כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-30 באפריל (30.4) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "זה לא תמיד קל. אתה מתעסק עם הרבה דברים. כמובן, כסף זה נפלא, אבל אני לא צריך להיות מאוד עשיר. אני פשוט לא רוצה לחזור למצב של עוני, שמספר מוזיקאים מפורסמים למדי הגיעו אליו. אני רוצה לנסות לשמור על משהו מהכסף שלי לעתיד!" (ג'ון דיקון, הבסיסט של להקת קווין, בשנת 1978)
ב-30 באפריל בשנת 1976 יצא אלבום הופעה שני לאלטון ג'ון ושמו HERE AND THERE. שם האלבום הוא כי מדובר בהקלטות משתי הופעות שונות משנת 1974.
האלבום יצא כדי למלא התחייבות חוזית כלפי חברת התקליטים בה היה חתום, DJM ובניגוד לאלבום ההופעה הקודם של אלטון, 11-17-70 שהכיל סאונד שורשי של טריו, הפעם מדובר בצליל הפקה מנופח בהרבה ובאלטון ג'ון בדרגת סופרסטאר.
הצד הראשון באלבום הוקלט ברויאל פסטיבל הול הלונדוני, במאי 1974. הצד השני הוקלט בהופעה במדיסון סקוור הניו יורקי, בנובמבר 1974.
זה אחד מאותם אלבומים חיים שזכו, עם זמן, להשתנות לישות אחרת לגמרי, וחזקה בהרבה ממה שהיו במקור, כמו האלבום LIVE AT LEEDS של להקת המי. בשני המקרים יצא המוצר במקור כתקליט בודד ושנים לאחר מכן התנפח למוצר עם שלל קטעי בונוס. עם זאת, בתקליט המקורי, שלשמו כתבתי את הפוסט, יש כמה שירים מפתיעים שלא הייתי מצפה לשמוע בתקליט הופעה של אלטון ג'ון בתקופה ההיא. אם זה הקטע FUNERAL FOR A FRIEND, או LOVE SONG (מ"טאמבלוויד קונקשן") או SKYLINE PIGEON מאלבום הבכורה של אלטון. רק בשביל זה האלבום מומלץ מאד.
בעיתון RALEIGH, מצפון קרולינה, נכתב אז בביקורת: "אלטון ג'ון חייב להיות הכוכב הכי תמוה שהרוק הוליד אי פעם: הוא בו זמנית (או לפחות כך זה נראה לעתים קרובות) המשעמם ביותר ומצד שני אחד המרגשים ביותר מול קהל יוקרתי לונדוני שכלל את הנסיכה מרגרט וחבורת מעריצי חג ההודיה המלהיבים בניו יורק.
בשבילי לפחות זה גם מבהיר חלק גדול מהיתרונות והחולשות של ג'ון בשירים הטובים ביותר שלו. הם מלודיים להפליא ואחד או שניים מהם (כולל 'רוקט מן') בעלי משמעות כלשהי, השירים האלו הם כמעט כולם להיטים כששאר העבודה שלו יותר בעייתית; הקטע 'הלוויה לחבר' ו'יונת סקייליין' הם שני השירים הפחות מוכרים כאן באלבום והם רק תרגילים בריקנות.
חלק מהבעיה עשויה להיות שהשירים האלו הם לא מסוג הדברים שאפשר לזמזם איתם בכל מקרה - אבל קושי גדול יותר הוא שהם דורשים מהלהקה של אלטון להתמתח כנראה בגלל שהוא כזה אגואיסט בעצמו. הנגנים שלו מעולם לא היו מסוגלים להפגין את עצמם במידה רבה ולעיתים הטריוויה המוצגת כאן בקטעים האינסטרומנטליים גובלת במבוכה. מה שנותר לנו הוא כוכב פופ (ולא רוק) שיכול להיות בדרן מהדרג הראשון ולעתים אף מרגש".
בעיתון איסט קנט טיימס הבריטי נכתב אז בביקורת: "רק לעתים רחוקות מאוד אמן בסדר הגודל של אלטון ג'ון הופך אלבום להיות כה גרוע. בשנים האחרונות הוא נודע בזכות ההצגה המוקפדת שלו וטכניקות הסטודיו ללא רבב. עם זאת, האלבום החדש שלו עשוי להתגלות כחריג. 'פה ושם' קוראים לאלבום וזה נקרא בהחלט כך. אפילו המעריץ המושבע ביותר של אלטון חייב להודות שהדפוס הנוסטלגי הזה של שני קונצרטים משנת 1974 הוא לא האלבום הכי חיוני אי פעם.
ההקלטה הזו בוצעה על ידי חברת DJM, לפני שאלטון עבר לפעול בתקליטי ROCKET, שהוציאו אותו לאחרונה לסיבוב ההופעות האחרון שלו, שללא ספק נוצר בתקווה להרוויח כסף רב. הצד הראשון באלבום הוא סט די מאופיין וחסר השראה שנלקח מקונצרט בנוכחות הנסיכה מרגרט ובולטים נוספים. נדמה שאלטון מתוח תחת קהל המלוכה הנבחר שלו ואינו מרשה לעצמו להשתחרר.
בינתיים, במדיסון סקוור גארדן בניו יורק נראה שהוא רגוע יותר, עוצמתי ביותר, מפקד על הקהל ומאיץ בו ליהנות. האווירה היא חשמלית. למרות שהאלבום אינו נציג של אלטון ג'ון במיטבו, יש לו כמה רגעים שווים בין לבין. אז אל תירו באלטון, הוא רק נגן הפסנתר".
בעיתון אניסטון סטאר, מאלבמה, נכתב בביקורת אז: "אלבום זה מביא שני קהלים שונים לחלוטין - בריטי ואמריקני. אולי נגן הפסנתר הממושקף ניסה להרשים את הוד מלכותה, שהייתה בקהל הלונדוני, שכן הצד האירופאי של האלבום מציג אלטון ג'ון רגוע בצורה יוצאת דופן, אפילו ברגעיו הקצביים. אבל זה לא המקרה עם האמריקאים. הניו יורקרים הלכו להשתתף במופע ולא רק להאזין להופעה של כוכב העל. האלבום שונה בצורה מרעננת, לא רק בגלל האיכות יוצאת הדופן של הקלטת הקונצרטים, אלא גם בגלל האיכות של כל השירים הוותיקים, במיוחד בעידן שלנו היום, בו חבורה מבולבלת של מילים הופכת לעתים קרובות למוכרת מיליונים פשוט כי במקרה הן נופלות מפיו של אלטון ג'ון".
ב-30 באפריל בשנת 1978 נערכה בפארק ויקטוריה בלונדון הופעת "קרנבל נגד הנאצים", מול למעלה מ-50,000 איש, כדי להילחם במפלגת "התנועה הלאומית", קבוצה ניאו-נאצית בבריטניה שסיסמתה הייתה "לשמור על בריטניה לבנה".
אותה חזית לאומית ייצגה את הימין הקיצוני, והתחזקה כאשר בריטניה סבלה ממיתון כלכלי ממושך. אז חיפשה המפלגה הזו 500 מועמדים להציב בבחירות המקומיות הקרבות, תוך הבטחה לגרש שחורים ומיעוטים אתניים מהמדינה במידה ותזכה ותקבל לידיה את השלטון. המפלגה זכתה, למרבה התדהמה, מתמיכה של אריק קלפטון, בהופעה בבירמינגהם, ב-5 באוגוסט 1976, בה הוא התבטא מול הקהל בתמיכתו בחבר הפרלמנט השנוי במחלוקת של בריטניה, אינוק פאוואל.
קלפטון ירה לקהל משפטים גזעניים והנה התמלול:
"האם יש לנו זרים בקהל הלילה? אם כן, אנא הרימו ידיים ... אז איפה אתם? ובכן איפה שכולכם נמצאים, אני חושב שעליכם פשוט לעזוב. לא סתם לעזוב את האולם, לעזוב את המדינה שלנו ... אני לא רוצה אתכם כאן, באולם הזה או בארצי. תקשיבו לי, אנשים! אני חושב שאנחנו צריכים לשלוח את כולם בחזרה. עצרו את בריטניה מלהפוך למושבה שחורה. להוציא את הזרים. תוציאו את השפלות. חשוב לשמור את בריטניה לבנה ... הפאות השחורות והשכונות והערבים והג'מייקנים לא שייכים כאן, אנחנו לא רוצים אותם כאן. זו אנגליה, זו מדינה לבנה. עלינו להבהיר להם שהם לא ברוכים הבאים אצלנו. אנגליה מיועדת לאנשים לבנים. זו בריטניה הגדולה, מדינה לבנה, מה קורה לנו, למען האמת? ... תזרקו אותם! תשמרו את בריטניה לבנה!". והוא המשיך לעודד את הקהל לתמוך בפוליטיקאי הגזען, אינוק פאוואל.
פאוואל עורר שערורייה, כבר בשנת 1968, כשנאם בבירמינגהם (המקום בו התרחשה הופעתו של קלפטון) נגד המשך הכנסת מהגרים לאנגליה מאפריקה והקאריבים. קלפטון לא קלט במהרה את הבלגאן שעורר עם דבריו על הבמה ולעיתון מלודי מייקר אמר בזמנו שאינוק הוא נביא. רק לאחר חודש, כשהדי האירוע לא שכחו ושמו של קלפטון עמד בסכנה, נאלץ הגיטריסט על ידי הנהלתו לפרסם מכתב התנצלות במלודי מייקר. שם הסביר ששתה יותר מדי וטען שלפני עלייתו לבמה דאג מישהו זר, שעמד שם, להעליב את פאטי זוגתו. קלפטון לא הצליח לשחרר התנצלות מלאה במכתב זה כי חתם אותו במשפט: "אינוק הוא הפוליטיקאי המשוגע היחיד שיכול לנהל את המדינה הזו כראוי". זה היה קרוב להריסת כל הקריירה שלו, לפחות באנגליה.
מאז הוא ביקש להסביר כי אינו גזען, אך יש שלא מוכנים לקבל את דבריו. בספרו האוטוביוגרפי כתב על התקרית כך: "אלו היו הערות של שיכור. מאז למדתי לשמור את דעותיי לעצמי, למרות שמה שאמרתי שם על הבמה לא נועד להיות גזעני. זו הייתה מתקפה שלי נגד ההתנהלות הממשלתית, המבוכה התרבותית וצפיפות היתר באנגליה שנבעה בבירור מפוליטיקה שהבסיס שלה היה תאוות כסף. לפני ההופעה הזו הייתי בג'מייקה וראיתי שם פרסומות בטלוויזיה שהבטיחו לתושבים 'חיים חדשים' באנגליה. ואז ראיתי בשדה התעופה הית'רו משפחות רבות, שהגיעו ממערב הודו, ועברו השפלות מאנשי ההגירה, שלא הייתה להם כוונה להכניסם פנימה. זה היה מדכא לראות את זה. יכול גם להיות שההערה שלי על הבמה נבעה גם מהעובדה שפאטי ספגה השפלת לגלוג מחבר במשפחת המלוכה הסעודית".
הוא גם הסביר במלודי מייקר, שנים לאחר התקרית, את שקרה: "אין ספק שהאלכוהול דיבר, אבל גם עיצבן אותי אז לראות המוני ערבים סעודים שקונים בתים וקרקעות לרוב באנגליה. בג'מייקה ראיתי את הפרסומות שהבטיחו חיים מלאי שמש לזרים, אבל בהגיעם לאחר הבטחה זו, הם נתקלו בהשפלה איומה. הדבר הכי טוב שיכלו לקבל בעבודה היה כמוכר כרטיסים באוטובוס או לעבוד ברכבת התחתית של לונדון. אז חשבתי שאינוק בא נגד השחיתות הבריטית. חשבתי שהוא אמיץ לצאת כך. הרגשות שלי בעניין הזה לא ממש השתנו, למען האמת. בריטניה טובה בהבאת אנשים אליה עם הבטחות ואז שמה אותם בגטאות. יש המון גזענות באנגליה ואין סיכוי שאהיה גזען. שנים לאחר מכן הופעתי עם דייר סטרייטס במופע למען מנדלה. אחד המפיקים שם ניגש אליי ואמר לי שזו ההזדמנות שלי להתנצל על מה שאמרתי. השבתי לו שהוא מתלוצץ. לא עשיתי זאת והאמת שמאד נעלבתי".
אירוע זה של קלפטון, יחד עם תקריות כמו לבישת צלבי קרס על ידי דיוויד בואי, כשהוא מצולם בתנועת מועל יד בתחנת ויקטוריה בשובו ממזרח גרמניה, החרידו את האגף השמאלי של סצנת הפאנק, שהגיב בהקמת הופעות למניעת גזענות בבריטניה. התנועה הזו גובתה בסדרה של מופעים עממיים ברחבי הארץ, כפסטיבלים שזה היה גדול בהם עד אז.
הפסטיבל של האמנים לווה בבעיות טכניות; להקת פינק פלויד הציעה להשאיל את מערכת הסאונד שלהם לאותו היום, אבל מכיוון שלא יכלה לספק צוות לתפעול, מערכת כריזה אחרת הושכרה במחיר גבוה. בהתאם, הרבה ממה שנאמר והושר על הבמה לא נשמע, אבל הקהל שהגיע לתמוך במטרה, עודד את האמנים שעלו על הבמה, ביניהם להקת הקלאש, טום רובינסון ועוד.
למרות שהאירוע הופיע בדיווחי חדשות הטלוויזיה של הערב, העיתונות הארצית רבת ההשפעה לא הצליחה לסקר את זה בדפוס. עם זאת, ההופעה נחשבה להצלחה כאשר "החזית הלאומית" לא הצליחה להשפיע בבחירות שנערכו שבוע לאחר מכן.
ב-30 באפריל בשנת 1957 הקליט אלביס פרסלי את השיר JAILHOUSE ROCK.
זה היה באולפני RADIO RECORDERS. הסשן החל בעשר בבוקר עד שש בערב. אלביס הקליט בו עוד שירים אך היה זה שיר אחד שבלט מעל כולם. שני אקורדים מחשמלים, שתי דפיקות בתוף הסנר. זה כל מה שהיה צריך כדי להביא תפקיד מוזיקלי רוקי ומכונן דרך.
את השיר הזה כתבו ג'רי לייבר ומייק סטולר, שכתבו גם את HOUND DOG. ליבר וסטולר הצטיינו בכתיבת שירי פופ קליטים עם אלמנטים של מוזיקת בלוז. השירים שלהם יכולים להיות מאוד מצחיקים וחכמים, ולעתים קרובות מתרחשים במצבים חריגים.
השיר הוצג בסרט של אלביס באותו שם, שם מהוא גילם אסיר שהואשם בטעות והופך לכוכב עם שיחרורו משם. הסרט, שנחשב לאחד הטובים מבין 31 סרטיו, מפורסם בזכות הסצנה בה אלביס מבצע את השיר הזה (כולל תנועות ריקוד מהפכניות) המתרחש בכלא.
הסרט של אלביס נקרא על שם השיר. במקור היה אמור להיקרא בשם GHOST OF A CHANCE.
המשפט בשיר "מספר 47 אמר למספר 3, אתה ציפור הכלא החמודה ביותר שאני מכיר" מרמז בבירור על סקס בבית הכלא. בזמנו עברה השורה מתחת לרדאר הצנזורה ונראה כי רבים פספסו את זה מאז ושרים את השיר כשהם מהופנטים מהקצב בו.
נגניו של אלביס השתתפו גם הם בסרט. אלו הם הגיטריסט סקוטי מור, המתופף די ג'יי פונטאנה והבסיסט ביל בלאק. מייק סטולר היה לצידם בפסנתר. היה זה לייבר שאמור להיות בפסנתר בסרט, אך באותו יום הוא חטף כאב שיניים ולא יכל להגיע. סטולר החליף אותו ובגלל שלא היה חבר באיגוד השחקנים, אסור היה לו גם לדבר בסרט אלא רק לנגן. הוא גם אולץ לגלח את זקן התיש שלו כי לדעת הבמאי היה זה דבר ש"גונב סצנה" מהכוכב הראשי.
ב-30 באפריל בשנת 1971 יצא תקליט הבכורה של להקת THIN LIZZY שנקרא כשם הלהקה. הנה מהביקורות שנכתבו עליו בזמנו בעיתונים:
רקורד מירור: "יש פה גיטרה מאופקת ומצוינת וגם שירה מעולה ואף צלילי מלוטרון ברקע שיוצרים אווירה מעניינת. אם הם ימשיכו כך, ברור שיהיו להם גם להיטים".
דיסק אנד מיוזיק אקו: "הלהקה הזו היא היצוא האחרון של אירלנד ואם היא תמשיך את הסטנדרט הגבוה, היא תעשה נפלאות. האלבום הוא שילוב מהודק ומעולה של האור והחושך. בשביל טריו פשוט של שתי גיטרות ותופים, יש פה הפקה של מגוון צלילים. מבחינה מלודית, הלהקה הזו לא שונה מאחרות. השוני בא עם הטיפול בצליל, שהוא חזק אך אינו קקפוני".
עיתון SOUNDS: "זה טריו חדש שלמזלנו נמנע מהפיתוי להפוך ללהקת קרים הבאה. כוח המשיכה שלה הוא הזמר והבסיסט, פיליפ לינוט. הוא גם כתב את רוב השירים ויש לו קול טוב".
ב-30 באפריל בשנת 1976 יצא תקליט חדש לבוב מארלי, RASTAMAN VIBRATION. אווירה של חוסר אמון ופרנויה אופפת אותו, עם בוב מארלי בעמדת המנהיג הלוחם.
קצת לפני הקלטת האלבום הזה מצא את עצמו בוב מארלי מעורב בבלגאן עסקי, בעקבות הצלחתו להפוך לאמן מיינסטרים. הוא הסתבך מבחינה חוזית עם חברת ההוצאה לאור של שיריו, CAYMAN MUSIC, שהוא טען שלא שילמה לו תמלוגים. לפי ההסכם, חברה זו גם הייתה אמורה לקבל אליה כל שיר חדש שהוא יוציא. לכן הוא ניגש להוציא את שיריו, באלבום זה, כשהקרדיט לכתיבתם ניתן לחבריו ובני משפחתו. זה גרם לתקליט זה להיראות בקרב הציבור כאילו מארלי רק שר שירים שאחרים כתבו לו, אך זה כמובן לא היה כך. רק שנים לאחר מכן יחזרו השירים לככב עם קרדיט של הכותב האמיתי.
דבר נוסף שהשפיע על ההקלטות היה מותו של הייל סלאסי בן ה-83, שאצל מארלי ומאמיניו נחשב כמשיח השחור. הסיבה הרשמית למות המנהיג הייתה מוות טבעי, אך סיפורים מסביב ליחששו על רצח וטיוחו. מארלי מוכה הצער החליט לדחות את ההקלטות וכשאלה החלו, הוא כבר הביא לשולחן העבודה שירים חדשים ובהם מחווה להלאסי. אחד מהם היה השיר שיחתום את התקליט, JAH LIVE. שיר נוסף שנכתב על זה היה WAR. בכלל, התקליט הזה ספוג בפוליטיקה, אפליה גזעית ובכי מהלב - באופן נדיר בימים ההם.
ב-30 באפריל בשנת 1983 מת אמן הבלוז הענק מאדי ווטרס. בן 68 היה במותו. הוא מת מהתקף לב בשנתו בביתו שבאילינוי. שמו האמיתי היה מקינלי מורגנפילד.
הוא מילא תפקיד מפתח בפיתוח הבלוז והרוק החשמלי והיה משגרירי הדלטה-בלוז החשובים ביותר.
החל בראשית שנות החמישים עשה מאדי ווטרס סדרה של תקליטים עבור חברת התקליטים CHESS שבשיקגו. אלו הפכו אותו למלך הבלתי מעורער של זמרי הבלוז שם. הוא היה מנהיג הלהקה הפופולרי הראשון שהרכיב והוביל להקה חשמלית אמיתית, שהשתמשה בהגברה.
בשנת 1958 הוא הפך לאמן הראשון שניגן בלוז חשמלי באנגליה, ובעוד שחובבי פולק-בלוז בריטיים רבים נרתעו מזה, ביקורו נתן השראה למוזיקאים צעירים כמו מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס ובריאן ג'ונס, שלימים כינו את הלהקה שלהם "הרולינג סטונס", על שם הלהיט המוקדם שלו ROLLIN' STONE. בהמשך הוא כמובן השפיע גם על השיר של בוב דילן, "כמו אבן מתגלגלת" וגם עיתון הרוק הנודע, רולינג סטון, נקרא על פיו.
הוא ניגן את הבלוז שלו באולם קרניגי הול הניו יורקי והיוקרתי בשנת 1959, ובשנת 1960 הופיע בהצלחה בפסטיבל הג'אז של ניופורט, שם הציג את להיט הבלוז, GOT MY MOJO WORKING, למעריצי המוזיקה הלבנה. המוזיקה שלו הפכה מודל חיקוי באופן נרחב על ידי דור של מוזיקאים לבנים צעירים, ולמעשה כל הגיטריסטים המובילים של הרוק שהופיעו בשנות השישים, נהרו אחריו. כולל אריק קלפטון, ג'ף בק, ג'ימי פייג' וג'וני וינטר.
קלפטון החזיר לו טובה בכך ששכר אותו לפתיחת המופעים באחד מסיבוביו האמריקנים בשנות השבעים, שם שמעו מאות אלפי מעריצי רוק את הבלוז של אותם מים בוציים להפליא. הבלוז שלו נשמע פשוט, אבל הוא היה מושרש כל כך עמוק במסורות הדלטה, עד שזמרים וגיטריסטים אחרים כמעט ולא הצליחו לחקות אותו בצורה משכנעת. "קטעי הבלוז שלי נראים כל כך פשוטים, כל כך קלים לעשות, אבל זה לא", אמר הוא בראיון מ-1978. '' הם אומרים שהבלוז שלי הוא הבלוז הכי קשה לנגן בעולם".
מקינלי (מאדי ווטרס) מורגנפילד נולד ב-4 באפריל 1915 ברולינג פורק, בדרום דלטה של מיסיסיפי, ליד אוטוסטרדת 61 הידועה. אביו, אולי מורגנפילד, היה בעל חווה וגיטריסט בלוז, אך הוריו נפרדו כשהיה בן חצי שנה והוא הלך להתגורר אצל סבתו מצד אמו בעיירה בה צמחו ג'ון לי הוקר וכוכבי בלוז וגוספל אחרים בעתיד. סבתו החלה לכנות אותו ''"מאדי" כשהיה תינוק מכיוון שהוא אהב לשחק בבוץ, וכשהיה ילד ושיחק רבות במטע, הוסיפו חבריו לכינוי גם את שם המשפחה '"ווטרס".
רוברט ג'ונסון השפיע עליו וכך גם הזמר והגיטריסט הנלהב סון האוס. אבל הוא גם הקשיב להקלטות בלוז מסחריות של ממפיס מיני, לוני ג'ונסון, טמפה רד ולימון ג'פרסון, בפטיפון הישן שהיה בבעלות השכן שלו.
בשנת 1943 הוא עבר לשיקגו. בשנה שלאחר מכן הוא רכש גיטרה חשמלית, ובשנת 1948 הקים את הלהקה שלו, עם ג'ימי רוג'רס בגיטרה השנייה, ליטל וולטר במפוחית, ובייבי פייס לירוי בגיטרה ותופים. זו הייתה קומבינציית הבלוז הפופולרית ביותר שעבדה בסאות' סייד השחור בשיקגו. הוא הקליט עבור תקליטי קולומביה ומשם עבר לחברת CHESS.
בתחילת שנות החמישים ובאמצע שנות החמישים יצרו מאדי ווטרס ולהקתו מספר תקליטים פופולריים בקרב רוכשי תקליטים שחורים, במיוחד בדרום העמוק ובערים במערב התיכון עם אוכלוסיות גדולות של דרומיים, כמו שיקגו ודטרויט. הוא היה פרפורמר דינמי שהשקיע המון עוצמה במוזיקה שיצר.
הוא זכה להכרה נרחבת בשנות השבעים, כולל שישה פרסי גראמי והופעה דינמית בסרטו של מרטין סקורסזה, "הוואלס האחרון", שהיה סרט הפרידה מלהקת THE BAND. למען האמת, ההנהלה של להקת THE BAND גייסה יותר מדי אמנים אורחים לערב הזה ולכן חשבה להשמיט את הופעתו של מאדי ווטרס כאורח. מתופף הלהקה, ליבון הלם, שמע על כך ואיים לא להופיע אם ווטרס לא ינגן איתם.
מאדי ווטרס מעולם לא התעשר מהמוזיקה שלו, אך הוא הצליח לעבוד כמעט בתדירות שרצה, ובחודשים האחרונים הוא פנה לנוח כשהוא "נהנה מפרי עבודתו", לדברי מנהלו, סקוט קמרון. הוא גר בנוחות באילינוי, פרבר בשיקגו. אלבומיו האחרונים, שהוקלטו והופקו על ידי מעריצו הוותיק, ג'וני ווינטר, מכרו טוב יותר מכל קומץ הקלטותיו הקודמות, והוא היה גאה בהם. '' זו הנקודה הטובה בחיי שאני חי כרגע '', אמר ב-1978. ''אני שמח שזה הגיע לפני מותי".
הוא הותיר אחריו את אשתו, מרווה, שלוש בנות ובן אחד, ארבעה נכדים וכמה נינים. וגם מוזיקה שתישאר משפיעה לנצח.
ב-30 באפריל בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד במועדון ב- HUDDERSFIELD, באנגליה, בשם THE PLAZZA TEEN CLUB. על הכרזות להופעה נכתב THE GROUP THAT'S GOT TO BE SEEN TO BE BELIEVED. עם זאת, חברי פינק פלויד נאלצו לשאול באותו יום ציוד נגינה מלהקת החימום, THE MATCH BOX, כי המכונית עם הציוד שלהם התקלקלה בדרך לשם.
וב-30 באפריל בשנת 1988 ולראשונה מאז 1973 לא נמצא האלבום "הצד האפל של הירח", של פינק פלויד, במצעד הבילבורד האמריקני.
ב-30 באפריל בשנת 1972 נערכה הופעת הבכורה של להקת CAPTAIN BEYOND בפסטיבל MONTREUX בשווייץ. זו הייתה הופעתו הראשונה של הזמר רוד אוונס אחרי שפוטר מלהקת דיפ פרפל.
ב-30 באפריל בשנת 1977 שברה להקת לד זפלין שיא של כמות קהל שהגיעה למופע. השיא החדש של זפלין עמד על 76,229 אנשים.
זה קרה באיצטדיון סילברדום שבמישיגן. השיא הקודם היה שייך ללהקת המי וגם הוא נקבע באותו איצטדיון. מפקד המשטרה המקומי אמר אחר כך לתקשורת המקומית שהוא ואנשיו הופתעו ביותר לגלות שלא נעשה שום נזק ולא פרצה שום תקרית במהלך הגעת כמות האנשים האדירה הזו למתחם.
מנהל סיבוב ההופעות של הלהקה, ריצ'רד קול: "ההופעה הזו עברה ממש בקלות והאמת שהופתענו, כי ציפינו לצרות שם".
ההופעה הזו צולמה במעגל סגור, והוקרנה על המסכים שהועמדו שם. אך מאז לא צץ הווידאו הזה.
תגובת העיתונות מאז:
בדטרויט ניוז נכתב ב-2 במאי 1977: - "רוברט פלאנט הופיע לעבודה 90 דקות מאוחר במוצאי שבת. כך גם מקורביו בלד זפלין... אבל אף אחד - לא הבוסים שלהם ולא הלקוחות שלהם - לא השמיע אפילו תלונה אחת. למעשה, לד זפלין זכתה לסוג של קבלת פנים סוערת שאמורה להיות שמורה למדען שכובש את מחלת הסרטן או לאדם שממציא את הנוסחה לשלום עולמי.
זפלין הייתה בעבודה על הבמה במשך שלוש שעות וחצי. אז הם קפצו למטוס לחופשה בת שבועיים בקהיר ובלונדון. אז זפלין, ארבעה מוזיקאים בריטיים, עלו לבמת הפונטיאק סילברדום בשעה 21:30 בשבת והסתלקו בתחילת יום ראשון עם, באופן לא רשמי, 642,000 דולר. ברי המזל - אלו עם 14,000 המושבים הקרובים - זכו לראות בפועל את הלהקה אבל הם שילמו על זה על ידי דחיפה ושוב דחיפה מהקנאים מאחוריהם.
השאר, אלו שהיו במושבים בזירה, היו כל כך רחוקים מהפעילות על הבמה שזה נראה בעיניהם כמו ארבע נמלים שמסתובבות על גבי מרשמלו. מסך המעגל הסגור היה ההבטחה היחידה שלהם שיש אנשים חיים אמיתיים על הבמה. אחרת, הגיטרה של ג'ימי פייג' הייתה נראית כמו קיסם חשמלי בעל צווארון כפול.
המסך, ששימש בכל הופעות הרוק של הסילברדום, קיבל בתחילה התנגדות על ידי הלהקה. אבל הנהלת האצטדיון התעקשה והם התרצו.
הלהקה ציינה את האירוע בכך שלא עשתה שום דבר מיוחד על הבמה. ערכת ההופעות שלה במוצאי שבת הייתה אותה שגרה בה השתמשו בכל רחבי הארץ למעט קטע חריג אחד, עם הדרן שני של שלוש דקות. הלהקה עשתה את התנועות באופן מכני. לא נעשתה אמנות בשבת של סילברדום, רק הרבה כסף. הקשר בין אמן-קהל בא בעיקר עם יהירות ואדישות של האמן כלפי הקהל, אשר הודגמה בצורה הטובה ביותר כבר מלכתחילה, כשלד זפלין ניאותה לעלות לבמה רק שעה וחצי לאחר שעת ההתחלה המתוכננת.
על הבמה הם ניסו ליצור תחושת קהילה אבל לד זפלין, במציאות, שומרים על מרחק, מחסום במה עצום באופן חריג וצבא של אנשי הביטחון... הלהקה גם התנגדה בתוקף לתת לאלפי מעריצי דטרויט סרט תיעודי מצולם. לבסוף, אחרי שלושה ניסיונות מתסכלים, צלם אחד אכן הצליח להתלבט בדרכו לבמה כדי לצלם את הלהקה".
בדטרויט פרי פרס נכתב, ב-02 במאי: "זה היה הקהל הגדול והמאופק ביותר להופעת רוק כאן עד כה; כך אמר משווק האירועים המיוחדים של הסילברדום, גארי ברון. הוא נראה מאושר כמו שהוא הסתכל על ים האנשים המדשדש בקלות על רצפת האצטדיון והמושבים לכיוון היציאות.
הקהל נאלץ להמתין 80 דקות מעבר לתחילת השעה 20:00 להופעה, אבל זה קרה ורוברט פלאנט, הזמר בן ה-28, נתן בדיוק את מה שהלגיון שלו רצה. כשהוא לבוש מכנסי ג'ינס וחולצה פתוחה, הוא עשה תנועות במה כיאה לאמן הרוק האנגלי הטוב ביותר. קולו הגבוה והלא יציב, שמראה את המתח של סיבוב ההופעות, עדיין היה מלהיב.
ג'ימי פייג' בילה זמן רב עם הגיטרה הכפולה שלו והביא את חתימת הסאונד של לד זפלין. אבל רק בלחן הקלאסי שלהם, STAIRWAY TO HEAVEN, הנגינה שלו באמת הבריקה, אבל נראה שהקהל המהופנט לא שם לב".
בעיתון וינדזור סטאר נכתב גם ב-2 במאי: "כל אחד מ-77,000 מחזיקי הכרטיסים, בכל פינה של האצטדיון העצום, היה צריך להיות מסוגל לחוש את הצליל של זפלין נוטף בשתי האוזניים, אלא אם כן, כמובן, האוזניים היו פתוחות. אולי אני מבולבל, אבל הדגש שלהם על גדולות - קהל גדול, צלילים גדולים, סאונד גדול - נראה שהגדילו את המוזיקה המפוצצת שלהם לכדי שעמום גדול מאוד".
ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-30 באפריל בשנת 1991 יצא אלבום חדש ללהקת יס ושמו UNION. היה זה ניסיון לאחד את רוב חברי הלהקה, מקצוות שונים, לפרויקט אחד. ובכן, זה לא ממש הצליח.
נראה היה ש-ABWH (עם ארבעה פליטי יס שהקליטו והופיעו יחד - ג'ון אנדרסון, ביל ברופורד, ריק ווייקמן וסטיב האו) היה פרויקט בר-קיימא ובוודאי מעריצי יס קיבלו בברכה את ההזדמנות לראות אותם. אבל זה לא יכול היה להימשך. הביזנס היה חזק יותר מהאמנות.
ברופורד: "החבר'ה ניסו להבין איך להשתפר מהאלבום הראשון שעשינו כרביעיה. אז הגענו לדרום צרפת לאחת מפגישות ההקלטה הגרועות והלא נעימות שהיו לי אי פעם בחיים. זה היה ממש נורא. התחלנו לעשות אלבום שני של ABWH אבל לאחר כשבוע הוא הפך לאלבום של יס. הוחלט מלמעלה שכדי לקבל מכירות גבוהות יותר, זה חייב להיות תחת המותג של יס ולכן יהיו תוספות של להקת יס השניה (עם אלן ווייט, כריס סקווייר, טוני קיי וטרבור רבין) וכל העניין יהפוך לבלגן עצום. אז הובן שיהיו שמונה חברי להקה באלבום. וכל השיבוש הנורא הזה אמור להיות מופק על ידי בחור בשם ג'ונתן אליאס ולהיקרא UNION. כל זה התרחש בזמן שהנגנים לא ידעו כלל מה לנגן. אז האלבום המביש הזה יצא ממשהו שבאמת היה די מבטיח, לולא כולם היו חמדנים. להקת יס הפכה להיות מונעת מבחינה כלכלית. רוב התנועות המוזיקליות כעת מונעות מחוסר כסף שצריך להיכנס מהר כל הזמן, במסלול האפשרי הכי קצר. זה אומר גם משלוח מהיר ביותר של אלבום שגוי, הזמנה מהירה ביותר של סיבוב הופעות לא נכון. כל דבר שיעזור למשא ומתן המחודש הבא על חוזה הוצאה לאור כדי שהכסף יגיע. אז הלהקה תמיד ממומנת בצורה גרועה ובנויה בצורה גרועה, מה שנותן לה מגבלה רצינית בחופש אמנותי. אז ברגע ש-ABWH עמדה לפרוח, זה נכבה, אם על ידי אנשי עסקים חמדנים או על ידי ההכרח של מוזיקאים שיהיה יותר ויותר כסף. הם לא היו מסוגלים לעשות החלטות באולפן ולא ידעו מה הם מקליטים. זה היה מצב נורא. בסופו של דבר יצא אלבום אוטומטי וחסר רגש. אלבום של פשרה".
סטיב האו היה ביקורתי באותה מידה. "זה היה בזבוז טיפשי של כסף וזה אפילו לא היה כיף להרוויח אותו. זה היה כיף כשהתחלנו, מתי שעשינו את ABWH II ולפני שזה הפך להיות יס. ביל ואני לא רצינו שזה ייקרא יס כי רצינו שזה יהיה כלהקה חדשה. אבל יס (של כריס סקווייר) בשלב הזה הייתה באיחור ניכר ולא היה לה שום דבר שלם, אז הם תקעו ארבע קטעים שלהם באלבום והפכו את זה לסלט נוראי. בהתחלה חשבנו שזה יחזיק מעמד בגלל איכות המוזיקה שאנחנו עשינו. הזכויות על השם יס היו בבעלות לא רק של כריס סקוויר (שהיה החבר המכהן הכי הרבה זמן בלהקה) אבל על ידי מי שהיה חבר ביס באותה תקופה. לחברי הלהקה יש חלק משותף, כפי שלי יש כשאני חבר בה. אבל אם תעזוב את ההרכב, אתה לא שותף".
לפני שביתת הנשק, בין שני המחנות של יס, היה כריס סקוויר עסוק בניסיון לשמור על יס הרשמית ביחד (בזמן שלא הורשה לאנדרסון וחבריו להשתמש במותג הידוע). "אני מניח שעברנו את המצב הזה שוב, מנסים להמציא מחדש את יס עבור הניינטיז", הוא הודה. בהעדר ג'ון אנדרסון כשותף לעבודה, סקווייר התחיל לעבוד עם הגיטריסט והפזמונאי האמריקאי, בילי שרווד.
ריק ווייקמן, "אני קורא לאלבום ONION כי הוא מעלה דמעות בעיניים בכל פעם שאני שומע אותו! אלבום האיחוד הזה היה ערימת הזבל הכי גדולה אי פעם וכשזה הורכב, לא היינו באולפן חצי מהזמן. זה המקום שבו הטכנולוגיה ממש כואבת לאוזן כי הם עשו דברים עם המחשב ששינו את זה לגמרי. זה היה אלבום נורא, מביש. בגלל המחשבים, שינו את כל החלקים שלי ולא זיהיתי כל דבר שעשיתי. המפיק הכניס את כל החברים שלו לנגן בזה. היחיד שלא ניגן באלבום הזה היה הכלב שלי".
טרבור רבין: "שנאתי את זה! זה היה סימן שחור על המותג יס, אני חושב. יש כמה סימנים שחורים בעצם. גם טורמטו לא היה אלבום טוב במיוחד בעיניי".
ב-30 באפריל בשנת 1972 נערכה בשווייץ הופעת הבכורה של להקת סופר גרופ ושמה CAPTAIN BEYOND.
בעולם הרוק יש המון סודות שמורים היטב. אלה סודות שמתגלים רק אם חופרים לעומק. אחד הסודות, שהוא למעשה אוצר שמור היטב, הינו סופר-גרופ אמיתי אך נעלם מהעין ומהאוזן. גבירותיי ורבותיי - קבלו את CAPTAIN BEYOND.
הכל התחיל בשנת 1971 כשלהקה ידועה ומצליחה בשם איירון באטרפליי התפרקה וממנה יצאו שני חברים לדרך חדשה. אלו הם לי דורמן הבסיסט ולארי "ריינו" ריינהארדט הגיטריסט. הם צירפו אליהם מתופף בשם בובי קאלדוול (שניגן לפני כן בלהקה של ג'וני ווינטר) ואת הזמר הראשון של דיפ פרפל, רוד אוונס. ללהקה היה גם קלידן שפרש לפני הקלטות האלבום הראשון. השם של הלהקה הומצא ע"י בסיסט להקת יס, כריס סקווייר מבלי שהוא התכוון לכך. זה קרה כשלהקת יס הצטרפה לסיבוב הופעות עם איירון באטרפליי ושתי הלהקות חלקו את אותו האוטובוס שהסיע אותם להופעות.
יום אחד ראה סקווייר את לארי "ריינו" ריינהארדט יורד מהאוטובוס ועיניו אדומות אחרי לילה של חוסר שינה ועישון סמים מאסיבי. אז הוא מיהר להגיד לו, "אתה נראה ממש כמו קפטיין ביונד". הרעיון נשאר בראשו של הגיטריסט טרוט העיניים.
ריינהארדט ודורמן היו המומים מהפירוק הפתאומי של איירון באטרפליי (ריינהארדט: "האורגניסט שלנו, דאג אינגל, פתאום הודיע לנו שהוא רוצה להיוולד מחדש כנוצרי אדוק. הסתכלנו עליו כאחד שנטרפה עליו דעתו"), אך התעשתו וצירפו אליהם את המתופף בובי קאלדוול.
רוד אוונס, שעבר לגור בלוס אנג'לס עם אשתו הטריה אחרי שפוטר מדיפ פרפל, התגלגל לג'אם עם השלישייה הזו ונכנס להרכב. בראיון, שנערך לא מזמן עם קאלדוול המתופף, הוא ציין שאוונס היה זמר נהדר עם סגנון מעולה אך סבל מחוסר ביטחון תהומי. אוונס פרש מהלהקה ארבע פעמים לפני שבכלל יצאה לסיבוב הופעות ראשון כי הוא היה בטוח שהוא לא זמר מספיק טוב לספק את העבודה. השאר שיכנעו אותו להישאר.
לפי המלצתו של דוואן אולמן (הגיטריסט של האחים אולמן) הוחתמה הלהקה לחברת התקליטים CAPRICORN, שהתלהבה מהרעיון שהנה תהיה לה עוד להקת רוק-דרומי בסגנון האחים אולמן. איזו הפתעה ציפתה לה...
האלבום הראשון של הלהקה הוקלט ויצא בשנת 1972, בשתי גרסאות; האחת עם עטיפה רגילה והשנייה כעטיפה בתלת ממד. הכיוון המוזיקלי היה רוק מתקדם עם שירים שחוברו יחדיו למין יצירה אחת ארוכה ללא הפסקות. כשחברת התקליטים שמעה את התוצאה היא נחרדה כי דרשה מהלהקה לספק רוק-דרומי בסגנון האחים אולמן, אך חברי הלהקה התנגדו מהסיבה שאין להם את האפשרות לעשות מוזיקה שכזו. התוצאה למעשה זה הגיעה בצורת יחסי ציבור ללהקה ולאלבום הראשון ששאפו לאפס. מה שהוביל למספר הופעות זעום ומכירות של התקליט בהתאם.
עיתון CIRCUS האמריקאי פרסם ביקורת בנובמבר 1972: "שימו לב שימו לב! קפטיין ביונד הגיע עם צליל קוסמי שלעתים מרשים ולעתים תפל כמו לחם של אתמול. יש פה איחוד של פ'אנק אמריקאי עם רוק בריטי, שמזכיר פה ושם את דיפ פרפל בימיה הראשונים. יש פה תקליט טוב שלעתים נמתח יותר מדיי ברעיונותיו".
בעיתון אשבורי פארק פרס, מניו ג'רזי, נכתב אז בביקורת: "כאשר ארבעת המוזיקאים הצעירים שיוצרים את הקבוצה הזו התאחדו, היה להם משהו של התחלה. לאחר התפצלות להקת איירון בטרפליי בשנת 1971, לארי ריינהארט ולי דורמן, גיטרה מובילה ובס, בהתאמה, חברו למתופף לשעבר של ג'וני ווינטר, בובי קאלדוול. לשלישיה הצטרף מהר מאוד רוד אוונס, שהקדים את איאן גילאן כסולן דיפ פרפל בימי הלהיט HUSH. התוצאה הייתה קפטיין ביונד עתיר האנרגיה, המורכב מוזיקלית והמקורי מאוד.
זה, האלבום הראשון שלהם, הוא כלי מרשים לסאונד שלהם, איחוד של רוק אמריקאי פ'אנקי ורוק בריטי צפוף יותר, עם נגיעה קוסמית. חמשת הקטעים בצד הראשון של האלבום מגוונים והצד השני, ללא ספק הטוב יותר, מורכב משניים ארוכים. יש הרבה מה לומר ללהקה הזו ובסגנון משלה".
הופעת הבכורה של הלהקה, כאמור, הייתה בסוף אפריל 1972 ולמזלם של מעריצי הלהקה היא צולמה ומהווה כרגע הדוקומנט היחיד בו ניתן לראות את החברים בתזוזה ובנגינה משותפת. חברת התקליטים לא אהבה את מה שקפטיין ביונד הנחיתה עליה והחליטה להענישה תוך השמתה בסיבובי הופעות כלהקת חימום ללהקות כמו "שה נה נה" (שהייתה הרכב שחיקה את סגנון שנות החמישים המאוחרות של הרוק'נ'רול). חברי קפטיין ביונד זכו למטחים של ירקות ושאר חפצים שנזרקו עליהם מצד מעריצי "שה נה נה". אחת הטעויות המרכזיות של קפטיין ביונד הייתה למנות את מנהל חברת התקליטים שלה שיהיה גם המנהל האישי. זה עלה לה ביוקר.
בובי קאלדוול הבין במהרה שמהלהקה הזו לא תצמח ישועה והוא פרש. במקומו הובאו מתופף ונגן כלי הקשה, מה שהפך את האלבום השני, SUFFICIENTLY BREATHLESS, שיצא בשנת 1973, לשונה מקודמו.
מיד אחרי צאת האלבום השני הודיע רוד אוונס, באופן פתאומי, שהוא עוזב.
ב-30 באפריל בשנת 1973 יצא בארה"ב התקליט RED ROSE SPEEDWAY של פול מקרטני ולהקת כנפיים.
היה זה בתקופה בה נוצרה התעניינות מחודשת רבה מאד סביב הביטלס שהתבטאה בהוצאת האלבומים הכפולים עם להיטי הלהקה, שנקראו (לא באופן רשמי) בשמות 'האלבום האדום' ו'האלבום הכחול'. שבוע לאחר צאת שני האוספים האלה יצא הסינגל MY LOVE של מקרטני. באנגליה יצא האלבום הזה ב-4 במאי 1973.
מקרטני רצה בשנת 1972 להרחיב את ההרכב שלו, וצירף נגן גיטרה חשמלית מעולה בשם הנרי מקולוק, שהגיע אחרי שלוש שנים בהן הופיע עם ג'ו קוקר. הגיטריסט הנרגש נדהם לגלות שהשיר הראשון שהוא נאלץ להקליט עם מקרטני זה שיר שנקרא GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH. השיר יצא על גבי סינגל שהוחרם לגמרי מהשמעות ברדיו בי בי סי הבריטי. מקולוק, שהוא אירי במוצאו, נאלץ לבלוע את הרוק שלו ולנגן. הוא לא רצה להיות פעיל פוליטי. הוא רצה רק להמשיך ליהנות מחיי הרוק'נ'רול עם אחד המוזיקאים הגדולים בעולם, והנה הוא נאלץ לייצג עמדה פוליטית שקשורה בו.
אם זה לא היה מספיק בשביל הגיטריסט החדש, הרי שמיד לאחר מכן הוא נאלץ לנגן בעיבוד שמאלצי לשיר הילדים MARY HAD A LITTLE LAMB. מקרטני הרגיע אותו באומרו שזו פשוט התחייבות קטנה שלו לבת שלו מרי, שאהבה מאד את השיר הזה. הוא הוסיף שאחרי זה העסק יהפוך לרציני יותר.
אין מה להתווכח, למקרטני היה אומץ רב בכל מה שעשה. כולל לקחת את ההרכב הזה ש WINGS לסיבוב באוניברסיטאות ברחבי אנגליה, כשכולם נוסעים יחד באוטובוס ששכרו במיוחד. האוטובוס נצבע בצבעים פסיכדליים. ככה כל הלהקה נסעה יחדיו עם נשותיהם וילדיהם, כשפול לעתים רבות הוא זה שנהג. מקרטני לקח את רעיון "מסע הקסם המסתורי" והפך אותו למציאות. כמו שאמרתי - הוא איש אמיץ ולכן יש לקבל גם את הכשלונות שלו באהבה רבה. כי ככה אמור להתנהג אמן אמיתי שמכבד את עצמו.
כשהלהקה הגיעה לעיר מסוימת, מקרטני בדק אם יש אוניברסיטה שמעוניינת בהופעה. וכך הוא סגר אז הופעות. הסטודנטים לא ידעו לקראת איזו הופעה הם הולכים, עד שהבינו שמולם מנגן למעשה אחד המוזיקאים הגדולים בעולם. גם שכר ההופעה (שלא היה גבוה...) חולק שווה בשווה בין כל הנגנים (כולל מקרטני עצמו).
המתחים לא אחרו להגיע, כשמקולוק ציין בפני מקרטני שאולי הגיע הזמן להוסיף קלידן רציני במקום לינדה, שלא ידעה כלל לנגן אך הופקדה על עמדת הקלידים וניגנה תפקידים מינימליים שפול לימד אותה.
דבר נוסף שהעיב על סיבוב ההופעות היה מעצרם של פול, לינדה והמתופף דני סיוול. זה בעקבות מעטפה שנשלחה אליהם מלונדון ובתוכה סמים. מי ששלח את המעטפה לא טיפל בה כראוי וכשהיא הגיעה לסניף הדואר המקומי אליו נשלחה. הדבק שחתם את המעטפה נחלש והציצו מתוכה החומרים המפלילים. דני סיוול נעצר בגלל שעל המעטפה צוין שמו בלבד. העונש שלהם היה קנס של 1,800 דולר לכל אחד מהם.
הסשנים לאלבום נערכו בין מרץ לדצמבר 1972 בכמה אולפני הקלטות בלונדון. פול הפיק את האלבום כשהפעם הוא לא העניק קרדיט הפקה שווה לאשתו, לינדה, כפי שעשה בפעמים הקודמות. אך פול הערמומי דאג לכתוב שכל השירים נכתבו על ידי MCCARTNEY (מבלי לציין אם זה הוא או לינדה).
התכנון המקורי היה להוציא את RED ROSE SPEEDWAY כאלבום כפול. אך אנשים בחברת EMI יעצו למקרטני לקצץ אותו לאלבום בודד. זאת כנראה בשל נתוני המכירות הזעומים של התקליט הקודם, WILD LIFE, ושל שלושת הסינגלים האחרונים שהוא הוציא. מקרטני תכנן לכלול באלבום הכפול גם שירים שהוקלטו במהלך הסשנים לאלבומו השני, RAM.
ההחלטה לצמצם את התקליט לבודד אכזבה גם את שאר חברי הלהקה. דני ליין ראה כיצד השיר שלו, I WOULD ONLY SMILE, הוצא עקב כך מרשימת השירים לתקליט. כך קרה גם לשיר I LIE AROUND בו ליין שר סולו. גם שיר של לינדה בשם SEASIDE WOMAN קיבל גורל דומה. מקולוק הגיטריסט התבאס כשראה שמקרטני בחר לאלבום הבודד דווקא את השירים הקלילים יותר. הוא ציפה שהאלבום הכפול יראה את הצד הרוקי של הלהקה. השירים שנכנסו לבסוף לאלבום מציעים מגוון מעניין של סגנונות.
האלבום עצמו אינו מושלם. יש לו את הבעיות שלו אך התמונה הכוללת דווקא מדברת לטובתו. הבעיה הגדולה ביותר שלו היא, שאלבום נוסף של WINGS שיצא באותה שנה (BAND ON THE RUNׂ) הפך הצלחה היסטרית ביותר וגרם לאלבום הזה לשבת בפינה בבושת פנים.
זה למעשה אלבומו המופק הראשון של מקרטני. אלבום שבא עם עטיפה של הפקה אולפנית. כך שזה יכול להיחשב כאלבום הראשון שהוא תשובה של פול לאלבומים המופקים שיצאו לשני חבריו מהביטלס, ג'ורג' האריסון וג'ון לנון (שניהם עבדו אז עם מפיק העל פיל ספקטור). תקליט זה עדיין נחשב כאלבום מעבר של מקרטני לקראת הצלחתו הגדולה. ולכן הרבה נוהגים לתייג אותו כאלבום בינוני וחסר ניצוץ.
התקליט נפתח בשיר BIG BARN BED, שמקרטני הציג קטע קצרצר ביותר ממנו בחלק מהשיר RAM ON שיצא בצד ב' של התקליט RAM. הסינגל שיצא מהאלבום, MY LOVE, הוא אחד השירים היפים ביותר שיש למקרטני (והוא כמובן הוקדש אשתו, לינדה). זה השיר שגרם לאלבום להימכר היטב. ניצוץ מיוחד בשיר הזה הוא סולו הגיטרה החשמלית של מקולוק. זה אחד הסולואים היפים ביותר שיש. אך הסולו היפה הזה הוביל זמן קצר לאחר מכן לסצנה לא נעימה. פרץ ריב בין מקרטני למקולוק. הגיטריסט האשים את הבוס שלו כי הוא לא מאפשר לנגנים האחרים להתבטא ושהוא למעשה השליט היחיד בהרכב. הגיטריסט האירי סיים את דבריו, ארז את המגבר שלו ונסע משם ללונדון. הוא לא חזר יותר להרכב.
המתופף דני סיוול מיהר לעזוב גם כן. הטענה שלו הייתה כי לא ייתכן שהוא יעבוד עבור מוזיקאי בקנה מידה כה גדול וירוויח גרושים. הוא הודיע על עזיבתו בטלפון לפול, שניה לפני שהם היו אמורים לטוס לניגריה על מנת להתחיל בהקלטת האלבום BAND ON THE RUN. מקרטני כמובן רתח מזעם. הוא צרח על סיוול בטלפון והחליט שהוא הולך להוכיח לשני המוזיקאים שעזבו אותו כי הוא לא צריך אותם בכלל. והשאר היסטוריה.
נחזור לעוד כמה משירי האלבום:
השיר GET ON THE RIGHT THING נכתב והוקלט עוד בתקופת RAM. כשהגיע תורו להיות מוקלט שוב לאלבום הזה, מקרטני סירב להוציאו בטענה שתפקיד השירה שלו לא נשמע משכנע מספיק. דני ליין שכנע אותו שזה נשמע נהדר וכך השיר נכלל באלבום.
צד א' של התקליט מסתיים עם השיר LITTLE LAMB DRAGONFLY שגם הוא נוצר עוד מתקופת ההקלטות של RAM. השיר הזה היה מחווה של פול לאחד הכבשים שבחוותו בסקוטלנד. אותו כבש גסס שם כשפול ולינדה ניסו להצילו במשך לילה שלם אך ללא הצלחה.
צד ב' של התקליט נפתח בעוד שיר על חיה. שם השיר הוא SINGLE PIGEON.
התקליט מסתיים במחרוזת של כמה שירים, אם כי הפעם אין את האיכות הגבוהה של המחרוזת שפיארה את האלבום ABBEY ROAD של הביטלס.
שיר נוסף שהוקלט במהלך הסשנים לאלבום ולא נכלל בו, הוא שיר הנושא לפסקול של ג'יימס בונד, LIVE AND LET DIE. השיר הזה (בהפקתו של ג'ורג' מרטין) נכלל בתקליט הפסקול של הסרט.
עיתון המוזיקה 'דיסק' פרסם באפריל 1973 ביקורת על התקליט: "חלק ממנו הוא טוב. חלק אחר הוא רע. חלק חוזר על עצמו וחלק מלודי. בעודי מקשיב לתקליט הזה עוברת בראשי מחשבה על המוזיקאים שעשו דברים מדהימים והפכו מרוסנים. אולי בעתיד אתאהב באלבום הזה. אולי יש לו רבדים שלא גיליתי. אני באמת מקווה כי עכשיו אני לא מוצא אותם".
בעיתון NME פורסם אז בביקורת: "התקליט הזה הוא הטוב ביותר שמקרטני הוציא מאז פירוק הביטלס ונראה כי זה גם הדבר הטוב ביותר שיעשה במסגרת הלהקה הנוכחית שלו. הוא הוכיח היטב את הנקודה שלו פה. נראה כי בזכות האלבום הזה הוא יצליח בעתיד להסתכל לאחור על שלוש שנות קריירת סולו, לאחר הביטלס, מבלי להתבייש - דבר שלנון כנראה לא יצליח לעשות".
פול מקרטני: "התקליט הזה היה למעשה רפרטואר ההופעה החיה שלנו אז. זה אלבום בסדר. יש לו את הרגעים שלו".
דני ליין: "תמיד חשבתי שהתקליט הזה היה יכול להיות נהדר כאלבום כפול ולהציג באופן ברור יותר את הלהקה שעמדה מאחוריו. אבל כשיצא כתקליט בודד חשתי סוג של אכזבה כלפיו".
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "כאשר שודר ספיישל הטלוויזיה של פול מקרטני, לפני מספר שבועות, אחת המטרות לכאורה הייתה לספק הצצה חצי ביוגרפית לאדם הפנימי, מעין 'להכיר אותו', במילותיה של הודעה לעיתונות. במקום זאת, התכנית הוכיחה את עצמה כבלתי אישית במקרה הטוב, כאשר מקרטני מרוחק מהמצלמה ומספק דיוקן לא קרוב ואינטימי. למרבה האירוניה, הרגעים המרתקים ביותר שם היו כאשר עוברי אורח התבקשו לשיר קטעים משירי הביטלס, ואם ההפקה שלאחר מכן לא עשתה דבר כדי לרפא את בעיית התדמית המתמשכת של מקרטני, זה בוודאי לא עזר להצעות המוזיקליות שלו, שנראו רגילות ומאכזבות.
עם זאת, הטלוויזיה כמדיום דורשת תשומת לב, והמוזיקה של פול מקרטני נוטה להתפורר בבדיקה ממושכת. הוא אינו כותב מילים אינטנסיבי במיוחד, מעדיף במקום זאת לבחור את המילים שלו לפי צליל ולהרגיש לבד, ונראה שהלחנים שלו - במיוחד בחומר אופטימי יותר - מטופחים באמצעות הסתמכות בסיסית על ריף שמסתובב. מבחינה מתמטית זה לא מוסיף כלום, אבל ברדיו ובאמצעות האזנות חוזרות ונשנות, כוחו של שילוב פשוט זה עולה בהתמדה, כך שמה שנמסר לבסוף לקהל הוא שיר הפופ המעודן, הנעים, הנגיש ללא ריכוז שמביא מכירות תקליטים, ללא התנצלויות באמצע הדרך.
למעשה, אם פול מדגים משהו עם האלבום הזה, זה טמון במיומנות שלו כמעבד, במיקום הכלים שלו וברצף התנועות שהוא חורץ בתוך כל מנגינה נתונה. זה בטח לא בסדר הגודל הפזמונים הביטלסיים האלו, אבל לאחר זמן מה אתה עלול למצוא את עצמך מחכה לדמות הגיטרה הבתולית ההיא, לקריאת הביניים בתוף, לשטיפת הרמוניות הרקע שנקבעות בקפידה בכל יצירה. אל תטעו, למרות שהשירים נזקפים לזכותם של משפחת מקרטני, ולמרות שלהקת כנפיים עובדת במידה מעוררת הערצה של איפוק מאופק, זה באמת האלבום של פול. הוא שולט בו בצורה שלא הייתה כך מאז תחילת קריירת הסולו שלו, והתוצאות הן לטובה. הקול שלו מצוין באופן עקבי, הבס שלו מספק את הכיוון לרוב היצירות המעוטרות יותר.
עם זאת, המחרוזת שתופסת 11 דקות של הצד השני, מורכבת מארבעה שירים הקשורים זה לזה בקושי. קו העלילה מבוסס באופן רופף על המסורת של מערכת יחסים בין בנים לבנות והלחנים עצמם מקסימים מספיק בצורה קלת משקל. אבל אחת עשרה דקות? לא רק שניתן היה לדחוס בקלות את התערובת לקטע בודד עם אובדן מועט של טעם נרטיבי, אלא שהאפקט נטו של חיבור כל הביצים הללו בסל אחד רק מדגיש את החוסר האישי שלהם בכל דבר שדומה לתפזורת.
שאר האלבום מביא את מקרטני טוב ומוכשר, לא הכי טוב וגם לא הכי גרוע שלו, אבל חומר שבנוי בצורה מוצקה עם כשרון ליצירת פנינים מהבטוח והמוכר. למרות הלהיטים וההחמצות הצפויות, אני מוצא את התקליט הזה כמוצר המקרטני המלבב ביותר שניתן לנו מאז מות הביטלס. לאחר ניסויים רבים כיצד להציג את עצמו בצורה הטובה ביותר, כנראה שפול החל בתהליך של התיישבות, של עבודה במסגרת להקה שנראית יציבה לפחות לתקופה הקרובה. סיבוב הופעות אמריקאי אמור לעזור בעניינים, אם שום דבר אחר יעניק לו נגישות רבה יותר לקהל שלו, וההידוק המורגש של החזון המוזיקלי שלו אמור להגביר אותו משם. לגבי הפרטים של האלבום האחרון הזה, די לומר שסבא של פול היה אוהב את זה. אחרי הכל, זה נקי מאוד".
למרות שכביכול זה היה אמור להיות אלבום של להקת כנפיים, על עטיפת התקליט מצולם רק פול. לינדה היא זו שצילמה את התמונה. שם הלהקה כלל לא נמצא על העטיפה הקדמית. חברת התקליטים האמריקנית CAPITOL לא לקחה סיכונים והנפיקה מדבקה כחולה שציינה את הכיתוב "פול מקרטני וכנפיים". הדבר בא להראות בסופו של דבר מי הבוס כאן. להקה אמיתית? לא בדיוק. עטיפת התקליט האחורית המקורית הכילה כיתוב בברייל שנאמר בו WE LOVE YA BABY, שהוקדש במיוחד לסטיבי וונדר, אותו פול העריץ.
ב-30 באפריל בשנת 1968 הודיע האורגניסט אל קופר שהוא עוזב את להקת BLOOD SWEAT AND TEARS שהקים. מה קרה שגרם לזה? בואו לקרוא.
עם ההצלחה של הלהקה הגיעו גם הבעיות; קופר השתדל להימנע מלהתרועע יותר מדי עם חברי להקתו. הוא ראה אותם רק בחזרות או בהופעות והעדיף לבלות בביתו עם אשתו השנייה, ג'ואן.
כך כתב קופר על התפרקות הלהקה אז בספרו: "זרעי חוסר שביעות הרצון נזרעו, וזה היה רק עניין של זמן עד שהם יפרחו. בלהקה הקודמת שלי, בלוז פרוג'קט, עשינו הכל ביחד. מכיוון שידעתי שהתנהגות כזו לא חיזקה את האחדות הקבוצתית, ניסיתי לעשות את ההיפך עם דם, יזע ודמעות.
הסתובבתי עם הלהקה רק בחזרות או בהופעות, והעדפתי את גבולות הבית והחברה של ג'ואן, אשתו השנייה. להקמת הלהקה הייתה השפעה מייצבת על הסטיות המנטליות הקודמות שלי, והנטישה מסמים הפכה אותי לסטרייט בלהקה (אם כי בהחלט לא הכי סטרייט). חשבתי שכל זה ישפר את מערכת היחסים שלי עם חברי הלהקה השונים.
אבל בזמן שהייתי עסוק בלשמור על עצמי, הלהקה התגבשה למחנות פוליטיים קטנים שונים - בעיקר מפלגת (המתופף בובי) קולומבי ו(הגיטריסט סטיב) כץ, ומהפכה מוזיקלית הייתה באוויר. הכישלון של הקול שלי להחזיק מעמד בסיבוב ההופעות שעשינו גרם לדאגה, ובלי ידיעתי באמת, נעשו תוכניות לשנות את כל זה.
אחת התפיסות הברורות שלי הייתה ש(הסקסופוניסט) פרדי ליפסיוס ואני נכתוב עיבוד, והלהקה תתבקש לנגן אותו בשלמותו פעם אחת לשביעות רצוני לפני שיוצעו הצעות כלשהן. בשלב זה יכולתי לקבל הצעות, ובדרך כלל עשיתי זאת. אני מודה שהרצתי את החלום שלי קצת באופן היטלרי (כמו מה שג'ף לין עשה עם ELO), אבל ניסיתי למנוע מזה להפוך לסיוט לא מאורגן.
ההתחלה האמיתית של הסוף הגיעה יום אחד בחזרה. פרדי ואני כתבנו עשרה עיבודים לשיר DEAR ME FANTASY, של סטיבי ווינווד, שיושמע לראשונה באותו היום. בדקתי פעמיים את התפקידים שחילקתי והופתעתי לגלות שהם שונו ממה שפרדי ואני עשינו. בובי (קולומבי) הרשה לעצמו לשנות דברים שם מבלי לשאול. פרדי ואני עבדנו שעות רבות על העיבודים ועכשיו אין סיכוי לשמוע אותם עם הלהקה כמו שרצינו.
יצאתי מהחזרה כשאני רותח מכעס. כנראה שבובי רצה להראות לי מה זה להיות מתחת לשרביט שלי, אבל לא הבנתי את הרמז.
אני מניח שהניצוץ האחרון שהסית את המרד היה חוסר שביעות הרצון הגובר שלי מההתקדמות של סטיב כנגן גיטרה. הרגשתי שהוא מעכב את הלהקה מאיזו פירוטכניקה מוזיקלית מדהימה. ניגשתי לכל חבר בנפרד והצעתי להחליף את סטיב, אך נדחיתי.
כמובן, לא הייתי מודע לכך שההדחה שלי נמצאת גם על הפרק. פשוט הנחתי שהם לא רוצים להפר את האיזון העדין שהחזיק את הלהקה. כדי שאוכל לשמור על האמת, ניגשתי לסטיב וסיפרתי לו מה עשיתי. במקום לקחת את זה ברוגע, או לפרש את זה כביקורת גסה למדי על הנגינה שלו, הוא השתגע.
למחרת, התקיימה בחיפזון פגישת להקה אצל עורך הדין שלנו, שהיה במקרה אחיו של סטיב (נפוטיזם שהייתי עיוור מכדי לשקול). עוד לפני שהספקנו להגיע לאלימות מילולית, (החצוצרן) רנדי ברקר לקח את רשות הדיבור והודיע שהציעו לו את כיסא החצוצרה בהרכב של (פסנתרן הג'אז) הוראס סילבר, והוא חשב לקחת את זה.
סילבר היה פסנתרן ומלחין ג'אז מהשורה הראשונה, שהוביל באותה תקופה חמישייה בעלת השפעה רבה. בובי התחרפן מהבשורה והשתולל בניסיון לשכנע אותו לצאת מזה. ידענו שההפסד של רנדי ללהקה יהיה הפסד כבד. למרות זאת, הגנתי על עמדתו של רנדי כבסיס לצמיחה שלו. הוראס מעולם לא שכר חצוצרן לבן בקבוצה שלו לפני כן, ולכן רנדי ישתתף בהיסטוריה. איזה כבוד! הוראס היה אחד מאלילי הילדות שלי, ואני גם ידעתי שרנדי יהיה מאושר יותר עם חופש הביטוי היחסי שהוא יכול למצוא במצב הזה.
רנדי היה נגן גאון, אבל אתה לא יכול להכריח אדם לכיוון אחד כאשר דעתו מחליטה אחרת. בובי התיישב, כועס. היו סדקים בספינה שלו שאפילו הוא לא ציפה. ואז קרה הגרוע מכל; בובי אמר שהוא הרגיש שאנחנו צריכים לשכור זמר מוביל בגלל יכולות הקול המוגבלות שלי וחוסר הסיבולת של הקול שלי בסיבוב הופעות, ושאני צריך להידחק לנגן אורגן ולהלחין. הוא היה מוכן לחלוטין לתמיכתו משאר הלהקה.
בהחלט הייתי מודע לכך שאני לא אחד מהסולנים המגמתיים של הרוק, ובכל זאת הייתי טוב במה שעשיתי, לפחות כמו שסטיב היה במה שהוא עשה. אבל אני מניח שהם רצו זמר חדש יותר משרציתי גיטריסט חדש. נשבר לי הלב כשיצאתי מהפגישה הזו, כי ידעתי שהחלום נגמר. זו הייתה דרמה כבדה בהופעתנו באולם גאריק באותו לילה. כולנו ידענו שזה נגמר, אבל לא ידענו מתי זה יגיע למכות האחרונות. עשינו סט ראשון מתוח, שהגיע לשיאו בכך ש(החצוצרן) ג'רי וייס אמר לי, 'לך תזדיין', ממש באמצע ההדרן. זה הוציא ממני את האוויר. קראתי לכולם להיכנס לחדר ההלבשה מיד כשירדנו מהבמה. 'בסדר', אמרתי, 'אתם לא רוצים אותי בלהקה, אתם לא רוצים לנגן את המנגינות שלי, ואני לא רוצה שתסבלו לעבוד איתי. אני אלך ואעשה את המוזיקה שלי במקום אחר. מי שרוצה להצטרף אליי - מוזמן, כי ניצחתם ואני פורש. צר לי שכך זה מסתיים'. לאחר מכן יצאתי מהדלת.
בעודי יוצא משם שמעתי את בובי אומר לשאר, 'אתם לא מבינים את מה שהוא מנסה לעשות לנו?' ועם זה הבנתי שלא אוכל יותר לעולם להיות חבר בלהקה. כי ידעתי שאני לא מנסה לעשות דבר באותו רגע אלא רק את מה שבא לי באופן טבעי".
והנה הזווית של הגיטריסט, סטיב כץ, בספרו: "לאל קופר יש מספר עצום של כישרונות, כקלידן, כותב שירים וגיטריסט, אבל הוא לא היה זמר. לא משנה כמה הוא ינסה - ואלוהים יודע, אל ניסה - אמא טבע לא נתנה לו קול טוב. אבל זה לא היה רק הקול. אל קופר רצה להיחשב לגאון בעולם מוזיקת הפופ, א-לה בריאן ווילסון. אבל הקטע עם בריאן היה שהוא מסוגל לעמוד מאחור וליצור בעוד הביץ' בויז האחרים עשו את רוב השירה. אל חשב בטעות שהוא יכול לעשות הכל וראה בלהקה את מה שהוא רק שלו עם מוזיקאים משלו, שיגבו אותו ויאיצו את רעיונותיו. עם זאת, באופן אישי, זה לא מה שחתמתי עליו. באוטוביוגרפיה שלו, אל טוען שכולנו הסכמנו מראש שהחזון שלו יהיה החזון של הלהקה, אבל זה פשוט לא היה נכון. למעשה, אני לא זוכר
שהסכמתי לדבר כזה בכלל. למה שארצה להיות חלק מ'חזון' של אל כשהייתי צריך למצוא אחד משלי? נכון, אל עבר תקופה יצירתית עמוקה ככותב, אבל כך היו חברי הלהקה האחרים. לרוע המזל, אל שאב את כל האוויר בחדר המסוים הזה. הדבר האחרון שהייתי רוצה היה להיות חלק ממנו זה בלהקת הליווי של אל. זה לא היה אמור להיות אלבום סולו של אל קופר. זה יכל היה להצליח רק עם זמר שיכול לפרש את השירים
בדרך הטובה ביותר האפשרית. אבל האגו שלו לא יכל היה לראות את היער השלם אלא רק את העצים, וכנראה בגלל זה הוא היה כל כך המום כשבובי קולומבי המתופף התעמת איתו ואמר שהשיר PLATO DIOGENES AND FREUD לא צריך להיות באלבום הזה. ובובי צדק. יכולנו להשתמש בחלל הזה בשביל
רצועה אחרת, אולי אינסטרומנטלית של מישהו אחר או אולי עם עוד שיר שלי, אבל זה לא היה חלק מה'חזון' של אל.
הופענו בתיאטרון גאריק, ליד קפה או גו גו, ואחרי הסט האחרון של הלילה האחרון, בובי ואני ניגשנו אל אל
מאחורי הקלעים ואמרנו לו שאנחנו חושבים שהוא צריך להישאר עם הלהקה, עם הרעיונות שלו שהיו בעלי ערך וחשובים, ושיכולנו להגיע לשיאים, אבל רק עם זמר אחר. תהיה הכותב, היה המעבד, קח תפקיד מנהיגותי אם תרצה. אל ענה בכך שהוא עוזב את הלהקה, אבל לפני כן הוא ביקש מכולם, מלבד בובי וממני, להתקשר אליו הביתה אם הם עדיין רוצים לעבוד איתו, ובכך עשה משחק כוח ובעצם פיטר את בובי ואותי. אף אחד לא התקשר אליו. אל נשאר עם הלהקה כעשרה חודשים, מיולי 1967 עד אפריל 1968. פשוט לא מכרנו כל כך הרבה תקליטים כמו שהוא היה רוצה. עבור בובי ולי, השירה של אל הייתה לא טובה. הוא הצהיר שהוא עוזב את הלהקה כשכולנו פנינו נגדו. אבל לא רצינו שיעזוב את הלהקה; רק רצינו עוד זמר - אחד שיהיה טוב".
ב-30 באפריל בשנת 1970 הייתה להקת האחים אולמן שם חם מאד בתעשיית המוזיקה, אבל אחד מאנשי הצוות שלה הלך רחוק מדי.
טוויגס לינדון לא היה אדם שניחן בסבלנות רבה וכאשר אנג'ל אליוטה, בעל מועדון בניו יורק, סירב לשלם ללהקה 500 דולר, כי לטענתו הם איחרו להופעה, לינדון סיים את הסכסוך בכך שהושיט יד לכיסו, שלף סכין דייג ודקר למוות את הבחור. השופט בדק את הנתונים, קבע שלינדון פעל מחוסר שפיות זמנית והוא בסוף שוחרר.
גם זה קרה ב-30 באפריל:
- בשנת 1948 נולד וויין קריימר, הגיטריסט של להקת MC5. הוא מת בפברואר 2024.
- בשנת 1976 שילם מתופף להקת המי, קית' מון, מאה דולר לתשעה נהגי מוניות בניו יורק כדי שיחסמו את הרחוב אליו משקיף חלון חדרו בבית המלון. החסימה הזו אפשרה למון להשליך מחלון חדרו את כל החפצים היישר לרחוב מבלי שמישהו ייפגע.
- בשנת 1953 התחיל פרנק סינטרה לעבוד עם מתזמר חדש בשם נלסון רידל.
- בשנת 1983 התאחדו חברי ההרכב המקורי של להקת מנפרד מאן במועדון MARQUEE הלונדוני, בו הם החלו את הקריירה שלהם בשנות השישים.
- בשנת 2015 מת הזמר בן אי. קינג, שרבים זוכרים אותו עם להיטו STAND BY ME. בן 76 במותו.
- בשנת 1977 יצא אלבום כפול למודי בלוז ובו הופעה עמה משנת 1969 (ברויאל אלברט הול) בתוספת חמישה שירים אולפניים שטרם יצאו עד אז. שם האלבום הוא CAUGHT LIVE + 5.
- בשנת 1974 יצא התקליט השלישי של ג'יי ג'יי קייל שנקרא OKIE.
- בשנת 2004 הובא מייקל ג'קסון לדין באשמת הטרדה מינית בקטין, כשהוא מטוען לחפותו בעשרה סעיפים פליליים שונים, כולל סחיטה וכליאה.
- בשנת 1971 יצא תקליט הבכורה של להקת האחים דובי. למרות ניסיונות שיווק רבים, התקליט לא מצליח ויהיה זה רק התקליט הבא שיביא את ההצלחה המיוחלת.
ב-30 באפריל בשנת 1984 יצא תקליט הסולו הראשון של אקס להקת פינק פלויד, רוג'ר ווטרס. שמו הוא THE PROS AND CONS OF HITCH HIKING - והשאלה היא, האם באמת היה שווה לחכות לטרמפ הזה?
למרות מעמדה הברור אז של להקת פינק פלויד, היה זה מפליא לראות כיצד האלבום הזה לא הצליח להימכר בכמויות היסטריות. זה נתן לווטרס להבין שהשם שלו לא מושך כמו השם של להקתו הגדולה.
ווטרס: "הרעיון לאלבום הזה הגיע במקביל לרעיון שרקחתי ל'החומה'. כתבתי את שתי היצירות בערך באותו זמן. ובעצם הכנתי קלטות הדגמה של שתיהן והצגתי לשאר חברי הלהקה. אמרתי להם שהקלטה אחת מהשתיים תלך לאלבום סולו שלי ושהם מוזמנים לבחור מה מהן מתאימה יותר לפינק פלויד". כל שנותר הוא רק לדמיין כיצד הכל היה נראה לו שלושת החברים האחרים היו בוחרים דווקא ביצירה השנייה.
לאחר הקלטת "החומה" לא מיהר ווטרס לשחרר מיד את היצירה השנייה שאמר שיעשה. היה לו עוד אלבום אחד להוציא תחת השם פינק פלויד - "החיתוך הסופי". אז כבר היה ברור שמדובר ביצירת סולו של ווטרס תחת שם מסחרי יותר. לאחר מכן פנה ווטרס להגשמת קריירת הסולו שלו.
במקום דייויד גילמור היה זה דווקא אריק קלפטון שנכנס פנימה להקליט את האלבום הזה של ווטרס. זה היה במהלך נקודת שפל יצירתית משלו והוא סיפר בספרו: "בזמנו עבדתי על פסקול לסרט בשם THE HIT ואחד האנשים שעזרו לי היה רוג'ר ווטרס, אותו הכרתי עוד מנעורינו. אשתו, קרוליין, הייתה חברה טובה של פאטי (בויד). הוא השמיע לי קסטה עם הקלטות דוגמה של תקליטו הראשון כאמן סולו. היו בו נגנים נהדרים. כל כך נהניתי לבלות איתו שהסכמתי לנגן עבורו וגם הוספתי בבדיחות שכדאי לו לצאת עם זה להופעות. אז הוא שאל אם אצטרף אליו ובגלל שזה היה תירוץ טוב עבורי לברוח מהבעיות שלי, הסכמתי. המנהל שלי ממש לא היה מרוצה מזה אבל בסוף הוא הסכים שרוג'ר יקבל אותי בהשאלה".
ווטרס: "זה התקליט היחיד שעשיתי שעסק רק בסקס. בהקשר של חלומות אלו, התת מודע שוקל את היתרונות והחסרונות של חיים עם אישה אחת במסגרת משפחה - מול קריאת הפרא, אם תרצו. ברגע שמבקרים דוחים אותך, הם נוטים לא לחשוב על העבודה שלך יותר מדי. הם תפסו אותי כאדם מדוכא, מגלומני, מלודרמטי, ורובם לא אוהבים את מה שאני עושה. הם לא יבחינו בהומור שבא ממני, כי זה לא נוח להם".
ברולינג סטון נכתב בביקורת על האלבום, תוך הענקת כוכב אחד בלבד מחמישה: "אלבום הסולו הרשמי הראשון של רוג'ר ווטרס יעורר עניין מתמשך בעיקר עבור פטישיסטים פוסט-אנליטיים של פינק פלויד ונוירוטיים אחרים, שמתמידים בחיפוש אחר משמעות רוחנית בתוך המשט של הרוק האמנותי האנגלי.
אני לא יכול לדמיין שמישהו אחר יישב יותר מפעם אחת דרך התקליט הסטטי, המוזר והנורא קלוש הזה, שבו המרה המקובלת של ווטרס מדוללת בבליל מוזיקלי. בעיקרו של דבר, היתרונות והחסרונות של טרמפים הם קינה ארסית לאותם עניים בסיקסטיז, שלאחר שדגמו את סצנת הטרמפים, החליטו לזרוק הכל ולחזור לארץ. ווטרס, כמובן, מתאר בתחילה את קרובי הבליטה השאפתניים האלה כחסרי שכל; אולם בסופו של דבר, הוא מסיק שהם פשוט נפגעים מהמצב האנושי.
לאחר שהעניק כך לתת-נושאים שלו את אנושיותם, ווטרס טוען את שלו: גיבור היצירה, אדם לא דומה לווטרס עצמו, מוצא גאולה במסעדה, אהבה חדשה ואפילו סיבה לתקווה. כמיטב המסורת ההיפית, הוא בא 'להכיר את עצמי בעיניו של כל זר', ובשיר האחרון הוא מסיק שאולי אהבה היא באמת כל מה שאתה צריך. אבל אם המיזנטרופיה הנודעת של ווטרס מתרככת מעט, שנאת הנשים הידועה לשמצה שלו עדיין מספקת את הרגעים הכי דוחים של התקליט הזה.
ווטרס הקים להקה שכוללת את אריק קלפטון בגיטרה ואיש הסקסופון דיוויד סנבורן, שניהם אנשי הופעות נלהבים (קלפטון, במיוחד, לא נשמע כה עסיסי כבר שנים). אבל המוקד המוזיקלי המרכזי לכל האורך הוא הקול המצמרר של ווטרס, שיוצא נרטיבי מספיק זמן כדי להשמיע נהמת בוז מדי פעם - בדרך כלל משהו על נשים. אפשר לספור את המנגינות האמיתיות כאן על האצבעות בידיו של מיקי מאוס.
התקליט מציע כמה דברים. ראשית, שהמרכיב המוזיקלי החשוב ביותר של פינק פלויד הוא בעצם הגיטריסט דיוויד גילמור (שאלבום הסולו האחרון שלו מקבל ברק חדש בהשוואה לתקליט נפל הזה). שנית, שווטרס צריך לקיים פגישה ארוכה עם המטפל שלו לפני שהוא משמיע התבטאויות פומביות עתידיות על המצב האנושי".
בעיתון אלבקרקי טריבון נכתב בביקורת אז: "זה פשוט מוגזם. המנהיג של פינק פלויד לא מפגין שום איפוק או שיפוט ביקורתי באלבום הסולו הזה. השירה שלו באה או בלחש צרוד או בצרחה מלאה. והחומר מאוד מגעיל - שנאת נשים מתנשאת. זה כמו להיות נעול בסיוט של מישהו שלא אכפת לך ממנו במיוחד. אריק קלפטון מנגן כמה מקטעי הגיטרה הטובים ביותר שלו זה שנים אבל כמה חבל שהוא מבוזבז בתקליט שכזה".
ווטרס היה אז דמות די אניגמטית והקהל הרחב אפילו לא ידע כיצד הוא נראה. מה גם שהוא התעקש שהפירסומים לתקליט לא יכילו את שם להקתו המפורקת (למרות שבהדפסה הישראלית של התקליט דאגו היטב להבליט בעברית, על העטיפה הקדמית, במי מדובר). המכירות היו מאכזבות בהתאם.
"חשבתי שאנשים מזדהים אותי עם הרבה מאוד עבודה שהושקעה בפלויד", קונן ווטרס. "במיוחד מבחינת המופעים, אבל הם לא עשו זאת".
ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
