top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 באפריל בעולם הרוק

עודכן: 26 באפר׳

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-21 באפריל (21.4) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני ודוואן, כשהיינו קטנים, נלחמנו כל יום. כמו אחים טיפוסיים. הוא לא אהב בית ספר, אבל הוא אהב לקרוא. הוא תמיד קרא משהו. הוא קרא כל מיני דברים, פשוט כל דבר. הוא אהב סיפורי הרפתקאות אמיתיים ודברים כאלה. כגיטריסטים הוא אהב את כולם, מצ'אק ברי ועד קני בורל. אבל הוא הכי אהב את בי.בי. קינג ואהב את רוברט ג'ונסון. הוא פשוט אהב כל סוג של נגינה בגיטרה. הוא לא לקח שיעורים בנגינה והשיעורים היחידים שהיו לו היו בבית, שם הוא למד באופן טבעי. אז היה לו חבר בשם ג'ים שפלי. אני חושב ששפלי היה מבוגר ממנו בשנתיים והוא זה שהדליק אותנו על תקליטים של ג'ימי ריד. אז הוא ישב איתו כל הזמן. לפני שהוא עזב את בית הספר, שניהם היו מבריזים מבית הספר ומשחקים ביליארד ומנגנים בגיטרה. הוא למד המון משפלי, וזה כנראה היה החבר הכי טוב שלו אז" (גרג אולמן על אחיו, דוואן, בשנת 1981)


ב-21 באפריל בשנת 1969 יצא התקליט הכפול השני של פרנק זאפה ולהקת MOTHERS OF INVENTION, שנקרא UNCLE MEAT. התקליט הזה היה פסקול לסרט בשם זהה שהכין זאפה עם להקתו. האמת? הסרט לא משהו לטעמי, אבל האלבום? מאסטרפיס!



עיתון רולינג סטון פירסם ביקורת בסוף מאי 1969: "זה לא משנה אם הסרט הזה ייצא או לא. התקליט הוא יצירה מרשימה בפני עצמה. ארבעת צדדיו מחולקים לרסיסי מוזיקה רבים. המונולוגים מפתיעים. הקטעים הארוכים בתקליט מורכבים באופן גאוני והשירים הקצרים מזכירים פה ושם את תקליטה הקודם של הלהקה - CRUISING WITH RUBEN AND THE JETS. מדובר פה בתקליט רציני ביותר. חשוב ביותר להקשיב לו כמו שצריך ובריכוז רב".


עיתון הג'אז DOWN BEAT הכתיר את התקליט ביוני 1969 כבידור גאוני: "סאטיריסט אמיתי רוצה להעביר את המסר שלו, ולעזאזל אם מישהו אוהב או לא אוהב. אבל נראה שלזאפה אכפת לא פחות, אם לא יותר, מהגזרות המוזיקליות כמו לסאטירה. זה בא חזק באלבום הזה, שמכיל את רוב המוזיקה מהסרט הלא גמור של הלהקה.


הסט של שני התקליטים פה הוא רובו אינסטרומנטלי, ובאופן טיפוסי ללהקה, יש בהם משהו לכולם - ג'אז עם סלסולים אלקטרוניים, סאטירה גבוהה, ומנה כבדה של המוזיקה המופשטת שצמחה על הסאטירה של זאפה כמו פניצילין... חלק מהמוזיקה ברצועות האלה היא ליווי פונקציונלי, חלק היא פארודיה פראית, אבל הכישרון של זאפה הופך את רובה לללגיטימית. סוג זה של עיבוד הוא מה שאנו שומעים לאורך הרצועות האינסטרומנטליות שאינן ג'אז (ברוב הסט).


זאפה כמובן הקשיב היטב למספר מלחינים קלאסיים מהמאה ה-20. נכון לעכשיו, נראה שהטווח הרגשי של המוזיקה הוא להיות מוגבל למסתורין, הומור, אלימות והנאה ממערכות יחסים פורמליות מופשטות. זה די הרבה, אבל מוזיקה יכולה לגעת בהרבה יותר רגשות מאלה. זה מה שזאפה והאמהות עושים בצורה מעולה, ולמרות שאני רוצה יותר ממוזיקה ממה שיש להם להציע עכשיו, הסט הזה הוא בידור מבריק".


בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז: "זה סט כפול שמציג אוסף מאופק מבחינה קולית של אמהות ההמצאה ששמו את הכישרון האינסטרומנטלי שלהם בפרונט בסדרה של אלתורים ארוכים, משתוללים, לפעמים טובים ולפעמים לא כל כך טובים - אבל תמיד מעניינים. השימוש בסוגים שונים של אפקטים על כלי הנשיפה מכניס אלמנטים מרתקים לסולואי הג'אז הרגילים למדי. אבל הכישרון האמיתי הוא של זאפה. הוא כותב כמו חלום, כשהוא צולל למספר עצום של סגנונות מוזיקליים - קלאסי, אוונגרדי, ג'אז, רוק משנות ה-50 וללא ספק כל דבר אחר שנכנס לראשו המוזר. בסך הכל, מדובר בביצוע מעולה של מלחין מדרג גבוה שהוא בוודאי אחד הכישרונות מוזיקליים של העשור".


זאפה: "אני לא חושב שיש השפעות מעולם הג'אז באלבום הזה. אם יש השפעה כלשהי, זה בא מקונלון ננקארו, שכותב יצירות לפסנתר שבלתי אפשרי לנגן אותן. הוא כתב את כל הקנונים המוזרים האלו עם המבנים המוזרים בהם".


ב-21 באפריל בשנת 1947 נולד איגי פופ (שם אמיתי: ג'יימס ניוול אוסטרברג ג'וניור). לא תאמינו מה קרה לו בסיפור האמיתי הבא, שאני קורא לו "עלילות איגי והחיתול".



להקת הסטוג'ס, בראשותו של איגי פופ (שאז עוד קרא לעצמו איגי סטוג'), התגלתה יום אחד כשלהקת MC5, שקראה ללהקה הפרועה ההיא בכינוי 'להקת האח הקטן שלנו', ניגשה לאחד מעובדי חברת התקליטים ELEKTRA ואמרה שיש לה המלצה על להקה להחתמה. אותו עובד החברה היה דני פילדס, שהקשיב להמלצה והגיע לראות את הלהקה ביום הסטודנט שנערך בדטרויט. אז עוד נקראה הלהקה בשם THE PSYCHEDELIC STOOGES.


פילדס הגיע ולא האמין למראה עיניו; איגי פופ התגלה מולו כפרפורמר הטוב ביותר על במה עד כה. פופ היה כה גמיש ויצירתי בתנועותיו שפילדס היה נחוש בדעתו להחתים אותו ואת חבריו תיכף ומיד. אחרי המופע הוא ניגש לפופ, הציג את עצמו והצליח לצאת משם עם הבטחה להחתמה תמורת 5,000 דולר בלבד.


פילדס ניגש למשרדי החברה והציע את הלהקה למנהל, ג'ק הולצמן, שלא הביע התלהבות, אבל כשהלך לראות את הלהקה במועדון ELECTRIC CIRCUS - דעתו השתנתה והוא הבין מה גודל המציאה.

איגי היה מכשף באותה הופעה. היה לו פרצוף מפחיד עם העיניים הכחולות, העצובות והגדולות ביותר שהולצמן ראה עד כה. הוא נהג ליפול מהבמה, תוך כדי שהוא מורח את עצמו עם נצנצים וחמאת בוטנים שהוציא באצבעותיו מקופסה. הוא נהג כך לבצע קפיצות אל הקהל, שלא מיהר לתפוס אותו.


הולצמן הבין שיש לו פה עסק עם מישהו אנרגטי יותר מג'ים מוריסון, שבאותה תקופה כבר העלה מאד במשקלו והפך מסורבל בתנועותיו. מה שהולצמן לא ידע הוא שאיגי מתנהג בחייו הרגילים כאילו הוא על הבמה.

דוגמה יפה לכך קרתה כשנהג חברת התקליטים 'אלקטרה', סטיב האריס, בא לראות את הסטוג'ס בפעולה. האריס נהג אז להסיע אמנים של החברה לסידורים שונים. האריס בא לראות את הסטוג'ס בהופעה במועדון MAX'S KANSAS CITY שבניו יורק. במהלך ההופעה ראה הנהג כיצד איגי עושה עם גופו דברים משונים, כולל חשיפת איבר מינו והפנייתו לכיוון המגברים. בקהל לא נרשמה תדהמה. האנשים שם היו כבר רגילים לשטיקים של איגי.


בשביל האריס זו הייתה חוויה מיוחדת. איגי נראה לו שטני, לא צפוי באופן תמידי ונגוע בגאונות. הוא היה הפסיכודרמה במלוא תעוזתה. הוא נהג לשבור מקלות של תופים ולנעוץ אותם, כשהם מחודדים, לתוך חזהו.

אחרי שההופעה הסתיימה, בסביבות שלוש לפנות בוקר, פנה איגי להאריס ושאל אותו להיכן הוא נוסע. האריס השיב שהוא נוסע לביתו. איגי ראה בכך הזדמנות לקבל טרמפ לבחורה שרצה לבלות איתה את הלילה. היא גרה בקרבת ביתו של האריס.


השיחה הזו בין השניים התרחשה מאחורי הקלעים במועדון, כשאיגי היה לבוש בחיתול גדול וכולו חתכים מדממים שביצע בעצמו במהלך ההופעה. האריס היה בטוח שאיגי הולך להתנקות ולהחליף את החיתול בבגדים רגילים. אך איגי חשב אחרת; הוא היה נחוש בדעתו להגיע במצבו הנוכחי לביתה של הבחורה כשהוא מדמם מהאגן ומעלה ולגופו חיתול.


כשהגיעו לביתה של הבחורה הציע איגי להאריס לעלות איתו לביתה של הבחורה כדי לשתות משהו. השניים ניגשו ללובי הבניין המפואר ולשוער הכניסה שהיה לבוש מדים מהודרים. איגי ניגש אליו כדי לבקש את מספר הדירה של אותה בחורה. השוער הביט עליו בתימהון כאילו בזה הרגע נמצא מולו אדם שברח מבית משוגעים.

"איזה שם אני צריך למסור לדיירת?", שאל השוער המבועת. "תגיד לה שאיגי הגיע", ענה הזמר המחותל. אחרי כמה שניות ענתה הדיירת שהשוער יאפשר לאיגי לעלות. כל הדרך למעלה הביט נער המעלית באיגי המדמם ולא מאמין למראה עיניו.


כשהגיעו לקומה הנכונה נכנסו איגי והאריס לדירה מרהיבה ביופייה. גם הבחורה שהייתה בדירה הייתה מדהימה ביופייה. היא נראתה כמו השחקנית לורן באקול.


השלושה שתו כמה משקאות ואז פרש האריס העייף לביתו. איגי נשאר כשלמחרת התקשר משם להאריס: "אני לא יכול להופיע היום, כי הבוקר נאלצתי לקבל 32 תפרים לחתכים שלי".


ב-21 באפריל בשנת 1975 יצא אלבומה השלישי (והשני הבינלאומי) של להקת הפופ השבדית, אבבא. לאלבום קוראים כשם הלהקה והוא מכיל גם את הלהיטים MAMMA MIA ו- SOS.



כאשר אלבום זה הגיע סוף סוף לחנויות התקליטים, היה ברור לכל שלהקת אבבא אינה רק קוריוז של אירוויזיון אלא להקת פופ אמיתית, בטוחה במה שהיא עושה ומקצוענית ביותר.


הלהיטים שיצאו מתקליט זה היו שירים שיעזרו להחתים את מעמדה של אבבא כיצרנית להיטים בשורה אחת עם הטובים ביותר. למעט קומץ שירים, ואולי המילים המוזרות פה ושם, האלבום עדיין זכור לטובה על ידי ביורן אולבאוס: "אם הייתי שומע את האלבום הזה בפעם הראשונה אז, בתור מישהו מחוץ ללהקה, הייתי חושב שהוא באמת נהדר". בני אנדרסון תיאר את האלבום כמקום בו "זה מתחיל להיות טוב".


הסשנים להקלטת אלבום זה החלו ב-22 באוגוסט 1974. היה זה באולפן צבוע למדי בבעלות המוזיקאי, המעבד והמפיק ברונו גלנמרק שהיה בעלה של הזמרת אן-לואיז הנסון, אחת הזמרות הפופולריות ביותר של שבדיה באותה תקופה.


ברונו עלה על הרעיון לבנות אולפן הקלטות משלו. "התעניינתי בצלילים ובנינו אולפן שיתאים לבית שלנו בזמנו, שהיה בית די גדול בפרבר של שטוקהולם", הוא סיפר. מרתף הבית, שעד אז היו בו חדר כביסה וחדר משחקים לילדים, הוסב לאולפן הקלטות מקצועי, אם כי קטן, שזכה לשם GLEN STUDIO.


למרות שאולי זה לא היה מקום ההקלטה האידיאלי מבחינה שטחית - "אפשר לשים ארבעה או חמישה נגנים בחדר האולפן, אבל לא יותר". אמר בני - האווירה הביתית פיצתה על חלק מהחסרונות שם. בעוד שרבים מבני דורם בלוס אנג'לס ובניו יורק נקלעו למפגשי הקלטות דמויי כוכבי רוק, כשהם מונעים בקוקאין, חברי אבבא מצאו את עצמם מרותקים לסם אחר לגמרי.


"אמא של אן-לואיז הייתה מתארחת אצלנו הרבה והיא אפתה לחמניות כל הזמן", נזכר ברונו גלנמרק, "אז כל יום כשאבבא הגיעו לאולפן, כמעט הדבר הראשון שאמרו היה, 'האם יש לחמניות?' אני לא חושב שרוב האולפנים האחרים יספקו לחמניות טריות כאלה".


אפילו עד היום, ביורן, שהחליט לרדת קצת במשקל לאחר שבקושי השתלב בתחפושת הבמה שלו באירוויזיון מוקדם יותר השנה, נזכר בפיתויים של האפייה של גברת הנסון. "אי אפשר היה לעמוד בפני זה - וזאת בתקופה שבה נאבקתי לשמור על משקל מתאים עבור אליל פופ...".


האולפן הציע את היתרון הנוסף בכך שהוא היה זמין לתקופות ממושכות. באולפן ההקלטות המוביל של שטוקהולם, מטרונום, שבו הוקלט כל האלבום הקודם של אבבא, הוקצה לחברות תקליטים שונות יום אחד בכל שבוע, שבו הן היו אמורות לסיים את כל ההקלטות שהן צריכות לעשות. זה היה אולי בסדר בימי העיבודים שנכתבו מראש, כאשר ניתן היה להשלים מספר רב יחסית של הקלטות ביום אחד של הקלטה. אבל עבור קבוצת פופ מודרנית, שהשתמשה באולפן ההקלטות כמעבדה, ועבדה בקפידה על הסגנונות, העיבודים והאווירה עבור השירים שלה, הגישה המוגבלת שם הייתה פחות אידיאלית.


"ניסינו לנדנד לחברות התקליטים האחרות כדי לקבל מהן עוד ימים", אמר בני. 'היינו מתקשרים לכולם ושואלים, 'אתם באמת צריכים את יום שלישי שלכם? אנחנו לא יכולים לקבל אותו במקומכם?'...".


המצב לא ייפתר במלואו עד שאבבא יבנו בהמשך את אולפני POLAR שלהם, שייפתחו בשנת 1978. בינתיים, אולפנים כמו זה של ברונו היו זמינים יותר לתקופות הקלטה רצופות מאשר במטרונום. זה היה מזל מיוחד עכשיו שאבבא נהייתה יותר ויותר שאפתנית, ודרשה יותר זמן כדי לעבוד על ההקלטות שלה.

עם זאת, הקלטות ממושכות לא תמיד היו פופולריות בקרב חלק מבני בית גלנמרק. "הסטודיו היה ממש מתחת לחדרי השינה שלנו", אמר ברונו גלנמרק, "ואם לביורן ובני היה רעיון מצוין למשהו, הם פשוט לא היו מוותרים עליו. אז קרה שהילדים נכנסו לחדר שלנו בשעת לילה מאוחרת והתלוננו, 'אמא, הם לא יכולים להפסיק לנגן?'..."


טכנאי ההקלטות, מייקל טרטוב, שימש כפרופסור המטורף של האולפן ומצא דרכים מעניינות ליצירת אפקטים. ברונו גלנמרק. "הייתה לנו בריכת שחייה מקורה בבית שלנו, ויום אחד מייקל נכנס לחדר הבריכה ומחא כפיים בידיו: 'אוי, איזה הד!'. לא לקח הרבה זמן עד שהוא משך חוטים לבריכה ושם רמקול בקצה אחד ומיקרופון בקצה השני, כדי שיוכל להשתמש בהד הזה כשהקליט". האפקט נוצל היטב. בשיר SO LONG שבו נגינת הגיטרה של יאן שפר התכבדה באקוסטיקה של חדר הבריכה. זה היה גם הרעיון של מייקל הטכנאי להוסיף צליל חצוצרה בסוף השיר.


האלבום שנוצר הכיל, בנוסף לשני הלהיטים הברורים שציינתי מקודם, גם ניחוחות גלאם-רוק עם השיר החותם, SO LONG, נסיון לעשות פ'אנק עם MAN IN THE MIDDLE ועוד שירים שסומנו כלהיטים ברורים אך יצליחו פחות בהמשך הדרך - BANG A BOOMERANG ו- I DO I DO I DO.


על השיר האחרון סיפר ביורן: "'אני זוכר בבירור כשכתבנו את זה. הינו באי הנופש שלנו אבל לא בקוטג' שבו בני ואני נהגנו לכתוב שירים. אלא בבית של בני ופרידה, באמצע החורף. אני זוכר את השלג. המילה הגרמנית 'שלאגר' פירושה בפשטות 'שיר להיט', אבל היא באה לדמות סוג מסוים של מוזיקה פופולרית אירופאית מאוד ממוקדת מלודיה, לעתים קרובות ללא בושה סכרינית.


שלאגר מתקופת הזהב של הז'אנר לא יכלול כמעט השפעות מג'אז אמריקאי או רית'ם אנד בלוז, אלא יהיה נטוע היטב במסורות המוזיקליות של יבשת אירופה. בסוף שנות החמישים ותחילת הסיקסטיז היו המגה-שלאגרים האלה שכל צפון אירופה הייתה מסתובבת ומזמזמת וזה מסוג השירים שלא כותבים יותר. אז במקרה של השיר הזה שלנו, הייתה השפעה ישירה של מנהיג התזמורת בילי ווהן ומצליל הסקסופון בקטע SAIL ALONE SILVERY MOON. זה היה שלאגר פופולרי מאוד מסוף שנות החמישים".


הלהיט הגדול ביותר מהאלבום היה גם השיר האחרון שהוקלטה עבורו, במרץ 1975. MAMMA MIA נכתב בספרייה ביתם של ביורן ואנייטה, והיה לא פחות מאשר פופ טהור ברמה הגבוהה ביותר. עבור בני, השיר היה אבן דרך משמעותית במסע שלו לתת ליצירות שלו ושל ביורן את המסגרת הטובה ביותר האפשרית באולפן. "זה היה רגע היוריקה הראשון, לפחות עבורי. אם תקשיבו לו, תשמעו שזה מסודר בצורה מאוד הדוקה: כולם מנגנים בדיוק מה שהם אמור לנגן. זה הרגיש ממש טוב. במיוחד כשהבנו איך לעשות משהו מיוחד מהפזמון. במקום להוסיף שכבות, הסרנו מהמיקס את הבס, התופים וכדומה. כשעשינו את זה חשבנו, 'עכשיו באמת עשינו משהו - זה טוב!'"


אבבא הפכה עם צאת התקליט להצלחה גדולה בכמה ארצות באירופה, אך בבריטניה הגדולה היא נתפסה כסנסציית עבר כשהזוכים הטריים באירוויזיון, TEACH IN בשירם 'דינג א דונג', היו בצמרת. לפתע קרה דבר ודווקא באוסטרליה החלו להתעניין בלהקת אבבא. משם החלה הדרך להצלחה בינלאומית חוצה יבשות.


ב-21 באפריל בשנת 1968, שודרה בבי.בי.סי הבריטי (בעשר וחמישה בלילה) התוכנית THE BIG SHOW.

החלונות הגבוהים שלנו הופיעו שם לצד פרנק אייפילד, דאסטי ספרינגפילד ועוד. הביקורת בעיתון THE STAGE גרסה כך: "החלונות הגבוהים, שלישייה ישראלית רועשת, שרה בתשוקה אך לא באופן יוצא מהכלל". מנחה התכנית היה דייב אלן.



הסיפור השלם של החלונות הגבוהים נמצא בספר היחיד על הרוק הישראלי בתקופה כה מכוננת, "רוק ישראלי 1973-1967" - הגרסה המורחבת לרכישה בלחיצה פה.


ההרצאות הכי מפתיעות ומרגשות על הרוק הישראלי של פעם, לפרטים והזמנות: 050-5616459  

ב-21 באפריל בשנת 1967 סיימו חברי הביטלס את הקלטת התקליט "להקת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" עם הכנת קטע ג'יבריש קצרצר שמופיע בסופו.



באותו היום הציע ג'ון לנון להוסיף לפני הקטע הקצרצר הזה צליל בתדר גבוה מאד שרק כלבים יכולים לשמוע אותו.


יום הכנת הקטע הזה החל בהכנת מיקס מונו לשיר של ג'ורג' האריסון, שהוצא מהתקליט עוד לפני כן, ובשמו ONLY A NORTHERN SONG. המשימה לא הייתה קלה עם ריבוי האפקטים בשיר זה. לאחר סיום דבר זה התפנו כולם להכנת האפקט שחתם את סרג'נט פפר.


בארי מיילס, שהיה מקורב לביטלס ונכח שם: "לקח הרבה זמן להקליט את האפקט הזה. למעשה נדרשו שלושה סשנים בני שלוש שעות כל אחד כדי להשלים את זה, בשעה ארבע לפנות בוקר. ארבעת הביטלס נעמדו מול שני מיקרופונים וצעקו, שרו וזמזמו כל מיני שירים שבאו לראשם. אנחנו עמדנו מסביב ולא האמנו למה שרואות עינינו. רינגו צעק בשלב מסוים שהוא מסטול מדי מכדי להמשיך. מאל אוונס, העוזר של הלהקה, רץ מיד כדי לתפוס אותו ולהושיבו בבטחה בכסא. לאחר מכן ערכו מיקס לערמת הקולות הזו, בחדר הבקרה".

זו לא הייתה משימה קלה להציב את האפקט במקום המתאים לו בתקליט. הארי מוס, שביצע את המשימה, סיפר: "אמרו לי שהרעיון להשחיל רעשים בפס שמביא את התקליט לסיומו הוא טריק ישן שנהגו לעשות עוד בתקליטים שמהירותם 78 סיבובים בדקה. הבעיה היא שלא יכולתי לדעת אם עשיתי עבודה טובה בעניין עד שקיבלתי לידי את תקליט הדוגמה. זה מסוג הדברים שנהגתי בזמנו לקלל בגללם. ג'ורג' מרטין הפיל עליי את המשימה הזו".


יש שסובבו את התקליט לאחור ושמעו בקטע זה את המסר הבא מהמשפט הזה: WE'LL FUCK YOU LIKE SUPERMEN. גם פול מקרטני סובב את האלבום לאחור ונדהם לגלות שכך זה אכן נשמע.


ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-21 באפריל בשנת 1987 יצא אלבום חדש לטום פטי ולהקת HEARTBREAKERS שלו. שמו הוא LET ME UP (I'VE HAD ENOUGH). זה האלבום האולפני השביעי שלהם. זה נוצר במהלך סיבוב הופעות של ההרכב עם בוב דילן.



בנמונט טנץ' הקלידן: "לנגן עם בוב דילן אז היה מדהים ומתסכל לסירוגין, ולפעמים באותו לילה. חשבתי שזה עשה פלאים לנגינה עם הלהקה. זה קשר אותנו יחד. עשה אותנו משוחררים יותר. היית צריך לאלתר. זה היה שווה את הכל. במהלך זה הקלטנו את האלבום LET ME UP, לפחות החלק הרוקי של האלבום"


טום פטי: "היו לנו את הדברים שמייק קמפבל כתב, שהופקו קצת יותר כי הוא עבד על זה הרבה, והחומר שכתבתי לבד, שכמעט אולתר באולפן. מאוד מאולתר. חלק מזה היו טייקים ראשונים, ואני עדיין כתבתי את השיר בזמן שהקלטנו. פשוט הייתי ממציא את זה תוך כדי - אם זה היה טוב, זה היה זה. אני

כנראה הייתי בהלך הרוח הזה בגלל השחרור שחשתי במהלך הזמן שעבדנו עם דילן. זה הדליק אותי. זה לא תמיד עבד. חלק מהתהליך שלי הוא שאני מדמיין מוזיקה בראש. אני יכול לראות משהו. להביא את זה למציאות. זה לא כל כך קל. השירים שמייק הביא כבר היו די שלמים, מינוס הקול. מאחר והגישה שלו הייתה שונה מאוד משלי, אתה יכול לשמוע שני עולמות שונים בתקליט הזה. אבל אני מרגיש שמצאנו פה משהו שהפגיש את הכל. זו בהחלט הייתה תקופה שבה הקשר שלי עם מייק המשיך לצמוח. עם האלבום הזה זו הייתה הפעם היחידה שהיינו רשומים כמפיקים-שותפים".


מייק קמפבל הגיטריסט: "בנמונט שונא את השיר MY LIFE - YOUR WORLD. הוא אמר שזה נשמע כמו מייקל ג'קסון".


טום פטי: "למייק ולי יש הרבה מאותן השפעות, אותו טעם. גדלנו ביחד. הייתי אומר 80 אחוז מכל מה שאני יודע על גיטרה, הוא לימד אותי. למדתי ממנו הכל. הוא נגן טבעי. הוא לא מקדם את עצמו בצורה כזו, אבל אני בטוח שהוא יכול להביס את רוב גיבורי הגיטרה. כבוד הדדי מחזק את מערכת היחסים שלנו. כתבנו הרבה שירים ביחד שהיו ממש טובים".


ב-21 באפריל בשנת 1969 הופיעה ג'ניס ג'ופלין לראשונה באנגליה. זה קרה ברויאל אלברט הול, לונדון.



להקת החימום שלה הייתה יס וג'ניס אף לקחה באותו ערב את אורגניסט הלהקה, טוני קיי, וביצעה בו את זממה (לפי מה שהוא סיפר).


במלודי מייקר נכתב על ההופעה, כמה ימים לאחר מכן, כשהכותרת היא "ג'ניס פורצת את השמרנות הבריטית": "...'אנחנו עשינו את זה!', טענה ג'ניס ג'ופלין נלהבת כשירדה מהבמה לאחר מה שמתואר כהופעת בכורה שלה ברויאל אלברט הול בלונדון, ביום שני בלילה. במשך שעה, ג'ניס, לבושה בחליפת מכנסיים כחולה כטווס, קרעה ושאגה דרך סט כבד ועתיר נשמה שממש הרים את הקהל ממקומו. עד סוף הערב, רבים עזבו את מושביהם ועמדו מלפני הבמה בעוד אחרים רקדו במעברים ובמרפסות שלמעלה.


בשלב מסוים, ג'ניס לגמה שמפניה משני בקבוקים שנדחפו אל הבמה על ידי מעריצים. 'אתם נראים טוב', היא אמרה לקהל שהגיב בפראות. ג'ניס ג'ופלין היא זמרת עוצמתית ומלאת רגשות. גולמית, אינטנסיבית, בסיסית וכורכת וטוחנת את המילים של כל שיר. יש לה להקה בת שישה אנשים, הכוללת סקסופון, חצוצרה, אורגן, גיטרה, בס ותופים. זו יחידה מוצקת מאוד ביחד. מה שהם מנגנים זה תערובת של מוזיקת נשמה, רית'ם אנד בלוז עם רמז לג'אז.


ג'ניס שחררה את הקהל, ניערה אותו, פתחה אותו והדליקה אותו. ג'ניס ג'ופלין היא תופעה. היא נשמה לבנה ומעט אמנים לבנים אחרים יכלו להשפיע כמו שהיא עשתה ביום שני. הערב הושלם על ידי להקת יס, שנתנה הופעה ראויה להערכה עם חומרים טובים, מנוגנים ומושרים היטב".


ב-21 באפריל בשנת 1978 יצא התקליט BAD BOY של רינגו סטאר. זה לא משנה כמה הלהקה שליוותה אותו באולפן הייתה טובה; כשהחומר לא משהו, העשן שיוצא ממנו לא מרשים.



קריירת הסולו של רינגו החלה לדעוך בדיוק כשדיבורים על איחוד הביטלס הגיעו לשיא. הוא ניסה להדוף את השמועות חסרות הבסיס הללו ככל יכולתו על ידי המשך עבודתו, אך השאלות מעולם לא פסקו, בעוד מכירות אלבומיו המשיכו לרדת.


הוא צלל להתמכרות לאלכוהול ונראה אבוד, באופן אישי ומוזיקלי. על אותם ימים הוא אמר שנים לאחר מכן: "גלשתי מטה. לא התעניינתי מספיק וזה לא שכל יום היה יום רע, אבל פשוט לא עשיתי כלום. וככל שהשנים עברו עשיתי פחות ופחות ואם עשיתי משהו, זה היה עם מעט מאוד מחשבה". היה ברור שלהיות חבר לשעבר בביטלס לא היה דבר שהוא כה התהדר בו באותם ימים.


נעלמה גישת הדלת המסתובבת של נגנים אורחים שונים וידועים שגויסו לשירים ספציפיים באלבומיו, ובמקומה ניצבה יחידה קטנה אך יציבה בכל שירי האלבום. זה היה, בכל זאת, עדיין עניין עטור כוכבים יחסית. בנוסף לסטאר שישב מאחורי מערכת התופים שלו, ג'ימי ווב היה אחד משני הגיטריסטים היחידים שקיבלו קרדיט, הקלידים של ד"ר ג'ון הבטיחו אווירה טובה של מסיבות, והבסיסט היה די מארי (שלפני כן היה הבסיסט הקבוע של אלטון ג'ון).


בהיעדר מפיקי שמות ידועים בעבר (ריצ'רד פרי, אריף מרדין), שותפו הקבוע כעת לפשע של סטאר, ויני פונצ'יה, ישב ליד שולחן הבקרה.


רוב הביקורות שהתקליט קיבל היו מרעישות, חלקן הרחיקו לכת ולרעה. הרולינג סטון פרסם על האלבום כ"מוזיקת ​​קוקטייל בלתי נסבלת". רינגו נתן מעט מאוד ראיונות כדי לקדם את האלבום (למרות שההיסטוריה לא מתעדת כמה הוא התבקש לתת מהם), אבל במהלך הופעה בתוכנית האירוח האמריקאית של פיל דונהיו הוא ניסה להסביר את הרעיון מאחורי העטיפה עם צילום של ידיו אוחזות בכוס שמפניה: "אתה צריך להיות ילד רע כדי לעשות את הזהב".


בעיתון NME דווקא אהבו את התקליט הזה ופרסמו בביקורת שהוא טוב יותר מהאלבום LONDON TOWN של פול מקרטני. "יש פה אווירה של פופ בגיל הביניים, אבל רינגו עושה את זה בחמימות, כנות והומור כובשים. משהו ברוח של הביטלס ממשיך לחיות מאחורי השירים האלו".


ועדיין, האלבום נכשל במכירות ובאופן מחפיר למוזיקאי במעמדו של סטאר.


ב-21 באפריל בשנת 1987 יצא תקליט חדש לדייויד בואי - NEVER LET ME DOWN. בניגוד לשמו, הקהל דווקא מאד התאכזב מהמוצר הזה.



ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "פעם זה היה קל. פעם בשנה בערך, דיוויד בואי היה בוחר פרסונה חדשה, אוסף קבוצה חדשה של נקודות התייחסות לתרבות הפופ, שואל סגנון מוזיקלי חדש ומוציא אלבום חדש. ואז כולנו היינו יושבים ומבנים מי הוא הפעם. זיגי סטארדאסט? אלאדין שפוי? הדוכס הלבן הרזה? הדייר?

בטח, זה עשוי להיות להיט גדול: בואי יוצא לסיבוב הופעות, ההופעות שלו הם אירועים, ואירועים מוכרים תקליטים. והוא הפך תקליטים חסרי ברק ללהיטים בעבר; למעשה, הוא הגיע לרמה מדהימה של השפעה ומעמד תוך ביצוע מעט תקליטים פורצי דרך באמת. הוא עזר להביא רוק נוצץ, פילי-סול וטכנופופ אירופאי לקהל רחב יותר, אבל על כל תקליט בולט, הוא הוציא כמה חלשים. הניצחון של בואי הוא יצירת גלריה קטנה אך בלתי ניתנת למחיקה של תמונות, מראה, דמויות ורגעים בתולדות הפופ.


עד כמה שהוא מוזיקאי, בואי במיטבו רק כשיש לו גם טקסט דרמטי חזק וגם הקשר מוזיקלי קוהרנטי: החוצפה השואגת של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים, הצפיפות האדירה של STATION TO STATION, הקור חסר השורשים של LODGER. האלבום החדש אינו מכוון לסוג כזה של קוהרנטיות; הטירוף הגרנדיוזי והבלתי ממוקד שלו הוא חלק מהעניין.


אז כן, לדייוויד בואי עדיין יש אומץ. הבעיה היא שהאומץ לבדו לא יכול לגרום לשירים האלה להישמע משמעותיים יותר, ממוקדים יותר או פחות מצמררים ממה שהם. באופן פרדוקסלי, השיר המלבב ביותר פה הוא הצדעה לעשור שהסתיים לפני שבע עשרה שנים. ZEROES מתחיל עם התנשאות בסגנון זיגי - רוקר עתידני ששר לקהל מעריץ - ומנגינה הימנונית בסגנון זיגי; אולי בגלל שזו ההצדעה המודעת של בואי לשנות הסיקסטיז, המוזיקה הרבה יותר ממוקדת ומעוררת מרוב האלבום. זה נועד להיות מלהיב, וכמו העבודה הטובה ביותר שלו, זה מצליח למרות שכל אפקט אחרון מחושב בבירור. השיר מראה שדיוויד בואי יכול להצדיע ביעילות, אפילו בצורה מרגשת, לעבר שלו; שאר האלבום , עם זאת, לא מבשר טובות להווה של בואי, או לעתידו".


ב-21 באפריל בשנת 2016 מת הזמר / יוצר / גיטריסט / מפיק שבעבר קרא לעצמו פרינס ושינה את שמו לצורה סמלית. עדיין, רבים נצמדו לכינוי פרינס, גם עם הידיעה על מותו בגיל 57.



"בעצב עמוק אני מאשר שהפרפורמר האגדי והאייקוני, פרינס רוג'רס נלסון, מת הבוקר במעונו בפייסלי פארק בגיל 57", אמר נציג לתחנת הטלוויזיה KTLA בלוס אנג'לס.


"השריף של מחוז קארבר, ג'ים אולסון, מדווח שב-21 באפריל 2016, בסביבות השעה 9:43 בבוקר, סגניו הגיבו לשיחה מאולפני פייזלי פארק", כתב משרד השריף בהצהרה. "כשהגיעו נציגים וצוות רפואי, הם מצאו במעלית הבניין גבר שאינו מגיב. הם ניסו לספק החייאה מצילת חיים, אך לא הצליחו להחיות את הקורבן. מותו נקבע בשעה 10:07 בבוקר".


פרינס ביטל כמה תאריכים של סיבוב ההופעות שלו "פסנתר ומיקרופון" בתחילת אפריל בגלל שפעת וכשבוע לפני מותו אושפז לאחר שמטוסו הפרטי נחת נחיתת חירום לאחר הופעה באילינוי. דיווחים שונים אמרו שהוא סבל מהתייבשות והתגבר על שפעת. הוא שוחרר לאחר שלוש שעות וטס לביתו.


במהלך כמעט ארבעה עשורים, פרינס הפך לאייקון של אמנות ואינדיבידואליות. מעטים המוזיקאים שהגדירו מחדש את הפופ, הרוק, הפ'אנק, מוזיקת הנשמה וכמעט כל ז'אנר מוזיקלי אחר שניתן להעלות על הדעת כמו פרינס, שהוציא את אלבום הבכורה שלו בשנת 1978.


הוא גרר המון מחלוקות, אם באלבומיו, אם בטקסטים שלו ואם בהופעתו המוחצנת. רבים מאלבומי הקטלוג העשיר שלו נחשבים כפנינות מאסטרפיס. סרטו, PURPLE RAIN, התחיל גם קריירה קולנועית מרשימה, כשלהיטים בלתי נשכחים שזורים בה.


ככוח יחיד, הוא ביצע, הפיק וכתב כמעט את כל השירים שלו בתחילת הקריירה שלו, והמשיך לבנות אימפריה מוזיקלית מביתו, ליד מיניאפוליס, תוך כדי הרחבת אוצר המילים המוזיקלי שלו. ארבעה מאלבומיו הגיעו למקום הראשון בבילבורד האמריקני.


הוא יצא נגד תעשיית המוזיקה, שינה את שמו לסמל בלתי ניתן לביטוי וסירב להשתחוות לפורמטים מתפתחים כמו מוזיקה מקוונת להמונים. הוא חילק אלבומים לבאי הופעותיו, יחד עם הכרטיסים שלהם, כשזה היה רעיון חדשני, והוא תכנן סיורים אחרים בדחיפות של הרגע, כשהוא כינה אותם בשם HIT AND RUN (שם בעל כפל משמעות במקרה זה).


הפרס הגדול הראשון שלו היה גראמי עבור אלבומו PURPLE RAIN בשנת 1984. באותה שנה, הוא גם זכה בגראמי על כתיבת I FEEL FOR YOU, להיט הריקודים ששרה צ'אקה קאן. בשנה שלאחר מכן, הוא לקח הביתה אוסקר על הסרט PURPLE RAIN. בשנה שלאחר מכן הוא זכה בגראמי נוסף על השיר KISS וזכה בשניים נוספים בשנת 2004 על השירים MUSICOLOGY ו-CALL MY NAME - שניהם מאלבומו MUSICOLOGY.

האיש היה יצרן להיטים ומוזיקה באופן אדיר ונדיר.


פרינס נולד כפרינס רוג'רס נלסון ב-7 ביוני 1958 במיניאפוליס. אביו, ג'ון נלסון, היה מנהיג להקת ג'אז באזור, ואמו, מאטי, הייתה סולנית של ההרכב. "קראתי לבן שלי פרינס כי רציתי שהוא יעשה את כל מה שרציתי לעשות", אמר פעם אביו. פרינס, שהיה אוטודידקט, החל לנגן בפסנתר בגיל שבע, גיטרה בגיל 13 ותופים בשנה שלאחר מכן.


הוא הצטרף ללהקה בשם גרנד סנטרל, שבסופו של דבר שינתה את שמה לשמפיין, כשהיה בן 14. בגיל 18 הוא עשה קלטת דמו וכשאיש העסקים המקומי, אוון הוסני, שמע אותה בשנת 1978, הוא עזר לנהל משא ומתן על חוזה ההקלטות הראשון של פרינס, עם חברת האחים וורנר, שהעניקה לו אוטונומיה חסרת תקדים.

משם חצב פרינס את דרכו לתהילה.


פרינס מיעט לערוך ראיונות עומק, במיוחד בשנים האחרונות בחייו, ושמר על חייו הפרטיים, כשבהם אהבות רבות לצד טרגדיה, כשבנו מת שבוע לאחר לידתו.


בשנה בה מת, הוא הודיע ​​שהחל לעבוד על ספר זיכרונותיו. "אנחנו מתחילים ממש בהתחלה מהזיכרון הראשון שלי, ובתקווה שנוכל לעבור את כל הדרך. רק התחלנו ואנחנו עובדים הכי מהר שאנחנו יכולים, עובדים ללא לאות. השם הזמני שניתן לספר היה THE BEAUTIFUL ONES.


ההופעה הפומבית האחרונה של פרינס הייתה במסיבה בפייזלי פארק בה נראה פרינס גאה בגיטרה סגולה חדשה שזה עתה קיבל. הוא התייחס לשמועות על מצב בריאותו הירוד ואמר, "חכו כמה ימים לפני שתבזבזו תפילות".


ביוני 2016 פורסם כי פרינס נאבק בכאבי ירכיים מתישים במהלך הקריירה שלו ומת ממנת יתר בשוגג של תרופת פנטניל. הידיעה סיימה שבועות של ספקולציות לגבי מותו הפתאומי של מי שהיה לו מוניטין של חיים נקיים, אך נראה שפיתח תלות בתרופות לטיפול בכאביו.


פנטניל הוא משכך כאבים חזק אך מסוכן ועל פי הערכות הוא חזק פי 50 מהרואין. הדו"ח בזמנו לא פירט כמה פנטניל נמצא בדמו של פרינס, כשבשנה הקודמת פרסמו גופים פדרליים התראה לפיה תקריות ומנות יתר של פנטניל התרחשו בקצב מדאיג ברחבי ארצות הברית.


ב-21 באפריל בשנת 1998 יצא תקליט שני ואחרון לרוברט פלאנט וג'ימי פייג' (שניהם אקס לד זפלין) ושמו WALKING INTO CLARKSDALE.



כמעט שני עשורים אחרי שהקליטו את אלבום האולפן האחרון של לד זפלין, ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט שיתפו פעולה באלבום שכולו מוזיקה מקורית חדשה עם שילוב של מוזיקת עולם ואלמנטים של רוק אלטרנטיבי יחד עם טכניקות הפקה מודרניות. ובכן, זה לא אלבום של זפלין בשום מובן וגם לא תוכנן להיות כך. במקום זאת זו עומד האלבום כיצירה ייחודית בתוך הקטלוג הענקי של שניהם.


פייג' ופלאנט התאחדו מחדש בשנת 1993 לאחר דיונים על הופעה בסדרת הטלוויזיה הפופולרית MTV אנפלאגד, שזכתה להצלחה מסחררת עבור אמנים שונים. באוגוסט 1994 יצאה ההפקה לדרך וזכתה להצלחה גדולה מאד.


לאחר סיבוב הופעות מצליח לקידום האלבום NO QUARTER - UNLEDDED, הוחלט להקליט אלבום חדש, שהוקלט והופק על ידי פייג' ופלאנט יחד עם סטיב אלביני, במהלך חמישה חודשים באולפני אבי רואד בלונדון.

אבל בעוד שהאלבום הגיע למקומות גבוהים במצעדי המכירות, זה היה אכזבה מסחרית כללית בהשוואה לקודמו. פייג' תכנן להמשיך מהאלבום הזה לעוד אלבום. עם זאת, לפלאנט נמאס מהזירות הגדולות יותר והחליט שהוא רוצה לחזור להופיע במועדונים, וכך שם ברקס על השותפות.


ברולינג סטון נתנו אז לאלבום שלושה כוכבים וחצי והוסבר בביקורת כך: "מורשת זפלין מתנשאת לאורך ההיסטוריה של הרוק'נ'רול, ואף אחד לא מואר יותר על ידי הבוהק הלוהט שלו - או מעונן על ידי הצל שלו - מאשר ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט. לאחר שלד זפלין נפרדה בשנת 1980, בעקבות מותו של המתופף ג'ון בונהאם, שני הגברים ביקשו לסירוגין לברוח ולאמץ את העבר שלהם עם תוצאות מעורבות, במיוחד במקרה של פייג'.


פייג' ופלאנט סוף סוף קיבלו את הבלתי נמנע בשנת 1994 והתאחדו להופעה, אלבום ממנה וסיבוב הופעות עולמי מנצח. בשלב זה, תהליך הוצאת ה-לד היה יותר פסיכולוגי מאשר אמיתי; כלומר, ברור שפייג' ופלאנט היו צריכים להאמין שהם משאירים את העבר מאחור גם אם לא באמת כך. נכון, הצמד סירב לאפשרות הרווחית בטירוף לחזור יחד בתור לד זפלין; הרי הם מעולם לא הזמינו את הבסיסט של זפלין, ג'ון פול ג'ונס, להצטרף אליהם. באלבום החדש הם מצליחים לעורר את התחושה שעדיין יש המון מסתורין באזורים בהם נדמה שכבר יודעים את הכל".


ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-21 באפריל בשנת 1963 הגיע אנדרו לוג אולדהאם לבדוק להקה חדשה בשם הרולינג סטונס. במהרה הוא יהיה מנהלה וגם יציב אותה על המפה.



אנדרו לוג אולדהאם היה באותם ימים כבר כוכב עולה בעולם האמרגנים, לפני שבא לבדוק את אותה להקה מתגלגלת. הוא עבד כיחצ"ן עבור הביטלס וחש כי הגיע זמנו להתקדם ולקבל באמת את מה שהוא רוצה. הוא היה צעיר, דינמי ונלהב ביותר. היה לו חזון בניהול להקה ואת מבוקשו קיבל ביום בו המליץ לו כתב הרקורד מירור, פיטר ג'ונס, לבדוק להקה שמופיעה ועושה בלוז. קראו לה THE ROLLIN' STONES.

למחרת (21 באפריל 1963) הוא הגיע למועדון הבלוז הקטנטן CRAWDADDY ששכן בחדר בבית המלון STATION שבריצ'מונד.


הלהקה הממה אותו. הוא ראה מולו חבר'ה צעירים שיכל לטפח כראוי. בסיסט הלהקה, ביל ווימן, עמד קפוא על הבמה. גם הבעת פניו לא השתנתה כשניגן. המתופף צ'רלי ווטס נראה כאחד שצנח לשם היישר ממועדון ג'אז. הגיטריסטים קית' ריצ'רדס ובריאן ג'ונס נראו הפכים גמורים אך יחדיו יצרו תמונה מלהיבה. וזמר אחד ושמו מיק ג'אגר. ועמם היה פסנתרן ומייסד הלהקה ששמו איאן סטיוארט.


לאחר ההופעה הציג אולדהאם את עצמו בפני החברים והלך הביתה. הוא היה חייב לסדר את מחשבותיו לפני שימשיך הלאה לכיוונם. לאחר שבוע נערכה פגישה במשרדו שאליה הגיעו רק ג'אגר וג'ונס. "מה אתה רואה בלהקה שלנו?", שאל ג'ונס. אולדהאם לא היסס והשיב, "כל להקה של גיבורים, כמו הביטלס, חייב להיות מולה משהו אחר - ואתם הדבר האחר". הפגישה הסתיימה ובתחילת מאי חתם בריאן ג'ונס, שהיה אז מנהיג הלהקה, על מסמך ובו הוא מאשר שאולדהאם יהיה מנהל הלהקה.


הצעדים הראשונים שאולדהאם יעשה הם להעיף את סטיוארט כחבר להקה (כי מראה פניו לא התאים לתדמית שרקח בראשו) ולהציבו כעוזר שלה, כמו גם לשנות את שם הלהקה ל- THE ROLLING STONES. הגיע הזמן להתגלגל קדימה ולשנות את החיים של כל הנוגעים בדבר.


ב-21 באפריל בשנת 1979 פורסמה ביקורת, ברקורד מירור, על הופעה של דייר סטרייטס באולם וולדורף, בסן פרנסיסקו:



"ההצלחה של דייר סטרייטס בסן פרנסיסקו הייתה מטאורית. ברים עלומים משמיעים עכשיו ללא הרף את SULTANS OF SWING בתיבות הנגינה שלהם, כדי לעורר השראה בקרב שחקני ביליארד, בעוד האלבום של הלהקה מטפס לפסגות העליונות של המצעדים.


האמרגנים חורקים שיניים שהסיבוב הראשון הזה של הלהקה בארה"ב הוא רק סיבוב הופעות במועדונים ולכן כרטיסים הופכים פה לנדירים ויקרים כיהלומים במכרה פח. כשהגיעה הלהקה לניו יורק, הוצג בפני פרס של 'אלבום זהב' וכשהגיעה ללוס אנג'לס, לחברת האחים וורנר חיכתה כבר עבודה לארגן לחברי הלהקה תקליטי פלטינה. ככל שהעיתונות הבריטית מחזיקה את ההצלחה האמריקנית הזו ככזו שהיא

דיר סטרייטס אינה להקה רכה אבל היא נקייה ומלודית והשיר על המושלים בסווינג הוא הריף הלוהט של השנה. בעוד המוזיקה של הלהקה מושרשת באמריקה, בשנות השישים של ג'יי ג'יי קייל, בוב דילן והגרייטפול דד - השירים של מארק נופפלר הופכים את לונדון וסביבות אחרות באנגליה לאמריקות קטנות.


לא פלא שהאמריקאים אוהבים אותם. הסט במוצאי שבת בוולדורף אישר ופיתח את כל סגולות האלבום - גם להקה טובה וגם שירים נגישים. זה לא יומרני, אך אינטליגנטי באופן מובהק. הקהל מעט מבוגר מהרגיל. יש פה חיבה גלויה ללהקה שחבריה הם בחורים רגילים. לנופפלר אין טווח גדול כזמר אבל הוא מפצה על זה בדרמה ובעוצמה. הוא לא מדבר יותר מדי אבל הוא נדיב מספיק כדי להקים קשר ידידותי מיד עם כל הנוגעים בדבר.


הוא מתגרה בקהל בכמה אקורדים, מעלה כמה צחוקים. הסט כולל שירים בולטים מהאלבום הראשון לצד שירים מהאלבום השני שייצא בקרוב. מה שנראה כמו שעוד מנות מהגוש הישן עם כותרות כמו ONCE UPON A TIME IN THE WEST או LADY WRITER. זו לא כל כך חזרה על נוסחה אלא חקירה נוספת של טריטוריה לא ידועה. ההצגה היא ללא ספק של מארק.


הוא מסרב לשחרר את חולצתו המכופתרת במלואה. הוא נשאר הדוק. שאר חברי הלהקה ממלאים את כל חללי התמונות, התופים שומרים את העסק על הקרקע, ההרמוניות בשימוש מושלם וכולם נראים מרוצים. אבל בפעם הבאה, כשהתקליט השני כבר יהיה בחנויות - אנחנו נתגעגע לאינטימיות הזו".


גם זה קרה ב-21 באפריל:



- בשנת 1969 חתמה להקת CANNED HEAT (שבארצנו נקראה אז בשם "חום משומר") על החוזה שלה להופעה בפסטיבל וודסטוק. השכר שהוסכם עליו עבור הלהקה היה 13,000 דולר.


- בשנת 1958 נולד מייק בארסון, הקלידן של להקת מאדנס. ושנה אחריו נולד רוברט סמית', מנהיג להקת הקיור, שחגג את יום הולדתו, בשנת 1992, עם צאת התקליט WISH ובו הלהיט "ביום שישי אני מאוהב".


- בשנת 1969 שלח מיק ג'אגר מכתב לאנדי וורהול ובו ביקש ממנו לעצב את עטיפת האלבום הבא של הרולינג סטונס. וורהול יחשוב על כך וישלח לו בהמשך רעיון לעטיפה עם מכנסיים ובהם רוכסן אמיתי.


- בשנת 2003 תבע חברות EMI ויוניברסל את אתר שיתוף הקבצים, נאפסטר, בגין הפרת זכויות יוצרים.

- היום בשנת 1972 יצא תקליטון לביל וית'רס עם השיר המצליח LEAN ON ME.


- בשנת 1970 הופיע אלטון ג'ון בפעם הראשונה כאמן סולן. זה קרה במועדון ROUNDHOUSE בלונדון. הוא חימם את הקהל להופעות של SPOOKY TOOTH, טי רקס והזמר ג'קי לומקס.


- בשנת 2003 מתה מסרטן הזמרת / פסנתרנית נינה סימון, בגיל 70.


- בשנת 2001 נעצר פיטר באק, הגיטריסט של להקת REM, לאחר ששתה בטיסה 15 כוסות יין והתנהג במטוס באופן מטריד. הגיטריסט טען שהשילוב של יין וכדורי שינה ערער אותו.


- בשנת 1980 יצא אלבום הסולו השני של פיט טאונסנד (מלהקת המי) ושמו EMPTY GLASS.


- בשנת 2004 הואשם מייקל ג'קסון רשמית בהתעללות בילדים לאחר שחבר המושבעים הגדול בקליפורניה קבע שיש מספיק ראיו נגדו על דברים שקרו מאחורי שערי חוות "נוורלנד" שלו.


ה-21 באפריל הוא תאריך עצוב לחובבי הפולק הבריטי, עם מותה של הזמרת סנדי דני, בשנת 1978. סנדי הייתה חלק מחוד החנית של הפולק-רוק, עם חברותה בלהקת פיירפורט קונבנשן, פות׳רינגיי וגם שיתוף פעולה מוקדם עם הרכב ושמו הסטרובס. סיפורה הטראגי נמצא בספר "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". לפרטים ולרכישה - בלחיצה פה.



ב-21 באפריל בשנת 1973 נערכה הופעה של להקת בק, בוגרט ואפיס והנה ביקורת עליה שפורסמה אז בעיתון המוזיקה הבריטי, NME:



"שלושת המוזיקאים האלו פוצצו את דרכם במהלך שני קונצרטים בפורום FELT השבוע, לקהל של ילדים בגיל תיכון - כולם עלובים במיוחד וכולם פריקים נלהבים של ג'ף בק. הפורום הריח כמו כוכב הקופים, עם גופות מתחת לרגליים בכל מקום.


לא הייתי בפורום במשך חודש בערך, שוב השתעשעתי לראות את אורחות החיים הסותרים: דוכן המזון הטבעי, שמוכר סיידר תפוחים, תה צמחים, קוקוס וכדומה, עדיין עשה עסקים ממש ליד הבלתי טבעי עם ספקי גריז של נקניקיות בגריל מיוזעות וקולה אמריקאית טובה.


להקת התמיכה הייתה WET WILLIE, חמישה גברים מאלבמה, שמנגנים מוזיקה מקפיצה ושאלבומה השלישי יצא כאן השבוע. חבריה כותבים הרבה מהחומר שלהם, אבל גם נותנים כבוד לאמנים שחורים כמו ריצ'רד הקטן ואלמור ג'יימס. זה לא כל כך מרגש, אבל הם מוזיקאים טובים.


שלישיית בק, בוגרט ואפיס (הגיטריסט ג'ף בק, עם הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמין אפיס) העלתה סט מוכשר ביותר ללא הפתעות יוצאות דופן - רק מוזיקה טובה ומוצקה. הם פתחו את ההופעה עם SUPERSTITION של סטיבי וונדר.


תאורה מיוחדת, עם עשן ורוד, ונוכחות של גונג גדול, ושני דגלים ענקיים מבריטניה ומארה"ב גרמו לבמה של הפורום להידמות במעורפל לבמה של רדיו סיטי. כולם עוסקים בשימוש באפקטים לאחרונה.

בוגרט זכה למחיאות כפיים כשאמר בהתלהבות: 'אני אומר, טוב להיות בבית!'. זה נשמע לי די בריטי וקצת מרושע, אבל האמריקאים אוהבים שמתלהבים מהם.


בק ניגן סלייד עם הד בסגנון היארדבירדס בשיר השני שלהם, שהיה הראשון מבין שתי הפעמים שבהן הבסיסט בוגרט שבר מיתר. קשה להאמין שהם לא יכולים להחזיק כלי נגינה רזרביים, בהישג יד, למקרי חירום כאלה - אבל עובדה שהם לא עשו זאת. השיר היה MORNING DEW, שביצע בק עוד עם להקתו משנות השישים, כשהוא עכשיו מסודר מחדש ומהיר יותר.


בק עשה כמה טריקים, כמו לנגן בגיטרה ביד אחת כמו שהנדריקס נהג לעשות כשהעמיד פנים שהוא מנגן בשיניים, או גימיק אחר שכלל הפעלה וכיבוי מהיר של הפיקאפ כדי לתת אפקט סטקטו.

סולו התופים של אפיס הוארך בגלל שבוגרט שבר מיתר בס נוסף. לאפיס הייתה שקית של טריקים משלו - כולל אפקט של מנהרת רוח שהוא עשה בתיפופו.


לאחר מכן בק הסיר את הסוודר חסר השרוולים שלו, וחשף חזה נטול שיער. במהלך LOSE MYSELF WITH YOU הוא פיתח מה שנראה כמו סיבוכים פיזיים, ונעלם במהירות מהבמה בזמן שבוגרט לקח סולו בס כבד וחסר רעיונות. יש הרבה בסיסטים טובים יותר מבוגרט.


כולם אמרו שזו להקה טובה, שלא נתפסה באופן עקבי במיטבה באלבום החדש. הם יכלו לקצץ חלק מהסולו של הבס והתופים ולהדק את ההרמוניות הווקאליות היפות שלהם, והם יהיו שם למעלה עם המיטב מהיבול הנוכחי".


החודש, אפריל 1977 ופיל קולינס המתוסכל גילה לרולינג סטון:



"מספיק שאשמע קול אחד בקהל שיצעק את השם 'גבריאל' וזה מוריד לי לגמרי את מצב הרוח. לא משנה אם הם צועקים בעד או נגד גבריאל. צעקה עם שמו גורמת לי למורת רוח. אני מניח שאני רוצה שאנשים יאהבו אותי. כרגע נראה שהקהל איטי בקבלת המצב החדש שלנו. אבל הנה אנחנו, אחרי תשע שנים של פעילות. ובכל זאת יש כאלה שרק עכשיו שומעים עלינו לראשונה. לא פעם ירדתי מהבמה ומישהו אמר לי: 'היי פיטר. יופי של מופע'. אני חושב שאנשים הסתכלו על פיטר כאיש מוזר. כמו נוסע מיסתורי בחלל. אני מעדיף שיחשיבו אותי כאיש הרגיל. הלהקה חזקה עכשיו יותר מתמיד, אך ככל שאנחנו חזקים יותר - הלחצים עלינו כבדים יותר".


באותו גיליון סיפר פיטר גבריאל: "פרשתי מג'נסיס ברגע של אינסטינקט. נמאס לי להיות כל הזמן בדרכים. ההצלחה שג'נסיס קיבלה איתי גרמה לי להבין שאין פה יותר סיכונים. הכל הפך להיות סלול בדרך בטוחה להצלחה. זה לא עניין אותי. המפיק שאני עובד איתו עכשיו על האלבום הראשון שלי כסולן הוא בוב אזרין. האיש הזה לא אהב את ג'נסיס. אני, מצד שני, לא אהבתי את התקליטים שהוא הפיק. אבל הסכמנו על דברים מסוימים ויצאנו לדרך משותפת. המטרה היא לשמור על פשטות יחסית מבחינת העיבודים".


בונוס: החודש, אפריל 1969 ולפיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי, יש בשורות נבואיות בנוגע לעולם המוזיקה, כפי שאמר לעיתון NME:



"כשהמהפכה תגיע לאנגליה, הראשון שראש ייערף הוא מיק ג'אגר. השני יהיה ג'ון לנון והשלישית יוקו אונו. וטום ג'ונס ייבחר לכהונה כראש הממשלה. כמו כן, המשטרה הבריטית כבר תטיל אימה ברחובות עם נשק גלוי".


על להקתו אמר: "אנחנו מאד מרוצים עכשיו מהצלחת השיר PINBALL WIZARD. השיר הקודם שהוצאנו, MAGIC BUS, נכשל לחלוטין במכירות. התקליטון החדש שלנו כבר נמכר הרבה יותר טוב. האמת היא שחשתי כי האוטובוס הקסום יהיה כישלון, למרות כל השיווק שהשקענו בו - כולל שכירת אוטובוס וצילומים בתוכו. השיר החדש שלנו הפך ללהיט ללא שום שיווק מכוון מצדנו. אני שמח מאד שבסופו של דבר הצלחה של שיר נקבעת לפי המוזיקה עצמה. החלטנו בלהקה להפסיק מעתה לפגוע באנשים אחרים עם המוזיקה שלנו. אני חש כי עכשיו אנחנו יוצאים ממעגל עולם הפופ. אני לא קורא למוזיקה שלנו פופ. זה היה נחמד לו היינו בעולם הפופ עם שירים שיש בהם עומק ונמכרים. אבל זה דבר שבקושי קורה. הסצנה הטובה ביותר כיום באנגליה מתרחשת בקולג'ים. שם יודעים להקשיב למוזיקה".


להקת המי עמדה באותו זמן לפני סיבוב הופעות נוסף בארה"ב. טאונסנד החליט אז להשוות בין אנגליה לארה"ב: "אנגליה נמצאת במסלול למטה. הם בקרוב יהיו כמו האמריקאים. אבל זה יכול לעזור למוזיקה. אין משהו טוב יותר מדיכאון כדי להביא ליצירה משמעותית. עכשיו גם אופנת ה'מודס' חוזרת באנגליה. לחשוב שפעם הייתי אחד שכזה. הסיבה היחידה שהם היום עם שיער קצר כי כך הם יודעים שאחרת יקבלו את הבעיטה החוצה מהפאב באופן מהיר יותר. זה די מפחיד. עם זאת, יש סוג של משמעת בצבא האופנה הזה. ומשמעת היא דבר טוב. תראו את המשטרה. היא ממושמעת. בניו יורק ראתה אותי המשטרה בהופעה כשאני מנפץ את הגיטרה שלי על הבמה. אחד השוטרים ניגש אליי לחדר ההלבשה לאחר מכן, שלף אקדח, כיוון אליי וירה ממש קרוב לראש שלי. הוא אמר שאם אעז עוד פעם לנפץ כך גיטרה על הבמה - הוא יכוון את האקדח שלו לראש שלי. הוא יכל להרוג אותי באותו רגע. אבל הוא בטח הלך אחר כך לבית שלו עם אשתו וילדיו ולא חשב עליי יותר".


בונוס נוסף: להקת שיקגו מודל שנת 1971.



"אנדרגראונד זה עכשיו אוברגראונד," אמר אז הגיטריסט טרי קאת' משיקגו... "ואוברגראונד הוא מסחרי". כך הוא צחק בשקט על המבקרים שהאשימו את שיקגו שאולי הפכה יותר מדי ללהקה של הממסד. "אני שונא את כל העניין המחתרתי הזה, את כל העסק הזה של לנסות לקטלג ולהכיל. האמת היא, שיש הרבה אנשים שמקבלים עבודה על ידי כך שהם קוראים לעצמם אנדרגראונד. להיות אנדרגראונד באמריקה זה להיות ממש מגניב - ובאמת מסחרי!".


הכרטיסים להופעת הלהקה באנגליה אזלו מיד ואז שיקגו שמעה על זה וסירבה לעשות את ההופעה השנייה בטענה שההופעה שלה נמשכת יותר משעתיים ושלבקש מהם לתת את המיטב פעמיים בלילה אחד זה לבקש יותר מדי. קאת': "אם נעשה שתי הופעות בערב אחד, אז אחת תיפגע מזה, ואנחנו לא רוצים לעשות את זה בלונדון. פשוט לא יכולנו לעשות שתי הופעות ארוכות ולהיות טובים.. זה בלתי אפשרי. אנחנו מנגנים כמו שעתיים וחצי, שלוש, ואנחנו ממש מוכנים לזה. זה בלתי אפשרי פיזית ונפשית. אני מודה שיש הרבה מקומות שבהם אנחנו עובדים יותר. זה בגלל שלמנהל שלנו יש סידור שאם דברים הולכים כשורה ויש הרבה אנשים שירצו לראות אותנו, אנחנו עושים הופעה שנייה. אבל זה שונה. זה קצת חבל כי, בטח, נוכל להופיע פעמיים ולהגיע ליותר אנשים. אבל האנשים שיהיו שם להופעה מאוחרת יותר, ההופעה האחת הזו... הם ירוויחו. ניסינו לברר אם אפשר לקבל את האולם לשני לילות במקום אחד, אבל זה לא היה אפשרי".


הלהקה לא הקליטה כבר כמעט שנה וקאת' הסביר: "היוצא מן הכלל הוא כמה הקלטות חיות שעשינו כשעבדנו בקרניגי הול, כל ערב במשך שבוע. מתישהו יהיה אלבום חי... לחברת התקליטים קולומביה יש תוכניות. כרגע אני אישית מעדיף לא להוציא את זה במשך כמה שנים. זו דעתי האישית. יהיה בו רק שיר אחד שהוא שיר חדש, שיר שאף אחד לא שמע מעולם. כל השאר בא מהאלבומים האחרים שעשינו. אנחנו הרבה בדרכים. אנחנו באמת מסוג הלהקות שבאמת עובדות הרבה. כל התיכון עבדתי בלהקות. אני רק אוהב לנגן. אם אתה מקבל יותר מדי חופש, זה מתכווץ. אני נהיה חסר מנוחה. זו הסיבה שאנחנו אוהבים להסתובב בדרכים. עם שיקגו, אנחנו בעיקר במעגל הקולג'ים. יש הרבה להקות שלא מנגנות בקולג'ים משום מה. אנחנו באמת אוהבים את הקהלים הקטנים יותר. זה יותר קרוב. יש עוד תחושה. קשה יותר להגיע לקהל גדול ואתה לא רואה חצי מהם בכל מקרה. אני מקווה שלעולם לא נוציא עוד תקליטון כל עוד אני חי. תקליטונים מעולם לא שינו אותנו, אבל זה שינה חלק מהקהלים שלנו".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page