כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-17 באוגוסט (17.8) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אף פעם לא רציתי להיות כוכבת. לא אהבתי להיכנס לחדר כשכל העיניים נשואות אליי. אני עדיין לא אוהבת את תשומת הלב של מסיבת יום הולדת. אני מעדיפה את חג המולד, שהוא החג של כולם". (ג'וני מיטשל)
ב-17 באוגוסט בשנת 1964 אושר בגלאזגו חוק שמחייב את כל הגברים עם תספורות של הביטלס לשים כובע-ים על הראש בזמן שהם משתכשכים להנאתם בבריכה.
הסיבה לטענת המחוקקים הייתה שתספורת כזו גורמת לסתימת הפילטרים בבריכה. מעניין איזה פילטר היה סתום אז בראשם של אנשי בית המחוקקים.
כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות שלי,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-17 באוגוסט בשנת 1969 התארחה להקת STEPPENWOLF (זאב הערבות) בתוכנית הטלוויזיונית האמריקאית של אד סאליבן.
חברי הלהקה ביצעו כמחרוזת חלקים מהלהיטים BORN TO BE WILD ו- MAGIC CARPET RIDE. היה זה פליבק מוקלט כשרק קולו של הזמר, ג'ון קיי, בוצע באופן חי.
לאחר ההופעה שאל סאליבן את חברי הלהקה מה הן להקות שהם אוהבים. בסיסט הלהקה, ניק סיינט ניקולאס, אמר שהוא אוהב את להקת THE FUGS, שהגיעה מניו יורק. סאליבן השמרן לא שמע היטב וענה ברצינות: "אה... להקת THE FROGS. גם אני אהבתי אותם".
ב-17 באוגוסט בשנת 1965 נאלצו חברי הבירדס לבטל הופעה בפורטסמות', אנגליה, כי רק 250 כרטיסים נמכרו מתוך 4,000.
זה קרה בגלל שההופעה שונתה, די ברגע האחרון, מה-CIVIC HALL בוולברהאמפטון. הוחלט לבטל את ההופעה בגלל מכירת כרטיסים רעה, מי שקנו כרטיסים - קיבלו את כספם בחזרה וזמר הלהקה, רוג'ר מגווין, התפנה להתראיין לפינת HIT TALK של עיתון המוסיקה הבריטי, "דיסק". בפינה זו דיברו אמנים על הלהיטים הנוכחיים ומגווין הגיב גם על השיר של להקת האנימלס, WE'VE GOT TO GET OUT OF THIS PLACE. הוא אמר שלזמר הלהקה, אריק ברדן, יש קול כמו של אל ג'ולסון.
ההערה של מגווין לא פסחה על האנימלס וזמן מה לאחר מכן אמר לאותו עיתון מתופף אותה להקה, ג'ון סטיל: "אני מניח שמגווין התכוון לזה באופן ציני. ובכן, הוא לא בעמדה כזו שכדאי לו להגיב כך על אחרים. ההופעות של הבירדס באנגליה בהחלט לא היו ההצלחה שכולם ציפו לה".
ב-17 באוגוסט בשנת 1991 צילמו חברי להקת נירוונה את סרטון השיר SMELLS LIKE TEEN SPIRIT.
צעירים התכנסו באולפני GMT בקלבר סיטי, קליפורניה. הם ידעו שהם התאספו כדי ליצור קליפ מוזיקלי, אבל אף אחד מהנוכחים לא ציפה שהתוצאה תשתלט על MTV ועל עולם המוזיקה ותעורר מהפכה.
הסרטון נועד לשיר של התקליטון הראשון מהאלבום השני של הלהקה, NEVERMIND. זה מתרחש בחדר כושר עם אנשים משועממים ומוסחים כשהשיר מתחיל, ובסוף הכל הופך לזירת זעם ופורקן כשהקהל עוזר ללהקה להרוס את הסט. כל התסכול שנראה בקליפ היה אמיתי: הבמאי, סמואל באייר, דרש טייק אחר טייק, מה שגרם לאנשים לשבת ביציע ולהיראות משועממים. בסוף, הוא נתן להם לשבור את הסט. הטריק הצליח.
הסרטון שודר ב-MTV בפעם הראשונה ב-29 בספטמבר 1991, והתגובה הייתה מדהימה. עם התחינה הגסה והמתלוננת של קוביין עם "הנה אנחנו עכשיו, תבדר אותנו", הוא דחף את נירוונה לליבם של כל מי שהיו עייפים וחיפשו משהו מעבר למוסיקת הפלסטיק ששודרה ברדיו בארה"ב.
ב-17 באוגוסט בשנת 1995 ניסה זמר להקת דפש מוד, דייב גהאן, להתאבד.
סולן להקת דפש מוד, דייב גהאן, חתך את פרקי ידיו בסכיני גילוח בניסיון התאבדות. הוא ניצל כשחבר הגיע והתקשר לחובשים שלקחו אותו למרכז הרפואי סידרס סיני, שם הוא התעורר למחרת בבוקר במחלקה הפסיכיאטרית.
גהאן הגיע לרמות אבסורדיות של פינוק, כשהוא מסתייע במזדנבים ואנשים חלקלקים אחרים שהרוויחו מאורח חייו ומהצלחת הלהקה. הנהלת דפש מוד הוציאה הצהרה מוזרה בנוגע לתקרית האחרונה בטענה שהוא "חתך בטעות את פרקי ידיו במהלך מסיבה בביתו". כשהוא יצא מבית החולים, גהאן חוזר מיד להשתמש בסמים. במאי 1996, הוא כמעט מת ממנת יתר של סמים, מה שגם גרם לו למעצר בגין החזקת סמים. בסופו של דבר הצליח לבעוט בהתמכרות שלו.
ב-17 באוגוסט בשנת 1970 יצא אלבומה השלישי והמופלא של להקת THE BAND ושמו STAGE FRIGHT.
ללהקת הבאנד הייתה סיבה טובה לקרוא לאלבום השלישי שלה בשם זה. ערב הופעת הבכורה החיה שלה בתיאטרון ווינטרלנד של ביל גרהאם בסן פרנסיסקו, ב-17 באפריל 1969, סבל הגיטריסט רובי רוברטסון ממחלה מסתורית שכמעט הפסיקה את המופע. הוא תהה האם זה פחד שגורם לזה ובסוף היה זה מהפנט שהובהל למקום והצליח לתת לו בטחון לזמן מה, כדי שהמופע יעבור בהצלחה.
ההצלחה של הלהקה הפתיעה את חמשת חבריה, והפכה אותם לכוכבים לבסוף. לאחר יצירתיות מהודקת, שני אלבומים והמון פעילות מסביב להם - קיבלו החמישה את חופשתם המיוחלת, לפני חזרתם לפעילות הכנת האלבום הבא. הפעם הם גילו שהאחווה הכה מיוחדת שהייתה להם נסדקה - חלקם הקימו משפחות, ותהילה וכסף שיבשו את הכימיה עם הכנסת סמים ואלכוהול פנימה.
הייתה זו תמונת שער אחת שגרמה לדברים להתערער. "אחרי שקיבלנו תמונת שער בעיתון TIME, העניינים קצת השתגעו", אמר הבסיסט ריק דנקו. "פתאום צצו משוגעים שבאו לחפש אותנו, אנשים שחשבו שהשירים שלנו מיועדים רק להם ושאנחנו מדברים רק אליהם. למרבה המזל, האנשים בוודסטוק דאגו להגן עלינו".
התוכנית המקורית של רובי רוברטסון לאלבום השלישי הייתה להקליט אלבום בהופעה מול קהל מוזמן באולם בוודסטוק. רוברטסון: "התכוונו לעשות את זה עבור תושבי העיר בוודסטוק בגלל פסטיבל וודסטוק והנזק שהוא גרם למושבת האמנות הקטנה והמוזרה הזו".
מועצת העיר, שעדיין לא התאוששה מאותו פסטיבל גדול שהיה, מיהרה להטיל וטו על הרעיון הזה. כל תקליט של הבאנד, עד אז, הוקלט בסביבה שונה ולכן הוחלט לקחת את האולם הזה ולהפוך אותו לאולפן של הבאנד לאלבום זה.
ההקלטות החלו בסוף מאי. "זה היה אותו סידור שהיה לנו בעבר", אמר ג'ון סיימון, שעתיד לקבל "תודה מיוחדת" ולא קרדיט הפקה בעטיפת האלבום. "חדר הבקרה היה למטה בחדר האביזרים וחדר ההקלטות היה על הבמה". פאטי סמית', שהגיעה לוודסטוק כדי לדווח על ההתרחשות לעיתון CIRCUS, מצאה את האווירה ידידותית וציפתה לאלבום שהוא "די חיובי, מסתכל על דברים בעין ידידותית ואירונית".
מרכיב נוסף הפעם היה טוד ראנדגרן, שהיה מוזיקאי מיומן וטכנאי הקלטה בעל מעוף. הוא היה בעל חסותו של מנהל הלהקה, אלברט גרוסמן, וילד פלא שסגנונו היה שונה למדי מזה של הלהקה. "טוד בלט מאד כשהגיע לוודסטוק", נזכר מקורבו של גרוסמן, מייק פרידמן. "הוא לבש מכנסי קטיפה אדומים ושיערו היה צבוע בירוק. הוא לא התאים לסצנה". פרידמן טען שהוא צפה בליבון הלם המתופף כשהוא רודף אחרי ראנדגרן ברחבי האולפן ומנסה להרוג אותו כי הוא אמר כמה הערות נבזיות על האורגניסט גארת' הדסון. האווירה לא הייתה קלה.
התוכנית קראה לעבוד בשעות העבודה הרגילות פחות או יותר, בערך משעה 10 בבוקר ועד 6 בערב, כל יום. אבל כפי שראנדגרן סיפר, לא כולם עמדו בלוח הזמנים הזה. "הייתי מוצא את עצמי יושב שם לפעמים במשך שעות ומחכה שהחבר'ה יתארגנו ויתחילו לעשות כמה טייקים. אנשים פשוט נדדו פנימה מתי שהם רצו. בגלל הקצב האיטי להפליא שבו הם עבדו, האלבום היה אחת החוויות המטרידות יותר שחוויתי כאיש סאונד. ראנדגרן גם הודה כי לא היה מיומן ביחסים חברתיים: "לא הייתי חכם בהתנהלותי מול אנשים באולפן".
ראנדגרן נזכר במהמורה אחת בדרך - הרגע שבו כינה את הקלידן גארת' הדסון "איש זקן" לאחר שהדסון נרדם לפעמים באולפן. באותו זמן, ראנדגרן לא היה מודע לכך שהדסון סבל מנרקולפסיה (מחלה המתאפיינת בפרצי שינה בלתי צפויים במשך היום) והלם גער בו.
כפי שרוברטסון כבר ידע וראנדגרן עמד ללמוד, סמים, במיוחד מהזן הקשה יותר, חדרו לסצנת הלהקה. "בימים הראשונים של ניסויים בסמים, זה היה כמו, 'וואו, תעשן קצת מזה!'", נזכר רוברטסון. "וכולם היו צוחקים ואוכלים דונאטס. אבל עכשיו פתאום ההרואין נכנס לתמונה - הרואין הוא משכך הכאבים האולטימטיבי, סם ה'לא אכפת לי אם השמש לא זורחת' האולטימטיבי. ואדם אחד, אתה יודע, השפיע על אחר והכל".
ראנדגרן נזכר ביום שבו מנואל לא הופיע לאולפן - הוא התרסק במכוניתו בלילה הקודם - ובזמן שאיש לא הצליח למצוא את הלם במשך יותר משעה, "ואז היינו מוצאים אותו מתחת לערימה של וילונות איפשהו, ישן כתינוק". הלם לא הכחיש שסמים קשים הטביעו את חותמם על הלהקה ובתרבות הרוק בכלל. "הרואין היה סביב וודסטוק, סביב ניו יורק, הוא כתב בספרו. "זה היה בכל מקום. בהיותך מוזיקאי, לא יכולת להתחמק מזה. אנשים אמרו לי, 'אני יכול להביא לך חלק מזה'...".
רוברטסון אומר שהוא ניסה לכפות על שאר חברי הלהקה לכתוב שירים, כדי להוציאם מענייני סמים, כשהוא מתמקד בליבון הלם. "לקחתי אותו איתי, כל יום, למקום מסויים בוודסטוק. רק הוא ואני. אבל פרק זמן אחרי זה, יום אחד לבון אמר לי, 'אני ממש לא מרגיש בנוח עם זה. אני לא רוצה לעשות את זה.' ואמרתי, 'אני לגמרי מבין.' ואז חשבתי, 'רינגו לא כותב, צ'רלי ווטס לא כותב'. הרבה אנשים לא כותבים. ואתה לא יכול לדחוף את זה לגרון שלהם. ניסיתי לכפות עליו את זה. זה היה שגוי מטעמי, מה שלא יכולתי לראות באותו זמן".
בספר הזיכרונות שלו, טען הלם ש"סוגיות של שליטה אמנותית" הטרידו את הלהקה בשלב זה, חלק מהן נגע לקרדיטים על כתיבת שירים ולתמלוגים. הוא אמר שסיפר לרוברטסון על אמונתו "ביצירת מוזיקה עם רעיונות מכולם והזכרתי לו שכל הרעיונות הטובים... לא תמיד היו רק שלו". על תקליט זה, הוא הוסיף, "רובי לקח את רוב הקרדיטים, ניגן הרבה בגיטרה, ובאופן כללי ניסה לקבל שליטה מלאה בחלק הזה של התהליך כולו". התוצאה, לדבריו, הייתה "אלבום אפל, והשתקפות מדויקת של מזג האוויר הנפשי הקולקטיבי של הלהקה שלנו".
התוצאה של ההקלטה עם ראנדגרן באה עם צליל נקי ומלוטש יותר ממה שהיה לבאנד עד אז. הפעם, הלהקה נשמעה כמו להקת רוק, כשכל כלי מוגדר בבירור בתמהיל המוזיקלי. בין חברי הלהקה היה ויכוח גדול, בנוגע למי יעשה את המיקס. רוברטסון רצה שראנדגרן יעשה זאת, אך הלם התעקש שיהיה זה גלין ג'ונס.
כמו כן, באלבום זה הורגש המחסור בשירת הרמוניה. הפעם, יותר מהשירים הוקלטו בשירה סולו, מה שגרם לקולות להישמע מעט מרוחקים זה מזה. רק ב'שיר THE RUMOUR (שאני מ-א-ד אוהב) הצליחו הלם, דנקו והפסנתרן ריצ'רד מנואל לעשות את זה כמו שצריך. עדיין, לשמוע את הבאנד שרים, ביחד או לחוד, זו חוויה מרגשת.
רוברטסון אומר שהשיר הזה נוצר מהדיבורים סביב וודסטוק על כך שמישהו בלהקה התעסק בסמים קשים. הוא אמר שאלו היו "דברים שניסית לשמור במסווה ואז הדברים האלו נוטים לחמוק מיד מהידיים שלך", וכתוצאה מכך נוצרת רכילות.
מנואל קיבל באלבום השלישי רק שני קרדיטים לכתיבת שירים. נראה היה כי עבר עליו משהו. "עשיתי הכל כדי שהוא יכתוב," אמר רוברטסון. "כתבתי איתו, התחננתי בפניו, הצעתי לו להיות שותף שלי בכתיבת שירים... והוא שתק. התיאוריה שלי היא שיש אנשים שיש בהם שיר אחד, לחלק יש חמישה, לחלק יש מאה".
"רובי בהחלט לא הפחיד את ריצ'רד במודע," נזכר ג'ון סיימון. "אבל כשפגשת את רובי, הוא היה כל כך חלק ואורבני ושנון, ואילו ריצ'רד היה שונה מזה".
התקליט יצא לאור עם סדר שירים שונה מזה שרוברטסון ביקש לעשות והדבר שיגע אותו במשך שנים רבות, עד שזכה לסדר את השירים מחדש להוצאה מחודשת של האלבום. הוא אמר שלא פנה לבעלי הזכויות של עמיתיו המנוחים הלם, דנקו או מנואל (או הדסון, ששמר על פרופיל נמוך בימים אלה), אבל טען שהוא ידע איך הם מרגישים. "אחרי שהאלבום יצא ועבר זמן מה", הוא אמר, "כולם אמרו, 'אתה יודע, היינו צריכים ללכת עם סדר השירים המקורי', והם קצת התנצלו על שדחפו אותי לכיוון הזה. אם החבר'ה האחרים היו בחיים, הם היו אוהבים את זה. הם היו כל כך שמחים שהצלחנו לעשות זאת. כולם הכירו בכך, שירדנו אז מהמסלול".
ראנדגרן: "יהיה מעניין אותי לראות מה התגובה לסדר השירים החדש. למעריצים האדוקים אולי סדר השירים הישן כל כך מושרש בראשם, שהם לא יזוזו ממנו. אבל אם הכוונה היא למצוא קהל חדש עבור התקליט, אז אף אחד לא יבין את ההבדל! למען האמת, ייתכן שהקהל החדש הזה אפילו לא יקשיב לכל העניין עד הסוף! 'אין לי זמן לזה. אין לי את המיקוד המנטלי לזה. הרגלי ההאזנה של אנשים השתנו יחד עם המכשירים שהם נהגו להאזין איתם".
במלודי מייקר נכתבה ביקורת על התקליט עם צאתו: "וואו! איזה כישרון מוזיקלי אדיר יש לבחורים האלו. רוק כפרי נראה כסגנון מוסיקה פופולרי מאד, בעולם המוזיקה בכלל, אבל הלהקה הזו יוצרת בשיריה גם צלילי מוזיקת פ'אנק. האלבום הזה הוא דוגמה מדהימה של כתיבה טובה, שירה טובה, יצירה מעולה וכל זה משתלב נהדר לאלבום חובה. כל השירים פה מצוינים, אבל המועדפים עלי הם STRAWBERRY WINE, DANIEL AND THE SACRED HARP והסינגל הנוכחי שלהם, עם השיר TIME TO KILL".
ובכן, האלבום הזה אדיר בעיניי. ויש פה עוד שירים שאני מ-א-ד אוהב. למשל, שיר הנושא את האלבום, שנכתב על ידי הגיטריסט רובי רוברטסון, על החרדה שנובעת מהופעה, ואיך שלמרות שמדובר בחוויה מפחידה, זה גם סוג של תחושה ממכרת. את השיר הזה שר בסיסט הלהקה, ריק דאנקו, בקולו עתיר הרגש.
שיר נהדר וקצבי נוסף מגיע עם THE SHAPE I'M IN, שכתב רוברטסון כשדמותו של קלידן הלהקה, ריצ'רד מנואל, בראשו. מנואל, ששר את הקול המוביל בשיר, היה מדוכא רוב חייו ובשנת 1986 התאבד.
השיר שחותם את האלבום, THE RUMOUR, הוא מסוג השירים המופלאים שבקושי מדברים עליהם, משום מה. השיר הזה עוסק בשמועות המתרוצצות בעיירה הקטנה, בה כולם מכירים את עסקיהם של האחרים ויוצרים סביבה רעילה. העיירה במקרה זה היא וודסטוק, שהייתה הבית של חברי הלהקה.
הנה קטע מכתבה נדירה שיש לי על הלהקה בעיתון "הארץ שלנו", שם היא נקראה בשם "החבורה".
ב-17 באוגוסט בשנת 1973 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:
ב-17 באוגוסט בשנת 1962 יצא באנגליה תקליטון חדש ופורץ דרך ללהקת הטורנדוס. זה בא עם הקטע TELSTAR בהפקתו של המפיק הגאון אך מעורער, ג'ו מיק.
הקטע הזה עוסק בלוויין התקשורת TELSTAR, ששוגר לחלל זמן קצר לפני כן. זה הפך להיות התקליטון הבריטי הנמכר ביותר משנת 1962 וגם הקטע הראשון של להקה בריטית שהגיע למקום הראשון בארה"ב. זה לא קרה שם שוב עד בוא הביטלס בשנת 1964, עם השיר I WANT TO HOLD YOUR HAND.
המפיק ג'ו מיק (יצא לי חרוז...) כה הסתקרן מצליל האורגן בלהיט של דייב "בייבי" קורטז, ושמו THE HAPPY ORGAN - שהוא ביקש לשכפל אותו עם מקלדת CLAVIOLINE להפקה שלו. את תפקיד הקלידים הזה ניגן עבורו ג'ף גודארד, שסיפק גם את הקול ה"מזמזם" ששומעים בסוף הקטע. שאר הטורנדוס לא אהבו את ההפקה של מיק וסברו שהקטע הזה לא יצליח. הם טעו ובגדול.
אבל מלחין צרפתי בשם ז'אן לדרוט תבע את מיק על פלגיאט, בטענה שהלחן של TELSTAR נלקח מהפסקול של הסרט "אוסטרליץ" משנת 1960. התביעה נפתרה לטובתו של מיק, אך רק כשנה לאחר מותו הטרגי בשנת 1967 - כשהרג ביריה את בעלת הבית בו התגורר והתאבד מיד לאחר מכן. זה היה ב-3 בפברואר 1967 - שמונה שנים לאחר מות באדי הולי שהיה כה נערץ עליו.
מתופף הלהקה, קלם קטיני, נזכר: "הוא השמיע לנו הקלטת דמו שלו והמוזיקה לא ממש נשמעה כמו שצריך. היו בה כל הזמן שגיאות. אז הקשבנו לטייפ כדי להבין את הרעיון ובעצם כתבנו מחדש את המוזיקה". הטורנדוס קיבלו מעט כסף מהקטע הזה. לא מפליא, נכון?
לאחר ותו של מיק הוקמה מחדש להקת טורנדוס שיצאה להופעות ואף הגיעה לארצנו. הגיטריסט בה, רוב האקסלי, החליט להישאר בארצנו וזה הוביל להקמת להקת הצ'רצ'ילים. הסיפור שלא הכרתם עם הטורנדוס בארץ והרבה יותר - בספר הרוק הישראלי שכתבתי, היחיד שמתעד לעומק את התקופה ההיא של הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז, "רוק ישראלי 1973-1967".
ב-17 באוגוסט בשנת 1993 הופיע ג'ף באקלי במועדון SIN-E CAFE בניו יורק. כמה חודשים לאחר מכן יצא תקליטון מורחב עם הקלטות שנעשו שם.
בקיץ 1993 הפך בית הקפה הקטן והצנוע באיסט וילג' בניו יורק למוקד של התגלות מוזיקלית. ג'ף באקלי, שהיה זמר-יוצר לא ידוע יחסית באותה תקופה, החל להופיע מופעי סולו קבועים במקום האינטימי הזה, מה שיגדיר את הקריירה המוקדמת שלו ויכין את הבמה לעלייתו המטאורית.
זה היה בית קפה צנוע, הידוע באווירה הבוהמית שלו ובתערובת האקלקטית של האנשים שבאו לשם. זה היה מקום שבו התאספו אמנים, מוזיקאים ומקומיים ויצרו סביבה מעניינת. בית הקפה היה קטן, עם מקום לקומץ שולחנות ובמה קטנטנה. כאן, בסביבה האינטימית והלא יומרנית הזו, מצא באקלי את החופש לחקור את האמנות שלו ולהתחבר עמוקות לקהל שלו.
ההופעות שלו שם היו שילוב ייחודי של ספונטניות ודיוק. כשהוא חמוש רק בקול המיוחד שלו ובגיטרה, הוא כבש את הקהל עם רשימת שירים מגוונת וממלאת נפש. הוא עבר ללא מאמץ מיצירות מקוריות לקאברים, והפיח חיים חדשים בשירים של אמנים כמו נינה סימון, אדית פיאף ולד זפלין. קולו השמיימי של באקלי וההגשה המרגשת הובילו את המאזינים להבין שמולם מישהו באמת מיוחד. אף אחד לא ידע אז שנר חייו של באקלי עמד להיגמר.
הוא היה ידוע בנוכחות הבמה החמה והמרתקת שלו, לעתים קרובות חולק סיפורים, בדיחות והגיגים בין שירים. האינטימיות הזו, בשילוב עם המנעד הווקאלי יוצא הדופן וכישורי הגיטרה שלו, הפכו כל הופעה לחוויה.
קולומביה רקורדס, שהחתימה את באקלי, הוציאה את התקליטון המורחב. שנים לאחר מכן הורחב העניין לאלבום כפול שכלל הופעות נוספות מבית הקפה. מהדורה זו חיזקה עוד יותר את מקומו של SIN-E CAFE בתולדות המוזיקה, לא רק כנקודת השיגור לקריירה של ג'ף באקלי, אלא כמרחב מקודש שבו טיפחו הבעלים כישרון יוצא דופן ואפשרו לו לפרוח.
אין לי ספק שאלו שזכו להיות נוכחים בהופעות אלו, בזמן אמת, זוכרים אותן כרגעים מכוננים.
ב-17 באוגוסט בשנת 1979 יצא תקליט חדש ללהקת XTC ושמו DRUMS AND WIRES.
לדעתי, זה אלבום שעומד כעדות לגאונות היצירתית ולרוח החדשנית של אחת הלהקות הפחות בולטות בעידן הפוסט-פאנק. אלבום זה סימן רגע מרכזי באבולוציה של XTC, והציג את המעבר שלה מהאנרגיה הגולמית והזוויתית של היצירה המוקדמת שלה לצליל מלוטש יותר והרפתקני.
שם האלבום מקפל בצורה מושלמת את הדואליות הזו של "תופים" המייצגים את עמוד השדרה הקצבי שמניע את האלבום, ו-"WIRES" המסמל את כבלי הגיטרה החשמלית שנשזרת בכל שיר.
מהשיר הפותח (שהוא גם הלהיט בתקליט), MAKING PLANS FOR NIGEL, ברור ש-XTC מצאה רמה חדשה של ביטחון עצמי ואמביציה. את השיר כתב בסיסט הלהקה, קולין מולדינג, שחגג את יום הולדתו ה-24 עם צאת התקליט. ההגרוב המדבק של השיר, בשילוב עם הפרשנות החברתית הנושכת שלו, הפכו אותו לקלאסיקה מיידית ולהקדמה מושלמת לנושאים של האלבום. זה שיר שלוכד את החרדות של דור צעיר אז.
מולדינג: "זה שיר אישי בחלקו, אבא שלי דחף אותי לכתוב את זה. הוא רצה שיהיה לי עתיד באוניברסיטה והיה מכריע מאוד בניסיון לשכנע אותי להסתפר ולהישאר בבית הספר. זה הגיע לנקודה שבה הוא כמעט ניסה לגרור אותי למספרה בשיער. אני יודע שהשיר מספר על מצב קצת שונה, אבל הכל מסתכם באותו הדבר - שליטה הורית". הגיטריסט אנדי פרטרידג': "די מוקדם הוחלט שזה יהיה הסינגל. השקענו בעשייתו פי חמישה מאשר בכל אחד מהשירים שלי. בשלב מסוים התעלפתי בגלל שהתעלמו מהשירים שלי". ואם תהיתם מה הם הדברים שנשמעים כמו לוחות מתכת בשיר, זה בעצם צליל רעש לבן מסינטיסייזר מונופוני מתוצרת קורג וזה בא כדי להמחיש את המקום בו נייג'ל בשיר עבד - BRITISH STEEL.
אבל התקליט הזה הוא יותר משיר אחד בולט בו. שירים כמו HELICOPTER ו-WHEN YOU'RE NEAR ME I HAVE DIFFICULTY מדגימים את היכולת של הלהקה ליצור שירי פופ מוזרים, אך בעלי תהודה עמוקה, מלאים במילים חכמות וטוויסטים בלתי צפויים. יש תחושה של שובבות לאורך האלבום, אבל גם רצינות בחקר מערכות היחסים, הזהות והלחצים של החיים המודרניים.
אחד ההיבטים המעניינים של התקליט הוא איך הוא הצליח להיות בזמנו ולהקדים את זמנו. ההפקה, באדיבות סטיב ליליוויט, חדה וברורה, מעניקה לכל כלי את המרחב שלו תוך שמירה על צליל מגובש. השימוש של האלבום במבני שירים לא שגרתיים ישפיע על הרבה להקות בעשורים הבאים, ויהפוך את XTC לחלוצה בזכות עצמה.
זה היה האלבום הראשון שהופיע בו הגיטריסט דייב גרגורי, שהתוספת שלו הביאה עומק ועושר חדשים לסאונד של XTC. הנגינה שלו לצד עבודת הגיטרה החדה של אנדי פרטרידג' יצרה דינמיקה שתגדיר את האלבומים העתידיים של הלהקה. האלבום הזה הוא תזכורת לתקופה שבה להקות היו מוכנות לקחת סיכונים, לפרוץ את הגבולות של מה שמוזיקת פופ יכולה להיות. XTC אולי לא השיגה את ההצלחה המסחרית של כמה מבני דורה, אבל חבריה יצרו קטלוג שממשיך לעורר השראה ולשמח. זוהי תזכורת לכך שמוזיקה נהדרת לא תמיד מתאימה בצורה מסודרת לקטגוריות או לז'אנרים. לפעמים, האמנות הטובה ביותר מגיעה מאלה שמוכנים להתנגד לציפיות. עכשיו תסלחו לי, אני רץ להקשיב לפרויקט הצד שלהם, THE DUKES OF STRATOSPHERE הנפלא.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על תקליט זה: "להקת XTC יכולה לרקוח שירי פופ נוסחתיים מושלמים אם חבריה פשוט היו לוקחים את זה בקלות. אבל התהילה של הלהקה היא שכותבי השירים בה, אנדי פרטרידג' וקולין מולדינג, לא ייקחו את זה בקלות: הם דוחסים כל מנגינה ברעיונות חכמים יותר ממה שנוסחאות פופ יכול לשאת. כמו קוסם שמושך ארנב אחר ארנב מתוך כובע.
כדי לשעשע את עצמם, פרטרידג' ומולדינגס רואים כמה אלמנטים אנטי-פופ הם יכולים להגניב לתוך השירים שלהם. רוב מנגינות הפופ, מקול פורטר ועד של פול מקרטני, נועדו למשוך אותנו ללא התנגדות לעבר האקורדים שלהם, אבל היצירות של XTC בודקות כל הזמן את המומנטום שלהן עם קטעים סטטיים, דיסוננסים ואטונאליות.
למעשה, זה הוא האלבום הכי פחות דיסוננטי של XTC שכלל את הקלידן בארי אנדרוז במקום הגיטריסט הראשי הנוכחי, דייב גרגורי. האובססיה הנוכחית פה היא הרמוניה סטטית בסגנון פיליפ גלאס סטיב רייך, והמשחק המסובך המועדף עליהם הוא לדכא את התקדמות הפופ עם עיבודים חסרי תנועה. (להקת ראשים מדברים מנסה רעיונות דומים, אבל היא פחות מחויבת לתנועה קדימה מאשר XTC). הלהקה הזו מוצאת את הקשר בין האופן שבו שיר פופ טוב חוזר על ההוק שלו לבין האופן שבו קטע של פיליפ גלאס מחבר אותך על ידי חזרתיות.
לפרטרידג' ומולדינג, כמו רוב אנשי הפופ המודעים לעצמם, יש קיבעון של הביטלס, אבל הם בדרך כלל מגבילים אותו למחווה אלכסונית. פרטרידג' הולך רחוק מדי כשהוא מוציא את הטריק הזול של להקת CHEAP TRICK עם ביסוס WHEN YOU NEAR ME I HAVE DIFFICULTY על PLEASE PLEASE ME. הוא לא צריך לשאול מנגינות.
הבחירה הכי מסקרנת בתקליט היא MILLIONS, שמתעלמת ממוסכמות במקום לחתור תחתיהן. המילים הן על סין ועל הלם תרבות (המומחיות של פרטרידג'), בעוד שהלחן הוא טכנו-מזרחי: לופ מודאלי מורכב של גיטרות מסונכרנות עם מצלתיים זעירים וגונג סינתטי. קטע זה מרמז שדי בקרוב XTC לא יצטרכו פופ כדי לבעוט בו יותר".
ב-17 באוגוסט בשנת 1969 נערך יומו השלישי של פסטיבל וודסטוק.
את הבוקר של היום השלישי פתחה להקת ג'פרסון איירפליין, שקיבלה חיזוק בקלידים עם ניקי הופקינס. אך לילה ארוך של הופעות אנרגטיות גרם לקהל להיות מנומנם מול הופעתה של הלהקה הזו. זמרת הלהקה, גרייס סליק, אמרה לקהל בתחילת ההופעה: "אוקיי חברים, עד כה ראיתם את הלהקה הכבדות. עכשיו תראו מוזיקת בוקר מטורפת. תאמינו לי. זה שחר חדש".
בשעה שלוש וחצי בצהריים עלה לבמה ג'ו קוקר עם להקת הגריז שלו וביצע סט מחשמל (שהורכב בעיקר מגרסאות כיסוי לשירי אחרים) שהסתיים בעיבוד הידוע שלו לשיר של הביטלס, WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS. קוקר: "קלידן הלהקה, כריס סטיינטון, סיפר לי אחר כך שהוא וכל האחרים בלהקה נטלו אסיד לפני ההופעה, ורק אני נותרתי ממוקד".
אחרי קוקר עלה לבמה שוב קאנטרי ג'ו מקדונאלד. הפעם עם להקתו. זה קרה בשמונה בערב. גיטריסט הלהקה, בארי מלטון, פחד שהגשם שירד אז יטרפד את סיכוייו להופיע עם הלהקה בפסטיבל כה מוצלח. הוא עלה לבמה ועודד את הקהל לשיר ביחד "אין גשם! אין גשם!". זה היה צעד נואש להציל את הרגע שלו. הצליח לו.
בשעה תשע בערב עלו לבמה חברי להקת TEN YEARS AFTER עם הגיטריסט אלווין לי, שנגינת הגיטרה המהירה שלו הממה את הקהל בפסטיבל ואת צופי הסרט באולמות הקולנוע. אלווין לי לא אהב להיות מתויג כגיטריסט המהיר ביותר, אבל הביצוע של השיר GOIN' HOME בפסטיבל הגדול הזה, היה הדבר היחיד שגרם ללהקה לעבוד עוד שנים רבות לאחר מכן. כך הוא אמר, זמן קצר לפני מותו: "לא התכוונתי מעולם לנגן מהר. זה פשוט צץ אצלי מהאדרנלין הגבוה. היו גיטריסטים מהירים ממני ואני לא התייחסתי לתיוג הזה שלי ברצינות. הסולו שלי בפסטיבל וודסטוק נשמע לי מחוספס אבל מלא אנרגיה. אחרי הכל, זה בדיוק מה שלהקת 'עשר שנים אחרי' שאפה להגיע אליו - חיספוס ואנרגיה".
מתופף הלהקה, ריק לי: "הלחות הייתה גבוהה מאד בוודסטוק וזה השפיע קשות על מיתרי הגיטרות. אני זוכר שהתחלנו ארבע פעמים את השיר GOOD MORNING LITTLE SCHOOLGIRL בגלל זה. זה היה מוזר לעשות זאת מול חצי מיליון איש".
בעשר וחצי בערב עלתה לבמה להקת THE BAND שלא הצליחה להגיע לתקליט ולסרט ובגלל זה רבים לא זוכרים כי היא בכלל הופיעה שם, למרות המוזיקה המשובחת שחברי הלהקה ניגנו על הבמה הזו. וודסטוק היה המגרש הביתי של הלהקה הזו אך הפעם האירוע לא פעל לטובתה. גיטריסט הלהקה, רובי רוברטסון: "היו לי רגשות מעורבים בעניין הפסטיבל הזה, כי אז היינו האנשים היחידים מכל האמנים שם, שבאמת גרו שם".
בחצות עלה על הבמה הגיטריסט ג'וני וינטר. יחד עמו היה גם אחיו אדגר. סט הבלוז-רוק שלו התקבל באהבה על ידי הקהל
שעת חצות עברה, אני אגלוש ברשותכם אל היום הבא...
באחת וחצי בלילה עלתה לבמה להקת דם, יזע ודמעות. לטענת כמה מחברי הלהקה ההופעה הזו בוודסטוק הייתה אחת מהגרועות שלהם. על היעדרותה מסרט הפסטיבל סיפר המתופף בובי קולומבי: "לא הסכמנו לקבל 7,500 דולרים וגם להופיע בסרט שימשוך המון קהל, מבלי שנקבל תמורה על כך". קולומבי מקשקש, כי להקתו קיבלה 15,000 דולר עבור הופעתה.
בשעה ארבע לפנות בוקר עלו לבמה קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. יחד איתם עלו לבמה דאלאס טיילור על התופים וגרג ריווס בבס. הם ניגנו סט ארוך ונרגש מאד לאור העובדה שזו הייתה הופעתם השנייה בלבד מול קהל בהרכב הזה.
בשש בבוקר (שזה כבר, למעשה, תחילת יומו הרביעי של הפסטיבל) עלו חברי להקתו של פול באטרפילד, שלא הונצחה כלל בסרט (אולי בשל העובדה שבשעה המוקדמת הזו העדיף צוות הצילום פשוט לישון).
אך בשבע וחצי בבוקר המצלמות כבר פעלו להופעתה של להקת SHA NA NA, שהעניקה מופע הומוריסטי ומוקפד של רוקנרול ישן ומשוח בגריז בשיער. מתופף הלהקה, ג'וקו מרצ'לינו, סיפר לאחר מכן: "הופענו שם ארבעים דקות, קיבלנו 300 דולרים - והצ'ק חזר!".
בשעה שמונה וחצי בבוקר עלה לבמה ג'ימי הנדריקס. הלהקה שהייתה עימו על הבמה הייתה שונה משלישיית JIMI HENDRIX EXPERIENCE. הוא קרא לה GYPSY SONS AND RAINBOWS. הנגנים שליוו אותו היו לארי לי בגיטרה מלווה, בילי קוקס בבס, ג'ומה סולטאן וג'רי ולז בכלי הקשה. בתופים היה מיץ' מיטשל, שניגן גם בהרכב הקודם של הנדריקס. הגיטריסט האגדי ניגן סט של שעתיים עם להיטים והמנון אמריקני בגירסה ייחודית ומיוחדת. בתור כוכב רוק גדול, ביקש הנדריקס ממארגני הפסטיבל שהוא יהיה זה שיחתום אותו. זאת מפני שאז היה מקובל שהכוכב הגדול ביותר הוא זה שסוגר הופעות. אך הדרישה הזו פעלה לרעתו בגלל שבזמן שהוא עלה, רוב הקהל כבר הלך הבייתה ונשארו רק 40,000 איש בשדה הפתוח. הנדריקס הופיע בעיקר מול ערימות ענקיות של זבל ומיעוט של אנשים לעומת הכמות שהייתה לקולגות שלו.
כשהסרט של וודסטוק יצא לאקרנים ב-1970, הוא הפך ללהיט היסטרי ומיידי. הדבר הפך את פסטיבל וודסטוק לתופעה מיוחדת ובין לאומית. רק בשביל להבין את העניין, בשנת 1999 (שלושים שנה לאחר צילום הסרט) הסרט כבר הרוויח יותר ממאה מיליון דולרים. וסכום דומה הרוויח אלבום הפסקול שלו.
ישנם גם אמנים שסירבו להופיע בפסטיבל הזה:
1. ג'וני מיטשל - המנהל שלה, שקבע לה צילום באותו זמן בתוכנית האירוח הנחשבת של דיק קאווט, ראה בפסטיבל המתקרב אירוע לא משמעותי. הוא חשב שהתוכנית הטלוויזיונית חשובה יותר.
מה הייתה מרה אכזבתה של ג'וני שבמהלך הצילומים שלה הופיעו באולפן חברי קרוסבי, סטילס ונאש ביחד עם הג'פרסון איירפליין. לכולם היה מבט זוהר בעיניים ובוץ על המגפיים. ג'וני מיטשל לפתע נראתה שם באולפן כנטע זר.
2. להקתו של ג'ף בק (עם רוד סטיוארט) כבר נקבעה להופיע בפסטיבל אך התפרקה שבוע לפני כן. חבר אחד מהלהקה הזו דווקא כן זכה להופיע בפסטיבל. היה זה הפסנתרן ניקי הופקינס, שניגן בפסטיבל עם ג'פרסון איירפליין.
3. להקת פרוקול הארום סירבה להצעה כי הפסטיבל הגיע אחרי סיבוב הופעות ארוך ומתיש שהיה לחברי הלהקה, שכבר רצו לחזור לאנגליה.
4. להקת THE DOORS כבר נקבעה להופעה בפסטיבל אך שינתה את דעתה ברגע האחרון. בגלל שג'ים מוריסון שנא להופיע בהופעות עם קהל גדול שכזה. הוא אף פחד שינסו להתנקש בו במהלך הופעה שכזו. מה גם שבתקופה הזו ריחפה עננה גדולה מעל מוריסון ולהקתו בגלל שהואשם בהתערטלות בימתית בהופעה במיאמי ב-1 למרץ 1969.
5. להקת ג'ת'רו טול סירבה להופיע. איאן אנדרסון לא הסכים להופיע בפסטיבל ששטוף כולו בהיפים לא רחוצים. זו נקודה תמוהה לאור העובדה שבתקופה ההיא הוא נראה לא יותר נקי מהם.
6. להקות נוספות שכבר נקבעו אך ירדו מהפרק: לד זפלין, להקת FREE, להקת SPIRIT, טומי ג'יימס והשונדלס, פול רוויר והריידרס והמודי בלוז.
שמועות רבות צצו לפני ובמהלך הפסטיבל שהביטלס הולכים להופיע על הבמה כהופעת הפתעה לא מפורסמת. זאת בשל הופעת הלהקה המפורסמת על גג חברת APPLE, שנערכה בינואר 1969.
מפיק האירוע, מייקל לאנג, אף דיבר עם ג'ון לנון, שהראה התלהבות לעניין. אך בעיה צצה בעקבות אי אפשרותו של לנון להיכנס לשטח ארה"ב בגלל מעצר סמים מתוקשר מאד שהיה נגדו בשנה הקודמת.
סרבן נוסף לפסטיבל היה בוב דילן, שהתנער מהתרבות של ההיפים. הוא טען, שרבים מהם ידעו עוד לפני הפסטיבל שהוא גר שם ועלו לרגל לשם ובכך הפכו את חייו וחיי משפחתו לסבל רב. הוא לא ראה את עצמו כדובר של זרם עימו לא יכל להזדהות.
העיצוב המקורי והידוע של הפוסטר לפסטיבל וודסטוק עוצב על ידי ארנולד שקולניק, שהיה אז מעצב ידוע בניו יורק. הרעיון של הגיטרה והיונה בפוסטר היו של מפיק הפסטיבל, מייקל לאנג. הוא רצה להמחיש את הרעיון של שלום ומוזיקה בצורת יונת השלום שעל הגיטרה. דרישה נוספת של לאנג לעיצוב הפוסטר הייתה שכל שמות האמנים יופיעו על הפוסטר בגודל זהה, בכדי להראות שוויוניות באווירת הפסטיבל כלפי האמנים (למרות שכל אחד מהם קיבל מאחורי הקלעים משכורת אחרת לגמרי...).
הנה רשימת המשכורות שקיבלו האמנים עבור השתתפותם בפסטיבל:
ג'ימי הנדריקס קיבל 18,000 דולר (+ 12,000 דולר עבור השתתפות בסרט).
להקת דם יזע ודמעות - 15,000 דולר.
להקת המי - 11,000 דולר.
ג'ואן באאז - 10,000 דולר.
להקת קרידנס קלירווטר - 10,000 דולר.
להקת הבאנד - 7,500 דולר.
ג'ניס ג'ופלין - 7,500 דולר.
ג'פרסון איירפלין - 10,000 דולר.
סליי ומשפחת סטון - 7,000 דולר.
להקת קאנד היט - 10,000 דולר.
ריצ'י הייבנס - 6,000 דולר.
קרוסבי סטילס נאש ויאנג - 5,000 דולר.
ראווי שנקאר - 4,500 דולר.
ג'וני ווינטר - 3,750 דולר.
להקת TEN YEARS AFTER קיבלה - 3,250 דולר.
גרייטפול דד - 2,250 דולר.
להקת סנטנה 2,350 דולר.
טים הארדין - 2,000 דולר.
להקתו של קיף הארטלי - 500 דולר.
ג'ו קוקר - 1,375 דולר.
מלאני קיבלה 750 דולר.
ג'ון סבסטיאן קיבל 1,000 דולר.
להקת MOUNTAIN קיבלה 2,000 דולר
הנה כמה עובדות נוספות על הפסטיבל הזה:
1. כרטיס כניסה ליום אחד משלושת ימי הפסטיבל עלה שבעה דולר בקנייה מוקדמת
2. בשער הכניסה עלה מחיר כרטיס שכזה שמונה דולר.
3. המחיר לכרטיס לשלושת ימי הפסטיבל היה 13 דולר.
4. לפסטיבל הזה נמכרו 186,000 כרטיסים (כל השאר נכנסו בחינם...).
5. יותר מ-6000 אנשים נזקקו לטיפול רפואי בשטח הפסטיבל.
6. תגבורת של 50 רופאים הוטסה לאתר הפסטיבל ביום השני.
7. באתר הפסטיבל בוצעו שתי לידות והתרחשו ארבע הפלות.
8. מקרה מוות אחד קרה במהלך הפסטיבל כתוצאה ממנת יתר של הרואין.
9. מקרה מוות נוסף קרה כשבן אדם נדרס למוות על ידי טרקטור.
10. הזמן הקצר ביותר בין מופעים בפסטיבל היה 40 דקות.
11. כ-250,000 איש שניסו להגיע לפסטיבל, לא הצליחו בשל הפקקים.
ב-17 באוגוסט בשנת 1959 יצא תקליט הג'אז המופתי של מיילס דייויס. עד היום זה אחד מתקליטי הג'אז היותר אהובים עליי!
תקליט זה עומד כיצירת מופת בלתי מעורערת בעולם הג'אז ומחוצה לה. במשך עשורים מאז יצירתו, האלבום נותר לא רק אבן יסוד בז'אנר הג'אז אלא גם יצירת אמנות משפיעה שחורגת מגבולות מוזיקליים. המלודיות היסודיות והגישה החדשנית שלו הבטיחו את מעמדו כאחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים, והוא מהווה מוקד משיכה הן לחובבי ג'אז ותיקים והן למאזינים מזדמנים כאחד. שימו לב, אין קטעים ממש מהירים בתקליט הזה - מה שמאפשר לאנשים, שגם אינם נטועים עמוק בג'אז, לעכל אותו בהנאה.
מה שהופך את KIND OF BLUE לכל כך מהפכני הוא הבאת הג'אז המודאלי - סטייה מסגנון הביבופ ששלט בשנות ה-40 ותחילת שנות ה-50. לפני אלבום זה, אלתור ג'אז התבסס לרוב על מהלכי אקורדים שהנחו את המוזיקאים בשורה של שינויים. הג'אז המודאלי, לעומת זאת, שיחרר את האמן מהאילוצים הללו, ואיפשר התמקדות רבה יותר במנגינה ובביטוי אינדיבידואלי.
דייוויס, לצד הפסנתרן ביל אוונס, חקר את המושג הזה על ידי בניית הקומפוזיציות סביב סולמות (או מצבים) ולא שינויי אקורדים מסורתיים. גישה זו יצרה מרחב חדש במוזיקה, והציעה לסולנים - ג'ון קולטריין, קאנונבול אדרלי ודיוויס עצמו - בד עצום לצייר עליו את האלתורים שלהם. התוצאה באה עם צליל שמרגיש גם נינוח וגם עמוק.
ההרכב בהקלטה זו מורכב מאגדות ג'אז. בנוסף לדייוויס בחצוצרה, האלבום כולל, כאמור, את ג'ון קולטריין בסקסופון טנור, קאנונבול אדרלי בסקסופון אלט, ביל אוונס וגם ווינטון קלי בפסנתר, פול צ'יימברס בבס וג'ימי קוב בתופים. כל מוזיקאי הביא את הקול הייחודי שלו לפרויקט, ובכל זאת האנסמבל עבד יחד באופן נדיר.
תרומתו של ביל אוונס ראויה לציון במיוחד. המגע הקלאסי שלו והרגישות ההרמונית שלו מילאו תפקיד קריטי בעיצוב הצליל של האלבום. האקורדים שלו בפתיחת התקליט, עם הקטע SO WHAT, נתנו את הטון למה שיבוא אחריו - מסע מגניב ומיוחד אל לב הג'אז.
התקליט מורכב מחמישה קטעים, שכל אחד מהם מציע הצצה אחרת אל האפשרויות של ג'אז מודאלי. הקטע הראשון הוא SO WHAT האיקוני שמתאפיין בדו שיח מלודי בין הבס לכלי הנשיפה. המלודיה הזו פשוטה (כשהיא נעה בחצי טון כלפי מעלה ואז בחזרה - וחוזר חלילה) אך טמון בה עומק אינסופי של תחושה.
הקטע השני נקרא FREDDIE FREELOADER - עם הגרוב הבלוזי והנינוח שלו, שמציג את ווינטון קלי בפסנתר במקום אוונס. הנגינה מלאת הנשמה של קלי מספקת השלמה מושלמת לסולואים של דייוויס וקולטריין.
צד א' מסתיים עם BLUE IN GREEN - בלדה חשובה שרבים מאמינים שהולחנה על ידי ביל אוונס, אם כי היא נזקפת רשמית לזכות דייוויס. היופי העדין, השברירי כמעט, של הקטע מודגש על ידי הפסנתר המלנכולי של אוונס והחצוצרה הלירית של דייוויס.
צד ב' נפתח עם ALL BLUES עם מקצב הוואלס שלו שיוצר אווירה מהפנטת שמעליה שוזרים כלי הנשיפה והפסנתר. איזה יופי הוא זה! וקטע הסיום, FLAMENCO SKETCHES הוא אולי ההרפתקני ביותר פה. כל סולן מקבל את החופש לאלתר על פני חמישה מצבים שונים, לנוע בהם בקצב שלו. התוצאה היא חקר מדיטטיבי של צליל ורגש.
תהליך ההקלטה של התקליט היה ספונטני כמו המוזיקה עצמה. למוזיקאים היה מעט זמן לערוך חזרות; היצירות הוצגו באולפן, והקטעים הוקלטו בשני סשנים בלבד. הספונטניות הזו מורגשת במוזיקה - האלבום מרגיש כמו רגע שנלכד בזמן, הצצה חולפת לגאונות של מיילס דייויס והאנסמבל המיוחד שלו. זוהי תזכורת שלפעמים, האמנות העמוקה ביותר נובעת מהשתחררות ואימוץ הבלתי נודע.
מיילס דייויס בספרו האוטוביוגרפי: "ווינטון קלי הצטרף אלינו רגע לפני שנכנסתי לאולפן לעשות את KIND OF BLUE, אבל את האלבום הזה כבר תכננתי סביב נגינת הפסנתר של ביל אוונס, שהסכים לנגן איתנו. נכנסנו לאולפן להקליט ביום הראשון או השני של מרץ 1959. היה לנו את השישייה של קולטריין לצדי אבל ווינטון ניגן רק בקטע אחד, FREDDIE FREELOADER. זה נקרא על שם הבחור השחור הזה שהכרתי שתמיד ראה מה הוא יכול לקבל ממך בחינם, והוא תמיד היה בסצנת הג'אז. ביל אוונס ניגן בשאר המנגינות.
לא כתבתי את המוזיקה לתקליט, אבל הבאתי רעיונות למה שכולם היו אמורים לנגן כי רציתי הרבה ספונטניות בנגינה, בדיוק כמו שחשבתי שזה במשחק הגומלין בין הרקדנים האלו למתופפים. הכל היה טייק ראשון, מה שמעיד על הרמה שכולם ניגנו בה (מסתבר שהיו עוד כמה טייקים - נ.ר). זה היה יפה. כמה אנשים הסתובבו ואמרו שביל היה שותף בהלחנה וזה לא נכון; הכל שלי והקונספט היה שלי. מה שהוא כן עשה זה להפנות אותי לכמה מלחינים קלאסיים, והם השפיעו עליי. אבל הפעם הראשונה שביל ראה משהו מהמוזיקה הזו הייתה כשנתתי לו רעיון להסתכל עליו בדיוק כמו כולם. אפילו לא היו לנו חזרות על המוזיקה הזאת - כי היו לי מוזיקאים נהדרים בלהקה הזו וזו הדרך היחידה שיכולה לעבוד.
ביל היה מסוג הנגנים שכאשר אתה מנגן איתו, אם הוא התחיל משהו, הוא היה מסיים אותו, אבל הוא ייקח את זה קצת יותר רחוק. ידעת את זה באופן לא מודע, אבל זה תמיד העלה קצת מתח בנגינה של כולם, וזה היה טוב. ובגלל שהיינו בעניין של ראוול (במיוחד "הקונצ'רטו שלו ליד שמאל ולתזמורת") ורחמנינוף ("קונצרטו מס' 4"), כל זה היה שם למעלה איפשהו. כולם אמרו שהתקליט הזה הוא יצירת מופת - וגם אני אהבתי אותו".
ביל אוונס הסגיר שנים לאחר ההקלטה: "למעשה BLUE IN GREEN זו המנגינה שלי, למרות שמיילס זכה בקרדיט מסיבות שרק הוא מבין. יום אחד בדירתו של מיילס, הוא כתב על נייר את האקורדים A מינור ו-A מאז'ור והוא אמר, 'מה היית עושה עם זה?' לא באמת ידעתי, אבל הלכתי הביתה וכתבתי את המנגינה הזו".
אוונס, שכתב את המאמר בעטיפה האחורית של התקליט, אמר שם: "מיילס הגה את ההגדרות האלה רק שעות לפני תאריך הקלטה, והגיע עם סקיצות שהצביעו לנו על מה שאנו אמורים לנגן. לכן תשמעו משהו קרוב לספונטניות בתוך הביצועים הללו. הקבוצה הזו מעולם לא ניגנה את היצירות הללו לפני ההקלטות". כמו כן, לדברי אוונס, כל יצירה נעשתה בטייק אחד. אבל יצירה אחת באלבום פותחה על פני תקופה של שישה חודשים. זה היה ALL BLUES. מיילס עבד על זה בפסנתר שלו בבית, ולקח את הרעיונות שלו למתזמר גיל אוונס כדי לקבל את דעותיו והצעותיו, אבל גם אז היצירה מצאה את העוקץ האולטימטיבי שלה רק באולפן, ביום ההקלטה הנוכחי. מיילס סיפר: "כתבתי את זה בקצב של 4/4, אבל כשהגענו לאולפן, הבנתי שזה צריך להיות בקצב של 3/4. לא חשבתי על זה ככה קודם, אבל זה היה נכון לעשות זאת כך".
ג'ימי קוב נזכר ברגע השמעת התוצאה באולפן: "אחרי שזה נגמר ושמענו את זה, זה נשמע כל כך נחמד באולפן. וזה יצא כל כך טוב בתקליט. אמרתי 'לעזאזל! – זה נשמע טוב!’ אבל מאז זה הגיע להיות משהו מיוחד במוזיקה. הרבה אנשים התחילו להקשיב למוזיקה עם התקליט הזה, והרבה בחורים התחילו לנגן ג'אז מאחורי התקליט הזה. והיו לי כמה אנשים שאמרו לי שהם כבר שחקו שלושה עד ארבעה עותקים של התקליט הזה".
שימו לב, במשך שנים רבות הסתובבו גרסאות דיסקים ובהן התקליט כשחלק ממנו מנוגן במהירות הלא נכונה. הדבר תוקן שנים לאחר מכן. עם זאת - אני ממליץ לכם לגשת לפורמט הכי נכון להקשיב עמו לדבר הזה. כן, אני מדבר על תקליט. כזה שמסתובב על צלחת הפטיפון. הכי נכון!
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
