רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-29 בנובמבר (29.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני חושב שבוב דילן ואני היינו בין האנשים הראשונים שניל יאנג ביקש לסייע לו. כולנו עשינו לייב אייד, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את בוב. לא הכרתי אותו, באמת. פגשתי אותו רק כמה פעמים, אתה יודע, 'שלום, מה שלומך, מה אתה אומר?' אבל אחרי שניל התקשר אליו, הוא התקשר אלי ואמר, 'ראיתי את ההופעה שלך. מה אתה חושב על זה שננגן יחד בפארם אייד? אמרתי, 'בטח, בוא לחזרה ונראה איך זה הולך'. ובכן, ניגנו יחד במשך שעות. זה נגמר באולפן הקלטות. נשארנו שם שבוע, והשבוע הזה היה הריגוש הכי גדול בחיי. היינו מנגנים עד הלילה. לא רק שלבחור הזה יש כל כך הרבה שירים נהדרים, אלא שהוא גם מכיר מאות שירי כיסוי שהוא יכול להשמיע בטירוף. היינו מנגנים משהו, ואז בוב היה אומר, 'בסדר, עכשיו בוא ננגן את TEARS OF A CLOWN', והוא פשוט היה נכנס לזה. עבורנו, זה היה מדהים. גם אני הייתי בסדר בשבילו, כי עבר כל כך הרבה זמן מאז שהוא עבד עם להקה שמנגנת ביחד כל הזמן. אנשים מדברים הרבה על דילן כי הוא תמלילן נהדר. תמיד היו לי בעיות עם מבקרים כי כל מה שהם נוטים לעשות זה לסקור מילים. לאנשים מאוד קשה לכתוב על מוזיקה. איך אתה מתאר מוזיקה? רוב המבקרים, לפחות במקרה שלי, מבססים את הביקורות שלהם על מילים. כשקראתי את הביקורות של האלבום SOUTHERN ACCENTS, חשבתי שכתבתי ספר ולא עשיתי תקליט. אני זוכר שאמרתי לאשתי, 'לא התכוונתי לכתוב ספר'. זה נלקח הרבה יותר ברצינות ומילולית ממה שאי פעם התכוונתי שזה יהיה. חלק ממני נהנה מזה, וחלק ממני די נגעל. מבקרים יכולים להיות קצת נודניקיים לפעמים, לגנות אלבום שלם בגלל רעיון מסוים אחד. מילים הן חשובות. יש להן את הכוח להרים אנשים, או מה שהן עושות, אבל הרוח האמיתית של הרוק'נ'רול עדיין נמצאת במוזיקה. SHAKE RATTLE AND ROLL היה שיר רוק'נ'רול נהדר. אותו דבר עם WHOLE LOTTA SHAKIN' GOING ON ו-TUTTI FRUTTI. אחלה שירים, אבל אני תוהה מה היה קורה אם השירים האלו היו בביקורת היום. האם יפטרו אותם במעט? אני לא יודע. תקליטים הם דברים מצחיקים. לא תמיד אפשר לרשום את המילים לשיר ולקרוא אותן כשירה. אבל הם עובדים בסדר גמור כמו שהם ואף פעם לא ממש הבנתי את זה. דילן אמר לי לאחרונה שאני משורר. למרות שהתרשמתי ממה שהוא אמר, זה הרגיש לי מוזר" (טום פטי)

ב-29 בנובמבר בשנת 1982 יצא תקליט האוסף RECORDS של להקת פורינר.

להקת פורינר, שנקראה אז בארצנו גם בשם "נוכרי", הייתה באותה שנה אחרי הוצאת ארבעה אלבומים, כשאלבומה הרביעי עדיין היה מוצר חם במכירות. העולם טרם ידע אז שמלהקה זו ייצא להיט ענק נוסף בשם "אני רוצה לדעת מה היא אהבה" והספיקו ארבעה אלבומים כדי לספק מנת להיטים גדושה להרכבת אלבום אוסף מצליח ומוצלח זה.

זה האלבום הראשון שקניתי כנער של פורינר. הוא יצא בהדפסה ישראלית ואני זוכר כמה בהיתי בעטיפתו הנפתחת (עם התמונה הפנימית ובה ארבעת חברי הלהקה יושבים במסעדה. זה היה הרבה לפני עידן האינטרנט והשגת תמונות רבות בקלות שכזו. פעם, כל תמונה בעטיפה של אלבום הייתה עולם ומלואו. וכנער שרצה להבין עוד ועוד על עולם הרוק החדש שנגלה לו, בחנתי היטב את פרצופי ארבעת המוזיקאים וניסיתי להבין כל פרט קטן בשבריר השנייה ההיא, כשהמצלמה תיקתקה מולם.

אז מה יש לנו כאן, בתבשיל הזה? ובכן, רוב השירים נאספו לו מהגרסאות שיצאו בתקליטונים השונים. היוצאים מהכלל הם HEAD GAMES (שצונזר בזמנו בכמה תחנות רדיו בעולם כי נחשד שיש בו קונוטציות מיניות) וגרסה אנרגטית בהופעה חיה לשיר HOT BLOODED.

האוסף נפתח, איך לא, בשיר COLD AS ICE המופתי. זה הוא שיר ערמומי מאד. הוא קליט ביותר, אך יש בו אקורדים מפתיעים ועיבוד חכם ביותר. צוות הכתיבה של הגיטריסט מיק ג'ונס והזמר לו גראם היה מנצח עד בלתי מובס. באופן מפתיע, בסוף השיר הזה נשמעים גם צלילי כלי קשת, שלא נמצאים בגרסה שמופיעה בתקליט הבכורה של הלהקה.

מיק ג'ונס: "ניגנתי בהמון להקות לפני פורינר, אבל רק בפורינר הפכתי גם להיות כותב שירים עיקרי ובעל אחריות בהנהגת להקה. קניתי אז פסנתר קטן שנקרא MELODIGRAND והתחלתי להשתעשע בו, כשלפתע נתקלתי בכמה אקורדים מעניינים, שלא ניגנתי בעבר. לו גראם (זמר הלהקה) בא לביתי והשמעתי לו את זה. לא כתבתי שיר בפסנתר עד אז והופתעתי מהמהירות שזה לקח לכתוב את זה. והפסנתר שניגנתי באולפן בשיר הזה הוא הפסנתר שחברת התקליטים 'אטלנטיק' (בה היינו חתומים) קנתה במיוחד עבור ארית'ה פרנקלין. המילים בשיר הזה הן על בחורה קרת לבת, מהסוג הסטריאוטיפי וזה לא כוון כלפי מישהי ספציפית. היינו אז בניו יורק ובחוץ שרר קור מקפיא. זה ודאי תרם לכתיבת השיר. בתחילה דאגתי שהשיר קליט מדי, כי לא רציתי לעשות מוסיקת פופ, אבל כשראיתי שכולם נהנים ממנו, נרגעתי. התקליטון הקודם שלנו היה FEELS LIKE THE FIRST TIME ותחנות הרדיו ציפו בקוצר רוח לשמע השיר הבא מאיתנו, שהיה השיר COLD AS ICE. כיום זה כבר חלק בלתי נפרד מזהות הלהקה".

לאחר מכן ממשיך החשמל בעוצמה גבוהה עם DOUBLE VISION (או כפי שנקרא בזמנו בארצנו - "חזיון כפול"). אני מת על השיר הזה ולא יכול להקשיב לו מבלי להגביר את הווליום. מה לעשות? יש שירים שנועדו לגרימת חירשות וצפצופי אוזניים. זה אחד מהם.

גראם: "מיק ג'ונס ואני כתבנו את השיר הזה לאחר שראינו את שוער הניו יורק ריינג'רס, ג'ון דוידסון, מודח במהלך פלייאוף גביע סטנלי לשנת 1977" מיק ג'ונס אמר לנו: "היינו במשחק הוקי. הייתי אוהד נלהב של הריינג'רס באותם ימים, ולו ואני הלכנו למשחק, והשוער של הריינג'רס קיבל זעזוע מוח, ואז הודיעו במערכת הכריזה שהוא יוצא מהמשחק ושהוא סובל מחזיון כפול. מעולם לא שמעתי את המונח הזה לפני כן, ומיד שמרתי עליו. ואז זה הוביל לכותרת השיר הזה. אני יודע שהוא התקבל על ידי רוב הציבור כשיר סמים. לא היה אכפת לי. זו לא הייתה הכוונה בהתחלה, אבל ככה הרבה אנשים פירשו את זה".

השיר השלישי מאט טיפה את הקצב עם HEAD GAMES שבא בתקופה קצת בעייתית ללהקה. אחרי שני אלבומים סופר מצליחים היא איבדה קצת את דרכה, אך עדיין הצליחה להביא שירים קליטים כמו זה.

האטת הקצב פה מכינה אותנו לבלדת המחץ המושלמת, "מחכה לנערה כמוך" (כך תורגם בזמנו בארצנו השיר WAITING FOR A GIRL LIKE YOU, לפני שחשבו פה על ענייני פדופיליה). יש שיראו בשיר הזה קיטש למהדרין אבל אני רואה בו בית ספר מושלם לכתיבת השיר הנכון עם ההפקה הנכונה. הסינטיסייזר של תומס דולבי (אז עוד לפני שפרץ בשמו כמטאור) פותח את ההפקה המסונטזת אך אפקטיבית כל כך, שבראשה ניצב לו גראם כאחד הזמרים הגדולים של עולם הרוק, שיודע לתת נשמה אדירה בביצועיו הווקאליים. זמר אמיתי הוא זמר שמטביע חותם בקולו. את הקול של לו גראם ניתן לזהות למרחקים ולכן, חברות וחברים, מדובר בזמר ענק!

את הצד הראשון חותם השיר FEELS LIKE THE FIRST TIME, שהיה הלהיט הראשון של פורינר. פה הוא בא בגרסת התקליטון הקצוצה, שדווקא גורמת לי תמיד חשק לחזור לגרסה המלאה של תקליט הבכורה.

ג'ונס: "השיר נכתב על שינוי בחיי. יצאתי מנישואים עם מישהו שפגשתי בצרפת. חזרתי לאנגליה וסוף סוף עשיתי את המסע לאמריקה, כשהייתי חבר בלהקת ספוקי תות'. עבורי זה היה האתגר האמיתי להתחלה חדשה בחיי. זה פשוט בא באופן טבעי ולפתע פתאום. פגשתי מישהי, התחתנתי מחדש ועברתי איתה לאמריקה, וזה היה השיר שתיאר את החוויה הזו. זה היה השיר הראשון שכתבתי לפרק החדש בחיי וזה הוביל לאחר מכן להרכבת להקה. שם הייתי, סוף סוף הכותב העיקרי, והשיר הזה קבע את המסלול עבורי. כאשר אותו אלבום ראשון יצא, זו הייתה רק שאלה של לאן אני הולך מכאן. אז הייתי צריך לעבוד די קשה בכתיבת השירים האלו ולנסות לחדד את העניין. בהחלט היה הרבה לחץ באותן שנים ראשונות".

צד ב', נפתח עם להיט המחץ של שנת 1981, URGENT (או "דחוף", בעגת עיתוני הפופ הישראליים של אז). מיק ג'ונס, מנהיג הלהקה, הבין בשנת 1980 שהוא חייב לנווט את הספינה שלו לכיוון מוזיקלי שונה והתוצאה באה גם ההפקה הממוקדת שבשיר זה. הוא רצה סולו סקסופון בסגנון "ג'וניור ווקר" לתקליט זה. כאשר לקחו החבר'ה הפסקה מהקלטת התקליט הרביעי, אחד החברים קרא בעיתון ניו יורקי שווקר מופיע באותו לילה במרחק כמה רחובות מאולפן ההקלטות. הם ניגשו לשם, הציעו לו לנגן איתם בהקלטה, ווקר קיבל את הצעתם והסקסופון שלו הפך לחלק בלתי נפרד מהשיר.

הקצב הסוחף מגיע גם בשיר הבא אחריו, DIRTY WHITE BOY, שפתח את אלבומה השלישי של הלהקה וסומן בזמן אמת כבעייתי לשידור בכמה תחנות רדיו, בגלל המילים שבו. מיק ג'ונס על השיר: "הילד הרע והמלוכלך היה אלביס פרסלי. בעיני הוא תמיד היה אותו ילד לבן ומלוכלך ששינה את צורת המוזיקה לחלוטין. זה דיבר על סוג המורשת שהוא השאיר, ואני חושב שהוא השפיע על כל הנגנים שבאו אחריו, כמו מיק ג'אגר, שהיה גם ילד לבן מלוכלך. אלביס סלל את הדרך לכל זה".

השיר השלישי שבצד השני מביא את דרמת הרוק במיטבה, עם חלומו של בחור צעיר להיות כוכב רוק. "הוא עומד בגשם עם ראש מושפל / הוא לא יכל להשיג כרטיס, זה היה מופע מכור / הוא שמע את שאון הקהל, הוא יכל לדמיין את הסצנה בפנים / הצמיד את ראשו לקיר ולפתע כצרחה רחוקה...". ואז מתפרץ השיר למפגן רוק שדורש גם הוא ווליום גבוה. אני זוכר את השיר הזה מהופעת הלהקה בפארק הירקון, בקיץ 1985, כאחד השיאים שלי כנער. למזלי, הייתי בפנים ולא הייתי צריך להצמיד את האוזן שלי מבחוץ לקיר.

מ"גיבור קופסת הלהיטים" חוזרים אחורה בזמן ולעוד גרסה מקוצצת מאלבום הבכורה, הפעם עם השיר LONG LONG WAY FROM HOME, שהיה שיר מבוקש מאד בהופעות הלהקה בשנותיה הראשונות ובתקליט זה, משום מה, חסרה הפתיחה שלו שמופיעה בתקליטה הראשון של הלהקה. שימו לב שבצד השני אין אף בלדה. הכל בקצב הרוק וזה מסתיים עם ביצוע מחשמל לשיר HOT BLOODED שהוקלט בהופעה חיה, כבונוס מיוחד לרוכשי האלבום.

מאז יצאו המון אלבומי אוסף לפורינר - אך אין אחד מהם שמשתווה מבחינתי למארז הזה. עם זאת, חסר לי פה מאד הלהיט הגדול, BLUE MORNING BLUE DAY. הכיצד זה קרה?

החיפושית השקטה יצאה למסע האחרון: כך נפרד ג'ורג' האריסון מהעולם הזה. ב-29 בנובמבר בשנת 2001, נכנע ג'ורג' האריסון למחלת הסרטן, כשנפרד מהחיים, בגיל 58, בגבורה רבה.

ג'ורג' האריסון, האיש שהביא את השמש לשירים של הרביעייה מליברפול, נכנע סוף כל סוף למחלת הסרטן. הוא עשה זאת בגיל 58 בלבד, אך נפרד מהחיים בגבורה רבה שהזכירה לכולם שלמרות חזותו השקטה, היה מדובר בלוחם אמיתי. הוא הלך לעולמו בלוס אנג'לס, רחוק מהמולת לונדון הגשומה, והשאיר אחריו מורשת מוזיקלית ורוחנית עצומה.

האריסון שהה, בימיו האחרונים, בבית שכור ומפואר בבוורלי הילס (שהיה שייך למעשה לפול מקרטני, עובדה שהוסתרה בתחילה בקנאות כדי להרחיק את צלמי הפפראצי המעיקים). האווירה במקום הייתה רחוקה שנות אור מזו של בית חולים סטרילי; הבית היה אפוף ריחות קטורת ושני חברים מקהילת ההארה קרישנה שרו מזמורים, שהכינו אותו לקראת המעבר של נשמתו אל העולם הבא. חברים קרובים, שחלקו איתו במות, אולפנים וחוויות משנות ה-60 העליזות, באו אז לראותו בפעם האחרונה ולהיפרד ממנו. ביניהם היו המתופף ג'ים קלטנר, טום פטי, ג'ף לין, הקומיקאי אריק איידל מחבורת מונטי פייטון, וגם המאסטר לסיטאר ראווי שנקאר ובתו אנושקה, שסיפרה לאחר מותו כי ג'ורג' היה כאביה השני. הבית היה מאובטח בצורה הרמטית על ידי גאווין דה-בקר, מומחה אבטחה ידוע, שדאג שג'ורג' יקבל את השקט שכל כך רצה.

המצב הרפואי הדרדר במהירות. אחרי טיפול כימותרפיה אחרון, שעבר ב-19 בנובמבר בבית החולים של אוניברסיטת סטטן איילנד בניו יורק תחת השגחתו של דוקטור גיל לדרמן, החל האריסון לנדוד להכרה ומחוצה לה, הלוך ושוב. באותם רגעים אינטימיים, המוזיקה המשיכה לנגן תפקיד מרכזי. ג'ף לין, שותפו להפקה וחברו הקרוב ללהקת טראבלינג וילבוריס, שיתף זיכרון מתוק-מריר: "הלכתי לביתו, עם זוגתי רוזי, והיא הביאה יוקללי לג'ורג' מבלי לספר לי קודם לכן. אז נכנסתי עם הכלי לחדרו והתחלתי לפרוט לצידו כמה שירים של ג'ורג' פראמבי. כל השירים שג'ורג' כה אהב וידע לנגן היטב. ניגנתי אותם בשקט וקרוב אליו. אני מאד מקווה שהוא הקשיב לי. אני חושב שכן, כי הוא הביט בי. הדבר שאיכזב אותי הוא שג'ורג' לא התרומם ממיטתו כדי לצעוק עליי שטעיתי באקורד זה או אחר. ממש קיוויתי שזה יקרה, אך זה לא קרה". זה היה רגע נוגע ללב, במיוחד לאור העובדה שהאריסון היה ידוע כאובססיבי ליוקללי ותמיד נסע עם שניים כאלו בתא המטען של מכוניתו, לכל מקרה שלא יבוא. שני אנשי הקרישנה שהתפללו לצידו, ברגעיו האחרונים, סיפרו כי גם אז שמר על חוש הומור.

הגישה של ג'ורג' אל הסוף הייתה ייחודית בנוף הרוק. ג'ורג' האמין, מאז שנות השישים והמסע המפורסם להודו, כי המוות הינו חלק מהחיים, מעין פשיטת בגדים ישנים ומעבר לשלב הבא. לעיתים נהג לדבר על כך ולגרום לסובבים אותו לחוש באי נינוחות, אך הוא דבק בדעתו שהמטרה החשובה בחיים היא להתכונן לרגע המוות. אלבומו האחרון, BRAINWASHED, עליו עבד בקדחתנות עם בנו דהאני וג'ף לין עד הרגע האחרון, נוצר באווירת ההקרנות שעבר. רק חודש לפני מותו, באוקטובר 2001, הוא עוד הספיק להקליט שיר בשם HORSE TO THE WATER יחד עם ג'ולס הולנד, כשהוא מפגין הומור שחור ורושם את זכויות היוצרים תחת חברה פיקטיבית בשם RIP LTD 2001.

ההיסטוריה הרפואית שלו לא האירה לו פנים. האריסון היה מעשן כבד במשך שנים רבות, ובשנת 1997 נתגלה אצלו גידול בגרון. הוא עבר ניתוח, שהוכתר כהצלחה וגרם לו להכריז כי שם את העישון בצד. "אני בר מזל", סיפר לתקשורת באופטימיות זהירה, "ואני עדיין לא מוכן למות לכם". אך הגורל, כדרכו, תיכנן תוכניות אחרות. מאז אותו ניתוח הגיע האריסון להיבדק, כל שנה, אצל רופאים, שגילו, בחודש מרץ 2001, כי יש לו גידול בריאה. האריסון נכנס לניתוח במאיו קליניק, הגידול הוסר והצלחה הוכרזה. אבל השמחה הייתה מוקדמת מדי; כמה חודשים לאחר מכן הובן כי גרורות הגיעו למוחו. בשקט, מתחת למכ"מ התקשורת, החל חיפוש קדחתני אחר טיפול מתאים ברחבי העולם. ביולי הודה כי הוא עובר טיפול להילחם בגידול שבראשו, כשבמהלך תקופה זו שיחרר הודעות תודה למעריציו על עידודם אותו, וניסה לעודדם בחזרה שלא ידאגו לו, וביקש מהם לאהוב אחד את השני. חבריו ידעו כי סופו קרב אך הוא שמר על שימחה ואופטימיות רבה. חברו, מייקל פאלין (מחבורת מונטי פייטון): "ראיתי כיצד מצב גופו הלך ודעך, אך עדיין היה ניצוץ בפנים".

באותו קיץ אחרון הגיע האריסון להודו כדי לטבול במימי נהר הגנגס הקדושים ולבקר בעיר ורנאסי. הוא המשיך לעבוד ולשתף פעולה עם חברים. מתופף להקת טראפיק, ג'ים קפאלדי (שגם מת מאז): "באותו זמן הקלטתי אלבום שנקרא LIVING ON THE OUTSIDE וביקשתי ממנו שינגן בו, כי יש שם אווירה מאד ביטלסית. לשמחתי והפתעתי הרבה - הוא הסכים ללא שום בעיה".

לאחר מכן ניסה האריסון לקבל את התוצאות הרצויות בטיפולים שעבר בשווייץ, בעיר בלוניצונה, אך הבשורות לא היו טובות והטיפולים הרדיולוגיים לא הצליחו לעצור את התפשטות המחלה. אשתו המסורה, אוליביה, קראה כי יש מקום שמקרין היישר אל הגידול במוח בשיטה חדשנית בסטטן איילנד, מבלי לפגוע במה שמסביב ולאפשר לחולה לחיות ללא כאב. האריסון ניגש לטיפולים וב-12 בנובמבר, בחדר מלון בניו יורק, ערך איחוד אחרון ומרגש עד דמעות עם חבריו לביטלס, פול מקרטני ורינגו סטאר. זה היה המפגש המשולש הראשון מזה שנים רבות. השלושה סעדו צהרים (ארוחה צמחונית, כמובן) כשג'ורג', למרות חולשתו, הרעיף על השניים בדיחות למכביר. הוא גם סיפר להם אנקדוטות מעברם הרחוק, כולל זה שחשב כי חבריו ישנו, כששהו יחדיו בחור בהמבורג, בזמן שהוא איבד את הבתולים שלו, כשהופתע לגלות בסוף שהם היו ערים וקמו, מיד עם סיומו, כדי למחוא לו כפיים.

הפרידה הייתה קורעת לב אך מלאת אהבה. רינגו טס במיוחד מבוסטון, שם ליווה את ביתו לי, בת ה-31, שעברה טיפול לגידול שבראשה בצירוף מקרים מצמרר. הוא עזב מיד אחרי הארוחה כדי לחזור אליה. באותו מפגש, כאשר רינגו אמר שהוא חייב לנסוע לביתו החולה, ג'ורג' החלש שאל אותו במשפט שנכנס לפנתיאון החברות: "אתה רוצה שאבוא איתך?". פול ביקש להישאר ובילה את שעות אחר הצהריים במחיצת ג'ורג' ואשתו, כשהוא מלטף את ידו של חברו הוותיק. אלו היו רגעים עם המון צחוק וגם דמעות. כשפול הלך, היה ג'ורג' רגוע ביותר ונחוש בדעתו לא להפוך את מותו לדבר תקשורתי. הוא שכר שירותי ביטחון ומת בשלווה, כשמשפחתו לצידו בלוס אנג'לס. בדרך לטקס ההלוויה, עצרה השיירה בבניין הקליניקה של ד"ר לי רוזן, שביקר את ג'ורג' לפני כן והפעם חתם על תעודת הפטירה, בשעה 19:30. הסיבה הרשמית בתעודה הייתה דום לב כתוצאה מסרטן ריאות שהתפשט למוח.

הטקסים שלאחר המוות נוהלו בדיוק לפי האמונה המזרחית שג'ורג' אימץ בחום. זמן קצר לאחר שנפרד מהעולם, בשעה 13:30 (לפי השעון בלוס אנג'לס), הולבשה גופתו של האריסון בגלימת הארה קרישנה מסורתית, ובין שפתיו הונחו עלי ריחן הודי (עלי טולסי קדושים). כמו כן הונח זר לצווארו, כהכנה לשריפה בבית הקברות המפורסם ששמו הוליווד לנצח. כל התהליך נעשה בחשאיות מוחלטת כדי למנוע קרקס תקשורתי.

השיירה הגיעה לבית הקברות ולאחר הספדים שנאמרו מפי בנו, דהאני, ואשתו אוליביה, נשרפה גופתו בארון קרטון פשוט, כפי שביקש, כדי לסמל את ארעיות הגוף. למחרת הגיעו טום פטי ויוקו אונו לטקס הזיכרון הפרטי. פטי הקריא לנוכחים מילות זיכרון שהפקיד בידו בוב דילן, חברו הוותיק להרכב טראבלינג וילבוריס. העולם הרכין ראש; דגלים הורדו לחצי התורן בליברפול, ובארמון בקינגהאם המשמר המלכותי ניגן במפתיע מחרוזת משירי הביטלס. ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, מסר לאומה כי ג'ורג' לא רק היה מוסיקאי חשוב אלא גם עסק המון בצדקה, בהתייחסו לקונצרט למען בנגלדש החלוצי שארגן ג'ורג' בעבר. בהתאם לצוואתו הרוחנית, אפרו של ג'ורג' פוזר במימי נהר הגנגס בהודו, בסמוך לעיר ורנאסי, בטקס פרטי שנערך על ידי משפחתו.

לאחר מותו סיפר פול מחוץ לביתו בלונדון, כשהוא נראה נסער: "אנחנו שבורים מהחדשות. זה כה כואב לאבד מישהו כה יפה. למזלי, ראיתי את ג'ורג', לפני מותו. הוא צחק מאד בפגישה. בלי ג'ורג' - זה לא היה קורה. אני מאד אתגעגע אליו ואוהב אותו מאד. הוא אחי הצעיר".

ב-29 בנובמבר בשנת 1982 יצא תקליט חדש למייקל ג'קסון, בהפקתו של קווינסי ג'ונס, ושמו THRILLER. עולם הפופ לא יהיה אותו דבר לאחר מכן.

אז הנה פרטי מידע שאספתי על כמה מהלהיטים הברורים בתקליט זה:

על BEAT IT: הגיטריסט אדי ואן היילן הוא שניגן את סולו הגיטרה פה. הוא עשה זאת כטובה עבור קווינסי ג'ונס ולא קיבל שכר, אלא אם סופרים את שתי שישיות הבירה שהובאו עבורו לאולפן. ואן היילן התחבר לקווינסי דרך טד טמפלמן, שהיה המפיק של להקת ואן היילן. זה היה תזמון טוב כי חבריו ללהקה של אדי היו מחוץ לעיר, אז הם לא יכלו לתת לו שום מניעה לביצוע פרויקט אחר. הוא חשב שאף אחד אי פעם לא יידע שזה הוא שנשמע בשיר. לדבריו, הוא ביקש מטכנאי ההקלטה לבנות מחדש את השיר כך שיתאים לסולו שלו, ואז ביצע שני טייקים. ואן היילן אמר על ג'קסון: "הוא היה הגאון המוזיקלי הזה עם התמימות הילדותית הזאת. הוא היה כל כך מקצועי, וכל כך מתוק". חלק מהמורשת של ג'קסון הייתה ההצלחה שלו בחיבור עם קהל לבן, משהו שהרבה אמני חברת התקליטים מוטאון השיגו, אבל ג'קסון לקח זאת לרמה חדשה. הוא היה האמן השחור הראשון שזכה לשידור קבועה ב-MTV, והשיר הזה עזר להרחיב את הקהל שלו עוד יותר בכך שהביא כמה מהמעריצים של ואן היילן לכיוונו. "רציתי לכתוב את סוג שיר הרוק שהייתי הולך לקנות. אבל גם משהו שונה לגמרי ממוזיקת ​​הרוק ששמעתי ברדיו של 40 הגדולים".

על BILLIE JEAN: השיר הזה עוסק בבחורה שטענה שג'קסון היה אבי הילד שלה. ג'קסון ביסס את זה על אישה שנהגה לרדוף אחריו, וכתבה לו מכתבים על בן שחשבה שהוא שלו. ג'קסון דיבר רק לעתים רחוקות על האישה הזו, אבל היה לו מאד קשה להתמודד עם תשומת הלב הלא רצויה הזו ונעשה מתבודד יותר כתוצאה מכך. השיר הזה היה דרכו להביע את רגשותיו מבלי לפנות אליה ישירות. בעוד ג'קסון לא מסר פרטים רבים על בילי ג'ין האמיתית, המפיק שלו קווינסי ג'ונס אמר שג'קסון מצא את האישה יום אחד מתרווחת ליד הבריכה שלו עם בגד ים ומשקפי שמש. לפי ג'ונס, היא האשימה את ג'קסון בכך שהוא אב לאחד מהתאומים שלה, מה שג'ונס חשב שזה די מצחיק. באוטוביוגרפיה שלו, ג'קסון אמר שקווינסי ג'ונס רצה לשנות את שם השיר ל-NOT MY LOVER כי הוא חשב שזה יבלבל עם כוכבת הטניס, בילי ג'ין קינג. ג'קסון בסופו של דבר ניצח. "ידעתי שזה הולך להיות גדול בזמן שכתבתי את זה. הייתי שקוע בשיר הזה. יום אחד בהפסקה בסשן הקלטות נסעתי במורד ונטורה המהיר עם נלסון הייז, שעבד איתי באותה תקופה והשיר הזה הסתובב לי בראש וזה כל מה שחשבתי עליו. ירדנו מהכביש המהיר כשצעיר שרכב על אופנוע ניגש אלינו ואמר, 'המכונית שלכם בוערת'. פתאום הבחנו בעשן, עצרנו וכל החלק התחתון של הרולס רויס ​​בער. הילד הזה כנראה הציל את חיינו. אם המכונית הייתה מתפוצצת, היינו יכולים להיהרג. אבל כל כך הייתי שקוע במנגינה הזו בראש שלי שאפילו לא התמקדתי באפשרויות האיומות עד מאוחר יותר".

על THIS GIRL IS MINE (הדואט של ג'קסון עם פול מקרטני)... מייקל ג'קסון בספרו: "כשהגיע הזמן להתחיל לעבוד על התקליט THRILLER, התקשרתי לפול מקרטני בלונדון והפעם אמרתי, 'בואו ניפגש לכתוב כמה להיטים'. כשפניתי לפול, רציתי להחזיר לו טובה על מה שהוא עשה לי עם GIRLFRIEND. אז כתבתי את THE GIRL IS MINE, אשר ידעתי שיהיה נכון עבור הקול שלו ושלי לעבוד ביחד. קווינסי ואני בחרנו בסופו של דבר בשיר THE GIRL IS MINE בתור התקליטון הראשון שייצא מהתקליט. באמת שלא הייתה לנו הרבה ברירה. כשיש לך שני שמות חזקים כאלו ביחד בשיר, זה צריך לצאת קודם או שזה יישחק יתר על המידה. היינו צריכים להוציא את זה מיד".

רבים בקהילות המוזיקה השחורה והלבנה הרגישו שמייקל וקווינסי ג'ונס הלכו רחוק מדי בהתאמה מודעת של שיר עבור קהל שוחרי פופ לבן. הם חשו שאם התקליטון הראשון הזה הוא אינדיקציה למה שעוד יימצא בתקליט THRILLER, נראה היה שמייקל ג'קסון בצרות גדולות. ההיסטוריה, כמובן, תוכיח אחרת.

סופרטרמפ בבית המטבחיים: הלילה שבו פריס נכבשה והחל הסוף של עידן התמימות. ב-29 בנובמבר בשנת 1979 הוקלטה הופעה של להקת סופרטרמפ, לתקליטה הראשון, בהופעה חיה, שיצא, כעשרה חודשים לאחר מכן, באלבום כפול ושמו PARIS.

ההיסטוריה של הרוק מלאה ברגעים מכוננים, וב-29 בנובמבר 1979 נרשם אחד כזה בדיוק בלוח השנה. באותו ערב קריר בצרפת, להקת סופרטרמפ עלתה לבמה כדי להקליט את ההופעה שתהפוך, כעשרה חודשים מאוחר יותר, לאלבום הכפול והנהדר PARIS. אבל כדי להבין את גודל האירוע, צריך לחזור קצת אחורה בזמן, אל ימי השיא של סוף שנות השבעים, כשהמוזיקה הייתה גדולה מהחיים והשיער היה נפוח בהתאם.

בשנת 1979 חברי סופרטרמפ היו מותשים לחלוטין. הם היו בעיצומו של סיבוב הופעות עולמי מפלצתי בשם BREAKFAST IN AMERICA TOUR, ששבר קופות ושיאים בכל מקום שאליו הגיעו. התקליט שלהם, BREAKFAST IN AMERICA, לא רק הפך לפסקול של השנה, אלא גם זיכה אותם בתקליט הפלטינה הראשון שלהם בארצות הברית. בקנדה, האהבה ללהקה חצתה כל גבול הגיוני, והם קיבלו שני פרסי יהלום יוקרתיים עבור מכירות תקליט זה והתקליט הקודם CRIME OF THE CENTURY. תארי הפלטינה המשיכו לזרום כמו יין זול ממדינות נוספות ברחבי אירופה, והלהקה מצאה את עצמה על גג העולם, אבל עייפה מאוד.

כשחזרו חברי הלהקה לביתם בלוס אנג'לס, הם ציפו למנוחה, אך המציאות העסקית דפקה בדלת. הם נאלצו לעבור על כמה פרטים בירוקרטיים לא גמורים לפני שיוכלו לצאת לחופשה המיוחלת. בינתיים, בחברת התקליטים A&M RECORDS, המנהלים רצו לנצל את המומנטום האדיר. הם חיפשו בנרות מוצר חדש שירכב על גל ההצלחה הפנומנלי של BREAKFAST IN AMERICA ויכניס עוד מזומנים לקופה. למזלם, כמה הופעות מסיבוב ההופעות הזה הוקלטו בדיוק למטרה זו. הרעיון להוציא תקליט הופעה חיה בשלב הזה היה מהלך שיווקי מבריק שנועד לחנך את הקהל האמריקאי החדש. המטרה הייתה לגרום להם להכיר שירים ותקליטים ישנים יותר של הלהקה, כאלו שיצאו עוד לפני ההיסטריה של 1979, ולשלוח אותם לחנויות לקנות גם אותם. חברי הלהקה ידעו היטב שתקליט אולפני חדש לא יוכל לצאת תחת ידם לפני שנת 1981 לכל המוקדם, ולכן הוחלט על הוצאת אלבום הופעה שיפוגג את הלחץ ויקנה להם זמן יקר.

תהליך הבחירה היה מעניין ונטול אגו באופן מפתיע. אנשי הסאונד של הלהקה, פיט הנדרסון וראסל פופ, שהקליטו את המופעים באירופה ובקנדה, הכינו עותקים לחברי הלהקה כדי שיקשיבו להם בבתיהם ויבחרו את הביצועים הטובים ביותר. כדי למנוע הטיה, הם לא כתבו על הסלילים היכן הוקלטו ההופעות, אלא רק סימנו אותן במספרים אקראיים. חברי הלהקה ישבו בנפרד, האזינו, ורוב הדעות שחזרו הצביעו באופן גורף על המופע שנערך בפריס, ב-29 בנובמבר 1979.

הלוקיישן שנבחר היה PAVILLON DE PARIS, מקום עם היסטוריה מפוקפקת למדי. המבנה המסיבי הזה, שהיה ממוקם ברובע לה וילט, שימש בעברו כבית מטבחיים ענקי לפני שהוסב לאולם מופעים שיכול להכיל כעשרת אלפים איש. הבסיסט דאגי תומפסון נזכר בחוויה ברגשות מעורבים: "הופענו בפריס בבניין מוזר למדי, שנהרס זמן קצר אחרי ההופעה הזו. הבעלים של המקום אפילו תלו מצנחים מהתקרה והאמת היא שההופעה לא זכורה לי כיוצאת דופן בסיבוב ההופעות שעשינו אז". ואכן, המצנחים נתלו כדי לשפר את האקוסטיקה הבעייתית של מבנה הבטון הענק, אך הקהל הצרפתי הנלהב סיפק את האנרגיה שהפכה את ההקלטה לחד פעמית.

תיקונים אולפניים מעטים ביותר היו הכרחיים כדי להביא את המוצר לאור, מה שמעיד על היכולת המקצועית הפנומנלית של הלהקה בשיאה. עם זאת, מעריצים חדי אוזן שמו לב ששיר אחד חסר בתקליט ההופעה באופן מוזר למדי. מדובר בלהיט הענק GIVE A LITTLE BIT, שהיה אחד השירים המזוהים ביותר עם הלהקה. הסיבה להיעדרו הייתה פרוזאית להחריד: לא נמצאה בכל ההקלטות גרסה של השיר בהופעה שחברי הלהקה אהבו מספיק. הם הרגישו שהביצועים היו מהירים מדי או חסרי את הקסם המיוחד של האולפן.

כפיצוי הולם, קהל המעריצים קיבל בתקליט הכפול הזה הפתעה מתוקה בדמות גרסה חיה לשיר נדיר שיצא במקור רק בצד ב' של תקליטון בשנת 1975, כבן לוויה לשיר LADY. זהו השיר YOU STARTED LAUGHING, פנינה נסתרת שהרבה מאזינים לא ידעו כלל שהיא קיימת בגרסה אולפנית, והביצוע החי שלה בפריס הפך לאחד הרגעים החזקים באלבום.

אך מתחת לפני השטח הנוצצים, הסדקים כבר החלו להתרחב. שנת 1980 סימנה את תחילת הסוף של להקת סופרטרמפ הקלאסית והאהובה. חברי הלהקה יצאו לחופשה המיוחלת, וכשחזרו ממנה, העולם והם עצמם נראו אחרת לגמרי. שנות השמונים נכנסו בסערה והיו שונות בתכלית מהסבנטיז החמימים. שוק התקליטים והמוזיקה השתנה, הסינתיסייזרים השתלטו, ושמועות עקשניות הצביעו על פירוק הלהקה. זו הייתה הפעם הראשונה מזה שש שנים שחברי הלהקה יכלו לנשום אוויר ללא לחץ להופיע. הם כבר היו נשואים ועם משפחות, והדינמיקה השתנתה. שני היוצרים העיקריים בלהקה, ריק דייויס ורוג'ר הודסון, כבר לא תיפקדו כחטיבה אחת הרמונית אלא כשני מחנות אויבים. הודסון העסיק את עצמו בזמן ההוא בבניית בית אחוזה גדול בנבאדה סיטי, קליפורניה, עם אולפן הקלטות משוכלל בשם UNICORN STUDIOS ושטח עם אנרגיה טובה לטיהור נפשי אמיתי. הוא אף קרא למקום בשם THE SHIRE, כמחווה לביתו של ההוביט בספרי שר הטבעות.

התקליט שיצא לבסוף בשנת 1982, FAMOUS LAST WORDS, לא היה מוצלח כמו קודמו המפואר. מתוכו יצא להיט אחד משמעותי בשם IT'S RAINING AGAIN, ששמר על הסאונד המוכר. כל שאר השירים היו נחמדים להקשבה, אך לא התקרבו לרמה האמנותית של מה שהוקלט לפני כן. אפילו קליפ משעשע בסגנון שנות החמישים לשיר MY KIND OF LADY, בו ריק דייויס הפתיע את כולם וגילח את זקנו הקבוע, לא הצליח להרים את התקליט למעמד של קלאסיקה על זמנית.

הפרידה הבלתי נמנעת של הודסון מהלהקה קרתה מיד לאחר מכן, ובמקביל לה הוא מיהר ללכלך על חברו לשעבר בראיונות עיתונאיים. בעיתון ROLLING STONE שיצא אז, הסביר הודסון את פרישתו בכך שהוא ודייויס לא יכולים לתקשר בגלל פער תהומי בהשקפת העולם שלהם. הטענה המרכזית הייתה שהוא לקח בזמנו אל.אס.די ודייויס לא, ולכן הדבר מונע משניהם להיות קשורים נפשית באותה רמה רוחנית. הדבר מזכיר לי את הריחוק המפורסם שלנון יצר ממקרטני אחרי שגילה את האל.אס.די וראה כיצד חברו הבסיסט מפחד באופן מופגן להתנסות בסם הזה גם הוא. מקרטני ניסה קצת מהסם הזה, נבהל והחליט לא להמשיך עם זה, והקרע בין השניים החל להעמיק עד לפירוק הבלתי נמנע.

כך נותר האלבום PARIS לא רק כמזכרת מהופעה מצוינת בבית מטבחיים צרפתי, אלא כתקליט האחרון באמת של סופרטרמפ הקלאסית והאהובה מהסבנטיז, רגע לפני שהקסם פג, המציאות דפקה בדלת ושוב החל לרדת גשם.

שבועות?! ואן מוריסון את יצירת המופת שלו בשני ערבים בלבד! ב-29 בנובמבר בשנת 1968 יצא התקליט ASTRAL WEEKS של ואן מוריסון.

מי היה מאמין אז שאוסף השירים הזה יהפוך במרוצת השנים לאחת היצירות החשובות בהיסטוריה של הרוק? אבל הסיפור האמיתי מאחורי הקלעים היה הרבה פחות זוהר ויותר הישרדותי ממה שנדמה. מוריסון לא הגיע לאולפן ככוכב מפונק עם דרישות מוגזמות, אלא כמוזיקאי שפשוט ניסה להשאיר את הראש מעל המים.

הוא היה מסובך עד צוואר בבעיות חוזיות עם חברת התקליטים הקודמת שלו, BANG RECORDS, לאחר מותו הפתאומי של המפיק ברט ברנס. הוא היה למעשה חסר כל, ישן על ספות של חברים בבוסטון ורק רצה להשתחרר מהחוזה המעיק ולהתחיל מחדש. המצב היה כה גרוע שמוריסון תיאר זאת בכנות מצמררת שנים לאחר מכן: "אתה חייב להבין משהו... הרבה מזה... לא הייתה לי ברירה. הייתי שבור לגמרי. אז לא היה לי זמן לשבת ולהרהר או לחשוב על כל זה. התקליט הזה נעשה רק על רמת הישרדות טהורה בסיסית. עשיתי מה שהייתי צריך לעשות"

הקסם התרחש בתוך אולפני CENTURY SOUND בניו יורק. באופן רשמי ההקלטות התפרסו על פני שלושה מפגשים במהלך ספטמבר ואוקטובר 1968, אך חדי האוזן וההיסטוריונים של המוזיקה יודעים לספר שרוב המשתתפים בהקלטות מסכימים ששמונת השירים שנכנסו בסופו של דבר לתקליט נלקחו מהמפגשים הראשונים והאחרונים בערב בלבד. למעשה, יש הטוענים שהתקליט כולו הוקלט בפחות זמן ממה שלוקח ללהקת רוק ממוצעת לכוון את התופים. הסיטואציה הייתה סוריאליסטית למדי כאשר מוריסון ורוב מוזיקאי הג'אז המעונבים שהגיעו לאולפן מעולם לא ניגנו יחד לפני כן. לא היו חיבוקים קבוצתיים וההקלטות החלו ללא חזרות או דפי תווים שחולקו, הכל היה באוויר.

התוצאה הייתה שילוב מהפנט של תערובת פולק, בלוז, ג'אז ומוזיקה קלאסית. זה היה יציאה חריגה מוחלטת מלהיט הפופ הקליל והקודם שלו, BROWN EYED GIRL, שיצא בשנת 1967 והפך אותו לכוכב לרגע. מי שאחראי לשידוך המוזר הזה היה המפיק לואיס מרנשטיין, איש שהגיע עם רקע עמוק בג'אז ולא ממש ידע איך לעכל את האירי הזועף שמולו. מרנשטיין היה זה שיצר לראשונה קשר עם הבסיסט הוותיק והמוערך ריצ'רד דייויס, שהיה ידוע בעבודתו המורכבת עם אריק דולפי. אל החגיגה הצטרפו הגיטריסט ג'יי ברלינר, נגן כלי ההקשה וורן סמית' ג'וניור והמתופף קוני קיי.

לכל המוזיקאים הללו היה רקע חזק ורציני בג'אז, מהסוג שלובש חליפות ומנגן במועדונים חשוכים. ברלינר עבד בשיתוף פעולה הדוק עם צ'רלס מינגוס וקיי היה חלק בלתי נפרד מההרכב היוקרתי רביעיית הג'אז המודרני. מעניין לציין שחלק מהנגנים כלל לא ידעו מי זה ואן מוריסון כשהגיעו לאולפן וחשבו שזו סתם עוד עבודה שתכניס כמה דולרים לכיס.

דייויס התגלה, אולי, כנגן המרכזי והדומיננטי במהלך הפגישות הללו. המפיק מרנשטיין תיאר זאת היטב: "אם מקשיבים לאלבום, כל מנגינה מובלת על ידי ריצ'רד וכולם עקבו אחר הקול שלו. ידעתי שאם אביא את ריצ'רד, הוא ישים את הקול התחתון כדי לתמוך במה שוואן רצה לעשות מבחינה ווקאלית, או אקוסטית"

אבל לא הכל היה ורוד באולפן. דייויס המקצוען לא התרשם ממוריסון, משום שהמחויבות המקצועית של הזמר בדרך כלל לא עמדה בציפיותיו הגבוהות של דייויס. מבחינת הנגנים, מוריסון היה חידה מוזרה. הוא לא תקשר, לא נתן הוראות ולמעשה בקושי יצר קשר עין. דייויס סיפר על כך: "הוא היה מרוחק מאיתנו, כי הוא נכנס לתא השירה באולפן... ושם הוא נשאר, מבודד בתא. אני לא חושב שהוא אי פעם הציג את עצמו בפנינו, וגם אנחנו לא בפניו. הוא נראה מאוד ביישן..."

המתופף קוני קיי מצא את עצמו במבוכה קלה וסיפר מאוחר יותר למגזין רולינג סטון שהוא ניגש למוריסון ושאל בפשטות: "...'מה אתה רוצה שאנגן?' והוא אמר לי לנגן מה שמתחשק לי לנגן"

זו הייתה האווירה הכללית – חופש מוחלט מהול בבילבול קל. ברוקס ארתור, טכנאי ההקלטות של התקליט, נזכר בחוויה המיסטית הזו בשנת 2009 בערגה מסוימת: "הגיע ענן, והוא נקרא הסשנים של ואן מוריסון. כולנו קפצנו על הענן הזה, והענן לקח אותנו משם לזמן מה, ועשינו את האלבום הזה, ונחתנו כשהוא הסתיים"

למרות שהתקליט לא ייצר להיטי רדיו מידיים ולא הפך את מוריסון לעשיר בן לילה, הוא נותר עדות ליכולת ליצור אמנות גדולה תחת לחץ. השירים היו ארוכים, המבנה שלהם היה אסוציאטיבי, והמילים עסקו בזיכרונות ילדות מבלפסט, דמויות אקסצנטריות כמו MADAME GEORGE ורגעים של התעלות רוחנית. בראיון למגזין רולינג סטון בשנת 1972, סיכם מוריסון את החוויה בצניעות אופיינית: "באמת הייתי די מרוצה מהאלבום. התלונה היחידה שהייתה לי הייתה שהוא די נמהר. אבל חשבתי שהוא קרוב יותר לסוג המוזיקה שאני רציתי לעשות ועדיין רוצה, למעשה"

וכך, בלי זיקוקים ובלי יחסי ציבור אגרסיביים, יצא לעולם אחד התקליטים המשפיעים ביותר של המאה העשרים, יצירה שהוכיחה שלפעמים כל מה שצריך זה זמר רעב, חבורת נגני ג'אז שלא יודעים מה הם אמורים לנגן, וקצת קסם באוויר של ניו יורק.

חגיגה כפולה לג'ון מאייאל: כשבלוז בריטי פגש את השמש של קליפורניה. ב-29 בנובמבר בשנת 1933 נולד איש הבלוז הלבן, ג'ון מאייאל, וביום זה בשנת 1968 יצא אלבומו BLUES FROM LAUREL CANYON.

בראש ובראשונה, בשנת 1933, נולד באותו יום ממש ג'ון מאייאל, האיש שלימים הוכתר כאבי הבלוז הלבן בבריטניה. ובאותו תאריך בדיוק, 35 שנים מאוחר יותר בשנת 1968, כדי לשחרר לעולם את אחד היצירות האישיות והמרתקות ביותר שלו, התקליט BLUES FROM LAUREL CANYON.

הרקע ליצירת התקליט היה ספוג בשמש ובחופש, בניגוד מוחלט לאווירה האפורה של לונדון. מאייאל יצא לחופשה בת שלושה שבועות בלוס אנג'לס שטופת השמש, מיד לאחר שפירק את ההרכב הקודם של הבלוזברייקרז. הריחוק מהבית והאווירה הפסיכדלית של קליפורניה עשו את שלהם. כשחזר לאנגליה, ההתרשמות העמוקה שלו מהנופים, האנשים והאווירה של לורל קניון המפורסם, דרשה פורקן אומנותי מיידי. מאייאל החליט, בצעד שהעיד על ביטחון עצמי רב, לשחרר תקליט זה תחת שמו הפרטי בלבד, תוך שהוא משיל מעליו את שם המותג הבלוזברייקרז, אם כי באופן אירוני הלהקה שניגנה איתו עדיין הייתה מורכבת מנגנים מהשורה הראשונה.

ההקלטות עצמן נערכו באולפני DECCA בלונדון ונמשכו שלושה ימים בלבד, קצב עבודה רצחני שנועד לשמר את הטריות והחספוס של החומרים. מי שגנב את ההצגה בתקליט, כפי שקרה לא פעם בהרכבים של מאייאל, היה הגיטריסט הצעיר והמוכשר להחריד, מיק טיילור. הנגינה של טיילור בתקליט זה פשוט פרחה, והייתה זו תצוגת תכלית שהבהירה מדוע שנה לאחר מכן הוא ייחטף להחליף את בריאן ג'ונס בלהקה אחרת, הרולינג סטונס. המאזינים התבקשו לשים לב במיוחד לקטע FLY TOMORROW, רצועה ארוכה וכמעט מהפנטת שבה הגיבסון לס פול של טיילור שרה ממש.

אולם, בעוד התקליט יצא לחנויות וחגג את הולדתו, המציאות בשטח ביום ההולדת ה-35 של מאייאל הייתה כאוטית הרבה יותר ורחוקה מהזוהר הקליפורני. באותו ה-29 בנובמבר, היו אמורים מאייאל והלהקה החדשה שלו להגיע לקופנהגן שבדנמרק, כדי לפתוח סיבוב הופעות חגיגי בסקנדינביה. אך כפי שקורה לעיתים קרובות בסיפורי רוק, התכנון הלקוי הפך לקומדיה של טעויות. לטיסה שנקבעה לשעה 21:30 התייצבו בזמן רק ג'ון מאייאל והבסיסט סטיבן תומפסון. הגיטריסט מיק טיילור והמתופף קולין אלן, אולי עדיין באווירת "זמן מוזיקאים", נאלצו לתפוס את הטיסה הבאה ולרדוף אחרי חבריהם.

הצרות לא הסתיימו שם. הצוות הטכני, שכלל את שני נושאי הציוד מיק לופורד ובוטסי לויד, מצא את עצמו בסיטואציה עגומה עוד יותר. הם פספסו, יחד עם מכונית ההסעות העמוסה בציוד יקר הערך, את המעבורת שהפליגה בלעדיהם. בלית ברירה, הם נאלצו לצאת למסע יבשתי מפרך דרך הולנד וגרמניה, במרוץ נואש נגד השעון כדי להספיק ולהגיע להופעה הראשונה. הסוף היה ידוע מראש: הם לא הספיקו להגיע. כתוצאה מהפארסה הלוגיסטית הזו, נאלצו מאייאל ולהקתו לעלות לבמה כשהם שואלים כלי נגינה ומגברים מלהקת החימום הנורבגית, הביטניקס. קוריוז משעשע הוא שאותה להקת ביטניקס שינתה בהמשך את שמה לטיטאניק ואף הגיעה להופעות בישראל, אך באותו ערב הם היו המושיעים של הכוכבים הבריטים.

למרות התקלות, הקהל הדני זכה להופעה, והעיתונות המקומית בקופנהגן מיהרה לסקר את האירוע. הביקורות שיבחו את המוזיקה ואת הופעתו של מאייאל, אך הכתבים הצעירים לא היססו לנעוץ סיכה בבלון האגו של כוכב הבלוז. הם הציבו אותו כאיש זקן מדי בסצנה המתחדשת, וציינו בעוקצנות: "הוא תיכף יהיה בן ארבעים!". תיאור נוסף גרס כי הוא "איש שנראה כאילו יצא זה הרגע מתקופת האבן". למען הדיוק ההיסטורי וההגינות, מאייאל חגג באותו יום רק 35 חורפים, גיל שנחשב היום לצעיר מאוד במונחי רוק, אך אז נראה כנצח.

בינתיים, מעבר לים באנגליה המולדת, דאגו העיתונים לפרסם את דעתם על התקליט החדש. שנת 1968 הייתה שנה קריטית במוזיקה הבריטית; הסצנה חזרה לנגן את הבלוז הכבד והשורשי, לאחר תקופה קצרה של שכשוך בבריכת הפסיכדליה הצבעונית והפרחונית. להקות כמו פליטווד מק (שגם היא בקעה מהחממה של מאייאל) וצ'יקן שאק שלטו במצעדים, ומאייאל נהנה משיא של פופולריות.

המבקרים ברובם חיבקו את היצירה. "זה האלבום המהודק ביותר שלו", קבע עיתון DISC בנחרצות. בעיתון רקורד מירור בחרו לשים את הזרקור על הכוכב העולה בגיטרה: "זו תצוגה מופלאה של הגיטריסט המוביל, מיק טיילור. האלבום אינו רק לאלו המכורים לבלוז". גם בעיתון NME התלהבו וקבעו כי התקליט מייצר "גלים מהפנטים של סאונד". המגזין המקצועי ביט אינסטרומנטל הצטרף לחגיגה ופרסם ש"האורגן של מאייאל ממש כנסייתי ומיק טיילור נשמע ממש טוב. הוא שופע רעיונות. אנו אוהבים את האלבום הזה יותר מכל מה שהוא עשה עד כה".

אולם לא הכל היה ורוד בממלכה המאוחדת. למרבה ההפתעה, עיתון מלודי מייקר הבריטי, שבאופן מסורתי דאג למנף את מאייאל ולפרגן לו, בחר הפעם לקטול אותו ללא רחמים. המבקר קבע כי זהו התקליט הרע ביותר שמאייאל עשה עד כה, ושמאחוריו מנגנת להקה משעממת וחסרת מעוף. כדי להוסיף חטא על פשע, באותו דף עיתון בדיוק ניצבו גם ביקורות על התקליטים החדשים והמופתיים של הביטלס (התקליט הלבן הכפול) ושל הרולינג סטונס (משתה קבצנים), מה שהפך את ההשוואה לכואבת עוד יותר.

מבחינה מסחרית, למרות ההבטחה הגדולה והביקורות הטובות ברובן, התקליט לא הפך לרב מכר היסטרי. הוא הגיע רק למקום ה-33 במצעד הבריטי, ובארצות הברית הוא דישדש והגיע למקום ה-68 במצעד הבילבורד. עם זאת, הוא נותר עד היום פריט חובה לאספנים וחובבי הז'אנר.

מאייאל עצמו סיפק הצצה מרתקת לתהליך היצירה בספרו: "התחלנו את האלבום בהקלטת סטריאו של מטוס סילון, ואז לקחנו את הקונספט של האלבום BARE WIRES לרמה חדשה, והפנו את האלבום כולו לסאגה אחת. הסיפור מתחיל בטיסה (VACATION), ההתרגשות מסאנסט סטריפ (WALKING ON SUNSET), השלווה והבדידות של הגבעות (LAUREL CANYON HOME), תיאור החיים בבקתת העץ של פרנק זאפה ('2401'), והשיא והשפל של העניינים השונים שלי (READY TO RIDE, MEDICINE MAN ו-SOMEBODY'S ACTING LIKE A CHILD). ואז כתבתי על המעבר מביתו של פרנק לבית עם להקת CANNED HEAT בשיר THE BEAR, שלושה שירים על קת'רין ולבסוף העצב שלי על הצורך לעזוב את לוס אנג'לס".

חשוב לציין את הפרטים הקטנים והעסיסיים שמאייאל הזכיר: בקתת העץ של פרנק זאפה בכתובת 2401 בלורל קניון הייתה מקום היסטורי בפני עצמו, ששימש בעבר את כוכב הקולנוע טום מיקס ואף נשרף כליל שנים ספורות לאחר מכן. השיר THE BEAR נכתב על בוב הייט, הסולן גדל הגוף של להקת CANNED HEAT, ומערכת היחסים עם קת'רין ג'יימס, דוגמנית ומוזה מפורסמת באותה תקופה, קיבלה מקום של כבוד ביצירה.

את הסגנון הוויזואלי של התקליט מאייאל לא השאיר ליד המקרה. "את עיצוב עטיפת האלבום עשיתי בעצמי, באמצעות תמונות שצולמו על ראש הגבעה מאחורי הבית של זאפה", סיפר מאייאל. "הייתי בשלב של להיות היפי ואפאצ'י אינדיאני והייתה לבוש בתחתוני פיג'מה בתוספת אפוד חרוזי עור שהכנתי, עם סרט לראש עם נוצת נשר". התמונות, שהפכו לאייקוניות, הציגו צד פראי וראשוני. "התמונות כללו אש שהדלקתי על הגבעה; לא ידעתי את זה בזמנו, אבל יכולתי להיעצר על הדלקת אש שם. באותו זמן, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה להיות גבר פרימיטיבי בעולם שומם. הקפדתי לכבות את האש ביסודיות". מזל שכך, אחרת ההיסטוריה של הבלוז הייתה עשויה להיראות אחרת לגמרי, אולי מאחורי סורג ובריח של משטרת לוס אנג'לס.

גם זה קרה ב-29 בנובמבר. נדמה שהתאריך ה-29 בנובמבר הוא מגנט לצרות משפטיות, תאונות דרכים מחרידות, וגם כמה רגעים של חסד מוזיקלי טהור. הנה מה שקרה ביום הזה לאורך השנים במסדרונות הרוק.

אתחיל עם הדרמה המשפטית של שנת 2000. צ'אק בארי, האיש שהמציא את הליכת הברווז, נתבע על ידי שותפו הוותיק ליצירה, הפסנתרן ג'וני ג'ונסון. ג'ונסון, שהצליל שלו היה חלק בלתי נפרד מה-DNA של בארי, טען בלהט כי הוא זה שכתב למעשה את הלחן ללא פחות מ-52 שירים ידועים של כוכב הרוק, כולל להיטי ענק כמו ROLL OVER BEETHOVEN ו-SWEET LITTLE SIXTEEN. התביעה איימה לשכתב את ספרי ההיסטוריה של הרוק, אך השופט החליט לצנן את האווירה ודחה את התביעה. הסיבה לא הייתה מוזיקלית אלא טכנית לחלוטין: עבר יותר מדי זמן מאז שהשירים יצאו לאור, וחוק ההתיישנות הכריע את הכף לטובת בארי.

נחזור אחורה לשנת 1965, אל דנבר שבקולורדו. שם, באווירה חגיגית במיוחד, הוכרז על יום הרולינג סטונס. מושל דנבר דאז, ג'ון איי לאב, כנראה היה במצב רוח טוב במיוחד או שפשוט רצה למשוך קצת תשומת לב, והכריז על כך באופן רשמי בשל הופעת הלהקה ביום הזה בעיר. ההופעה התקיימה באולם הקולוסיאום המקומי, והקהל האמריקאי החל להבין שהבריטים האלה כאן כדי להישאר.

אולם לא הכל ורוד בעולם הרוק הדרומי. בשנת 2007, ארטימוס פייל, מי שהיה המתופף של להקת לינירד סקינירד בימי תהילתה בשנות השבעים, מצא את עצמו שוב מסתבך עם החוק. פייל נעצר בפלורידה לאחר שלא הצהיר על כתובת חדשה אליה עבר. זה לא היה עניין בירוקרטי פעוט, שכן הוא היה חייב להצהיר על כך בשל היותו עבריין מין רשום, בעקבות הודאתו ב-1993 בביצוע מעשי סדום בקטינה. השופט גזר עליו מאסר על תנאי, והוסיף עוד כתם לביוגרפיה הטרגית ממילא של חברי הלהקה הזו.

טרגדיה כמעט התרחשה גם בשנת 1969. העיתון מלודי מייקר דיווח אז שגיטריסט הבלוז החשוב, מאדי ווטרס, היה מעורב בתאונת דרכים קשה ומחרידה. הדיווח היבש הסתיר דרמה גדולה: "מאדי ווטרס נפצע קשה בתאונה שגבתה את חייהם של שלושה אנשים. ווטרס שבר את אגן הירכיים והוא כנראה יהיה מאושפז בבית החולים באילינוי עד סוף השנה. הוא היה בדרכו חזרה לשיקגו, אחרי הופעה, כשמכונית המסחרית בה נסע התנגשה חזיתית ברכב אחר שיצא משליטה. הנהגים של שתי המכוניות נהרגו במקום. יחד איתם נהרגה נוסעת צעירה". ווטרס נאלץ לעבור תקופת שיקום ארוכה עד שחזר לבמות.

ועכשיו לסיפור משעשע יותר, או מביך, תלוי את מי שואלים. בשנת 1960, חברי הביטלס הצעירים, פול מקרטני ופיט בסט (המתופף המקורי), נעצרו בהמבורג וגורשו משם בבושת פנים הישר לאנגליה. הסיבה הרשמית הייתה חשד להצתה. השניים ארזו את חפציהם בחדר השירות של קולנוע במבי קיינו המוזנח בו ישנו, ובגלל החשיכה המוחלטת, הם הצמידו קונדום לקיר והדליקו אותו כדי שיהיה להם מעט אור. הבעלים של המקום, ברונו קושמידר, זעם והלשין למשטרה שהם ניסו לשרוף את המקום. ג'ורג' האריסון גורש עוד קודם לכן כי היה קטין. כיצד? מדוע? את הסיפור השלם והמפורט על ההרפתקה הגרמנית הזו תמצאו בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

בשנת 1977 זכתה להקת הרוק המתקדם האמריקאית קנזאס לרגע של נחת, כאשר תקליטה החמישי, POINT OF KNOW RETURN, הוכתר כתקליט זהב. התקליט הזה הכיל את הלהיט האלמותי DUST IN THE WIND. בדיוק שנה לאחר מכן, באותו יום ב-1978, היה תורו של הקנדי ניל יאנג לזכות בכבוד דומה, עם תקליטו COMES A TIME, שסימן את חזרתו לסגנון הקאנטרי-פולק הרגוע יותר.

ישנם אמנים שזוכים לתהילת עולם בזכות רגע אחד של הברקה. בשנת 1947 נולדה הזמרת קלייר טורי, שפיארה באילתורה הווקאלי המצמרר את היצירה GREAT GIG IN THE SKY של פינק פלויד מתוך התקליט צד אפל של הירח. טורי קיבלה במקור תשלום זעום של 30 פאונד עבור עבודתה באותו יום ראשון באולפן, ורק שנים רבות לאחר מכן זכתה בתביעה משפטית שהכירה בה כשותפה לכתיבת היצירה.

בשנת 1974 יצא תקליט חדש ללהקת הגלאם-רוק סלייד ושמו SLADE IN FLAME. זה פסקול לסרט בו ארבעת חברי הלהקה כיכבו. בניגוד לתדמית השמחה והרועשת שלהם, הסרט הציג מבט ריאליסטי, קודר וציני על תעשיית המוזיקה של שנות השישים.

בשנת 1968 יצא תקליטון ללהקת ג'ת'רו טול, עם השירים LOVE STORY ו-CHRISTMAS SONG, שייצאו על גבי תקליט שלם רק בשנת 1972 (באוסף LIVING IN THE PAST). הלהקה הייתה אז בתחילת דרכה, עדיין מחפשת את האיזון בין בלוז לרוק. באותו יום בדיוק יצא באנגליה גם תקליטון חדש ללהקת מנפרד מאן, עם השיר הקליט FOX ON THE RUN, שהפך לקלאסיקה בפני עצמה.

בשנת 1979 החליט פול סיימון שנמאס לו. הוא הגיש לחברת התקליטים שלו, CBS, שתי תביעות בניסיון לצאת מהחוזה שהיה חתום איתה. סיימון הרגיש שהחברה לא מקדמת אותו מספיק ורצה חופש אמנותי וכלכלי, מהלך שהיה אופייני לאמנים בסדר הגודל שלו באותה תקופה שהחלו להבין את כוחם מול התאגידים.

היום הזה מציין גם את יום הולדתו של דני דוהרטי, שנולד בשנת 1941. דוהרטי היה אחד הזמרים והצלע הגברית המרכזית מרביעיית THE MAMAS AND THE PAPAS. קול הטנור החם שלו היה סימן ההיכר של הלהקה, אך חייו היו סוערים לא פחות מהמוזיקה, כולל רומן מורכב עם מישל פיליפס, אשתו של מנהיג הלהקה ג'ון פיליפס (מזה נולד שיר נקמה של הבעל הנבגד, ג'ון פיליפס - ששמו I SAW HER AGAIN). דוהרטי מת ב-19 בינואר 2007.

בחזרה לביטלס, שנת 1963 הייתה השנה שבה הכל התפוצץ. ביום זה יצא לחנויות באנגליה שיר אהבה נוסף מבית היוצר של הלהקה - I WANT TO HOLD YOUR HAND. זה היה השיר שפרץ עבורם את הדלת לאמריקה. ההקלטה בוצעה לראשונה בציוד של ארבעה ערוצים, מה שאפשר סאונד עשיר יותר. צדו השני של התקליטון בא עם השיר THIS BOY. כמה פשוט, תמים וקסום זה לאחוז ביד הבחורה אותה אתה אוהב. כך שרו הביטלס בשיר קצבי זה ודרק ג'ונסון התלהב בעיתון אן.אם.אי: "החזרתיות בשיר זה מביאה למצב היפנוטי. המלודיה שבו קליטה ביותר ומחיאות הכפיים הקצביות עוזרות למקם את קצב הלב של המאזין בהתאם. צד ב' של התקליטון מדגיש צד נוסף בביטלס, עם בלדה מלאת נשמה שמגובה בהרמוניה ווקאלית מצוינת".

חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1968, ג'ון לנון כבר היה במקום אחר לגמרי. ביום זה יצא באנגליה (לאחר עיכוב ניכר) התקליט השערורייתי שלו ושל יוקו אונו - שתי בתולות (TWO VIRGINS). הוצאת התקליט התעכבה במשך כמה חודשים בגלל מחלוקת צפויה סביב תצלום העטיפה, שהציג את לנון ואונו בעירום מלא, מקדימה ומאחור. הפתרון שנמצא לבסוף היה עטיפת התקליט בתוך שקית נייר חומה, כמו מוצר פורנוגרפי זול, עם גזיר קטן שחשף רק את פניהם. לנון סיפר על כך בשנת 1974: "למעשה, התקליט הראשון שהיה אמור לצאת בחברת אפל היה 'שתי בתולות', אם לא היו מעכבים אותו כך. לא היה לי מושג שאקבל חיצים על כך מהקרובים אליי. חשבתי שאולי מישהו שם יגיד משהו קטן, אבל באתי לתת הצהרה אמנותית. זה היה טוב כמו שיר או אף טוב ממנו. תמונות מדברות בקול רם יותר ממילים". חברת התקליטים של הביטלס, EMI, סירבה להפיץ את המוצר והוא נזרק לחברת תקליטים קטנה יותר ושמה TRACK. לנון הוסיף בשנת 1980: "ג'וזף לוקווד, נשיא חברת התקליטים של EMI, היה בחור נחמד. הוא אמר לי שהוא יעשה כל מה שהוא יכול כדי לעזור לנו להוציא את האלבום, כי הסברנו לו למה אנחנו עושים את זה. הוא גרם לי לחתום לו על העטיפה שיצאה בארה"ב, לפני כן, והגיעה לידיו. כך שיש לו עטיפה חתומה של המהדורה הראשונה, אבל אחר כך הוא שלח פתק אישי לכל אחד ואמר: 'אל תדפיסו את האלבום. אל תוציאו את זה'. בגלל זה לא הצלחנו להדפיס את העטיפה בשום מקום". את הסיפור המלא על תקליט זה והגלים שעורר - תקראו בספר שלי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

בשנת 1984 יצא תקליט הופעה לבוב דילן ששמו REAL LIVE. זה הוקלט בסיבוב שנעשה לקידום תקליטו INFIDELS. ההרכב היה מרשים במיוחד וכלל את מיק טיילור, הגיטריסט לשעבר של הרולינג סטונס, וגם קרלוס סנטנה מתארח פה. אבל המכירות היו מאכזבות וגם חלק מהביקורות לא אהבו את המוצר הזה. ברולינג סטון נכתב אז: "למרות שציניקנים עשויים לגלות שהצפצוף המסחרי של דילן גובל בפרודיה עצמית בשלב זה, השירה שלו באמת נמרצת לאורך כל הדרך. הלהקה שהוא הרכיב לסיבוב ההופעות בדרך כלל משרתת אותו היטב, אם כי בלי השראה".

סיפורים נהדרים קורים בדרכים. בשנת 1965 שמע אלביס פרסלי ברדיו בפעם הראשונה את השיר GREEN GREEN GRASS OF HOME בביצועו של טום ג'ונס, בזמן שנסע במכוניתו. הוא כה התלהב ממה ששמע שהתקשר לתחנת הרדיו וביקש לשמוע את השיר שוב ושוב, תוך שהוא עוצר בצד הדרך כדי להקשיב. לבסוף הוא הוסיף את השיר הזה גם לרפרטואר שלו ואת טום ג'ונס למחנה חבריו הקרובים.

עוד יום הולדת שראוי לציון: בשנת 1944 נולד פליקס קאוואלייר, שהיה הסולן והאורגניסט של להקת THE RASCALS. הלהקה הייתה מחלוצות ה"בלו-אייד סול" ואחד מלהיטיה הגדולים בסיקסטיז היה GOOD LOVIN, שכבש את המצעדים.

בשנת 1975 ההיסטוריה נכתבה מחדש כאשר 'רפסודיה בוהמית' של להקת קווין הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. השיר, שאורכו כמעט שש דקות ומשלב אופרה עם רוק כבד, נחשב להימור מסוכן מצד חברת התקליטים, אך הוא יישאר בפסגה במשך תשעה שבועות ברציפות.

בשנת 1988 יצא תקליטה השני של להקת גאנס אנד רוזס ושמו LIES. הוא די קצר - רק 33 דקות, והורכב למעשה משני חלקים: צד אחד של הקלטות "לייב" (מזויפות בחלקן) וצד שני אקוסטי. הסינגל שיצא ממנו נקרא PATIENCE, בלדה שריקתית יפהפייה ששיקפה את האופן האקוסטי שחלק משירי התקליט הזה הוקלטו בו. התקליט עורר סערה גם בגלל השיר ONE IN A MILLION שהכיל מילים גזעניות ובעייתיות מצד אקסל רוז.

ובחזרה לניל יאנג: בשנת 1975, הוא הקליט שיר חדש ושמו LIKE A HURRICANE, בחווה שלו שנקראת BROKEN ARROW. יאנג כתב את השיר בתקופה שבה לא יכול היה לשיר עקב ניתוח במיתרי הקול, ולכן התרכז בנגינת הגיטרה הסוערת. השיר ייצא לאור רק שנתיים לאחר מכן בתקליט AMERICAN STARS 'N BARS ויהפוך לאהוב ביותר על ידי קהל מעריציו, כשהוא משמש כשיא קבוע בהופעותיו.

ולסיום, ב-29 בנובמבר נולדו שני גיטריסטים מעולם הרוק שנתנו בראש כל אחד בדרכו. אחד מהם הוא רוני מונטרוז (שניגן בלהקתו של אדגר וינטר וגם הנהיג הרכב מצליח שפעל תחת שם משפחתו, ובו התגלה הסולן סמי הייגר). מונטרוז נולד בשנת 1947 ולמרבה הצער התאבד בשנת 2012 לאחר מאבק במחלת הסרטן ודיכאון. הגיטריסט השני הוא בארי גודרו, מלהקת בוסטון, שנולד בשנת 1951 ב... ניחשתם נכון - בבוסטון.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים