top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 בנובמבר בעולם הרוק



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-18 בנובמבר (18.11) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אל לא מסתובב כל יום וחושב, 'אני ג'ורג' האריסון מהביטלס'. אני מנסה לאזן את חיי עם שקט ושלווה כי הצד השני של זה ממש סוער. אני מזל דגים. אני אדם קיצוני. תמיד הייתי מאוד למעלה או מאוד למטה, רוחני מאוד או מסומם מאוד. עכשיו יש קצת בגרות. קירבתי את השניים לאמצע. אני לא מגיע יותר מדי למעלה או יותר מדי למטה, וזה מרגיש טוב. התחלתי את המסלול שלי במוסיקה בגיל ארבע עשרה, חמש עשרה. פגשתי את פול וג'ון, והופענו באירועים קטנים עד 1960, אז התחלנו להשתפר וביקשנו לעשות את זה בצורה מקצועית. ואז הייתה לנו את המאניה, והיתה לי קריירת סולו. למעשה, היו לי קריירות קטנות מהצד, כמו המעורבות שלי במוסיקה הודית וראווי שנקר. יש לי המון תחביבים. אני אוהב גננות. הביטלס היו חלק כל כך גדול, אבל לא רציתי שזה יהיה סוף חיי. יש הרבה התעניינות מחודשת בביטלס בגלל יציאות הדיסקים אבל תמיד יהיו תקופות שבהן הביטלס ימכרו שוב. בשנות השבעים הייתה תקופה, ועכשיו עוד אחת בשנות השמונים. אני חושב שזה קורה בכל דור. ראיתי את זה קורה עם הילד שלי. לא סיפרתי לו כלום על הביטלס, ואז יום אחד הוא פתאום אמר, 'היי, אבא, אתה יכול להראות לי את ריף הפסנתר לשיר 'היי בולדוג'? חשבתי, 'איך לעזאזל הוא בכלל שמע מנגינה לא ברורה כזו?' ואז הבנתי שכאשר כל הילדים מגיעים לגיל חמש ושש, הם צופים בסרט צוללת צהובה. כשהם מתבגרים, הם מגלים איכשהו את הביטלס. יש לו איכות נצחית. קרתה בינינו כימיה קסומה ואיכשהו היא נכנסה לחריצים בתקליטים האלו. לא כל שיר שעשינו אי פעם היה מבריק, אבל רבים מהם הם שירים נצחיים, נהדרים, שבמקרה יש להם כימיה שמושכת כל דור כשהוא גדל. זה היה עצוב כשנפרדנו כי היינו כל כך קרובים כל כך הרבה זמן. מיק ג'אגר אמר שהביטלס היו מפלצת בעלת ארבעה ראשים. מעולם לא הלכנו לשום מקום בלי האחרים. חלקנו את כל האומללות, ואת הבידוד של לימוזינות, בתי מלון, מטוסים ואולמות קונצרטים, וזה כל מה שראינו במשך שנים. הדבר הכי עצוב היה בעצם להימאס אחד מהשני. זה כמו לגדול במשפחה. כשאתה מגיע לגיל מסוים, אתה רוצה ללכת ולהשיג אישה משלך ובית משלך, להיפרד קצת. יחד עם זאת, עבורי זה נתן לי את ההזדמנות המושלמת לעשות את התקליטים שלי. לא היו לי הרבה מנגינות בתקליטים של הביטלס. כמה מתקליטי הסולו שלי לא הצליחו כל כך, וזה היה בסדר. פול מרגיש יותר שהוא צריך להצליח כל הזמן, אבל בשבילי היה לי סיפוק אגו כזה לאורך תקופת הביטלס. הייתה לנו יותר תהילה ממה שמישהו יכול היה לדמיין, אז כשחלק מתקליטי הסולו שלי לא נמכרו, זה לא ממש משנה לי. אם אתה מגדיר את עצמך לחפש הצלחה, כשיש לך כישלון, אתה נופל הרבה יותר עמוק. כפי שאמר בוב דילן, 'כשאתה מגלה שאתה בפסגה, אתה למעשה בתחתית'..." (ג'ורג' האריסון)


ב-18 בנובמבר בשנת 1972 הופיעה להקת יס באולם בנוטרדאם. הצליל שהלהקה הפיקה נשמע כתזמורת שלמה, כשמאחורי הקלעים קרה דבר שהוסיף למימד הויזואלי בהופעותיה מעתה והלאה.


לפני ההופעה פגש קלידן הלהקה, ריק ווייקמן, יוצרת גלימות ושמה דניס גנדראפ. הפגישה נערכה מאחורי הקלעים וגנדראפ השאירה שם גלימה שהכינה לעצמה ויצאה לאולם כדי לצפות בהופעה. בסוף ההופעה היא חזרה לחדר כדי לאסוף את גלימתה והחלה לשוחח ארוכות עם ווייקמן. דבר הוביל לדבר, רומן נוצר והיא הכינה עבורו את גלימת החלום הנוצצת. זמן קצר לאחר מכן הוצגה הגלימה על גופו כשהלהקה הופיעה באולם ריינבאו הלונדוני והצטלמה לסרט שלה שנקרא YESSONGS.


ב-18 בנובמבר בשנת 2002 יצא אלבומו האחרון של ג'ורג' האריסון ושמו BRAINWASHED.


אלבום זה יצא כמעט שנה לאחר מותו של ג'ורג' האריסון בגיל 58. הוא החל להקליט את השירים בו כבר בשנת 1988 והמשיך לעשות זאת באופן ספורדי במהלך העשור וחצי הבאים. לאחר שהתאושש מהתקפה אלימה ומטלטלת שחווה בביתו מפורץ מעורער, מייקל אברם, ב-30 בדצמבר 1999, האריסון התמקד יותר בהשלמת אלבומו, ובמקביל שיתף את רעיונותיו על כל פרטיו (מצלילי השירים המוגמרים ועד עטיפת האלבום) עם בנו דהאני - מידע שבסופו של דבר יתגלה כבעל ערך רב.


האריסון נאבק בהצלחה בסרטן הגרון בשנת 1997 אך בשנת 2001 הוא עבר ניתוח להסרת גידול סרטני באחת מריאותיו, והקרנות לסרטן הריאות ששלח גרורות למוחו. ברגע שהוא הבין שמדובר במצב בלתי הפיך, הוא עבד במרץ על שירי האלבום - בשיתוף עם דהאני ועם שותפו הוותיק ג'ף לין - עד שלא הצליח לעשות יותר. העבודה האחרונה של האריסון על האלבום נעשתה באולפן הקלטות בשוויץ זמן קצר לפני נסיעתו לארצות הברית לטיפול בסרטן. ב-29 בנובמבר 2001, האריסון מת, והותיר את האלבום לא גמור, אבל עם מדריך להשלמתו בידי בנו ולין.


אחרי כמה חודשים הרחק מהפרויקט, גם האריסון וגם לין חזרו לעבוד על השירים האחרונים של ג'ורג' ולהוסיף להקלטות את הכלים המתאימים - לפי ממפרט שהשאיר להם המלחין שלהם. לאחר כמה סשנים קשים אך מתגמלים, העבודה הושלמה והאלבום האחרון של ג'ורג' האריסון הושלם.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "ג'ורג' האריסון היה הביטל הצעיר והשקט ביותר. הוא גם היה הראשון שכתב שיר על איזו באסה זה היה להיות ביטל - השיר DON’T BOTHER ME, שיצא באלבום השני של הביטלס. הוא לא הפסיק לכתוב על זה. המוזיקה הטובה ביותר של האריסון, במשך השנים, הייתה תיאור שוטף של מלחמתו למען שלום פנימי, מאבק ליישב את הברכות המעורבות של תהילת העולם עם הצורך שלו להגיע למצב גבוה יותר, טהור יותר של חסד.


כשהאריסון מת מסרטן עדיין לא היו לו את כל התשובות. 'אני הוכחה חיה לכל הסתירות של החיים', מודה הריסון בקורטוב של שמחה בקולו הנמוך בשיר PISCES FISH, אחד מאחד עשר השירים המקוריים באלבום האולפן האחרון שלו. 'אלוהים, יש לנו להילחם / עם המחשבות בראש, עם החושך והאור', הוא שר ברצועה הראשונה באפס אירוניה. אבל ככותב שירים וגיטריסט, האריסון מעולם לא איבד את הדרך המשכרת העדינה שלו להציג שאלות גדולות על אשמה והתעלות. אם הפזמונים המתוזמרים בפאר באלבום ALL THINGS MUST PASS היו האידיאליזציה של הריסון לחיים מעבר לצורה החומרית, BRAINWASHED הוא פרידה חמה וכנה, רשומה שקטה להפליא על המציאות של מוות, על ידי אדם שנמצא על הסף. פחד וקבלה משתלבים בשירים האלה, כעס וגם שלווה. הכי חשוב, יש הרבה גיטרות.


האריסון מת לפני שהספיק לסיים את האלבום אבל המפיקים השותפים שלו - בנו דהאני וג'ף לין של ELO- השלימו את האלבום ברגישות מרשימה, עד כדי כך שהאריסון מרגיש נוכח מאוד: חזק ומרוכז בשירתו מעל נהרות של שטף, לא צפוף מהדהוד עודף או עמוס מדי. מבחינה ווקאלית, האריסון למעשה נשמע צעיר ומעורב יותר מאדם בגיל העמידה.


זה הולם שאחד השירים הטובים ביותר באלבום הוא MARWA BLUES האינסטרומנטלי. קשה לדעת מה האריסון לא ניגן באלבום: גם דהאני ולין מנגנים בגיטרות. למעשה, הוא רומז רמז נוקב לסרטן שלו ולגורלו החתום גם בהומור. האלבום לא מספר לנו אם האריסון התגבר אי פעם על היותו ביטל. אבל יש מעט מרירות או חרטה במוזיקה הזו - בעיקר קבלה וציפייה. זה מסמך יפה ומקסים של אדם שעד סוף חייו האמין שרוק'נ'רול הוא גן עדן עלי אדמות".


ב-18 בנובמבר בשנת 1983 יצא תקליט הסולו הראשון של מנהיג להקת ג'ת'רו טול, איאן אנדרסון. שם התקליט הוא WALK INTO LIGHT. אם בעבר ניסתה הלהקה לחיות בעבר – הרי שפה יש רצון להביט אל ההווה והעתיד.


להקת ג'ת'רו טול ידעה עליות ומורדות בשנים שקדמו לתקליט זה - מהשירים המבריקים של "שירים מהיער", דרך התקליט A חסר הבהירות (שהיה אמור להיות תקליט הסולו הראשון של אנדרסון אך בסוף יצא תחת מותג להקתו) ועד ל-BROADSWORD AND THE BEAST המעודד משנת 1982. ואז הגיע תקליט הסולו הזה שהוא למעשה יותר שיתוף פעולה שווה עם הקלידן אז של ג'ת'רו טול, פיטר-ג'ון וטז, שמנגן ברוב הכלים ואפילו שותף בכתיבת חצי מהשירים.


זו הפעם הראשונה שאנדרסון כתב עם משתף פעולה, אלא אם כן מחשיבים את ג'רלד בוסטוק הלא קיים, בתקליט THICK AS A BRICK. הסימנים המסחריים הרגילים של אנדרסון – חליל הצד והגיטרה האקוסטית – הושמו לרוב בצד לטובת צליל אלקטרוני שנבנה על מקלדות ומכונות תופים. עדיין, לעיבודי הסינטיסייזרים יש צליל בארוק עשיר ללא עודפים אלקטרוניים, כשמלבד היעדר הגיטרה של מרטין באר, זה יכול לעבוד כעוד שלב במסלול של ג'ת'רו טול, עם סימון תפנית חדשה בכתיבתו של אנדרסון, שלא הפסיק לחפש אפיקים חדשים.

זה אלבום צליל עכשווי (של שנת 1983) מלא בצלילים אלקטרוניים שונים אבל אינו קפיצה מלאה למוזיקה חדשה אלא רק דרך חדשה לקשט את הסאונד המוכח של איאן אנדרסון. יש פה את השירה הייחודית שלו המשולבת עם קו מלודי מורכב שבא כנישואים של הפולק-רוק הפופולרי של ג'ת'רו טול עם הטכנו-פופ.


שיריו בתקליט של אנדרסון, שנודע בשל שנינותו המהירה והאירונית, הם פרודיה במיומנות על מוסדות אמריקאים כמו טלוויזיה ("שחור-לבן טלוויזיה") ותחבורה ציבורית ("רכבות"). מבחינה מוזיקלית, הוא עושה שימוש מלא באפשרויות האלקטרוניות שלו למרות שהחליל הקסום שלו בולט רק פה ושם. הבעיה הגדולה היא שאנדרסון היה כה ידוע ביצירות רוק חשמליות-אקוסטיות, שמעריצים רבים לא יכלו לעכל את הסאונד המודרני שבתקליט. הם בעיקר הנידו את ראשם בצער מול תקליט זה, כשיוצרו כבר המשיך הלאה, לעבוד עם ג'ת'רו טול על תקליט חדש. שימו לב מעריצים. אל תצפו למשהו שונה הפעם, כי גם זה יהיה תקליט אלקטרוני ברובו שייקרא UNDER WRAPS ויאכזב את רובכם.


ב-18 בנובמבר בשנת 1972 מת דני וויטן, הגיטריסט של להקת CRAZY HORSE, שהייתה להקת הליווי של ניל יאנג.


דני וויטן ייזכר תמיד, אצל אוהבי הרוק, כאיש שניגן לצידו של ניל יאנג בתחילת הסבנטיז. אבל מי שרוצה להכיר טוב יותר את וויטן היוצר והמבצע, כדאי מאד שיילך להקשיב לאלבום הבכורה של להקת 'קרייזי הורס', שיצא בשנת 1971. אפשר גם להקשיב לוויטן במלוא עוזו באלבומו של יאנג, EVERYBODY KNOWS THIS IS NOWHERE, שם הפליא בנגינת גיטרה ויצירת הרמוניות ווקאליות נפלאות.


למרבה הצער, וויטן לא השאיר הרבה מאחוריו. אבל לאלו שעבדו איתו, הוא היה כוח בלתי ניתן לעירעור. נראה כי וויטן עצר שעונים של רבים מסובביו ביום בו מת. ביום הזה התגלתה גופתו, לאחר נטילת כמות גדולה של ואליום עם אלכוהול רב בצידה, ולא ממנת יתר של הרואין, כפי שצויין במקומות רבים. היה זה פחות מ-24 שעות לאחר שפוטר על ידי ניל יאנג. משטרת לוס אנג'לס דיווחה כי וויטן בן ה-29 מת כנראה ממנת יתר של סמים. לכל מי שהכיר אותו מקרוב היו החדשות כדבר הכי רחוק מהפתעה.


רון סטון, מנהל להקת קרייזי הורס, סיפר: "לדני הייתה סוג של משאלת מוות. זה התחיל אצלו קצת לפני תחילת ההקלטות לאלבום הבכורה של הלהקה, שכתב לו ארבעה שירים". וויטן התמוטט ומת בבית של חבר בלוס אנג'לס. כמה בקבוקים של תרופות נמצאו צמודים לו. הבשורה על מותו של וויטן מצאה את אוזניהם של חבריו ללהקה כששהו בדטרויט לקראת הופעה. הבסיסט בילי טאלבוט סיפר אז: "הוא היה איש מקסים. הוא אהב את העולם ואת כל האנשים שבו. היו לו המון חברים שהיה להם איכפת ממנו, אך זה לא עזר לו. הוא היה איש נפלא וגם כותב שירים נהדר. אבל הדבר המרכזי אצלו היה ההרואין. הוא נקלע לכך בגלל שהיה רגיש מדי".


המתופף של קרייזי הורס, רלף מולינה: "אי אפשר היה להציל בחור שרצה לזרוק את חייו בצורה שכזו. הא בילה שבוע בביתי ובזמן הזה הכנסנו אותו למרכז גמילה, אבל הוא עזב אותו. עשינו כל מה שיכולנו. הוא שכב על הספה בביתי כשעיניו מגולגלות מרוב התמסטלות. ברור שבדיעבד יכולנו לעשות יותר. ניסיתי לדבר איתו והוא פשוט לא הקשיב לי כלל. הסם השתלט עליו. הוא התחנן ממני לחזור לקרייזי הורס אבל זה היה מאוחר מדי". סטון: "וויטן עזב את קרייזי הורס שנה וחצי לפני שמת. הלהקה הזו הייתה כל עולמו אבל הוא הפך בלתי נסבל בגלל הסמים. הוא יכל לחזור ללהקה מתי שרק רצה כי כולם שם היו חברים שלו ודאגו לו. אבל אנשים פחדו להיקשר עימו מבחינה עסקית כי הוא לא היה יציב".


מולינה: "דני נראה כמו גולש אמיתי. בלונדיני יפה תואר. הוא גם היה רקדן נהדר. כשהיה צעיר יותר, היה אף בתחרויות ריקוד וסיים בדרך כלל במקומות הראשונים".


וויטן גדל בתנאים לא קלים בג'ורג'יה. לא היה לו אבא שיישען עליו ואימו עבדה בשבע עבודות שונות כדי לפרנס את המשפחה, שכללה אותו ואת אחותו. בשנת 1960, בגיל 17, התגייס לחיל הים, שם נפצע בברכיו. רופאים בישרו לו כי הוא עלול לסיים את חייו בכסא גלגלים, בגיל מאוחר יותר, אם ימשיך להתאמץ כך בצבא. הברכיים גרמו לו לכאבים כשהשתתף בתחרויות ריקוד. אבל כשהוא שר, כולם מסביבו היטו אוזן להקשיב לקול העדין שבקע מגרונו.


השורשים של קרייזי הורס נוצרו כשוויטן הקים, עם מולינה והבסיסט בילי טאלבוט, להקה ושמה 'דני והזכרונות'. זו הייתה להקה ששרה בסגנון דו-וופ. שנה לאחר מכן, ב-1966, הם הפכו להיקרא THE PSYRCLE, שניגנו בעיקר מוסיקת נשמה. הם אף עברו לסאן פרנסיסקו ושם הקליטו שירים בהפקתו של סליי סטון, אך ללא הצלחה. בתקופה הזו גידל וויטן את שערו והחל לעשן מריחואנה. כשחזר משם לעיר בה גדל, נדהמו אנשים מהשינוי שחל בו.


וויטן, טאלבוט ומולינה שימו את שמם ל-THE ROCKETS ושכרו יחדיו בית בלורל קניון. זה היה זמן בו הקניון נשטף בכשרונות מוסיקליים רבים, שהשפיעו מאד זה על זה. אבל לא תמיד היה זה לטובה. דייויד קרוסבי, שגר שם, כינה את להקתם כלהקה הגרועה ביותר שיש והוסיף כי חבל שלא ירו בלהקה הזו ביום בו נולדה. קרוסבי, שנהג בהמשך לסמם אנשים ללא ידיעתם על ידי טיפטוף אל.אס.די לכוס המשקה שלהם, לא נודע אז בטוב ליבו. הוא לא היה היחיד שדיבר נגד הלהקה הזו. עד שבא בחור אחד, שדווקא אהב את הגרוב המרושל אך המיוחד שהלהקה הזו ביצעה. הוא לקח אותה תחת חסותו ושינה את שמה. זה היה ניל יאנג.


וויטן לא היה גיטריסט נחשק עד לאותו רגע בו להקתו התחברה עם יאנג, שסיפר כי הקשר המוסיקלי שלו עם וויטן היה מיוחד במינו. קומבינציית הגיטרות של שני אלו באה לשניהם כברכה גדולה. הגדולה של הלהקה עם ניל יאנג, באותם ימים של 1969, הייתה שכל סממן אגו הושם בצד לטובת יצירת מוסיקה ורגש חיובי. בהופעות החיות נשמעו וויטן ויאנג כשני אחים בדם. רבים חשו מסביב כי וויטן זמר טוב יותר מיאנג, אך זה לא הפריע לגיטריסט הבלונדיני לעמוד בצד ולספק קולות רקע בלבד. יאנג, שנהג לריב כל הזמן עם סטיבן סטילס על סולואי גיטרות בעת חברותם בלהקת 'בופאלו ספרינגפילד', מצא בוויטן את גיטריסט הקצב הטוב ביותר עבורו.

אחד שהוא מוכשר בטירוף וגם נטול אגו. וויטן, שהיה מבוגר בשנתיים מיאנג, קיבל את התנאים שיאנג הציב.


רובין ליין, ששרה עם יאנג והלהקה בשיר ROUND AND ROUND, סיפרה: "ניל היה תמיד המבוגר בחבורה. זה כנראה בגלל האופי של דני. דני היה ככרית שיכולת להישען עליה". אבל היו שראו אז דברים אחרת, כמו הגיטריסט נילס לופגרן שהצטרף ללהקת הליווי של יאנג ב-1970 : "דני רצה מאד לעשות תקליט עם הלהקה לבד, כשהוא שר את תפקידי הסולו. הוא ממש היה חסר סבלנות בעניין הזה ודחף כל הזמן כדי שזה יקרה. אני זוכר את עוזר המנהל, אליוט רוברטס, מרגיע אותו ואומר לו שיום אחד זה יקרה". וזה אכן קרה. אבל זה קרה כשוויטן כבר היה נתון בכאבים אישיים. הוא אף הפתיע אז את מולינה המתופף כשאמר לו שהוא מעדיף למות בגיל צעיר מאשר להזדקן. הוא לא הצליח להתגבר על מות אימו, חמש שנים לפני כן. לא פעם פרץ בבכי מר מול חבריו, ללא התראה מוקדמת.


בשנת 1970 החלה להקת קרייזי הורס להקליט את תקליטה הראשון. חמישה שירים של וויטן היו בו. זה היה הצ'אנס שהוא חיכה לו כל כך. אבל הוא היה במצב בריאותי ירוד. הוא היה מסומם, חצי ישנוני ולא היה איכפת לו שהגיטרה שלו לא הייתה מכוונת. נילס לופגרן הוא שכיוון לו אותה, כאחד שהצטרף להקלטות. אבל השירה שלו נשמעה כחלום על פני האדמה. לאחר הקלטת התקליט ניסה לופגרן להפיח חיים בחברו האבוד וביקש ממנו להצטרף ללהקתו, שנקראה GRIN. אבל וויטן כבר היה במצב נוראי. מכוני גמילה, שמאכלסים בתוכם המוני מוסיקאים בימינו, היו דבר שלא דובר עליו כלל בימים ההם. חברי קרייזי הורס ערכו ישיבה, בלי וויטן, ובה החליטו לפטר אותו. הם חשו כי הם, במעשה זה, שוברים את היד שלהם עצמם, אך לא הייתה להם ברירה. היו להם משפחות להאכיל.


ניל יאנג הזמין את וויטן אחרי יציאת התקליט HARVEST שינגן עימו בהרכב, שנקרא STRAY GATORS, שנועד להשתתף בהקלטת תקליט ההופעה TIME FADES AWAY. עבור יאנג היה זה אמור להיות סיבוב ההופעות המשמעותי הראשון, לאחר צאת HARVEST. יאנג הסכים לשלם לוויטן משכורת שבועית בסך 10 דולר בתנאי שלא ייגע בהרואין כלל. אך וויטן איכזב.


ניל יאנג: "שמעתי שהוא השתקם מהסמים ולכן הזמנתי אותו להצטרף להרפתקה המוזיקלית הבאה שלי. נסעתי לאסוף אותו משדה התעופה ומשם לחווה שלי. הוא ביקש לעצור בחנות משקאות חריפים ועצרנו בעיירה קטנה ליד סן פרנסיסקו. היה משהו מוזר בזה. אני לא יכול להסביר בדיוק מה קרה, אבל משהו קרה שם בעצירה ההיא. אולי זה בגלל שהוא לא רצה שאכנס איתו לחנות ההיא. הוא יצא ממנה ונכנס למכונית והמשכנו לחווה. אירגנתי לו שם קרון קטן לישון בו. החזרות החלו ביום שלמחרת. ממש התרגשתי מזה. זה היה נהדר לשמוע את דני שר ומנגן עם שאר הנגנים. אבל לא עבר זמן רב והוא ביקש לצאת משם לכיוון הבית שלי. מיד אנשים סביבי הבינו מדוע הוא כה מתוח. איש מהם לא דיבר ולאחר כמה ימים היה ברור שדני לא יצליח להמשיך כך. הוא ממש רצה אבל נאלצתי לשחרר אותו. זה היה קשה.


קניתי לו כרטיס טיסה וארגנתי לו נסיעה לשדה התעופה. זה היה עצוב אבל היה לנו סיבוב הופעות גדול להתכונן אליו. בסוף היום ישנתי כשלפתע העיר אותי צלצול טלפון. הקול שמעבר לקו היה של הפתולוג שבישר לי שדני מת ממנת יתר. בארנק שלו היה פתק עם מספר הטלפון שלי. הבשורה על מותו של דני הממה אותי לחלוטין. התיישבתי מול האח הבוערת, הדלקתי סיגריה וגם נר לזכרו. ידעתי שמה שעשיתי היה אחד הגורמים למותו. אבל לא יכולתי לעשות דבר בנידון. לא חשתי אשם אך חשתי אחראי למצב. ככה זה; לנהל להקה זה דבר כואב לפעמים. הכל נגמר בשבריר שניה".


טאלבוט: "ראלף, ניל ואני לא נגענו בסם הזה. היה בו משהו שהרתיע אותנו מאד. אבל הכאב של דני היה גדול מדי כנראה". וויטן, שחלם להיות מוסיקאי גדול, לא זכה לצאת לסיבובי הופעות חובקי עולם ולקדם כך תקליטים משלו.


כשרוד סטיוארט צץ במצעדי הפזמונים עם שיר בשם I DON'T WANT TO TALK ABOUT IT, רבים חשבו כי הוא גם זה שכתב אותו. אבל זה היה שיר שדני וויטן כתב ובוצע בתקליט של קרייזי הורס, שיצא ב-1971. את השיר החל וויטן לכתוב עוד בשנת 1968, כשהוא נאבק זמן רב עם המילים ללא הצלחה בהשלמתן. כשהגיע הזמן להקליט את השיר בתקליט, היה וויטן חולה מדי מסמים כדי להשלים את משימת כתיבת הבית השני. לופגרן הציע כמה מילים משלו וכך הושלם השיר. השיר הוקלט בטייק אחד, כשוויטן ולופגרן יושבים באולפן עם גיטרות, זה מול זה, וריי קודר לצידם כשהוא מנגן בגיטרת סלייד.


בשנת 1975 שמע רון סטון, מנהל הקרייזי הורס, כי רוד סטיוארט בא לארה"ב כדי להקליט תקליט. הוא נסע במכוניתו לאולפן בו רוד הקליט והשמיע לו את הגירסה של קרייזי הורס. רוד התאהב בשיר וניגש להקליט אותו. השיר נוגן ללא הרף וקיבל ביצועים רבים, מבלי שאנשים ידעו כי מאחוריו ניצב איש אחד, שהכאב שלו היה אמיתי וגבה ממנו את המחיר הכבד ביותר.


ב-18 בנובמבר בשנת 1967 יצא האלבום השני של להקת בופאלו ספרינגפילד ושמו BUFFALO SPRINGFIELD AGAIN.


ניל יאנג אמר פעם על להקת בופאלו ספרינגפילד, שהיא הייתה להקה נהדרת. כל אחד בלהקה היה גאון במה שהוא עשה. אבל החברים לא הצליחו להביא את הגאונות הזו לתקליט. ובכן, אני לא מסכים עימו כי לטעמי האלבום הזה נהדר. בכלל, עדיף בדרך כלל לא להקשיב למה שיש לאמנים עצמם לומר על האומנות שלהם, מבחינת דעתם עליה.


בתקופת הכנת האלבום הזה הייתה הלהקה כבר במצב של פירוק. לאחר מאמצים יצא התקליט בנובמבר 1967. בשביל להקה שהייתה קיימת זמן קצר ביותר, ההשפעה שלה על הזרם המוסיקלי של החוף המערבי בשנות השבעים הייתה עצומה. להקות כמו EAGLES שאבו מהמוסיקה של באפלו ספרינגפילד השראה עצומה. השורשים של הלהקה החלו לצמוח כשניל יאנג, שהרגיש כי הקריירה שלו כזמר פולק בקנדה הולכת למבוי סתום, החליט ליסוע עם חברו הבסיסט ברוס פאלמר ללוס אנג'לס. שם הוא חיפש את סטיבן סטילס.


שם הלהקה הומצא על פי שם הרכבת שחצתה את הבית בו שהתה הלהקה החדשה. תוך זמן קצר הפכה הלהקה ללהקת הבית במועדון 'וויסקי א גו גו' ובעקבות כך הוחתמה במהרה לחברת תקליטים.


עם מהירות הצלחתם הגיעה גם המהירות בה החברים שבה החלו לריב ביניהם. כבר באלבום הבכורה הונפו אגרופים באולפן עקב וויכוחים בנוגע לשירים של מי ייכללו באלבום. להיט גדול אחד יצא מהם בתקופה ההיא - שיר המחאה של סטיבן סטילס שנקרא FOR WHAT IT'S WORTH. הסינגל הזה הביא המון ציפיות בנוגע לעתיד הלהקה.


השירים לאלבום השני הוקלטו בניו יורק וגם בלוס אנג'לס. חלק מהשירים הוקלטו תחת פיקוחו של נשיא חברת 'אטלנטיק', אהמט ארטגון.


השם המקורי של האלבום הזה היה אמור להיות STAMPEDE, לפי דרישת חברת התקליטים, אך האלבום הזה נגנז עקב מריבות על איזה שירים לכלול באלבום. המריבות סבבו גם סביב הצורך של כל אחד לקחת לעצמו את תפקיד המנהיג בחבורה. סטיבן סטילס היה העיקש מכולם בעניין..


לחצים מבחוץ לא עזרו למצב. הבסיסט ברוס פאלמר נעצר באותו זמן על ענייני סמים וגורש בחזרה לקנדה. חברו של ניל יאנג מתקופת להקתם המשותפת THE SQUIRES, קן קובלאן, הגיע לעזור בהשלמת האלבום. אך הוא עזב במהרה לקנדה אחרי שהבין כי האווירה בתוך הלהקה בעייתית מאד. בינתיים יצא סינגל חדש ללהקה. שיר אחד בו היה של סטילס בשם BLUEBIRD. בצד השני של התקליטון היה שיר של ניל יאנג בשם MR. SOUL. המצב הזה, של צד אחד בתקליטון לכל אחד מהם, שיקף גם את המציאות בה שני אלה בקושי נכחו באולפן יחדיו. יאנג אף פרש פעמיים מהלהקה. פעם אחת כי לא הסכים שהלהקה תהפוך ללהקת הבית בתוכנית הטלוויזיה של ג'וני קארסון. בפעם השניה הוא פרש בפסטיבל מונטריי הידוע.


אך עם כל הבלגאן הזה צמחה מוסיקה נהדרת של מוחות גאוניים.


האלבום הזה נפתח עם MR. SOUL הקצבי של יאנג, שהוא ללא פזמונים אך אפקטיבי לכל אורכו. יאנג גילה שלקח ללחן שלו את המוטיב המרכזי בשיר SATISFACTION של הסטונס. אחריו מגיע A CHILD'S CLAIM TO FAME שמביא את ניחוחות הקאנטרי באדיבותו של ריצ'י פיוריי. השיר הזה נשמע כאב הרוחני של להקתו של פיוריי שתקום בהמשך ושמה יהיה POCO. השיר השלישי מגיע מבית היוצר של סטיבן סטילס ושמו EVERYDAYS. ביצוע מופתי שקיבל גם ביצוע לא פחות מופתי של להקת יס (בשנת 1970, באלבומה השני TIME AND A WORD). ניל יאנג מצא באותו יום הקלטה צליל שהפך לחלק בלתי נפרד מהשיר. זהו צליל ה-FUZZ של הגיטרה החשמלית. היה זה כשהוא חיבר בטעות את הגיטרה לכניסה שונה במגבר הפנדר הקטן שהיה איתו. הצליל המם את שאר החברים שאמרו לו כי חייבים להשתמש בו בשיר. הבסיסט ג'ים פילדר (שבהמשך יהיה בלהקת דם, יזע ודמעות) הפליא לנגן בבס ההופנר שלו. פילדר: "ממש הופתעתי לגלות את שמי בקרדיט. הייתי בטוח שהם לא יטרחו לעשות זאת".


אחרי רגיעה ג'אזית זו מגיעה פצצת מוזיקה שמעיפה לי את הסכך לחלוטין. זה הוא אחד המאסטרפיסים המוקדמים של מיסטר יאנג ושמו EXPECTING TO FLY. השיר, בפסיכדליה הנהדרת שלו, מצליח להעיף אותי למעלה אל המרומים. אחד הרגעים הגדולים בהחלט של התקליט. את השיר הזה הקליט ניל יאנג כשהוא מחוץ ללהקה. הוא הזמין אולפן ונגנים, שהיו בטוחים שהם הולכים לנגן לאלבום סולו שלו. שאר חבריו ללהקה לא נמצאים בשיר הזה כלל.


את העיבוד התזמורתי עשה לו פה ג'ק ניטשה (שיעבוד עמו הרבה בהמשך דרכו כאמן סולו). זה אולי אחד השירים היותר יפים שקיימים בעולמנו. את השיר הזה הקליט יאנג בתקופה בה היה מחוץ ללהקה לאחר שפרש ממנה. בהמשך, כשחזר אליה, החזיר עמו את ההקלטה הזו שעשה והכניס אותה לאלבום. יאנג: "את השירה בשיר זה הקלטתי כשכל פעם שרתי שורה אחת בלבד. זאת כדי לשמור על שירתי בצלילים הנכונים. אז עוד הייתי טירון בענייני שירה באולפנים והמתח היה רב". יאנג חיבר את השיר משני שירים שונים שכתב ומטרתו הייתה לבצע הפקה שתישמע כמו "חומת הסאונד" של פיל ספקטור. התוצאה מהממת.


צד א' נחתם עם השיר BLUEBIRD הקצבי מאת סטיבן סטילס. השיר נשמע כאילו נכתב מבית הספר של הביטלס, עם צלילי בנג'ו מידי האורח צ'ארלי צ'ין.



צד ב' נפתח עם HUNG UPSIDE DOWN של סטילס. פיוריי וסטילס שרים פה נהדר. בהמשך יהיה זה קולין בלונסטון, הזמר האוורירי והמופלא של הזומביס, שיקליט גירסה נהדרת משלו לשיר זה, בשנת 1969 ותחת השם הבדוי ניל מקארתור. סטילס גם מפליא בשיר זה בנגינה באורגן ההאמונד. לאחר מכן מגיע SAD MEMORY מאת פיוריי. רק שירה וגיטרה ועם כל כך הרבה רגש. פיוריי: ,זה אחד הראשונים שכתבתי, עוד כשהייתי נגן מוזיקת פולק בניו יורק. כתבתי את זה על בחורה שהכרתי מאוהיו. הסיבה שזה הוקלט הייתה כי חיכיתי לשאר חברי הלהקה שיגיעו לאולפן. הם איחרו אז החלטתי לנצל את הזמן". ניל יאנג הוסיף לזה גיטרה משלו ולמרות מה שנכתב על גבי העטיפה, שיאנג הקליט את הגיטרה שלו באזור אחר בעיר, זו הייתה בדיחה פנימית שהתייחסה להידהוד הרב שהשתמש בו לצליליו.


שיר נוסף של פיוריי בא אחריו בשם GOOD TIME BOY. הפעם הסולן הוא מתופף הלהקה, דיואי מרטין. כלי נשיפה מעטרים את השיר בהצלחה.


השיר המקסים ROCK'N'ROLL WOMAN נכתב על ידי סטילס ועל עטיפת האלבום נכתב שההשראה לכתיבתו באה מדייויד קרוסבי, שגם שר פה קולות. הרמוניות ווקאליות וצלילי אקוסטית מעטרים להפליא את השיר הקצבי הזה. וגם פה סטילס מביא יופי של האמונד באמצע השיר.


את האלבום חותם השיר BROKEN ARROW. את השיר הזה הוא כתב לאחר שנפרד מהלהקה בגלל מה שכינה "משבר זהות". הוא חזר אליה במהירות והקליט את השיר הזה. בראיון לרולינג סטון, על מה שפירק את באפלו ספרינגפילד, יאנג אמר: "השתגעתי. הצטרפתי ללהקה, עזבתי אותה והצטרפתי שוב. התחלתי להרגיש שאני לא צריך לענות או לציית לאף אחד. הייתי צריך יותר מקום לעצמי". סטיבן סטילס: "היינו בגיל שבו אתה יכול בקלות לקבל את תסמונת הדיווה לפני שמכרת תקליטים וכל הדברים האלה. החבורה הזו פשוט יצאה למסלול מהיר ונכנסה לקיר ללא סימני עצירה". את השיר הזה לקח יותר ממאה שעות להקליט. היה זה זמן מטורף ויקר מאד להקלטת שיר אחד.


יש בו שש דקות ו-14 שניות שמתחילות עם הקלטה בהופעה של MR SOUL, הפעם באופן איטי וכבד יותר מגירסת האולפן ובשירתו של דיואי מרטין, ונשפכות למשהו אחר לגמרי. המטרה הייתה ליצור תחושה שהקטע המקדים הזה הוקלט בהופעה חיה, אך למעשה הוקלט באולפן ונוספו לו צרחות של מעריצות מהקלטה של מופע הביטלס.


בסופו של דבר, זו היא יצירה שמחולקת לשלושה חלקים שונים זה מזה ומתובלים באפקטים מוזרים ומיוחדים. את השיר הקדיש יאנג לקן קובלאן "כי הוא עבר אז תקופה קשה". קובלאן: "ניל הקדיש לי את השיר כי שמו הוא פירוש לחברות אמיצה לאחר מלחמה, בשפה של האינדיאנים. זה לא באמת עליי ואולי ניל חש אשמה על כך שהרחיק אותי מהלהקה".


יאנג: "הביטלס הוציאו אז את סרג'נט פפר והם פוצצו לנו את המוח איתו. לאחר שהקלטנו את ערוצי הבסיס, נהגנו סטיבן ואני לנסוע יחדיו מדי יום לאולפן ההקלטה, לבצע מיקסים ולהוסיף דברים. הבאנו לא מעט נגנים אורחים. ביניהם באדי מיילס, ד"ר ג'ון, האל בליין, דון ראנדי, ג'ים גורדון, ג'ק ניטשה ועוד".


האלבום נמכר עם צאתו בכ-200,000 עותקים, אבל ללא להיט ברור ממנו, המכירות צנחו מיד לאחר ההצלחה הראשונה. הביקורות היו חלוקות בדעתן. עיתון רולינג סטון כתב ביקורת על התקליט השני בנובמבר 1967: "הלהקה הזה הצליחה שוב להביא לנו אלבום מוסיקלי טוב. השירים לא תמיד טובים כמו באלבום הראשון אך הם עדיין עשויים טוב. מה שחסר בתקליט הזה הוא זרימה טבעית. גיוון זה דבר טוב אך פה הוא מסית את המאזין מהעיקר. התקליט הזה אינו כישלון אך מצד שני הוא לא משהו גדול". עיתון הג'אז DOWN BEAT פירסם בזמנו: "זה נשמע כמו תקליט של GREATEST HITS. יש פה את הביטלס, המי, קצפת, האחים אברלי, ג'פרסון איירפליין והסאונד של מוטאון. אך עם כל אלה אין פה את להקת בופאלו ספרינגפילד".


מספיק להסתכל בעטיפה האחורית של האלבום ולראות ברשימת התודות את החברים של בופאלו ספרינגפילד כדי להפיל לסת. ושימו לב, האלבום יצא בזמנו בשני מיקסים שונים, בסטריאו ובמונו. מדובר בצלילי גיטרה שונים פה ושם בין שתי הגרסאות, קולו רקע בעוצמות שונות ושאר עריכות שהופעות כל אחת מההוצאות לייחודית, עד כדי כך שנשמע כאילו מי שעשה את מיקס הסטריאו הוא אדם שונה לגמרי ממי שעשה את מיקס המונו.


והמוזיקה? נשארת סופר דופר משובחת!


ב-18 בנובמבר בשנת 1983 פרץ ריב קשה בין שני חברים לשעבר בלהקת באדפינגר. זה יסתיים למחרת בהתאבדות.


הריב הקשה הזה היה בין הבסיסט טום אוונס לגיטריסט ג'ואי מולאנד. הלהקה כבר לא תיפקדה אז, כשלמעשה היא התפרקה בשנת 1975 עם התאבדותו של הזמר-גיטריסט, פיט האם. אוונס ומולאנד ניסו בהמשך לאחד כוחות כך לא הצליח להם.


הריב ביום זה היה כרגיל סביב עניינים כספיים והפעם במיוחד על התמלוגים מהלהיט WITHOUT YOU. מולאנד דרש לקבל קרדיט בכתיבת השיר ותמלוגים בהתאם כשהוא צועק על חברו לשעבר שיתראו בבית המשפט. אוונס, שסובביו שמעוהו לאחרונה מאיים לא פעם בהתאבדות ("אני רוצה להיות היכן שפיט נמצא!"), טרק בחוזקה את הטלפון וצרח, "אני אמות לפני שאקבל את הכסף שמגיע לי!". בבוקר יום המחרת התעוררה מריאן אוונס, יצאה לחצר האחורית של ביתה ונדהמה לגלות שבעלה בן ה-36 תלה את עצמו על עץ. האלמנה הטריה סיפרה בכאב לתקשורת: "טום חשב שהכל הולך נגדו".


אז הלכתי לחפש מודעה על דבר מותו ומצאתי בעיתון דיילי מירור אייטם קטן שבכותרתו לא מוזכר שמו אלא רק שהיה "חבר של הביטלס".



ב-18 בנובמבר בשנת 1991 יצא האלבום ACHTUNG BABY של להקת U2.


ברולינג סטון נתנו לו אז ארבעה כוכבים וחצי והסבירו כך: "לאחר שבילתה חלק ניכר מהאייטיז כאחת הלהקות האיקוניות ביותר בעולם, להקת U2 כמעט לא צריכה לנקוט בכותר מופרך עד כדי חוצפה כדי למשוך תשומת לב לאלבומה הראשון מזה שלוש שנים. שוב, עדינות מעולם לא הייתה אחת המעלות של הלהקה. בימיה הראשונים ובגישה המוזיקלית הבסיסית שלה - גיטרה, כמה אקורדים והבעה זועפת של בונו - U2 פעלה לצד להקות צעירות אחרות שצצו בעקבות הפאנק. אבל U2 התבלטה מיד עם הסאונד העצום שלה ואידיאליזם חסר בושה הנטוע בשאיפה רוחנית. במיטבם, האירים הללו הוכיחו - בדיוק כפי שספרינגסטין ולהקת המי הוכיחו - שאותה נטייה למחוות מוזיקליות ומילוליות אפיות שמובילה אמנים רבים לפרודיה עצמית יכולה, בידיים מלאות השראה יותר, לתדלק את האש הבלתי נשכחת שמגדירה את הרוק'נ'רול.


במקרה הגרוע ביותר... ובכן, האלבום הכפול RATTLE AND HUM היה תוצר של ההתאהבות המודעת לעצמה של U2 במוזיקת ​​שורשים אמריקאית - זה לא היה אסון מוחלט, אבל הוא היה מוטעה ובומבסטי מספיק כדי להצדיק דאגה. עם האלבום החדש, הלהקה שוב מנסה להרחיב את הפלטה המוזיקלית שלה, אבל הפעם השאיפות שלה מתממשות. בעבודה עם מפיקים שהעניקו משמעת וניואנסים לאלבומים הקודמים שלה - דניאל לנואה מפקח על האלבום כולו, כשבריאן אינו וסטיב ליליוויט מסייעים במספר שירים - U2 יוצאת להתנסות.


הכי בולטים בין האלמנטים החדשים ש-U2 משלבת באלבום הם ביטים אלקטרוניים שמקורם בהיפ-הופ. הלהקה משתמשת במוצרי הדאנס האלו בערך במחצית מתריסר הרצועות של האלבום, ולעתים קרובות משלבת אותם במיקסים כבדים של גיטרה כמו שעשו להקות אנגליות צעירות רבות כמו HAPPY MONDAYS ו-JESUS JONES בשנים האחרונות. השיר MYSTERIOUS WAYS הוא הבולט בין השירים האלו, עם הוק סוער וסולו גיטרה שבו אדג' מתפרץ עם אחת החותמות שלו לריף פ'אנק ערמומי.


במקומות אחרים, כמו בהתקף של דיסטורשן ופידבק שפותח את WHO'S GONNA RIDE YOUR WILD HORSES, אדג' מעורר את הקקופוניה והתעוזה האלקטרונית של להקות רעש כמו סוניק יות'. אכן, התעוזה של אדג' באלבום הזה היא המפתח לרוח ההרפתקנית של האלבום. סגנון הגיטרה הדק והמינימליסטי שלו - בין המובהקים ברוק המודרני - תמיד עשה שימוש בהשראת מכשירים מהדהדי קולות; שטיפות הצבע המנצנצות שלו ניתנות לזיהוי מיידי כשהפעם הוא גם יוצר טקסטורות קשות יותר ומציג ארסנל חדש של אפקטים. בגזרה הראשונה, ZOO STATION, הוא משתמש בגיטרה שלו ככלי קצב, וחוזר על משפט אפל ומזמזם שמניע את הקצב בעוד הנגינה היותר לירית שלו בפזמון משפרת את המנגינה. באופן דומה, THE FLY כולל ריפים טחונים שמקפיצים את ליין הבס העבה של אדם קלייטון ומהדהדים ומייפים את התיפוף של לארי מולן ג'וניור.


המשימה של בונו, אם כן, היא לקחת את הטנור החושני והרומנטיקה המלודרמטית שלו לביטויים התואמים את הלהט הקולי הזה. סולן החזית של U2 גילה תקיפות חברתיות ופוליטיות חריפות, אבל השירים היותר רומנטיים שלו, ככל שהרגישו, היו מתחמקים. פה , לעומת זאת, בונו מתמודד בצורה ישירה יותר עם הרגשות הפרטיים שלו - שלא לדבר על ההורמונים שלו. זה לא אומר ש-U2 נטשה את אמונתה או שבונו נטש את מסע החיפוש שלו למצוא את מה שהוא מחפש. לפני שהחבר'ה האלו היו שימשו הישבן לבעוט בו בדיחות ציניות, חבריו היו גיבורי רוק'נ'רול - כפי שהם עדיין".


ב-18 בנובמבר בשנת 1967 יצא תקליטונה השלישי של להקת פינק פלויד, עם השיר APPLES AND ORANGES. הציפיות להצליח, כמו בתקליטון הקודם, עם השיר SEE EMILY PLAY, נתקלו במציאות קשה עם יהלום אחד שכבר לא נצץ.


באוקטובר 1967 התאמצה מאד להקת המחתרת הבריטית, פינק פלויד, כדי להביא שיר שיתאים לשוק התקליטונים של חג המולד הבריטי וגם יצליח כמו קודמו, SEE EMILY PLAY. אבל במהרה הובן שיש בעיה אצל סיד בארט שמקרינה על כל השאר.


מנהל הלהקה פיטר ג'נר: "החומרים לא יצאו מסיד באותה מהירות כמו לפני כן. זה היה מאד קשה עבורנו כי הוא היה האיש שאמור להגיע עם השירים והם פשוט לא הגיעו".


המנהל השני, אנדרו קינג: "האמת היא שניסינו להציל את התחת שלנו דרך סיד בארט. אלוהים יודע כמה אנשים נשענו על סיד כדי לשלם את חשבונות המכולת שלהם. היו כחמישים-שישים כאלו. לפתע כולם התחילו להתערב בהקלטות ולהציע הצעות, כי ראו שסיד לא מתפקד. אנשים נכנסו לפאניקה. רצינו שיר שיהפוך ללהיט ולכן הפעלנו לחץ איום על סיד וכשהוא לא הצליח - היינו ממש מרושעים כלפיו בגלל זה".


השיר APPLES AND ORANGES, כמו השיר בצידו השני שלך התקליטון שנקרא PAINTBOX, הוקלטו באולפני EMI. המפיק היה נורמן סמית'. הלחץ היה רב לספק מוצר לחג המולד ולפני שהלהקה יוצאת לסיבוב הופעות בארה"ב. בדצמבר 1967 אמר בארט על התקליטון: "זה משהו שונה ממה שעשינו עד כה. זה צליל חדש עם הרבה גיטרה. זה שיר שמח ויש לו ניחוח של חג מולד. זה על בחורה שראיתי בעת שפסעה בעיר ריצ'מונד".


בעיתון DISC AND MUSIC ECHO פורסמה ביקורת נקמנית על התקליטון: "אני מתקשה לכתוב ביקורת על שירי פינק פלויד כי האמת שאין לי מושג מה הם מנסים לעשות מבחינה מוזיקלית. אולי זו אשמתי. הסיבה השניה היא שמאז שהמנהל של הלהקה הזו התקשר אליי כדי להגיד שהוא ולהקתו חושבים שביקורותיי לא שוות את הנייר עליהן הן מודפסות, לא חשתי חמימות כלפי פינק פלויד. יש להם הרבה מעריצים ונשמע שהם עבדו לא מעט על התקליטון הזה ואהבתי בעיקר את הסוף שלו".


"זה התקליטון הפסיכדלי ביותר עד כה מלהקה זו", נכתב בביקורת עליו בעיתון NME. "דרושות כמה הקשבות כדי להתמסר לצלילים ורק אז תיווכחו לדעת שמחשבה רבה הושקעה בהם. למרות שהשיר עצמו זורק לכיוונים מרחיקי לכת, יש פזמון קליט וחוזר שנראה כגימיק מסחרי ויעיל. בצד השני של התקליטון יש את השיר 'קופסת צבעים' ובו מילים מעניינות עם קצב כובש".


ג'נר: "התקליטון הזה נכשל לגמרי. הצרה הייתה שמספר ההופעות והשכר בהן נקבע לפי מיקום השירים במצעד. אם יש לך להיט, יש לך יותר כסף ויותר הופעות. אבל אם אין לך משהו במצעד, אתה מחליק למטה וקשה לך יותר לגרד הופעות".


ההרצאה המיוחדת "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה: 050-5616459


ב-18 בנובמבר בשנת 1997 יצא אלבום חדש ללהקת מטאליקה ששמו RELOAD. באותו יום היה זה יום הולדתו ה-35 של גיטריסט הלהקה, קירק האמט.


המעריצים של מטאליקה לא היו עייפים, אבל ככלל גם הם כבר לא היו הפנאטים שדהרו אל חנויות התקליטים בשנת 1993 כדי להשקיע 75 פאונד על ערכת הקלטות ההופעה החיה שיצאו תחת השם LIVE SHIT: BINGE & PURGE. המתופף לארס אולריך הבין את המצב. "הפסקתי לנסות לחשוב משהו", הוא אמר כשנשאל כיצד לדעתו RELOAD התקבל על ידי מאזינים.. "אני לא יכול לחזות או לקוות או לאחל יותר שום דבר לכל דבר. אני חושב שההבדל היחיד ביני עכשיו לבין מי שהייתי לפני כמה שנים זה שאני הרבה פחות מודאג ממה שאנשים חושבים ואני גם הרבה פחות מעוניין להגן על מטאליקה, או לנסות לגרום לאנשים להבין את הדרך שלי להסתכל על הנושא. נהגתי לבזבז הרבה זמן כדי להסביר את הדרך שבה הסתכלנו על דברים מסוימים. אני כבר לא כל כך מוטרד לעשות את זה".


הבעיה האמיתית איתה התמודדה מטאליקה בתקופת האלבום הזה וזה שקדם לו, LOAD, הייתה עודף שירים עםהיעדר מוחלט של עריכה. ההיגיון היה כזה: זו מטאליקה שכתבה והקליטה עשרים ושבעה שירים לשני אלבומי אולפן - והחברים אפילו אפשרו לבסיסט (המושפל לרוב על ידם), ג'ייסון ניוסטד, להופיע ככותב שותף בשיר אחד - וכך הם התכוונו לשחרר עשרים ושבעה שירים בשני אלבומים גם אם החומר החלש יותר יהרוס את כוחו של המאזין להעריך את השירים החזקים יותר. לו השירים הכי טובים משני האלבומים היו נאספים לגרסה אחת - אם כי הצלילים של שני האלבומים די שונים זה מזה - אז האלבום שהיה יוצא בוודאי היה אוסף אליו אנשים במקום להתיש ולהרתיע. אבל כמובן, זה לא קרה.


האלבום RELOAD לא כולל שירים נוראיים אבל הוא מציג רגעים כל כך מסורבלים שאפשר לתהות בין אם הוא מיועד להאזנה רצינית. שבעים ושמונה דקות הפכו למעמסה רבה מדי פה שמחביאה כמה רגעים טובים מאד, כמו למשל שיר הפתיחה FUEL שנתן תקווה למי שבא להאזין בפעם הראשון לאלבום החדש של מטאליקה. השיר מתחיל עם ג'יימס הטפילד שקורא, "תנו לי דלק, תנו לי אש, תנו לי את מה שאני רוצה". השיר יוצא לדרך עם טנק מלא ורצון לקרוע את הכבישים. גם הדואט של הלהקה עם מריאן פיית'פול, THE MEMORY REMAINS, מהווה נקודת אור פה כמו גם LOW MAN'S LYRIC שמביא אלמנטים דווקא ממוסיקת הפולק (כולל צליל של הארדי-גארדי).


אבל עם יציאתו של RELOAD נמשך הוויכוח אם מטאליקה עדיין מצוידת לספק מוזיקה באיכות שהייתה לה בעבר. הקולות בוויכוח הזה עלו לרעש רועש יותר מכל שיר באלבום הבכורה של הלהקה, KILL 'EM ALL. עיתוני המוסיקה לרוב קטלו את האלבום הזה ואולריך הגיב: "אני חושב שאם בכלל, אני מקווה שמטאליקה תיחשב ותיזכר כלהקה שלא קפאה על השמרים כמו להקות הארד רוק אחרות. אני מופתע מההפתעה של אנשים על כמה מהדברים שקרו לנו בשנתיים האחרונות, כי חשבתי שאנחנו תמיד משקפים בבירור את כל השינויים הפוטנציאליים ואת כל הדברים האלו שלנו. למה הם ציפו מאיתנו? לעוד פאקינג אלבום שחור? אני אוהב את העובדה שלאנשים יש בעיה עם מה שאנחנו עושים, כי זה גורם לוויכוחים וכשהוויכוח מתחיל אז אנשים יושבים ומדברים על כל סוגי הדברים השונים ואז אני מקווה שמשהו טוב ייצא מהדיון הזה. אם אנחנו אלו שבסופו של דבר גורמים לאנשים להסתכל על כמה מהדברים האלו - לא בהכרח להסכים עם כל הנקודות שמטאליקה מעלה, אבל לפחות להכיר בנקודות מבט שונות - אז אני חושב שזה באמת בריא".


ב-18 בנובמבר בשנת 1974 יצא האלבום הכפול והקונספטואלי של להקת ג'נסיס, THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY. זה האלבום האחרון שהוקלט עם זמר הלהקה, פיטר גבריאל.


טוני באנקס הקלידן: "התקליט הזה לא ממש קונספטואלי. זה כנראה קרוב יותר, באופן מילולי, לדרך בה נכתבה אופרת הרוק 'טומי', של להקת המי. זה יותר קרוב ללהקת המי מאשר ל'מעשיות מאוקיינוסים טופוגרפיים' של להקת יס".


פיטר גבריאל הסולן הוסיף: "זה יותר תקליט עלילתי מאשר אלבום קונספט".


פיל קולינס, המתופף: "אין לי כלל מושג על מה הסיפור הזה של התקליט. בשביל תשובה - עדיף שתשאלו את פיטר גבריאל. אני רק המתופף".


טוני באנקס: "היססנו מאד בנוגע להוצאת אלבום כפול. השירים בתקליט מחוברים זה לזה אך אין ביניהם ממש קשר. אפשר להקשיב לכמה מהם באופן נפרד ברדיו ולהבין מהם על מה כל התקליט. את הדבר הזה אי אפשר לעשות עם התקליט הקודם שלנו, SELLING ENGLAND BY THE POUND. אנשים חושבים שאנחנו אווריריים יותר מלהקת יס או אמרסון, לייק ופאלמר - כי על הבמה אנחנו לא מזיעים וזזים כמוהם. אני חושב שהתקליט החדש שלנו יפסיק את כל ההשוואות בינינו לבינן".


בתחילת 1974 הייתה להקת ג'נסיס בשיא ההצלחה והפופולריות שלה עם פיטר גבריאל. האלבום SELLING ENGLAND BY THE POUND העניק ללהקה חותמת של איכות והצלחה ואפילו היה להם להיט עם הסינגל I KNOW WHAT I LIKE. הכל נראה אז ורוד מאד. ההצלחה של האלבום הזה גרמה גם לאלבומיה הקודמים של הלהקה להיכנס אל מצעד המכירות, וכך ג'נסיס השיגה לעצמה קהל גדול ואוהד. לכן, מצב הרוח בקרב הלהקה היה מרומם ביותר כשחבריה חזרו, לאחר חופשה קצרה, על מנת לתכנן את אלבומם הבא. בניגוד ללהקות כמו יס או אמרסון לייק ופאלמר, להקת ג'נסיס לא התעניינה בווירטואוזיות נגינתית אלא בהלחנת יצירות שיספרו סיפור גם דרך הנגינה והעיבוד ולא רק דרך השירה.


נקבעה פגישת להקה בה נזרקו לחלל האוויר רעיונות לקונספט שיהיה הקו העלילתי של האלבום הבא. מייק ראת'רפורד הבסיסט הציע שהם יעשו עיבוד מוזיקלי משלהם לסיפור "הנסיך הקטן", אותה נובלה מ-1943 מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי, אך פיטר גבריאל הגיע לפגישה עם קונספט מקורי שזכה במירב קולות הלהקה. הוא רקח דמות פוארטו-ריקנית בשם RAEL, ששמה בא מיצירה של להקת המי (כשפיט טאונסנד סיפר שלקח את השם ליצירתו לאחר ביקור שערך בישראל בשנת 1966). זוהי דמות של נער שוליים שחי בניו יורק ולבוש במכנסי ג'ינס ומעיל עור. אותה הדמות נשאבת לפתע מתחת לפני האדמה ופוגשת שם יצורים מוזרים ביותר תוך כדי נסיון להציל את אחיה ג'ון, שגם נשאב לתחתית.


גבריאל סיפר על קונספט זה למלודי מייקר: "הסיפור מתחיל עם מנת מציאות, בה מוצגת דמות שמובילה אותנו לדברים מהפנטזיה. RAEL הוא בחור שחי בניו יורק וחש מבודד באופן אגרסיבי. לפתע נוחת ענן גדול על ניו יורק, שנראה כצמר של טלה והופך לזרז של הסיפור. השמיים הופכים, עם הענן הזה, לסוג של מסך טלוויזיה, כשחייו של RAEL מוקרנים בו ומושכים אותו פנימה, אל המסך. כשהוא חוזר להכרה, הוא מגלה כי הוא נמצא מתחת לאדמה במין קוקון חמים ונוח, שהופך לכלוב קר ולא נוח. אז הוא רואה הרבה אנשים בכלובים, כולל את אחיו ג'ון. כולם דוממים בכלובים. הוא מתחיל להיזכר ברגעים הראשונים בהם חווה את חדוות המין, בזכות מספרים, אך אין תגובה מהסובבים אותו. ואז הוא מובל במסדרון לתא ובו 32 דלתות - שם עליו לנחש, כמו בחידון טלוויזיוני, את הדלת הנכונה שתיפתח ותוביל אותו לדרך הראויה. דמויות שונות מעניקות לו עצות, כשכולן סותרות זו את זו. אז מגיעה בחורה עיוורת, בשם ליליווייט לילית', שלוקחת אותו למקום הנכון, שנראה כמערה שחורה. שם הוא שומע מין זמזום ולפתע נגלה מולו אור לבן. אבנים נופלות מסביבו, כשלפתע המערה מתפוררת וקורסת והוא חש כי הוא מתקדם לקראת מותו. אבל זה רק בפנטזיה שלו והוא מתחיל להיות מעורב עם למיה, שהיא אחת מהמפלצות המיתולוגיות בעלות גוף של נחש וראש ושדיים של אישה...". למי שירצה את המשך הסיפור מפי גבריאל, תשיגו את הגיליון של מלודי מייקר, שיצא ב-15 במרץ 1975.


שאר חברי הלהקה הסכימו באופן דמוקרטי לבסיס של הקונספט הזה. אך חוק ברור של הלהקה נשבר באותה הפגישה; גבריאל דרש שאת כל המילים לאלבום הזה הוא יכתוב לבדו, ללא התערבות של אף אחד מחברי הלהקה האחרים. הדמוקרטיה ששררה עד אז במחנה ג'נסיס התאיידה לה דרך החלון. הטיעון של גבריאל היה שאף מחזה לא נכתב על ידי כמה אנשים אלא תמיד על ידי מישהו אחד. אך למעשה, מבלי שאף אחד מחברי הלהקה ידע בזמנו, הוא תכנן לכתוב על עצמו ורגשותיו והוא לא רצה שמישהו אחר יפריע לו להביע את עצמו. השיר היחיד באלבום שגבריאל לא כתב את מילותיו, בסופו של דבר, היה THE LIGHT DIES DOWN ON BROADWAY.


באותה התקופה יצר קשר עם גבריאל יוצר הסרטים, ויליאם פרידקין, שהיה אז בשיא הצלחתו בעקבות סרטו המצליח "מגרש השדים". פרידקין, שהתלהב מהסיפור הקצר שגבריאל כתב על גב עטיפת האלבום GENESIS LIVE, רצה לעשות פרויקט משותף עם הזמר. גבריאל: "הוא ניסה להרכיב סרט מדע בדיוני והוא רצה להשיג כותב תוכן שמעולם לא היה מעורב בהוליווד לפני כן. הייתי רוכב על אופניים מהאולפן לתא לטלפון במורד הגבעה ומחייג לפרידקין שהיה בקליפורניה, עם כיסים מלאים במטבעות קטנים כאסימונים".


גבריאל שאל אם הוא יכול לקחת הפסקה מהכנת האלבום: הלהקה סירבה לתת לו. התנגדות החברים גרמה לגבריאל להחליט שהוא פורש מהלהקה לטובת הסרט. ארבעת הנותרים תכננו להמשיך כלהקה אינסטרומנטלית, אך פרידקין, שלא רצה לקחת אחריות על פירוק להקת ג'נסיס, יעץ לזמר לחזור לשם - וגבריאל עשה זאת, אך לא בלב שלם. ראת'רפורד: "זו הייתה תחושה מוזרה כשאחד מהחבר'ה שאתה עובד איתם קצת פחות נלהב ממך".



ההקלטות החלו באולפן שנקרא HEADLEY GRANGE, שידוע בתור האולפן בו הקליטה לד זפלין את חלק מיצירותיה הגדולות, אך האולפן עצמו היה שרוי בבלגאן אחד גדול. התחזוקה במבנה הייתה לקויה ביותר ועכברושים שרצו שם בכמויות גדולות. גם נטען שרוחות רפאים הסתובבו שם בלילות.


רוב המוזיקה לאלבום נכתבה ללא מילים להישען עליהן. ארבעת חברי הלהקה (פיל קולינס בתופים, טוני באנקס בקלידים, מייק ראת'רפורד בגיטרה בס וסטיב האקט בגיטרה) פשוט ג'ימג'מו להם וכתבו כך קטעי מוזיקה שונים. בפעם הראשונה שהם ניגנו את הקטע THE WAITING ROOM, הם כיבו את כל האורות במבנה ופשוט ניסו להפחיד את עצמם תוך כדי נגינה. בחוץ ירד גשם עם סערת ברקים ורעמים והטריק הצליח. הם פחדו, אך לצערם הם לא הקליטו את הטייק הזה וכל טייק שבא לאחר מכן לא הצליח להגיע, מבחינתם, לאווירה המפחידה הראשונית.


הסשנים לאלבום הזה הפרידו לגמרי את ארבעת חברי ג'נסיס מהסולן שלהם. גבריאל כתב את הסיפור, בשלבים, בחדר נפרד מהם ומדי פעם הוא הגיע לשאר החברים וסיפר להם באיזה שלב עומד הסיפור שכתב - והם חזרו כארבעה לאולפן כדי ליצור מוזיקה לפי המידע שקיבלו ממנו. אולי לגבריאל עצמו היה ברור מה הקונספט של היצירה, אך לשאר חברי הלהקה לא היה מושג. מבחינתם, הם פשוט יצרו חלקי מוזיקה שונים לשירים נפרדים.


אורח מעניין שנכח באחד הסשנים היה בריאן אינו. הוא הגיע יום אחד לאולפן ההקלטות ופגש בגבריאל, שביקש ממנו לתכנת אפקט בסינטיסייזר שלו שיגרום לעיוות בקולו. אינו הסכים ובתמורה לעבודתו, הקליט פיל קולינס תופים בפרויקט עליו עבד אינו, באותו הזמן, לאלבום שלו שייקרא TAKING TIGER MOUNTAIN BY STRATEGY.


הקרדיט של אינו באלבום הזה של ג'נסיס נכתב בשם ENOSSIFICATION והשירים עליהם עבד כאפקטים לשירה של גבריאל היו THE GRAND PARADE OF LIFELESS PACKAGING ו- IN THE CAGE. כמו כן הוא תרם נגינת סינטיסייזר בקטע שנקרא EVIL JAM.


באנקס: "פיטר זיכה את אינו בקרדיט לאלבום כשתרומתו ממש הייתה מזערית. לעיתים קרובות אני תוהה למה בכלל הענקנו לו קרדיט, כי מה שהוא עשה היה מעט מאוד". האקט: "הבריאן אינו הגיע מלא התלהבות והוסיף כמה טיפולים רדיקליים. הוא היה אינטליגנטי ונלהב לגבי דברים".


המוזיקה שנכתבה לאלבום הייתה נהדרת והקונספט שגבריאל רקח הגדיל את מימדיו לכדי אלבום כפול, אבל הזמן הלחיץ והובן לכל כי גבריאל נמצא בפיגור. הלחץ החל לבעבע, אז חברי ג'נסיס החליטו לעבור משם למקום אפילו יותר מרוחק ואף יותר מבולגן. הבלגאן לא הפריע להם. הרעיון של ריחוק מכל גורם מפריע קסם להם, אבל התקלות הטכניות שם היו רבות ורעש קבוע בערוצי ההקלטה גרם ללהקה ולטכנאי האולפן למרוט את שערותיהם מרוב עצבים.


בזמן שג'נסיס עברו מיקום, קרה לפיטר גבריאל משהו שהפך לאחת הסיבות שקיבעו את רצונו לעזוב סופית את הלהקה. אשתו, ג'יל, נכנסה בלעדיו לחדר הלידה כדי ללדת את בתם הבכורה. זו הייתה לידה מאד קשה, ב-26 ביולי, שבסופה נאלצה התינוקת לבלות שבועות ארוכים באינקובטור כשהיא נתונה במצב קריטי. גבריאל המסכן נאלץ לנסוע חמש שעות הלוך ושוב מאולפן ההקלטות לבית החולים. הוא נקרע פיזית ונפשית בין שני העולמות. אישתו לא הורשתה לראות את התינוקת כל עוד היא במצב קריטי שכזה. הרופאים חשבו שהתינוקת לא תשרוד - דבר שהוסיף עוד משקל לטראומה של הזוג גבריאל.


שאר חברי הלהקה לא הביעו שום תמיכה בגבריאל והותירו אותו לבדו בכל המצב האיום הזה. "ראת'רפורד: "רק כשנולדו לי מאוחר יותר ילדים, הבנתי שזה דבר שמשנה חיים. פיטר הגיע מוקדם מאוד לזה ולא היינו טובים בשינוי. היינו מאוד לא סימפטיים כלפיו. זה היה חלק גדול מהבעיה".



טוני באנקס: "פיטר נהיה קשה, ופתאום הייתה לו גישה אחרת. ומאותו רגע, זה לא היה כל כך כיף".


על סגנונו בנגינה בקלידים: "ההבדל ביני לבין ריק וויקמאן הוא שריק בורך - או קולל - בטכניקה פנטסטית. הבעיה היא שכשיש לך את זה, אתה חייב להשתמש בזה. לי יש טכניקה הרבה יותר מוגבלת ממנו ולכן חיפשתי דרכים אחרות לנגינה. אני לא מתעניין בווירטואוזיות. זה לא עושה לי ריגוש. אני לא להטוטן. אני בהחלט האיטי יותר. וכמה שיותר לאט - כך יותר טוב בשבילי. אני מתעניין יותר במהלכי אקורדים, שמתיישבים לאט במוח ועושים בו דברים. שם נמצא הכוח שלי - לקיחת אקורדים פשוטים והפיכתם לגדולים ודרמטיים".


סטיב האקט היה מודע מאוד למה שקורה, אך היה בצרות משלו: "פיטר עבר את הגרסה שלו לגיהנום, ואני עברתי את שלי. הנישואים הראשונים שלי התפרקו ונולד לי בן. הייתה כמות אדירה של אשמה מצדי ורק רציתי להמשיך עם המוזיקה, אבל החיים המודרניים פשוט המשיכו להתרסק עליי כל הזמן".


למפיק האלבום, ג'ון ברנס, היה הפעם קשה מאד לעבוד עם ג'נסיס. הוא נאלץ להיאבק עם חברי הלהקה בזמן המיקסים, כי כל אחד מהם הייתה לו דעה משלו כיצד הוא אמור להישמע. מה גם שהפעם היו הרבה תפקידי שירה להקליט של פיטר גבריאל.


התהליך היה ארוך ומתיש ולקח לברנס הטכנאי חודשיים להקליט את השירה וכל ההעלאות של שאר כלי הנגינה. הלחץ היה רב מאד וכשהקלטות האלבום הסתיימו, לאחר מאמצים רבים מאד, נשאר זמן מועט ביותר להתכונן לסיבוב ההופעות שבו תנוגן היצירה החדשה במלואה. הישועה הגיעה מתקרית לא נעימה שקרתה לגיטריסט, סטיב האקט. הוא בילה במסיבה, לאחר שצפה בהופעה של אלכס הארווי ולהקתו. כשהביע את התלהבותו מאותו הרכב לאדם שניצב לידו, ענה לו הברנש כי הם אכן נהדרים אך לא שווים דבר בלי אלכס. האקט, שהיה במצב שתוי והקיש את שנאמר על להקתו, ניפץ את כוס היין שהייתה בידו מרוב זעם. התוצאה הייתה חתך עמוק ביותר בכף היד שכמעט הוריד לו את האגודל. מועד סיבוב ההופעות נדחה וכך נוצר זמן לנשום קצת ולאגור כוחות.


האלבום THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY יצא לחנויות כאלבום כפול והגיע למקום העשירי במצעד המכירות הבריטי. בארה"ב הוא הגיע קרוב למקום ה-41. באותו הזמן יצאה ג'נסיס לסיבוב הופעות עולמי עם האלבום החדש שנוגן במלואו 102 פעמים. אך זה היה האלבום האחרון של פיטר גבריאל עם ג'נסיס. הוא החליט לפרוש מהלהקה כבר בתחילת סיבוב ההופעות ומתוך כבוד לשאר הלהקה, הוא לא פרסם את כוונותיו לעזוב וכיבד את כל התאריכים שנקבעו להופעות. ההודעה על פרישתו פורסמה רק באוגוסט 1975.


להלן נוסח הפרישה:

"ההרכב שבנינו כגוף משותף שישרת את כתיבת השירים שלנו הפך למנהל שלנו. הוא כבל אותנו בתוך ההצלחה לה יחלנו כל כך. הדבר השפיע על הגישה והרוח של הלהקה. המוזיקה לא החליקה למדרון ואני עדיין מכבד מאד את שאר המוזיקאים בלהקה, אבל זה נהיה קשה לתפקד בתוכה. בכלל, לשנות את הלב שלך מהתלהבות אידיאליסטית למקצוענות זה תהליך קשה מאד. אני מאמין ששימוש בצליל ובתמונה יכול להגיע לרמה שעוד לא התנסינו בה עד כה בלהקה. אך ההסכם הדמוקרטי המזויף שלנו לא יאפשר לזה לקרות.

כאמן, אני חייב לחקור תחומים שונים. כמו גם לחקור תחומי חיים שלא עשיתי עד כה, כמו למשל לגדל ירקות. זה חשוב לי לתת מקום בחיי למשפחה שלי ולהגשים את תפקיד האבא שבי. למרות שלמדתי המון מג'נסיס בשבע השנים האחרונות, התחלתי להסתכל על עצמי כגבריאל המפורסם. התחלתי לחשוב במונחים עסקיים. חשתי שהתייחסותי לקהל כמקור לכסף הרחיקה אותי ממנו. התחלתי להרגיש שאני כבר לא נלהב בהופעותיי. הצלחתי להגשים הרבה משאיפותיי כגבריאל כוכב הרוק. אבל עכשיו אני מקווה שהעתיד המוזיקלי שלי, אם יתממש, ייקח אותי לכיוונים שונים. אין מרירות ביני לבין הנהלת ג'נסיס. ההחלטה על פרישתי כבר נידונה לפני זמן מה. הסיבה שלא יצאתי עם העניין מיד לתקשורת היא שנתבקשתי לחכות עם זה עד שהלהקה תמצא מחליף. אני לא שולל את האפשרות שמישהו מהם עוד יעבוד עמי בעתיד על מוזיקה משלי.

משחק הניחושים שהקהל הרחב עשה על פרישתי היה רחוק מהאמת. אנשים ניחשו שעזבתי את ג'נסיס כדי:

1. להפוך לשחקן בתיאטרון

2. לעשות יותר כסף כאמן סולו

3. להיות כמו דייויד בואי

4. להיות כמו בריאן פרי

5. לכרוך את בואי ואת פרי סביב צווארי ולתלות את עצמי עם זה

6. להיכנס למוסד משוגעים

7. להפוך לסנילי"


גבריאל גם הרגיש כי שאר חברי הלהקה מתחילים לשנוא אותו בשל העובדה שרוב הביקורות על סיבוב ההופעות שיבחו בעיקר את הצד התיאטרלי שלו ובקושי כתבו על המוזיקה שהם ניגנו.


הקהל שהגיע להופעות של ג'נסיס בתקופה ההיא נדהם לגלות שהוא לא מכיר אף שיר מההופעה. הוא ציפה לשמוע את היצירות האהובות ובמקום זה קיבל יצירה חדשה, ארוכה מאד ומורכבת. לא כולם אהבו את זה.


התחפושות שגבריאל עיצב לסיבוב הזה היו כה מורכבות שלעיתים הוא לא הצליח לשיר דרכן למיקרופון כשהיה צריך. באותו זמן הוא סיפר למלודי מייקר: "אנחנו ברי מזל שהצלחנו להוציא את האלבום כהופעה לקהל, כי זה דורש המון מהקהל. זה מדהים לראות את התגובה של אלו שנחשפים אלינו לראשונה, עם התקליט וההופעה הנוכחיים, מול אלו שכבר הכירו אותנו בעבר.


מאד חששנו להביא את הסיפור על ניו יורק להופעות שם, כי זה כמו להביא ערימות של פחם לניוקאסל, אבל נראה כי זה מתקבל שם לא רע בהופעות. התחלנו את הסיבוב הזה בשיקגו והיינו מפוחדים ביותר, כי מעולם לא הצגנו לקהל כמות כזו של חומר חדש. עבדנו המון על הקמת המופע, כשאנשים מסביבנו עובדים קשה לספק את כל הצד הטכני. אחד השיאים במופע הוא כשרואים כפיל שלי על הבמה לצידי. זו בובה שלבושה כמוני. חשבנו בהתחלה להשתמש בכפיל, עם קרני לייזר, אך זה יקר מדי".


הביקורות בעיתונים, על אלבום זה, לא היו חיוביות. בעיתון מלודי מייקר נכתב בביקורת: "המוזיקליות גבוהה ביותר, כפי שאנו מצפים מג'נסיס אבל משהו חסר כאן, כשחברי הלהקה מציגים עיבודים מרשימים שחסר בתוכם את האש או המטרה".


עיתון NME: "להקשיב לתקליט הזה הוא כמו הצורך לחרבן עכשיו אבל צריכים לרוץ בתוך שדה ענקי וצפוף כדי להגיע אל הצד השני. קשה מאד להבין במה מדובר פה ומי שיתאמץ להבין, הרי זה כמו לקרוא סיפור שלם שנכתב על חוד של מחט".


ג'נסיס כמובן גילתה אחרי כן שהמתופף שלה גם יודע לשיר היטב וההצלחה הגדולה שלה עוד הייתה לפניה. אך עם האלבום הכפול הזה נחתם פרק מרשים ביותר בקריירה שלה כאחת המובילות בזרם הרוק המתקדם הבריטי. הרבה להקות ניסו לחקות את הצליל שלה אך אף אחת לא הצליחה להגיע לרמה הגבוהה שאליה הגיעה להקה זו, בצליל שיצרה במו ידיה. למי שמחפש את האלבום בגרסה האולטימטיבית, אני ממליץ על הרימסטר שיצא לאלבום ב-2009.


גם זה קרה ב-18 בנובמבר:


- בשנת 1993 הופיעה והקליטה להקת נירוונה הופעה לפרק של MTV UNPLUGGED בניו יורק. התוכנית צולמה בטייק אחד - עם טעויות והכל - ושודרה חודש לאחר מכן.


- בשנת 2003 נמכר דף המילים המקורי של ג'ון לנון לשיר NOWHERE MAN, של הביטלס, ב455,000 דולר.


- בשנת 2003 ובעקבות האשמות על התעללות מינית בנער בן 12 שביקר בביתו של מייקל ג'קסון, עשרות שוטרים פשטו על חוות נוורלנד בעוד הזמר נמצא בלאס וגאס לצלם סרטון.


- בשנת 1994 הפכו הרולינג סטונס למופע הגדול הראשון ששודר באופן חי באינטרנט מדאלאס, טקסס. לא כל המופע שודר כי אם רק עשרים דקות ממנו, כי בימים ההם עדיין היו מודמים פרימיטיביים שלא הצליחו להעביר מידע כה רב ברוחב פס מצומצם. זה באמת היה בשביל הפרסום כדי לקדם את המופע הקרוב שלהם בתשלום לפי צפייה.


- בשנת 2017 מת מלקולם יאנג, הגיטריסט מלהקת איי.סי.די.סי. יאנג, שהיה המוח מאחורי הלהקה, מת בגיל 64 לאחר מספר שנים בהן סבל מדמנציה. ובאותו יום בשנת 1997 הוציאה הלהקה אלבום מחווה לסולנה המנוח, בון סקוט, ששמו BONFIRE.


- בשנת 2002 שלח ביל ווימן, בסיסט הרולינג סטונס לשעבר, מכתב לכתב בעיתון אטלנטה ג'ורנל הנושא את אותו שם מאז שנולד בשנת 1961, לחדול מלכתוב תחת שם זה בטענה שהוא מפר את זכויות היוצרים של הבסיסט ווימן.


- בשנת 1985 נגנבו שבעה מתקליטי הזהב של ג'ימי הנדריקס מבית אביו במהלך פריצה.


- בשנת 1970 ולאחר 13 שנות נישואים, ג'רי לי לואיס התגרש ממיירה גייל בראון, בת דודתו שהייתה רק בת 13 כשהם התחתנו.


ב-17 בנובמבר בשנת 1997 נעצר בבריסטול, אנגליה, זמר העבר המצליח והנוצץ, גארי גליטר. הוא נחקר על ידי המשטרה לאחר שחנות מחשבים שבאה לתקן את המחשב שלו מצאה שהוא עמוס בחומרי פורנוגרפיית ילדים. מה קרה עם גליטר? בואו לקרוא...


גארי גליטר (פול פרנסיס גאד) היה אייקון פופ בריטי משנות ה-70, שמפורסם בביגודו המנצנץ, במגפי הפלטפורמה ובפאות לחיים מרשימות. הוא ידע להיטים מנצנצים כשהבולט בהם היה "רוק אנד רול (חלקים 1 ו-2)", שעדיין מושמע באירועי ספורט (באולמות שלא החרימו אותו בעקבות מעשיו).


מאז אותם ימי תהילה נוצצים הוא הפך לעבריין מין רשמי ומשוקץ. נפילתו מחסד החלה עם ההרשעה בבריטניה, על החזקת חומר פורנוגרפי עם ילדים. הוא ריצה תקופת מאסר של ארבעה חודשים ובהמשך טס לקמבודיה כשבשנת 2002 הוא גורש ממדינה זו, אך גורמים בקמבודיה לא ציינו שום פשע ולא הגישו אישומים.


בשנת 2006 הוא נתפס בשדה התעופה הויאטנמי, הו צ'י מין סיטי, כשהוא מנסה לעלות על טיסה לבנגקוק. המשטרה המקומית החרימה את המחשב הנייד שלו, ובו מאות תמונות פורנוגרפיות עם קטינות. הפעם הוא לא הצליח להתחמק והובל לבית המשפט, כשבמשפטו צוטטו עדויות גרפיות של הילדות בנות ה-11 וה-12, שגליטר חיבב אותן יתר על המידה והתעלל בהן מספר פעמים.


"הטיפול בילדים הוא הדאגה לעתידנו. אך מעשיו של גארי גליטר נגדו זאת", אמר השופט חמור הסבר. "הוא התעלל מינית וביצע מעשים מגונים עם ילדים פעמים רבות ובצורה מעוררת חלחלה".


הפרטים הגרפיים שנמסרו שם גררו התנשפויות מהקהל. גליטר לא הראה שום רגש בזמן המשפט, אך כשהורשע, בשנת 2006, הוא צעק בכעס: "לא עשיתי כלום! אני חף מפשע! זו מזימה שתפרו נגדי!". בכך התייחס לצהובונים הבריטיים שהתחקו אחר נוכחותו בויאטנם.


המשטרה הדפה אותו משם וליוותה אותו מחוץ לבניין והיישר אל הכלא. גליטר, שהיה יכול לקבל עד שבע שנים בגין פשעו, קיבל עונש מינימלי של שלוש שנים על ידי בית המשפט. מאוחר יותר הסביר השופט כי בין הגורמים התורמים לעונש הקל יותר היו 2,000 הדולרים ששילם גליטר למשפחת כל נערה כ"פיצוי". באוקטובר 2007 נמסר בתקשורת שהכוכב המושמץ לא יקבל חנינה מהכלא בויאטנם.


על פי קריטריונים שקבע הנשיא נגוין מין טריט, מי שעושה פשעים נגד ילדים אינו כשיר להיות בין כ-10,000 אסירים שיקבלו חנינה או הפחתת עונש בכלא.


גליטר נאלץ לרצות את כל שלוש השנים. בשנת 2008 ניסה גליטר להגיע מתאילנד להונג קונג, אך שם נחסמה כניסתו והוא הוחזר למקום ממנו הגיע. גליטר הבין שאין מנוס ואולץ לחזור לאנגליה ולהירשם שם כעבריין מין, כשצהובון בריטי אחד כינה אותו האיש הכי לא רצוי בעולם.


גליטר הפך סמל לבעיות ארוכות השנים של דרום מזרח אסיה עם פדופיליה וזנות עם ילדים. סגנונו המוחצן, שעזר להפוך אותו לנוכחות בימתית משכנעת בשנות השבעים והשמונים, תרמה לתדמיתו הלא נעימה במקרה זה. זה העביר מסר ברור מאוד למתעללים במין ולמתעללי מין פוטנציאליים, שהם כבר לא יוכלו לברוח בקלות ממדינה אחת בדרום מזרח אסיה למדינה הבאה בתקווה שתהיה להם גישה נוחה לילדים ופטור מעונש.

עד אז היה הטיפול בעניין שם רופף וזה היה גן עדן לפדופילים.


ב-18 בנובמבר בשנת 1976 יצא גיליון חדש של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:







ב-18 בנובמבר בשנת 1971 הופיעה להקת פרוקול הארום הבריטית עם התזמורת הסימפונית של אדמונטון. התוצאה באה עם תקליט נפלא.



תקליט ההופעה של להקת הרוק, פרוקול הארום, עם התזמורת הסימפונית של אדמונטון, יצא באפריל 1972 והוא הקלטה אגדית הלוכדת את הסאונד המובהק של הלהקה בסביבה ייחודית. התקליט, שהוקלט בשנת1971, אינו כולל את להיטה הגדול ביותר של הלהקה, A WHITER SHADE OF PALE. גם אין בו את להיטה השני, HOMBURG, אך יש בו מוזיקת רוק סימפונית שופרא דשופרא עם סאונד עוצמתי ומלכותי המציג את הכישרון והרבגוניות של הלהקה. מאז הפך התקליט לקלאסיקה ונשאר חביב בקרב מעריצי פרוקול הארום ומוזיקת רוק מתקדם תזמורתית בכלל.


מתי נחשפתי לראשונה לרוק מתקדם שכזה?


בשנות השמונים נהגתי להקשיב באופן קבוע ונלהב לשידורי הרדיו השונים ובעיקר אהבתי להאזין לתוכניות רוק מתקדם ורוק קלאסי שלימדו אותי בכל יום דבר חדש שפער לי את הפה והרחיב את הדמיון שלי אף יותר. זה המקום להביע את דעתי על חשיבות הרדיו כמורה דרך למוזיקת רוק ולא כמדיום שרק משמיע להיטים מז'אנר מוסיקלי זה וזהו. הרדיו שליווה את ימי נעוריי ובגרותי היה רדיו לימודי, עם שלל היצירות והצבעים של אז. עורכי המוזיקה היו מנטורים ולא רק משביעי רצון הקהל. אז מה קרה באחד הימים ההם בעודי מקשיב לרדיו?


יום אחד שמעתי ברדיו, בפעם הראשונה, את השיר CONQUISTADOR של פרוקול הארום. זה היה ביצוע בהופעה חיה עם תזמורת שלמה. הביצוע היה כה חי ומלהיב שלא יכולתי להירגע מזה זמן מה אחרי ההקשבה. הפתיחה האנרגטית עם החצוצרה התרועתית (סוג של מריאצ'י) נשמעה לי כדבר שלא שמעתי כמותו לפני כן.


עד אז הייתי בטוח שפרוקול הארום היא להקה של להיט אחד וזהו. רק אחרי החשיפה לתקליט ההופעה הזה, אי שם בנעוריי, התחלתי לחקור יותר עליה, הרבה לפני בוא האינטרנט כמובן, וגיליתי קטלוג עם תקליטים שלמים מופלאים. את תקליטי פרוקול הארום שלי אז רכשתי בשקיקה ובצמא רב בחנות תקליטים יד שניה בתל אביב. לא אשכח את האכזבה הגדולה מאד שחשתי כששמעתי את גירסת האולפן המקורית של CON QUISTADOR, שנשמעה לי חיוורת ועלובה לעומת היהלום המתוזמר-ספרדי הזה. מאז, אני מאד אוהב גם את זה. ומאז, אני גם אוהב מאד רוק מתקדם ולכן בהרצאות מוסיקה שלי יש גם הרבה מזה.


תקליט ההופעה הוקלט בקנדה, כחלק מסיבוב ההופעות של הלהקה בצפון ארה"ב, והוא סימן שינוי בהרכב הנגנים בלהקה, אם כי הסאונד נשאר נאמן מאד למקור. הנגנים החדשים היו הגיטריסט דייב בול והבסיסט אלן קארטרייט. חברי הלהקה הנוספים היו גארי ברוקר בשירה ופסנתר, בי ג'יי ווילסון בתופים, כריס קופינג באורגן האמונד וצ'מבלו וקית' ריד שכתב את מילות השירים. על הבמה הקנדית ניצבו עימם 52 נגני תזמורת ו-24 זמרי מקהלה.


זה רוק קלאסי עם תזמורת אמיתית!




ניתן לאתר את שיתופי הפעולה הראשונים של להקות רוק עם תזמורות מהמחצית השניה של הסיקסטיז, כאשר כמה מהן החלו להתנסות בשילוב עיבודים תזמורתיים במוזיקה שלהן. הראשונה לעשות כך היא להקת הביטלס, שבשנת 1965 הביאה את להיט הפופ המתוזמר הראשון ושמו YESTERDAY. שנה לאחר מכן היא הרחיבה את העניין ובמקום רביעיית כלי מיתר הגיעה הפעם שמיניית כלי מיתר לאולפני ההקלטה EMI, באבי רואד בלונדון, כדי להקליט את ELEANOR RIGBY. בשנת 1967 כבר נפרץ הסכר והביטלס השתמשה, לראשונה, בתזמורת סימפונית להקלטת A DAY IN THE LIFE.


התקליט הראשון שהציב לכל אורכו להקת רוק עם תזמורת סימפונית היה DAYS OF FUTURE PASSED, של להקת רוק בשם מודי בלוז, שהציג עיבודים תזמורתיים של פיטר נייט ונחשב לנקודת ציון בהתפתחות הרוק התזמורתי. מ אז, המון להקות בחרו גם הן להשתמש במיזוג זה באולפני ההקלטה. בסוף שנות השישים הייתה זו להקת דיפ פרפל שהביאה קונצ'רטו חדש שכתב אורגניסט הלהקה, ג'ון לורד, ללהקה ולתזמורת. השילוב של שני הכוחות היה הצלחה גדולה, כשבוצע על במת הרויאל אלברט הול בלונדון, בספטמבר 1969. מיד לאחר מכן הייתה זו להקת THE NICE, עם הקלידן והמלחין קית' אמרסון, שהביאה לבמה את יצירתה המתוזמרת ושמה FIVE BRIDGES. עם זאת, היה משהו רענן ביותר עם פרוקול הארום והתזמורת.



תקליט רוק קלאסי שמוקלט בעצבנות


חברי הלהקה היו מאד עצבניים לקראת הקלטת התקליט; ההפקה הזו הייתה מאד יקרה מבחינה כלכלית. מה גם שבכל סיבוב ההופעות הזה נקבע רק ערב אחד עם התזמורת השלמה. לכן ההקלטה בערב הזה הייתה חייבת להיות מושלמת מבחינת ביצוע כי אין לא היו אפשרויות להקליט ביצועים נוספים במקומות אחרים. כולם ידעו שזה הולך להצליח בגדול או להיכשל בענק - אין באמצע. לא פעם נרשמו מתחים גבוהים לקראת הביצוע. קודם כל, ציוד הלהקה עוכב במכס הקנדי והדבר גרם לביטול אפשרות של קיום חזרה גנרלית ראויה עם התזמורת. כמו כן, זמרי המקהלה לא היו אנשים מקצוענים בתחום. הם לא יכלו להגיע לחזרה המוזיקלית, שנערכה כמה שעות לפני המופע, בגלל שכולם עבדו עבודות יומיות בתחומים שונים. כדי להקשות אף יותר, איגוד המוזיקאים הקנדי אסר על הקלטת חזרה תזמורתית שנערכה לפני המופע. הדבר הביא לתיסכול בקרב טכנאי ההקלטה, שלא הייתה להם אפשרות לקיים איזון כלים ושירה (באלאנס) בניחותא. בעיה נוספת הייתה שמיקום הלהקה על הבמה לא איפשר לה לראות את תנועותיו של מנצח התזמורת, לורנס לאונרד, שעמד מאחוריה. בי ג'יי ווילסון המתופף מצא פיתרון מאולתר כששם לידו מראה של מכונית כדי להציץ בה בכל פעם שהיה זקוק לתנועותיו של המנצח.


הגיטריסט דייב בול, שהגיע מבירמינגהם, היה נרגש ועצבני לקראת הקלטת האלבום הראשון שלו עם פרוקול הארום. הוא היה אז רק בן 21 והרגיש שהוא נכנס לנעליים הגדולות שהשאיר אחריו הגיטריסט הקודם, רובין טראוואר. הוא הגיע להיבחן ללהקה, כשראה בתור עוד 60 גיטריסטים שמייחלים לקבל את הכרטיס פנימה. הוא בחור לנגן באודישן קטע בלוז של בי.בי קינג, פיזר כמה בדיחות והציע לחברי הלהקה הבוחנים לשתות איתו בפאב. זה שבר את הקרח והוא הפך לפורט המיתרים החדש. לא רק בול היה שרוי במתח לקראת ההקלטה כי אם גם חברת התקליטים, שזמן קצר לפני כן ידעה שהלהקה איבדה גיטריסט ענק והנה היא אף דורשת להקליט הופעה מורכבת שכזו.


זו הפעם הראשונה שללהקה אנגלית אי פעם הורשה להקליט עם תזמורת צפון אמריקאית בצפון אמריקה, וזו הפעם הראשונה שתזמורת אדמונטון הקליטה. סערה לא קטנה התעוררה אז בתקשורת המקומית עם הידיעה שמיזם כזה מתרחש באדמונטון - אז עיר של 500 אלף תושבים בצפון אלברטה, שם עדיין מדברים על היום שבו להקת רוק מתקדם אחרת, ג'ת'רו טול הגיעה לעיר. אדמונטון לא נמצאה במסלול סיבובי ההופעות של עולם הרוק. אולם אחד בעיר נמצא מספיק לקונצרט - מבנה לבנים ושיש המתאים יותר להפקה אופראית מאשר להופעה של פרוקול הארום. המושבים היו עם קטיפה אדומה, ומנהל האולם נרתע עד אז מלאפשר למופעי רוק להגיע לשם.


הכרטיסים להופעה נמכרו כולם כבר תריסר ימים מראש, מה שגרם לניסיון מופרך באותו אחר הצהריים לארגן מופע שני אחרי חצות. נגנית בצזמורת התלוננה שהיא לא מצליחה לרכוש כרטיס אפילו לבנה. ספסרי כרטיסים גבו בשטח בין 20 ל-30 דולר לכרטיס!


כך כתב גארי ברוקר ביומנו אז: "16 בנובמבר 1971 - הגענו לאדמונטון, אלברטה, מלוס אנג'לס, קליפורניה בשעה 20:00 שעון מקומי. בשעה 21:00 נכנסנו למלון. חצי שעה לאחר מכן יצאתי מהמלון עם כריס תומאס (מפיק) ובוב הונקה (מהאחראים על התזמורת) כדי להיפגש בפעם הראשונה עם לורנס לאונרד, מנצח התזמורת. מ-9.45 עד 23.15 בדקנו מהירויות של מקצבי השירים עם מר לאונרד בביתו.



23.15 עד 01.15 דיברנו על הקונצרט וזה הסתיים בוויכוח בין לורנס לביני שגרם לו לומר שהוא לא רוצה לעשות את הקונצרט ואני שאומר לו שהוא צריך לא להתערב יותר מדי ולהפריע. כריס תומאס שימש כשופט בתחרות: לורנס היה ילדותי מאד בהתנהגותו. ב-01:30 מגיעים חזרה למלון ודנים עם תומאס על הוויכוח והיבטים אחרים של הקונצרט הקרוב. הלכתי לישון בשעה 4:30 לפנות בוקר (עייף מאוד)".


למחרת ברוקר כתב ביומנו: "יציאה בשעה 9.30 לאודיטוריום לחזרה על התווים עם התזמורת. זה כרוך בתזמורת שמנגנת לאורך כל הפרטיטורה. החזרה איטית, (לא במפתיע) ובסיומה בשעה 13:00, חמישה שירים עדיין לא הושמעו. הפסקת צהריים ובשעה 14:00 חזרה מתוכננת לתזמורת. בינתיים הציוד שלנו מתעכב במכס הקנדי והוא לא צפוי להגיע עד השעה 16:00. אנחנו עוברים שוב על השירים האחרים, כשאני מנגן להם בפסנתר (וגדוד של אנשי הקלטה וסאונד מזמזמים בכל מקום עם 50 מיקרופונים על הבמה וחוטים בכל מקום, זה קדחתני). בשעה 15:30 יש הפסקת קפה ואנחנו מנצלים את זה לבדיקת הקלטת המוקלטת בה אנו מתכוונים להשתמש בהופעה. הציוד הגיע. עדיין יש שירים שלא עברו חזרות. אחד, קונקוויסטדור, אפילו לא הגיע לשלב של חזרה בצורה חלקית. בשעה 17:45 מגיעים חזרה למלון ובשעה 18:15 יוצאים לארוחת ערב בבית פרטי עם פקידים וחברים של התזמורת. בשעה 19:55 יוצאים לאולם לבדוק שוב תפקידי נגינה עם התזמורת. בשעה 23:30 יוצאים מהחזרה של המקהלה למלון. המשך דיון".


התקשורת בין הלהקה לתזמורת לא הייתה קלה. פרוקול הארום דיברה במונחים של סולואים וקטעים בעוד שחברי התזמורת הסכירו תיבות מוזיקליות ונקודות התייחסות על דפי התווים שלהן, מה שחייב את המנצח של התזמורת לתרגם הלוך ושוב בין שני המחנות.



למחרת, יום ההופעה, כתב ברוקר: "קמים בשמונה בבוקר. עוזבים את המלון בתשע לבדיקת סאונד קבוצתית. חזרות בשעה עשר עם תזמורת. בשעה 11:45 הפסקת קפה. בשעה 12:15 מגיעה המקהלה וחזרה מלאה עם כולם בין השעות 12.15 – 13:00. מיד לאחר מכן המשך חזרות עם התזמורת. כל השירים הושמעו כעת לפחות פעם אחת. בשעה 15:15 חוזרים למלון. מגיעים אחר כך לאולם ומחכים במתח עד שמונה בערב. הקונצרט מתחיל".


יצירה ארוכה בצד שלם של תקליט רוק קלאסי


התקליט מכיל רגעים יפים של מוזיקה טהורה. יש פה ביצוע חי ומתוזמר לשיר A SALTY DOG, שהוא לטעמי פסגת הכתיבה של פרוקול הארום, ויש כאן ביצוע חי ליצירה IN HELD TWAS I. למי שלא יודע מה פירוש שם היצירה, ארבע המילים שמרכיבות את השם הן המילים שפותחות ארבעה חלקים שונים ביצירה. כל מילה פותחת חלק אחד.


זה ידוע שגארי ברוקר תיזמר את השיר הפותח, CONQUISTADOR, במהלך הטיסה לקנדה. הנה הצלילים הראשונים של התזמורת, בכתב ידו של ברוקר.


למזלם של חברי הלהקה, ההצלחה הגיעה ובגדול. התקליט הזה הפך ללהיט גדול במכירות בחנויות תקליטים והגיע למקום החמישי במצעד האמריקני. בעטיפה האחורית של התקליט נרשמו גם מילות הסבר של ברוקר...


"בעוד כשלושים דקות דרק יאסוף אותנו כדי לנסוע לאולם, שם ממתין קהל של 3,000 איש עם 52 נגנים, 24 זמרים וגדוד של אנשי סאונד, הקלטות, ברק, במה ואפקטים מיוחדים. לומר שיום וחצי של ההקלטה שלנו עברו בצורה חלקה לא יהיה נכון, ולכן קיימת עצבנות נרגשת במקום ביטחון. הניסיון הקודם של הלהקה (בסטרטפורד, אונטריו 1969) הראה לנו שמוזיקאים סימפוניים נוטים לשמור את המיטב שלהם עד להופעה. על זה אנו מבססים את תקוותינו בשעה מאוחרת זו. מצאנו זמן לנסות את הקלטות האפקטים הקוואדרפוניים שלנו אחר הצהריים; כך שצליל הפיצוץ צריך לזעזע את היסודות. קית' (ריד) אומר לי שהשחפים נשמעים כאילו הם מסתובבים מעל הראש שלך כשאתה באולם.


המקהלה המוגברת צריכה להגיע גם מהבמה וגם מהחלק האחורי של התיאטרון כדי להקיף את הקהל בצליל שלו. הם כן יודעים מה הם עושים וההתלהבות שלהם הפכה למדבקת. הערב, יש לנו הזדמנות לנגן ביחד עם הכלים והקולות שאנחנו מרגישים איתם בבית ואני יודע שאנחנו וכל השאר נהיה במיטבנו".


ובכן, התשואות בסוף ההופעה נמשכו דקות. בינתיים מיהר המפיק כריס תומאס לבמה כדי לומר שצריך לתקן כמה דברים - נגני ההקשה של התזמורת היו לפעמים לא בקצב. אז הלהקה המאושרת הודיעה שתבצע מחדש כמה מהשירים - לטובת ההקלטה וגם כהדרן מתבקש לקהל. הערב הסתיים בניצחון.


פרוקול הארום, שהייתה מעודדת מהנסיון הזה עם תזמורת, חזרה על החווייה בשנת 1972 בהופעה שערכה באולם RAINBOW בלונדון עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית ומקהלה.


באפריל 1972 פורסם בעיתון המוסיקה, דיסק אנד מיוזיק אקו:"הקונצרט היה הצלחה עצומה ועכשיו יש לנו חלק ממנו מוקלט. החברים לא ניסו חומר חדש. 'הסיבה שתמיד נהניתי מהעיבוד היא כי אני באמת מרגיש שתזמורת יכולה להוסיף משהו לסאונד שלנו', אמר גארי ברוקר. 'הייתי קצת מודאג בלילה. החזרות לא צלחו אבל המקום היה מלא באנשים וברור שהיה מאוחר מדי לחזור בנו. הוצאנו על זה 30,000 דולר, וגם אם היינו יוצאים לשם ומפשילים את המכנסיים שלנו, זה היה עולה לנו באותה מידה'.


תזמורת ולהקות רוק פועלות אחרת לגמרי, ברוקר גילה. 'הם רגילים לקרוא ישר מהדפים והם בכלל לא גמישים. אנחנו, לעומת זאת, התקשינו עם זה כך. תזמורות מנגנות רע בחזרות. הן פשוט לא נותנות כלום, בניגוד למוזיקאי רוק שמנסים כל הזמן, מחפשים את המשהו המיוחד הזה. בארי וילסון נהנה בלילה ההוא. אני מכיר אותו הרבה זמן ויודע למה הוא מסוגל, וזה היה מהתיפופים הטובים ביותר ששמעתי אי פעם'..."


ביוני 1972 פרסם עיתון רולינג סטון ביקורת על התקליט: 'אם אתם מחובבי מוזיקת הבוגי או הפ'אנקי - אז פרוקול הארום לא הייתה מעולם חלק מהמנה המוזיקלית שלכם והתקליט הזה לא ישנה את דעתכם. אם אתם מחפשים מוזיקת רוק מאתגרת ומיוחדת - התקליט הזה יהיה הגשמת החלום שלכם. בעוד שגארי ברוקר, המלחין-זמר-פסנתרן, דאג תמיד להציג את פרוקול הארום כלהקה עם מוזיקה דרמטית וציורית - בתקליט זה הוא הצליח להכניס פנימה את התזמורת והמקהלה באופן מושלם למוזיקה שלו. הקול שלו בוקע מהרמקולים החוצה כדבש ניגר. ברוקר הוא אחד הזמרים הגדולים ביותר בעולם הרוק".


בעיתון בילבורד נכתב אז בביקורת: "בתקליט הזה הוכיחה להקת פרוקול הארום שאצלה החיבור עם תזמורת סימפונית לא יוצר דבר יומרני, כמו שקרה בלהקות אחרות".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים















































Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page