top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 בינואר בעולם הרוק

עודכן: 21 בינו׳


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-18 בינואר (18.1) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "פגשתי לראשונה את פיל קולינס בזמן שהקלטנו, כלהקת קאמל, את MOONMADNESS, באולפני בייסינג סטריט. להקת ג'נסיס הייתה למטה באולפן הגדול יותר ועשתה את הגימור לאלבום THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY. הייתי צריך לשאול מפתח כדי לכוון תוף. אז פניתי אליו והתחלנו לשוחח. פיל היה בחור מאוד ידידותי, נפגשנו עוד כמה פעמים אחרי זה, החלפנו מספרי טלפון וכאלה. ואז פיטר גבריאל עשה את הפרישה המפורסמת שלו מג'נסיס, ועשיתי ראיון גדול עם כריס וולש, הכתב של מלודי מייקר, והנושא של ג'נסיס עלה, והוא בסופו של דבר השתמש בזה ככותרת, 'אנדי וורד אומר שג'נסיס תשרוד בלי גבריאל', וזה היה די מוזר - כאילו ידעתי! התברר שפיל באמת היה זמר חזק, והשאר היסטוריה, כמו שאומרים. אבל בזמנו זה באמת שימח אותו, אז בפעם הבאה שראיתי אותו הוא היה ממש נלהב, 'היי, תודה שהזכרת אותנו', כי זה היה ממש פרסום חיובי בתקופה שהם היו צריכים את זה...


בכל מקרה, זמן קצר אחרי שהוא התקשר אליי ושאל אותי אם אני רוצה לנגן כלי הקשה עם להקת הרוק הג'אז שלו, BRAND X, בהופעה בלונדון. מאוד התרגשתי מזה, אז הלכתי ועשיתי איתם חזרות. מבלי לדעת את המנגינות, מצאתי שהיו הרבה שינויים בקצב, והמוזיקה מאוד תובענית. קלטתי כמה דברים, מספיק כדי לעשות את ההופעה, אבל הייתי די לחוץ לגבי זה. בכל מקרה, הגיע היום למחרת, וזו הייתה ההופעה, במקום שנקרא THE NASHVILLE בלונדון. הייתה בו במה קטנה, כשחמשתנו דחוסים בה. הוצבתי ישירות מאחורי קולינס על במה קטנה אחרת. התחלנו לנגן והכל התנהל כשורה במשך עשרים דקות לערך, אבל במהלך הקטע הרביעי, ניגנתי בטמבורין ביד ימין, ומדי פעם הכיתי איתו במצלתיים, ותופס אותן ביד שמאל כדי לחנוק את הצליל.


אבל בפעם אחת כזו לא הצלחתי לתפוס את המצילה ביד שמאל והיא התרסקה ישירות על כתפו השמאלית של פיל. זה בטח היה די כואב. זה הרגע הכי נורא, והוא נתן בי מבט מקפיא ששיתק אותי. המשכנו לנגן, אבל הרגשתי די מזועזע, ונזהרתי מאוד, אבל הנה זה קרה שוב! הפעם החטאתי את פיל אבל הרסתי חצי ממערכת התופים שלו והפעם הלהקה נאלצה להפסיק לנגן כליל בזמן שהדברים תוקנו. שאר חברי הלהקה חשבו שזה מאוד מצחיק, ועשו מזה עניין במהלך ההכרזות על הקטעים הבאים. הם מעולם לא ביקשו ממני לנגן איתם שוב. אבל הם היו להקה נהדרת, וזה היה ערב מהנה חוץ משתי התקריות האלה"


(אנדי וורד, המתופף של להקת קאמל)



ב-18 בינואר בשנת 2017 מת הגיטריסט / זמר גלן פריי (מלהקת איגלס) בגיל 67.



בהודעה באתר הלהקה נאמר כי הסיבה למותו הייתה סיבוכים של דלקת מפרקים שגרונית ודלקת ריאות.

להקת איגלס הוקמה בלוס אנג'לס בשנת 1971 על ידי פריי והמתופף והזמר דון הנלי. ביחד עם שאר שותפיהם (או ליתר דיוק, שכירי חרב) הם הפיצו להיטים שהגדירו היטב את עולם הרוק של הסבנטיז באמריקה.

הוא לקח שיעורי פסנתר מגיל 5 אבל הוא עבר לגיטרה לאחר שראה את הביטלס מופיעים במרכז העיר דטרויט.


הוא ניגן בלהקות ברחבי דטרויט לפני שעבר לדרום קליפורניה והתחבר עם אנשים כמו ג'קסון בראון (עמו כתב את השיר TAKE IT EASY, הלהיט הראשון של איגלס). הוא גם הופיע בלהקת הליווי של לינדה רונסטאדט, לפני הקמת להקתו. שם הוא פגש את דון הנלי.


בהמשך פריי והנלי רבו על שליטה יצירתית ועניינים אחרים. פריי, שהמגזין "פיפל" כינה אותו בעבר כוורן ביטי של הרוק, הכיר באורח חיים פרוע מסוים במהלך העשור הראשון של הלהקה.


הנלי: "בשנת 1976 גלן ואני היינו הזוג המוזר. הייתי סוג של עוזרת הבית המסודרת והוא היה הטמבל החביב. בכל רחבי הבית הוא היה משאיר את בדלי הסיגריות הקטנים האלה שעומדים על קצותיהם. הם נראו כמו ערים מיניאטוריות".


לאחר שהלהקה התפרקה בשנת 1980, פריי פתח בקריירת סולו, והפיק להיטים כולל THE HEAT IS ON. מאז התאחד עם להקתו והם הופיעו בהצלחה רבה, כשהם גם ממשיכים לריב ולהעסיק עורכי דין.


דון הנלי אמר על פריי בהספדו: "הוא היה כמו אח עבורי. היינו משפחה, וכמו רוב המשפחות, היה חוסר תפקוד מסוים. אבל הקשר שרקמנו לפני 45 שנה מעולם לא נשבר, אפילו במהלך 14 השנים שבהן נדמו האיגלס. היינו שני צעירים שעלו לרגל ללוס אנג'לס עם אותו חלום: להטביע את חותמנו בתעשיית המוזיקה - ועם התמדה, אהבה עמוקה למוזיקה, הברית שלנו עם מוזיקאים גדולים אחרים והמנהל שלנו, אירווינג אזוף, בנינו משהו שנמשך זמן רב יותר ממה שכל אחד יכול היה לחלום. אבל, גלן היה זה שהתחיל את הכל. הוא היה המצת, האיש עם התוכנית. היה לו ידע אנציקלופדי במוזיקה פופולרית ומוסר עבודה שלא נח לרגע. הוא היה מצחיק, מטורף, תזזיתי, נדיב, מוכשר עמוק ומונע. כולנו נמצאים במצב של הלם, חוסר אמון וצער עמוק. אני לא בטוח שאני מאמין בגורל, אבל אני יודע שהצלבת דרכי עם גלן לואיס פריי ב-1970 שינתה את חיי לנצח, ובסופו של דבר הייתה לזה השפעה על חייהם של מיליוני אנשים אחרים בכל רחבי כדור הארץ. זה יהיה מאוד מוזר ללכת קדימה בעולם בלעדיו. אבל, אהיה אסיר תודה, כל יום, שהוא היה בחיי. נוח על משכבך בשלום אחי. עשית מה שהתכוונת לעשות, ואחר כך עשית עוד קצת".


ב-18 בינואר בשנת 1969 יצא אלבום חשוב ביותר בקריירה של זמרת הנשמה הלבנה, דאסטי ספרינגפילד. שם התקליט - DUSTY IN MEMPHIS, שהוקלט ב... ניחשתם נכון.



זה אלבום עם חוכמה וסקסיות. יש בו מיזוג מושלם של זמרת בריטית לבנה וצוות הפקה מיומן להפליא שהביא עמו את צליל הנשמה האמריקני שהפך קלאסי. על עטיפת התקליט מאחור כתב סטאנלי בות', "הרבה אנשים היו בטוחים שהרעיון לעשות את התקליט הזה אינו טוב". כמה שהם טעו.


ספרינגפילד הייתה ידועה עוד לפני כן בהפקות עשירות בלהיטיה. זה החל בשנת 1963 עם I ONLY WANNA BE WITH YOU, עם התזמור שבו שהגיע בסגנון הפקותיו של פיל ספקטור. הדבר התאים לקולה הצרוד קלות. ספרינגפילד, שנולדה בלונדון והייתה סוג של מלכת פופ בריטית, נמשכה לסגנון המוזיקה השחורה של חברות תקליטים כמו מוטאון. לכן הוחלט בספטמבר 1968 שהיא תגיע לממפיס כדי להקליט שם אלבום חדש.


בתקווה להחיות את הקריירה שלה ולהגביר את האמינות שלה, דאסטי ספרינגפילד פנתה לשורשי מוזיקת ​​הנשמה. היא חתמה בחרבת אטלנטיק שהייתה הלייבל הביתי של אחת מאלילות מוזיקת ​​הנשמה שלה, ארית'ה פרנקלין. למרות שדאסטי שרה שירי רית'ם אנד בלוז בעבר, היא מעולם לא הוציאה אלבום שלם רק של זה.


אבל החוויה הזו לא הייתה שמחה עבור הזמרת. נרשמו שם לא מעט ויכוחים בעת בחירת השירים ואופן העבודה עליהם באולפן. המפיק ג'רי ווקסלר בחר שמונים שירים ודאסטי שללה את כולם. אחר כך היא התרככה ובחרה מתוכם כמה. בשלב הזה כבר התבזבז זמן האולפן שווקסלר קבע לה בנאשביל (באולפני MUSCLE SHOALS). כשנבחרו השירים כבר לא היה מקום ביומן הפעילות של האולפן עבורה ולכן הופנו ההקלטות לממפיס. ש הוקלטו הפלייבקים לשירים על ידי צוות הנגנים המיומן, שהבין כי אין מה לחכות לזמרת שנהגה לאחר בגלל שטרחה להתאפר כראוי. דאסטי לא הקליטה את שירתה בממפיס אלא ניצבה מול המיקרופון באולפני אטלנטיק שבניו יורק ושם שרה על הפלייבק המוכן. כך שהאלבום הוא שילוב של ממפיס וניו יורק.


יותר מאוחר היא אמרה: "בתחילה ממש שנאתי את זה. הרי לא יכולתי להיות ארית'ה פרנקלין. לו המפיק ג'רי ווקסלר היה יודע כמה זה מאבן להגיד לי משפטים כמו 'אוטיס רדינג עמד באולפן ממש פה, היכן שאת עומדת עכשיו'. או 'זה בדיוק המקום באולפן בו ארית'ה שרה'. בפנים קפאתי, כי חשתי שלעולם לא אצליח להגיע לגבהים של שני אלה. זה ממש שיתק אותי. הייתי זמרת שאהבה לשיר הרבה בשיריה ולא הבנתי שהשקט בין המשפטים חשוב כמו המשפטים עצמם. אבל כשלמדתי שם להכיר את הדבר - התחלתי ליהנות מזה. אבל לקח לי זמן להשתחרר. החוויה הזו גרמה לי להתרחק מאלבום זה יותר משנה לאחר צאתו. לא ניגנתי אותו כלל".


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "האלבום הזה נבנה בעזרת כמה מהמוזיקאים הטובים ביותר בממפיס ועם שימוש בחומרים מעולים שנכתבו על ידי, בין היתר, ג'רי גופין וקרול קינג, רנדי ניומן, ובארי מאן וסינת'יה וייל. עכשיו דאסטי היא לא זמרת נשמה, והיא לא מתאמצת "להישמע שחורה" - אלא היא שרה שירים שבדרך כלל היו מוצעים על ידי כותביהם לסולנים שחורים. לרוב השירים, אם כן, יש עומק רב תוך הצגת אמירות ישירות ופשוטות ביותר על אהבה. בניגוד לארית'ה, שמשתלטת על כל מה שהיא עושה, דאסטי שרה סביב החומר שלה, ויוצרת מוזיקה מעוררת ולא סוחפת. האזנה לאלבום הזה לא תשנה את חייך, אבל היא תוסיף להם. רוב הזמרות הלבנות במוזיקה של היום עדיין מחפשות מוזיקה שהן יכולות לקרוא לה שלהן. דאסטי לא מחפשת - היא פשוט מגיעה ושרה".


למרבית ההפתעה, האלבום לא נמכר היטב עם צאתו. זאת למרות שהשיר SON OF A PREACHER MAN הפך ללהיט גדול. כישלון האלבום סימן אז תחילת נפילתה המסחרית של הזמרת המצליחה. מאז קם האלבום לתחיה והפך לאחד החשובים יותר של אותה תקופה.


איך אלבום כל כך מבטיח נפל כל כך מהר - ומה גרם לו לבסוף להתאושש? יש המשערים שאסטרטגיית שיווק שגויה הטביעה את התקליט - שבקידום האלבום, חברת אטלנטיק ניסתה לטשטש את השפעת המוזיקה האפרו-אמריקאית על הסאונד של ספרינגפילד. "בהתחשב באקלים הגזעי השונא של 1968 והחרפת הקיטוב של זה בשנת 1969, אין זה מפתיע ש'דאסטי בממפיס' היה כישלון מסחרי", כתבה אנני רנדל בספרה משנת 2008, על דאסטי.


המכירות הרעות עצרו את הקריירה של ספרינגפילד לזמן רב, עד שאנשים החלו לגלות את היופי האמיתי שטמון בתקליט הזה.


אלביס קוסטלו, אחד ממעריציו המאוחרים של התקליט, כתב במאמר שהודפס בהוצאה המחודשת של התקליט, בשנת 2002: "אילו מילים מתארות בצורה הטובה ביותר את איכות הקול והשירה בתקליט הזה?

אני ממש לא יודע. אפשר להתחיל בכך שהשירה "מגניבה", בכך שהיא אלגנטית ומאופקת אבל יש בה גם חום ועוצמה רבה. האם הטון לא נשמע לפעמים כמו סוג של אדים? לא, זה פשוט לא עושה עם זה צדק. בידיעה שהדברים האלו הם מעבר למילים, אני מציע כמה שורות אלה של הערצה ושבח.


השירה של דאסטי באלבום הזה היא בין הטובות ביותר שהועלו אי פעם על ידי מישהו. זה חושני באופן מוחץ ובעל שליטה עצמית, אבל זה אף פעם לא מתחשב בעצמו. ההגשה עשויה להיות סודית, אינטימית או פגיעה בשורות הפתיחה של שיר רק כדי להתפוצץ בפזמון עם רגש שלא ניתן לדעת. כל קרשנדו נשפט היטב; ההופעות אף פעם לא ראוותניות או בומבסטיות. הרושם הבולט ביותר לאורך כל הדרך הוא של כנות.

לדאסטי היה קצב שצלל עמוק לתוך הגרוב אבל יכול גם לנגן בעדינות קיצונית. היו לה גם עיבודים של אריף מרדין כדי לנצנץ ולהמחיש את קולה בגיטרות ספרדיות, מיתרים מנצנצים וקווים מתפתלים של אבוב. ההשוואה היחידה שעולה על הדעת היא המסע המוזיקלי של זמר נשמה אירי גדול אחר, ואן מוריסון, בתקליטים כמו MOONDANCE ו- TUPELO HONEY (שיר שדאסטי תכסה מאוחר יותר). גם כשלליווי יש נגיעות של קסם תקופתי כמו הקדמת הסיטאר החשמלית ל- IN THE LAND OF MAKE BELIEVE או גרסת טנסי דמות הגיטרה של הבירדס בפתיחה של DON'T FORGET ABOUT ME, זה הביצוע של דאסטי. שהופך את זה לנצחי.


יוצאת דופן ביותר היא הגמישות וההתקדמות הבטוחה שלה בעיבוד מטורף בכנות, בהשפעה ברזילאית, ללחן הצרפתי לחלוטין של מישל לגראן ל- WINDMILLS OF YOUR MIND. הסוריאליזם הקומי מדי פעם של הליריקה מעולם לא נשמע טוב יותר.


כששמעתי את התקליט הזה שוב במלוא תהילת הסטריאו והמונו שלו, אני מבין שזה רק רגע אחד בין כל כך הרבה אחרים בתקליט, שיצמרר וירגש, תמיד ולתמיד".



ב-18 בינואר בשנת 1975 נפגע בריאן אינו קשה ממכונית ואושפז בבית חולים. זה הדבר שגרם אצלו את הניצוץ למוזיקת אמביינט. הכיצד? בואו לקרוא...



זה היה בשעת לילה לילה כשאינו יצא מהאולפן, אחרי סשן הקלטה עם הגיטריסט פיל מנזנארה (שנשאר בלהקת רוקסי מיוזיק בה היו פעם שניהם). תוך כדי הליכה לביתו מצא את עצמו אינו נבלע על ידי מחשבות של חושך ומוות פתאומי.


"במשך כשבוע הרגשתי שאני עומד לעבור תאונה. זו הייתה אותה תחושה שהייתה לי לפני שחטפתי דלקת בתוספתן כשהייתי בן 16, או לפני שהריאה שלי קרסה כשעשיתי סיבוב הופעות בשנת 1974. כנראה שאני תמיד מרגיש את זה כשאני דוחף חזק מדי. בדיוק סיימנו להקליט באולפן את השיר שנקרא 'מיס שפירו' ומצאתי את עצמי חושב 'מעניין אם זה הדבר האחרון שאקליט אי פעם?'. מיד לאחר מכן השבתי לעצמי 'טוב, לא אכפת לי כל כך אם זה יהיה כך'... ואז חשבתי 'על מה לעזאזל אתה מדבר?'. כמאה מטרים בהמשך הדרך הלכתי מול מונית שנסעה בערך 40 קמ"ש. נסוגתי לאחור אינסטינקטיבית, ברגע האחרון, אך היה זה מאוחר מדי". הרכב פגע בו, עלה על רגליו והשליך את ראשו לאחור על מכונית חונה.


אנשים ששהו בפאב סמוך מיהרו לרוץ אליו בזמן שמישהו הזמין אמבולנס. "אין סיכוי שהוא ישרוד את זה", נשמע בינתיים קול אומר.


אינו נותר בהכרה והבין שהחומר החם הזה שנוזל בין עיניו חייב להיות דם. הוא נגע בראשו והרגיש כאילו הראש התבקע. הוא נחרד מהמחשבה שמוחו ייצא משם ולחץ בידיו על הגולגולת עד שהאמבולנס הגיע. כעבור כמה דקות הוא הונע במסדרון בבית החולים, עדיין נאחז במוחו.


"כל העניין היה נורא. הייתי בהכרה לאורך כל הדרך. וחשבתי, 'איזה טיפש שאתה, שהבאת את זה על עצמך'. ידעתי לחלוטין שאני אחראי לזה. זו לא הייתה תאונה בכלל. זו הייתה מחשבה שהבאתי על עצמי".


בעודו שוכב בבית החולים ללא יכולת תזוזה, כי הוא הוצמד למיטה, הגיעה לבקרו חברתו, ג'ודי ניילן. "היא הביאה איתה תקליט עם מוזיקה לנבל שנכתבה במאה ה-18. לאחר שהיא הלכה, ועם המון קושי מצדי, הצלחתי לשים את התקליט, אבל כשכבר נשכבתי בחזרה הבנתי שהמגבר של הפטיפון מכוון לווליום נמוך ביותר ושאחד מצדדי הסטריאו היה דפוק. לא היה לי את הכוח להתאמץ שוב ולסדר את העניין. שכבתי במיטה והקשבתי לתקליט כמו שזה יצא. המוזיקה בקושי נשמעה וזה גרם לי לניצוץ מוזיקלי. לדרך שונה בהקשבה למוזיקה. הבנתי שמוזיקה יכולה להיות חלק מהסביבה, ממש כמו צבע של אור או צליל של גשם. אז התחלתי לרקוח בראשי מוזיקת אמביינט. זה היה הרגע שפתח לי את ההבנה הזו".


ב-18 בינואר בשנת 1974 הוקלט בהופעה חיה תקליטו השני של ריק וויקמן באולם רויאל פסטיבל הול שבלונדון. זו הייתה יצירה בשם JOURNEY TO THE CENTRE OF THE EARTH. ביחד עם להקתו של וויקמן ניגנו שם התזמורת הסימפונית הלונדונית ומקהלה.



וויקמן התוודה באותה שנה בעיתון 'מלודי מייקר':

"כתיבת היצירה 'מסע לתוך בטן האדמה' ארכה לי שנתיים. כל זה נמצא בתוך ארבעים דקות של מוזיקה. עכשיו אני מרגיש מתוח. האם הקהל יאהב את זה? השירים בתוך היצירה היו המשימה הקשה ביותר שעשיתי, כי מעולם לא כתבתי שירים לפני כן. המילים המקוריות שכתבתי לשירים האלו היו נוראיות. אני אפילו לא מעז לספר לכם על מה הן היו. מה שכן, זה היה שיעור חשוב מאד עבורי, מה לא לעשות״.


רבים גרסו אז שכל דבר שריק וויקמן נוגע בו הופך לזהב. ממש כמו הגלימה הנוצצת שנהג ללבוש בהופעותיו. אבל ריק היה במצב שביר ביותר. הוא עבד מעבר ליכולותיו. הוא רק נע בתפר בין גיל 24 לגיל 25 וכבר חש כי מאחוריו דרך ארוכה בעולם המוזיקה וכעת ברצונו גם לעזור לאחרים להתקדם בתחום הזה. הלחץ לא הפסיק לרבוץ עליו.


כך אמר לעיתון מלודי מייקר: "נשבעתי לעצמי שלא אעשה יותר מהופעה אחת ביום עם התזמורת והמקהלה. מופע הפרמיירה של 'המסע לבטן האדמה', באולם רויאל פסטיבל שבלונדון, עבר יחסית בסדר. היו לנו טעויות פה ושם. אבל שם הרגשתי לראשונה כמה אני עצבני. זאת כי לראשונה נפלה כל האחריות למופע שכזה על כתפיי בלבד. בתחילה חשבתי שגם שאר הנגנים והזמרים בהפקה מתוחים כמוני אבל לפני המופע מצאתי אותם שותים יחדיו ומשוחחים בשמחה, בעוד אני נעמד לצדם רועד לגמרי. למזלי היה הקהל הלונדוני תומך הפעם. אני אומר זאת כי לא פעם חשתי בחיי כמה הקהל שבלונדון קשה עם האמנים. הסרטים האילמים שהוקרנו במהלך המופע לא הוסיפו לי רוגע. הם הגיעו לאולם רק חמש דקות לפני תחילת המופע ואני נאלצתי לאלתר את ליווי הפסנתר להם מבלי לדעת כלל מה מתרחש בהם. רציתי להשתמש בסרטים בקטע השני במופע כי היה לי חשוב שהמופע יישאר ברמת אנרגיה גבוהה. קטע שני בהופעה, אם אינו אנרגטי, יכול להפיל הופעה שלמה. מה גם שרציתי לתת לאנשים להרגיש שהם בתוך מסע איתי. מסע לבטן האדמה".


המופע הזה הוקלט על ידי האולפן הנייד, שבבעלותו של בסיסט להקת ה-FACES, רוני ליין, למטרת הפיכתו לאלבום של וויקמן. אך גם כאן לא נחסכו תקלות.


וויקמן: "הטכנאים באולפן נאלצו להחליף סלילים בדיוק באמצע אחד מקטעי הקריינות של דייויד המינגס, שנאלץ להגיע לאולפן בשלב מאוחר יותר בשביל להקליט את הקטע החסר. לפחות הוא עזר לפוגג את המתח עם קריינות הטקסט שביצע בשפות שונות. אנחנו היינו על הרצפה מרוב צחוק. בגלל שהאולפן, שנמצא בתוך רכב מסחרית, חנה מחוץ לאולם - עובר אורח בעט בכבל שהוביל משם לאולם וניתן את המיקרופון של השירה. נאלצנו להרים את השירה ממיקרופונים אחרים שהיו בסביבה. כמו כן נשבר באמצע ההופעה תוף הסנר של המתופף ואחד מהמיקרופונים שהוצבו להקלטת התופים הפסיק לפעול. היו גם ארבע תיבות מוזיקליות בהן התזמורת והלהקה לא ניגנו ביחד ולמעשה פישלו. למזלי, ביצענו את אותו לחן במקום אחר ביצירה, כך שהעתקנו משם והדבקנו במקום הקטע המבלוגן".


האלבום היה אמור לצאת זמן קצר לאחר ההקלטה אך מחסור כללי בנייר גרם לעיכוב בהדפסה, בגלל שעיצוב העטיפה המקורי כלל עטיפה נפתחת וספר פנימי. מעצב העטיפה סירב לעבוד שוב ולקצצה כעטיפה בודדת. המעצב הוא שניצח בויכוח ובינתיים נאלץ ריק לצאת למסע הופעות עם להקת יס ולדון בעניין העטיפה כשהוא בדרכים וראשו לא מרוכז לגמרי במטרה. בגלל הלחץ הוא נאלץ גם להתפשר על איכות ההקלטה, אותה ציין אז שלא אהב.



עם זאת, סיבוב ההופעות עם יס סיפק לו חומר הומוריסטי לדון בו: "כשהגענו להופיע בממפיס, הייתה שם שביתה של האיגוד. לכן האולם החדש לגמרי, שנבנה ממש לפני הופעתנו, לא הושלם עם בואנו. לא היו בו כיסאות ולא וילונות על הבמה. גם האקוסטיקה הייתה נוראית עם שמונה סוגים של הדהוד. כל פעם שנעשתה מכה בתוף - זה הדהד כמו רעם. לא הפסקנו לצחוק על כך שבמקום נחשב כל כך מבחינה מוזיקלית, כלומר ממפיס, אנחנו חווים דבר שכזה. סיבוב ההופעות הזה היה אחד הקשים שלי. זה היה מרתון. לא נעשה עוד דבר שכזה. מה גם שלקהל לא היה קל לקבל את התקליט החדש שלנו בהופעה. לכן נאלצנו להוריד לגמרי את אחת מארבע היצירות שבו, שנמצאת בצד השני של האלבום ושמה THE REMEMBERING. אני חש שיס היא להקה מדהימה ובטוח שנמצא את הדרך לנווט אותה למקום בטוח בקרוב. אתמול טסתי במטוס והשמיעו ברקע את התקליט FRAGILE. לא שמעתי את האלבום הזה יותר משנה ונדהמתי לגלות כמה הוא טוב. גם שאר חברי הלהקה, שהיו איתי במטוס, כנראה חשו כך".



ב-18 בינואר בשנת 1991 קרתה טרגדיה איומה בהופעה של להקת הרוק איי.סי.די.סי.



בעת הופעה של הלהקה בסולט לייק סיטי, נמחצו למוות שלושה צעירים בקהל; ג'ימי בויד וקרטיס צ'יילד בני ה-14 כמו גם אליזבת' גאלוסי נרמסו על ידי אלפים שרצו אל הבמה מיד עם תחילת ההופעה. חברי הלהקה גילו מה קרה רק לאחר כמה שירים, והמופע הופסק לרבע שעה. הגופות והפצועים נלקחו החוצה ואז חזרו חברי הלהקה לנגן, כשלאחר מכן ספגו על כך ביקורת קשה, בעודם מנסים להסביר כי היה זה לפי דרישת מאבטחי המקום, כדי לא ליצור תסיסה בקרב אלפים אחרים שלא היו מודעים בקהל למה שקרה.


עבור צ'יילד היה זה מופע הרוק הראשון בחייו...


ב-18 בינואר בשנת 1977 יצא אלבום ההופעה הראשונה והכפול של להקת ג'נטל ג'יאנט ושמו PLAYING THE FOOL.



האלבום מכיל הקלטות שערכה הלהקה בעת סיבוב ההופעות שלה באירופה, בספטמבר ובאוקטובר 1976. את שם האלבום לקחה הלהקה משם של בוטלג שיצא לפני כן עם הופעתה וללא רשותה. כדי להראות לקהל שהפעם לא מדובר בבוטלג, נכתב על העטיפה שזה "אלבום ההופעה החיה הרשמי של ג'נטל ג'יאנט".


בעיתון הראלד ניוז, מניו ג'רסי, נכתב אז בביקורת: "להיות אוהד אמיתי של ג'נטל ג'יאנט זה אומר לעקוב אחר הלהקה ברחבי חצי הכדור המערבי במהלך סיבוב הופעות. מישהו עשה זאת והתוצאות הן בשווי 75 דקות של האלבום הזה עם קטעים מסיבוב הופעות של שישה חודשים באירופה שהלהקה ערכה באפריל עד אוקטובר האחרון. אין שאלה לגבי המומחיות הטכנית של חברי הלהקה עם מקלדות או היכולת לשיר א-קפלה. את זה אנחנו מקבלים די ברור משיר אחד, ON REFLECTION. אבל להאזין ל-69 הדקות הנותרות של האלבום זה מ-ש-ע-מ-ם. הקטעים הקצרים והמלודיים הם מעטים מדי ורחוקים מכדי להחזיק את תשומת ליבו של המאזין.


אבל זו לא אשמת הלהקה. מי שחיבר את האלבום החליט שלכל המנגינות צריך להיות משהו משותף והן אכן נשמעות אותו דבר בשני התקליטים. היוצא מן הכלל הוא סולו התופים האחד בשיר SO SINCERE שבמהלכו הקהל מוחא כפיים למתופף ג'ון ווית'רס. סיבוב הופעות של ג'נטל ג'יאנט בשווי תקליט אחד היה די והותר. זה אלבום שרק מעריץ אמיתי יכול לאהוב".


לדיעה זו הצטרף אז עיתון שפרדס בוש האנגלי: "נראה לי שזה בזבוז של ארבעה צדדים של ויניל. זה היה יכול להיות הרבה יותר טוב כדבר מתומצת לאלבום בודד. האלתור נשמע בסדר באולם הקונצרטים, שם האווירה ותאורת הבמה מונעים מתשומת הלב להיסחף. אבל קחו את המוזיקה מאולם הקונצרטים ואל הסלון וזה מתחיל להיות מייגע מנשוא. באופן אישי. הייתי נהנה מהאלבום הרבה יותר אם החומר היה נערך או בוחרים שירים קצרים יותר - ואז הופכים אותם לתקליט יחיד".


למרות שעל העטיפה נכתב שההקלטה היא נטו בהופעה, האמת היא שנערכו תיקונים אולפניים לאחר מכן (כמו בהרבה אלבומי הופעות של אמנים אחרים). הדבר נועד בעיקר כדי להעצים את המקלדת של קרי מינייר, שלא נשמעה היטב בהקלטה מההופעות. כמו כן נוספו כמה קולות שירה.


חברי הלהקה הבינו אז שהם בבעיה, כשהביטו בקנאה בלהקת ג'נסיס, שהצליחה להתרומם לאחר עזיבתו של פיטר גבריאל ומשכה לכיוונה קהל רב יותר, כשהציגה מוזיקה מסחרית יותר (שעדיין נשארה גם פרוגרסיבית). חברי ג'נטל ג'יאנט רצו מאד להגיע למעמד שכזה וזה השלב בו הם החליטו לנטוש את הרוק המתקדם לטובת יצירה קליטה יותר. בניגוד לג'נסיס, שהחלו מבראשית והתקדמו הלאה בבטחה - הענק העדין לא הצליח לקום על רגליו ויתרסק בהמשך.




ב-18 בינואר בשנת 1975 החלה להקת לד זפלין את סיבוב ההופעות שלה בצפון אמריקה, עם הופעה במינסוטה.



את הערב הקודם בילתה הלהקה האותו אולם כדי לערוך חזרה להופעתה החדשה. בהמשך יגיד זמר הלהקה, רוברט פלאנט, שהופעה זו הייתה "טובה יחסית להופעת פתיחה של סיבוב הופעות".


בביקורת על ההופעה בעיתון המקומי שם נכתב כך: "לד זפלין הגיעה בסוף השבוע האחרון והוכיחה לקהל של יותר מ-20,000 מעריצים שהיא עדיין להקת הרוק'נ'רול ההבי מטאל הטובה בעולם. הקונצרט, שהחל את סיבוב ההופעות של הלהקה בצפון אמריקה בצורה משובחת, סימן את ההופעה הראשונה שלה בצד הזה של האוקיינוס האטלנטי מזה כמעט 18 חודשים. להקות מעטות מסוגלות להתקרב לרמת האנרגיה שג'ימי פייג' והחבר'ה שמרו מההתחלה ועד הסוף במהלך הופעה של שעתיים וחצי. לד זפלין התפתחה מראשיתה כאקט בלוז כבד, שהתמחתה בביצועים ארוכים ללהקת רוק מקצועית מתוחכמת באנרגיה גבוהה, המסוגלת למכור את כל הכרטיסים לאצטדיון כדורגל לגמרי לבד, ללא עזרה של להקת חימום.


הלהקה הופיעה על הבמה כמעט בדיוק בשעה 20:00 המתוכננת שלה. זה בא עם שאגה רועמת מהקהל.

נוכחות הבמה הדינמית של החברים היא שהרשימה אותי יותר מכל. החבר'ה האלה אחראים לחלוטין על המצב בכל עת, כשהצעקות הקוליות המרגשות של פלאנט והמסגרת הבלונדינית והרעמה הבלונדינית (סקסית במיוחד, לפי רוב הצעירות שדיברתי איתן לפני ואחרי המופע) מושכות את תשומת הלב של כולם. פייג' התפתח לפרפורמר אנרגטי ומרגש, מתרוצץ ומחליף חיוכים יודעי דבר עם פלאנט בזמן שהוא זורק רצף של סולואים מדהימים, כל אחד מהם מדהים מקודמו.


לקראת הסוף, פלאנט התנצל בפני הקהל על כך שהלהקה 'חלודה'. הוא לא היה צריך לטרוח - אם לד זפלין הייתה פועלת רק בחצי כוח, הייתי מתקשה לדמיין עד כמה הלהקה הזו סנסציונית בלילה טוב!


במהלך כהונתה הארוכה בראש ערימת המתכת הכבדה, לד זפלין עמדה והביסה את האתגרים של מספר בלתי ידוע של מעמידי פנים שאיימו על כס המלכות שלה, ואם ההופעה בשבת האחרונה היא אינדיקציה כלשהי למה שעתיד לבוא, אני בספק רציני אם קיימת להקה שמסוגלת להשוות, הרבה פחות להתעלות, על מה שלד זפלין יכולה לעשות בשנתה. מערכת הסאונד המעולה ואפקטי התאורה הצבעוניים, ששטפו את הלהקה בצבעים עזים, הוסיפו במידה ניכרת לאפקט הכולל. בעידן המאוד אינפלציוני הזה, לד זפלין נותנת למעריצים שלה תמורה לכספם ועוד יותר. לפני חמש שנים שילמתי ברצון 10 דולר עבור כרטיס בשורה ה-18 להופעה של הלהקה באותו מרכז ספורט בלומינגטון (בשנת 1970), אך בשבוע האחרון עלה מושב בשורה ה-11 שלי רק 8.50 דולר, סכום זעום עבור מה שהלהקה הזו מספקת. הייתי רוצה לראות אותה מנגנת יותר זמן, ואני בספק אם היו יותר מקומץ אנשים שהיו עוזבים את הבניין אם היא הייתה מעניקה 15 הדרנים לשעות הקטנות של הבוקר".



ב-18 בינואר בשנת 1963 הכינה חברת התקליטים האמריקאית, VEE JAY, תקליטון חדש לביטלס אחרי שקיבלה שני שירים מחברת הלהקה באנגליה, EMI.



זה היה זמן קצר לאחר חתימת הסכם הרישוי של VEE JAY מול EMI, כשהחברה הקטנה הזו קיבלה מאנגליה שני שירים לתקליטון: PLEASE PLEASE ME ו- TELL ME WHY. אז ב-18 בינואר 1963 שלחה שלחה החברה שייצרה שם את המאסטר לכל צד של תקליטון כדי להכין ממנו את המוצר.


יש לציין שהביטלס טרם פרצו אז לשוק האמריקאי. זה יקח עוד בערך כשנה והסיפור השלם על כך נמצא לקריאה בספר השלם בעברית על הלהקה, "ביטלמאניה!".



ב-18 בינואר בשנת 2015 מת המתופף דאלאס טיילור. הוא ניגן עם אמנים רבים - כשהבולטים בהם היו קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג וגם ואן מוריסון. בן 66 במותו מזיהום בכבד.



אז בחרתי לצטט מתוך ספרו האוטוביוגרפי, PRISONER OF WOODSTOCK: "סטיבן סטילס היה בטוח בעצמו, בלתי צפוי, ובכל זאת איכשהו, חמים יותר. הוא הראה לי צד פגיע שהוא הראה למעט אנשים והפך בהדרגה לתחרותי אך מגונן כאח גדול. הוא גרר אותי אל רוב הג'אמים שלו והציג לי אנשים מפורסמים. אני חושב על הלילה בו התכוננו לג'אם במועדון בניו יורק. מתישהו במהלך היום של הג'אם שמענו שגם ג'ימי הנדריקס וג'וני ווינטר היו אמורים לנגן שם ושנינו היינו מתוחים מאוד. אהמט ארטגון, הראש של חברת אטלנטיק רקורדס ואחד המעריצים הגדולים של סטיבן, התקשר ואמר לו שהוא יהיה בקהל באותו לילה, וזה גרם לנו להיות מתוחים עוד יותר. כדי להרגע, התחלנו לשתות הרבה אחר הצהריים ועד שהיינו אמורים להמשיך לג'אם, שנינו היינו שיכורים מכדי לעמוד. כאשר המופע התחיל, סטיבן ישב על הבמה בזמן שהוא ניגן ואני כל הזמן החטאתי את התופים שלי. הקהל היה מזועזע אבל אנחנו המשכנו לנגן, לא מודעים למה שקורה. כך הרבה פעמים עשינו את זה. אולי אם היינו שמים לב - לקהל, למבקרים, לעצות ידידותיות - הקריירה שלי לא הייתה מסתיימת כפי שהסתיימה.


נזכרתי כשראיתי את המבט של סטיבן בלילה בו הוא פיטר אותי בפעם האחרונה. הופענו כמעט ללא הפסקה עם להקת MANASSAS ועשינו מהמוזיקה הכי טובה שעשינו אי פעם, אבל צללתי עמוק יותר לתוך הסמים וסטיבן התעקש שאכנס, במימון שלו, לתוכנית גמילה מסמים. חודש לאחר מכן חזרתי להיות אדם מפוכח ותוך פחות מיממה השגתי סמים. לפתע הופיע סטיבן בדלת. ללא הבעה, הוא חלף על פני לשירותים ולעבר מה שנראה היה הרבה מאוד זמן. הוא עמד והסתכל לכיור הלבן שהיה בו גם דם טרי שלי. שתקתי. לא חיפשתי שום תירוץ וחיכיתי לכעס שלו. הוא הסתובב אליי והוא בכה. הוא היה מודאג ובכאב הוא חיבק אותי ובכיתי איתו, בידיעה שחציתי גבול ושעכשיו הוא אבוד עבורי לא פחות מאמא שלי.


היו לנו רק אינטראקציות ספורדיות ומרירות בעשר השנים הבאות. בשנה האחרונה עשיתי כמה ניסיונות להצית מחדש את החברות שלנו אבל היא נשארה קרירה וספקנית. יצרתי חברויות חדשות עם דיוויד קרוסבי וגראהם נאש והרגשתי שוב מקובל ומכובד על ידם. השתוקקתי להזדמנות כזו עם סטיבן. אבל הוא הרחיק אותי ממנו עד שחליתי וכשהוא שמע שאני חולה, הקירות נמסו וקיבלתי את ההזדמנות שלי. סטיבן דיבר איתי על זה ועל זה - שיחה מנומסת וחכמה שנועדה להסיח את הדעת מהנקודה. רציתי לשאול אותו למה עשינו את כל הדברים ההם אחד לשני, אבל הגרון שלי כאב מדי, וכמובן שאין משמעות לשאלה. מה שזה לא יהיה שחיבר אותנו יחד הוא גם הדבר שהפריד בינינו. מתישהו אני אבין את הפסיכולוגיה מאחורי הכל, אבל אני מעדיף להשאיר את זה כך לעת עתה".


ב-18 בינואר בשנת 1969 זכה מתופף הביטלס לשעבר, פיט בסט, בתביעת לשון הרע נגד להקתו לשעבר. בסט תבע על התבטאויות שהשמיע רינגו סטאר בראיון במגזין פלייבוי בשנת 1965. הסיפור השלם על זה נמצא בספר שלי על הביטלס, "ביטלמאניה!".



ב-18 בינואר בשנת 1967 הגיע ג'ימי הנדריקס עם שני חברי להקתו לאולפני הבי.בי.סי, כדי להקליט גירסה חיה לשיר HEY JOE.



כדי להכיר את הנדריקס לנוער הבריטי, כתב עיתון המוזיקה הבריטי' NME, כתב אז: "האיש שעבורו הומצאו המילים 'פרא אחד' פגע בנו! ג'ימי הנדריקס, בן 22 מסיאטל, וושינגטון, ארה"ב, באדיבותו של חבר האנימלס לשעבר, צ'אס צ'נדלר, הופיע לראשונה במצעד ה-NME במקום ה-24 עם 'היי ג'ו' בעיבוד מקורי".


פרק זה של התוכנית TOP OF THE POPS ברדיו כלל ראיון עם הנדריקס אך מאז נעלמו ההקלטות.


ב-18 בינואר בשנת 1989 הוכנסה להקת הרולינג סטונס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול.


פיט טאונסנד, מלהקת המי, נשא את נאום הכנסתם להיכל: "יש כאן כמה אמנים ענקיים הערב, אבל בשבילי הסטונס תמיד יהיו הגדולים ביותר. הם התגלות הרוק הבריטי. למרות שכולם חברים שלי, אני עדיין מעריץ. מה שלא תעשו, חבר'ה, אל תנסו להזדקן בחן. זה לא יתאים לכם".


והנה מה שהיה למיק ג'אגר להגיד שם על הבמה: "זה קצת אירוני שהערב אתם רואים אותנו

בהתנהגות הטובה ביותר שלנו כי אנחנו מתוגמלים עשרים וחמש שנים לפי התנהגות רעה. אני מאוד גאה שעבדתי עם קבוצת מוזיקאים זו במשך עשרים וחמש שנים. הדבר השני שאני מאוד גאה בו הוא השירים שקית' ואני כתבנו. אני רוצה לחלוק כבוד לשני אנשים שלא יכולים להיות כאן הלילה. איאן סטיוארט, חבר נהדר ופסנתרן בלוז נהדר שהעצות המוזרות אך יקרות הערך שלו השאירו אותנו במצב בלוזי יציב רוב הזמן, ובריאן ג'ונס, שהאינדיבידואליות שלו והמוזיקליות הורידה אותנו לעתים קרובות מהמסלול הבלוזי עם תוצאות נפלאות. אז בשם הסטונס, אני רוצה להודות לכם מאוד על הפרס הזה".


גם קית' ריצ'רדס דיבר שם: "זה מצב המפלצת הקלאסי של פרנקנשטיין שלכם. אנחנו יצרנו את זה, זה שלנו, ועכשיו אנחנו מוצאים את עצמנו עובדים בשביל זה. הרבה משנות השמונים היה לי באמת קשה להתמודד עם עובדה זו. שאתה רק הרולינג סטונס, ואתה באמת עובד בשביל המפלצת הזו שיצרת, וזה לא בדיוק מה שאתה רוצה לעשות כל הזמן. אם זה כל מה שאתה עושה, אתה פשוט תהיה תקוע בתלם הזה. מה שהסטונס גילו בשנות השמונים, למרבה הכאב, היה שכדי לשמור על הלהקה ולשמור על רעננות, אתה באמת צריך לעשות דברים אחרים, ולהיות מסוגל לעבוד ולהביא השפעות חיצוניות כדי לשמור על רעננות. כרגיל, אנחנו לומדים את השיעורים שלנו בדרך הקשה".


וב-18 בינואר בשנת 1994 היו אלו הגרייטפול דד שהוכנסו בהיכל זה... מתופף הלהקה, ביל קראוצמן, סיפר בספרו...



"זוכרים שסיפרתי לכם על המורה למוזיקה בבית הספר היסודי שאמרה לי שאני לא מצליח לשמור על הקצב? טוב, אולי היא צדקה... אבל ב-18 בינואר, 1994, לבשתי טוקסידו ועמדתי מאחורי הדוכן עם רוב חבריי ללהקה, באולם נשפים מאוד מפואר ורשמי של מלון, לקבל את הכניסה של גרייטפול דד להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. לברוס הורנסבי היה הכבוד לשאת את הנאום להכניס אותנו והוא נתן מבוא פנטסטי. בובי, פיל, מיקי, וינס - אפילו טום קונסטנטן - כולם התקרבו אל הפודיום. דיברתי ראשון.


הוצאתי נאום מוכן, קרעתי אותו והעפתי אותו מעבר לכתף שלי. אחר כך אלתרתי, דיברתי מתוך הלב, פונה לכל האנשים בלבוש רשמי שישבו סביב שולחנות, בסגנון חתונה, באולם האירועים המפואר (במילים אחרות, סטרילי). 'אני באמת עושה את זה הערב כי אני אוהב לנגן מוזיקה', התחלתי. אחר כך אמרתי כמה בדיחות, ואז הזכרתי את נגני הקלידים המנוחים שלנו - פיגפן, קית' וברנט. חלק מהאחרים אמרו גם מילים. מיקי הוציא חתיכת קרטון בגודל טבעי של ג'רי (גרסיה), בשל העדרו. עם זה, הלהקה נכנסה להיכל התהילה. (אם אתם

לא מאמינים לי, תסתכלו ביוטיוב.)...


אז... אני עכשיו חבר בהיכל התהילה של הרוק'נ'רול. בסדר. אבל מה זה אומר? מה יצא לי מזה? ובכן, עכשיו יש לי גביע על מדף הספרים שלי שמהווה מדף ספרים הגון למחצה. זה לא רע גם כמשקולת לניירות. אבל מעבר לזה, זה רק עוד פריט שמעלה אבק. קמתי לעלות לפודיום עם (רוב) חבריי ללהקה, קיבלנו גביעים ופתאום הלהקה שלנו הייתה שייכים למוסד. הפכנו להיות ממוסדים".


ב-18 בינואר בשנת 1975 נישא בסיסט להקת קווין, ג'ון דיקון, לורוניקה. בתמונה מאותה שנה: כל להקת קווין עם דיקון שלישי משמאל ולצידו זו ורוניקה.



מהחבורה הישנה עמה אהב דיקון להתרועע, לפני הצטרפותו לקווין, נייג'ל בולן היה ללא ספק הקרוב ביותר לו, ומעטים הופתעו כאשר הבסיסט ביקש ממנו להיות השושבין בחתונתו. ג'ון דיקון יצא עם ורוניקה טצלאף מאז שהחל ללמוד באוניברסיטה. ורוניקה נולדה בשפילד ולמדה במכללה להכשרת מורים. אשתו של נייג'ל, רות', הכירה אותה די טוב דרך הידידות של בעליהם. "היא מאוד נורמלית, קתולית אדוקה ושקטה מאוד. היא לא התאפרה ולבשה בגדים פשוטים למדי; היא לא התעסקה בחיי הזוהר. היא אדם מקסים, חסר יומרות לחלוטין. יש לי את הרושם לאורך השנים שהילדים שלהם הם הדברים החשובים ביותר לה".


ג'ון דיקון קנה לורוניקה מכונית מיני חדשה כמתנה להצעת הנישואין. רות': "היא התרגשה ביותר עם זה. הרבה היו קונים משהו מהשורה הראשונה, אבל היא לא באה מרקע של ממון רב ורק שמחה שיש לה מכונית. לקח לה כמה שנים להבין שהיא יכולה לקבל כמעט כל דבר שהיא רצתה. עברו עידנים עד שהיא קיבלה מטפלת שתעזור לה עם הילדים".


נייג'ל בולן נסע ללונדון יום לפני החתונה לתדרוך מג'ון דיקון. הוא גר בדירה קרובה לתחנת הרכבת התחתית גרין בפולהאם והשיחה שלהם הופרעה לא פעם מרעד של רכבות תחתיות שעוברות בסמוך. הם דנו בסידורי החתונה על בקבוק של סאות'רן קומפורט לאחר ארוחה במסעדה מקומית. החתונה התקיימה בכנסייה בקנסינגטון בלונדון.


זה היה טקס חתונה ארוך אבל ההליכים הוקלו מראש עם בואו של פרדי מרקיורי. נייג'ל בולן: "הדלתות נפתחו בחלק האחורי של הכנסייה וכל מה שיכולנו לראות זה הצללית של דמות עם בחורה על כל זרוע, אני חושב שאחת מהן הייתה מרי אוסטין. בהתחלה חשבתי שזו הכלה, אבל אז הבנתי שזה פרדי! הוא היה לבוש עם נוצות וכל מי שהיה בחדר פנה להסתכל. זו הייתה כניסה מרשימה".


ב-18 בינואר בשנת 1943 נולד הקלידן-מלחין, דייב גרינסלייד. הוא היה חבר בלהקות הרוק המתקדם קולוסיאום וגרינסלייד.




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים






























































Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page