רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-29 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-29 באפריל (29.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"רציתי לנגן בתופים, אז השגתי מקלות והתחלתי לחבוט ברהיטים עד שהוריי ויתרו וקנו לי תוף. באותה תקופה התעניינתי במוזיקה תזמורתית, עד ששמעתי רית'ם אנד בלוז ורציתי להצטרף ללהקה מהסגנון הזה. ניסיתי לחסוך כסף כדי להקים להקה. באותם ימים הגיטרה לא הייתה כלי הסולו הנפוץ; היה זה הסקסופון.

הפסקתי לנגן בתופים ועברתי לגיטרה כשהייתי בן 18. היא עלתה דולר וחצי במכירה פומבית. זו הייתה אחת מהגיטרות הישנות ההן עם החורים בתיבת התהודה. המיתרים שלה היו כל כך גבוהים שלא הצלחתי לנגן עליהם אקורדים; למעשה, למדתי לנגן אקורדים רק כעבור שנה. בגיל 21 או 22 השגתי גיטרה חשמלית, אך גיליתי שאני לא מצליח לנגן עליה ונאלצתי ללמוד הכל מהתחלה. את הלהקה הראשונה שלי הקמתי עוד בתיכון, לפני שהתחלתי לנגן בגיטרה. קראו לה ה-BLACKOUTS" (פרנק זאפה בשנת 1968).

פרדי ישיר לנו סולו! ב-29 באפריל בשנת 1985 יצא אלבום הסולו הראשון של פרדי מרקיורי, סולן להקת קווין. שם האלבום הוא MR BAD GUY.

אוקי, קודם כל - בניגוד למיתוס שהוצג לנו בסרט המדע הבדיוני, "רפסודיה בוהמית", פרדי מרקיורי היה החבר השלישי בלהקת קווין (ולא הראשון) שהוציא אלבום סולו. קדמו לו המתופף רוג'ר טיילור, עם אלבומו FUN IN SPACE, והגיטריסט בריאן מאי, עם פרויקט ה-STAR FLEET שלו. לכן, כשיצא התקליט הזה לשוק, מעטים חששו אז שמא הלהקה עומדת להתפרק.

ברור שתקליט הבכורה של פרדי מרקיורי היה פרויקט הסולו האידיאלי עבורו; הוא שימש פורקן לנטייתו למוזיקה שאינה רוקית, כזו שמרוחקת מהסגנון המזוהה עם קווין, ולכן הדבר לא נתפס כאיום על עתיד הלהקה. ניתן לראות בו צעד טבעי עבורו לאחר האלבום HOT SPACE של להקת האם שלו. האם אני אוהב את התקליט הזה? התשובה תגיע עוד מעט...

הציפיות מפרויקט הסולו של מרקיורי היו שונות בתכלית מאלו שליוו את הלהקה. המעריצים המושבעים חיכו בקוצר רוח למוצא פיו כאמן סולו, אך עבור הקהל הרחב הוא טרם נתפס כישות מוזיקלית עצמאית. עם זאת, הוא שמח על ההזדמנות ליצור בחופשיות, ללא הסחות דעת מצד שלושה חברים דעתניים נוספים. אחרי הכל, הם היו ידועים גם במריבות הלא מעטות שלהם שהגיעו פעמים רבות לכדי צרחות - ולא בהרמוניה מושלמת. "פרדי נטה להתעצבן בעבודה עם האחרים", סיפר ריינהולד מאק, שותפו להפקה שהפיק גם כמה מאלבומי הלהקה במינכן. "תמיד היה שם את בריאן מאי שאמר: 'זה צריך להיות יותר רוק'נ'רול פה', וזה פשוט עצבן אותו".

למרקיורי נדרשו כמעט שנתיים כדי לגבש את הכיוון האמנותי שסיקרן אותו. בינתיים, הוא כבש את המקום העשירי במצעד הבריטי בשנת 1984 עם תקליטון הסולו LOVE KILLS, אף שבריאן מאי ורוג'ר טיילור השתתפו גם הם בהקלטה. את השיר הזה אני אוהב. "אני לא חושב שפרדי באמת רצה לעשות אלבום סולו", אמר רוג'ר טיילור. "זה קרה רק כי הוא קיבל סכום כסף נכבד מחברת התקליטים CBS. כשהוא הקליט לבדו, הוא די התגעגע אלינו. הוא נהג להתקשר אליי, ואני טסתי למינכן כדי להקליט עבורו קולות רקע".

הסינגל הבולט מהאלבום היה I WAS BORN TO LOVE YOU, שהגיע למקום ה-11 במצעד הבריטי באמצע מאי 1985, אך נשר ממנו לאחר שבועיים בלבד. זה היה מאד מאכזב עבור פרדי. אחרי הכל, בתקופה ההיא אמריקה כבר לא הייתה השוק שחיבק את להקת קווין, אחרי קליפ שובב שהפך לשערורייתי שם עם השיר I WANT TO BREAK FREE, בו חברי הלהקה התלבשו כנשים. שנים של מאמצים לכבוש את אמריקה ירדו לטמיון בגלל הקליפ הזה. ופרדי, שרצה עם זאת, להצליח באנגליה - ראה כיצד הקהל הבריטי לא ממהר לחבק אותו עם התוצרת החדשה שלו כאמן סולו. והתקליט השלם נכנס היישר למקום השישי במצעד, אך משם החל להידרדר בדירוג עד שיצא ממנו לחלוטין. זה ממש כישלון כשמדובר באמן בסדר גודל שכזה.

נאמנותו של מרקיורי לקווין נותרה איתנה, והלהקה המשיכה לנסוק לשיאים חדשים. באותה תקופה הוא זנח ניסיונות להקלטות סולו עם מייקל ג'קסון, שהיה אז השם הלוהט ביותר בתעשייה. מאוחר יותר הודה מרקיורי בחרטה על כך ששיתוף הפעולה לא הושלם: "הוא היה בא להופעות שלנו כל הזמן, וכך נרקמה הידידות בינינו. רק תחשבו, יכולתי להיות חלק מהאלבום THRILLER. תחשבו על התמלוגים האדירים שפספסתי!".

אז מה דעתי על התקליט הזה? קודם כל, אודה שאני ממעריצי קווין הנלהבים. גדלתי על הלהקה הו וגמעתי את הצלילים שלה בשקיקה. אבל... כשיצא התקליט הזה ושמעתי בחנות התקליטים את הצלילים שבו - לא קניתי אותו. מאז עברו המון שנים, האהבה שלי את קווין חילחלה לילדיי והם החליטו לקנות את MR BAD GUY בהדפסה המחודשת כתקליט. אז הנחתי את התקליט על צלחת הפטיפון שלי וניגשתי להקשיב לזה עם ראש נקי. ותגובתי היא כזו: קשה שלא להעריץ את פרדי מרקיורי. הוא אמן חוצה גבולות שהיה כה נועז בגישתו וביצירה שלו שאי אפשר לשכפל אותו. הוא אל פופ, וירטואוז של אצטדיונים והאיש שהמציא מחדש את המושג "פרונטמן". אבל התקליט הזה מגלה אמת מטרידה: לפעמים, גם כשאתה הכוכב הכי גדול ביקום, בלי הלהקה הנכונה מאחוריך – אתה פשוט נשמע אבוד בתוך ענן של סינטיסייזרים ומכונות תופים מבאסות.

הבעיה הראשונה, והבולטת ביותר לדעתי בתקליט הזה היא הריקנות. כששומעים שיר של קווין, שומעים דו שיח מיוחד של ארבעה חבר'ה. פה נשמע שפרדי משוחח רק עם עצמו ולאו דווקא באופן טוב. האמת? הייתי ממש... אבל ממש רוצה לשמוע דווקא תקליט שלו מהתקופה ההיא כשהוא שר ומלווה את עצמו בפסנתר אקוסטי בלבד. בתקופה ההיא הפסנתר כבר לא היה כלי דומיננטי ביצירה שלו. נכון, הוא ניגן בפסנתר על הבמות אבל הוא כבר לא יצר שירי-פסנתר מרהיבים. ודווקא עם תקליט שכזה, באמצע האייטיז, הייתי משלם הרבה כדי לקבל ממנו את התקליט האקוסטי הזה לחלוטין. בסדר, אפשר להוסיף קצת תזמורת סימפונית פה ואיזו נגינת אורח עם גיטרה קלאסית מבריאן מאי - אבל תחשבו איזו בלדה נהדרת זו הייתה יכולה להיות עם I WAS BORN TO LOVE YOU בעיבוד אקוסטי ודרמטי שכזה. נו טוב, חלומות לחוד ומציאות לחוד. פרדי רצה את זה אחרת ממני.

בתקליט הסולו הזה, פרדי בחר ללכת לסצנת הדיסקו והדאנס של מינכן. הוא ממש התאהב בסצנה שם ורצה להביא אותה לכל העולם. אבל התוצאה? במקום סאונד חי ועשיר, קיבלתי מכונות תופים שנשמעות היום מיושנות וסינטיסייזרים שמרגישים פלסטיקיים (מהסוג שהשתמשו בו כנראה גם בלהיט GHOSTBUSTERS). בגלל שהתרגלתי לרוק האופראי הבומבסטי לצד ההפקה הרוקית המדוייקת של קווין, השירים האלו מרגישים לי לעיתים כמו סקיצות שלא הושלמו. פרדי תמיד היה גדול מהחיים, אבל פה הגבול בין אמנות לבין קיטש נמחק לחלוטין. שירים כמו LIVING ON MY OWN או I WAS BORN TO LOVE YOU (שמאוחר יותר קיבל גרסה הרבה יותר טובה עם קווין באלבום MADE IN HEAVEN) מרגישים לפעמים כמו מסיבת קריוקי יקרה מדי שלא הוזמנתי אליה. זה רק מוכיח שפרדי מרקיורי היה בשיאו כשהוא היה חלק מפאזל גדול יותר. יש תחושה שפרדי ממש נהנה מהגיחות שלו במינכן, וזה נהדר עבורו כאדם, אבל כמאזין, אני מקבל מוצר שמרגיש חסר עמוד שדרה. בלי הדמוקרטיה של הלהקה – שבה חבריו היו אומרים לו "פרדי, זה קצת מוגזם" או "הלחן הזה חלש" – הוא פשוט עשה מה שבא לו. ומה שבא לו היה, ובכן, הרבה מאוד דיסקו גנרי.

זו דעתי. ומה אמרו המבקרים בעיתונים על התקליט בזמן אמת? ובכן, ביקורות העיתונים באותה תקופה היו מעורבות, ולעתים אף עוקצניות במיוחד. הנה ביקורת בעיתון קלגארי הראלד (קנדה): "המלכה הדבורה הזו לא מייצרת זמזום של התרגשות במיזם הסולו הראשון מחוץ לכוורת הלהיטים שלה. בדומה למיק ג'אגר ללא הרולינג סטונס, פרדי מרקיורי נשמע בלי קווין כמו גרסה מסוג ב' של הלהקה שהפכה אותו למפורסם... בלי הלהקה שתעניק 'אגרוף' למילים שלו, הוא מספק בעיקר קיטש תמים. מה כבר אפשר לצפות מאמן שהקדיש את שיר הסולו הראשון שלו לאוהבי חתולים?".

ובעיתון פורט לודרדייל ניוז (פלורידה) נכתב אז: "התקליט הזה מראה לפחות שפרדי לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי. בשיר הנושא הוא שר שהוא 'מיסטר באד גאי', כשלפתע הוא מציין שהוא בעצם 'מיסטר מרקיורי', ותוהה האם איננו מבחינים בכך". והנה בדיילי ניוז (ניו יורק) שהעניק לאלבום כוכב וחצי בלבד וסיכם: "הבחור הזה מקווין לא כזה גרוע, אבל הוא ממש משעמם".

הרולינג סטון (שלא ממש אהבו שם את להקת קווין) היה מעט סלחני יותר ותיאר את מרקיורי "הכוכב הכי בלתי סביר ברקיע". המבקר ציין שהשירים נעים בין "יורודיסקו חלקלק לבלדות רוויות הגיגים קיומיים", וסיכם: "האלבום לא יביא לפרדי מעריצים חדשים, אך אוהדי קווין יבלעו אותו בהנאה". ובעיתון אוטאווה סיטיזן (קנדה) פורסם: "הסולן של קווין מודה שהשירים קלילים ופשוטים – תכונות שמעולם לא הצליח לעמוד בפניהן. הגזמה היא סימן ההיכר של קווין, אך בלהקה היו חברים שריסנו אותה. כאן, אין מי שיציב גבולות. המוזיקה דקה וחסרת דמיון... נראה שפרדי נהנה, אך עדיף שלא יהפוך את תהליך ההאזנה לעינוי עבור המאזין".

לנון: "אני יכול ללכת ברחוב מבלי שיפריעו לי". ב-29 באפריל בשנת 1975 התארח ג'ון לנון בעוד ראיון טלוויזיוני מעניין.

מאז פירוק הביטלס, חמש שנים קודם לכן, הופעתו של "ביטל" בודד בתוכנית טלוויזיה ארצית הייתה אירוע שמשך קהל בוודאות. עם זאת, בערוץ 4 האמריקני (WNBC TV), נרשמה הצלחה מרשימה כאשר הצליחו להביא שניים מחברי הלהקה לראיונות ביום אחד – אם כי בנפרד.

ראשית היה זה רינגו סטאר, שהתארח כדי לקדם את להיטו THE NO NO SONG בתוכניתם של האחים סמות'רס. מאוחר יותר (בין 1:00 ל-2:00 לפנות בוקר, לפי שעון ארה"ב), התראיין ג'ון לנון אצל טום סניידר בתוכנית THE TOMORROW SHOW. חשיבותה של ההופעה של ג'ון הייתה כה גדולה, עד כי כל 50 דקות השידור הוקדשו לו בלבד.

סניידר פתח את הראיון בהזכרת השפעתם של הביטלס באמריקה במהלך ביקורם הראשון ב-1964, וציין את המופע בפילדלפיה ב-1965, שבו זכר "כל כך הרבה צרחות וסבל". הוא שאל את ג'ון: "האם הפריע לך בכלל, בזמן שהופעת בקונצרטים הללו, שאנשים לא שומעים את המוזיקה שלך וכל מה שהם יכלו לשמוע זה את עצמם צורחים?"

ג'ון ענה: "זה נהיה קצת משעמם. זה היה נהדר כשזה קרה לראשונה, כשבאנו לראשונה – הכל היה ריגוש אמיתי. אבל מהר מאוד זה הפך לצורך להתאים תנועות שפתיים לפלייבק קיים בהמון תוכניות. זה לא עשה טוב למוזיקה".

סניידר: "עכשיו, אני רק תוהה עד כמה להקה יכולה להיות מאוחדת כאשר לקהל יש מועדפים מסוימים בתוכה. אולי הם אוהבים את פול יותר ממה שהם אוהבים את ג'ון..."

ג'ון (פורץ בצחוק): "זה נכון".

סניידר: "אני רק תוהה אם זה קשה מאוד להישאר חברים, והאם באמת היה לכם אכפת להיות חברים בתוך הלהקה".

ג'ון: "לא נפרדנו כי לא היינו חברים. פשוט נפרדנו משעמום צרוף, אתה יודע, ושעמום יוצר מתח".

סניידר (בתמימות): "איך אפשר להשתעמם מלעשות את מה שאתה עשית?"

ג'ון: "כי זה לא הלך לשום מקום. הפסקנו להופיע ופשוט היינו אומרים 'הגיע הזמן לעשות תקליט', ואז מצאנו את עצמנו, אותם ארבעה, מביטים זה בזה באולפן ומנגנים את אותם הצלילים".

סניידר (מפריע): "בתספורות המטופשות האלה".

ג'ון: "התספורות המטופשות האלה הן בדיוק כמו מה שיש לך עכשיו. אם תשימו לב, גם לו יש כזו עכשיו" (ג'ון מצביע על התספורת של טום, שמזכירה לו את סגנון הביטלס).

בהמשך השיחה שאל סניידר על קמפיין השלום של ג'ון ויוקו במיטה ב-1969.

ג'ון: "מה שעשינו היה מסיבת עיתונאים בת שבעה ימים במיטה. ביום הראשון הם נלחמו ליד הדלת כדי להיכנס, כי חשבו שקורה בינינו משהו מיני וחושני. במקום זה, הם מצאו שני אנשים שמדברים על שלום. לכתבים תמיד יש בערך חמש או עשר דקות איתך; אנחנו נתנו להם לשאול כל דבר, ופשוט המשכנו לדבר על השלום".

כשסניידר שאל את ג'ון על פרטיותו, ענה לנון: "אני יכול ללכת ברחוב מבלי שיפריעו לי. אנשים יכולים לשאול אותי ברחוב על התקדמות הניסיונות שלי לקבל גרין קארד, ואין לי בעיה גם לחתום להם. עברתי את התקופה ההיא שבה לא יכולתי ללכת לאן שרציתי. אנחנו הולכים למסעדות ולסרטים – וזה מגניב. אנחנו כנראה פחות מזוהים היום ממך".

סניידר המשיך את הראיון בנושא הסמים בעסקי המוזיקה.

ג'ון: "יש הרבה סמים בעסקי המוזיקה, בדיוק כמו שיש כמעט בכל תחום אחר היום. הסמים כל כך זמינים שאפשר למצוא אותם בכל מקום. אין כבר תנועה מחתרתית של משתמשים; ה'סטרייטים' הכי יוצאי דופן היום הם אנשים שנוטלים סמים, כולל קוקאין, בכל מקום ובכל זמן. אם אתה רוצה את זה, אתה יכול להשיג את זה".

לנון הזכיר את צרותיו עם השלטון האמריקני בעקבות פרשת הסמים שבה היה מעורב באנגליה ב-1968. "בגלל זה ליאון כאן", אמר ג'ון והציג את עורך דינו, ליאון ווילדס, שהסביר לקהל: "ג'ון הואשם כמי שמועמד לגירוש מארצות הברית. נאבקנו בתיק הזה, ולבסוף התקבלה החלטה להעניק לו הארכת שהות".

סניידר פנה לג'ון ואמר: "כשכולנו היינו קטנים, אמרו לנו – למה לנסות להיות במקום שבו אומרים לך שאינך רצוי? אתה יכול לגור בכל מקום שתרצה בעולם. אם אתה מסתבך כך, למה להשלים עם זה?"

ג'ון: "כי הייתי רוצה לחיות בארץ החופשיים. טוב לי פה. כשאני נכנס למונית, הנהג אומר לי: 'איך הולך? אני מקווה שתוכל להישאר פה'. אני אוהב להיות כאן כי מכאן הגיעה המוזיקה; זה מה שהשפיע על כל חיי והביא אותי לאן שאני היום. אני אוהב את המקום, יש לי כאן הרבה חברים, וזה המקום שבו אני רוצה להיות. ליד פסל החירות".

גם זה קרה ב-29 באפריל:

- בשנת 1975 הופיעה להקת קווין באולם ׳ימאהה צומגואי׳ בשיצוקה, יפן. במהלך סולו הגיטרה של בריאן מאי נפל המתופף, רוג׳ר טיילור, מהבמה. כשהוא חבול, הוא הצליח לטפס בחזרה למקומו מאחורי התופים מבלי שהקהל יבחין במה שקרה.

- בשנת 1938 נולד קלאוס פורמן. את צעדיו הראשונים בעולם הרוק עשה בעיר הולדתו, המבורג, כאשר יצר קשר עם להקת הביטלס שהגיעה לעיר לפני פריצתה הגדולה. מאוחר יותר עבר לאנגליה והפך לבסיסט של להקת הפופ "מנפרד מאן". פורמן עיצב את עטיפת האלבום 'ריבולבר' של הביטלס וכן את עטיפת אלבום הבכורה הבריטי של הבי ג'יז. בסוף שנות השישים הוא ניגן בלהקת "פלסטיק אונו באנד" של ג'ון לנון, ולקח חלק בהפקות שונות של לנון, רינגו סטאר וג'ורג' האריסון.

- בשנת 1949 נולד פרנסיס רוסי, הסולן ואחד הגיטריסטים של להקת סטטוס קוו.

- בשנת 1963 החתים אנדרו לוג אולדהאם, יחצ"נם לשעבר של הביטלס, את חברי ה"רולינג סטונס" על חוזה שבו מונה למנהלם. במעמד זה הוא רכש גם את הזכויות על הקלטותיה הראשונות של הלהקה תמורת 90 ליש"ט. אחד מצעדיו הראשונים של אולדהאם היה לשכנע את איאן סטיוארט, פסנתרן הלהקה דאז, להמשיך לשתף פעולה עם חבריו מאחורי הקלעים, מבלי להופיע עמם עוד על הבמה או בצילומים. לדעת אולדהאם, חזותו של סטיוארט לא תאמה את התדמית שביקש לשוות ללהקה.

- בשנת 1968 הוכרז במסיבת עיתונאים בניו יורק שלהקת CREAM תקליט את שיר הנושא לסרט בבימויו של ריצ'ארד ראש בשם THE SAVAGE SEVEN. הלהקה עצמה לא טרחה לכתוב משהו במיוחד לסרט הזה ובחרה בשיר ANYONE FOR TENNIS שנכתב על ידי אריק קלפטון והוקלט כבר לפני כן. סוג של עצלנות?

- בשנת 1971 הודיע האמרגן האגדי, ביל גרהאם, את כוונתו לסגור את שני מועדוני ההופעות הנחשבים שלו - פילמור איסט (בניו יורק) ופילמור ווסט (בסאן פרנסיסקו).

- בשנת 1980 החלה להקת בלאק סאבאת' סיבוב הופעות ראשון עם הזמר החדש, רוני ג'יימס דיו, שהחליף את אוזי אוסבורן.

- בשנת 1976 סיים ברוס ספרינגסטין הופעה בממפיס ורץ לתפוס מונית לאחוזתו של אלביס פרסלי, גרייסלנד, במטרה לפגוש את אלילו. בשערים לאחוזה הוא נחסם על ידי אנשי האבטחה. אך הבוס לא ויתר, רץ מסביב וטיפס על החומה. הוא נתפס וגורש משם. מאז הוא הרבה לספר את הסיפור הזה לקהל בהופעותיו.

- בשנת 1988 הגישה פאטי בויד תביעה להתגרש מבעלה, אריק קלפטון. טענתה הייתה שהוא ניהל באותו זמן רומן עם הדוגמנית לורי דל סאנטו. ככה מתנהגים, אריק?

- בשנת 1965 הכריז ג'ימי ניקול על פשיטת רגל. זה המתופף שהחליף לזמן קצר את רינגו סטאר בביטלס כשהאחרון חלה, לא הצליח להשתחרר מחווייתו עם הביטלס ומצבו הידרדר. חובותיו האמירו לסכום של 4,066 ליש"ט, בעוד שהיו לו רק 50 ליש"ט כדי לפרוע אותם. לבסוף, ג'ימי הודה בקריסתו הכלכלית כשהצהיר: "הדרך הישרה היחידה לצאת מזה הייתה להכריז על פשיטת רגל ולהודות שנכשלתי". כשנשאל על תוכניותיו לעתיד, ניקול המדוכדך הניד בראשו והשיב: "העתיד? כלום; אין לי שום דבר עכשיו". כשנתבקש להגיב, רינגו סטאר ההמום ענה: "לא חשבתי שהוא יכול להיכשל. אף אחד לא חשב כך".

- בשנת 1948 נולד מייקל קארולי, הגיטריסט של להקת CAN הניסיונית מגרמניה. הוא מת בשנת 2001.

- בשנת 2012 הוגשה תביעה נגד ג'ון פוגרטי (הסולן של CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL) בסך חמישה מיליון דולר. מגיש התביעה הוא עורך דין שטען כי הוא סובל מליקוי שמיעה באוזנו השמאלית מהסאונד שחווה בהופעה של הזמר. השופט דחה את התביעה.

- בשנת 1945 נולד הבסיסט יו הופר, שידוע בעיקר כחבר בלהקת סופט מאשין. הוא מת ב-7 ביוני 2009.

- בשנת 1931 נולד לוני דונאגן, שהיה בשנות החמישים חלוץ זרם הסקיפל באנגליה והשפיע על המונים, ביניהם חברי הביטלס לעתיד.

- בשנת 1959 נולדה מזי כהן, זמרת להקת גזוז הישראלית ואחריה בלהקת פרמיירה ומשם פנתה לקריירה כסולנית.

קרימזון אנד קלובר! ב-29 באפריל בשנת 1947 נולד טומי ג'יימס, שבשנות השישים היה הסולן של להקת TOMMY JAMES AND THE SHONDELLS. הלהיטים המוכרים ביותר של ההרכב היו MONY MONY, HANKY PANKY וכמובן CRIMSON AND CLOVER המופלא, שעליו תקראו עכשיו...

קודם כל, לדעתי השיר הזה הוא יצירת מופת שיצאה בשנת 1968, שיר שהוא לא רק יצירה מוזיקלית קסומה, אלא חוויה של ממש. יכול אפילו להיות שזה אחד מהשירים החדשניים, המוזרים והמהפנטים ביותר שיצאו באותו זמן. כן, עד כדי כך! והדבר הראשון שמסקרן פה הוא מה לעזאזל פירוש השם של השיר. במשך שנים אני, ורבים כמוני, רק יכלו לפרש זאת ככל העולה על רוחנו. עד שיום אחד שאלו את טומי ג'יימס מה פשר השם והוא סיפר שהצירוף המסתורי פשוט נכנס לראשו בוקר אחד כשהתעורר משינה. "ארגמן" היה הצבע האהוב עליו, ו"תלתן" היה הפרח האהוב עליו. הוא הוסיף שלמילים פשוט היה צליל פואטי להפליא, בלי שום משמעות עמוקה מעבר לזה. כך שלמעשה, השם של השיר היה קיים עוד לפני שהייתה מנגינה או מילים נוספות!

אבל רגע... לא יכול להיות שזה כל כך פשוט. אז שותפו לכתיבה ומתופף הלהקה, פיטר לוסיה ג'וניור, הוסיף שהשם הגיע אליו בכלל בזמן שצפה במשחק פוטבול תיכונים בין קבוצת MORRISTOWN (שכינויה היה ה"ארגמנים") לקבוצה של אזור בשם HOPCATONG – שם ילידי שמשמעותו במקור הייתה מקום ירוק (כמו תלתן). נו, אז למי להאמין פה? כן, ככה זה לפעמים - להצלחה יש אבות רבים, והכישלון? יתום.

בסדר, המילים של השיר הן לא בדיוק טקסט פילוסופי מורכב מבית הספר של בוב דילן, אלא בדיוק ההפך. הן מציגות התאהבות בוסרית וראשונית והפשטות הזו מאפשרת למילים להפוך לחלק מהטקסטורה המוזיקלית. באותן שנים, בהן כל טקסט נבחן על מנת למצוא בו קריצות לסמים מרחיבי תודעה, נהגו לומר שהתחושה בשיר מדמה את האופוריה המגיעה עם התאהבות חזקה. נו טוב, זה היה טיפה אחרי שאנשים ניסו לעשן קליפות של בננה כדי להתמסטל, רק בגלל שדונובן רמז משהו שכזה באחד משיריו.

אז אם צריך לתמצת את הסיבה העיקרית לאהבה האינסופית שלי לשיר הזה, זו הסאונד שלו. קודם כל, זה היה אחד השירים הראשונים בהיסטוריה שהוקלטו באולפן עם ציוד חדשני של 16 ערוצים. זה איפשר ללהקה להוסיף שכבות של קולות וכלים בצורה שטרם נשמעה עד אז. טומי ג'יימס ניגן כמעט בכל הכלים במהלך חמש שעות הקלטה אינטנסיביות בלבד! אתם קולטים?! חמש שעות בלבד!!!

והשימוש הכבד באפקט "טרמולו" נהדר שכבר מהשנייה הראשונה אנחנו שומעים את הגיטרה מנגנת אקורדים איתו עם סאונד רועד, מהדהד וגלי. ג'יימס וטכנאי ההקלטה כיוונו את המהירות של אפקט הטרמולו הזה בגיטרה בדיוק לפי קצב התופים של השיר, מה שיוצר תחושה שהשיר כולו "פועם" בקצב לב קבוע. החבר'ה חשבו פה. ומה שהופך את השיר לבלתי נשכח מגיע לקראת הסוף. כהברקה של רגע, החליטה הלהקה להעביר גם את קולו של ג'יימס דרך מגבר הגיטרה ולתוך אותו אפקט טרמולו. התוצאה היא קול רועד, כמעט חייזרי ומהפנט, שמפמפם את המילים CRIMSON AND CLOVER - OVER AND OVER... כלומר, טומי ג'יימס שר בדיוק את מה שהמילים אומרות - קרימזון וקלובר, שוב ושוב... זה רגע של גאונות פופ אולפנית.

כדאי מאוד לשים לב לגרסת האלבום הארוכה (עם יותר מחמש וחצי דקות). טומי ג'יימס והשונדלס היו ידועים עד אז כלהקה של להיטי רדיו מתוקים. השיר הזה היה הצעד הראשון שלהם אל עבר רוק אלבומים מורכב ובוגר יותר. בגרסה הארוכה, אחרי שהשיר כביכול נגמר, מתחיל סולו גיטרה ארוך (עם שימוש באפקט פאז שנוגן על ידי אד גריי). בהמשך יש גם סולו פדאל ווא-ווא מדהים שלוקח אותי עמוק אל תוך מסע פסיכדלי רוויי דיסטורשן (וזה מבלי שאקח סמים, כן?), רגע לפני שהפזמון הבלתי נשכח חוזר. כמה כיף לשקוע בשיר הזה - כפי שטומי ג'יימס שר - "שוב ושוב".

אבל שיר מעולה חייב שיהיה גם סיפור מפתיע מאחוריו, נכון? אז קבלו סיפור: לאחר סיום ההקלטה ביצע ג'יימס מיקס זמני ולקח את ההקלטה עמו. למחרת, בדרכו להופעה בשיקגו, הוא החליט לעבור בתחנת הרדיו WLS, שנהגה להשמיע אותו רבות בעבר. באולפן התחנה הוא השמיע את המיקס הלא-סופי למנהל התוכניות, ג'ון רוק, שנדהם ממה ששמע. רוק החליט להשמיע את השיר מיד לחברו, השדרן לארי לוג'אק; ג'יימס לא הבחין בכך שרוק דאג להקליט את השיר בזמן שהושמע לחברו. באותה עת, תחנה מתחרה בשם WCFL כבר הזהירה את ג'יימס שאם יעניק ל-WLS קטע חדש בבלעדיות, כפי שעשה בעבר עם MONY MONY, היא תפסיק להשמיע את שיריו לחלוטין.

אז ג'יימס נדהם לגלות, מיד כשיצא מתחנת הרדיו WLS, כי המיקס הפרטי שהשמיע זה עתה, כבר משודר ברדיו המכונית שלו בשידור ישיר ובלעדי. השדרן הכריז בהתלהבות: "קבלו את התקליטון החדש של טומי ג'יימס והשונדלס – בבכורה בלעדית אצלנו!". טומי ג'יימס היה בהלם וזמן קצר לאחר מכן הגיע לידיו מכתב זועם מהתחנה המתחרה, שבישר לו כי הוא מחוק מבחינתה. כשחייג בכעס לג'ון רוק כדי לגעור בו, ענה האחרון: "עזוב אותך מהתחנה ההיא. אני משדר את השיר אצלי כל עשרים דקות. אתה מסודר".

ג'יימס סיכם: "חברת התקליטים הבינה שעליה למהר והוציאה את השיר מבלי שהספקתי להכין לו מיקס סופי. לא הייתה לי יד בדבר. לאחר מכן הם דרשו ממני להכין גרסה ארוכה של השיר לאלבום. בדרך כלל מקצצים שיר ארוך כדי שיתאים לתקליטון, והנה מצאתי את עצמי עושה פעולה הפוכה – גוזר ומדביק קטעים מהתקליטון כדי להכפיל את אורך השיר".

אירוע פסיכדלי למהדרין! ב-29 באפריל בשנת 1967 נערך אירוע תרבותי פסיכדלי במבנה ארמון אלכסנדרה בלונדון. שם האירוע היה FOURTEEN HOUR TECHNICOLOUR DREAM והוא נועד לגייס כספים עבור העיתון המחתרתי INTERNATIONAL TIMES.

באירוע הופיעו להקות ואמנים כמו פינק פלויד, להקת TOMORROW, להקת PRETTY THINGS, סופט מאשין, להקת CREATION, ארת'ור בראון, להקת THE MOVE ועוד. ארמון אלכסנדרה, שבו נערך האירוע, היה מבנה ויקטוריאני ענקי מזכוכית ופלדה, גדול אף יותר מהרויאל אלברט הול, הממוקם בלב פארק בצפון לונדון. משדר הטלוויזיה הראשון הותקן על אחד ממגדליו בשל מיקומו הבולט בנוף.

במקום הופיעו לא רק להקות, אלא גם אמנים מתחומים שונים: משוררים, אמני מיצג ולהקות מחול. כדי להבטיח שכולם יזכו להופיע, הוקמו שתי במות – אחת בכל קצה של האולם העצום. הקהל אהב לעמוד במרכז האולם, בנקודת האמצע בין הבמות, שם ניתן היה לשמוע את שתי ההופעות בו-זמנית בסטריאו מפואר.

אנשי מועדון המחתרת הלונדוני UFO היו אחראים על התאורה והסאונד. נכחה שם גם סוזי קרימצ'יז, שחילקה למשתתפים קליפות בננה מיובשות לעישון – האופנה ההיפית הלא-מזיקה של אותו חודש. יוקו אונו הציגה את מיצג ה-CUT PIECE שלה, שבו הוזמנו חברי הקהל להשתמש במספריים כדי לגזור חלקים מבגדיה של דוגמנית שהובאה מטעמה.

דייוויד אלן, אז חבר בלהקת סופט מאשין, נזכר: "ככל שזכור לי, פינק פלויד עלו לבמה באלכסנדרה פאלאס בשעה ארבע לפנות בוקר. זו הייתה בטח אחת ההופעות הגדולות ביותר שהם עשו אי פעם; סיד בארט ניגן בגיטרת סלייד וזה הדהים אותי לחלוטין. שמעתי שם הדים לכל המוזיקה ששמעתי אי פעם, כולל יצירות של ברטוק ואלוהים יודע מה עוד". ובכן, דיווחו של אלן הפריך טענות מאוחרות יותר לפיהן סיד היה שם כה מסטול, עד שרק בהה בקהל ללא תנועה.

פינק פלויד הגיעו למקום בסביבות השעה 03:30 לפנות בוקר, לאחר שהופיעו בהולנד באותו ערב וחזרו במעבורת. הם היו מותשים, וכך גם מנהל הלהקה, פיטר ג'נר, שסיפר: "לקחתי טבלית אסיד בדרך להופעה והיא התחילה להשפיע עליי. נאלצתי לנווט את הרכב שלנו דרך מעברים צרים וקהל רב של אנשים תחת השפעת סמים. זה היה בניין יוצא דופן, כולו זכוכית, וכשהאור עלה זו הייתה חוויה נפלאה ופסיכדלית ממש. כל העולם היה שם, כל הלהקות ניגנו, וזה היה אירוע קסום".

חברי פינק פלויד ביקשו במיוחד להופיע עם עלות השחר. בקהל היו כ-10,000 איש, אך כיוון שהאולם מסוגל להכיל מספר גדול פי כמה, רוב השטח נראה חצי ריק, כמו טרמינל בשדה תעופה שבו אנשים משוטטים הנה והנה. פיטר ג'נר הוסיף: "הלהקה החלה לנגן בדיוק כשעלה השחר, והבס הפועם של INTERSTELLAR OVERDRIVE עורר את הקהל. המוזיקה שלהם הייתה מפחידה, חגיגית ומרגיעה בעת ובעונה אחת. אחרי לילה שלם של השתובבות ויותר מדי אסיד, הגיעה חגיגת השחר. ברחבי האולם אנשים החזיקו ידיים. ה'פלויד' היו עייפים וכנראה לא ניגנו במיטבם, אבל ברגע ההוא הם היו מעולים. הם נתנו קול לרגשות הקהל. עיניו של סיד נצצו כשהצלילים שלו זינקו; זו הייתה לידה מחדש של אנרגיה, יום חדש, ועם זריחת השמש פרץ גל של ריקודים והתלהבות".

ניגשתי לספר של ניק מייסון, מתופף הלהקה, וכך הוא סיפר: "עבור רבים זה נותר בזיכרון כאירוע פסיכדלי מכונן, השיא של כל התקופה הזו. פיטר ג'נר, למשל, אומר שזה סימל הכל – את פסגת הפסיכדליה החובבנית והטהורה. עד שפינק פלויד עלו לבמה באולם הרעוע-קמעה, כבר עלה השחר; האור זרם דרך חלונות הוויטראז' הישנים ואנשים טיפסו על הפיגומים. כולם היו מסטולים מלבד חברי הלהקה (אם כי ייתכן שסיד היה תחת השפעה). זו הייתה הופעה נהדרת, אבל מי יודע איך היא באמת נשמעה? אחרים ראו באירוע כולו סממן מסחרי מדי, הסוף המוזיקלי של תנועת המחתרת. בסופו של דבר, זה היה קונצרט רוק ענק שכל הכרטיסים אליו נמכרו, כשהבמה נישאה לגובה של עשרה מטרים. מנקודת המבט שלנו, 'חלום הטכניקולור' היה בעיקר סיוט לוגיסטי. באותו יום הופענו בהולנד ומיהרנו מאוד להגיע ללונדון, כך שהסיכוי ליהנות מ'אהבה פסיכדלית' היה קלוש. סיד היה מנותק לחלוטין מכל מה שקרה סביבו – בין אם בשל הסמים ובין אם בשל הפרעה עצבית עמוקה יותר; עד היום אין לי מושג מה הייתה הסיבה לכך".

ניגשתי גם לספר של סטיב האו, שהיה אז הגיטריסט של להקת TOMORROW, והנה מה שהוא כתב שם: "למחרת הג'אם שלנו עם ג'ימי, ב-29 באפריל 1967, ניגנו במופע "חלום הטכניקולור בן 14 השעות" באלכסנדרה פאלאס שבצפון לונדון, לצד רבות מהלהקות הבולטות של עידן הפסיכדליה. זו הייתה הופעה בלתי נשכחת במיוחד באתר עצום שהיה ערוך ומאובזר כולו לפריק אאוטס ולהאפנינגס". וזהו. פה האו סיים את כל רשמין מהאירוע הזה. זהו, סטיב? היית שם וזה כל מה שאתה מספר לנו? לא, צר לי - אבל ככה לא כותבים ספר ובו אירועים משמעותיים יותר משתי מילים וחצי וזהו.

ג'ון לנון צפה בסיקור האירוע בטלוויזיה בעודו תחת השפעת LSD, וביקש מהנהג שלו להסיעו למקום. ובזמן שלנון שוטט ברחבה, הציגה אמנית האוונגרד יוקו אונו את המיצג שלה. ג'ון ויוקו לא היו זוג באותה עת; זה יקרה רק כעבור למעלה משנתיים. פסיכדליה!

היי, מה זה זיבופ בכלל? ב-29 באפריל בשנת 1981, יצא תקליט חדש ללהקת סנטנה ושמו !ZEBOP.

ראשית, אפתח ואומר שיש בתקליט הזה גם נפילות. ועדיין, האנסמבל שליקט סביבו הגיטריסט קרלוס סנטנה מספק כאן לא מעט רגעים מהנים. יש בתקליט כ-48 דקות של מוסיקה שכל אחד יכול למצוא בהן רגע שיגרום לו הנאה. עם זאת, עבור מי שמחפשים (כמוני) חידושים והמצאות בלהקה הזו – זה אינו התקליט הנכון למשימה. קרלוס, איש רוחני מאוד שבסבנטיז עשה הכל כדי להנגיש לקהל מוסיקת פיוז'ן לא-מסחרית, הבין מאנשי חברת התקליטים (שהבהירו לו שעליו להיזהר פן ייבעט החוצה) שעליו לספק מוסיקה שפונה יותר להמונים.

אם בעבר הוא מתח את הגבולות עד הקצה והביא השפעות של ענקים כגון מיילס דייויס וג'ון קולטריין, ב-!ZEBOP אין לכך ממש זכר. אך למרות הגישה הפשטנית יותר, המקצבים הם שעושים את העסק למהנה. אחרי הכל, סנטנה הפיק את התקליט הזה עם ביל גרהאם – האיש שגילה אותו לראשונה וטיפח אותו. גרהאם הכיר היטב את המקצבים הנחוצים עוד מראשית הדרך.

קרלוס סנטנה בספרו: "זה היה האלבום שהקלטתי כשהתחלתי לנגן על גיטרת פול ריד סמית', שהפכה לגיטרה העיקרית שלי. פול הוא יצרן הגיטרות העיקרי שלי עד היום. הוא ורנדי ה"בוגי מן" הולידו דברים שעשו כל כך הרבה למען גיטריסטים ופרצו את גבולות המצוינות, כל אחד בדרכו שלו - פול עם הגיטרות שלו ורנדי עם מגברי הבוגי ההם".

נכון, אין מה להשוות את התקליט הזה לתקליטים המוקדמים של סנטנה, שכן הם תמיד ינצחו ללא מאמץ, אך יש לציין לחיוב את שירתו הנהדרת של אלכס ליגרטווד (ששר לפני כן בלהקה של בריאן אוגר ובהמשך האייטיז הגיע עם סנטנה להופיע בארצנו - אני זוכר היטב את ההופעה ההיא בפארק הירקון). כך, למשל, אנו מקבלים שירה נהדרת שלו ב-BRIGHTEST STAR, וביצוע מהנה ל-THE SENSITIVE KIND של ג'יי.ג'יי קייל (נו, סנטנה אמנם נשען לא מעט על קאברים, אך הוא יודע להפוך אותם לא פעם לטעימים מאוד). בנוסף, ישנו הקטע משנות הארבעים, I LOVE YOU MUCH TOO MUCH, המוגש כאן כקטע אינסטרומנטלי שנבנה ומתעצם. הקטע האחרון נעשה, למעשה, רק כי ביל גרהאם דרש מקרלוס שיבצע אותו.

בשורה התחתונה: בהשוואה לתקליט הקודם של סנטנה, MARATHON, התקליט הזה מנצח. ברור שיש כאן כבר נוסחה קבועה שסנטנה מתחיל לסחוט (וימשיך לעשות זאת גם בהמשך הדרך), אבל היי – תקשיבו לשיר הפתיחה, CHANGES (של קאט סטיבנס), ותיהנו. הוא נפתח עם גיטרה אקוסטית (דבר שלא אפיין את התקליטים המוקדמים של סנטנה) ואורגן האמונד מבעבע שמובילים ללהקה בטוחה בעצמה, כשקרלוס מפליא בסולואים. רגע, אז מה פירוש השם הזה של התקליט? נו טוב, זו מילה מומצאת. זה פשוט בי-בופ עם האות הראשונה ששונתה. זה הכל.

רגע רגע... תסלחו לי.... מה? מי קוראת לי לטלפון ? אההה... שניה... אני בא... הלו, כן!... מה שלומך, אהובתי חכי שניה על הקו... טוב, תקשיבו חברים - אשת הקסם השחור עכשיו איתי על הקו. אז.. רגע, הלו? כן, כן... אני תמיד מתגעגע אלייך - ברור!... בסדר גמור, זיבופ יחכה לפעם הבאה. אני עכשיו ניגש לעוד סיבוב איתך על הפטיפון. כן... כן... אני אביא איתי גם את שיירת הגמלים. בבקשה תביאי איתך את החומר המשכר ההוא שאת אלופה בו. נתראה תיכף, מיי בלאק מאג'יק וומאן... יאללה, חברים - נתראה עוד מעט. יש לי פגישה חשובה...

מותו של מיק המבריק! ב-29 באפריל בשנת 1993 מת מסרטן הגיטריסט החשוב מיק רונסון, בגיל 46.

מיק רונסון - שם שלא יגיד הרבה למי שאינם חובבי רוק אדוקים שמחפשים שמות שהם מעבר לדייויד בואי, לו ריד, מוריסי, איאן האנטר. אז בקצרה - מיק רונסון הוא אחד הגיטריסטים-מוסיקאים היותר אהובים עליי. האיש הזה עשה, בלי יותר מדי אגו ושחצנות, תפקידי נגינה ותיזמור שהפכו לנכסי צאן ברזל. בנוגע לתיזמורים - בתחילת הסבנטיז למד רונדון תיזמור ואת שיעורי הבית שלו הוא הכין עם שירים של דייויד בואי, כך הוא יצר תיזמורים כמו, למשל, בקלאסיקה LIFE ON MARS. או, למשל, בשיר PERFECT DAY של לו ריד - שם הוא גם ניגן בכלל בפסנתר! מדהים, נכון? אחחח... כמה שאני אוהב להקשיב למה שהוא עשה. זה פשוט לא נמאס לי לעולם.

אף שהופיע עם אמנים אחרים, רונסון נודע בעיקר כיד ימינו של דייויד בואי בשנים 1970–1973. ב-20 באוקטובר 1973 ניגן רונסון עם בואי על אותה במה בפעם האחרונה. רק מאתיים איש ראו את ההופעה הזו, שהייתה למעשה סשן צילומים לתוכנית הטלוויזיה האמריקנית 'מידנייט ספיישל', שזכתה מפי בואי לכינוי 'מופע הרצפה של 1980'. בואי שנא את התוצאה הסופית של הצילומים, והיה זה ככל הנראה היום שבו דמותו של "אלאדין סיין" נפחה את נשמתה. רונסון עזב את האולפן ולא שב לנגן עם בואי עד שנת 1983, אז התארח בסיבוב ההופעות SERIOUS MOONLIGHT.

בין שתי נקודות זמן אלו, נהג בואי בעיקר להתנער משיתוף הפעולה שלו עם רונסון. בשנת 1976, כשהיה שקוע בהתמכרות לקוקאין, אמר הזמר כי נתן ללהקת "העכבישים ממאדים" (להקת הליווי שלו ושל רונסון) הרבה יותר ממה שהגיע לה, והוסיף כי חש משועמם במסגרת ההיא. הדבר עורר ברונסון מורת רוח רבה; הוא ידע כי הפיח חיים ביצירתו של בואי והזניק אותו לתהילה, וחש כי נזרק בצד הדרך. מה גם שקריירת הסולו שניסה לפתח נחלה כישלון חרוץ. בואי אמר עליו באותה שנה: "מיק רונסון יכול היה להיות מדהים. מעניין מה קורה איתו, כי לא דיברתי איתו זה כמה שנים".

רונסון הפגוע השיב בראיון שנערך עמו: "דייויד תמיד זקוק למישהו לצדו שיהיה ה'שוטה' שלו – זה שיחטוף את החבטות. הוא צריך מישהו שישתחווה לפניו". בואי השיב להערה זו: "לי יש את אלוהים. מה יש למיק רונסון?". דנה גילספי, שהייתה בת טיפוחיו של בואי בתחילת שנות השבעים, סיפרה: "דייויד נתמך פעמים רבות על ידי מיק. אבל כשדייויד לא זקוק עוד לתמיכה, הוא מנתק את קשריו לאלתר. ככה זה עם דייויד, ומיק מאוד נפגע מכך שדייויד הפסיק להחזיר לו טלפונים".

ב-29 באפריל 1993 הלך רונסון לעולמו. הוא לא מת חסר כל, אך גם לא היה עשיר כפי שראוי היה שיהיה. הזמר איאן האנטר, שעבד עמו בעבר, אמר עליו: "מיק קנה לעצמו בית בוודסטוק מהכסף שהרוויח בתקליטים שעשה איתי. אבל המכונית שלו הייתה טויוטה קורולה ישנה, שהמנוע שלה נשמע כמו מייבש שיער".

בונוס: אוזי אוסבורן, מלהקת בלאק סאבאת', מודל החודש (אפריל) בשנת 1973.

"אני פשוט לא מצליח להבין את המבקרים בבריטניה, או למה הם היו כל כך לא הוגנים כלפי סיבוב ההופעות האחרון שלנו", אמר אז אוזי אוסבורן. "לא הופענו באנגליה יותר משנה, ולא היה לנו מושג מה תהיה התגובה. תאמין לי, אני לא מוכר לך לוקשים כשאני אומר שהקהל היה מדהים – מעולם לא היו לנו סצנות כאלו. הייתי מזועזע. חלק מהמבקרים האלו הולכים להופעה בידיעה מראש שהם לא יאהבו את מה שנעשה – הם כותבים את הביקורות שלהם עוד לפני שהם רואים אותנו. הם יודעים שאנחנו מנגנים חזק ומכירים את החומרים מהאלבומים שלנו. אז למה לטרוח ללכת בכלל אם אתה יודע שלא תאהב את זה? למה לבזבז מקום בעיתון על להקה שאתה חושב שהיא חרא – כשבטח יש להקות אחרות שזקוקות לעידוד?

יכול להיות שזה פער דורות. רוב הקהל שלנו נמצא בשלהי גיל ההתבגרות, ובוודאי שלא רבים מהמבקרים נמצאים בגיל הזה. יכול להיות שהם לא יכולים להזדהות איתנו, אבל אם זה המקרה – למה הם לא יכולים להודות בזה, ולפחות לציין ש-99 אחוז מהקהל הריעו לנו במחיאות כפיים סוערות? מעולם לא הייתה לנו עיתונות טובה באנגליה – מעולם לא. אנחנו מצליחים באמריקה ומכניסים אלפי דולרים למדינה הזאת, אבל אף אחד אפילו לא נותן לנו קרדיט על זה.

הכתבים שבאמת מעצבנים אותי הם אלו שמגיעים אל מאחורי הקלעים אחרי הופעה, אומרים כמה הם אהבו את זה, ואז הולכים וקוטלים אותנו בעיתונים שלהם – ממזרים דו-פרצופיים. אנחנו עובדים קשה מאוד על המוזיקה שלנו והשקענו המון זמן נוסף כי אכפת לנו ואנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים. אנחנו נותנים מאה אחוז אנרגיה – רוק בעוצמה גבוהה למשך שעה, למי שאוהב את סוג המוזיקה שלנו. איזה נזק יש בזה? אם הייתי מאמין למה שקראתי עלינו בעיתונות – הייתי מפרק את הלהקה. אנחנו אחת הלהקות שעובדות הכי קשה והמצליחות ביותר בבריטניה, וזה יהיה נחמד לקבל קצת קרדיט על מה שאנחנו עושים.

אני חושב שכולנו הבנו כמה אנחנו חייבים לאמריקה במונחים של הכרה, ובואו נודה בזה – זה שוק משתלם מכדי להתעלם ממנו. אבל הפעם אנחנו מקווים לארגן את הדברים בצורה שתקל עלינו. בתקופה מסוימת עשינו שמונה סיבובי הופעות אמריקאים לאורך 16 חודשים, וזה היה יותר מדי. זה באמת קשה להיות בדרכים באמריקה. אי אפשר באמת להסביר לאנשים איך זה מרגיש כשיש פריקים שדופקים על דלת המלון שלך כל הלילה; לקום בבוקר, ללכת לשדה התעופה, לעשות צ'ק אין, לעלות על מטוס, לטוס כמה שעות, לנסוע למלון, לעשות בדיקת סאונד, לחזור למלון, ואז לצאת להופעה – כשמצפים ממך לתת את הכל באותו לילה. חדרי המלון תמיד נראים אותו דבר וזה מרגיש כמו עיוות זמן – לזמן אין משמעות. זה ריח באוויר, הרגשה בראש, ואז אתה זורק טלוויזיה מחלון של מוטל וכולם חושבים שאתה חוליגן ארוך שיער. אתה חייב לחיות בדרכים ככה כדי להבין את הלחצים.

פעם, בתחילת הקריירה שלנו, פגשתי את פיטר גרין בטיסה ואמרתי לו: 'איך זה שהיית צריך לירוק דם כל השנים כדי ליצור משהו, ואחרי שהשגת אותו – אתה זורק את הכל?' הוא פשוט הסתובב ואמר: 'איבדתי את הזהות שלי והייתי צריך לחפש את עצמי שוב'. לא הבנתי אותו אז – אני מבין אותו עכשיו. אתה מגיע לשלב שבו אתה מרגיש שאתה חי בתוך בועה. אנשים חושבים שאתה משהו שאתה לא. אני לא רוצה להיות ג'ון לנון או פול מקרטני או מישהו אחר – אני רוצה להיות אני. אני רוצה להיות עם אשתי והמשפחה שלי. הגעתי לנקודה שבה באמת חשבתי שאני משתגע. ניסיתי הכל – מדיטציה, יוגה, סמים ופסיכיאטר. עכשיו, כל מה שאני עושה כשאני נכנס למצב הזה הוא ללכת הביתה, לחפור כמה בורות בגינה שלי ולשתול בהם דברים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459