top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 במרץ בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-19 במרץ (19.3) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "כן, ההצלחה שלי במצעדים שינתה את חיי אבל זה לא ממש שינה אותי, כי עדיין הייתי שם. אבל אני צריך להופיע במקומות לא נכונים. זה דבר אחד, זה מכניס אותי לכמה מהחורים הגרועים ביותר שעבדתי בהם אי פעם. אני לא רוצה להזכיר שמות או לפגוע בעסק של מישהו, אבל זה פשוט הכניס אותי למצבים מביכים, כי זה כבר היה ממש לא אמיתי, כמו לעשות סינכרון שפתיים עם הקלטה לתוכנית טלוויזיה. אני לא יכול לסנכרן שפתיים, כי בכל פעם שאני עושה שיר, אני עושה את זה אחרת. אני פשוט לא יכול לשיר כל שיר באותה צורה פעמיים. אני לא באמת רואה איך זה היה קשור אליי. ברור שזה מה שהם רצו, אבל הם לא רצו אותי. היה להם סוג של זמר חשוב לזה, אבל זה לא הייתי אני. פשוט לא יכולתי לעשות דברים כאלו" (ואן מוריסון בשנת 1970)


ב-19 במרץ בשנת 1971 יצא תקליט רביעי וחשוב ביותר עבור להקת ג'ת'רו טול ושמו AQUALUNG, שנוצר בתנאים מלחיצים.



גלן קורניק, הבסיסט המקורי של הלהקה, הועף עקב חוסר התאמה והיה צורך למלא את מקומו לקראת סיבוב הופעות שנקבע. איאן אנדרסון, מנהיג הלהקה, ניגש לבקש מחברו הקרוב, ג'פרי האמונד האמונד, שיאייש את העמדה הנחוצה. החבר, שעסק בתחום הציור ולא חשב כי הסכמתו תהפוך למספר שנים חשובות עמו בלהקה זו, הסכים ונאלץ ללמוד את כל החומר תוך שבועיים.


חודש דצמבר בשנת 1970 הוקדש להקלטת מקבץ שיריו החדשים של אנדרסון, באולפני איילנד שבלונדון. במקור היה אמור שם התקליט להיקרא MY GOD, כשהמלנכוליות של שירי התקליט הקודם, BENEFIT, פינתה את מקומה לציניות מפרי עטו של החלילן המוטרף. שינוי שם התקליט הגיע מצילומים שאשתו, ג'ני, נהגה לעשות עם הומלסים שנקלטו בעדשתה ליד נהר התמזה. היא אף כתבה כמה משפטים לצד כל תמונה שצילמה, כשהמילים שכתבה באחת התמונות הושחלו לשיר הנושא בתקליט זה, שלקח זמן רב יחסית לעשותו. הלהקה עבדה רבות על עיבודי השירים ורעיונות הגיעו וחלפו ביעף לטובת אחרים שבאו במקומם. היה זה תהליך לא פשוט. כמו כן, טכנאי ההקלטה נאלצו להתמודד פה ושם עם תקלות בציוד האולפן שגרמו גם הן לעיכובים.


בשנת 1975 הצהיר איאן אנדרסון לעיתון 'מלודי מייקר' משהו שיפתיע מאד את מעריצי הלהקה: "השירים שכתבתי לאלבומים STAND UP, BENEFIT ו- AQUALUNG היו די רעים. כתיבת השירים שלי אז הייתה די דלילה. לקח לי זמן רב כדי לגבש אימרה חשובה בתחום הכתיבה. יש הרבה ריפוד בטקסטים של השירים באלבומים האלו. רבים מהם מיותרים. הרבה מילים כתבתי שם מתוך נוחות ולא מתוך צורך לומר משהו. אין לי ספק שכיום אני כותב שירים טובים יותר". אבל בשנת 1971 הוא בהחלט כתב שירים נפלאים שחלקם נשאר עד היום ברפרטואר ההופעות הקבוע.


אנדרסון: "היה לי קל יותר לכתוב על דברים מנסיון, ולא מעולם הפנטזיה, שם להקות אחרות העדיפו להתגורר. אני אוהב לחשוב שגישה זו הדהדה עם המאזין ונתנה לאלבום רלוונטיות נוספת. אנשים ידעו שאני מבין את הנושאים עליהם אני כותב".


רבים תייגו תקליט זה כתקליט קונספט למרות שבמשך השנים טען אנדרסון כי אין זה כך אלא אסופת שירים. אבל ברקורד מירור פורסם כך: "התקליט החדש של ג'ת'רו טול יהיה קונספטואלי. דובר מטעם הלהקה ביקש להזהיר את הציבור כי השירים בתקליט מטיחים ביקורת כלפי הכנסיה ועלולים להכניס כמה מהם להלם, כשהדמות הראשית בתקליט, ששמה אקוואלונג, מייצגת את הדרג הנמוך ביותר בחברה האנושית. האלבום הוקלט כששמו הזמני היה MY GOD, שמשמש עכשיו ככותרת צד ב' של התקליט".


בעוד אנדרסון מיהר לשלול את הדבר והסביר כי התקליט לא מספר סיפור אחד ואין ממש קשר בין השירים. יכול להיות כי עטיפת התקליט היא שגרמה לאנשים לחשוב כך. הדמות שמצוירת בה נחשדה לרבים כדמותו של אנדרסון, אם כי זה אינו כך ואנדרסון הודה כי הוא תיעב את הציור אך אולץ להשתמש בו.


ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט: "רוק ודת הראו זיקה לא סבירה זה לזה, לפחות לפי התקליט MASS IN F MINOR של להקת ELECTRIC PRUNES או אריק קלפטון, פיטר גרין, ג'רמי ספנסר, פיט טאונסנד, ג'ון לנון, ג'ורג' הריסון (ואל לנו לשכוח את הכומר ריצ'רד פנימן) - כולם הקדישו את עצמם ואת המוזיקה שלהם לאלוהים בשלל סוגיו. בעקבות 'טומי' ו'ישו כוכב עליון', איאן אנדרסון, של ג'ת'רו טול, מצטרף לרשימה המרתקת הזו.


ג'ת'רו טול היא אחת הלהקות הרציניות והאינטליגנטיות ביותר שלנו, והבחירה של אנדרסון בנושא עבור תקליט זה- ההבחנה בין דת לאלוהים - היא עדות לכך. יתר על כן, לטול יש תחכום מוזיקלי שיתאים לשאיפות הנושא שלו. בעוד תקליט הבכורה, THIS WAS, היה חסר מטרה ולא מאורגן, STAND UP היה עם ההתעסקות שלו בצורות אתניות וקלאסיות והיה אקלקטי במובן הטוב ביותר. מתוך הניסוי הזה נוצר בתקליט השלישי, BENEFIT, צליל שסיפק סוף סוף ללהקה זהות קונקרטית.


ברגע שלהקה מגיעה לסגנון קוהרנטי, השלב ההגיוני הבא שלה הוא יצירת אלבום קונספט, וזה דבר שמעלה על שרטון להקות רבות. לעתים קרובות אין באלבומים כאלו שמץ של אירוניה עצמית, שהיא בסיס לרוק'נ'רול נהדר, ולכן הם נשמעים מנופחים. בסופו של דבר אלבום כמו 'טומי', למשל, חייב לעמוד או ליפול על איכותו כאוסף שירים; ההגהה הנושאית היא משנית לחלוטין.


הצד הראשון של AQUALUNG מורכב מסדרה של סמלים שנלקחו מהחיים האנגליים החילונים המודרניים, בעוד שהטקסטים המודפסים יצוקים באותיות גותיות כדי להדגיש את הבסיס של האלבום. שיר הנושא מתאר את הקבצן במלוא עלבונו. השיר הזה הוא למעשה שלושה שירים; ככל שמתגלים מצבי הרוח השונים של המספר, המוזיקה משתנה בהתאם. האמירה המלודית הראשונית המושרת בקול קשוח וזועף היא מעיקה; אחר כך אנדרסון עובר למשהו מתון וסימפטי יותר, ואז למשהו שמטלטל קצת יותר.


הצד השני, עם כותרת המשנה MY GOD, עוסק בצורה מפורשת יותר בדת. עיקר הנושא הוא צביעות נוצרית, האופן שבו אנשים מתמרנים מושגים של אלוהים למטרותיהם. מתחת לטון המאשים יש נושא מוזיקלי מרגש.

השיר WIND UP מסיים את האלבום ומגלם את רוב קשייו. בעוד אנדרסון מיומן בלהגות קירוב מוזיקלי לרעיון, המילים שלו מכוונות מדי, כבדות משקל ודידקטיות. אפשר יהיה להתעלם מהמילים, מכיוון שבדרך כלל אפשר להתעלם ממילים, אלא שאנדרסון שר אותן בצורה כל כך מלודרמטית. גם התיאטרליות שלו לא מתאימה לרעיונות או למילים. ההגשה המתלהבת יתר על המידה נועדה כנראה לפצות על המגבלות הקוליות הטבועות בו.


לפיכך, למרות המוזיקליות המשובחת והארגון המבני המבריק של השירים, האלבום הזה לא מורם, אלא מתערער בגלל הרצינות שלו".


ב-19 במרץ בשנת 1974 יצא תקליט חדש לקאט סטיבנס. שמו הוא BUDDHA AND THE CHOCOLATE BOX.



לאחר השינויים הסגנוניים והאישיים של האלבום הקודם שלו, התקליט הזה ראה את חזרתם של פול סאמוול-סמית' כמפיק ושל אלון דייויס בגיטרה. שני אלו עבדו עימו בעבר בימי ההצלחה הגדולים והאלבום בהחלט מרגיש כמו חזרה לסגנון שקאט סטיבנס פרץ עמו, שנים ספורות לפני כן, כאחד ממובילי הסינגר-סונגרייטרס. עם זאת, העיבודים וההפקה המוזיקלית חלקלקים יותר. שם האלבום היה תוצאה של טיסה במטוס שבמהלכה מצא את עצמו קאט נושא פסל בודהה קטן ביד אחת וקופסת שוקולדים ביד השנייה. הוא שיקף שאם המטוס יתרסק הוא יימצא בין שני העצמים האלו שמייצגים את הרוחני והחומרי.


ברולינג סטון נכתב עליו אז בביקורת: "השיר האחרון והטוב באמת של קאט סטיבנס, שני אלבומים אחורה, קיבל את הכותרת המתאימה, I CAN'T KEEP IT IN. מאז הוא שופך זרמים נפרדים של מנגינה מעניינת ומילים מפוקפקות, זרמים שלעולם לא נדבקים. זו לא בהכרח תהיה בעיה - סטיבנס נשאר מלחין מוכשר ויהי מה - אלמלא העובדה שהטקסטים שלו הופכים הרבה יותר נוקשים ובלתי קוהרנטיים כשבכל פעם זה הולך ומחמיר.


עד כמה מלודיסט רענן שהוא יכול להיות, הגאונות המיוחדת של סטיבנס תמיד הייתה בעיבודים דרמטיים חדים. אבל אפילו הכישרון הזה פועל נגד החומרים העדכניים ביותר שלו, כיוון שהוא שם דגש זועם על רגעים אקראיים לכאורה, ולעולם לא נותן לרגש לצלצל דרך מצב הרוח. הטירוף המעורפל והקסום של התה שלו לטילרמן כמעט ונעלם עכשיו, והוחלף בסחרחורת בלתי ניתנת לערעור. 'מוזיקה היא גברת שאני עדיין אוהב / כי היא נותנת לי את האוויר שאני נושם', הוא מכריז ב- HOME IN THE SKY ומעורר הערצה. וב- MUSIC, הוא משבש סידור מוזר אך מרגש עם זה: 'תסתכלו על העולם / תחשבו איך זה יסתיים / לא יהיו יותר מלחמות בעולם / אם כולם יצטרפו ללהקה'. אולי כל זה יותר הגיוני אם אתה מבין את היחסים בין הילד הקירח, אלוהות השוקולד והעכביש עם החליל, המתואר בעטיפה האחורית. אולי... אבל רק קאט עצמו, שהיה אחראי על האיורים, כמו גם חלם על התואר היקר מנשוא, יכול אי פעם לדעת בוודאות.


זה בדרך כלל אלבום קליל יותר ופחות מטופח מקודמו, FOREIGNER. OH VERY YOUNG היא מנגינה מקסימה ופשוטה, השיר הכי מעורפל כאן ואחד המושכים ביותר. GHOST TOWN נשמע כמו אדרנלין גבוה של ניל יאנג, ואם אתה מהנהן לצד התופים של גרי קונווי בקדחתנות כמו קאט עצמו, אולי אפילו לא תשים לב למילים שמפילות את שמותיהם של אן בולין, הודיני, ביל היילי, באסטר קיטון והמלך תות. כל האלבום מבוצע יפה, אבל חלקים ממנו מופקים יתר על המידה. קאט צריך תריסר שירים טובים הרבה יותר ממה שהוא צריך תריסר זמרי רקע עכשיו".


ה-19 במרץ בשנת 1991 היה יום בילוי אחרון בהחלט של אבא ובן יחדיו.



אריק קלפטון: "לא ברחתי מקונור, למרות שהיה לי פחד בקשר עמו. אחרי הכל, הייתי אב-חלקי כלפיו. ילדים קטנים נוטים להיות אכזריים באופן בלתי רצוני ונהגתי לקחת זאת כמשהו שנעשה בכוונה מצידו כלפיי. אבל למדתי להתרגל אליו ולהשתוקק לראותו. כך חשתי במרץ 1991 כשבאתי לראות אותו בניו יורק, איפה שלורי והחבר שלה סילביו תיכננו לקנות דירה.


בערב של ה-19 במרץ הלכתי לדירה בה הם גרו כדי לאסוף את קונור לבילוי איתי בקרקס שבלונג איילנד. זו הייתה הפעם הראשונה בה ביליתי איתו לבד. הייתי מתוח ונרגש. זה היה בילוי נהדר. קונור לא הפסיק לדבר והיה נלהב מאד במיוחד מהפילים. אז הבנתי לראשונה מה זה באמת שיש לך ילד ואתה אבא. אני זוכר שאמרתי ללורי, כשהחזרתי אותו אליה, שמעתה אני רוצה להיות עמו לבדי בכל פעם שיתאפשר ביקור שכזה".

למחרת יקרה הסיוט הגדול ביותר שיכול לקרות להורה...


ב-19 במרץ בשנת 1962 יצא תקליט הבכורה של בוב דילן, שנשא את שמו.



התקליט קיבל ביקורות טובות וכלל רק שני שירים מקוריים של דילן. אך הביקורות הטובות לא מנעו מהאלבום להימכר בכמויות זעומות. אבל עבור ג'ון האמונד, האיש שגילה אותו והחתימו בחברת התקליטים קולומביה, הייתה זו תגלית גדולה כמו הזמרת בילי הולידיי אותה גילה גם כן.


חברת קולומביה לא התלהבה מהתוצאה והיססה מאד בנוגע להוצאת תקליט זה, שהוקלט בעלות של 402 דולר. בייחוד לאור העובדה שלא מצאה אף שיר שיתאים לככב כתקליטון מסחרי. למזלנו, היא חרקה שיניים והוציאה את המוצר כדי לגלות לנו את הצעד הראשון של אחד האנשים שיובילו את עולם המוזיקה בפרט והתרבות בכלל. יש פה התחלה טובה שרבים ישכחו לאור התקליטים החשובים שדילן יוציא בהמשך. נו טוב, גם בוב דילן כבר הביט קדימה ביום יציאת התקליט.


העיתוי של צאת התקליט הזה היה מצוין עבור דילן; באדי הולי ואדי קוקראן מתו זמן לא רק לפני כן, אלביס איבד את הילת הרוק'נ'רול כשהתגייס לצבא והביטלס והסטונס טרם פרצו. עדיין, בוב דילן לא אהב את התוצאה בתקליט, כפי שסיפר בהמשך.


ב-19 בנובמבר בשנת 1974 הופיעה להקת קווין באולם RAINBOW בלונדון.



הופעה זו, וגם זו שנערכה שם ביום למחרת, צולמו בווידאו וגם הוקלטו. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה דרכה הלהקה על הבמה ההיא בלונדון; דוקומנטים שצצו מאז ציינו כי ההקלטה בהופעה הראשונה של קווין באולם ההוא, במרץ 1974, נועדה לצאת כאלבומה השלישי של הלהקה. הרעיון נפל וחברי קווין הקליטו במקומו את האלבום השלישי והמופתי, SHEER HEART ATTCK.

היה זה זמן מרגש לקווין, שידעה כי באמתחתה מוזיקה טובה.


בריאן מאי: "בתחילה נסענו מהופעה להופעה במכונית מסחרית חבוטה, שנהגנו גם לישון בה. בשלב מסוים זה נמאס עלינו והחלטנו לקחת חדר במלון. לא היה לנו כסף. למעשה, לא נראה לי שהרווחנו כסף מסיבובי הופעות עד שנת 1986. זה יפתיע אנשים, אבל השקענו המון כסף בכל סיבוב הופעות שעשינו. לא היה לנו אכפת מענייני כספים בסיבובי הופעות. פשוט נהנינו מהחוויה ולכן השקענו את כל מה שהיה לנו באפקטים מיוחדים. בשנת 1974 חשנו שמשהו לא כשורה, כשהמנהלים שלנו פתאום קנו רולס רוייסים מהתמלוגים שהגיעו לנו, בעוד שאנחנו המשכנו לחיות בתנאים מעופשים. לא חשבנו אז להפוך את קווין למקצוע הראשי שלנו והיינו כל הזמן בטוחים שתיכף זה ייגמר ונצטרך לחפש עבודה נורמלית. בינתיים היינו כמשפחה שמחויבת ללהקה. חברים רבים, שלא הבינו מדוע אנחנו לא זמינים, עזבו אותנו. החברים האמיתיים שלנו, שהבינו שמשהו חשוב קורה לנו, הרוויחו את הקשר איתנו בהמשך הדרך. בשלב הזה, של שנת 1974, למדנו כיצד הקהל, שאנו בונים, מתנהג. כך למדנו כיצד לשלוט בו".


עבור חברי קווין היה ה'ריינבאו' סוג של חלום. הם ראו שם הופעות של גיבורי מוזיקה שלהם ולא האמינו שגם הם יופיעו שם על הבמה. בריאן מאי: "הרבה בני נוער, שבאו לראות אותנו ב'ריינבאו', התלבשו להופעה בקונספט השחור-לבן שעשינו בעטיפת האלבום השני שלנו. שם חשנו לראשונה קהל גדול שמכיר את השירים שלנו ושר איתנו".


ההרצאה "לילה באופרה - הסיפור של להקת קווין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-19 במרץ בשנת 1973 נערכה מסיבת עיתונאים בעניין הביטלס.



האירוע נערך במשרדי חברת קפיטול שבהוליווד. סגן נשיא החברה, בראון מגס, הודיע לעיתונאים בעניין הוצאת שני אלבומי להיטים של הביטלס. הראשון יתמקד בשנים 1962-1966 והשני בשנים 1967-1970. כך הוא הכריז: "אנו נוציא דרך חברת אפל שני אלבומים עם שירי ביטלס ישנים במטרה להילחם במכירות בוטלגים של הביטלס המוצעים בשם ALPHA OMEGA, שמפורסמים בטלוויזיה ובמהדורות החדשות. אנו חשים שיהיה קל יותר להילחם במוצר ההוא עם מוצר משלנו מאשר לתבוע בבית משפט. זה נכון וראוי שהביטלס יקבלו אוסף להיטים משלהם דרך החברה שלהם". אבל האמת היא שמי שהרכיב את השירים למוצר הזה לא היו הביטלס כי אם אלן קליין - אויבו הגדול של פול מקרטני.


ב-19 במרץ בשנת 1982 קרה אסון כבד בעת סיבוב ההופעות של אוזי אוסבורן, כשהגיטריסט שלו, רנדי רודס, ועוד שניים מאנשי צוות ההופעות נספו בהתרסקות מטוס, בגלל התרברבות הטייס, שהיה במקרה גם נהג אוטובוס הלהקה. הסיפור המטלטל נמצא, עם פרטי מידע נדירים, בספרי הרביעי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". לפרטים ולרכישה - תלחצו פה.



ב-19 במרץ בשנת 1975 יצא התקליט HEARTS של להקת אמריקה.



בשנת 1975 נכנסה להקת אמריקה לאולפן ההקלטה כדי להקליט את אלבומה החמישי הזה. הלחץ היה רב עליהם להוציא מוצר חדש. להקת אמריקה הייתה אז כבר מותג ידוע מאד שמכר מיליונים רבים של אלבומים וסינגלים. חברת התקליטים לא הרפתה. שלושת הבחורים שהקימו את העסק בתמימות, אי שם באנגליה, הבינו שנקלעו למצב לא פשוט.


כבר באלבומה הקודם החליטה השלישיה לבצע שינויים ובמקום להפיק בעצמה, גייסה לשורותיה את ג'ורג' מרטין (ההוא שהפליא להפיק את הביטלס). כך הקליטו את האלבום HOLIDAY באולפניו היוקרתיים ושמם AIR. האלבום ההוא הפך רב מכר אדיר בארה"ב והגיע למקום השלישי במצעד. שני להיטים בו, TIN MAN ו- LONELY PEOPLE הושמעו ללא הרף ברדיו.


ג'רי באקלי: "היינו עצבניים מאד לקראת עבודת האולפן הראשונה שלנו עם ג'ורג' מרטין. הוא אחד הגאונים האמיתיים הבודדים במוזיקה כיום. אין דרך לעקוף עובדה זו. חששנו ממנו בהתחלה. כשהחלטנו להשיג מפיק חדש, אפילו לא חשבנו על ג'ורג'. אתה נוטה לבודד אותו מרשימת המפיקים הרגילה שלך. זה כמו להזמין את מלך אנגליה למסיבה שלך, למרות שהיית רוצה שהוא יהיה שם. שמענו שהוא בלוס אנג'לס, נפגשנו איתו ושאלנו אם הוא ירצה להפיק אותנו. הוא הפתיע את כולנו כשאמר שכן".


לאלבום HEARTS החליטו החברים לדבוק בנוסחה החדשה והמצליחה. אבל ההצלחה הגדולה של HOLIDAY גרמה לציפיות אדירות בנוגע לאלבום הבא. הוחלט שהאלבום יוקלט בקליפורניה עתירת השמש. אבל השמש לא הצליחה להשכיח מהם את העובדה שהם חתמו על חוזה לחברת התקליטים, למשך שבע שנים ועם התחייבות להוציא אלבום מדי שנה. חברת התקליטים לא היססה להזכיר זאת בכל הזדמנות ובנשיפה רותחת שפגעה בעורפם של המוזיקאים. ויש להוסיף לזה את סיבובי ההופעות המתישים שלא אפשרו זמן פנוי לכתיבת שירים. השירים הגיעו לאלבום HEARTS וזה כנראה בגלל אנרגיית הנעורים שעדיין הייתה בהם. כל אחד מהם כתב שירים בנפרד ולאחר שנבחרו הראויים מהערימה שנערמה, עבדו עליהם השלושה יחדיו.


להיט מינורי שיצא מהאלבום הוא WOMAN TONIGHT. הוא הגיע רק למקום ה-44 במצעד האמריקני. אבל מכת המחץ הגיעה מכיוונו של גרי בקלי, עם השיר SISTER GOLDEN HAIR. הוא הגיע ללא מאמץ למקום הראשון ומאז הפך לאחד השירים המבוקשים יותר של הלהקה. בקלי לא כתב אותו על מישהי מסוימת. הוא סיפר שהושפע מג'קסון בראון בעת כתיבתו.


שיר נוסף של בקלי מהאלבום היה להיט מינורי נוסף ושמו DAISY JANE. שאר השירים באלבום בקושי בוצעו בהופעות הלהקה, אם בכלל. עם השלושה ניגנו באולפן המתופף וילי ליקוקס והבסיסט דייויד דיקי. עטיפת האלבום צולמה בגשר שער הזהב על ידי צלם הרוק הידוע, הנרי דילץ. ליקוקס ודיקי הצטלמו גם הם בעטיפה הפנימית.


ובכן, הלחץ של חברת התקליטים הצליח. היא קיבלה עוד מוצר ראוי למכירה, שיצא לאור במרץ 1975, ואנחנו זכינו בעוד צלילים של הלהקה המופלאה הזו.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "נקודות החוזק של אמריקה הן קווים מלודיים קליטים והרמוניות קוליות נקיות; חולשותיה - מילות שירים רדודות וחוסר וירטואוזיות אינסטרומנטלית. כמו בתקליט HOLIDAY, גם החדש עוסק בנסיון להביא להיטים למצעדים. התוצאה באה עם תקליט ממוצע".


דן פיק, בראיון משנת 1975: "אני חושב שזה נהדר ליצור מוזיקה שלא דורשת 20 האזנות כדי להעריך אותה. לי אישית נמאס מתקליטים כל כך מורכבים שדורשים את הריכוז המלא והטוטאלי שלך. חוץ מזה, האם לרצות אנשים אינה צורת אמנות חשובה ורלוונטית?".


ב-19 במרץ בשנת 1968 הופיעה ג'וני מיטשל כשג'ימי הנדריקס נכח במקום ואף הקליט אותה במכשיר הטייפ שלו. הקלטה זו צצה לפני כשנה וישר הודבקה לה ארומה רומנטית ביותר.



בקליפ המצורף לשיר THE DAWNTREADER צורפו מילים מיומנו של הנדריקס: "הגעתי לאוטוואה. מלון יפהפה. אנשים מוזרים. דיברתי עם ג'וני בטלפון. אני חושב שאקליט אותה הערב עם מכשיר ההקלטה המעולה שלי... הלכתי למועדון הקטן לראות את ג'וני. היא בחורה פנטסטית עם מילות גן עדן".


עד כאן באמת נשמע הכל גן עדן רומנטי, כפי שהוא מעוצב בקליפ עם ההקלטה היפהפיה הזו. אבל הנה מה שבאמת היה שם, לפי דיווחים שאספתי ממקורות שונים:


באותו יום הופיע שם הנדריקס עם להקת האקספריינס שלו, כשלהקת החימום הייתה סופט מאשין. זה היה חלק מסיבוב ההופעות שהחבורה עשתה בארה"ב ובקנדה. ג'ימי סחב איתו מכשיר הקלטה ובו שני ערוצים. עם מכשיר זה הוא ביקש להקליט כל דבר מוזיקלי שהיה סביבו. לכן גם הקליט את הופעתו באותו יום (הופעה שיצאה שנים רבות לאחר מכן באופן רשמי).


כשנתקל בג'וני מיטשל, שנקבעה להופיע גם היא שם באותו יום - הוא ביקש להוסיף גם את הקלטת הופעתה לאוסף ההקלטות הפרטי שלו, כאחד שבא לתעד כל דבר מסביב. אז הוא ניגש אליה וביקש את אישורה והיא הסכימה ללא בעיה.


ב-19 במרץ בשנת 1971 יצא תקליטו השלישי של לאונרד כהן ושמו SONGS OF LOVE AND HATE.



כיום נחשב תקליט זה לאחד הגדולים שלו, אך בזמנו היה קשה מאד לשווקו והוא לא נחל הצלחה מסחררת במכירות. האווירה הקודרת לא היטיבה עמו אז, אך הלכה והתחזקה עם השנים כשיקוף איכותי למצבו אז. אורכם של השירים הוסיף לבניית הדרמה. גם העטיפה, בשחור לבן, לא מותירה מקום להישען עליו כפלטת מילוט של צבעים בים הקודר הזה. אבל עם זאת, מדובר בהצהרה אומנותית חשובה ביותר בקריירה שלו.


גם בידיעות אחרונות שלנו פורסמה אז ביקורת על התקליט: "יש להניח שלאחר שידור תכניתו של לאונרד כהן בטלוויזיה הישראלית תגבר מכירת תקליטיו אצלנו. אם כי גם לפני כן לא היה קוטל קנים. באחרונה יצא בארץ אריך הנגן השלישי של הזמר - 'שירי אהבה ושנאה'. בתקליט זה, יותר מקודמיו, מושם הדגש יותר על המילה המושרת. כהן מוכיח כאן את גדולתו כמשורר. אשר למנגינות - אין בהן כאלו שתגענה למצעד. בכל אופן, לא בביצועו של הזמר המלנכולי".


בעיתון CIRCUS פרסמו בביקורת את הקושי שבהקשבה לזה: "זה התקליט החשוך ביותר שלו עד כה. זו משימה קשה ביותר להקשיב לצד מלא של התקליט. זה נשמע כאילו הוא הולך להתאבד בכל רגע. אבל הכתיבה שלו נשארה סופר-אינטלקטואלית. הקטע הבולט פה הוא JOAN OF ARC. כהן נשמע טוב יותר כשהוא מתעסק בעניינים קוסמיים ולא בסבל שלו".


עיתון רולינג סטון: "התקליט הזה חוזר לזבל שאפף את תקליטו הראשון. שוב פעם כלי מיתר, שנועדו להביא אווירה סגנונית אך נשמעים מגוחכים. יש פה שירים מצוינים, אך התקליט קשה ביותר כחטיבה אחת. זה תקליט מדכא. השיר FAMOUS BLUE RAINCOAT משתפר אצלי בכל האזנה, כמו גם JOAN OF ARC".


אותו שיר, JOAN OF ARC, מספר על שיחה דמיונית שערכה אותה גיבורה צרפתית, ז'אן דארק, עם הלהבות שהציתו בה מתנגדיה. כהן מתאר כיצד הלהבות נקשרות בעוד גופה הופך לאפר. לאונרד טען כי השפעת הכתיבה על השיר הזה הגיעה מכיוונה של ניקו, שניסה לחזר אחריה אך לא הצליח לכבוש את ליבה.


בשיר FAMOUS BLUE RAINCOAT מביא כהן שיחה נוספת, הפעם בין שני גברים על אותה בחורה שהם נמשכים אליה. עם זאת, לאונרד עצמו סיפר בראיונות כי המילים בשיר הזה לא גמורות, כי הוא לא מבין בעצמו לאן כל זה הולך. כך שזה נשאר לפרשנות אישית של המאזין.


לאחר צאת תקליט זה היה לאונרד מבולבל ביותר, מבחינת יצירה ומסלול קריירה.


ב-19 במרץ בשנת 1970 התכוננו דייויד בואי וחברתו אנג'לה לחתונתם שתיערך ביום המחרת.



השניים בילו את אחר הצהריים בשוק קנסינגטון הלונדוני כדי לבחור לעצמם בגדים לאירוע. היא בחרה בשמלה פרחונית ארוכה והוא רכש מכנסי משי שחורים.


בינתיים קיבל מנהלו של בואי, קן פיט, טלפון נזעם מאמו של הזמר כי לא הוזמנה לחתונה ודרשה לקבל פרטים לאן להגיע. פיט לא ידע היכן תהיה החתונה ולכן נותר ללא תשובה מולה.


באותו ערב חגג בואי את יום הרווקות האחרון שלו בהופעת סולו במועדון פולק ושמו THE THREE TUNS. זו תהיה הופעתו האחרונה שם.


ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-19 במרץ בשנת 1976 יצא תקליט חדש ללהקת האחים דובי ושמו TAKIN' IT TO THE STREETS. זה הראשון עם מייקל מקדונלד כזמר הלהקה. הסיפור על הבאתו ללהקה מרתק - והנה הוא כאן:



הגיטריסט, פאט סימונס: "להיות בלהקה, במיוחד בלהקה כמו שלנו, זה מאוד דומה למשפחה. אתם אוהבים אחד את השני מאוד, אבל תמיד יש קונפליקט סביב כל אחד שמסתתר בפינה. ואז אתה צריך להתמודד עם דברים כמשפחה. ביחד צריכים להבין מה הצעד הבא. פחדתי בשביל טומי (ג'ונסטון) כשהוא נאלץ לעזוב אותנו פתאום בתחילת הסיור. ההרגשה הראשונית שלי הייתה שאולי הרכבת הזו הגיעה לתחנתה הסופית. אבל אז עשיתי צעד חזרה וחשבנו כמה קשה עבדנו כדי להגיע לאן שהגענו. והתחלתי לחשוב גם על להקות אחרות שנאלצו להתמודד עם זה, סוג של אובדן. איך הן שרדו? אולי הייתה דרך שנוכל להצליח למשוך את זה. בסופו של דבר, הלהקה עשתה את זה. אבל זה לא תמיד היה קל".


הזמר-גיטריסט, טום ג'ונסטון: "הייתי ממש חולה. טיסה מלואיזיאנה לבית חולים בלוס אנג'לס הייתה מעורפלת בשבילי. הרגשתי ממש רע שנאלצתי לעזוב את תחילת סיבוב ההופעות ולהשאיר את הלהקה במצב נורא. ידעתי שאני הולך להרביץ לעצמי בגלל זה. זה לא היה אמור לקרות! אבל זה קרה. מעולם לא ידעתי עד כמה הכיב שלי רציני באמת. חגגתי יותר מדי. כשאתה בהשגת הצלחה מהסוג שהיינו, קל לצאת משליטה. מעולם לא הרגשתי כמו זה בעבר, וחלק מה'התקפות' שהיו לי ממש כאבו. הייתי רק בן עשרים ושבע וטוב שלא חשבתי על כמה עשרים ושבע היה 'עידן הקסם' לאיבוד מוסיקאי רוק: ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין,

ג'ים מוריסון... הגעתי לבית החולים והתקרבתי למוות שם, בשולחן הניתוחים. הם איבדו אותי שם לכמה זמן. אין דופק. ריחפתי עד התקרה והבטתי מלמעלה על כולם בחדר. כמה ימים לאחר מכן, זיהיתי אנשים שהיו שם בזמן שהייתי מחוסר הכרה לחלוטין. או לפחות זה מה שחשבתי".


הבסיסט, טייראן פורטר: "הלילה שבו טומי הלך לבית החולים היה ממש מתוח. יצאתי על הבמה והתחלתי להכריז שאנחנו לא הולכים לנגן כי אנחנו לא כולם שם באותו לילה. בדיוק כשרציתי להתחיל לדבר, פאט יצא בריצה למיקרופון ואמר, 'חכה רגע'. הוא פנה לקהל בשלווה ואמר, "תראו, טומי לא כאן הלילה, ואנחנו לא בטוחים מה לעשות. אנחנו רוצים לנגן בשבילכם, אבל רק אם אתם רוצים אותנו'. והם הגיבו בטירוף, ואז המשכנו וניגנו אולי את אחת ההופעות הטובות ביותר שלנו אי פעם. עם התפקידים של טומי והכל. עשינו את זה. אבל אחרי ההופעה, אני עדיין חושב שהיינו קצת המומים ומבולבלים. לא הייתה תוכנית אמיתית במקום. אז התקשר ג'ף (סקאנק באקסטר, הגיטריסט) למייקל מקדונלד. הבאנו אותו לניו אורלינס ועשינו חזרות במשך כמה ימים. לא הייתי בטוח למה לצפות, אבל זה לא היה הרבה. אבל השנייה ששמעתי אותו פותח את פיו, אמרתי, 'הולי שיט!' דעתי התפוצצה בדיוק שם. מיד חשבתי, זה הולך להיות נהדר; הוא כל כך מלא נשמה

וייחודי שזה הולך לתת לנו הזדמנות אמיתית לצמוח. הדרך שבה אנחנו מותאמים תמיד הזכירה לי את הדרך שבה ג'נסיס התאקלמה אחרי שפיטר גבריאל עזב. אתה פשוט עושה את מה שאתה צריך לעשות. אתה מבין איך להשיג את זה ואז, מדי פעם, אתה יכול להיות אפילו יותר חזק ממה שהיית לפני כן".


פאט סימונס: "במלון למחרת, קיבלנו עדכונים שוטפים לגבי טום. זה נשמע רע. התחלתי לחשוב, אולי פשוט סיימנו. אבל אז חשבתי, רגע, להקות אחרות עברו את זה. איך הן התמודדו? אז התחלנו לנגן בהופעות, ואני

השתלטתי על רוב השירה הראשית. לא הייתה לנו הרבה ברירה. סיבוב ההופעות כבר הוזמן, האלבום (STAMPEDE) יצא, והחלטנו לעשות את זה עד שאחינו טום יבוא בחזרה, עושים כמיטב יכולתנו. צברנו רוח לחימה ולמדנו הרבה על עצמנו. היינו צריכים להמשיך. יצאנו לדרך בלי טום, והדבר הראשון שהמעריצים רצו לדעת היה, איפה הוא? היינו כנים. פניתי לקהל ואפשרתי להם לדעת שהם יכולים לקבל את כספם בחזרה אם הם רוצים אותו. אבל הם נתנו לנו הזדמנות. אבל עדיין היינו צריכים לחשוב על משהו במהירות. ג'ף באקסטר משך אותי הצידה מאחורי הקלעים, 'היי בנאדם, זוכר את הבחור ההוא ששר לנו קולות רקע כשהייתי בסטילי דן? הוא טוב'.. הוא דיבר נמוך מספיק כדי שרק אני אוכל לשמוע אותו. 'כלומר, הוא צעיר, כמו 22, אבל הוא טוב. ומנגן גם על קלידים... מי יודע?' לא הייתי בטוח מה לחשוב, אבל ג'ף היה נחרץ. 'אנחנו צריכים לעשות

משהו, בנאדם. תן לי לקנות לו כרטיס טיסה. אני יודע שהוא לא מחליף בשביל טומי, אבל הוא מוכשר ואנחנו חייבים לעשות משהו'. 'לך על זה', אמרתי לו. חשבתי שזה די מגניב בהתחשב בכך שביל פיין ניגן כל כך הרבה תפקידי פסנתר שניתן לזהות בתקליטים שלנו. עכשיו יכולנו לקבל את הצליל הזה על הבמה. האם הבחור החדש הזה היה מוכן לזה? כמה ימים לאחר מכן הגיע זמר רקע בעל שיער מדובלל ומזוקן

מלוס אנג'לס. ג'ף הביא אותו למלון ואמר, 'פאט, מייקל מקדונלד כאן'. 'טוב שאתה כאן', אמרתי לו. 'תענוג שלי', הוא אמר בביישנות. 'ניגנתי כמה מהלחנים שלך בלהקת קאברים קטנה בבר בעמק סן פרננדו. אני לא מאמין שעכשיו אני כאן עם החבר'ה האמיתיים'. התחלנו לעשות חזרות ממש שם, ביום החופשי שלנו. זה היה

ברור מיד שמקדונלד הביישן והרך היה יותר מסתם 'זמר רקע'. זה היה בחור שיכל בקלות להחליף שירה מובילה איתי ולהוסיף מקלדות לצליל החי שלנו. הקול שלו היה שונה בהרבה מזה של טום. זה לא היה גולמי ובלוזי, אבל די בצורת גוספל ונשמה, כמו ריי צ'ארלס צעיר או ג'ו קוקר. זה היה שונה. אבל זה עבד. עברנו את סיבוב ההופעות בהצלחה".


מייקל מקדונלד: "זה פשוט כל כך מצחיק איך דברים מסוימים מסתדרים. הייתי מעריץ גדול של סטילי דן, וכבר חשבתי שהייתה לי הופעת חיי כששרתי קולות רקע שם. כלומר, זו הייתה עבודת חלומות. נסענו לאירופה ועשינו סיבוב מדהים, אחר כך חזרנו לארה"ב ועשינו עוד סיבוב נהדר, ואז, באם, הלהקה התפרקה. ואז חזרתי לסצנת המועדונים ועשיתי שירי קאברים. זה היה כאשר הבנתי לראשונה עד כמה מהר דברים יכולים לבוא וללכת בעסקי מוזיקה. זה קו משונן. אבל למדתי הרבה בזמן שהייתי בסטילי דן. הם היו כל כך מקצועיים וכל כך צמודים כשזה הגיע למוזיקה. כל לילה על הבמה היה כמו סדנה עם החבר'ה האלו. הרגשתי שהשירה שלי משתפרת כל כך אבל כל זה פשוט נגמר מהר מדי. ואז יום אחד התקשר אליי ג'ף באקסטר, שגם היה איתי בלהקה. אבל הוא עזב קודם לכן כדי להצטרף לאחים דובי. אני חושב שהוא התאים מאוד לדוביז. זה תמיד די הדהים אותי שהם הביאו נגן גיטרה שלישי, כי באמת היה להם הכל מכוסה. אבל הם עושים מה שנכון ללהקה. אז הוא קרא לי והסביר מה קורה שם למטה, שהם נמצאים באמצע הסיבוב הגדול הזה והם צריכים קצת גיבוי. האם חשבתי שאני הבחור שיתפוס את מקומו של מישהו כמו טום ג'ונסטון? אין סיכוי. היה לו קול מיוחד במינו והוא היה מוזיקאי מדהים כל כך. מה יכולתי להוסיף לאחים דובי? אבל ג'ף היה נחוש, אז טסתי לניו אורלינס, וזה היה די מהיר כשהגעתי לשם. לא היה זמן לבזבז. ממש היו לי רק יומיים ללמוד את כל הסט. השתלטנו על מועדון ישן שם ועבדנו מסביב לשעון. זה היה אחד הדברים הכי מאתגרים שאני חושב שעשיתי בחיי. האחים דובי עושים הרבה סוגים שונים של מוסיקה. זה לא היה כמו כל כך הרבה להקות אחרות שאולי ניגנו סתם בלוז או הארד רוק. מבחינה סגנונית, הם כיסו הרבה שטח. אני אף פעם לא הייתי נגן קלידים נהדר. חשבתי שהחוזקות שלי הן יותר כסולן, שר את קולות הרקע והחלקים הגבוהים יותר, ולכן התמקדתי בזה עם הדוביז. אני באמת חושב שאם היה להם יותר זמן לחשוב על זה, הם היו מוצאים מישהו מנוסה יותר. אז אני חושב שהדחיפות עבדה לטובתי. הייתי צריך פשוט להיות זבוב תוך כדי תנועה, ואני באמת מודה לאלוהים על ג'ף באקסטר שהציע שיביאו אותי כדי למלא רק כמה מהחורים. אני מתכוון, השיחה הזו שינתה את חיי".


אז ההרכב, עם מקדונלד, החל להרכיב את מה שיהיה TAKIN' IT TO THE STREETS, כשלא רק המוסיקה הייתה פרויקט רציני אלא גם עטיפת התקליט. בתחילה נשקל הרעיון לעשות עטיפת הולוגרמה, טכנולוגיה שהייתה אז בחיתוליה. זה לא עבד ונשקל, על ידי הלהקה, לעשות רק פינה הולוגרמית בעטיפה, רק כדי למשוך את קהל הקונים. כולם בלהקה אהבו את הרעיון, אך חברת התקליטים התנגדה - כי זה הוסיף משקל על תקציב הפקת המוצר. בסוף, בעטיפה הקדמית זה פאט סימונס עם משקפי שמש. בינתיים, מקדונלד חשש כל הזמן שהקהל לא יקבל את הלהקה כשהוא בשורותיה. החשש שלו היה ממש על סף דיכאון. כל זה התפוגג כשהתקליט נמכר היטב.


ומה הרולינג סטון חשב אז על זה? ובכן, הנה הביקורת שמצאתי בארכיב: "הצליל של האחים דובי מושפע עכשיו חזק מג'ף באקסטר ומייקל מקדונלד, שניים שירתו בעבר במחנה סטילי דן. השניים תרמו כשני-שליש חומר לתקליט הזה, כשהם מוסיפים מקצבים קצת יותר מורכבים ולטיניים. הם, כנראה, הסיבה מדוע זה התקליט הטוב ביותר של הלהקה עד כה. מבחינת מילים, הסיפור אחר; הן בנאליות להחריד, אך המוסיקה מפצה על זה. התקווה היחידה היא שבהמשך הדרך יביאו הדוביז תמלילן ברמה של סטילי דן".


וב-19 במרץ בשנת 1975 יצא תקליטה השלישי של להקת קיס, DRESSED TO KILL.



אלו נולדו ב-19 במרץ:



בשנת 1944 נולד טום קונסטנטין, לשעבר קלידן בלהקת גרייטפול דד.


בשנת 1946 נולד פול אטקינסון, שבסיקסטיז היה הגיטריסט של להקת הזומביס וובהמשך עסק מאחורי הקלעים באיתור כישרונות (כולל החתמת להקה שבדית לא ידועה בשם אבבא בחברה בריטית). הוא מת באפריל 2004.


בשנת 1959 נולד הזמר טרי הול, שהיה בלהקות THE SPECIALS ו-FUN BOY THREE. הוא מת בדצמבר 2022.


בשנת 1951 נולד דרק לונגמייר, שהיה בסבנטיז המתופף בלהקת הפופ BAY CITY ROLLERS. בהמשך דרכו, כשכבר נשכחו צעקות היסטריית ההערצה, הוא גם עמד בפני האשמות של אחזקת חומר פורנוגרפי עם קטינים.


ב-19 במרץ בשנת 1975 יצא אלבום הפסקול של הסרט TOMMY.



ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על זה: "האם אי פעם אצליח להבין את גיבור הרוק מספר אחת שלי בכל הזמנים? כאן פיט טאונסנד מנגן כמה דברים מדהימים בסינטיסייזר ואז מאפשר לטשטש את רובם בשירה של אנשים שאין להם עסק באולפן הקלטות. עם זאת, למרות שמבקרי קולנוע יכולים להלל אותה על כך שהרשתה לעצמה להצטלם כשהיא נראית בגיל העמידה ומרושעת (אם לא בגלל משחקה בפועל), אן מרגרט פשוט לא שרה בצורה מושכת. הקול שלה מטריד למדי בלי קשר לדברים המדהימים שלעתים קרובות מתרחשים ברקע. כמו כן, ככל שאוליבר ריד מרושע וסוטה בצורה יעילה על המסך, הקרקור חסר המנגינות שבו הוא מנסה לשיר את התפקיד הראשי של מאהב נראה מסוג הדברים שרק סוטה חסר בושה ישאף להקשיב להם בפרטיות שלו. מדוע, כשהוא היה בסביבה להופעה קצרה מדי בסרט בתור הכומר, אף אחד לא חשב להשתמש בקולו מקפיא הדם והמענג של ארתור בראון, אלוהי אש הגיהנום, בפסקול? גם אם קן ראסל היה מת על כך שריד ישיר בעצמו, תחשבו על כמה מדהים היה נראה ארתור בראון בדמות בן הדוד, קווין.


בהתחשב בעובדה שזו העבודה של אנשי פריחת הרוק הבריטי, הליווי האינסטרומנטלי מפתיע באופן מפתיע בכמה מקומות. מי, למשל, היה חולם שדמויות למופת כמו אריק קלפטון (באחת ההופעות המוקלטות הפחות מרשימות שלו), ג'ון אנטוויסל וקני ג'ונס (המתופף מ-THE FACES) יתקשו כל כך להסכים על הקצב שבו יבצעו את EYESIGHT TO THE BLIND?


רק לפרוטוקול, ארבעת המנגינות שנכתבו במיוחד עבור הגרסה הזו של הפסקול כמעט ולא מצדיקות את רכישתו, בעיקר בגלל המידה שבה מופיעה בהן אן מרגרט. אם איכשהו הצלחתם להעריץ את הסרט, עדיף היה לכם לראות אותו עוד כמה פעמים מאשר לקנות את הפסקול הזה, שבלי הוויזואליות, אולי יצליח".


ב-19 במרץ בשנת 1976 מת הגיטריסט של להקת FREE, פול קוסוף, בגיל 25 בלבד, לאחר שהתעלל בגופו עם סמים. גם אנדרו ווד, הזמר של להקת הרוק מסיאטל, MOTHER LOVE BONE, מת ביום זה בשנת 1990 ממנת יתר, בגיל 24. הסיפור המטלטל של שני אלו נמצא, עם פרטי מידע נדירים, בספרי הרביעי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". לפרטים ולרכישה - תלחצו פה.



ב-19 במרץ בשנת 1971 יצא התקליט WILDLIFE של להקת מוט דה הופל. זה תקליטה השלישי ובמקור הוא נכשל כישלון חרוץ אך עם השנים קיבל את הכבוד שמגיע לו. אני ממש אוהב אותו.



אחרי הרוק החשמלי והכבד יותר שהיה בשני האלבומים הראשונים של הלהקה הבריטית הנהדרת הזו, לתקליט השלישי הזה יש תחושה רכה יותר (מה שהוביל לכינוי שלו MILDLIFE בקרב חברי הלהקה).


לתקליט זה יש קסם כובש. הפתיחה WHISKEY WOMEN מביאה את הלהקה במלוא הדרה החשמלית מבלי לרמוז על המשך הדרך פה - ממש כמו שנעשה לפני כן עם התקליט השלישי של לד זפלין. השילוב של בלדות אקוסטיות, קאנטרי-רוק וניחוחות רוק הופכים תקליט זה למיוחד בקטלוג הלהקה, שחבריה היו הזמר איאן האנטר, הגיטריסט מיק ראלפס, הבסיסט פיט "אוברנד" ווטס, הקלידן וורדן אלן והמתופף דייל "באפין" גריפין.


בעקבות יציאת האלבום חזרה הלהקה במהירות למה שהכירה הכי טוב - סיבובי הופעות. למרות שכמה מהשירים השקטים יותר מתקליט זה נכללו בסט שירי ההופעות, הם הוחלפו במהרה בחומרים חדשים וכבדים יותר. שוב, היה הפרדוקס המוזר הזה שהפך כה ידוע בסיפור הלהקה; היא זכתה להצלחה גדולה בהופעות וניגנה באולמות מפוצצים בכל רחבי הארץ. ועדיין, התקליט הזה, כקודמיו, בקושי נמכר.


העטיפה הפנימית של האלבום באה עם תמונה צבעונית של מוט דה הופל בהופעה בקרוידון, בעוד שהחלק הקדמי והאחורי של עטיפת האלבום היו עם תמונה צבעונית נוספת של הלהקה שנראית ביער במחוז דורהאם.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת הנלהבת על התקליט (כששנים לאחר מכן אותו עיתון העניק לאלבום כוכב אחד בלבד...): "תוצאת הקרב טרם נקבעה סופית, אבל כרטיס הניקוד שלי נותן את הובלת המרוץ, ללהקת הרוק האהובה ביותר בכל האיים האנגלים, למוט דה הופל, שנמצאת קדימה מלהקת FREE.



באלבומם השלישי, הם כנראה מרגישים מספיק בטוחים בעצמם כדי להתרחק מהצליל שייחד אותם בתחילה והזמין את כל ההשוואות לבוב דילן. במקום זאת, אנו שומעים את צלילי הקאנטרי של השירים IT MUST BE LOVE ו- ORIGINAL MIXED UP KID. למרות שהמהלך הזה עשוי להיראות כיומרני, לבנים שלנו יש גם טעם וגם ידע לשמור על הניסויים שלהם בפרספקטיבה הנכונה. אז שני השירים שהוזכרו לעיל, למרות שהם נשמעים דקים יחסית, מנוגנים היטב ונעימים מספיק בהקשר של מוט דה הופל.


חשוב מכך, הם מצאו דרכים חדשות לסדר את הכלים שלהם והאפקטים מורגשים לאורך האלבום. הקשיחות של הגיטריסט מיק ראלפס, כפי שנראתה בעבר, נרגעה. השיר הפותח שלו, על נשות הוויסקי, מבהיר את הגישה החדשה של הלהקה במיטבה: מגע קליל יותר אבל עם אגרוף חזק לא פחות. עם זאת, למרות השינוי הזה בהתקפה (שנראה לרוב בשימוש בגיטרות אקוסטיות), הם עדיין מפיקים צליל מלא להפליא, שניתן בעזרתו לעקוב אחרי האינטליגנציה המוזיקלית האיתנה שלהם: כשהם מוסיפים כלים נוספים הם לא רק שופכים אותם על הצליל הקיים.


השיר ANGEL OF EIGHTH AVENUE מוצא את המלנכוליה הרודפת של סגנון הבלדה מאת הפסנתרן איאן האנטר בצורה משכנעת ביותר. האנטר, כזכור, היה האיש שסביבו התמקדו בהכרח האסוציאציות המוקדמות של דילן. הקול שלו, שיש לו הרגל מעצבן לקרטע תחת העומס של הקצב, מתאים יותר לאין שיעור בשירים האיטיים.


אבל כדי שכל הפרשה תיפול מחשיבות עצמית, בעיה שאיימה על שני האלבומים הראשונים של הלהקה, חבריה זרקו כמה הפתעות. סגירת הצד הראשון באה עם ביצוע אנרגטי לשיר LAY DOWN של מלאני ספקה, ולצד המצוינות המוזיקלית של הקטע, זה מרגיש טוב לשמוע את זה בא מהלהקה. ההפתעה השנייה באה עם עשר הדקות החיות של KEEP A KNOCKIN שמסיים את האלבום ברוק'נ'רול סוחף. זה החומר שממנו צמח המוניטין האנגלי; החברים פה מזכירים לי יותר מקצת את להקת המי בימיה המוקדמים.


עכשיו, כשכנראה שהם כבשו את הכתר הבריטי, האם לא הגיע הזמן שיתנו להם זריקת מרץ בצד הזה של האוקיינוס ​​האטלנטי? יש די והותר מוזיקה מוצקה באלבום הזה כדי להצדיק זאת. מוט דה הופל חורגת בבירור מכל השוואת דילן ששמעתם".


איאן האנטר: "המפיק גאי סטיבנס עשה אותנו והוא היה מהמם. הוא לקח את זה לקיצוניות וכולנו היינו קצת בהלם. אז אחרי שני תקליטים איתו אמרנו בטיפשות שנעשה אלבום לבד ובסופו של דבר עשינו את WILDLIFE שדווקא היה תקליט מתון יותר. זה אלבום שאני אוהב יותר מהשאר. יש בו שירים טובים והוא נמכר בכמויות זעומות להפליא. השיר WATERLOW הוא אחד הדברים הטובים ביותר שעשיתי. שם השיר הוא שמו של פארק אמיתי בצפון לונדון. עברתי באותם ימים גירושים והשיר נכתב בהשפעת זה. השיר היחיד ששנאתי מהאלבום הוא השיר שסוגר אותו, עם ביצוע ל- KEEP ON KNOCKIN. כי זה לא מתאים לאלבום. הקלטנו הופעה שלמה בקרוידון וזה השיר היחיד שמצאנו לנכון שמתאים ממנה להוציא לאור. שילמנו 4,000 ליש"ט מזורגגים כדי לשכור אולפן נייד. לא היו לנו מספיק שירים להקלטת האלבום ונאלצנו להכניס את זה. חברת התקליטים שהייתה לנו עשתה אפס מאמץ לשווק אותנו. אבל היא דחפה אותנו לעשות אלבום רביעי. הפעם לא רציתי להקליט. היו לי שירים שכתבתי ולא רציתי להקליטם. המצב היה נוראי. כל ההופעות שלנו היו מפוצצות קהל ועדיין לא קנו את האלבומים שלנו".




בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



ความคิดเห็น


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page