רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-28 בנובמבר (28.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כשהתכוננו לצאת להופיע, סטיבן (סטילס) הבין עד מהרה שדיוויד (קרוסבי) ואני לא ניגנו מספיק בגיטרה כדי לנגן איתו. אז הוא תכנן עם נשיא חברת התקליטים אטלנטיק, אהמט ארטגון, לערב את ניל יאנג בסיפור. ניל בדיוק הוציא אלבום סולו, והוא לא בדיוק חרך את המצעדים, וכך יצרנו את קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. ג'וני מיטשל ואני היינו אז ביחד, בתקופה של וודסטוק. היינו בניו יורק, והיא התכוונה לעשות את התוכנית של דיק קאווט בטלוויזיה. השמועות על וודסטוק המשיכו להתרבות ולהתרבות. ראשית, אנחנו שומעים ש-20,000 אנשים יהיו שם. ואז, אלוהים, אנחנו שומעים 100,000! ג'וני רצתה ללכת, ואמרתי, 'אם תלכי, אני לא יכול להבטיח שאוכל להוציא אותך משם ולחזור לעשות את המופע של קאווט', שהיה מופע חשוב באותה תקופה. אז ג'וני לא הלכה לוודסטוק, והיא כתבה שיר על הפסטיבל על סמך מידע שנמסר לה על ידינו ומג'ון סבסטיאן. אני עדיין עונד כפתור בדש הז'קט שלי שאומר 'אני לא זוכר את וודסטוק'. לדבר על וודסטוק זה כמו לדבר על מלחמת העולם השנייה... אני מבין כשאנשים אומרים לי שהאלבום שלנו DEJA VU נשמע שונה מהאלבום הראשון שלנו. דיוויד, סטיבן ואני היינו מאוהבים אחד בשני במהלך האלבום הראשון. מבחינה מוזיקלית, אכלנו, שתינו וישנו יחד כל לילה. הייתי עם ג'וני, וזה קשר שפרח. סטיבן היה עם ג'ודי קולינס, וזה פרח. דיוויד היה עם כריסטין, וזה פרח. תוך שנה הכל השתנה. מערכת היחסים שלי עם ג'וני החמיצה, סטיבן הפסיק להיות עם ג'ודי, וחברתו של דיוויד, כריסטין, נהרגה. כולנו היינו אנשים רומנטיים, וחיי האהבה שלנו התערבלו. ואז תביא את ניל ותחבר את השיגעון שלו לכל זה, כך שזה מדהים שהאלבום DEJA VU הוקלט אי פעם... אני זוכר לילה אחד בפילמור איסט בניו יורק. דילן בא לראות אותנו. ההופעות החיות שלנו היו בדרך כלל נחצות למחצית ראשונה אקוסטית, ואחריה הפסקה, ואחריה סט חשמלי לשאר הלילה. בתוך המבנה הזה, לכולנו היו סולואים אקוסטיים. אני הייתי עושה שני שירים, דיוויד היה עושה שני שירים, סטיבן היה עושה שני שירים, וניל היה עושה שני שירים. אבל בלילה המסוים הזה, בגלל שדילן היה שם, סטיבן עשה חמישה שירים. זה עצבן את כולם ובצדק. כולנו רצינו להרשים את דילן, ובכל זאת סטיבן הגזים. בהפסקה השתלחתי בסטיבן ואמרתי לו בדיוק מה אני חושב עליו. בזמן שאני עושה את זה, הוא החזיק בידו פחית של באדווייזר והוא מעך אותה. סטיבן הוא אדם חזק להפליא, ובאנרגיה המטורפת הזו שלו הוא מעך את הפחית והבירה הקציפה על כל השטיח, ועל כל המכנסיים שלו. מיד לאחר מכן, יצאנו ועשינו את הסט החשמלי הגדול ביותר שלנו אי פעם. אז לך תבין... הדבר המדהים ביחסים שלי עם סטיבן ודיוויד הוא שאני יכול לכעוס עד מאוד על שניהם, והם עליי, אבל לכולנו יש את הכישרון לומר, 'בסדר, בזמן שאתה צורח עלי, רק תקשיב ללחן החדש הזה שכתבתי'. לא משנה מה קורה, מישהו משמיע לך שיר שמפיל אותך ארצה. עכשיו אני שואל אותך, איך אתה יכול להישאר כועס על מישהו שזה עתה השמיע לך את אחד השירים הטובים ביותר ששמעת?" (גרהאם נאש)

המשבר של להקת סופרטרמפ. ב-28 בנובמבר בשנת 1975 יצא אלבום חדש של סופרטרמפ. כשהוא הושלם, הרגישו חברי הלהקה שיש בידם תקליט טוב אך לא מרגש כמו תקליטם הקודם, CRIME OF THE CENTURY.

זה היה רגע האמת של החבורה הבריטית המוכשרת הזו, רגע שבו הם עמדו על קצה הצוק בין הצלחה מסחררת לנפילה כואבת לתהום השכחה. התקליט CRIME OF THE CENTURY, שיצא בשנת 1974, העניק ללהקת סופרטרמפ את הצלחתה הראשונה והאמיתית בתעשיית המוזיקה העולמית. עד אותו רגע הם היו עוד להקה שמנסה את מזלה, אך התקליט ההוא טרף את הקלפים והפך אותם לשם דבר. חברי הלהקה יצאו לאחר מכן לסיבוב הופעות גדול ומתיש בארה"ב, המקום שבו חלומות מתגשמים או מתנפצים לרסיסים. הם אהבו מאד את היבשת הגדולה, את השמש הקליפורנית ואת המרחבים האינסופיים, והחליטו אף להישאר שם גם לאחר השלמת הסיבוב, מתוך מחשבה שהאמריקאים יודעים לעשות את זה טוב יותר.

אבל הדרך לתקליט החדש לא הייתה סוגה בשושנים. לפני תחילת הקלטת התקליט הבא סיפר אחד האנשים המובילים בלהקה, רוג'ר הודסון, לרולינג סטון על התלאות שעברו עד שמצאו את הנוסחה המנצחת: "היו לנו כמה הרכבים לפני שהתקבענו על ההרכב הזה. התקליטון הראשון שהקלטנו בהרכב הנוכחי היה עם שיר בשם LAND HO. ניסינו לעשות לזה מיקס בעצמנו אך חברת התקליטים לא הייתה מרוצה מהתוצאה. ואז מישהו המליץ לנו על קן סקוט. אז שלחנו לו כמה הקלטות דמו שלנו והוא הסכים לעבוד איתנו. זו הייתה הפעם הראשונה שעבדנו עם מפיק. לא ידענו, עד שהוא הגיע, כמה זה חשוב שיש לך מפיק חיצוני. התקליט האחרון שלנו, 'פשע המאה', אינו אלבום קונספט. השירים שבו פשוט זורמים היטב זה אחרי זה. את השירים כתבנו כשנתיים לפני שהקלטנו אותם. עכשיו יש לנו כשלושים שירים כדי לבחור מתוכם לתקליט הבא שלנו".

אז נפלה ההחלטה הגורלית של חברי הלהקה להקליט את תקליטה הבא בלוס אנג'לס שטופת השמש. התכנון היה מושלם, אך המציאות טפחה על פניהם כאשר המועד המקורי להקלטת התקליט נדחה בגלל שאחד ממנהיגי הלהקה, רוג'ר הודסון, שבר את ידו בתאונה מצערת שעיכבה את כל הפרויקט. לאחר זמן החלמה קצר, כשהוא נחוש לחזור לעניינים, הוחלט שהלהקה תקליט את התקליט באולפני STUDIO D בהוליווד, מקום שהיה שייך בעבר לקומיקאי צ'ארלי צ'פלין והיה ספוג בהיסטוריה של עסקי הבידור. מתחם האולפן הכיל ארבעה אולפני הקלטה מכיוון שבמתקן היו ארבעה אולפנים ולכן תמיד היו הרבה אמנים אחרים בזמן שסופרטרמפ הקליטה. דמיינו לעצמכם את הסיטואציה שבה אתם יוצאים להפסקת קפה ובמסדרון היו חבריה נתקלים באנשים כמו קארן קרפנטר או ג'וני מיטשל, ענקיות מוזיקה בפני עצמן. האווירה הייתה מחשמלת, אבל גם מלחיצה.

הקלטת התקליט הזה לא הייתה קלה לסופרטרמפ והפכה למבחן הישרדות של ממש. הפעם הופעל על הלהקה לחץ אטומי לחזור על הצלחת תקליטה הקודם, לחץ שיכול לשבור גם את המוזיקאים החסינים ביותר. שני היוצרים העיקריים של הלהקה, רוג'ר הודסון וריק דייויס, שהפכים זה לזה כמו שמן ומים אך משלימים זה את זה באופן מופלא, לא הצליחו להפיק מספיק שירים חדשים להתחלת ההקלטות. הבאר היצירתית נראתה יבשה מתמיד והלחץ היה גדול. דבר נוסף שהעיב על קידום התהליך באופן חלק היה הבאת הנשים של חברי הלהקה ללוס אנג'לס. מה שנראה כמו רעיון משפחתי חביב הפך לסיוט לוגיסטי וחברתי. הדבר יצר בעיות שלא היו מביישות טלנובלה סוג ב'. הנשים נהגו להתלונן באולפן שבעליהן לא מקבלים יחס כמו שצריך מבחינת הבלטתם במוזיקה, וכל אחת משכה בחוטים לכיוון אחר. טכנאי ההקלטות המנוסה, קן סקוט, ראה הכל ושמע הכל, והוא השווה את הסיטואציה למה שקרה בין הנשים בסרט הפארודי SPINAL TAP. רק הפעם זה היה על אמת, בלי תסריט ובלי במאי שיצעק קאט. לאחר כמה חודשים של הקלטות מתישות, כשהעצבים רופפים, חזרו חברי הלהקה לאנגליה הגשומה. שם החלו במשימת הקלטת תפקידי הנגינה והשירה הנוספים, בניסיון להציל את הפרויקט.

היצירתיות, למרות הקשיים, פרצה החוצה ברגעים הקטנים. התקליט נפתח עם שיר בשם EASY DOES IT, בו נשמע סקסופוניסט הלהקה בעל החוש ההומור המפותח, ג'ון האליוול, שורק להנאתו בזמן שהלך ברחוב בו היה האולפן, כאילו אין לו דאגות בעולם. היה צורך גם בצפצפת מכונית כדי להשלים את האווירה האורבנית, ולכן ישב קן סקוט הטכנאי במכוניתו ליד האולפן וחיכה לאות לצפצף, כמו נהג מילוט בסרט פעולה. את התזמורת הסימפונית המרשימה, שניגנה בשיר הנהדר A SOAPBOX OPERA, הקליטו באולפני ABBEY ROAD המפורסמים בלונדון, באולפן מס' 2 הגדול, אותו חדר ממש שבו הביטלס עשו היסטוריה. רוג'ר הודסון כתב את השיר הזה בארה"ב כתגובה לכל תכנות הרדיו שהשמיעו הטפות דתיות בלתי פוסקות ששיגעו אותו. פתיחת השיר מכילה קטעים שהוא הקליט מהתוכניות האלו, מה שנותן לשיר נופך סאטירי ונוקב.

אבל לא הכל הלך חלק גם בצד הטכני. הקלטת העוגב בשיר TWO OF US לא הייתה קלה והפכה לסאגה בפני עצמה, כפי שסיפר הטכנאי קן סקוט על ההרפתקה הכושלת: "בשביל העוגב הצליחה חברת התקליטים להכניס אותנו לרויס הול בקמפוס UCLA, שהיה בו כלי בעל שם עולמי. רוג'ר ניסה לנגן בזה, אבל העניין של עוגב שאף אחד מאיתנו לא הבין עד אותו רגע הוא שיש עיכוב בצליל כי כל מה שאתה מנגן, לוקח זמן עד שזה יוצא מהצינורות לאחר שלחצת על הקלידים. זה בדיוק כמו העיכוב שאתה מקבל לעתים קרובות בשיחת טלפון וזה כל כך מטריד שאתה לא יכול להמשיך בשיחה. אתה ... מתחיל ... לדבר ... ו ... לאט... כל הזמן . התפקיד שרוג'ר תיכנן לשיר לא התאים לביצוע כי היו בו הרבה תווים עם שמיניות וזה חזר באיחור שממש הקשה על העניין. ידענו די מהר שהרעיון לא יעבוד, אז בסופו של דבר השתמשנו באורגן הרמוניום באולפן, במקום בעוגב. כמו כן, את סולו הסקסופון של ג'ון האליוול עשינו לאחר שקיבלנו השראה מלהקת ג'אז שראינו בקרבת האולפן. הלהקה ההיא ביצעה קטעים של צ'רלי פארקר כשהסקסופוניסט הירמן באופן מדהים. זה ממש פתח לנו את הראש וביקשתי מג'ון שיעשה את אותו הדבר. בהתחלה הוא היסס אך בסוף זה עבד, בשיר ANOTHER MAN'S WOMAN". ואכן, הסולו הזה נחשב לאחד מרגעי השיא בתקליט כולו.

אבל היה גורם בעייתי שהסיח את הדעת מהאווירה הרגועה ומנע מהם להתרכז במוזיקה נטו. אלה היו הנשים של חברי הלהקה שהפכו את האולפן למועדון חברתי. קן סקוט פתח את הלב וסיפר על הדינמיקה ההרסנית: "לתהליך עשיית התקליט במקום חדש לגמרי היו כמה יתרונות אבל גם כמה חסרונות שהוציאו אותנו מאיזון. מכיוון שזו הייתה תקופה של שלושה חודשים, כולם הביאו את משפחותיהם ללוס אנג'לס, מה שגרם בסופו של דבר לכמה בעיות. כשהנשים היו בבית באנגליה, היו להן חיים של משפחתה כך שהן נשארו מחוץ לעניינים של הלהקה לרוב, אבל בלוס אנג'לס זה פשוט הפך לחופשה ארוכה שבה כל מה שהן עשו זה לבלות. וחלק מהבילוי הזה היה לרדת לאולפן ולהיפגש עם הנשים האחרות, והן התחילו לדבר. אני חייב לומר שאשתי הייתה גם כזו. היו הרבה דיבורים של 'אני לא מרגישה שהבעל שלי מקבל את כל מה שמגיע לו'. סוג של דיבורים שלא עשו דבר מלבד להציף את החרא. זו בדיוק הדרך שאנשים חשבו שיוקו ולינדה השפיעו על הביטלס, מה שמעולם לא קרה במקרה שלהן, אבל בהחלט קרה כאן. כל כך הרבה מזה היה כמו בסרט 'ספיינל טאפ' שבו חברה של מישהו פתאום מופיעה במקום ומתחילה להשתלט על העניינים".

השעון תיקתק ללא רחמים ואחרי כמה חודשים נגמר הזמן שהוקצב באולפן ב-A&M, אז הלהקה החליטה לחזור לאנגליה כדי לסיים את התקליט במגרש הביתי שלהם. עדיין היה הרבה מה להקליט ואחר כך לערוך מיקס להכל, משימה שנראתה כמעט בלתי אפשרית בלוח הזמנים שנותר. הלחץ היה רב כי הצלחת התקליט הקודם יצרה ציפייה אדירה ולכן חברת התקליטים, שרצתה לראות החזר על ההשקעה, לא הרפתה ודרשה כבר לקבל אליה את המוצר המוגמר לפני חג המולד. לא הייתה לחברים ברירה אלא לחרוש בכל דרך אפשרית כדי לעמוד בלוח הזמנים, כולל לילות לבנים ואינספור כוסות קפה. למרות זאת, התקליט הפך להצלחה מסחרית גדולה והוכיח שהכישרון מנצח הכל.

לחובבי הטריוויה שביניכם, כדאי לדעת שבנוסף לשירי האלבום, הוקלט שיר נוסף שיצא רק בצד ב' של תקליטון עם השיר LADY, שפותח את צד ב' של האלבום המלא. זה היה השיר YOU STARTED LAUGHING WHEN I HELD YOUR HAND. מאז יציאתו על התקליטון הקטן, לא יצאה הגרסה האולפנית הנהדרת הזו באף דיסק רשמי, והיא נותרה פנינה נסתרת לאספנים בלבד. גרסה בהופעה חיה יצאה בתקליט ההופעה הכפול PARIS, משנת 1980, אבל הקסם של האולפן נשאר גנוז.

המבקרים, כמו תמיד, היו חלוקים בדעותיהם. עיתון רולינג סטון האמריקאי, שתמיד נהנה להיות ציני, פרסם בביקורתו: "להקת סופרטרמפ, שתקליטה הקודם הפך ללהיט מפתיע, מגיחה הפעם עם תקליט חדש ובתזמון מדויק. אבל שם האלבום מסביר היטב את מהותו - המשבר של המאזין כשהוא צריך לצלוח את שני הצדדים". נו, טוב. תמיד אני טוען שמוזיקה זה עניין של טעם אישי ושעל טעם וריח אין להתנגח, במיוחד כשמדובר במבקרים שאוהבים לשמוע את עצמם מדברים. לעומת זאת, בעיתון LEICESTER MERCURY, הבריטי והמפרגן יותר, בחרו בתקליט זה כ"אלבום השבוע" והרעיפו שבחים. כך נכתב שם: "זו אחת מלהקות הרוק המצליחות ביותר שעובדות כיום בבריטניה. המוזיקה שלה מאד מקורית ומורכבת אבל אף פעם לא יומרנית. מה שהופך את סופרטרמפ ללהקה טובה היא האמפתיה בין חמשת המוזיקאים שמנגנים זה לזה. מה שמייחד אותם הוא הנגינה הכפולה בקלידים של דייויס והודסון. דייויס הוא איש הקלידים הראשי בקבוצה בעוד הודסון הוא בעצם הגיטריסט אשר מחזק במקלדת. יש הרבה השפעות ג'אז במוזיקה של סופרטרמפ. אי אפשר להישאר אדישים ללהקה: הם כוח מוזיקלי חיובי והמוזיקה שלהם דורשת תשומת לב. אלבומם החדש מרשים אף יותר מ'פשע המאה' אבל הוא חסר רצועות בולטות. זו לא ביקורת, כי זה תקליט הרבה יותר מגובש. קשה להעריך עד כמה זה נועד להיות אלבום קונספט, אבל קשה להאזין לשירים מחוץ להקשר של התקליט".

ואם תהיתם לגבי השם המוזר, שם התקליט CRISIS? WHAT CRISIS? הומצא על ידי ריק דייויס, האיש הציני של החבורה, על מנת להראות לעולם מסביב שהלהקה עצמה לא מרגישה לחוצה, למרות כל הלחץ המטורף שהיה סביבה והכאוס באולפן. הוא לקח את המשפט הזה מסרט מתח בשם THE DAY OF THE JACKAL, שיצא בשנת 1973. העטיפה האיקונית של התקליט, שעיצב האמן פול וויקפילד, מציגה אדם בבגד ים יושב בכיסא נוח תחת שמשייה צהובה, אך הרקע הוא נוף תעשייתי אפור, מלוכלך ומדכא של מכרות בוויילס, דימוי מושלם לשם התקליט ולמצב הלהקה באותו רגע.

לראשונה קניתי את התקליט הזה בשנות השמונים העליזות, כשהייתי נער שצמא לרוק איכותי. זה היה עם עטיפה תוצרת הארץ שהיה כתוב עליה בעברית בגדול 'משבר? איזה משבר?', כאילו מדובר בכותרת של ידיעה כלכלית בעיתון יומיומי. והעטיפה האחורית הייתה צילום מטושטש בשחור-לבן של העטיפה הצבעונית המקורית, חיסכון ישראלי טיפוסי בדיו. ככה זה היה עם תקליטים מתוצרת הארץ באותם ימים, איכות הדפסה מפוקפקת אך עם הרבה נשמה. ממש עולם שלישי בכל מה שהיה קשור לווינילים ולעטיפות. אבל המוזיקה שחיכתה לי בפנים, הו המוזיקה, היא משהו שקרוב לליבי עד עצם היום הזה. תקליט נהדר ששווה כל שקל וכל רגע של האזנה!

ב-28 בנובמבר בשנת 1943 נולד רנדי ניומן - זמר, כותב שירים, מלחין ופסנתרן אמריקאי הידוע בקולו הייחודי, מילותיו הסאטיריות ותרומתו לפסקולי סרטים. המוזיקה שלו משלבת לעתים קרובות אלמנטים של פופ, רוק ואמריקנה, והוא זכה להערכה על אופן סיפורו ושנינותו בכתיבת שירים. הקריירה המצליחה נמשכת מאז סוף הסיקסטיז.

גם את זה הוא אמר פעם: "אני לא חושב שאי פעם הייתי רעב להצלחה. דיברתי עם אמא שלי על זה רק לפני כמה ימים. היא אמרה לי שאף פעם לא רציתי כלום. היה את הקטנוע הזה שרציתי פעם אחת, אבל לא רציתי אותו ברצינות, כי ידעתי שאם אקבל אותו אז אני אמות. אבל לא הייתי ממש רעב כי אף פעם לא הייתי ממש עני. זה לא שבזתי להצלחה, אבל זה לא קרע אותי כשלא קיבלתי את זה. לא משנה מה ההצלחה שהייתה לי ככותב שירים, אני מניח שעלי להתחקות אחר הידידות שלי עם לני וורונקר. אביו ניגן בתזמורת כשדודי היה שם, אז אני מכיר את לני מאז שהייתי ילד. הוא מבוגר ממני בשנתיים. אני זוכר שכשהייתי בן ארבע או חמש, הוא היה מספר לי סיפורים. הייתי הקהל שלו. הוא היה אומר, 'בוא ניסע בתלת האופן הזה' והוא היה עולה על זה ואני הייתי מושך אותו, והיינו נופלים. הייתי נפגע והוא לא. עדיין יש לי צלקות מהתלת אופן הזה. הוא היה אומר, 'אנחנו יכולים לעשות את זה, אנחנו יכולים לעשות את זה', ובסופו של דבר התרסקנו.

וזה היה ככה עם כתיבת שירים. למדתי מוזיקה קלאסית, ולני אמר, 'למה שלא תנסה לכתוב כמה שירים?'... לני ניסה לגרום לי לחתום בחברת האחים וורנר ללא כסף. אמרתי, 'אני לא מאמין לזה. אתה חבר שלי. חברת A&M מציעה לי 10,000 דולר, האחים וורנר לא מציעים לי כלום. לך תזדיין'. הוא כל כך התעצבן עליי. היה לו מזג נורא כילד. היינו משחקים כדורגל, והוא היה מתעצבן ויורד מהמגרש. כמובן, אני כן זוכר שקיבלתי את 10,000 הדולר מחברת האחים וורנר בסוף...

הייתי מעוניין לדעת כמה אנשים שאומרים שהם הולכים לנסות לכתוב שיר להיט באמת עושים. מעולם לא עשיתי את זה. אולי כדאי שאנסה. אני לא חושב שאני מסוגל לומר, 'אה, אני הולך לנסות לכתוב שלושה להיטים עכשיו'. אני רק כותב את מה שיוצא. כמו SHORT PEOPLE. זה פשוט יצא. לא היה לי מושג שזה יהיה להיט. אבל זה היה הלהיט הגרוע ביותר שמישהו יכול לקבל. זה היה רועש מדי. אני מעדיף לקבל כסף בשקט".

לנון הפסיד בהתערבות! ב-28 בנובמבר בשנת 1974 עלה ג'ון לנון לבמה של המדיסון סקוור גארדן, כאורח של אלטון ג'ון (לו הפסיד בהתערבות בנוגע לשיר שהקליטו השניים ונאלץ להתייצב) וביצע את הופעתו הלפני אחרונה.

זה היה לילה קפוא של חג ההודיה, ה-28 בנובמבר 1974, והתפוח הגדול עמד לקבל ביס מוזיקלי בלתי נשכח. בתוך ההיכל המקורה המפורסם בעולם, המדיסון סקוור גארדן, הטמפרטורות איימו להתיך את הפלדה כשאליל ההמונים הממושקף, אלטון ג'ון, אירח דמות שאינה זקוקה להקדמות, אך בהחלט זקוקה להרבה אומץ כדי לעלות לבמה באותו ערב. ג'ון לנון עלה לבמה להופעתו הלפני אחרונה בהחלט, וכל זאת בגלל הימור אחד קטן וממזרי שהשתבש לטובת ההיסטוריה.

למה אני מתעקש על התואר המפוקפק אחת לפני? ובכן, ההופעה האחרונה בהחלט של לנון נערכה בכלל בשנת 1975, במסגרת אירוע גאלה טלוויזיוני חגיגי לכבודו של טייקון הטלוויזיה סיר לו גרייד. באותו אירוע מבויים הוא ביצע עם להקה מספר שירים (בהם STAND BY ME), אך היה זה אירוע מעונב ומרוחק. לעומת זאת, מה שהתרחש על הבמה בניו יורק עם אלטון ג'ון היה מחשמל, פראי ורווי זיעה של רוק'נ'רול אמיתי.

כל הדרמה הזו התחילה בהתערבות ידידותית באולפן ההקלטות. כשג'ון לנון הקליט את השיר WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT, אלטון ג'ון תרם קולות רקע ופסנתר. אלטון היה משוכנע שיש להם להיט ביד ואמר לג'ון שאם השיר יגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי, לנון יהיה חייב להצטרף אליו להופעה אחת. לנון, שהיה סקפטי לגבי סיכויי ההצלחה המסחרית של השיר בתקופת פוסט-ביטלס שלו, הסכים בקלות ראש. לתדהמתו, השיר אכן כבש את הפסגה, ולנון, ג'נטלמן בריטי בבסיסו, נאלץ להתייצב ולשלם את החוב.

שמו של לנון לא פורסם בשום מודעה לפני כן. הקהל, ששילם ממיטב כספו כדי לראות את רוקט-מן, לא האמין למראה עיניו כשהנס הזה קרה. לנון עלה לבמה כשהוא נראה במיטבו: שיער ארוך גולש, חליפה שחורה אלגנטית, משקפיים עגולים וגיטרת פנדר טלקאסטר שחורה תלויה על צווארו. הוא ביצע שלושה שירים בלבד, אבל אלו היו דקות של קסם טהור. בתחילה הוא היה פקעת עצבים רוטטת, וזאת בגלל שהוא לא הופיע על במה מול קהל חי כשנתיים תמימות והרגיש חלוד. על פי דיווחים, מאחורי הקלעים הוא היה חיוור והקיא מרוב לחץ, אך ברגע שהזרקורים נדלקו הוא נרגע מהר מאד ואף נהנה מההופעה בצורה גלויה.

הרפרטואר היה קצר ומדויק. על הבמה ביצעו השניים את השיר שהביא להתערבות מלכתחילה, ואחריו עברו לגרסה מחודשת ומלאת אנרגיה של אלטון לשיר הביטלס הקלאסי LUCY IN THE SKY WITH DIAMONDS. אבל השיא הגיע רגע לפני הסוף, כשג'ון ניגש למיקרופון והכריז על השיר הבא, להיט הפתיחה של תקליט הבכורה של הביטלס - I SAW HER STANDING THERE. ההקדמה של לנון לשיר הפכה לקלאסיקה בפני עצמה, כשהוא הציג אותו לקהל כשיר של הארוס הפרוד שלי ששמו פול. הקהל שאג מצחוק ומהתרגשות, מבין את האירוניה הדקה ואת הכמיהה לפיוס.

לנון סיפר לאחר מכן בראיון: "ההופעה הייתה נהדרת. אלטון היה מתוח לא פחות ממני. הוא היה שנים לפני כן במשרדים של דיק ג'יימס, שם עבד כאמן לא ידוע ונהג להקשיב שם לכל הדמואים שאנחנו, כלהקת הביטלס, שלחנו אז למשרד. לכן יש לו קשר מיוחד עם הלהקה ההיא. על הבמה נשמעו הצעקות כמו בימי הביטלמאניה. לא האמנתי שזה בשבילי. לא שמעתי צעקות כאלה מאז הימים המוקדמים של הביטלס".

העיתונות לא נשארה אדישה למאורע. בניו יורק טיימס פורסם, מיד לאחר ההופעה, ניתוח מעמיק של הערב: "אלטון ג'ון, אולי הדמות האישית המצליחה ביותר של הרוק'נ'רול של שנות השבעים, הקסים קהל רב ביום חמישי בערב במדיסון סקוור גארדן - עם מופע שמבוצע ומופק במקצועיות - הראשון מבין ארבעה שם. אבל הופעתו של ג'ון לנון על הבמה, לשיר שלושה שירים, העמידה את שאר המופע בפרספקטיבה אחרת. אלטון ג'ון הוא בחור אנגלי חסון וקצר שיער, שעל פניו עשוי להיראות כעוד רוקר נוצץ. הוא עוטה על עצמו תלבושות ומשקפיים אקסטרווגנטיים, והוא משתולל על הפסנתר בצורה משתלחת".

המבקר המשיך והחמיא ליצירה של אלטון: "אבל המוזיקה של אלטון, שברני טאופין מספק לה את המילים, היא עניין אחר. אלו הם שירים מעוצבים בקפידה במובן הטוב ביותר, הרחבות רוק אמיתיות של מסורת פופ שלמה שמגיעה הרבה לפני הרוק. הנושאים רציניים מספיק כדי לענות על צרכי הגיל, אך עדיין נגישים ומגוונים מספיק בנושא שלהם כדי להימנע מכל האשמה של סטריאוטיפים. באופן דומה, המוזיקה של אלטון מאמצת בחוזקה מגוון ניבים של פופ-רוק ונשמעת אישית באותו זמן. הקול שלו חזק, נגינת הפסנתר שלו מיומנת בצורה אופנתית והלהקה שלו צמודה וחכמה, והתוצאה היא הרוק הכי בריא, הכי לא שנוי במחלוקת, של אמצע הדרך".

ואז הגיעה ההשוואה הבלתי נמנעת לכריזמה של החיפושית לשעבר: "אבל כשמר לנון נכנס, האולם השתנה. לא שהקהל לא נתן כל אינדיקציה לאהבת אלטון והמוזיקה שלו. אבל עם לנון, היה חשמל שנדלק בקהל ונשאר בו הרבה אחרי שההפתעה עזבה את הבמה. שני הגברים שרו יחד שלושה שירים. זו הייתה רבע שעה מרגשת, והיא גרמה לנו לזכור מחדש שלמרות כל הפופולריות של אלטון ג'ון, סיבוב ההופעות שלו לא במעמד של הרולינג סטונס או בוב דילן (שלא לדבר על הביטלס) כאירוע פופ תרבותי".

ראוי לציין כי בחלק שלו במופע, שנמשך הרבה יותר משעתיים, אלטון הציע חלק נדיב מלהיטיו וכמה טיולים מעניינים לרפרטואר הפחות מוכר שלו. את הערב פתחה קיקי די, זמרת אנגלייה מוכשרת שהיא בת טיפוחיו של אלטון בלייבל רוקט, והיא התקבלה בחום על ידי הקהל הניו יורקי התובעני. הלהקה של אלטון, שכללה את המתופף נייג'ל אולסון, הבסיסט די מאריי, הגיטריסט דייבי ג'ונסטון ואת נגן כלי ההקשה ריי קופר, סיפקה מעטפת צלילים הדוקה להפליא.

אך הדרמה האמיתית התרחשה אולי דווקא כשירדו המסכים. מאחורי הקלעים נראתה גם יוקו אונו, שבאה לבקר את בן זוגה הפרוד ממנה. לנון לא ידע שיוקו נמצאת באולם; היא שלחה פרחי גרדניה לחדר ההלבשה שלו ושל אלטון, אך הוא הניח שזו מחווה מנומסת מרחוק. המפגש המרגש ביניהם באותו לילה סימן את תחילת הסוף של תקופת סוף השבוע האבוד המפורסמת של לנון (שנמשכה כ-18 חודשים בלוס אנג'לס עם מאי פאנג). זמן קצר לאחר מכן חזרו השניים לחיי זוגיות משותפת ומחודשת, שהובילה בסופו של דבר להולדת בנם שון ופרישתו הזמנית של לנון מעולם המוזיקה כדי להפוך לאיש משפחה. בינתיים, בסיום ערב היסטורי זה, פנה כל אחד מהם לביתו, כשהקהל בניו יורק נותר המום, בידיעה שהם היו עדים לרגע חד פעמי של חסד רוקי.

סלייד מנגנים במעלה הקרחות. ב-28 בנובמבר בשנת 1970, יצא התקליט השני של להקת סלייד, PLAY IT LOUD.

כדי להבין את גודל האירוע, צריך לחזור אחורה. החבורה העליזה הזו, שעד לא מזמן נקראה אמברוז סלייד, מצאה את עצמה בצומת דרכים. תקליט הבכורה שלהם, BEGINNINGS, שיצא שנה קודם לכן תחת השם הקודם, היה בעיקרו אוסף של גרסאות כיסוי (כולל טיפול מעניין לשירים של הביטלס ושל פרנק זאפה) ולא ממש הרעיד את מצעדי המכירות. ארבעת חברי הלהקה, נודי הולדר בעל הקול הצרוד, דייב היל, ג'ים לי ודון פאוואל, הבינו שחייבים לשנות כיוון בצורה דרסטית. המסקנה הייתה ברורה: במקום להמשיך ולבצע גרסאות כיסוי לשירים של אחרים, כדאי ורצוי לפנות לכתיבת שירים מקוריים שיבטאו את האנרגיה הפראית שלהם על הבמה.

אלא שהשינוי המוזיקלי לא הספיק למנהל הלהקה, צ'אס צ'אנדלר. האיש היה דמות מוכרת מאוד בתעשייה, לשעבר הבסיסט של האנימלס ושעבר גם מנהלו של ג'ימי הנדריקס, והוא ידע דבר או שניים על יחסי ציבור. צ'אנדלר התבונן סביב וראה את תרבות הסקינהדס מרימה את ראש, והחליט שזה הגל עליו הלהקה צריכה לרכוב. הוא הציע לחברי הלהקה לגלח את ראשיהם ולאמץ מראה של נערי רחוב קשוחים.

התגובה הראשונית הייתה בהלה מוחלטת. הגיטריסט דייב היל והבסיסט ג'ים לי התחלחלו מהרעיון לוותר על רעמת השיער האופנתית שאפיינה את מוזיקאי התקופה. אבל צ'אנדלר היה איש משכנע, ולאחר מסע שכנוע לא פשוט הם ניאותו לנסות. השינוי היה טוטאלי: חברי הלהקה מיהרו לקנות נעלי ד"ר מרטין כבדות, מכנסי ג'ינס קצרים וביגוד עם שלייקס שישלים את התמונה. עטיפת התקליט PLAY IT LOUD מנציחה את ארבעת חברי הלהקה באופן בו בלטו משאר להקות האופנה של 1970; ראשם היה מגולח משיער ארוך ובגדיהם נראו כשל מרובעים אמיתיים, או ליתר דיוק כחבורת בריונים שרק מחפשת צרות בפאב השכונתי.

למרבה הצער, או אולי למרבה המזל, היה זה נסיון כושל לשווק את עצמם כמשהו מיוחד. הקהל ההיפי של אותה תקופה נרתע מהמראה האלים, והסקינהדס המקוריים לא ממש התעניינו במוזיקה המורכבת שהלהקה הציעה. מבחינה מוזיקלית, התקליט דווקא הציג התפתחות מרשימה עם שירים מקוריים חזקים כמו THE SHAPE OF THINGS TO COME ורצועות שרמזו על העתיד לבוא, אבל הסאונד באולפן עדיין לא תפס את העוצמה של הלהקה בהופעות החיות.

הגיטריסט דייב היל סיפר על התחושה באותם ימים ועל הפער שבין ההופעה החיה לבין ההקלטה: "הסיבה לכך שהאלבום נקרא כך היא שמעולם לא חשבנו שהלהקה נשמעת חזק מספיק בפורמט של תקליט. זה עדיין לא היה שם לגמרי".

הכישלון המסחרי של התקליט היה מהדהד, והוא אפילו לא הצליח לגרד את המצעדים הבריטיים בזמן אמת. אבל בראייה היסטורית, PLAY IT LOUD היה הכישלון המפואר שהוליד את ההצלחה. הכישלון של תדמית הסקינהדס לימד את הלהקה שיעור חשוב. דווקא כשיגדלו בחזרה את שיערם ויוסיפו לארון הבגדים שלהם ביגוד נוצץ, מגבעות צילינדר מחזירות אור ופלטפורמות אימתניות - יקבלו את ההצלחה הגדולה ביותר. שנתיים לאחר מכן, עם להיטים כמו COZ I LUV YOU, אף אחד כבר לא זכר להם את התקופה הקצרה והמוזרה שבה הם נראו כמו חבורת פרחחים שמחכה בתור ללשכת האבטלה.

דייב היל: "למרות שהתחלנו להתרחק ממראה המגולח שלנו, האלבום השני שלנו הציג אותנו עדיין עם שיער קצר על העטיפה - ונראינו קצת לא בנוח עם זה. עדיין לבשנו את מה שהתאים לסקינהדס ונראינו מאיימים – במיוחד נודי הולדר ודון פאוואל. מישהו אמר לי שזה נראה כאילו אנחנו פשוט חזרנו הביתה מהעבודה והתכוננו לצאת לקטטה. זה היה רחוק מאיתנו. בעצם היינו אנשים שוחרי שלום, אבל אני חושב שצ'אס רצה שנשחק קצת עם התדמית. הוא ניסה לזרוק אותנו החוצה ממלון יוקרתי בלונדון. הוא הזמין אותנו, ואז היינו כולנו בחדר אחד ויצרנו המון רעש. דחפנו כמה כיסאות במעלית, דפקנו ברצפה. הוא רצה שהעיתונים יכתבו על כך שהעיפו אותנו משם, אבל הם לא זרקו אותנו. בסופו של דבר, בנימוס, הם ביקשו אותנו לעזוב, אז אין סיפור לעיתון.

זה מצחיק איך תספורת משנה את הדרך שבה אנשים מסתכלים עליך. ממש לא התאמנו לזה. אני זוכר שצ'אס לקח את נודי הולדר וג'ים לי לחנות של בגדי צבא כדי להביא לנו כמה בגדים. זה היה זר לחלוטין למישהו כמוני, שהיה רגיל להיות ראוותני. המשכנו את זה לזמן מה, אבל למרבה המזל, התדמית הזו נמשכה פחות משנה. לאט לאט השיער התחיל לצמוח וצ'אס לא אמר כלום. האם זה עבד? זה אכן הפריד בינינו לבין כל הלהקות שהיה להן שיער ארוך. כשהקלטנו את האלבום, צ'אס לא השתמש בציוד הגדול שלנו מהבמה. הוא אמר שהיו לו בעיות עם ג'ימי הנדריקס שרצה להשתמש במגבר חזק מדי שפשוט לא עבד בהקלטה: 'זה יהיה מעוות וזה פשוט לא יישמע גדול', הוא אמר. אז העצה שלו הייתה תמיד להשתמש במגבר קטן".

התקליט הזה של סלייד, שהכיל ברובו שירים מקוריים מאת הזמר נודי הולדר והבסיסט ג'ים לי, צריך לקבל האזנה בקרב כל מי שאוהב את המוסיקה שלו עוצמתית, קליטה, מלאת אנרגיה וטבולה בניחוחות גאראג'יים. עדיין אין פה את הלהיטים הגדולים (עם שגיאות הכתיב המכוונות להפליא) שהזניקו את הלהקה לשחקים, אך יש פה להקה שיודעת ואוהבת לנגן ביחד. קולו המחוספס והרועם של נודי הולדר הוא החותמת של סלייד וקול זה יכול אף לשבור זכוכיות אם ירצה. ולחובבי להיטים ופסקול הסרט "הנוער לשלטון", הלהקה מבצעת פה גם את THE SHAPE OF THINGS TO COME הנהדר.

חודש לאחר צאת התקליט פרסם עיתון NME בביקורתו: "זה תקליט אגרסיבי, אם כי חברי הלהקה יודעים לטפל היטב בווליום שלהם כדי ליצור דינמיקות שונות. לעיתים הם ממש שקטים ולעיתים צורחים על המאזין. זמר הלהקה נוטה לצרוח מדי, אך יכול להיות וזו הגישה של הלהקה הזו".

גם בארה"ב נכתבו בזמנו ביקורות על האלבום והן היו חיוביות; בעיתון THE DISPATCH שהופץ באילינוי נכתב: "מדובר פה במוזיקת רוק מתפרצת כשחלק מהשירים יכולים להיות להיטים". בעיתון DAYTON DAILY NEWS פורסם: "תעשו מה ששם האלבום אומר! נגנו את זה בקול רם. אז תקבלו מושג בנוגע למה שקורה עם מגולחי הראש של אנגליה. הלהקה הזו פנטסטית!".

גם זה קרה ב-28 בנובמבר. הנה הכותרות המרעישות היישר מדפי ההיסטוריה של עולם הפופ, מוגשות לכם בעטיפה חדשה, נוצצת ומלאה בפרטים עסיסיים שלא ידעתם שאתם חייבים לדעת.

הצרות של ג'ון, הבעיטה של ארט והאש של רינגו

נתחיל את המסע שלנו ביום סגרירי בנובמבר בשנת 1968, שם מצאו את עצמם ג'ון לנון ובת זוגו יוקו אונו בסיטואציה לא נעימה בכלל בבית המשפט במרילבורן. זה לא היה מפגש מעריצים, אלא ספיח לא נעים של פשיטה משטרתית על דירתם שבה נמצא קנאביס. הכלב המשטרתי, שקיבל את השם המבדר 'יוגי', עשה את עבודתו נאמנה ולנון המסכן נאלץ להודות באשמה. השופט לא התרגש מהיותו חיפושית וקנס אותו בכ-150 ליש"ט. כסף קטן ללנון, אבל הכתם הפלילי? זה כבר סיפור אחר שהקשה עליו לקבל ויזה לארה"ב בהמשך.

שנתיים קודם לכן, בשנת 1966, הרוחות סערו במשרדי חברת התקליטים דקא (DECCA). המנהלים המעונבים החליטו שנמאס להם והראו ללהקת ARTWOODS את הדלת החוצה. החברה פשוט איבדה את הסבלנות כלפי ההרכב המוכשר, שכלל את האורגניסט ג'ון לורד (שרק שנתיים אחר כך יהפוך למייסד האימפריה הרועשת שנקראת דיפ פרפל), את המתופף קיף הארטלי ואת הזמר ארט ווד (אחיו הגדול של רוני ווד, שיהיה בלהקת FACES ובסטונס). הסיבה לגירושים? דקא הבינה שאין שום סיכוי לקבל מהחבורה הזו תקליטון מסחרי שיכניס כסף לקופה. ג'אז ובלוז זה נחמד, אבל זה לא משלם את החשבונות של המנכ"ל.

ונקפוץ קדימה לשנת 1979, אל לוס אנג'לס שטופת השמש, שבאותו יום הייתה שטופת להבות. ביתו של המתופף החביב רינגו סטאר נשרף כליל. הטרגדיה האמיתית לא הייתה רק הקירות והרהיטים, אלא האוצרות שאבדו שם – מזכרות נדירות מימי הביטלס שאש הלהבות לא חסה עליהן. למזלנו, רינגו עצמו נשאר שלם כדי להמשיך ולסמן וי באצבעותיו.

מפגשים מהסוג המוזיקלי: קלפטון, מאייאל והבלוז

נחזור שוב לשנת 1968, אל מפגש פסגה מרגש בלונדון. ג'ון מאייאל, הסנדק של הבלוז הבריטי, נתקל במקרה באריק קלפטון בחנות תקליטים במרכז העיר בשעת אחר צהריים מאוחרת. השניים, שחלקו בעבר במה בלהקת הבלוזברייקרז לפני שקלפטון הלך להקים את CREAM, החליטו לא לבזבז זמן. מאחר וההופעה של מאייאל באוניברסיטת סאות'המפטון בוטלה באותו יום, היה להם זמן פנוי. הם נסעו לביתו של קלפטון ומאייאל דיווח לאחר מכן בהתרגשות: "לקחנו גיטרות וניגנו ביחד למשך כמה שעות את הבלוז. מאד נהנינו. הוא איש שאני מאד מכבד ואוהב כבנאדם וכגיטריסט הוא תמיד מעולה". איזה זבוב לא היה רוצה להיות על הקיר בחדר ההוא?

המשטרה פותחת את הפה (ואת הלב)

בשנת 1981, כשלהקת פוליס הייתה בשיא העולם, המתופף סטיוארט קופלנד החליט לשפוך את הלב בראיון גלוי לב למגזין רקורד מירור. הלהקה בדיוק הוציאה את התקליט GHOST IN THE MACHINE והרגישה צורך בשינוי כיוון. הנה מה שהיה לו לומר, מילה במילה: "בעבר, הצבנו את שלושתנו והמוזיקה שלנו בשוק. כי חברת התקליטים בפרט והעולם בכלל נתפסו לתדמית שלנו לא פחות מאשר למוזיקה. הפנים שלנו היו חלק מתפאורת ההצגה. אבל מספיק לנו עם זה. התדמית שלנו עשתה את שלה והדבר החשוב ביותר הוא המוזיקה. אנחנו מוכנים לסכן את מיקומנו במצעדים כי עכשיו זה הזמן להתרכז במוזיקה. למזלנו, לא הגענו עדיין למצב בו אנו חשים שאנו בעסק הזה רק בשביל הכסף. כרגע אנו ממש לא רוצים להיות מפורסמים. בעצם, זה לא נכון. אני אוהב את המצב בו אני נמצא כעת, אך אני לא זקוק ליותר מזה. אנו רוצים להתפתח עם המוזיקה כדי להביא אמנות שאנו גאים בה. כרגע, אבא שלי, שהוא חצוצרן ג'אז, תוהה מתי אתחיל לעשות 'מוזיקה רצינית'. בינתיים, השכנים שלו דופקים בדלתו עם תקליטים של פוליס בידיהם לחתימה. הפילוסופיה של פוליס היא לשמור את הדברים כמה שיותר פשוטים ולתפוס את מה שעשה את הרוק דבר כה מלהיב, עם שלישיות כמו ג'ימי הנדריקס אקספריינס ולהקת קרים. יש לנו צוות קטן בהופעותינו וכשהופענו לראשונה בארה"ב, לקחנו ציוד שהצלחנו לדחוס במכונית טרנזיט אחת – כולל חברי הלהקה והצוות הטכני. כרגע יש לסטינג, אנדי סאמרס ולי קשר עמוק. עדיין, לכל אחד מאיתנו יש את מעגל החברים שלו, שלאו דווקא קשור למוזיקה. כרגע אני נהנה לצאת לסיבובי הופעות אבל אני מאמין שההנאה הזו לא תישאר לנצח. ככל שאתה מתבגר, תחומי העניין שלך מתפתחים. כרגע, המוזיקה היא הרגש הכוחני ביותר שלי שמניע אותי יותר מכל דבר אחר. אני לוקח את זה ממש ברצינות – אם זה להאזין למוזיקה או ליצור אותה".

ואם כבר הזכרנו את פוליס, אציין ששנה קודם לכן, ב-1980, יצא באנגליה התקליטון שלהם עם השם המוזר DE DO DO DO DE DA DA DA. אל תתנו לשם המטופש להטעות אתכם; השיר עוסק בנושא כבד משקל: האופן שבו פוליטיקאים, כמרים ובדרנים משתמשים במילים כדי לתמרן אותנו. סטינג הגדיר את זה יפה כ"שיר רהוט על חוסר ביטוי". בראיון ל-NME בשנת 1981 הוא לא נשאר חייב למבקרים: "בהחלט מה שאנחנו מייצרים זה לא אמנות גבוהה אבל באותה מידה; אני חושב שבידור זו אמנות. אני חושב שהשירים שלי די יודעים קרוא וכתוב - הם לא זבל. השיר הזה, למשל, הובן בצורה לא נכונה: המילים עוסקות בבנאליות, על שימוש לרעה במילים, כמעט כל מי שביקר את השיר אמר, 'הו, זה שיחת תינוקות'. ברור שהם רק הקשיבו לפזמון לבד".

קארי על הקלידים: התקרית המביכה של יס

סיפור משעשע במיוחד מגיע משנת 1973. להקת הרוק המתקדם יס הגיעה להופיע באולם FREE MANCHESTER TRADE כדי לקדם את האלבום השנוי במחלוקת TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS. היצירה הייתה ארוכה, מורכבת ומלאה בקטעים אינסטרומנטליים שגרמו לקלידן ריק וויקמן להשתעמם עד מוות. וויקמן, ששתה כמה בירות לפני העלייה לבמה, הרגיש שהבטן שלו דורשת רק דבר אחד: קארי הודי חריף.

באמצע ההופעה הוא פנה לאיש הטכני שלו ולחש: "ג'ון, ברגע שזה ייגמר, נצא לאכול ביחד קארי". בגלל הרעש, הטכנאי שמע רק "קארי" וחשב שזו פקודה מיידית. הוא רץ החוצה, הביא מנה הודית מהבילה וחזר לזחול מתחת לעמדת הקלידים המפלצתית של וויקמן. הקלידן, שלא האמין למזלו הטוב, הניח את הצלחות על האורגן היקר שלו (המלוטרון או ההאמונד, מי יודע?), וביד אחת ניגן וירטואוזית וביד השנייה אחז במזלג ובלס בהנאה. הסולן ג'ון אנדרסון, צמחוני אדוק ורוחני, כמעט התעלף מהריח של העוף והתבלינים, והגיטריסט סטיב האו זעם על חילול הקודש. כאילו שזה לא הספיק, במהלך סולו הקלידים שלו באותו ערב, וויקמן הכניס קטע מהשיר THERE'S NO BUSINESS LIKE SHOW BUSINESS. פשוט גאון.

חיפושיות, קוסמים ופרידות

בחג המולד של שנת 1967, חברי הביטלס הקליטו את התקליטון האחרון שלהם כלהקה מאוחדת ומגובשת עבור מועדון המעריצים. התקליטון נקרא CHRISTMAS TIME IS HERE AGAIN ונשלח כפלקסי-דיסק גמיש ומרגש למעריצים באנגליה ובארה"ב. משם והלאה, כל חבר הקליט את הברכות שלו בנפרד, סימן לבאות.

בשנת 1968 להקת THE MOVE שחררה באנגליה את הלהיט הגדול BLACKBERRY WAY. המתופף בב בוואן סיפר לי אישית שצליל התופים המיוחד במעברים הושג בזכות מקלות תופים מיוחדים שהוא כינה BIFTERS. השיר, שנכתב על ידי רוי ווד הגאון, הזכיר לרבים את PENNY LANE של הביטלס, אבל בגרסה גותית ועצובה יותר. ווד הודה בכנות בהשפעה: "אני מניח שזה יכול היה להיות. כולנו הושפענו מאוד ממה שהביטלס עשו כי הם היו כותבי השירים הטובים ביותר בסביבה". השיר אגב, הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי.

בשנת 1970 להקת סנטנה כבשה את פסגת מצעד התקליטים האמריקאי עם התקליט השני והמצליח שלה, 'אברקסס', שכלל להיטים כמו BLACK MAGIC WOMAN. באותה שנה בדיוק, הזמר האירי גילברט אוסאליבן נכנס לראשונה למצעד הבריטי עם השיר NOTHING RHYMED שהגיע למקום השמיני המכובד, והציג לעולם את המראה הייחודי שלו עם מכנסיים קצרים וכובע נערים.

סכסוכים, תאונות וימי הולדת

באותה שנה, 1981, להקת ה"שיגעון" מאדנס שחררה את הגרסה שלה ללהיט IT MUST BE LOVE. במקור השיר בוצע על ידי לאבי סיפר בשנת 1971, ובמחווה יפה, סיפר עצמו מופיע בקליפ של מאדנס כשהוא מנגן בכינור.

ומה בגזרת הטרגדיות והמשפטים? בשנת 1993 איבד העולם את ג'רי אדמונטון, המתופף של STEPPENWOLF, שנהרג בתאונת דרכים בקליפורניה בגיל 47. האיש שנתן את הקצב להמנון האופנוענים BORN TO BE WILD הלך לעולמו בטרם עת. בשנת 2001, מלכת הנשמה ארית'ה פרנקלין לא שתקה לצהובון STAR ותבעה אותם על סך 50 מיליון דולר, אחרי שפרסמו שקר גס שהיא "שותה את עצמה למוות". אל תתעסקו עם ארית'ה.

בשנת 2005 נפרדנו מטוני מיהאן, לשעבר המתופף של הצלליות ומפיק בחברת התקליטים דקא. מיהאן ייזכר לנצח כאיש שפספס את ההזדמנות להחתים את הביטלס אחרי האודישן המפורסם שלהם. את כל הפרטים על הפספוס הזה תמצאו בספר שלי "ביטלמאניה!".

וקצת שמחות: בשנת 1929 נולד ברי גורדי, האיש שהקים את מוטאון ושינה את פני המוזיקה השחורה. בשנת 1962, יוקו אונו התחתנה עם בעלה השני טוני קוקס, ובדיוק באותו היום נולד התינוק מאט קאמרון – ששנים אחר כך יגדל להיות מתופף העל של SOUNDGARDEN ו-PEARL JAM. מזל טוב לכולם!

נסיים עוד קצת חדשות קצרות: בשנת 1981 להקת ריינבאו עברה טלטלה. ברקורד מירור פורסם שהקלידן דון איירי נטש את הספינה של ריצ'י בלאקמור. זה קרה אחרי עזיבתם של ענקים כמו המתופף קוזי פאוואל והזמר גרהאם בונט. איירי לא חסך במילים: "לנגן עם הלהקה לא עשה טוב לראש שלי מלבד כאב ראש. לא הייתי שמח ממה שקרה שם, מאז שקוזי עזב אותנו. נראה שכל המוזיקה הכבדה של ריינבאו התאיידה לטובת דברים קלילים. שנת 1981 הייתה שנה גרועה מאד בלהקה הזו. כרגע אני שמח להיות אחד משלושה מיליון אנשים שיכולים להגיד שהם אקס-ריינבאו. אני מתכנן לעשות פרויקט עם חברי, גארי מור". את מקומו תפס דייויד רוזנטל הצעיר.

הנה אני ודון איירי (צילום - ירון אמיתי):

ב-28 בנובמבר בשנת 1963 נכתב בעמוד הראשון של עיתון המוסיקה DISC, "מגפיים לביטלס" כשהארבעה נראים מנסים סוגים שונים של הנעלה בחנות נעליים. מה הם סיפרו בגיליון זה? ומה קרה באותו יום? בואו לגלות...

ובכן, ג'ורג' האריסון הרגיש שהגיחה המיועדת לאמריקה תהיה קשה, בעוד שג'ון לנון העיר על כמה הם הצליחו

בסיבוב הופעות שבדי למרות שהלהקה לא הייתה טובה במיוחד. "מצד שני, משלמים לנו הון תועפות כדי לטוס לאמריקה וכנראה שום דבר לא יקרה שם". לו הוא רק ידע איזו מהפכה יחוללו הביטלס עם הגעתם לשם בגיחה ההיא.

העיתון הודיע ​​גם על תוכנית הרדיו, FROM US TO YOU, עם הביטלס, שהייתה מתוכננת להיות משודרת ביום חג המולד. למי ששוקל מה לבקש מסנטה, העיתון הציע מעילי ביטלס, ביגוד של הביטלס, סוודרים של הביטלס, תגי ביטלס ומגפי הביטלס. בקיצור - מרצ'נדייז עם הביטלס.

הארבעה עמדו לעזוב את יורק, שם הופיעו ביום הקודם, כשמעריצים מהמכללה המקומית מצאו אותם במכוניתם בכיכר שמאחורי המלון וקיבלו את החתימות שלהם. משם הביטלס נסעו דרומה בכביש A19 לשתי הופעות ב-ABC בסלטרגייט, לינקולן. הם הגיעו זמן קצר לאחר מכן 15:30 אחר הצהריים.

מוכרים ברחוב הראשי של העיר מכרו עיתונים וצעקו, 'תשיגו את עיתון הביטלס שלכם כאן!'... לפני המופע בשעה 18:15, נקרא רופאה לאולם הקולנוע לטפל ברינגו, שסבל מכאב אוזניים. זה לקח לה עשרים דקות

לשכנע את השומרים על הביטלס שהיא באמת רופאה. רינגו נלקח כשהוא מחופש לבית החולים של מחוז לינקולן כדי לקבל זריקה באוזנו. אחות בבית החולים הציעה את דעתה ש"זו מחלת מקצוע, עם כל השיער הזה שנכנס להם באוזניים".

בעקבות המופע ב-20:30, הביטלס עזבו את הקולנוע כשמפקד המשטרה ניגש וביקש את חתימותיהם עבורו כמה בנות. הלהקה מיהרה במורד היציאה המערבית ונכנסה לדרך ללא מוצא, כשאחריה דולקות שתי עקרות בית - ג'ון קלארק ואן בלייר - שהפנו אותם לכיוון הנכון בתמורה לקבלת חתימות. הם נסעו למלון פאנץ' בדונקאסטר. בדרכם, נגמר להם הדלק והם נאלצו לסמן למשאית חולפת בשעה 1:30 לפנות בוקר. עד 10 בבוקר למחרת, כבר היה להם נהג חדש להמשך המסע.

הסיפור המדמם מאחורי התקליט החדש של הסטונס. ב-28 בנובמבר בשנת 1969 יצא תקליט חדש לרולינג סטונס ושמו LET IT BLEED. בארצנו זה נקרא אז בשם "ישתות דמי".

מדובר היה באחת מפסגות היצירה הבלתי מעורערות של הסטונס, אך המאזין הממוצע באותה תקופה יכול היה לחוש בלבול מסוים. הסיבה לכך הייתה נעוצה בעובדה שההרכב היה מצוי בתהליך מעבר כואב ומטלטל. בריאן ג'ונס, מי שהקים את הלהקה והיה אחד מעמודי היסוד של הסטונס, הועף מההרכב בבושת פנים. הטרגדיה הכתה בעוצמה כאשר שבועיים בלבד לאחר פיטוריו, ב-3 ביולי 1969, הוא נמצא ללא רוח חיים בקרקעית הבריכה באחוזתו הכפרית (אחוזה שבאופן אירוני הייתה שייכת קודם לכן לסופר א.א. מילן, יוצרו של פו הדב). השאלה אם טבע או הוטבע נותרה פתוחה עד עצם היום הזה. את מקומו של ג'ונס כבר תפס הגיטריסט הצעיר והווירטואוז מיק טיילור, ילד פלא שניגן לפני כן בלהקתו של ג'ון מאייאל, ה-BLUESBREAKERS. טיילור, עם המגע הבלוזי הרך שלו, הספיק לתרום את צליליו רק לשני שירים בתקליט הנוכחי, מה שהפך את LET IT BLEED ליציר כלאיים מרתק בין העבר לעתיד של הלהקה.

תהליך היצירה לא היה פשוט כלל וכלל. ההקלטות נערכו באולפני OLYMPIC בלונדון ונמתחו על פני תקופה ארוכה ומייגעת של שנה שלמה, שהחלה עוד בנובמבר 1968. האולפן הפך לתחנת רכבת של ממש, עם רשימת אורחים נוצצת ומפתיעה שהשתתפה בהקלטות: ריי קודר הפליא בנגינת מנדולינה בשיר LOVE IN VAIN, ליאון ראסל הכה על קלידי הפסנתר בשיר LIVE WITH ME, ושלישיית הזמרות דוריס טרוי, מדלין בל וננט וורקמן סיפקו קולות רקע מלאי נשמה ב-YOU CAN'T ALWAYS GET WHAT YOU WANT ואל קופר, שהפליא לנגן באורגן האמונד וקרן צרפתית באפוס הזה. עוד אחד שהצטרף לחגיגה היה ביירון ברליין שניגן בכינור קאנטרי משובח בשיר COUNTRY HONK.

הצד הראשון נפתח בסערה עם GIMME SHELTER, קטע שהוא ללא ספק אחד מרגעי השיא המצמררים ביותר של הסטונס אי פעם. הסיפור מאחורי השיר הזה מרתק לא פחות מהמוזיקה עצמה. קית' ריצ'רדס כתב את השיר הזה ביום לונדוני אפור של גשם סוער, בעת ששהה בביתו של חברו, אספן וסוחר האמנות הנודע רוברט פרייזר. ריצ'רדס ישב ליד החלון, הביט החוצה על האנשים שרצים בחופזה ברחובות בזמן שהמטריות שלהם מתעופפות באוויר מהרוח העזה, וחש את האפוקליפסה מתקרבת. הסערה המשתוללת והרצון האינסטינקטיבי לתפוס מחסה מילאו אותו בהשראה לכתיבת השיר העוצמתי הזה. הוא ניגן אותו על גיטרה אוסטרלית מדגם MATON שהתפרקה לו בידיים ממש בסוף ההקלטה, מה שיצר את הצליל המכשף והמיוחד.

אבל הכוכבת האמיתית של השיר הזה היא ללא ספק הזמרת מרי קלייטון. קלייטון, שהיא אחותו של נגן כלי ההקשה בלהקת LITTLE FEAT, סאם קלייטון, לא הייתה הבחירה הראשונה של הלהקה. הסטונס רצו בהתחלה את בוני בראמלט (מהצמד דלייני ובוני), אך הגברת בראמלט לא הייתה זמינה להקלטה באותו רגע. קלייטון, שתרמה את שירתה לפסקול הסרט PERFORMENCE (בכיכובו של מיק ג'אגר), קיבלה בזכות זה את ההזמנה הגורלית. הסיפור מספר שהיא קיבלה את השיחה באחת בלילה, כשהיא כבר במיטה עם רולים בשיער, ומיהרה להתלבש ולהגיע מיד לאולפן ההקלטה בפיג'מה ומעיל פרווה. הרעיון להביא זמרת שתצרח את נשמתה היה של מפיק התקליט, ג'ימי מילר. הביצוע שלה היה כל כך אינטנסיבי שלמרבה הצער המאמץ הפיזי האדיר של השירה באותו לילה גבה מחיר כבד, וקלייטון עברה הפלה טבעית למחרת אותו סשן הקלטות. קלייטון אף הקליטה ב-1970 גרסה משלה לשיר הזה, כסוג של סגירת מעגל.

הקטע השני שממשיך את הקו הבלוזי נקרא LOVE IN VAIN. השיר הזה נכתב במקור על ידי ענק הבלוז המסתורי רוברט ג'ונסון, ששיריו השפיעו על המוני מוזיקאים משני צדי האוקיינוס. ג'ונסון עצמו, דמות אפופת מיסטיקה, ניגן את הבלוז שלו בפינות רחובות או במועדונים מפוקפקים בדלתא של המיסיסיפי. הוא בקושי נהנה מהצלחה של שיריו בזמן חייו ומת בשנת 1938 כשהיה רק בן 27, ככל הנראה מהרעלה. הקלטותיו החלו להגיע לדור של שנות השישים רק בשנת 1961 כשחלק משיריו יצא מחדש על גבי תקליט אוסף. השיר הזה נכתב על ידי ג'ונסון בשנת 1937, אך בתקליט של הסטונס הקרדיט לכתיבתו ניתן באופן שנוי במחלוקת לוודי פיין, שהיה השם הבימתי של ג'ונסון. המהלך הזה גרר ביקורת רבה על כך שהסטונס ניסו, לכאורה, לחמוק מתשלום תמלוגים, אם כי הם טענו שהעיבוד שלהם היה שונה מהותית.

עד שנת 1967 חשבו חברי הסטונס שג'ונסון הקליט רק תקליט אחד (ההוא משנת 1961). כשב-1967 צץ האלבום השני שלו לשוק והוא הכיל בתוכו את השיר הזה, ג'אגר וריצ'רדס התאהבו בו מייד. בתקליט הזה הם עשו עיבוד מחדש לגרסה של ג'ונסון תוך הוספת אקורדים ואווירה בסגנון שהוא יותר קאנטרי-בלוז מחוספס. בריאן ג'ונס היה יכול להיות החבר האידיאלי לנגן בקטע הזה, אך הוא שקע אז בבעיות סמים קשות ולא היה מסוגל לתפקד. לכן הסטונס הזמינו את ריי קודר לנגן מנדולינה. קודר ניגן בשלב מאוחר יותר עם הסטונס גם בהקלטה לשיר SISTER MORPHINE, שיצאה בתקליט STICKY FINGERS. שם הוא ניגן בגיטרת סלייד, וגם שם היו ויכוחים לא מעטים על קרדיטים.

הרצועה השלישית בתקליט לוקחת אותנו למחוזות הכפר ונקראת COUNTRY HONK. כשהתקליט LET IT BLEED יצא במקור, הוא לא הכיל את הסינגל המצליח והנהדר שלהם שהוקלט באותו הזמן ונקרא HONKY TONK WOMEN, אלא את הגרסה האקוסטית והמוזרה הזו. נגן הכינור ביירון ברליין הובא להקלטת השיר בהמלצת גראם פארסונס, שהיה אז חבר קרוב מאד של ריצ'רדס והשפיע עליו עמוקות לאמץ את סגנון הקאנטרי האמריקאי. טכנאי ההקלטות הגאון של התקליט, גלין ג'ונס, הציע שברליין יקליט את תפקידו בעודו עומד על המדרכה מחוץ לאולפן, על מנת להוסיף אווירה ריאליסטית לשיר. רעש המכונית בתחילת השיר נעשה על ידי נהיגתו המתוכננת של סאם קאטלר, זה שהציג את הסטונס על הבמה במופע הידוע בהייד פארק בתואר המפוצץ THE GREATEST ROCK AND ROLL BAND IN THE WORLD. אחרי כן הוא הוזמן על ידי הסטונס להפוך למנהל סיבובי ההופעות שלהם ודאג להרחיק מעריצים טורדניים. קולות הרקע הנשיים כאן הם של ננט וורקמן (עטיפת התקליט המקורי ציינה בטעות מביכה כי שם הזמרת הוא ננט ניומן). מיק טיילור מנגן בשיר הזה בגיטרת הוואי זולה מדגם SELMER שמונחת על ברכיו.

הקטע הרביעי בתקליט נקרא LIVE WITH ME, שיר רוק בועט וחסר מעצורים. השיר הזה הוא למעשה ההקלטה הראשונה של הסטונס שנערכה עם מיק טיילור, והוא מוכיח שם מיד את יכולותיו. קית' ריצ'רדס מנגן כאן בבס במקום ביל ווימן, מה שנותן לשיר גרוב מיוחד ואגרסיבי יותר. כמו כן זוהי ההקלטה הראשונה בה השתתף נגן הסקסופון הטקסני, בובי קיז, שהפך לאחר מכן לדמות בלתי נפרדת מהלהקה (למעט תקופה בה הוא פוטר ממנה בסבנטיז לאחר שהבריז מהופעה) והופיע עמה עד מותו ב-2 בדצמבר 2014. החיבור בין בובי קיז וריצ'רדס היה קוסמי; הם הכירו זה את זה עוד ב-1964, וגילו לתדהמתם ששניהם נולדו באותו היום של אותה השנה (18 בדצמבר 1943) ומאז ראו בעצמם סוג של תאומים שהופרדו בלידתם, חולקים אהבה למוזיקה ולחומרים אסורים.

הקטע החמישי שחותם את צד א' בתקליט נקרא LET IT BLEED. באופן די מוזר, השיר הזה שוחרר כסינגל ב-1970 רק ביפן הרחוקה. השיר הזה הוקלט ביולי 1969, זמן קצר לאחר מותו הטראגי של בריאן ג'ונס. שם השיר הוא אמרת סלנג מחרידה בקרב נרקומנים מזריקים, שכשהם מוצאים וריד להזריק - הם קוראים לו LETTING IT BLEED, עובדה שמוסיפה רובד אפל נוסף לטקסט.

תהפכו את התקליט, כי צד ב' נפתח עם MIDNIGHT RAMBLER, יצירה שהיא מיני-אופרה של בלוז ואימה. השיר הזה הוקלט באביב של 1969 והמילים שלו מתארות את עולמו המעוות של אדם שהוא אנס-רוצח סדרתי. ג'אגר מצטט בשיר הזה את עמוד 354 בספר שנקרא "החונק מבוסטון" (מאת ג'ראלד פראנק) בו הרוצח אלברט דסאלבו מתאר בקור רוח את האונס והרצח של אחד מקורבנותיו. באופן אירוני ומצמרר, השיר החשוך והטעון הזה נכתב על ידי ג'אגר וריצ'רדס דווקא בזמן ששהו בחופשה פסטורלית ושטופת שמש בפוזיטנו שבאיטליה. השיר הפך למרכז ההופעות החיות של הלהקה, כשהוא נמתח לעיתים ליותר מעשר דקות של תיאטרליות מאיימת.

הקטע הבא נקרא YOU GOT THE SILVER. השיר הזה הוקלט ב-18 בפברואר 1969 והוא ציון דרך היסטורי: זהו השיר הראשון בתולדות הסטונס בו ריצ'רדס מקבל אפשרות לשיר סולו בשיר שלם, ללא הליווי של ג'אגר. השיר נכתב על ידי ריצ'רדס לחברתו אז, הדוגמנית והשחקנית הגרמניה אניטה פאלנברג. מיק ג'אגר תורם כאן תפקידי גיטרה נדירים, ניקי הופקינס מנגן באורגן ובריאן ג'ונס מעניק כאן את אחת מתרומותיו האחרונות בחייו, הפעם על כלי שנקרא אוטו-הארפ. בשביל ג'ונס הסשן הזה לא היה מענג, בלשון המעטה. אניטה פאלנברג הייתה במקור חברתו של ג'ונס, שריצ'רדס לקח אותה ממנו במהלך טיול למרוקו. זה לא קל לנגן בסשן בו השיר הוא שיר אהבה של חבר הטוב לאהובתו שהוא גנב אותה ממנו, והמתח באולפן היה כנראה סמיך יותר מעשן הסיגריות.

הקטע השלישי בצד השני נקרא MONKEY MAN. השיר הזה הוקלט באפריל 1969 והוא מחווה סאטירית של הלהקה לעצמה ולמעריציה. ביל ווימן מספק כאן פתיחה נהדרת של תפקיד בס עסיסי וגם מנגן בויבראפון שמוסיף גוון ג'אזי מעניין. הפסנתר הנהדר כאן מנוגן על ידי ניקי הופקינס, אשף הקלידים. ומכאן השיר מקבל קצב שקשה לעמוד במקום ולא להתנועע עמו. זה עוד שיר שמדבר על סמים כשהמילה MONKEY הינה מילת סלנג ידועה להתמכרות להרואין (כמו בביטוי "קוף על הגב").

והשיר שמסיים את התקליט הוא הדובדבן האמיתי שבקצפת המתוקה והרעילה הזו. השיר נקרא YOU CAN'T ALWAYS GET WHAT YOU WANT. השיר הוקלט בסשן לילי שלם (בין 17-18 בנובמבר 1968) באולפני OLYMPIC בלונדון. שימו לב לפרט המפתיע הבא: המתופף בשיר הזה אינו צ'ארלי ווטס האהוב, אלא המפיק ג'ימי מילר. ווטס, שהיה מתופף ג'אז בנשמתו, לא ידע כיצד לנגן את הקצב לשיר הזה כמו שצריך והתקשה עם ה"גרוב" הספציפי. לכן מילר נטל את מקלות התיפוף וכל השאר היסטוריה. אין ספק שתיפופו של מילר בשיר הזה הוא אחד הדברים הגדולים שיש כאן. ג'אגר רצה להביא מקהלת גוספל של כנסייה לשיר את השיר, כדי לתת לו נופך דתי כמעט, אך לא נמצאה מקהלה שכזו שהסכימה לשתף פעולה. במקומה הביאו את המקהלה הקלאסית שנקראה LONDON BACH CHOIR. תפקיד המקהלה הועלה במאי 1969, זמן רב יחסית אחרי ההקלטה המקורית של השיר.

המקהלה המכובדת הזו ניסתה בכוח להוציא את שמה מקרדיט הנגנים בתקליט, ונחרדה לגלות בדיעבד כי שם התקליט הוא LET IT BLEED ושאחד השירים (MIDNIGHT RAMBLER) מדבר על אונס ורצח. הם חששו ובצדק שהמוניטין שלהם ייפגע משיתוף פעולה עם "הילדים הרעים" של הרוק. אל קופר ניגן כאן בפסנתר, אורגן האמונד וקרן צרפתית. הוא הוזמן לנגן בשיר הזה על ידי בריאן ג'ונס, שפשוט שכב על ריצפת האולפן לכל אורך הסשן של קופר בשיר הזה, קורא מגזינים על צמחונות ולא תורם דבר מוזיקלית. קופר הציע לסטונס שיכתוב עבורם לשיר הזה גם עיבוד לכלי נשיפה. הוא קיבל עותק של ההקלטה לקחת לביתו, שם הוא הקליט שלושה סקסופונים, שתי חצוצרות והקרן הצרפתית שלו. כמובן רק הקרן הצרפתית המפורסמת בפתיחה נשארה במיקס של השיר. כל שאר כלי הנשיפה נדחו ונמחקו באכזריות בעריכה. השיר הזה יצא בגרסה מקוצרת בצד ב' של הסינגל HONKY TONK WOMEN.

עוד אנקדוטה משעשעת קשורה לעטיפה: השם המקורי של התקליט היה AUTOMATIC CHANGER והעטיפה הידועה עם העוגה שמונחת על גבי מחליף תקליטים אוטומטי עוצבה בהתאם לשם המקורי הזה. העוגה המפוארת הזו נאפתה על ידי קונדיטורית בשם דיליה סמית. אז היא הייתה אנונימית לחלוטין. בשנת 1971 היא הוציאה את ספר המתכונים הראשון שלה ("כיצד לרמות בבישול" שהפך להצלחה אדירה) כיום היא שם דבר באנגליה בזכות היותה דמות שף ידועה בטלוויזיה, המקבילה הבריטית לכוהנות בישול אמריקאיות. הסשן של הצילום לעטיפה היה ארוך כל כך, עד שהעוגה החלה לקרוס בסופו.

עיתון NME הבריטי לא חסך במחמאות וכתב עליו בנובמבר 1969: "איזה אלבום נהדר! הסטונס בטח השקיעו הרבה מעצמם כדי להביא את התוצאה הזו. יש פה גיוון גדול וכל שיר גורם לך לרצות ולשמוע אותו שוב ושוב. יש כאן את הסטונס במיטבם".

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת מעמיקה ופילוסופית על התקליט: "זה הוא האלבום האחרון של הסטונס שנראה לפני שהסיקסטיז, שכבר נעלמו באמת, יהפכו לסבנטיז; יש לו את אמנות הכריכה הכי מטומטמת מאז האוסף FLOWERS וההפקה הטובה ביותר. למוזיקה יש טונים שהם בו זמנית אפלים וברורים לחלוטין, בעוד שהמילים מטושטשות ולעתים קרובות קבורות באפקט מוזיקלי חזק יותר. הסטונס כלהקה וג'אגר ומרי קלייטון וקית' ריצ'רדס ונאנט ניומן ודוריס טרוי ומדליין בל ומקהלת הבאך הלונדונית, בתור זמרים, נושאים את השירים מעבר ל'מילים' והיישר לעבר הרגש הטהור. שנות הסיקסטיז של אמריקה עצמה - התנקשות, מהומות, מלחמה והקדרות הקרה של ריצ'רד ניקסון - הדביקו את המפלגה של לונדון: מהפכת הסטודנטים המטורפת וההרואית של פריז העניקה לעצם הרעיון של רחוב קארנבי גוון מגוחך. העידן הזה והתמוטטות השחרור הבהיר והדקיק שלו הם מה שהסטונס משאירים מאחור עם השיר האחרון של התקליט.

החלומות נעלמו והאלבום מסתיים בשיר על פשרות על מה שאתה רוצה - ללמוד לקחת את מה שאתה יכול להשיג, כי החוקים השתנו עם מות הסיקסטיז. לפני כמה שנים, כל האצולה החדשה של המעמד הבינוני בלונדון מצאה את מה שהיא רצתה, והם לכל הרוחות קיבלו את זה. הדברים השתנו מאז. זו אחת ההפקות המסחררות ביותר שהועלו אי פעם על ידי להקת רוק'נ'רול, וכל תו שלה עובד לשלמות: ההקדמה האיטית והבתולית למקהלה; הצלילים המרגשים והנואשים באמת של צופרו של קופר והמתח האיטי של קית'; ואחר כך הבית הראשון והפזמון הראשון של מיק, ששר כמעט ללא ליווי. משם זה מתמוסס ונבנה שוב עם גלים של אורגן, אדוות פסנתר מקסימות, ריצות חשמליות ארוכות של ריצ'רדס, תיפוף שנושא את השיר על כל קרשנדו - מוזיקה שמתחילה במצב רוח של טרגדיה ועייפות מוחלטת ומסתיימת באופטימיות ובהתלהבות מוחלטת. אז בתקליט הזה נוכל למצוא כל תפקיד שהסטונס שיחקו עבורנו אי פעם - חתיכים מטורפים, שדים מרושעים, שומרי ההרמון ורוכבי חיים מהירים".

הסיפור המוזר של "הגוף". ב-28 בנובמבר בשנת 1970 יצא תקליט משותף לרוג'ר ווטרס (בסיסט להקת פינק פלויד) והאמן / מתזמר האוואנגארדי, רון גיסין.

מצד אחד של המתרס עמד רוג'ר ווטרס, הבסיסט של להקת פינק פלויד, ומצד שני ניצב האמן, המלחין והמתזמר האוואנגארדי, רון גיסין. שיתוף הפעולה הזה לא נולד ישירות מתוך ואקום; רבים מכירים את גיסין כאיש המוכשר שנקרא לדגל כדי לתזמר ולהציל את היצירה המונומנטלית ATOM HEART MOTHER (או בשמה העברי המוכר "אמא לב אטום"), שיצאה מוקדם יותר באותה שנה ממש והזניקה את הקריירה של הפלויד לגבהים חדשים.

אך הפעם הסיפור היה שונה לחלוטין. לא מדובר בעוד יצירת רוק מתקדם רגילה, אלא בפסקול מלא שהוקלט עבור סרט דוקומנטרי מדעי בשם THE BODY שהופק מטעם הטלוויזיה הבריטית בבימויו של רוי באטרסבי. המטרה הייתה יומרנית: ללוות מוזיקלית את המכונה המופלאה ביותר בטבע, גוף האדם. והתוצאה? ובכן, היא הייתה הכל חוץ משגרתית.

התקליט נפתח בסדרת רעשים שונים ומשונים, שבשמיעה ראשונה עשויים לגרום למאזין המנומס להרים גבה או שתיים. מדובר בצלילים המופקים כולם, ללא יוצא מן הכלל, מגוף האדם עצמו. זה כולל טפיחות על הגוף, נשימות כבדות, וכן, אי אפשר להתעלם מכך – גם גרעפסים קולניים, נפיחות ושאר הפרשות למיניהן שמקבלות כאן במה מכובדת של קונצרט. האמת חייבת להיאמר, זהו קטע מצוין, שממחיש בצורה מבריקה כי צלילי החיים, גם אלו שאנחנו נוהגים להצניע בשירותים, הם מוזיקה לכל דבר ועניין. כל מה שצריך זה פשוט לפתוח את הראש ולהבין את הקונספט המשעשע והנועז הזה.

מכאן ממשיך התקליט למסע מרתק ופתלתל בנבכי האנטומיה האנושית. היצירה מורכבת ברובה מקטעים אינסטרומנטליים אורגניים, שחלקם הומוריסטיים וקלילים וחלקם אפלים ומטרידים, כיאה למוחו הקודח של גיסין. הצלילים צפים יחד ומתערבבים, כאשר מדי פעם מפציע רוג'ר ווטרס בשירה מזדמנת ומרגשת בארבע מיצירות הסולו שלו ששולבו בפרויקט, כמו השיר העדין CHAIN OF LIFE. הניגודיות בין הבלדות האקוסטיות והרכות של ווטרס לבין האוואנגרד הפרוע של גיסין יצרה תמהיל שכמעט בלתי אפשרי למצוא במקומות אחרים.

אבל הדובדבן שבקצפת חיכה דווקא בסוף המסע, כפרס למי שהחזיק מעמד את כל סימפוניית המעיים הזו. בסיום התקליט אנו זוכים לשיר GIVE BIRTH TO A SMILE. על פניו, עוד שיר של ווטרס, אך בפועל מדובר בפנינה היסטורית נסתרת. בשיר זה מנגנת למעשה להקת פינק פלויד בהרכב מלא. כן, שמעתם נכון. דייויד גילמור, ריק רייט וניק מייסון הגיעו לאולפן, אחזו בכלים וניגנו יחד עם ווטרס.

הטוויסט המשעשע בסיפור הוא ששלושת חברי הלהקה האחרים לא עשו זאת כחלק מהלהקה באופן רשמי, אלא קיבלו עבור ההקלטה שכר כנגנים שכירים לכל דבר, כאילו היו מוזיקאי סשן אנונימיים שנקלעו למקום. עובדה פיקנטית זו נודעה לציבור הרחב רק שנים רבות לאחר מכן, משום שהשמות של גילמור, רייט ומייסון הושמטו במכוון ולא צוינו כלל בקרדיטים המקוריים של התקליט, ככל הנראה מסיבות חוזיות או סתם מתוך גחמה אמנותית של הרגע. כך נותר לו התקליט הזה כתיעוד נדיר, מוזר ומרתק של רגע בזמן שבו הגבול בין מוזיקה לביולוגיה היטשטש לחלוטין.

עיתון מלודי מייקר הבריטי פרסם אז בביקורתו: "אתם אוהבים רעשים? אתם אוהבים רעשים שונים ומשונים? אתם אולי אוהבים שלא נורמליים? אם כן, תקשיבו לצלילים החדשים שרקחו עבורכם ווטרס וגיסין. זה תקליט טוב להוסיף לאוסף שלכם, כי כך אתם עלולים להפתיע את חבריכם".

יס ממציאה את הגלגל / תקליט מחדש. ב-28 בנובמבר בשנת 1974 יצא האלבום RELAYER של להקת יס. ריק וויקמן כבר לא היה בהרכב.

חובבי הרוק המתקדם ברחבי העולם, וגם כאן אצלנו, עצרו את נשימתם והניחו את המחט בזהירות על הוויניל החדש והמסתורי שנחת על המדפים. שמו היה RELAYER והוא הגיע עטוף בציפייה דרוכה מהולה בחרדה קלה. הסיבה לדאגה הייתה ברורה: ריק וויקמן, הקוסם עם הגלימה וערמות הקלידים, כבר לא היה שם.

התקליט הזה לא היה סתם עוד ריליס; הוא סימן שינוי כיוון מוזיקלי אמיץ, יש שיאמרו חצוף, אך בסופו של יום – משתלם במיוחד ללהקה הבריטית. ישנם מבקרים שאפילו ירחיקו לכת ויאמרו כי להקת יס עשתה כאן את הבלתי יאמן מבחינת תעוזה מוזיקלית והלכה בביטחון מופרז לפינות חדשות לגמרי שטרם נשמעו בז'אנר. עבור הקלידן הפורש והממורמר שלה, ריק וויקמן, היה זה תקליט בלתי ניתן לעיכול, כפי שהכריז אז בראיון למלודי מייקר ללא כל סינון. אך במקומו, רענן ונחוש להוכיח את עצמו, ניצב בעמדת הקלידים פטריק מוראז, שוויצרי פרוע עם רקע עשיר בג'אז.

מי שיקשיב היטב ימצא בתקליט הזה אלמנטים מובהקים של ג'אז-רוק, סגנון שהיה חם מאוד באותה תקופה. ישנם רגעים בתקליט שמזכירים באופן חשוד את הווירטואוזיות של MAHAVISHNU ORCHESTRA, וזה לא מקרי. הצליל הזה הגיע כנראה בגלל ובזכות מוראז, שהגיע ללהקה עם רזומה מרשים שכלל חברות בלהקות כמו MAINHORSE ושלישיית הרוק המתקדם REFUGEE.

בואו נחזור רגע אחורה בזמן. בסוף שנת 1973 המצב לא היה מזהיר במיוחד במחנה של יס. אחרי הביקורות הקטלניות והלא מפרגנות שספג אלבומם הקודם והכפול, TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS (שנחשב על ידי רבים ליצירה יומרנית מדי אפילו בסטנדרטים של הפרוג - אבל אני ממש אוהב אותו), נזקקה החבורה למקלחת צוננת על מנת להתעורר ולהמציא את עצמה מחדש. אך הייתה בעיה קטנה: וויקמן, הקלידן הווירטואוז שהפך לפנים של הלהקה, החליט שנמאס לו, פרש בקול תרועה רמה והפך כוכב גדול עם קריירת סולו מבטיחה ונוצצת. אודישנים קדחתניים החלו להיקבע לכל קלידן בסביבה שחשב שהוא מסוגל להיכנס לנעליים הענקיות של וויקמן. המשימה, כצפוי, לא הייתה קלה בכלל.

אחד השמות הנוצצים ביותר שעברו אודישן היה לא אחר מאשר ואנגליס פאפאנת'נסיאו. הסולן ג'ון אנדרסון העריץ את האיש בזכות לחניו הפסיכדליים לאלבום המופת של להקת APHRODITE'S CHILD שנקרא 666. לאחר כמה חזרות אינטנסיביות, הבין ואנגליס שהשידוך הזה פשוט לא נועד לקרות והחליט לסרב בנימוס (או שלא בנימוס). הוא חזר להמשיך בבניית קריירת סולו שהפכה למרשימה ביותר, כולל פסקולים שיזכו אותו בפרסים רבים בעתיד.

אופציית הבאתו של ואנגליס למחנה של יס ב-1974 הייתה, כאמור, רעיון בלעדי של אנדרסון. הוא ידע שלקלידן היווני יש גישה מוזיקלית מיוחדת ושדבר כזה יכול לקחת את הלהקה למקומות חדשים ומפתיעים, אולי אפילו רוחניים יותר. הבאתו של ואנגליס החדירה התרגשות עצומה בקרב חברי הלהקה, שלא היססו והטיסו אותו במיוחד ללונדון. אך תוך שלושה שבועות של חזרות מתישות התבהרה התמונה העגומה: ואנגליס התגלה כדמות כוחנית ודומיננטית מדי כשמדובר במוזיקה. הוא היה טוטאלי בגישתו וכשהוא עמד כך, כמו הר אדם, מול חברי יס המנומסים יחסית, הם הרגישו מבולבלים מאד.

הבעיה הייתה שורשית יותר; ואנגליס לא היה רגיל לעבוד כך מול להקה יוצרת ודמוקרטית (בערך). הוא היה רגיל שבלהקתו הקודמת ובאלבומי הסולו המוקדמים שלו הוא היה המנהיג המרכזי והבלתי מעורער. והנה כאן אומרים לו מה לנגן ומתי. כולם בלהקת יס העריצו אותו על הטוטאליות שבו, אך הבינו שאין להם מה לעשות איתו אם הם רוצים להישאר להקה. ישנה עוד סיבה פרוזאית לעזיבתו של ואנגליס: איגוד הנגנים הבריטי הקשוח הערים קשיים בירוקרטיים על הפיכתו לחבר להקה רשמי באנגליה. במקביל, לא פספס ריק וויקמן הזדמנות לעקוץ וליכלך על מחליפו היווני הפוטנציאלי כשטען בראיון לעיתון בריטי שיס יכלה למצוא מחליף ראוי יותר. אאוץ'.

החיפושים נמשכו. קלידנים נוספים עברו אודישנים מפרכים. אחד מהם היה ניק גליני, שניגן בלהקה בריטית בשם WALLY (שם משעשע למדי). הפרט הפיקנטי הוא שריק וויקמן בעצמו הפיק את תקליט הבכורה של הלהקה הזו מאותה השנה. עולם קטן, לא? קלידן נוסף בשם ז'אן ראסל, שעבד בתקופה ההיא בין השאר עם הכוכב קט סטיבנס, לא עבר את האודישן שלו מסיבה די מביכה: במהלך האודישן הוא היה מאד ביקורתי כלפי הלהקה, כולל הערות שירה עוקצניות שהופנו כלפי הגיטריסט סטיב האו, בטענה שהגיטרה שלו אינה מכוונת לדעתו. מיותר לציין שהחברים לא אהבו את החוצפה. הם מיהרו להגיד לו NO.

ואז הגיע המפנה. יום אחד קרא בריאן דוויסון, המתופף של להקת REFUGEE, את מגזין מלודי מייקר וראה שם כתבה בולטת על פרישתו של ריק וויקמן מלהקת יס. הוא לקח את העיתון, נכנס לרכב ונסע מיד לביתו של חברו ללהקה, פטריק מוראז. הוא הראה לו את הידיעה ואמר לו בחשש שבטח יס תרדוף אחריו. מוראז, בביטחון עצמי אופייני, השיב שאם תגיע הצעה כזו אז הוא ידחה אותה על הסף. אך דוויסון היה מודאג מאד, והתברר שבצדק גמור.

הטלפון ממנהלה הערמומי של יס, בריאן ליין, למוראז אכן לא איחר להגיע ובו הזמנה מפתה לאודישן. בתחילה מוראז לא רצה לעשות את זה כי הוא הרגיש שטוב לו עם החברים ב-REFUGEE. אך אנשי יס, שידעו בדיוק מה הם רוצים, הציעו לו הצעה כספית דמיונית שלא יכל לסרב לה, במידה ויעבור את האודישן. הכסף, כרגיל, דיבר חזק.

לשני החברים האחרים של REFUGEE הצעד הזה היה טראומטי ביותר, כמעט כמו בגידה רומנטית. הרי הם היו באותו מצב בדיוק גם בשנת 1969, ביחד עם האורגניסט קית' אמרסון, כשהאחרון החליט לפרוש מהם (אז הם נקראו THE NICE) לטובת הקמת שלישיה אחרת ומצליחה שתיקרא אמרסון, לייק ופאלמר. ההיסטוריה חזרה על עצמה באכזריות.

מוראז עשה את האודישן ללהקת יס כשהוא מנגן על הקלידים של ואנגליס, שעדיין נשארו שם באולפן כאבן שאין לה הופכין. הוא הרשים את שאר חברי הלהקה כל כך שהם החלו ליצור מוזיקה כבר באותו היום, כאילו ניגנו יחד שנים. הם השמיעו לו רעיון חלקי לשיר חדש ומהיר שהם כתבו בשם SOUND CHASER. אז ג'ון אנדרסון הציע למוראז להלחין פתיחה לקטע הזה. מה שמוראז הציע באותו הרגע הפך לפתיחה הידועה והמטורפת של היצירה. למחרת צלצל הטלפון בביתו של מוראז לבשר לו את הבשורה: הוא הפך לחבר רשמי בלהקה הגדולה בעולם. עם הפיכתו לקלידן של יס, כינס מוראז את שני חבריו ל-REFUGEE והודיע להם בצער על פרישתו לטובת הלהקה הגדולה ההיא.

ההופעה האחרונה של REFUGEE הייתה ב-13 באוגוסט 1974 באותו אולם היסטורי בו נערכה הופעתם הראשונה - אולם ROUNDHOUSE שבלונדון. לי ג'קסון הבסיסט, בצעד ג'נטלמני, הודיע לקהל שזוהי הופעתם האחרונה והציג את מוראז כקלידן הבא של יס. האווירה על הבמה הייתה דווקא די עליזה בתור מופע סיום, אולי בגלל השמפניה.

תהליך ההקלטה של התקליט RELAYER (בתרגום עברי חופשי: שליח) ארך כחמישה שבועות אינטנסיביים באולפן החדש והביתי שכריס סקווייר הבסיסט בנה בביתו המפואר, אולפן שזכה לכינוי NEW PIPERS. הפעם ניצבה מולם קונסולת מיקסר חדישה ומפלצתית עם 30 ערוצים, ועם טכנאי ההקלטות הקבוע והגאון שלהם, אדי אופורד, שניצח על המלאכה. מוראז היה חלוץ אמיתי בתחום הסינטיסייזרים. הוא אף קיבל ישירות מחברת מוג את הדגם הראשון והניסיוני של המיני-מוג, דבר שהכעיס מאד את המתחרה הגדול קית' אמרסון, שנאלץ להסתפק בקבלת הדגם השני שיצא מפס הייצור. מלחמות הקלידנים היו אז דבר שבשגרה.

גם בגזרת הגיטרות נרשמו שינויים מרעננים: הגיטריסט סטיב האו החליט לנגן הפעם רק על גיטרת פנדר טלקאסטר חדה ודקירה, במקום גיטרת הגיבסון הנפוחה שפיארה את התקליטים הקודמים של הלהקה. גם כריס סקוויר החליט לשנות סאונד באופן דרסטי. הוא ניגן בתקליט הזה בגיטרת פנדר ג'אז בס, במקום גיטרת הריקנבקר הקבועה והמזוהה עמו כל כך.

היצירה שפותחת את התקליט ולוקחת את כל צד א' שבו (באורך של כמעט 22 דקות!) נקראת THE GATES OF DELIRIUM (שערי ההזייה). היצירה האפית הזו מבוססת באופן רופף על הספר "מלחמה ושלום" של טולסטוי וכוללת בתוכה מעברים מוזיקליים שבאים להמחיש מצב של מלחמה כאוטית. ואכן, באמצע היצירה המאזין יכול להרגיש שהוא נמצא בתוך שדה קרב אמיתי ומפחיד. ג'ון אנדרסון רצה והצליח להמחיש את האווירה כשהוא מקליט את עצמו מקיש בהתלהבות על כל מיני לוחות מתכת מוזרים וחלקי מכוניות שהביא במיוחד ממגרש גרוטאות סמוך. זאת כדי לדמות צליל מתכתי של חרבות שמכות על שריון. האו וסקוויר לא אהבו את הרעיון בהתחלה וחשבו שסולנם השתגע לגמרי. היה אפילו ריב קולני באולפן בגלל זה. רק בסוף, כששמעו את התוצאה המצמררת, שני אלה הודו כי אנדרסון צדק.

פרט משעשע נוסף: לקראת סיבוב ההופעות לתקליט הזה בנה אנדרסון עץ פיסולי שהורכב כולו מאותם חלקי מתכות שנאספו במגרש הגרוטאות ההוא. העץ הזה הוצב ליד אנדרסון, שנהג להכות עליו פה ושם על הבמה כאילו היה מתופף מתוסכל.

סיום היצירה הזו, שתפסה כאמור את כל צידו הראשון של התקליט, הוא קטע שמימי ורגוע שנקרא SOON, והוא אף יצא כתקליטון נפרד וזכה להצלחה יחסית ברדיו.

אחרי שמחזירים את הנשימה ממסע הזייתי שכזה - עוברים צד בתקליט. הקטע שפותח את צד ב', SOUND CHASER, הוא הקטע הג'אזי והפרוע ביותר שיצא אי פעם תחת ידה של יס. הקטע הזה אף נוגן בכמה הופעות עוד לפני שהתקליט בכלל יצא לחנויות. חלק מהאנשים בקהל, שלא הכירו את היצירה הזו כי התקליט עוד לא שוחרר, חשבו שחברי יס השתגעו לגמרי או לקחו חומרים חזקים מדי. המוזיקה כאן מורכבת ביותר, מהירה בטירוף וכתובה להפליא. יש כאן אף מוטיבים ווקאליים ברזילאיים ומקצבי צ'ה-צ'ה-צ'ה שהגיעו בזכות מוראז, שהרבה לחקור ולהשתמש בהם.

הקטע שמסיים את התקליט, TO BE OVER, הוא הקטע הרגוע והפסטורלי ביותר שבו. עד כדי כך שהמאזין יכול לרחף לצליליו ולהירגע אחרי המורכבות המוחית של שתי היצירות הקודמות. אבל גם כאן לא היה שקט תעשייתי: פטריק מוראז הלחין את סולו הסינטיסייזר שלו בעמל רב, כשנודע לו לחרדתו כי הלהקה החליטה ברגע האחרון לשנות את הסולם של השיר. הוא נאלץ לכתוב את הסולו מחדש וללמוד אותו במהירות שיא. זה לא היה קל להיות חבר חדש בלהקת יס, תשאלו אותו.

חשוב מאד לציין כאן לשבח את המתופף אלן ווייט, שנותן ביצועי תיפוף מרהיבים, חזקים ומדויקים ביותר לאורך כל התקליט. גם הוא חדש יחסית בלהקת יס, אחרי שהחליף את ביל ברופורד, וזה הוא בסך הכל תקליטו השני עם הלהקה באולפן.

כשהתקליט יצא היו עדיין חלק מהביקורות שטענו כי יש כאן מוזיקה מורכבת מדי, אולי אפילו קשה לעיכול. אך שינוי הכיוון (ועצם העובדה שהפעם זה היה תקליט יחיד ולא כפול ומתיש) באו לטובתה. עטיפת התקליט, שצוירה גם הפעם על ידי האמן הקבוע רוג'ר דין, סימלה גם היא שינוי באווירה. הצבעים ששולטים בעטיפה מתמקדים בעיקר באזור הצבע החום והאפור, עם ציור של נחשים ענקיים על צוק. נעלמו הצבעים הכחולים והירוקים המרחפים שאפיינו את העטיפות הקודמות, לטובת צבע אדמה בסיסי ונוקשה יותר.

במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת נוקבת על התקליט: "עם חמשת האלבומים האחרונים שלהם (כולל האחרון) שהגיעו למעמד גבוה במכירות, יס היא להקה מרכזית ב-פלישה הבריטית החדשה. חבריה משלבים קטעים אינסטרומנטליים מורכבים ומורחבים עם מילים כבדות משקל, מעין מיסטיות. יס רחוקה מהתאטרליות המונוליטית של ELP או מהחידות הציניות של ג'ת'רו טול והרבה יותר עמוקה בתוך המיסטיקה מאשר המיצג הנפשי הרך של המודי בלוז. בהתחלה, יס שיחזרה את מנגינות אמצע הסיקסטיז באבזור פרוגרסיבי, יחד עם יצירות משוכללות אך עדיין מלודיות משלהן. בהמשך נעלמו גרסאות הכיסוי והקטעים המקוריים התארכו.

התקליט החדש עשוי להתיש אפילו את המסורים ללהקה. מילותיו של הזמר, ג'ון אנדרסון, חודרות לעומקים חדשים של עצבנות. הן כקרח יומרני ולא משנה איך תערמו את זה. המילים הנותרות ברורות הן מעטות. המוזיקה נראית כאוטית באותה מידה. למרות הפסקות ביניים מהנות מדי פעם, זה הוא אלבום מוגזם, יומרני ולא מתוכנן. האיוולת שבגישה הקיצונית של יס הופכת לברורה מדי".

מוראז אמנם הקליט עם Yיס רק תקליט אולפן אחד מלא, אך הוא היה חבר בלהקה כמעט שלוש שנים אינטנסיביות. הוא אף הלחין לא מעט מוזיקה לתקליט הבא של יס, שנקרא GOING FOR THE ONE. אך החלטה נוקשה ומפתיעה של הלהקה להעיפו בפתאומיות ולהביא במקומו את... ניחשתם נכון, ריק וויקמן (שהסכים לחזור כאילו לא קרה כלום) גרמה לכך שגם הקרדיטים ללחניו לא צוינו כלל בתקליט הזה והוא נמחק מההיסטוריה הרשמית של אותו פרויקט. כמו שאמרתי, זה לא קל להיות בלהקת יס. ועדיין, בעיניי RELAYER הוא תקליט מרהיב, חד פעמי ויוצא דופן בנוף המוזיקלי. רוצו להקשיב!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים