כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-28 בנובמבר (28.11) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "כשהתכוננו לצאת להופיע, סטיבן (סטילס) הבין עד מהרה שדיוויד (קרוסבי) ואני לא ניגנו מספיק בגיטרה כדי לנגן איתו. אז הוא תכנן עם נשיא חברת התקליטים אטלנטיק, אהמט ארטגון, לערב את ניל יאנג בסיפור. ניל בדיוק הוציא אלבום סולו, והוא לא בדיוק חרך את המצעדים, וכך יצרנו את קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. ג'וני מיטשל ואני היינו אז ביחד, בתקופה של וודסטוק. היינו בניו יורק, והיא התכוונה לעשות את התוכנית של דיק קאווט בטלוויזיה. השמועות על וודסטוק המשיכו להתרבות ולהתרבות. ראשית, אנחנו שומעים ש-20,000 אנשים יהיו שם. ואז, אלוהים, אנחנו שומעים 100,000! ג'וני רצתה ללכת, ואמרתי, 'אם תלכי, אני לא יכול להבטיח שאוכל להוציא אותך משם ולחזור לעשות את המופע של קאווט', שהיה מופע חשוב באותה תקופה. אז ג'וני לא הלכה לוודסטוק, והיא כתבה שיר על הפסטיבל על סמך מידע שנמסר לה על ידינו ומג'ון סבסטיאן. אני עדיין עונד כפתור בדש הז'קט שלי שאומר 'אני לא זוכר את וודסטוק'. לדבר על וודסטוק זה כמו לדבר על מלחמת העולם השנייה... אני מבין כשאנשים אומרים לי שהאלבום שלנו DEJA VU נשמע שונה מהאלבום הראשון שלנו. דיוויד, סטיבן ואני היינו מאוהבים אחד בשני במהלך האלבום הראשון. מבחינה מוזיקלית, אכלנו, שתינו וישנו יחד כל לילה. הייתי עם ג'וני, וזה קשר שפרח. סטיבן היה עם ג'ודי קולינס, וזה פרח. דיוויד היה עם כריסטין, וזה פרח. תוך שנה הכל השתנה. מערכת היחסים שלי עם ג'וני החמיצה, סטיבן הפסיק להיות עם ג'ודי, וחברתו של דיוויד, כריסטין, נהרגה. כולנו היינו אנשים רומנטיים, וחיי האהבה שלנו התערבלו. ואז תביא את ניל ותחבר את השיגעון שלו לכל זה, כך שזה מדהים שהאלבום DEJA VU הוקלט אי פעם... אני זוכר לילה אחד בפילמור איסט בניו יורק. דילן בא לראות אותנו. ההופעות החיות שלנו היו בדרך כלל נחצות למחצית ראשונה אקוסטית, ואחריה הפסקה, ואחריה סט חשמלי לשאר הלילה. בתוך המבנה הזה, לכולנו היו סולואים אקוסטיים. אני הייתי עושה שני שירים, דיוויד היה עושה שני שירים, סטיבן היה עושה שני שירים, וניל היה עושה שני שירים. אבל בלילה המסוים הזה, בגלל שדילן היה שם, סטיבן עשה חמישה שירים. זה עצבן את כולם ובצדק. כולנו רצינו להרשים את דילן, ובכל זאת סטיבן הגזים. בהפסקה השתלחתי בסטיבן ואמרתי לו בדיוק מה אני חושב עליו. בזמן שאני עושה את זה, הוא החזיק בידו פחית של באדווייזר והוא מעך אותה. סטיבן הוא אדם חזק להפליא, ובאנרגיה המטורפת הזו שלו הוא מעך את הפחית והבירה הקציפה על כל השטיח, ועל כל המכנסיים שלו. מיד לאחר מכן, יצאנו ועשינו את הסט החשמלי הגדול ביותר שלנו אי פעם. אז לך תבין... הדבר המדהים ביחסים שלי עם סטיבן ודיוויד הוא שאני יכול לכעוס עד מאוד על שניהם, והם עליי, אבל לכולנו יש את הכישרון לומר, 'בסדר, בזמן שאתה צורח עלי, רק תקשיב ללחן החדש הזה שכתבתי'. לא משנה מה קורה, מישהו משמיע לך שיר שמפיל אותך ארצה. עכשיו אני שואל אותך, איך אתה יכול להישאר כועס על מישהו שזה עתה השמיע לך את אחד השירים הטובים ביותר ששמעת?" (גרהאם נאש)
ב-28 בנובמבר בשנת 1975 יצא אלבום חדש של סופרטרמפ. כשהוא הושלם, הרגישו חברי הלהקה שיש בידם תקליט טוב אך לא מרגש כמו תקליטם הקודם, CRIME OF THE CENTURY.
התקליט CRIME OF THE CENTURY, שיצא בשנת 1974, העניק ללהקת סופרטרמפ את הצלחתה הראשונה והאמיתית בתעשיית המוזיקה. חברי הלהקה יצאו לאחר מכן לסיבוב הופעות גדול בארה"ב. הם אהבו מאד את היבשת הגדולה והחליטו אף להישאר שם גם לאחר השלמת הסיבוב.
לפני תחילת הקלטת האלבום הבא סיפר אחד האנשים המובילים בלהקה, רוג'ר הודסון, לרולינג סטון: "היו לנו כמה הרכבים לפני שהתקבענו על ההרכב הזה. התקליטון הראשון שהקלטנו בהרכב הנוכחי היה עם שיר בשם LAND HO. ניסינו לעשות לזה מיקס בעצמנו אך חברת התקליטים לא הייתה מרוצה מהתוצאה. ואז מישהו המליץ לנו על קן סקוט. אז שלחנו לו כמה הקלטות דמו שלנו והוא הסכים לעבוד איתנו. זו הייתה הפעם הראשונה שעבדנו עם מפיק. לא ידענו, עד שהוא הגיע, כמה זה חשוב שיש לך מפיק חיצוני. התקליט האחרון שלנו, 'פשע המאה', אינו אלבום קונספט. השירים שבו פשוט זורמים היטב זה אחרי זה. את השירים כתבנו כשנתיים לפני שהקלטנו אותם. עכשיו יש לנו כשלושים שירים כדי לבחור מתוכם לתקליט הבא שלנו".
אז נפלה ההחלטה של חברי הלהקה להקליט את תקליטה הבא בלוס אנג'לס. אך המועד המקורי להקלטת התקליט נדחה בגלל שאחד ממנהיגי הלהקה, רוג'ר הודסון, שבר את ידו. לאחר זמן החלמה קצר הוחלט שהלהקה תקליט את התקליט באולפני STUDIO D בהוליווד. מתחם האולפן הכיל ארבעה אולפני הקלטה מכיוון שבמתקן היו ארבעה אולפנים ולכן תמיד היו הרבה אמנים אחרים בזמן שסופרטרמפ הקליטה. במסדרון היו חבריה נתקלים באנשים כמו קארן קרפנטר או ג'וני מיטשל.
הקלטת התקליט הזה לא הייתה קלה לסופרטרמפ. הפעם הופעל על הלהקה לחץ לחזור על הצלחת תקליטה הקודם. שני היוצרים העיקריים של הלהקה, רוג'ר הודסון וריק דייויס, לא הצליחו להפיק מספיק שירים חדשים להתחלת ההקלטות. הלחץ היה גדול. דבר נוסף שהעיב על קידום התהליך באופן חלק היה הבאת הנשים של חברי הלהקה. הדבר יצר בעיות. הנשים נהגו להתלונן באולפן שבעליהן לא מקבלים יחס כמו שצריך מבחינת הבלטתם במוזיקה. טכנאי ההקלטות, קן סקוט, השווה את הסיטואציה למה שקרה בין הנשים בסרט הפארודי 'ספיינל טאפ'. רק הפעם זה היה על אמת. לאחר כמה חודשים של הקלטות מתישות חזרו חברי הלהקה לאנגליה. שם החלו במשימת הקלטת תפקידי הנגינה והשירה הנוספים.
התקליט נפתח עם שיר בשם EASY DOES IT, בו נשמע סקסופוניסט הלהקה, ג'ון האליוול, שורק להנאתו בזמן שהלך ברחוב בו היה האולפן. היה צורך גם בצפצפת מכונית ולכן ישב קן סקוט הטכנאי במכוניתו ליד האולפן וחיכה לאות לצפצף. את התזמורת הסימפונית, שניגנה בשיר הנהדר A SOAPBOX OPERA, הקליטו באולפני אבי רואד, באולפן מס' 2 הגדול. רוג'ר הודסון כתב את השיר הזה בארה"ב כתגובה לכל תכנות הרדיו שהשמיעו הטפות דתיות. פתיחת השיר מכילה קטעים שהוא הקליט מהתוכניות האלו.
הקלטת העוגב בשיר TWO OF US לא הייתה קלה, כפי שסיפר הטכנאי קן סקוט: "בשביל העוגב הצליחה חברת התקליטים להכניס אותנו לרויס הול בקמפוס UCLA, שהיה בו כלי בעל שם עולמי. רוג'ר ניסה לנגן בזה, אבל העניין של עוגב שאף אחד מאיתנו לא הבין עד אותו רגע הוא שיש עיכוב בצליל כי כל מה שאתה מנגן, לוקח זמן עד שזה יוצא מהצינורות לאחר שלחצת על הקלידים. זה בדיוק כמו העיכוב שאתה מקבל לעתים קרובות בשיחת טלפון וזה כל כך מטריד שאתה לא יכול להמשיך בשיחה. אתה ... מתחיל ... לדבר ... ו ... לאט... כל הזמן . התפקיד שרוג'ר תיכנן לשיר לא התאים לביצוע כי היו בו הרבה תווים עם שמיניות וזה חזר באיחור שממש הקשה על העניין. ידענו די מהר שהרעיון לא יעבוד, אז בסופו של דבר השתמשנו באורגן הרמוניום באולפן, במקום בעוגב. כמו כן, את סולו הסקסופון של ג'ון האליוול עשינו לאחר שקיבלנו השראה מלהקת ג'אז שראינו בקרבת האולפן. הלהקה ההיא ביצעה קטעים של צ'רלי פארקר כשהסקסופוניסט הירמן באופן מדהים. זה ממש פתח לנו את הראש וביקשתי מג'ון שיעשה את אותו הדבר. בהתחלה הוא היסס אך בסוף זה עבד, בשיר ANOTHER MAN'S WOMAN".
אבל היה גורם בעייתי שהסיח את הדעת מהאווירה הרגועה. אלה היו הנשים של חברי הלהקה. קן סקוט: "לתהליך עשיית התקליט במקום חדש לגמרי היו כמה יתרונות אבל גם כמה חסרונות שהוציאו אותנו מאיזון. מכיוון שזו הייתה תקופה של שלושה חודשים, כולם הביאו את משפחותיהם ללוס אנג'לס, מה שגרם בסופו של דבר לכמה בעיות. כשהנשים היו בבית באנגליה, היו להן חיים של משפחתה כך שהן נשארו מחוץ לעניינים של הלהקה לרוב, אבל בלוס אנג'לס זה פשוט הפך לחופשה ארוכה שבה כל מה שהן עשו זה לבלות. וחלק מהבילוי הזה היה לרדת לאולפן ולהיפגש עם הנשים האחרות, והן התחילו לדבר. אני חייב לומר שאשתי
הייתה גם כזו. היו הרבה דיבורים של 'אני לא מרגישה שהבעל שלי מקבל את כל מה שמגיע לו'. סוג של דיבורים שלא עשו דבר מלבד להציף את החרא. זו בדיוק הדרך שאנשים חשבו שיוקו ולינדה השפיעו
על הביטלס, מה שמעולם לא קרה במקרה שלהן, אבל בהחלט קרה כאן. כל כך הרבה מזה היה כמו בסרט 'ספיינל טאפ' שבו חברה של מישהו פתאום מופיעה במקום ומתחילה להשתלט על העניינים".
אחרי כמה חודשים נגמר הזמן שהוקצב באולפן ב-A&M, אז הלהקה החליטה לחזור לאנגליה כדי לסיים את התקליט. עדיין היה הרבה מה להקליט ואחר כך לערוך מיקס להכל. הלחץ היה רב כי הצלחת התקליט הקודם יצרה ציפייה אדירה ולכן חברת התקליטים לא הרפתה ודרשה כבר לקבל אליה את המוצר המוגמר. לא הייתה לחברים ברירה אלא לחרוש בכל דרך אפשרית כדי לעמוד בלוח הזמנים. למרות זאת, התקליט הפך להצלחה מסחרית גדולה.
בנוסף לשירי האלבום, הוקלט שיר נוסף שיצא רק בצד ב' של תקליטון עם השיר LADY, שפותח את צד ב' של האלבום. זה היה השיר YOU STARTED LAUGHING WHEN I HELD YOUR HAND. מאז יציאתו על התקליטון לא יצאה הגרסה האולפנית הנהדרת הזו באף דיסק רשמי. גרסה בהופעה חיה יצאה בתקליט ההופעה הכפול PARIS, משנת 1980.
עיתון רולינג סטון פרסם בביקורתו: "להקת סופרטרמפ, שתקליטה הקודם הפך ללהיט מפתיע, מגיחה הפעם עם תקליט חדש ובתזמון מדויק. אבל שם האלבום מסביר היטב את מהותו - המשבר של המאזין כשהוא צריך לצלוח את שני הצדדים". נו, טוב. תמיד אני טוען שמוזיקה זה עניין של טעם אישי ושעל טעם וריח אין להתנגח.
בעיתון לסטר מרקיורי, הבריטי, בחרו בתקליט זה כ"אלבום השבוע". כך נכתב שם: "זו אחת מלהקות הרוק המצליחות ביותר שעובדות כיום בבריטניה. המוזיקה שלה מאד מקורית ומורכבת אבל אף פעם לא יומרנית.
מה שהופך את סופרטרמפ ללהקה טובה היא האמפתיה בין חמשת המוזיקאים שמנגנים זה לזה. מה שמייחד אותם הוא הנגינה הכפולה בקלידים של דייויס והודסון. דייויס הוא איש הקלידים הראשי בקבוצה בעוד הודסון הוא בעצם הגיטריסט אשר מחזק במקלדת. יש הרבה השפעות ג'אז במוזיקה של סופרטרמפ. אי אפשר להישאר אדישים ללהקה: הם כוח מוזיקלי חיובי והמוזיקה שלהם דורשת תשומת לב. אלבומם החדש מרשים אף יותר מ'פשע המאה' אבל הוא חסר רצועות בולטות. זו לא ביקורת, כי זה תקליט הרבה יותר מגובש. קשה להעריך עד כמה זה נועד להיות אלבום קונספט, אבל קשה להאזין לשירים מחוץ להקשר של התקליט".
שם התקליט הומצא על ידי ריק דייויס, על מנת להראות לעולם מסביב שהלהקה עצמה לא מרגישה לחוצה, למרות כל הלחץ שהיה סביבה. הוא לקח את המשפט הזה מסרט בשם THE DAY OF THE JACKAL, שיצא בשנת 1973. לראשונה קניתי את התקליט הזה בשנות השמונים, כשהייתי נער. זה היה עם עטיפה תוצרת הארץ שהיה כתוב עליה בעברית 'משבר? איזה משבר?'. והעטיפה האחורית הייתה צילום בשחור-לבן של העטיפה הצבעונית המקורית. ככה זה היה עם תקליטים מתוצרת הארץ. ממש עולם שלישי בכל מה שהיה קשור לווינילים. אבל המוזיקה שחיכתה לי בפנים היא משהו שקרוב לליבי עד עצם היום הזה. תקליט נהדר!
ב-28 בנובמבר בשנת 1943 נולד רנדי ניומן - זמר, כותב שירים, מלחין ופסנתרן אמריקאי הידוע בקולו הייחודי, מיליותיו הסאטיריות ותרומתו לפסקולי סרטים. המוזיקה שלו משלבת לעתים קרובות אלמנטים של פופ, רוק ואמריקנה, והוא זכה להערכה על אופן סיפורו ושנינותו בכתיבת שירים. הקריירה המצליחה נמשכת מאז סוף הסיקסטיז.
גם את זה הוא אמר פעם: "אני לא חושב שאי פעם הייתי רעב להצלחה. דיברתי עם אמא שלי על זה רק לפני כמה ימים. היא אמרה לי שאף פעם לא רציתי כלום. היה את הקטנוע הזה שרציתי פעם אחת, אבל לא רציתי אותו ברצינות, כי ידעתי שאם אקבל אותו אז אני אמות. אבל לא הייתי ממש רעב כי אף פעם לא הייתי ממש עני. זה לא שבזתי להצלחה, אבל זה לא קרע אותי כשלא קיבלתי את זה. לא משנה מה ההצלחה שהייתה לי ככותב שירים, אני מניח שעלי להתחקות אחר הידידות שלי עם לני וורונקר. אביו ניגן בתזמורת כשדודי היה שם, אז אני מכיר את לני מאז שהייתי ילד. הוא מבוגר ממני בשנתיים. אני זוכר שכשהייתי בן ארבע או חמש, הוא היה מספר לי סיפורים. הייתי הקהל שלו. הוא היה אומר, 'בוא ניסע בתלת האופן הזה' והוא היה עולה על זה ואני הייתי מושך אותו, והיינו נופלים. הייתי נפגע והוא לא. עדיין יש לי צלקות מהתלת אופן הזה. הוא היה אומר, 'אנחנו יכולים לעשות את זה, אנחנו יכולים לעשות את זה', ובסופו של דבר התרסקנו.
וזה היה ככה עם כתיבת שירים. למדתי מוזיקה קלאסית, ולני אמר, 'למה שלא תנסה לכתוב כמה שירים?'... לני ניסה לגרום לי לחתום בחברת האחים וורנר ללא כסף. אמרתי, 'אני לא מאמין לזה. אתה חבר שלי. חברת A&M מציעה לי 10,000 דולר, האחים וורנר לא מציעים לי כלום. לך תזדיין'. הוא כל כך התעצבן עליי. היה לו מזג נורא כילד. היינו משחקים כדורגל, והוא היה מתעצבן ויורד מהמגרש. כמובן, אני כן זוכר שקיבלתי את 10,000 הדולר מחברת האחים וורנר בסוף...
הייתי מעוניין לדעת כמה אנשים שאומרים שהם הולכים לנסות לכתוב שיר להיט באמת עושים. מעולם לא עשיתי את זה. אולי כדאי שאנסה. אני לא חושב שאני מסוגל לומר, 'אה, אני הולך לנסות לכתוב שלושה להיטים עכשיו'. אני רק כותב את מה שיוצא. כמו SHORT PEOPLE. זה פשוט יצא. לא היה לי מושג שזה יהיה להיט. אבל זה היה הלהיט הגרוע ביותר שמישהו יכול לקבל. זה היה רועש מדי. אני מעדיף לקבל כסף בשקט".
ב-28 בנובמבר בשנת 1974 עלה ג'ון לנון לבמה של המדיסון סקוור גארדן, כאורח של אלטון ג'ון (לו הפסיד בהתערבות בנוגע לשיר שהקליטו השניים ונאלץ להתייצב) וביצע את הופעתו הלפני אחרונה.
מדוע אחת לפני? כי המופע האחרון עמו נערך בשנת 1975 בתוכנית טלוויזיה לכבוד טייקון הטלוויזיה סיר לו גרייד, בה ביצע עם להקה מספר שירים. אבל משהו במופע הזה בניו יורק עם אלטון היה מחשמל מאד.
שמו של לנון לא פורסם לפני כן במודעות של המופע והקהל לא האמין למראה עיניו. לנון עלה לבמה עם שיער ארוך, חליפה שחורה וגיטרת פנדר טלקאסטר שחורה. הוא ביצע שלושה שירים. בתחילה הוא היה פקעת עצבים, בגלל שהוא לא הופיע על במה כשנתיים. אבל הוא נרגע מהר מאד ואף נהנה מההופעה. על הבמה ביצעו השניים את השיר שהביא להתערבות, גרסה מחודשת של אלטון לשיר 'לוסי ברקיע היהלומים' ואת השיר שפותח את תקליט הבכורה של הביטלס - I SAW HER STANDING THERE (אותו לנון הציג לקהל כשיר של 'הארוס הפרוד שלי ששמו פול'). לנון סיפר לאחר מכן: "ההופעה הייתה נהדרת. אלטון היה מתוח לא פחות ממני. הוא היה שנים לפני כן במשרדים של דיק ג'יימס, שם עבד כאמן לא ידוע ונהג להקשיב שם לכל הדמואים שאנחנו, כלהקת הביטלס, שלחנו אז למשרד. לכן יש לו קשר מיוחד עם הלהקה ההיא. על הבמה נשמעו הצעקות כמו בימי הביטלמאניה. לא האמנתי שזה בשבילי. לא שמעתי צעקות כאלה מאז הימים המוקדמים של הביטלס".
בניו יורק טיימס פורסם, מיד לאחר ההופעה: "אלטון ג'ון, אולי הדמות האישית המצליחה ביותר של הרוק'נ'רול של שנות השבעים, הקסים קהל רב ביום חמישי בערב במדיסון סקוור גארדן - עם מופע שמבוצע ומופק במקצועיות - הראשון מבין ארבעה שם. אבל הופעתו של ג'ון לנון על הבמה, לשיר שלושה שירים, העמידה את שאר המופע בפרספקטיבה אחרת.
אלטון ג'ון הוא בחור אנגלי חסון וקצר שיער, שעל פניו עשוי להיראות כעוד רוקר נוצץ. הוא עוטה על עצמו תלבושות ומשקפיים אקסטרווגנטיים, והוא משתולל על הפסנתר בצורה משתלחת.
אבל המוזיקה של אלטון, שברני טאופין מספק לה את המילים, היא עניין אחר. אלו הם שירים מעוצבים בקפידה במובן הטוב ביותר, הרחבות רוק אמיתיות של מסורת פופ שלמה שמגיעה הרבה לפני הרוק. הנושאים רציניים מספיק כדי לענות על צרכי הגיל, אך עדיין נגישים ומגוונים מספיק בנושא שלהם כדי להימנע מכל האשמה של סטריאוטיפים.
באופן דומה, המוזיקה של אלטון מאמצת בחוזקה מגוון ניבים של פופ-רוק ונשמעת אישית באותו זמן. הקול שלו חזק, נגינת הפסנתר שלו מיומנת בצורה אופנתית והלהקה שלו צמודה וחכמה, והתוצאה היא הרוק הכי בריא, הכי לא שנוי במחלוקת, של אמצע הדרך.
אבל כשמר לנון נכנס, האולם השתנה. לא שהקהל לא נתן כל אינדיקציה לאהבת אלטון והמוזיקה שלו. אבל עם לנון, היה חשמל שנדלק בקהל ונשאר בו הרבה אחרי שההפתעה עזבה את הבמה.
שני הגברים שרו יחד שלושה שירים. זו הייתה רבע שעה מרגשת, והיא גרמה לנו לזכור מחדש שלמרות כל הפופולריות של אלטון ג'ון, סיבוב ההופעות שלו לא במעמד של הרולינג סטונס או בוב דילן (שלא לדבר על הביטלס) כאירוע פופ תרבותי.
בחלק שלו במופע, שנמשך הרבה יותר משעתיים, אלטון הציע חלק נדיב מלהיטיו וכמה טיולים מעניינים לרפרטואר הפחות מוכר שלו. קיקי די, זמרת אנגלייה שהיא בת טיפוחיו, פתחה את ההופעה והתקבלה בחום".
מאחורי הקלעים נראתה גם יוקו אונו, שבאה לבקר את בן זוגה הפרוד ממנה. זמן קצר לאחר מכן חזרו השניים לחיי זוגיות משותפת ומחודשת. בינתיים, בסיום ערב זה פנה כל אחד מהם לביתו.
ב-28 בנובמבר בשנת 1981 פורסמו דבריו של מתופף להקת פוליס, סטיוארט קופלנד, ברקורד מירור:
"בעבר, הצבנו את שלושתנו והמזיקה שלנו בשוק. כי חברת התקליטים בפרט והעולם בכלל נתפסו לתדמית שלנו לא פחות מאשר למוזיקה. הפנים שלנו היו חלק מתפאורת ההצגה. אבל מספיק לנו עם זה. התדמית שלנו עשתה את שלה והדבר החשוב ביותר הוא המוזיקה. אנחנו מוכנים לסכן את מיקומנו במצעדים כי עכשיו זה הזמן להתרכז במוזיקה. למזלנו, לא הגענו עדיין למצב בו אנו חשים שאנו בעסק הזה רק בשביל הכסף. כרגע אנו ממש לא רוצים להיות מפורסמים. בעצם, זה לא נכון. אני אוהב את המצב בו אני נמצא כעת, אך אני לא זקוק ליותר מזה. אנו רוצים להתפתח עם המוזיקה כדי להביא אמנות שאנו גאים בה. כרגע, אבא שלי, שהוא חצוצרן ג'אז, תוהה מתי אתחיל לעשות 'מוזיקה רצינית'. בינתיים, השכנים שלו דופקים בדלתו עם תקליטים של פוליס בידיהם לחתימה.
הפילוסופיה של פוליס היא לשמור את הדברים כמה שיותר פשוטים ולתפוס את מה שעשה את הרוק דבר כה מלהיב, עם שלישיות כמו ג'ימי הנדריקס אקספריינס ולהקת קרים. יש לנו צוות קטן בהופעותינו וכשהופענו לראשונה בארה"ב, לקחנו ציוד שהצלחנו לדחוס במכונית טרנזיט אחת – כולל חברי הלהקה והצוות הטכני. כרגע יש לסטינג, אנדי סאמרס ולי קשר עמוק. עדיין, לכל אחד מאיתנו יש את מעגל החברים שלו, שלאו דווקא קשור למוזיקה. כרגע אני נהנה לצאת לסיבובי הופעות אבל אני מאמין שההנאה הזו לא תישאר לנצח. ככל שאתה מתבגר, תחומי העניין שלך מתפתחים. כרגע, המוזיקה היא הרגש הכוחני ביותר שלי שמניע אותי יותר מכל דבר אחר. אני לוקח את זה ממש ברצינות – אם זה להאזין למוזיקה או ליצור אותה".
ב-28 בנובמבר בשנת 1970, יצא התקליט השני של להקת סלייד, PLAY IT LOUD. הגיטריסט דייב היל: "הסיבה לכך שהאלבום נקרא כך היא שמעולם לא חשבנו שהלהקה נשמעת חזק מספיק בפורמט של תקליט. זה עדיין לא היה שם לגמרי".
עטיפת התקליט מנציחה את ארבעת חברי הלהקה באופן בו בלטו משאר להקות האופנה. ראשם היה מגולח משיער ארוך ובגדיהם נראו כשל מרובעים אמיתיים, אך היה זה נסיון כושל לשווק את עצמם כמשהו מיוחד. דווקא כשיגדלו בחזרה את שיערם ויוסיפו לארון הבגדים שלהם ביגוד נוצץ - יקבלו את ההצלחה הגדולה ביותר.
ההצלחה לא הגיעה לסלייד בעקבות אלבום הבכורה שלה, BEGINNINGS וארבעת חברי הלהקה הבינו שחייבים לשנות כיוון; במקום לבצע גרסאות כיסוי כדאי לפנות לכתיבת שירים מקוריים. כמו כן, צריך לשנות תדמית. מנהל הלהקה, צ'אס צ'אנדלר (לשעבר הבסיסט של האנימלס ושעבר גם מנהלו של ג'ימי הנדריקס) הציע לחברי הלהקה לגלח את ראשיהם. הגיטריסט דייב היל והבסיסט ג'ים לי התחלחלו מהרעיון. לאחר שכנוע הם ניאותו לנסות וגם מיהרו לקנות נעלי ד"ר מרטין וביגוד עם שלייקס שישלים את התמונה.
הגיטריסט, דייב היל: "למרות שהתחלנו להתרחק ממראה המגולח שלנו, האלבום השני שלנו הציג אותנו עדיין עם שיער קצר על העטיפה - ונראינו קצת לא בנוח עם זה. עדיין לבשנו את מה שהתאים לסקינהדס ונראינו מאיימים – במיוחד נודי הולדר ודון פאוואל. מישהו אמר לי שזה נראה כאילו אנחנו פשוט חזרנו הביתה מהעבודה והתכוננו לצאת לקטטה. זה היה רחוק מאיתנו. בעצם היינו אנשים שוחרי שלום, אבל אני חושב שצ'אס רצה שנשחק קצת עם התדמית. הוא ניסה לזרוק אותנו החוצה ממלון יוקרתי בלונדון. הוא הזמין אותנו, ואז היינו כולנו בחדר אחד ויצרנו המון רעש. דחפנו כמה כיסאות במעלית, דפקנו ברצפה. הוא רצה שהעיתונים יכתבו על כך שהעיפו אותנו משם, אבל הם לא זרקו אותנו. בסופו של דבר, בנימוס, הם ביקשו אותנו לעזוב, אז אין סיפור לעיתון.
זה מצחיק איך תספורת משנה את הדרך שבה אנשים מסתכלים עליך. ממש לא התאמנו לזה. אני זוכר שצ'אס לקח את נודי הולדר וג'ים לי לחנות של בגדי צבא כדי להביא לנו כמה בגדים. זה היה זר לחלוטין למישהו כמוני, שהיה רגיל להיות ראוותני. המשכנו את זה לזמן מה, אבל למרבה המזל, התדמית הזו נמשכה פחות משנה. לאט לאט השיער התחיל לצמוח וצ'אס לא אמר כלום. האם זה עבד? זה אכן הפריד בינינו לבין כל הלהקות שהיה להן שיער ארוך. כשהקלטנו את האלבום, צ'אס לא השתמש בציוד הגדול שלנו מהבמה. הוא אמר שהיו לו בעיות עם ג'ימי הנדריקס שרצה להשתמש במגבר חזק מדי שפשוט לא עבד בהקלטה: 'זה יהיה מעוות וזה פשוט לא יישמע גדול', הוא אמר. אז העצה שלו הייתה תמיד להשתמש במגבר קטן".
התקליט הזה של סלייד, שהכיל ברובו שירים מקוריים מאת הזמר נודי הולדר והבסיסט ג'ים לי, צריך לקבל האזנה בקרב כל מי שאוהב את המוסיקה שלו עוצמתית, קליטה, מלאת אנרגיה וטבולה בניחוחות גאראג'יים. עדיין אין פה את הלהיטים הגדולים (עם שגיאות הכתיב המכוונות להפליא) שהזניקו את הלהקה לשחקים, אך יש פה להקה שיודעת ואוהבת לנגן ביחד. קולו המחוספס והרועם של נודי הולדר הוא החותמת של סלייד וקול זה יכול אף לשבור זכוכיות אם ירצה. ולחובבי להיטים ופסקול הסרט "הנוער לשלטון", הלהקה מבצעת פה גם את THE SHAPE OF THINGS TO COME הנהדר.
חודש לאחר צאת התקליט פרסם עיתון NME בביקורתו: "זה תקליט אגרסיבי, אם כי חברי הלהקה יודעים לטפל היטב בווליום שלהם כדי ליצור דינמיקות שונות. לעיתים הם ממש שקטים ולעיתים צורחים על המאזין. זמר הלהקה נוטה לצרוח מדי, אך יכול להיות וזו הגישה של הלהקה הזו".
גם בארה"ב נכתבו בזמנו ביקורות על האלבום והן היו חיוביות; בעיתון THE DISPATCH שהופץ באילינוי נכתב: "מדובר פה במוזיקת רוק מתפרצת כשחלק מהשירים יכולים להיות להיטים". בעיתון DAYTON DAILY NEWS פורסם: "תעשו מה ששם האלבום אומר! נגנו את זה בקול רם. אז תקבלו מושג בנוגע למה שקורה עם מגולחי הראש של אנגליה. הלהקה הזו פנטסטית!".
ב-28 בנובמבר בשנת 1968 נערכה פגישה מחודשת בין איש הבלוז הבריטי ג'ון מאייאל והגיטריסט, אריק קלפטון. בעבר היו השניים יחדיו בלהקת הבלוזברייקרז.
זה היה בשעת אחר הצהריים כשמאייאל נפגש עם קלפטון בחנות תקליטים שבמרכז לונדון. לאחר מכן פנו השניים לביתו של קלפטון ומאייאל דיווח לאחר מכן על מה שהיה שם: "לקחנו גיטרות וניגנו ביחד למשך כמה שעות את הבלוז. מאד נהנינו. הוא איש שאני מאד מכבד ואוהב כבנאדם וכגיטריסט הוא תמיד מעולה".
מאייאל היה אמור ביום זה להופיע באוניברסיטה בסאות'המפטון אך ההופעה בוטלה.
ב-28 בנובמבר בשנת 1981 פורסם ברקורד מירור שהקלידן של להקת ריינבאו, דון איירי, עזב את הלהקה. מדוע? בואו לקרוא.
איירי עזב את הלהקה, שהנהיג הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, לאחר שהמתופף קוזי פאוואל, הזמר גרהאם בונט והבסיסט ג'ימי באין נשרו ממנה. איירי טען ש"לנגן עם הלהקה לא עשה טוב לראש שלי מלבד כאב ראש. לא הייתי שמח ממה שקרה שם, מאז שקוזי עזב אותנו. נראה שכל המוזיקה הכבדה של ריינבאו התאיידה לטובת דברים קלילים. שנת 1981 הייתה שנה גרועה מאד בלהקה הזו. כרגע אני שמח להיות אחד משלושה מיליון אנשים שיכולים להגיד שהם אקס-ריינבאו. אני מתכנן לעשות פרויקט עם חברי, גארי מור". במקום איירי הוכנס במהרה לריינבאו הקלידן דייויד רוזנטל.
הנה אני ודון איירי:
גם זה קרה ב-28 בנובמבר:
- בשנת 1968 התייצבו ג'ון לנון ויוקו אונו בבית משפט במרילבורן בנוגע למשפטם באשמת הקנאביס שנתפס בביתם במהלך פשיטה משטרתית. לנון הודה באשמה ונקנס בכ-150 ליש"ט.
- בשנת 1966 בעטה חברת התקליטים 'דקא' את להקת ARTWOODS הבריטית משורותיה. הסבלנות של החברה פקעה כשראתה כי אין סיכוי לקבל תקליטון מסחרי מהלהקה, שחבריה היו האורגניסט ג'ון לורד (בהמשך יקים את דיפ פרפל), המתופף קיף הארטלי והזמר ארט ווד.
- בשנת 1979 נשרף כליל ביתו של רינגו סטאר בלוס אנג'לס.
- בשנת 1967 הקליטו חברי הביטלס את סינגל חג המולד האחרון שלהם כלהקה מגובשת. תקליטוני חג המולד הבאים הוקלטו על ידי חברי הלהקה בנפרד זה מזה. התקליטון הזה של 1967 נקרא CHRISTMAS TIME IS HERE AGAIN ונשלח בפורמט של פלקסי-דיסק (תקליטון גמיש) לחברי מועדון המעריצים של הלהקה באנגליה ובארה"ב.
- בשנת 1970 הגיעה להקת סנטנה לצמרת מצעד האלבומים האמריקאי עם תקליטה השני, שנקרא 'אברקסס'.
- בשנת 1929 נולד ברי גורדי, מייסד חברת התקליטים המשפיעה מאד, מוטאון.
- בשנת 1962 התחתנה יוקו אונו עם בעלה השני, טוני קוקס.
- בשנת 1981 יצא תקליטון חדש ללהקת מאדנס ובו חידוש שלה את הלהיט IT MUST BE LOVE, במקור של הזמרת ליבי סיפר משנת 1971. סיפר אף נראית בקליפ של מאדנס לשיר זה כמי שמנגנת בכינור.
- בשנת 2005 מת המתופף / מפיק טוני מיהאן בן ה-62, שהיה בלהקת הצלליות וממנה פרש כדי להיות מפיק בחברת התקליטים DECCA. מיהאן פיספס את ההזדמנות להפיק את הביטלס. הכיצד? גם על זה תקראו בספר שכתבתי, "ביטלמאניה!"
- בשנת 1970 הייתה כניסתו הראשונה של הזמר גילברט אוסאליבן למצעד השירים הבריטי עם NOTHING RHYMED. השיר הגיע למקום השמיני.
- בשנת 1993 נהרג המתופף של להקת STEPPENWOLF, ג'רי אדמונטון, בתאונת דרכים קרובה לביתו שבקליפורניה. בן 47 במותו. אדמונטון הוא זה שתופף בלהיטים של הלהקה כגון BORN TO BE WILD, MAGIC CARPET RIDE, SOOKI SOOKIE ועוד...
- בשנת 2001 תבעה הזמרת ארית'ה פרנקלין את הצהובון STAR בסך 50 מיליון דולר, כי פורסם שם שהיא שותה את עצמה למוות.
ב-28 בנובמבר בשנת 1963 נכתב בעמוד הראשון של עיתון המוסיקה DISC, "מגפיים לביטלס" כשהארבעה נראים מנסים סוגים שונים של הנעלה בחנות נעליים. מה הם סיפרו בגיליון זה? ומה קרה באותו יום? בואו לגלות...
ובכן, ג'ורג' האריסון הרגיש שהגיחה המיועדת לאמריקה תהיה קשה, בעוד שג'ון לנון העיר על כמה הם הצליחו
בסיבוב הופעות שבדי למרות שהלהקה לא הייתה טובה במיוחד. "מצד שני, משלמים לנו הון תועפות כדי לטוס לאמריקה וכנראה שום דבר לא יקרה שם". לו הוא רק ידע איזו מהפכה יחוללו הביטלס עם הגעתם לשם בגיחה ההיא.
העיתון הודיע גם על תוכנית הרדיו, FROM US TO YOU, עם הביטלס, שהייתה מתוכננת להיות משודרת ביום חג המולד. למי ששוקל מה לבקש מסנטה, העיתון הציע מעילי ביטלס, ביגוד של הביטלס, סוודרים של הביטלס, תגי ביטלס ומגפי הביטלס. בקיצור - מרצ'נדייז עם הביטלס.
הארבעה עמדו לעזוב את יורק, שם הופיעו ביום הקודם, כשמעריצים מהמכללה המקומית מצאו אותם במכוניתם בכיכר שמאחורי המלון וקיבלו את החתימות שלהם. משם הביטלס נסעו דרומה בכביש A19 לשתי הופעות ב-ABC בסלטרגייט, לינקולן. הם הגיעו זמן קצר לאחר מכן 15:30 אחר הצהריים.
מוכרים ברחוב הראשי של העיר מכרו עיתונים וצעקו, 'תשיגו את עיתון הביטלס שלכם כאן!'... לפני המופע בשעה 18:15, נקרא רופאה לאולם הקולנוע לטפל ברינגו, שסבל מכאב אוזניים. זה לקח לה עשרים דקות
לשכנע את השומרים על הביטלס שהיא באמת רופאה. רינגו נלקח כשהוא מחופש לבית החולים של מחוז לינקולן כדי לקבל זריקה באוזנו. אחות בבית החולים הציעה את דעתה ש"זו מחלת מקצוע, עם כל השיער הזה שנכנס להם באוזניים".
בעקבות המופע ב-20:30, הביטלס עזבו את הקולנוע כשמפקד המשטרה ניגש וביקש את חתימותיהם עבורו כמה בנות. הלהקה מיהרה במורד היציאה המערבית ונכנסה לדרך ללא מוצא, כשאחריה דולקות שתי עקרות בית - ג'ון קלארק ואן בלייר - שהפנו אותם לכיוון הנכון בתמורה לקבלת חתימות. הם נסעו למלון פאנץ' בדונקאסטר. בדרכם, נגמר להם הדלק והם נאלצו לסמן למשאית חולפת בשעה 1:30 לפנות בוקר. עד 10 בבוקר למחרת, כבר היה להם נהג חדש להמשך המסע.
הרצאות ביטלס בוטיק והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה: 050-5616459
ב-28 בנובמבר בשנת 1969 יצא תקליט חדש לרולינג סטונס ושמו LET IT BLEED. בארצנו זה נקרא אז בשם "ישתות דמי".
האלבום הקלאסי הזה הוא אחת מפסגות היצירה של הסטונס. מה שכן, הוא יוצר הרגשה של בלבול בקרב המאזין בגלל שיש כאן הרכב שהוא בתהליך-מעבר; בריאן ג'ונס, שהיה אחד מעמודי היסוד של הסטונס הועף מההרכב וטבע (או הוטבע) כשבועיים לאחר מכן בבריכה באחוזתו. זה קרה ב-3 ביולי 1969. המחליף שלו היה הגיטריסט מיק טיילור, שניגן לפני כן בלהקתו של ג'ון מאייאל. באלבום LET IT BLEED מנגן טיילור רק בשני שירים.
ההקלטות לאלבום הזה נערכו באולפני OLYMPIC ונמתחו על פני תקופה של שנה, שהחלה בנובמבר 1968. הרבה אורחים מעניינים השתתפו באלבום: ריי קודר במנדולינה (בשיר LOVE IN VAIN), ליאון ראסל בפסנתר (בשיר LIVE WITH ME), הזמרות דוריס טרוי, מדלין בל וננט וורקמן (שעשו קולות ב- YOU CAN'T (ALWAYS GET WHAT YOU WANT, ביירון ברליין בכינור (בשיר COUNTRY HONK), אל קופר באורגן האמונד וקרן צרפתית (בשיר YOU CAN'T ALWAYS GET WHAT YOU WANT).
הקטע שפותח את האלבום, GIMME SHELTER, הוא אחד מרגעי השיא של הסטונס בהקלטה. קית' ריצ'ארדס כתב את השיר הזה ביום של גשם סוער בעת ששהה בביתו של אספן-סוחר האמנות, רוברט פרייזר. הוא הביט בחלון על כל האנשים שרצים בחופזה ברחובות בזמן שהמטריות שלהם מתעופפות באוויר מהרוח. הסערה והרצון לתפוס מחסה מילאו אותו בהשראה לכתיבת השיר.
הזמרת מרי קלייטון, ששרה בשיר הזה, היא אחותו של נגן כלי ההקשה בלהקת LITTLE FEAT, סאם קלייטון. קלייטון לא הייתה הראשונה שנבחרה לתפקיד השירה כאן. הסטונס רצו בהתחלה את בוני בראמלט (מהצמד דלייני ובוני), אך היא לא הייתה זמינה להקלטה. קלייטון, שתרמה את שירתה לפסקול הסרט PERFORMENCE (בכיכובו של ג'אגר), קיבלה בזכות זה את ההזמנה לשיר בשיר הזה. למעשה היא קיבלה הזמנה באחת בלילה ומיהרה להתלבש ולהגיע מיד לאולפן ההקלטה. הרעיון להביא זמרת לשיר היה של מפיק האלבום, ג'ימי מילר. קלייטון אף הקליטה ב-1970 גרסה משלה לשיר הזה.
הקטע השני באלבום נקרא LOVE IN VAIN. השיר הזה נכתב במקור על ידי אמן הבלוז רוברט ג'ונסון, ששיריו השפיעו על המוני מוזיקאים. ג'ונסון עצמו ניגן את הבלוז שלו בפינות רחובות או במועדונים מפוקפקים. הוא בקושי נהנה מהצלחה של שיריו בזמן חייו ומת בשנת 1938 כשהיה רק בן 27. הקלטותיו החלו להגיע לדור של שנות השישים רק בשנת 1961 כשחלק משיריו יצא מחדש על גבי תקליט. השיר הזה נכתב על ידי ג'ונסון בשנת 1937 והקרדיט לכתיבתו באלבום של הסטונס ניתן ל- WOODY PAYNE, שהיה השם הבימתי של ג'ונסון.
עד שנת 1967 חשבו חברי הסטונס שג'ונסון הקליט רק תקליט אחד (ההוא משנת 1961). כשב-1967 צץ האלבום השני שלו לשוק והוא הכיל בתוכו את השיר הזהN. ג'אגר וריצ'ארדס התאהבו בו מייד. באלבום הזה הם עשו עיבוד מחדש לגרסה של ג'ונסון תוך הוספת אקורדים ואווירה בסגנון שהוא יותר קאנטרי. בריאן ג'ונס היה החבר האידיאלי לנגן בקטע הזה אך הוא שקע אז בבעיות סמים קשות. לכן הסטונס הזמינו את ריי קודר לנגן מנדולינה. קודר ניגן בשלב מאוחר יותר עם הסטונס גם בהקלטה לשיר SISTER MORPHINE, שיצאה באלבום STICKY FINGERS. שם הוא ניגן בגיטרת סלייד.
השיר השלישי באלבום נקרא COUNTRY HONK. כשהאלבום LET IT BLEED יצא במקור, הוא לא הכיל את הסינגל המצליח והנהדר שלהם שהוקלט באותו הזמן ונקרא HONKY TONK WOMEN. נגן הכינור ביירון ברליין הובא להקלטת השיר בהמלצת גראם פארסונס, שהיה אז גם חבר קרוב מאד של ריצ'ארדס.
טכנאי ההקלטות של האלבום, גלין ג'ונס, הציע שברליין יקליט את תפקידו בעודו עומד על המדרכה מחוץ לאולפן, על מנת להוסיף אווירה לשיר. רעש המכונית בתחילת השיר נעשה על ידי נהיגתו המתוכננת של סאם קאטלר, שהציג את הסטונס על הבמה במופע הידוע בהייד פארק בתואר THE GREATEST ROCK AND ROLL BAND IN THE WORLD. אחרי כן הוא הוזמן על ידי הסטונס להפוך למנהל סיבובי ההופעות שלהם. קולות הרקע הנשיים כאן הם של ננט וורקמן (עטיפת התקליט המקורי ציינה בטעות כי שם הזמרת הוא ננט ניומן). מיק טיילור מנגן בשיר הזה בגיטרת הוואי זולה מדגם SELMER.
הקטע הרביעי בתקליט נקרא LIVE WITH ME. השיר הזה הוא למעשה ההקלטה הראשונה של הסטונס שנערכה עם מיק טיילור. קית' ריצ'ארדס מנגן כאן בבס. כמו כן זוהי ההקלטה הראשונה בה השתתף נגן הסקסופון, בובי קיז, שהפך לאחר מכן לדמות בלתי נפרדת מהלהקה והופיע עמה עד מותו ב-2 בדצמבר 2014. בובי קיז וריצ'ארדס, שהכירו זה את זה עוד ב-1964, גילו לתדהמתם ששניהם נולדו באותו היום של אותה השנה (18 בדצמבר 1943) ומאז ראו בעצמם סוג של תאומים.
הקטע החמישי שחותם את צד א' באלבום נקרא LET IT BLEED. באופן די מוזר, השיר הזה שוחרר כסינגל ב-1970 רק ביפן. השיר הזה הוקלט ביולי 1969, לאחר מותו של בריאן ג'ונס. שם השיר הוא אמרת סלנג בקרב נרקומנים מזריקים, שכשהם מוצאים וריד להזריק - הם קוראים לו LETTING IT BLEED.
צד ב' של התקליט נפתח עם MIDNIGHT RAMBLER. השיר הזה הוקלט באביב של 1969 והמילים שלו מתארות את עולמו של אדם שהוא אנס-רוצח. ג'אגר מצטט בשיר הזה את עמוד 354 בספר שנקרא "החונק מבוסטון" (מאת ג'ראלד פראנק) בו הרוצח מתאר את האונס והרצח של אחד מקורבנותיו. באופן אירוני, השיר החשוך והטעון הזה נכתב על ידי ג'אגר וריצ'ארדס בזמן ששהו בחופשה שטופת שמש באיטליה.
הקטע הבא נקרא YOU GOT THE SILVER. השיר הזה הוקלט ב-18 בפברואר 1969. זהו השיר הראשון בתולדות הסטונס בו ריצ'ארדס מקבל אפשרות לשיר סולו בשיר שלם. השיר נכתב על ידי ריצ'ארדס לחברתו אז, אניטה פאלנברג. מיק ג'אגר תורם כאן תפקידי גיטרה, ניקי הופקינס מנגן באורגן ובריאן ג'ונס מעניק כאן את אחת מתרומותיו האחרונות בחייו, הפעם על כלי שנקרא אוטו-הארפ. בשביל ג'ונס הסשן הזה לא היה מענג. אניטה פאלנברג הייתה חברתו של ג'ונס שריצ'ארדס לקח אותה ממנו. זה לא קל לנגן בסשן בו השיר הוא שיר אהבה של חבר הטוב לאהובתו שהוא גנב אותה ממנו.
הקטע השלישי בצד השני נקרא MONKEY MAN. השיר הזה הוקלט באפריל 1969. ביל ווימן מספק כאן פתיחה נהדרת של תפקיד בס וגם ויבראפון. הפסנתר הנהדר כאן מנוגן על ידי ניקי הופקינס. ומכאן השיר מקבל קצב שקשה לעמוד במקום ולא להתנועע עמו. זה עוד שיר שמדבר על סמים כשהמילה MONKEY הינה מילת סלנג להתמכרות להרואין.
והשיר שמסיים את האלבום הוא הדובדבן האמיתי שבקצפת המתוקה הזו. השיר נקרא YOU CAN'T ALWAYS GET WHAT YOU WANT.
השיר הוקלט בסשן לילי שלם (בין 17-18 בנובמבר 1968) באולפני OLYMPIC בלונדון. המתופף בשיר הזה אינו צ'ארלי ווטס, אלא המפיק ג'ימי מילר. ווטס לא ידע כיצד לנגן את הקצב לשיר הזה כמו שצריך. לכן מילר נטל את מקלות התיפוף וכל השאר היסטוריה. אין ספק שתיפופו של מילר בשיר הזה הוא אחד הדברים הגדולים שיש כאן. ג'אגר רצה להביא מקהלת גוספל של כנסייה לשיר את השיר, אך לא נמצאה מקהלה שכזו. במקומה הביאו את המקהלה שנקראה LONDON BACH CHOIR. תפקיד המקהלה הועלה במאי 1969, זמן רב יחסית אחרי ההקלטה המקורית של השיר.
המקהלה הזו ניסתה בכוח להוציא את שמה מקרדיט הנגנים באלבום אחרי שחבריה גילו כי שם האלבום הוא LET IT BLEED ואחד השירים (MIDNIGHT RAMBLER) מדבר על אונס ורצח.
אל קופר ניגן כאן בפסנתר, אורגן האמונד וקרן צרפתית. הוא הוזמן לנגן בשיר הזה על ידי בריאן ג'ונס, שפשוט שכב על ריצפת האולפן לכל אורך הסשן של קופר בשיר הזה. קופר הציע לסטונס שיכתוב עבורם לשיר הזה גם עיבוד לכלי נשיפה. הוא קיבל עותק של ההקלטה לקחת לביתו, שם הוא הקליט שלושה סקסופונים, שתי חצוצרות והקרן הצרפתית שלו. כמובן רק הקרן הצרפתית נשארה במיקס של השיר. כל שאר כלי הנשיפה נדחו ונמחקו. השיר הזה יצא בגרסה מקוצרת בצד ב' של הסינגל HONKY TONK WOMEN.
השם המקורי של האלבום היה AUTOMATIC CHANGER והעטיפה הידועה עם העוגה עוצבה בהתאם לשם המקורי הזה. העוגה הזו נאפתה על ידי קונדיטורית בשם דיליה סמית. אז היא הייתה אנונימית. בשנת 1971 היא הוציאה את ספר המתכונים הראשון שלה ("כיצד לרמות בבישול" שהפך להצלחה אדירה) כיום היא שם דבר באנגליה בזכות היותה דמות שף ידועה בטלוויזיה.
עיתון NME הבריטי כתב עליו בנובמבר 1969: "איזה אלבום נהדר! הסטונס בטח השקיעו הרבה מעצמם כדי להביא את התוצאה הזו. יש פה גיוון גדול וכל שיר גורם לך לרצות ולשמוע אותו שוב ושוב. יש כאן את הסטונס במיטבם".
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "זה הוא האלבום האחרון של הסטונס שנראה לפני שהסיקסטיז, שכבר נעלמו באמת, יהפכו לסבנטיז; יש לו את אמנות הכריכה הכי מטומטמת מאז האוסף FLOWERS וההפקה הטובה ביותר. למוזיקה יש טונים שהם בו זמנית אפלים וברורים לחלוטין, בעוד שהמילים מטושטשות ולעתים קרובות קבורות באפקט מוזיקלי חזק יותר. הסטונס כלהקה וג'אגר ומרי קלייטון וקית' ריצ'ארדס ונאנט ניומן ודוריס טרוי ומדליין בל ומקהלת הבאך הלונדונית, בתור זמרים, נושאים את השירים מעבר ל'מילים' והיישר לעבר הרגש הטהור.
שנות הסיקסטיז של אמריקה עצמה - התנקשות, מהומות, מלחמה והקדרות הקרה של ריצ'רד ניקסון - הדביקו את המפלגה של לונדון: מהפכת הסטודנטים המטורפת וההרואית של פריז העניקה לעצם הרעיון של רחוב קארנבי גוון מגוחך. העידן הזה והתמוטטות השחרור הבהיר והדקיק שלו הם מה שהסטונס משאירים מאחור עם השיר האחרון של התקליט. החלומות נעלמו והאלבום מסתיים בשיר על פשרות על מה שאתה רוצה - ללמוד לקחת את מה שאתה יכול להשיג, כי החוקים השתנו עם מות הסיקסטיז.
לפני כמה שנים, כל האצולה החדשה של המעמד הבינוני בלונדון מצאה את מה שהיא רצתה, והם לכל הרוחות קיבלו את זה. הדברים השתנו מאז.
זו אחת ההפקות המסחררות ביותר שהועלו אי פעם על ידי להקת רוק'נ'רול, וכל תו שלה עובד לשלמות: ההקדמה האיטית והבתולית למקהלה; הצלילים המרגשים והנואשים באמת של צופרו של קופר והמתח האיטי של קית'; ואחר כך הבית הראשון והפזמון הראשון של מיק, ששר כמעט ללא ליווי. משם זה מתמוסס ונבנה שוב עם גלים של אורגן, אדוות פסנתר מקסימות, ריצות חשמליות ארוכות של ריצ'ארדס, תיפוף שנושא את השיר על כל קרשנדו - מוזיקה שמתחילה במצב רוח של טרגדיה ועייפות מוחלטת ומסתיימת באופטימיות ובהתלהבות מוחלטת.
אז בתקליט הזה נוכל למצוא כל תפקיד שהסטונס שיחקו עבורנו אי פעם - חתיכים מטורפים, שדים מרושעים, שומרי ההרמון ורוכבי חיים מהירים".
ב-28 בנובמבר בשנת 1970 יצא תקליט משותף לרוג'ר ווטרס (בסיסט להקת פינק פלויד) והאמן / מתזמר האוואנגארדי, רון גיסין.
רבים מכירים את גיסין כאיש שתיזמר את היצירה 'אמא לב אטום', שיצאה קודם לכן באותה שנה. הפעם מדובר בתקליט שהוא פסקול לסרט דוקומנטרי על גוף האדם, מטעם הטלוויזיה הבריטית. זה נפתח ברעשים שונים ומשונים שמופקים מגוף האדם (כולל גרעפסים, נפיחות והפרשות למיניהן). והאמת? זה קטע מצוין לטעמי., שממחיש כי צלילי החיים הם מוזיקה. פשוט לפתוח את הראש ולהבין את זה.
מכאן זה ממשיך למסע מעניין בגוף האדם, שמורכב בעיקר מקטעים אינסטרומנטליים אורגניים, הומוריסטים או אפלים שכולם צפים יחד עם שירה מזדמנת בלבד של ווטרס בארבע מיצירות הסולו שלו.
בסוף המסע, למי שמחזיק מעמד, יש הפתעה; אנו זוכים לשיר GIVE BIRTH TO A SMILE שבו מנגנת להקת פינק פלויד בהרכב מלא, כששלושת חבריה האחרים קיבלו עבור ההקלטה שכר כנגנים שכירים. עובדה זו נודעה לציבור רק שנים רבות לאחר מכן, כי השמות של דייויד גילמור, ריק רייט וניק מייסון לא צויינו בקרדיטים של התקליט.
עיתון מלודי מייקר הבריטי פרסם אז בביקורתו: "אתם אוהבים רעשים? אתם אוהבים רעשים שונים ומשונים? אתם אולי אוהבים שלא נורמליים? אם כן, תקשיבו לצלילים החדשים שרקחו עבורכם ווטרס וגיסין. זה תקליט טוב להוסיף לאוסף שלכם, כי כך אתם עלולים להפתיע את חבריכם".
ב-28 בנובמבר בשנת 1973 הופיעה להקת יס באולם FREE MANCHESTER TRADE. בהופעה זו ניגנה הלהקה את אלבומה החדש, TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS, אך הקלידן ריק וויקמן היה משועמם וחשב על משהו אחר...
הקלידן הנוצץ שתה כמה בירות לפני העלייה לבמה ובראשו ניקרה רק התשוקה לדבר אחד; מנת קארי. הוא פנה לאיש הטכני שלו ואמר לו: "ג'ון, ברגע שזה ייגמר, נצא לאכול ביחד קארי".
האיש הטכני שמע, מכל הרעש שבקע מהבמה, רק את המילה "קארי" ורץ מיד מחוץ לאולם כדי לחפש למעסיקו תבשיל שכזה. אחרי זמן מה הגיע בחזרה עם המנה המהבילה והגיח מתחת לעמדת הקלידים הגדולה. וויקמן המופתע לא חשב פעמיים והניח את הצלחות הטעימות על האורגן שלו. ביד אחת הוא ניגן בקלידים באופן מושלם וביד השנייה הוא אחז במזלג ואכל את הקארי. סולן הלהקה, ג'ון אנדרסון, שהיה צמחוני כמו רוב חברי הלהקה, לא האמין למראה עיניו ולמה שנחיריו הריחו. גיטריסט הלהקה, סטיב האו, הביע את אי שביעות רצונו מהמחזה שנגלה לעיניו.
באותה הופעה ניגן וויקמן, במהלך סולו הקלידים שלו, גם את השיר הידוע THERE'S NO BUSINESS LIKE SHOW BUSINESS.
וב-28 בנובמבר בשנת 1974 יצא האלבום RELAYER של להקת יס. ריק וויקמן כבר לא היה בהרכב.
אלבום זה סימן שינוי כיוון מוזיקלי אמיץ אך משתלם ללהקה. יש אפילו שיאמרו כי יס עשתה את הבלתי יאמן מבחינת תעוזה מוזיקלית והלכה לפינות חדשות לגמרי. עבור הקלידן הפורש שלה, ריק וויקמן, היה זה אלבום בלתי ניתן לעיכול, כפי שהכריז אז במלודי מייקר. במקומו ניצב בעמדת הקלידים באלבום זה פטריק מוראז.
יש שימצאו באלבום הזה אלמנטים של ג'אז-רוק. אני למשל שומע באלבום הזה קטעי מוזיקה שמאד מזכירים לי את המהאווישנו אורקסטרה. כנראה בגלל ובזכות מוראז, שהיה לפני כן חבר בלהקות MAINHORSE ו- REFUGEE.
בסוף שנת 1973 המצב לא היה טוב בגזרת הלהקה. אחרי הביקורות הלא טובות שספג אלבומם הקודם והכפול, TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS, נזקקה להקת יס למקלחת צוננת על מנת להתעורר ולהמציא את עצמה מחדש. אך הייתה בעיה. וויקמן הקלידן הוירטואוז פרש ממנה והפך כוכב גדול עם קריירת סולו מבטיחה. אודישנים החלו להיקבע לקלידנים שייכנסו במקומו של וויקמן. המשימה לא הייתה קלה בכלל.
אחד הקלידנים שעברו אודישן היה ואנגליס (שג'ון אנדרסון העריץ בזכות לחניו לאלבום של להקת "בנה של אפרודיטה" שנקרא 666). לאחר כמה חזרות ראה ואנגליס שהוא לא מתאים ללהקה והחליט לסרב. הוא חזר להמשיך בבניית קריירת סולו שהפכה למרשימה ביותר.
אופציית הבאתו של ואנגליס למחנה של יס ב-1974 הייתה רעיון של אנדרסון. הוא ידע שלקלידן היווני יש גישה מוזיקלית מיוחדת ושדבר כזה יכול לקחת את יס למקומות חדשים ומפתיעים. הבאתו של ואנגליס החדירה התרגשות בקרב חברי הלהקה, שהטיסו אותו ללונדון. אך תוך שלושה שבועות של חזרות התבהרה התמונה העגומה. ואנגליס התגלה כדמות כוחנית כשמדובר במוסיקה. הוא היה טוטאלי בגישתו וכשהוא עמד כך מול חברי יס, הם הרגישו מבולבלים מאד.
ואנגליס לא היה רגיל לעבוד כך מול להקה יוצרת. הוא היה רגיל שב"בנה של אפרודיטה" ובאלבומי הסולו המוקדמים שלו הוא היה המנהיג המרכזי. והנה כאן אומרים לו מה לנגן. כולם ביס העריצו אותו על הטוטאליות שבו, אך הבינו שאין להם מה לעשות איתו. ישנה עוד סיבה לעזיבתו של ואנגליס. איגוד הנגנים הבריטי הערים קשיים על הפיכתו לחבר להקה רשמי. במקביל, ליכלך ריק וויקמן על מחליפו היווני כשטען בראיון לעיתון בריטי שלהקת יס יכלה למצוא מחליף ראוי יותר.
קלידנים נוספים עברו אודישנים. אחד מהם הוא ניק גליני, שניגן בלהקה בריטית בשם WALLY. ריק ויקמן הפיק את אלבום הבכורה של הלהקה הזו מאותה השנה. קלידן נוסף בשם ז'אן ראסל, שעבד בתקופה ההיא בין השאר עם קט סטיבנס, לא עבר את האודישן שלו כי במהלך האודישן היה מאד ביקורתי כלפי הלהקה, כולל הערות שירה על סטיב האו כי הגיטרה אינה מכוונת לדעתו.
יום אחד קרא בריאן דוויסון, המתופף של להקת REFUGEE, את מגזין 'מלודי מייקר' וראה שם כתבה על פרישתו של ריק ויקמן מלהקת יס. הוא לקח את העיתון ונסע מיד לביתו של מוראז. הוא הראה לו את הידיעה ואמר לו שבטח להקת יס תרדוף אחריו. מוראז השיב שאם תגיע הצעה כזו אז הוא ידחה אותה על הסף. אך דוויסון היה מודאג מאד ובצדק.
הטלפון ממנהלה של להקת יס, בריאן ליין, למוראז אכן לא איחר להגיע ובו הזמנה לאודישן. בתחילה מוראז לא רצה לעשות את זה כי הוא הרגיש שטוב לו עם REFUGEE. אך יס הציעו לו הצעה כספית שלא יכל לסרב לה, במידה ויעבור את האודישן.
לשני החברים האחרים של REFUGEE הצעד הזה היה טראומטי ביותר. הרי הם היו באותו מצב גם בשנת 1969, ביחד עם האורגניסט קית' אמרסון, כשהאחרון החליט לפרוש מהם לטובת הקמת שלישיה אחרת (שתיקרא אמרסון, לייק ופאלמר).
מוראז עשה את האודישן ליס בקלידים של ואנגליס, שעדיין נשארו שם. הוא הרשים את שאר חברי הלהקה כל כך שהחלו ליצור מוזיקה כבר באותו היום. הם השמיעו לו את הרעיון החלקי לשיר חדש שהם כתבו בשם SOUND CHASER. אז ג'ון אנדרסון הציע למוראז להלחין פתיחה לקטע הזה. מה שמוראז הציע באותו היום הפך לפתיחה הידועה של היצירה. למחרת צילצל הטלפון בביתו של מוראז לבשר לו שהוא הפך לחבר רשמי בלהקה. עם הפיכתו לקלידן של יס, כינס מוראז את שני חבריו ל-REFUGEE והודיע להם על פרישתו לטובת הלהקה הגדולה ההיא.
ההופעה האחרונה של REFUGEE הייתה ב-13 באוגוסט 1974 באותו אולם בו נערכה הופעתם הראשונה - אולם ROUNDHOUSE שבלונדון. לי ג'קסון הבסיסט הודיע לקהל שזוהי הופעתם האחרונה והציג את מוראז כקלידן הבא של יס. האווירה על הבמה הייתה דווקא די עליזה בתור מופע סיום.
תהליך ההקלטה של האלבום RELAYER (בתרגום עברי: שליח) ארך כחמישה שבועות באולפן החדש שכריס סקווייר הבסיסט בנה בביתו. הפעם ניצבה מולם קונסולת מיקסר חדישה עם 30 ערוצים ועם טכנאי ההקלטות הקבוע שלהם, אדי אופורד.
מוראז, היה חלוץ בתחום הסינטיסייזרים. הוא אף קיבל ישירות מחברת MOOG את הדגם הראשון של המיני-מוג, דבר שהכעיס מאד את קית' אמרסון, שקיבל את הדגם השני.
הגיטריסט סטיב האו החליט לנגן הפעם רק על גיטרת פנדר טלקאסטר במקום גיטרת הגיבסון שפיארה את האלבומים הקודמים של הלהקה. גם כריס סקוויר החליט לשנות סאונד. הוא ניגן באלבום הזה בגיטרת פנדר ג'אז בס, במקום גיטרת הריקנבקר הקבועה שלו.
היצירה שפותחת את האלבום ולוקחת את כל צד א' שבו נקראת THE GATES OF DELIRIUM ׁ(שערי ההזייה). היצירה הזו כוללת בתוכה מעברים מוזיקליים שבאים להמחיש מצב של מלחמה. ואכן, באמצע היצירה המאזין יכול להרגיש שהוא נמצא בתוך שדה קרב אמיתי. ג'ון אנדרסון רצה והצליח להמחיש את האווירה כשהוא מקליט את עצמו מקיש על כל מיני לוחות מתכת מוזרים שהביא ממגרש גרוטאות. זאת כדי לדמות צליל של חרבות שמכות על שריון. האו וסקוויר לא אהבו את הרעיון וחשבו שסולנם השתגע. היה אפילו ריב באולפן בגלל זה. רק בסוף שני אלה הודו כי אנדרסון צדק.
לקראת סיבוב ההופעות לאלבום הזה בנה אנדרסון עץ שהורכב כולו מחלקי מתכות שנאספו במגרש הגרוטאות ההוא. העץ הזה הוצב ליד אנדרסון, שנהג להכות עליו פה ושם על הבמה.
סיום היצירה הזו, שתפסה את כל צידו הראשון של התקליט, נקרא SOON והוא אף יצא כתקליטון.
הקטע שפותח את צד ב', SOUND CHASER, הוא הקטע הג'אזי ביותר שיצא אי פעם מלהקת יס. הקטע הזה אף נוגן בכמה הופעות לפני שהאלבום בכלל יצא. חלק מהאנשים בקהל, שלא הכירו את היצירה הזו כי האלבום עוד לא שוחרר, חשבו שלהקת יס השתגעה לגמרי. המוזיקה כאן מורכבת ביותר וכתובה להפליא. יש כאן אף מוטיבים ווקאליים ברזילאיים שהגיעו בזכות מוראז, שהרבה לחקור ולהשתמש בהם.
הקטע שמסיים את האלבום, TO BE OVER, הוא הקטע הרגוע ביותר שבו. עד כדי כך שהמאזין יכול לרחף לצליליו ולהירגע אחרי המורכבות של שתי היצירות הקודמות. פטריק מוראז הלחין את סולו הסינטיסייזר שלו כשנודע לו לחרדתו כי הלהקה החליטה לשנות את הסולם. הוא נאלץ לכתוב את הסולו מחדש וללמוד אותו. זה לא היה קל להיות חבר חדש בלהקת יס.
חשוב מאד לציין כאן לשבח את המתופף אלן ווייט, שנותן ביצועי תיפוף מרהיבים ביותר. גם הוא חדש יחסית בלהקת יס וזה הוא אלבומו השני עם הלהקה.
כשהאלבום יצא היו עדיין חלק מהביקורות שטענו כי יש כאן מוזיקה מורכבת מדי. אך שינוי הכיוון (ועצם העובדה שהפעם זה היה אלבום יחיד ולא כפול) באו לטובתה. עטיפת האלבום, שצוירה גם הפעם על ידי רוג'ר דין, סימלה גם היא שינוי. הצבעים ששולטים בעטיפה מתמקדים בעיקר באזור הצבע החום. נעלמו הצבעים הכחולים והירוקים המרחפים לטובת צבע אדמה בסיסי ונוקשה יותר.
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "עם חמשת האלבומים האחרונים שלהם (כולל האחרון) שהגיעו למעמד גבוה במכירות, יס היא להקה מרכזית ב-פלישה הבריטית החדשה. חבריה משלבים קטעים אינסטרומנטליים מורכבים ומורחבים עם מילים כבדות משקל, מעין מיסטיות. יס רחוקה מהתאטרליות המונוליטית של ELP או מהחידות הציניות של ג'ת'רו טול והרבה יותר עמוקה בתוך המיסטיקה מאשר המיצג הנפשי הרך של המודי בלוז.
בהתחלה, יס שיחזרה את מנגינות אמצע הסיקסטיז באבזור פרוגרסיבי, יחד עם יצירות משוכללות אך עדיין מלודיות משלהן. בהמשך נעלמו גרסאות הכיסוי והקטעים המקוריים התארכו.
התקליט החדש עשוי להתיש אפילו את המסורים ללהקה. מילותיו של הזמר, ג'ון אנדרסון, חודרות לעומקים חדשים של עצבנות. הן כקרח יומרני ולא משנה איך תערמו את זה. המילים הנותרות ברורות הן מעטות. המוזיקה נראית כאוטית באותה מידה. למרות הפסקות ביניים מהנות מדי פעם, זה הוא אלבום מוגזם, יומרני ולא מתוכנן. האיוולת שבגישה הקיצונית של יס הופכת לברורה מדי".
מוראז אמנם הקליט עם יס רק אלבום אחד, אך הוא היה חבר בלהקה כמעט שלוש שנים. הוא אף הלחין לא מעט מוזיקה לאלבום הבא של יס, GOING FOR THE ONE. אך החלטה נוקשה של הלהקה להעיפו ולהביא במקומו את ריק וויקמן (שהסכים לחזור) גרמה לכך שגם הקרדיטים ללחניו לא צוינו כלל באלבום הזה. כמו שאמרתי, זה לא קל להיות בלהקת יס. ועדיין, בעיניי זה אלבום מרהיב.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
