקלטת תקליט של קינג קרימזון, LARKS TONGUES IN ASPIC. הוחלט לעשות זאת באולפן ההוא לא בגלל התנאים הטובים יותר שהציע סטודיו ראוי זה, אלא גם בגלל שהדירה של אינו כרגע הייתה מחוץ לתחום עבורו לאחר שנפרד מהחברה שלו. לאחר שהשניים העלו כמה רעיונות, הושלמה יצירה אינסטרומנטלית כשפריפ מנגן את צליליו הארוכים והמיוחדים. החזרה הפעם נבנתה מגיטרות משתוללות, סינטיסייזר VCS3 מבעבע וצווחן ומשפט פסנתר שמזכיר את היצירה 1812 של צ'ייקובסקי. הם כינו את היצירה החדשה בשם "בנות צלב הקרס".

הרצועה החדשה הזו הפכה לצד השני של התקליט כשאת הצד הראשון תפסה יצירה בשם "הקואופרציה של מוסיקה שמיימית". השם של התקליט מקורו בפתק שכתב והשאיר פריפ לעצמו על לוח הפדלים שלו. התקליט כמעט ולא ראה אור. כשהוא ללא שירה, ללא תופים, ללא בס וללא קצב בכל מובן קונבנציונלי, חברת התקליטים לא ששה לשחרר אותו. למרות שפריפ ואינו היו שניהם אמנים שניתנים למכירה, החברה הרגישה שזאת יצירה יוצאת דופן שתבלבל את המעריצים ותפגע במכירות של אלבומי קינג קרימסון ובריאן אינו הבאים. בסוף נכנעה החברה והוציאה את התקליט בבריטניה, במחיר מוזל. עיתונאים לא ידעו מה לעשות מאלבום זה והוא קיבל ביקורות גרועות. עבור רוב ציבור רוכשי התקליטים, אפילו הציבור שהילל את TUBULAR BELLS של מייק אולדפילד עם שתי יצירות ארוכות בשני צדדיו, זה היה צעד רחוק מדי. בדיעבד, זו אחת מאבני היסוד למוסיקת האמביינט של בריאן אינו.

ב-15 בנובמבר בשנת 1970 יצא האלבום LOADED של להקת THE VELVET UNDERGROUND.

התקליט LOADED, של להקת מחתרת הקטיפה, מציג הרכב שלא ידע לשמור על יציבות, ידע להציג איכות מיוחדת אבל גורלו נידון להתרסקות. התקליט, ששמו בא כקריצה על דרישת חברת התקליטים לייצר אלבום מפוצץ בלהיטים, הוקלט בנסיבות לא קלות, במהלך קיץ 1970, כשחברי הלהקה היו תשושים מהופעות והמתופפת, מו טאקר, נאלצה לקחת חופשה כדי לטפל בתינוקת שלה. גיטריסט הלהקה, סטרלינג מוריסון, גם נאלץ להיכנע ללוח הזמנים שהכתיבו לימודיו בקולג'. ועדיין, כבר מהפתיחה האוורירית, עם השיר WHO LOVES THE SUN, מנפץ התקליט הזה את כל מה שציפו שייצא מלהקה זו.

שלושת תקליטיה הקודמים של המחתרת הזו היו שונים מאד זה מזה, אך עדיין שמרו על אווירה טורדנית, שרבים חשבו כי היא האלמנט היחיד שקיים ביצירתה. אבל עתה הם נשמעים כאילו הם נהנים. אבל זה רק למראית עין. כי לפני שהתקליט יצא לאור, בספטמבר 1970, החליט לו ריד לפרוש מהלהקה כי נמאס לו והוא העדיף לחיות שנתיים מאז בחיק הוריו בלונג איילנד ולעבוד כמקליד בחברת ראיית החשבון של אביו, תמורת ארבעים דולרים בשבוע. הבסיסט, דאג יול, נכנס להרכב ועזר להביא את ההקלטות לסיומן. וכיאה לתקליט של הלהקה הזו - גם הפעם זכה המוצר להתעלמות גורפת מהקהל ורק שנים לאחר מכן הפך לקלאסיקה, הרבה אחרי שהלהקה כבר לא תיפקדה.

תריסר שירים יש באלבום הזה, שרבים ממעריצי הלהקה מרימי האף פיספסו אותו בטענה כי הוא קליט מדי עבורם. אותם מעריצים קיוו שהחבורה הזו תיצור עבורם שוב את אלבום הבננה או האלבום השני והקודר ביותר, אך הלהקה כבר המשיכה הלאה ויצרה דברים לא פחות מעניינים, אם כי שונים. לו ריד והבסיסט, דאג יול, הם הכוכבים של האלבום הזה. יול דאג לעבד את השירים בחריצות רבה, גם אחרי שהשאר כבר איבדו עניין בהם. טאקר אמנם קיבלה קרדיט באלבום אך היא לא נמצאת בו, כשבמקומה מתופפים שלושה אחרים (ביל יול, אדריאן בארבר וטומי קסטגנארו).

בבילבורד נכתב בביקורת על האלבום: "יש חובבי רוק שמחשיבים את הלהקה הזו כשניה החשובה ביותר ברוק, אחרי הסטונס. במיוחד בחוף המזרחי. החזרה לשטח של הלהקה הזו תצית תהילה חדשה כלפי להקה זו. באלבום זה היא מציגה חטיבת קצב שנשמעת דומה לזו של הסטונס. והשירים מתאימים לככב במצעדי הפופ. ומדוע לא, בעצם?".

ברולינג סטון פירסמו בזמנו: "לו ריד תמיד טען בתוקף שמחתרת הקטיפה היא רק עוד להקת רוק'נ'רול בלונג איילנד, אבל בעבר, באמת שאי אפשר היה להאשים אותו הרבה אם לא היה אכפת לאנשים לקחת אותו ברצינות. ובכן, עכשיו מסתבר שריד צדק לאורך כל הדרך, והדבר הכי מפתיע בשינוי בלהקה הוא שלא היה שינוי אמיתי בכלל. תקליט חדש זה הוא בסך הכל חידוד של המוזיקה של הלהקה כפי שהיא גדלה במהלך שלושת האלבומים האחרונים שלה, ואם בשלב זה היא נראית כמו גרסה הדוקה של הרוקרים המקומיים בשכונה שלך, רק צריך לחזור לתקליט הראשון שלה לקבלת תשובות.

ועדיין, למרות שהלהקה פה יותר משוחררת ופשוטה ממה שראינו אותה עדיין, יש זרם תת-קרקעי באלבום שהופך אותו ליותר מאוסף של שירים טובים. המוזיקה של לו ריד תמיד עסקה בבעיית הישועה, בין אם זה באמצעות סמים ודקדנס או סמליות פסאודו-דתית. אולם כעת, הוא החליט לחזור למקום בו הוא שייך ביותר: 'עומד בפינה / המזוודה ביד שלי / ג'ק במחוך שלו, ג'יין באפוד שלה / ואני, אני בלהקת רוק'נ'רול'...".

ב-15 בנובמבר בשנת 1968 צולמה באולפני הטלוויזיה ברשת CBS-TV, עוד תוכנית בידור של האחים סמות'רס. ג'ורג' האריסון היה מעריץ נלהב של צמד האחים (טומי ודיק סמות'רס) ולכן הסכים בשמחה לבוא ולהתארח, במהלך שהייתו בקליפורניה.

טומי סמות'רס העיד לאחר מכן כי ג'ורג' היה נחמד ביותר אך חש לא בנוח והיה מתוח. אורחי הפרק הזה היו גם דונובן, ג'ניפר וורנס ודיון. לאחר הקראת שמותיהם כאורחים, לקהל הצופים, הודיע לפתע דיק כי יש עמו עוד אורח והוא סוג של חיפושית 'לא מסוג החרקים שאתם מצפים להם אבל מהסוג שאתם מקווים שיצוץ כאן'. אז נכנס ג'ורג' לקול מצהלות הקהל המופתע. האחים ממהרים לשבח את הקליפ החדש לשיר היי ג'וד, שנשלח אליהם לשידור, כשג'ורג' מציג בבדיחות את טומי כ'אחי, דיק' ולאחר מכן פונה להודיע הודעה חשובה, בעניין צנזורה. לקהל הוא הסביר כי חשוב לו שיתנו לאנשים להביע את דעתם וגם בתוכנית זו, שצונזרה לרוב. למרות שנוכחותו של ג'ורג' לקתה ברגעים בידוריים, הגעתו הייתה חותמת אישור חשובה מאד לצמד האחים, שביקש להביע את דעתו בשידור. אבל בסוף עונה זו הורדה התוכנית מהמסכים ויכול להיות שידו של הנשיא, ריצ'רד ניקסון, בחשה בדבר.

ה-15 בנובמבר בשנת 1971 היה אמור להיוןת תאריך היציאה המקורי של תקליט הבכורה של פול מקרטני ולהקת כנפיים, WILD LIFE. בסוף זה נדחה ל-7 בדצמבר. בואו לקרוא על אלבום זה פה.

ב-15 בנובמבר בשנת 1968 יצא אלבום הפסקול של להקת המאנקיז לסרטם HEAD.

עטיפת האלבום באה במקור בצבע אפור ואפשרה לאוחז בה לראות את השתקפות ראשו. הבנתם את זה? מין גימיק שכזה. אבל באלבום עצמו יש כמה ניצוצות מוזיקליים אדירים, שהבולט בהם לטעמי הוא השיר THE PORPOISE SONG, שנכתב במקור על ידי קרול קינג וגרי גופין וקיבל אצל המאנקיז תבלין פסיכדלי. בהדפסות המקוריות של האלבום בא שיר זה דווקא בצורה מקוצצת, עד שיצא במלוא הדרו בהוצאת ויניל בשנת 1985.

אז מה יש לנו באלבום הזה? כמה שירים חדשים של המאנקיז וביניהם הקלטות דיאלוגים ומוזיקה מהסרט, שהוא דווקא מהנה לצפייה כמסמך מהתקופה ההיא. כך שזה לא אלבום למהדרין של המאנקיז כי אם סלט מעניין.

המאנקיז לא היו מרוצים מתדמית אלילי הנוער שדבקה בהם וביקשו לבוא עם פסיכדליה אופנתית בסרטם. עם זאת, המאמץ הותיר אותם מוכים ומושפלים.

הקומדיה הסוריאליסטית, שתוארה כ"חסרת עלילה" בביקורות, ריכזה יחד תמונות שונות ולא קשורות של התקופה: סצנות מרדף בסגנון סלפסטיק, ביקורת זועמת על מלחמת וייטנאם, פארודיה על ברודווי ועוד.

האווירה הכאוטית של HEAD, עם 85 הדקות שלו, תסכלה אפילו מעריצים נאמנים, שהגיעו לבתי הקולנוע בציפייה לרומנטיקה, קומדיה, דרמה או מחזמר - וקיבלה את כולם בבלגאן גמור.

באופן מוזר, ג'ק ניקולסון שימש כמפיק וככותב שותף לסרט המבולגן הזה, ופרנק זאפה ודניס הופר התארחו בו. מיקי דולנז: "אני חושב שהסרט הוגבל לגיל 17 ומעלה. רבים מהמעריצים שלנו אפילו לא יכלו להיכנס לראות את זה. מנקודת מבט מסחרית, זה היה לגמרי הסרט הלא נכון לעשות. אבל לא רצינו לעשות פרק של 90 דקות בסגנון תכנית הטלוויזיה שלנו".

אז מה נכתב בביקורות על תקליט הפסקול בזמן אמת? כי אחרי הכל, אני רוצה להביא אליכם את קולות התקופה. אז צללתי לארכיון. אז בעיתון בילבורד פורסם: "עכשיו יכולים מעריצי המאנקיז ההם מהטלוויזיה לראותם משתטים כקופים בסרטם הראשון. זה דווקא נראה טוב והמוזיקה אמורה להחזיר את הלהקה למצעדים".

בעיתון TEEN SET נכתב: "קשה לבודד את המוזיקה מהתדמית של הלהקה הזו. האם נוכל לסלוח להם על היותם מוצר מהונדס מפלסטיק? ברור שהארבעה רוצים לנסות דברים בדרכם וזה מצליח, במיוחד בביצועם את DADDY'S SONG של הארי נילסן, שהוא בלדה עצובה על התבגרות. למאנקיז מגיע שנקשיב להם מעתה ברצינות".

ב-15 בנובמבר בשנת 1978 יצא תקליט ללהקת גרייטפול דד ושמו SHAKEDOWN STREET.

ימי העבר הנסיוניים נמוגו וחברת התקליטים ARISTA, בה הייתה חתומה אז הלהקה, דרשה ממנה לפנות לכיוון מסחרי יותר. המפיק שהגיע לעשות את האלבום עם הלהקה היה דווקא אחד שהתאים לה. זה הוא לואל ג'ורג', מלהקת LITTLE FEAT. אבל המשמעת האולפנית הייתה רופפת, עם המון אלכוהול וסמים. כשיצא האלבום לאור, גבות רבות הורמו - כולל אלו של מעריצי הלהקה, שעבורם זה היה כסוג של בגידה מוזיקלית בהם. ועדיין, האלבום הזה לא נוראי כמו שרבים חושבים.

מתופף הלהקה, מיקי הארט: "ברור שניסינו להתמסחר פה. ניסינו להקליט סינגל ולהוציאו לרדיו. והנה נכשלנו שוב פעם. מה שאומר, שאפילו בלהתמסחר אנחנו לא טובים".

האלבום הזה יצא בסוף תקופה עבור הגרייטפול דד. הסבנטיז הגיעו לקראת סיומן. לואל ג'ורג' ימות זמן קצר לאחר מכן. הקלידן קית' גוצ'קס ואשתו הזמרת דונה, יעזבו את הלהקה כמה חודשים לאחר צאת האלבום והוא ימות בתאונת דרכים כשנה לאחר מכן, בגיל 32. עבור רבים נראה היה כי אסיר התודה באמת הפך להיות מת. הלהקה נזקקה לזריקת מרץ.

עיתון רולינג סטון בביקורתו על האלבום (בגליון מס' 286): "עם כמה יוצאים מהכלל, המוזיקה בתקליט עומדת בצמתים, כשהיא עיוורת לגמרי וחסרת יצירתיות. העוקץ שהביא המפיק, קית' אולסן, בתקליטה הקודם של הלהקה, TERRAPIN STATION, נעלם לחלוטין פה. המפיק הנוכחי, לואל ג'ורג', לא הציע פה דבר שימשיך את היופי ההוא. יש רק שני שירים טובים בתקליט, SERENGETTI ו- FRANCE. אבל שני שירים זה טוב לתקליטון. לא לתקליט. בשאר השירים נשמע מאמץ גדול מדי, שלא היה בלהקה לפני כן. ניחוחות הדיסקו תורמים לקסטסטרופה הכללית. שיר כמו I NEED AMIRACLE נשמע כמו משהו שאנגלברט האמפרדינק זרק. והשיר FROM THE HEART OF ME נשמע מטופש כמו שמו. יכול להיות שהאנרגיה של הלהקה נשארה במצרים, שם הופיעה מול הפירמידות".

ב-15 בנובמבר בשנת 1969 הופיעה ג'ניס ג'ופלין בטמפה, פלורידה. שם היא גם נעצרה.

במהלך ההופעה קראה ג'ניס לשוטר שהשתמש במגאפון כדי לצעוק על אנשים בקהל שקמו מהכסא שלהם כדי לרקוד. "אל תתעסק עם האנשים האלו!" היא צרחה. "מה אתה כל כך לחוץ? קנית כרטיס ב-5 דולר כמותם?" השוטר השיב לג'ופלין שהיא צריכה להגיד לקהל להישאר בישיבה, והיא ענתה, "אני לא אומרת להם שום שיט שכזה". לאחר התלהמות במה נוספת שבה ג'ופלין איימה לבעוט בפניו, היא נעצרה לאחר ההופעה, מואשמת בשימוש בשפה גסה ומגונה. לאחר הפקדת ערבות בסך 504 דולר, ההאשמות בוטלו מאוחר יותר והיא שילמה קנס בסך 200 דולר.

ב-15 בנובמבר בשנת 1973 יצא תקליט חדש ללהקת בלאק סאבאת'. שמו הוא SABBATH BLOODY SABBATH והוא החמישי שלה.

זה נפתח בצלילי גיטרה רועמים מבית היוצר המופתי של מאסטרו טוני איומי. לאחר פעם ראשונה בה הוא מציג לנו את ריף הגיטרה הנפלא של שיר הנושא, מצטרפים אליו בכבדות נאמנה גם הבסיסט, גיזר באטלר, והמתופף, ביל וורד. זה ריף הגיטרה ששבר מחסום יצירתי מבהיל אצל איומי, ששאר חבריו נתלו בו שיביא להם רעיונות. סם הקוקאין עזר מאד ליצירת תקליטה הקודם של הלהקה ואיומי חשב כי גם הפעם יעשה הסם הזה את עבודתו נאמנה, אך הברק לא היכה פעמיים באותו המקום. התחושה הייתה כי באר היצירה יבשה. הלחץ מצד חברת התקליטים לספק מוצר החל לחנוק אותו והוא פחד כי הנה הגיע הסוף. האחוזה המפוארת בבל אייר, שבה נוצר התקליט הרביעי, ננטשה כשחברי הלהקה הביטו זה בזה באימה כשהם חשים כי סופם קרב. באווירת נכאים זו עברו להתגורר בארמון גותי ורדוף רוחות באנגליה. וורד המתופף הלך לישון שם, בכל פעם, כשסכין מוצמדת לגופו להגנה עצמית. לא עזרה טענת חבריו כי לא יוכל לדקור בה רוח רפאים.

טוני איומי: "בעלת המקום אמרה לביל כי יכול להיות שלא יחוש תמיד בנינוחות בחדר שלו. כששאל מדוע, היא סיפרה לו שפעם גרה בו משרתת שהרתה לבעל הארמון, כשיום אחד קפצה מחלון החדר ביחד עם תינוקם וכך הרגה את שניהם. גיזר אהב את הסיפור והתעקש להתגורר גם הוא בחדר הזה". איומי, שהתמקם במרתף של המקום, הרוויח את יצירתו ביושר, כשהאפקט עשה את שלו ולפתע צץ בראשו מהלך אקורדים זה שחצב את הדרך ליצירת תקליט מרשים זה, שהציל את בלאק סאבאת'.

טוני איומי: "אני הפכתי אז למין מנהיג של הלהקה. זה קרה בעיקר כשהדברים לא הסתדרו וכולם ציפו שאני אחלץ אותנו מהבוץ. אולי גם כי אני הייתי החזק ביותר, מבחינה פיזית. לא פעם הפרדתי בין חברי להקה אחרים שהלכו מכות. פעם אחת חזרתי לאחוזה אותה שכרנו כשביל רץ אליי והתחנן שאפריד בין אוזי וגיזר שהולכים מכות. רצתי למעלה וגיליתי את השניים שיכורים כהוגן ומרביצים זה לזה. אוזי רכן מעל גיזר כשהוא לבוש במעיל ארוך עם פרוות מינק. אז תפסתי בצווארון של המעיל כדי למשוך את אוזי משם, כשבשנייה שלאחר מכן גיליתי כי אני אוחז בצווארון המעיל כלפי מעלה ואוזי עדיין רכון על גיזר ומחטיף לו. מסתבר שקרעתי את המעיל בנסיון ההפרדה שלי. זה היה מטורף ותמיד אני הייתי צריך לשמור על שליטה בספינה הזו. אני חושב שאוזי פחד ממני אז, כי כל הזמן דחקתי בו להתיישר. להיות בלהקה זה אחד הדברים הקשים ביותר שיש".

גם המוזה של באטלר, שתיפקד גם כתמלילן הלהקה, חזרה מיד לאחר מכן, כשהפעם היפנה את כתיבתו כתגובה למכונת המוזיקה המשומנת, שאליה נשאבה הלהקה. בזמן הזה נודע לארבעת החברים כי לא רק חברת התקליטים חונקת אותם, אלא שמנהלם, פטריק מיהאן, דאג לייבש אותם כלכלית תוך ריפוד כיסיו. לא סתם שר אוזי אוסבורן בשיר הנושא כי 'האנשים שגרמו לך להיכבל, אתה רוצה לראות אותם נשרפים'. אוסבורן, שבתחילת הדרך נחשב בעיני רבים לאחד הזמרים הלא אטרקטיביים בעולם הרוק, מצא בתקליט זה את השימוש המושלם בקולו (בייחוד בצלילים הגבוהים שבו) והפך בזכות זה לסמל בזכות עצמו. בתקליט הזה נשמע אוסבורן שדוני להחריד. כשהוא פולט את המילים YOU BASTARDS, בשיר הנושא, אי אפשר שלא להאמין לאש שיוצאת מגרונו.

טוני איומי: "כשהגענו להקליט שוב באולפני 'רקורד פלאנט', בהם עשינו את התקליט הרביעי שלנו, נכנסנו לשם וגילינו לפתע שהאולפן קטן יותר. במהרה הבנו כי הכניסו לשם המון סינטיסייזרים של סטיבי וונדר כדי שיקליט שם את האלבום שלו".

הצליל של בלאק סאבאת' התרחב בתקליט זה עוד יותר, כשאורח נוצץ ושמו ריק וויקמן בא להתארח ולהוסיף מצליליו, לשיר SABBRA CADABRA, שחותם את הצד הראשון. וויקמן סירב לקבל כסף על נגינתו וביקש שהלהקה תשלם לו במשקאות בירה. גם צלילי סינטיסייזר המוג שבשיר WHO ARE YOU לא פחות ממצמררים. זה נשמע אז עתידני להפליא, כשאוזי אף סיפר לעיתונים כי ברצונו להקליט אלבום סולו שלם רק עם קולו ועם אותו כלי מיוחד. כמה חבל שרעיון זה לא יצא לפועל.

ויש את הקטע FLUFF העדין, שמהווה כאתנחתא מרגיעה בין הקטעים הכבדים. שם הקטע האינסטרומנטלי הזה הגיע מכינויו של שדרן הרדיו הבריטי, אלן 'פלאף' פרימן, שאהב לשדר בתכניותיו את הקטע האינסטרומנטלי LAGUNA SUNRISE, מהאלבום הקודם. לכן החליטו הפעם חברי הלהקה להעניק מחווה טובה בחזרה כלפיו. התקליט נחתם עם אחד השירים האהובים עליי ביותר, SPIRAL ARCHITECT, שיש בו דרמה מוזיקלית גדולה שמגובה בצלילי כלי קשת אפקטיביים ואפקט של מחיאות קהל בסיום.

איומי: "ניסינו להקליט אפקט לסיום התקליט בו נשמעת טריקת דלת וצעדינו כאילו אנחנו הולכים משם. אבל זה נשמע איום ונורא אז גנזנו את הרעיון". ופרט טריוויה קטן: השיר A NATIONAL ACROBAT נכתב, על ידי באטלר בנושא אוננות. כך סיפר היוצר בעצמו, שנים לאחר שמעריצים ניסו לפרש במה לעזאזל מדובר בשיר.

עטיפת התקליט, עם ציור מאת דרו סטרוזאן, מציגה, באופן מרהיב ונכון, את האלמנטים של הטוב מול הרע. גן העדן מול להבות הגיהנום. איומי: "בעטיפה הפנימית יש צילום שלנו, כאילו אנו עומדים בחדר עתיק. כך זה היה צריך להיות, רק שבצילום רואים גם שקע חשמלי שהרס את האפקט".

שם הלהקה, על עטיפת התקליט, כתוב באותיות קטנות מאד, שנראה כי יש פה נסיון להגיע לקהל הרחב, מבלי שישפוט כי מדובר במוצר של אותה להקה, שהביקורות אוהבות לקטול אך מאמינה לחלוטין במוזיקה אותה היא עושה. עם זאת, התקליט לא נכנס למצעד המכירות האמריקאי, אבל באנגליה הגיע למקום הרביעי, שם נשאר במשך שבועיים לפני שצנח למקום ה-24.

בעיתון NME הבריטי נכתב בביקורת כי 'זה תקליט טוב של סאבאת', אם אתם לא מקשיבים למילים. זה תקליט שכיף לשבור איתו בקבוקים'.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "למרות שהם ידועים בעיקר בתור להקת ההבי מטאל המובילה בעולם, התרומה העיקרית של בלאק סאבאת' הייתה ללכוד בהצלחה את תמצית תרבות הסבנטיז באמצעות המוזיקה שלהם. חבריה מתייחסים לעשור הלא אישי והמכני הזה בדומה לאנשי בלוז הדלתא והספין-אוף שלהם בשיקגו המשתמשים בסינתזה של רגשות קולקטיביים ומתן תקווה לבני זמנם על ידי חשיפת חוסר הנחת שמאחד את כולם. במובן המרוחק אך האמיתי הזה, בלאק סאבאת' עשויה בהחלט להיחשב כלהקת בלוז סבנטיז אמיתית.

רבים ללא ספק יצחקו, אבל אני לא יכול לחשוב על להקה אחרת שדיברה באופן עקבי כל כך בשפה המוזיקלית של ימיה. אקורד הכוח, אותו מצרך קצר אך אכזרי מהדור השלישי, תמיד היה המדיום המרכזי של סאבאת'. וכשהתקדמויות טכניות כמו המלוטרון והמוג עלו לקדמת הבמה המוזיקלית, הן שולבו בתפאורה הקולית של הלהקה, כמקבילות המוזיקליות הממוחשבות של עולם קר ומתוכנת.

באמצעות סמים ודת נשארה סאבאת' עם החיפוש אחר תשובה. מה שמביא אותנו לתקליט החדש, שבו הלהקה גם מקבלת את התכתיב הזה במלואו וגם מתרגשת איתו. תקראו לזה הבלוז של העשור - ובאמת שלא משנה מה השם של המוזיקה שלהם, בלאק סאבאת' הם להקת סבנטיז אמיתית".

עד כאן הביקורת ואין ספק כי הלהקה הזו היא הרבה יותר מזה. מבקרי מוזיקה לא ידעו בזמנו כיצד לאכול את החיה הזו, שהשפיעה רבות והיא אחת החשובות ביותר בשנות השבעים. בתקליט הזה שאפה הלהקה לצאת מההפקה המינימלית אך עוצמתית, שפיארה את אלבומיה הראשונים. שנות השבעים התקדמו להפקות מרהיבות יותר, שגרמו לאמנים רבים לעוף לכיוון אותה שמש ששרפה את כנפיהם, ממש כמו איקרוס, והטיחה אותם בחבטה לקרקע. זה גם המקרה של סאבאת', שבתקליט זה הפנתה את מנועיה כלפי מעלה, התלהבה מהתוצאה ונשאבה בהמשך לסיחרור קטלני.

ב-15 בנובמבר בשנת 1966 חתמו חברי THE DOORS, באופן רשמי, בחוזה מול חברת התקליטים ELEKTRA.

לפני כן ידעו חברי הלהקה בעיקר דחייה מצד חברות אחרות. "הגענו לכולם בעיר עם הקלטת הדמו שעשינו - כל הלייבלים שהיו בלוס אנג'לס - ונדחינו על ידי כולם", כתב הקלידן ריי מנזרק באוטוביוגרפיה שלו. "חברות קפיטול, RCA DECCA, REPRISE, LIBERTY, DUHILL - כולן אמרו לא. הייתי בהלם! זו הייתה הקלטה טובה, בהחלט שונה. קצת גולמית ולא מפותחת... אבל טובה. מספיק טוב למי שיש לו חצי אוזן לשמוע את הפוטנציאל שבמוזיקה. או לפחות כך חשבתי. אבל לא. ארבעתנו הלכנו לכל מקום... ונדחינו".

זה החל להשתנות במאי 1966, כאשר ארתור לי, סולן LOVE, המליץ ​​לנשיא ומייסד אלקטרה רקורדס, ג'אק הולצמן, לשמוע את הדלתות. הולצמן לא התרשם, אבל לי לחץ עליו לחזור ולראות אותם שוב, והלהקה הצליחה הפעם להטיל עליו קסם. הוא פנה ללהקה באוגוסט 1966 כדי להציע לה חוזה. בנובמבר הפך העסק רשמי.

החוזה חייב את הלהקה להוציא שבעה אלבומים (שניים בשנה) וגם להוציא כסינגל ראשון את השיר BREAK ON THROUGH, למרות אי רצון החברים לשחרר את השיר הזה כסינגל הפותח. אחת הסיבות הייתה שהמשפט SHE GETS HIGH ששר מוריסון עבר עריכה ל- SHE GETS כדי לעבור את מחסום ההחרמה של תחנות הרדיו בנוגע לשירים על סמים.

ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה: 050-5616459

ב-15 בנובמבר בשנת 1970 יצא תקליט של ואן מוריסון ושמו HIS BAND AND THE STREET CHOIR.

בשלב הזה היה כבר שמו של מוריסון חותמת לאיכות מוזיקלית. שני אלבומיו הקודמים, ASTRAL WEEKS ו- MOONDNCE נוגנו ללא הרף והפכו סיפור הצלחה ואיתם הפך היוצר הנפלא הזה ליהלום שבכתר של חברת התקליטים שלו אז, 'האחים וורנר'. המחאות שמנות על תמלוגים נשלחו בקביעות לתיבת הדואר במשכנו החדש, שבאזור וודסטוק, והציפיה לתקליטו הבא הייתה עצומה. מה שיצא הוא שילוב נכון של חתירה קדימה לצד שמירה על הנוסחה הקיימת.

פעם הצהיר מוריסון כי אינו יכול להתקבע עם להקה אחת לאורך זמן, מפני שזה יחנוק את יצירתו. גם בתקליט זה הוא הציב לצדו הרכב נגנים שונה מזה שהיה באלבומיו הקודמים. להרכב הזה הצמיד זמרי רקע וקרא להם בשם THE STREET CHOIR (מקהלת הרחוב), כשהוא ניסה לשוות לתקליט הזה אווירה של משפחתיות מוזיקלית.

ההקלטות לתקליט זה החלו חודשיים לאחר צאת התקליט MOONDANCE, כשהוא שולף גם שירים שכתב עוד בשנת 1968, כדוגמת DOMINO ו- I'VE BEEN WORKING, שהפכו לשני שירים אהובים מאד בקטלוג שלו. הוא גם הפך בתקליט זה למפיק, בפעם הראשונה בחייו. אבל מאז הוא התרחק מתקליט זה ולא מחשיבו כאחד מטוביו. אולי בגלל שחברת התקליטים, שהבטיחה לו פה חופש אומנותי מוחלט, התערבה נגד רצונו בסדר השירים ועיצוב העטיפה, כדי להוציא את המוצר במהרה לשוק חג המולד.

בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת עליו: "כשהקשבתי לשיר הפותח, חשתי כי הכל יהיה בסדר גמור בתקליט הזה. אבל כשהמשכתי להקשיב, חשתי תחושה מטרידה שהובילה לאכזבה. אין דבר רע בשירי התקליט, אבל אני חש שהוא נינוח ושמח מדי פה". ובכן, מה רע במוריסון שמח, מר מבקר יקר? הלוואי שכל אמן היה מוציא תקליט שכזה. אז נכון, זה לא MOONDANCE, אבל במקום ירח אנו מקבלים פה את השמש. שזה דבר נפלא, הלא כך?

בעיתון רולינג סטון פורסם בביקורת בזמנו כך: "גבירותיי ורבותיי, ראיתי את ואן מוריסון מופיע לפני חודש, מול 3,000 איש, והרגשתי שאני מתעצבן מהעצבנות שלו. לקח לו הרבה מאוד זמן לכוונן וברור שהיה מודאג. הוא פתח באופן מהוסס ומטלטל, אבל בשיר השני הכל הסתדר. מכאן ואילך, במשך השעה וחצי הבאות, הוא היה כמו קטר שנע במורד הפסים באופן חלק.

כאשר ואן מוריסון מתחיל לבעור, הוא פשוט עומד מול הלהקה שלו, גיטרה ביד, ושר. אין חיבה. הכל נחשף ושום דבר לא מוסתר על ידי אקט מזויף. כל הזמן חשבתי שהוא שר בסוג התחושה והלהט שכמה אמנים אחרים איבדו עד עכשיו.

בתקליטו החדש נראה שהוא הבין את זה וניסה להגיע לצליל חופשי יותר ורגוע יותר. מתוך ידיעה שהוא לא יכול להמציא עוד עשרה שירים מושחזים כמו אלה במונדאנס, הוא בחר להראות צד נוסף של מה שקורה בבית שלו.

התקליט הזה הוקלט עם מספר מינימלי של הוספות וברור שנועד להראות את הצד השני של מונדאנס. ואם יש לו פגם זה שכמו מונדאנס, זה יותר מדי ממה שהוא התכוון להיות.

אבל למרות מגבלותיו, התקליט הוא עוד שלב יפה בהתפתחות המתמשכת של אחד הזמרים המקוריים הבודדים שנותרו ברוק. בדרכו המסתורית, ואן מוריסון ממשיך לנענע בראשו, לפרוט בגיטרה ולשיר את שיריו. הוא יודע שזה מאוחר מדי להפסיק עכשיו והוא הפסיק לנסות מזמן. בינתיים, השיר שהוא שר הולך ומשתפר".

הן נולדו ב-15 בנובמבר:

1932: הזמרת פטולה קלארק

1945: אני-פריד (פרידה) לינגסטד, הזמרת של להקת אבבא.

ב-15 בנובמבר בשנת 1974 יצא תקליט חדש ללהקת BADFINGER ששמו WISH YOU WERE HERE - כשנה לפני שלהקת פינק פלויד הוציאה תקליט עם אותו שם. יש שרואים בו את עבודתה הטובה ביותר של באדפינגר.

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו: "זה התקליט המגובש ביותר שלהם. למרות שהלהקה לא זכתה לקהל משלה, היא לא איבדה את הזהות והנחישות שלה". אבל חברת התקליטים לא הפיחה רוח גבית בשיווקו וזמר הלהקה, פיט האם, החליט לפרוש ממנה, רק כדי לקבל איום מאנשי חברת התקליטים, שאם לא יחזור במהרה לחבריו, באדפינגר תיבעט ותיאלץ לשלם את כל החובות שלה כאן ועכשיו. הוא נשבר וחזר.

הגיטריסט ג'ואי מולאנד: "לא הרשו לנו לדעת מה מצבנו הפיננסי בחברה מיד לאחר שחתמנו על החוזה ההוא איתה". מחברת התקליטים נשלחה תביעה ללהקה להחזיר 183,333 דולרים שניתנו לה כמקדמה. מישהו אסף את הכסף הזה מחברת התקליטים, אך ארבעת חברי הלהקה, שניסו להגיע למנהם, סטאן פולי שדאג להחתימם ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה, נותרו עם שפופרת טלפון בידם וכאב גדול בלבם. בשנת 1975 יתאבד האם בגלל המצב הזה.

ב-15 בנובמבר בשנת 1974 יצא תקליטה הרביעי של להקת רוקסי מיוזיק. שמו הוא COUNTRY LIFE וברור שלא רק המוסיקה משכה בו את תשומת הלב, כי אם גם העטיפה...

אין ספק שרוקסי מיוזיק ביקשה לזעזע את הקהל עם העטיפה הזו שהחביאה בתוכה עשרה שירים חדשים ובועטים. זמר הלהקה, בריאן פרי, הצליח לאזן את הפרסונה הבימתית שלו ובקולו וחזותו הוא מעניק תוצרת של אמן שאי אפשר באמת לחקות אותו. החל מהשיר THE THRILL OF IT ALL והלאה, מקבלים פה רוקסי מיוזיק לעילא ולעילא, כשאחד השירים הבולטים פה הוא OUT OF THE BLUE עם האפקט הפסיכדלי שלו. ויש את BITTER-SWEET הדרמטי עם בריאן פרי שמתחיל לשיר כמו שחקן קולנוע מסרטי הפילם נואר של שנות ה-40, כשלאחר מכן מגיעה הלהקה עם מוזיקת "מארש גרמני" שנשמעת קרה ומנוכרת לעומת השבריריות בבתים. פרי שר בתחילת השיר, "ובכן, זה מצב כו עצוב, פתחתי את לבי , כל כך הרבה פעמים אבל עכשיו זה סגור" וסיפר בראיון למלודי מייקר ביולי 1975: "חייתי עם בחורה שלוש שנים וזה היה די טראומטי. זה לא הסתדר בסוף והחלטתי שעדיף לי לחיות לבד".

היה ברור שמשהו משתנה בשירים של פרי ובצליל של רוקסי מיוזיק. בעיתון NME נכתב אז בביקורת על התקליט: "אני לא יכול לחשוב על אלבום אולפן בו מוצגים צלילים באופן מרשים יותר מזה".

העטיפה צולמה על ידי אריק בומן, עם שתי דוגמניות - קונסטנצה קרולי (אחותו של גיטריסט להקת CAN, מייקל קרולי) ואוולין גרונוולד (שהייתה חברתו של קרולי). בריאן פרי פגש אותן בפורטוגל ושכנע אותן לעשות זאת כמו גם לעזור לו בכתיבת המילים לשיר BITTER-SWEET. הוא אמר שנים רבות לאחר מכן: "רצינו שזה יהיה כאילו הן היו באיזו מסיבה מדהימה בבית כפרי ונתפסו מול פנסים של מכונית כשהן יצאו מאיזה מפגש בתחתונים שלהן. בעיני. הן היו כמו המעריצות האידיאליות שלי".

העטיפה הייתה שנויה במחלוקת במדינות מסוימות, כולל ארצות הברית וספרד, שם צונזרה לשחרור. כתוצאה מכך, מהדורות מוקדמות בארה"ב נארזו בעטיפה אטומה; מהדורת אמריקאית מאוחרת יותר (שהייתה זמינה לרכישה במהלך השנים 1980–1975) כללה צילום אחר. במקום קרולי וגרונוולד נעשה שימוש בתמונה מהעטיפה האחורית של האלבום שהציגה רק את העצים.

באוסטרליה, האלבום נאסר למכירה בחלק מחנויות התקליטים, בעוד שבאחרות מכרו כל עותק בתוך עטיפת פלסטיק שחורה.

השיר שפותח, THE THRILL OF IT ALL, שנקרא על שם סרט קומדיה הרומנטי מ-1963 בכיכובה של דוריס דיי, מוצא את בריאן פרי מתלבט בין מעמדו ככוכב הרוק ובין הרצון שלו לנהל חיי בית רגועים יותר. "ובכן, אתה צריך לוותר על דברים מסוימים אם אתה מתמכר לסוג העבודה שאני עושה", פירט פרי למלודי מייקר ביולי 1975. "אין לך זמן לנוחות ביתית – כמו להיות נשוי באושר. חיי בית זה משהו שלא נראה לי שאני יכול להסתדר איתו כרגע. אלו חיים מהירים מאוד שאני מנהל. יש כל כך הרבה עבודה שאני צריך לעשות. התחלתי מאוד מאוחר ואני צריך לפצות על הזמן האבוד".

השיר OUT OF THE BLUE נכתב על ידי הגיטריסט, פיל מנזנרה, והבסיסט ג'ון גוסטפסון מנגן את ליין הבאס הפ'אנקי בשיר הזה. "תשעים וחמישה אחוזים מנגינת הבס פה היו הרעיון שלי: הם בלהקה היו מנגנים כמה אקורדים ואני הייתי מחכה עד שמשהו היהקורה ואז הייתי מצטרף ומפתח אותו. אהבתי אז דברים של ג'יימס בראון".

ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט: "השחיתות אינה דבר חדש בעולם הרוק. דיוויד בואי ניצל את זה, נראה כי הניו יורק דולס שקעו בזה. מה ששונה ברוקסי מיוזיק, המומחים האחרונים של הפופ בסגנון הזה, הוא השנינות שבה בריאן פרי, האור המנחה והסולן הראשי של הלהקה, מעורר לא רק ריקבון אלא גם זריקה אחרונה מול הגורל. פרי מראה זאת כבר שיר הפתיחה בתקליט, כשהוא עומד על סף התהום, מתענג על 'הריגוש שבכל זה'.

פרי מתקרב לשחיתות, לא דרך סיפורים על הרס עצמי או גאולה, אלא על ידי תיאור רומנטיקה מושחתת. קל לגנוח על הרואין, כמו לו ריד ולהביא בקרב הקהל הלם או, אם אדם נפגע מתעלולים כאלו, פיהוק. אבל לעצב אלבום מלא זה בשירי אהבה פשוטים יחסית שיוצאים להישמע כמו התפוררות המערב זה לא דבר של מה בכך.

בהתחשב בקשיים שלו בפיצוח השוק האמריקאי, בריאן פרי עיצב את התקליט הזה מתוך עין שכמהה לקבלה מסחרית. ייתכן שהוא אכן הצליח: בזכות ההפקה המבריקה והמילים הישירות. למרות שאולי אין בו את המסתורין האפל של התקליט הקודם של רוקסי, STRANDED, הוא מתהדר בהילה של תאווה ממאירה משלו. שני תקליטים אלו מסמנים יחד את השיא של הרוק האמנותי הבריטי העכשווי".

וב-15 בנובמבר בשנת 1977 יצא אלבום-פסקול כפול של הסרט SATURDAY NIGHT FEVER. כולל שלאגרים של להקת הבי ג'יס ועוד.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים