כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-2 בדצמבר (2.12) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "בשלב מוקדם במהלך הקלטת התקליט TO BONNIE FROM DELANEY, דילייני קבע לקבל קוקאין מאיזה בחור בחנות תכשיטים לא רחוק מהאולפן. הוא הורה למנהל ההופעות שלנו לקחת את זה וביקש ממני ללכת איתו. לא חשבתי שיש מה לדאוג אז הסכמתי. עצרנו מול הבניין הזה עם גדר תיל גבוהה מאוד. זה נראה מבשר רעות. מנהל ההופעות הורה לי להיכנס ושפשוט אגיד את השם של דילייני, הבחור ימסור את הסם וזה נגמר. חשבתי שכל זה נראה עסקה פשוטה. הסכמתי באי רצון וקיבלתי את הכסף. כשבדקתי את הסכום הבנתי שזה היה מעל 1000 דולר במזומן! זה לא נראה טוב, אבל בכל זאת נכנסתי פנימה... זה היה חדר קטן מאד עם כמה עגילים זולים ועוד קצת שטויות. זה באמת לא נראה טוב. בחור יצא מאחור ושאל אם הוא יכול לעזור לי. אמרתי שדילייני ברמלט שלח אותי לאסוף משהו למענו. הבחור אמר לי ללכת אחריו. נכנסנו לחדר שהיה לבן לגמרי. על השולחן באמצע היו ערימות ענקיות של קוקאין ושקיות להכניס אותו. בטח היו חמישה או שישה קילו שם. הבחורים שם חתכו מזה ושקלו. הלב שלי דפק בחוזקה. כל החושים שלי התגברו, והייתי דרוך כמו שלא הייתי מעולם. זה נראה כמו סצנה מהסרט 'פני צלקת'... ואז הבחור הזה אמר לי לבוא איתו. נכנסנו לחדר אחר, שם ראיתי בחור שישב ורגליו מושענות על שולחן עץ של מורה בבית ספר. אני בטוח שלמורה שלך היה שולחן כזה, אבל אני בטוח שלא היה לה רובה ציד שנח לידה. בשלב הזה הייתי מאובן וחשתי שיש אפשרות שלא אצא משם. הוא ביקש כסף ומסרתי לו. ניסיתי להסתיר היטב את החרדה שלי. הזיעה שכיסתה את פניי כנראה הסגירה אותי. הוא לקח את הכסף, ספר אותו, פתח מגירה ושלף שקית. 'זה בשביל הבוס שלך'. ואז הוא הושיט יד למגירה ואמר לי: 'וזה בשבילך!'... הוא שלף עוד שקית קוקאין ואירגן לי שתי שורות להסניף. הייתי חייב להסניף אחרת הוא יירה בי. כל שורה הייתה ארוכה כמו אצבע. הוא הושיט לי קשית פלסטיק ואמר, 'תסניף הכל!' הוא היה בחור קר. הוא מעולם לא מצמץ והביט בעיניו כל הזמן. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה קוקאין, אבל עשיתי זאת. לא הייתה לי ברירה... חשבתי שאני הולך למות מהכמות. אז הוא מסר את שקית הקוקאין של דילייני ואמר: 'אתה יכול ללכת עכשיו'. הסתובבתי ויצאתי החוצה, בלי לדעת אם יירו לי בגב כשעזבתי. הקרביים שלי רעדו כל כך עד שהקאתי בפי ובלעתי בחזרה כי לא יכולתי לעשות את זה על הרצפה. הוא היה הורג אותי בוודאות. לקחתי את הסמים חזרה לאולפן, זרקתי למנהל ההופעות ואמרתי, 'תעשה את הסידורים בעצמך בפעם הבאה'. אני לא מאמין שבכלל נשארתי שם באותו לילה, ושנשארתי כדי לסיים את התקליט. זו הייתה ההתחלה של הסוף עבורי עם דלייני ובוני" (הקלידן בובי ויטלוק בספרו)
ב-2 בדצמבר בשנת 1967 יצא תקליטון חדש ללהקת SMALL FACES הבריטית. שמו הוא TIN SOLDIER והוא נחשב לאחד הטובים ביותר שלה.
השיר נותר דוגמה מצוינת ללהקה בשלב הכי טוב שלה. הוא מורכב מתמונות פיוטיות נהדרות ("כל מה שאני צריך זה השלום הנלחש שלך"), ומוזיקה שמוציאה מכותב השיר, הזמר-גיטריסט סטיב מאריוט, את אחד הביצועים הווקאליים הגדולים ביותר שלו. זה תקליטון שופע עוצמה וסטייל. לא רק העיבודים והסאונד במקום, אלא מאריוט גם מספק ביצוע שחייב להיות מדורג כשירת נשמה בריטית מהטובות ביותר.
"סטיב כתב במקור את השיר הזה עבורי", אמרה הזמרת, פי.פי ארנולד, שהייתה חברה קרוה של הלהקה ואף פיתחה אז רומן עם מאריוט. "הוא כל כך אהב את השיר שיצא שהוא שמר את זה לעצמו ונתן לי שיר אחר, IF YOU THINK YOU'RE GROOVY. "זה היה שיר נחמד אבל לא באותה ליגה כמו TIN SOLDIER".
מאריוט: "השמעתי את השיר לפאט (פי.פי ארנולד) והיא מיד השתגעה ממנו. אז חשבתי שכדאי לי לשמור את זה לעצמי. זה היה משהו טוב מדי מלשחרר".
המתופף, קני ג'ונס: "אני חושב שסטיב (מאריוט) ורוני ליין (בסיסט הלהקה ושותפו לכתיבת שירים) היו מאד נחמד לתת לה את השיר GROOVY, שיכל להית להיט טוב ללהקה שלנו".
"רצינו לעשות תקליטון שהוא באמת אנחנו", אמר מאריוט למלודי מייקר. "השיר הזה הוא באמת אנחנו. חלק מהצעירים אמרו שאנחנו לא כל כך פרועים כמו שהיינו פעם וחשבנו שצריך לתת להם שיר שכזה. עברנו את הסצנה המטופשת הזו של להיות הארבעה הקטנים שמודים לציבור. היינו מגיעים לתוכנית טלוויזיה והם היו אומרים, 'איפה הבגדים האופנתיים שאתם אמורים ללבוש?'. היינו רק ארבעה אנשים רגילים שצריכים להעמיד פנים שאנחנו כוכבי פופ. עכשיו הפסקנו להעמיד פנים ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות מה שאנחנו אוהבים. אני מרחם על להקות כמו THE HERD שמסוגלות לעשות דברים הרבה יותר טובים מ"השיר PARADISE LOST, אבל הם עושים את זה כי הם רוצים למכור".
בהמשך, מאריוט יחבור לסולן THE HERD, פיטר פרמפטון, וביחד הם יקימו את להקת HUMBLE PIE.
ב-2 בדצמבר בשנת 2014 מת סקסופוניסט הרוק, בובי קיז. הוא עבד רבות עם הרולינג סטונס, ג'ו קוקר, דלייני ובוני ואחרים. בן שבעים במותו. הנה מה שסיפר עליו הקלידן בובי ויטלוק (מלהקת דרק והדומינוס) בספרו:
"לבובי קיז היה את הדבר הקטן והמגניב הזה שהוא עשה, בהופעות שלנו עם דלייני ובוני, כשהוא הדליק את הסיגריה שלו על הבמה, או בכל מקום אחר שהיה לו קהל. הוא היה מוציא סיגריה מכיס החולצה שלו עם ידו השמאלית ואז הוא היה תוקע אותה בפיו וחוזר לכיס להוציא חפיסת גפרורים. הוא עשה את כל זה ביד אחת. ראיתי אותו עושה את זה הרבה פעמים בבר או במסיבה כשהוא ניסה להרשים מישהו. הוא היה פותח את קופסת הגפרורים, מכופף גפרור אחד קדימה וסגור את החפיסה בחזרה כשהוא מדליק אותו עם פס ההצתה. לאחר הדלקת הסיגריה הוא היה מחזיר את הגפרור עם השאר, סוגר את החפיסה ומעשן להנאתו. הכל ביד אחת. זה היה הליך מאוד מסובך רק כדי להדליק את הסיגריה שלו, אבל הוא גרם לזה להיראות מגניב. כשהוא התחיל לעשות את זה, לא יכולת להוריד ממנו את העיניים ולתהות מה הוא הולך לעשות. עד שלילה אחד, אני לא זוכר בדיוק איפה, אבל ג'ורג' (האריסון) ואריק (קלפטון) היו איתנו.
בובי בחר בלילה המסוים הזה לבצע את טקס הדלקת הסיגריות המשוכלל בזמן שהיינו על הבמה באמצע סולו תופים. הוא עשה את הדבר הרגיל שלו עם הגפרורים וזה הלך די חלק. הוא הוציא את זה והדליק את הסיגריה של, כיבה את הגפרור, קיפל אותו בחזרה למקומו המקורי וסגר את החפיסה והחזיר אותה לכיס. אין בעיה. ואז הוא מילא את האוויר סביבנו עם עשן אחרי שלקח לו הרבה זמן ליהנות ממנו. ואז זה היה הזמן שלו לנגן. איך שהוא התחיל לנשוף את הצליל הראשון, הכיס שלו התלקח! מסתבר שהוא לא כיבה לגמרי את הגפרור שהדליק את שאר הגפרורים והחולצה שלו התפוצצה כאילו היה בה כמה זיקוקים. החולצה שלו התלקחה באמצע השיר. הוא דפק על החזה שלו והלהקה המשיכה לנגן לאורך הבעיה שלו. הוא ממש בער וכך גם אנחנו, בנגינה שלנו. הוא נאלץ להוריד את מה שנשאר מהחולצה ולהמשיך לנגן בלעדיה כשסימני כוויה ברורים על חזהו. הוא היה טיפוס מיוחד".
ב-2 בדצמבר בשנת 2009, מת אריק וולפסון שהיה המלחין ומבצע השירים ב"פרויקט של אלן פארסונס". וולפסון, שהיה מנהלו של פארסונס בימי הקמת הפרויקט, החליט כי שם לקוחו ימשוך קהל רב יותר ולכן נותר חבוי בתוך הדבר. סיבת מותו בגיל 64 - סרטן בכליה.
בשנת 1982 היה זה השיר EYE IN THE SKY שהביא לשניים להיט ענק ומיוחד. פארסונס סיפר על קונספט האלבום שהיה זה שיר הנושא בו: "רצינו לבסס את האלבום על סוג הרעיון של 'האח הגדול' שצופה בך. תמיד יש מצלמה שצופה בך ותמיד יש מסוק בשמיים שמשגיח עליך". זה השיר היחיד מכל שירי הלהקה שהצליח להגיע לעשרת הגדולים במצעדי מכירות התקליטונים בארה"ב. וולפססון אהב מאד את השיר הזה אך נאלץ לעמוד מול פארסונס, שלא התלהב, ולשכנע אותו כי מדובר בשיר שיהיה להיט גדול.
פארסונס: "אריק וולפסון אהב מאד לבלות אז בקזינו שבלאס וגאס והסתקרן מאד מהאופן בו משגיחים שם למעלה, במצלמות במעגל סגור, על כל שולחן והנעשה סביבו, כשהם מצלמים ומקליטים כל תנועה שנעשית במתחם. יש בשיר מהמצלמות האלו ויותר מזה - יש פה אווירה של 1984 והתחושה שאנחנו לא באמת חופשיים לנפשנו. תמיד יהיה מי שיצפה בנו".
שיר נוסף שיצא באותה שנת 1982 והפך מאז לאבן דרך עבור הפרויקט של אלן פארסונס היה OLD AND WISE, שבא לשקף את דבריו של איש שיודע כי הוא הגיע לסוף דרכו בחיים. הזמר בשיר הזה הוא קולין בלאנסטון, בעברו הרחוק הזמר של להקת הזומביס, שפארסונס היה טכנאי ההקלטה באלבומה המופתי ODESSEY AND ORACLE, שהוקלט במחצית השנייה של שנת 1967.
בלאנסטון: "דיברתי עם אריק וולפסון לילה אחד באולפני אבי רואד והוא אמר, 'הייתי רוצה להשמיע לך שיר'. נכנסנו לאולפן מס' 3, שהיה פנוי. זה האולפן בו הקלטתי בעבר שירים כמו TIME OF THE SEASON. אריק התיישב וניגן לי את השיר הזה בפסנתר, וחשבתי, 'זה שיר נפלא'. הוא אמר, 'והיינו רוצים שאתה תשיר אותו בהקלטה'. וזה אכן מה שקרה". בלאנסטון הקליט בשיר את קולו האוורירי ועתיר הרגש.
וולפסון סיפר בראיון שנערך איתו בשנת חייו האחרונה: "לבחור שיר או אלבום מועדף זה כמעט כמו לשאול 'מי הילד האהוב עליך?' כמובן שאני גאה מאוד בכולם אבל היה משהו מיוחד באלבום הראשון שלנו, ואני חושב שבאלבום EYE IN THE SKY הדברים באמת התחברו בדרך מיוחדת".
וולפסון נולד למשפחה יהודית ואחד מדודיו היה פסנתרן קלאסי, מה שהיווה השראה עבורו, אך לאחר שמצא את שיעורי הנגינה מביכים, הוא המשיך לנגן לפי שמיעה ומעולם לא עבר הכשרה מוזיקלית רשמית אבל הוא יכל לנגן כמעט כל דבר.
ניסיון להפוך לרואה חשבון מוסמך הסתיים כאשר אחד הממונים עליו אמר לו ש"תהיה טוב יותר כחניך בקרקס", ואז וולפסון עזב את העבודה ועבר ללונדון כדי להפנות את ענייניו לעסקי המוזיקה. הוא מצא עבודה כפסנתרן במעגל נגני הסשנים ונקלט על ידי המפיק של הרולינג סטונס, אנדרו לוג אולדהם. אולדהם הציע לו חוזה הוצאה לאור עם הלייבל שלו IMMEDIATE, מה שהוביל לכך שהשירים של וולפסון הוקלטו על ידי אמנים בחברה כמו מריאן פיית'פול, כריס פארלו ופרנק אייפילד. וולפסון גם ניסה את כוחו בהפקת תקליטים, ואז עבר לניהול. הייתה לו עין ממולחת למציאת כישרון: הלקוחות הראשונים שלו היו קרל דאגלס (זה עם הלהיט KUNG FU FIGHTING) ואלן פארסונס.
עם פארסונס הוא מצא שפה מוזיקלית משותפת והשניים החלו ליצור יחדיו, כשהם בוחרים לקרוא לפרויקט שלהם בשם מי מהם ששמו מוכר יותר בתעשיה. זו הייתה החלטה גורלית. השימוש במילה "פרויקט" הייתה הדרך שלהם לומר שהם אמנים אוונגרדיים ולא כוכבי פופ והעדיפות שלהם הייתה ליצור ולא להופיע.
ב-2 בדצמבר בשנת 1972 הגיע השיר PAPA WAS A ROLLIN' STONE, של הטמפטיישנס, למקום הראשון במצעד האמריקני. זה אחד השירים הארוכים ביותר שהגיעו לצמרת מצעד זה. ככה זה כנראה כשיש גרוב סוחף וגיטרת ווא-ווא עצבנית.
קצת על השיר; בשיר הקצבי זה, האב של המשפחה הוא נווד וכשהוא מת, האם מספרת לילדים הכל על העצלנות שלו והנשים האחרות שלו. השיר נכתב על ידי כותבי השירים של מוטאון, בארט סטרונג ונורמן ויטפילד, כשהאחרון גם הפיק את זה באופן מיוחד. השיר הוקלט לראשונה על ידילהקת THE UNDISPUTED TRUTH, אבל ויטפילד גם הקליט את הטמפטיישנס עם זה ופה זה זכה להצלחה הרבה יותר גדולה.
סיפור שמופץ לעתים קרובות ומסופר במיני-סדרה " הפיתויים" משנת 2001 עוסק בשורות השיר הזה: "זה היה ה-3 בספטמבר / אותו יום אני תמיד אזכור / כי זה היה היום שבו אבא שלי מת"... הסולן, דניס אדוארדס, שנא את השיר והתרעם כששמע את השורה הזו, מכיוון שאביו מת באותו תאריך והוא חשב שנורמן ויטפילד הכניס את זה כדי לעודד אותו. הסיפור הזה יצר דרמה טובה, אבל היה מוגזם במידה ניכרת. אביו של אדוארדס מת למעשה בשלישי באוקטובר, והוא היה הכל מלבד אבן מתגלגלת שכזו. אדוארדס הבכור היה שר שנתן לבנו חינוך טוב. ויטפילד בחר את התאריך פשוט כי הוא השתלב היטב בשיר; לא היה לו מושג מתי אביו של אדוארדס מת.
זה היה הלהיט הגדול האחרון שהוקלט בסטודיו A המפורסם של מוטאון, שהיה ממוקם בבית בן שתי קומות בדטרויט. רוב עבודת האולפן של מוטאון עברה ללוס אנג'לס עד אז, אבל הטמפטיישנס עדיין הקליטו בדטרויט.
ב-2 בדצמבר בשנת 1965 הקליט הזמר דונובן את להיטו SUNSHINE SUPERMAN עם הגיטריסט ג'ימי פייג'. הנה מה שדונובן סיפר בספרו על שיר זה...
"זה היה שיר רוקר לטיני בעל שלושה אקורדים, עובד לשתי גיטרות בס, גיטרה אקוסטית ואחד חשמלית. המתופף היה בובי אור ונגן כלי ההקשה היה טוני "הבז המלטזי" קאר. הגיטרות החשמליות היו של ג'ימי פייג'ואריק פורד. הצליל החדש של הצ'מבלו נוגן על ידי ג'ון קמרון - בארוק אנד רול! אני, כמובן, ניגנתי בגיבסון האקוסטית מדגם J45 וברגע שמערך הצלילים יוצא הדופן זינק מהרמקולים בחדר הבקרה, פניו של מיקי מוסט המפיק זרחו בהנאה. הוא ידע שזה להיט. הוא פשוט ידע.
המונח 'סאנשיין' היה אז כינוי סלנג לאל.אס.די. במהרה הפכתי להיקרא 'הזמר הפסיכדלי' הבריטי הראשון, אני מניח שהכוונה למילים הטריפיות שכתבתי. ידעתי אז שעלי ליצור מוזיקה כדי לצאת עמה להזיות, מסעות מוזיקליים לתוך הנשמה. במהלך השנים מעריצים רבים אמרו לי שהמוזיקה שלי עזרה להם לצאת מטריפים רעים על אסיד".
דונובן פגש לראשונה את אשתו לעתיד, לינדה לורנס, בשנת 1965 כשהיא התאוששה ממערכת יחסים מופרעת עם חבר הרולינג סטונס, בריאן ג'ונס. הזוג יצא לזמן קצר, אבל לינדה לא רצתה שוב את חוסר הוודאות של להיות חברה של כוכב פופ ונפרדה ממנו בסוף השנה. דונובן הגיב עם השיר הזה. "זה לא שיר אהבה רגיל. על פניו, השיר הוא על להיות שוב עם לינדה. אבל סאנשיין הוא כינוי לאסיד".
דונובן היה חבר טוב של הביטלס, ושניהם עשו מוזיקה מאוד חדשנית ומטריפת חושים באותה תקופה. המפיק של דונובן, מיקי מוסט, אמר לו לא להשמיע את צליליו החדשים לפול מקרטני כי הוא ידע שמקרטני יתפתה לעשות משהו דומה. דונובן: "אבל כמובן שכולם שיתפו אז את כולם לקחו אחד מהשני. השמעתי את זה למקרטני בכל מקרה וג'ורג' מרטין עשה משהו דומה עם הביטלס".
דונובן הקליט עבור חברת התקליטים PYE כשעבד על השיר הזה. אבל מיקי מוסט המפיק עבר ל-CBS לפני שזה יצא לאור. זה עורר תביעה משפטית שעיכבה את יציאת הדבר וזה היה מצער עבור דונובן, כי זה היה נחשב הרבה יותר חדשני אם הוא יוצא לפי לוח הזמנים.
והנה, רק שנה לאחר שהוקלט - במלודי מייקר הבריטי מבשרים שהוא צפוי לצאת באנגליה...
ב-2 בדצמבר בשנת 1975 הגיעה להקת הפופ BAY CITY ROLLERS לסיבוב הופעות באוסטרליה ובניו זילנד... כשמאחורי הקלעים היה גועל נפש.
ההערכה הייתה שהם מכרו 60,000 כרטיסים להופעותיהם שם והגעתם הייתה בשורה גדולה. העיתון היומי של מלבורן דיווח על מעריצים שישנו בחוץ בשקי שינה כדי לקנות כרטיסים. עיתון אחר נתן להם חשיפה עצומה שהתעלמה מתקרית בית המשפט האחרונה של הזמר לס מקואן, שבאותה שנה דרס למוות אישה מבוגרת. העיתונות המקומית שפכה כותרות וכתבות שהפכו את חברי הלהקה ל"הבחורים הטובים, הלא מפונקים והחביבים - והם רווקים". מקואן הביא עמו לסיבוב סמים שמהם, לפי מה שנטען, לקח גם מנהל הלהקה, טאם פאטון, כדי לאלחש את קורבנותיו המיניים הזכריים הצעירים (הוא יואשם לאחר שנים באינוס קטינים). חברי הלהקה האחרים גם דרשו ממקואן להשתמש בסמים שהיו לו. לא בדיוק התדמית הנקייה שמנהלם דרש להראות לציבור.
מקואן סיפר בהמשך שמנהל סיבוב ההופעות ארגן קבוצה של זונות במלון בו הלהקה השתכנה. פאטון השתולל מזעם כששמע על כך. אלפי מעריצות חיכו להם מחוץ למלון כשהן מצוידות בכל פריט שקשור בלהקה.
באולם ההופעות הכאוס נמשך. הלהקה ניגנהן שתי הופעות ביום, אחת ב-18:00 והשנייה ב-20:00. כשמקואן
הושיט את ידו לקהל המהומה החלה. אנשי רפואה טיפלו בעשרות בנות היסטריות שהתעלפו כל פעם. בהמשך בוטל החלק הניו זילנדי של הסיבוב לאחר שסטיוארט ווד התמוטט בגלל מחלה.
גם זה קרה ב-2 בדצמבר.
- בשנת 1971 הופיע הזמר טאג' מאהאל בפני אסירים נידונים למוות בבית כלא WILMINGTON STATE PENITENTIARY.
- בשנת 1969 קיבלה להקת סנטנה בארה"ב תקליט זהב ראשון על אלבום הבכורה שלה.
- בשנת 1973 נעצרו חברי להקת המי וחבריהם בשל נזק על סך 6,000 דולר במלון במונטריאל. הנזק נגרם מהשחתה טוטאלית של חדרי המלון של הלהקה אחרי הופעה שנעשתה בקרבת מקום.
- בשנת 1972 הופיע דייויד בואי בתיאטרון 'טאוואר' שבפילדלפיה. הכל עבר כשורה עד שהגיע ההדרן, בו החליק הזמר וכמעט נפל מהבמה לפיר התזמורת שמתחתיה. הוא הצליח, באורח נס, להיתלות עם רגליו במעקה שבקצה הבמה והמשיך לשיר כשגופו במהופך. לקהל זה היה נראה כצעד מתוכנן.
- בשנת 1966 יצא תקליטון חדש לדייויד בואי, עם השיר RUBBER BAND. זה היה התקליטון הראשון של בואי שיצא עמו בחברת התקליטים החדשה יחסית, DERAM. זה זכה לכמה ביקורות חיוביות בעיתונות המוזיקה בבריטניה, אך לא זכה להצלחה מסחרית. בעיתון DISC AND MUSIC ACHO נכתב אז: "אני לא חושב שזה להיט. הוא לא הדיוויד בואי שהכרנו פעם. אפילו יש פה קול אחר - המזכיר באופן מובהק את טוני ניולי הצעיר. תקשיבו לתקליטון הזה ואז תהפכו את הצד ותקשיבו ל-THE LONDON BOYS, שלמעשה אני חושב שהיה יכול להיות להיט הרבה יותר מרשים. אבל כדאי לחשוב על שניהם".
ובאותו יום בדיוק יצא באנגליה גם תקליטון חדש ללהקת המי, עם השיר HAPPY JACK. פיט טאונסנד ביסס את דמות ה"האפי ג'ק" על הבחורים המוזרים והלא אינטליגנטים מדי שנהגו להסתובב בחופים באנגליה ולשחק עם הילדים. טאונסנד היה משחק בחוף האי מאן (שמוזכר בשיר) כילד.
- בשנת 1969 הצטרף ג'ורג' האריסון לסיבוב הופעות של הצמד דלייני ובוני. ההופעה של הערב נערכה בבריסטול. הצעד שלו הפך לפעם הראשונה בה חיפושית הצטרפה לסיבוב הופעות מאז שנת 1966, השנה בה פרשו הביטלס מהופעות.
- בשנת 1969 טסו חברי הרולינג סטונס מפלורידה לעיירה קטנה באלבאמה על מנת להקליט שם באולפני MUSCLE SHOALS. השיר הראשון שהקליטו שם היה YOU GOTTA MOVE.
- בשנת 1948 נולד צ'יק (מייקל ג'ורג') צ'רצ'יל, האורגניסט של להקת TEN YEARS AFTER. בדצמבר 1967 הוא שלח מכתב למערכת עיתון מלודי מייקר: "במסגרת עבודתי כאורגניסט בלהקת עשר שנים אחרי, מצאתי את עצמי בהופעה גם עם כריס פארלו, וויין פונטאנה ולהקת EYES OF BLUE, באוניברסיטה המקומית שב-SWANSEA. חשנו כי אנו בצרה מהרגע בו מנהל המקום הודיע לנו שלא נוכל לצאת מחדר ההלבשה ללא עניבה. תתארו לעצמכם 26 אנשים צפופים בחדר קטנטן בגלל שלא היה למישהו מאיתנו עניבה. בנוסף לכל, שניים מחברי להקת EYES OF BLUE הוכו על ידי שני גברתנים מקומיים. כמה חבל שכך".
- בשנת 1957 פוטר אל פרידי, תקליטן בתחנת הרדיו פורטלנד, אורגון, בגלל שהשמיע בשידור את גרסת אלביס פרסלי לשיר "חג המולד הלבן", שהתחנה אסרה עליו. מנהל התוכנית של התחנה אמר שהשיר "מחלל את רוח חג המולד ומפר את כוונת המלחין". הסיפור הגיע לחדשות ראשיות, אבל מסתבר שזה היה תעלול פרסומי מבריק - פרידי הוחזר לאוויר שבועיים לאחר מכן, כשהתחנה טענה שמכתבים זרמו אליה לתמיכה בו. כחלק מההטעיה, פרידי הקליט את מנהל התוכניות קורא "לפטר" אותו על השמעת השיר והשמיע את השיחה בתוכניתו לפני שעזב. סוג של פייק ניוז קדמוני.
- בשנת 1967 יצא תקליטון של בסיסט להקת הרולינג סטונס, ביל ווימן. השיר הוא IN ANOTHER LAND והוא ייכלל גם בתקליטה של הלהקה, THEIR SATANIC MAJESTIES REQUESTS. ביל ווימן: "הלכתי לאולפן לילה אחד וכשהגעתי לשם, טכנאי ההקלטה גלין (ג'ונס) אמר שהפגישה בוטלה, אז אמרתי, הו, איזה באסה, כי זו הייתה נסיעה ארוכה בשבילי לשם, בערך 45 דקות נסיעה. והוא אמר, נו... יש לך שירים שאתה רוצה לנסות פה עם ניקי הופקינס? אני לא בטוח אם צ'רלי (ווטס המתופף) היה שם. אני אמרתי, כן. באולפן השני היו חברי להקת SMALL FACES שהקליטו וסטיב מאריוט נכנסו ורוני ליין באו והם שרו איתי כי פשוט לא רציתי לשיר. אז השתמשתי באפקט הטרמולו הזה על הקול שלי, כי הייתי ממש מתוח לגבי השירה שלי - מה שאני עדיין מרגיש, ופשוט השתמשנו באפקטים וניסינו כל מיני דברים וזה יצא די נחמד. הלכתי הביתה די מרוצה. למחרת הגעתי לאולפן ורק דיברנו על מה שאנחנו הולכים לעשות וגלין לפתע השמיע מיקס ראשוני שהוא ערך של השיר. השאר אמרו, 'זה ממש טוב, מה זה?' והוא אמר, 'זה ביל. הוא עשה את זה אתמול'. אז כולם אהבו את זה והם חשבו שזה משתלב היטב אז שמנו את זה גם בתקליט השלם".
- בשנת 2006 מתה הזמרת מאריסקה ורס, מלהקת SHOCKING BLUE. בת 59 במותה, שלושה שבועות בלבד לאחר שאובחנה כחולה בסרטן כיס המרה. עבור רוב האמריקאים, הלהקה הייתה פשוט עניין של להיט אחד מהולנד וזהו, אבל מסתבר שהיה לה הרבה יותר מה להציע מאשר "ונוס". הלהקה הוקמה בהאג, בשנת 1967, על ידי כותב השירים והגיטריסט רובי ואן ליון שצירף אליו את המתופף, קורנליוס "קור" ואן דר ביק, הבסיסט קלאס ואן דר ואל והזמר פרד דה וויילד. כשעמדת השירה השתנתה, כמעט כל מאמר שנכתב על הלהקה התמקד במאריסקה ולא מעט פעמים נערכה השוואה בינה לבין גרייס סליק. אבל קווי הדמיון בין מאריסקה לסליק היו שטחיים במקרה הטוב. האחרונה הייתה אישה פראית ופרובוקטיבית אגדית, בעוד שנאמר על מאריסקה שהיא נשמה עדינה שאוהבת חתולים, לא מעשנת, נמנעת משתייה וסמים. שנים מאוחר יותר, מאריסקה אמרה למגזין בלגי: "הייתי סתם בובה מאופרת ולא נגישה. כיום אני יותר פתוחה לאנשים". מאריסקה הקליטה רבות לאחר פירוק אותה להקה מצליחה, אך לא הגיעה לאותה רמת הצלחה.
- בשנת 1974 אושפז אמן הסיטאר ההודי, ראבי שנקאר, לאחר שהתלונן על כאבים בחזהו, בעת סיבוב הופעות שערך עם ג'ורג' האריסון. ימים לאחר מכן הגיע ג'ון לנון לצפות בהופעה של ג'ורג' וסיפר אחר כך לתקשורת שהוא נהנה מזה שלא נאלץ לשבת ולשמוע מוזיקה הודית, הודות להיעדרותו של שנקאר. ג'ורג' כעס מההערה הזו.
- בשנת 1968 הקליטה להקת CREAM באולפני IBC בלונדון. כתב עיתון NME, ניק לוגן, ביקר אז באולפן ותיאר את שראה: "ג'ינג'ר (בייקר המתופף) בלט בהיעדרו וכך גם כל סוג של עבודה על מוסיקה. אז ראיתי את אריק קלפטון, ג'ק ברוס והמפיק שלהם, פליקס פפלארדי, פשוט יושבים במעגל ומשוחחים באחת מפינות האולפן. ג'ק סיפר לי על תחושותיו לאחר הופעת הפרידה של הלהקה באלברט הול: 'הייתי ממש מדוכא במשך כיומיים-שלושה. זה היה כה נוגע ללב, מה שקרה שם. לא ציפיתי לזה'. קלפטון סיפר: 'ההרכב שלנו קיבל שלושה אינדיבידואליסטים שיכלו לעשות אחרת לולא היו בו. מי יודע? אולי עוד נזכה לנגן ביחד בעתיד. גם אין סיבה שלא ננגן זה בתקליטים של האחר'..."
- בשנת 1971 הופיע ליאון ראסל באולם ריינבאו בלונדון. קלידן להקת דרק והדומינוס, בובי ויטלוק, סיפר בספרו: "אחת הפעמים האחרונות שאריק (קלפטון) ואני באמת יצאנו להתרועע הייתה כשנסענו ללונדון לראות את ליאון ראסל בתיאטרון ריינבאו. זה היה מופע פתיחה של סדרה שנמשכה שלושה לילות. נסענו להופעה בפרארי של אריק וישבנו באולם במרפסת משמאל לבמה. לצערי הסאונד שם היה ממש נורא אז לא יכולתי ליהנות מההופעה. היו שם המון ידוענים. אחרי ההופעה, כולם באו לראות אותנו במושבי המרפסת שלנו. לא ירדנו לאזור שמאחורי הקלעים, שזה היה הנוהל הרגיל, כי אריק לא היה מוכן לראות הרבה אנשים ולענות על יותר מדי שאלות. כולם באו לראות אותנו במקום. ליאון שאל אותי איך המופע היה ואמרתי לו את האמת. אריק לא קם וניגן באותו לילה, אבל שמעתי שהוא הצטרף ללהקה של ליאון על הבמה בלילה האחרון, למרות שנשאר בצל מאחור כדי שלא יזהו אותו. הוא באמת כבר לא היה בכושר מצוין".
- בשנת 1969 התכוננה להקת הביץ' בויז להופיע באודיטוריום ג'ובילי, באדמונטון, כשלפתע... עוזר המנהל של הלהקה, פרד וייל, קיבל שיחת טלפון שבישרה לו שבנו של מתופף הלהקה, דניס וילסון, נעדר. דניס התעקש לטוס מיד הביתה אך זה לא היה אפשרי. זמן קצר לאחר מכן הגיעה הבשורה המרגיעה' שהבן היה בבית חברו. וייל: "אמו של החבר הייתה בטוחה שקרול, אשתו של דניס, ידעה היכן סקוטי. זו הייתה טעות תמימה. מחסור בתקשורת. לדניס כה הוקל. הוא אבא טוב, למרות כל הסיפורים השליליים שנאמרו עליו. הוא אהב את משפחתו, לפני הכל. אבל כשחזרנו ללוס אנג'לס, כל הסיפור של דניס עם צ'רלס מנסון פרץ. זה היה בכל החדשות. אני בטוח עד היום שדניס חש אז שצ'רלס היה מעורב בהיעלמותו של סקוטי. זה הסתיים במקריות, תודה לאל".
- בשנת 2012 קיבלו חברי להקת לד זפלין פרס הוקרה מנשיא ארה"ב, ברק אובמה, על תרומת הלהקה לתרבות האמריקנית.
- בשנת 1972 ראו חברי להקת סטילי דן לראשונה את שם להקתם במצעד האמריקני, כשתקליט הבכורה שלהם, CAN'T BUY A THRILL, נכנס למקום ה-197. דרך אגב, שם התקליט בא מתוך שיר של בוב דילן ושמו IT TAKES A LOT TO LAUGH.
- בשנת 1976 געשה התקשורת הבריטית על הופעתה, יום קודם, של להקת הסקס פיסטולס שקיללה בתוכנית טלוויזיה. הדיילי מירור דיווח שמנחה התוכנית, ביל גראנדי, הושעה לשבועיים. כמו כן, הסקס פיסטולס נבעטו על ידי חברת התקליטים EMI. מנהל הלהקה, מלקולם מקלארן, התגונן בדף האמצעי של הגיליון - "דרבנו את הבחורים שלי בשידור לדבר כך?
- בשנת 1969 התחוללה דרמה בלהקת הסופרימס. אחת מזמרות הלהקה, סינדי בירדסונג, נחטפה באיומי סכין על ידי איש אחזקה שעבד בבניין בו התגוררה. בירדסונג הצליחה להימלט ממכוניתו הנוסעת של החוטף באוטוסטרדה של סאן דייגו.
- בשנת 1978 הגיע רוד סטיוארט למקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי עם השיר 'האם את חושבת שאני סקסי', אותו כתב עם המתופף כארמין אפיץ' (לשעבר מלהקת 'ממתק הווניל'). אני אישית מעדיף אותו כזמר נשמה לבן ולא כגימיק דיסקו שעוטף את עצמו עם בלונדיניות. אבל ברור שהשיר היה שלאגר לא נורמלי גם בישראל.
ב-2 בדצמבר בשנת 1968 יצא אלבום מיוחד לפרנק זאפה ולהקת "אמהות ההמצאה". שמו הוא CRUISING WITH RUBEN AND THE JETS והוא מדיף ריחות נוסטלגיה מיוחדים.
בזמנו תיאר זאפה את האלבום הזה, שיצא ב-2 בדצמבר 1968, כ"אלבום של שירי אהבה משוחים בגריז".
כך הוא הוסיף: "רקחתי את האלבום הזה כמו שהמלחין סטרווינסקי רקח יצירות בתקופה הניאו קלאסית שלו. אם הוא יכל לקחת את הקלישאות של התקופה הקלאסית ולעקם אותן, אז למה שלא אעשה זאת לזרם הדו-וופ של שנות החמישים? הדו-וופ הוא מוסיקה סטריאוטיפית שיש בה רגשות מיוחדים. כששרים את המילים בה בקול נמוך, מקבלים רגש שונה לחלוטין לעומת אותן מילים המושרות בקולות הרמוניים גבוהים יותר עם קול פלצט גבוה ביותר ששר מעליהם. חמישיית קולות ששרה בהרמוניה דו-וופ, בשנות החמישים, היא דבר עצום. זה ממש מפחיד לחשוב מה קורה שם מבחינה הרמונית. ככל שהזרם הזה התקדם, כך גם הפכו הקולות שבו מורכבים יותר. מילות אהבה הן מהדברים הטובים ביותר שנכתבו בסגנון הרית'ם אנד בלוז. אם תקשיבו למילים באופן שטחי, תחשבו שמדובר במסרים של אהבה, כשמעשה הם שרים על משגלים. הניצנים של המהפכה המינית נמצאים בשירים האלו".
הזמר ריי קולינס, שאהב מאד לשיר בלדות, קיבל הפעם את רוב אור הזרקורים. לעומתו, הבסיסט רוי איסטרדה, שבדרך כלל היה אמון על הקולות הגבוהים בלהקה, לא שר כמעט בכלל. זאפה הציב את עצמו בשירת הקולות הנמוכים והודה ש"הושפעתי רבות מלהקת THE SPANIELS בעניין קול הבס שעשיתי. ג'ראלד גרגורי הוא האיש שניסיתי לחקות".
האלבום הוקלט כמעט כולו כשללהקה הצטרף המתופף ארט טריפ, שסיפר: "זאפה אמר לי לתופף מחדש בכל מה שהוקלט עד אז. לא האמנתי שזה מה שאני צריך לעשות בלהקה כה מורכבת. המקצבים היו פשוטים להחריד". במטרה לקבל צליל דומה לזה של שנות החמישים, טופל צליל התופים של טריפ כך שהוא נשמע כמו קופסאות ביסקוויטים ולא מערכת תופים אמיתית.
עטיפת האלבום המצוירת נוצרה, על ידי קאל שנקל, כקריצה על עטיפת תקליט ישן נושן של פי ווי קלייטון, BLUES AFTER HOURS, שנראה מחזיק בה את גיטרת הפנדר סטראטוקסטר הראשונה, שניתנה לו על ידי ליאו פנדר. העטיפה האחורית באה לספר את סיפורה הפיקטיבי של להקת רובן והג'טס, כשהיא מסבירה מה הם שיריה האהובים.
כשזאפה השיג, בשנת 1982, את הזכויות להקלטות של התקליטים הישנים שלו (לאחר שנתיים של התדיינות משפטית), הוא החליט להקליט את הבס והתופים מחדש גם באלבום הזה. ארתור בארו (בס) וצ'ד ווקרמן (תופים) עשו את העבודה, כשזאפה טוען כי הוא לא אוהב את הגרסה ושהוא נאלץ לעשות זאת מכיוון שהערוצים המקוריים היו במצב גרוע. זה התגלה בהמשך כתירוץ בלבד ובהקלטה המחודשת הוא הרס, לדעתי, את היופי של המקור. לכן, אני שולח אתכם להקשיב לאלבום זה רק בגרסת המיקס המקורית. מי שמחפש את זה בדיסק, זה יצא בהוצאה מחודשת עם בונוסים ובשם GREASY LOVE SONGS.
בשנת 1979 אמר זאפה: "זה היה עינוי לעשות את האלבום הזה. רק שני שירים מכל האלבום היו קלים לעשייה. אחד הוא NO, NO, NO והשני הוא CHEAP THRILLS. אני כתבתי אותם וניגנתי בהם את כל כלי הנגינה ושרתי את כל תפקידי השירה. שבע שעות לקח לי לעשות את הכל".
זאפה והלהקה שמרו בנאמנות על אווירת המקור, עד שמגיע הקטע האחרון, STUFF UP THE CRACKS, בו בוקע לפתע סולו גיטרה פסיכדלי (עם פדל ווא ווא) שמסגיר את התקופה בה הוקלט האלבום.
האלבום בלבל הרבה אנשים עם יציאתו, אבל הביקורות בעיתונים דווקא קלעו בול.
בעיתון JAZZ AND POP נכתב בינואר 1969: "זו היא להקת אמהות ההמצאה בתחפושת. או שמא זו להקת רובן והג'טס מחופשת לאמהות ההמצאה? זה לא ממש משנה כי האלבום הזה הוא הצצה יעילה לרוק'נ'רול של שנת 1956. מכר צעיר ממני אמר לי שזו סתם ירידה על התקופה היא. ובכן, הוא טועה. הצליל של האלבום רציני ואותנטי".
בעיתון HIGH FIDELITY פורסם במרץ 1969: "זה מסע נאמן למוסיקת הפופ של הפיפטיז. זה אלבום מטופש בכוונה כשאפילו שמות השירים מריחים את תקופת אייזנהאוור. לאחרונה יש נסיון להחיות את המוסיקה ההיא אבל הנסיון הוא עקר ומחליא. אצל זאפה וחבריו אין זה כך. הם ממש אוהבים את המוסיקה ההיא או את הנוסטלגיה שממריצה אותם".
בעיתון HIT PARADE נכתב במאי 1969: "אם אתם מבוגרים מספיק כדי להיזכר בלהקות הישנות כמו THE SPANIELS או THE VALENTINES, תצחקו הרבה עם האלבום הזה. המוסיקה היא סאטירה על אופן החיים אז שהורכבו מלצאת קבוע או להיפרד מבחורה. השירים ממש מצוינים בהזכירם את אותם ימים, בהם המבוגרים שללו את הדבר הזה מבלי לדעת או מבלי לרצות אפילו לדעת מה באמת קורה. מעניין אותי לדעת מה הצעירים המודרניים של היום חושבים על התקליט הזה".
בונוס: החודש, דצמבר בשנת 1968 (לא ידוע בדיוק באיזה יום), יצא אלבום כפול (ואחרון בסיקסטיז) ללהקת האנימלס, אז בהנהגתו של הזמר אריק ברדן. שם האלבום הוא LOVE IS.
במקור, אלבום כפו זה יצא כאלבום בודד באנגליה. ברור שהמחשבה מאחורי צעד זה הייתה מסחרית-שיווקית. אחרי הכל, ברדן לא היה אז הזמר החם ביותר בשטח. אחרי הצלחה גדולה עם האנימלס של אמצע הסיקסטיז, הוא פנה לעשות תקליטים פסיכדליים שדיברו בעיקר לקהל נישתי.
באלבום זה ניגנו עמו הקלידן זוט מאני, הגיטריסט אנדי סאמרס (ההוא שבהמשך יהיה בלהקת פוליס), הבסיסט ג'ון ווידר והמתופף בארי ג'נקינס. החמישה יצרו פה קטעים שרחוקים שנות אור מ"בית השמש העולה". הקטע GEMINI הוא דבר לא קל לעיכול, אפילו לאוהבי הלהקה.
יש פה בעיקר קאברים, אם זה COLOURED RAIN של להקת טראפיק, RING OF FIRE של ג'וני קאש, RIVER DEEP MOUNTAIN HIGH של אייק וטינה טרנר (במקור אייק הועף על ידי ספקטור מהאולפן, אבל זה כבר סיפור אחר), TO LOVE SOMEBODY של הבי ג'יז, I'M AN ANIMAL של סליי ומשפחת סטון וגם קטע הבלוז AS THE YEARS GO PASSING BY.
עדיין, זה אלבום מהנה להקשבה, לחובבי הסאונד של התקופה, כמוני.
אנדי סאמרס כתב בספרו: "האנימלס בסופו של דבר נכנסו לאולפן והקליטו אלבום אשר ברוח הזמן נקרא LOVE IS. אף פעם לא שילמו לי על הנגינה בתקליט הזה אבל זכיתי לנגן באחד מסולואי הגיטרה הארוכים ביותר שהוקלטו עד שלב זה. בגרסה שלנו ל-COLOURED RAIN של טראפיק, אני לוקח את זה עד הסוף בסולו כל כך ארוך שאי אפשר לנגנו במצב טראנס מלא ועדיין שייצא במקום הנכון בהקלטה, אז זוט (מאני) עמד באולפן, ספר את התיבות בזמן שניגנתי ובתיבה ה- 189 הוא נותן לי את הרמז. למרות שאני לא שמעתי על הסולו הזה הרבה באותו זמן, הוא אכן מקבל מוניטין אגדי קל ומוזכר בראיונות עמי עשרים שנה מאוחר יותר".
אז מה כתבו בביקורות של אז על האלבום? בואו נגלה...
בעיתון RECORD RETAILER נכתב: "אריק ברדן איבד מעריצים רבים בגלל בחירת החומרים שלו. עם זאת, פה הוא חוזר לסגנון הישן והוא נשמע נלהב".
בעיתון IT נכתב: "ברדן משתנה לרוב. חומר הסן פרנסיסקו שלו היה נוראי אבל הנה הוא בא לנו פה עם אלבום נהדר. ברדן אינו הטוב ביותר אך הוא טוב".
בעיתון רקורד מירור נכתב: "איכות המוזיקה גבוהה. כל קטע מתפתח עם הרבה דברים שקורים בו. אני אוהב את זה יותר ממה שאריק עשה עד כה".
בעיתון GRAMOPHONE חשבו אז אחרת: "זה אלבום מאכזב. אני זוכר את ימי הזהב של בית השמש העולה ובאלבום החדש יש ניסיונות בפופ מודרני שמשעממים".
והחודש, דצמבר בשנת 1968 (לא ידוע בדיוק באיה יום), יצא בארה"ב (בלבד) תקליט הבכורה של להקת הפסיכדליה הבריטית, סופט מאשין.
לא מעט להקות נחשבות צמחו משם והתיוג CANTERBURY PROG ROCK מתייחס ללהקות ואמנים שהעניין שלהם הוא לאו דווקא רוק. זה יכול להיות גם ג'אז ואוונגארד יצוקים לכלי נגינה חשמליים. הלהקה החשובה ביותר בזרם הזה הייתה סופט מאשין, שהקליטה תקליטון לפני תקליט זה וערכה עוד מספר הקלטות, שיצאו רק שנים לאחר מכן, אך תקליט בכורה זה הוא שסלל את מסלול ההמראה של סצנת הקנטרברי, שנמשכה גם כמה שנים בתוך שנות השבעים.
שלושה חברים היו אז בלהקה: רוברט וויאט בתופים ושירה. מייק ראטלג' (שהיה זה שהביא את שם הלהקה מכותרת ספר מאת וויליאם בורוז) על אורגן וקווין איירס בגיטרה בס ושירה.
איירס היה בן 17, כשפרש מביה"ס ושכר חדר בבית הוריו של רוברט וויאט ב- LYDDEN (שליד דובר). דייויד אלן שכר גם הוא חדר באותו בית. וויאט ואלן השמיעו לאיירס מוזיקת ג'אז ללא הרף והוא שנא את זה. עם זאת, הוא מצא שפה משותפת עם השניים בתחום השירה והכתיבה.
בשלב מסוים פגשו החברים איש עסקים עשיר, בשם ווס בראנסון, שהבטיח לתת להם כסף כדי שיקימו להקה. הוא טען שהם העתיד והוא קיים את הבטחתו; הוא שלח להם כסף והם הקימו את סופט מאשין. בתחילה הם היו ארבעה, אך דייויד אלן נתקל בבעיית אישורים לחזור לאנגליה ונאלץ להיפרד משלושת האחרים שהמשיכו לדרכם, מבחינה פיזית ומוזיקלית.
המוזיקה של סופט מאשין הייתה רחוקה שנות אור ממוזיקת פופ של התקופה. הלהקה הייתה נסיונית ביותר ובין כה חבריה לא ניגנו מעולם את אותו השיר פעמיים ובאותה צורה. תמיד הם רצו לשנות את עיבודיהם, דבר שלא מתאים לשוק הפופ כלל.
"המוזיקה שלנו," אמר בזמנו קווין איירס, "היא רק הרחבה של מה שהתעסקנו בו כשהתגוררנו יחד בקאנטרברי. זו הדרך בה אנו מעדיפים לבלות, ולא במשחקי קריקט או גולף. אנחנו עובדים, מרוויחים לחם ויוצרים מוזיקה. כשאנחנו מופיעים, אנחנו לא חושבים על דברים כמו לרצות את הקהל הצעיר שמולנו. המוזיקה שלנו שונה".
ההקלטות לאלבום הופקו בידי צ'אס צ'נדלר (הבסיסט לשעבר של האנימלס, שהפך למנהלו האישי של ג'ימי הנדריקס) וטום וילסון, שהפיק לאמנים כמו בוב דילן, מחתרת הקטיפה ופרנק זאפה ואמהות ההמצאה. כל האלבום הוקלט וקיבל מיקס סופי תוך ארבעה ימים בלבד. טום וילסון אמנם רשום כמפיק האלבום, אך במהלך ההקלטות לאלבום הזה הוא היה עסוק יותר בבנות זוגו, ששהו עמו בחדר הבקרה, ופחות בלהקה שניגנה מולו. לכן הקליט אותה כפי שחבריה ניגנו ולא טרח לתקן אותם כי לא טרח באמת להקשיב למה שהקליט. אולי זו הסיבה להצלחת האלבום מבחינה מוזיקלית? החיספוס בהפקה מאפשר למאזין לקבל את הלהקה כפי שהיא נשמעה באמת, ללא אפקטים מיותרים. כשמקשיבים לאלבום הזה יודעים בדיוק שכך הסופט מאשין נשמעו גם בהופעה בתקופה ההיא.
מלבד וויאט יש באלבום הזה כוכב אחד מיוחד שנוצץ לאורך כל הדרך, וזה הקלידן מייק ראטלג', שהוא למעשה מהפכן בגישתו לנגינת האורגן. בזמן שקלידנים אחרים העדיפו בתקופה ההיא את אורגן ההאמונד ומגבר הלזלי, ניגן ראטלדג' על אורגן LOWRY שהיה מחובר ישירות למגבר מארשאל. ראטלג' הוא אולי הקלידן היחיד שכשמקשיבים לו קשה להבין מה הרקע שלו ומה מתחולל בתוך מוחו בזמן הנגינה שלו. הוא כה ייחודי ומיוחד. דווקא קווין איירס, שפרש אחרי האלבום הזה לטובת קריירת סולו אמנותית מופלאה, די נחבא באלבום הזה. הוא בקושי שר כאן ומתפקד כנגן בס שתומך בשני חבריו המהפכניים. בלעדיו, שני האחרים היו מתפוצצים לכיוונים שונים ולא צפויים לחלוטין ולכן איירס הוא הדבק בכל הסיפור של האלבום הזה.
השיר האחרון באלבום, קטע קצר בשם BOX 25/4 LID, מסמל את השלב הבא של סופט מאשין. זאת כי בקטע הזה מנגן מייק ראטלג' בפסנתר ביחד עם בסיסט ושמו יו הופר, שעבד אז כסבל הציוד של הלהקה. בהמשך הפך הופר לבסיסט של הלהקה, מיד אחרי שאיירס פרש, ומאז הפך לאחר הנגנים הגדולים והמשפיעים של סצנת הרוק המתקדם מקאנטרברי.
עטיפת האלבום הייתה מרהיבה לעין. העותקים הראשונים כללו עיצוב שאיפשר לחלק הפנימי של העטיפה להסתובב בצורה מעגלית (כמו העטיפה שלד זפלין עיצבה לאלבומה השלישי, שנתיים לאחר מכן). בזמן שאלבום הבכורה הזה יצא לאור בארה"ב בלבד הייתה הלהקה כבר מפורקת עקב תשישות מסיבוב הופעות קשה.
אך הפתעה לא נעימה ציפתה לחברי הלהקה הנותרים כשקיבלו תזכורת מחברת התקליטים PROBE כי חתמו על חוזה שמחייב אותם לאלבום נוסף ואם הם לא יקיימו את שהבטיחו, יעמדו מול תביעה משפטית. איירס, שנפש אז באיביזה, סירב לחזור ללהקה כי חש כי אינו מסוגל לתפקד בה יותר. המזון המקרוביוטי שאכל גרם לו להתרסקות. שיערו נשר, הליבידו שלו שאף לאפס וחייו היו מרוקנים, כפי שסיפר שנים לאחר מכן. בנוסף, הוא חש שהכיוון הג'אזי של הלהקה לא מתאים לו כלל. וויאט וראטלג' נאלצו להמשיך הלאה וגייסו אליהם את הופר הבסיסט וביחד הקליטו את האלבום השני והמופתי VOLUME TWO, וכך הצילו את הלהקה מצלילה לתהומות השיכחה.
התקליט הזה של סופט מאשין הוא ההתחלה האמיתית של הרוק המתקדם. הוא לא יומרני מצד אחד אך מאתגר מאד מצד שני. ההשפעות של מוזיקת הג'אז, אותה ינק וויאט באופן אדוק, ניכרות פה היטב. וזה עוד לפני מעבר הלהקה בהמשך לאזורי ג'אז-רוק נרחבים יותר בהמשך.
גבירותיי ורבותיי, קבלו את הלהקה המתקדמת ביותר - המכונה הרכה!
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
