top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 באפריל בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-19 באפריל (19.4) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "בוב דילן נתן לנו הרבה אומץ. יש אווירה של אלתור במוזיקה שלו, לא משנה כמה הוא עשה עליה חזרות. זה נועז לעשות את זה בפני קהלים ענקיים, אתה יודע. אז יצאנו מהחוויה הזו בידיעה שמה שאתה יכול להפיק מזה היה הרבה יותר רחב ממה שהכרנו עד לאותה נקודה. זה הרחיב אותנו בכל הנוגע לידע שלנו על המוזיקה, ואיך באמת אפשר לסמוך אחד על השני. פשוט יצאנו מהשנתיים האלה כאנשים שונים. בוב אהב לנגן עם הלהקה שלנו, והוא ידע שנוכל כמעט לעקוב אחריו לכל מקום אליו ילך. אני לא חושב על חברי הלהקה שלי כעל להקת גיבוי, ואני בטוח שגם הם לא. אבל לפעמים, אני צריך להיות האדם שמקבל החלטות. במהלך השנים ניסינו לקבל החלטות ביחד, וזה אסון, אתה יודע? והם סומכים עליי, תודה לאל" (טום פטי בשנת 2017)


ב-19 באפריל בשנת 1971 יצא האלבום L.A WOMAN שהוא מבחינתי ה'אבי רואד' של להקת הדלתות.



כשג'ק הולצמן, הבעלים של חברת התקליטים ELEKTRA, שמע את ההקלטה הראשונה מהסשנים לתקליט הזה הוא ידע בליבו שזה יהיה תקליטו האחרון של ג'ים מוריסון כזמר.


אלבום זה עומד כאחד ההישגים החזקים ביותר של הדלתות - כפריחה אחרונה ממלך הלטאה לפני שהוא מת באמבטיה בפריז, חודשיים בלבד לאחר יציאת האלבום. למרות היותו רדוף באופן בלתי נמנע ולנצח על ידי מותו של מוריסון, האלבום לא נשמעת כמו להקה ברגעיה האחרונים. אבל, מצד שני, אומרים שיש רגעים לפני המוות בהם אדם מקבל צלילות נדירה.


הנושא הכללי של האלבום הוא לא מוות (אם כי יש בו הרבה אימה). האלבום עוסק בעיקר בהסתגלות, לידה מחדש ובריחה. זה הניסיון של הלהקה להשיל את עורה הקולקטיבי ולצאת החוצה בחיפוש אחר התחלה חדשה. "תראו אותי משתנה!", צועק מוריסון צועק בשיר הפתיחה. זו הצהרת כוונות מתריסה, כשמיסטר מוג'ו קם פעם נוספת, מסנוור ומבריק. עם זאת, כמו כמעט כל דבר שהדלתות עשו, הכנת האלבום הזה לא הייתה תהליך קל.


בנובמבר 1970 חזרו חברי להקת הדלתות לאולפני SUNSET SOUND, בהם הוקלטו שני אלבומיהם הראשונים. אך האווירה השמחה של חזרה למקום שאתה מכיר ואוהב התחלפה במהרה במשהו לא טוב. לחברי הלהקה היו ביד כמה שירים לא גמורים, הקלטות ג'אם של בלוזים שלא הלכו למקום שאפשר להיאחז בו. והיה שיר אחד שהיה די גמור בשם LATIN AMERICA. כשהלהקה הציגה בפני המפיק הקבוע שלה, פול רוטשילד, את השירים להקלטה, נשמעה דממה באוויר. דממה מתוחה מדי. ללהקה לא היו מספיק רעיונות מוכנים ואילו רוטשילד הגיע אליהם בגישה של "קדימה, תראו לי מה יש לכם..". כשהבין שהמצב הולך להיות תהליך מתסכל של מתחים ועצבים למציאת מוזיקה הולמת, החליט רוטשילד שנמאס לו.

הוא נזכר בסשנים הקשים לאלבום השלישי של הלהקה, WAITING FOR THE SUN. הוא לא רצה לעבור את זה שוב.


מה שהוא שמע בסתיו של 1970 זה שירים שלא קיבלו זמן חזרה ראוי מצד חברי הלהקה על מנת להביא אותם לרמה טובה. אך לפחות חברי הלהקה ידעו שיש להם ביד שירים טובים מבחינה רעיונית.

הגישה שלהם הייתה הפעם להישען יותר על אווירת הבלוז. אך רוטשילד לא ראה את זה. הוא ניגש לטכנאי ההקלטה, ברוס בוטניק, ואמר לו, "האם ראית פעם מישהו שהולך מרבע מיליון דולר?". בוטניק לא הבין את הכוונה. רוטשילד ענה לו שהוא עוזב. והוא הוסיף שהשיר על הרוצח בדרכים נשמע לו כמו מוזיקת ג'אז במסיבות קוקטייל. וכך פרש מהפקת הלהקה המפיק שעזר לה להיבנות. הוא כבר היה ללא טיפת אנרגיה בתוכו.


בתקופה ההיא היה רוטשילד בסכסוך גדול עם הבוס שהעסיק אותו כמפיק בחברת התקליטים ELEKTRA, ג'ק הולצמן. הוא זכר היטב את הסשנים הקשים שלו עם הלהקה להרכבת התקליט הקודם MORRISON HOTEL. גם הרכבת תקליט ההופעה ABSOLUTELY LIVE לא נרשמה כחוויה חיובית עבורו. מה גם שהפרויקט של אלבומה האחרון של ג'ניס ג'ופלין, PEARL, הותיר אותו מיובש. הוא עוד לא התאושש ממותה של ג'ופלין, שקרה לפני סיום ההקלטות לאלבום הזה שלה.


פול רוטשילד לא קנה את הקטע של ג'ים מוריסון החדש והמזוקן. מבחינתו הזמר הפך לדמות מגעילה מבחינה חיצונית. שמן ודוחה. מוריסון ניסה הכל בתקופה ההיא כדי להימלט מתיוגו כסמל מין. בייחוד לאור המשפט שריחף מעליו לאחר ההופעה השערורייתית במיאמי, בה הוא נאשם כי חשף את איבר מינו לקהל. ג'ים מוריסון הפך לאלכוהוליסט חסר מוסר עבודה. רוטשילד מאס בו.


ארבעת חברי הלהקה ראו את רוטשילד עוזב ופרשו למסעדה קרובה על מנת לדון שם בתוכנית הבאה. קריגר הגיטריסט הציע שהוא יהיה המפיק. מוריסון התנגד ואמר שיש לו תוכנית אחרת. הוא הציע שהלהקה תעבור להקליט בחדר החזרות שלה, איפה שתיפקד גם המשרד שלה. הצעתו כללה גם את ברוס בוטניק כמפיק. הטלטלה מאחורי הקרשים הייתה ברכה במסווה.


בוטניק הטכנאי אמר להם שלא ידאגו ושישמח להפיק כשהוא מביא עמו את כל ציוד ההקלטה לבניין המשרדים של הלהקה, ששכן בין בתי מלון זולים, מועדוני חשפנות וחנויות אלכוהול בכתובת שדרת סנטה מוניקה 8512. המקום היה מוזנח. שולחן העבודה של מוריסון היה עמוס בבקבוקי בירה ושאר אלכוהול ריקים. מאפרות מפוצצות בבדלי סיגריות וזנבות של ג'וינטים חיכו שמישהו יפנה אותן.


בוטניק נתן ללהקה את התחושה שחבריה צריכים לקחת אחריות על עצמם בשביל שהתהליך הזה יעבוד כמו שצריך והטריק עבד. הוא הביא לחדר החזרות את קונסולת ההקלטה שהלהקה הקליטה עמה את תקליטה השני, STRANGE DAYS. זה היה מיקסר של שמונה ערוצים. הוא מיקם אותו בקומה התחתונה של המבנה. הוא גם התקין אינטרקום על מנת לתקשר דרכו עם חברי הלהקה שהיו אמורים לנגן בקומה השניה.

ג'ים מוריסון לקח את עצמו ברצינות ותיפקד כמו שצריך בהקלטות. הפעם לא היה עליו רוטשילד המפיק ששיגע אותו בדרישות, כך שהיה לו קל יותר להיות רגוע.


כמו כן, חברי הדלתות לא פחדו מלטעות בנגינתם. הם רצו ליצור אווירה ספונטנית ולהקשיב לטעויות במידה ויש ולבחור את אלו שנשמעות טוב מספיק. ממש כמו במוזיקת ג'אז שבה הולכים על סיכונים ולא חושבים על הפקת ההקלטה אלא על הספונטניות שמתרחשת באותו רגע.


במאי הסרטים מיכאלאנג'לו אנטוניוני הגיע להקשיב לסשנים של הלהקה. הוא חשב לקחת מוזיקה של הלהקה לסרטו 'נקודת זבריצקי'. חברי הלהקה, שהעריצו את סרטו BLOW UP, קיוו שייקח מוזיקה מהם. לכן מוריסון כתב מילים עם הרעיון לסרט של אנטוניוני בראשו. הם ידעו שהוא עובד אז על סרט בשם ZABRISKI POINT.

מוריסון ניסה להסביר לאנטוניוני שאחד השירים, L'AMERUCA, נכתב במיוחד לסרט הזה ושהאות L בתחילת שם השיר היא קיצור למילה LATIN. אך הביצוע של השיר מול הבמאי היה לא מהודק. חברי הלהקה לקחו סיכונים בביצועו. רובי קריגר הגיטריסט לא היה מאוזן בעוצמת הווליום שלו ולעיתים החריש את המוזיקה בעוצמתו. הביצוע ועוצמת הווליום מחרישת האזניים לא התאימו לבמאי הסרטים, שהחליט להפיל את הרעיון. הלהקה לא התייאשה והמשיכה לעבוד.


השיר THE CHANGELING, שפותח את התקליט, נכתב כבר בשנת 1968. מוריסון קיבל את ההשראה מסרט סטודנטים שראה באותה שנה שנקרא כשם השיר. השיר הזה יצא בצד ב' של התקליטון RIDERS ON THE STORM. מוריסון שר פה SEE ME CHANGE ואכן אפשר לראות ללא מאמץ ששינוי גדול מאד חל בו. השיר הזה נשמע מאד אמין מפיו באותה תקופה. השיר LOVE HER MADLY נכתב על ידי רובי קריגר על חברתו (ואחר כך אשתו), לין, שנהגה בעת מריבות ביניהם לקום ולעזוב את הבית בטריקת דלת חזקה מאד. השיר יצא על גבי תקליטון במרץ 1971 והפך ללהיט גדול ללהקה.


השיר BEEN DOWN SO LONG קיבל את שמו והשראתו מספר מאת ריצ'ארד פארינה בשם הזה, שיצא בשנת 1966. יומיים אחרי יציאת הספר הזה נהרג פארינה בתאונת אופנוע. גם ג'ים מוריסון מת זמן לא רב אחרי יציאת האלבום הזה. שיר הנושא של התקליט ידוע בין השאר בגלל איזכור המילים MR MOJO RISIN, שהן היפוך אותיות של JIM MORRISON. מוריסון חזר על המילים האלה שוב ושוב ובקצב מתגבר כאילו הוא נמצא בתהליך לקראת אורגזמה. מוריסון השתמש במילה MOJO כמשהו מיני לגמרי. כמו סוג של אנרגיה מינית אישית. בעוד שהאנשים השחורים של הבלוז שרו את המילה הזו כשכוונתם לוודו (VOODOO). את השירה בשיר הזה הקליט מוריסון בחדר האמבטיה שבמתחם. לוס אנג'לס הפכה בידיה של להקת הדלתות לדבר נשי וסקסי. הלהקה ביצעה את השיר הזה רק פעם אחת בלבד בהופעה חיה. זה היה ב-11 בדצמבר 1970 בדאלאס.


השיר HYACINTH HOUSE נכתב על ידי מוריסון וקריגר בביתו של הגיטריסט. החתולים שהסתובבו בחצר ביתו של קריגר הפכו אצל מוריסון לאריות. יש בשיר הקבלה לסיפור מיתולוגי בו HYACINTHUS, שהיה מאהבו הצעיר של האל היווני אפולו, נרצח על ידו. ומהדם שנשפך ממנו על האדמה החל לצמוח היקינטון.

אם לוקחים את גרף הזמנים שלקח להקליט כל אלבום של הדלתות - מגלים שהאלבום הראשון לקח כמה ימי הקלטה ומאז כל אלבום לקח יותר זמן מקודמו. עד שהגיע LA WOMAN והחזיר את הגרף להיכן שהיה בהתחלה. הדלתות הקליטו בכל יום שיר אחד.


ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-19 באפריל בשנת 1978 יצא לאור תקליטון חדש של פאטי סמית', עם שיר שכתבה עם ברוס ספרינגסטין ושמו BECAUSE THE NIGHT.



למרות הרזומה הגדול של סמית' כזמרת רוק רבת שנים, זה היה להיטה היחיד. לכן גם רבים מכירים אותה רק עם השיר הזה.


ספרינגסטין החל לכתוב את BECAUSE THE NIGHT בשנת 1976 אך לא הצליח לחבר לו פזמון ראוי. בעיה נוספת שצצה בפניו הייתה שאסור היה לו להקליט את השיר ולשחררו כי הוא היה נתון אז בתסבוכת משפטית. מנהלו לשעבר, מייק אפל, גרם לבית המשפט לפסוק על ברוס לא להגיע לאולפני הקלטה במשך שלוש שנים. השיר הזה שכב דומם עד שהמפיק שלו, ג'ימי איובין, שכנע אותו לתת אותו לסמית'. ספרינגסטין: "נתתי אותו כי זה היה שיר אהבה ולא נהגתי לכתוב כך אז. לכן לא חשתי נוח עמו".


היא שמחה על המתנה והוסיפה לה פזמונים בלילה אחד בשנת 1977. היא חיכתה אז לשיחת טלפון מבן זוגה, פרד סמית', שהיה בלהקת MC5 וגר במישיגן. היא הייתה אז בניו יורק. השיחות ביניהם היו קצרות ביותר כי שניהם היו מרוששים ושיחות חוץ היו יקרות. אז הם הקציבו שיחה לפעם בשבוע ובלילה, כשהתעריף נמוך יותר. אז בלילה אחד שכזה היא חיכתה לשיחה שלא הגיעה. באותו זמן היא שמה את קסטת הדמו של ספרינגסטין לשיר זה. היא סיימה לכתוב את השיר באותו לילה. אך עדיין היא לא הייתה בטוחה האם להקליט אותו. איובין וחברי להקתה שכנעו אותה.


ספרינגסטין נהג לבצע את השיר בהופעות (עם מילים קצת שונות) אך שיחרר גרסה אולפנית רק בשנת 2010, לאלבומו THE PROMISE.


ב-19 באפריל בשנת 1974 יצא אלבום ללהקת הרוק המתקדם הבריטית, CARAVAN. באלבום, CARAVAN AND THE NEW SYMPHONIA, נשמעת הלהקה בהופעה (מאוקטובר 1973) עם תזמורת.



עבור חובבי מוזיקת ​​רוק יצירתית רבים שהופיעו בימים הסוערים של סוף שנות ה-60/תחילת שנות ה-70, הלהקות שעלו מעיר המחוז האנגלית, קנטרברי, הפיקו מהמוזיקה המעניינת ביותר של אותה תקופה.

שנת 1973 הייתה שנה קדחתנית ומלאת אירועים עבור קרוואן. השנה נפתחה עם סיבוב הופעות באוסטרליה לצד להקות לינדיספארן, סלייד וסטטוס קוו, (שילוב מוזר בהחלט). להרכב חזר אז הקלידן המייסד, דייב סינקלייר, לאחר שניסה את דרכו בלהקת מאצ'ינג מול ובהרכב מוקדם של האטפילד והצפון.


ההרכב הזה נכנס לאולפן כדי להקליט אלבום חדש והנוכחות של דייב סינקלייר בקלידים ונגינת הוויולה התוססת של ג'ף ריצ'רדסון זכו לאהדה מיידית מצד המבקרים והעוקבים כאחד.


אז גם נוצר קשר מיידי בין המתזמר, מרטין פורד, ללהקה. הגיטריסט / זמר, פאי הייסטינגס, הסביר: "מרטין היה חבר של הבסיסט שלנו, ג'ון פרי, וכך הוא בסופו של דבר הביא את תזמורת הסימפוניה החדשה וניצח על הסשן האולפני איתנו. לאחר מכן מרטין אמר לנו שהוא כל כך נהנה מהחוויה שהוא היה רוצה לעשות איתנו קונצרט, באמצעות אותה תזמורת. כולם חשבו שזה רעיון מצוין והקונצרט אורגן מהר מאוד".


הרעיון שנוצר היה לא רק להעלות קונצרט אלא גם להביא אולפן הקלטות נייד למקום הנבחר. התאריך של ה-28 באוקטובר 1973 נבחר. הייסטינגס: "לפתע נאמר לי שהקונצרט עומד לקרות וגם נאמר לי באותו שלב שעלי להמציא כמה שירים חדשים לקונצרט ולאלבום!"


עם פרסומות שפורסמו מיד בעיתונות המוזיקה, הכרטיסים לקונצרט אזלו מהר מאוד. הידיעה שהאולם יהיה מפוצץ באנשים הייתה מורטת עצבים וזה החריף בגלל זמן החזרות הקצר. הייסטינגס: "היו לנו רק שני מפגשים של ארבע שעות עם התזמורת כדי לעבור על כל החומרים. פעם אחת באולפן, ביום שלפני הקונצרט, ופעם אחת על הבמה של התיאטרון בשעת אחר הצהריים של ההופעה. היו לנו כל מיני בעיות. זה היה קונצרט מאוד מביך כי היינו צריכים לנגן מאחורי התזמורת שישבה מולנו. סקציית כלי המיתר התלוננה שאנחנו רועשים מדי ולכן נאלצנו לכוון את המגברים שלנו כדי למנוע מהצליל והווליום להיות מכוונים ישירות אליהם! חברי התזמורת אמרו דברים מלגלגים כמו 'אלוהים, מוזיקאי רוק'. זה היה עד שפגענו בהם עם ריף בקצב 19/8 והם לא הצליחו לעמוד בקצב שלנו".


כשהמופע הסתיים והקהל דרש הדרן, חברי התזמורת לא היו נלהבים. הם עמדו כקבוצה ודרשו לקבל תוספת תשלום כדי לעלות ולנגן את ההדרן, כי נקבעו לנגן רק את מה שבמופע עצמו. חברי קרוואן ראו כי כך ואמרו להם שיסתדרו בלעדיהם. אז חברי התזמורת חשבו שוב והבינו שכדאי להם לסיים בכבוד את האירוע גם ללא תשלום נוסף.


הלהקה, על כל החסרונות בגלל חוסר הכנה כללית וזמן ארגון מראש, הצליחה לבצע מופע משובח. כשהקונצרט הסתיים, מחיאות הכפיים היו אדירות אך זה הותיר טעם חמצמץ לחברי הלהקה שלא היו מרוצה מהתוצאה.


נגן הוויולה, ג'ף ריצ'רדסון, אמר בשנת 1975: "זה היה רעיון מושך לעשות הופעה עם תזמורת אבל באירוע הכל נראה מתוח מדי. חשתי מאד מוגבל כי זו הייתה הופעה מתוזמרת ונטולת ספונטניות. לא נראה לי שארצה לחזור על החוויה הזו".


גם המתופף, ריצ'רד קוגלאן, אמר אז: "גם אני לא מעוניין לחזור על זה, אלא אם יינתן זמן רב יותר לחזרות. אני בכלל מעדיף לעשות הופעה עם כלי נשיפה".



ב-19 באפריל בשנת 1972 שהה דייויד בואי בטוקיו, יפן, ונהנה ממנעמי המקום. הוא לא ידע שלמחרת יהיה בלגאן בהופעתו שם. מה קרה? בואו לקרוא.


המופע הזה שלו הסתיים בהיסטריה המונית של הקהל. לאחר שני הדרנים דרש הקהל עוד וכרבע שעה לאחר מכן, כשהתשואות לא פסקו, חסרו בואי וחברי להקתו וביצעו את ROUND AND ROUND. בינתיים עמלו השוטרים להדוף את האנשים בקהל שנדחפו לכיוון הבמה בהתלהבות.


לאחר ההופעה הובן שנזק ממשי נגרם לאולם והקפיצות החזקות מדי של האנשים גרמו לשבירת מרצפות ואף לנזק בתקרת חדר ההלבשה, שהיה ממוקם בדיוק שם וקומה מתחת.


בעל האולם רתח מזעם, פנה למשטרה וזו דרשה ממנהלי חברת התקליטים של בואי להסגיר את האחראים למעשה. בינתיים נהנה בואי, שלא היה כמובן אחראי לפוגרום, במסעדה היפנית המסורתית, קייסקי-ריורי.

לאחר מכן הוא עזב את טוקיו באוניה (הוא שנא לטוס) ובדרך לרוסיה הוא פינק את הנוסעים במופע קברט מאולתר ובו גם שר משיריו.


ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-19 באפריל בשנת 1968 יצא אלבום חשוב מאד זה, של להקת הזומביס.



הקריירה של להקת הזומביס היא ממש כמו מדף ספרים. שני התומכים הגדולים משני צידי המדף הם הלהיטים הגדולים. להיט אחד היה בתחילת הדרך, SHE'S NOT THERE, ולהיט שני בצד השני של המדף, TIME OF THE SEASON. בין שניהם יש הרבה שירים מצוינים שרבים מהם נשכחו. אך מכל אלו יש אלבום אחד שהוא בלתי נשכח בשל יופיו. זהו ODESSEY AND ORACLE.


לזומביס הייתה בעיה גדולה מבחינה תדמיתית: המראה החנוני של חבריה לא היווה מודל משיכה למעריצות. לא הייתה להם ארומה של תשוקה וסכנה. גם לא היו שערוריות רוק'נ'רול שגורמות להצית את הדמיון. כמו שאמרתי... בעיה גדולה.


אך מתחת לחליפות המגוהצות ומסגרות המשקפיים העבות פעמו לבבות של מוזיקאים מקצוענים ומרגשים. שני הלהיטים שהזכרתי מקודם הם מהגדולים ביותר בתולדות הרוק והפופ של שנות השישים.


הזומביס הפכו כמעט לתיוג של ONE HIT WONDERS (כלומר הרכבים של להיט אחד בלבד). השיר SHE'S NOT THERE היה כה מוצלח עד שנראה לכל כי הלהקה לא תצליח לעקוף אותו. השיר הזה הפך ללהיט עולמי גדול ונתן ללהקה שפע של ניסיון בהופעות. ואכן סינגלים נוספים שיצאו אחריו שקעו ללא חתם רציני. אפילו אלבום הבכורה שלהם נתפס כאכזבה גדולה. מין חבילה של קאברים לשירי בלוז לצד שירים מקוריים חסרי תנופה. אחרי יותר משנתיים בסיבובי הופעות החלו להתגלות סימני עייפות וייאוש בנוגע להמשך הדרך. ההופעות היו רבות אך כסף ממשי לא נראה בכיסיהם מכך.


לקלידן רוד ארג'נט ולבסיסט כריס ווייט הייתה תוכנית לעשות עוד אלבום אחד. הם לקחו את תוכניתם לחברת התקליטים CBS, שאהבה את זה.


אך האלבום ODESSEY AND ORACLE לא התקבל באהבה גדולה כשיצא בפעם הראשונה לחנויות. העובדה שחברי הלהקה כבר לא היו ביחד ממש לא עזרה לקידום האלבום. הלהקה עמדה להתפרק בפברואר 1967 אחרי סיבוב הופעות טראומטי בפיליפינים. חברי הלהקה, שנחתו שם באיחור של כמה שעות, הופתעו לגלות אלפי אנשים בשדה התעופה שמחכים להם. החוזה שלהם עמד על עשר הופעות שם. זה היה זמן קצר אחרי המסע הטראומטי של הביטלס לפיליפינים שהסתיים בעוגמת נפש מהולה בפחד. הזומביס נתקפו בפחד כשהתחוור להם שהם חייבים להתגורר כל שעות היממה בתוך האולם בו הופיעו. הדרכונים שלהם נלקחו מהם והם הרגישו כבני ערובה. הם חזרו לאנגליה בהרגשה לא טובה. חמשת החברים הבינו שאין להם מה להמשיך יחד. אך בכל זאת הם המשיכו ביחד ליצירת האלבום הזה.


בראשון ביוני של 1967 הוכה עולם הרוק בתדהמה מהאלבום סרג'נט פפר של הביטלס. הדבר השפיע גם רבות על חמשת הזומביס שנכנסו לאולפני EMI אבי רואד) על מנת להקליט את אלבומם השני.

כשהזומביס נכנסו להקליט באולפן, הם גילו את טכנאי ההקלטות של הביטלס, ג'ף אמריק, כשהוא עסוק בפירוק מכשירי ההקלטה עם ארבעת הערוצים. חברי הלהקה ביקשו מאמריק לחבר בחזרה את המכשירים. אמריק בתגובה השיב שהוא מבקש מהם להמשיך ולפרק את המכשירים כי נמאס לו לראות אותם אחרי ההקלטות האינטנסיביות של סרג'נט פפר. הוא רצה לחזור לשיטת ההקלטות הנורמלית ללא האפקטים והבלגאן.


אחד הכלים שעמדו באולפן הגדול היה המלוטרון שבו השתמשו הביטלס להקלטותיהם. לפיכך באלבום הזה נעשה שימוש במלוטרון על מנת לחפות על העובדה שהתקציב הזעום לא איפשר השכרת תזמורת אמיתית. השימוש בכלי זה עבד לטובתם בסופו של דבר.


ההקלטות לאלבום נעשו בחלקן באולפן מס' 3 באולפני אבי רואד ובחלקן באולפני OLYMPIC. הזומביס הייתה אחת הלהקות היחידות בזמן ההוא שהורשתה להיכנס לאולפני אבי רואד, למרות שלא הייתה חתומה לחברת התקליטים EMI. הלהקה נאלצה, למרות החיסכון הכלכלי, לשלם מכספה כ-200 ליש"ט על מנת לבצע מיקס סטריאופוני לתקליט.


לזומביס ניתן תקציב של 2,000 ליש"ט להקלטת האלבום. סכום הכסף הזה לא איפשר זמן הקלטה גדול באולפן. כתוצאה מכך, האלבום ODESSEY AND ORACLE (השם קיבל איות מוטעה מצד מעצב העטיפה..) היה מהודק בהגשתו המוזיקלית. בתקופה ההיא חלקו רוד ארג'נט והבסיסט כריס ווייט דירה. שותף שלישי בה היה בחור בשם טרי קווירק, שהיה סטודנט לאמנות ביחד עם ווייט. קווירק התנדב לעצב את עטיפת האלבום וכתב בטעות את שם האלבום עם השגיאה. שאר חברי הלהקה לא שמו לב לכך.


שגיאה נוספת בעטיפת האלבום הייתה שבמקור היה השיר BUTCHER'S TALE אמור להיקרא BUTCHER'S TALE SOMME 1916, אך על העטיפה נרשם בטעות BUTCHER'S TALE WESTERN FRONT 1914. באופן הזוי למדי, השיר הדרמטי הזה היה הסינגל הראשון שיצא מהאלבום בארה"ב. זה היה כמובן צעד שיווקי לא חכם במיוחד, שכן זה אחד השירים הפחות קליטים בתקליט.


השיר הפותח את התקליט נקרא CARE OF CELL 44 והוא דוגמה מצויינת לקולות ההרמוניים הנפלאים של הזומביס. ממש בסגנון הביץ' בויז. זה גם השיר הראשון שהוקלט לאלבום. הסולן של הלהקה, קולין בלונסטון, היה ללא ספק באחד משיאיו כאן מבחינה ווקאלית. השיר הזה נשמע קליל ושמח אך הוא מספר על געגועיו של גבר לחברתו שנמצאת בבית סוהר. בכלל, לכל אורך האלבום יש מין ארומה מוזיקלית סתווית-מלנכולית שכזו. זה אחד מקסמיו הגדולים.


הרבה רואים באלבום הזה כמפגן פסיכדלי, אך חברי הלהקה הודו שהם כלל לא עישנו או נטלו כדורים של סמים. הדבר שכן עזר להם להגיע לתגליות נפשיות היה מדיטציה.


השיר שחותם את צד א' נקרא HUNG UP ON A DREAM והוא כולו יופי של הרמוניות ווקאליות ומפלי מלוטרון. רוד ארג'נט הודה בראיון עדכני שהמילים הפסיכדליות של השיר מביכות אותו מאד כיום. הוא הוסיף שכתב אותן במחשבה שאף אחד ירצה לשמוע את זה לאורך הזמן. הוא טעה. השיר FRIENDS OF MINE הוא שיר קלאסי של הזומביס. פופ במיטבו. מה שכן, רוב הזוגות שמצוינים בשיר הזה כבר נפרדו ממזמן. חלקם אף מתו.


האלבום יצא לחנויות באנגליה באפריל 1968 ועמד מול שתיקה גדולה. האדישות מצד הקהל הייתה ענקית, למרות ביקורות חיוביות בעיתונים. שני סינגלים שיצאו ממנו (CARE OF CELL 44 ו- FRIENDS OF MINE) לא הצליחו להימכר כלל.


עיתון 'רקורד מירור' הבריטי פרסם במאי 1968: "התקליט הזה כתוב ומופק היטב על ידי הלהקה. רוב השירים הם עם קצב לא מהיר ולא איטי. החומר עצמי נעים להקשבה והעטיפה היא פסיכדלית עם ניחוח מיתולוגי יווני".

עיתון DISC AND MUSIC ECHO באותו חודש: "זה טראגי שהלהקה הזו מתפרקת. אבל איזה אלבום להתפרק איתו! זה התקליט הטוב ביותר של החודש".


לקוני התקליטים זה נראה שלהקת הזומביס הייתה להקת-עבר עם להיט מצליח אחרון מלפני שלוש שנים. הם נראו כלהקה שלא שייכת לתקופת הרוק של סוף שנות השישים. גיטריסט הלהקה, פול אטקינסון, החליט לפרוש מייאוש. ואחרי פרישתו הוחלט על פירוק הלהקה. כמה שבועות לאחר מכן עבר בלונסטון הסולן לעבוד בחברת ביטוח.


בינתיים, בצד השני של האוקיינוס, ישב אל קופר במשרדו בבניין חברת התקליטים CBS. קופר היה מוזיקאי מעולה ותיפקד גם כיועץ ומחתים אמנים לחברת התקליטים. הוא הקשיב לעותק של האלבום הזה, שרכש באנגליה, ונדלק עליו. עד כדי כך שהחליט להפעיל לחץ על חברת התקליטים להוציא את האלבום לאור בארה"ב.


חברת התקליטים האמריקנית גם הוציאה ללא חשק את הסינגל TIME OF THE SEASON. הם לא ראו בו להיט פוטנציאלי ענק.


כשהסינגל הזה יצא לאור היה רוד ארג'נט כבר עסוק, ביחד עם כריס ווייט, בהקמת להקה חדשה בשם ARGENT. אך הוא ניסה למשך תקופה קצרצרה להחיות אז את הזומביס על מנת לרכב על הצלחת השיר הזה. האיחוד המאולץ ההוא היה ללא קולין בלונסטון. הדבר הוביל לפירוק מיידי נוסף.


בלונסטון לא סבל את השיר הזה כשהוקלט. הוא לא הבין מה בדיוק צריך לשיר בו וגילה התנגדות גדולה להקלטתו. שיכנועים רבים הופעלו עליו בכדי שייבצע. הוא הודה מאז בראיונות שהוא אוכל היטב את הכובע בגלל השיר הזה. מעט מאד הלהקות שחוו פירוק וזמן קצר לאחר מכן הפך שיר רגיל שלהם ללהיט ענק.

באביב של 1969 זינק השיר הזה למקום השלישי במצעד האמריקני, אך למרות ההצלחה סירב רוד ארג'נט להקים מחדש את הזומביס. הוא כבר התקדם הלאה לבניית להקה חדשה בשם ARGENT.


ב-19 באפריל בשנת 1963 יצא תקליטון חדש לג'וני קאש, עם השיר RING OF FIRE.



זה נכתב על ידי ג'ון קרטר ומרל קילגור. קילגור כתב עוד כמה להיטי קאנטרי, שיחק בכמה סרטים והפך למנהל של אמנים כמו האנק וויליאמס. קילגור היה גם השושבין כשקרטר התחתנה עם קאש. היא כתבה את המילים על מערכת היחסים שלה עם ג'וני קאש. היא הרגישה שלהיות בסביבה של קאש זה כמו להיות ב"טבעת אש". קאש היה אז מעורב בענייני סמים והיה לו אורח חיים מאוד הפכפך. כשהיא כתבה את זה, שניהם היו נשואים לאחרים אך הפכו לחברים קרובים. בשנת 1967, קאש וקרטר היו שוב רווקים והם התחתנו בשנת 1968. קאש טען שקרטר הצילה את חייו בכך שעזרה לו להיפטר מסמים.


אבל יש עוד צד למטבע (או לטבעת) כי באוטוביוגרפיה שלה (I WALKED THE LINE), אשתו הראשונה של ג'וני קאש, ויויאן, מכחישה שלג'ון קרטר היה חלק כלשהו בכתיבת השיר. במילותיה: "היא לא כתבה את השיר הזה יותר ממני. האמת היא שג'וני כתב את השיר הזה, כשהוא שיכור, על איבר גוף נשי פרטי מסוים".


גם זה קרה ב-19 באפריל:



- בשנת 1968 ניגנו ארבעת חברי להקת FREE בפעם הראשונה ביחד. זה היה בחזרה מוזיקלית בפאב שנקרא NAG'S HEAD שבמערב לונדון. איש הבלוז הבריטי הלבן אלקסיס קורנר, שנולד בדיוק בתאריך של היום (בשנת 1928), הוא זה שהציע לארבעת החברים להיקרא בשם זה.


- בשנת 1944 נולד ברני וורל, הקלידן הנהדר של להקות פ'אנקדליק ופרלאמנט.


- בשנת 1965 נערכה פרמיירה של סרט המוזיקה THE TAMI SHOW. בין האמנים שהופיעו שם היו ג'יימס בראון (שגנב את ההצגה ביג טיים), רולינג סטונס, GERRY AND THE PACEMAKERS, הביץ' בויז, סמוקי רובינסון ועוד.


- בשנת 1942 נולד הקלידן המקורי של להקת האנימלס, אלן פרייס. הוא פרש מהלהקה ההיא באמצע הסיקסטיז בגלל שפחד לטוס להופעות.


- בשנת 1967 חתמו הביטלס על חוזה בו הם מתחייבים להישאר ביחד עוד עשר שנים. החוזה הזה כמובן לא יחזיק מעמד כפי שסוכם. למעשה, החוזה הזה הכניס את הלהקה לתסבוכת עסקית קשה שהותירה משקעים עמוקים בין חבריה.


- בשנת 2012 נכלאה מנהלתו לשעבר של לאונרד כהן לשנה וחצי. קלי לינץ' הואשמה שהטרידה את כהן בשרשרת אי מיילים כשהיא מאיימת על חייו. "צריך לירות בך למוות", היא כתבה. הסכסוך בין השניים החל בשנת 2005, כשנמצא כי לינץ' הונתה את כהן ובית המשפט חייב אותה להחזיר לו 9.5 דולרים כפיצוי על הכספים שנגנבו במשך כעשור.


- בשנת 1972 הופיע לאונרד כהן באצטדיון יד אליהו שבתל אביב. זו הייתה הופעה כאוטית ובלהיטון פרסמו אחר כך בכותרת, "כהן זועם בהיכל האלימות". כהן ביקש מהקהל המרוחק להתקרב אל הבמה אך הסדרנים, שביקשו להגן על רצפת הפרקט החדשה, החטיפו מכות למי שציית לזמר, שהיה המום וניסה להרגיע עם שירתו - אך הם ניתקו לו את מערכת ההגברה והתאורה.


- בשנת 1974 הופיע ברוס ספרינגסטין עם להקתו ב- STATE THEATRE שבניו ג'רזי. מפיק ההופעה היה בטוח שאין צורך בפרסום מעבר להעברת המידע מפה לאוזן. ההימור שלו לא השתלם מפני שלאולם בן 550 הכיסאות הגיעו רק 250 איש.


- בשנת 2002 נתגלתה גופתו של ליין סטיילי, סולן להקת אליס אין צ'יינס, בדירתו שבסיאטל. כוח משטרה פרץ את הדלת לאחר דיווחים כי סטיילי נעדר. גופתו של הזמר נמצאה בריקבון מתקדם לאחר שמת ממנת יתר, ב-5 באפריל, כשהוא בן 34 בלבד.


- בשנת 2000 זכה פיל קולינס בתביעה משפטית נגד שניים מחברי להקת הליווי שלו, ראמלי דייויס ולואיס סאטרפילד. הוא טען שהם קיבלו תמלוגים גבוהים בהרבה ממה שמגיע להם (כשהופיעו בחמישה קטעים מאלבום ההופעה שלו SERIOUSLY LIVE). קולינס טען שהם קיבלו בטעות פי שלושה ממה שהגיע להם (כי באלבום 15 קטעים והם ניגנו רק בחמישה). למרות זכייתו, השופט פסק בסוף שהשניים לא צריכים לשלם לקולינס בחזרה את התמלוגים כי אין להם הכנסה נוספת.


- בשנת 1969 הופיעה להקת SMILE (גילגול מוקדם של להקת קווין) במועדון REVOLUTION בלונדון. חברי הלהקה היו בריאן מאי בגיטרה, רוג'ר טיילור בתופים וטים סטאפל בבס ושירה.


- בשנת 1947 נולד מארק וולמן, שהיה אחד הזמרים בלהקת THE TURTLES (עם הלהיט HAPPY TOGETHER) וגם הופיע והקליט עם פרנק זאפה בתחילת הסבנטיז.


- בשנת 1980 קיבלה להקת הרוק איי.סי.די.סי לשורותיה זמר חדש - בריאן ג'ונסון בן ה-32. ג'ונסון החליף את הזמר הקודם, בון סקוט, שמת בפברואר של אותה שנה לאחר ששתה יותר מדי.


ב-19 באפריל בשנת 2012 מת מתופף להקת THE BAND, ליבון הלם, בגיל 71.



ימים לפני מותו פורסם בניו יורק טיימס שהוא הגיע לשלבים האחרונים של מאבקו בסרטן: "ליבון הלם, המתופף של הבאנד, הגיע לשלבים האחרונים של מאבקו במחלת הסרטן, לפי הערה שפורסמה באתר האינטרנט של המוזיקאי. מר הלם, בן 71, קיבל אבחנה של סרטן הגרון בשנת 1998 וכמעט איבד את קולו, למרות שהמשיך לשיר באלבומים ובקונצרטים. המסר, שנחתם על ידי בתו ואשתו, ביקש מהמעריצים לשלוח 'תפילות ואהבה אליו בזמן שהוא עושה את דרכו בחלק הזה של המסע שלו'..".


מארק ליבון הלם נולד ב-26 במאי 1940 בארקנסו. הוא היה בנו של חקלאי מגדל כותנה. הוא גדל על מוזיקת בלוגראס, דלטה בלוז, קאנטרי וניצני הרוקנ'רול; ממפיס הייתה ממש מעבר לנהר.


אביו נתן לו גיטרה כשהיה בן 9, ועד מהרה החל ליבון להופיע בצמד עם אחותו לינדה ובלהקת רוק'נ'רול בתיכון, ה-JJUNGLE BUSH BEATERS. הוא גם ניגן בתופים בלהקת MARVEL HIGH SCHOOL.

הלם היה בכיתה י"א כאשר זמר הרוקבילי יליד ארקנסו, רוני הוקינס, שכר אותו כמתופף. הוא נסע עם הוקינס לקנדה, שם ההופעות השתלמו יותר. הוקינס התיישב שם והקים להקה, רוני הוקינס ו-THE HAWKS, שניגנה שישה לילות בשבוע באונטריו והיו לה מספר סינגלים מצליחים.


עד 1961 הרכיב הוקינס את ההרכב שיהפוך לבאנד: ליבון הלם בתופים, רובי רוברטסון בגיטרה, ריצ'רד מנואל בפסנתר, ריק דנקו בבס וגארת' הדסון באורגן. "הוא ידע באילו מוזיקאים יש את האש", אמר הלם על הוקינס.

בשנת 1963, כשהם עייפים מהמשמעת של מר הוקינס, חמשת ה-HAWKS החלו בקריירה משלהם בתור ליבון וההוקס. זמר הבלוז, ג'ון האמונד ג'וניור, שמע אותם בטורונטו והביא את רוברטסון, הדסון והלם לאולפן בשנת 1964 כדי לגבות אותו באלבום SO MANY ROADS.


בוב דילן הביא להקה חשמלית לפסטיבל הפולק של ניופורט בשנת 1965, ואחרי שחבריה התחייבו על דברים אחרות, הוא שכר את רוברטסון והלם לסיבוב הופעות קיץ. בחזרות הראשונות שלהם, נזכר הלם, תגובתו למר דילן הייתה: "לא האמנתי כמה מילים יש לבחור הזה במוזיקה שלו, או איך הוא זוכר את כולן". לפני שעשו את ההופעה הראשונה שלהם, באצטדיון הטניס פורסט הילס בקווינס, דילן אמר לנגניו, "פשוט תמשיכו לנגן, לא משנה כמה מוזר זה יהיה".


הקהל נחלק מיד לשניים - אלה שרצו לשמוע רק את מוזיקת ​​הפולק של דילן לעומת אחרים שקיבלו באהבה את הצליל החדש. המופע שלאחר מכן בהוליווד בול התקבל טוב יותר. חבר להקה אחר, הקלידן אל קופר, בחר לעזוב. בשלב זה אמר הלם לאלברט גרוסמן, מנהלו של דילן, "קח את כולנו, או אל תקח אף אחד". ההוקס הפכו ללהקה של דילן.


הם הקליטו איתו וסיירו איתו במהלך חודשי הסתיו, ועדיין קיבלו קריאות בוז. הלם עזב את הלהקה בסוף 1965.

תאונת האופנוע של דילן בשנת 1966 סיימה את סיבוב ההופעות שלו עם ה-HAWKS. בזמן שהוא התאושש בוודסטוק, שכרו חברי הלהקה בית גדול ורוד בעיירה שכנה, ווסט סאוגרטיס, תמורת 125 דולר לחודש. במשך רוב 1967 עבדו ההוקס חמישה ימים בשבוע על מוזיקה: הם כתבו שירים עם ובלי דילן, ניגנו אותם בביתו ובבית שהם קראו לו ביג פינק, והקליטו אותם על רשמקול עם שני ערוצים במרתף. שירים שנשלחו משם למו"ל של דילן טופלו במהרה.


בחורף 1967, הלהקה זימנה את הלם להצטרף אליה. עם מנואל שהיה עד אז בתופים, הלם לקח לידיו מנדולינה, אם כי בקרוב יחזור לתופים.


גרוסמן השיג ללהקה חוזה הקלטות משלה עם חברת קפיטול, בפברואר 1968, ואלבום הבכורה "מוזיקה מהביג פינק", יצא ב-1 ביולי 1968, ללא גימיקים אולפניים. זה המם את סצנת המוזיקה. ההשפעה הייתה עצומה על אמנים כמו אריק קלפטון והגרייטפול דד. עם צאת האלבום השני כבר היה ברור שמדובר בלהקה שאינה גימיק של תקליט אחד אלא גוף מוזיקלי מיוחד במינו.


בספטמבר 1976 החליט רוברטסון להכריז על סיום קריירת ההופעות של הבאנד עם מופע גדול: "הוואלס האחרון", קונצרט כוכבים באולם ווינטרלנד בחג ההודיה של 1976. זה הוקלט לאלבום, וצולם על ידי מרטין סקורסזה לסרט קולנוע מצליח. הלם שנא את הסרט, והאמין שהוא מהלל את רוברטסון ומזלזל בשאר חברי הלהקה. הלם כבר פתח בקריירת סולו. הוא גם הסתעף למשחק, כשגילם את אביה של לורטה לין בסרט "בתו של כורה הפחם".


אבל הלם רצה יותר מכל להיות מוזיקאי עובד. בתחילת שנות ה-80 הוא סייר עם חבריו לבאנד, ללא רוברטסון. הם היו בדרכים בשנת 1986 כאשר מנואל התאבד בגיל 42. אבל הלם, דנקו והדסון המשיכו לעבוד יחד בתור הלהקה, עם מוזיקאים וכותבי שירים נוספים, והוציאו שלושה אלבומים במהלך שנות ה-90.


דנקו מת בשנת 1999 בגיל 55. בינתיים, האולפן של הלם הפך למרכז למוזיקאים מוודסטוק ומחוצה לה, כשלעתים קרובות עם הלם והדסון יושבים בפנים. הלם, שהיה מעשן כבד, חלה בסרטן הגרון. בסוף שנות ה-90, ובמשך חודשים הוא לא יכול היה לדבר מעל ללחישה. גידול הוסר ממיתרי הקול שלו, והוא עבר 28 טיפולי הקרנות. חשבונות רפואיים איימו עליו באובדן ביתו.


כדי לגייס כסף, הוא החל לארח את ה-MIDNIGHT RAMBLERS באסם שלו בשנת 2004. ההופעות הפכו לשם דבר ונראו יותר כמסיבות בית מאשר קונצרטים וכללו כוכבים אורחים ללא הודעה מוקדמת. קולו של הלם התחזק והוא הופיע ב-2009 במלאת 40 שנה לפסטיבל וודסטוק למרות שלא היה מסוגל לשיר באותו לילה. כמעט עד סופו, הלם בילה את חייו על הבמה. "אם זה לא בא מהלב שלך", הוא כתב, "המוזיקה פשוט לא עובדת".


בראיון משנת 1984 למגזין MODERN DRUMMER, תיאר הלם את "המרכיבים הנכונים" לעבודתו במוזיקה ובקולנוע כ"חיים ונשימה, לב ונשמה".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page