רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-30 באפריל (30.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"זה לא תמיד קל; עליך להתמודד עם נושאים רבים. כמובן, כסף הוא דבר נפלא, אך איני זקוק לעושר מופלג. אני פשוט לא רוצה לחזור לחיי עוני, גורל שפקד לא מעט מוזיקאים מפורסמים. אני שואף לשמור חלק מהוני לעתיד" (ג'ון דיקון, הבסיסט של להקת קווין, בשנת 1978).

אלטון פה ואלטון שם. ב-30 באפריל בשנת 1976 יצא אלבום הופעה שני לאלטון ג'ון ושמו HERE AND THERE.

האמת שבאמצע שנות ה-70, אלטון ג'ון לא רק צעד במצעדים – הוא היה המצעדים, והצלילים פה הוקלטו בזמן שהוא רכב גבוה מאד עם אלבומו הכפול GOODBYE YELLOW BRICK ROAD. שמו של האלבום הזה נועד לשקף שני מצבים, עם שתי הופעות שהוקלטו בזמנים שונים ובשני מקומות מרוחקים מאוד זה מזה. ה"כאן" הוקלט ברויאל פסטיבל הול היוקרתי בלונדון, ב-18 במאי 1974. כאן אנחנו מקבלים את אלטון בגרסה מעט יותר מאופקת, "בריטית" ומוזיקלית מאוד, בנוכחות הנסיכה מרגרט. רגע בולט מהמופע הזה שנכלל באלבום הוא הביצוע לשיר LOVE SONG (שיצא במקור ב-TUMBLEWEED CONNECTION), בהשתתפות כותבת השיר המקורית, לסלי דאנקן, שגם תרמה קולות רקע רבים בהקלטותיו של אלטון לאורך השנים. חלק ה"שם" הוקלט במדיסון סקוור גארדן האייקוני בניו יורק, ב-28 בנובמבר 1974 (ליל חג ההודיה). זהו אלטון ה"אמריקאי" – גדול מהחיים, אנרגטי, ומוקף בקהל משולהב בלב התפוח הכי תוסס בעולם. אני מאד אוהב להקשיב לתקליט הזה. ואני מתכוון לתקליט המקורי, ולא להוצאה המחודשת כשני דיסקים עם תוספת קטעי בונוס (שגם זה כייפי, אבל זה לא תקליט שמרגש אותי יותר). כן, בעידן של היום, שבו הופעות חיות עוברות תיקוני "אוטו-טיון" ועריכות אינסופיות (גם פעם היו עריכות בתקליטי הופעות אבל לא באופן מוגזם כמו היום), HERE AND THERE נשמע כמו מוזיקה חיה – עם הזיעה, עם צעקות הקהל ועם האלתורים הרגעיים.

על פי הדיווחים, אלטון לא היה מרוצה מהתוצאה הסופית וכינה אותה "אסון מוחלט" ו"פשרה עסקית". הוא הסביר: "אלבומי הופעה חיה הם לא הצד החזק שלי, אלא אם כן באמת יש לי זמן לשבת ולחשוב עליהם, ו-HERE AND THERE היה פשרה עסקית מוחלטת". התקליט המקורי מכיל רק חמישה שירים מכל הופעה ואף נתפס כמעט כלא רלוונטי בתוך רצף ההצלחות הפנומנליות שלו. עדיין, כמה זה כיף להקשיב לביצועים האלו. הקול שלו בתקופה הזו היה במיטבו – צלול, חזק, עם החספוס המדויק בטונים הגבוהים שטרם נפגע מהניתוחים או מהשחיקה של השנים המאוחרות. ולא לשכוח - זוהי הלהקה הקלאסית שמלווה אותו (די מאריי הבסיסט, נייג'ל אולסון המתופף ודייבי ג'ונסטון הגיטריסט ביחד עם ריי קופר הפרקשניסט). הכימיה ביניהם היא טלפתית, והם נשמעים כמו מכונה משומנת היטב שיודעת מתי לתת סולו גיטרה בועט ומתי להחזיק קצב עדין. זה עדיין נשמע לי הזוי שאלטון פיטר את הלהקה הזו שלו זמן לא רב לאחר מכן (הוא השאיר את ג'ונסטון ואת קופר).

נקודת מחלוקת משמעותית הייתה אי-הכללת הופעת האורח ההיסטורית של ג'ון לנון מהמופע במדיסון סקוור גארדן. למרות הפוטנציאל המסחרי, אלטון סירב בתוקף לכלול שירים בהם משתתף לנון וקבע: "אין סיכוי. זה היה יכול להיראות כניצול של ג'ון, שעלה להופיע איתי כטובה של חבר". בניגוד לאלבום ההופעה הקודם שלו, 11-17-70, שהתאפיין בסאונד "שורשי" של טריו, הפעם מדובר באלטון אחר לגמרי והפקה מנופחת בהרבה כיאה למעמדו כסופרסטאר. ולמרות רגשותיו האישיים והאילוצים החוזיים, האלבום זכה להצלחה רבה.

זהו אחד מאותם אלבומי הופעה שזכו עם הזמן להפוך לישות אחרת לגמרי, חזקה בהרבה מזו המקורית (בדומה לאלבום LIVE AT LEEDS של להקת המי). בשני המקרים, המוצר יצא במקור כתקליט בודד, ושנים לאחר מכן "התנפח" למהדורה מורחבת עם שלל קטעי בונוס. עם זאת, גם בתקליט המקורי ישנם כמה שירים מפתיעים שלא הייתי מצפה לשמוע בהופעה של אלטון ג'ון באותה תקופה – בין אם זה FUNERAL FOR A FRIEND, השיר LOVE SONG או SKYLINE PIGEON מאלבום הבכורה שלו. רק עבור אלו, האלבום הזה מומלץ מאוד.

אבל רגע... מה כתבו המבקרים של אז על התקליט? בעיתון RALEIGH (צפון קרולינה) נכתב: "אלטון ג'ון הוא כנראה הכוכב התמוה ביותר שהרוק הוליד: הוא נראה לעיתים כמשעמם ביותר ומצד שני כאחד המרגשים ביותר מול קהל. כאן הוא נע בין הקהל הלונדוני היוקרתי שכלל את הנסיכה מרגרט, לבין מעריצי חג ההודיה הנלהבים בניו יורק. האלבום מבהיר את היתרונות והחולשות של ג'ון; שיריו מלודיים להפליא וחלקם בעלי משמעות עמוקה, אך שאר העבודה שלו בעייתית יותר. הקטעים 'הלוויה לחבר' ו'יונת סקייליין' הם תרגילים בריקנות. נראה שהנגנים שלו אינם מקבלים מספיק מקום לביטוי עצמי בגלל האגו שלו, ולעיתים הסתמיות בקטעים האינסטרומנטליים גובלת במבוכה. מה שנותר לנו הוא כוכב פופ שיכול להיות בדרן מהדרג הראשון".

באיסט קנט טיימס (בריטניה) נכתב בביקורת: "רק לעיתים רחוקות אמן בסדר הגודל של אלטון ג'ון מוציא אלבום כה דל. בשנים האחרונות הוא נודע בזכות הופעות מוקפדות וטכניקות אולפן ללא רבב, אך האלבום החדש הוא חריג לרעה. אפילו המעריץ המושבע ביותר יודה שתיעוד שני הקונצרטים הללו אינו מוצר חיוני. נדמה שאלטון מתוח מול קהל המלוכה בלונדון ואינו מרשה לעצמו להשתחרר. בניו יורק, לעומת זאת, הוא נראה רגוע ועוצמתי יותר. למרות שהאלבום אינו מייצג את אלטון במיטבו, יש בו כמה רגעים ראויים. אז אל תירו בפסנתרן – הוא רק מנסה".

ובאניסטון סטאר (אלבמה) פורסם: "אלבום זה מפגיש שני קהלים שונים לחלוטין. נראה שבלונדון ניסה 'הפסנתרן הממושקף' להרשים את הוד מלכותה ולכן הציג הופעה רגועה בצורה יוצאת דופן. בניו יורק המצב שונה – הקהל הגיע כדי להשתתף במופע ולא רק להאזין לו. האלבום מרענן בזכות איכות ההקלטה המצוינת ובזכות איכות השירים הוותיקים, במיוחד בעידן שבו בליל מילים הופך ללהיט רק כי הוא יוצא מפיו של אלטון ג'ון".

הרוק נלחם נגד הניאו-נאצים! ב-30 באפריל בשנת 1978 נערכה בפארק ויקטוריה בלונדון הופעת "קרנבל נגד הנאצים", מול למעלה מ-50,000 איש, כדי להילחם במפלגת "התנועה הלאומית", קבוצה ניאו-נאצית בבריטניה שסיסמתה הייתה "לשמור על בריטניה לבנה".

מפלגת "החזית הלאומית" ייצגה את הימין הקיצוני בבריטניה, וכוחה עלה בתקופה שבה המדינה סבלה ממיתון כלכלי ממושך. באותה עת חיפשה המפלגה 500 מועמדים להצבה בבחירות המקומיות הקרבות, תוך הבטחה לגרש מהמדינה שחורים ומיעוטים אתניים אם תזכה בשלטון. המפלגה זכתה, למרבה התדהמה, לתמיכה מצד אריק קלפטון; במהלך הופעה בבירמינגהם ב-5 באוגוסט 1976, התבטא הגיטריסט מול הקהל והביע תמיכה בחבר הפרלמנט הבריטי השנוי במחלוקת, אינוק פאוואל.

קלפטון הטיח בקהל משפטים גזעניים, ולהלן תמליל דבריו: "האם יש לנו זרים בקהל הלילה? אם כן, אנא הרימו ידיים... אז איפה אתם? ובכן, היכן שאתם נמצאים, אני חושב שעליכם פשוט לעזוב. לא רק את האולם, אלא את המדינה שלנו... אני לא רוצה אתכם כאן, באולם הזה או בארצי. תקשיבו לי, אנשים! אני חושב שעלינו לשלוח את כולם בחזרה. עצרו את הפיכתה של בריטניה למושבה שחורה. הוציאו את הזרים. הוציאו את הזוהמה. חשוב לשמור על בריטניה לבנה... השחורים, השכונות, הערבים והג'מייקנים לא שייכים לכאן, אנחנו לא רוצים אותם כאן. זו אנגליה, זו מדינה לבנה. עלינו להבהיר להם שהם אינם רצויים אצלנו. אנגליה מיועדת לאנשים לבנים. זו בריטניה הגדולה, מדינה לבנה – מה קורה לנו, למען האמת? ... תזרקו אותם! שמרו על בריטניה לבנה!". בהמשך, הוא הוסיף לעודד את הקהל לתמוך בפוליטיקאי הגזען אינוק פאוואל.

פאוואל עצמו עורר שערורייה כבר בשנת 1968, כשנאם בבירמינגהם (העיר בה נערכה הופעתו של קלפטון) נגד המשך כניסת מהגרים לאנגליה מאפריקה ומהאיים הקריביים. קלפטון לא קלט מיד את הסערה שחוללו דבריו, ובזמנו אף אמר לעיתון "מלודי מייקר" כי פאוואל הוא "נביא". רק כעבור חודש, כשהדי האירוע סירבו דעוך ושמו הטוב עמד בסכנה, אולץ הגיטריסט על ידי מנהליו לפרסם מכתב התנצלות בעיתון. במכתב הסביר כי שתה לשוכרה, וטען כי לפני עלייתו לבמה אדם זר העליב את זוגתו, פאטי. עם זאת, קלפטון לא סיפק התנצלות מלאה, שכן חתם את המכתב במשפט: "אינוק הוא הפוליטיקאי המשוגע היחיד שיכול לנהל את המדינה הזו כראוי". התבטאויות אלו כמעט והחריבו את הקריירה שלו, לפחות בבריטניה.

מאז ניסה קלפטון להסביר כי אינו גזען, אך רבים מסרבים לקבל את דבריו. באוטוביוגרפיה שלו כתב על התקרית: "אלו היו הערות של שיכור. מאז למדתי לשמור את דעותיי לעצמי, למרות שמה שאמרתי על הבמה לא נועד להיות גזעני. זו הייתה מתקפה שלי נגד התנהלות הממשלה, המבוכה התרבותית וצפיפות היתר באנגליה, שנבעו בבירור מפוליטיקה המונעת מתאוות בצע. לפני ההופעה ביקרתי בג'מייקה וראיתי שם פרסומות בטלוויזיה שהבטיחו לתושבים 'חיים חדשים' באנגליה. לאחר מכן ראיתי בשדה התעופה הית'רו משפחות רבות שהגיעו מהודו המערבית ועברו השפלות מצד אנשי ההגירה, שלא התכוונו להכניסן. היה מדכא לראות זאת. ייתכן גם שהתפרצותי על הבמה נבעה מכך שפאטי ספגה לגלוג משפיל מצד בן למשפחת המלוכה הסעודית".

שנים לאחר מכן, שב והסביר ב"מלודי מייקר" את שאירע: "אין ספק שהאלכוהול דיבר מגרוני, אך גם הכעיס אותי לראות המוני סעודים קונים נכסים וקרקעות בבריטניה. בג'מייקה ראיתי פרסומות שהבטיחו לזרים חיים מלאי שמש, אך כשהגיעו, הם נתקלו בהשפלה איומה. המשרות הטובות ביותר שיכלו להשיג היו כרטיסנים באוטובוס או עובדים ברכבת התחתית. לכן חשבתי שפאוואל יוצא נגד השחיתות הבריטית, וסברתי שהוא אמיץ. למען האמת, הרגשות שלי בעניין לא ממש השתנו; בריטניה מומחית בלמשוך אליה אנשים בהבטחות ואז לדחוק אותם לגטאות. יש המון גזענות באנגליה, ואין סיכוי שאני אהיה גזען. שנים אחר כך הופעתי עם 'דייר סטרייטס' במופע למען מנדלה. אחד המפיקים ניגש אליי ואמר שזו ההזדמנות שלי להתנצל. השבתי לו שהוא ודאי מתלוצץ. לא התנצלתי, והאמת היא שנעלבתי מאוד".

התקרית של קלפטון, לצד מקרים כמו הצילום המפורסם של דיוויד בואי מצדיע (לכאורה) במועל יד בתחנת ויקטוריה כשחזר ממזרח גרמניה, החרידו את האגף השמאלי של סצנת הפאנק. התגובה הייתה הקמת תנועת "רוק נגד גזענות". התנועה זכתה לגיבוי באמצעות סדרת מופעים ברחבי המדינה, שהיו מהפסטיבלים הגדולים ביותר שנראו עד אז.

הפסטיבל המרכזי לווה בבעיות טכניות; להקת פינק פלויד הציעה להשאיל את מערכת ההגברה שלה, אך כיוון שלא יכלה לספק צוות תפעול, נאלצו המארגנים לשכור מערכת אחרת במחיר גבוה. כתוצאה מכך, חלק ניכר מהתכנים שהושמעו על הבמה לא נשמע היטב, אך הקהל הרב הגיע כדי לתמוך במטרה ועודד את האמנים, ביניהם להקת ה"קלאש", טום רובינסון ואחרים.

למרות שהאירוע סוקר במהדורות החדשות בטלוויזיה, העיתונות הארצית המשפיעה נמנעה מלסקר אותו בדפוס. עם זאת, המופע נחשב להצלחה אדירה, במיוחד לאור העובדה ש"החזית הלאומית" נחלה כישלון חרוץ בבחירות שנערכו שבוע לאחר מכן.

זה בית הכלא הכי מדליק! ב-30 באפריל בשנת 1957 הקליט אלביס פרסלי את השיר JAILHOUSE ROCK.

אחחח... האלביס הזה! מה אגיד לכם? יש שירים שכבר מהשנייה הראשונה שלהם, מהצליל הבודד הראשון, מצליחים להעביר בי זרם של חשמל. ככה זה גם עם השיר הזה. יש פה דבר גאוני בהקלטה הזו - וקוראים לזה שמירת ברק אדיר בתוך בקבוק. על ההתחלה יש כאן מתח מוזיקלי שנשבר מיד עם כניסת הקול הכריזמטי של אלביס שמכיל בתוכו חוצפה חיובית, חיספוס וגם הומור. למה הומור? כי שומעים כיצד כשהוא שר על האסירים שרוקדים ומשתוללים, הוא עושה זאת עם קריצה בכל הברה. הביצוע הווקאלי שלו לא רק מעביר את המילים המדויקות מבחינה ריתמית, אלא מצייר תמונה ממשית בראשי של מסיבה פרועה שבה כולם - גם סוהרים וגם אסירים - נכנעים לקסם המוזיקה ורוקדים ביחד. והקצב הזה! הקצב הכל כך בסיסי ועם זאת כל כך גאוני, שלא מאפשר לי להישאר אדיש לזה. רוצים זריקת מרץ להמשך היום שלכם? זה בדיוק, אבל בדיוק, השיר הנכון!

יש פה חוצפה של מרד נעורים. הרי הכלא הוא סמל לממסד, לנוקשות ולגבולות, והרוק'נ'רול הוא החופש שמבעבע ופורץ מתוכו. כן, מוזיקה יכולה לשחרר אותנו מכל כלא – מטאפורי או ממשי. זה הכוח שלה. ואמנם השיר נכתב לפני עשרות שנים, אבל הוא לא מרגיש לי כמו מוצג מוזיאוני. יש בו רעננות ששורדת את מבחן הזמן. כשאני מקשיב לזה - אני מרגיש מחובר לתקופה תמימה יותר, לראשית ימיו של הרוק'נ'רול, אך באותו זמן השיר מרגיש רלוונטי כאן ועכשיו. אני ממש מדמיין כיצד הביטלס שחקו את התקליטון הזה שוב ושוב, כשהם רק חלמו להיות אי פעם כוכבי מוסיקה בעצמם. השיר מזכיר לי רגעים שמחים, מסיבות ריקודים, וזמנים שבהם אלביס פרסלי היה בשיא האלמנט המחוספס שלו. מדובר פה ביצירת מופת - גם השיר וגם אלביס!

אז הנה סיפור על השיר: ההקלטה נערכה באולפני RADIO RECORDERS. תהיו בטוחים שלא מדובר פה באולפן מפונפן עם המון ערוצי הקלטה. ממש לא, מדובר פה באולפן פרימיטיבי יחסית אבל עם מיקרופונים וינטג'יים מדהימים, מכשיר הקלטה שמוסיקאים היום יכולים להזיל המון ריר רק מלחשוב עליו והדהוד טבעי בחדר שעזר לרפד את הצלילים לקראת כניסתם לסליל ההקלטה עם תחושה טבעית. אז הסשן החל בעשר בבוקר ונמשך עד שש בערב. אלביס הקליט באותו יום שירים נוספים, כי הרי צריך לנצל את הזמן ואת האנרגיה. אך שיר אחד בלט מעל כולם: שני אקורדים מחשמלים, קרובים מאד זה לזה, עם הגיטרה ושתי דפיקות בתוף הסנר. זה כל מה שנדרש כדי ליצור עיבוד רוקי ומכונן דרך.

את השיר כתבו ג'רי לייבר ומייק סטולר, אלו שחתומים גם על הלהיט הנובח HOUND DOG. אז השיר על בית הכלא הופיע בסרטו של אלביס שנושא את אותו השם. בסרט גילם אלביס אסיר שהואשם לשווא והופך לכוכב לאחר שחרורו. היצירה, שנחשבת לאחת הטובות מבין 31 סרטיו, התפרסמה בזכות הסצנה המתרחשת בכלא, שבה אלביס מבצע את השיר ומציג תנועות ריקוד מהפכניות עם האגן שלו.

הסרט נקרא על שם השיר, אף שבמקור הוא היה אמור להיקרא GHOST OF A CHANCE. ולא תאמינו! השורה "מספר 47 אמר למספר 3: אתה ציפור הכלא החמודה ביותר שאני מכיר" מרמזת על יחסי מין בין כותלי הכלא. בזמנו חמקה השורה הזו מתחת לרדאר של הצנזורה, ונראה כי מאז ועד היום רבים מחמיצים את המשמעות הזו ושרים את השיר כשהם מהופנטים מהקצב שלו. זו גאונות!

גם נגניו של אלביס השתתפו בסרט: הגיטריסט סקוטי מור, המתופף די ג'יי פונטאנה והבסיסט ביל בלאק, כשמייק סטולר מלווה אותם בפסנתר. במקור היה זה לייבר שאמור לנגן בסרט, אך ביום הצילומים הוא סבל מכאב שיניים ולא יכול היה להגיע. כן, כאב שיניים זה דבר ממש לא סימפטי. אז סטולר החליף אותו, ומכיוון שהוא לא היה חבר באיגוד השחקנים, נאסר עליו לדבר בסרט והוא הורשה לנגן בלבד. נו, חוקים שכאלו! הוא אף אולץ לגלח את זקן התיש שלו, כי לדעת הבמאי הוא עלול היה לגנוב את ההצגה כך מהכוכב הראשי.

ב-30 באפריל בשנת 1971 יצא תקליט הבכורה של להקת THIN LIZZY שנקרא כשם הלהקה.

אוקי, מי שהכירו את הלהקה בעיקר דרך התקליט JAILBREAK והלהיט THE BOYS ARE BACK IN TOWN, ודאי חטפו הלם מיידי כאשר האזינו לרצועה הראשונה בתקליט הבכורה הזה. השיר THE FRIENDLY RANGER AT CLONTARF CASTLE נפתח במקצבי הקשה אתניים, פרצי ווא-ווא עדינים של גיטרה, ודקלומו של פיל לינוט – לא שירה, אלא הקראה של סיפור מיסטי מעורפל שקשה מאוד לעקוב אחריו וכנראה היה חסר משמעות בכל מקרה. ייתכן והטקסט התבסס על איזו אגדה קלטית. נו, אני לא מומחה במיתולוגיה קלטית, למרבה הצער. והשיר משנה קצב כמה פעמים, גולש לסולו פסיכדלי ומסתיים בפתאומיות לפני שמפנה את מקומו לבלדה היפה HONESTY IS NO EXCUSE. ברוכים הבאים לנקודת הפתיחה של ליזי הרזה.

באותה נקודה, הלהקה תפקדה כשלישיית רוק עוצמתית, אם כי הקשרים ללהקת CREAM היו חסרי תועלת שכן המוזיקה לא נשמעה אפילו קצת כמו הסופרגרופ ההיא. והליזיס אכן היו עוצמתיים: המתופף בריאן דאוני התגלה כבחור מוכשר באופן מפתיע, שהניח מקצבים מדויקים ומורכבים והתפרץ רק לעיתים רחוקות לסולו תופים קצר. לגבי הגיטריסט אריק בל, הוא היה גיטריסט נהדר (בסדר, לא ברמה של גארי מור שהיה בלהקה בהמשך הדרך). אריק בל ידע להיות חסכוני כשצריך, הוא היה מאסטר בהקלטות כפולות, וכשזה הגיע לבניית סולו דינמי ומהיר, האצבעות שלו פשוט עשו את העבודה. צלילי הגיטרה שלו מעולם לא צרמו או עלו על העצבים ותמיד התאימו למצב הרוח של השיר במאה אחוזים. כן, בעוד שהגיטרות המאוחרות של הלהקה היו מכוונות לריפים חותכים ומדוייקים, הנגינה של אריק בל בתקליט הבכורה הזה היא מלאכת מחשבת של צבעים - שילוב נדיר של בלוז פסיכדלי עם נגיעות של פולק אירי מסורתי. הסאונד שלו חם, נקי יחסית, ומלא בשימוש חכם באפקטים שמעניקים לתקליט אווירה חלומית לא פעם. הוא לא בא להרשים במהירות, אלא ביקש לספר סיפורים דרך המיתרים.

באשר למיסטר פיל לינוט עצמו, הוא מעולם לא נחשב לנגן בס מהליגה הראשונה, אך לפחות קולו בתקליט הזה בא עם רעננות מיוחדת ואנרגיה מלאת נשמה. הוא עדיין היה רחוק מכס המלכות שהיה שמור לרוק סטארים עולמיים. פה הוא פשוט היה בחור צעיר שספג את המסורת האירית וניסה להתיך אותה לתוך עולם הרוק. השירה שלו פה היא פגיעה יותר, פחות "שאגתית" ויותר לוחשת, מה שיוצר אינטימיות שקשה למצוא בהפקות המלוטשות והבומבסטיות של ליזי הרזה בסוף הסבנטיז. ועדיין, התקליט הזה לא היה חף מפגמים. עדיין ניכר מחסור בולט במנגינות, ולמרות שהאווירה, עיבודי הגיטרה היפים והשירה העוצמתית הצילו חלק גדול מהחומרים, עדיין היו שם כמה קטעי מילוי. אבל כהתחלה של קריירת להקה? זה בהחלט היה מבטיח וזה לא פעם מהנה להקשבה.

אז הכול החל כאשר הלהקה חתמה על חוזה עם חברת התקליטים DECCA RECORDS בנובמבר 1970. חברי הלהקה הרשימו את נציג החברה, פרנק רוג'רס, במהלך סשן שבו שימשו כלהקת ליווי לזמר דיץ' קאסידי, אך בסופו של דבר הייתה זו ליזי הרזה שזכתה בחוזה במקומו. העסקה כללה שלושה תקליטים וסינגלים, שנועדו לכסות את עלויות ההקלטה.

התקליט הוקלט באולפני DECCA שבווסט המפסטד, לונדון, החל מה-4 בינואר 1971 – מיד לאחר שהלהקה טסה מדבלין כדי להשתקע בלונדון. עבודת ההקלטה נמשכה חמישה ימים, ויומיים נוספים הוקדשו לעריכת המיקס. המפיק היה סקוט אינגליש, כותב שירים אמריקאי המוכר מלהיטים כמו BEND ME SHAPE ME ו-HI HO SILVER LINING, אולם המיקס הראשוני שלו לא סיפק את הסחורה. בשל כך, הובא ניק טאובר כדי לבצע רמיקס מחודש לתקליט כולו. טאובר חש שהמיקס המקורי לא היה "רוקי, קשוח או עוצמתי מספיק".

הגיטריסט, אריק בל, נזכר כי חברי הלהקה היו תחת השפעת סמים לאורך כל הזמן במהלך ההקלטות: "אני לא באמת זוכר שהקלטתי את התקליט הראשון. לא ידעתי מה קורה עד לסיום העבודה; זה היה פשוט ערפל". מאוחר יותר חשו חברי הלהקה כי התקליט הופק בחיפזון, דבר שפגם בתוצאה הסופית.

העיתון RECORD MIRROR פרסם ביקורת על התקליט: "יש כאן עבודת גיטרה מאופקת ומצוינת, שירה מעולה וצלילי מלוטרון ברקע שיוצרים אווירה מעניינת. אם הם ימשיכו בקו זה, אין ספק שייצרו גם להיטים". בביקורת של DISC AND MUSIC ECHO נכתב: "הלהקה הזו היא הייצוא החדש ביותר של אירלנד, ואם תשמור על הסטנדרט הגבוה הזה, היא תעשה נפלאות. התקליט הוא שילוב מהודק ונהדר בין אור לחושך. עבור טריו פשוט של שתי גיטרות ותופים, יש כאן הפקה עשירה במגוון צלילים. מבחינה מלודית הלהקה אינה שונה מאחרות, אך הייחוד שלה טמון בטיפול בצליל – הוא חזק אך אינו קקופוני". ובמגזין SOUNDS נכתב: "זהו טריו חדש שלשמחתנו נמנע מהפיתוי להפוך ללהקת 'קרים' הבאה. מוקד המשיכה המרכזי הוא הסולן והבסיסט, פיליפ לינוט; הוא כתב את רוב השירים וניחן בקול טוב".

ב-30 באפריל בשנת 1976 יצא תקליט חדש לבוב מארלי, RASTAMAN VIBRATION. אווירה של חוסר אמון ופרנויה אופפת אותו, עם בוב מארלי בעמדת המנהיג הלוחם.

חברות וחברים, בתחילה נשמע כאילו מדובר בתקליט רגאיי מופק יותר מדי. כזה שלוקח את מארלי אל המיינסטרים. אבל לא, אל תתנו לזה לבלבל אתכם. הסיפור שעליו נבנה התקליט הזה הוא לא כזה שנמצא במקום נוח. ממש לא. זה היה כשעשן המריחואנה התערבב עם האוויר הפוליטי הדחוס של קינגסטון, ג'מייקה. מארלי: "האלבום מתמקד בנושאים של אמונה ראסטפארית, פרשנות חברתית, התנגדות ותדרים חיוביים. זו אינה רק מוזיקה כרגע, אנחנו מתמודדים עם מסר".

קודם כל, זמן קצר לפני הקלטת האלבום, מצא עצמו בוב מארלי בבלגאן עסקי, שנבע מהפיכתו לאמן מיינסטרים מצליח. הוא נקלע למחלוקת חוזית עם חברת ההוצאה לאור של שיריו, CAYMAN MUSIC, אשר לטענתו לא שילמה לו תמלוגים. לפי ההסכם, חברה זו הייתה אמורה לקבל לידיה כל שיר חדש שיוציא. לכן, הוא בחר להוציא את שיריו באלבום זה כאשר הקרדיט על כתיבתם ניתן לחבריו ולבני משפחתו. הדבר יצר בציבור רושם מוטעה כאילו מארלי רק מבצע שירים שאחרים כתבו עבורו, אך המציאות הייתה כמובן שונה. רק שנים לאחר מכן הוחזר הקרדיט על השירים לכותב האמיתי.

גורם נוסף וחשוב מאד שהשפיע על ההקלטות היה מותו של היילה סלאסי בגיל 83, מי שנחשב בעיני מארלי ומאמיניו למשיח השחור. הסיבה הרשמית למות המנהיג הייתה טבעית, אך שמועות עקשניות רמזו על רצח וטיוח. מארלי מוכה הצער החליט לדחות את ההקלטות, וכשאלה החלו לבסוף, הוא כבר הציג שירים חדשים הכוללים מחווה לסלאסי. אחד מהם היה השיר שחתם את התקליט, JAH LIVE. שיר נוסף שנכתב בהשראת המאורע היה WAR. באופן כללי, תקליט זה ספוג בפוליטיקה, באפליה גזעית ובזעקה מהלב – תכנים שהיו נדירים למדי בימים ההם. אז מי שחשבו שהבעיה המרכזית כאן היא חוסר כיוון מסוים לאורך היצירה - זה לא נכון.

ב-30 באפריל בשנת 1983 מת אמן הבלוז הענק מאדי ווטרס. בן 68 היה במותו. הוא מת מהתקף לב בשנתו בביתו שבאילינוי. שמו האמיתי היה מקינלי מורגנפילד.

הוא מילא תפקיד מפתח בפיתוח הבלוז והרוק החשמלי, והיה אחד מחשובי השגרירים של ה"דלטה-בלוז". החל מראשית שנות החמישים, הקליט מאדי ווטרס סדרה של אלבומים עבור חברת התקליטים CHESS שבשיקגו; אלו הפכו אותו למלך הבלתי מעורער של זמרי הבלוז בעיר. הוא היה מנהיג הלהקה הפופולרי הראשון שהרכיב והוביל להקה חשמלית של ממש, המבוססת על כלי נגינה מוגברים.

בשנת 1958 הפך לאמן הראשון שניגן בלוז חשמלי באנגליה. בעוד שחובבי פולק-בלוז בריטיים רבים נרתעו מכך בתחילה, ביקורו העניק השראה למוזיקאים צעירים כמו מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס ובריאן ג'ונס – שלימים כינו את להקתם "רולינג סטונס", על שם הלהיט המוקדם שלו ROLLIN' STONE. בהמשך, השפיע השיר כמובן גם על יצירתו של בוב דילן LIKE A ROLLING STONE, וגם מגזין הרוק הנודע, רולינג סטון, נקרא על שמו. צריך יותר מזה כדי להבין כמה גדולה ההשפעה שלו?

ווטרס ניגן את הבלוז שלו באולם הקרניגי הול היוקרתי בניו יורק בשנת 1959, ובשנת 1960 הופיע בהצלחה בפסטיבל הג'אז של ניופורט, שם הציג לקהל הלבן את להיט הבלוז GOT MY MOJO WORKING. המוזיקה שלו הפכה למודל חיקוי נרחב עבור דור של מוזיקאים לבנים צעירים, ולמעשה, מרבית הגיטריסטים המובילים שפרצו בשנות השישים נהרו אחריו – ביניהם אריק קלפטון, ג'ף בק, ג'ימי פייג' וג'וני וינטר.

קלפטון "החזיר לו טובה" כששכר אותו להופיע כמופע פותח בסיבוב הופעות אמריקני בשנות השבעים; שם זכו מאות אלפי מעריצי רוק לשמוע את הבלוז המופלא שלו. הבלוז שלו נשמע אמנם פשוט, אך הוא היה מושרש עמוק כל כך במסורות הדלטה, עד שזמרים וגיטריסטים אחרים התקשו לחקות את זה בצורה משכנעת. "קטעי הבלוז שלי נראים כל כך פשוטים וקלים לביצוע, אבל הם לא", הוא אמר בראיון ב-1978, "אומרים שהבלוז שלי הוא הקשה ביותר לנגינה בעולם".

אז מקינלי מורגנפילד (מאדי ווטרס) נולד ב-4 באפריל 1915 ברולינג פורק שבדרום דלטה, מיסיסיפי, בסמוך ל"אוטוסטרדה 61" המפורסמת. אביו, אולי מורגנפילד, היה בעל חווה וגיטריסט בלוז, אך הוריו נפרדו כשהיה בן חצי שנה. הוא עבר להתגורר אצל סבתו מצד אמו בעיירה שבה צמחו ג'ון לי הוקר וכוכבי בלוז וגוספל נוספים. סבתו החלה לכנותו "מאדי" (בוצי) כשהיה תינוק כיוון שאהב לשחק בבוץ, וכשגדל ושיחק במטעים, הוסיפו חבריו לכינוי את שם המשפחה "ווטרס".

רוברט ג'ונסון השפיע עליו עמוקות, וכך גם הזמר והגיטריסט העוצמתי סון האוס. במקביל, הוא נהג להאזין להקלטות בלוז מסחריות של ממפיס מיני, לוני ג'ונסון, טמפה רד ולימון ג'פרסון, בפטיפון הישן שהיה שייך לשכנו. בשנת 1943 הוא עבר לשיקגו. בשנה שלאחר מכן רכש גיטרה חשמלית, ובשנת 1948 הקים את להקתו עם ג'ימי רוג'רס בגיטרה שנייה, ליטל וולטר במפוחית ובייבי פייס לירוי בגיטרה ובתופים. זה היה הרכב הבלוז הפופולרי ביותר שפעל ב"סאות' סייד", רובע השחורים של שיקגו. הוא הקליט בתחילה עבור "קולומביה רקורדס" ומשם עבר לחברת CHESS.

במהלך שנות החמישים יצרו מאדי ווטרס ולהקתו מספר תקליטים שהפכו ללהיטים בקרב הקהל האפרו-אמריקאי, במיוחד בדרום העמוק ובערים במערב התיכון כמו שיקגו ודטרויט. הוא היה פרפורמר דינמי שהשקיע עוצמה רבה במוזיקה שלו. ביוני 1964, במהלך סיבוב ההופעות הראשון שלהם באמריקה, הרולינג סטונס פנו לשדרת מישיגן דרום 2120 בשיקגו - המקום של חברת התקליטים צ'ס רקורדס. עבור הסטונס, זו הייתה עלייה לרגל. כשהלהקה נכנסה לאולפן כדי להתחיל את סשן ההקלטות בן היומיים שלה, החברים נדהמו לראות את האליל שלהם, מאדי ווטרס , עומד על סולם. לפי קית' ריצ'רדס באוטוביוגרפיה שלו, הלהקה נכנסה פנימה וראתה גבר בחלוק לבן צובע את התקרה. כשהבינו שזה ווטרס, הם נחרדו מכך שגבר שנחשב בעיניהם לאל של ממש - משמש לעבודת כפיים על ידי בעלי האולפן. דיווחים אחרים, כולל אלה של הבסיסט ביל ווימן ומרשל צ'ס (בנו של ליאונרד צ'ס), מצביעים על כך שווטרס לא בהכרח צבע את הקירות אלא עזר ללהקה להעביר את המגברים הכבדים והמזוודות שלהם לתוך הבניין. מרשל צ'ס הבהיר מאוחר יותר שמאדי ווטרס לא היה עובד שנשכר לתחזוקה; אלא, הוא היה "משפחה" בחברת התקליטים. הוא בילה זמן רב באולפן גם כשהוא לא הקליט. מכיוון שהסטונס הביאו כמות עצומה של ציוד וצוות האולפן היה קטן, ווטרס - תמיד ג'נטלמן - פשוט התערב כדי לעזור לצעירים שהיו בבירור נפעמים מהבניין. למרות המבוכה של הפגישה הראשונה, דווח כי ווטרס התחבר לסטונס, וזה התחיל מערכת יחסים ארוכת שנים של כבוד הדדי. ווטרס אמר מאוחר יותר שהוא מעריך את העובדה שהילדים הבריטים הצעירים הללו הפנו זרקור לאנשי הבלוז שהתעלמו מהם במידה רבה על ידי קהל המיינסטרים האמריקאי הלבן.

בשנות השבעים הוא זכה להכרה רחבה שכללה שישה פרסי גראמי והופעה בלתי נשכחת בסרטו של מרטין סקורסזה, "הוואלס האחרון", שתיעד את מופע הפרידה של להקת THE BAND. למעשה, הנהלת הלהקה הזמינה אמנים אורחים רבים כל כך לערב ההוא, עד ששקלו להשמיט את הופעתו של ווטרס. כששמע על כך מתופף הלהקה, ליבון הלם, הוא איים שלא יעלה לבמה אם ווטרס לא ינגן איתם.

מאדי ווטרס מעולם לא התעשר מהמוזיקה שלו, אך הוא הצליח לעבוד בתדירות שבה חפץ. בחודשיו האחרונים פרש למנוחה ונהנה, לדברי מנהלו סקוט קמרון, "מפרי עמלו". הוא התגורר בנוחות בפרבר של שיקגו, אילינוי. אלבומיו האחרונים, שהופקו על ידי מעריצו הוותיק ג'וני וינטר, זכו להצלחה מסחרית גדולה יותר מכל הקלטותיו הקודמות, והוא היה גאה בהם מאוד. "זו הנקודה הטובה ביותר בחיי", אמר ב-1978, "אני שמח שהגעתי אליה לפני מותי". הוא הותיר אחריו את אשתו מרווה, שלוש בנות, בן, ארבעה נכדים ומספר נינים – ובעיקר מוזיקה שסימני ההיכר שלה יוסיפו להדהד לנצח.

ב-30 באפריל בשנת 1972 נערכה הופעת הבכורה של להקת CAPTAIN BEYOND בפסטיבל MONTREUX בשווייץ. זו הייתה הופעתו הראשונה של הזמר רוד אוונס אחרי שפוטר מלהקת דיפ פרפל.

ההתרגשות סביב קפטן ביונד הייתה מוחשית בקרב מביני הרוק: הרי איזו אלכימיה מוזרה תיווצר משילוב רגישות הרוק הבריטי עם הכוח הפסיכדלי האמריקאי? אכן, קשה היה לדמיין את השילוב בין הזמר הראשון של דיפ פרפל לבין הבסיסט והגיטריסט של להקת איירון באטרפליי. אולם זה קרה – והתוצאה הייתה מסחררת, אם כי לא מסחרית. בתוך ההתרגשות הזו, הפרטים המדויקים של הופעתם החיה הראשונה נותרו מעט מעורפלים, במיוחד בנוגע לתאריך הספציפי המצוין לעיתים קרובות – 30 באפריל 1972.

הבמה להופעה הפומבית הראשונה של קפטן ביונד הוקמה הרחק ממכורתם בלוס אנג'לס, מעבר לאוקיינוס האטלנטי, בקזינו מונטרה שבשוויץ. האירוע היה פסטיבל "ורד הזהב" (המכונה לעיתים קרובות פסטיבל הטלוויזיה של ורד הזהב), אירוע בינלאומי שהתמקד בעיקר בבידור טלוויזיוני. ההקשר הזה ראוי לציון: הופעת בכורה בפסטיבל המיועד לטלוויזיה, ולא בפסטיבל רוק או במועדונים ייעודיים, מרמזת על אסטרטגיה שמטרתה להשיג חשיפה מצולמת כבר מההתחלה – מה שמסביר מדוע ההופעה הונצחה באופן מקצועי.

קיימת אי-הבנה מתמשכת סביב התאריך המדויק של הופעת הבכורה הזו. מקורות שונים, כולל כותרת אלבום ההופעה הרשמי, מצביעים על ה-30 באפריל 1972. עם זאת, קיימות ראיות משכנעות הסותרות זאת. אתר האינטרנט של קרוואן, להקה נוספת שהופיעה באותו אירוע, מציין במפורש את הופעתה לצד קפטן ביונד ולינדיספארן דווקא ב-29 באפריל 1972. כך או כך, אמשיך ואבחן את מה שהתרחש על הבמה...

מה שמסבך עוד יותר את הגדרת ההופעה מאפריל 1972 כהופעת הבכורה הוא קיומן של הקלטות שבוצעו לכאורה הרבה קודם לכן. אלבום אנתולוגיית ההופעות של הלהקה, שיצא בשנת 2013, כולל מספר שירים שתוארכו במפורש כ"הופעה חיה במונטרה – 18 בספטמבר 1971". מקורות אחרים מתייחסים גם הם להופעה או להקלטה מוקדמת יותר זו במונטרה. הדבר מציב חידה כרונולוגית, שכן בדרך כלל מדווח שרוד אוונס הצטרף ללהקה רק באוגוסט 1971, מה שהופך הופעה חיה מלאה חודש בלבד לאחר מכן למהירה להפליא, אם כי לא בלתי אפשרית.

אופיו של האירוע מספטמבר 1971 נותר לא ברור. האם היה זה מופע ציבורי? הופעה פרטית, חזרה מצולמת, או אולי חומר שתוארך בטעות? בכל מקרה, מקובל לראות בכך אירוע שאינו נחשב להשקה הרשמית של הלהקה לציבור. סביר להניח שהאירוע בספטמבר היה פחות רשמי, או שהלהקה והניהול העדיפו את ההופעה היוקרתית יותר בפסטיבל "ורד הזהב", ששודרה בטלוויזיה הבינלאומית, כנקודת הפתיחה הרשמית לקריירה הציבורית שלהם.

ארבעת המוזיקאים שעלו על במת מונטרה תחת המותג "קפטן ביונד" ייצגו שילוב עוצמתי של כישרון וניסיון: רוד אוונס בשירה, לארי "ריינו" ריינהרדט בגיטרה, לי דורמן בבס ובובי קולדוול בתופים. הנגינה שלהם הייתה יוצאת דופן: התיפוף של בובי קולדוול היה מדויק, פ'אנקי ועוצמתי ושימש ככוח מניע משמעותי; נגינת הגיטרה של לארי ריינהרדט סיפקה ריפים כבדים לצד נגיעות אווירתיות; הבס של לי דורמן היה גרובי ומפותל, ורוד אוונס, כשהוא מצויד בכלי הקשה, הפגין נוכחות כריזמטית בחזית. ביצוע חומרים כה מאתגרים ולא מוכרים מאלבומם הראשון שטרם יצא העיד על ביטחון עצמי יוצא דופן ועל חוסר רצון להתפשר על חזונם האמנותי, אפילו בהופעת בכורה. תאמינו לי - זו הייתה להקה מטריפה ביותר, שקרסה זמן לא רב לאחר מכן ברעש אדיר ובצער רב.

זפלין קובעת שיא חדש! ב-30 באפריל בשנת 1977 שברה להקת לד זפלין שיא של כמות קהל שהגיעה למופע. השיא החדש עמד על 76,229 אנשים.

זה קרה באצטדיון סילברדום שבמישיגן. השיא הקודם היה שייך ללהקת המי, וגם הוא נקבע באותו אצטדיון. מפקד המשטרה המקומי אמר לאחר מכן לתקשורת כי הוא ואנשיו הופתעו מאוד לגלות שלא נגרם כל נזק ולא נרשמה אף תקרית חריגה במהלך הגעת המוני האנשים למתחם. ריצ'רד קול, מנהל סיבוב ההופעות של הלהקה, הוסיף: "ההופעה הזו עברה ממש בקלות; האמת היא שהופתענו, כי ציפינו לצרות". ההופעה צולמה במעגל סגור והוקרנה על מסכים שהוצבו במקום, אך מאז לא נמצא תיעוד הווידאו הזה.

והנה תגובות העיתונות מאותם ימים: ב"דטרויט ניוז" נכתב ב-2 במאי 1977: "רוברט פלאנט התייצב לעבודה באיחור של 90 דקות במוצאי שבת, וכך גם חבריו ללד זפלין... אבל איש – לא המנהלים שלהם ולא הלקוחות – השמיע ולו תלונה אחת. למעשה, לד זפלין זכתה לקבלת פנים סוערת מהסוג ששמור בדרך כלל למדען שהדביר את מחלת הסרטן או לאדם שהמציא נוסחה לשלום עולמי.

זפלין עבדו על הבמה במשך שלוש שעות וחצי, ואז מיהרו למטוס בדרכם לחופשה בת שבועיים בקהיר ובלונדון. ארבעת המוזיקאים הבריטים עלו לבמת הפונטיאק סילברדום בשעה 21:30 בשבת, והסתלקו בשעות המוקדמות של יום ראשון כשבידם, באופן לא רשמי, 642,000 דולר. ברי המזל – אלו שאיישו את 14,000 המושבים הקרובים – זכו לראות את הלהקה מקרוב, אך שילמו על כך בדחיפות בלתי פוסקות מצד המעריצים שמאחוריהם. השאר, שישבו ביציעים, היו רחוקים כל כך מהמתרחש על הבמה, עד שהנגנים נראו בעיניהם כמו ארבע נמלים המתרוצצות על גבי מרשמלו. מסך המעגל הסגור היה ההוכחה היחידה עבורם לכך שישנם בני אנוש חיים על הבמה; לולא המסך, הגיטרה של ג'ימי פייג' הייתה נראית כמו קיסם שיניים חשמלי בעל צוואר כפול.

השימוש במסך, שהיה נהוג בכל הופעות הרוק בסילברדום, נתקל בתחילה בהתנגדות מצד הלהקה, אך הנהלת האצטדיון התעקשה והם התרצו. הלהקה ציינה את המאורע בכך שלא עשתה שום דבר מיוחד על הבמה. רשימת השירים במוצאי שבת הייתה זהה לזו ששימשה אותם בכל רחבי המדינה, למעט קטע חריג אחד – הדרן שני בן שלוש דקות. הלהקה ביצעה את תנועותיה באופן מכני. לא נעשתה אמנות בשבת ההיא בסילברדום, רק הרבה כסף. הקשר בין האמן לקהל התאפיין בעיקר ביהירות ובאדישות מצד הלהקה, שהופגנו היטב כבר מההתחלה, כשחברי לד זפלין ניאותו לעלות לבמה רק שעה וחצי לאחר המועד המתוכנן.

על הבמה הם ניסו ליצור תחושת קהילה, אך במציאות שמרו חברי הלהקה על מרחק באמצעות מחסום במה עצום באופן חריג וצבא של אנשי ביטחון... הלהקה גם התנגדה בתוקף להעניק לאלפי המעריצים בדטרויט תיעוד מצולם. לבסוף, לאחר שלושה ניסיונות מתסכלים, הצליח צלם אחד לפלס את דרכו לבמה כדי לצלם את הלהקה".

ב"דטרויט פרי פרס" נכתב ב-2 במאי: "זה היה הקהל הגדול והמאופק ביותר שנראה כאן בהופעת רוק עד כה', אמר גארי ברון, משווק האירועים של הסילברדום. הוא נראה מרוצה בעודו מתבונן בים האנשים שזרם בנינוחות מרצפת האצטדיון והמושבים לכיוון היציאות. הקהל נאלץ להמתין 80 דקות מעבר לשעה הייעודה (20:00), אך כשזה קרה, רוברט פלאנט, הזמר בן ה-28, סיפק לקהל המעריצים בדיוק את מה שרצה. לבוש בג'ינס וחולצה פתוחה, הוא נע על הבמה כפי שמצופה מאמן הרוק האנגלי הטוב ביותר. קולו הגבוה והשברירי, שהסגיר את עומס סיבוב ההופעות, עדיין היה מלהיב. ג'ימי פייג' בילה זמן רב עם הגיטרה בעלת הצוואר הכפול והביא לידי ביטוי את הסאונד המזוהה עם לד זפלין. אך רק בלהיט הקלאסי STAIRWAY TO HEAVEN נגינתו באמת הבריקה, אף שנראה כי הקהל המהופנט לא הבחין בהבדל".

בעיתון "וינדזור סטאר" נכתב באותו יום: "כל אחד מ-77,000 מחזיקי הכרטיסים, בכל פינה של האצטדיון העצום, אמור היה לחוש את הצליל של זפלין מחלחל לאוזניו – אלא אם כן אוזניו היו אטומות. אולי אני מבולבל, אבל נראה שהדגש שלהם על 'גדול' – קהל גדול, עוצמה גדולה, סאונד גדול – רק הפך את המוזיקה הרועשת שלהם לשעמום אחד גדול".

הבצל של להקת יס. ב-30 באפריל בשנת 1991 יצא אלבום חדש ללהקת יס ושמו UNION. היה זה ניסיון לאחד את רוב חברי הלהקה, מקצוות שונים, לפרויקט אחד. ובכן, זה לא ממש הצליח.

הנה דוגמה למשהו בו השלם נמוך מסך חלקיו - ביג טיים. האמת? אני לא מצליח להקשיב לאלבום הזה ובאמת ליהנות ממנו. זה נראה כמו ניסיון נואש להחזיר את הגלגל לאחור. למעשה, לא דובר בלהקה אחת אלא בשתי להקות שונות לחלוטין שהתאחדו לכדי ישות מסורבלת אחת. במשך כמה שנים, שני הארגונים הללו ניסו לדחוק זה את זה מהשוק בתחרות עיקשת, אך בסופו של דבר, לאחר שהבינו כי השוק לא באמת התרשם מאף אחד מהם, הם החליטו לאחד כוחות. המהלך נבע מתקווה נואשת שהחיבור הזה יהיה מוצלח מבחינה אמנותית וגם מבחינה מסחרית. נו, אז חשבו. אפילו למרבה הפלא, האלבום הזה התהדר בעטיפה הטובה ביותר מאז התקליט DRAMA, פרי מכחולו של רוג'ר דין. הפעם הקסם שלו לא עבד להציל פה ספינה טובעת.

אז במקום יצירת מופת, מה שהחברים הצליחו לספק היה אלבום ארוך בצורה קיצונית, מה שכנראה היה צפוי כאשר שתי להקות מקליטות חומרים בו-זמנית. יש פה אפילו שירים כמו SAVING MY HEART, שנשמע כמו משהו שפיל קולינס היה כותב אז. ויש את השיר DANGEROUS שנשמע כמו חיקוי מגוחך של OWNER OF A LONELY HEART שפוגש את השיר BIG GENERATOR. אוי, זה ממש נורא! מצד שני, יש את MASQUARADE - סולו הגיטרה האקוסטי שמראה כמה זה יפה כשלא מנסים לנפח יתר על המידה. ברור שהמבנים של השירים ניסו בדרך כלל להתחמק מאפוסים ארוכים, אך למרות זאת, המלודיות השתנו לעיתים קרובות ושאבו מכל המקורות האפשריים, אם זה מטאל ועד גל חדש, פרוג קלאסי ואפילו גוספל. אך דבר מכל זה לא עזר, השירים פשוט לא היו קליטים מספיק, וזה היה מובן מאליו שהם לא הוסיפו דבר למורשת של יס ובמקרים רבים אף נשמעו כמו פרודיה על הלהקה. ושני דברים ממש מעצבנים אותי פה - הראשון הוא סאונד הסנר המעצבן. יש עליו כזו כמות אדירה של אפקטים שהוא איבד כל אנושיות. הוא גם מוחבא יחסית במיקס ומאבד פאנץ'. הדבר השני המעצבן הוא השימוש בסינטיסייזרים חלולים. אם זה עבד בתקליט 90125 - אז פה זה כבר ממש ממש לא.

האלבום הזה נוצר כתוצאה מהחלטת חברת התקליטים (אריסטה) למזג את הפרויקטים המקבילים של להקת יס (שכונתה לעיתים קרובות "יס ווסט", בהשתתפות כריס סקווייר, אלן ווייט, טרבור רבין וטוני קיי) לבין אלו של להקת ABWH, שכללה ארבעה מחברי ההרכב הקלאסי של שנות השבעים – ג'ון אנדרסון, ביל ברופורד, ריק וייקמן וסטיב האו. המוטיבציה מאחורי המיזוג הייתה עיקרה מסחרית. נו, ברור - לא? היא הונעה על ידי הנהלת הלהקה (ובראשה בריאן ליין) וחברת התקליטים, בתקווה למקסם את המכירות באמצעות שימוש בשם המותג הידוע ובגימיק שאמור היה לשלהב את המעריצים. השירים הגיעו משני המחנות: חומרים של ABWH הוקלטו בצרפת, בעוד שחומרים של "יס ווסט" הוקלטו בלוס אנג'לס. לא יודע מה אתכם - רק הדבר הזה כבר מריח לי לא טוב.

ג'ונתן אליאס הפיק את האלבום המשותף. ההפקה כללה עבודת פוסט-פרודקשן משמעותית, שכללה שימוש במחשבים ותרומות של נגני אולפן חיצוניים (מעבר לשמונת חברי הליבה), לעיתים תוך שינוי החלקים המקוריים שהוקלטו על ידי הנגנים עצמם! כן, עד כדי כך! עולם העסקים היה חזק יותר מהאמנות. המתופף ביל ברופורד: "התחלנו לעבוד על תקליט שני של ABWH, אך לאחר כשבוע הוא הפך לאלבום של יס. הוחלט 'מלמעלה' שכדי להשיג מכירות גבוהות יותר, הפרויקט חייב לצאת תחת המותג של 'יס'. לכן נוספו חברי הלהקה השנייה וכל העניין הפך לבלגן עצום.

הבנו שיהיו שמונה חברי להקה בתקליט, וכל השיבוש הנורא הזה אמור להיות מופק על ידי בחור בשם ג'ונתן אליאס ולהיקרא UNION. כל זה התרחש בזמן שהנגנים כלל לא ידעו מה לנגן. כך הפך האלבום המביש הזה, שיכול היה להיות מבטיח מאוד, לתוצר של חמדנות. להקת יס הפכה להיות מונעת משיקולים כלכליים. רוב התנועות המוזיקליות כיום מונעות מהצורך בכסף מהיר ובמסלול הקצר ביותר האפשרי. המשמעות היא גם שיווק מהיר של תקליט שגוי והזמנה מהירה של סיבוב הופעות לא נכון – כל דבר שיסייע למשא ומתן הבא על חוזה ההפצה. הלהקה תמיד מתוקצבת ובנויה בצורה גרועה, מה שמגביל מאוד את החופש האמנותי שלה. ברגע ש-ABWH עמדה לפרוח, היא כובתה – אם על ידי אנשי עסקים חמדנים ואם בגלל הצורך של מוזיקאים בעוד ועוד כסף. הם לא היו מסוגלים לקבל החלטות באולפן ולא ידעו מה הם מקליטים. זה היה מצב נורא. בסופו של דבר יצא תקליט אוטומטי וחסר רגש. זהו אלבום של פשרה".

הגיטריסט סטיב האו היה ביקורתי באותה מידה: "זה היה בזבוז טיפשי של כסף, ואפילו לא היה כיף להרוויח אותו. היה כיף כשהתחלנו לעבוד על ABWH II, לפני שזה הפך ללהקת יס. ביל ואני לא רצינו שהפרויקט ייקרא יס כי רצינו להיות להקה חדשה. אבל יס (של כריס סקווייר) הייתה בשלב הזה בפיגור ניכר ולא היה לה חומר מוכן, אז הם 'תקעו' ארבעה קטעים שלהם בתוך האלבום והפכו אותו לסלט נוראי. בהתחלה חשבנו שהפרויקט יחזיק מעמד בזכות איכות המוזיקה שיצרנו. הזכויות על השם 'יס' היו בבעלותו של כריס סקווייר (החבר הוותיק ביותר) ושל מי שהיו חברים בלהקה באותה עת. לחברי להקה יש חלק משותף בשם כל עוד הם חברים בה, אך ברגע שעזבת את ההרכב – אינך שותף יותר".

לפני "הפסקת האש" בין שני המחנות, היה כריס סקווייר עסוק בניסיון לשמר את יס הרשמית כישות מאוחדת (בזמן שלא הותר לאנדרסון וחבריו להשתמש במותג הידוע). "אני מניח שעברנו את המצב הזה שוב, מנסים להמציא מחדש את 'יס' עבור שנות התשעים", הוא הודה. בהיעדרו של ג'ון אנדרסון כשותף ליצירה, החל סקווייר לעבוד עם הגיטריסט והכותב האמריקאי, בילי שרווד.

אז מגזין הרולינג סטון העניק לאלבום כוכב וחצי בלבד. בביקורת נכתב: "זוהי מעין הפלה אקלקטית שקשה אפילו לצחוק עליה. זה לא מאכזב יותר מכל זבל שאיגי פופ מוציא בימינו, אך זה עדיין מביש".

ריק וייקמן: "אני קורא לאלבום הזה ONION, כי הוא מעלה דמעות בעיניים בכל פעם שאני שומע אותו! זה היה ערימת הזבל הגדולה ביותר אי פעם. כשזה הורכב, לא היינו באולפן חצי מהזמן. כאן הטכנולוגיה ממש מכאיבה לאוזן, כי עשו דברים עם המחשב ששינו את המוזיקה לחלוטין. זה היה אלבום נורא ומביש. בגלל המחשבים שונו כל התפקידים שלי ולא זיהיתי דבר ממה שעשיתי. המפיק הביא את כל החברים שלו לנגן שם. היחיד שלא ניגן באלבום הזה היה הכלב שלי".

טרבור רבין: "שנאתי את זה! זה היה אות קלון למותג 'יס'. יש כאן כתם שחור. לדעתי, גם התקליט TORMATO לא היה מוצלח במיוחד. חלק מהשירים שהמחנה שלנו הביא היו טובים, אבל לא יכולתי להביא את עצמי להאזין לתוצר המוגמר עד סופו".

למרות הכל, שמונת החברים יצאו לסיבוב הופעות משותף. ריק וייקמן כינה את הסיבוב "פנטסטי" ו"מדהים". ביל ברופורד, לעומתו, מצא את ההרכב המנופח "מגוחך": "לא נהניתי מזה במיוחד. זו הייתה דרך להרוויח כסף טוב ולבלות עם מכרים ותיקים, ולא מאמץ מוזיקלי יצירתי. לא היה שיתוף פעולה מוזיקלי ביני לבין המתופף השני, אלן ווייט". טרבור רבין דווקא נהנה מהסיור ברגע שהחל לצבור תאוצה: "נהניתי במיוחד לנגן עם ריק וייקמן". ג'ון אנדרסון השווה את תפקידו על הבמה ל"דבורה שמזמזמת מסביב ומאביקה את כולם", וכריס סקווייר סיכם: "הייתי מהוסס לגבי האיחוד, אך הופתעתי לגלות כמה טוב זה עבד".

דם, יזע ובלגאן! ב-30 באפריל בשנת 1968 הודיע האורגניסט אל קופר שהוא עוזב את להקת BLOOD SWEAT AND TEARS שהקים. מה קרה שגרם לזה? בואו לקרוא.

עם הצלחת הלהקה הגיעו גם הבעיות; קופר השתדל להימנע מחיכוך יתר עם חבריו להרכב. הוא פגש אותם רק בחזרות או בהופעות, והעדיף לבלות את זמנו בביתו עם אשתו השנייה, ג'ואן.

כך כתב קופר בספרו על התפרקות הלהקה דאז: "זרעי חוסר שביעות הרצון נזרעו, וזה היה רק עניין של זמן עד שיפרחו. בלהקתי הקודמת, 'בלוז פרוג'קט', עשינו הכל יחד. כיוון שידעתי שהתנהגות כזו לא תמיד מחזקת את האחדות הקבוצתית, ניסיתי לפעול בצורה הפוכה ב'דם, יזע ודמעות'. הסתובבתי עם הלהקה רק בחזרות או בהופעות, והעדפתי את המרחב הביתי ואת חברתה של ג'ואן. להקמת הלהקה הייתה השפעה מייצבת על הסערות המנטליות שעברתי קודם לכן, וההתרחקות מהסמים הפכה אותי לאדם היציב והמיושב בלהקה (אם כי בהחלט לא השמרן ביותר). חשבתי שכל זה ישפר את מערכת היחסים שלי עם חברי הלהקה השונים.

אך בזמן שהייתי עסוק בשמירה על עצמי, הלהקה התפצלה למחנות פוליטיים – בעיקר סביב המתופף בובי קולומבי והגיטריסט סטיב כץ; מהפכה מוזיקלית עמדה באוויר. העובדה שקולי לא תמיד החזיק מעמד בסיבוב ההופעות עוררה דאגה, ומבלי שידעתי, נרקמו תוכניות לשינוי המצב. אחת התפיסות הברורות שלי הייתה שהסקסופוניסט פרדי ליפסיוס ואני נכתוב את העיבוד, והלהקה תתבקש לנגן אותו בשלמותו פעם אחת לשביעות רצוננו לפני שיועלו הצעות לשינוי. רק בשלב זה הייתי מוכן לקבל הערות, ובדרך כלל גם קיבלתי אותן. אני מודה שניהלתי את החלום שלי באופן מעט דיקטטורי (בדומה למה שג'ף לין עשה ב-ELO), אך ניסיתי למנוע מהפרויקט להפוך לסיוט חסר ארגון.

תחילת הסוף הגיעה יום אחד בחזרה. פרדי ואני כתבנו עשרה עיבודים לשיר DEAR MR. FANTASY של סטיבי ווינווד, שהיה אמור להיות מוצג באותו יום. בדקתי פעמיים את התפקידים שחילקתי והופתעתי לגלות שהם שונו מהגרסה המקורית שלנו. בובי קולומבי הרשה לעצמו לשנות דברים מבלי להתייעץ. פרדי ואני עבדנו שעות רבות על העיבודים, ופתאום לא היה סיכוי שנשמע אותם כפי שרצינו. יצאתי מהחזרה רותח מכעס. כנראה שבובי רצה להראות לי מה זה להיות 'תחת שרביטי', אך אני לא הבנתי את הרמז.

אני מניח שהניצוץ האחרון שהצית את המרד היה חוסר שביעות הרצון הגובר שלי מהתקדמותו של סטיב כגיטריסט. הרגשתי שהוא מעכב את הלהקה מלהגיע להישגים מוזיקליים מרשימים יותר. ניגשתי לכל חבר בנפרד והצעתי להחליף את סטיב, אך נדחיתי. כמובן, לא הייתי מודע לכך שהדחתי שלי עמדה גם היא על הפרק. פשוט הנחתי שהם לא ירצו להפר את האיזון העדין שהחזיק את הלהקה. כדי להישאר נאמן לאמת, ניגשתי לסטיב וסיפרתי לו מה עשיתי. במקום לקבל זאת בקור רוח, הוא יצא מכליו.

למחרת התקיימה פגישה דחופה אצל עורך הדין שלנו, שהיה במקרה אחיו של סטיב (נפוטיזם שהייתי עיוור מכדי להבחין בו). עוד לפני שהגענו לחילופי דברים קשים, החצוצרן רנדי ברקר ביקש את רשות הדיבור והודיע שהציעו לו להצטרף להרכב של פסנתרן הג'אז הוראס סילבר. סילבר היה מוזיקאי מהשורה הראשונה, ובובי התחרפן מהבשורה וניסה לשכנע את רנדי להישאר. ידענו שהעזיבה שלו תהיה הפסד כבד, אך אני הגנתי על החלטתו כצעד נכון לצמיחתו המקצועית. הוראס מעולם לא שכר חצוצרן לבן לפני כן – רנדי עמד לעשות היסטוריה! איזה כבוד.

בובי התיישב, זועם. היו סדקים בספינה שלו שהוא לא צפה. ואז קרה הגרוע מכל: בובי אמר שהוא מרגיש שעלינו לשכור סולן בגלל מגבלות הקול שלי בסיבוב הופעות, ושאני צריך להתרכז בנגינה באורגן ובהלחנה. הוא זכה לתמיכה מלאה משאר הלהקה. הייתי מודע לכך שאני לא 'זמר רוק' קלאסי, ובכל זאת הייתי טוב במה שעשיתי. אבל כנראה שהם רצו זמר חדש יותר משרציתי אני גיטריסט חדש.

נשבר לי הלב כשעזבתי את הפגישה; ידעתי שהחלום נגמר. באותו לילה, ההופעה באולם גאריק הייתה דרמטית במיוחד. כולנו ידענו שזה הסוף. עשינו סט ראשון מתוח, שהגיע לשיאו כשהחצוצרן ג'רי וייס סינן לעברי 'לך תזדיין' באמצע ההדרן. זה הוציא לי את האוויר מהמפרשים. קראתי לכולם לחדר ההלבשה מיד כשירדנו מהבמה. 'בסדר', אמרתי, 'אתם לא רוצים אותי בלהקה ולא רוצים לנגן את המנגינות שלי, ואני לא רוצה שתסבלו בעבודה איתי. אלך ואעשה את המוזיקה שלי במקום אחר. מי שרוצה להצטרף מוזמן, כי ניצחתם ואני פורש'. בעודי יוצא משם שמעתי את בובי אומר לשאר: 'אתם לא מבינים מה הוא מנסה לעשות לנו?'. באותו רגע הבנתי שלעולם לא אוכל להיות עוד חבר בלהקה הזו".

והנה הזווית של הגיטריסט, סטיב כץ, כפי שכתב בספרו: "לאל קופר יש כישרון עצום כקלידן, ככותב שירים וכגיטריסט, אבל הוא לא היה זמר. לא משנה כמה הוא ניסה – ואלוהים יודע כמה הוא ניסה – אמא טבע לא העניקה לו קול טוב. אך לא היה מדובר רק בקול. אל רצה להיחשב לגאון בעולם הפופ, בסגנון בריאן ווילסון. אך אצל בריאן, הוא היה מסוגל לעמוד מאחור וליצור בזמן שחברי ה'ביץ' בויז' האחרים לקחו את רוב השירה.

אל טעה לחשוב שהוא יכול לעשות הכל. הוא ראה בלהקה פרויקט אישי עם נגנים שאמורים רק לגבות אותו ולהוציא לפועל את רעיונותיו. מבחינה אישית, לא על זה חתמתי. באוטוביוגרפיה שלו אל טוען שכולנו הסכמנו מראש שהחזון שלו יהיה החזון של הלהקה, אבל זה פשוט לא נכון. אני לא זוכר שהסכמתי לדבר כזה מעולם. למה שארצה להיות חלק מ'חזון' של מישהו אחר כשאני צריך למצוא חזון משלי?

נכון, אל עבר תקופה יצירתית פורייה, אבל כך גם שאר חברי הלהקה. לרוע המזל, אל שאב את כל החמצן בחדר. הדבר האחרון שרציתי היה להיות חבר בלהקת ליווי. זה לא היה אמור להיות תקליט סולו של אל קופר. הפרויקט יכול היה להצליח רק עם זמר שיודע לפרש את השירים בצורה הטובה ביותר. אבל האגו שלו מנע ממנו לראות את היער, והוא ראה רק את העצים. כנראה בגלל זה הוא היה המום כשבובי קולומבי התעמת איתו ואמר שהשיר PLATO, DIOGENES AND FREUD לא צריך להיכלל בתקליט הזה. ובובי צדק – יכולנו לנצל את המקום הזה לרצועה אחרת, אולי אינסטרומנטלית או שיר אחר שלי, אבל זה לא התאים ל'חזון' של אל.

הופענו בתיאטרון גאריק, ואחרי הסט האחרון ניגשנו בובי ואני אל אל מאחורי הקלעים. אמרנו לו שאנחנו חושבים שעליו להישאר בלהקה ככותב ומעבד – כי הרעיונות שלו היו חשובים ובעלי ערך – אבל עלינו לצרף זמר אחר. אל הגיב בכך שהודיע על עזיבתו, אך לפני כן ביקש מכולם (מלבד בובי וממני) להתקשר אליו הביתה אם הם רוצים להמשיך לעבוד איתו. זה היה משחק כוח שבו הוא בעצם ניסה לפטר אותנו. אף אחד לא התקשר אליו. אל נשאר בלהקה כעשרה חודשים בסך הכל. לדעת בובי ולדעתי, השירה שלו פשוט לא הייתה טובה מספיק. הוא טען שעזב כי כולנו יצאנו נגדו, אבל האמת היא שלא רצינו שיעזוב; רק רצינו זמר טוב באמת".

האלבום שהמודי בלוז לא היו מרוצים ממנו! ב-30 באפריל בשנת 1977 יצא אלבום כפול למודי בלוז ובו הופעה עמה משנת 1969 (ברויאל אלברט הול) בתוספת חמישה שירים אולפניים שטרם יצאו עד אז. שם האלבום הוא CAUGHT LIVE + 5.

בדיסקוגרפיה הענפה של ה"מודי בלוז", האלבום הזה ניצב כפריט משונה ומעט שנוי במחלוקת (אך מבורך בעיניי!). באותה תקופה, חברי הלהקה היו עסוקים בפרויקטי סולו והלהקה עצמה שהתה בהפסקה רשמית. כך קיבל הקהל שילוב יוצא דופן: שלושה צדדים של הופעה חיה שהוקלטה שמונה שנים קודם לכן, בשיא תהילתם הראשוני, לצד צד רביעי שכולל שירי אולפן שטרם פורסמו ואף הוקלטו לפני מועד ההופעה. בעוד שעל הנייר האלבום הציע למעריצים אז הצצה לאנרגיה החיה והעוצמתית של הלהקה מתקופת הקלאסיקות שלה וחשף פנינים נדירות מהאולפן, הוצאתו לא נוהלה על ידי חברי הלהקה אלא על ידי חברת התקליטים. במילים אחרות – היה זה מהלך עסקי נטו. אפילו העטיפה המצוירת לא שיקפה את התקופה האמיתית בה הוקלטו הדברים. חברי הלהקה לא נראו כך בשנים 1968-1969!

עיקר האלבום מורכב מהקלטת קונצרט משמעותי שהתקיים ברויאל אלברט הול היוקרתי בלונדון, ב-12 בדצמבר 1969. הופעה זו נערכה בתקופה של פעילות אינטנסיבית ויצירתיות בשיאה עבור ההרכב, שכלל את ג'סטין הייווארד (גיטרות, שירה), ג'ון לודג' (בס, שירה), מייקל פינדר (מלוטרון, שירה), ריי תומאס (חליל, מפוחית, שירה) וגריים אדג' (תופים, כלי הקשה). למרות שההקלטה תיעדה את הלהקה בשלב מכריע בקריירה, היא ספגה ביקורת – כולל מצד חברי הלהקה עצמם. בין הבעיות שהוזכרו היו סאונד גולמי ולא מלוטש בהשוואה לעבודת האולפן המוקפדת שלהם, פגמים מזדמנים בביצוע וקושי בתרגום העיבודים המתוזמרים והמורכבים לבמה ללא נגנים נוספים. ג'סטין הייווארד אף ציין במפורש את סלידתו מהרויאל אלברט הול כאתר הקלטה, וטען כי האקוסטיקה במבנה אינה מתאימה למוזיקת רוק. כן, אם זה היה תלוי בחברי הלהקה - לא היינו זוכים לשמוע את ההקלטה הזו. עדיין, אני חושב שזה נשמע הרבה יותר מהופעה אחרת שלהם שיצאה באופן רשמי מפסטיבל האי ווייט בשנת 1970 (שם החבר'ה ממש זייפו בקולות).

התקליט DAYS OF FUTURE PASSED מיוצג בהופעה הזו על ידי ארבעה קטעים. השיר PEAK HOUR עובר בצורה נהדרת, עם מעט כאוס באמצע לעומת המקור, אבל זה דווקא מוסיף לאותנטיות. השיר SUNSET נשמע פה ממוקד. ג'סטין הייווארד אפילו מצליח לבצע את התווים החזקים והארוכים ב-TUESDAY AFTERNOON בלי לאבד את זה, ועל כך מגיעים לו שבחים. נו טוב, תמיד אהבתי את השירה שלו. האיש הזה הוא זמר אמיתי עם אחד הקולות היותר יפים שיש!

במהלך פגרת הלהקה בשנים 1977-1974, חברי הלהקה לא שקטו על שמריהם ועבדו על מגוון פרויקטים אישיים ושיתופי פעולה. ג'סטין הייווארד וג'ון לודג' חברו יחד לאלבום המצליח BLUE JAYS (בשנת 1975); גריים אדג' הקים להקה הנושאת את שמו בהשתתפות אדריאן גורביץ; וריי תומאס ומייק פינדר הוציאו כל אחד אלבומי סולו. עד 1977 החלו מגעים לאיחוד, והלהקה החליטה להקליט יחד שוב – בעידוד חלקי של חברת התקליטים שהשתוקקה לאלבום קאמבק. אז החלו הסשנים למה שיהפוך לימים לאלבום OCTAVE (שיצא ב-1978), ולצדם התגבשה החלטתו הסופית של פינדר שלא לצאת לסיבוב הופעות עם הלהקה שהתאחדה באולפן.

דווקא בהקשר הזה – היעדרותה הממושכת של הלהקה מהשוק, פרויקטי הסולו ששימרו את המותג בתודעה והציפייה הגוברת לאיחוד מלא – הוחלט להוציא את האלבום החי הזה. חברי הלהקה לא היו מעורבים בהחלטה ואף לא היו שבעי רצון מהפרסום; למעשה, הם עיכבו בעבר את הפצת החומרים הללו בשל איכות הביצוע. אולם חברת התקליטים ביקשה לנצל את המומנטום ואת ההתלהבות סביב האיחוד כדי ליצור ציפייה לקראת OCTAVE. עם זאת, עם צאתו זכה האלבום להצלחה מסחרית בינונית בלבד.

גם זה קרה ב-30 באפריל:

- בשנת 1948 נולד וויין קריימר, הגיטריסט של להקת MC5. הוא מת בפברואר 2024.

- בשנת 1976 שילם מתופף להקת המי, קית' מון, מאה דולר לתשעה נהגי מוניות בניו יורק כדי שיחסמו את הרחוב אליו משקיף חלון חדרו בבית המלון. החסימה הזו אפשרה למון להשליך מחלון חדרו את כל החפצים היישר לרחוב מבלי שמישהו ייפגע.

- בשנת 1953 התחיל פרנק סינטרה לעבוד עם מתזמר חדש בשם נלסון רידל.

- בשנת 1983 התאחדו חברי ההרכב המקורי של להקת מנפרד מאן במועדון MARQUEE הלונדוני, בו הם החלו את הקריירה שלהם בשנות השישים.

- בשנת 1970 הייתה להקת האחים אולמן שם חם מאד בתעשיית המוזיקה, אבל אחד מאנשי הצוות שלה הלך רחוק מדי ביום זה. טוויגס לינדון לא היה אדם שניחן בסבלנות רבה וכאשר אנג'ל אליוטה, בעל מועדון בניו יורק, סירב לשלם ללהקה 500 דולר, כי לטענתו הם איחרו להופעה, לינדון סיים את הסכסוך בכך שהושיט יד לכיסו, שלף סכין דייג ודקר למוות את הבחור. השופט בדק את הנתונים, קבע שלינדון פעל מחוסר שפיות זמנית והוא בסוף שוחרר.

- בשנת 2015 מת הזמר בן אי. קינג, שרבים זוכרים אותו עם להיטו STAND BY ME. בן 76 במותו.

- בשנת 1974 יצא התקליט השלישי של ג'יי ג'יי קייל שנקרא OKIE. השם " אוקי" מתייחס לזהותו של קייל כיליד אוקלהומה . בעוד שלמונח הייתה היסטורית קונוטציה שלילית, עד שנות ה-70 הוא הפך ניטרלי יותר - או אפילו לנקודת גאווה - במיוחד בקרב אנשים מהמדינה או עם קשרים לתרבותה. עבור קייל, שנולד באוקלהומה סיטי וגדל בטולסה, זו הייתה כנראה הצהרה על שורשים אישיים ומוזיקליים. התקליט משקף את השילוב הנינוח והשורשי של בלוז-קאנטרי-רוק המכונה "צליל טולסה", שקייל היה מהחלוצים בו.

- בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד במועדון ב- HUDDERSFIELD, באנגליה, בשם THE PLAZZA TEEN CLUB. על הכרזות להופעה נכתב THE GROUP THAT'S GOT TO BE SEEN TO BE BELIEVED. עם זאת, חברי פינק פלויד נאלצו לשאול באותו יום ציוד נגינה מלהקת החימום, THE MATCH BOX, כי המכונית עם הציוד שלהם התקלקלה בדרך לשם. וב-30 באפריל בשנת 1988 ולראשונה מאז 1973 לא נמצא האלבום "הצד האפל של הירח", של פינק פלויד, במצעד הבילבורד האמריקני.

- בשנת 2004 הובא מייקל ג'קסון לדין באשמת הטרדה מינית בקטין, כשהוא טוען לחפותו בעשרה סעיפים פליליים שונים, כולל סחיטה וכליאה.

- בשנת 1983 יצא תקליטון חדש לצמד הול ואוטס, עם השיר FAMILY MAN שהוא קאבר מוצלח מאד לשיר של מייק אולדפילד.

- בשנת 1971 יצא תקליט הבכורה של להקת האחים דובי. למרות ניסיונות שיווק רבים, התקליט לא הצליח ויהיה זה רק התקליט הבא שיביא את ההצלחה המיוחלת.

ב-30 באפריל בשנת 1973 יצא התקליט RED ROSE SPEEDWAY של פול מקרטני ולהקת כנפיים.

זה היה בתקופה שבה התעוררה התעניינות מחודשת ורבה מאוד סביב הביטלס, שבאה לידי ביטוי בהוצאת שני אלבומי אוסף כפולים עם להיטי הלהקה. כן, אלו זכו לכינויים הלא-רשמיים 'האלבום האדום' ו'האלבום הכחול'. שבוע לאחר צאת שני האוספים הללו, יצא הסינגל MY LOVE של מקרטני. באנגליה יצא האלבום ב-4 במאי 1973.

בשנת 1972 ביקש מקרטני להרחיב את ההרכב שלו וצירף גיטריסט חשמלי מעולה בשם הנרי מקולוק, שהגיע לאחר שלוש שנים שבהן הופיע עם ג'ו קוקר. הגיטריסט הנרגש נדהם לגלות שהשיר הראשון שעליו להקליט עם מקרטני הוא GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH. השיר יצא כסינגל והוחרם לחלוטין לשידור ברדיו ה-בי בי סי הבריטי. מקולוק, שהיה אירי במוצאו, נאלץ לבלוע את הרוק ולנגן; הוא לא ביקש להיות פעיל פוליטי, אלא רק ליהנות מחיי הרוק'נ'רול לצד אחד המוזיקאים הגדולים בעולם, והנה מצא עצמו מייצג עמדה פוליטית הנוגעת לו אישית.

אם לא די בכך עבור הגיטריסט החדש, הרי שמיד לאחר מכן הוא נאלץ לנגן בעיבוד "שמאלצי" לשיר הילדים MARY HAD A LITTLE LAMB. מקרטני הרגיע אותו והסביר כי זוהי התחייבות קטנה לבתו מרי, שאהבה מאוד את השיר, והבטיח שבהמשך העבודה תהפוך לרצינית יותר.

אין ספק שלמקרטני היה אומץ רב בכל צעד שעשה, כולל ההחלטה לקחת את הרכב ה-WINGS לסיבוב הופעות באוניברסיטאות ברחבי אנגליה. חברי הלהקה נסעו יחד באוטובוס שנשכר במיוחד ונצבע בצבעים פסיכדליים, כשהם מלווים בנשותיהם ובילדיהם, כשפול עצמו אחז לעיתים קרובות בהגה. מקרטני לקח את רעיון "מסע הקסם המסתורי" והפך אותו למציאות. כאמור, הוא היה איש אמיץ, ועל כן יש לקבל גם את כישלונותיו באהבה; כך אמור לנהוג אמן אמיתי המכבד את עצמו.

כשהלהקה הגיעה לעיר מסוימת, מקרטני בדק אם ישנה אוניברסיטה המעוניינת בהופעה, וכך סגר את המופעים באופן ספונטני. הסטודנטים לא ידעו לקראת מה הם הולכים, עד שהבינו שמולם מנגן אחד המוזיקאים הגדולים בעולם. גם שכר ההופעה (שלא היה גבוה במיוחד) חולק שווה בשווה בין כל הנגנים, כולל מקרטני עצמו.

המתחים לא איחרו לבוא כאשר מקולוק העיר למקרטני שאולי הגיע הזמן לצרף קלידן רציני במקום לינדה. לינדה לא ידעה לנגן כלל, אך הופקדה על הקלידים וניגנה תפקידים מינימליים שפול לימד אותה.

אירוע נוסף שהעיב על סיבוב ההופעות היה מעצרם של פול, לינדה והמתופף דני סיוול. המעצר התרחש בעקבות מעטפה המכילה סמים שנשלחה אליהם מלונדון. השולח לא סגר את המעטפה כראוי, וכשהגיעה לסניף הדואר המקומי, הדבק נחלש והחומרים המפלילים נחשפו. דני סיוול נעצר כיוון ששמו היה היחיד שהופיע על המעטפה. העונש שהוטל עליהם היה קנס של 1,800 דולר לכל אחד.

מפגשי ההקלטה (הסשנים) לאלבום נערכו בין מרץ לדצמבר 1972 במספר אולפנים בלונדון. פול הפיק את האלבום, אך הפעם, בניגוד לעבר, לא העניק לאשתו לינדה קרדיט הפקה שווה. עם זאת, הוא דאג לציין שכל השירים נכתבו על ידי MCCARTNEY (מבלי לפרש אם הכוונה אליו או ללינדה).

התכנון המקורי היה להוציא את RED ROSE SPEEDWAY כאלבום כפול, אך אנשי חברת EMI ייעצו למקרטני לצמצמו לאלבום בודד. זאת כנראה בשל נתוני המכירות הנמוכים של תקליטו הקודם, WILD LIFE, ושל שלושת הסינגלים האחרונים שהוציא. מקרטני תכנן לכלול באלבום הכפול גם שירים שהוקלטו במהלך העבודה על אלבומו השני, RAM.

ההחלטה על צמצום האלבום אכזבה את שאר חברי הלהקה. דני ליין ראה כיצד שירו, I WOULD ONLY SMILE, הוצא מהרשימה, וכך קרה גם לשיר I LIE AROUND שבו שר סולו. גם שירה של לינדה, SEASIDE WOMAN, נגנז באופן דומה. מקולוק הגיטריסט התאכזב לגלות שמקרטני בחר דווקא בשירים הקלילים יותר לאלבום הבודד, שכן הוא קיווה שהאלבום הכפול יציג את צדה הרוקיסטי של הלהקה. בסופו של דבר, השירים שנכנסו מציעים מגוון סגנונות מעניין.

האלבום עצמו אינו מושלם ויש לו חסרונות, אך התמונה הכוללת פועלת לטובתו. הבעיה הגדולה ביותר שלו הייתה שאלבום נוסף של WINGS שיצא באותה שנה, BAND ON THE RUN, זכה להצלחה כה אדירה עד שדחק את RED ROSE SPEEDWAY לשוליים.

זהו למעשה האלבום הראשון של מקרטני שזכה להפקה אולפנית מלאה, וניתן לראות בו את תשובתו של פול לאלבומים המופקים של חבריו לביטלס, ג'ורג' האריסון וג'ון לנון (שעבדו באותה עת עם המפיק פיל ספקטור). התקליט עדיין נחשב לאלבום מעבר לקראת הצלחתו הגדולה, ולכן רבים נוהגים לתייג אותו כבינוני וחסר ניצוץ.

התקליט נפתח בשיר BIG BARN BED, שמקרטני כבר הציג קטע קצרצר ממנו בתוך השיר RAM ON באלבומו הקודם. הסינגל MY LOVE הוא אחד השירים היפים ביותר של מקרטני (שהוקדש כמובן לאשתו לינדה), והוא זה שהוביל למכירות היפות של האלבום. נקודת אור מיוחדת בשיר היא סולו הגיטרה החשמלית של מקולוק – אחד היפים שנכתבו. אולם, אותו סולו הוביל זמן קצר לאחר מכן לעימות חריף בין מקרטני למקולוק. הגיטריסט האשים את פול בכך שהוא אינו מאפשר לנגנים אחרים להתבטא ומתנהג כשליט יחיד. בסיום הדברים, ארז מקולוק את המגבר שלו, נסע ללונדון ולא חזר עוד להרכב.

המתופף דני סיוול מיהר לעזוב גם הוא, בטענה שאין זה הגיוני שיעבוד עבור מוזיקאי במעמדו של מקרטני וירוויח "פרוטות". הוא הודיע על עזיבתו בטלפון, רגע לפני הטיסה המתוכננת לניגריה להקלטת BAND ON THE RUN. מקרטני רתח מזעם, צרח על סיוול בטלפון והחליט להוכיח לשני המוזיקאים שעזבו כי הוא אינו זקוק להם – והשאר היסטוריה.

שירים נוספים...

השיר GET ON THE RIGHT THING: נכתב והוקלט עוד בתקופת RAM. פול היסס להוציאו כי לא היה מרוצה מהשירה, אך דני ליין שכנע אותו והשיר נכלל באלבום.

השיר LITTLE LAMB DRAGONFLY חותם את צד א' ונוצר גם הוא בתקופת RAM. השיר נכתב כמחווה לכבשה מחווה של פול בסקוטלנד שגססה בזרועותיהם של פול ולינדה למרות ניסיונותיהם להצילה.

השיר SINGLE PIGEON פותח את צד ב' ועוסק גם הוא בבעל חיים.

האלבום מסתיים במחרוזת שירים, אם כי היא אינה מגיעה לרמת האיכות של המחרוזת המפורסמת ב-ABBEY ROAD.

והשיר LIVE AND LET DIE: שיר הנושא לסרט ג'יימס בונד שהוקלט באותם סשנים אך לא נכלל באלבום, אלא בפסקול הסרט.

בזמן אמת, הביקורות היו מעורבות. עיתון 'דיסק' טען כי האלבום נע בין טוב לרע, בעוד עיתון ה-NME החמיא וקבע כי זהו אלבומו הטוב ביותר של מקרטני מאז פירוק הביטלס. המגזין 'רולינג סטון' סיכם כי אף שאין מדובר ביצירת מופת ברמת הביטלס, מקרטני מוכיח כאן את מיומנותו כמעבד ומוזיקאי, וכי זהו המוצר המלבב ביותר שלו מאז מות הלהקה.

למרות שהאלבום היה אמור לייצג את להקת WINGS, על העטיפה הופיע רק פול (בתצלום של לינדה), ושם הלהקה נפקד מהצד הקדמי. חברת CAPITOL האמריקנית לא לקחה סיכון והוסיפה מדבקה המציינת "פול מקרטני וכנפיים" – צעד שהבהיר מי הבוס האמיתי. עטיפת התקליט האחורית כללה כיתוב בכתב ברייל: WE LOVE YA BABY, שהוקדש לסטיבי וונדר הנערץ על פול.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459