רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-30 בנובמבר (30.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אפילו לא ידעתי מה יש לנו ביד. הייתי בן 19 כששמעתי את ההקלטות של החזרה הראשונה שלנו. כלומר, זה באמת לא היה דבר יפה. זה לא היה אמור להיות דבר יפה. זה היה רק ​​שחרור של אנרגיה אבל זה הרגיש כמשהו שתמיד רציתי. מאז היו לי כמה דפיקות לא טובות, שלא משנה מה יקרה, תמיד יגבו ממני את המחיר שלהן. אני יודע שסוג הראייה שלי, או האלמנט חסר הדאגות שהיה לי, נעלם מיידית כאשר עברתי את תאונת הדרכים שלי בשנת 1975. סוג זה של 'אני אטרוף את העולם עכשיו' נעלם לחלוטין. אבל לא הפסקתי לשיר. בדיוק הופעתי ב-POTTERIES, מחוז באנגליה שבו הם מייצרים פורצלן. שרתי שם באולם שלא הופעתי בו חמש עשרה שנה, ושרתי יותר טוב ממה ששרתי בחיי. אני לא רואה את החיים במונחים של שירה מול 60,000 איש בפונטיאק סילברדום. זה קו דק כל כך בין לילה נהדר ללילה ממוצע. ההתלהבות שלי ויכולת הנתינה שלי חשובה יותר מגודל קבלת הפנים. הסיפוק היום הוא גדול. זה חשוב כי אני מנסה להניע איזשהו מהלך בתנאים שלי, בלי ההיסטריה שהייתה משותפת רק לאותה תקופה גדולה. אני לא רוצה להיתלות בשם לד זפלין ולהגיד, 'הנה זה שוב. מוטב שאמעיט פה בקלידים'. אני לא לד זפלין. אני רק הדמות הזו שכל הזמן אומרת, 'אני לא לד זפלין', אבל אני מאד רוצה להיות שוב בלד זפלין. אם הזמן יאפשר לזה לקרות או לא, אני לא יודע. לד זפלין תצטרך להיות שילוב של מה שהיה ומה שצריך להיות. זה משהו שיצריך הרבה עבודה קפדנית. לד זפלין תצטרך לצאת לקהל עם כל הגאווה שהייתה לה בתחילה. אני חושש שיש הרבה להקות שעושות איחודים בשביל זה ומגלות שזה כבר לא נמצא. אני מאמין שהכוח עדיין קיים בין ג'ימי פייג' לביני. לא צריך לעודד את לד זפלין להפוך שוב ללד זפלין. זה יקרה או שזה לא יקרה" (רוברט פלאנט)

היום בו סטילי דן ארזו את הגאונות שלהם בתוך עטיפה כפולה. ב-30 בנובמבר בשנת 1978 יצא אלבום האוסף GREATEST HITS של להקת סטילי דן.

רגע וחצי לפני שהעשור הצבעוני ההוא פינה את מקומו, נחת על המדפים אלבום האוסף הכפול GREATEST HITS של צמד הגאונים המתוסבכים של סטילי דן. עשרות שנים חלפו מאז, והשאלה עדיין מהדהדת בחלל האוויר: מדוע הלהיטים הגדולים של סטילי דן עדיין מפוצצים את המוח גם היום? התשובה, כפי שתגלו מיד, מורכבת מפרפקציוניזם חולני, ציניות משובחת וכישרון מוזיקלי נדיר.

קודם כל, זה היה קצת מוזר לראות תקליט של להקה כה מתוחכמת, כזו שבזה לכל סממן של מסחריות רדודה, מקבל את השם הכי שבלוני שיש בתחום אוספי שירים. דונלד פייגן וולטר בקר, האדריכלים של הצליל המושלם, בטח גיחכו לעצמם כשחברת התקליטים ABC RECORDS הדביקה את הכותרת הבנאלית הזו ליצירות המופת שלהם. אבל אל תיתנו לעטיפה להטעות אתכם, כי מה שמקבלים בתוך המארז הכפול הזה הוא מנה הגונה של השופרא דשופרא. חשוב לזכור שכל הטוב הזה הגיע עוד לפני שיצא התקליט GAUCHO, יצירה שתסמן את סוף העידן הקלאסי ותחתום לזמן מה את כל הסיפור של הלהקה המופלאה הזו.

חברת התקליטים, שידעה להגביר מכירות היטב והבינה שנאמני הלהקה זקוקים לטריגר רציני כדי לרכוש שירים שכבר יש להם בבית, דאגה להוסיף למארז שיר אחד מיוחד שלא יצא קודם לכן. זה הוא HERE AT THE WESTERN WORLD, פנינה מוזיקלית שהוקלטה במקור עבור התקליט THE ROYAL SCAM משנת 1976. מדובר בשיר שמתאר אווירה של ניכור אורבני בצורה שרק פייגן ובקר ידעו לייצר, אך בסוף הוחלט לשים אותו בצד, ככל הנראה מפאת חוסר מקום על הוויניל המקורי או שיקולי עריכה אכזריים של הצמד. הנוכחות של השיר הזה באוסף הפכה אותו לפריט חובה עבור המעריצים האדוקים.

אין רגע דל אחד באלבום זה, שנפתח, איך לא, עם הלהיט DO IT AGAIN המהפנט, אותו שיר שהציג לעולם את השילוב הבלתי אפשרי בין סולו סיטאר חשמלי לבין מקצב לטיני ופופ-רוק אמריקאי. כרגיל אצל סטילי דן, המילים קשות לפירוש והבנה, עמוסות ברמזים על מהמרים כפייתיים ודמויות שוליים, אך הן יושבות באופן מושלם על מלודיה קליטה ועיבוד מהודק עד המילימטר האחרון. זו נוסחת הקסם של המותג הזה, שהנהיג דונלד פייגן ביחד עם וולטר בקר, צמד שהתחיל כלהקה עם חברים קבועים לצדם ובחרו להמשיך כצמד בלבד ולהזמין עשרה גיטריסטים שונים כדי לנגן את אותו סולו עד שיימצא הצליל המדויק.

כל שיר באלבום הזה, החל מ RIKKI DON T LOSE THAT NUMBER הקליל ועד התחכום הג'אזי של PEG, עושה חשק לרוץ ולשמוע את התקליט השלם ממנו הוא הגיע. וזה כנראה היה הטריק השיווקי המקורי של חברת התקליטים: לפזר ממתקים קטנים שיגרמו לילדים לרוץ לחנות כדי לקנות עוד ועוד. המאזין התמים שומע את JOSIE ופתאום מבין שהוא חייב את כל התקליט AJA בסלון שלו, כדי להבין את מלוא היריעה של ההפקה המוזיקלית שנחשבת עד היום לסטנדרט שעל פיו בוחנים מערכות סטריאו יוקרתיות.

בין השנים 1977-1972 הוציאה סטילי דן שישה תקליטי אולפן, החל מ CAN T BUY A THRILL ועד יצירת המופת AJA. זה היה בהחלט מספיק חומר בשביל לדלות מהם אוסף ראוי שימלא ארבעה צדדים של ויניל. אך האם ראוי לקרוא לו הלהיטים הגדולים ביותר? שאלה מצוינת, שכן רובם הגדול של השירים לא הגיע למקומות גבוהים במצעדים בזמן אמת. הלהקה הייתה אהובה על מבקרים ועל מאזיני רדיו FM אניני טעם, אבל הם לא היו כוכבי פופ במובן הרגיל של המילה. אבל הלהיטים הגדולים אינם ההישגים המסחריים של השירים כי אם הצלילים בהם המופקים להפליא, שעמדו במבחן הזמן הרבה יותר טוב מרוב המוזיקה שיצאה בסוף שנות השבעים.

אם יבואו אליכם ויגידו, "יש לי פטיפון, אני לא מכיר/ה את סטילי דן ואני רוצה להשיג משהו שיאגד לי את השירים הכי ידועים שלהם במקום אחד" - תכוונו אותם לאלבום הזה ללא היסוס, תנו להם לצלול לצלילים ותגידו להם שיחזור אליכם להמשך תדרוך.

מזל טוב, דני ומתי! ב-30 בנובמבר בשנת 1950 נולדו מתי כספי (1949) ודני סנדרסון (1950) , שאין לי מספיק מילים כדי להסביר כמה הם השפיעו עלי מוסיקלית, מאז שאני זוכר מי אני ועד היום. אז אסכם זאת כך - מתי ודני הם מוסיקאים עם רעיונות מדהימים שהלוואי והמון מוסיקאים אחרים היו כמותם. זכיתי להיפגש עם שניהם ולראיינם לעומק לספרי השני. מה שהם סיפרו לי? זה פרייסלס לשימור התרבות הישראלית! זכיתי לקבל את האוצר הזה מהם!

סוף עונת האבבא: הדרמה הקפואה מאחורי התקליט האחרון. ב-30 בנובמבר בשנת 1981 יצא אלבום האולפן האחרון של להקת ABBA ושמו THE VISITORS.

כבר מהעטיפה היה ברור שהמסיבה נגמרה. עבור אנייטה, ביורן, בני ופרידה, יצירת התקליט הזה לא הייתה עוד יום במשרד, אלא תהליך קשה, מורכב ומתיש שאותת על הסוף הבלתי נמנע.

עד לאותה נקודה, הלהקה נחשבה לאחד מאותם בתי ספר מושלמים לכתיבת שירים, עיבוד, הפקה וביצוע. שרשרת היצירות שהחבורה השבדית הזו הפליאה להביא במהלך שנות השבעים הייתה לא פחות ממפעימה, רצף של גלידה מתוקה (ולפעמים עם תוספת של חמוץ או מלוח דרמטי) לאוזניים שכבש כל מצעד אפשרי. אבל ההיסטוריה של הפופ מלמדת שכל הרכב מוזיקלי, מצליח ככל שיהיה, אמור להתפרק מתישהו. התחושה הרווחת בשנת 1981 הייתה שזה בדיוק מה שקורה כעת ל-ABBA. הנצנצים דהו, והמציאות דפקה בדלת.

חובבי הלהקה הצעירים חוו באותם ימים רגשות מעורבים. זיכרון ילדות ספציפי שלי כמעריץ צעיר מתאר היטב את ההלם הראשוני שאחז בי ברגע שבו בת הדודה שלי השמיעה לי את התקליט החדש והנוצץ שזה עתה רכשה. כבר ממבט ראשון, העטיפה ממש לא מצאה חן בעיניי. הצבעים היו קודרים, החיוכים נעלמו, והיה לי חשש שבתקליט שבתוך העטיפה מחכה לי אותה אווירת נכאים. האינטואיציה הילדותית לא הטעתה אותי, ואכן כך היה. התקליט הזה עיקם את פרצופי וגרם לי לחשוב אז במונחים בוטים של מה זה ה@#$% הזה? עד כדי כך השינוי היה קיצוני. רק בחלוף השנים, בפרספקטיבה בוגרת יותר, אני רואה בתקליט זה דווקא את הצעד האמיץ יותר שעשתה הלהקה הזו. האם זה היה ה-LET IT BE של השבדים? אולי.

אנחות הרווחה שיצאו מאולפן ההקלטות השבדי POLAR STUDIOS בשטוקהולם, ברגע שהסתיימו ההקלטות, נשמעו בחוזקה גם הרחק משם. האולפן, שבדרך כלל היה מפעל לייצור להיטים שמחים, הפך לזירה טעונה. עבור בני, ביורן, פרידה ואנייטה היה זה כטיפוס בהר תלול ומלא סלעים משוננים. המתח באוויר היה סמיך יותר מהערפל בפיורד. ביורן תיאר זאת בכנות מכאיבה: "האווירה באולפן הייתה צוננת לא פעם. אחרי הגירושים שעברנו היה קשה לבקש מהבחורות לשיר עוד פעם להקלטה מבלי לשמוע אותן עונות שלא מתחשק להן". העליצות התוססת של העבר פינתה את מקומה לחמיצות של ההווה. מצד אחד, הפרידות האישיות התירו קונפליקטים רבים ואפשרו לארבעה להמשיך ולעבוד מוזיקלית באופן טכני, אבל הגירושים הסירו מהלהקה את הניצוץ החיוני שהיה לה.

הספיק להביט בעיניים של פרידה כדי לראות כי משהו שם כבוי, כאילו מישהו ניתק את השקע של מכונת הדיסקו. פרידה שיתפה בתחושותיה הקשות: "כשאתה עובר תהליך של גירושין, זה משפיע על העבודה. משהו שהיה כה חשוב אצלנו כלהקה נעלם. משהו שפיאר את שירי העבר שלנו לא היה קיים יותר. בעבר, גם אם שיר היה עצוב קצת, היה בו משהו שגרם לניצוץ. בהכנות לאלבום THE VISITORS כבר היינו עייפים זה מזה. לא נותר כיף לעשייה וההקלטות הפכו לשגרה מתישה. התרחקנו זה מזה ויכול להיות שהעצבות והמרירות חלחלו לתוך האלבום".

מבחינה מוזיקלית, התקליט סימן שינוי טקטי דרמטי. לראשונה בתולדות הלהקה, פרידה ואנייטה לא שרו יחד, באותו קול, בפזמוני השירים. אותו קיר סאונד קולי מפורסם פורק לגורמים. ביורן הוא שהתעקש לעשות כך, מתוך רצון להעביר מסרים חדים יותר. "המילים שכתבתי לשירים הפכו יותר מציאותיות כלפיי", הוא אמר. "יכולתי ממש לשמוע את מה שאותן מילים אומרות לי, בעוד שבעבר הן לא ממש הזיזו לי. לשמוע שני קולות ששרים יחדיו את המילים האישיות האלו היה דבר לא טבעי בעיניי". בני, המוזיקאי הגאון מאחורי הלחנים, לא הסכים עם הגישה הזו וחש שהקסם הולך לאיבוד: "אני מבין מה ביורן חש ככותב המילים. עבורו זה היה משהו אישי, אבל בגלל זה נעלם הצליל הכה אופייני ומיוחד של פרידה ואנייטה ביחד".

התוצאה הייתה ברורה. התקליט שנוצר היה התקליט הקר והמנוכר ביותר של הלהקה. צליל ההפקה שבו היה נוקשה יחסית, הרבה בזכות השימוש המוגבר בסינטיסייזרים וטכנולוגיית הקלטה דיגיטלית חדשנית לאותה עת, שתרמה לסאונד קריסטלי אך חסר חום. גם עטיפת התקליט שיקפה זאת היטב: הצילום נערך בסטודיו של הצייר JULIUS KRONBERG במוזיאון SKANSEN, באווירה אפלולית של סוף המאה ה-19. בניגוד לעטיפות העבר הצבעוניות והצפופות, הפעם נראו הארבעה מרוחקים זה מזה, כל אחד בעולמו, כשברקע ציור של מלאך המביט עליהם בעצב. רבים החלו לתהות אז האם זה התקליט האחרון של הלהקה.

חברת התקליטים דרשה להיט, והסינגל הראשון שיצא מהתקליט היה ONE OF US, שיר רגאיי-פופ מלנכולי שבו מוצג לראווה נושא מערכת היחסים שנשברה. אנייטה היא ששרה את השיר בקול שבור ונוגע ללב, וגם כיכבה בקליפ הפרומו שלו, כשהיא נראית אורזת חפצים בביתה ומזיזה ארגזים (וגם עטיפה של התקליט של הבאנד - MUSIC FROM BIG PINK... כן כן!) במטרה לעבור הלאה, מטאפורה ויזואלית שאי אפשר היה לפספס. בני אנדרסון לא רצה שהשיר יהיה הסינגל הראשון, הוא חשב שהוא מדכא מדי, אך ביורן התעקש. עבורו זה היה נושא אישי ובוער.

בנוסף לדרמות האישיות, הלהקה גלשה גם לפוליטיקה בינלאומית. מעולם לא היה ברור לגמרי מי הם המבקרים במילות שיר הנושא המהפנט והפסיכדלי משהו, וכשהתקליט יצא לאור, ביורן קצת נרתע מלהסביר למה בדיוק התכוון כדי לא ליצור תקרית דיפלומטית. "עם ההקלטה של ​​האלבום האחרון, התחלתי להיות קצת יותר מודע למילים שלי", הוא אמר, "ורציתי לוודא שהן לא מפורשות מדי". שנים לאחר מכן הוא סיפר את האמת המצמררת על שיר הנושא: המילים עוסקות במצב המסוכן של מתנגדי המשטר בברית המועצות באותה תקופה, אלו שחיו בפחד מתמיד מהמשטרה החשאית. "ניסיתי לדמיין איך זה בטח מרגיש לשבת ולחכות לדפיקה מבשרת הרעות הזו בדלת, בלי לדעת מתי היא תגיע, ולעולם לא להיות מסוגל להיות בטוח בשום דבר". השיר נאסר להשמעה בברית המועצות, הישג מרשים ללהקת פופ.

השינוי הברור בלהקה גרם למעריציה להתבלבל. התקליט נמכר היטב בסטנדרטים של תעשיית המוזיקה, אך לא באותן כמויות היסטריות של הצלחות העבר. המסר של הקהל הרחב היה ברור וחד משמעי; אנחנו לא רוצים את להקת ABBA שלנו כשהיא מצוברחת, קודרת ובוגרת. הם רצו את דנסינג קווין, וקיבלו במקום זאת דרמה קווין על ויניל.

המבקרים, שמעולם לא עשו חיים קלים ללהקה, הריחו דם. עיתון רולינג סטון לא ריחם כלל, העניק לתקליט כוכב וחצי בלבד והצליף ללא רחמים: "ברור שהלהקה הזו צונחת עכשיו אל התהום. זה אלבום מחורבן, אבל בהתחשב במצב הלהקה כעת, אנחנו צריכים להיות שמחים שהם בכלל עושים משהו". ביקורות אחרות היו מתונות יותר ושיבחו את התחכום, אבל הכתובת הייתה על הקיר.

למרות הכישלון היחסי, הלהקה ניסתה להמשיך. במאי 1982 חזרו בני וביורן לאולפן כדי להתחיל לעבוד על תקליט חדש ללהקת ABBA, העשירי במספר. התכנון היה שאפתני: הפעם להוציא זאת כאלבום כפול, כשתקליט אחד יורכב מהקלטות אולפן חדשות והתקליט השני יכיל מיטב הקלטות מהופעות חיות. רעיון תקליט ההופעה הושם מיד בצד, כנראה מתוך הבנה שאין טעם למחזר את העבר כשההווה כל כך צולע. "זה היה רעיון מטופש מלכתחילה", הודה בני בכנות אופיינית.

אבל משהו לא טוב עדיין קרה שם אצל ABBA. המנוע גמגם. כשבני וביורן הצליחו לכתוב כמה שירים וביקשו להגיע איתם להקלטה עם פרידה ואנייטה, המוטיבציה הייתה בשפל המדרגה. היה ברור לכל שהחוויה הטראומטית של הכנת התקליט הקודם לא נשארה רק שם אלא זלגה הלאה. שלושה שירים בלבד הוקלטו בתקופה ההיא, אבל מיד לאחר השלמתם הוחלט לבטל את המשך תהליך הקלטת התקליט השלם. האנרגיה פשוט לא הייתה שם.

הקלטה אחרונה וסופית בהחלט נעשתה ב-20 באוגוסט 1982 עם השיר המצמרר THE DAY BEFORE YOU CAME, שיצא באוקטובר 1982 כסינגל ולא התחבב על הקהל הרחב, שמצא אותו ארוך, מונוטוני ועצוב מדי. ביורן הסביר את הגישה האמנותית מאחורי הביצוע הווקאלי: "אם היינו נותנים לאנייטה לשיר את זה באופן טבעי ושופע יותר, יכול להיות שהיינו מצליחים עם זה. אבל התעקשנו שהיא תשיר באופן קפוא, כדי ליצור אווירה מסוימת. בשלב הזה כבר לא הצלחנו לגעת בלב הפופ המיינסטרימי". בשלב הזה איבדה ABBA לא רק את האנרגיה שלה לחלוטין, אלא גם הקהל החל להתנדף ממנה ולעבור לדבר הגדול הבא, כמו דוראן דוראן או מועדון תרבות.

סינגל נוסף עם שיר חדש יחסית, UNDER ATTACK, שיר פופ אלקטרוני עם וידאו קליפ שבו נראים חברי הלהקה הולכים ומתרחקים למקום לא ידוע, לא הצליח גם הוא כמצופה. בנקודה זו להקת ABBA סיימה את דרכה המשותפת ויצאה להפסקה שלא הוגדרה בזמן, אך נמשכה ארבעה עשורים. יהיה זה אוסף להיטים חשוב, בשם GOLD, שייצא בהמשך בשנת 1992 ויצית מחדש את אש הלהבה בקרב הקהל, שיחכה שנים בשקיקה לאיחוד, עד שזה יקרה ובגדול בשנת 2021 עם הפרויקט השאפתני VOYAGE.

הו, שאגי אוטיס! ה-30 בנובמבר (בשנת 1953) הוא יום הולדתו של שוגי אוטיס; גיטריסט אדיר, כותב שירים נהדר ואגדה מוזיקלית אמריקנית שמעטים יחסית מכירים אותה. אז הנה קצת על כמה מאלבומי הסולו החשובים שלו מהסבנטיז.

לאחר שאוטיס ניגן עם פרנק זאפה (באלבום HOT RATS) ועם אל קופר (באלבום KOOPER SESSION) הגיע זמנו לפרוץ בזמנו. בשנת 1970 יצא אלבום הסולו הראשון שלו, HERE COMES SHUGGIE OTIS.

הוא היה אז רק בן 16 וכבר השפריץ כשרון אדיר לכל עבר. עיתון "דאון ביט" הנחשב בעולם הג'אז, לא התרשם מהאלבום ופרסם בביקורתו: "האם קיים נגן אחד אי שם בחוף המערבי שלא ניגן באלבום הזה? זה אלבום שהוא תרמית וטרגדיה, כי הנה מגיעה הבטחה מוזיקלית גדולה בת 16 שקיבלה ריכוך עם עיבודים יומרניים. האשמה בכך היא של אביו של שוגי, שאירגן את ההפקה. אנו בטוחים ששוגי יגדל, יתבגר ויביא לנו את מה שבאמת צריך לצאת ממנו - ולא ציפוי מלאכותי מסוכר".

ברולינג סטון סברו אחרת: "האלבום מופק בידי אביו של שוגי, ג'וני אוטיס, שעשה עבודה נהדרת. שוגי שר פה לראשונה וקולו הוא עדין ורך. הוא נמצא במקום הכי טבעי שלו כשהוא נוגע בבלוז. הסולואים שלו שופעים וחסרי מאמץ".

שנה לאחר מכן יצא אלבום הסולו השני שלו, FREEDOM FLIGHT, שהיווה שיפור ניכר מקודמו. אוטיס עדיין נע בכל מיני כיוונים, כמי שמנסה לירות לכל הכיוונים כדי לפגוע במשהו. ועדיין, יש פה פגיעות יפות. אוטיס גם ניגן בכלים שונים באלבום. צידו השני של האלבום הוקדש לקטעים אינסטרומנטליים בלבד. בסופו של דבר, היה זה עוד צעד שהוסיף תקווה למימוש טוטאלי של ההבטחה באלבום הבא - וזה אכן קרה!

האלבום INSPIRATION INFORMATION הפך לכרטיס הביקור הברור שלו. אלבום ממוקד מטרה עם אווירה של פ'אנק ומוזיקת נשמה טריפית. אוטיס ניגן פה כמעט בכל הכלים וכתב את המוזיקה בסגנון לא רחוק מזה של סטיבי וונדר. אם אתם לא מכירים את האלבום הזה - רוצו להקשיב לו. ככה עושים מוזיקה!

האלבום הזה גם הביא לאוטיס סיכוי להצטרף לרולינג סטונס. את ההזמנה הזו הוא קיבל מהקלידן בילי פרסטון, ששאל אם ברצונו להצטרף ללהקה בסיבוב ההופעות הקרוב שלהם. אוטיס, שעבד קשה על אלבומו השלישי ורצה לקדמו כראוי, ויתר על ההצעה. "התרגשתי כל כך מהמוזיקה שלי, ששום דבר לא ממש משך אותי להיות בלהקה של מישהו אחר", הוא הסביר.

למרות ההצלחה האמנותית, האלבום לא הצליח להימכר היטב בזמן אמת ואוטיס צלל לתהום השכחה למשך כמה שנים עד שחזר לסצנה ואלבומו השלישי הפך למוצר ששכן בגאווה בכל אוסף תקליטים שמחשיב את עצמו מדליק באמת.

השדרן הפופולרי שהואשם בשוחד! ב-30 בנובמבר בשנת 1959 התפרסמה כתבה בעיתון הבילבורד האמריקאי בה הודיע שדרן הרדיו המיתולוגי אלן פריד שהקריירה שלו ירדה לטמיון עקב פרשת שוחד.

ב-30 בנובמבר בשנת 1959, דפדפו קוראי מגזין המוזיקה האמריקאי בילבורד בעמודי העיתון ונתקלו בכותרת שבישרה על רעידת אדמה של ממש בתעשיית הבידור. הכתבה דיווחה כי הקריירה של שדרן הרדיו המפורסם, אלן פריד, ירדה לטמיון באופן רשמי עקב מה שכונה אז פרשת שוחד, או בעגה המקצועית PAYOLA. האיש שהחזיק את המפתחות לממלכת הרוק'נ'רול מצא את עצמו לפתע מחוץ לארמון שבנה במו ידיו, כשהוא מותיר אחריו שובל של עשן, שערוריות ומוזיקה מצוינת. בסגנון חייו הסוער ובמותו הטראגי, שיקף פריד באופן מושלם את מחיר הגאווה והתאווה של תעשיית המוזיקה המתעוררת.

פריד לא היה סתם שדרן, הוא היה החלילן מהמלין של הרוק'נ'רול המשודר, האיש שהפך את גלי האתר למסיבה אחת גדולה ופרועה. הוא האמין בכל ליבו כי הוא זה שהטביע את הביטוי רוק'נ'רול, אי שם בשנת 1952, עת נתבקש להקדיש את תוכנית הטלוויזיה והרדיו שלו בקליבלנד לסגנון הרית'ם אנד בלוז. הכל התחיל למעשה כשבעל חנות תקליטים מקומית בשם ליאו מינץ הבחין בנערים לבנים שרוקדים בהתלהבות לצלילי תקליטים של מוזיקה שחורה והסב את תשומת ליבו של פריד לתופעה. פריד, שהיה בעל חושים חדים, אימץ לעצמו את הכינוי MOONDOG, חבש כובע מוזר, דפק על ספרי טלפונים בקצב וצלצל בפעמון בקר, והחל להגיש תוכנית שפרצה את מחסום הגזע המוזיקלי, עם השמעת מוזיקה שחורה לצד מוזיקה לבנה.

צמד המילים החדש והנועז שוגר רבות מפיו בעת שידוריו בתחנת WJW בקליבלנד, לאוזני הקהל הצעיר שינק את הבשורה בצמא רב וחש כי רעידת אדמה מתחוללת בנפשו. ההיסטריה הייתה כה גדולה עד שבמרץ 1952 ארגן פריד את מה שנחשב למופע הרוק'נ'רול הראשון בהיסטוריה, MOONDOG CORONATION BALL. האירוע הסתיים בתוהו ובוהו מוחלט כאשר אלפי בני נוער ללא כרטיסים הסתערו על האולם, והמשטרה נאלצה להפסיק את המופע לאחר שיר אחד בלבד, מה שרק הוסיף להילה המורדת של פריד.

לאחר שהפך לכוכב מקומי, עבר פריד לתפוח הגדול, לניו יורק, לתחנת WINS, ושם המשיך במשימתו לחשוף אמני רוק'נ'רול ענקיים כצ'אק ברי ובו דידלי. הוא סירב בתוקף להשמיע גרסאות כיסוי מלוקקות של אמנים לבנים למוזיקה השחורה, כמו אלו של פאט בון, וטען בתוקף שאין כמו המקור. ההתעקשות הזו הביאה לו, מצד אחד, מעריצים רבים שנשבעו בשמו, אך גם מתנגדים שמרניים וגזענים שסימנוהו כמטרה לחיציהם וראו בו משחית הנוער האמריקאי.

אולם לא הכל היה ורוד בממלכת ה-MOONDOG. השיטה באותם ימים עבדה בצורה עקומה למדי, ואמנים שחורים, לצד מנהליהם, טענו כי הוא מנצל את המוזיקה שהיא שלהם. ידוע לשמצה הסיפור על הלהיט MAYBELLENE של צ'אק ברי, שבו פריד קיבל קרדיט ככותב שותף רק כדי להבטיח שהשיר יושמע ללא הרף בתוכנית שלו, פרקטיקה שהייתה נפוצה ומקובלת אך מסריחה למדי. הפופולריות שלו בקרב אנשי הדור הצעיר הייתה רבה, עד שהופיע בסרט קולנוע מצליח בשם ROCK AROUND THE CLOCK וסרטים נוספים כמו ROCK, ROCK, ROCK. האכזבה של בני הנוער הייתה מרה כשגילו שהאיש עם הקול הצעיר והאנרגטי נראה במציאות מבוגר מדי, לבוש בחליפות מחויטות וכבדות, והם הפנו לו עורף חלקית.

הצרות האמיתיות החלו להיערם כשניסה לפרוץ בתוכנית טלוויזיה משלו בשם THE BIG BEAT ברשת ABC. ההפקה הופסקה בקול רעש גדול לאחר שהזמר השחור הצעיר, פרנקי לימון, נתפס בעדשת המצלמה כשהוא רוקד עם בחורה לבנה בקהל. אנשי הדרום האמריקניים השמרנים ומנהלי התחנות המקומיות השתוללו מזעם למראה לימון והבחורה הלבנה, כששמו של פריד נצמד לשערורייה הבין-גזעית הזו. התוכנית בוטלה, אבל הגרוע מכל עוד היה לפניו.

בשנת 1959 פרצה שערורייה נוספת ומסוכנת הרבה יותר, עם חשיפת כספי שוחד שקיבל פריד, "מתחת לשולחן", בתמורה להשמעת שירים מסויימים וקידום תקליטים ספציפיים. חקירה פדרלית נפתחה, והוא נעצר עם ארבעה שדרנים נוספים. הוגש נגדו כתב אישום חמור בעוון קבלת 10,000 דולר מחברת תקליטים אחת, כמו גם מעורבות בשישה מקרי שוחד נוספים שהסתכמו ב-20,650 דולר, סכום נאה בהחלט באותם ימים. נטען שהשדרן הפופולרי השמיע בכל תוכנית, שארכה ארבע שעות, את אותו השיר תשע פעמים רק כי קיבל על כך תשלום. בניגוד לעמיתו דיק קלארק, שמיהר לשתף פעולה עם החוקרים ומכר את זכויותיו בחברות המוזיקה כדי להציל את עורו, פריד בחר בדרך הקשה. הוא סירב לחתום על מסמך הצהרה מטעם תחנת הרדיו WABC בה עבד, ובו הבטחה שלא קיבל שוחד בתוכניותיו. "זה עלבון לתדמית והיושרה שלי!" הוא מיהר להגיב בזעם, ופוטר ב-21 בנובמבר, שבוע וחצי לפני שהידיעה התפרסמה בבילבורד, כשהוא ממשיך לטעון לחפותו בעקשנות של מי שאין לו מה להפסיד.

במאי 1960 נעצר פריד והואשם בשוחד מסחרי באופן רשמי. המשפט הסתיים בכך שהוא נמצא אשם ושילם קנס בסך 300 דולר בלבד ומאסר על תנאי. אולי היה זה קנס נמוך יחסית, אך הנזק התדמיתי היה גבוה מאד ובלתי הפיך. פריד הפך לשעיר לעזאזל בתופעת לקיחות שוחד רחבה ועמוקה, בה שדרנים אחרים נהגו כמותו בדיוק אך חמקו מעונש ונותרו נקיים בעיני הציבור.

הנפילה הייתה כואבת ומהירה. בשנת 1965 הוא כבר נראה כצל של עצמו, רחוק שנות אור מהדמות הכריזמטית של ה-MOONDOG. הוא פשט רגל, עבר להתגורר בפאלם ספרינגס בקליפורניה והתמכר לטיפה המרה בניסיון להטביע את יגונו. חמישה ימים לאחר שאשפז את עצמו בבית חולים מקומי, ב-20 בינואר 1965, הוא מת משחמת הכבד ואורמיה, רעלת שתן בדם, והוא בן 43 בלבד. שנים רבות לאחר מכן, בשנת 1986, זכה לעדנה מאוחרת כאשר היה בקבוצה הראשונה של הנבחרים להיכנס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול, ומאז ניצב שמו כאחד השדרנים החשובים ביותר, אם לא החשוב שבהם, ליצירת עולם הרוק שאנו מכירים כיום.

ציפור השיר שעפה למרחקים - כריסטין מקווי. ב-30 בנובמבר בשנת 2022 מתה קלידנית וזמרת להקת פליטווד מאק. היא הייתה המנוע השקט של הלהקה המצליחה.

כריסטין מקווי, הקלידנית המופלאה והזמרת בעלת הקול המלטף של להקת פליטווד מאק, הלכה לעולמה. היא הייתה בת 79 במותה ממחלה, ונדמה היה שגם השמיים הזילו דמעה באותו יום סגרירי. לא מדובר היה רק בעוד כוכבת רוק שהסתלקה, אלא באישה שהחזיקה על כתפיה, ולעיתים קרובות גם על קלידי הפסנתר שלה, את אחת הלהקות המצליחות והמסובכות ביותר בהיסטוריה של הרוק-פופ.

חברי הלהקה, שרגילים היו לדרמות אין-סופיות על הבמה ומחוצה לה, נותרו המומים וצייצו בטוויטר את המילים המרגשות הבאות: "אין מילים לתאר את העצב שלנו על פטירתה של כריסטין מקווי. היא הייתה באמת יחידה במינה, מיוחדת ומוכשרת ללא מידה".

ההודעה הרשמית לא איחרה לבוא, ובשם משפחתה נמסר: "היא מתה בשלווה בבית החולים הבוקר, יום רביעי, 30 בנובמבר 2022, בעקבות מחלה קצרה. היא הייתה בחברת משפחתה. אנו מבקשים מכם לכבד את פרטיות המשפחה בתקופה כואבת במיוחד זו, ואנו רוצים שכולם ישמרו את כריסטין בליבם ויזכרו את חייו של בן אנוש מדהים ומוזיקאית נערצת שאהובה בכל העולם. נוחי על משכבך בשלום".

כדי להבין את גודל האבדה, צריך לחזור אחורה בזמן. היא נולדה בשם כריסטין פרפקט (שם משפחה מחייב לכל הדעות), בכפר קטן באנגליה לאב כנר ומורה למוזיקה. היא התחילה לנגן בפסנתר בילדותה, למדה מוזיקה קלאסית ושקעה בצ'לו עד שהייתה נערה, ואז תחומי העניין שלה עשו פניית פרסה חדה והפכו לבלוז ורוק'נ'רול. זה קרה כשהיא נתקלה בחוברת תווים של פאטס דומינו, ומשם הדרך הייתה קצרה לסצנת המועדונים המעושנת של לונדון. היא ניגנה במגוון להקות במהלך הסיקסטיז, ואף למדה בבית ספר לאמנות שם התמחתה בפיסול, אך המוזיקה משכה אותה חזק יותר. היא הקימה את להקת צ'יקן שאק, עם אנדי סילבסטר וסטן ווב, והפכה לאחת הנשים הבודדות בסצנת הבלוז הבריטית הגברית. ההצלחה האירה לה פנים, והיא אף נבחרה לזמרת השנה של המגזין מלודי מייקר, הישג מרשים למישהי שרק התחילה את דרכה.

באותה שנה שבה הוקמה צ'יקן שאק, פרפקט התחתנה עם ג'ון מקווי, הבסיסט המופנם של פליטווד מאק, ואימצה את שם המשפחה שילווה אותה לנצח. מקווי הצטרפה לפליטווד מאק בשנת 1970 באופן רשמי, למרות שכבר תרמה קולות רקע וקלידים קודם לכן ללא קרדיט. היא הצטרפה ללהקתו ועזרה למלא את החלל העצום שהותירה עזיבתו של הגיטריסט המייסד והמיוסר, פיטר גרין, שלקח יותר מדי חומרים אסורים ושקע לתהומות הנפש.

שנות השבעים המוקדמות היו תקופה מוזרה עבור הלהקה, עם חברים שהגיעו ועברו כמו בתחנת רכבת עמוסה, ושורה של סיבובי הופעות ואלבומים שהצליחו מספיק, אבל לא הצליחו להוליד להיטים גדולים. הם גרו באחוזה משותפת בשם קילן האוס, ציירו עטיפות לתקליטים בעצמם וניסו למצוא כיוון. כמובן, כל זה השתנה כאשר הזוג האמריקאי הצעיר והיפה, סטיבי ניקס ולינדזי בקינגהאם, הצטרפו ללהקה בערב ראש השנה של 1974. ביחד, הפכו חמשת חברי הלהקה לכוח מוזיקלי חזק מאד כשהבלגנים האישיים ביניהם הפכו לחלק מהעניין.

הדינמיקה בלהקה הייתה חומר לטלנובלה משובחת. בעוד כולם סביבה איבדו את הראש, מקווי הייתה העוגן. היא כתבה כמה מהשירים הבלתי נשכחים של הלהקה, להיטים שכבשו את הרדיו כמו OVER MY HEAD ו-SAY YOU LOVE ME. גם כריסטין מקווי התגרשה מבעלה, ג'ון, באמצע שנות השבעים (לטענתה, הסמים והאלכוהול הפכו אותו לבלתי צפוי וגם אלים פיזית), אך המשיכה לעבוד עמו בלהקה, סיטואציה הזויה שבה היא נאלצה לשיר שירי אהבה לבחורים אחרים בזמן שהאקס שלה עומד מטר ממנה ומנגן בס. היא פיתחה רומנים סוערים, בין השאר גם עם נער החוף הפוחז, דניס ווילסון מלהקת הביץ' בויז, רומן שהכניס לחייה הרבה תשוקה אך גם לא מעט כאב ראש ואלכוהול. מה שבטוח - לא שיעמם לה.

שיא ההצלחה הגיע עם התקליט RUMOURS משנת 1977, שמכר עשרות מיליוני עותקים. שם היא תרמה את DON'T STOP האופטימי שנכתב לאקס הבסיסט שלה (שלימים הפך להמנון הבחירות של ביל קלינטון) ואת YOU MAKE LOVING FUN, שיר שנכתב בכלל על תאורן הופעות בשם קארי גרנט איתו ניהלה רומן, אם כי היא סיפרה לבעלה לשעבר שזה שיר על הכלב שלה כדי למנוע מריבות. למרות שהיא דבקה בלהקה לאורך שנים סוערות, במיוחד בתחילת שנות התשעים וההצלחה המסחררת של התקליט TANGO IN THE NIGHT משנת 1987 (בו כתבה את הלהיטים הגדולים LITTLE LIES ו-EVERYWHERE), היא עזבה את הלהקה לאחר סיבוב ההופעות הגדול שלה בשנת 1998. הסיבה העיקרית? פחד טיסה משתק שהתפתח אצלה, ורצון עז לחזור לשורשים באנגליה ולגור בבית כפרי שקט, רחוק מאור הזרקורים של לוס אנג'לס.

לאורך כהונתה בפליטווד מאק, מקווי הייתה העין השלווה באמצע הסערה שהייתה לשאר חברי הלהקה. "זה כנראה נכון, אבל לא הבנתי את זה באותו זמן", היא אמרה בראיון לפני מספר שנים כשנשאלה על תפקידה המאזן. "כן, כביכול הייתי כמו אמא תרזה שהייתה מבלה עם כולם או פשוט מנסה לשמור על הכל נחמד וקריר ונינוח. אבל הם היו אנשים גדולים; הם היו חברים נהדרים.

לאחר הפסקה ממושכת מהבמה ומחוץ לעיני הציבור, שבה הוציאה תקליט סולו חביב בשנת 2004 שהוקלט ברובו במוסך ביתה, הגעגועים גברו על הפחד. היא חזרה להרכב בשנת 2014, אחרי שעברה טיפול להתגברות על פחד הטיסה, והופיעה איתם עד שנת 2019 בסיבוב הופעות עולמי מרהיב שנקרא ON WITH THE SHOW. הקהל קיבל אותה בזרועות פתוחות, והביצועים שלה לשיר SONGBIRD בסוף כל הופעה הפכו לרגע השיא של הערב.

בשנת 2017 היא אף שחררה אלבום משותף עם לינדזי בקינגהאם, והוכיחה שהכישרון שלה לכתיבת מלודיות פופ מושלמות לא החליד לרגע. כעת נותרנו רק עם שיריה הגדולים וקולה החם שנשאר בתקליטים ובסרטי ההופעות, מזכרת מאישה שידעה לכתוב על אהבה ושברון לב בצורה הכי כנה, ישירה ומרגשת שיש.

איזו טיסת ג'פרסון מסחררת היא זו! ב-30 בנובמבר בשנת 1967 יצא התקליט AFTER BATHING AT BAXTER'S של להקת ג'פרסון איירפליין.

זה היה יום סגרירי, ה-30 בנובמבר 1967, כאשר מדפי חנויות המוזיקה התמלאו בצבעים פסיכדליים חדשים. להקת ג'פרסון איירפליין, הכוח העולה של סן פרנסיסקו, שחררה לעולם את היצירה המורכבת והמאתגרת שלה תחת השם המוזר AFTER BATHING AT BAXTER'S. חודשי הסתיו של אותה שנה מצאו את חברי הלהקה הרחק מהבית החמים והקהילתי של אזור המפרץ, כשהם תקועים בלב ליבה של לוס אנג'לס, עיר שתמיד נראתה להם מלאכותית ומנוכרת תחת ענן ערפיח תמידי. המעבר הזה לא היה פשוט עבור החבורה הפרועה, אך חברת התקליטים RCA ידעה בדיוק כיצד לפתות אותם.

לאחר ההצלחה המסחררת של התקליט הקודם, SURREALISTIC PILLOW, והלהיטים הענקיים WHITE RABBIT ו-SOMEBODY TO LOVE שכבשו את גלי האתר, החליטו קברניטי החברה לפנק את התרנגולת מטילת ביצי הזהב. הם שכרו עבור הלהקה אחוזה מפוארת בכתובת 2400 FULTON STREET (כתובת שבהמשך רכשו והפכו לביתם הקבוע, אך באותה עת שימשה כבית נופש יוקרתי). השמועות סיפרו כי שנה קודם לכן התארחה באותה אחוזה בדיוק להקת הביטלס במהלך סיבוב ההופעות שלהם, עובדה שהוסיפה לא מעט הילה למקום. היו שם שערים חשמליים שנפתחו ונסגרו בלחיצת כפתור, בריכת שחייה ענקית, סאונה מהבילה וכל פינוק אפשרי שרוק-סטארים צעירים יכלו לחלום עליו.

האווירה באחוזה הייתה רחוקה מלהיות רגועה. זמר הלהקה, מארטי באלין, תיאר זאת היטב: "כל לילה היו שם מסיבות מטורפות. מסיבות מוזרות ביותר. פשוט ישבנו שם וכל העולם פרץ פנימה". ואכן, אנשי המטוס של ג'פרסון לקחו את ההזדמנות בשתי ידיים והפכו את המקום לחגיגה אחת מתמשכת, הזויה ובלתי נגמרת, שבמהלכה הם נסעו הלוך ושוב לאולפן ההקלטות ששכן בסמוך כדי לתעד את הכאוס היצירתי.

אולם כאשר סרטי ההקלטה הגיעו לשולחנם של מנהלי חברת התקליטים, פניהם הלבינו. החברה, שהשקיעה סכומי עתק בהפקה ובשכירות האחוזה, נכנסה לחרדה גדולה ועמוקה. הסיבה הייתה ברורה לאוזניים המעונבות שלהם: לא היה בתקליט החדש אפילו שיר אחד שניתן היה לסמן כלהיט רדיו בטוח. במקום פזמונים קליטים, בקעו מהרמקולים צלילים מעוותים, פידבקים צורמים ומבנים מוזיקליים מורכבים שחולקו לסוויטות ארוכות כמו STREETMASSE ו-THE WAR IS OVER.

השינוי הדרמטי נבע מתזוזה ביחסי הכוחות בתוך הלהקה. בעוד שבתקליט הקודם, מארטי באלין היה הכוח המניע ותרם רבות לעיצוב הצליל, הפעם תרומתו המוזיקלית הייתה מינימלית וכמעט בלתי מורגשת. את המושכות תפסו בחוזקה זמרת הלהקה הכריזמטית, גרייס סליק, והגיטריסט הדומיננטי, פול קאנטנר. השניים, שהיו ספוגי אל.אס.די מבוקר ועד ליל, המטירו על סרט ההקלטה את יצירתם ההזויה והבלתי מתפשרת. למרבה האירוניה, הכאוס הזה הפך לאחד התקליטים הטובים, הנועזים והמוערכים יותר שיצאו עד אז בחוף המערבי של ארצות הברית.

אפילו עטיפת התקליט שימשה הצהרת כוונות. היא צויירה על ידי האמן רון קוב והציגה בית ויקטוריאני טיפוסי לסן פרנסיסקו כשהוא מצמיח כנפיים ומדחפים, מתעופף מעל ערימת גרוטאות ושממה תעשייתית – מטפורה ברורה לבריחה של הלהקה מהממסד ומהנורמות המקובלות. גם שם התקליט, AFTER BATHING AT BAXTER'S, הגיע באופן ספונטני ומשעשע. המקור היה חבר של באלין בשם גרי בלאקמן, טיפוס שנהג לבלות עם הלהקה באופן קבוע. יום אחד הוא שאל את החברים אם בא להם לקרוא לתקליט כך, והרעיון התקבל מיד (יש לציין כי "בקסר" היה גם שם קוד פנימי בלהקה לחומרים מרחיבי תודעה, מה שהוסיף קריצה למביני דבר).

מבחינה מוזיקלית, התקליט הציג את שיא היכולת של הנגנים. הגיטרות הנשכניות של יורמה קאוקונן ניסרו את האוויר, בעוד הבס האימתני והמענג כאחד של ג'ק קאסידי הרעיד את הקירות. קולו הייחודי של מארטי באלין, למרות מעורבותו המופחתת בכתיבה, התערבב באופן מושלם והרמוני עם קולה של הזמרת המיוחדת והיפהפיה, גרייס סליק. את כל המבנה הזה החזיקה גיטרת הקצב התומכת והיציבה של פול קאנטנר, בעוד שמאחור הלם בתופים ספנסר דריידן בדיוק ובחינניות של מתופף ג'אז שהלך לאיבוד במסיבת רוק.

התקליט היה מלא בהפתעות מפותלות עבור המאזין האמיץ. מצד אחד הוא הציע את הבלדה הנהדרת והנוגה על MARTHA, ומצד שני הציג ניסוי מוזיקלי-אוואנגארדי מוזר של המתופף ספנסר דריידן, שזכה לשם הארוך והמייגע A SMALL PACKAGE OF VALUE WILL COME TO YOU, SHORTLY. באמצע הדרך המתינו שירים אדירים וחזקים כמו TWO HEADS ורצועת הפתיחה המהפנטת THE BALLAD OF YOU & ME & POONEIL שנפתחה בפידבק גיטרה ארוך ומנסר. פנינה נוספת הייתה השיר REJOYCE, מחווה ג'אזית מתוחכמת של סליק לסופר ג'יימס ג'ויס וספרו "יוליסס", שכללה סולו אבוב מפתיע של נגן הסשנים ג'ין צ'יפריאנו. העיבוד של שיר זה היה מוזר בכוונה תחילה והתאים כטבלית אל.אס.די ללשון של מסטול בשנת 1967.

למרות האיכות האמנותית הגבוהה, האכזבה המסחרית לא איחרה לבוא. התקליט הגיע רק למקום ה-17 במצעד המכירות בארה"ב, נתון חיוור לעומת קודמו. חברי הלהקה, ביהירות אופיינית לגילם ולמעמדם, רטנו כי בחברת התקליטים יושבים אנשים זקנים ומנותקים שגרים הרחק מהדבר האמיתי. פול קאנטנר סיפר בזמנו לעיתון KRLA: "אנחנו חייבים להתפתח כלהקה. זה בדיוק המקום בו אנו צריכים להיות עכשיו. מי שלא אוהב את התקליט הזה - לא אוהב את הלהקה שלנו".

הביקורות בזמן אמת היו מעורבות ושיקפו את הבלבול שאחז בתעשייה. עיתון CRAWDADDY יצא מגדרו ופרסם בביקורתו: "זה התקליט הטוב ביותר של הלהקה. זה האלבום שכולנו, אוהבי הבירדס ופול באטרפילד, חיכינו לו. אמנם אין ללהקה את הכוח המוזיקלי של הרולינג סטונס אך חבריה מכירים את החוקים ויודעים כיצד לשבור אותם היטב. זה תקליט אדיר להקשבה באוזניות".

גם במגזין רולינג סטון, שהיה אז בחיתוליו, נכתב בביקורת נלהבת: "זה בהחלט אפשרי שג'פרסון איירפליין יכולה להיות להקת הרוק'נ'רול הטובה ביותר באמריקה כיום. יש לנו את גרייס סליק, ללא ספק אחת משתיים או שלושת הקולות הנשיים הלא אופראיים הטובים בעולם; ג'ק קאסידי, אולי הבסיסט החזק ביותר בסביבה מחוץ ללהקת בלוז; מרטי באלין ופול קנטנר שהמילים והלחנים שלהם הם מהטובים ביותר שזמינים כרגע ויורמה קאוקונן וספנסר דריידן, שאמנם אינם וירטואוזים אינסטרומנטליים בולטים, אך בהחלט מקוריים ויצירתיים בהקשר של רוק'נ'רול. זה לא מאוד מפתיע שהאיירפליין כל כך טובים".

אך לא כולם היו שותפים לחגיגה הפסיכדלית הזו. היו מבקרים שפשוט לא אהבו את המוצר החדש והיומרני. עיתון HULLABALOO כתב בארסיות: "המטוס הזה לא מצליח להתנתק מהקרקע. כיצד להקה שכזו מתרסקת בלהבות אחרי שני אלבומים טובים? זו חידה". גם עיתון CHEETAH הצטרף למקהלת המאוכזבים ולא אהב את צלילי המטוס החדשים: "התקליט משעמם. ברור שללהקה הזו יש גישה שנמצאת אי שם גבוה מעל למוזיקה שהיא יוצרת והופכת משעממת מתקליט לתקליט. בראשון הייתה התלהבות והנאה. באלבום השני כבר נשמע כי הלהקה הפכה לסוג של ביזנס. סגנון השירה של גרייס סליק מעצבן אותי. אולי אני מפספס פה משהו אבל גם אולי לא".

בפרספקטיבה היסטורית, שנת 1967 הייתה שנה מרהיבה וחד-פעמית מבחינה מוזיקלית, והתקליט הזה נותר אחד הגדולים, המעניינים והמוזרים שיצאו באותה תקופה, רגע בזמן שבו המטוס של ג'פרסון טס גבוה מאד, אולי אפילו גבוה מדי עבור חלק מהמאזינים, היישר אל תוך השמש.

המהפכה הסולארית של הרוק! כשבוב דילן פוגש את החלל החיצון! ב-30 בנובמבר בשנת 1973 יצא האלבום SOLAR FIRE של להקת MANFRED MANN'S EARTH BAND. אששששש!

זו הייתה שנה עמוסה עבור ההרכב הבריטי המוכר בשם MANFRED MANN'S EARTH BAND, ששחרר באותו יום סתווי את התקליט השני שלו לאותה שנה קלנדרית. שמו של התקליט החדש היה SOLAR FIRE והוא נחת על הפטיפונים ברחבי העולם כהצהרה אמנותית שאפתנית במיוחד. עבור רבים, וביניהם כותב שורות אלו, יצירה זו נחשבה לפסגת היצירה של ההרכב הספציפי הזה וללא ספק סומנה בתור התקליט המתקדם והסימפוני ביותר שיצא תחת ידיהם של הקלידן מנפרד מאן וחבריו המוכשרים.

הרקע ליצירת התקליט לווה בשינויים עסקיים ולחץ לא מבוטל. באותה תקופה עברה הלהקה לחברת תקליטים חדשה בשם BRONZE, לייבל עצמאי שהוקם על ידי המפיק ג'רי ברון, וזו דרשה מהם להפיק באופן מהיר תקליט חדש שייצא במסגרתה כדי להכות בברזל בעודו חם. התוצאה של הלחץ הזה באה בצורת SOLAR FIRE אבל הדרך לשם הייתה רצופה בדרמות קטנות מאחורי הקלעים. מנפרד מאן היה עדיין מסוחרר מהצלחתו הגדולה להשיג אישור לשימוש ביצירתו של המלחין הקלאסי גוסטב הולסט ללהיט הגדול שלהם JOYBRINGER שהתבסס על הפרק יופיטר מתוך סוויטת כוכבי הלכת. מאן, שהיה בטוח שהנוסחה המנצחת בידיו, ניגש לעבוד על התקליט בידיעה ברורה שימשיך לקבל אישור שכזה על שימוש במוטיבים מוזיקליים נוספים מאת הולסט כדי ליצור תקליט קונספט שלם המבוסס על היצירה הקלאסית.

אך הפעם האישור המיוחל לא הגיע. בתו של המלחין, אימוג'ן הולסט, סירבה לאשר עיבודים נוספים ליצירות אביה וכך, לצערו, נאלץ מנפרד לשנות פה ושם רעיונות. במקום לעבד את הולסט, הלהקה החליטה לכתוב חומר מקורי משלה בהשראת אותו נושא קוסמי. כך יצא שכל התקליט סובב סביב מוטיבים של כוכבי לכת בפרט וחלל באופן כללי, כשהחברים מיק רוג'רס בגיטרה, כריס סלייד על התופים וקולין פטנדן בבס מספקים את המעטפת המושלמת.

המחט יורדת על הויניל והשיר הפותח את התקליט מתגלה כביצוע מופתי לשיר של בוב דילן בשם FATHER OF NIGHT FATHER OF DAY. במקור חתם השיר הזה תקליט של דילן מ-1970 בשם NEW MORNING אולם אצל מנפרד מאן הוא קיבל עיבוד של רוק מתקדם מרהיב וארוך שנמתח למרחקים חדשים. ההפקה הציגה קולות של מקהלה עוצמתית ביחד עם צלילי מלוטרונים עשירים, אורגן האמונד המרעיד את הרמקולים וחגיגה של בניית דרמה שהלכה והתעצמה. אי אפשר לדמיין שיר של בוב דילן שמקבל גרסת רוק מתקדם בצורה טובה יותר מזו, במיוחד כשחושבים שרק להשוואה השיר המקורי בהקלטה של דילן היה כשהוא שר לבדו עם פסנתר ושירה נשית ברקע.

בתוך כל ההפקה המלוטשת הזו, בלטו דווקא הרגעים האנושיים הקטנים. אני רוצה לציין כאן לטובה את סולו הגיטרה של רוג'רס, שבאיפוק רב ומוסיקליות כובשת הוא מצליח להעביר את צליליו בצורה המשכנעת ביותר. אבל יש עוד פרט קטן שצד את האוזן החדה. כמו שציינתי בעבר, יש מתופפים ששוכחים לשמן את פדל תוף הבס שלהם, כך שנשמעת חריקה קלילה בכל פעם שהם מפעילים אותו עם הרגל. תופעה זו אינה זרה לחובבי הרוק; זה קרה בלהיט SINCE I'VE BEEN LOVING YOU של לד זפלין, זה קרה בתקליט השני של ההרכב MOTT THE HOOPLE וזה קורה גם כאן, ביצירה הזו, בחסותו של המתופף כריס סלייד. אבל שלא תבינו אותי לא נכון אני מת על זה! ולמה? כי זה הופך את המוזיקה לאנושית ולא רובוטית. כך אני מרגיש שיש אנשים אמיתיים שמפעילים את המוזיקה. החריקות שלהם זה מנת הדליקטס שלי.

המסע ממשיך והשיר הבא נקרא IN THE BEGINNING, DARKNESS. זה קטע רוקי אנרגטי עם כל הלהקה בסנכרון טוב ועם מבערים קדימה, המציג את היכולת של ההרכב לייצר גרוב חללי סוחף. בשלב הזה, יכול להיות שקונספט הטיול בחלל החל ברגע מסוים באולפן ההקלטות לעייף את יוצריו והם החליטו לכלול קטע הומוריסטי שחותם את צד א' ושמו PLUTO THE DOG. כאן מנפרד והחברים קרצו למאזין בהומור בריטי טיפוסי, כאשר פלוטו הכוכב של הקונספט הרציני מתערבב עם פלוטו הכלב של וולט דיסני. הבדיחה הייתה כה מוחשית עד שאפילו נשמעת נביחת כלב בתחילת הקטע, מה שהעניק סיום משעשע לצד הראשון של התקליט.

הופכים צד, והמחט נוחתת שוב. צד ב' של התקליט נפתח עם אחד הקטעים הטובים יותר שהלהקה הקליטה בתקופה המתקדמת הזו שלה. זהו שיר הנושא של התקליט, SOLAR FIRE. עם צלילי מוג מרחפים ומשקל ריתמי לא סימטרי ומאתגר של שבעה רבעים, מיק רוג'רס שר כאן בקולו הייחודי: מי שמחפש תשובה שיסתכל לשמיים. בשיר הזה המשפט נשמע נכון מאד לטעמי והשילוב בין הקולות לליווי האינסטרומנטלי יצר תחושה של ריחוף אמיתי.

המסע במערכת השמש המשיך אל הקטע השני בצד השני שמורכב משני חלקים המחוברים יחדיו. החלק הראשון נקרא SATURN THE LORD OF THE RING והחלק השני נקרא MERCURY THE WINGED MESSENGER. הגיטרה של רוג'רס מוכפלת בשני ערוצים והדבר מעניק לה חיספוס טוב ועומק סטריאופוני מרשים. מיד אחר כך מגיע הקטע הבא EARTH THE CIRCLE PART ONE שהיה מקסים ביותר. מנפרד מאן לבדו מעביר כאן קטע אווירתי ועדין שאני מקשיב לו כיום בהנאה רבה, רגע לפני הפיצוץ הגדול של הסוף.

התקליט מסתיים עם החלק השני של אותה יצירה, EARTH THE CIRCLE PART TWO. מנפרד מאן הולך כאן על כל הקופה עם נגינת סינטיסייזר מוג וירטואוזית בסגנון של קית' אמרסון, הקלידן של אמרסון לייק ופאלמר, עם ווליום גבוה מהרגיל ומענג לא פחות. הסיום הג'אזי והמפותל של התקליט גרם לי לא פעם לרצות ולהתחיל להקשיב לו שוב מהקטע הראשון, כי התקליט נשמע לי הכי טוב כשהוא מעגלי; כלומר מנוגן שוב מההתחלה, מיד לאחר הסוף, כאילו המסלול סביב השמש לא נגמר לעולם.

מה שהופך את התקליט הזה לחגיגה אמיתית הוא מגוון תפקידי וצלילי המקלדות השונות של מנפרד מאן ובמיוחד סינטיסייזר המוג, שהוא היה אחד הקלידנים המומחים בו בעולם הרוק. למעשה, המוניטין של מנפרד היה כה חזק עד שמנפרד אף היה זה שניגן את סולו הסינטיסייזר מוג המפורסם בשיר JULY MORNING של להקת אוריה היפ מ-1971. הוא התארח בתקליט של אוריה היפ, למרות שקלידן הלהקה ההיא, קן הנסלי, לא סבל אותו ודי התנגד לרעיון להביאו שכן ראה בכך פגיעה באגו המקצועי שלו. אבל העובדה בשטח הייתה ידועה גם אז באולפן עם אוריה היפ ושאר המוזיקאים בלונדון ידעו היטב שמנפרד מאן הוא המאסטר של סינטי המוג. היכולת שלו להוציא צלילים שמזכירים גיטרה חשמלית מתוך המקלדת הייתה שם דבר.

האווירה המיוחדת לא נעצרה רק במוזיקה. גם עטיפת התקליט עוזרת למאזין להיכנס לאווירה המרחפת וחסרת כוח המשיכה, עם עיצוב אייקוני המציג דמות בוערת על רקע החלל. אז איך נוצרה עטיפה זו? ובכן, בטכניקה אנלוגית יצירתית להפליא עם צילום דף שחור ומחורר שמאחוריו הואר אור כדי ליצור את אפקט הכוכבים והאש. ככה פשוט, כך נכון וכך אפקטיבי בעידן שלפני הפוטושופ.

במבט לאחור, מי שלא מכיר את התקליט הזה עלול להיות מופתע מאד לטובה מאיכות המוזיקה וההפקה שלא איבדה מכוחה. הרבה להקות מהתקופה ההיא ניסו לעשות שילובים של יצירות קלאסיות עם מוזיקת רוק בניסיון ליצור רוק סימפוני. על כל אחת שעשתה את זה באופן מוצלח היו הרבה שנשמעו שאפתניות אך ריקניות ויומרניות מדי. לזכות מנפרד מאן וחבריו אני יכול לומר שהשילוב בין הקלאסי לרוק שומר על איפוק ואלגנטיות יפה, תוך שילוב של מקצבים מורכבים עם מלודיות קליטות. מעל הכל מרחף קסם רב שהופך את המסע המוזיקלי הזה לחוויה שתמיד כיף לחזור אליה.

גם זה קרה ב-30 בנובמבר. בואו נגלה מה עוד קרה ביום הזה בעולם הרוק הסוער של פעם.

פרידה עצובה מהאיש והיוקללי

העולם הרכין ראש ב-30 בנובמבר 1996, כאשר הידיעה המרה הגיעה ממינסוטה: טייני טים איננו. הרברט קורי, האיש שנולד בניו יורק והפך לדמות גדולה מהחיים תחת שם הבמה טייני טים, היה סמל לימי הזוהר הפרועים של שנות השישים. הוא היה תופעה חד פעמית שכבשה את ההמונים עם שירת הפלצט האיומה והכל כך ייחודית שלו, שליוותה תמיד בפריטה עליזה על יוקללי קטן שנראה זעיר בידיו. ההצלחה הגדולה ביותר שלו הגיעה בשנת 1968, כאשר העולם כולו זמזם את הביצוע שלו לשיר TIPTOE THROUGH THE TULIPS.

במשך שנה או שנתיים הוא היה תופעה מוזרה דיה כדי למשוך תשומת לב עצומה, גם בתקופת הזוהר של ההיפיות בה דברים רבים היו מוזרים עד הזויים. הוא אפילו שבר שיאי צפייה כאשר התחתן בשידור חי בתוכנית של ג'וני קרסון מול מיליוני צופים. אך כמו דברים רבים מאותה תקופה, עם השנים הוא נשכח בעיני הרוב וחזר להופיע באולמות קטנים. הסוף הטראגי החל להראות את סימניו בספטמבר 1996, כאשר הוא נפל בעת הופעה בפסטיבל יוקללי במסצ'וסטס, ב"היכל התהילה של היוקללי", ונפצע קשה בראשו.

למרות אזהרות הרופאים, הוא המשיך לבדר את קהל המעריצים הקטן אך הנאמן שלו. הופעתו האחרונה, בניגוד מוחלט להוראות הרופא שלו, נערכה באותו ערב גורלי ב-30 בנובמבר 1996, במועדון נשים במיניאפוליס. שם, מאחורי הקלעים, הוא אמר ​​לאשתו השלישית (סוזן גרדנר) שהוא לא מרגיש טוב, אבל לא רצה לאכזב את מעריציו. המציאות הייתה עגומה למדי; לפני תחילת ההופעה שלו, רוב הקהל כבר עזב את האולם. בזמן ביצוע השיר האחרון שלו, הלב הגדול שלו לא עמד בזה והוא לקה בהתקף לב. אשתו המודאגת שאלה אותו אם הוא מרגיש בסדר, והוא אמר שלא. היא עזרה לו לחזור לשולחן שלהם, שם הוא התמוטט ולא שב להכרה. כוחות ההצלה הבהילו אותו לבית החולים, אך כל המאמצים כשלו ומותו נקבע בשעה 23:20. הוא היה בן 64 במותו. נוח על משכבך בשלום, מר טוליפ.

ימי הולדת לבסיסטים

נחזור אחורה לשנת 1932, השנה בה נולד בוב מור. מדובר באחד הבסיסטים העסוקים והמוערכים ביותר בתעשייה, חבר של כבוד בצוות הנגנים המובחר של נאשוויל. צלילי הבס שלו עיטרו אינספור להיטים של אלביס פרסלי ורוי אורביסון ובשנת 1969 הוא אף הקליט בס בתקליט של להקת MOBY GRAPE.

ובשנת 1943 נולד בבריטניה ליאו ליונס, הבסיסט האנרגטי של להקת TEN YEARS AFTER. ליונס זכור לטובה בזכות הופעתו הבלתי נשכחת בפסטיבל וודסטוק, שם הוא כמעט פירק את הגיטרה מרוב התלהבות בביצוע המחשמל לשיר I'M GOING HOME.

עוד בגזרת הבס: בשנת 1945 נולד רוג'ר גלובר, הבסיסט המעולה ואחד המוחות הראשיים ליצירת המוסיקה בלהקת דיפ פרפל. גלובר, שהצטרף בשנת 1969 להרכב השני והמפורסם של הלהקה, היה אחראי לכתיבת כמה מהריפים המוכרים ביותר בעולם הרוק (כן, גם זה של SMOKE ON THE WATER) והפך למפיק מוזיקלי מבוקש בפני עצמו.

תקליטים שיצאו ועשו היסטוריה

בשנת 1972 יצא התקליט הנפלא REALLY של ג'יי ג'יי קייל. המוזיקאי הזה, שהביא לנו את "צליל טולסה" המפורסם, ידע איך לעשות את זה נכון בשקט וברוגע. ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: הבחור הזה, עם מחסור מוחלט ביומרנות, הצליח להפיח חיים חדשים בנהר של הבלוז והג'אז שיבש, כמו גם ברוק ובקאנטרי. זה הוא תקליטו השני וקולו, מבלי להתאמץ, הוא הכלי המוביל פה. באופן מוזר, אתה מגלה שהמילים פה אינן באמת חשובות. אחרי האזנה חוזרת הבנתי שאין טעם להפריד אותן מהתמהיל ואז נהניתי מהן כצלילים. קייל לא נלחם בשיריו אלא זורם בהם ללא קושי.

ובמעבר חד ללונדון של שנת 1963: ההיסטריה הייתה בשיאה כאשר האלבום השני של הביטלס, WITH THE BEATLES, הפך לראשון בתולדות המוזיקה בבריטניה שחצה את קו מכירת מיליון העותקים. התקליט, עם עטיפת השחור-לבן האייקונית שצילם רוברט פרימן, סימן את תחילתה של שליטה מוחלטת במצעדים והחליף במקום הראשון את התקליט הקודם שלהם.

קפיצה קטנה לאמריקה של שנת 1974: אלבום מיטב הלהיטים של אלטון ג'ון GREATEST HITS הגיע למקום הראשון במצעד האמריקני, שם יישאר למשך חמישה שבועות ברציפות. האוסף הזה, שכלל פנינים כמו YOUR SONG ו-ROCKET MAN, הפך לאחד התקליטים הנמכרים ביותר בכל הזמנים וביסס את מעמדו של אלטון כסופרסטאר עולמי.

בשנת 1975 יצא תקליט חדש ומסקרן לקאט סטיבנס ושמו NUMBERS. הזמר, שהיה בעיצומו של חיפוש עצמי, החליט לאתגר את הקהל שלו. עם כותרת המשנה סיפור תיאוריה של פיתגורס הוא מספר את סיפורם האלגורי של תשעה תושבים החיים במקום מיסטי בשם פוליגור. האלבום בוחן נושאים של רוחניות, אחדות וחיפוש משמעות באמצעות טקסטים ועיבודים מוזיקליים מורכבים. למרות שהוא זכה לביקורות מעורבות עם יציאתו והשאיר חלק מהמעריצים מבולבלים, התקליט מציג את שאיפתו של סטיבנס לדחוף מעבר לכתיבת שירים מסורתית.

סינגלים, שערוריות ותעלומות

בשנת 1968 יצא תקליטון חדש ללהקת סליי ומשפחת סטון, עם השיר EVERYDAY PEOPLE המופלא. זה היה שיר שהגדיר תקופה; רגשותיו של השיר תאמו את תקוותיו של הדור שהם כוונו אליו, להרחיב ולשמור על אידיאלים שוויוניים וסובלנות. מנהיג הלהקה סילבסטר 'סליי' סטון כתב את השיר על כך שכל האנשים הם אותו הדבר, למרות הגזעים השונים, כשהלחן שבו נשען גם על שיר הילדים MOTHER GOOSE, כששלוש הדמויות בו (הקצב, האופה ומכין הנרות) משתנים אצל סליי לקצב, הבנקאי והמתופף. סליי מוסיף, כדי לנעוץ את המסר היטב, את המשפט זה לא משנה באיזו קבוצה אני נמצא (במקור GROUP שיכול להתפרש גם כלהקה). חובבי המוזיקה חדי האוזן שימו לב כי הבסיסט לארי גרהאם, הידוע בווירטואוזיות-על בכלי זה וכמי שהמציא את טכניקת הסלאפ, בחר לנגן בו תו אחד בלבד, לכל אורכו. אלמנט זה מוסיף ייחודיות לשיר זה. מאוחר יותר הוא אמר בראיון: "מעולם לא עשיתי את זה קודם. שם נכנס חופש היצירתיות ללהקה, כשמותר לעשות את זה".

באותה שנה, 1968, נתגלה לקוראי עיתון מלודי מייקר כי להקת סיימון דפרי והצליל הגדול (הידועה בלהיטיה כמו KITES הפסיכדלי) משכה את ידה מתקליטון מסתורי ושמו WE ARE THE MOLES, שרבים חשדו כי הביטלס הם שהקליטו אותו תחת שם בדוי. סיימון דפרי (הלא הוא דרק שולמן, שלימים יקים את להקת הפרוג הענקית ג'נטל ג'יאנט) מסר לעיתון: "אני מקווה שהתקליטון יהפוך ללהיט גדול למרות שאני אישית ממש לא אוהב אותו ולא מעוניין שהוא ייקשר בשמנו. כרגע אנו מתכננים תקליטון משלנו ועסוקים בהופעות".

שנה לאחר מכן, ב-1969, שידרה רשת NBC האמריקנית (בטעות נכתב NMC במקור) את הסרט SONGS OF AMERICA של סיימון וגרפונקל. הסרט הזה יצר שערורייה קלה עקב נסיגת הספונסרים המקוריים של הסרט בשל הרצון של השניים לכלול בו חומר מצולם ממלחמת ויאטנם ומהלווייתו של בובי קנדי שנרצח. היה זה מסמך חברתי נוקב שעמד בניגוד גמור לתדמית הנקייה של הצמד.

בשנת 1976 יצא בארה"ב התקליטון של בוב דילן, עם השיר STUCK INSIDE OF MOBILE WITH MEMPHIS BLUES, שהוקלט בהופעה חיה מתוך סיבוב ההופעות המפורסם ROLLING THUNDER REVUE. זהו פריט אספנים נחמד, שכן צדו השני של התקליטון מכיל את השיר RITA MAY שהוקלט במהלך הסשנים לאלבום DESIRE ואף נשמע תואם לאווירת האלבום ההוא בסאונד והאווירה. השיר הוא מעין מחווה לסופרת ריטה מיי בראון.

הופעות ענק ומפגשים מרגשים

בשנת 1969 הופיע דייויד בואי בלונדון פאלאדיום, במסגרת אירוע התרמת כספים לילדים נזקקים. הוא שר שני שירים (SPACE ODDITY ו-WILD EYED BOY FROM FREECLOUD) מול קהל מכובד שבו נכחה גם הנסיכה מרגרט. זה קרה ממש לפני הפריצה הגדולה שלו. אמנים הנוספים שהופיעו בערב זה היו להקת GRAPEFRUIT (שחברי הביטלס אהבו במיוחד), להקת מרמלדה, האורגניסט גרהאם בונד ולהקתו, טייני טים, לו כריסטי, להקת השווים, דאסטי ספרינגפילד ועוד.

באותה שנה עמוסה, 1969, הופיעה להקת רולינג סטונס את הופעתה האחרונה מהסיבוב הצפון-אמריקני של 1969, רגע לפני האסון באלטמונט. ההופעה נערכה ב- INTERNATIONAL RACEWAY FESTIVAL שנערך בפאלם ביץ' שבפלורידה. יותר מ-35,000 איש הגיעו למקום ונהנו מהופעות גם של ענקי התקופה כמו קינג קרימזון, מודי בלוז, TEN YEARS AFTER, ג'ניס ג'ופלין, STEPPENWOLF, גראנד פ'אנק ריילרואד, IRON BUTTERFLY ולהקת THE BAND. הסטונס הגיעו להופעה שלהם באיחור משמעותי אחרי טיסה מבוסטון שנקלעה לכיסי אוויר מפחידים. ניסיונות של גורמים שמרניים לסכל את הפסטיבל, בטענה שהוא משחית את הנוער, נחסמו והרוק'נ'רול ניצח.

ולסיום, רגע טלוויזיוני הזוי ומוזר כאחד: בשנת 1977 התארח דייויד בואי בתוכנית הטלוויזיה המיוחדת לחג המולד של בינג קרוסבי MERRIE OLDE CHRISTMAS (ששודרה ב- CBS). המפגש בין הרוקר החייזרי לזמר הבלדות הוותיק יצר דואט בלתי נשכח. השניים שרים בה את השירים LITTLE DRUMMER BOY ו- PEACE ON EARTH. הסיפור מספר שבואי סירב לשיר את המתופף הקטן כי שנא את השיר, ולכן כתבו עבורו במיוחד את התפקיד של PEACE ON EARTH שהשתלב במופתיות. זו הייתה התוכנית ה-42 והאחרונה של בינג קרוסבי, שמת שבועות ספורים לאחר ההקלטה.

מכירות פומביות של הדברים הקטנים

בנימה קצת אחרת, בשנת 2006 נערכה מכירה פומבית עם חפצים שנשארו בחדרו של סיד בארט, המייסד הגאון והמתבודד של פינק פלויד שהלך לעולמו באותה שנה. המעריצים שציפו למצוא אוצרות רוק גילו כי מכירת הפריטים התמקדה בחפצים יומיומיים פשוטים כמו כורסה, ארגז לחם ושני זוגות אופניים, עדות לחייו הצנועים בקיימברידג'. מה שכן, בדירה שלו היו גם עשרה ציורים שלו שהשיגו סכום של 55,000 ליש"ט במכירתם. סך הכל נמכרו כל 77 החפצים שלו בסכום 119,890 ליש"ט. הכסף עבר לצדקה, כפי שסיד בטח היה רוצה.

הבריחה הגדולה של מקרטני! ב-30 בנובמבר בשנת 1973 יצא בארה"ב (ואחר כך בשאר העולם) התקליט שהחזיר את פול מקרטני למקום הראוי לו בעולם המוזיקה, מבחינת דעת הקהל. זה הוא BAND ON THE RUN.

באותו יום יצא לחנויות התקליט שהחזיר את פול מקרטני למקום הראוי לו בפסגת עולם המוזיקה והפך את הקערה על פיה מבחינת דעת הקהל העולמית והמבקרים הספקנים. זה היה התקליט BAND ON THE RUN. היצירה הזו לא רק הצילה את הקריירה של מקרטני לאחר פירוק הביטלס, אלא הפכה לאייקון תרבותי בפני עצמו, כזה שמכר מיליונים ונותר רלוונטי גם עשורים רבים לאחר מכן.

אך הדרך לתהילה הייתה רצופה מהמורות שנראו לעיתים כמו תסריט של סרט מתח גרוע. הרכב הנגנים שנכנס לאולפן היה מצומצם באופן דרמטי והורכב בסופו של דבר רק מפול מקרטני, לינדה אשתו ודני ליין הנאמן. הדרמה החלה עוד לפני שהמטוס המריא; הנרי מקולוק הגיטריסט ודני סיוול המתופף, שהיו עד לאותו רגע עמודי התווך בלהקת כנפיים, החליטו לפרוש כנפיים ולנטוש את הספינה זמן קצר ביותר לפני שהמטוס של הלהקה היה אמור להמריא להקלטות שתוכננו בניגריה הרחוקה. מקרטני זעם על כך. האגו שלו ספג מכה, והוא החליט בו במקום שהוא הולך להראות לשני אלה שהוא ממש לא צריך אותם. הוא קיבל החלטה נחושה שהוא ינגן בעצמו בגיטרות ובתופים במסגרת התקליט הבא, מה שהפך את BAND ON THE RUN למפגן ווירטואוזי של איש אחד (כמעט).

הפרישה של מקולוק לא באה בהפתעה גמורה עבור מי שהיה מעורה בנעשה בחדרי החזרות; הגיטריסט האירי החל להראות סימני שבירה ברורים כבר במהלך סיבוב ההופעות הבריטי של הלהקה שהתקיים בחודשים מאי ויולי של 1973. המתח בינו לבין הבוס היה ניכר. הוא היה נכנס לוויכוחים קשים ותכופים עם מקרטני, בעיקר בגלל רצונו האומנותי לאלתר את הסולואים שלו על הבמה בחופשיות, בעוד שמקרטני הפרפקציוניסט דרש ממנו לנגנם בדיוק מוחלט כפי שהוקלטו בתקליטים המקוריים. כמו כן, מקולוק לא חסך בביקורת וציין במפורש שהלהקה הייתה טובה הרבה יותר לו מקרטני היה מעסיק קלידן מקצועי ומיומן במקום את אשתו החובבנית, לינדה, שלמדה לנגן תוך כדי תנועה.

השמועות על רצונו של הגיטריסט לפרוש מהלהקה החלו לצוץ ולבעבע כבר בקיץ של 1973, אך מקולוק, אולי מתוך תחושת מחויבות או אינרציה, הגיע בכל זאת לחוותו של מקרטני בסקוטלנד בחודש אוגוסט על מנת לעבוד על החומרים עבור התקליט הבא. חמשת חברי הלהקה עבדו שם באינטנסיביות על השירים שהפכו מאוחר יותר ליצירת המופת BAND ON THE RUN ולשירי התקליטון HELEN WHEELS. האווירה בחזרות המוזיקליות הייתה עכורה ולא טובה בלשון המעטה. מקרטני ומקולוק, שני מוזיקאים עקשנים עם דם אירי רותח, התנגחו זה בזה ללא הרף בנוגע לתפקיד גיטרה כלשהו שפול ביקש. מקולוק טען בלהט שאי אפשר לנגן תפקיד גיטרה כלשהו שמקרטני דרש ממנו. מקרטני, עקשן לא פחות, התעקש שזה כן אפשרי ופשוט דורש מאמץ. הפיצוץ היה בלתי נמנע; מקולוק יצא מחדר החזרות בזעם. החזרה הופסקה באחת ומקולוק יצא עם דני ליין לפאב מקומי כדי לשתות אלכוהול והרבה ממנו, בניסיון להטביע את התסכול.

באותו ערב גורלי הגיע מקולוק שוב לביתו של מקרטני, הפעם על מנת להודיע לו רשמית על פרישתו. הוא היה שיכור לגמרי. דני ליין סיפר מאוחר יותר עדות מצמררת, לפיה מתוך הבית נשמעו צעקות אדירות של מקרטני ומקולוק, כשכל אחד צורח על השני את המילים FUCK YOU ללא מעצורים. ההודעה הזו הביאה סוף מידי וכואב לתהליך החזרות על התקליט בסקוטלנד. מקולוק יצא מהבית בסערה, זרק את הגיטרה שלו במושב האחורי של מכוניתו ודהר משם אל הלילה מבלי להסתכל לאחור. מאוחר יותר הוא סיפר בגילוי לב שהוא פשוט לא אהב את המוזיקה שהבוס שלו יצר אז ושהוא הרגיש כבול אומנותית.

הפרישה של המתופף דני סיוול התרחשה כשבועיים לאחר מכן, אך היא קרתה באופן שונה ושקול יותר. סיוול לא היה סתם נגן שכיר; הוא היה המתופף הקבוע של מקרטני מאז ההקלטות לתקליט RAM ואף היה שותף מלא בהקמת להקת כנפיים. בשנת 1973 הרגיש סיוול שהלהקה הופכת סוף סוף ללהקת רוק מצויינת ושהאווירה האנרגטית הזו צריכה להיות מוטבעת גם על גבי ויניל. לשיטתו, הקלטות אולפניות מורכבות עם המון העלאות של ערוצים ותוספות של תפקידי נגינה מלאכותיים הן למעשה הליכה לאחור מבחינה מוזיקלית. הוא ציפה ממקרטני שיגלה מנהיגות, ישהה את החזרות לתקליט החדש וימצא בינתיים גיטריסט חדש שיחליף את מקולוק, וזאת על מנת להמשיך את הקונספט הרוקי החי. בנוסף לכל הצרות המקצועיות, הוא היסס מאד בנוגע לנסיעה להקלטות באפריקה, שנשמעה לו כמו הרפתקה מסוכנת ולא אחראית. לאחר מחשבה עמוקה בעניין, הוא החליט שעדיף לו להישאר בניו יורק הבטוחה ולהמשיך בעבודת הסשנים האולפניים הקבועה והרווחית שלו. סיוול הרגיש שנמאס לו לקבל משכורת נמוכה ממקרטני, שהיה אז עדיין מסובך כלכלית ומעוכב כספים בגלל המאבקים המשפטיים עם שאר הביטלס. לסיוול נמאס לנגן עבור המוזיקאי הנערץ בעולם עבור פרוטות עלובות. הוא ידע שהכסף האמיתי והביטחון הכלכלי מחכה לו בסשנים האולפניים בניו יורק.

הנושא הכספי היה פצע פתוח שהעסיק את סיוול בכל זמן שהותו בלהקה. המצב היה אבסורדי עד כדי כך שבמהלך סיבובי ההופעות נאלצו חברי הלהקה לשלם את ההוצאות שלהם בעצמם. התוצאה הייתה שסיוול לא רק שלא הרוויח מההופעות ההן, אלא למעשה אף הפסיד כסף, כשהוא נאחז בתקווה שהמצב ישתנה בעתיד. סיוול ראה בעיניים כלות כיצד מקרטני קנה לעצמו מכונית למבורגיני חדשה ונוצצת ויצא לחופשה יוקרתית עם משפחתו בג'מאייקה, בעוד הוא עצמו נאבק לשרוד אי שם מאחור. המחשבה המתסכלת שהוא חבר בלהקת של חיפושית מפורסמת ועשירה שיגעה אותו. הידיעה שהוא צריך להתייצב בכל רגע נתון להקלטה, חזרה מוזיקלית או צילום תמונות פרומו תמורת גרושים לא הסתדרה בראשו והובילה לפיצוץ.

מנגד, דני ליין נשאר נאמן למקרטני כנגד כל הסיכויים. לא היה לו אכפת לגור אז בדירה קטנה של חדר אחד, כי הייתה לו נפש של צועני, לפי דבריו. מה גם שמקרטני, שהבין שהוא עלול להישאר לבד, הציע לו הצעה מפתה עסקית - שבמסגרת התקליט הבא הוא יקבל קרדיט הלחנה במידה ויישאר בלהקה, דבר שהבטיח תמלוגים נאים. ליין ידע שיש כאן אפשרות עם כסף רב ונשאר בלהקה כצלע השלישית.

ב-8 באוגוסט 1973 התקשר סיוול למקרטני והטיל את הפצצה כשהודיע שהוא לא מתכוון לטוס איתו ללאגוס. למחרת, בסיטואציה מעט מביכה אך נחושה, התייצבו מקרטני, אשתו לינדה ודני ליין בשדה התעופה על מנת להמריא כאילו כלום לא קרה. מקרטני לא דאג יותר מדי למראית עין. הוא ידע בתוכו שהוא מתופף טוב בפני עצמו ושהוא יכול למעשה לנגן כמעט בכל כלי נגינה שרק יחפוץ בו, כישרון שהתגלה כקריטי להצלחת הפרויקט.

פול ולינדה טיפחו פנטזיה רומנטית; הם רצו להגיע למקום אקזוטי בו הם ישהו כל היום בחוף הים תחת השמש הקופחת ויקליטו בערבים מוזיקה משובחת. התכנון החלומי הזה הפך במציאות לסיוט גדול ומתמשך. קודם כל, ניגריה לא הייתה גן עדן, היא נשלטה אז על ידי הצבא שכבש את שליטתו באזור באופן כוחני ואלים. חיילים חמושים נראו בכל פינה שם והאווירה הייתה מתוחה. העוני היה גבוה מאד עם מספר גדול של קבצנים וחולים שהסתובבו ברחובות הבירה. בנוסף, המוזיקאי המקומי הנערץ פיילה קוטי, האשים בפומבי את מקרטני שהוא מגיע לאפריקה כדי "לגנוב" את המוזיקה השחורה ולנצל אותה, האשמה שמקרטני נאלץ להדוף כשהשמיע לקוטי את החומרים והוכיח לו שאין קשר למוזיקה אפריקאית.

חברי הלהקה הגיעו ללאגוס בתקופה הגשומה והקשה של עונת המונסונים. הם גילו לחרדתם שהאולפן שהוצע להם שם על ידי חברת EMI ברובע אפאפה, לא היה מתוחזק כמו שצריך בלשון המעטה. האולפן היה בשלבי הקמה, ללא תאי הקלטה מסודרים. טכנאי ההקלטות המבריק, ג'ף אמריק, נאלץ לצאת למסעות רכש ולחפש ברחבי לאגוס מיקרופונים טובים לשימוש וציוד בסיסי. המשימה הייתה קשה ומתישה. הוא גם נבהל באופן אישי מגודל המקקים הענקיים שליוו אותו שם לכל מקום, כולל מיטתו בלילות, חוויה שהפכה לטראומה קטנה עבור הצוות הבריטי המפונק.

ההקלטות עבור התקליט נערכו בכל יום משעות אחר הצהריים ועד עשר בלילה בימי חול, ובסופי שבוע עד שעות הבוקר המוקדמות. באחד הימים, כשהחליטו לצאת לטיול רגלי, הלכו פול ולינדה באחת הסמטאות כשלפתע הקיפה אותם חבורת מקומיים שהחליטה לשדוד אותם לאור יום. האירוע הפך למסוכן ברגע שאחד התוקפים הצמיד סכין לצווארו של מקרטני. לינדה המבועתת ניסתה להניסם בצרחות של משפטים כמו: "הוא מוזיקאי מפורסם! הוא היה בביטלס!", אך זה לא ממש הרשים את השודדים. הם לקחו את כל הכסף שהיה על בני הזוג, המצלמות והתכשיטים. אך הם לא הסתפקו בכך וגם לקחו איתם חבילת קסטות דמו יקרת ערך שפול נשא עמו, שעליהן הוקלטו כל החזרות המוזיקליות שנערכו בחווה בסקוטלנד, עם הרעיונות הגולמיים אותם רצה להביא לאולפן להקלטה. זו הייתה מכה קשה. מזלו הגדול של מקרטני היה הזיכרון המוזיקלי הפנומנלי שלו; הוא זכר בראשו את כל הרעיונות והצליח לשחזרם מאפס באולפן. לאחר שישה שבועות מתישים של הקלטות בלאגוס, חזרו שלושת חברי הלהקה לאנגליה תשושים אך מרוצים, והעבודה על התקליט נמשכה והושלמה באולפני AIR בלונדון, שם ביצעו את המיקסים הסופיים והוסיפו תזמורים.

למרות התנאים הקשים והמכשולים הבלתי פוסקים, מקרטני הצליח להנפיק תקליט משובח עם הרבה רגעים נהדרים ומרגשים, שהפך לקלאסיקה מידית. לא מעט אנשים בתעשייה נשמו לרווחה עם ההרגשה שמקרטני חזר סוף סוף ליצירתיות הגדולה שלו עם התקליט הזה. בעיתון NME פורסם כי זה אחד האלבומים הטובים של 1973 וחוץ מאלבום הסולו הראשון של ג'ון לנון, כנראה התקליט סולו הטוב ביותר של חיפושית כלשהי עד כה. במלודי מייקר יצאו מגדרם וכתבו כי זה תקליט שמשדר אווירה של חופש ושמחה. המוזיקה פתוחה ונטולת לחץ. אפילו ג'ון לנון הציניקן, שכבר הספיק אז להשלים עם פול לאחר תקופה של מריבה קשה ומתוקשרת בין השניים, ציין שהתקליט BAND ON THE RUN הוא אלבום טוב מאד. לנון אף הוסיף בראיון למגזין רולינג סטון, שלהקת כנפיים היא כמו להקת PLASTIC ONO BAND שלו. כלומר יש את היוצר המרכזי ומסביבו נגנים שמתחלפים, ובכך נתן למקרטני את הגושפנקה האולטימטיבית.

שיר הנושא של התקליט, יצירה מורכבת בת שלושה חלקים שונים, נכתב בהשראת אימרה סרקסטית שאמר ג'ורג' האריסון במהלך פגישת להקה עסקית במשרדי APPLE שנים קודם לכן. הוא ציין שם שהוא מרגיש שהביטלס הם כמו אסירים ללא דרך מילוט החוצה. התחושה הזו של כלא ושחרור חלחלה לתוך המילים. התזמור בשיר הזה, שהורכב מכמה רעיונות לשירים נפרדים שאוחדו ליצירה אחת (בדומה לצד השני של ABBEY ROAD), נעשה על ידי טוני ויסקוני המוכשר, שציין שזה היה סיוט טכני לסנכרן את הקלטת התזמורת הגדולה על ההקלטה הקיימת, אך התוצאה הייתה מושלמת.

את השיר האנרגטי JET כתב מקרטני על אישה דמיונית ואת שם השיר הקליט לקח משם אחד הכלבים שלו, שהיה גור לברדור קטן ושחור (אם כי יש הטוענים שזה היה שמו של פוני שהיה ברשותו, אך הגרסה הרשמית דבקה בכלב). השיר BLUEBIRD הרגוע וההרמוני נכתב על ידי מקרטני במהלך חופשתו בג'מאייקה (אותה חופשה מפורסמת שעצבנה בין השאר את דני סיוול וגרמה לו לקנאה). סולו הסקסופון המרגש בשיר הזה נוגן על ידי האווי קייסי, חבר ותיק שמקרטני הכיר אותו עוד מהימים לפני הפריצה הגדולה של הביטלס בליברפול. קייסי היה חבר בלהקה ליברפולית שפעלה במקביל לביטלס, בשם DERRY AND THE SENIORS. הלהקה הזו של קייסי הייתה הראשונה מליברפול שקיבלה חוזה הקלטות בלונדון, עוד לפני הרביעייה המפורסמת.

השיר MRS VANDERBILT הקצבי והסוחף דומה בפתיחתו באופן מחשיד לשיר של להקת באדפינגר בשם I'D DIE BABE שיצא בתקליט השלישי שלהם, STRAIGHT UP, משנת 1971. השיר כולל את המנטרה החוזרת "הו, היי, הו" שהפכה ללהיט בהופעות חיות. מה גשם שזה באופן אישי השיר שאני לא אוהב בתקליט, אבל אי אפשר להתכחש לאפקטיביות שלו.

צד א' של התקליט נחתם בשיר הכבד והאיטי LET ME ROLL IT, שמזכיר מאד באפקט השירה שלו (עם ההדהוד הרב) ובנגינת הגיטרה המחוספסת את הסגנון של ג'ון לנון. הגיטרה מזכירה בסאונד שלה את מה שהקליט לנון בשיר COLD TURKEY. יש הסבורים עד היום שמקרטני כתב את השיר הזה כמסר ברור ללנון שיעזוב אותו לנפשו וייתן לו לטפל בענייניו המוזיקליים והאישיים לבדו. מקרטני שלל את הדבר מכל וכל וסיפר בשנת 2010 שהשיר מדבר דווקא על גילגול ג'וינט.... נושא שהיה קרוב לליבו באותם ימים.

העטיפה של התקליט עזרה מאד לשיווקו המוצלח והפכה לאחת העטיפות המזוהות ביותר בהיסטוריה של הרוק. הדמויות שצולמו בעטיפה נראו כאסירים שנתפסו ברגע בריחה מבית כלא, כשהם מוארים בזרקור מסנוור. לינדה הציעה רעיון מבריק שלצילום העטיפה יגוייסו אנשים ידועים שאינם מוזיקאים דווקא, ביניהם העיתונאי מייקל פרקינסון, הזמר קני לינץ', השחקן ג'יימס קובורן, השחקן כריסטופר לי (דרקולה המפורסם), שף הטלוויזיה קלמנט פרויד והמתאגרף ג'ון קונטה. התמונה צולמה בפארק OSTERLEY שבלונדון ב-28 באוקטובר 1973. הצלם היה קלייב ארוסמית, שנאבק בתנאי תאורה קשים אך הצליח ללכוד את הרגע, וגם צילם את צידה האחורי של העטיפה, עם תמונות הפספורט של פול, לינדה ודני ליין. עיצוב העטיפה לא ציין משום מה את שם הלהקה אלא רק את הכיתוב BAND ON THE RUN. לפיכך דרשה חברת התקליטים קפיטול להדביק מדבקה מיוחדת על העטיפה, שתסביר לקהל הרחב במי מדובר, כדי שלא יפספסו את הקאמבק של מקרטני.

צד ב' נפתח עם השיר האקוסטי והנעים MAMUNIA. השיר הקליל הזה קיבל את שמו משם בית מלון יוקרתי שהיה ברישיקש שבהודו (שם שהה גם צ'רצ'יל בזמנו), באזור בו הביטלס שהו עם המהארישי ב-1968. אם כי מקרטני איית את השם שונה מהשם המקורי (שפירושו בערבית הוא 'גן עדן בטוח'). מקרטני ראה את המילה הזו כתובה על שלט בלאגוס ונורת רעיון נדלקה מעל לראשו. שלט נוסף שעמד בסמוך לו פרסם נגר מקומי עם המשפט SON OF ALWAYS. מקרטני אהב את המשפט הפיוטי עד שחשב לקרוא כך לתקליט כולו. בסוף הוא הלך על BAND ON THE RUN והשאר היסטוריה. השיר הזה הוא הראשון שהוקלט בלאגוס, במהלך סופת גשמים טרופית שהתחוללה בחוץ ותרמה לאווירה.

השיר NO WORDS נכתב כשנה לפני ההקלטות בלאגוס. הקרדיט לשיר מציין את מקרטני ודני ליין במשותף, עדות להבטחה שנתן פול לדני כדי להשאירו בלהקה. קולות הרקע בשיר הזה בוצעו על ידי שני אנשי צוות טכני של הלהקה, איאן הורן וטרבור ג'ונס, שהפכו לזמרים לרגע. השיר PICASSO'S LAST WORDS הגיע מערב אחד בו הדגים מקרטני לשחקן דסטין הופמן כיצד אפשר לכתוב שיר באופן ספונטני ומהיר. מקרטני פגש את הופמן במהלך החופשה בג'מאייקה. הופמן בדיוק צילם שם את הסרט המפורסם פרפר. הופמן, שהיה סקפטי לגבי היכולת של מקרטני לכתוב על כל נושא, סיפר למקרטני על כתבה שקרא בעיתון TIME על מותו של פבלו פיקאסו ותיאר בפני מקרטני את הלילה האחרון של הצייר, בו ביקש מחבריו לשתות לכבודו. באותו ערב נכנס פיקאסו למיטתו ומת בה. מקרטני לא התבלבל, לקח את הגיטרה וניגש למלאכה מול עיניו המשתאות של הופמן, שיצר שיר שלם תוך דקות ספורות.

ההקלטות של השיר המיוחד הזה, שמשלב בתוכו רסיסים משירים אחרים בתקליט, נעשו באולפנים של ג'ינג'ר בייקר בלאגוס (ולא ב-EMI). בייקר, המתופף לשעבר של להקת CREAM, גם תרם הקלטת כלי הקשה לשיר כשהוא ממלא קופסת חצץ ומנענע אותה בקצב. השיר שחותם את התקליט באופן מרשים וגרנדיוזי נקרא NINETEEN HUNDRED AND EIGHTY FIVE. מקרטני כתב את רוב מילות השיר ביום בו הוא הוקלט באולפן, והוא כולל עבודת פסנתר דומיננטית. טוני ויסקונטי הוא זה שכתב את התיזמור הגדול גם לשיר הזה, אך לצערו הוא לא קיבל קרדיט לזה בזמן אמת על גבי העטיפה וזה הותירו ממורמר וכעוס. מקרטני, באצילות מאוחרת, תיקן את המעוות רק שנים רבות לאחר מכן בהוצאות המחודשות. התקליט הזה לא רק הציל את הלהקה, אלא הפך לנכס צאן ברזל שכל חובב מוזיקה חייב להחזיק בבית.

החומה ההרמטית של פינק פלויד. ב-30 בנובמבר בשנת 1979 יצא האלבום הכפול של פינק פלויד, THE WALL.

תנסו לדמיין את הסיטואציה הבאה: אחת הלהקות המצליחות ביותר בתולדות הגלקסיה, חבורה של מיליונרים בריטים שזה עתה שברו קופות עם מכירות אסטרונומיות, מוצאת את עצמה לפתע מרוששת לחלוטין, בורחת ממס הכנסה וכלואה בתוך אולפן הקלטות עם שנאה תהומית אחד כלפי השני. זה נשמע כמו תסריט לסרט אימה פיננסי, אבל זה בדיוק הרקע להולדת אחד האלבומים המפורסמים והשאפתניים בהיסטוריה. זהו סיפור על אגו, על כסף שהתאייד, על יריקות בפרצוף ועל חומה אחת גדולה שנבנתה לא רק על הבמה, אלא בעיקר בלבבות של ארבעה מוזיקאים מחוננים.

לפני שנצלול לתוך הבוץ הטובעני של ההפקה הזו, בואו נעשה סדר בנפשות הפועלות בדרמה המוזיקלית הזו: בפינה הימנית - רוג'ר ווטרס, הבסיסט והרודן היצירתי. בפינה השמאלית - דייויד גילמור, הגיטריסט עם קול הקטיפה. במרכז הזירה - ריק רייט הקלידן העדין וניק מייסון המתופף חובב המכוניות. אליהם הצטרפו כוחות חיזוק בדמות המפיק הקנדי בוב אזרין והמאייר הסאטירי ג'ראלד סקארף.

אז הסיפור שלנו מתחיל הרבה לפני שהתו הראשון הוקלט. למעשה, הזרעים נזרעו בערב לח ודביק ב-8 ביולי 1977, באצטדיון האולימפי במונטריאול, קנדה. הלהקה הייתה בעיצומו של סיבוב הופעות בשם IN THE FLESH לקידום התקליט ANIMALS. האווירה הייתה טעונה. הקהל היה פרוע. והלהקה? היא כבר הייתה שחוקה עד דק. גילמור תיאר את התחושה הקשה באותו ערב: "אני זוכר שלא נהניתי מהמופע הזה. הופענו באיצטדיון שעדיין לא סיימו לבנות אותו. כל כך לא נהניתי מהמופע שבהדרן הלכתי לשבת ליד אנשי הסאונד, במקום לנגן. זה ודאי לא עזר לרומם את מצב רוחו של רוג'ר, שכנראה כל כך היה נסער ומעורער עד שירק מהבמה בפניו של מעריץ".

אותו רגע מכונן, שבו רוק כוכב יורק על המעריץ ששילם כסף לראות אותו, הפך לנקודת המפנה. ווטרס, שהרגיש ניכור מוחלט מהקהל העצום באצטדיונים, חווה רגע של שבירה מנטלית ונזכר בתקרית: "אני לא זוכר אם גם הרבצתי לו או לא. באותו מופע ירו זיקוקים באמצע שיר שקט שניסיתי לבצע וזה עירער אותי. אז צץ הבחור הזה שלא הפסיק להשתגע מול הפרצוף שלי. הוא ממש הסיח את הריכוז שלי, אז ירקתי בפניו ומיד לאחר מכן נבהלתי מהמעשה שלי".

מייסון המתופף ניסה להסביר את הסיטואציה הכאוטית: "ובכן, רוג'ר הוא לא אדם נינוח. אבל הופעות באיצטדיונים הן הופעות לא קלות וכל מה שאנחנו באמת רואים מהבמה, בים האנשים הזה, הוא רק את השורות הראשונות. בהופעות כאלה אין סידורי ישיבה מאורגנים ואנשים בקדמת הבמה מגוונים בהתנהגותם. חלק צועקים את מילות השירים. אחרים עושים תנועות של גיטרה באוויר וחלק מתעלפים בדיוק כשהמופע מתחיל, כי חיכו בקדמת הבמה זמן רב מאד בשביל לשמור על מקומם שם. בהופעה הזו הייתה קבוצה קטנה אך נלהבת מדי שנעמדה בקרבת הבמה. חברי הקבוצה היו רעשניים ואף צעקו לעברנו שמות של שירים שהם רוצים שננגן. ורוג'ר תפס בעינו את אחד המתפרעים שצעק לו לנגן את CAREFUL WITH THAT AXE EUGENE, איבד את זה וירק עליו".

אבל הבעיות הנפשיות של ווטרס היו רק קצה הקרחון. מתחת לפני השטח רחשה קטסטרופה כלכלית. חברי הלהקה, שהרוויחו הון עתק מהצלחת DARK SIDE OF THE MOON וגם WISH YOU WERE HERE הפקידו את כספם בידי חברת השקעות מפוקפקת בשם NORTON WARBURG. המנהל של החברה, שהיה חבר קרוב של ווטרס, השקיע את המיליונים שלהם במיזמים כושלים כמו מסעדות צפות שטבעו, מפעלי סקייטבורד שלא התרוממו וסרטים שאף אחד לא רצה לראות. התוצאה? הלהקה גילתה בוקר אחד שהיא חייבת מיליונים למס ההכנסה הבריטי, שבאותם ימים גבה מס שערורייתי מבעלי הכנסות גבוהות.

רייט סיפר על הפאניקה: "בזמן הכנת האלבום היינו, מבחינה תיאורטית, פושטי רגל. רואי החשבון שלנו הפסידו את הכסף שלנו בהשקעות מזופתות והיינו חייבים כמויות אדירות של כסף למס ההכנסה. בגלל זה קיבלנו את ההוראה לצאת מאנגליה למשך שנה ולעשות תקליט שיעזור לנו לשלם את החוב הגדול. התקופה הזו הייתה ממש מפחידה עבורנו". הפתרון היחיד היה בריחה. חברי הלהקה נאלצו להפוך לגולי מס. הם ארזו את המזוודות, נפרדו מהמשפחות ועברו להתגורר בדרום צרפת כדי להקליט תקליט שיציל את עורם. הלחץ לייצר להיט היה עצום.

בקיץ 1978, עוד לפני הבריחה הגדולה, כינס ווטרס את החברים באולפנים של הלהקה, BRITANNIA ROW בלונדון. הוא הציג להם שתי סקיצות גולמיות. אחת הייתה קונספט על איש שבונה חומה סביב עצמו, והשנייה עסקה בחלומות של איש משפחה וטרמפיסטים. הלהקה הייתה צריכה לבחור. גילמור נזכר בבחירה: "תמיד נהגנו בלהקה לקחת חופש זה מזה לפני כניסה לפרויקט חדש ומשותף. בינתיים אני עשיתי אלבום סולו, עם חבריי ללהקה שהייתה לפני שהצטרפתי לפינק פלויד ושמה JOKERS WILD. גם ריק עשה תקליט. כשחזרנו לפגישת להקה, הציב רוג'ר בפנינו שתי יצירות שכתב. האחת נקראה 'החומה' והשנייה, אותה לא בחרנו בסוף, הפכה להיות אלבום הסולו הראשון שלו, בהמשך. היצירה השנייה הייתה יותר מדי מונוטונית לטעמי".

הבחירה נפלה על "החומה", למרות שהחומרים הראשוניים היו קשים לעיכול. מייסון סיפר: "ההקלטות שרוג'ר הציג לנו באותה פגישת להקה היו באיכות לא טובה. רוג'ר תמיד ידע להביא הקלטות דמו באיכויות גרועות, למרות שעשה אותן במכשירים די מתקדמים. אבל הרעיון של החומה היה ברור וטוב מעבר לאיכות הקשה". רייט היה פחות נלהב: "היו רגעים בהקשבה להקלטה הזו ששמעתי את עצמי חושב 'הו, אלוהים! לא שוב פעם את אותו הדבר! עוד פעם הדיבורים ההם של רוג'ר על המלחמה, על אמא שלו ועל אבא שלו שמת'. ציפיתי שרוג'ר יצליח להתגבר על זה ולהביא לנו סוג של חומר אחר לעבוד עליו. אבל היה לו קיבעון. כל שיר נכתב באותו קצב, אותו סולם ואותו דבר בכל השאר. יכול מאד להיות שאם לא היינו במצב כה נוראי, מבחינה כלכלית, היינו פוסלים את הדבר הזה, אבל לרוג'ר היה אז את הרעיון הזה ולי ולדייב לא היה כלום - אז נאלצנו להיגרר לתוך זה".

כדי להפוך את אוסף הדמואים המדכא של ווטרס ליצירת מופת מסחרית, הובא המפיק בוב אזרין. אזרין היה דמות צבעונית שעבד עם כוכבים כמו אליס קופר וקיס, והיה ידוע ביכולתו להפוך רעיונות תיאטרליים לזהב. אזרין תיאר את המפגש הראשון: "פגשתי את רוג'ר דרך אשתו, קרוליין, שפעם עבדה בשבילי. את סיבוב ההופעות של 'אנימלס' בקנדה, הם סיימו בטורונטו, היכן שגרתי. אז התלוויתי אליהם ובלימוזינה שהסיעה אותי עם רוג'ר להופעה, הוא סיפר לי שהוא חש ריחוק מהקהל וזה ממש כמו לשים חומה בינו לבינם. אני זוכר ששאלתי אותו בבדיחות 'אז מדוע שלא תציב חומה שכזו?'. שנה ומשהו לאחר מכן קיבלתי ממנו טלפון לבוא ולעבוד איתו על פרויקט חדש שייקרא החומה".

ווטרס הסביר את הקונספט שעמד מאחורי היצירה: "היו לי שני דימויים בראש כשהתחלתי לכתוב את החומה. הראשון היה בניית חומה לכל אורך הבמה והשני היה היחסים הסאדיסטיים והמאזוכיסטיים של האמן עם הקהל. הרעיון של להפגיז את הקהל עם נפילת לבנים מאיימות ולקבל ממנו מחיאות כפיים חזקות במקום תחושת פחד ואימה. זה האבסורד ביחסים האלו. הנושא של אי השפיות בפרויקט הזה קשור בסיד בארט וגם בי, באופן אישי".

אזרין לקח את החומרים הגולמיים והחל לערוך אותם כמו תסריט קולנועי. הוא כתב ביוגרפיה לדמות הראשית, "פינק", והפך את השירים לסיפור ליניארי. הוא מספר: "מה שעשיתי זה לעזור לרוג'ר להרכיב את החומה לעלילה קולנועית יותר. חיברתי את פיסות המוזיקה למשהו סיפורי יותר. כתבתי תסריט, כולל הצבת דמותו של פינק במרכזו. הבאתי את התסריט לחברי הלהקה וערכנו סשן הקראה יחדיו. מאותו רגע התחלנו רק לבנות את החומה כלפי מעלה, במקום לחפש עוד לבנים מסביב".

ההקלטות בצרפת התקיימו באולפני SUPER BEAR ו-MIRAVAL. הנוף היה פסטורלי, האוכל היה משובח, אבל האווירה בתוך האולפן הייתה רעילה. הלהקה התפצלה למחנות. ווטרס הגיע בבקרים, גילמור העדיף לעבוד בלילות, והמתח היה אפשר לחיתוך בסכין. גילמור תיאר את הלוגיסטיקה: "היינו לרוב באולפני STUDIO BEAR, ששכנו גבוה בהרים והיו ידועים לשמצה כאולפנים שקשה לשיר בהם בגלל דלילות האוויר. לרוג'ר היה קשה מאד לשיר שם מבלי לצאת מכיוון. לכן נאלצנו למצוא אולפן אחר שנקרא MIRAVAL. שם רוג'ר הקליט את תפקידי השירה שלו". אזרין הוסיף על המתחים: "היה מתח רב בין חברי הלהקה. המתח אפילו שרר בין נשות החברים. הייתה תקופה בצרפת שכולם היו עויינים זה לזה. בסגנון הפאסיב-אגרסיב הבריטי. לרוג'ר ולי היו אז זמנים קשים יחדיו ולכן כל פעם מצאתי תירוץ לאחר לאולפן, כי העדפתי לא להיות שם כשרוג'ר היה".

למרות המריבות, או אולי בגללן, נוצרו כמה מהרגעים הגדולים ביותר של הרוק. השיר COMFORTABLY NUMB, למשל, נולד מתוך קרב איתנים בין ווטרס לגילמור. גילמור רצה סאונד רוקיסטי ומחוספס יותר, בעוד ווטרס ואזרין דחפו לכיוון תזמורתי. גילמור: "הגענו ללוס אנג'לס עם שתי גרסאות לשיר הזה. רוג'ר ואני רבנו בנוגע לגרסה הטובה יותר לטעמנו. כל אחד העדיף גרסה אחרת. בסוף לקחנו את שתי הגרסאות והדבקנו מפה ומשם. אני זוכר שרבתי עם רוג'ר ובוב אזרין על תפקידי השירה שלו. רציתי שיהיה שם גם צליל של גיטרה אפלה, אבל הם רצו רק בס, תופים ותזמורת. במקרה הזה הפסדתי במאבק ואני בטוח שאני צודק".

אחד הסיפורים המעניינים ביותר נוגע ללהיט הענק של התקליט, ANOTHER BRICK IN THE WALL PART 2. השיר, שהפך להמנון מחאה בבתי ספר בכל העולם, קיבל את קצב הדיסקו המפורסם שלו בזכות בילוי לילי של בוב אזרין שנזכר: "בדיוק סיימתי לפני כן סשן בניו יורק, כשנייל רודג'רס שהה באולפן הסמוך. שמעתי את צליל התופים שבקע משם ונדהמתי. הקצב של נייל נדבק לראשי וזה מה שהבאתי לשיר הזה. את הקצב של נייל רודג'רס". גילמור, איש של בלוז ורוק בנשמתו, סלד מהרעיון בתחילה: "בנוגע לקצב הדיסקו בשיר 'עוד לבנה בחומה - חלק 2', זה לא היה רעיון שלי. בוב אזרין הכריח אותי לצאת לכמה מועדוני בילוי ולהקשיב למוזיקה שהולכת שם עכשיו. אז הכרחתי את עצמי לעשות כדבריו, הקשבתי והתחלחלתי. בכל זאת עשינו את זה בשיר הזה ובשיר RUN LIKE HELL וזה עבד".

אבל אזרין לא הסתפק בקצב דיסקו. הוא החליט בחשאי להוסיף מקהלת ילדים. הוא פנה לבית הספר ISLINGTON GREEN בלונדון הסמוך לאולפן, שם המורה למוזיקה אלן רנשואו הסכים לשתף פעולה (ללא אישור מההנהלה). התלמידים הוקלטו שרים את השורות המרדניות נגד המורים שלהם. כשהלהקה שמעה את התוצאה, הלסתות נשמטו. אזרין: "מבלי להודיע לשאר הלהקה, הלכתי להקליט מקהלת ילדים מבית ספר סמוך. כשהשמעתי את התוצאה לרוג'ר, ראיתי את פניו מתרככים לכדי חיוך. הוא הבין באותו רגע כמה זה הולך להיות שיר חשוב". ווטרס הוסיף בהתלהבות: "זה היה אדיר. בדיוק הדבר שציפיתי משותף ליצירה. שיפתיע אותי".

אך בתוך כל היצירתיות הזו, הדרמה האנושית הגיעה לשיא עצוב במיוחד: פיטוריו של ריק רייט. ווטרס, שחש שרייט לא תורם מספיק לפרויקט, הציב אולטימטום אכזרי: או שרייט עזב, או שהתקליט נגנז והלהקה פושטת רגל. ווטרס לא חסך במילים קשות: "למה פיטרתי את ריק? כי הוא לא היה מוכן להשתתף בהכנת התקליט. ריק ישב באולפן מבלי לעשות דבר. הוא הגיע בזמן ונשאר עד הרגע האחרון מבלי לתרום דבר. דיברתי עם דייב וניק והודעתי להם שאני לא יכול לעבוד עם האיש הזה. שניהם הסכימו שנשחרר אותו. סוכם כי ריק יקבל את הנתח שלו מהתקליט אך ייאלץ לעזוב את הלהקה בשקט. הוא הסכים".

רייט ראה את הדברים אחרת לגמרי וכאב את הבגידה: "נלחמתי על הפינה שלי. דייב וניק יכלו לעמוד לצידי ולומר לרוג'ר שזה לא הוגן. אבל רוג'ר הודיע שזה אני או הוא בלהקה ושאם הוא יעזוב, הוא לא ירשה לאף אחד מאיתנו לעבוד על החומה בלעדיו. לא ישנתי לילות שלמים בגלל זה. זה היה מאד מרושע מצידו לעשות לי את זה".

באופן אירוני, כשפינק פלויד יצאו לסיבוב ההופעות הגרנדיוזי של THE WALL, שכלל בניית חומת קרטון ענקית על הבמה, בובות מתנפחות בעיצובו של ג'ראלד סקארף ומטוס שהתרסק לתוך הבמה, ריק רייט היה היחיד שהרוויח כסף. הוא הועסק כשכיר וקיבל משכורת קבועה, בעוד שאר חברי הלהקה הפסידו מיליונים על ההפקה היקרה והמסובכת.

כשהאלבום יצא סוף סוף, המבקרים היו חלוקים בדעתם, כמיטב המסורת. עיתון המוזיקה SOUNDS לא ריחם וכתב: "האלבום הגרוע ביותר של פינק פלויד. הוא מלא במוזיקה עייפה עם סאונד הפקה לסנילים, שנשמעת כמו הרגע בו גורדון לייטפוט פגש את פיט טאונסנד בטריפ הזייה רע מאד". ב-NME טענו שמדובר באוסף קלישאות, אבל הקהל הצביע ברגליים. התקליט זינק לראש המצעדים ושהה שם שבועות ארוכים.

במגזין רולינג סטון זיהו את הגדולה בזמן אמת: "למרות שהוא לא מסכן בשום אופן את המעמד המוזיקלי של הצד האפל של הירח,האלבום השנים-עשר של פינק פלויד הוא ההישג הרטורי המדהים ביותר של הלהקה. בסיסט רוג'ר ווטרס, שכתב את כל המילים ואת רוב המוזיקה כאן, מקרין חזון אפל ורב-שכבתי של החברה המערבית שלאחר מלחמת העולם השנייה. זה חומר מאוד קשה, ורחוק מסימן היכר של אלבום להיט".

בסופו של דבר, THE WALL נותר כאנדרטה מפוארת לכישרון, לכאב ולהתפרקות של להקה שהגיעה לקצה גבול היכולת שלה. ווטרס סיכם את המצב בנימה צינית אופיינית: "בעת הכנת התקליטים כמו 'הצד האפל של הירח' חרקנו שיניים יחדיו ועבדנו כתף אל כתף. אבל מאז? המשכנו יחדיו, למרות שהשגנו כבר את מה ששאפנו לו כלהקה. למה המשכנו יחדיו בכל זאת? בגלל פחד ותאוות בצע".

בונוס: בנובמבר 1978 (לא ידוע באיזה יום) יצא גם תקליטון הדואט המצליח של סוזי קוואטרו וכריס נורמן (סולן להקת סמוקי) - STUMBLIN' IN.

קוואטרו בספרה: "בטח נשאלתי אלף פעמים איך קרה הדואט STUMBLIN' IN. היינו בקלן ועשינו הקלטה עם מייק צ'פמן באולפן של EMI. טקס הענקת פרסים ענק התקיים ב-MESSEHALLE, והחלטנו להשתתף. המון אמנים אחרים היו שם, כולל להקת סמוקי, אמנדה ליר ובוני טיילר. אחר כך היה הצד המחייב. הייתה להם להקה על הבמה, ואני, בהיותי אני, רציתי להצטרף אליה. האדם הראשון שניסיתי לגרור היה אמנדה (מלכת דיסקו מפוקפקת של שנות השבעים). היא בדיוק בילתה חצי שעה כדי לספר לי כמה היא דומה לי - שהיא אוהבת רוק'נ'רול ואלביס ומוצרי עור, ולמעשה הלכה לראות את המפיק מיקי מוסט כדי להשיג עסקה (הוא דחה אותה). 'אז, בואי נעלה ונשיר כמה שירים של אלביס', הצעתי, והיא ענתה, 'אני לא מכירה את המילים'. אז שאלתי את בוני אם הם רוצים להצטרף אלי. 'לא. אנו לא עובדים הלילה, סוזי'. אוקיי.

פניתי לכריס נורמן (הסולן של סמוקי). 'תוריד את התחת שלך מהכיסא הזה ובוא נלך לעשות ג'אמינג רציני'. סוף סוף! בזמן ששרנו, מישהו פנה לצ'פמן. 'היי, מייק, תראה כמה חמודים הם נראים שם למעלה - כמעט באותו גודל! ותקשיב כמה נהדר הם שרים ביחד'. למחרת באולפן, כשעמדתי ליד הפסנתר והשתטיתי, מייק הסתובב אליי עם הגיטרה שלו. 'סוזי, תנגני את האקורדים הבאים שוב ושוב. היי, פיט, חבר אותי למיקרופון והפעל את המכונות. מהר'. מייק התחיל לשיר, 'האהבה שלנו חיה' וכך התחלנו בטיפשות להניח את ליבנו על השולחן, משתעשעים עם המילים. 'וואו, זה מעולה מייק'. 'כן, עכשיו אני רק צריך לכתוב בית'. וזה נקרא כישרון.

השיר הזה היה להיט הסינגל הגדול הראשון שלי באמריקה, שם הוא הגיע למיליון מכירות - ולמעשה הוא היה ענק ברוב העולם. אנגליה הייתה המדינה היחידה שבה זה לא הגיע למקומות גבוהים - ויש לכך סיבה. כריס נורמן הסכים להקליט את השיר. עמדנו לשלב את שתי הלהקות, סמוקי ואותי עם להקתי, אבל סמוקי אמרו שלא. אז זה נגמר בתור שיר של כריס ושלי עם הלהקה שלי לבד. אני יודעת שכריס התלהב מהדואט הזה, אבל כנראה היה לו קשה מהחלטת שאר החברים בלהקתו - הוא התנהג מתוח לאורך כל הדרך, דאג מלעשות את פרויקט ה'סולו' הזה ולהפר את האיזון בלהקה שלו. לכן, בזמן שהוא הסכים לעשות קליפ, הוא סירב להופיע בתוכניות טלוויזיה כלשהן. זה היה בסדר ברוב הטריטוריות, אבל בבריטניה באותה תקופה אם התקליט שלך לא היה בתוכנית טופ אוף דה פופס, הוא לא היה במצעדים. היינו במקום 41 במצעד והיינו צריכים את הדחיפה הנוספת הזו; כריס, נאמן למילה שלו, סירב ולא שינה את דעתו גם לאחר שהתחננו בפניו. זו הסיבה שלא הצלחנו להגיע למיקום גבוה יותר עם התקליטון הזה בבריטניה".

מדוע מנפרד מאן לא אהב את הביקורת נגדו ונגד להקתו? החודש, נובמבר בשנת 1964, הוא ביקש להגיב למכתב במלודי מייקר של אליזבת פריי. אז מה היא כתבה שם?

ובכן, הנה דבריה: "איש לא ישכנע אותי שלהקה כזו שיש בה אנשים שיודעים היטב לנגן ג'אז גם אוהבים לנגן זבל של פופ כמו DO WAH DIDDY DIDDY. והם עוד מנסים לתייג את זה כרית'ם אנד בלוז. נראה שזו להקה של אינטלקטואלים שנכנעה לבצע הכסף".

מנפרד מאן הגיב: "נראה שמישהי פה מבואסת מהפופ ואנחנו לא. אנחנו לא אינטלקטואלים ופעם הרגשנו כמוה אבל לא עוד. אין זרם מוסיקלי אחד טוב והשני רע. אני מעדיף להקשיב לתקליטון פופ טוב מאשר לתקליט ג'אז רע. זה הכל עניין של טעם. נכון, הלהיט שלנו "5-4-3-2-1" היה גימיק, אבל אני מעדיף גימיקים טובים".

בנובמבר 1965 כבר הובן לכל שהמעריצות נוהגות לצרוח ובקול ח-ז-ק מול אליליהן בהופעות או בכלל. אז הובא דוקטור להסביר את התופעה. הנה ממצאיו...

"אחרי מחצית ראשונה יחסית שקטה בהופעת פופ בה נכחתי - הגיע החלק השני. שלוש בנות 13 ישבו מאחוריי ואמרו לי שהן לא צרחו עד כה כי הן שמרו את הצרחות ללהקה שתעלה בהמשך הערב - הרולינג סטונס, אותה הן באו לראות. שאלתי אותן אם הצרחה שלהן לא מפריעה להקשבה והן הודו שכן. שמתי לב שהאמנים נוהגים לקפוץ על הבמה ובכך לשלהב בכוונה את הבנות. בחורה אחת הודתה בפניי, 'כן, זה גימיק אבל זה עובד'. לא היה לי מה לענות לה.

הלהקה שלשמה הגיעו הבנות עשתה הכל בשביל הצרחות. חבריה ניגנו, רקדו, שרו, התלבשו והתנהגו באופן שכזה. הסתכלתי בצורחות - הן היו מתוחות, כססו ציפורניים ונראו אפילו מפוחדות. הבנים, מצד שני, ישבו במקומם, מוחאים כפיים ולועסים מסטיק לפי הקצב. אז למה הבנות צורחות? קודם כל, האמנים מעודדים את זה. אני מאמין שהקצב יוצר סוג של התלהבות, כמו בריקוד שבטי כשהצרחה היא שיחרור. הצרחות הראשונות בהופעה הן המתח ואז זה מוביל לתגובת שרשרת. צרחה ידועה כתופעה חברתית מקובלת והמשתתפים הצורחים הם חלק מקבוצה. מבוגרים לא צורחים. זה מראה שהמוסיקה הזו שייכת לצעירים. זה מצב בריא של שיחרור מתח ואם מבוגרים לא אוהבים את זה - סימן שהם לא שייכים לפה ושהם צריכים ללכת מכאן".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים