רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-19 במרץ (19.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"כן, ההצלחה שלי במצעדים שינתה את חיי, אבל היא לא באמת שינתה אותי, כי נשארתי אותו אדם. אבל נאלצתי להופיע במקומות הלא נכונים. זה דבר אחד שהכניס אותי לכמה מה'חורים' הגרועים ביותר שעבדתי בהם אי פעם. אני לא רוצה לנקוב בשמות או לפגוע בעסק של מישהו, אבל זה פשוט הכניס אותי למצבים מביכים, כי זה כבר הרגיש ממש מזויף – כמו לעשות סנכרון שפתיים להקלטה בתוכנית טלוויזיה. אני לא מסוגל לבצע סנכרון שפתיים, כי בכל פעם שאני שר שיר, אני עושה זאת אחרת. אני פשוט לא יכול לשיר את אותו השיר פעמיים באותה הצורה. לא באמת ראיתי איך זה קשור אליי. ברור שזה מה שהם רצו, אבל הם לא רצו אותי. הם היו צריכים סוג מסוים של זמר עבור זה, וזה פשוט לא הייתי אני. פשוט לא יכולתי לעשות דברים כאלו" (ואן מוריסון בשנת 1970)

אקוואלונג מיי פרינד! ב-19 במרץ בשנת 1971 יצא תקליט רביעי וחשוב ביותר עבור להקת ג'ת'רו טול ושמו AQUALUNG. האם זה החלילן החדש מהמלין?

אבל רגע... הדרמה החלה עוד לפני שהתו הראשון לתקליט הזה הוקלט. גלן קורניק, הבסיסט המקורי של הלהקה, הועף עקב חוסר התאמה והיה צורך למלא את מקומו לקראת סיבוב הופעות שנקבע. קורניק היה טיפוס בליין שאהב את החיים הטובים, מה שלא בדיוק הסתדר עם מוסר העבודה הקשוח של מנהיג הלהקה והזמר-חלילן, איאן אנדרסון. אז אחרי שקורניק הועף (לא תאמינו - הוא סיים סיבוב הופעות בארה"ב עם הלהקה וכשבא לעלות למטוס, מנהל הלהקה ניגש אליו ואמר לו שהוא לא יעלה על המטוס הזה אלא עם כרטיס למטוס אחר!). לאחר מכן אנדרסון ניגש לבקש מחברו הקרוב, ג'פרי האמונד האמונד, שיאייש את העמדה הנחוצה. החבר, שעסק בתחום הציור ולא חשב כי הסכמתו תהפוך למספר שנים חשובות עמו בלהקה זו, הסכים ונאלץ ללמוד את כל החומר תוך שבועיים. ג'פרי, ששמו כבר שורבב בשירי הלהקה עד אז, מצא את עצמו נזרק למים העמוקים של עולם הרוק, כשהוא מחליף את המכחול בגיטרה בס בעלת ארבעה מיתרים. בנוסף, ללהקה הצטרף כחבר קבוע הקלידן ג'ון אוון (שלפני כן תיפקד כחבר אורח בהקלטות).

מה שבטוח הוא שזה היה התקליט האחרון של הלהקה שהיה ניתן להאזנה כבר בשמיעה ראשונה ושכולו נחקק בזיכרון כבר מהרגע הראשון. למעשה, היצירה הזו שימשה כמעין גשר בין ימי הבלוז-פולק-רוק המוקדמים והמקסימים לבין ימי הפרוג המורכבים שהגיעו מאוחר יותר.

חודש דצמבר בשנת 1970 הוקדש להקלטת מקבץ שיריו החדשים של אנדרסון, באולפני ISLAND שבלונדון. האולפנים הללו היו חדשים ונוצצים באותה תקופה, אך הם סבלו מבעיות אקוסטיות קשות. מעניין לציין שבאותו זמן ממש, בחדר הסמוך, הקליטו חברי להקת לד זפלין את התקליט הרביעי שלהם. איאן אנדרסון סיפר בעבר כי היה קשה מאוד להתרכז כשג'ימי פייג' ורוברט פלאנט הרעישו מעבר לקיר. במקור, היה אמור שם התקליט החדש להיקרא MY GOD, כשהמלנכוליות של שירי התקליט הקודם, BENEFIT, פינתה את מקומה לציניות מפרי עטו של החלילן המוטרף.

שינוי שם התקליט הגיע מצילומים שאשתו, ג'ני, נהגה לעשות עם הומלסים שנקלטו בעדשתה ליד נהר התמזה. היא אף כתבה כמה משפטים לצד כל תמונה שצילמה, כשהמילים שכתבה באחת התמונות הושחלו למה שיהפוך להיות שיר הנושא - זה עם אחד הריפים הפותחים היותר טובים שנעשו עם גיטרה חשמלית. הלהקה עבדה רבות על עיבודי השירים ורעיונות הגיעו וחלפו ביעף לטובת אחרים שבאו במקומם. זה היה תהליך לא פשוט. כמו כן, טכנאי ההקלטה נאלצו להתמודד פה ושם עם תקלות בציוד האולפן שגרמו גם הן לעיכובים. אנדרסון תיאר את האווירה באולפן כקרה ומנוכרת, מה שאולי תרם לצליל המחוספס של חלק מהקטעים.

למרות ההצלחה הגדולה של התקליט, אנדרסון לא תמיד החזיק בדעה חיובית על יצירתו מאותה תקופה. בשנת 1975 הוא אמר למלודי מייקר משהו שיפתיע מאד את מעריצי הלהקה: "השירים שכתבתי לאלבומים STAND UP, BENEFIT ו- AQUALUNG היו די רעים. כתיבת השירים שלי אז הייתה די דלילה. לקח לי זמן רב כדי לגבש אמירה חשובה בתחום הכתיבה. יש הרבה ריפוד בטקסטים של השירים באלבומים האלו. רבים מהם מיותרים. הרבה מילים כתבתי שם מתוך נוחות ולא מתוך צורך לומר משהו. אין לי ספק שכיום אני כותב שירים טובים יותר". אבל בשנת 1971 הוא בהחלט כתב שירים נפלאים שחלקם נשאר עד היום ברפרטואר ההופעות הקבוע.

אם זה CROSS-EYED MARY הרוקי שנפתח עם הקדמה שמטפסת כלפי מעלה עם חליל צד אפקטיבי וצלילי מלוטרון ברקע. והיה כמובן את המנון חוסר המזל הנפלא, LOCOMOTIVE BREATH, עם ריף גדול שמחקה התקדמות איטית של רכבת. זה שיר מושלם, החל מהתווים הראשונים של הפסנתר בידיו של ג'ון אוון באווירה קלאסית. בשיר הרכבת הזה פשוט אין שום דרך להאט. ויש את HYMN 43 הכבד שבהדפסות הרגילות של התקליט קיבל, משום מה, סאונד דחוס ופחות מהנה - שרק בטיפול הרמיקס של סטיבן ווילסון חזר באמת לחיים. זה המקום שבו נמצאה השורה המפורסמת על כך ש"אם ישו מציל, עדיף שיציל את עצמו...", שזכתה לשנאה מצד שומרי כנסייה אורתודוקסים שהתעלמו בכוונה מהעובדה שהחלק השני של המשפט אמר "ממחפשי התהילה שמשתמשים בשמו יותר מדי". מרטין באר וג'פרי האמונד-האמונד דוהרים לאורך השיר הזה כמו משוגעים. זה הארד-רוק במיטבו.

וכמובן יש את MY GOD שפותח את הצד השני של התקליט. הדינמיקה בשיר הזה עשירה ונעה בין גיטרה אקוסטית פולקית, רוק כבד וגם מה שנשמע כקריצה על מוסיקה עממית רוסית? איאן אנדרסון היה נגן גיטרה קלאסית נהדר לטעמי, עם סגנון פריטה כה ייחודי שישר אפשר לקבוע שהוא שלו.

הכנות של אנדרסון בלטה גם בגישתו לכתיבה הריאליסטית. הוא הסביר זאת כך: "היה לי קל יותר לכתוב על דברים מניסיון, ולא מעולם הפנטזיה, שם להקות אחרות העדיפו להתגורר. אני אוהב לחשוב שגישה זו הדהדה עם המאזין ונתנה לאלבום רלוונטיות נוספת. אנשים ידעו שאני מבין את הנושאים עליהם אני כותב". ואכן, במקום דרקונים ומכשפים ושאר פיות ודמויות מהמיתולוגיה, המאזינים קיבלו סיפורים על אנשים בשולי החברה וביקורת חברתית נוקבת.

רבים תייגו את "אקוואלונג" כתקליט קונספט למרות שבמשך השנים טען אנדרסון כי אין זה כך אלא כמה שירים שונים שחוברו להם ביחד. מדובר בוויכוח היסטורי בין המוזיקאים למבקרים. ברקורד מירור פורסם כך: "התקליט החדש של ג'ת'רו טול יהיה קונספטואלי. דובר מטעם הלהקה ביקש להזהיר את הציבור כי השירים בתקליט מטיחים ביקורת כלפי הכנסייה ועלולים להכניס כמה מהם להלם, כשהדמות הראשית בתקליט, ששמה אקוואלונג, מייצגת את הדרג הנמוך ביותר בחברה האנושית. האלבום הוקלט כששמו הזמני היה MY GOD, שמשמש עכשיו ככותרת צד ב' של התקליט".

בעוד אנדרסון מיהר לשלול את הדבר והסביר כי התקליט לא מספר סיפור אחד ואין ממש קשר בין השירים (הוא גם הביא את סרג'נט פפר של הביטלס כדוגמה נוספת לטעות שכזו). יכול להיות כי עטיפת התקליט היא שגרמה לאנשים לחשוב כך. הדמות שמצוירת בה, קבצן מזדקן עם מבט מאיים ושיער פרוע, נחשדה לרבים כדמותו של אנדרסון, אם כי זה אינו כך ואנדרסון הודה כי הוא תיעב את הציור אך אולץ להשתמש בו. הצייר, ברטון סילברמן, הוא זה שיצר את הדימוי שזכה למעמד איקוני, למרות מורת רוחו של המנהיג. מה שמראה כי בימים ההם האמנים לא תמיד התערבו בבחירת עיצוב העטיפה.

הביקורות בזמן אמת היו מעורבות אך מרתקות. ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט: "רוק ודת הראו זיקה לא סבירה זה לזה, לפחות לפי התקליט MASS IN F MINOR של להקת ELECTRIC PRUNES או אריק קלפטון, פיטר גרין, ג'רמי ספנסר, פיט טאונסנד, ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון (ואל לנו לשכוח את הכומר ריצ'רד פנימן) - כולם הקדישו את עצמם ואת המוזיקה שלהם לאלוהים בשלל סוגיו. בעקבות 'טומי' ו'ישו כוכב עליון', איאן אנדרסון, של ג'ת'רו טול, מצטרף לרשימה המרתקת הזו. ג'ת'רו טול היא אחת הלהקות הרציניות והאינטליגנטיות ביותר שלנו, והבחירה של אנדרסון בנושא עבור תקליט זה- ההבחנה בין דת לאלוהים - היא עדות לכך. יתר על כן, לטול יש תחכום מוזיקלי שיתאים לשאיפות הנושא שלו. בעוד תקליט הבכורה, THIS WAS, היה חסר מטרה ולא מאורגן, STAND UP היה עם ההתעסקות שלו בצורות אתניות וקלאסיות והיה אקלקטי במובן הטוב ביותר. מתוך הניסוי הזה נוצר בתקליט השלישי, BENEFIT, צליל שסיפק סוף סוף ללהקה זהות קונקרטית. ברגע שלהקה מגיעה לסגנון קוהרנטי, השלב ההגיוני הבא שלה הוא יצירת אלבום קונספט, וזה דבר שמעלה על שרטון להקות רבות. לעתים קרובות אין באלבומים כאלו שמץ של אירוניה עצמית, שהיא בסיס לרוק'נ'רול נהדר, ולכן הם נשמעים מנופחים. בסופו של דבר אלבום כמו 'טומי', למשל, חייב לעמוד או ליפול על איכותו כאוסף שירים; ההגהה הנושאית היא משנית לחלוטין".

ניתוח השירים בתקליט מגלה עולם ומלואו של ניגודים. הצד הראשון של AQUALUNG מורכב מסדרה של סמלים שנלקחו מהחיים האנגליים החילונים המודרניים, בעוד שהטקסטים המודפסים יצוקים באותיות גותיות כדי להדגיש את הבסיס של האלבום. שיר הנושא מתאר את הקבצן במלוא עלבונו. השיר הזה הוא למעשה שלושה שירים; ככל שמתגלים מצבי הרוח השונים של המספר, המוזיקה משתנה בהתאם. האמירה המלודית הראשונית המושרת בקול קשוח וזועף היא מעיקה; אחר כך אנדרסון עובר למשהו מתון וסימפטי יותר, ואז למשהו שמטלטל קצת יותר. ואיזה סולו גיטרה נהדר יש פה של מרטין באר! נטען שבאר הקליט אותו בטייק אחד בלבד, רק כי הוא נלחץ מכך שג'ימי פייג' נכנס לחדר ההקלטות והחל לנפנף לו לשלום.

הצד השני, עם כותרת המשנה MY GOD, עוסק בצורה מפורשת יותר בדת. עיקר הנושא הוא צביעות נוצרית, האופן שבו אנשים מתמרנים מושגים של אלוהים למטרותיהם. ועדיין, מתחת לטון המאשים יש נושא מוזיקלי מרגש.

למרות המורכבות הזו, ואולי בזכותה, התקליט הפך להצלחה מסחררת שהזניקה את הלהקה למעמד של כוכבי-על בשני צדי האוקיינוס. המבקרים של רולינג סטון סיכמו בזמנו את התחושות באופן נוקב: "לפיכך, למרות המוזיקליות המשובחת והארגון המבני המבריק של השירים, האלבום הזה לא מורם, אלא מתערער בגלל הרצינות שלו". זה מראה שאנשים לא הבינו תמיד את ההומור אז של איאן אנדרסון ביצירותיו, אבל ההיסטוריה על רגל אחת... היא שהפכה את AQUALUNG ליצירה ששרדה ביג טיים את מבחן הזמן. כל שיר פה הוא פנינה! וכן... לא עושים תקליטים כאלו היום - וחבל מאד!!!

ב-19 במרץ בשנת 1974 יצא תקליט חדש לקאט סטיבנס. שמו הוא BUDDHA AND THE CHOCOLATE BOX.

המעריצים שחיכו בציפייה גילו שהיוצר האהוב החליט לעשות סיבוב פרסה מוזיקלי ולחזור לחיקם המוכר של השותפים הוותיקים שלו. לאחר השינויים הסגנוניים והאישיים של התקליט הקודם שלו, הלא הוא FOREIGNER שהוקלט בג'מייקה ונטה לכיוון מוזיקת סול ורית'ם אנד בלוז (עם יצירה ארוכה שתפסה צד שלם בתקליט!), התקליט הזה ראה את חזרתם של פול סאמוול-סמית' כמפיק ושל אלון דייויס בגיטרה.

החזרה של הצמד הזה לא הייתה מקרית בכלל. שני אלו עבדו עימו בעבר בימי ההצלחה הגדולים והתקליט בהחלט מרגיש כמו חזרה לסגנון שקאט סטיבנס פרץ עמו, שנים ספורות לפני כן, כאחד ממובילי הסינגר-סונגרייטרס בעולם כולו. נראה שסטיבנס הבין שאין כמו בבית, או לפחות אין כמו הצליל שהפך אותו לכוכב במשרה מלאה בתחילת שנות השבעים. עם זאת, אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהעיבודים וההפקה המוזיקלית חלקלקים יותר ומלוטשים לעומת הצליל האקוסטי והחשוף של פעם.

הסיפור מאחורי השם המשונה של התקליט נשמע כאילו הוא נלקח מתוך מערכון, אבל הוא לגמרי אמיתי. שם התקליט היה תוצאה של טיסה במטוס שבמהלכה מצא את עצמו קאט נושא פסל בודהה קטן ביד אחת וקופסת שוקולדים ביד השנייה. סטיבנס, שהיה באותה תקופה בעיצומו של חיפוש רוחני עמוק שיוביל אותו בסופו של דבר להתאסלמות כמה שנים מאוחר יותר, לא יכול היה להתעלם מהניגוד המשעשע והפילוסופי שנוצר לו בין הידיים. הוא שיקף שאם המטוס יתרסק הוא יימצא בין שני העצמים האלו שמייצגים את הרוחני והחומרי. הדימוי הזה כל כך קסם לו, שהוא החליט להפוך אותו לשם של היצירה החדשה שלו.

התקליט עצמו זכה להצלחה מסחרית מרשימה מאוד ונראה שהקהל היה צמא לחזרה של קאט לסגנון הפולק-פופ המוכר שלו, גם אם הפעם הוא הוגש עם שכבה עבה יותר של הפקה נוצצת. האם זה התקליט הטוב האחרון באמת של קאט סטיבנס? האמת? יכול להיות...

ברולינג סטון נכתב עליו אז בביקורת: "השיר האחרון והטוב באמת של קאט סטיבנס, מלפני שני אלבומים, זכה לכותרת הולמת: I CAN'T KEEP IT IN. מאז, הוא מנפק זרמים נפרדים של לחנים מעניינים ומילים מפוקפקות – זרמים שלעולם אינם מתמזגים. זו לא הייתה בהכרח בעיה – סטיבנס נותר מלחין מוכשר ככל שיהיה – אלמלא העובדה שהטקסטים שלו הופכים נוקשים וחסרי עקביות יותר ויותר, כשבכל פעם המצב הולך ומחמיר.

מוכשר ככל שיהיה כמלודיסט רענן, הגאונות הייחודית של סטיבנס תמיד באה לידי ביטוי בעיבודים דרמטיים וחדים. אולם אפילו הכישרון הזה פועל כעת נגד החומרים העדכניים ביותר שלו, שכן הוא מעניק דגש עז לרגעים אקראיים לכאורה, ולעולם אינו מאפשר לרגש להדהד מתוך האווירה. הטירוף המעורפל והקסום של TEA FOR THE TILLERMAN כמעט ונעלם, והוחלף בבלבול שאינו משתמע לשני פנים. 'מוזיקה היא גברת שאני עדיין אוהב / כי היא נותנת לי את האוויר שאני נושם', הוא מכריז ב-HOME IN THE SKY בטון מעורר הערצה. וב-MUSIC, הוא משבש עיבוד מוזר אך מרגש עם השורות: 'תסתכלו על העולם / תחשבו איך זה יסתיים / לא יהיו יותר מלחמות בעולם / אם כולם יצטרפו ללהקה'. אולי כל זה נשמע הגיוני יותר אם מבינים את הקשר בין הילד הקירח, אל השוקולד והעכביש עם החליל המתוארים על גב העטיפה. אולי... אבל רק קאט עצמו, שאייר את הציורים ואף הגה את הכותרת היומרנית הזו, יוכל אי-פעם לדעת בוודאות.

באופן כללי, זהו אלבום קליל יותר ופחות מהוקצע מקודמו, FOREIGNER. השיר OH VERY YOUNG הוא לחן מקסים ופשוט, הרגע הכי פחות יומרני כאן ואחד המושכים שבהם. GHOST TOWN נשמע כמו זריקת אדרנלין של ניל יאנג, ואם תהנהנו לקצב תופיו של גרי קונווי בקדחתנות הדומה לזו של קאט עצמו, ייתכן שאפילו לא תבחינו במילים ה'משרבבות' את שמותיהם של אן בולין, הודיני, ביל היילי, באסטר קיטון ותות ענח' אמון. האלבום כולו מבוצע יפה, אך חלקים ממנו סובלים מהפקת יתר. קאט זקוק כעת לתריסר שירים טובים הרבה יותר מזה שהוא זקוק לתריסר זמרי ליווי".

מי היה מאמין שקצת רעש ב-402 דולר יהפוך להיסטוריה? קבלו את הבחור עם הכובע המוזר שהתחיל את הכל. ב-19 במרץ בשנת 1962 יצא תקליט הבכורה של בוב דילן, שנשא את שמו.

זה היה בזמן שהעולם עסק בענייני המלחמה הקרה, כשיצא תקליט הבכורה של בוב דילן, שנשא את שמו. הבחור הצעיר ממינסוטה, שהגיע לניו יורק עם מפוחית בכיס וחלומות גדולים בראש, נכנס אל STUDIO A של חברת ההקלטות ולא ידע שהוא עומד לשנות את פני התרבות.

התקליט קיבל ביקורות טובות וכלל רק שני שירים מקוריים של דילן, מה שדי מפתיע בהתחשב בכך שהעולם יכיר אותו בהמשך כמכונת כתיבה אנושית של המנונים. השירים המקוריים היו TALKIN NEW YORK וגם SONG TO WOODY, מחווה ברורה למנטור שלו וודי גאת'רי. שאר הקטעים היו גרסאות כיסוי לשירי פולק ושירי בלוז ישנים. למעשה, בקושי שמים לב לעובדה שמדובר בשירים מקוריים, שכן אפילו שני אלה נשמעים כשירי-עם שהוא ביצע שם כגרסאות כיסוי. אז כן, זה לא היה משמעותי במיוחד מבחינה מוזיקלית, אך התקליט בהחלט מספק תובנות רבות לגבי השורשים של בוב. וכן, יש פה גם את "בית השמש העולה" - אותו הוא מבצע באקוסטיות מושלמת, לפני שהאנימלס יהפכו את זה למפגן חשמלי היסטורי. ויש פה את IN MY TIME OF DYIN, שלד זפלין יגנבו אותו בתאווה לאלבום שלהם, במחצית הסבנטיז.

הביקורות הטובות לא מנעו מהאלבום להימכר בכמויות זעומות. למעשה, מדובר היה בכישלון מסחרי מהדהד שמכר רק כמה אלפי עותקים בשנה הראשונה, מה שגרם לאנשים בתעשייה לכנות את הפרויקט הזה בזלזול.

אבל עבור ג'ון האמונד, האיש שגילה אותו והחתים אותו בחברת התקליטים קולומביה, הייתה זו תגלית גדולה כמו הזמרת בילי הולידיי אותה גילה גם כן. ג'ון האמונד שמע משהו בקול המחוספס והמשונה של בוב דילן, קול שרבים תיארו כשילוב של חול ודבק, והוא לא התכוון לוותר עליו כל כך מהר. מצד שני, חברת קולומביה לא התלהבה מהתוצאה והיססה מאד בנוגע להוצאת תקליט זה, שהוקלט בעלות של 402 דולר. כן, קראתם נכון, זה כל מה שעלה לייצר את מה שיהפוך לימים לאבן דרך במוזיקה המודרנית. מנהלי החברה היו סקפטיים בייחוד לאור העובדה שלא נמצא אף שיר שיתאים לככב כתקליטון מסחרי. הם חיפשו להיט שישרוף את מצעדי הרדיו, אבל במקום זה קיבלו בחור בן 20 ששר על מוות ועל רכבות משא עם קול מאנפף ומוזר.

למזלנו, חברת קולומביה חרקה שיניים והוציאה את המוצר כדי לגלות לנו את הצעד הראשון של אחד האנשים שיובילו את עולם המוזיקה בפרט והתרבות בכלל. יש פה התחלה טובה שרבים ישכחו לאור התקליטים החשובים שדילן יוציא בהמשך. זה היה שלב הבוסר של מי שיהפוך למשורר של דור שלם. נו טוב, גם בוב דילן כבר הביט קדימה ביום יציאת התקליט. הוא כבר אז התחיל לאסוף חומרים למה שיהיה פריצת הדרך האמיתית שלו, עם טקסטים הרבה יותר נוקבים ופוליטיים.

העיתוי של צאת התקליט הזה היה מצוין עבור דילן; באדי הולי ואדי קוקראן מתו זמן לא רב לפני כן, אלביס פרסלי איבד את הילת הרוק'נ'רול כשהתגייס לצבא והביטלס והסטונס טרם פרצו. השוק היה צמא למשהו חדש, למשהו אותנטי שימלא את הוואקום שהשאיר הרוק'נ'רול המוקדם. הסצנה של גריניץ' וילאג'בערה, ובוב דילן היה בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון, גם אם המכירות הראשוניות לא הראו זאת. אבל כמו שאני טוען כל הזמן - זה הכל עניין של טיימינג.

עדיין, בוב דילן לא אהב את התוצאה בתקליט, כפי שסיפר בהמשך. הוא הרגיש שההפקה הייתה לחוצה מדי ושלא נתנו לו מספיק חופש אמנותי לבטא את עצמו כפי שרצה. הוא טען שהחומרים שם לא באמת ייצגו את מה שהוא עשה בהופעות החיות במועדוני הפולק הקטנים. למרות הכל, התקליט הזה נשאר הרגע שבו הכל התחיל, עם העטיפה הזו שבה הוא חובש כובע ומביט למצלמה במבט שנראה שחצני - כשבתכל'ס, לא באמת היה לו מה להשתחצן אז. זמן קצר לאחר מכן - השחצנות כבר הייתה יותר מוצדקת.

להקת אמריקה בלב העניינים. ב-19 במרץ בשנת 1975 יצא התקליט HEARTS של להקת אמריקה.

באותם ימים של שנת 1975, כשמכנסי הפדלפון עוד נחשבו לשיא המודה, נכנסה להקת אמריקה אל אולפן ההקלטה כדי לעבוד על התקליט החמישי שלה. הלחץ על חברי השלישייה – ג'רי באקלי, דיווי באנל ודן פיק – היה כבד, שכן חברת התקליטים ציפתה מהם לספק מוצר חדש ונוצץ למדפים. אחרי הכל, להקת אמריקה כבר לא הייתה סתם חבורה של נערים עם גיטרות אלא מותג ידוע מאוד, מכונה משומנת שמכרה מיליונים רבים של תקליטים וסינגלים ברחבי הגלובוס - ועם חוזה הקלטה שחתימות החברים בו הבהירו שצריך לעמוד בזמנים. חברת התקליטים לא הרפתה לרגע, והמנהלים בחליפות דרשו עוד מהקסם האקוסטי הזה. שלושת הבחורים הללו, שהקימו את העסק בתמימות מופלאה אי שם באנגליה, כבני קצינים בחיל האוויר האמריקני, הבינו פתאום שהם נקלעו למצב לא פשוט שבו האמנות פוגשת את פס הייצור המהיר.

כבר בתקליט הקודם שלה, החליטה השלישייה לבצע שינויים מרחיקי לכת. במקום להפיק את היצירות בעצמם ולשבור את הראש על הטכניקה, החברים גייסו לשורותיהם את ג'ורג' מרטין, האיש והחזון שהפליא להפיק את הביטלס והפך צלילים רבים שלהם לזהב טהור. בשיתוף הפעולה ההוא הם הקליטו את התקליט HOLIDAY באולפניו היוקרתיים שלו ששמם AIR. התקליט ההוא לא רק שהצליח, אלא הפך לרב מכר אדיר בארצות הברית והתברג במקום השלישי במצעד המכירות. שני להיטים מתוכו, TIN MAN וכן LONELY PEOPLE, הושמעו ללא הרף בתחנות הרדיו והפכו לפסקול של תקופה שלמה.

ג'רי באקלי נזכר בחוויה הזו ואמר: "היינו מתוחים מאד לקראת עבודת האולפן הראשונה שלנו עם ג'ורג' מרטין. הוא אחד הגאונים האמיתיים הבודדים במוזיקה כיום. אין דרך לעקוף עובדה זו. חששנו ממנו בהתחלה. כשהחלטנו להשיג מפיק חדש, אפילו לא חשבנו על ג'ורג'. אתה נוטה לבודד אותו מרשימת המפיקים הרגילה שלך. זה כמו להזמין את מלך אנגליה למסיבה שלך, למרות שהיית רוצה שהוא יהיה שם. שמענו שהוא בלוס אנג'לס, נפגשנו איתו ושאלנו אם הוא ירצה להפיק אותנו. הוא הפתיע את כולנו כשאמר שכן".

לקראת העבודה על התקליט HEARTS, החליטו החברים שאין טעם להחליף סוס מנצח ודבקו בנוסחה החדשה והמצליחה עם המפיק הבריטי. אלא שההצלחה הפנומנלית של HOLIDAY הציבה רף גבוה במיוחד וגרמה לציפיות אדירות בנוגע לתקליט הבא. הפעם הוחלט שהתקליט יוקלט בקליפורניה עתירת השמש, באולפני RECORD PLANT בסאוסליטו, מקום שבו האווירה אמורה הייתה להיות רגועה יותר. אבל גם השמש הקליפורנית המלטפת לא הצליחה להשכיח מהם את העובדה הקרה והיבשה שהם חתמו על חוזה דרקוני לחברת התקליטים למשך שבע שנים, עם התחייבות חוזית להוציא תקליט מדי שנה. חברת התקליטים לא היססה להזכיר להם זאת בכל הזדמנות, ובנשיפה רותחת שפגעה בעורפם של המוזיקאים - הם נאלצו להמשיך ליצור בקצב מסחרר.

לכל זה יש להוסיף את סיבובי ההופעות המתישים בדרכים, שלא אפשרו להם זמן פנוי אמיתי לכתיבת שירים בנחת. השירים בכל זאת הגיעו לתקליט HEARTS, וזה כנראה קרה בזכות אנרגיית הנעורים שעוד פעמה בהם למרות העייפות. שיטת העבודה הייתה כזו שכל אחד מהחברים כתב שירים בנפרד, ולאחר שנבחרו הראויים ביותר מהערימה שנערמה על השולחן, השלושה עבדו עליהם יחדיו כדי להעניק להם את הסאונד המזוהה איתם.

אחד השירים שיצאו מהתקליט היה WOMAN TONIGHT, שנחשב ללהיט מינורי והגיע רק למקום ה-44 במצעד האמריקני. כן, זה היה מאכזב. אבל מכת המחץ האמיתית הגיעה מכיוונו של ג'רי באקלי עם השיר SISTER GOLDEN HAIR. השיר הזה, עם ריף הגיטרה הבלתי נשכח שלו, הגיע ללא מאמץ למקום הראשון במצעדים ומאז הפך לאחד השירים המבוקשים ביותר של הלהקה בכל הזמנים. באקלי הודה כי לא הייתה לו אחות שכזו והוא לא כתב אותו על מישהי מסוימת שפגש במציאות, אלא הוא הושפע מאוד מהסגנון של ג'קסון בראון בעת כתיבתו. שיר נוסף שבאקלי תרם לתקליט היה להיט מינורי נוסף ושמו DAISY JANE, בלדה מתוקה-מרירה שכבשה את הלבבות. שאר השירים בתקליט, למרבה הפלא, בקושי בוצעו בהופעות הלהקה לאורך השנים, אם בכלל.

באולפן ההקלטות בקליפורניה ניגנו עם השלושה המתופף וילי ליקוקס והבסיסט דייויד דיקי, שהרכיבו את החטיבה הקצבית היציבה של הלהקה. עטיפת התקליט הציגה את החברים על רקע גשר שער הזהב המרשים, וצולמה על ידי צלם הרוק הידוע, הנרי דילץ, שתפס את השלישייה ברגע של נחת קליפורנית. ליקוקס ודיקי לא נותרו מקופחים וזכו להצטלם גם הם בעטיפה הפנימית של התקליט.

בסופו של דבר, נראה שהלחץ המסיבי של חברת התקליטים הוכיח את עצמו מבחינה עסקית. היא קיבלה עוד מוצר ראוי למכירה שיצא לאור ואנחנו, המאזינים, זכינו בעוד צלילים מהרמוניות הקולות של הלהקה המופלאה הזו. עם זאת, לא כולם יצאו מגדרם. במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "נקודות החוזק של אמריקה הן קווים מלודיים קליטים והרמוניות קוליות נקיות; חולשותיה - מילות שירים רדודות וחוסר וירטואוזיות אינסטרומנטלית. כמו בתקליט HOLIDAY, גם החדש עוסק בנסיון להביא להיטים למצעדים. התוצאה באה עם תקליט ממוצע".

דן פיק, בראיון משנת 1975, הציג זווית ראייה שונה ומרעננת על הביקורות ועל המהות של המוזיקה שלהם: "אני חושב שזה נהדר ליצור מוזיקה שלא דורשת 20 האזנות כדי להעריך אותה. לי אישית נמאס מתקליטים כל כך מורכבים שדורשים את הריכוז המלא והטוטאלי שלך. חוץ מזה, האם לרצות אנשים אינה צורת אמנות חשובה ורלוונטית?". אכן נקודה למחשבה שבאה מכל הלב... של אמריקה.

האם לאונרד כהן באמת שונא ואוהב? ב-19 במרץ בשנת 1971 יצא תקליטו השלישי של לאונרד כהן ושמו SONGS OF LOVE AND HATE.

ובכן, כיום נחשב התקליט הזה לאחד הגדולים שלו, אך בזמנו האמת היא שזה היה קשה מאד לשווק אותו והוא לא נחל הצלחה מסחררת במכירות. למרות שהיום מהללים כמעט כל צליל בו, בשנת 1971 חברת התקליטים קולומביה רקורדס שברה את הראש איך למכור את המלנכוליה הזו לקהל הרחב. האווירה הקודרת לא היטיבה עמו אז, אך הלכה והתחזקה עם השנים כשיקוף אמנותי למצבו של היוצר. כהן הקליט את היצירה באולפני נאשוויל תחת שרביטו של המפיק בוב ג'ונסטון, שהחליט להוסיף מקהלת בנות ועיבודי מיתר שרק העצימו את התחושה הכבדה. המפיק דיווח אחר כך על אווירה טעונה מאוד במהלך העבודה על השירים. נו, קלאסיקה בשחור וקצת לבן.

היצירה הזו, שזכתה לשם SONGS OF LOVE AND HATE, הייתה התחנה האחרונה של היוצר הקנדי הזה לפני שהוא לקח פסק זמן ממושך מהקלטות ופנה לעבר המצאה מחדש של סגנונו. על פניו, ניתן היה לחשוב שמדובר בעוד מאותו הדבר, אך מי שחופרים לעומק, מגלים הבדלים סגנוניים מהותיים ביותר. אם בתקליט הבכורה שלו ראינו את לאונרד כהן הרומנטיקן, וביצירתו השנייה SONGS FROM A ROOM קיבלנו את לאונרד כהן הפילוסוף, הרי שהתקליט SONGS OF LOVE AND HATE הציג לעולם בראש ובראשונה את לאונרד כהן הפסימיסט. זה לא שיש המון שנאה בתקליט הזה, אבל גם אהבה גדולה לא ממש נמצא שם. אהבה שבורה? בטח! אווירה קשוחה? בהחלט! יש שם המון מזה. העיבודים אף מיניליסטים יותר מבתקליטיו הקודמים.

האורך של השירים הוסיף לבניית הדרמה, כשהם נמתחים ומתפתלים. גם העטיפה לא מספקת מקום להישען עליו כמפלט של צבעים בים הקודר הזה. הצילום של ויקטוריה אייבי הראה את לאונרד שנראה דווקא צוחק. אולי זה אירוני, על רקע כהה שהבהיר מיד: פה לא נמצא שירי פופ קלילים לרדיו. אבל עם זאת, מדובר בהצהרה אמנותית חשובה ביותר בקריירה שלו, כזו שעיצבה את דמותו של כהן כאמן של ייאוש ויופי.

אז האם התקליט הזה מושלם? לא בטוח. כי יש את DIAMONDS IN THE MINE, שנשמע כמו רוק קאנטרי צורם ולא מכוון שבו לאונרד כהן ניסה באמת לשיר ולא נשמע שהוא באמת מצליח. השיר לא נשמע משתלב באווירה הכללית של התקליט, ומצד שני גם לא מצליח לתפקד כאתנחתא לנשימה בים השחור. אבל עדיין...

התקשורת הישראלית לא נשארה אדישה אז לתופעה. גם בידיעות אחרונות שלנו פורסמה ב-1971 ביקורת על התקליט: "יש להניח שלאחר שידור תכניתו של לאונרד כהן בטלוויזיה הישראלית תגבר מכירת תקליטיו אצלנו. אם כי גם לפני כן לא היה קוטל קנים. באחרונה יצא בארץ אריך הנגן השלישי של הזמר - 'שירי אהבה ושנאה'. בתקליט זה, יותר מקודמיו, מושם הדגש יותר על המילה המושרת. כהן מוכיח כאן את גדולתו כמשורר. אשר למנגינות - אין בהן כאלו שתגענה למצעד. בכל אופן, לא בביצועו של הזמר המלנכולי".

מעבר לים, המבקרים היו אפילו יותר חריפים ומבולבלים מהחשיכה שכהן הביא איתו. בעיתון CIRCUS פרסמו בביקורת את הקושי שבהקשבה לזה: "זה התקליט החשוך ביותר שלו עד כה. זו משימה קשה ביותר להקשיב לצד מלא של התקליט. זה נשמע כאילו הוא הולך להתאבד בכל רגע. אבל הכתיבה שלו נשארה סופר-אינטלקטואלית. הקטע הבולט פה הוא JOAN OF ARC. כהן נשמע טוב יותר כשהוא מתעסק בעניינים קוסמיים ולא בסבל שלו".

גם המגזין רולינג סטון לא חסך בשבטו, למרות שבסופו של דבר הוא נשבה בקסם: "התקליט הזה חוזר לזבל שאפף את תקליטו הראשון. שוב פעם כלי מיתר, שנועדו להביא אווירה סגנונית אך נשמעים מגוחכים. יש פה שירים מצוינים, אך התקליט קשה ביותר כחטיבה אחת. זה תקליט מדכא. השיר FAMOUS BLUE RAINCOAT משתפר אצלי בכל האזנה, כמו גם JOAN OF ARC".

אז אותו שיר, JOAN OF ARC, מספר על שיחה דמיונית שערכה אותה גיבורה צרפתית, ז'אן דארק, עם הלהבות שהציתו בה מתנגדיה. כהן מתאר כיצד הלהבות נקשרות בעוד גופה הופך לאפר. לאונרד טען כי השפעת הכתיבה על השיר הזה הגיעה מכיוונה של ניקו, הזמרת הגרמנייה המפורסמת, שהוא ניסה לחזר אחריה אך לא הצליח לכבוש את ליבה. הוא היה מוקסם ממנה, והיא, ככל הנראה, העדיפה גברים אחרים, מה שהשאיר אותנו עם שיר שובר לב.

בשיר FAMOUS BLUE RAINCOAT מביא כהן שיחה נוספת, הפעם בין שני גברים על אותה בחורה שהם נמשכים אליה. השיר כתוב כמכתב ומתייחס למעיל גשם כחול (או אולי עצוב?) שכהן רכש בלונדון בסוף שנות החמישים. עם זאת, לאונרד עצמו סיפר בראיונות כי המילים בשיר הזה לא גמורות, כי הוא לא מבין בעצמו לאן כל זה הולך. כך שכל זה נשאר לפרשנות אישית שלנו, המאזינים, מה שרק מוסיף למסתורין של היצירה, נכון?

לאחר צאת תקליט זה היה לאונרד מבולבל ביותר, מבחינת יצירה ומסלול קריירה. הוא הרגיש שהשירים שואבים ממנו יותר מדי אנרגיה נפשית, והתגובות המעורבות לא עזרו לביטחון העצמי שלו. הוא אפילו שקל לפרוש מעולם המוזיקה ולחזור לכתיבת ספרים במשרה מלאה. זמן קצר לאחר מכן, עם כל הבלבול הזה, הוא הגיע להופעות בארצנו (ולאחר מכן הגיע שוב ונקלע פה במקרה למלחמת יום הכיפורים). למזלנו הוא המשיך ליצור ולספק לנו עוד פנינים רבות של עצב מזוקק. אין על מאסטרו כהן. וכשהוא סובל - זה בסופו של דבר, האושר של המאזינים.

גרייטפול דד בהופעה... ב-19 במרץ בשנת 1973, הופיעה להקת גרייטפול דד ב-NASSAU COLISEUM בלונג איילנד. אז שלפתי מהרולינג סטון שברשותי את הביקורת על ההופעה...

"זה היה חייב לקרות: אפילו ה"דד" עברו לנצנצים. הלהקה הופיעה על במת האולם המרווח הזה בלונג איילנד כג'נטלמנים רשמיים, כשהם לבושים בחליפות פאייטים מהודרות מול קהל של יום שני שמילא את המקום עד אפס מקום וצעק בדביקות, אך בכל זאת נותר נאמן לצבעי חולצות הפלנל והג'ינס שלו. המוזיקה הייתה מעולה באופן עקבי והוגשה במקצוענות ובקלאס שאולי אפילו היו נחשבים למובנים מאליהם אלמלא היו כה רעועים מבחינה היסטורית, כשהם לכודים במלכוד הכפול של ציפיות מסיביות ומורכבויות פנימיות – לילות טובים שמתערבבים בהכרח עם הרעים.

ובכל זאת, במקום להיאבק בתגובות-היתר של הקהל שלהם – כפי שהיה פעם – ה"דד" השלימו עם הגורם הבלתי נשלט הזה, ואפילו נהנים ממנו, תוך שהם לומדים דרכים בהן ניתן לתמרן ולשלוט בו. הטכניקה שלהם כאן כללה קצב – מתיחת ארבע השעות של צמד מערכות התופים שלהם כך שהקהל נע איתם, ולא נגדם. ההפסקות הארוכות בין השירים שירתו את המטרה הכפולה של הרגעת הקהל וגם של הלהקה.

הקהל חומם מוקדם יותר בערב על ידי הצליל הדומיננטי של גיטרת הפדאל-סטיל של ה-NEW RIDERS (שהחליפו את ה-SONS OF CHAMPLIN שפתחו בשני הלילות הראשונים של סדרת ההופעות), שהגיע לשיאו עם WILLIE AND THE HAND JIVE וגרסת קאנטרי מקסימה ל-DOWN IN THE BOONDOCKS של בילי ג'ו רויאל.

ה"דד" עלו לבמה לקול ההתפרצויות ההמוניות הרגילות, ניגנו שאפל מערבי מהיר וסיימו אותו לפני שגרסיה הספיק אפילו לרמוז על סולו ממושך. הם עברו בכבדות ל-HE'S GONE, כשג'רי בא בהתייחסות הגלויה היחידה של הערב למותו של רון (פיגפן) מקירנן, כשהוא מוציא את הפזמון האחרון: "או-הו, שום דבר לא יחזיר אותו..." השיפור והעוצמה בהרמוניות הקוליות של הלהקה ניכרו מיד; הקולות שלהם כבר לא רעדו מעלה ומטה בסולם בניסיון למצוא את סדרת התווים הנכונה. כשדונה גודשו הצטרפה אליהם, המיזוג הקולי נשמע כמעט מושלם, גם אם מעט אקסצנטרי.

השירים הארוכים יותר הם אלו שסיבכו אותם, אבל לא בהרבה. CHINA CAT SUNFLOWER החל את השיגור אל מה שהפך לסימן ההיכר המורחב של ה"דד", וכשהם לקחו אותו בדרך עקיפה אל I KNOW YOU RIDER, נראה היה כאילו הלילה בטוח ייצבע בזהב. אבל מאוחר יותר, מעבר למשוכה של AROUND AND AROUND והפזמון המשותף של TENNESSEE JED, זה התברר כזינוק כושל. השיר הגדול של הסט, PLAYIN' IN THE BAND, מעולם לא ממש תפס את הכיוון שחיפשו; גלגלי השיניים נגעו אך מעולם לא השתלבו לחלוטין.

שאר הלילה היה שייך לגרסיה. כשחזר מהפסקה קצרה, הוא הוביל את הלהקה בכוח דרך שילוב של חומרים ישנים וחדשים, שהוכתרו באודה יפהפייה לאישה בשם סטלה בלו. ג'אם ארוך סביב TRUCKIN היה מוצלח בחלקו, כמו גם קטע המשך מתוך THE OTHER ONE, ועם הלהקה שהחלה להתאסף סביב המתופף ביל קרויצמן בחצי גורן, כשהם מתרכזים ביצירת מגע, הם סוף סוף קיבלו את מה שרצו בקטע ארוך ומוכוון ג'אז שמעולם לא שמעתי לפני כן; הוא נשמע חופשי מאוד, כשהנגנים "יורים" ומפחידים זה את זה בספירלה רציפה שמתערבלת כלפי מעלה.

הם עזבו את הבמה אחרי "ג'וני בי גוד" וכדי לקרוא להם בחזרה, הקהל הדליק כמה גפרורים באזור האורקסטרה, עוד כמה הגיבו לאורך המרפסות, והאור התפשט החוצה עד שכל פנים האולם הואר בכוח הגפרורים. ה"דד" חזרו עם CASEY JONES, כשתמרות עשן עולות משורות המגברים, והלהקה דוהרת קדימה בעוד כדור-מראות מסתובב שובר נקודות אור קטנות סביב הקהל".

האחים דובי בתקליט חדש עם זמר חדש. ב-19 במרץ בשנת 1976 יצא תקליט חדש ללהקת האחים דובי ושמו TAKIN' IT TO THE STREETS. זה הראשון עם מייקל מקדונלד כזמר הלהקה. הסיפור על הבאתו ללהקה מרתק - והנה הוא כאן:

הגיטריסט, פאט סימונס: "להיות בלהקה, ובמיוחד בלהקה כמו שלנו, זה מאוד דומה למשפחה. אתם אוהבים אחד את השני מאוד, אבל תמיד יש קונפליקטים שאורבים מעבר לפינה. ואז צריך להתמודד עם הדברים כמשפחה, ולהבין יחד מה הצעד הבא. פחדתי עבור טומי (ג'ונסטון) כשהוא נאלץ לעזוב אותנו פתאום בתחילת סיבוב ההופעות. התחושה הראשונית שלי הייתה שאולי הרכבת הזו הגיעה לתחנתה הסופית. אבל אז לקחתי צעד אחורה וחשבנו כמה קשה עבדנו כדי להגיע לאן שהגענו. התחלתי לחשוב גם על להקות אחרות שנאלצו להתמודד עם אובדן כזה – איך הן שרדו? אולי יש דרך שבה נוכל לצלוח את זה. בסופו של דבר, הלהקה עשתה זאת, אבל זה לא תמיד היה קל".

הזמר-גיטריסט, טום ג'ונסטון: "הייתי ממש חולה. הטיסה מלואיזיאנה לבית החולים בלוס אנג'לס זכורה לי בערפול. הרגשתי רע מאוד שנאלצתי לעזוב בתחילת סיבוב ההופעות ולהשאיר את הלהקה במצב נורא; ידעתי שאני הולך להלקות את עצמי על כך. זה לא היה אמור לקרות, אבל זה קרה. מעולם לא ידעתי עד כמה הכיב שלי באמת רציני. חגגתי יותר מדי; כשמגיעים להצלחה מהסוג שחווינו, קל לאבד שליטה. מעולם לא הרגשתי כך בעבר, וחלק מה'התקפות' שעברתי היו כואבות מאוד. הייתי רק בן 27, ומזל שלא חשבתי על כך ש-27 הוא 'גיל הקסם' שבו איבדנו מוזיקאי רוק כמו ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין וג'ים מוריסון... הגעתי לבית החולים והתקרבתי שם למוות על שולחן הניתוחים. הם איבדו אותי לכמה זמן – ללא דופק. ריחפתי עד התקרה והבטתי מלמעלה על כולם בחדר. כמה ימים לאחר מכן, זיהיתי אנשים שהיו שם בזמן שהייתי מחוסר הכרה לחלוטין. או לפחות, זה מה שחשבתי".

הבסיסט, טייראן פורטר: "הלילה שבו טומי פונה לבית החולים היה מתוח מאוד. עליתי לבמה ועמדתי להכריז שאנחנו לא הולכים לנגן כי ההרכב לא מלא. בדיוק כשרציתי להתחיל לדבר, פאט רץ למיקרופון ואמר לי 'חכה רגע'. הוא פנה לקהל בשלווה ואמר: 'תראו, טומי לא כאן הלילה ואנחנו לא בטוחים מה לעשות. אנחנו רוצים לנגן עבורכם, אבל רק אם אתם רוצים אותנו'. הקהל הגיב בטירוף, ואז המשכנו וניגנו אולי את אחת ההופעות הטובות ביותר שלנו אי פעם, כולל התפקידים של טומי והכל. עשינו זאת, אבל אחרי ההופעה היינו עדיין המומים ומבולבלים. לא הייתה לנו תוכנית מגירה. אז ג'ף (סקאנק באקסטר, הגיטריסט) התקשר למייקל מקדונלד. הבאנו אותו לניו אורלינס ועשינו חזרות במשך כמה ימים. לא ידעתי למה לצפות, אבל הציפיות שלי לא היו גבוהות. אולם בשנייה ששמעתי אותו פותח את הפה, אמרתי לעצמי 'הולי שיט!'. המוח שלי פשוט התפוצץ. מיד חשבתי שזה הולך להיות נהדר; הוא כל כך מלא נשמה וייחודי שזה ייתן לנו הזדמנות אמיתית לצמוח. הדרך שבה הסתגלנו תמיד הזכירה לי את הדרך שבה להקת 'ג'נסיס' התאקלמה אחרי שפיטר גבריאל עזב. אתה פשוט עושה את מה שצריך. אתה מבין איך להשיג את המטרה ואז, מדי פעם, אתה יוצא אפילו חזק יותר ממה שהיית קודם".

פאט סימונס: "במלון למחרת, קיבלנו עדכונים שוטפים לגבי טום. זה נשמע רע. התחלתי לחשוב שאולי פשוט גמרנו את הסיפור. אבל אז חשבתי – רגע, להקות אחרות עברו את זה, איך הן התמודדו? אז התחלנו להופיע ואני השתלטתי על רוב השירה המובילה. לא הייתה לנו ברירה; סיבוב ההופעות כבר הוזמן, האלבום STAMPEDE יצא, והחלטנו לעשות כמיטב יכולתנו עד שאחינו טום יחזור. פיתחנו רוח לחימה ולמדנו הרבה על עצמנו. היינו חייבים להמשיך. יצאנו לדרך בלי טום, והדבר הראשון שהמעריצים רצו לדעת היה איפה הוא. היינו כנים; פניתי לקהל ואמרתי להם שהם יכולים לקבל את כספם בחזרה אם ירצו, אבל הם נתנו לנו הזדמנות. ועדיין, היינו צריכים למצוא פתרון מהיר. ג'ף באקסטר משך אותי הצידה מאחורי הקלעים: 'היי בנאדם, זוכר את הבחור ששר לנו קולות רקע כשהייתי בסטילי דן? הוא טוב'. הוא דיבר בשקט כדי שרק אני אשמע. 'הוא צעיר, בן 22 בערך, אבל הוא טוב ומנגן גם על קלידים... מי יודע?'. לא הייתי בטוח מה לחשוב, אבל ג'ף היה נחוש: 'אנחנו חייבים לעשות משהו, בנאדם. תן לי לקנות לו כרטיס טיסה. אני יודע שהוא לא תחליף לטומי, אבל הוא מוכשר'. 'לך על זה', אמרתי לו. חשבתי שזה רעיון לא רע, בהתחשב בכך שביל פיין ניגן תפקידי פסנתר כה מזוהים בתקליטים שלנו, ועכשיו נוכל לקבל את הצליל הזה גם על הבמה. האם הבחור החדש היה מוכן לזה? כמה ימים לאחר מכן הגיע מלוס אנג'לס זמר רקע בעל שיער פרוע וזקן. ג'ף הביא אותו למלון ואמר: 'פאט, מייקל מקדונלד כאן'. 'טוב שזכית להגיע', אמרתי לו. 'העונג כולו שלי', הוא ענה בביישנות, 'ניגנתי כמה מהשירים שלכם בלהקת קאברים קטנה בבר בעמק סן פרננדו. אני לא מאמין שאני כאן עם החבר'ה האמיתיים'. התחלנו לעשות חזרות ביום החופשי שלנו. היה ברור מיד שמקדונלד הביישן והעדין הוא הרבה יותר מ'זמר רקע'. הוא היה בחור שיכול בקלות להתחלק איתי בשירה המובילה ולהוסיף קלידים לצליל החי שלנו. הקול שלו היה שונה מאוד מזה של טום – לא גולמי ובלוזי, אלא בסגנון גוספל ונשמה, כמו ריי צ'ארלס צעיר או ג'ו קוקר. זה היה שונה, אבל זה עבד. עברנו את סיבוב ההופעות בהצלחה".

מייקל מקדונלד: "זה פשוט מצחיק איך דברים מסתדרים. הייתי מעריץ גדול של 'סטילי דן' וחשבתי שקיבלתי את ג'וב חיי כששרתי שם קולות רקע; זו הייתה עבודת חלומות. הופענו באירופה ובארה"ב בסיבובים מדהימים, ואז – בום, הלהקה התפרקה. חזרתי לסצנת המועדונים ולשירי קאברים. אז הבנתי לראשונה כמה מהר דברים יכולים להשתנות בעסקי המוזיקה. זה עסק הפכפך. אבל למדתי הרבה בסטילי דן; הם היו כל כך מקצועיים ומדויקים. כל לילה על הבמה היה כמו סדנה עבורי, והרגשתי שהשירה שלי משתפרת פלאים – אבל הכל נגמר מהר מדי. ואז יום אחד התקשר ג'ף באקסטר, שהיה איתי בלהקה ועזב קודם כדי להצטרף ל'אחים דובי'. תמיד חשבתי שהוא התאים להם מאוד, למרות שזה הדהים אותי שהם צירפו גיטריסט שלישי כשכבר היה להם הכל, אבל הם עושים מה שנכון ללהקה. הוא הסביר לי מה קורה, שהם באמצע סיבוב הופעות גדול וזקוקים לגיבוי. האם חשבתי שאני האיש שיכול להיכנס לנעליו של טום ג'ונסטון? אין סיכוי. היה לו קול חד-פעמי והוא היה מוזיקאי מדהים. מה כבר יכולתי להוסיף לאחים דובי? אבל ג'ף התעקש, אז טסתי לניו אורלינס. הכל קרה מהר; לא היה זמן לבזבז. היו לי רק יומיים ללמוד את כל הסט. השתלטנו על מועדון ישן ועבדנו מסביב לשעון. זה היה אחד האתגרים הגדולים בחיי. האחים דובי מנגנים סוגים שונים של מוזיקה – הם כיסו שטח סגנוני נרחב, בניגוד ללהקות שרק מנגנות בלוז או הארד רוק. מעולם לא החשבתי את עצמי כנגן קלידים דגול; חשבתי שהכוח שלי הוא כסולן, בקולות רקע ובחלקים הגבוהים, ובזה התמקדתי. אני באמת חושב שאם היה להם יותר זמן למחשבה, הם היו מוצאים מישהו מנוסה יותר, כך שהדחיפות עבדה לטובתי. הייתי צריך לאלתר תוך כדי תנועה, ואני מודה לאלוהים על כך שג'ף הציע להביא אותי רק כדי 'לסתום כמה חורים'. השיחה הזו שינתה את חיי".

ההרכב עם מקדונלד החל לעבוד על מה שיהיה TAKIN' IT TO THE STREETS. לא רק המוזיקה הייתה פרויקט רציני, אלא גם עטיפת האלבום. בתחילה נשקל הרעיון ליצור עטיפת הולוגרמה – טכנולוגיה שהייתה אז בחיתוליה. כשהתברר שזה לא מעשי, הלהקה הציעה לשלב רק פינה הולוגרמית כדי למשוך את הקונים. חברי הלהקה אהבו את הרעיון, אך חברת התקליטים התנגדה בשל העלות הגבוהה. בסופו של דבר, העטיפה הקדמית מציגה את פאט סימונס במשקפי שמש. באותה עת, מקדונלד חשש ללא הרף שהקהל לא יקבל את הלהקה כשהוא בחזית; החשש שלו היה כה עמוק עד שהיה על סף דיכאון, אך הכל התפוגג כשהאלבום הפך להצלחה מסחרית כבירה.

ומה חשבו ברולינג סטון בזמנו? הנה הביקורת מהארכיון: "הצליל של האחים דובי מושפע כעת עמוקות מג'ף באקסטר וממייקל מקדונלד, שניים שפעלו בעבר במחנה של סטילי דן. השניים תרמו כשני שלישים מהחומר לאלבום הזה, כשהם מוסיפים מקצבים מורכבים ולטיניים יותר. הם, ככל הנראה, הסיבה לכך שזהו האלבום הטוב ביותר של הלהקה עד כה. מבחינת התמלילים, הסיפור שונה; המילים בנאליות להחריד, אך המוזיקה מפצה על כך. התקווה היחידה היא שבהמשך הדרך יצרפו ה'דוביז' כותב שירים ברמה של סטילי דן".

לאן בדיוק מייק אולדפילד טס? ב-19 במרץ בשנת 1982 יצא האלבום FIVE MILES OUT של מייק אולדפילד. צינורות טבעתיים / אומדון זה ממש לא!

האם מייק אולדפילד איבד את הדרך? או שהוא פשוט החליט להפעיל את מערכת הניווט האוטומטית במטוס שלו, מה שהיה די מפתיע בהתחשב בכך שהיצירה פה התייחסה בחלקה לחוויותיו כטייס מטוסים לאחר שקיבל את רישיון הטיסה שלו בשנת 1979. בכל זאת, זה נושא מעניין לכתוב עליו. בכל זאת, היה מדובר בתקליט השני ברציפות שנשמע כמו מיחזור של רעיונות ישנים.

קצת לפני כן, אולדפילד, האיש שעשה קריירה מיצירת נופים מוזיקליים, נכנס לאייטיז בשיא המרץ. הוא הקים אולפן הקלטות ביתי מדוגם בקינגהמשייר, ובמהירות הבזק הוציא שני תקליטים חדשים תוך שנה אחת: PLATINUM ו-QE2 (שהאמת? אני לא משתגע עליהם). הוא לא פחד להתנסות, ושילב מגוון סגנונות מוזיקליים כדי לשמור על העניין. באותה תקופה הוא עבר גם חוויית סמינר EXEGESIS, שהעניקה לו תחושת לידה מחדש אישית ועזרה לו להשתחרר מהשדים הפנימיים שלו, מה שהעניק לו את הביטחון לצאת ולהופיע בפני קהלים.

אבל בסיבוב ההופעות הוא החליט לשכור מטוס דו-מנועי ספרדי, עם עשרה מושבים. הוא החליט להטיס את המטוס בעצמו. אבל החזון היפה נתקל במציאות קשוחה. הטיסה מספרד (מברצלונה לסן סבסטיאן) מעל הרי הפירנאים התבררה כסיוט. אולדפילד גילה שהמטוס אינו מצויד ברדאר מזג אוויר או בציוד הפשרה, והטייס שלו היה צעיר וחסר ניסיון. הם נקלעו לסופות רעמים איומות. המטוס טיפס וירד בקצבים מטורפים של 4,000 רגל לדקה. המנועים השתנקו, והשליטה על המטוס נדמה שאבדה פה ושם. היה פחד נוראי בקרב האנשים שטסו עמו, דמעות זרמו, ואיש לא ידע אם ישרוד. "לפתע יצאנו מהסערה לתוך עננים שנראו כשמפניה שנראית מול אור. כשנחתו בסן סבסטיאן, שרר שקט מוחלט, והתברר שכל הטיסות שם בוטלו בגלל מזג האוויר.

מייק אולדפילד כתב בספרו: "הושקעה המון עבודה באלבום הזה. אם תסתכלו על העטיפה של התקליט, כך בדיוק זה נראה כשיצאנו מהעננים. היא צוירה על ידי ג'רלד קולסון, שהיה טייס וגם צייר מבריק".

הדאגה פה מתחילה עם הקטע TAURUS II, מפלצת של עשרים וארבע דקות שתפסה את כל הצד הראשון של התקליט. היצירה הזו הייתה למעשה המשך ישיר של TAURUS I, אבל יותר מדי דומה. ממש כמו לחמם שוב את אותו בורקס. הבצק כבר אינו פריק והשומשום כבר נשרף. נראה היה כאילו מייק אולדפילד לא היה מרוצה מהדרך שבה היצירה הראשונה שלו יצאה, ולכן הוא החליט לעבד אותה מחדש ולהוסיף כמה חלקים חדשים. התיאוריה הזו הייתה מבוססת היטב, שכן הקטע בתקליט הקודם QE2 כבר נקרא בשם TAURUS I, מה שרמז על הגעתו הקרובה של TAURUS II. לא יודע מה אתכם - אני לא ממש אוהב את היצירה הספציפית הזו שלו. בהמשך, עם תקליט בשם CRISES הוא כבר יחזור להראות איך תופסים צד שלם עם יצירה אחת באפקטיביות רבה.

היו ודאי מעריצים שקנו את FIVE MILES OUT כתקליט הראשון שלהם עם אולדפילד, אך במבט לאחור, אחרי כל מה שהמוזיקאי הזה יצר קודם לכן, TAURUS II נתפס כחסר מעוף (למרות המטוס בעטיפת התקליט...) ולא יצירתי. מייק אולדפילד, שפעם היה יצירתי במיוחד עם הגיטרה החשמלית שלו, לא טרח לשנות את סאונד הזה שלו במשך כמה תקליטים ובעיניי זה הפך קצת מתיש. גם צליל מקהלת הנשים לקראת סוף הקטע מזכיר משהו שנעשה הרבה יותר טעבר, בתקליט "אומדון". זה נשמע בתקליט החדש הזה כמו קלידים שבאים לחקות מקהלה נשית. כן, עד כדי כך חסר חיים.

הצד השני של התקליט היה קצת טוב יותר, כאשר השיר הראשון בצד זה היה FAMILY MAN. השיר בוצע על ידי הזמרת מאגי ריילי (זו שתשיר בהמשך, באופן אף משכנע יותר, את הלהיטים MOONLIGHT SHADOW ו-IN FRANCE) קצת מאוחר יותר הפך השיר הזה ללהיט ענק בביצוע של הצמד הול ואוטס (האמת? באייטיז הכרתי את הגרסה שלהם לפני הגרסה המקורית של אולדפילד ועד היום אני בדעה שהגרסה שלהם טובה יותר). השיר הזה הראה שאולדפילד יכול לצאת מאזור הנוחות שלו לטובת רעיונות חדשים ומדליקים (נו טוב, הריף המרכזי בשיר נכתב בכלל על ידי ריק פן). אפילו סולו הגיטרה שלו פה, עם הסאונד המוכר של אולדפילד, משתלב היטב.

לאחר מכן הגיע הקטע ORABIDOO באורך של שלוש עשרה דקות. הקטע נפתח במבוא יפהפה של פעמונים שהוביל בהדרגה לגוף המרכזי של המנגינה, שנשמע די מעניין - אם כי זה לא משהו שאחזור להקשיב לו ביוזמתי (פשוט הקשבתי לזה עכשיו כדי לכתוב את המאמר הזה). היצירה הזו, שנכתבה כזיכרון מוזיקלי לתקרית שבה מייק אולדפילד טס לתוך סופת רעמים במטוס שלו, התקרבה ככל האפשר למוזיקת מעליות חללית. כשהסערה נכנסה בדקה השביעית, היא לא נשמעת מפחידה במיוחד וחבל. מייק אולדפילד יצר ניגוד של טיסה חלקה וסערה בשמיים פשוט על ידי שינוי האווירה בצורה גסה. נו, טוב.

התקליט נחתם בשני שירים קצרים יותר. השיר MOUNT TEIDI, שנקרא על שמו של הר הגעש המפורסם בטנריף, מביא כאורח את המתופף קרל פאלמר. לא יודע, לא חשתי פה בלבה מתפרצת. שיר הנושא, FIVE MILES OUT, החזיר אותנו שוב לתקרית הסערה המפורסמת. מאגי ריילי חלקה כאן את השירה עם זמר נוסף ועם מכשיר ווקודר שמעוות את הקול שיישמע כמשהו רובוטי. שוב המקצב המונוטוני הזה... שוב האלמנטים של חמת החלילים ההיא, שוב הגיטרה שלו. די, זה כבר מוגזם.

אולדפילד בספרו על השיר הזה: "אם חיפשתי השראה לאלבום הבא שלי, מצאתי אותה. FIVE MILES OUT הוא ביטוי שגור בקרב טייסים כשהם מתקרבים לכל מנחת. ירדתי לפאב המקומי שלי והעמדתי כוסות של גינס, מילון חרוזים ואת ספרי הטיסה שלי, ובעזרתם רשמתי ביטויים קצרים מחוויית הטיסה שלי והרכבתי מהם שיר. העבודה על השיר הייתה קשה כמעט כמו הטיסה עצמה. זה לקח בערך שלושה חודשים ללא הפסקה, יום אחרי יום, של עבודה על השיר היחיד הזה. אל תשאלו אותי למה עשיתי את זה. עברתי בערך שש גרסאות שונות עד שהייתי מרוצה ממנו, עד שחשבתי שהוא חזק מספיק כדי לייצג את החוויה ההיא".

אני שמח שאולדפילד מרגיש טוב עם הטיסה הזו, אבל לי נראה שגאונות ההלחנה האמיתית שלו הייתה מוגבלת יחסית בתקופה הזו שלו. נו, לפחות הוא הביא לי פה את FAMILY MAN. עכשיו תסלחו לי, אני רץ להקשיב שוב לגרסה של הול ואוטס כדי להתאושש.

גם זה קרה ב-19 במרץ. האקשן, הדרמה והקצב. תחזיקו חזק, יוצאים למסע בזמן.

ירושלים בוערת וקיס לובשים חליפות

הכל התחיל בשנת 1973, כאשר חוזה פליסיאנו הגיע לישראל והופיע בבנייני האומה בירושלים. פליסיאנו הביא איתו משב רוח בינלאומי לעיר הבירה וריגש את הקהל הישראלי עם הגיטרה האקוסטית שלו. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1975, בצד השני של האוקיינוס, יצא תקליטה השלישי של להקת קיס, DRESSED TO KILL. התקליט הזה הציג את חברי הלהקה על העטיפה כשהם לובשים חליפות מחויטות, מה שהיה ניגוד מוחלט לתלבושות הבמה המופרעות שלהם, והכיל את ההמנון הנצחי ROCK AND ROLL ALL NITE.

השופינג של בואי והשיחה הזועמת מהבית

בשנת 1970, דיוויד בואי וחברתו אנג'לה התכוננו לחתונתם שתיערך ביום המחרת. השניים בילו את אחר הצהריים בשוק קנסינגטון הלונדוני כדי לבחור לעצמם בגדים לאירוע. היא בחרה בשמלה פרחונית ארוכה והוא רכש מכנסי משי שחורים. השוק היה אז המרכז של כל מה שנכון ובועט בלונדון, והזוג נראה שם במיטבו. בינתיים, בדרמה מהסרטים, קיבל מנהלו של בואי, קן פיט, טלפון נזעם מאמו של הזמר כי לא הוזמנה לחתונה ודרשה לקבל פרטים לאן להגיע. פיט לא ידע היכן תהיה החתונה ולכן נותר ללא תשובה מולה. באותו ערב חגג בואי את יום הרווקות האחרון שלו בהופעת סולו במועדון פולק ושמו THE THREE TUNS. זו תהיה הופעתו האחרונה שם, רגע לפני שהפך לכוכב-על ששינה את פני המוזיקה.

המלחמה של הביטלס בבוטלגים

בשנת 1973 נערכה מסיבת עיתונאים בעניין הביטלס במשרדי חברת קפיטול שבהוליווד. סגן נשיא החברה, בראון מגס, הודיע לעיתונאים בעניין הוצאת שני אלבומי להיטים של הביטלס. הראשון יתמקד בשנים 1962-1966 והשני בשנים 1967-1970, המוכרים היום לכולם כאלבומים האדום והכחול. כך הוא הכריז: "אנו נוציא דרך חברת אפל שני אלבומים עם שירי ביטלס ישנים במטרה להילחם במכירות בוטלגים של הביטלס המוצעים בשם ALPHA OMEGA, שמפורסמים בטלוויזיה ובמהדורות החדשות. אנו חשים שיהיה קל יותר להילחם במוצר ההוא עם מוצר משלנו מאשר לתבוע בבית משפט. זה נכון וראוי שהביטלס יקבלו אוסף להיטים משלהם דרך החברה שלהם". אבל האמת היא שמי שהרכיב את השירים למוצר הזה לא היו הביטלס כי אם אלן קליין – אויבו הגדול של פול מקרטני, מה שהוסיף עוד שמן למדורת הסכסוכים בלהקה.

הטרגדיות של המלך והגיטריסט

בשנת 1980, עולם המוזיקה עסק בהליכים משפטיים סוערים נגד הרופא שסיפק את תרופות המרשם שהרגו את אלביס פרסלי. הנתיחה של אלביס הוכנסה כראיה בבית המשפט, מה שחשף פרטים קשים על מצבו הבריאותי של המלך בימיו האחרונים. ד"ר ג'ורג' ניקופולוס, שהיה ידוע כ"ד"ר ניק" נמצא בסופו של דבר אשם באישור מרשם יתר של התרופות. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1982, קרה אסון כבד בעת סיבוב ההופעות של אוזי אוסבורן, כשהגיטריסט שלו, רנדי רודס בן ה-25, ועוד שניים מאנשי צוות ההופעות (נהג האוטובוס טהמאפרת) נספו בהתרסקות מטוס בגלל התרברבות אותו נהג כי הוא גם יכול להטיס כהלכה. אותו נהג, שהיה כנראה מפוצץ עם קוקאין, ניסה לבצע "יעף נמוך" מעל האוטובוס כדי להרשים את הצוות, אך הכנף פגעה בגג והמטוס התרסק לתוך בית סמוך.

מדונה ודוראן דוראן נפגשים

קפיצה קטנה לשנת 1984, אל מאחורי הקלעים במדיסון סקוור גארדן. לאחר הופעה מחשמלת של דוראן דוראן, המפיק נייל רודג'רס הציג לחברי הלהקה אמנית צעירה ואנרגטית איתה הוא עבד באותם ימים על תקליטה השני: מדונה. זה היה הרגע שבו הפופ של שנות השמונים התגבש לאייקון שאנחנו מכירים היום, רגע לפני ש-LIKE A VIRGIN כבש את העולם.

הביקורת הקטלנית על טומי

בשנת 1975 יצא תקליט הפסקול של הסרט TOMMY, המבוסס על אופרת הרוק של להקת המי. הביקורות לא תמיד היו רחמניות. ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על זה: "האם אי פעם אצליח להבין את גיבור הרוק מספר אחת שלי בכל הזמנים? כאן פיט טאונסנד מנגן כמה דברים מדהימים בסינטיסייזר ואז מאפשר לטשטש את רובם בשירה של אנשים שאין להם עסק באולפן הקלטות. עם זאת, למרות שמבקרי קולנוע יכולים להלל אותה על כך שהרשתה לעצמה להצטלם כשהיא נראית בגיל העמידה ומרושעת (אם לא בגלל משחקה בפועל), אן מרגרט פשוט לא שרה בצורה מושכת. הקול שלה מטריד למדי בלי קשר לדברים המדהימים שלעתים קרובות מתרחשים ברקע. כמו כן, ככל שאוליבר ריד מרושע וסוטה בצורה יעילה על המסך, הקרקור חסר המנגינות שבו הוא מנסה לשיר את התפקיד הראשי של מאהב נראה מסוג הדברים שרק סוטה חסר בושה ישאף להקשיב להם בפרטיות שלו. מדוע, כשהוא היה בסביבה להופעה קצרה מדי בסרט בתור הכומר, אף אחד לא חשב להשתמש בקולו מקפיא הדם והמענג של ארתור בראון, אלוהי אש הגיהנום, בפסקול? גם אם קן ראסל היה מת על כך שריד ישיר בעצמו, תחשבו על כמה מדהים היה נראה ארתור בראון בדמות בן הדוד, קווין. בהתחשב בעובדה שזו העבודה של אנשי פריחת הרוק הבריטי, הליווי האינסטרומנטלי מפתיע באופן מפתיע בכמה מקומות. מי, למשל, היה חולם שדמויות למופת כמו אריק קלפטון (באחת ההופעות המוקלטות הפחות מרשימות שלו), ג'ון אנטוויסל וקני ג'ונס (המתופף מ-THE FACES) יתקשו כל כך להסכים על הקצב שבו יבצעו את EYESIGHT TO THE BLIND? רק לפרוטוקול, ארבעת המנגינות שנכתבו במיוחד עבור הגרסה הזו של הפסקול כמעט ולא מצדיקות את רכישתו, בעיקר בגלל המידה שבה מופיעה בהן אן מרגרט. אם איכשהו הצלחתם להעריץ את הסרט, עדיף היה לכם לראות אותו עוד כמה פעמים מאשר לקנות את הפסקול הזה, שבלי הוויזואליות, אולי יצליח".

ג'ימי הנדריקס וג'וני מיטשל: המיתוס מול המציאות

בשנת 1968 הופיעה ג'וני מיטשל במועדון קטן באוטווה, כשג'ימי הנדריקס נכח במקום ואף הקליט אותה במכשיר הטייפ שלו. הקלטה זו צצה לפני כשנה וישר הודבקה לה ארומה רומנטית ביותר. הנה יומנו של הנדריקס: "הגעתי לאוטוואה. מלון יפהפה. אנשים מוזרים. דיברתי עם ג'וני בטלפון. אני חושב שאקליט אותה הערב עם מכשיר ההקלטה המעולה שלי... הלכתי למועדון הקטן לראות את ג'וני. היא בחורה פנטסטית עם מילות גן עדן". עד כאן באמת נשמע הכל גן עדן רומנטי, אבל הנה מה שבאמת היה שם, לפי דיווחים שאספתי ממקורות שונים: באותו יום הופיע שם הנדריקס עם להקת האקספריינס שלו, כשלהקת החימום הייתה סופט מאשין. זה היה חלק מסיבוב ההופעות שהחבורה עשתה בארה"ב ובקנדה. ג'ימי סחב איתו מכשיר הקלטה ובו שני ערוצים. עם מכשיר זה הוא ביקש להקליט כל דבר מוזיקלי שהיה סביבו. לכן גם הקליט את הופעתו באותו יום (הופעה שיצאה שנים רבות לאחר מכן באופן רשמי). כשנתקל בג'וני מיטשל, שנקבעה להופיע גם היא שם באותו יום - הוא ביקש להוסיף גם את הקלטת הופעתה לאוסף ההקלטות הפרטי שלו, כאחד שבא לתעד כל דבר מסביב. אז הוא ניגש אליה וביקש את אישורה והיא הסכימה ללא בעיה.

אריק קלפטון והיום האחרון עם קונור

בשנת 1991 היה יום בילוי אחרון בהחלט של אבא ובן יחדיו, רגע לפני שאסון נורא יכה את אריק קלפטון. הנה מה שסיפר הזמר על אותם רגעים: "לא ברחתי מקונור, למרות שהיה לי פחד בקשר עמו. אחרי הכל, הייתי אב-חלקי כלפיו. ילדים קטנים נוטים להיות אכזריים באופן בלתי רצוני ונהגתי לקחת זאת כמשהו שנעשה בכוונה מצידו כלפיי. אבל למדתי להתרגל אליו ולהשתוקק לראותו. כך חשתי במרץ 1991 כשבאתי לראות אותו בניו יורק, איפה שלורי והחבר שלה סילביו תיכננו לקנות דירה. בערב של ה-19 במרץ הלכתי לדירה בה הם גרו כדי לאסוף את קונור לבילוי איתי בקרקס שבלונג איילנד. זו הייתה הפעם הראשונה בה ביליתי איתו לבד. הייתי מתוח ונרגש. זה היה בילוי נהדר. קונור לא הפסיק לדבר והיה נלהב מאד במיוחד מהפילים. אז הבנתי לראשונה מה זה באמת שיש לך ילד ואתה אבא. אני זוכר שאמרתי ללורי, כשהחזרתי אותו אליה, שמעתה אני רוצה להיות עמו לבדי בכל פעם שיתאפשר ביקור שכזה". למחרת יקרה הסיוט הגדול ביותר שיכול לקרות להורה, כשקונור הקטן נפל מחלון הדירה בקומה ה-53, טרגדיה שהובילה לכתיבת השיר המצמרר TEARS IN HEAVEN.

קווין כובשים את הקשת בענן

בשנת 1974 הופיעה להקת קווין באולם RAINBOW בלונדון. הופעה זו, וגם זו שנערכה שם ביום למחרת, צולמו בווידאו וגם הוקלטו. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה דרכה הלהקה על הבמה ההיא בלונדון; דוקומנטים שצצו מאז ציינו כי ההקלטה בהופעה הראשונה של קווין באולם ההוא, במרץ 1974, נועדה לצאת כתקליטה השלישי של הלהקה. הרעיון נפל וחברי קווין הקליטו במקומו את התקליט השלישי והמופתי, SHEER HEART ATTACK. היה זה זמן מרגש לקווין, שידעה כי באמתחתה מוזיקה טובה. בריאן מאי שיתף בזיכרונותיו מהתקופה: "בתחילה נסענו מהופעה להופעה במכונית מסחרית חבוטה, שנהגנו גם לישון בה. בשלב מסוים זה נמאס עלינו והחלטנו לקחת חדר במלון. לא היה לנו כסף. למעשה, לא נראה לי שהרווחנו כסף מסיבובי הופעות עד שנת 1986. זה יפתיע אנשים, אבל השקענו המון כסף בכל סיבוב הופעות שעשינו. לא היה לנו אכפת מענייני כספים בסיבובי הופעות. פשוט נהנינו מהחוויה ולכן השקענו את כל מה שהיה לנו באפקטים מיוחדים. בשנת 1974 חשנו שמשהו לא כשורה, כשהמנהלים שלנו פתאום קנו רולס רוייסים מהתמלוגים שהגיעו לנו, בעוד שאנחנו המשכנו לחיות בתנאים מעופשים. לא חשבנו אז להפוך את קווין למקצוע הראשי שלנו והיינו כל הזמן בטוחים שתיכף זה ייגמר ונצטרך לחפש עבודה נורמלית. בינתיים היינו כמשפחה שמחויבת ללהקה. חברים רבים, שלא הבינו מדוע אנחנו לא זמינים, עזבו אותנו. החברים האמיתיים שלנו, שהבינו שמשהו חשוב קורה לנו, הרוויחו את הקשר איתנו בהמשך הדרך. בשלב הזה, של שנת 1974, למדנו כיצד הקהל, שאנו בונים, מתנהג. כך למדנו כיצד לשלוט בו". עבור חברי קווין היה ה'ריינבאו' סוג של חלום. הם ראו שם הופעות של גיבורי מוזיקה שלהם ולא האמינו שגם הם יופיעו שם על הבמה. מאי הוסיף: "הרבה בני נוער, שבאו לראות אותנו ב'ריינבאו', התלבשו להופעה בקונספט השחור-לבן שעשינו בעטיפת התקליט השני שלנו. שם חשנו לראשונה קהל גדול שמכיר את השירים שלנו ושר איתנו".

עניבות, מרק וסיימון וגרפונקל הצעירים

בשנת 1965 פרסם המגזין הבריטי TAILOR AND CUTTER מאמר של יצרני עניבות המבקשים מהרולינג סטונס להתחיל ללבוש עניבות עם החליפות שלהם, אופנה שיצאה לאחרונה מהאופנה בקרב בני הנוער. התשובה של מיק ג'אגר הייתה קלאסית: "הבעיה עם עניבה היא שהיא יכולה להתנדנד בתוך המרק בארוחה". באותה תקופה, הסטונס נחשבו ל"ילדים הרעים" של הרוק לעומת הביטלס המעונבים. עוד רגע היסטורי נרשם בשנת 1958, כשיצא תקליטון חדש לצמד טום וג'רי, עם שיר בשם OUR SONG. זה היה התקליטון השלישי שלהם, ומי היה מאמין שאת השניים האלו אתם תכירו בהמשך הדרך כצמד סיימון וגרפונקל.

יום הולדת שמח (או עצוב) לכוכבים

ולסיום, הצצה לרשימת הנולדים והנפטרים של ה-19 במרץ: בשנת 1944 נולד טום קונסטנטין, לשעבר קלידן בלהקת גרייטפול דד, שהכניס אלמנטים אוונגרדיים לרוק הפסיכדלי. בשנת 1946 נולד פול אטקינסון, שבסיקסטיז היה הגיטריסט של להקת הזומביס ובהמשך עסק מאחורי הקלעים באיתור כישרונות, כולל המהלך המבריק של החתמת להקה שבדית לא ידועה בשם אבבא בחברה בריטית. הוא הלך לעולמו באפריל 2004. בשנת 1959 נולד הזמר טרי הול, שהיה בלהקות THE SPECIALS ו-FUN BOY THREE והוביל את גל הסקא הבריטי. הוא מת בדצמבר 2022. בשנת 1951 נולד דרק לונגמייר, שהיה בסבנטיז המתופף בלהקת הפופ BAY CITY ROLLERS. בהמשך דרכו, כשכבר נשכחו צעקות היסטריית ההערצה, הוא גם עמד בפני האשמות של אחזקת חומר פורנוגרפי עם קטינים.

בצד העצוב של התאריך, בשנת 1976 מת הגיטריסט של להקת FREE, פול קוסוף, בגיל 25 בלבד, לאחר שהתעלל בגופו עם סמים. גם אנדרו ווד, הזמר הכריזמטי של להקת הרוק מסיאטל, MOTHER LOVE BONE, מת ביום זה בשנת 1990 ממנת יתר בגיל 24, רגע לפני שהגראנג' כבש את העולם.

ב-19 במרץ בשנת 1971 יצא התקליט WILDLIFE של להקת מוט דה הופל. זה תקליטה השלישי ובמקור הוא נכשל כישלון חרוץ אך עם השנים קיבל את הכבוד שמגיע לו. אני ממש אוהב אותו.

אחרי הרוק החשמלי והכבד יותר שהיה בשני התקליטים הראשונים של הלהקה הבריטית הנהדרת הזו, לתקליט השלישי הזה הייתה תחושה רכה יותר. השינוי הסגנוני היה כה בולט עד שהדבר הוביל לכינוי שלו MILDLIFE בקרב חברי הלהקה, שהתלוצצו על המזג המעודן שנחת עליהם פתאום. השינוי נבע בין היתר מהרצון של הלהקה לחקור מחוזות חדשים בהשראת סצנת הפולק-רוק והקאנטרי שפרחה באותה תקופה. המפיק גאי סטיבנס, שהיה ידוע בשיטות העבודה הבלתי צפויות שלו, ניסה לנווט את החבורה לכיוון מגובש יותר, אך חברי הלהקה מצאו את עצמם נמשכים דווקא לצלילים אקוסטיים וחמימים.

הפתיחה המחשמלת בשיר WHISKEY WOMEN הביאה את הלהקה במלוא הדרה החשמלית מבלי לרמוז על המשך הדרך פה. המהלך הזה הזכיר לרבים את הבחירה הפותחת החשמלית שנעשתה לפני כן עם התקליט השלישי של לד זפלין, שגם הוא הפתיע את הקהל במעבר חד לצליל אקוסטי (וברור ש-WHISKEY WOMEN לא מגיע עדיין לקרסוליים של IMMIGRANT SONG). השילוב המיוחד של בלדות אקוסטיות, קאנטרי-רוק וניחוחות רוק קלאסיים הפכו תקליט זה למיוחד בקטלוג הלהקה.

מי שאיישו את עמדות הנגינה באותם ימים היו: הזמר בעל הקול המחוספס איאן האנטר. הגיטריסט הנהדר מיק ראלפס. הבסיסט האפקטיבי פיט אוברנד ווטס. הקלידן שמעדיף לנגן מבלי להבליט את עצמו - וורדן אלן והמתופף שמתאים לחבורה הזו בהחלט - דייל באפין גריפין. ובעקבות יציאת התקליט חזרה הלהקה במהירות למה שהכירה הכי טוב - סיבובי הופעות אינטנסיביים. למרות שכמה מהשירים השקטים יותר מתקליט זה נכללו בתחילה בסט שירי ההופעות, הם הוחלפו במהרה בחומרים חדשים וכבדים יותר. למה? כי הקהל במועדונים דרש אנרגיה גבוהה ודיסטורשן.

שוב, נוצר הפרדוקס המוזר הזה שהפך כה ידוע בסיפור הלהקה; היא זכתה להצלחה גדולה בהופעות וניגנה באולמות מפוצצים בכל רחבי הארץ, כשהיא נחשבת לאחת מלהקות הלייב הטובות יותר בבריטניה. ועדיין, התקליט הזה, כקודמיו, בקושי נמכר. התסכול בקרב חברי הלהקה הלך וגבר, כי הפער שלהם בין הקהל המריע בהופעות לבין מצעדי המכירות היה פשוט בלתי נתפס באותם ימים.

גם העטיפה של WILDLIFE סיפקה הצצה לשני העולמות של הלהקה. העטיפה הפנימית של התקליט באה עם תמונה צבעונית של מוט דה הופל בהופעה חיה בקרוידון, שתפסה את האנרגיה הבימתית שלהם. לעומת זאת, החלק הקדמי והאחורי של עטיפת התקליט הציגו תמונה צבעונית נוספת של הלהקה כשהיא נראית בתוך יער במחוז דורהאם, מה שהתכתב עם השם שנבחר לתקליט ועם האווירה הטבעית יותר של המוזיקה שנכללה בו.

ברולינג סטון נכתבה אז ביקורת נלהבת על התקליט (אף ששנים לאחר מכן העניק אותו עיתון, בספר שיצא מטעמו, לאלבום זה כוכב אחד בלבד...): "תוצאת הקרב טרם נקבעה סופית, אך כרטיס הניקוד שלי מעניק את ההובלה במרוץ למוט דה הופל – להקת הרוק האהובה ביותר באיים הבריטיים – שנמצאת כעת צעד אחד לפני להקת FREE. באלבומם השלישי, נראה שהם חשים מספיק בטוחים בעצמם כדי להתרחק מהצליל שאפיין אותם בתחילה ועורר את ההשוואות לבוב דילן. במקום זאת, אנו שומעים צלילי קאנטרי בשירים IT MUST BE LOVE ו-ORIGINAL MIXED UP KID. אף שהמהלך הזה עשוי להיראות יומרני, לחברי הלהקה יש מספיק טעם וידע כדי לשמור על הניסויים המוזיקליים שלהם בפרופורציה הנכונה. שני השירים הללו, למרות היותם 'דקים' יחסית מבחינת עיבוד, מנוגנים היטב ונעימים לאוזן בהקשר של מוט דה הופל.

חשוב מכך, הם מצאו דרכים חדשות לסדר את הכלים, והשפעת האפקטים מורגשת לכל אורך האלבום. הקשיחות שאפיינה בעבר את הנגינה של הגיטריסט מיק ראלפס התמתנה. השיר הפותח שלו, על נשות הוויסקי (WHISKEY WOMEN), מציג את הגישה החדשה של הלהקה במיטבה: מגע קליל יותר, אך עם עוצמה לא פחותה. למרות השינוי בגישת הנגינה (המתבטא בעיקר בשימוש בגיטרות אקוסטיות), הם עדיין מפיקים צליל מלא להפליא המעיד על התחכום המוזיקלי האיתן שלהם; כשהם מוסיפים כלי נגינה נוספים, הם לא סתם 'שופכים' אותם על הצליל הקיים, אלא משלבים אותם בתבונה.

השיר ANGEL OF EIGHTH AVENUE מבטא באופן משכנע במיוחד את המלנכוליה הרודפת שבסגנון הבלדות של הפסנתרן איאן האנטר. האנטר, כזכור, היה הדמות שסביבה התרכזו בהכרח האסוציאציות המוקדמות לדילן. קולו, הנוטה לעיתים להישבר תחת עומס הקצב, מתאים לאין שיעור דווקא לשירים האיטיים. אבל כדי שהאלבום לא יקרוס תחת כובד חשיבותו העצמית – בעיה שאיימה על שני אלבומיה הראשונים של הלהקה – שלפו חבריה כמה הפתעות. הצד הראשון של התקליט נסגר בביצוע אנרגטי לשיר LAY DOWN של מלאני ספקה; לצד המצוינות המוזיקלית של הקטע, מהנה לשמוע אותו מבוצע על ידי הלהקה. ההפתעה השנייה מגיעה בעשר הדקות החיות של KEEP A KNOCKIN, הנועל את האלבום ברוקנרול סוחף. זהו החומר שממנו צמח המוניטין של הלהקה באנגליה; החברים כאן מזכירים לי במידה רבה את להקת המי בימיה המוקדמים. כעת, כשנראה שהם כבשו את הכתר הבריטי, האם לא הגיע הזמן שיקבלו דחיפה גם בצד הזה של האוקיינוס האטלנטי? יש באלבום הזה מספיק מוזיקה מגובשת כדי להצדיק זאת. מוט דה הופל חורגת בבירור מכל השוואה לדילן ששמעתם בעבר".

איאן האנטר: "המפיק גאי סטיבנס בנה אותנו והוא היה מדהים. הוא לקח את הדברים לקיצוניות וכולנו היינו קצת בהלם. אחרי שני תקליטים איתו, החלטנו בטיפשותנו להפיק אלבום לבד, ובסופו של דבר עשינו את WILDLIFE, שדווקא היה תקליט מתון יותר. זה אלבום שאני אוהב יותר מהשאר; יש בו שירים טובים, למרות שנמכר בכמויות זעומות להפליא. השיר WATERLOW הוא אחד הדברים הטובים ביותר שעשיתי. שם השיר הוא שמו של פארק אמיתי בצפון לונדון, והוא נכתב בהשפעת הגירושים שעברתי באותם ימים.

השיר היחיד ששנאתי באלבום הוא שיר הסיום, הביצוע ל-KEEP ON KNOCKIN', כי הוא פשוט לא התאים לאלבום. הקלטנו הופעה שלמה בקרוידון, וזה היה השיר היחיד שמצאנו לנכון להוציא ממנה לאור. שילמנו 4,000 ליש"ט מזורגגים כדי לשכור אולפן נייד, ומכיוון שלא היו לנו מספיק שירים להקלטת האלבום – נאלצנו להכניס אותו. חברת התקליטים שלנו עשתה אפס מאמץ לשווק אותנו, אך דחפה אותנו לעשות אלבום רביעי. בשלב הזה כבר לא רציתי להקליט; היו לי שירים שכתבתי אבל לא רציתי להקליט אותם. המצב היה נוראי: כל ההופעות שלנו היו מפוצצות בקהל, ועדיין לא קנו את האלבומים שלנו". היער שהלהקה נראתה מצולמת בו היה סבוך מדי?

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459