כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-17 בדצמבר (17.12) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני חושב שחלמתי את כל השירים שכתבתי. אני לא חולם באופן קבוע חלומות. כשאנשים מספרים לי שהיה להם חלום מוזר לאחרונה בלילה, הם נסעו ברחוב, ובלה, בלה, בלה - אני לא מתייחס
לזה. אני חולם בהפשטות, בצבעים. אני חולם מוזיקה וצורות וציורים ופסלים. התעוררתי בארבע וחצי בבוקר עם סימפוניה שלמה בראש שלי. אמרתי לעצמי, 'זה כל כך טוב שאני לא צריך לקום עכשיו. אני אזכור את זה כשאתעורר מאוחר יותר'. ואז מאוחר יותר כשאני מתעורר, זה נעלם... הייתי באמצע פגישה עם מישהו, והרעיון של JUST THE WAY YOU ARE בקע לי מהראש. אמרתי, 'אני צריך ללכת הביתה עכשיו ולכתוב את השיר הזה'. עצרתי באותו רגע את הפגישה. אני שונא לדבר בדרכים קוסמיות. אנשים אחרים אומרים שהם צריכים להיכנס לאווירה, לעשות את היוגה שלהם, ואולי זה עובד בשבילם. אני לא מסוגל לעשות את זה. אני מבין שסטיבי וונדר כותב שיר ביום. הבחור הזה שומר על כושר, כאילו זה אימון מוזיקלי. ניסיתי את זה פעם. זה היה מאוד מתסכל... אני אוהב כשאנשים אחרים עושים את השירים שלי. זו הייתה הכוונה המקורית שלי, להיות כותב שירים. קיבלתי ביקורת במשך השנים על זה שאני לא מספיק מסוגנן אישית. אני משנה את הקול שלי הרבה. לפעמים אני שר כמו ריי צ'ארלס. בימיי הראשונים ניסיתי לשיר כמו הביטלס. הביקורת על כך מעולם לא הטרידה אותי כי אני, ככותב שירים, תמיד מנסה להתאים את המגבלות הקוליות שלי למה שהשיר צריך להיות. לפעמים אני מנסה לשיר כמו גבר שחור. אני לא חושב שאני ממש זמר. תמיד רציתי לשיר כמו ריי
צ'ארלס או סאם קוק או ווילסון פיקט. יש כמה בחורים לבנים שהיו להם קריירות נהדרות כששרו כמו גברים שחורים. סטיב ווינווד, ג'ו קוקר, אבל זה לא הקול האמיתי שלי. אני יודע מי אני, אני יודע מאיפה באתי, ואני פשוט לא חושב על עצמי ככוכב רוק. כאשר אני הולך ברחוב, זה רק אני. אנשים אומרים, 'תראו, הנה בילי ג'ואל', ואני משיב 'אה, כן, כוכב רוק'. זה מצחיק אותי. אני לא רוצה לפגוע ברגשותיו של אף אחד, כי אם הייתי רואה את פול מקרטני הולך ברחוב, הייתי ניגש אליו והוא היה מתנשא, ודאי הייתי יוצא מזה שבור לב" (בילי ג'ואל)
ב-17 בדצמבר בשנת 1971 יצא תקליטו הרביעי של דייויד בואי, ששמו HUNKY DORY (ובתרגום - הכל בסדר).
בינואר 1971 היה דייויד בואי בבעיה גדולה מאד. ההצלחה הגדולה של הלהיט SPACE ODDITY פינתה את מקומה לאווירה של אכזבה ענקית מבחינת מימוש פוטנציאל. שנה לפני כן הוא הוציא את אלבומו המצוין אך הלא מסחרי, שנקרא THE MAN WHO SOLD THE WORLD. היה זה אלבום נטול להיטים. זיגי סטארדאסט עוד לא חשב להיוולד ובואי, שכבר הרגיש בעבר את ההצלחה הגדולה עם קבלת פרס IVOR NOVELLO עבור כתיבת SPACE ODDITY, קם כל יום בהרגשה רעה. הוא כבר לא היה הכוכב המבטיח ההוא אלא סוג של ONE HIT WONDER עם קריירה שנראית כהולכת לעזאזל.
הסינגל האחרון שלו, THE PRETTIEST STAR, נחל כישלון חרוץ, התקליט שלו (האיש שמכר את העולם) נכשל גם הוא במכירות והגיטריסט המצוין שלו, מיק רונסון, חזר בתבוסה מלונדון ל- HULL במטרה לעבוד שם כגנן.
המצב הנוכחי הוביל את בואי לסדרת הופעות בפאבים תמורת סכומים זעומים. הוא הרגיש שהוא כבר מחוץ לעניינים. כמו כוכב רוק שסיים את הקריירה שלו והוא רק בן 24. אחרי שבע שנים בתעשייה ושלושה אלבומים, בואי הרגיש כי שני חבריו הטובים, מארק בולאן ואלטון ג'ון, עקפו אותו וזינקו להצלחה מטורפת.
אך אפילו בתקופה הכי גרועה הזו סירב בואי לחשוב על פרישה. הייתה לו מזימה מיוחדת שתהפוך אותו ליוצר ייחודי. הוא חש שהוא אינו אמן של ז'אנר מסוים. יש בו את היכולת לערבב כמה סגנונות וליצור מתוכם משהו מיוחד ואחר. הוא חש כי יש לו את היכולת לקחת מוטיבים של רוקנרול, לערבב אותם עם אווירת שאנסונים צרפתית ולהוסיף מעל זה תבלין של ניחוח להקת 'מחתרת הקטיפה'.
התגלית הזו שלו היא שעזרה לו ליצור את אלבומו הבא והמצויין HUNKY DORY. זה האלבום שאיתו החלה באמת הקריירה של בואי לטפס כלפי מעלה ולהגיע להישגים מרשימים ביותר.
בתקופה הזו חל עוד שינוי מהפכני בחייו. הוא עמד להיות אבא בפעם הראשונה בחייו. המצב הזה לא הפחיד אותו אלא להיפך. הוא ראה בכך הזדמנות להעשיר את חייו. שירים כמו CHANGES, KOOKS ו- EIGHT LINE POEM מדברים על כך.
בתקופה הזו התגורר בואי עם אשתו אנג'י באחוזה ויקטוריאנית שעוצבה במיטב הריהוט והאיבזור של שוק קנסינגטון הלונדוני הפופולארי של אז. יש שראו בעיצוב המוגזם כאילו הוא הסלון של דרקולה. במרכז האחוזה שכן לו פסנתר שבואי ניגן עליו ללא הרף. שם הוא כתב את רוב שירי האלבום HUNKY DORY. החלפת הגיטרה בפסנתר גרמה לשיריו החדשים לקבל סגנון שונה למדי.
דבר נוסף וחדש שבואי גילה היה מועדון גייז בקנסינגטון, שנקרא THE SOMBRERO. שם הוא גילה עוד רבדים בנוגע למתירנות המינית. הדברים שראה במועדון ההוא עיצבו את סגנון הופעתו ויצירתו החדשים. השיר OH YOU PRETTY THINGS משקף את מה שהוא חווה שם במועדון ההוא.
התרגשות רבה אחזה בבואי לנוכח פרץ יצירתו החדש. הוא התקשר בהתלהבות למיק רונסון והזמין אותו לחזור ללונדון ולהתגורר באחוזתו. רונסון הביא עימו את המתופף וודי וודמנסי (שניגן באלבומו הקודם של בואי) ואת הבסיסט החדש טרבור בולדר. שלושת אלו ניגנו אז יחד ב- HULL בהרכב שנקרא RONNO. הם החלו לעבוד עם בואי על שיריו החדשים.
אחד השירים, OH YOU PRETTY THINGS, כבר יצא אז לשוק כסינגל של הזמר פיטר נון (הסולן של "מתבודדי הרמן" שקיבל בארצנו את הכינוי "פיטר חנון" בשל מראהו המרובע). הסינגל עם נון הגיע למקום ה-12 בבריטניה.
בינואר 1971 קפץ בואי לביקור קצר בארה"ב, ללא הופעות מפני שלא הייתה לא אשרת עבודה שם. בדרכו לשם הא נתקל בעויינות רבה בשדה התעופה האמריקני בשל לבושו המוזר עם שמלות. אך בואי הנרגש לא נתן לתקרית שכזו להעיב עליו. זו הייתה הפעם הראשונה שלו בארה"ב. הוא הגיע לביקור של שבועיים בארץ בה נמצאו לא מעט גיבורים שלו, כולל אנדי וורהול ומחתרת הקטיפה.
בלילות הוא בלע כמה שיותר כדורים ושכב עם המון נשים. הוא חי את החלום אך מה שהכי הדליק אותו בארה"ב היה הרצון לפגוש שני אלילי רוק שהיוו השפעה עצומה עליו - לו ריד ואיגי פופ. המסע הזה לאמריקה השפיע רבות על יצירת האלבום HUNKY DORY. הגיחה לשם שינתה את סגנון כתיבת שיריו וגם את דרך מבטו על החיים. כשחזר לאנגליה, חודשו החזרות עם שלושת המוזיקאים שאיתו. הם כבר גרו בדירה משותפת ששכרו לעצמם.
התיכנון היה להקליט אלבום שבעזרתו יוכל בואי למצוא חוזה הקלטות חדש עם חברה גדולה. זאת כי חברת התקליטים הקודמת שלו ("מרקיורי") העיפה אותו ממנה. אבל קודם כל היה צריך למצוא מפיק חדש לאלבום.
הפתרון בא בדמותו של קן סקוט, שהיה ידוע אז בעיקר בתור טכנאי האולפן של הביטלס. סקוט גם היה הטכנאי באלבום הסולו הראשון של ג'ורג' האריסון. הוא עבד תחת הפקתו של פיל ספקטור האגדי. בסשנים האלה של האריסון למד סקוט כיצד להקליט המון כלים ולחברם ביחד על מנת ליצור את אפקט WALL OF SOUND של ספקטור. הגישה של ספקטור באה לידי ביטוי אצל סקוט בהקלטת השיר QUICKSAND (שחותם את צד א' של HUNKY DORY) כשרצה שיהיו בהקלטה שבע גיטרות אקוסטיות.
סקוט כבר כבד בעבר עם בואי כטכנאי באלבומו SPACE ODDITY (שנקרא גם MAN OF WORDS / MAN OF MUSIC). הוא הקליט את כל האלבום חוץ משיר הנושא, שהפך ללהיט ענק.
הפגישה הבאה של בואי וסקוט, אחרי אלבומו הראשון, הגיעה באביב של 1971. סקוט שובץ להקליט סינגל של בואי עם חברו הטוב, מעצב השמלות פרדי בורטי. הסשנים האלה נועדו להקלטת שירים תחת הרכב שבואי יזם בשם ARNOLD CORNS. שם ההרכב הזה הושפע מהשיר ARNOLD LAYNE של פינק פלויד.
סקוט היה מתוסכל באותה תקופה. הוא הרגיש כי הוא נשלט בתעשיית המוזיקה על ידי מפיקי האלבום כשכל הצעה מוסיקלית שלו מקבלת לבסוף קרדיט אצל המפיק ומזניחה אותו לגמרי. הוא רצה להפוך למפיק והוא ציין זאת בפני בואי, שזימן אותו להיות המפיק באלבומו הבא. כשסקוט שמע את שיריו החדשים של בואי הוא נדהם מיופיים והבין שהגורל זימן לו להתחבר עם אמן שיהפוך לכוכב ענק.
הסשנים לאלבום החלו בתחילת חודש יוני של 1971 באולפני TRIDENT במרכז לונדון, כל יום בשתיים בצהריים והסתיימו בחצות. זה היה תהליך מלהיב לכל הנוכחים. בולדר הבסיסט היה נרגש מאד. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו כבסיסט באולפן הקלטות.
הרעיון של בואי היה להנחית על הלהקה שירים בצורה כזו שהם יוקלטו באופן מיידי וכך יתקבל האופי הספונטני של הנגינה. הלחץ היה רב להקליט כל שיר באופן מיידי ובצורה הטובה ביותר. לא היה זמן רב מדי לחשוב על כל שיר ולפתחו. הכל היה צריך להיות מבוצע באופן ישיר ומיידי.
בואי לא הסכים לבצע יותר משלושה טייקים לשיר. הוא אהב את הראשוניות שבהגשת שירים. הוא ידע היטב מה הוא רוצה להשיג בסשנים האלה עד כדי כך שתפקידי השירה בתקליט HUNKY DORY הם כמעט כולם טייקים ראשונים. תוספת מאוחרת אך מאד מעניינת להקלטה באה בדמותו של הקלידן הווירטואוז, ריק וויקמן. הקלידן המוכשר הזה כבר ניגן בעבר באלבום של בואי הוא זה שהקליט את המלוטרון המפואר בשיר SPACE ODDITY.
בואי הורה לו לנגן כמה צלילים שבא לו על השירים החדשים. למעשה וויקמן נדהם מאיכות השירים החדשים האלה. כשבואי השמיע לו אותם בפעם הראשונה בדירתו, וויקמן ישב מול בואי שניגן אותם על גיטרה חבוטה ולא מכוונת. בואי הסביר לוויקמן שהוא בכוונה מנגן לו אותם ככה כדי שהקלידן יבין ששיר טוב ואמיתי יישמע נהדר גם על כלי חורק.
וויקמן ניגן באולפן על פסנתר מדהים בן 100 שנה של BECKSTEIN, שהיה אחת הגאוות של אולפני TRIDENT. הפסנתר הזה נשמע היטב בשיר "היי ג'וד" של הביטלס, באלבומיו המוקדמים של אלטון ג'ון, באלבומים של סופרטרמפ וגם ג'נסיס. אחד השירים בהם מככב הפסנתר במלוא יופיו הוא LIFE ON MARS, שכנראה קיבל השראה רבה מעיבודיו של פרנק סינטרה. הכיתוב על עטיפת האלבום אף מציינת לצד שם השיר הזה את המשפט INSPIRED NY FRANKIE. אך ההשראה מסינטרה לא הגיעה מקום חיובי.
זו הייתה למעשה נקמתו הקטנה של בואי על תקרית מ-1968. בתקופה ההיא התבקש בואי ממו"ל אחד לכתוב מילים באנגלית לשאנסון פופולארי בשם COMME D'HABITUDE. אך מה רבה הייתה אכזבתו לגלות שעבודתו נדחתה לטובת מילים של כוכב אחר; פול אנקה, שכתב על אותו לחן את השיר MY WAY.
בואי החליט ב- LIFE ON MARS להכניס פרודיות קטנות משלו על MY WAY ושתל בבתי השיר מהלכי אקורדים דומים ללחן הצרפתי ההוא.
הסיום של השיר הזה מקבל אופי תזמורתי בסגנון סרטי הוליווד, עם התזמורת הסוחפת ותיפוף הטימפאני הדרמטי. מיק רונסון, שלמד אז תיזמור, עשה את שיעורי הבית שלו בשיריו של בואי ובמקרה זה התוצאה לא פחות ממהממת.
בסוף השיר הזה נשמע צילצול טלפון שהוקלט בטעות. בסמוך לאולפן היה חדר קטן בו יכלו האמנים לנוח. בחדר הזה היה מכשיר טלפון שלא צלצל מעולם. הסיבה היא כי אף אחד לא ידע את מה המספר של המכשיר הזה. המכשיר הזה נועד לאפשר לנגנים באולפן להתקשר ממנו החוצה בזמן הפסקה בהקלטות. אך דווקא בעת סיום הקלטת השיר הזה החל המכשיר לצלצל באופן מפתיע ביותר. בתחילה הועלה הרעיון להקליט את כל השיר מחדש, אך לבסוף הוחלט שהטייק היה כה טוב עד שצלצול טלפון לא יפריע כאן.
השיר הזה שוחרר כסינגל רק ב-1973 והגיע למקום השלישי במצעד הבריטי.
ב-30 במאי, שבוע לפני תחילת הסשנים לאלבום, נולד בנו הבכור דאנקן הייווד זואי ג'ונס. בואי ישב באותו זמן בביתו והאזין לאלבום של ניל יאנג כשלפתע הטלפון צלצל עם הבשורות הטובות. בואי כתב את השיר KOOKS לכבוד בנו החדש בהשראת לחניו האקוסטיים של יאנג מהתקופה הזו. קן סקוט אהב כל כך את השיר עד שהציע לבואי להקליט אלבום שלם של שירי ילדים. הרעיון כמובן לא יצא לאור.
השיר שחתם את האלבום, THE BEWLAY BROTHERS, הוא גם אחד השירים האחרונים שהוקלטו בסשנים. זה גם השיר היחיד שנכתב במלואו באולפן ההקלטות. בואי כיוון את השיר הזה לשוק המוסיקה האמריקני. הוא הסביר זאת כי לדעתו בארה"ב אוהבים יותר מדי לנתח אלבומים באופן מוסיקלי ומילולי. לכן הוא החליט ליצור שיר שיש בתוכו המון מילים ומשפטים לא ברורים שיגרמו למאזינים שם בילבול רב בנסיון לנתחו. היו כאלה שחשבו כי השיר מדבר על אחיו טרי, שאובחן אז כחולה בסכיזופרניה (שתביא בסוף להתאבדותו על מסילת רכבת) אך האמת מאחורי השיר הזה נשארה עם בואי וירדה עימו אל הקבר. בואי לא הופיע עם השיר הזה עד שנת 2002.
השיר שפותח את האלבום, CHANGES, נכתב במקור על ידי בואי כפרודיה על שירי מועדוני לילה. הוא לא שיער כלל שהשיר הזה יהיה להיט גדול. בהקלטה הידועה פה ניגן בואי בסקסופון.
צד ב' של האלבום נפתח בשיר FILL YOUR HEART, שנכתב על ידי קומיקאי היפי בשם ביף רוז. השיר בוצע על ידי רוז באופן סרקאסטי לגמרי שמציג את המילים שבו באופן מגוחך. בואי אימץ את השיר לחיקו והפך אותו לכשלו. עיבוד התזמורת כאן הוא שוב של מיק רונסון.
השיר הזה מתחבר באופן מוזר אך נהדר לשיר שבואי כתב על אנדי וורהול. קטע המעבר המוזר הוא פשוט עריכת דיבור של בואי למיקרופון בעודו מסביר לטכנאי קן סקוט מה הוא שם השיר אותו הוא הולך לבצע. סקוט ערך את הדיבור בצורה גסה וקופצנית בכוונה. הוא אף זה שעיטר את המונולוג עם רעשי סינטיסייזר ARP שהיה באולפן. את השיר הזה על וורהול כתב בואי לפני שבכלל פגש באמן הפופ-ארט ההוא. אך התגובה של וורהול בפעם הראשונה ששמע את השיר הייתה בניגוד לציפיותיו של בואי. וורהול שנא את השיר הזה עד תיעוב.
במאי 1971 שוחרר ויניל פרומו מיוחד של בואי. צד א' שבו הכיל כמה שירים שלו מהאלבום HUNKY DORY אך במיקסים שונים במקצת. צד ב' הכיל כמה שירים של הזמרת-תגלית שלו, דנה גילספי. שירים נוספים שנכללו באלבום הזה היו BOMBERS (שיצא כבונוס בגרסת הדיסק של האלבום HUNKY DORY ו- IT AIN'T EASY (שנכלל באלבום זיגי סטארדאסט). השירים הנוספים שבאלבום הפרומו הזה היו OH YOU PRETTY THINGS, KOOKS, QUEEN BITCH, QUICKSAND. האלבום הזה נחשב לפריט אספנים והוא בגדר חובה לכל מי שמחפש מיקסים שונים של שירי HUNKY DORY. אפשר להוריד את זה ברשת. חברת RCA, ששמעה את ההקלטות, החליטה להחתימו לחוזה על שלושה אלבומים. זה קרה בספטמבר.
בעטיפת האלבום מחקה בואי צילום עם השחקנית גרטה גרבו, ששמה את ידה על ראשה. את הצילום עשה בריאן וורד בסטודיו הצילום שלו שבמרכז לונדון. חברו הקרוב של בואי, ג'ורג' אנדרווד (שבעבר העניק לו עין שונה בגלל אגרוף) לקח את התמונה וצבע אותה באופן שהפך לעטיפה המוכרת.
הביקורות בעיתוני התקופה היו בעיקר מהללות. עיתון NME פרסם, "בואי נמצא במיטבו הגאוני. יש בתוכו מיליון אנשים שונים וכל אחד מהם טוב יותר מקודמו. אל תחשבו שהוא גימיק! פשוט תיהנו ממנו כמו שהוא. האלבום שלו הוא אוויר רענן לעומת אלבומי הרוק שיוצאים השכם וערב. יכול להיות שזה יהיה האלבום החשוב ביותר בזמן הקרוב, בגלל שבואי לא נשרך אחרי טרנדים אלא יוצר אותם".
ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה אחרות ומרתקות, להזמנה: 050-5616459
ב-17 בדצמבר בשנת 1967 יצא בארה"ב התקליט WILD HONEY של הביץ' בויז, שלושה חודשים בלבד אחרי צאת תקליטם, SMILEY SMILE.
באותו יום שהו חברי הלהקה (בלי בריאן וילסון) באנגליה, כדי להיפגש עם אמרגן ההופעות הבריטי ארתור האוס. אמריקה כבר לא מאוהבת בביץ' בויז ולכן אנגליה היא עבורם מקום חם. חברי הלהקה מנצלים את שהותם בלונדון לקידום ענייניהם וגם לבלות.
האלבום WILD HONEY הוא אלבום קצרצר (24 דקות בלבד!) ובעל ניחוח חזק של רית'ם אנד בלוז, שעטיפתו היא צילום חלון-ויטראז' שבאולפנו הביתי של בריאן וילסון. אבל התקליט הזה סימן בעיה בפופולריות של הלהקה, שנאלצה אז לעמוד בקושי מול אמנים כמו להקת הדלתות, ג'ימי הנדריקס ו- CREAM, ששטפו את הסצנה של הרוק. מה גם שחבריה עדיין ליקקו את הפצעים על גניזת היצירה השאפתנית של בריאן ווילסון, שנקראה SMILE. לכן כמעט ולא היה סיכוי לביץ' בויז לנצח, עם המוזיקה הפשוטה שלהם באותו זמן, מול מפלי הפסיכדליה של המתחרים, כולל סרג'נט פפר של הביטלס ו- THEIR SATANIC MAJESTIES של הרולינג סטונס.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט החדש של הביץ' בויז: "התקליט החדש הוא הוא ההבראה לאחר המחלה. לאורך רוב האלבום הגישה היא פשוטה ולא מספקת בהשוואה לתקופה שבה הביץ' בויז הביאו ביטוי משלהם. זה די משעשע שהביץ' בויז פתאום מגלים מחדש את הרית'ם אנד בלוז, חמש שנים אחרי שהביטלס והסטונס עזבו אותו, אבל זה כנראה מעיד על החזרה של הבלוז שהופכת כרגע לכל כך פופולרי בקרב הציבור הרחב. בכל מקרה, טוב לראות שהביץ' בויז שוב מרימים את הראש".
בריאן וילסון הביע אכזבה מהתקליט הזה, שלדעתו לא הגיע כלל לרמה אותה הציב ב'פט סאונדס'. הוא גם ידע כי להקתו לא תצליח יותר לגעת בגבהים של הביטלס וגם לשמור על רלוונטיות בעולם הרוק. ואכן, הקהל הרחב ושדרני הרדיו הביעו את חוסר עניינם במוצר זה. נכון שאין בתקליט זה יצירות מופת אך מצד שני מדובר לדעתי באלבום מקסים שיש המון דברים מהנים בו. מעריצי הפקותיו ותזמוריו העשירים של בריאן וילסון, לא ימצאו פה את מבוקשם, אך מדובר פה בעוד פיסת סיקסטיז מקסימה. עם זאת, גרסת הכיסוי שלהם ללהיטו של סטיבי וונדר, I WAS MADE TO LOVE HER, לא מוסיפה חן, לטעמי. אבל שיר אחד לא מפיל אלבום שלם - גם אם הוא קצר ביותר.
גבירותיי ורבותיי - נערי החוף מזמינים אתכם ללקק דבש פראי. לא תטעמו?
ב-17 בדצמבר בשנת 1977 הופיע אלביס קוסטלו בטלוויזיה ומיד לאחר מכן הוחרם מלשוב לשם. מדוע? בואו לקרוא פה...
תוכנית הטלוויזיה האמריקנית "סאטרדיי נייט לייב" הייתה פופולרית ביותר בשנה ההיא ואמנים רבים עמדו בתור בתקווה להיכנס לשם ולהופיע בשידור ישיר מול מיליונים רבים של צופים.
במקור הייתה אמורה להיות זו להקת הסקס פיסטולס שמופיעה שם ביום זה, אך הלהקה השערורייתית הייתה עסוקה בסיבוב הופעות פרוע בהולנד ומפיקי התוכנית גירדו את הראש במאמצים למצוא מחליף ראוי וברגע האחרון. להקת הראמונס דחתה את ההזמנה ואז הגיעה ההזמנה לאלביס קוסטלו, שבדיוק היה עסוק בסיבוב הופעות שם לקידום אלבום הסולו הראשון שלו, MY AIM IS TRUE.
מפיקי התוכנית ביקשו ממנו לנגן מול המצלמות את השיר LESS THAN ZERO. הוא הבטיח להם שכך יהיה, אך באמצע השיר הוא החליט להפסיק אותו מיד ואמר לקהל: "אני מצטער, גבירותיי ורבותיי. אין שום סיבה שאבצע את השיר הזה כאן". השיר הזה היה על פוליטיקאי בריטי שבארה"ב בקושי שמעו עליו. קוסטלו החליט לעורר גלים והחל לבצע עם להקתו (THE ATTRACTIONS) שיר שלא יצא עדיין ושמו RADIO RADIO. זה היה שיר שיצא נגד תחנות רדיו שהפכו, לטענתו, רודפות בצע כסף וחסרות רצון להיות מיוחדות. קוסטלו הוחרם מיד על ידי ההפקה. אבל הוא כבר קיבל את החשיפה שביקש, עם הצהרה אמנותית ברורה מצדו.
זו לא הפעם הראשונה בה אמן מפסיק שיר באמצע ועובר לשיר אחר, כשהוא מחרפן את ההפקה. ג'ימי הנדריקס עשה זאת בשנת 1969, בתוכנית האירוח של הזמרת לולו. בכל אופן, החרם נגד קוסטלו בסאטרדיי נייט לייב החזיק מעמד עד שנת 1989, כששב להופיע בתוכנית. שנים לאחר מכן הוא שב לתוכנית וקטע שיר של הביסטי בויז כשהוא מבצע את... RADIO RADIO. היה זה הפעם כמערכון שתוכנן מראש.
ה-17 בדצמבר 1980 לאחר רצח ג'ון לנון...
תעלומה מעניינת על ג'ון לנון נחשפת ביום זה בעיתון בריטי.
"הבוקר אנו מציגים לכם את המיסתורין של סלילי אחוזת טיטנהרסט. הכוכבים פה הם פרדי סטאר ורינגו סטאר (אין קשר משפחתי ביניהם). ממש לאחר מותו הטרגי של ג'ון לנון, גילינו שכמה מהקלטותיו נמצאות באחוזה ההיא שפעם הייתה בבעלותו של לנון וכיום רינגו הוא הבעלים שלה. שמענו מהאיש שמתחזק עבור רינגו את השטח, ששמו ג'ון המינגוויי. הוא טען שאין הקלטות חבויות של לנון שם.
אבל הקומיקאי, פרדי סטאר, סיפר לנו שבזמן שהוא הקליט באולפן שבאחוזה ההיא, הוא נתקל בהקלטות של לנון והשמיע אותן לעצמו שם. אז מה קורה פה? לפי פרדי, 'כשחזרתי לאולפן ההוא, יום לאחר הרצח, ההקלטות ההן נעלמו ונאמר שהן נשלחו לאמריקה'...".
לפי מה שנראה, יוקו אונו שלחה הוראה לשלוח אליה את הסלילים הנדירים.
ב-17 בדצמבר בשנת 1940 נולד זמר הפולק פיל אוקס. הוא נשאר לנצח בגיל 35.
חייו של זמר הפולק וכותב השירים, פיל אוקס, היו רצופי עליות ומורדות. אבל תשעה ימים מתחילת אפריל 1976 הוא סיים אותם כשתלה את עצמו בבית אחותו.
בשנות השישים כתב אוקס שירים רבים בשפה נושכת אך אי הצלחתו גרמה לדיכדוך. הופעתו האחרונה נערכה ב-23 באוקטובר 1975, במסיבת יום הולדת למייק פורקו, שהיה בעל המועדון 'פולק סיטי' בו ידע אוקס בעבר זמנים טובים. עתה הוא בלתי צפוי ושיכור לרוב. הוא ציפה מבוב דילן להזמינו לסיבוב הופעות חדש שייקרא ROLLING THUNDER REVUE, אך כשיצא הסיבוב, זמן קצר לאחר מסיבה זו, גילה כי הוא נותר מחוץ לתמונה. הוא ידע כי הסיבה לכך היא התמכרותו לטיפה המרה ואי יציבותו בשל כך. עדיין, הדחיפה החוצה פגעה בו. בדצמבר 1975 הוא עבר ממנהטן, שם התגורר בבתי מלון זולים או בבתים של חברים, לבבית אחותו שבקווינס. שם הוא קיצץ בכמות שתיית האלכוהול ושיחק רבות עם שלושת אחייניו הקטנים. הוא ניסה גם לכתוב שירים אך בטחונו אבד.
ימים ספורים לפני מותו הוא צעד למועדון 'פולק סיטי' כדי ללגום משקה. הוא נראה רע וכחוש. פורקו ישב לצידו וסיפר לאחר מכן: "הוא עמד לצאת והבטיח שיחזור. אז הוא חייך את אחד מחיוכיו הטובים ביותר, יצא החוצה ולא ראיתיו מאז".
ב-17 בדצמבר בשנת 1982 הופיעה קארן קרפנטר את הופעתה האחרונה לפני מותה.
זו הייתה הופעה אינטימית בבית ספר בקליפורניה. שם היא שרה גם עבור התאומים של פרנדה לפלר (המאפרת והספרית שלה) - אשלי ואנדרו וחבריהם לכיתה. "מעולם לא חלמתי שזו תהיה הפעם האחרונה - אף פעם, לעולם, לעולם לא", אמרה פרנדה. "איך זה יכול להיות אפשרי? אבל זה היה. היא הייתה כל כך רזה. פשוט לא נשאר ממנה כלום".
אד לפלר, בעלה של פרנדה, היה מודאג לגבי קארן, בהתחשב באשפוז טראומטי שעברה לאחרונה בבית חולים בניו יורק, וניסה לשכנע אותה לא לעשות את ההופעה. "אבל היא רצתה לעשות את זה בשביל הילדים הקטנים", פרנדה הסבירה. "חוץ מהילדים שלנו, לילדים האלה לא היה מושג מי היא הייתה. בשבילם היא הייתה פשוט גברת נחמדה שבאה לשיר”.
קארן השברירית ישבה על במה בקצה אחד של אולם קטן לפני קהל של ארבעים או חמישים ילדים המתבוננים בתשומת לב. כפי שפרנדה נזכרה, השמחה של קארן הייתה מורגשת ביום הזה. "היא אהבה לשיר יותר מכל דבר בעולם", היא אמרה. "היא הייתה אמא טבעית. אם החיים היו שונים וחביבים יותר, אני יודעת שהייתה לה משפחה נפלאה. זה היה חשוב לה כל כך, והיא הייתה מצטיינת בזה ואוהבת את המשפחה שלה באותה אהבה שהיא נתנה לכל הופעה שהיא אי פעם נתנה. היא לא ידעה דרך אחרת חוץ משלמות".
קרפנטר סבלה מאנורקסיה נרבוזה, הפרעת האכילה שהייתה מחלה לא ידועה באותה תקופה. היא מתה בגיל 32 מאי ספיקת לב, ב-4 בפברואר 1983 שנגרמה מסיבוכים הקשורים למחלתה.
ב-17 בדצמבר בשנת 1976 יצא האלבום WIND AND WUTHERING של להקת ג'נסיס. זה האלבום השני של הלהקה עם פיל קולינס כזמר שלה.
אלבומה הקודם של הלהקה, TRICK OF THE TAIL, היה המבחן הגדול של הלהקה; האם הקהל יקבל את קולינס כזמר או האם זה סוף הסיפור שלה? למזלם של ארבעת החברים הנותרים, האופציה הראשונה היא שהתממשה, אך יש פה סיפור עגום ומחיר כבד מאחוריו...
פיל קולינס: "הגענו להולנד כדי להקליט את התקליט הזה. נשארנו שם בבית קטן - כל הבנים ביחד. הנשים שלנו לא היו בסביבה והדבר עזר לנו להתרכז במוסיקה שלנו. רוב המוזיקה לתקליט כבר נכתבה אז. אני חושב שאם תשאלו את הקלידן טוני באנקס, תגלו כי זה התקליט האהוב עליו ביותר של ג'נסיס. אבל אם מסתכלים על הקרדיטים שבעטיפת התקליט, אפשר יותר להבין מדוע הוא חושב כך. זה לא היה תקליט קשה לכתיבה. טוני כתב כמה שירים. מייק כתב שניים ואני תרמתי פה ושם. לא כתבתי הרבה לתקליט, כי הייתי בתקופה ההיא במשבר. הנישואים שלי התפרקו ולא הייתי ממש מעורב בתקליט. עשיתי כמיטב יכולתי אך אני מרגיש שזה לא משקף את יכולותיי האמיתיות. משהו לא היה בסדר אז".
טוני באנקס: "זה בהחלט התקליט האהוב עליי. זה התקליט המורכב ביותר מכל התקליטים שעשינו עד אז. יש בו איכות מיסתורית. זה נכון שכתבתי בו הרבה ולכן אני חש קרוב אליו יותר. אולי אני גם חש אליו קירבה כי הוא לא הצליח כמו קודמו. התקליט TRICK OF THE TAIL הוא תקליט קל. אתה מקשיב לו פעם אחת ויכול לקבוע אם אתה אוהב אותו או לא. המצב אינו כך עם התקליט הזה. צריך להקשיב לו כמה פעמים לפני שבאמת תעריך אותו. השיר ONE FOR THE VINE היה קטע שלקח לי כשנה לפתח אותו. יום אחד ישבתי מול הפסנתר והתחלתי לנגן אותו לחבר'ה כשאני שר ב'לה לה לה'. אני מרחם על השאר שנאלצו לשמוע אותי מבצע אותו כך. מזל שהם אהבו את הרעיון ולקחו אותו הלאה. השיר הזה היה עבורי הנאה אחת גדולה. הקלטתי בו שכבות רבות של קלידים, ממש כמו תזמורת. לעומת זאת, AFTERGLOW היה היצירה ספונטנית".
סטיב האקט: "אני לא חושב שהשירים שנכללו בתקליט הזה היו דווקא הטובים ביותר. למשל, השירים SPOT THE PIGEON ו- INSIDE AND OUT (שיצאו בתקליטון מורחב...) נזרקו הצידה לטובת קטע נחות יותר בשם WOT GORILLA. למעשה, היה קטע שכתבתי בשם PLEASE DON'T TOUCH שהיה אמור להיכלל בתקליט, עד שיום אחד החליט פיל שהוא לא מוכן לבצע אותו. כך השיר שלי נפל לצד הדרך. החלטתי להרימו מהרצפה ולעשות אותו כקטע באלבום סולו משלי. קטע נוסף שכתבתי לתקליט הזה והייתי גאה בו נקרא HOPING LOVE WILL LAST. ג'נסיס לא הצליחו להרים אותו ולבסוף הוא עבר לזמרת רנדי קרופורד. יום אחד ניגשתי לפיל ואמרתי לו שכתבתי את הקטע הטוב ביותר שלי עד כה. אז הוא שאל אותי אם זה חומר לאלבום סולו שלי. עניתי לחיוב. ברגע הזה הוא הבין כמה אני לא מרוצה בג'נסיס. הרגשתי שהלהקה מתחילה לחזור על עצמה. התחלנו להעתיק מעצמנו ולא חיפשנו באמת שטח חדש. צד ב' של התקליט אהוב עליי יותר. צד א' נופל לקלישאות לא רצויות ובאופן צפוי".
מייק ראת'רפורד: "התקליט הזה היה הראשון שהקלטנו מחוץ לאנגליה. הצעד הזה היה כדי להימלט מזרועות המס הבריטי. היה קטע מוזר בתקופה ההיא; אם הקלטת תקליט בחו"ל, יש לך הקלה מסויימת במס. אז חיפשנו מקום לא רחוק להקלטה ומצאנו אותו באולפני RELIGHT שבהילברנביק, הולנד. היינו שם במשך שלושה שבועות והתנתקנו מהעולם. בלי טלפונים, בלי משפחות ובלי הפרעות. זה דבר טוב לעשות לתקופה קצרה"
פיל קולינס: "הבן הבכור שלי, סיימון, נולד ב-14 בספטמבר 1976. נכחתי בלידה שלו והייתי חייב מיד לאחר מכן לחזור לעבודה. זה אחד הדברים שאתה חושב עליהם אחר כך במילים כמו 'מדוע זה היה הכרחי לעשות צעד שכזה? על מה לעזאזל חשבתי?'. פספסתי כל כך הרבה. עשיתי שגיאות רבות בפרנסה שלי בג'נסיס. מה שבטוח, אמא של סיימון ואני היינו נפרדים בכל מקרה, אך אני עדיין כועס על עצמי בהחלטה הזו. ג'נסיס יכלה לדחות את התחלת העבודה על התקליט כדי שאוכל להיות בלידה מבלי להרגיש לחוץ. אך זו היא ג'נסיס והמופע חייב להמשיך. יכולתי לומר 'שתלך קיבינימאט הלהקה. אני הולך לטפל באשתי'. אך ציפו מכולנו לתת הכל ללהקה".
טוני באנקס: "זה ממש 'פוקסטרוט' ארבע שנים קדימה. באלבום הזה הצלחנו ליצור מלודרמה בסגנון הישן שלנו. התקליט הזה מדבר על הביטחון שחשנו ארבעתנו בנגינה יחדיו. השיר BLOOD ON THE ROOFTOPS הוא אחד הטובים ביותר שסטיב האקט הביא לג'נסיס. הוא כתב לשיר הזה פתיחה נהדרת וגם מלודיה טובה לבתים. פיל קולינס בא עם רעיון הפזמון, שהודבק לשיר. סטיב כתב את המילים למלודיית הפזמון שפיל הביא. זה שיר יפהפה אך בגלל שאין לי שום נגיעה יצירתית בו אני חש מרוחק ממנו. עדיין הוא מרגש אותי כשאני מקשיב לו".
מייק ראת'רפורד: "התקליט הזה הוא אחד האהובים על טוני אך בהחלט לא אחד האהובים עליי. חסר בו שיא, אחרי הריגוש והאתגר של האלבום הקודם".
פיל קולינס: "התקליט הזה הוא התחלת הסוף של סטיב האקט בג'נסיס. העניין נסב סביב כמות החומר שהוא הצליח, בקושי, להשחיל לתקליט".
סטיב האקט: "תקליט הסולו הראשון שלי, VOYAGE OF THE ACOLYTE, יצא לפני ש- TRICK OF THE TAIL שוחרר לחנויות. רציתי שג'נסיס תלך לפי האווירה שעשיתי באלבום הסולו הזה. זה תקליט שאני גאה בו. קבעתי את הכל בו לבדי - סוג המוסיקה, הנגנים, האולפן, הכל. זה היה אולפן שהיה שייך לאיאן גילאן מדיפ פרפל".
מייק ראת'רפורד: "אני חושב שכולנו הרגשנו שסטיב מתחיל את קריירת הסולו שלו מוקדם מדי. הוא היה צריך להמשיך ולהתרכז בלהקה, בשלב כה חשוב בקריירה שלה. זה היה שלב בו היינו צריכים לתת המון אנרגיה כדי לייצב את ג'נסיס. אולי סטיב ראה כיצד פיטר גבריאל מתחיל להצליח בסולו שלו ורצה את אותו הדבר. אבל אם כולנו היינו עושים אז אלבומי סולו - הלהקה הייתה מתפרקת".
סטיב האקט: "במובנים מסוימים, זה מפחיד לצאת עם תקליט סולו. כי אז כל הצלחה או כישלון תלויים רק על הכתפיים שלך. כשאתה בלהקה, יש חלוקה בנטל האחריות. בהתחלה הרגשנו כגוף אחד אך הדברים משתנים עם הזמן. באופן טבעי כל אחד הופך לכוחני יותר בלהקה, ולכן יש צורך בקריירת סולו מקבילה כדי לשחרר מתחים. אני חושב שכן היינו צריכים לנהל קריירות סולו במקביל ללהקה, בתקופה ההיא".
מייק ראת'רפורד: "המילים שכתבתי לשירים נפלו אי שם באמצע בין אלו של פיל קולינס, שהיו פשוטות ביותר, לאלו של טוני באנקס שהיו מורכבות לעייפה. טוני לא הבין כיצד לכתוב מילים זורמות. זו הסיבה מדוע הוא לא מצליח לכתוב שיר שיהפוך להיט, אם כי צריך להעריך את האומץ שלו. את השיר YOUR OWN SPECIAL WAY כתבתי כשיר אהבה לאשתי הטריה, אנג'י".
פיל קולינס: "אני הייתי נחוץ בשלב ההוא כדי למנוע מהלהקה להתפרק. אך עדיין אני מרגיש שלא הייתי צריך להקריב בשביל זה את חיי. הלידה לא הייתה קלה ואני הוזעקתי מיד אחריה בחזרה להולנד. אשתי חשה כי היא לא באותה חשיבות כמו הלהקה. מה גם שהמתופף, ביל ברופורד, שניגן בהופעות של ג'נסיס ב-1976, החליט לפרוש ולהקים להקה משלו בשם UK. הדבר הוביל ללחץ נוסף להשיג מתופף אחר. למזלי מצאתי את צ'סטר תומפסון, ששמעתי את נגינתו לפני כן אצל פרנק זאפה ולהקת WEATHER REPORT. למזלי, התקשרתי לצ'סטר והוא הסכים מיד, מבלי לפגוש אותנו לפני כן".
במלודי מייקר אהבו את האלבום החדש של ג'נסיס וכך נכתב שם: "אפילו אם ג'נסיס תנגן רק כמה קטעים מהאלבום החדש בהופעותיה, בטוח שהם יקבלו תשואות רמות. כי הדרמה והכוח הנבנה בהם הוא מהסוג שממנו עושים קטעי הדרן מעולים". בעיתון NME, לעומת זאת, לא יצאו מגדרם: "האלבום הזה הולך לאיבוד בעולם הרוק עם הפנטזיות שלא הלך באמת למקום אליו היה אמור ללכת. המעריצים המושבעים יחבקו את האלבום בחום אבל האחרים פחות יאהבו אותו".
ב-17 בדצמבר בשנת 1999 מת מהתקף לב הסקסופוניסט גרובר וושינגטון ג'וניור, בגיל 56. הנה על הלהיט JUST THE TWO OF US שהוא עשה עם ביל וית'רס.
השיר הזה היה להיט ענק כשיצא בפברואר 1981, אבל החזיק מעמד כקלאסיקה נצחית של הלחנה לצד עיבוד והפקה אולפנית מרשימים.
ובכן, שיר זה החל כקטע אינסטרומנטלי אך הסתיים בשיתוף פעולה בין נגן סקסופון הג'אז הנודע, גרובר וושינגטון ג'וניור, וזמר הנשמה האדיר, ביל ווית'רס (שהיה ידוע גם בלהיט AIN'T NO SUNSHINE). הזמר הסביר: אני קצת סנוב לגבי מילים, אז שלחו לי את השיר הזה ואמרו, 'אנחנו רוצים לעשות את זה עם גרובר, היית רוצה לשיר אותו?'. אז אמרתי, 'כן, אם תיתנו לי לנסות לשנות את המילים האלה קצת'. כל מי שמכיר אותי קצת, רגיל אליי ככה. כנראה זרקתי פנימה את הדברים כמו טיפות הגשם מקריסטל. הקטע של 'רק שנינו' כבר היה כתוב. זה פושט היה כתרגיל של לבישת חליפת טוקסידו, עבור אדם שלא נוהג לעשות כך".
וושינגטון סיפר אז: "חשבתי, מי יוכל לשיר את השיר, באופן שיישמע כחצי דיבור? שמו של ביל עלה בראשי והתקשרתי אליו. עד אז לא השתמשתי בזמר בתקליטיי".
לגרובר וושינגטון ג'וניור היה אז אחד מצלילי הסקסופון המוכרים ביותר במוזיקה העכשווית. הנגינה שלו שפעה בלי להישמע סכרינית ופ'אנקית בלי להיות מגוחכת. עדיין, לא היה ברור אז מה יוליד השילוב הזה של וושינגטון עם ווית'רס.
כאשר ווית'רס נכנס לאולפן להקליט את השירה שלו, זו הייתה הפעם הראשונה בה הוא פגש את וושינגטון. הם היו ביחד רק לעתים רחוקות כשהקליטו את השיר, והם מעולם לא הכירו טוב אחד את השני אישית. וושינגטון: "אחרי שביל הקליט את שירתו, חטפתי פיק ברכיים. חששתי מאד שיצלבו אותי על מה שקורה פה. יטענו שהתמסחרתי. מה שגרם לי לא לגנוז את זה היה כי מלכתחילה לא חשבתי על עניין מסחרי כשהקלטתי את זה. עכשיו אני ממש שמח שלא גנזתי".
השיר יצא, קודם כל, בתקליט של וושינגטון בשם WINELIGHT וכשהתקליטון עם השיר יצא, רק שמו של הסקסופוניסט (שהאמת? לא נמצא הרבה במהלך השיר כנגן סקסופון) הודפס בו. הדפסות שבאו לאחר מכן כבר דאגו לציין שביל ווית'רס הוא הזמר. כבר סיפרתי לכם לא פעם שקרדיטים הם תחום נבזי בעולם המוזיקה, נכון?
גם זה קרה ב-17 בדצמבר:
- בשנת 1971 חתם הזמר ניל דיאמונד חוזה עם חברת התקליטים סי.בי.אס עבור חמישה מיליון דולר. להיטו האחרון של דיאמונד נקרא 'אבנים'. להיטו הקודם 'אני, הוא אמר' הצליח היטב במצעד בארה"ב. אך נראה כי דיאמונד מצליח בעיקר בשוק אריכי הנגן. החוזה עליו חתם כעת יכנס לתוקף לא לפני חודש מרץ של שנת 1973. עד אז ימשיכו יצירותיו לצאת בחברת התקליטים הנוכחית שלו, UNI.
- בשנת 1982 ניגנה להקת המי בטורונטו את ההופעה האחרונה בסיבוב הפרידה שלה. ביי ביי להקה נהדרת ונתראה עוד שלוש שנים בלייב אייד.
- בשנת 1968 פורסם באנגליה כי כלי נגינה חודש פורץ לשוק הפופ המערבי – 'סיטאר חשמלי'. הכל התחיל כשהחיפושיות הוציאו שלוש שנים לפני כן את שירם 'עץ נורבגי' ובו צלילי סיטאר. מאז צאת השיר ההוא החלו להקות פופ רבות להקליט סיטאר ביצירותיהן. אך כלי הודי זה לא קל לנגינה עבור המוסיקאים בשדה הפופ. לכן מגיע גיטריסט ידוע אמריקאי בשם ווינסנט בל ומצהיר כי פיתח כלי חדש בשם 'סיטאר חשמלי'. עכשיו יכול כל מוסיקאי פופ רציני לנגן בסיטאר מבלי ללמוד בקדחתנות ובזמן רב קודם לכן. נראה כי הכלי הזה הולך להיות שם דבר. מעכשיו אל תאמרו 'אלקטריק גיטאר' – אלא 'אלקטריק סיטאר'.
- בשנת 1974 הגיע טכנאי האולפן הידוע אלן פארסונס לאולפני 'מאמא ג'ו' שבלוס אנג'לס על מנת לערוך שם את המיקסים לאלבום הבכורה של להקה מבטיחה בשם AMBROSIA. בשנה שעברה היה פארסונס מועמד לגראמי על הקלטתו את 'הצד האפל של הירח' של להקת פינק פלויד. מאחורי פארסונס קרדיט להקלטת אמנים נוספים כמו החיפושיות, דונובן, מורד קוקני וההוליס.
- בשנת 1970 בילה אריק קלפטון עם קרלוס סנטנה בברקלי. שם פגש קלפטון בבן טיפוחיו של סנטנה, הגיטריסט ניל שון בן ה-16. אז ביקש קלפטון משון להצטרף אליו לבמה להופעותיו שם, עם דרק והדומינוס. בהמשך סיפר ניל שון: "אריק קלפטון היה מעריץ של קרלוס סנטנה ובזמן שג'ימג'מתי באולפן עם קרלוס ולהקתו, אריק נכנס פנימה. זה היה לפני שהצטרפתי ללהקת סנטנה. אריק אמר לכולם לילה טוב והלך ולמחרת הגיע אליי פתק ממנו ובו הוא ביקש ממני להופיע איתו. בהמשך היום הוא אף שאל אם אהיה מוכן להצטרף כחבר בלהקתו". למרות ההצעה הנדיבה מאד, שון בחר להישאר קרוב לביתו ובהמשך יצטרף ללהקת סנטנה.
- בשנת 1966 הוציאה להקת THE PRETTY THINGS הבריטית תקליטון ובו השיר MIDNIGHT TO SIX MAN.
- בשנת 1969 זכתה להקת CHICAGO TRANSIT AUTHORITY בתקליט זהב על מכירות נאות של אלבומה הכפול הראשון. זה צעד אחד לפני קיצור השם לשיקגו והמשך סלילת הדרך לקריירה ארוכה ומפוארת. באותו יום הזכייה הופיעה הלהקה במועדון MOTHERS הקטן שהכיל עד מאתיים איש ושכן מעל חנות בבירמינגהם, אנגליה.
- בשנת 1960 מופיעה להקת הביטלס במועדון 'הקסבה', ששייך למונה בסט, אימו של מתופף הלהקה פיט בסט. בגיטרות אלה הם ג'ון לנון ופול מקרטני. בעמדת הבס ניצב צ'אס ניובי, שמחליף את הבסיסט הקודם, סטיוארט סאטקליף. ניובי ניגן בס עם הביטלס רק במשך שבועיים. כשהוא עזב לקולג' היה זה פול שהסכים (לאחר לחץ עליו) ליטול את גיטרת הבס.
- בשנת 1964 הושמע בהשמעת בכורה שיר חדש של הביטלס ושמו I WANT TO HOLD YOUR HAND בתחנת רדיו בוושינגטון.
- בשנת 1991 פסק שופט לטובת הזמר והיוצר הבריטי גילברט אוסליבן בתיק שלו נגד הראפר ביז מארקי, שסימפל את השיר (ALONE AGAIN (NATURALLY ללא רשות. המקרה המהותי קבע כי יש לקבל אישור של דגימות לפני השימוש בהן. דגימות היו נפוצות כבר די הרבה זמן, כאשר חלק מהאמנים קיבלו אישור ואחרים פשוט השתמשו בהן בידיעה שאולי ייאלצו להתעסק עם התוצאה לאחר מעשה, שבשלב מוקדם הייתה הגישה הנפוצה יותר.
- בשנת 1965 יוצא תקליטון חג המולד השלישי של הביטלס למעריציהם. קולות השמחה המשותפת עדיין נשמעים בו.
- בשנת 1967 נערכה מסיבה בלונדון, בארגונם של ג'ון לנון וג'ורג' האריסון. המסיבה נערכה לכבוד מועדון המעריצים של הביטלס. במהלך המסיבה נערכה הקרנה ראשונה של הסרט החדש של הביטלס, MAGICAL MYSTERY TOUR.
- בשנת 1977 הופיע ג'ורג' האריסון, ללא שום הודעה מראש, בפאב האהוב עליו באזור בו הוא גר, הנלי על התמזה.
- בשנת 1962 הגיע בוב דילן בפעם הראשונה לאנגליה. למחרת הוא אמור לנגן את הופעתו הראשונה במועדון 'טרובאדור' בלונדון.
- בשנת 1976 פורסמו דברי אמו של פול קוק, מתופף להקת הסקס פיסטולס, לדיילי מייל, שבנה כבר לא רצוי בבית, בגלל מה שלהקתו עוללה עם השיר ANARCHY IN THE UK. היא אמרה שהיא מתכננת לעשות חדר אוכל נחמד עבורה מחדר השינה שלו. קוק בן העשרים נותר חסר בית.
פינת על החיים ועל המוות - 17 בדצמבר:
1936: נולד קרלו ליטל. מי זה, אתם ודאי שואלים? קרלו ליטל (קרל אוניל ליטל) היה מתופף רוק'נ'רול בסצנת ה-"בריט ביט" של שנות ה-60 בלונדון. הוא ניגן עם הרולינג סטונס עד שהוחלף על ידי צ'רלי ווטס בשנת 1963, עשה עבודת סשן אולפנית עבור מספר להקות כולל FLOWER POT MEN. הוא ניסה להתקבל באודישן לדיפ פרפל בעת בנייתה והשפיע על קית' מון מלהקת המי. בהמשך דרכו הוא עבד כמוכר לחם והופיע בלהקות פאבים שונות. הוא מת מסרטן ריאות בגיל 66.
1937: נולד ארט נוויל, מלהקת האחים נוויל ולפני כן מלהקת THE METERS. נוויל היה סולן, כותב שירים וקלידן בסצנת המוזיקה בניו אורלינס במשך יותר משישה עשורים, תחילה כסולן להקת הוקאטס וכאמן רית'ם אנד בלוז עצמאי במועדונים מקומיים, לאחר מכן היה שותף להקמת THE METERS והצטרף לשלושת אחיו בלהקת האחים נוויל (שם הוא זכה גם להיט גדול, YELLOW MOON). הוא מת בשנת 2019 לאחר שנים של דעיכה בבריאות.
1939: נולד הזמר אדי קנדריקס, מהטמפטיישנס. הוא מת בשנת 1992 מסרטן בריאות.
1941: נולד הזמר דייב די (מלהקת הסיקסטיז המצליחה - דייב די, דוזי, ביקי, מיק וטיץ'). הוא מת מסרטן בשנת 2009.
1942: נולד איש הבלוז פול באטרפילד. הוא מת במאי 1987 כשהוא בן 44, אבל בשנת 1970 הוא חגג את יום הולדתו בהופעה בפילמור ווסט בסן פרנסיסקו.
1943: נולד רון גיסין, המוזיקאי שפעל רבות תחת שמו אך ידוע רבות כמי שעזר לפינק פלויד להרים, בשנת 1970, יצירה ושמה ATOM HEART MOTHER.
1946: נולד מרטין סמית', שהיה הראשון לאחוז במקלות התופים בלהקת ג'נטל ג'ייאנט. הוא מת מדימום פנימי בגיל 50.
1947: נולד ג'ים הודר, המתופף המקורי של להקת סטילי דן. הודר ידע ימים טובים עם סטילי דן, אליה הצטרף בשנת 1972 ובמהרה זכה להצלחה עם תקליט הבכורה, CAN'T BUY A THRILL, בו שר את השיר MIDNIGHT CRUISER. לאחר שלושה תקליטים בהם תופף במסגרת הלהקה, החליטו הבסיסט וולטר בקר והקלידן-זמר דונלד פייגן כי נמאס להם מלהקה שלמה ומעתה יתפקדו כצמד. הודר לא החזיק מעמד בדרישות הנוקשות שהשניים הציבו בהפקותיהם החדשות. בצער רב הוא המשיך לעבוד כנגן הקלטות עבור אחרים אך התנהלות אישית לא אחראית הובילה אותו לתחתית הבריכה, ב-5 ביוני 1990. הוא טבע בבריכה הפרטית בגיל 42.
1949: נולד הזמר פול רודג'רס, לשעבר הסולן של להקות FREE, באד קומפאני, הפירם, וגם קווין בגלגול מאוחר מאד.
1950: נולד מתופף הרגאי, קרלטון בארט. הוא היה חבר בלהקת THE WAILERS עם בוב מארלי. ב-17 באפריל 1987 הוא נורה למוות מחוץ לביתו בשדרות ברידג'מאונט פארק 12 בקינגסטון, ג'מייקה. הוא היה בן 36. אשתו של בארט, אלברטין, נכלאה ב-18 באוקטובר 1991, לאחר שהורשעה בקשירת קשר לביצוע הרצח. יחד איתה נידונו מאהבה, נהג המונית גלנרוי קרטר בן ה-39, וג'וניור "באנג" ניל שהתביעה טענה כי היה אחראי לירי בפועל.
1958: נולד בסיסט להקת REM, מייק מילס. עוד בסיסט שחוגג את הולדתו הוא מיק קווין, מלהקת סופרגראס, שנולד בדיוק שנה לפני מייק מילס.
2004: מת הסקסופוניסט דיק הקסטאל סמית', מלהקת קולוסיאום. בן 70 במותו.
ב-17 בדצמבר בשנת 2010 מת קפטיין ביפהארט (דון ואן וילט) מטרשת נפוצה והוא בן 69. היצירה שלו ממשיכה לפעום וחזק.
הבעיה המכרעת שהייתה בקריירה של ביפהארט הייתה שמעטים האנשים שאי פעם הצליחו לקבל אותו כפי שהוא. הרוב מקשיבים לקול שלו ולמילים שהוא שר ומחליטים באופן אחיד שהוא יכל להיות נהדר אם הוא רק ישיר בצורה ברורה יותר וינגן שירי בלוז שאנשים יכלו להבין אותם ולנוע לצליליהם. "דון, אתה יכול להיות זמר הבלוז הלבן הגדול ביותר בכל הזמנים", אמרו לו המנהלים שלו, מתוך מחשבה שהם מרעיפים לו מחמאה.
אבל ביפהארט המשיך בעקשנות במה שהוא עשה וחיכה בסבלנות שכולם יבואו לקראתו. הוא סירב בתוקף לעזוב את להקת המאג'יק שלו או לנטוש את שלמות האמנות שלו. "אני מבין", הוא אמר, "שמישהו שמנגן מוזיקה בחינם אינו מסחרי כמו דוכן המבורגרים. אבל האם זה בגלל שאתה יכול לאכול המבורגר ולהחזיק אותו ביד ואתה לא יכול לעשות את זה עם מוזיקה? האם זה חופשי מדי לשליטה?".
חייו של ביפהארט כמוזיקאי החלו בעיירה לנקסטר השוכנת במדבר של דרום קליפורניה.
הוא נולד בשנת 1941 בגלנדייל, קליפורניה, להורים רגילים ממעמד הביניים. הוא גדל ללא בעיות עד שהחליט שהחיים האמריקאים המתורבתים הם הונאה ענקית. הוא שם לב שהחברה הזו מקימה עריצות הרסנית על הטבע, ועל כל החיות והצמחים של כדור הארץ. הוא גם התוודע לעובדה שאמריקה הרחיבה את העריצות הזו על כל אדם ושכנראה היא נועדה לכלול אותו, את דון ואן וילט, בתוכנית "השתלטות הגדולה". לפי חשיבתו, הם רצו ללמד אותו שפה נכונה, חוקים חברתיים, חשבון וכל שאר הטכניקות המזיקות הנדרשות כדי לחיות במדינה הזו. הוא התמרד וסירב להצטרף לזרם.
ביפהארט נזכר ביום אחד של הארה. "אמא שלי, שקראתי לה 'סו' ולא 'אמא' כי זה היה שמה האמיתי, הובילה אותי בשביל לבית הספר. הגענו לצומת והיא יצאה היישר אל דרכה של מכונית דוהרת. הושטתי יד ומשכתי אותה מהדרך. היא הייתה יכולה להרוג את שנינו. זה היה אז שחשבתי לעצמי, 'והיא עוד לוקחת אותי לבית הספר'..."
מכיוון שסירב לצאת לארוחת ערב, הוריו נאלצו להחליק את ארוחותיו מתחת לדלת חדר השינה שלו. זו הייתה אמונתו, שהוא יכול ליצור מחדש קשרים עם כל דבר טבעי באמצעות אמנות הפיסול. עד מהרה הוא היה מספיק טוב במה שהוא עושה כדי למשוך את תשומת הלב של אמנים מקצועיים בלוס אנג'לס.
הוא המשיך בכל זאת ללמוד במסגרות שונות, ובבית ספר תיכון הפך לחבר של ידוע לשמצה אחר, פרנק זאפה. בשנות העשרה המאוחרות שלו דון ואן ולייט הקשיב באינטנסיביות לשני סוגים של מוזיקה - הדלתא בלוז ואמני ג'אז כג'ון קולטריין, אורנט קולמן וססיל טיילור. למרות שהוא נמשך למוזיקה וניגן לזמן קצר עם להקת רית'ם אנד בלוז, הוא עדיין לא ראה במוזיקה את הייעוד שלו. הוא נרשם לקולג', בשנת 1959, למגמה לאמנות, אך עד מהרה נשר. לתקופה קצרה הועסק כאמן מסחרי וכמנהל רשת חנויות נעליים. הוא לא אהב את זה.
בתחילת שנות השישים דון ואן ולייט עבר לקוקאמונגה כדי להיות עם פרנק זאפה שחיבר מוזיקה והפיק סרטי קולנוע. בערך בזמן הזה פיתחו השניים את השם קפטיין ביפהארט. הם תכננו להקים להקת רוק'נ'רול וליצור סרט עם דמות בשם קפטיין ביפהארט, אבל שום דבר לא יצא מזה. עם הזמן זאפה עזב ללוס אנג'לס והקים את להקת "אמהות ההמצאה". ביפהארט חזר ללנקסטר ואסף קבוצה של מוזיקאים סביבו. בשנת 1964 הייתה להקת המאג'יק מוכנה להתחיל לנגן בעיר הולדתה.
ההופעה הבימתית הראשונה שלהם הייתה מוזרה עד כדי מפחידה. כל חברי הלהקה לבשו מעילי עור שחורים ומכנסיים עם מגפי עקב שחורים. לנגן הגיטרה הראשי היה טלאי על עין אחת וזרועות משתלשלות ארוכות שהגיעו מכתפיו עד למחצית הדרך מתחת לברכיו. בתקופה שבה שיער ארוך היה עדיין דבר נדיר, הקפטיין התהדר במחלפות שיער ארוכות ושערורייתיות.
הלהקה הייתה סנסציה מיידית בלנקסטר ומהר מאוד התהילה שלה החלה להתפשט ברחבי דרום קליפורניה. המותג של ביפהארט היה חידוש למאזינים צעירים בשנת 1964. חברות תקליטים שהתעניינו בסאונד החדש החלו לשים לב. באמצע 1964 חתם ביפהארט בחוזה ראשון מתוך שורה ארוכה של חוזים הרסניים עם מפיקי תקליטים.
המוצר הראשון שלו בחברת "איי אנד אם" בא עם גרסה חדשה של DIDDY WHA DIDDY, שהפכה פופולרית על ידי בו דידלי. הוא כלל בה סגנון משלו עם נגינת מפוחית תזזיתית וקול נמוך להפליא. התקליטון זכה להצלחה בלוס אנג'לס, ולמשך זמן מה נראה שביפהארט הולך להיות הצלחה מבריקה בעסקי המוזיקה.
אבל זה לא היה אמור להיות. ביפהארט הקליט אלבום של מוזיקה חדשה ולקח אותו להשמיע לקודקודי חברת התקליטים שמיהרו להחמיץ פניהם בטענה שהשירים שליליים מדי וסירבו להוציא את האלבום. ביפהארט נפגע מחוסר הרגישות הזה כלפיו. חברת התקליטים בחרה שיר שאיכשהו גירדה אותו לתקליטון, שנכשל במכירות. קפטיין ביפהארט היה אבוד.
זאת עד שהפריצה השנייה בקריירה שלו הגיעה בשנת 1965 כשהמפיק בוב קרסנוב, מחברת התקליטים קאמה סוטרה, הסכים לשחרר את אותו החומר שהחברה הקודמת דחתה. ביפהארט הרכיב מחדש את המאג'יק באנד וחזר לאולפן כדי להקליט את התקליט SAFE AS MILK, אלבום שהפך מאז לאחת הקלאסיקות הנשכחות של היסטוריית הרוק'נ'רול.
למרות שהאלבום התעכב במשך שנה (הוא יצא ב-29 ביוני 1967), הוא עדיין הקדים בהרבה את זמנו וכלל את סגנון הביפהארט שאין לטעות בו, עם ניחוחות הבלוז ואף השימוש הראשון, במוזיקה פופולרית, בכלי אלקטרוני שנקרא THERAMIN.
בפעם הראשונה הצליח ביפהארט להפגין את העוצמה והטווח של קולו. בשיר אחד, למשל, הקול שלו ממש הרס מיקרופון אולפני יקר של חברת טלפונקן, שעלה 1,200 דולר.
בעיתון CHEETAH האמריקני נכתבה עליו ביקורת בנובמבר של אותה שנה: "זה אלבום שכולו תענוג אחד גדול. קשה מאד להגדיר את ההרכב הזה, כי חבריו יכולים להישמע יחדיו כמו כל דבר. אבל כל דבר שהם עושים מתובל בחוש הומור מוזר ומעניין מאד. יש פה פרודיות ברורות כמו בשיר I'M GLAD, שקורץ על להקת THE MIRACLES ושירה BABY, BABY. יכול להיות שהשיר ZIG ZAG WONDERER הוא פרודיה על הגרייטפול דד? זה לא משנה. חוש ההומור המוזיקלי והמילולי שלהם אינו סאטירה ברורה. הוא יותר בקטע של אבסורד ומוזרות. הזמר הראשי מוסיף הרבה לאפקט הכללי. הוא נוהם, צווח, שר בפלצט וגם מאמץ מבטא מג'רזי. גם עטיפת האלבום משקפת את אווירת תוכנו. הקרדיטים לא שלמים פה אבל נראה שאותו זמר, דון ואן ןילט, הוא הגאון פה. הוא כתב ועיבד את רוב השירים".
עם אלבום מצוין באמתחתו, ביפהארט הרגיש מספיק בטוח כדי לצאת להופעות והתקבל היטב בסצנת הרוק הפסיכדלי המתפתחת, נדמה היה שוב שביפהארט על סף הצלחה והיה אף אמור להופיע עם להקתו בפסטיבל הפופ של מונטריי, ששימש קרש מקפצה להמון אמנים.
אבל אז התרחש אסון; נגן הגיטרה הראשי של הלהקה עזב לפתע והותיר חלל שלא ניתן היה להשלימו. האופי הבלתי רגיל של השירים של ביפהארט חייב אותו להקדיש חודשים ללמד גיטריסט חדש את המוזיקה שלו. עזיבתו של הגיטריסט המובילה הרסה את סיכוייו של ביפהארט בסצנה של סן פרנסיסקו. פסטיבל הפופ של מונטריי נמשך בלעדיו.
ביפהארט חזר ללוס אנג'לס וניסה להרכיב להקה חדשה שתבצע את שיריו החדשים. המפיק שלו, בוב קרסנוב, היה אמור לארגן את האלבום השני שלו לחברת תקליטים בשם "בודהה", אך קרסנוב איפשר בכוונה לפקיעה של האופציה של אותה חברה להאריך את החוזה וכשזה קרה, הוא החתים את ביפהארט על חוזה אישי ואז מכר את הזכויות על האלבום הבא לחברת בודהה ולחברת MGM. ההקלטות של האלבום נעשו אז בשני אולפנים שונים, ככל הנראה על חשבון שתי החברות ההן. כשהסשנים הסתיימו, בקיץ ,1968 יצא ביפהארט לסיבוב הופעות שני באירופה.
בהיעדרו של ביפהארט הוציא קרסנוב, ללא אישור של האמן, את האלבום STRICTLY PERSONAL דווקא בחברה הפרטית שלו, BLUE THUMB והותיר את ביפהארט נדהם מזה.
התקליט השתנה בצלילים שנועדו לו במקור בגלל תהליך שנקרא PHASING אשר הכחיד לחלוטין את הצליל שביפהארט שאף לו. "זו הסיבה שהאלבום הזה גרוע כמו שהוא", הוא סיפר באנחה. "אני לא חושב שזו הייתה אשמת הלהקה. הם באמת ניגנו היטב שם". ועדיין, מדובר באלבום נהדר שמעט אנשים הצליחו להיכנס אליו. ככל הנראה, השילוב של ההתקדמות המוזיקלית של ביפהארט והנסיוניות האלקטרונית של קרסנוב הפך את האלבום ליותר מדי עבור רוב המאזינים. זה נמכר גרוע ולא עשה דבר כדי לקדם את הפופולריות של הלהקה.
קרסנוב טען שביפהארט היה חייב לו 113,000 דולר ושכתוצאה מהדרך הלא מאורגנת שלו לטפל בכסף, הוא נזרק פעמיים לכלא. ביפהארט, לעומת זאת, נהג להצביע על קרסנוב כשרלטן והאיש האחראי ביותר להרס הקריירה שלו.
הגיבור הראשי בתחנה המוזיקלית הבאה של ביפהארט היה פרנק זאפה, שתמיד הייתה בו הערצה גדולה לחברו הוותיק מלנקסטר - הערצה שלעתים קרובות גבלה בפולחן. כמו רבים כל כך מהסובבים את ביפהארט, זאפה החשיב את האיש כאחד הגאונים הגדולים הבודדים של זמננו. כשהעשן התפזר מהבלגאן של קרסנוב, זאפה הגיע לביפהארט ואמר לו שהוא יוציא לו אלבום בלייבל שלו, "סטרייט רקורדס". כל מה שביפהארט רצה לעשות בו היה בסדר גמור ולא צריך להתעסק עם שטויות אלקטרוניות. התוצאה הייתה האלבום הכפול TROUT MASK REPLICA שיש שמחשיבים כיצירת האמנות המדהימה והחשובה ביותר שהופיעה אי פעם בתקליט.
כשנודע לביפהארט על ההזדמנות לעשות אלבום ללא הגבלות, הוא התיישב ליד הפסנתר ותוך שמונה וחצי שעות כתב את כל עשרים ושמונה השירים הכלולים בו. היה זה תהליך מהיר, יצירתי ועצבני. "אני לא מבלה הרבה זמן במחשבות. זה פשוט בא דרכי. אני לא יודע איך להסביר את זה אחרת". הצרה הייתה הצורך ללמד את הנגנים שלו לנגן את השירים. במקרה הזה, זה לקח כמעט שנה של חזרות אינטנסיביות. בשנת 1968 עברו חברי ההרכב של ביפהארט לבית שכור במקום שנקרא WOODLAND HILLS, ליד לוס אנג'לס. שם הם תיכננו לערוך חזרות לקראת הקלטת האלבום הזה.
באותה התקופה החליט ביפהארט להפסיק לצרוך אל.אס.די אבל הדבר לא מנע ממנו לחשוב שהבית ששכר עם חברי הלהקה נבנה על אתר קבורה. הוא אף נשבע שדיבר עם כמה מהרוחות שם. בינתיים בילתה הלהקה שם שישה חודשים, בתנאי עוני מחפיר, תוך כדי הרכבת התכנים המוזיקליים ללא פשרות.
השכנים בבניין של הלהקה התלוננו באופן תמידי על הרעש הרב שבקע משם, אך זה היה עוד כלום לעומת שטיפות המוח והריבים האלימים שקרו באופן יום יומי בין החברים. הם החשיכו לגמרי את החלונות כדי לא להיות מוסחים ממה שקורה בחוץ. ביפהארט היה מאד פרנואיד וחשש שנגניו יגנבו את המוזיקה שלו. לכן הוא דאג כל הזמן להפריד ביניהם ולחקור אותם רבות. זה היה כמו לחיות בכת.
במהלך ההקלטות בבית דרש ביפהארט שמטפל עצים יהיה בבית. העצים מסביב לבית, כך הוא האמין, עלולים להיבהל מהרעש וליפול. חברת התקליטים סירבה לגייס זאת עבורו ונדהמה לקבל בהמשך חשבון בסך 250 דולר עבור שירותים אלו. העצים לא נפלו בסוף.
באביב של 1969 ביפהארט ולהקתו היו מוכנים להקליט בביתם. דיק קונק, טכנאי הקלטות אצל זאפה וגם שכן קרוב לביתם של ביפהארט וחבריו, הביא עמו לדירה מכשיר טייפ-סלילים נייד עם שני ערוצים. אחרי כמה קטעים שהוקלטו בבית, החליט ביפהארט שהגיע הזמן להקליט את שאר המוזיקה באולפן מקצועי בו המפיק היה זאפה, שגם תרם פה ושם קולות רקע.
ב-16 ביוני בשנת 1969 יצא האלבום שבתחילה יישמע למאזיניו כקקפוניה של צלילים. הוא לא נועד לאלו שמחפשים את המוזיקה שלהם מלודית ומאורגנת ריתמית. זו מוזיקה מאד מאתגרת וכתובה להפליא. ביפהארט שר ויורק מילות שירה שהוא כתב כשברקע מתנגנים להם שברי אקורדים ומקצבים א-סימטריים אך מדויקים להפליא. הכאוס הצלילי שנשמע כאן בהקשבה ראשונה הוא מטעה ביותר. המוזיקה מורכבת ומהודקת בטירוף.
עיתון 'רולינג סטון' פרסם בביקורתו על התקליט ביולי 1969: "המוזיקה בתקליט הזה מדליקה כמו שאף להקת ג'אז-רוק שמודעת לעצמה יכולה להגיע אליה. זו החוויה המוזיקלית הטובה של השנה עם האלבום הכי מרתק ויוצא דופן שיצא בה".
בפעם הראשונה בקריירה שלו, ביפהארט היה מרוצה לחלוטין מהאלבום שלו. זאפה מימש את הבטחתו לתת לו את החופש הנדרש ולמעשה להפיק את התקליט בצורה טהורה וללא שינוי. אף על פי כן, מערכת היחסים של השניים הייתה אז הכל מלבד קשר ידידותי. ביפהארט טען שזאפה קידם את האלבום בצורה חסרת טעם ושקמפיין הקידום של "סטרייט רקורדס" עושה לו יותר נזק מתועלת.
חברת התקליטים, לעומת זאת, טענה שהבעיות של ביפהארט הן כולן מעשה ידיו. הוא סירב לצאת לסיבוב הופעות והתמהמה בעשיית אלבום המשך. "ביפהארט הוא גאון", אמרו שם, "אבל אדם שקשה מאוד לעבוד איתו. כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לנסות להיות הגיוניים ככל האפשר".
כשיצא התקליט הבא שלו, LICK MY DECALS OFF, BABY, בשנת 1970 - עיתון רולינג סטון הביא כמה מבקרי בית לתת לו את ביקורתם. אביא לכם את אחד מהם, אד וורד, שכתב: "כששמעתי לראשונה האלבום TROUT MASK REPLICA, כמעט הקאתי. מה זה החרא זה, חשבתי. אנשים שפגשתי דיברו על זה במונחים זוהרים - לא סתם אנשים, אלא אנשים שכיבדתי באמת כשזה הגיע לטעמם המוזיקלי.
כשראיתי את ההרכב בהופעה חיה עם מצגת מוזיקלית לקראת צאת התקליט החדש, הבנתי את הכל. החבר'ה האלו באמת עמדו שם וניגנו את המוזיקה הזו. וכשזה נגמר, לא יכולתי לחכות לצאת האלבום.
כפי שהתברר, האלבום היה אפילו טוב יותר. נגיש, קל ומהנה להאזנה. הדבר הראשון שתפס אותי היה הקטעים האינסטרומנטליים. 'ורד אדום אחד שאני מתכוון' הוא קטע לאוטה לכלי הנגינה של המאה ה-20. מנקודת מבט פורמלית, מוזיקלית וקצבית הכל לא בסדר, אבל ברגע ששמעת את זה, אי אפשר להתכחש להיגיון. ואז, יש את השירים. תשמיעו את זה לחבורה של צעירים, ותראו שהם קולטים את זה מיד. זה כמו בלוז, אלא שהוא משאיר את המבנה הפורמלי שלו מאחור עוד לפני שהוא מתחיל.
היה לי המזל הנדיר לשוחח עם הקפטן לאחרונה על המוזיקה שלו, וציינתי שלא ממש הבנתי את TROUT MASK REPLICA. 'זה בסדר', הוא אמר, 'פשוט תלבש את זה ואז תחזור לעשות מה שאתה עושה וזה יגיע אליך'. ובכן, מה שעשיתי היה לטאטא את הרצפה, אז היו לי ספקות, אבל עשיתי את זה בכל מקרה. לעזאזל, אם המוזיקה לא דחפה את המטאטא. עכשיו אתם צריכים לראות מה האלבום החדש שלו יעשה לכם".
אם כבר הזכרתי מקודם את פרנק זאפה, הנה על מערכת היחסים הסבוכה של השניים.
הפעם האחרונה בה השניים עבדו יחד (ועד לסיבוב ההופעות האחרון שלהם, בשנת 1975) הייתה בהקלטת השיר WILLIE THE PIMP לאלבום של זאפה, HOT RATS. זה היה בספטמבר 1969 ובארי מיילס, שנכח איתם שם, סיפר על הסשן לאיתון NME: "השעה הייתה שתיים בלילה ופניו של הקפטיין היו ירוקות בתאורת הפלורסנט של המזנון שבאולפני ההקלטה. החדר היה מואר ועגום. מחוץ לחלון נמתח קו הרקיע והרי סנטה מוניקה הרחוקים המכוסים באורות נשברו רק על ידי הציור המואר על בניין תיאטרון בו עלה המחזה שיער. זה נעשה על ידי האמנים מחבורת THE FOOL והוגדר כציור הקיר הפסיכדלי הגדול בעולם. לקחנו הפסקת קפה. 'אני יכול לשבור כוס עם הקול שלי', אמר דון (הקפטן) בשיחה. 'פוצצתי פעם מיקרופון טלפונקן בשווי 1,200 דולר'. ואז הוא נתן יללה אדירה. בדקנו את החלון. לא נסדק.
דלת האולפן נפרצה. 'מה לעזאזל זה היה?' - פרנק זאפה שמע את הרעש בתא הבקרה האטום לרעש שבקומה שמתחת. 'בדקנו אם הקול של דון יכול לשבור חלון', הסברתי, אבל דון כבר חשב על משהו אחר ונראה שכניסתו הפתאומית של פרנק הטרידה את שרשרת המחשבה שלו.
'בואו להקשיב לשיר הזה', אמר זאפה. 'נראה שנוכל להעלות בו את הקול שלך הערב'. אבל דון לא חשב כך. קולו לא היה בכושר מעולה ורק מאוחר יותר הוא שר את WILLIE THE PIMP כל כך נחמד.
פרנק הקליט את HOT RATS וג'וני גוורין המתופף הוביל את הלהקה, כשהטביע את כף רגלו בתוף הבס וממש לפי הקצב, וחשף גרבי משי שחורות יפהפיות. תסרוקת הטוני קרטיס שלו הייתה משומנת ושחורה כמו מכונית לינקולן קונטיננטל. בעודו מתופף במרץ, לא זזה שערה מתסרוקתו המוקפדת. זיעה קטנה הופיעה על מצחו כשזאפה נשען לצידו ומחא כפיים לפי הקצב לתוך אוזן המתופף שלא נראה מרוצה מזה.
ג'וני עבד באיגוד המוזיקאים בשנים האחרונות אך מטרתו הייתה לחזור לכהן כמוזיקאי מוביל. הזרקת האנרגיה המסיבית שלו גרמה להתקדמות ניכרת בתהליך ההקלטה ופרנק אמר 'אני פשוט אעשה מיקס לפני שאנחנו הולכים'. הסיגריה של פרנק שרפה קו חום בפורמייקה של האולפן.
הוא עמד לבד באולפן עם הגיטרה שלו, מוכן לנגן סולו כשדוושת הווא-ווא שלו פועלת ולראשו אוזניות. בעצם הוא לא היה שם לגמרי לבד, כי בפינה הרחוקה ישב בשקט מוחלט, ואולי אפילו ישן, קפטיין ביפהארט.
גייל, אשתו של זאפה, נכנסה לאולפן והוא נשמע ממלמל לכיוונה שביפהארט שרף מאות שירים שכתב. 'שנים של עבודה הוא שרף ככה פתאום, לפני שבועיים', הוא אמר לה בטון מודאג. ממצוקתו ניכר היה כי ביפהארט הוא כמעט האיש היחיד בן גילו בו הוא רואה גאון יצירתי.
לילה אחר בעולמו של פרנק...
קפטן ביפהארט ופרנק זאפה היו אמורים לקיים פגישה עסקית. זה היה בארבע לפנות בוקר. ביפהארט נותר עדיין ממורמר על ימי העבר, בהם זאפה הפיק לו אלבום כפול בשם TROUT MASK REPLICA, שיצא בשנת 1969 ונכשל במכירות. ביפהארט לא אהב את אופן שיווקו. 'הם מכרו אותי כמו פריק מוזר לצד אלבומים אחרים שזאפה הפיק אז עם המטורף ההוא, וויילד מן פישר, וחבורת הנשים GTO'S'. בראיון אחר הוא אמר: 'זאפה רצה להעמיד פנים שהוא עשה את האלבום הזה אבל הוא לא עשה דבר מלבד ללכת לישון ליד קונסולת ההקלטה. באותה תקופה הייתי נאיבי לכסף, כמו שאני עכשיו, ונאיבי לעסקים ומה לא והייתי רוצה לקחת הרבה יותר זמן להוציא את האלבום ההוא, הייתי רוצה ... אבל כנראה הייתי הורס את האלבום הזה אם היה לי זמן'...
לאחר הקלטת WILLIE THE PIMP קרה פיצוץ והשניים נפרדו. ביפהארט: 'לא דיברתי איתו ולא ראיתי אותו כחמש שנים. לפתע הגיעה ההזדמנות לעשות איתו סיבוב הופעות משותף וזה היה כיף! הייתי עם להקה משלי כל כך הרבה שנים שהיה נחמד לברוח ולהיות חופשי שוב ועם אדם מאוד אינטליגנטי. חבר ותיק מאוד שקצת יותר מבוגר ממני. אני חושב חודש אחד. הוא קשת ואני גדי. פשוט התקשרתי אליו ואמרתי לו שהייתי רוצה לראות אותו והוא אמר, 'טוב נהדר, בוא ושמע את האלבום הזה שאני עובד עליו', ואמרתי, 'טוב, כן, הייתי רוצה אבל יצאתי מהעסק. אני כבר לא הולך לעסוק במוזיקה', והוא אומר, 'אוי לא, אתה לא יכול לעשות את זה`, ואמרתי, 'טוב, אני חושב שזה מה שאני הולך לעשות'. אז פרנק אמר, "ובכן, בוא ותשמע כמה תקליטים ונצא לסיבוב הופעות'. אמרתי, 'לא, לא יכול לעשות את זה! לא יכול לעשות את זה!'. אבל כשבאתי, הוא דיבר ממש מהר על זה וחשבתי, `טוב, לעזאזל. אעשה את זה!'...".
זאפה סיפק גרסה שונה לגמרי על מה שגרם לאיחוד ביניהם: "הוא התנצל על כל הבלגאן שגרם לי וביקש ממני עבודה. אז קראתי לו לאודישן והוא נכשל בו. הוא לא הצליח לשיר את WILLIE THE PIMP והבנתי שאם הוא לא יכול לעבור את זה, לא היה לי סיכוי רב ללמד אותו את הדברים האחרים. אבל למרות שהוא עדיין מתקשה לזכור מילים וקצב, הוא עדיין עדיף".
ביפהארט הופתע מגרסתו של זאפה ורטן בפני מיילס העיתונאי: "תאר לעצמך שיהיה אודישן לאנשים שמכירים זה את זה כל כך הרבה שנים. אם הוא עשה לי אודישן, לא שמתי לב לזה כלל".
שיתוף הפעולה בין השניים יסתיים בשנת 1976 עם ריב על תקליט שזאפה הפיק לביפהארט בשם BAT CHAIN PULLER. כל אחד מהם טען שההקלטות שייכות לו והפיצוץ היה רב.
פינת "גם זה קרה החודש" (דצמבר). והפעם אנחנו בשנת 1975.
לילה באופרה? ובכן, מסתבר שהרבה יותר מלילה כי אם ארבעה חודשים. אבל להקת קווין הייתה חייבת להשיג את הצליל שהיא רוצה לאלבומה החדש. "רצינו להתנסות עם צלילים ולפעמים הפעלנו כמה אולפנים במקביל", אמר זמר הלהקה, פרדי מרקיורי, לעיתון NME. "לקח לנו המון זמן להקליט את רפסודיה בוהמית אבל הייתה לנו החירות לעשות את מה שבא לנו וכך יכולנו לטפס לגבהים חדשים".
"לפני שאני עולה לבמה, אני עובר תהליך של ריגוש אישי. חלק מזה הוא תחושת מבוכה מהידיעה שאני עומד להופיע. אני חש אז שהאגו שלי חשוף". (פול סיימון לעיתון מלודי מייקר).
להקת THE FACES (עם הזמר רוד סטיוארט) כבר הייתה זמן רב על סף פירוק אבל הפעם זה באמת קרה. השמועות על פירוק הסתובבו מזה שנה וחצי, כשרון ווד הגיטריסט כבד במקביל עם הרולינג סטונס ורוד סטיוארט פנה להקליט את אלבום הסולו שלו, ATLANTIC CROSSING. "זה אלבום סטרילי וחסר נשמה", אמר קלידן הלהקה המפורקת, איאן מקלייגן, במירמור. "השיר SAILING הוא ירידה ברמה וברור שהוא נועד כדי להשביע את רצון הקהל. רוד כנראה רוצה להיות עכשיו כוכב עשיר". סטיוארט לא יכל לסבול את זה שווד לא זמין, בגלל הסטונס, והודיע לקראת חג המולד של 1975 שנמאס לו ודי.
אמריקה נכנסה להלם כשהזמר ג'ון דנבר הודה כי עישן מריחואנה. הדבר לא הסתדר עם החזות החיצונית שלו, שנראתה כחזות הדוד החייכן.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
