כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-29 באפריל (29.4) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "רציתי לנגן בתופים, אז השגתי מקלות והתחלתי לחבוט ברהיטים עד כדי כך שההורים שלי ויתרו והשיגו לי תוף. בעצם התעניינתי אז במוזיקת תזמורת. עד ששמעתי קצת רית'ם אנד בלוז ורציתי להיות בלהקת רית'ם אנד בלוז. ניסיתי להשיג קצת כסף כדי להקים להקה. באותה תקופה הגיטרה לא הייתה כלי הסולו השכיח; זה היה הסקסופון. הפסקתי לנגן בתופים וקיבלתי גיטרה כשהייתי בן 18. זה עלה $1.50 במכירה פומבית. זו הייתה אחת מהגיטרות הישנות האלה עם חורים. המיתרים היו כל כך גבוהים שלא יכולתי לנגן עליהם אקורדים. לא למדתי לנגן אקורדים רק לאחר כשנה. כשהייתי בן 21 או 22 קיבלתי גיטרה חשמלית, אבל גיליתי שאני לא יכול לנגן בה והייתי צריך להתחיל ללמוד הכל מחדש. הלהקה הראשונה שלי הייתה כשהייתי בתיכון, לפני שהתחלתי לנגן בגיטרה. זו הייתה להקה בשם BLACKOUTS" (פרנק זאפה בשנת 1968)
ב-29 באפריל בשנת 1985 יצא אלבום הסולו הראשון של פרדי מרקיורי, סולן להקת קווין. שם האלבום הוא MR BAD GUY והפקתו מכוונת בעיקר למועדוני ריקודים ולא הניב להיטים גדולים בסדר גודל שידע מרקיורי עם להקתו המפורסמת.
בניגוד לאגדה שהביאו לנו בסרט "רפסודיה בוהמית", פרדי היה השלישי מלהקת קווין (ולא הראשון) להוציא אלבום סולו. לפניו היו אלו המתופף רוג'ר טיילור, עם תקליטו FUN IN SPACE, ובריאן מאי, עם פרויקט ה- STAR FLEET שלו. לכן, כשיצא התקליט הזה לשוק - מעטים חששו שלהקת קווין תתפרק.
תקליט הבכורה של פרדי מרקיורי היה אלבום הסולו המושלם עבורו, בכך שהוא הפך לפורקן לנטייתו למוזיקה שאינה רוקית ונמצאת הרחק מהעולם של קווין, כך שהוא לא היווה איום על הלהקה הידועה. אפשר לראות זאת כצעד טבעי עבורו, אחרי האלבום HOT SPACE, של להקת האם (המלכה) שלו.
הציפיות לפרויקט של פרדי מרקיורי היו שונות לחלוטין, מאלו של להקת קווין; המעריצים השרופים של הלהקה ציפו בקוצר רוח למוצא פיו כאמן סולו, אך עבור הקהל הרחב הוא לא היה ישות סולו ידועה. עדיין, הוא שמח לקבל את ההזדמנות לעשות את מה שהוא רוצה מבלי לקבל הסחות דעת מעוד שלושה חברים דעתניים.
"הוא היה די מתעצבן בעבודה עם האחרים", אמר המפיק-שותף בתקליט, ריינהולד מאק, שהפיק כמה מתקליטיה של להקת קווין שהוקלטו במינכן. "תמיד היה לו את בריאן מאי שאמר, 'זה צריך להיות יותר רוק'נ'רול פה'. זה עצבן אותו".
למרקיורי לקח כמעט שנתיים לבחור אילו חלקים ממורשת הלהקה שלו הכי סיקרנו אותו. בינתיים, הוא כבש להיט מספר 10 בבריטניה עם סינגל הסולו LOVE KILS, משנת 1984, אם כי בריאן מאי וחבר נוסף ללהקה, המתופף רוג'ר טיילור, הופיעו גם הם בהקלטה.
"אני לא חושב שפרדי באמת רצה ללכת לעשות תקליט סולו", אמר טיילור. "זה נעשה רק בגלל שהוא קיבל הרבה מאוד כסף מחברת התקליטים CBS. כשהוא הקליט לבדו, הוא די התגעגע אלינו. הוא נהג להתקשר אליי, ואני טסתי למינכן כדי לעשות את קולות הרקע שלו".
הסינגל הבולט מהתקליט, I WAS BORN TO LOVE YOU, הגיע למקום ה-11 במצעד הבריטי, באמצע מאי 1985, נשאר שם שבועיים וזחל החוצה. התקליט השלם נכנס היישר אל המקום השישי במצעד הבריטי, אך משם הוא מצא את עצמו נופל למקומות פחות מחמיאים ומשם החוצה.
המסירות של מרקיורי ללהקת קווין נשארה וזו טיפסה לעבר הצלחות חדשות ומרשימות, כשהוא מותיר מאחוריו גם נסיונות להקליט כאמן סולו לצד מייק ג'קסון, שהיה אז שם לוהט בתעשייה. מאוחר יותר הודה מרקיורי, בחרטה גדולה, על שיתופי הפעולה המוזיקליים הבלתי שלמים עם ג'קסון. "הוא היה בא לראות את ההופעות שלנו כל הזמן, וכך גדלה הידידות", הוא נזכר. "רק תחשבו, יכולתי להיות חלק מהתקליט THRILLER. תחשבו על התמלוגים שפספסתי!"
בעיתון קלגארי הראלד, מקנדה, נכתב אז בביקורת על התקליט: "המלכה הדבורה הזו לא מפגינה זמזום של התרגשות במיזם הסולו הראשון שלה מחוץ לכוורת הלהיטים שלה. כמו עם מיק ג'אגר מינוס חבריו מהרולינג סטונס, פרדי מרקיורי, בלי חבריו המוזיקליים בקווין, נשמע בסופו של דבר כמו גרסה מסוג ב' של הלהקה שהפכה אותו למפורסם. מרקיורי שר על היותו מיסטר באד גאי אבל כל מה שהוא יכול לספק הם שירי אהבה נדושים המושמעים בצורה מתוזמרת יתר על המידה. בלי להקת קווין לצדו כדי לתת אגרוף למשמעויות האישיות שלו, הטוב ביותר שמרקיורי יכול להשיג הוא מוך תמים שלעתים גם קליט. לעתים קרובות יותר מאשר לא, השירים כאן רדודים ביותר. ואז, שוב, מה אתה מצפה מאמן שקיבל השראה להקדיש את שיר הסולו הראשון שלו לאוהבי חתולים בכל רחבי העולם?".
בעיתון פורט לודנדייל ניוז, מפלורידה, נכתב בביקורת אז: "התקליט הזה מראה, לפחות, שפרדי מרקיורי לא לוקח את עצמו ממש ברצינות. בשיר הנושא, שמתחרה עם השיר 'רפסודיה בוהמית' על ניפוח, שר מרקיורי שהוא מיסטר באד גאי, כשלפתע הוא שר שהוא למעשה מיסטר מרקיורי והאם איננו רואים זאת".
בעיתון דיילי ניוז, מניו יורק, נכתבה ביקורת קצרה, שגם העניקה כוכב וחצי לתקליט: "הבחור הזה של קווין לא כזה רע, אבל הוא ממש משעמם".
ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו: "מרקיורי, כוכב הרוק היחיד עם התעוזה לקרוא לעצמו על שם האל הרומי, האיש שדחס את כל מושג הרוק-אופרה ל'רפסודיה בוהמית', חמש דקות פלוס של יצירה צעקנית ומטורפת וקיבל את הפרס לשנת 1975 לסינגל הטוב ביותר בעשרים וחמש השנים האחרונות - הוא ככל הנראה הכוכב הכי בלתי מתקבל על הדעת ברקיע הגדול. אבל זה לא מנע מפרדי וקווין, החריגה מבין המגה-להקות, למכור יותר מ-80 מיליון אלבומים וסינגלים ברחבי העולם. הוא מתאר את שירי האלבום כשירי אהבה עם דברים שקשורים לעצב, עינויים וכאב, אך יחד עם זאת הם בעלי קלות דעת והומור. הרצועות עוברות את סולם היורודיסקו החלקלק והשופע לבלדות חלקלקות ושופעות הגיגים קיומיים ("חייבים להיות יותר לחיים מזה"). התקליט, שהופק ותוכנן על ידי מפיק להקת קווין הוותיק, מאק, הוא כבד אך גם קליל. סביר להניח שהתקליט לא יביא לפרדי הרבה מעריצים חדשים, אבל אוהדי קווין יאכלו את זה על בטוח".
בעיתון אוטאווה סיטיזן, מקנדה, נכתב אז: "אם זו אינדיקציה כלשהי, הסולן הזה מפגין יכולת מועטה לקיים קריירת סולו בזכות עצמו. מיסטר באד גאי מוקדש אך ורק לשירי אהבה. בעוד שנושאים של שברון לב וייסורים יכולים להיות מועדים לעודף רגשי בטיפולו של הסולן הכן ביותר, כשזה מגיע למרקיורי, התוצאות נדושות למדי.
הסולן של קווין מודה בחופשיות שהשירים האלו הם קלילים ופשוטים. אלה הן תכונות שמרקיורי מעולם לא הצליח להתנגד להן. הגזמה היא תכונה ייחודית של קווין, אבל בהקשר של הלהקה, חברים אחרים בדרך כלל מנעו ממנה להיות יתר על המידה. עם יציאת הסולו הזו, לאף אחד אחר אין את הכוח לשמור על הנטיות הללו בגבולות. שיר הנושא הוא אחד המקרים הבודדים שבהם יש לזה הצלחה. לרוב, התעלולים הם חסרי טעם. הם לא הומוריסטים, ולא מספיק שערורייתיים כדי לעשות את זה על בסיס משיכה מוזרה.
מרקיורי מגובה על ידי נגני סשן שעושים מוזיקה לריקודים, בעיקר ממינכן. לעתים נדירות הם חדשניים מספיק כדי לעמוד במוניטין של אותה עיר. המוזיקה דקה, מיותרת וחסרת דמיון. הסינגל של האלבום, I WAS BORN TO LOVE YOU, מבוסס על קצב דיסקו מיושן משנות ה-70. יש שירים טובים יותר באלבום, אם כי לא רבים. ל-LIVING ON MY OWN, עם קולות הסקאט-פופ הקופצניים שלו, יש יותר חיים ממה שמוצג פה בדרך כלל. לפחות נראה שמרקיורי נהנה, אבל אם הוא נחוש ליצור מוזיקה של שטויות, עדיף שלא יגרום לתהליך להישמע כמו עינוי למאזין".
ההרצאה "לילה באופרה - הסיפור האמיתי של להקת קווין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-29 באפריל בשנת 1975 התארח ג'ון לנון בעוד ראיון טלוויזיוני מעניין.
מאז פירוק הביטלס, חמש שנים קודם לכן, הופעתו של ביטל בודד בתוכנית טלוויזיה ארצית הייתה דבר שמשך קהל באופן וודאי. עם זאת, בערוץ 4 האמריקני, WNBC TV, נרשמה הצלחה גדולה עם הבאת שני חברי ביטלס לראיונות ביום אחד - אם כי שניהם בנפרד.
קודם כל היה זה רינגו סטאר שבא לשווק את להיטו, THE NO NO SONG, בתוכנית של האחים סמות'רס. מאוחר יותר (בין 1:00 ל-2:00 לפנות בוקר, לפי שעון ארה"ב), התראיין ג'ון לנון על ידי טום סניידר, לתוכנית THE TOMORROW SHOW. עד כדי כך הייתה חשיבות בהופעה של ג'ון, שכל התוכנית בת 50 הדקות ניתנה לו.
סניידר התחיל את הראיון כשהוא מזכיר את ההשפעה של הביטלס באמריקה, במהלך הביקור הראשון בשנת 1964, והמופע בפילדלפיה שנת 1965, שבו, הוא זכר "כל כך הרבה צרחות וסבל". הוא שאל את ג'ון, "האם זה הפריע לך בכלל בזמן שעשית את הקונצרטים האלו, שאנשים לא שומעים את המוזיקה שלך ושכל מה שהם יכלו לשמוע זה את עצמם צורחים?"
ג'ון ענה: "זה נהיה קצת משעמם. זה היה נהדר כשזה קרה לראשונה, כשבאנו לראשונה, כל מה שקיבלנו היה ריגוש אמיתי אבל אז זה הפך במהרה לצורך להתאים תנועות שפתיים לפלייבק קיים, בהמון תכניות. זה לא עשה טוב למוזיקה".
סניידר: "עכשיו, אני רק תוהה עד כמה כל להקה יכולה להיות מאוחדת כאשר לקהל יש מועדפים מסוימים ממנה. אולי הם אוהבים את פול יותר ממה שהם אוהבים את ג'ון..."
ג'ון (פורץ בצחוק): "זה נכון"
סניידר: "אני רק תוהה אם זה נורא קשה להיות חברים. והאם באמת אכפת לכם להיות חברים בתוך הלהקה".
ג'ון: "לא נפרדנו כי לא היינו חברים. פשוט נפרדנו משעמום צרוף, אתה יודע, ושעמום יוצר מתח".
סניידר (בתמימות): "איך אתה יכול להשתעמם מלעשות את מה שעשית?"
ג'ון: "בגלל שזה לא הלך לשום מקום, אתה יודע. הפסקנו להופיע ופשוט היינו אומרים, 'הגיע הזמן לעשות אלבום' ואז מצאנו את עצמנו, אותם ארבעה, מביטים באולפן זה בזה ומנגנים את אותם הצלילים".
סניידר (מפריע): "בתספורות המטופשות האלה".
ג'ון: "התספורות המטופשות האלה הן כמו מה שיש לך עכשיו. אם תשימו לב, יש לו את שלו עכשיו" (ג'ון מצביע על התספורת של טום, המזכירה את הביטלס).
סניידר ממשיך את השיחה על ידי שאלה על קמפיין השלום של ג'ון ויוקו במיטה, בשנת 1969.
ג'ון: "מה שעשינו היה מסיבת עיתונאים בת שבעה ימים במיטה. ביום הראשון הם נלחמו ליד הדלת כדי להיכנס לחשוב שמשהו מיני-חושני קורה בינינו. אז הם (הכתבים) מצאו שני אנשים שמדברים על שלום. לכתבים תמיד יש בערך חמש דקות איתך, עשר דקות איתך. היינו נותנים להם לשאול כל דבר ופשוט המשכנו לדבר על השלום".
סניידר פנה לשאול את ג'ון על פרטיותו. ג'ון ענה לו: "אני יכול ללכת ברחוב מבלי שיפריעו לי. הם יכולים לשאול אותי ברחוב על התקדמות ניסיוני לקבל גרין קארד. אין לי בעיה גם לחתום להם. עברתי את התקופה ההיא בה לא יכולתי ללכת לאן שאני רוצה. אנחנו ואלה, אנחנו הולכים למסעדות, לסרטים - וזה מגניב. אנחנו כנראה היום פחות מזוהים ממך".
סניידר המשיך את הראיון עם דיבור על סמים בעסקי המוזיקה. ג'ון: "יש הרבה סמים בעסקי המוזיקה כמו שיש כמעט בכל עסק אחר עכשיו. סמים כל כך זמינים שאפשר ללכת לכל מקום והם שם. אין תנועה מחתרתית של אנשים שלוקחים סמים. הסטרייטים הכי יוצאי דופן היום הם אנשים שנוטלים סמים, כולל קוקאין, בכל מקום ובכל זמן. אם אתה רוצה את זה, אתה יכול לקבל את זה".
לנון מזכיר את צרותיו עם השלטון האמריקני לאור שערוריית סמים שקרתה עמו באנגליה, בשנת 1968.
"בגלל זה ליאון כאן", אמר ג'ון, והציג את עורך דינו ליאון ווילדס, שהסביר לקהל: "ג'ון הואשם כמי שניתן לגרש ארצות הברית. נאבקנו בתיק הגירוש ההוא, ולבסוף ניתנה החלטה, לאחר כשנה, לתת לו הארכת שהות פה".
סניידר פונה לג'ון ואומר: "כשכולנו היינו קטנים, אמרו לנו, 'למה לנסות להיות במקום כלשהו כשאומרים לך שאתה לא רצוי'. אתה יכול לגור בכל מקום שתרצה בעולם הזה. אם אתה מסתבך בדרך הזו, למה להשלים עם זה?"
ג'ון: "כי הייתי רוצה לחיות בארץ החופשיים. טוב לי פה. אם אני נכנס למונית, הנהג אומר, 'איך הולך לך? אני מקווה שתוכל להישאר פה'. אני אוהב להיות כאן, כי מכאן הגיעה המוזיקה; זה מה שהשפיע על כל חיי והביא אותי לאן שאני היום, כביכול. אני אוהב את המקום, אני אוהב להיות כאן, יש לי הרבה חברים כאן, וזה המקום שבו אני רוצה להיות. ליד פסל החירות".
גם זה קרה ב-29 באפריל:
- בשנת 1975 הופיעה להקת קווין באולם ׳ימאהה צומגואי׳ בשיצוקה, יפן. במהלך סולו הגיטרה של בריאן מאי נפל המתופף, רוג׳ר טיילור, מהבמה. כשהוא חבול, הוא הצליח לטפס בחזרה למקומו מאחורי התופים מבלי שהקהל יבחין במה שקרה.
- בשנת 1938 נולד קלאוס פורמן. את ימיו הראשונים בעולם הרוק עשה בעירו, המבורג, כשהתחבר עם להקת הביטלס שבאה לשם לפני פריצתה הגדולה. מאוחר יותר הוא עבר לאנגליה והפך הבסיסט של להקת הפופ "מנפרד מאן". פורמן היה צייר ולפיכך צייר את עטיפת האלבום 'ריבולבר' של הביטלס וגם את עטיפת האלבום הבריטי הראשון של הבי ג'יז. בסוף שנות השישים ניגן בלהקת פלסטיק אונו באנד של ג'ון לנון וניגן בהפקות שונות של לנון, רינגו סטאר וג'ורג' האריסון. פרטים רבים עליו עם הביטלס, בספר "ביטלמאניה!".
- בשנת 1949 נולד פרנסיס רוסי, הסולן ואחד הגיטריסטים של להקת סטטוס קוו.
- בשנת 1963 החתים אנדרו לוג אולדהאם, היחצ"ן לשעבר של הביטלס, את חברי הרולינג סטונס בחוזה בו הוא הופך למנהלם. במעמד הזה הוא גם קנה את הזכויות להקלטות הראשונות של הלהקה, תמורת 90 ליש"ט. אחד מצעדיו הראשונים של אולדהאם ביום הזה היה לשכנע את איאן סטיוארט, שהיה אז פסנתרן הלהקה, להמשיך עם חבריו כשהוא ניצב מאחורי הקלעים ולא מופיע איתם על הבמות ובצילומים. חזותו של סטיוארט לא התאימה, מבחינתו, לדימוי שרצה ליצור ללהקה.
- בשנת 1968 הוכרז במסיבת עיתונאים בניו יורק שלהקת CREAM תקליט את שיר הנושא לסרט בבימויו של ריצ'ארד ראש בשם THE SAVAGE SEVEN. הלהקה עצמה לא טרחה לכתוב משהו במיוחד לסרט הזה ובחרה שיר מאת אריק קלפטון בשם ANYONE FOR TENNIS שהוקלט כבר לפני כן.
- בשנת 1971 הודיע האמרגן האגדי ביל גרהאם את כוונתו לסגור את שני מועדוני ההופעות הנחשבים שלו - פילמור איסט (בניו יורק) ופילמור ווסט (בסאן פרנסיסקו).
- בשנת 1980 החלה להקת בלאק סאבאת' סיבוב הופעות ראשון עם הזמר החדש, רוני ג'יימס דיו, שהחליף את אוזי אוסבורן.
- בשנת 1976 סיים ברוס ספרינגסטין הופעה בממפיס ורץ לתפוס מונית לאחוזתו של אלביס פרסלי, גרייסלנד, על מנת לפגוש את אלילו. בשערים לאחוזה הוא נחסם על ידי אנשי האבטחה. אך הבוס לא ויתר, רץ מסביב וטיפס על החומה. הוא נתפס וגורש משם. מאז הבוס הרבה לספר את הסיפור הזה לקהל בהופעותיו.
- בשנת 1988 הגישה פאטי בויד תביעה להתגרש מבעלה, אריק קלפטון. טענתה הייתה שהוא ניהל באותו זמן רומן עם הדוגמנית לורי דל סאנטו.
- בשנת 1965 הכריז ג'ימי ניקול על פשיטת רגל. זה המתופף שהחליף לזמן קצר את רינגו סטאר בביטלס כשהאחרון חלה, לא הצליח להשתחרר מחווייתו עם הביטלס ומצבו הידרדר. הסיפור המלא עליו עם הביטלס - בספר "ביטלמאניה!"
- בשנת 1948 נולד מייקל קארולי, הגיטריסט של להקת CAN הניסיונית מגרמניה, אך הוא מת בשנת 2001.
- בשנת 2012 הוגשה תביעה נגד ג'ון פוגרטי (הסולן של CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL) בסך חמישה מיליון דולר. מגיש התביעה הוא עורך דין שטען כי הוא סובל מליקוי שמיעה באוזנו השמאלית מהסאונד שחווה בהופעה של הזמר. השופט דחה את התביעה.
- בשנת 1945 נולד עוד בסיסט - יו הופר, שידוע בעיקר כחבר בלהקת סופט מאשין. הוא מת ב-7 ביוני 2009.
- בשנת 1931 נולד לוני דונאגן, שהיה בשנות החמישים חלוץ זרם הסקיפל באנגליה והשפיע על המונים, ביניהם חברי הביטלס לעתיד.
- בשנת 1959 נולדה מזי כהן, זמרת להקת גזוז הישראלית ואחריה בלהקת פרמיירה ומשם פנתה לקריירה כסולנית.
ב-29 באפריל בשנת 1947 נולד טומי ג'יימס, שבשנות השישים היה הסולן של להקת TOMMY JAMES AND THE SHONDELLS. הלהיטים המוכרים ביותר של ההרכב היו MONY MONY, HANKY PANKY וכמובן CRIMSON AND CLOVER המופלא, שעליו תקראו עכשיו...
בשנת 1968 עשה הזמר טומי ג'יימס שינוי מהותי בתדמית שלו. הוא זנח את מוזיקת המסטיק שלו ושל להקתו לטובת רוק פסיכדלי. להיטי העבר בסגנון HANKY PANKY ו- MONY MONY פינו את מקומם לשיר מופלא בשם CRIMSON AND CLOVER.
השיר היה שונה מכל מה שנעשה לפניו בקטלוג הלהקה, עם קצב איטי, מילים מהחלל החיצון וסאונד אוורירי. הדבר נתפס היטב באווירת הריחוף הטריפי שהיה באופנה אז. אך ריחף כי אם היה הרוס בעקבות רציחתו של רוברט קנדי, בו הוא תמך באופן אקטיבי. ביטול של סיבוב הופעות בריטי ובעקבותיו ביטול בתוכנית TOP OF THE POPS הבריטית גרמו לבי.בי.סי להחרים את התקליטים של טומי ג'יימס לגמרי.
ג'יימס ידע שהוא חייב להתמקד עכשיו בעשיית אלבומים שלמים כדי לא להיעלם. המזל שלו היה שבכיסו חיכה נשק פצצתי בשם CRIMSON AND CLOVER. הרבה פירושים ניתנו לשיר הזה אך ג'יימס סיפק לאחרונה את הפירוש האמיתי: "השם של השיר הגיע כשקמתי בוקר אחד עם שתי המילים האלו בראשי. לא הייתה להן משמעות. הן פשוט נתקעו שם ונשמעו טוב כמשהו פואטי. סיפרתי על כך בזמנו למתופף הלהקה, פיטר לוצ'ה, וביחד בנינו את השיר, מסביב לשתי המילים". בהקלטת השיר הזה ניגן ג'יימס ברוב הכלים, למעט בס ותופים.
מפיק השיר, ברוס סטייפל, הוסיף תבלין חשוב משלו שעזר לשיר להתרומם. הוא שם אפקט שנקרא DELAY על רוב ערוצי הנגינה. את אפקט הטרמלו (רעד) בקולו של ג'יימס, שמגיע בסוף השיר, השיג סטייפל על ידי העברת קולו של ג'יימס דרך מגבר מדגם AMPEG GEMINI 2 שהיה בו אפקט שנקרא 'טרמלו'. אחרי חמש שעות באולפן – הושלם השיר.
לאחר סיום ההקלטה ביצע ג'יימס מיקס זמני ולקח את ההקלטה איתו. למחרת הוא היה בדרכו לשיקגו להופעה כשהחליט לעבור בתחנת הרדיו WLS, שנהגה להשמיע אותו רבות בעבר. באולפן התחנה הוא השמיע את המיקס הלא סופי למנהל התוכניות, ג'ון רוק, שנדהם ממה ששמע. זה החליט להשמיע את זה מיד לחבר שלו, השדרן לארי לוג'אק. ג'יימס לא שם לב שרוק דאג להקליט את השיר בזמן שהשמיע אותו לחברו. בזמן ההוא הייתה תחנה אחרת בשם WCFL שאותתה לג'יימס שאם הוא יתן לתחנת WLS קטע חדש באופן בלעדי, כפי שעשה בעבר עם MONY MONY, הוא לא יקבל ממנה יותר השמעות.
ג'יימס לא יכל להיות יותר מופתע כשיצא מתחנת הרדיו WLS ולפתע שמע מרדיו מכוניתו כיצד ההקלטה שזה עתה השמיע באופן פרטי מקבלת שידור ישיר ובלעדי. השדרן הוסיף בהתלהבות: "קבלו את התקליטון החדש של טומי ג'יימס והשונדלס. זה בלעדי אצלנו!".
מיד לאחר מכן כבר הגיע לידיו מכתב זועם מהתחנה המתחרה שבישרה לו כי הוא מחוק מבחינתה. כשחייג בעצבים לג'ון רוק על מנת לגעור בו, ענה האחרון: "עזוב אותך מהתחנה ההיא. אני משדר את זה אצלי כל עשרים דקות. אתה מכוסה בעניין הזה".
ג'יימס: "חברת התקליטים הבינה שעליה למהר והוציאה את השיר מבלי שהספקתי להכין לו מיקס סופי. לא הייתה לי יד בעניין. עכשיו חברת התקליטים דרשה ממני להכין גירסה ארוכה של השיר לתקליט. בדרך כלל מקצצים לתקליטון משיר ארוך, והנה אני פה נאלץ לעשות פעולה הפוכה, עם העתקה והדבקת קטעים מהתקליטון, כדי להכפיל את אורך השיר".
ב-29 באפריל בשנת 1967 נערך אירוע תרבותי פסיכדלי במבנה ארמון אלכסנדרה בלונדון. שם האירוע היה FOURTEEN HOUR TECHNICOLOUR DREAM והוא נועד לגייס כספים עבור העיתון המחתרתי INTERNATIONAL TIMES.
הופיעו שם להקות ואמנים כמו פינק פלויד, להקת TOMORROW, להקת PRETTY THINGS, סופט מאשין, להקת CREATION, ארת'ור בראון, להקת THE MOVE ועוד. נערך ארמון אלכסנדרה היה מבנה ויקטוריאני ענקי מזכוכית ופלדה, גדול אפילו יותר מהרויאל אלברט הול, ממוקם באמצע פארק בצפון לונדון. משדר הטלוויזיה הראשון הותקן על אחד המגדלים שלו בגלל מיקומו הבולט.
לא רק להקות היו שם והופיעו, אלא גם אמנים מסוגים שונים. רבים מהם היו משוררים, אמני מיצג או להקות מחול, אבל הדרך היחידה להבטיח שכולם יזכו להופיע הייתה להקים שתי במות, אחת בכל קצה של האולם הענק. אנשים גם אהבו לעמוד באמצע הדרך, בין הבמות, שם ניתן היה לשמוע את שתי ההופעות ביחד בסטריאו מפואר.
אנשי מועדון המחתרת הלונדוני UFO שלטו על התאורה והצליל. הייתה שם גם סוזי קרימצ'יז, שחילקה קליפות של בננה מיובשת לאנשים לעשן - האופנה ההיפית הלא מזיקה של אותו חודש. יוקו אונו הדגימה את ה-CUT PIECE שלה שבו נחתכו בגדי דוגמנית שהובאה מצדה על ידי חברי הקהל באמצעות זוג מספריים.
דייוויד אלן, אז בלהקת סופט מאשין: "כזכור, פינק פלויד הופיעו באלכסנדרה פאלאס בשעה ארבע לפנות בוקר. זו בטח הייתה אחת ההופעות הכי גדולות שהם אי פעם עשו, וסיד בארט ניגן גיטרת סלייד וזה הרס אותי לגמרי בראש, כי שמעתי הדים של כל המוסיקה ששמעתי אי פעם עם יצירות של ברטוק ואלוהים-יודע-מה". דיווחו של אלן הפיג דיווחים שסיד היה כל כך מסטול שהוא פשוט בהה בקהל וזהו.
פינק פלויד הגיעו לשם בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר לאחר שהופיעו בהולנד באותו ערב וחזרו במעבורת. הם היו מותשים. כך גם מנהל הלהקה, פיטר ג'נר, שסיפר: "לקחתי טבלית אסיד בדרך להופעה וזה התחיל להשפיע עליי ונאלצתי לנווט את הרכב שלנו דרך משהו מאוד זעיר והמון אנשים מסטולים. זה היה בניין יוצא דופן עם כל הזכוכית וכשהאור עלה, זו הייתה חוויה נפלאה, ממש פסיכדלית. כל העולם היה שם וכל להקה ניגנה וזה היה אירוע קסום".
פינק פלויד ביקשו, באופן מיוחד, להמשיך את הופעתה עם עלות השחר. היו שם בערך 10,000 אנשים אבל האולם החזיק הרבה פעמים את המספר הזה ורוב השטח עדיין נראה חצי ריק, כמו שדה תעופה עם אנשים מסתובבים. פיטר ג'נר: "הלהקה המשיכה בדיוק כשעלה השחר והבס הפועם של INTERSTELLAR OVERDRIVE עורר את הקהל. המוסיקה שלהם הייתה מפחידה, חגיגית ומרגיעה כאחד. אחרי לילה שלם של השתובבות וחגיגות ויותר מדי אסיד הגיעה חגיגת השחר. ברחבי האולם אנשים החזיקו ידיים עם שכניהם. הפלויד היו עייפים וכנראה לא ניגנו כל כך טוב אבל ברגע הזה הם היו מעולים. הם נתנו קול לרגשות של הקהל. עיניו של סיד נצצו כשהצלילים שלו זינקו ואז הגיעה הלידה מחדש של אנרגיה, עוד יום, ועם השמש פרץ של ריקודים והתלהבות".
ניק מייסון, המתופף של פינק פלויד, בספרו: "עבור אנשים רבים זה נשאר בזיכרון שלהם כאירוע פסיכדלי מכונן, הפסגה של כל השלב הזה, עם להקות והופעות שמנגנות עד אור הבוקר. פיטר ג'נר, למשל, אומר, שזה סימל הכל. זה היה פסגת הפסיכדליה החובבנית הטהורה, האירוע הגדול האחרון של החבורה. עד שפינק פלויד נכנסו לאולם הרעוע במקצת הזה, היה שחר, האור זרם בכל חלונות הוויטראז' הישנים, ואנשים טיפסו במעלה הפיגומים. כולם היו מסטולים מלבד הלהקה, למרות שסיד היה יכול להיות מסטול. היתה הופעה נהדרתאבל מי יודע איך זה באמת נשמע. אחרים מצאו את כל האירוע פשוט מסחרי מדי, הסוף המוסיקלי של תנועת המחתרת. זה היה באמת רק קונצרט רוק גדול. כל האירוע היה סולד-אאוט. והבמה הייתה בגובה עשרה מטרים. מנקודת המבט שלנו, 'חלום הטכניקולור' היה יותר סיוט לוגיסטי. באותו יום הופענו בהולנד ומיהרנו מאד להגיע ללונדון. לכן, הסיכויים ליהנות מכל היתרונות של אהבה פסיכדלית היו רחוקים. סיד היה מרוחק לחלוטין מכל מה שקורה, בין אם פשוט בגלל סמים או בגלל הפרעה עצבית אורגנית יותר, עדיין אין לי מושג".
כמה שעות לפני כן, ג'ון לנון ראה סיקור על האירוע בטלוויזיה, בעוד היה נתון בטריפ הזייה מאל.אס.די וקרא לנהג שלו שיסיע אותו לשם. בזמן שלנון טייל ברחבת האירוע הציבה אמנית האוואנגארד יוקו אונו בחורה כמיצג בו היא הזמינה אנשים מהקהל לגזור חתיכה מבגד אותו לבשה. ג'ון ויוקו לא היו אז זוג. זה יקרה רק בעוד קצת יותר משנתיים.
ב-29 באפריל בשנת 1981, יצא תקליט חדש ללהקת סנטנה ושמו !ZEBOP.
טוב, קודם אתחיל ואגיד שיש בתקליט הזה גם נפילות. עדיין, האנסמבל שליקט סביבו הגיטריסט, קרלוס סנטנה, מספק לא מעט רגעים מהנים פה. יש בתקליט הזה כ-48 דקות של מוסיקה שכל אחד יכול למצוא בהן רגעים שיגרמו לו הנאה. עם זאת, מי שמחפשים (כמוני) דברים מחדשים בלהקה זו, זה לא התקליט לחפש את זה. קרלוס, שהוא איש מאד רוחני ובסבנטיז עשה המון כדי להביא את הדרך הלא מסחרית לקהל, הבין - כנראה מאנשי חברת התקליטים שהבהירו לו שייזהר פן ייבעט ממנה - שעליו להביא מוסיקה שהיא יותר להמונים.
אם בעבר הוא מתח את הגבולות חזק והביא השפעות כגון מיילס דייויס וג'ון קולטריין, ב-!ZEBOP אין ממש זכר לזה. אבל למרות הגישה הפשטנית יותר פה, המקצבים הם שעושים את העסק למהנה. אחרי הכל, סנטנה הפיק את התקליט הזה עם ביל גרהאם, האיש שגילה אותו לראשונה וטיפח אותו. גרהאם ידע היטב על המקצבים הנחוצים מלכתחילה. נכון, אין מה להשוות את התקליט הזה לתקליטים המוקדמים של סנטנה, כי הם תמיד ינצחו וללא מאמץ, אבל יש לציין פה את שירתו הנהדרת של אלכס ליגרטווד (שלפני כן שר בלהקה של בריאן אוגר ובהמשך האייטיז הגיע עם סנטנה להופיע בארצנו).
אז יש לנו פה שירה נהדרת של ליגרטווד ב-BRIGHTEST STAR, כמו גם ביצוע מהנה ל-THE SENSITIVE KIND של ג'יי.ג'יי קייל (נו, סנטנה נשען לא מעט על קאברים, אבל יודע לעשות אותם לרוב טעימים). ויש את הקטע משנות הארבעים, I LOVE YOU MUCH TOO MUCH, שבא פה כקטע אינסטרומנטלי שנבנה ומתעצם. אז בהשוואה לתקליט הקודם של סנטנה, MARATHON, התקליט הזה מנצח. ברור שיש פה כבר נוסחה וסנטנה מתחיל לסחוט אותה ויעשה כך גם בהמשך הדרך. אבל היי, תקשיבו לשיר הפתיחה, CHANGES, ובטח תיהנו. זה נפתח עם גיטרה אקוסטית (דבר שלא היה בתקליטים המוקדמים של סנטנה) ואורגן האמונד מבעבע שמובילים ללהקה בטוחה בעצמה ועם קרלוס שנותן סולואים. עדיין, תסלחו לי, אשת הקסם השחור מתקשרת אליי... "הלו, כן כן... תמיד מתגעגע... חכי רגע, אני מגיע אליך לעוד סיבוב על הפטיפון. כן, אביא איתי גם את שיירת הגמלים".
ב-29 באפריל בשנת 1993 מת מסרטן הגיטריסט החשוב מיק רונסון, בגיל 46.
למרות שהופיע עם אמנים אחרים, רונסון ידוע בעיקר כיד ימינו של דייויד בואי, בשנים 1973-1970.
ב-20 באוקטובר 1973 ניגן רונסון עם בואי על אותה במה בפעם האחרונה מאז שהשניים נפגשו לראשונה. רק מאתיים איש ראו את ההופעה הזו, שהייתה למעשה סשן צילום לתכנית הטלוויזיה האמריקנית 'מידנייט ספיישל' שקיבל מבואי את הכינוי 'מופע הרצפה של 1980'. בואי שנא את התוצאה הסופית של הצילומים וזה היה כנראה היום בו אלאדין סיין באמת נפח את נשמתו. רונסון יצא מהאולפן ולא חזר יותר לנגן עם בואי עד שנת 1983, כשהתארח בסיבוב ההופעות, SERIOUS MOONLIGHT.
בין שתי הנקודות האלה של השניים נהג בואי בעיקר לשטוף את ידיו משיתוף הפעולה שלו עם רונסון. בשנת 1976, כשהיה שקוע בהתמכרות לקוקאין, אמר הזמר כי נתן ללהקת "העכבישים מהמאדים" (להקת הליווי שלו יחד עם רונסון) הרבה יותר ממה שהגיע לה והוסיף כי חש משועמם בלהקה ההיא. הדבר העניק לרונסון מורת רוח רבה. הוא ידע שהעניק חיים רבים ליצירה של בואי, הזניק אותו לתהילה וחש כי נזרק בצד הדרך. מה גם שקריירת הסולו שניסה לפתח התרסקה לרצפה. בואי אמר עליו, באותה שנת 1976: "מיק רונסון יכל להיות מדהים. מעניין מה קורה איתו, כי לא דיברתי איתו מזה כמה שנים".
רונסון הפגוע, השיב בראיון עמו: "דייויד תמיד זקוק למישהו לצדו שיהיה השוטה שלו. זה שיחטוף את החבטות. הוא צריך מישהו שיצטרך להשתחוות לפניו". בואי השיב להערה זו, "לי יש את אלוהים. מה יש למיק רונסון?".
דנה גילספי, שהייתה בת טיפוחיו של בואי בתחילת הסבנטיז, סיפרה: "דייויד נתמך פעמים רבות על ידי מיק. אבל כשדייויד לא צריך תמיכה של מישהו, הוא מנתק איתו מיד את קשריו. ככה זה עם דייויד, ומיק מאד נפגע מזה כשדייויד לא החזיר לו טלפונים".
בשנות השמונים היה כבר בואי מפויס יותר עם העבר שלו ועם המחשבות על רונסון: "מיק היה האיש המושלם לעזור לי בעניין זיגי סטארדאסט. הוא היה היתד באדמה. כצמד רוק, היינו טובים, לדעתי, ממש ברמה של מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס".
הכל החל בשנת 1970, כשרונסון נכנס לחייו של בואי וחולל בהם מהפכה מוזיקלית. בואי, שהיה אז זמר שמאחוריו להיט אחד (ספייס אודיטי) ומאז נאבק בנסיון להחזיר לעצמו תהילה, חיפש מישהו שיעזור לו. רונסון, שעבד אז למחייתו כגנן בעיר HULL, הזדמן למופע של בואי. חבר משותף של השניים, המתופף ג'ון קיימברידג', ערך ביניהם היכרות ומשם יצרו השניים קשר מוזיקלי שרבים ניבאו כי יימשך שנים רבות.
אבל זה נגמר בפתאומיות ורונסון מצא את עצמו מושלך לצד הדרך. הוא עבר ללוות אמנים כמו בוב דילן, רוג'ר מגווין, ג'ון מלנקאמפ, להקת מוט דה הופל, איאן האנטר ואחרים, אך אור הבמה כבר לא הואר עליו. הוא נותר בצד, בחושך.
רונסון ניגן בלהקות עוד בשנות השישים. אחת מהן הייתה THE MARINERS, ששינתה את שמה, בעצתו של בסיסט הרולינג סטונס ביל ווימאן, ל- THE KING BEES. לאחר מכן ניגן בלהקת THE RATS, שזכתה לתהילה קצרה ביותר עם להיט, משנת 1967, ושמו THE RISE AND FALL OF BERNIE GRIPPLESTONE. הזמר בלהקה ההיא היה בני מרשאל, שסיפר: "מיק היה הגיטריסט הטוב ביותר ב-HULL. לכן הייתי עצוב ביותר כשהוא עזב אותנו כדי לנגן עם דייויד בואי. המתופף ג'ון קיימברידג', שניגן אז עם בואי, בא לקחת את רונסון, שעסק בדיוק בהכנת צמחיה במגרש כדורגל מקומי, כדי להכירו לזמר ההוא".
ההיכרות בין בואי לרונסון נערכה ב-3 בפברואר 1970, במועדון 'מארקי' בלונדון. למחרת התייצב הגיטריסט להקלטת סשן רדיופוני עם בואי ולהקתו. הוא למד את כל התפקידים במהרה והפך לחלק מההרכב. הביקורות למופע החדש והמחשמל של בואי היו חיוביות ורונסון, שעבר להתגורר בביתו של בואי, הפך לחלק מהמשפחה.
בואי רצה באותו זמן לעשות תקליט רוק אמיתי וראה בכניסתו של רונסון את ההזדמנות לכך. טוני ויסקונטי, שניגן אז בס בלהקה וגם הפיק את בואי, סיפר: "אהבנו להקות כמו CREAM אבל לא היה לנו את האלמנט להביא את החשמל הזה, עד שרונסון נכנס. ברגע הראשון בו הוא חיבר את גיטרת הלס פול שלו למגבר וניגן - היינו המומים. הוא לא היה צריך שילמדו אותו את השירים החדשים של דייויד. הוא פשוט הסתכל על הידיים שלנו, בעת שניגנו, וקלט מיד מה קורה. מה שעוד כבש אותנו בו היה הביישנות שלו".
זו לא הייתה הפעם הראשונה בה רונסון ניגן לצד בואי. ויסקונטי: "רונסון הגיע יום אחד, בשנת 1969, לאולפני טריידנט. זה היה בדיוק כשהקלטנו לדייויד את השיר THE WILD EYED BOY FROM FREECLOUD. הוא נתבקש לנגן קצת גיטרה בשיר ואף להצטרף במחיאות הכפיים". רונסון לא קיבל קרדיט על תרומתו זו.
לפני שרונסון הצטרף לבואי בשנת 1970, הוא ניגן בחשמלית עבור יוצר אחר ושמו מייקל צ'פמאן. הפעם היה זה הבסיסט, ריק קמפ, שאסף אותו לסשן ההקלטה לאלבומו השני של אותו זמר, FULLY QUALIFIED SURVIVOR.
קמפ: "למייקל צ'פמאן היה אז מפיק בשם גאס דאדג'ן שלא רצה שינגן בגיטרה חשמלית בעצמו בתקליט. לכן מייקל ניגש אליי ושאל אותי אם אני מכיר מישהו. פלטתי את השם של רונסון. דאדג'ן שלח אותי למצוא אותו ונאלצתי לנסוע במכונית שלי ל- HULL, שם גיליתי אותו קוצץ עשבים. שאלתי את מיק אם בא לו לנגן גיטרה בתקליט. אז הוא שאל אותי אם אני מתכוון לתקליט שממש נמכר בחנויות התקליטים ושאל אם ישלמו לו על זה. לקחתי אותו איתי ללונדון וכולם התפעלו באולפן ממנו".
רונסון גם עבד, באותו זמן, עם אלטון ג'ון, כשניגן גיטרה בשיר חדש של הכוכב העולה ושמו MADMAN ACROSS THE WATER. גרסה מוקדמת זו של השיר, עם רונסון בגיטרה החשמלית, יצאה רק שנים רבות לאחר שהוקלטה. אחרי הכל, גאס דאדג'ן היה גם המפיק של אלטון אז.
באפריל 1970 החלו ההקלטות לתקליט שייקרא 'האיש שמכר את העולם'. למרות שבואי רצה לקרוא לאלבום בשם 'מטרובוליסט', אך חברת התקליטים סירבה והעדיפה את השם, שפיאר בתחילה כותרת של שיר אחד שנועד לתקליט ובסוף ייקרא בו בשם SAVIOUR MACHINE.
התקליט הזה נכשל לחלוטין במכירותיו ובואי קיבל את העצה שלחשו לו, להיפטר מהלהקה הזו. כך מצאו את עצמם ויסקונטי, רונסון והמתופף וודי וודמאנסי, מקימים להקה משלהם בשם RONNO, שהוציאה תקליטון אחד בשם 4TH HOUR OF MY SLEEP.
דייויד בואי ומיק רונסון היו, בשנת 1970, מעריצים נלהבים של האלבום TRUTH, שיצא בשנת 1968 ללהקתו של ג'ף בק. בני מרשאל, שהיה חבר בלהקת THE RATS עם רונסון, סיפר: "מיק ידע לנגן את כל השירים בתקליט הזה של ג'ף בק, חוץ מהקטע BECK'S BOLERO. הוא לא הצליח לנגן את זה והדבר עצבן אותו מאד. יום אחד חיממנו, בשנת 1968, את ג'ף בק במועדון שנקרא 'קאט בלו', שהיה ב-GRANTHAM. לאחר ההופעה ניגש מיק לג'ף וביקש ממנו שיראה לו כיצד מנגנים את הקטע הזה. אז בק התחיל לנגן ומיק עצר אותו וביקש שינגן את זה לאט יותר. ג'ף היה סובלני וכך מיק הצליח ללמוד את החולייה החסרה".
המכונה של דייויד בואי ומיק רונסון החלה להתגלגל קדימה. רונסון לא תמיד חש בהתקדמות הזו. 'הופענו בשנת 1970 בפסטיבל שנקרא 'זריחה אטומית', באולם 'ראונדהאוס' שבלונדון. מישהו נתן לי ג'וינט לעשן ובגלל זה אני לא זוכר כלל את ההופעה ההיא. הייתי בעולם אחר. אמרו לי אחר כך שגם מארק בולאן היה שם, אבל אני לא זוכר את זה". גם להקת ג'נסיס, בתחילת דרכה הפרוגרסיבית, הופיעה בפסטיבל הזה.
רונסון: "קצת אחרי שהקלטנו את התקליט 'האנקי דורי' ולפני הקלטת 'זיגי סטארדאסט' הייתה רגיעה בסצנה. דייויד חש צורך לנער את זה והחליט להלביש אותנו בבגדי נשים וגם להתאפר. לא עשיתי דברים כאלו בעבר אבל היה בזה סוג של ריגוש. על הבמה הפכתי למשהו אחר. כשהייתי ילד הייתי מאד ביישן ועצבני, אבל כשהתחפשתי - הפכתי למישהו אחר".
חברי העכבישים ממארס הפכו ללהקת גלאם-רוק, בעידודם של דייויד ואשתו, אנג'י. הם מצאו את עצמם נאלצים להידחק לבגדים כסופים ולהתאפר בכבדות. בתחילה הם לא התלהבו, אך כשגילו כי הבחורות בקהל אוהבות את זה - הם נדלקו. בינואר 1972 סיפר דייויד בואי לעיתון מלודי מייקר כי הוא הומוסקסואל, יותר מאשר ביסקסואל.
רונסון הודה בהמשך כי היה לו קשה עם ההתוודות הזו: "זה הביך אותי מאד. תהיתי מה אנשים יגידו עליי עכשיו, במצב הזה. ידעתי שהמשפחה שלי תתפלץ כשתקרא על זה בעיתון. וזה אכן הגיע אליהם. קניתי לאבא שלי לפני כן מכונית חדשה ויום אחד הוא גילה שמישהו השפריץ עליה צבע אדום. זה הכניס אותי להלם. אבל זו הייתה דרכו של דייויד לשלוט בתקשורת".
רונסון לא היה אחראי רק לצלילי הגיטרות עבור דייויד בואי, אלא גם עשה את שיעורי הבית שלו למופת, כשלמד תזמור.
קן סקוט, טכנאי ההקלטה של דייויד בואי באלבום 'האנקי דורי': "העיבודים התזמורתיים המדהימים שמיק רונסון כתב לשירי התקליט הזה מדהימים עוד יותר כשמסתכלים בלחץ הזמן מולו עמד כדי לבצע את המשימה. אני זוכר אותו רץ, כמה דקות לפני סשן הקלטה עם התזמורת, לחדר קטן באולפן ונועל את עצמו שם כדי לקבל פרטיות. אחרי כמה דקות הוא יצא משם עם חיוך ענק על פניו וערימה של דפי תווים בידו".
רונסון המשיך במשימת העיבודים המופלאה גם באלבום 'זיגי סטארדאסט', עם סקציית כלי המיתר שהעניק לה צלילים של אווירת סוף העולם, בשיר FIVE YEARS. הוא גם זה שבא עם הרעיון להשתמש בסינטיסייזר ARP כדי להוסיף תבלין בשיר SUFFRAGETTE CITY. כל השנים בהן למד פסנתר וכינור והאזין לרביעיות כלי מיתר, הוכחו בשלב זה כשנים שלא בוזבזו לריק.
העבודה שלו בתקליט TRANSFORMER, של לו ריד, הצילה את הקריירה של האחרון מאבדון, אחרי שאלבום הסולו הראשון שהקליט, נכשל במכירות.
רונסון: "זה היה נסיון טוב מאד עבורי לעבוד עם לו ריד. הגיטרה של לו תמיד הייתה לא מכוונת אז כל הזמן ניגשתי אליו וכיוונתי לו את הגיטרה. הוא לא ידע כיצד לעשות זאת כמו שצריך. אני מרגיש טוב עם התוצאה שבתקליט הזה, למרות שלא הבנתי כלל חצי מהדברים שלו ניסה לומר לי באולפן. הוא היה אומר לי משפטים כמו 'האם אתה יכול להביא לי פה צליל אפור?'...".
התקליט 'טראנספורמר' הפך להצלחה מסחרית ולו ריד אמר בזמנו, "התקליט הזה הוא התקליט הטוב ביותר שלי עד כה מבחינת הפקה. הקרדיט לכך מגיע למיק רונסון, שההשפעות שלו חזקות יותר מאלו של דייויד בואי. מה שבטוח - שני אלו ביחד מרכיבים צוות מנצח".
במהלך ההקלטות של 'זיגי סטארדאסט' מצא רונסון את עצמו במצב לא בטוח. אנג'י: "מיק דאג מאד מהתוכן המילולי שדייויד הביא לשירי התקליט הזה. ניסיתי לעודד אותו כשאמרתי לו שאנשים רבים מקבלים את הרעיון לחירות בגלל התכנים שהוא עכשיו חלק מהם. הצעתי לו לשכוח את מה שגדל עליו עד כה ויתחיל ליהנות מהמצב החדש. נראה לי שהוא נרגע מזה קצת".
אבל אם 'זיגי סטארדאסט' היה אלבום מנצח עבור בואי ורונסון כצוות - התקליט הבא, 'אלאדין סיין', שיצא בשנת 1973, כבר לא היה כזה. התרומה של רונסון לתקליט הזה הייתה עצומה, אך הפעם היא כבר לא הייתה ההשפעה המרכזית היחידה בתמונה, כשלהרכב הוכנס פסנתרן קליל האצבעות, מייק גארסון, שרונסון היה זה שבחן אותו להרכב מבלי שיידע מה יקרה בהמשך.
רונסון אף יעץ לגארסון, באופן בו התחרט בהמשך, כי עדיף שינגן בפסנתר כמישהו שלא בא לבצע סשן הקלטה וללכת. גארסון הקשיב, ביצע והפך לחלק בלתי נפרד מ'אלאדין סיין'. בהמשך אותה שנה חש רונסון כי מתחילים לקבל אותו, במחנה של בואי, כמובן מאליו וגם אפילו קצת מיותר.
שאר חבריו של רונסון ללהקת 'העכבישים ממאדים' פוטרו, לאחר שגילו כי גארסון קיבל משכורת גבוהה בהרבה ממה שהם קיבלו. היחסים של בואי ורונסון הצטננו מיום ליום. ההנהלה של בואי הבטיחה לרונסון סוג של פיצוי על המצב הקיים עם פיתוח קריירת סולו משלו. הם הרעיפו עליו משפטים שגרמו לו להאמין כי הם יהפכו אותו לסופרסטאר כאמן סולו. רונסון, שסיים את ענייני הקלטותיו עם בואי באלבום קאברים בשם PIN UPS, מצא את עצמו מקליט בשנת 1973 תקליט סולו, שייקרא SLAUGHTER ON 10TH AVENUE. בואי הסתכל מרחוק, אך ניאות לתת לרונסון כמה שירים. התוצאה לא הייתה מרשימה.
מיק רונסון: "לא עזבתי את דייויד בואי מרצוני. הוא רצה להפסיק להופיע ולנוח והבנתי כי אם אשאר איתו, אצטרך גם לשבת בצד ולנוח. לא ידעתי כמה זמן הוא מתכנן לנוח. מבחינתי הוא נעצר וזהו. התחלתי לעשות את הדברים שלי, וכשדייויד החליט לחזור לפעילות - לא יכולתי לחזור אליו, כי היומן שלי כבר היה מלא".
סיבוב ההופעות עם בוב דילן הציל את חייו של מיק רונסון. כך טענה אלמנתו, סוזי. רונסון חזר משם בחזרה לזרועותיו המוזיקליות של איאן האנטר (לשעבר הזמר של ללהקת מוט דה הופל) והשניים יצרו יחדיו צלילים חדשים. רונסון הפך למפיק במשרה מלאה ועבד עם ואן מוריסון, ג'ון מלנקאמפ ורוג'ר מגווין.
איאן האנטר: "מיק רונסון הפך להיות מתזמר עסוק, אך הוא גם היה קצת עצלן. הוא נהג לכתוב תזמורים על קופסאות של סיגריות מלבורו. היו לו סיכויים רבים לחזור ולהיות מוזיקאי מוערך מאד, אבל הוא פגש אנשים ברחוב שהציעו לו שטויות וכך מצא את עצמו אףפילו מפיק להקת פאנק מקסיקנית חסרת סיכוי. הוא היה נהדר עם מעריצים. הוא נהג להזמינם לשתות תה אצלו וגם החזיר להם טלפונים. הוא משפחה בשבילי. ברור שהיו לנו ויכוחים. יום אחד הוא נעלם באמצע פרויקט שלנו והגיע לשבדיה. צעקתי עליו, אבל הוא השיב לי שמותר לו לפשל פה ושם כי הוא כבר עבד עם בואי ואיתי. מה יכולתי לעשות? צחקתי בקול רם".
בסוף שנות השמונים אובחן רונסון כחולה בסרטן בכבד. הוא לא התייחס לדבר כאל איום ממשי ובמקום לטפל בעצמו, הוא העדיף להתמקד בעבודה מוזיקלית.. הוא הספיק להופיע עם בואי על הבמה, במופע לזכרו של פרדי מרקיורי בשנת 1992. הם ביצעו יחדיו את ALL THE YOUNG DUDES, כשרונסון בגיטרה החשמלית, דייויד בואי בסקסופון ואיאן האנטר נותן בשירה. הייתה זו סגירת מעגל קסומה וזו הייתה הפעם האחרונה שמעריציו של מיק רונסון ראו אותו על הבמה.
על המופע הזה הוא סיפר שלושה שבועות לפני מותו: "כל האירוע הזה היה נפלא. זה היה יום קסום עבורי. כולם חייכו זה לזה ומאד שמחתי מהאווירה שהייתה שם. לא הכרתי את פרדי מרקיורי באופן אישי אך אני יודע שהוא הביא המון שימחה לחיים של אנשים רבים. יש כל כך הרבה דברים שגויים בעולם הזה ולהביא שימחה שכזו לחיי אנשים זו פריבילגיה עצומה".
לעיתים הוא נהג להביע את פחדיו מהמחלה לחברתו, הזמרת דנה גילספי: "התנדבתי אז בבית חולים ודיברתי עם מיק רבות על סרטן. אמרתי לו שזו לא בהכרח סופה של הדרך, למרות שסרטן בכבד נחשב לסוף הדרך בהמון מקרים. הוא ניסה כל מיני תרופות טבעיות ואני נתתי לו המון מיצי גזר וירקות אחרים כדי שיוכל לשתות בקלות. הוא החל להרזות באופן מבהיל".
איאן האנטר: "הוא היה רחוק מלהיות בסדר כשעבד עם דייויד (בואי) לתקליט BLACK TIE WHITE NOISE. האמת היא שעדיף לו היה מוותר על העבודה הזו עם בואי ומתרכז בלרפא את עצמו".
רונסון עבד גם באלבום YOUR ARSENAL של מוריסי אך ביקש מהזמר לא לתת לו קרדיט. היה לו את האופי של גיבור הגיטרה שלו, ג'ף בק. השניים נהגו לנגן עבור אחרים מבלי לדרוש קרדיט כשכל צליל שהשניים הפיקו בנפרד, הרעיד עולמות.
ב-29 באפריל 1993 נפרד רונסון מהעולם. הוא לא מת חסר כל אך גם לא היה עשיר כפי שהיה צריך להיות.
איאן האנטר: "מיק קנה לעצמו בית בוודסטוק מהכסף שהרוויח בתקליטים שעשה איתי. אבל המכונית שלו הייתה טויוטה קורולה ישנה, שהמנוע שלה נשמע כמו מייבש שיער".
ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
בונוס: החודש, אפריל, בשנת 1973 פורסם בעיתון NME מאמר על סגנון הנגינה של קית' אמרסון:
נגני מקלדת שונים בוחרים בצורות שונות של ביטוי עצמי מוזיקלי. חלקם, כמו גארת' הדסון, מהבאנד, מנגן במשמעת חמורה יחד עם ידע עצום והרבה שנינות. אחרים, כמו ריק ווייקמן, הולכים על מיומנויות אורתודוקסיות מפותחות בשילוב עם מגוון עצום של צלילים שונים. בית ספר שלישי תלוי בתערובת של השניים הקודמים בתוספת דגש על טכניקה אדירה. זה הוא קית' אמרסון, שפיתח טכניקה של קלידים ברוק יותר מכל אחד אחר. אפילו לעמיתיו הקלידנים נדמה שאין סוף ליכולותיו. אז איך הוא עושה את זה? בראש ובראשונה, המהירות המדהימה של אמרסון היא תוצר של פסנתר, לא של אורגן. פסנתר תמיד היה הכלי האהוב עליו - זה מה שהוא מנגן כשהוא בא להירגע - והמאמץ הפיזי של האצבעות והאוקטבות הנדרשות מפסנתרן הופך את נגינת האורגן שלו לקלה יותר.
לאמרסון יש גם ידיים קטנות יחסית, והתפתחות השרירים המתבקשת בעבודת פסנתר הביאה לכך שהוא מפצה על כך במתיחה פנומנלית; הנגינה שלו נושאת את כל הסממנים של הכלי הקשה יותר. אקורדים ענקיים, למרות שהם נוכחים במוזיקה שלו, לא מופיעים כל כך כמו שלל התווים המהיר, יחד עם מרווחים לא ברורים, המאפיינים את פסנתרני הג'אז. מבחינה אינסטרומנטלית, אמרסון מעדיף שני אורגני האמונד (A100 ו-L 100 עתיק וחבוט היטב עבור פעלולים), פסנתר כנף, קלווינט חשמלי ומוג גדול ומיני מוג. ההאמונד הגדול נשמר נקי ומשמש את קית' עבור רוב צלילי האורגן החריפים הנדרשים. ה-L100 הקטן והחבוט יותר משמש עבור רצפי הפעלולים.
כך, ב-THE BARBARIAN (מהאלבום הראשון של ELP), האקורדים מנוגנים על ידי אמרסון בידו השמאלית על ה-L 100, בעוד שהחומר של התווים הבודדים מוגבל ל-A100 הברור יותר, עם מחולל ההאמונד המעולה שלו. גם אורך המקלדות במודל האמונד זה גדול יותר. קית' משתמש בשני האמונדים עבור גוונים של האמונד בו-זמנית וגם לאפקט חזותי טוב. גם לרצף הסכינים המפורסם יש את הנקודה שלו. קית' לא דוקר את ה-L100 כדי להיות מזעזע - הוא עושה זאת מכיוון שסכין שנתקע בין שני הקלידים מחזיק את שניהם במצב פעיל ומספק צליל. מיותר לציין שאנשי הצוות של ELP מיומנים בהחלפת קלידים בהאמונדים שלו, ואספקה טובה תמיד נשמרת במהלך סיבוב ההופעות, כי הקלידים נשברים לפעמים בעת נגינתו החזותית. מגבר הלזלי החבוט המפורסם שהוא המטרה לזריקת הסכינים של קית' מכונה בקרב צוות הבמה "לוח החיצים". למעשה, הוא כמעט חסר תועלת למטרות הפקת סאונד והוא נשמר בעיקר למטרות תיאטרון. לגבי הסינטיסייזר, כבר נכתב מספיק על התעוזה של קית' על הכלים. אמרסון הוא חדשן - והנה, שוב, הוא הקדיש מחשבה רבה וטכניקה רבה כדי לחקור את האפשרויות".
בונוס 2: אוזי אוסבורן, מלהקת בלאק סאבאת', מודל החודש (אפריל) בשנת 1973.
"אני פשוט לא יכול להבין את המבקרים בבריטניה או למה הם היו כל כך לא הוגנים לגבי סיבוב ההופעות האחרון שלנו", אמר אז אוזי אוסבורן. "לא הופענו באנגליה יותר משנה, ולא היה לנו מושג מה תהיה התגובה. תאמין לי שאני לא נותן לך שטויות כשאני אומר שהקהל היה מדהים - מעולם לא היו לנו סצנות כאלו. הייתי מזועזע. חלק מהמבקרים האלו הולכים להופעה בידיעה שהם לא יאהבו את מה שאנחנו הולכים לעשות - הם כתבו את הביקורות שלהם לפני שהם ראו אותנו. הם יודעים שאנחנו מנגנים חזק ומה החומרים מהאלבומים שלנו. עכשיו למה לטרוח ללכת בכלל אם אתה יודע שאתה לא הולך לאהוב את זה? למה לבזבז מקום בעיתון על להקה שאתה חושב שהיא חרא - כשבטח יש להקות אחרות שצריכות עידוד.
יכול להיות שזה פער גילאים. רוב הקהלים שלנו נמצאים בשנות העשרה המאוחרות לחייהם, ובוודאי שלא רבים מהמבקרים נמצאים שם. יכול להיות שהם לא יכולים להזדהות איתנו, אבל אם זה המקרה, למה הם לא יכולים להודות בזה ולפחות לטעון ש-99 אחוזים נתנו לנו מחיאות כפיים סוערות. מעולם לא הייתה לנו עיתונות טובה באנגליה - מעולם לא. אנחנו עושים את זה באמריקה ומחזירים אלפי דולרים למדינה הזאת, אבל אף אחד אפילו לא נותן לנו קרדיט על זה. הכתבים שבאמת מעצבנים אותי הם אלו שמגיעים אחרי הופעה אל מאחורי הקלעים ואומרים כמה הם אוהבים את זה, ואז הולכים וקוטלים אותנו בעיתונים שלהם - ממזרים עם דו פרצופיות. אנחנו עובדים קשה מאוד על המוזיקה שלנו והשקענו הרבה זמן נוסף כי אכפת לנו ואנו אוהבים את מה שאנחנו עושים. אנחנו נותנים מאה אחוז אנרגיה - רוק בעוצמה גבוהה למשך שעה, למי שאוהב את סוג המוזיקה שלנו. איפה הנזק בזה? אם הייתי מאמין למה שקראתי בעיתונות עלינו - הייתי מפרק את הלהקה. אנחנו אחת הלהקות העובדות והמוצלחות ביותר בבריטניה, וזה יהיה נחמד לקבל קצת קרדיט על מה שאנחנו עושים.
אני חושב שכולנו הבנו כמה אנחנו חייבים לאמריקה במונחים של הכרה, ובואו נודה בזה, זה שוק משתלם מכדי להתעלם ממנו. אבל הפעם אנחנו מקווים לארגן דברים ולהקל עליהם. בזמן מסוים עשינו שמונה סיבובי הופעות אמריקאים על פני תקופה של 16 חודשים וזה היה יותר מדי. זה באמת קשה להסתובב בדרכים באמריקה. אתה לא באמת יכול להסביר לאנשים איך זה שיש פריקים שדופקים בדלת המלון שלך כל הלילה, לקום בבוקר, ללכת לשדה התעופה, לעשות צ'ק אין, לעלות על מטוס, לטוס כמה שעות, לנסוע למלון, לעשות בדיקת סאונד, לחזור למלון, ואז להופעה - ומצפים ממך לתת הכל באותו לילה. חדרי המלון תמיד נראים דומים וזה מרגיש כמו עיוות זמן - לזמן אין משמעות. זה ריח באוויר, הרגשה בראש, ואז אתה זורק טלוויזיה מחלון מוטל וכולם חושבים שאתה חוליגן ארוך שיער. אתה צריך לנסוע ככה כדי להבין את הלחצים.
פעם, בתחילת הקריירה שלנו, פגשתי את פיטר גרין בטיסה, ואמרתי לו: 'איך זה שהיית צריך להזיע את עצמך כל השנים כדי ליצור משהו, ואחרי שהשגת אותו, אתה זורק את הכל?' הוא פשוט הסתובב ואמר 'איבדתי את הזהות שלי והייתי צריך לחפש את עצמי שוב'. לא הבנתי אותו אז - אני מבין אותו עכשיו. אתה מגיע לשלב שבו אתה מרגיש שאתה חי בבועה. אנשים חושבים שאתה משהו שאתה לא. אני לא רוצה להיות ג'ון לנון או פול מקרטני או מישהו אחר - אני רוצה להיות אני. אני רוצה להיות עם אשתי ומשפחתי. הגעתי לנקודה שבה באמת חשבתי שאני משתגע. ניסיתי הכל - מדיטציה, יוגה, סמים ופסיכיאטר. עכשיו כל מה שאני עושה כשאני נכנס למצב הזה הוא ללכת הביתה ולחפור כמה בורות בגינה שלי ולשתול שם כמה דברים".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
