רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-28 באפריל (28.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"כן, אני די חסר רחמים. אם אני מוצא את עצמי מתפשר – נגיד, בתוך המבנה של הלהקה – ואני לא מרוצה ממשהו, אלחם בשיניים עד שהשליטה תהיה בידיי. בלהקה שלנו אין אחווה של קבוצת פוטבול; אנחנו פשוט לא כאלה. יש בלהקה רוח תחרותית; יש כאן שלושה אנשים עם אגו חזק מאוד. אבל מכיוון שאני זה שכותב ושר את השירים, אני נוטה להכתיב את הכיוון המוזיקלי.

יש לנו מראית עין של דמוקרטיה, וזה חשוב. שני החברים האחרים דומיננטיים ומדברים הרבה; הם לא 'סתומים' או משהו כזה. אבל העובדה היא שהדרך היעילה ביותר לנהל את הלהקה היא לתת לי לשיר, כי אני זמר טוב ואני זה שמבצע את השירים על הבמה. למעשה, אם היה עוד זמר-יוצר ב'פוליס', הייתי הרבה יותר נינוח במובנים רבים, כי זו אחריות כבדה. השניים האחרים אמנם כותבים שירים, אבל בלב ליבם הם מקווים שסטינג הוא זה שיספק את הלהיטים – אלו שמתנגנים ברדיו" (סטינג בשנת 1981)

גבירותיי ורבותיי - שיקגו! ב-28 באפריל בשנת 1969 יצא אלבום בכורה כפול ללהקה שהפכה במהרה לשם חם ביותר בזרם 'רוק כלי הנשיפה' בפרט ותעשיית המוזיקה בכלל. זו להקת CHICAGO TRANSIT AUTHORITY (או בקיצור CTA).

איזה אלבום בכורה נהדר הוא זה. נו טוב, תהיו בטוחים שלא התחלתי את אהבתי עם הלהקה הזו ישר באלבום הזה. כנער השמיעו לי ברדיו כל מיני להיטים חלקלקים כמו HARD TO SAY I'M SORRY. והאמת שרק כשהגעתי ללמוד כסטודנט בביה"ס רימון, אי שם בניינטיז, הלכתי בזמנים החופשיים שלי שם לספריית התקליטים. כל פעם שלפתי תקליט אחר, שמתי בפטיפון ונתתי לצלילים להפתיע אותי. אז יום אחד שלפתי את האלבום הזה. העטיפה השחורה שלו לא אמרה לי הרבה, אבל כבר ידעתי אז שיש ללהקה גם להיט אחד פחות חלקלק בשם "25 או 6 ל-4". אוקי - אז מה כבר יש להפסיד? הנחתי את התקליט על הצלחת של הפטיפון, הנחתי את המחט ו-בום! מה זה?! מה זו ההפגזה המדהימה הזו כבר בדקה הראשונה??? התאהבתי! ומאז, חקרתי לעומק את האלבומים וההיסטוריה של הלהקה וגיליתי שמדובר בגוף עבודה מ-א-ד מרשים. אז מה קורה פה, בתחנה הראשונה הזו?

וגם חיכה לי פה בונוס מיוחד: לא הייתה שם אפילו בלדה אחת חלקלקה וסכרינית. קשה להאמין, אבל פעם היה זמן שבו ללהקת שיקגו לא באמת היה אכפת מבלדות. הדבר הטוב ביותר בקומפוזיציות הארוכות הללו היה שהן התבססו על גרוב. וכדי ליצור גרוב טוב, השיר חייב לקבל בסיס מוצק ליצירת הגרוב. קוראים לזה בעגה המוסיקלית HOOK. אם אתם מספיק מוכשרים, אתם יכולים פשוט לבחור HOOK אחד שכזה, לוודא שהוא באמת טוב, ולבנות סביבו ג'אם עוצמתי עם כלי נגינה. זה היה עסק מסוכן, כי מי שלא חכם ומקצועי מספיק - עלול להפוך את היצירה לדבר מגוחך, אבל הבחורים פה בשיקגו היו חכמים ומקצועיים. מעבר לכך, הם לקחו הימור כל כך גדול שבתכל'ס - לא היה להם שום סיכוי להפסיד.

חשוב לי לציין שאני רואה את להקת שיקגו כ"להקת דם יזע ודמעות עם שיערות על החזה שלהם". מה זאת אומרת? שאם דם, יזע ודמעות נשענים על הצד הג'אזי יותר - שיקגו היו הצד הרוקי של זרם ה-BRASS ROCK. ואם בדם, יזע ודמעות לא ידעו לשיר בהרמוניות - שיקגו ניחנה בשלושה זמרים פגזיים שידעו לשיר היטב, ביחד ולחוד. ושיקגו גם ניזונה מהשפעות נהדרות אותן זרקה לתוך סיר הבישול המקורי שלה. אם זה ג'ימי הנדריקס או אם אלו הביטלס. אם זה מיילס דייויס או אם זה פרנק זאפה ולהקת אמהות ההמצאה שלו. ועם כל ההשפעות, ללהקה הזו היה כישרון מלודי ומיומנות כלית נהדרת שעמדה מאחוריו.

אורך השיר הממוצע שם עמד על שבע עד שמונה דקות, וכשמדובר באלבום כפול, מיותר לציין שזה דורש סבלנות. עם זאת, יש פה לא מעט רגעים מרגשים ומלהיבים עבורי. אם היו עושים מזה תקליט בודד - זה היה בכלל פצצה! אבל היי, על מה אני מתלונן פה?

אז מה הסיפור? ובכן, הלהקה הוחתמה אז בחברת התקליטים COLUMBIA וזכתה מיד למקום של כבוד לצד אמנים בולטים אחרים של התקופה שהוחתמו בחברה: ג'ניס ג'ופלין, סנטנה, סליי ומשפחת סטון ועוד. אבל אם חשבתם שההצלחה הגיעה לחברים בלהקה הזו בן לילה - הו, לא! המצב לא היה כזה.

לפני פריצתם המשותפת, הופיעו חברי הלהקה בסבב הברים הקטן והתובעני, כשבין היתר הם נדרשו לבצע שישה סטים מתישים של מוזיקה בלילה. הם החלו את דרכם המוזיקלית יחד תחת השם THE BIG THING. במאי 1967 שונה שמם ל-CHICAGO TRANSIT AUTHORITY, על שם חברת התחבורה הציבורית הפועלת בשיקגו. חברי הלהקה, שעקרו אז משיקגו ללוס אנג'לס, חרקו שיניים בהופעות בפאבים זולים, עד שביום אחד, בחודש אוגוסט, הגיע לאחד המקומות הללו האיש שגאל אותם מהתחתית.

היה זה אמרגן ומנהל להקות בשם ג'יימס ויליאם גרסיו, שהפיק באותה עת את להקת ה-BUCKINGHAMS. הוא הוקסם מאוד ממה שראה ושמע, והחליט לקחת את שיקגו טרנזיט אות'וריטי הזו תחת חסותו; הוא העניק משכורת לכל נגן ושכר עבורם בית לחזרות מוזיקליות. התנאי שלו היה ברור: "עליכם לחדול מביצוע גרסאות כיסוי ולהתחיל לכתוב שירים מקוריים". לגרסיו היה הסכם עם חברת התקליטים CBS, לפיו יוכל להציג בפניה שלוש פעמים בלבד להקה שנראית לו מבטיחה. אם בשלוש הפעמים הללו נציגי החברה לא יאהבו את הלהקה, היא לא תוחתם כלל. בשתי הפעמים הראשונות נציגי החברה לא התרשמו מהלהקה, וגרסיו החל להילחץ. באותו זמן הוא קיבל הצעה להפיק את אלבום של להקת דם, יזע ודמעות. תכניתו הייתה לקחת את הכסף שירוויח מההפקה ההיא ולהמשיך להשקיע בלהקת שיקגו. הוא האמין שהפעם השלישית שבה יציג את הלהקה בפני חברת התקליטים תהיה מוצלחת, לשם שינוי.

לא היה קל לשכנע את חברי שיקגו לאפשר לו להפיק קודם את דם, יזע ודמעות. זאת משום שגם הלהקה ההיא נשענה על חטיבת כלי נשיפה – דבר שעורר את חמתם של נגני הנשיפה של שיקגו, שחשו כי ייחודיותם ואפקט הפריצה שלהם נגזלים מהם. גרסיו החליט לבסוף לא לסכן את הניסיון השלישי והאחרון, ומיהר להקליט עם הלהקה הקלטות דמו. ההקלטות האלו הגיעו לשולחנו של נשיא חברת התקליטים, והפעם הוא החליט להחתים אותם.

לאחר כחצי שנה של עבודה מאומצת, יצא אלבומה הראשון של להקת שיקגו (עם גרסת כיסוי מרהיבה לשיר I'M A MAN, במקור של ספנסר דייויס גרופ). היה זה אלבום כפול – דבר בלתי שגרתי בעולם הרוק של אז. אני בספק אם אלבום הבכורה הזה חף מרעיונות שניתן היה לוותר עליהם (כולל קטע סולו גיטרה ארוך וחורקני של טרי קאת', בסגנון ג'ימי הנדריקס), אך ההקלטה נשמעת ממש בשרנית (מומלץ להקשיב לזה בתקליט) והרעיונות המוזיקליים אדירים מצויים בו בשפע. אחד מהם הוא שיר הפתיחה האנרגטי והפתלתל, INTRODUCTION, שבו שר טרי קאת' את מילותיה הראשונות של הלהקה: "היי, כולם. בבקשה אל תשתובבו או תשוטטו / אנחנו קצת עצבניים כי אנחנו כל כך רחוקים מהבית / אז זה מה שאנחנו עושים: שבו ותנו לנו לעבוד עבורכם / כולנו בילינו שנים בהכנות לפני שהלהקה הזו נולדה / בעזרת שמיים, היא התגבשה ואנו מודים לאל / אז אם אין לכם מה לעשות, שבו ותנו לנו לעבור ולנגן עבורכם".

מהתווים הראשונים, חברי הלהקה נראים כמי שאומרים לקהל שהם הולכים להיות גדולים, חצופים, ושאין שום דרך לעצור אותם אלא אם מישהו יוציא את הטרומבון מחוץ לחוק. ויש את השיר BEGINNINGS שחותם את הצד הראשון מהארבעה ומקבל תחושה אפית אמיתית. כאן החברים הראו שהם יודעים איך לתפוס מאזין כמוני דרך התפתחות הדרגתית ושימוש חכם בקרשנדו, כשהם עוברים מעיבוד אקוסטי וכלי נשיפה יחסית פשוטים לממלכה שבה כלי הנשיפה שולטים ללא עוררין, נתמכים על ידי מקצב לטיני פראי. זה היה כל כך טוב, שניתן להבין איך הם פשוט המשיכו פה גם אחרי שכלי הנשיפה דעכו ורק כלי ההקשה המשיכו לעבוד, אפילו אם זה האריך את השיר בדקה וחצי שיכולה הייתה להיחסך לטובת דברים טובים יותר. החברים כנראה היו צריכים את המרחב הנוסף הזה כדי להתקרר. אז היי, על מה לעזאזל אני מתלונן פה? זה יופי זה!

נכון, לעיתים החברים אכן הגזימו. טרי קאת' היה נגן גיטרה מדהים שהצליח לשלב סגנונות של כמה גיטריסטים ידועים של תקופתו, כשהוא נשמע כמו הנדריקס ברגע אחד, כמו קלפטון ברגע הבא ואז כמו אלווין לי או Jיורמה קאוקונן. אבל הוא ידע להביא המון רעיונות מקוריים בנגינתו שחיפו על זה. האיש ממש בער ממוסיקה. אבל כשהוא ניסה להגזים עם התפרצויות פידבק פראיות בסגנון פתיחת התקליט AXIS: BOLD AS LOVE של הנדריקס, בקטע FREE FORM GUITAR, זה מבחינתי האסון היחיד בתקליט. פידבק של גיטרה ורעשים לא אנושיים שבוקעים מהמגברים הם דבר טוב כשהם מדגישים שיר, אבל כשהם עומדים בפני עצמם במשך כשבע דקות??? לא יודע מה אתכם, אבל עבורי הם הופכים למייגעים באמת. כמובן שזה לא היה METAL MACHINE MUSIC של LOU REED, אבל לפחות לגבי האלבום ההוא ידעתם מראש מה אתם הולכים לקבל. כאן זה היה לא צפוי לחלוטין, ומטרתו היחידה הייתה לומר: "אני יכול לנגן כמו הנדריקס, בערך". וזה הוקלט עוד לפני שהנדריקס מת וזה היה יכול להיחשב כמחווה עצובה לזכרו.

זו כנראה הסיבה שסיום התקליט עם הג'אם LIBERATION באורך 14 דקות לא היה רעיון מוצלח כל כך. כי השיר לא לקח את המאזינים לשום מקום שהם לא היו בו בשעה שקדמה לו, ובכל זאת הוא היה הארוך ביותר בעסק הזה. מוטב היה להציב אותו אי שם בתחילת התקליט, כי מנקודת מבט טכנית הוא באמת הכיל כמה מהסולואים הטובים ביותר של טרי קאת', אולם אחרי רצף של שעה של ג'אמים כאלו פשוט כבר קשה היה להתרכז. אבל היי, על מה לעזאזל אני מתלונן פה?

למרות שנקודות השפל היו צפויות, נקודות השיא היו רבות באופן מפתיע. כל השירים הקצרים היו נחמדים מאוד. השיר DOES ANYBODY KNOW WHAT TIME IT IS היה שאפל ג'אזי שובה לב עם פתיחת פסנתר קלאסית במקום הנכון. השיר QUESTIONS 67 & 68 מזכיר לי את הביטלס של תקופת מסע המיסתורין הקסום ההוא. ואם כבר, בקטע אחר שנקרא SOUTH CALIFORNIA PURPLES הם אפילו מצטטים מהביטלס עצמם כשהם שרים מהשיר I AM THE WALRUS. ו-LISTEN היה שיר בלוז-רוק עשוי היטב עם אחד מתפקידי הבס הטובים יותר של הלהקה אי פעם.

אז שיקגו לא הסתפקה באלבום בכורה כפול. גם אלבומה השני היה כפול, השלישי היה כפול, והרביעי? הוא הוקלט בהופעה בקרניגי הול שבניו יורק ויצא כאלבום מרובע! רק בשנת 1972 הוציאה הלהקה אלבום חמישי בפורמט של תקליט יחיד.

עיתון HIGH FIDELITY פרסם ביקורת על התקליט באוגוסט 1969: "להקת CTA נשמעת כמו להקת THE RASCALS, המלווה בכלי הנשיפה של דם, יזע ודמעות. עם זאת, להקה זו טובה משתי האחרות שצוינו לעיל. ראשית, חטיבת כלי הנשיפה של שיקגו אינה מנסה לחקות ביג-בנד ג'אזי, כפי שמתיימרת לעשות להקת הנשפנים השנייה – לעיתים קרובות ללא הצלחה. CTA היא להקה שחייבים להכיר".

עיתון STEREO REVIEW, ספטמבר 1969: "כל החומר בתקליט הזה נשמע 'מבושל' היטב. יש מעט מאוד קצוות בתבשיל הזה שאינם עשויים דיים. יש כאן כמה קטעים ארוכים שנמתחים יתר על המידה ופוגעים בעניין הכללי. שני התקליטים הללו מכילים מוזיקה רבה מאוד, והמאזין עלול בקלות להישאב לתחושה שמדובר ברסיטל של רוק. עם זאת, לו הייתה הלהקה מפשטת מעט את המוזיקה שלה – הייתי נהנה ממנה יותר".

עיתון הג'אז 'דאון ביט', אוקטובר 1969: "כל שבעת חברי הלהקה הם נגנים מצוינים. כל הזמרים כאן אפקטיביים ביותר, אף שהסולן של דם, יזע ודמעות (דייוויד קלייטון ת'ומאס) מרשים יותר מכל אחד מהם. תפקידי כלי הנשיפה שכתב הטרומבוניסט ג'ים פאנקו מדהימים. הנקודה המאכזבת היחידה היא הקטע FREE FORM GUITAR, המהווה מפגן מיותר של צלילי גיטרה".

עיתון HIT PARADER, דצמבר 1969: "זו הפעם הראשונה שבה אני חש שג'אז ורוק מתמזגים זה בזה באופן מושלם ולא מאולץ. אפשר ממש לטעום ולהרגיש את המתח הבריא השורר בין הגיטרה לכלי הנשיפה. הבס והתופים תוקפים בעונג ובחיוניות רוקיסטית ראויה. לא אהסס להכתיר את האלבום הזה בתואר יצירת מופת (מאסטרפיס). הוא אינו מאכזב כלל. קטע הסולו של טרי קאת' – FREE FORM GUITAR – הוא המילה האחרונה בתחום הגיטרה החשמלית. תמשיכו כך, להקת CTA! אתם נפלאים!".

האם זה גן העדן או הגיהנום של הגרייטפול דד? ב-28 באפריל בשנת 1980 יצא התקליט GO TO HEAVEN של הגרייטפול דד.

אוקי, קשה לי מאד לנתק את התקליט הזה מהתקופה בה הוא נוצר. השנה הייתה 1980, והלהקה שכולם אהבו לאהוב (או לשנוא) מצאה את עצמה אז בצומת דרכים מוזר במיוחד. עבור אותם מעט דד הדס (אותם מעריצי להקה אדוקים ביותר) שעדיין נשארו בשטח, הגיע התקליט GO TO HEAVEN והבהיר להם שיש פה בעיה. זה היה התקליט האחרון שהלהקה הקליטה באולפן לפני שיצאה להפסקה ארוכה של שבע שנים, והוא נחשב לנקודת השפל המוחלטת שלה. האמת היא שזה היה די מובן, כי אחרי SHAKEDOWN STREET, זה היה אולי התקליט שהכי פחות מזוהה עם הסגנון המוכר של הדד בכל הקטלוג שלהם. עכשיו, אעצור לרגע את הכתיבה ואלך להאזין שוב לתקליט הזה - והפעם עם ראש שלא מצפה לקבל פה את הגרייטפול דד אלא פשוט מוסיקה. אחזור עוד כארבעים דקות...

(אחרי ארבעים דקות)...

אוקי, שיר הפתיחה לא רע בכלל. קוראים לו ALABAMA GETAWAY - אבל... כששיר פתיחה לתקליט הוא לא פגז! הוא לא פצצה! אלא פשוט אולי נחמד? זו בעיה. אני שומע שיש בשיר הזה נסיון ברור להתמסחר, אבל לא הבתים ולא הפזמון מכילים מלודיה באמת כובשת. זה פשוט עוד שיר רוק גנרי אמריקאי מסוג ב'. לא יודע מה אתכם, אבל נשמע לי פה שחברי הלהקה שמנגנים קצת סובלים. "אלבמה גט אוואייי. גט אוואיי... אלבמה גט אוואייי. גט אוואיי..." - לא, זה לא פזמון חזק, סורי.

והשיר השני בתקליט נקרא FAR FROM ME. הפתיחה שלו מפוצצת אבל גולשת מיד לשיר בהפקת רוק שמטביעה באופן מחפיר את קולו החלש יחסית והרועד של מי ששר פה (ברנט מידלנד?) ומנסה להישמע כמו מישהו שמנסה לחקות את מי שמחקה את מייקל מקדונלד. התנגשות האלמנטים בשיר הזה לא כייפית להאזנה. השיר השלישי הוא ALTHEA שגורם לי, בראש נקי, לתהות - מה קורה פה? עכשיו הלהקה מנסה לנגן בסגנון של גרייטפול דד? אוקי, זה נחמד, אבל אז בא השיר האחרון בצד הראשון של התקליט ששמוFEEL LIKE A STRANGER. מה הולך פה לעזאזל?! מישהו קיבל פה שיעורי בית להלחין שיר בסגנון הדיסקו?! אוי, כמה שזה רע... דיסקו זה משהו שיש לך או שאין לך. אם תנסו לכתוב דיסקו מבלי להרגיש דיסקו - זה יישמע לא טוב. וקולות הליווי הזולים פה וההתפרצויות המעצבנות של הסינטיסייזרים בכל מקום? צר י, אבל זה רחוק מלהיות אפילו דאחקה כייפית על דיסקו. לשיר הזה אפילו לא הייתה מלודיה (בשירי דיסקו מובילים יש תמיד גם מלודיה חזקה עם הגרוב), שלא לדבר על היגיון כללי של חיבור הדיסקו למילים של השיר הזה.

טוב, אני הופך את התקליט לצד השני. השיר הראשון שם הוא LOST SAILOR. אוקי, זה מעניין יותר. יש פה מהלכי אקורדים שמושכים אותי ואווירה מזמינה. פייר? עד כה זה השיר הטוב בעיניי בתקליט - אם כי הקלידן פה מצליח להרוס לעמים הרמוניה טובה ונשמע כאילו הוא נפל על הקלידים שלו באמצע ההקלטה ובכל זאת הוחלט להשאיר את זה. חבל, זה כמו לתקוע מלפפון חמוץ-רקוב בתוך עוגה טובה. אחר כך מגיע השיר SAINT OF CIRCUMSTANCES שנשמע לי כמו ניסיון להישמע כמו סטילי דן, רק בלי הדיוק, העוקץ והכייף של וולטר בקר ודונלד פייגן. אוף, זה מבאס.

אחריו מגיע ANTWERP'S PLACEBO. מה זה אפקט הגיטרה המעצבן הזה על ההתחלה? נשמע כמו גרעפס חללי מעצבן. אה, זה קטע קצר. כ-40 שניות. מה זה? נישהו נדלק שם באולפן על אפקט חדשני והחליט שזה, בדיוק זה, מתאים להיות בתקליט הזה? מי המבוגר האחראי פה, לעזאזל? אחרי זה מגיע EASY TO LOVE YOU ושוב פעם מגיעה התחושה של ניסיון לחקות את האחים דובי עם מייקל מקדונלד. סגנון השירה הזה של מקדונלד / קני לוגינס? כבר שמעתי אותו המון עם השנים. במקרה של התקליט הזה, אין איתו משהו מקורי. זה אפילו נשמע פה ושם שיר עם מהלכים שסטילי דן בחרו לזרוק לצד ביחד עם רעיון לשיר שכתבה כריסטין מקווי ללהקתה, פליטווד מאק, אך בחרה לשים בצד. צר לי, זה לא זה. השיר שחותם DON'T EASE ME IN מציל את המצב? זה כייפי, זה גרובי, זה שאפל - אבל זה מאוחר מדי, כשזה ניצב בסוף תקליט שכזה. זה שיר ריקוד עליז ושמח שאמור לשחרר אותי מהאווירה המשעממת להחריד של הקטעים הקודמים? הנגינה מלהיבה והשירה נשמעת נלהבת - אבל צר לי... מאוחר מדי. לפחות יש פה סאונד של האמונד בשרני בסולו (הייתי מוותר בכיף על צפצופי הסינטיסייזר בין לבין). אההה... כל זה היה תקליט של גרייטפול דד? ובכן, אני מצטער לקבוע שבמקרה הזה הם באמת נשמעים מתים ורחוק מלהיות אסירי תודה לחברת התקליטים שכופפה אותם ככה. ובאמת שאי אפשר להתעלם מכמה הגרייטפול דד נראים מביכים על העטיפה הקדמית הזו. מה חשבו שם? שאם הבי ג'יז הצליחו עם חליפות דיסקו לבנות - אז זה גם מתאים לגרייטפול דד?

במגזין רולינג סטון נכתב על התקליט בשעתו כך: "תמונת העטיפה היא ההפתעה הגדולה ביותר. ניצולי דור ההיפים העקשניים ביותר בעולם בחרו להצטלם בחליפות דיסקו לבנות, בסגנון ג'ון טרבולטה, לדיוקן עכשווי מאוד, אמנותי ומוקפד. אך אל תיתנו לאריזה להטעות אתכם – התקליט הוא בעיקר אותה עיסה חסרת השראה.

אין כאן תחושת דחיפות או כנות, ובלעדיהן הרוקנרול נותר חלול. עם זאת, ישנם שני סימנים חיוביים: שני שירים פרי עטו של הקלידן ברנט מידלנד, ששר ברכות המזכירה את מייקל מקדונלד וכותב יצירות פופ פשוטות. אלו מאפשרות לשאר חברי הלהקה לנגן בעוצמה מרשימה ובגבולות מוזיקליים מוגדרים. מנגינות אלו מציעות הוכחה מספקת לכך שהגרייטפול דד יכולים להצליח על גבי ויניל בדיוק כפי שהם מצליחים בהופעה, ובתנאי שמידלנד ימצא עוד רעיונות טובים בעתיד".

גיטריסט הלהקה, ג'רי גרסיה, הודה: "איש מאיתנו לא היה מרוצה מהתקליט הזה. היה לנו כיף להקליט אותו, אבל זה לא מספיק". ואם זה לא הספיק, בסיסט הלהקה, פיל לש, תיאר לימים את האלבום כלא פחות מ"חרא של כלב", כשהוא מאשים את נשיא חברת התקליטים ARISTA בהפיכת הלהקה למוצר מסחרי וחלקלק. מעריצי הלהקה מיהרו לסמן את מידלנד ("הילד החדש בשכונה") כאדם האחראי להתמסחרות להקתם האהובה.

ובכן, זה היה אלבום האולפן האחרון שהלהקה הקליטה לפני הפסקה בת שבע שנים, והוא היווה את שפל המדרגה של הלהקה עד אז. זהו אולי האלבום הכי פחות "דדי" בכל הקטלוג שלהם. השחיקה הגדולה קשורה, ככל הנראה, לעובדה שהדד בחרו בצליל פופ מעודן בתקליט הזה. ברור שאמנים חייבים להתקדם ולא לדרוך במקום, אך כאן נראה שהלהקה ניסתה להתקדם לעבר מצב כלכלי יציב יותר ומבלי לקבל בעיטה בישבן מחברת התקליטים, שתכתים את אחורי החליפות הלבנות שלהם פה. היי, האם זו ציפור? האם זה מטוס? האם זה רוק? האם זה דיסקו? - לא, זה כמעט שום כלום.

ארגוס? מאסטרפיס! ב-28 באפריל בשנת 1972 יצא האלבום ARGUS שהוא השלישי של להקת ווישבון אש.

לא, אל תגידו לי שאתם לא מכירים את התקליט הזה! אם אתם מכירים אותו - אתם בטח מבינים מדוע אני כה אוהב אותו. אם טרם יצא לכם להכיר ותו - תעשו לעצמכם טובה. תקשיבו לו. פשוט תקשיבו לו! בינתיים, הנה הסיפור:

הבסיס של ARGUS, עליו המליץ בזמנו גם ריצ'י בלקמור מלהקת דיפ פרפל, נשען על ההרכב הקלאסי והמקורי של הלהקה – רביעייה שהכימיה המוזיקלית שלה הגיעה לשיאה בתקופה זו. הלהקה הוקמה בשנת 1969 וכללה את אנדי פאוול וטד טרנר בגיטרות ובשירה, מרטין טרנר (אין קשר משפחתי לטד - ובטח לא לאייק וטינה או יעקב...) בבס ובשירה מובילה, וסטיב אפטון בתופים ובכלי הקשה. ההחלטה החדשנית להעסיק שני גיטריסטים מובילים, שנולדה מחוסר היכולת לבחור בין פאוול לטרנר במהלך האודישנים, הפכה למאפיין המכונן של ההרכב. השילוב הזה יצר צליל ייחודי של גיטרות בהרמוניה, סגנון שהשפיע מאוחר יותר על להקות ענקיות אחרות.

בתהליך ההקלטה של ARGUS, הלהקה כבר הייתה יחידה מגובשת ומהודקת לאחר הופעות רבות, ומודעת לכך שזמן אולפן הוא דבר יקר מאד. כך היא התייצבה באולפני DE LANE LEA בלונדון, שם הקליטו באותה תקופה כמה מהשמות הגדולים ביותר ברוק הבריטי. לדברי אנדי פאוול, הם הגיעו לשם עם רעיונות מגובשים לעיבודים עוד לפני הכניסה להקלטות. העבודה ארכה כשבוע, ושבוע נוסף הוקדש למיקס. למרות ההכנות המוקדמות, נותר מקום לספונטניות, במיוחד בסולואי הגיטרה שאולתרו לעיתים קרובות באולפן. מרטין טרנר הביע מאוחר יותר חרטה מסוימת על צליל התקליט והרגיש שהשירה אינה טובה מספיק. הוא אף ציין באופן שנוי במחלוקת כי לתקליט המוגמר "חסר ביצים", אך בזמן אמת חשו חברי הלהקה כי הם יוצרים דבר משמעותי; מרטין עצמו אף פרץ בבכי נרגש כששמע את התוצאה ברמקולים של האולפן.

ההשפעות המוזיקליות נעו בין רוק מתקדם, פולק, ג'אז ובלוז, כאשר האלמנט הבולט ביותר הוא, כמובן, עבודת הגיטרות הנהדרת. זהו התקליט הפופולרי ביותר של הלהקה, ועם הצלחתו היא הפכה לאחת האטרקציות החיות המבוקשות יותר באותה עת. את עיקר הלחנים והמילים סיפק מרטין טרנר, אם כי כל החברים תרמו לעיבודי השירים. ואורח מיוחד בתקליט היה הקלידן ג'ון טאוט מלהקת רנסאנס, שניגן באורגן. רק שתבינו, להקת רנסאנס עדיין לא הייתה הלהקה הסימפונית הגדולה בזמן ההוא. ההצלחה שלה תגיע זמן מה לאחר מכן.

ואיך אפשר לדבר על התקליט הזה מבלי להזכיר את העטיפה שלו? אז עבור צילום העטיפה נסע צוות מחברת העיצוב HIPGNOSIS למרסיי שבצרפת, וספציפית לאזור המרהיב של GORGE DU VERDUN בפרובנס. הם נשאו עמם קסדה, חנית וגלימה שנלקחו ישירות מחנות אביזרים לתיאטרון. התמונה צולמה בשבע בבוקר בכביש מרוחק, אך זמן קצר לאחר מכן גילה הצוות שהחנית נעלמה. כשחזרו להשיב את הציוד המושכר, הם ניסו להסביר את האבדה; למרבה המזל, הביטוח ששילמו מראש כיסה את הנזק. סטורם ת'ורג'רסון, המוח מאחורי HIPGNOSIS, סיפר: "אמרנו ללהקה ולמנהל שאנחנו רוצים לצלם תמונה של הלוחם הנצחי הזה בפתח קניון מרהיב, כשהוא ממתין בסבלנות להגעתם של מבקרים מהחלל". לאחר ששכנעו את הלהקה שההוצאה מוצדקת, הם טסו לצרפת, אך גילו שיש נפילה של כ-2,000 רגל מהצוק שגרמה להם לחשוש. אז בסוף הם צילמו מהצד של הכביש, שם היה בטוח יותר. סטורם הודה בחיוך כי "הנסיעה לדרום צרפת עלתה המון, ולמרות שהלקוח התלהב מהתוצאה, היה אפשר לצלם את זה גם באנגליה אם ממש היינו צריכים. אבל לא סיפרנו להם את זה".

השם ARGUS, שהוצע על ידי סטיב אפטון, מתייחס לשומר הענק בעל מאה העיניים מהמיתולוגיה היוונית. סטיב חשף כי "זה לקוח מהמיתולוגיה היוונית ויש לזה כמה משמעויות. זה אומר שומר ערני וזה גם ענק בעל מאה עיניים שהושם במערה כדי להגן על אלה כלשהי או משהו כזה – וזה פשוט נראה מאוד מתאים". בעוד חזית העטיפה משקפת אווירה של ימי הביניים, העטיפה האחורית מציגה צלחת מעופפת המרמזת על שילוב בין קדום לעתידני ועל התנגשות בין עולמות. מעניין לציין כי תמונה זו לא הייתה הרעיון הראשון; הקונספטים הראשוניים שהוצגו למנהל הלהקה, מיילס קופלנד, כללו צילום של שני סוסים שנוחרים קיטור (זה בא לסמל את עבודת הגיטרות בהרמוניה) ותמונה של שני גברים איטלקים מתחבקים ומתנשקים. זהותו של הדוגמן שגילם את הלוחם נותרה אפופת מסתורין עד היום. מרטין טרנר הדגיש כי "אני חושב שתסכימו שעבור עטיפת תקליט זה רלוונטי במיוחד למוזיקה – זה מתחבר בצורה יפה. HIPGNOSIS, שעיצבו את העטיפה, אוהבים לשבת הרבה זמן ולתקשר ולבנות רעיונות. אם אני זוכר נכון הם ממש נכנסו לתוך המוזיקה כדי לפרש את עטיפת התקליט. אפשר לפרש את זה בהרבה דרכים. במובן מסוים זה מסכם את המילה זמן".

חשיבות השמירה על שלמות ההקלטה המקורית הודגשה בשנים מאוחרות יותר. כשפיקח על ההוצאה המחודשת ליום השנה ה-50, התעקש אנדי פאוול לבצע רימאסטר בלבד, ללא רמיקס הכרוך בפתיחה מחדש של ערוצי ההקלטה. הוא התנגד לתיקון אלמנטים וראה בהקלטה המקורית תיעוד של רגע בזמן. פילוסופיה זו עומדת בניגוד לגרסת הרמיקס שביצע מרטין טרנר עצמו עבור ההוצאה המחודשת של התקליט על גבי דיסק בשנת 2002. נו, אז מה עדיף? זה כבר המקום שלכם לקבוע.

התקשורת הגיבה בהתלהבות רבה. ריי טלפורד מהמגזין SOUNDS כתב כי "הם התבגרו במידה מדהימה מבחינה כלית והבזקי הגאונות בכל קטע אומרים שזה המקום שבו הלהקה הזו באמת מתחילה. ל-ARGUS יש בגרות וביטחון עצמי של תקליט גדול – מי יודע איפה זה ייגמר". כריס וולש ממלודי מייקר הוסיף כי "המתחים וההתרגשות שנוצרים עוזרים להפוך את זה לסט מספק. זה מאיים להפוך לתקליט מצליח מאוד". גם ג'יימס ג'ונסון מ-NME קבע כי "זהו השלב המכריע. בלי לאבד כוח כלי, הושם דגש מוסף על המילים והשירה והתוצאה היא הדבר השלם ביותר שהלהקה הקליטה עד כה".

ב-28 באפריל בשנת 1967 יצא תקליט חדש ללהקת THE TURTLES, ששיר הנושא שלו הפך לעוד אחד מהמנוני הסיקסטיז - HAPPY TOGETHER.

כשאני מדבר על שנת 1967, המחשבה שלי נודדת מיד למהפכות הפסיכדליות של לונדון (סרג'נט פפר, החלילן בשערי השחר, הסטונס הטריפיים) או לצלילים המורכבים של קליפורניה. אבל האמת שבתוך כל הרעש היצירתי הזה, יצא התקליט הזה שמבחינתי מגדיר את הזיקוק המושלם של מוזיקת הפופ באותה תקופה. לא, זה לא רק אלבום עם להיט אחד ענק; זוהי מבחינתי יצירה שמייצגת רגע בזמן שבו הפופ הפך למשהו מתוחכם ומאד עשיר.

מה שתפס אותי תמיד באלבום הזה הוא הסאונד שלו. הצבים האלו הצליחו לשלב היטב בין ה"סאנשיין פופ" הקליל לבין הוספת עומק של כלי נשיפה ומיתרים שלא היו מביישים הפקות ענק של הביטלס או הביץ' בויז. ובתור חובב מושבע של הכלים של פעם, קשה לי שלא להתפעל כבר מפתיחת הסאנשיין הנפלאה של MAKIN' MY MIND UP. איך אפשר שלא לחייך עם השיר הזה? השיר השני, GUIDE FOR A MARRIED MAN, מזכיר לי פה ושם את הקינקס. אולי זה לא סתם שאחר כך ריי דייוויס הפיק לחבורה הזו תקליט? והיופי הזה ממשיך להישפך עליי גם משאר השירים פה. ייתכן שזה בזכות ההפקה של צ'יפ דאגלס שהיא שיעור באיזון. מצד אחד, יש כאן את הטיפול הווירטואוזי בהרמוניות הקוליות של הווארד קאיילאן ומארק וולמן. השילוב בין הקולות שלהם הוא אחד המרהיבים בתולדות הפופ – הוא נקי, עוצמתי ויוצר תחושה של קיר סאונד אנושי. לפני ששני אלו יתרעו יותר ויותר אצל פרנק זאפה.

מצד שני, ההפקה לא מפחדת להיות ניסיונית. אם מקשיבים היטב למיקס, אפשר לשמוע את ההקפדה על כל כלי הקשה, את המיקום המדויק של הגיטרות ואת הדרך שבה התזמור מחמיא למבנה השיר בלי להשתלט עליו. זהו פופ ברמה גבוהה מאד, כזה שלא מסתפק בלחן קליט אלא מחפש שלמות אקוסטית. זה יופי זה! קאם טו דה סאנשיין! זה כמו לפתוח קפסולת זמן. זה אלבום שמזכיר לי שפופ, במיטבו, הוא אמנות לכל דבר.

אחד מזמרי הלהקה, הווארד קאיילאן, סיפר בספרו האוטוביוגרפי: "כל הקלטת השיר HAPPY TOGETHER הייתה זרה לנו, כי היינו רגילים לאולפן אחד (WESTERN STUDIOS) וזרקו אותנו להקליט באולפני SUNSET. עם זאת, ההקלטה ממש זרמה והשירה שלי נעשתה בטייק אחד. זרקתי פנימה את המשפט HOW IS THE WEATHER, מהקלטת דמו שקיבלנו ולא רצינו להשתמש בה. זו הייתה בדיחה פרטית. יכולתי לוותר על הבדיחה הזו, אבל כולם צחקו ונהנו מזה בזמנו שזה נשאר בשיר כחלק מהיסטוריית הרוק, כשכל מה שביקשתי לעשות זה רק להתבדח. בהקלטה הזו קרתה הפעם היחידה בה יצאתי מאולפן הקלטה ביודעי שעשיתי להיט של מקום ראשון שישנה את החיים של כל חברי הלהקה.

כשהגיע הזמן לעשות אלבום נוסף, החלטנו שהפעם נעשה אותו בדרך שלנו. ביקשנו מחברינו, ג'רי יסטר, שיפיק אותנו. הוא גם היה לזמן מה חבר בלהקת ה-LOVIN' SPOONFUL. הכרנו את ג'רי מזה ימים ימימה.

במקור היה אמור האלבום להיקרא בשם SHELL SHOCKED וזה היה אמור להיות אלבום מעולה. שרתי הרבה יותר וכתבתי שירים באופן טוב יותר מזה זמן רב. כתבתי גם מיני אופרה, נגד מלחמת ויאטנם, בשם WE AIN'T GONNA PARTY NO MORE. היו ממש שירים טובים שהתכוננו להיות מוקלטים לאלבום אבל פתאום הנחיתו עלינו מחברת התקליטים דמו עם השיר 'מי היה אי פעם מאמין שאתחתן עם מרגרט?'. זה היה שיר קאנטרי מסריח וסירבנו להקליט אותו. אבל חברת התקליטים התעקשה בחזרה, שאם לא נקליט אותו, לא נזכה לקבל אלבום שלם. נאלצנו להיכנע ולהקליט את זה. זה הסריח אבל חברת התקליטים אהבה את זה, שחררה כתקליטון וזה נכשל. בשמחה חזרנו לאולפן ההקלטות רק כדי לגלות שהאולפן נעול והציוד שלנו נשאר בפנים.

לא נותרנו חייבים ודרשנו לבדוק את מצב המכירות שלנו וגילינו שהחברה חייבת לנו המון כסף. החברה תבעה בחזרה, ניצחה ולא הורשה לנו יותר להשתמש בשם THE TURTLES. דפקנו את עצמנו. איזה דיכאון זה היה, לעזוב כך את מעריצינו. נאלצנו להתחנן כדי להמשיך כלהקה הידועה".

והנה משהו לחובבי להקת הדלתות - סוג של הפתעה, היישר מפיו של הקלידן ריי מנזרק: "השיר HAPPY TOGETHER היה שיר מושלם. הצבים הייתה להקת רוק'נ'רול של גוד טיימס, והיית חייב לחייך כשצפית בהם. ל-שיר הזה יש קצב 'אומ-פה' קצת מיושן. השיר היה פשוט כל כך טבעי, הוא פשוט התפוצץ. למעשה, PEOPLE ARE STRANGE היה הגרסה שלנו ל-HAPPY TOGETHER. אחרי שג'ים הגיע עם המילים ועיבדנו את חילופי האקורדים, ניסינו להבין איך אנחנו מנגנים את השיר הזה. איך יהיה הליווי? מה תהיה המוזיקה שמאחוריו? ואני אמרתי, או שרובי אמר או שג'ון אמר - מי יודע, בנאדם - מישהו אמר, HAPPY TOGETHER. וכולנו אמרנו, 'כן!'. כמו גרסה מינורית ואפלה של HAPPY TOGETHER. וזה היה זה. כמו ששחקן תמיד חייב למצוא איזה דבר קטן שיעזור לו להיכנס לדמות, אנחנו לא הצלחנו להיכנס לשיר עד שמישהו אמר HAPPY TOGETHER. וזה מה שזה היה. אף אחד לא יודע את זה. מעולם לא סיפרתי את זה לאיש לפני כן".

ב-28 באפריל בשנת 1952 נולד אחד מגדולי המתופפים של ארצנו, מאיר ישראל. הוא ניגן בהמון הרכבים (ביניהם תמוז, עוזי והסגנונות ובראנדי ג'יימס) וליווה אמנים רבים, בהקלטות ובהופעות. הוא סיפר לי המון דברים יחודיים על הרוק הישראלי, לספר שכתבתי ושמו "רוק ישראלי 1973-1967".

אחחחח... מאיר. איך הלכת מאיתנו במרץ 2026. הספר הזה ממש לא היה אותו הדבר בלעדיך!!! כמה תודה שאגיד לך - תמיד יגיע לך יותר!

גם זה קרה ב-28 באפריל:

- בשנת 2013 מת לוני טרנר, הבסיסט המקורי בסטיב מילר באנד.

- בשנת 1969 פרש הגיטריסט מיק טיילור מלהקתו של איש הבלוז ג'ון מאייאל. הוא היה אחד היחידים שפרש ממאייאל ולא פוטר על ידיו. מטרתו הייתה למצוא מסגרת אחרת לנגינה. במהרה הוא ימצא אותה עם הרולינג סטונס.

- בשנת 1972 יצא באנגליה תקליטון חדש לדייויד בואי, עם השיר STARMAN, שלחן הפזמון שלו בא בהשפעת השיר SOMEWHERE OVER THE RAINBOW.

- בשנת 1963 שהו פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר בחופשה בטנריף. היה זה זמן חופש מבורך לביטלס. ביום זה טסו ג'ון לנון ומנהל הביטלס, בריאן אפשטיין, לחופשה יחדיו בברצלונה, ספרד. חופשה זו הציתה שמועה עיקשת כי השניים התקרבו פיזית זה לזה. השניים לא הכחישו ושמרו על עמימות בעניין. הפרטים המלאים בספר "ביטלמאניה!".

- בשנת 1955 נולד אדי ג'ובסון, הכנר/קלידן שניגן עם רוקסי מיוזיק, ג'ת'רו טול, פראנק זאפה, להקת UK ועוד הרבה אחרים.

- בשנת 1981 נהרג הבסיסט של להקת T REX, סטיב קארי, בתאונת מכונית בעת שנסע לכיוון ביתו בפורטוגל. בן 33 במותו. גם מארק בולאן, מנהיג להקה זו, מצא את מותו כך ארבע שנים לפני כן.

- בשנת 1964 פגש בוב דילן בפעם הראשונה את הביטלס, בניו יורק. הפגישה הזו קירבה עוד יותר בין שני המחנות בזכות סיגריות ירוקות שדילן הפליא להביא. דילן אף חשב שהביטלס שרים על סמים בהרמוניה עם המשפט I GET HIGH בשיר I WANT TO HOLD YOUR HAND. ג'ון לנון מיהר לתקן אותו שהם למעשה שרים I CAN'T HIDE. בכל אופן, החבורה נהנתה בהחלט מהחומר הירוק שהיה לדילן להביא לה.

- בשנת 1968 הועלה לראשונה בברודווי המחזמר 'שיער'. למרות התוכן המתריס והעירום (ואולי בגללם...) ההפקה הזו רצה על הבמה במשך 1,729 הצגות עד להורדתה ב-1 ביולי 1972.

- בשנת 2000 נשרף משרדו של ג'יימס בראון, שבו היו מזכרות רבות שלו וגם לא מעט חומרי הקלטה. עובד במשרד נחשד מאוחר יותר בהצתה מכוונת.

- בשנת 1971 נערכו מופעים מיוחדים של להקות מונגו ג'רי (עם הלהיט 'בקיץ'), כריסטי (עם הלהיט 'נהר צהוב') ו'כחול מזעזע' (עם הלהיט 'ונוס') בגני התערוכה בתל אביב ובאמפי פארק ברמת גן, לציון חג העצמאות ה-23 למדינת ישראל. הרבה זוכרים מהאירוע הזה בעיקר את חצאיתה הקצרה של סולנית להקת 'כחול מזעזע', מריסקה ורס. בזמנו היו גם שהתאכזבו שרובי ואן לאוון, הגיטריסט וכותב החומר, בלט בהיעדרו, כי מיעט להופיע עם הלהקה והעדיף להישאר בהולנד ולעסוק בכתיבת השירים. ביום הזה הופיעו על הבמה גם להקות הארווסט, לוס פאראגוויס, האריות, עוזי והסגנונות, הקוקטייל והמזלות. הלהקות הבינלאומיות עברו באותו יום גם להופעות באמפי פארק הלאומי שברמת גן. שם הופיעו לצידן גם אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים.

- בשנת 1980 נהרג בתאונת דרכים טומי קאלדוול, נגן בס ב- MARSHAL TUCKER BAND. התאונה קרתה ליד עיר הולדתו ספרטנבורג בדרום קרוליינה.

- בשנת 1966 הוקלטה, באולפן מס' 2 הגדול, במתחם אולפני EMI באבי רואד, לונדון, שמיניית כלי המיתר לשיר שכתב פול מקרטני, אלינור ריגבי. זו הפעם הראשונה בה שיר פופ מנוגן רק עם כלי נגינה קלאסיים וללא כלים שקשורים למוסיקת רוק ופופ.

- בשנת 1987 התייצב ריי צ'ארלס מול הקונגרס האמריקאי על מנת לדרוש מימון לחקר השמיעה. טענתו הייתה שעיניו כבויות אך שמיעתו היא ההזדמנות לפתיחת דלתות העולם בפניו.

- בשנת 2006 נתבע ביורן אולבאוס,, מלהקת ABBA, על נסיון התחמקות מתשלום מס בשווי שישה וחצי מיליון דולר מתמלוגים שקיבל על להיטי הלהקה והמחזמר 'מאמה מיה'. ממשלת שבדיה דרשה ממנו שישלם את הכסף.

- בשנת 1970 צילמה להקת פינק פלויד הופעה אולפנית לרשת הטלוויזיה האמריקאית PBS. הצילומים נערכו באולפני KQED שבסן פרנסיסקו. התוכנית שודרה לראשונה ב-26 בינואר 1971.

- בשנת 1953 נולדה קים גורדון, הבסיסטית בלהקת סוניק יות'.

- בשנת 1969 צילמה להקת THE DOORS הופעה באולפן טלוויזיה לתוכנית בשם CRITIQUE. בתוכנית הזו ביצעה הלהקה שישה שירים. למחרת חזרו חברי הלהקה לאולפן הטלוויזיה כדי להתראיין עם מנחה התוכנית. הראיון שובץ בעריכה עם השירים שנוגנו. תוכנית הטלוויזיה הזו צולמה בזמן עגום מאד ללהקה בו לוח ההופעות שלה היה מדולדל בגלל הבלגאן שחולל ג'ים מוריסון בהתנהגותו הבימתית.

- בשנת 1952 נולד הקלידן האמריקני צ'אק ליוול, שהיה חבר בלהקת האחים אולמן. משנת 1983 הוא הקליט והופיע לא מעט עם הרולינג סטונס.

סטיב הארלי, הזמר מלהקת קוקני רבל, אמר החודש, אפריל בשנת 1975, על הדברים האלו בעיתון TROUSERS PRESS...

על האמונה בעיתונות: "כעיתונאי לשעבר, אני יודע היטב לְמה להאמין בעיתונים. לעיתון הפופ NME יש חוש הומור של תלמידי בית ספר סוררים; זה רגרסיבי, מיושן ומפגר מאחור. כל הצוות שם עדיין תקוע בבוגי רוק'נ'רול זול; הם לא מבינים מודרניזם בשום צורה. הם מפגרים מאוד אחרי המתרחש. הם רוצים להיות העיתון שאתה 'אוהב לשנוא'. הם לא עוזרים לי, אבל הם בטח לא מונעים ממני לעשות את מה שבא לי".

על תקיפת העיתונות בשיריו: "כן, כיוון שהשירים שלי הם הכרוניקות שלי – הם מתעדים את חיי. אם אני עובר תקופה של שנאת עיתונות, כזו שאני נמצא בה כבר אולי שנה... אני כנראה שונא אותם יותר ממה שהם שונאים אותי".

על השפעת השיר ALL ALONG THE WATCHTOWER על שירו SLING IT: "זה אחד השירים הכי טובים שדילן כתב אי פעם, ו-SLING IT הוא אחד השירים הטובים ביותר שכתבתי אני. זה אחד השירים האהובים עליי כי מבחינה מילולית הוא אומר את כל מה שרציתי להגיד. פשוט לא רציתי להטריח את עצמי בחיפוש אחר מנגינה מקורית – למה לי לטרוח?"

על הפופולריות שלו: "אני עושה את זה כדי למכור את זה לעצמי. זו לא אגומניה. משהו מאוד מצחיק קרה בהופעה שלנו בדטרויט ובקליבלנד: אנשים קנו את התקליט שמכרנו שם מתוך סקרנות, לא כי הם היו משוגעים על הלהקה. האולם היה מלא בשלושת רבעי מתפוסתו, בערך אלפיים וחמש מאות איש, ולדעתי כ-2,000 מהם באו רק מסקרנות. אבל הם עדיין קמו בסוף, לפי פקודתי.

אני לא עומד ואומר: 'כן, כן, תנו לי לשמוע אתכם שרים, תנו לי לשמוע אתכם אומרים את זה עוד פעם, תמחאו כפיים יחד' – אני לא עושה את החרא הזה. יש לי סוג של דיבור עם הלהקה, כאילו אנחנו בסלון, ורק שלושה או ארבעה מאיתנו יושבים שם ומדברים עם 3,000 איש. אלה לא ילדים בני 15; זה פשוט הכישרון הזה שיש לי איכשהו, שם למעלה, שנתן לי משהו מהפנט. אולי זו הצורה של האף שלי, אולי זה כי אני צולע, ואולי כי יש לי עיניים כחולות. אני לא יודע. ואני לא לוקח על זה קרדיט – זה ההבדל בין אגומניה לבין העובדה שיש לי הרגל להיפתח לאנשים ולומר את האמת.

זה לא המצב שבו כולם שרים יחד את השיר 'אנג'ל' עם צעיפים באוויר (בהתייחסו לרוד סטיוארט – נ.ר); זה לא זה. זה לא ג'יימס בראון שמתאבד על הבמה ומצליף באנשים למוות, וזה לא ה'אוסמונדס' שגורמים לקהל לצרוח. זה מישהו שכל המופע שלו, שנמשך שעתיים, הוא כמו מבט סוריאליסטי על החיים".

החודש, באפריל 1971 (לא ידוע בדיוק באיזה יום), יצא תקליט הבכורה של האורגניסט המופלא בריאן אוגר ולהקתו החדשה, OBLIVION EXPRESS.

אחחח... כמה שאני אוהב את התקליט הזה! יש פה אש בוערת בטירוף! אין לי ספק שאולפני טריידנט בלונדון קיבלו מנה של לבה רותחת עם ההרכב החדש הזה, שהיה רעב לנגינה ביחד. מה זה רעב? רעב בטירוף! ובחירות ההפקה נוטות לצליל ישיר ואורגני (תרתי משמע...) וומש טוב שכך. זה משקף ספונטניות חיה ונמנע מהפקת יתר. הביטוי העצמי של ארבעת המוזיקאים פה נפלא. שימו לב לקטע הפותח, DRAGON SONG, שבמקור הופיע באלבומו של ג’ון מקלאפלין (DEVOTION). הוא מקבל כאן מנה גדושה של חשמל. ותשימו לב גם לשיר שמסיים, OBLIVION EXPRESS. איזו רכבת! איזו תנועה! איזו תנופה! יש פה בדיוק את מה שאני צריך כדי להרגיש פנטסטי! כן, כולל גם אפקט האולפן המדהים שמדמה רכבת שנעה במהירות בתוך מנהרה. מדהים לחשוב איך עשו את זה בעריכה אולפנית, בימי האנלוג - עם סלילי ההקלטה המגושמים, המספריים, הדבק והמוח הקודח. פשוט ואווו!

אז התייצבותו של בריאן אוגר בעמדת ההנהגה של "רכבת האובליביון" לא הייתה מעקף פתאומי, אלא שיאו של מסע מוזיקלי עשיר ומגוון. שורשיו נטועים היטב בסצנת הג'אז הלונדונית של תחילת שנות ה-60, שם הוא ביסס את מעמדו כפסנתרן אדיר ואף זכה לשבחים במשאלי הקוראים של המלודי מייקר כבר בשנת 1964. אולם, בהשפעת הצליל המחשמל של ההאמונד בי 3 בידיהם של ענקי ג'אז אמריקאים כג'ימי סמית', זנח אוגר את הפסנתר כמעט לחלוטין ועבר לאורגן. שם הוא פיתח סגנון נגינה מיוחד במינו. הצליל של ההאמונד שלו היה שונה מצלילי האמונד של - נגיד - ג'ון לורד או קית' אמרסון. הוא היה הצליל של... ניחשתם נכון, בריאן אוגר!

אז המעבר לכלי החדש הוביל אותו דרך כמה להקות בולטות. באמצע שנות ה-60 הוא היה חבר מפתח ב-STEAMPACKET, בה שרו לונג ג'ון בלדרי, רוד סטיוארט הצעיר וג'ולי דריסקול הצעירה והיפהפיה. תקופה זו הידקה את יחסי העבודה שלו עם דריסקול, וכשהקים לאחר מכן את להקת TRINITY, הוא מיהר לצרף אותה להרכב. השילוב הזה נחל הצלחה גדולה והביא אלבומים בולטים כמו OPEN (שיצא ב-1967) והאלבום הכפול והשאפתני STREETNOISE משנת 1969. בין לבין, זכתה החבורה ללהיט ענק עם הביצוע לשיר THIS WHEEL'S ON FIRE – במקור של בוב דילן וחבריו שהקימו לימים את הבאנד. הביצוע של אוגר, דריסקול ושני חבריהם להרכב היה מחשמל – בזכות שירתה המפתה של דריסקול ונגינת הפסנתר, ההאמונד והמלוטרון המכשף של אוגר.

עם זאת, עד שנת 1970, לאחר יציאת האלבום BEFOUR, להקת ה-TRINITY התפרקה. אוגר זיהה בכך הזדמנות ודחף לפלס דרך חדשה; הוא שאף ליצור פיוז'ן כבד וממוקד יותר מבחינה אינסטרומנטלית. לצדו הוא הציב את ג'ים מולן בגיטרה מובילה, בארי דין בגיטרה בס וקית' ביילי בתופים. כל חבר הביא עמו אלמנטים מכריעים לסאונד המתגבש, אך עד להקלטת אלבום הבכורה באולפני ADVISION בלונדון, הוחלף המתופף ברובי מקינטוש (כן, אותו בחור שכמה שנים לאחר מכן יסניף הרואין ויגמור את חייו בגיל צעיר).

בביקורת שנכתבה אז במגזין OZ על התקליט נאמר: "הלהקה הזו טובה יותר מהטריניטי. יש פה משהו מסתורי יותר, ואוגר מצליח להמטיר עלינו אש גיהנום מההאמונד שלו. חבל רק שסגנון השירה שלו והמילים שהוא כותב רדודים ומהווים ניגוד לצלילים הנפלאים שלו ושל להקתו". ובמלודי מייקר נכתב: "אמנות הנגינה באורגן של בריאן ידועה היטב, וניכר שגם כאן הוא מפגין שליטה גבוהה. ללהקה החדשה יש הרבה מהגישה של הטריניטי, ופה ושם צצות במוזיקה התפרצויות מפתיעות של זעם".

בונוס: רוברט פריפ, אז הגיטריסט שכבר פירק את קינג קרימזון, אמר החודש, אפריל בשנת 1975 על הדברים האלו בעיתון TROUSERS PRESS...

על היעלמות מסצנת המוזיקה: "אני לא חושב שתשמעו ממני הרבה. אני חושב שתגלו שאולי בהחלט אעלם. אולי אפילו זה לא".  

על אטלנטיק רקורדס שדחתה את האלבום של פריפ עם בריאן אינו: "כשאתה יוצר משהו כמו האלבום הזה ואטלנטיק דוחה אותו, אני לא חושב שיש לי הרבה במשותף איתם. למעשה, אין לי איתם דבר במשותף... ובכן, אם הם לא מעוניינים, אני לא מעוניין שהם יוציאו אותו. האלבום הזה הוא התגלמות חיי; כל מה שעשיתי, חשבתי או הרגשתי. במילים אחרות – כשאטלנטיק דחתה אותו, זה לא גרם לי להיות מתוסכל או משהו כזה".

על כך שמתייחסים אליו כגאון קר חסר רגשות: "ובכן, זו שטות גמורה. ראשית, אני לא גאון, ושנית – אני לא חסר רגשות. לא רק שאיני הגוף שלי או הרגשות שלי, אני גם לא הנפש שלי. לתייג אותי כגאון זה הבל הבלים. לתייג אותי כחסר רגשות מעיד על חוסר הבנה והעמקה".

על מתן שיעורי גיטרה: "אני פונה לגיטריסטים ברמה בינונית ומתקדמת, לא למתחילים. בעוד שהרעיון מאחורי קינג קרימזון ייצג ניסיון להשפיע על קהל רחב, המיזמים העתידיים – ובהם שיתוף הפעולה עם בריאן אינו ולימודי הגיטרה – נועדו להשפיע על מספר מצומצם יותר של אנשים. אני מעדיף להעביר שיעורי גיטרה לחצי תריסר מורים לגיטרה מאשר לשישים מתלמידיהם... אני עובד על טכניקת נגינה שלא שואפת להעניק לנגן שליטה בגיטרה, אלא שליטה בעצמו".

על טכניקת הנגינה שלו בגיטרה: "התכונה המשותפת לי ולרוב הנגנים האחרים היא שיש לי שתי ידיים, ועבדתי קשה במשך שלוש עשרה שנים כדי לפתח את טכניקת יד ימין שלי".

על התקליט EARTHBOUND שיצא בשנת 1972 לקינג קרימזון: "זה לא היה קינג קרימזון... זה היה ה'בוטלג' הרשמי של הלהקה... הוא שוחרר כדי להראות מדוע ההרכב של תקופת ISLANDS התפרק".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459