top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 בינואר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-21 בינואר (21.1) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "חזרתי לאנגליה כל כך נלהב מאמריקה ואמרתי לחברת EMI בה עבדתי שחייבים לעשות משהו עם האולפנים שלנו כי הם היו כל כך נוראיים. ואז יום אחד, בריאן אפשטיין נכנס למשרד שלי עם הקלטת הדגמה של הלהקה הזו שהייתה לו בליברפול. אני חייב להודות, לא התלהבתי ואמרתי שזה הדבר הבא. אמרתי שזה בסדר, מעניין, ושאני רוצה לפגוש את החבר'ה, לבלות איתם אחר צהריים באולפן, ונראה מה אנחנו יכולים לעשות. ביליתי איתם את אחר הצהריים באבי רואד, התאהבתי בהם, והחתמתי את הביטלס מיד... התקליטון הראשון שעשיתי איתם היה LOVE ME DO. אף אחד לא רצה לשמוע את זה, במיוחד האנשים מ-EMI. כשהודעתי בפגישה שהקלטתי להקה חדשה בשם הביטלס, כולם נפלו על הרצפה מצחוק. הם אמרו, 'זה עוד אחד מתקליטי הקומדיה שלך, ג'ורג', לא?' אמרתי, 'לא, זה לא מצחיק. זה רוק'נ'רול'. הם אמרו, 'אתה עושה רוק'נ'רול? אבל אתה מפיק קומדיה'...


ייצאנו מחדש מוזיקה אמריקאית חזרה לאמריקה. הרבה דברים של ג'ון ופול אכן היו העתקים של הדברים שהם שמעו. הפלצט של פול והדרך שבה הם הנידו את ראשיהם היה העתק של ריצ'רד הקטן. הם היו מקשיבים לתקליטים אמריקאיים, תופסים ביטויים ומנסים להבין איך הם יעשו את זה. אם ג'ורג' האריסון שולט בריף של צ'אק ברי, הוא היה עושה זאת הלוך ושוב בגאווה רבה ושוחק את זה עד בחילה. כשהיה לנו את הלהיט הראשון, שהיה PLEASE PLEASE ME, ידעתי שאנחנו צריכים אלבום מהר מאוד. הקשבתי לכל שאר הדברים שלהם, שהיו בעיקר שירים של אנשים אחרים, ואמרתי, 'בואו ניקח את כל הדברים שאתם יודעים ונלך לאולפן לעשות את זה ביום אחד', מה שעשינו. התחלנו בעשר בבוקר וסיימנו באחת עשרה באותו לילה. הוצאנו את האלבום תוך שלושה שבועות. זה היה האלבום הראשון של הביטלס. עשינו את זה ביום אחד. בריאן אפשטיין לא עצר פה. הוא כל הזמן הביא לי להקות חדשות, ואמר, 'ג'ורג', זו סצינת ליברפול עכשיו. הכל קורה. תקליט את כולם. ונשמור הכל לעצמנו'. אמרתי, 'בריאן, יש רק מספר מסוים של שעות ביום'..." (ג'ורג' מרטין, המפיק של הביטלס)




ב-21 בינואר בשנת 1966 התחתן ג'ורג' האריסון עם בחירת ליבו, פאטי בויד.



על כך סיפר לעיתון NME: "אני מרחם על פול. עכשיו הוא החיפושית היחידה שנותרה רווקה. לא יהיה לו רגע של מנוחה מצד המעריצות והתקשורת".


האריסון ובויד התחתנו בטקס שקט ופרטי בסארי. הוריו של ג'ורג' קיבלו את ההזמנה לחתונה רק ארבעה ימים לפני האירוע ודאגו להגיע מליברפול. פאטי לבשה מעיל אדום מעור שועל שניתן לה במתנה מבעלה. ג'ורג' עצמו לבש חליפה כחולה. לאחר מכן קיימו השניים מסיבת עיתונאים וג'ורג' הסביר בה: "אנחנו לא נצא לירח דבש עד שכל המהומה סביב החתונה תירגע. בינתיים קיבלנו המון מתנות ראויות. פול הביא לנו פסל מחרסינה לתלות על הקיר. ובריאן אפשטיין קנה לנו שולחן עץ עתיק. ג'ון ורינגו היו בחופשה כשהתחתנו כך שלא ציפינו לראותם באירוע. הם שלחו מכתבים נחמדים עם ברכות".


כך כתבה פאטי ביומנה:



8:00 - קמתי.

8:30 - אנשי התקשורת הגיעו.

9:20 - עזבנו לכיוון משרד הרישום.

10:40 - התחתנו (יאפייי)

11:10 - הגענו הביתה. מכאן והלאה חגיגה.


סיפור הביטלס בשלם בעברית - רק בספר הזה, "ביטלמאניה!"


ב-21 בינואר בשנת 1971 יצא לאור גיליון של הרולינג סטון ובו גם ראיון גדול וחשוב מאד עם ג'ון לנון, שבאותו זמן היה די מריר כלפי הביטלס. הנה ציטוט מהראיון:



"אני חושב שהתקליט PLASTIC ONO BAND הוא הדבר הטוב ביותר שעשיתי. הוא ריאליסטי. אני תמיד מעדיף לכתוב על עצמי ולא על אנשים אחרים. והנה בתקליט הזה אני כותב אך ורק על עצמי בעוד שבעבר לא תמיד עשיתי זאת. השירים המעטים הטובים באמת שכתבתי בביטלס היו HELP ו'שדות תות לנצח'. תמיד החשבתי אותם כשירים הטובים שלי. אלה שירים שכתבתי ללא צורך לדמיין סיטואציה כלשהי. הפעם לא נזקקתי להזיות מלאכותיות כדי ליצור".


המראיין, ג'אן וונר, שואל את לנון: "אז אין פה כל מיני NEWSPAPER TAXIS למיניהם?". ג'ון עונה לו, "למעשה, זו השורה שפול המציא בשיר על לוסי. בתקליט הנוכחי שלי אין בולשיט. יש פה הפקת רוק פשוטה. כמו שירים שאהבתי לשמוע לאחרונה כמו I HEAR YOU KNOCKIN של דייב אדמונדס או SPIRITS IN THE SKY של נורמאן גרינבאום. תמיד העדפתי רוק פשוט. נכון, בעבר עסקתי בפסיכדליה והזיות, כמו כל הדור ההוא, אבל שיריי הטובים ביותר הם הפשוטים".







ב-21 בינואר בשנת 1968 יצא פסקול הסרט THE GRADUATE ("הבוגר"). את הפסקול מעטרים גם שירים של הצמד החם של התקופה, סיימון וגרפונקל.



בנג'מין בראדוק חוזר הביתה לאחר שסיים בהצלחה את לימודיו בקולג'. הוא מתקבל כגיבור מצד הוריו אבל הוא לא יודע מה יעשה בהמשך חייו. במהרה הוא נתקל בפיתוייה של גב' רובינסון, אשת השותף העסקי של אביו, המבקשת לקרב אליה את הצעיר חסר הנסיון. במהרה נפגשים השניים למימוש התשוקה בחדרי מלון שונים, כשהיא מזהירה אותו להתרחק מהבת שלה, איליין. אבל העלילה מסתבכת כשאביו דוחק בו להתחיל לצאת עם איליין. הוא עושה כמצוות אביו ומגלה שאיליין מוצאת חן בעיניו. אבל כשהיא מגלה שהוא מנהל רומן עם אמה, היא מנתקת קשר.


הסרט, בבימויו של מייק ניקולס ובכיכובם של דסטין הופמן ואן בנקרופט, נחל הצלחה גדוה מאד בקופות וגם הפסקול הצליח בהתאם, בתקופה בה פער הדורות גדל עוד יותר. הפסקול הכיל רק שיר אחד חדש של סיימון וגרפונקל, אך איזה שיר הוא זה! כן, מדובר כמובן ב- MRS. ROBINSON.


לגבי השורה המפורסמת, "לאן נעלמת ג'ו דימאג'יו?", ובכן, דימאג'יו היה כוכב בייסבול כשל היאנקיז והיה נשוי לזמן קצר למרילין מונרו. סיימון השתמש בו בשיר זה לכדי לייצג גיבורי עבר מזדקנים (ממש כמו גב' רובינסון שבסרט). דימאג'יו הופתע כששמע לפתע את שמו בלהיט הזה, שנכתב על ידי אוהד שרוף של היאנקיז.


שתי גרסאות שונות של שיר זה מופיעות באלבום הפסקול, לצד שירים ישנים ומוכרים של הצמד, כמו THE SOUNDS OF SILENCE (שגם מגיע יותר מפעם אחת פה) ו- SCARBOROUGH FAIR. בין השירים יש באלבום גם קטעי אווירה אינסטרומנטליים מאת דייב גרוסין.


המוזיקה של סיימון וגרפונקל התאימה באופן מושלם לסרט הזה. "האזנתי לאלבום שלהם כל בוקר במקלחת לפני שהלכתי לעבודה", הסביר ניקולס, "ואז בוקר אחד זה פשוט הכה בי: 'אידיוט שאתה! הרי זה הפסקול שלך!'...".


למרות מה שרבים חשבו מאז, השיר על גב' רובינסון לא הושלם בזמן סיום הכנת הסרט. גרפונקל הסביר כי ניקולס הזמין ארבעה שירים מהצמד, אך הם סיפקו רק שלושה עם סיום הצילומים. ניקולס שאל את סיימון מה עוד יש לו להציע.


"לפול לא היה כלום", אמר גרפונקל. "אז מייק אמר לו לתת לו שיר אחד כשדסטין (הופמן) רץ לאורך החוף המערבי כשברצונו לפרק את הנישואים הקרובים של חברתו, איליין. זה היה צריך להיות שיר בקצב מהיר. אז אמרתי למייק, שפול עובד על שיר בשם' גברת רוזוולט'. מייק אמר, 'אתה יודע כמה נכון זה יכול להיות אם רק נשנה את השם? הרי ההברות מתאימות'. אז הוא השחיל לסרט חלק מהשיר, שעדיין לא היה גמור".



ב-21 בינואר בשנת 1982 תרם גיטריסט הבלוז, בי.בי. קינג, את כל אוסף התקליטים שלו לאוניברסיטה במיסיסיפי, שעסקה בחקר המוזיקה המודרנית המערבית.



האוסף כלל כ-20,000 תקליטים וביניהם אלפים מהם שהשמיע, עת עסק כשדרן רדיו בממפיס בשנות החמישים.


תרומה זו סייעה בהקמת יצירת ארכיון הבלוז והאוניברסיטה הפכה את קינג לפרופסור כבוד בשנת 2004. מאסטר הבלוז כבר החזיק בתואר דוקטור כבוד ממכללות אחרות. ריספקט!


אבל עכשיו, כבונוס, בואו אקח אתכם אל הפעם הראשונה שגיטריסט הבלוז הגיע לארצנו. זה היה בשנת 1972 ושני האמרגנים שביקשו להביאו לארצנו, היו עם חששות רבים. הם לא ידעו איך הקהל הישראלי יאכל אותו. אחרי הכל, הוא לא היה סופרסטאר פה ולא היו פה להיטים שנזקפו לשמו. זאת למרות ההיסטוריה רבת השנים והשפעתו על כוכבי רוק אחרים ידועים. ביודעם זאת, פנו שני האמרגנים לעשות כל טריק של יחסי ציבור כדי להעלות את שמו לקראת הגעתו - וזה הצליח.


קינג לא רק הופיע בארץ באולם גדול, אלא גם הגיע להעניק הרצאה על הבלוז במועדון הג'אז, בר-ברים התל אביבי. במהלך הרצאתו, ב-5 באוקטובר 1972, היה לצדו יצחק קלפטר שג'מג'ם עמו. קלפטר הגיע לשם בהזמנתו של אשר ביטנסקי, אז מנהלו. בתחילה יצחק חשש מאד מהמעמד, אך במהרה הוא התעשת והצליח להרשים את איש הבלוז של העולם הגדול (בהרצאתי על קלפטר תוכלו גם לראות תמונה נדירה ביותר שיש לי עם שניהם על במת הבר-ברים).


לא רק במועדון הג'אז נכח קינג, אלא הוא ביקש מאמרגניו גם לארגן לו הופעה בבסיס צה"ל. אלו סידרו לו הופעה בבסיס בסיני, כשיותר מאלף חיילים ישבו וראו שם אותו, על במת האולם, עם נגני הליווי שלו והריעו לו ממושכות. הוא נתן להם יותר משעתיים של הופעה. הוא גם ישב לאכול עם החיילים בחדר האוכל הצבאי וקיבל שם במתנה תצלום גדול של ארבעה מטוסי סקיי-הוק כשהם טסים מעל הכנרת וקישוט מנחושת שהגיעה מפגז של תותח. קינג היה נרגש מאד מהמתנות. הוא גם נכח בפתיחת מועדון חדש במרכז הארץ בשם "התפוז", שם התכבד גם ב... תפוזים.


בהופעתו בהיכל התרבות בתל אביב, נרשמה, בחלק השני אחרי ההפסקה, תקרית כשהקהל ביקש להיות קרוב אליו וניגש לבמה אך נתקל בשוטרים חמושים וחמורי סבר שעמדו על הבמה וביקשו למנוע את זה. כשמישהו בקהל ביקש ללחוץ את ידו של קינג, ששמח מהמחווה - דאג שוטר ישראלי לנתק מיד את המגע ביניהם. כנראה עדיין הדהד בראשם הכאוס שהיה בהופעתו של לאונרד כהן, כמה חודשים לפני כן.


ב-21 בינואר בשנת 1977 יצא התקליט ANIMALS שרבים רואים בו התקליט האחרון של פינק פלויד לפני שהחומה כיסתה הכל.




השורשים לאלבום 'אנימלס' של פינק פלויד החלו לצמוח עוד במהלך הסשנים להכנת האלבום הקודם של הלהקה, WISH YOU WERE HERE. הלהקה עבדה אז בחדר חזרות בשם UNIT שהיה במרכז לונדון. שם יצרו חברי הלהקה שתי יצירות שהפכו לחלק מהופעותיה אז והיו אמורות להיכנס לתקליט ההוא מ-1975. היצירות נקראו RAVING AND DROOLING ו- YOU’VE GOTTA BE CRAZY.


אך עם גיבוש התקליט ההוא על סיד בארט והאלמנטים החסרים, הוחלט להשמיט את שתי היצירות האלו. בינתיים, האלבום WISH YOU WERE HERE וסיבוב ההופעות שבא בעקבותיו נחלו הצלחה מסחררת.

בזמן הזה החליטה הלהקה להקים אולפן הקלטות משלה. האולפן נבנה בשלושה מתחמים, שחוברו יחדיו, ב- BRITANNIA ROW מס' 35 שבאיילינגטון. זו הפעם הראשונה שבה אלבום שלם של הלהקה לא הוקלט באולפני אבי רואד. הסיבה למעבר הייתה שהחוזה המקורי של פינק פלויד מול אולפני אבי רואד, שתמורת אחוז מסוים מרווחי הלהקה הם יקבלו זמן הקלטות חופשי, פג תוקפו.


המעבר לאולפן החדש היה מאד נוח לדייוויד גילמור וריק רייט, שגרו בקרבת מקום. אך המיקום היה לא טוב עבור רוג'ר ווטרס שגר יחסית רחוק משם. מה גם שבאותה תקופה הוא עבר גירושים לא נעימים מאשתו הראשונה, ג'ודי, והתנהלות חייו לא הייתה קלה.


הוגה הקונספט לאלבום 'אנימלס' היה רוג'ר ווטרס כשהרעיון שלו היה להפוך דמויות אנושיות והאופי שלהן להקבלה מעולם החי. הוא בחר שלושה סוגים של חיות: חזירים, כלבים וכבשים, בהשראת ספרו של ג'ורג' אורוול - 'חוות החיות'.


וכך הפכה היצירה RAVING AND DROOLING להיקרא SHEEP ונכתבו לה מילים חדשות בהתאם. והיצירה השנייה, YOU’VE GOTTA BE CRAZY, הפכה להיקרא DOGS. לשני אלה התווספו שני קטעים קצרים בשם PIGS ON THE WING. אחד מהם פתח את התקליט והשני סיים אותו. ושיר חדש לגמרי בא עם PIGS – THREE DIFFERENT ONES.


בתקופה הזו החל רוג'ר ווטרס לראות בפינק פלויד כלהקה שהיא כולה שלו, כששלושת חברי הלהקה האחרים מתפקדים בה כנגני ליווי שלו.


קלידן הלהקה, ריק רייט, שהיה תמיד נוכח מוזיקלית באלבומיה הקודמים של הלהקה, לא היה אסרטיבי מספיק בשביל לעמוד מול ווטרס הלוחמני ולפיכך הפסיד במערכה, כשתפקידי האגו החלו לשחק תפקיד נחרץ במחנה הלהקה. תפקידיו של רייט בקושי נשמעים בתקליט ולא מצוין אף קרדיט הלחנה לשמו בו. רייט גילה שנים מאוחר יותר, שהוא לא אהב את המוזיקה שנוצרה ל'אנימלס'.


אך המלחמות שבתוך הלהקה הולידו לטעמי את אחד מאלבומיה הטובים יותר. זהו אלבום חשוך, אלים ועוצמתי מאד.



הסאונד הכולל של התקליט הזה הוא נוקשה יותר מאלבומיה הקודמים של הלהקה. יש כאלה שטענו בזמנו שפינק פלויד הושפעה אז מזרם הפאנק שהחל לצמוח מסביבה. אך זה אינו נכון. החומר של פינק פלויד הקדים את בואו של הפאנק, אך שיקף את אווירת המוזיקה בבריטניה כשיצא בשנת 1977. הרבה פאנקיסטים אהבו אז ללבוש חולצות עם הכיתוב I HATE PINK FLOYD מבלי לדעת שמתופף הלהקה, ניק מייסון, היה אחראי להפקת האלבום השני של להקת פאנק בשם THE DAMNED, שהקליטה אותו באולפנים של הפלויד.


העיתונות הבריטית לא יצאה בשבחים גדולים על התקליט הזה בזמנו. עיתון NME כינה אותו כאחד האלבומים הקיצוניים והמדפרסים ביותר שיצאו בזמן ההוא. אך זה לא מנע ממנו להגיע למקום השני במצעד הבריטי ולמקום השלישי במצעד האמריקני.


עטיפת האלבום הזה הייתה מיוחדת לכשעצמה. מצולם בה חזיר כשהוא עף בשמיים בין שתי ארובות של תחנת הכוח הבריטית BATTERSEA. ווטרס הגה גם את רעיון העטיפה. הוא גייס לכך את חברת HIPGNOSIS, שטענה בפניו שרעיון כזה יכול להיעשות בקלות על ידי הדבקת חזיר על צילום קיים. אך ווטרס לא רצה לשמוע זאת. הוא דרש שהדבר האמיתי ייעשה. וכך עוצב בלון חזיר ענק מחברת עיצוב הולנדית בשם EVENSTRUCTURE RESEARCH GROUP. שלושה ימים נקבעו לצילום העטיפה. ביום הראשון הושכרו צלפים שהיו אמורים לירות בבלון החזיר במידה והוא מתנתק מהחבלים ובורח ללא שליטה. אך שעות ארוכות לקחו ביום הזה רק בשביל לנפח את הבלון הזה עם גז הליום. ביום הזה נלקחו תמונות רק של תחנת הכוח, ללא החזיר.


ביום השני הועלה החזיר ונקשר בחבלים. אך הוא השתחרר מהחבלים והחל לעוף משם ללא אפשרות לצלמו כראוי. הצלפים שהושכרו ביום הקודם לא הושכרו גם ליום השני וכך החזיר ניצל מקליעים. בסוף נחת החזיר בשדה פתוח בחווה בצ'ילהאם. באותו היום אכן אפשר לומר שחזיר עף בשמי אנגליה.



ביום השלישי הועלה החזיר שוב למקומו המקורי בין הארובות, אך הפעם השמיים לא נראו קודרים ודרמטיים כמו ביום הראשון לצילום. מהסיבה הזו הורכבה העטיפה שאנו מכירים מהצילום של תחנת הכוח ביום הראשון ובלון החזיר מהיום השלישי. העטיפה הזו הפכה לאחת האירונית של הלהקה, והחזיר הפך מאז לחלק קבוע בהופעותיה.


מסע ההופעות לאלבום הזה נקרא IN THE FLESH ובעמדת הגיטרות נוסף גיטריסט בשם טרנס 'סנואי' ווייט, שעשה לפני כן אודישן באולפנים החדשים של הלהקה.


באותו אודישן קיבל ווייט משימה מיוחדת: להקליט סולו גיטרה משלו שיחבר בין שני השירים הקצרים שנקראים PIGS ON THE WING. ווייט הקליט את הסולו הזה על אחת הגיטרות של דייוויד גילמור.


הגירסה הזו עם הסולו שלו לא יצאה על תקליט או דיסק אלא רק על פורמט של האלבום שנקרא אז EIGHT TRACK CARTRIDGE. הגירסה הזו היא סוג של קסטה שבה התקליט נשמע בלופ אינסופי.


השיר PIGS ON THE WING בא במטרה ליצור איזון רגשי והסבר על הקונספט של האלבום, שהכיל בעיקר נקודות חושך על החברה האנושית. ווטרס כתב את השיר הקצר והאקוסטי הזה כבלדת אהבה לאהבתו החדשה, קרוליין, שהפכה לאשתו השנייה. השיר הזה נכתב לקראת סוף הסשנים להקלטת האלבום.

אך השיר הקצר הזה גרם גם להתמרמרות בינו לבין שאר חברי הלהקה. זאת כי אחוזים מתמלוגי שירים לא ניתנו אז לפי אורך של שיר אלא רק לפי קיומו בתקליט. וכך הרוויח ווטרס שני שירים פשוטים, קצרים ואקוסטיים שהזרימו לחשבון הבנק שלו כסף רב כשני שירים נפרדים, בעוד ששיר ארוך, DOGS, לא חולק לשתי רצועות נפרדות בין גילמור ורוג'ר ווטרס, על מנת לאפשר לגילמור לקבל תמלוגים משלו על קטע אחד שלם.


הקטע DOGS הוא ביקורת מוזיקלית על האנשים שאובססיביים רק על עצמם תוך דריכה על הזולת. אותם אנשים מקריבים את אנושיותם בתמורה להצלחה בקריירה שלהם. בסוף הם מגלים שהם מתים לבד ובעצב. זה השיר היחיד בו נעשה שיתוף פעולת כתיבה מוזיקלית בין רוג'ר ווטרס לדייוויד גילמור.


השיר PIGS – THREE DIFFERENT ONES מפנה את חיציו הרעילים אל אלה שמתנהגים בחזירות במסווה של שמירה צדקנית על החברה. חץ אחד שכזה הופנה בבירור אל מארי ווייטהאוס. שמה מונצח במילות השיר. היא הייתה ראש וועדת הצנזורה הבריטית בכלי התקשורת. היא האמינה שפינק פלויד, כמו להקות רוק אחרות, משדרות רק תכני מין ביצירותיהן. שני החיצים הרעילים הנוספים הופנו אל אנשים פחות מוגדרים.


החץ הראשון מדבר על העסקן שמשקר בכל הדרך שלו לפיסגה. החץ השלישי הוא המעורפל מהשלושה. השיר הזה היה הראשון של פינק פלויד בו נעשה שימוש באפקט TALK BOX, רכיב בו גיטריסט יכל לשלב נגינת גיטרה עם מה שיצא מפיו. לפני כן השתמשו באפקט הזה אמנים כמו פיטר פרמפטון, סטילי דן ועוד.

הקטע SHEEP נכתב על הרובד החברתי בו נמצאים אנשים שמתאגדים כעדר הכנוע בדרך כלל מול החברה השולטת, אך יכול לבצע מהפכות חברתיות משמעותיות במידה ורק באמת יחפוץ בכך.


בשיר הזה באלבום ניגן ווטרס בגיטרת ליווי בעוד שהבס נוגן פה על ידי דייוויד גילמור, שניגן גם את הגיטרה המובילה.


עיתון רולינג סטון לא התרשם וכינה את האלבום הזה 'עולם החי בחולשתו'. כך נכתב בביקורת: "החלל תמיד היה הבריחה האולטימטיבית עבור הלהקה הזו. זה עדיין, אבל עכשיו ההגדרות עברו למקום אחר. הרומנטיקה של החלל החיצון התאיידה. פעם היה צד אפל של ירח ועכשיו בעלי חיים, עם ביקור בחווה קקפונית שבה מה שאתה צריך לעשות זה להביט בחזירים מעופפים. אלבום זה הוא חבילת שירים העוסקת בנושאים כמו בדידות, מוות ושקרים. אבל השירה חלולה והצליל מורכב יותר, אך חסר עומק אמיתי; אין מה שישתווה למבוא המדהים לצד האפל של הירח ואיכשהו אתה מתרשם שהלהקה הזו עוברת מטמורפוזה למפעל לאטריות. אולי זה לא צריך להיות מפתיע. פלויד מודל 1977 הפכה מרירה והמסר שלה הפך חסר טעם ומייגע. אנימלס הוא הניסיון של פינק פלויד להתמודד עם ההבנה שגם בריחה החוצה אינה התשובה. אין יציאה, אתה מתגבר, אתה יורד שוב למטה. זה מה שעשתה פינק פלויד בחבטה אדירה".


בעיתון STEREO REVIEW פורסם בביקורת בשנה ההיא: "מעולם לא היה אכפת לי מפינק פלויד של אחרי סיד בארט. בלי הייסורים והחזון הפסיכדלי של בארט, הסוריאליזם השמיימי של הלהקה, ההתפתלות הכרומטית חסרת המטרה והעיסוק באפקטים קוליים מעולם לא עשו לי הרבה. אבל האלבום הקודם, WISH YOU WERE HERE, היה שוב משהו אחר. עם הכישורים המוזיקליים המדהימים להפליא של אולפני אבי רואד זה בא עם מחווה מרגשת באמת לחבר המייסד שנפל טרף לסכנות באורח החיים. זה אלבום שנון, מר, מרדני, ומעל הכל, רגיש. אהבתי את זה. אני לא אוהב את אנימלס החדש שלהם. רחמים הם רגש נדיר אצל מוזיקאי רוק, אך לרוע המזל רחמים עצמיים אינם, והאלבום הזה יוצא כעוד מוצר משעמם כמו מוצרים של ג'יימס טיילור, אלטון ג'ון ולו ריד".


הביקורת בעיתון בילבורד האמריקני הלכה כך: "המתנה הנדירה של פינק פלויד היא להיות הכי מסחרית כשהיא נאמנה ביותר לחזון העלום, המאיים והסוריאליסטי שלה. פינק פלויד משתמשת בהמצאה ייחודית כדי לקיים טקסטורות מוזיקליות מהפנטות שמקלות על המאזין בלספוג שירים על גלריית דמויות לא קלות. האחרון של הלהקה הזו הוא אלבום קונספט המחלק את האנושות לכלבים מניפולטיביים ובודדים, שליטי חזירים מדכאים וכבשים מורדות. אהבה משותפת היא הדרך היחידה להתעלות מעל הקיום החייתי הזה, כפי שהיא מתבטאת בפסקה אקוסטית קצרה ושקטה הפותחת וסוגרת את האלבום. שאר האלבום מורכב משלושה שירים ארוכים המבשרים רוע".


במגזין פלייבוי גם פורסמה ביקורת על האלבום אז: "פינק פלויד, מלכת החלל, עברה לגינה של בעלי חיים ושידכה את הרוק המעוצב שלה עם הפנטזיה של חוות החיות של אורוול. מה שבטוח, פלויד עיצבה אלבום אידיאלי להקשבה תוך כדי עישון ג'וינט קולומביאני חזק; יש פה המון קולות וגיטרות מהדהדות, אך הביצוע הלירי הנדוש, שמנוקד על ידי קליפות ומתובל בנביחות, נועד לציפורים. אלבומי הלהקה נמכרים באופן אוטומטי בכמויות אדירות וזה אכן מוכיח כי אנימלס מצליח להתרומם רק בגלל האוויר החם שבתוכו".


בעיתון 'מלודי מייקר' הבריטי הוצע להפוך את אנימלס לחלק אחד בטרילוגיה של פינק פלויד, כש'הצד האפל של הירח' הוא החלק ההתנכרות. WISH YOU WERE HERE הוא החלק של הבדידות ואנימלס יהיה החלק של הרוע האנושי.


עיתון המוזיקה SOUNDS התלהב ביותר מהתקליט וקרא לו PIG DEAL.


בסיבוב ההופעות הזה אירעה גם תקרית שהשפיע מאד על המשך הקריירה של הלהקה. ב-6 ביולי 1977, ההופעה האחרונה של סיבוב ההופעות הזה, הופיעה הלהקה במונטריאל מול 78,000 איש. האווירה בקהל לא הייתה נוחה. הרבה צעקו והשתוללו. חלקם אף ירו זיקוקים לשמיים בזמן ההופעה. ווטרס, שבאותה תקופה היה אכול משברים אישיים, לא יכל לסבול זאת וירק על פניו של מעריץ שעמד מתחת לבמה ושיגע אותו. גילמור התבאס ביותר מההופעה וסירב לעלות להדרן. סנואי ווייט ניגן במקומו את קטע הבלוז המאולתר שהלהקה פצחה בו.


ווטרס נבהל מאד ממה שעשה. הוא ראה כיצד חלומו להצליח בעולם המוזיקה הפך למציאות בלתי נסבלת. הוא ראה במעשה היריקה שלו חומה שנוצרה בינו לבין הקהל. הדבר הוביל אותו לכתוב את יצירתו הבאה...




ב-21 בינואר בשנת 1968 יצא האלבום BOOGIE WITH CANNED HEAT של להקת CANNED HEAT (שבארצנו נקראה בזמנו "חום משומר").



להקת זו צמחה להצלחה גדולה בין השאר בגלל הידע העצום שלה במוזיקה הבלוז. לחברי הלהקה היה ידע אנציקלופדי בתחום ולקחה על עצמה לחדש הקלטות בלוז ישנות בכדי להביא את נושא הבלוז לקהל הרחב. שני הכישרונות המרכזיים בלהקה היו אל וילסון, שהיה נגן גיטרת סלייד מוכשר מאד. הוא גם ניגן במפוחית ושר בקול טנור ייחודי. אחד מחבריו הקרובים של וילסון היה הגיטריסט מייק בלומפילד. השני הוא בוב הייט, שהיה איש גדל ממדים ו'צרחן בלוז' לא פרייאר.


הכינוי של הייט היה 'הדוב' ולזכותו נזקף גם קרדיט כבעלים של אוסף תקליטי הבלוז הגדול ביותר. הלהקה נוסדה בשנת 1965 כשכמה אספנים של תקליטי בלוז התאגדו בביתו של הייט. ביניהם היה גם אל וילסון. בסוף הפגישה החליטו הנוכחים להקים להקה. השנה הראשונה בחיי הלהקה לוותה בעיקר באדישות מצד הקהל. הדבר גרם ב-1966 לפירוקה למשך שלושה חודשים. המזל הטוב החל לנקוש על הדלת לאחר חזרתה לפעילות. אך לא לזמן רב.


ב-17 ביוני 1967 הופיעה הלהקה בפסטיבל מונטריי ועיתון הג'אז הידוע DOWN BEAT שיבח את הופעתה שם כשהלהקה אף הופיעה על שער הגיליון הזה.


האלבום הראשון יצא חודש לאחר מכן והגיע למקום ה-76 במצעד האמריקני כשהחברים יצאו עמו לסיבוב ההופעות המשמעותי הראשון אך נעצרו על ידי המשטרה בדנבר כי נמצאו עליהם כמויות של מריחואנה.


רק וילסון היה היחיד שלא נעצר, כי בשל היותו חובב טבע נלהב ביותר הלך לאסוף עלים בסביבה ו'פיספס' את המשטרה. החברים בילו סוף שבוע בכלא ושוחררו בערבות. כשחזרה הלהקה ללוס אנג'לס, יצאה בהצהרות לתקשורת שהמשטרה שתלה עליהם את הסם. המעצר גרם לחור כלכלי בכיס הלהקה. עקב חוסר האפשרות של החברים לממן הגנה משפטית ראויה, הם נאלצו למכור את הזכויות של השירים שלהם לחברת התקליטים LIBERTY תמורת 10,000 דולר. המעצר עצמו הסתיים בעונשים על תנאי.


האלבום השני של הלהקה נקרא BOOGIE WITH CANNED HEAT והוא יצא בינואר 1968. באלבום הזה עזבה הלהקה את תבנית הבלוז הידועה והכניסה גם מוטיבים של רוק לתמהיל. השיר AMPHETAMINE ANNIE נכתב על ידי הייט בהשפעת מעצר הסמים שהלהקה חוותה. שיר נוסף על מעצר הסמים היה MY CRIME. השיר הידוע ביותר באלבום הוא ON THE ROAD AGAIN, שבו התגלה וילסון כמולטי אינסטרומנטליסט. הוא ניגן בשיר מפוחית, שירה, גיטרה וטאמפורה.


השירה הייחודית שלו והניחוח המזרחי נתנו לשיר חותמת של קלאסיקה.


האלבום הזה היה גם הראשון להגיל קטע 'בוגי', סגנון שהפך לאחד מסמלי הלהקה מבחינה מוזיקלית. הבוגי באלבום הזה מגיע בקטע FRIED HOCKEY BOOGIE, שנמשך 11 דקות כשבקטע הזה מפגינים חברי הלהקה את כשרונם בסולואים. האלבום נכנס למצעד האמריקני ב-24 בפברואר 1968 והגיע למקום ה-139. רק אחרי שחברת התקליטים גילתה שבטקסס משמיעים נון סטופ את השיר ON THE ROAD AGAIN, הוחלט להוציאו על גבי תקליטון ב-24 באפריל 1968.


הוצאת התקליטון הזניקה את התקליט אל המקום ה-16 במצעד וגם התקליטון הגיע למקום ה-16 במצעד הסינגלים. כלי התקשורת החלו להתייחס אל הלהקה כאל ממציאי הבלוז החדשים. הקהל החל לגדוש את הופעותיה.


הכל היה טוב ויפה עד שאל וילסון פרש מהלהקה בספטמבר 1970. הוא שוכנע כמה ימים לאחר מכן להצטרף להרכב מחדש ונקבע שהם יפגשו אותו בשדה התעופה ושכולם יטוסו יחדיו להופעות בגרמניה. וילסון לא הגיע לטיסה וחברי הלהקה היו בטוחים שהוא פשוט פספס את הטיסה. מה הייתה קשה הידיעה שקיבלו בגרמניה שוילסון מת בחצר האחורית בביתו של הייט ממנת יתר של סמים.


הוא היה בן 27 כשמת ואמן הבלוז ג'ון לי הוקר קרא לו 'נגן המפוחית הטוב ביותר בעולם'. אך וילסון לא שמע את התשבחות של הוקר כשהיה בחיים.


חברי הלהקה החליטו, למרות הידיעה המצערת, להמשיך בסיבוב ההופעות אבל החום המשומר התנדף מהקופסה עם היעלמותו של וילסון.



פינת "על החיים ועל המוות" - 21 בינואר



- בשנת 1941 נולד הזמר ריצ'י הייבנס, שבין שאר תאריו הוא היה גם הראשון ששר בפסטיבל וודסטוק המקורי (זאת עקב פקקי תנועה שמנעו מאלה שלפניו להגיע בזמן). הייבנס מת ב- 22 באפריל 2013 בגיל 72.


- בשנת 1997 מת משבץ קולונל טום פארקר, מנהלו האגדי של אלוויס פרסלי, בעת ששהה בלאס וגאס. בן 87 במותו. שמו האמיתי היה אנדריאס וואן קוויג'ק והוא היה מהגר שהגיע מהולנד לארה"ב ושינה את שמו לטום פארקר בשניה שכף רגלו דרכה שם. הוא מעולם לא קיבל גרין קארד ופחד כל הזמן שיגורש מארה"ב. לכן הוא דאג שאלביס בקושי יופיע מחוץ לגבול.


- בשנת 1944 נולד כריס בריטון, הגיטריסט של להקת הטרוגס בסיקסטיז. כן, זו עם הלהיט WILD THING. לעומת זאת, בשנת 1983 מת מסרטן ריאות לאמאר ויליאמס, הבסיסט של האחים אולמן (בשנים 1976-1972) כשהוא בן 34 בלבד. רופאיו טענו כי הוא לקה במחלה בגלל שנחשף יותר מדי, כששירת במלחמת ויאטנם, לאייג'נט אורנג' (חומר מנשיר וקוטל צמחים אשר שימש את צבא ארה"ב במניעת הווייטקונג למצוא מזון ולהסתתר).


- בשנת 1947 נולד פיי הייסטינגס, הגיטריסט, הזמר והמייסד של להקת CARAVAN הבריטית והפרוגרסיבית.


- בשנת 1945 נולד פיט קירצ'ר, שרבים לא יודעים מי הוא אז אספר לכם שהוא היה המתופף של להקת סטטוס קוו בין 1985-1982, כשהחליף את המתופף המייסד, ג'ון קוגלאן.


ב-21 בינואר בשנת 1984 מת זמר הנשמה הוותיק, ג'קי ווילסון, לאחר שהיה שרוי שמונה שנים בתרדמת. בן 49 במותו.



ג'ק לירוי ווילסון ג'וניור היה זמר אמריקאי ודמות בולטת במעבר של סגנון הרית'ם אנד בלוז למוסיקת נשמה. הוא זכה לכינוי "מר התרגשות", ונחשב לאחד הזמרים הדינמיים המדהימים ביותר במוסיקה עכשווית ויכל היה בקלות להפוך לזמר אופרה עם המנעד הקולי הייחודי שלו. כאמן מבצע במה, לא ניתן היה לגעת בו. הוא היה לבוש ללא דופי וכבש את הקהל. לפעמים הוא היה צולל לתוך הקהל, שם מעריצות היסטריות קרעו את בגדיו והוא אהב כל דקה מזה. כשג'קי ווילסון סיים הופעה, גם הוא וגם הקהל היו מרוקנים.


ווילסון דחף את כל מה שהוא עשה לקיצוניות. הוא התחתן שלוש פעמים והיו לו פרשיות מחוץ לנישואין שהולידו צאצאים רבים. נדיבותו הייתה כצריכת האלכוהול שלו; בלתי מוגבלת. הוא פיתח התמכרות כרונית לאמפטמינים וקוקאין, ובכל זאת הקליט כ-400 שירים החל מגוספל ובלוז, שם היו השורשים היו. סימן ההיכר שלו היה להמריא עם קולו מטווח הטנור העשיר הרגיל שלו לתווים בטווח נשי גבוה, עם שליטה מושלמת. אמרו עליו שהוא אף המציא צלילים.


ההופעות החיות והמחשמלות שלו רק לעתים נדירות לא הצליחו להביא את הקהל למצב של טירוף. האקט שלו כלל נפילות על הברכיים, הסרת העניבה והז'קט שלו והשלכתם מהבמה ולגרום לכמה נשים פחות מושכות בקהל לעלות לבמה ולנשק אותו. ווילסון אמר לעתים קרובות, "אם אני משכנע את הבחורה הכי מכוערת בקהל לבוא ולנשק אותי, כולם יחשבו שהם יכולים לקבל אותי וימשיכו לקנות את התקליטים שלי".


כמו אמנים רבים מהתקופה, ווילסון היה בבעלות מוחלטת של המאפיה. למען האמת, כאמן שחור של שנות ה-50 וה-60, הוא היה צריך את המאפיה כדי לקבל כניסה ללאס וגאס ולמקומות הלילה המפוארים של עולם הקברט.


ווילסון ניצל ממוות בפברואר 1961, כשהוא נורה ונפצע מחברתו, חואניטה ג'ונס, שמצאה אותו בדירה עם הדוגמנית, האלרין האריס, חברתו לשעבר של הזמר סאם קוק. זה היה רומן בן שלוש שנים וחואניטה הייתה קנאית בטירוף ומאוהבת בטירוף בו. ג'ונס הייתה לשעבר בצבא ארה"ב, כך קיבלה רשיון נשק. בסביבות 3 או 4 לפנות בוקר חזרו ווילסון והארלין מהופעה מאוחרת כשחואניטה חיכתה לו, אקדח חבוי במכנסיים שלה. מה בדיוק התרחש כנראה ידוע רק לשלושת האנשים שהיו במקום, אבל ג'ונס התעמתה עם ווילסון כשעמד להיכנס לדירתו בקומה השישית וירתה בו פעמיים. למרבה הפלא, למרות פציעות קשות הוא הצליח לתפוס את האקדח מג'ונס ודידה במורד הרחוב.


הוא הובהל לבית החולים במצב קשה. המאפיה דאגה לשמור על הנכס שלה עם שליחת הרופאים הטובים ביותר, למקרה שמשהו ישתבש. קליע אחד הוצא מישבנו וקליע נוסף היה קרוב מדי לעמוד השדרה ונותר בגופו לשארית חייו. ווילסון, שאיבד כך כליה, החליט לשקר ולטעון למשטרה שג'ונס ניסתה להתאבד ולא לירות בו. "היא ניסתה לירות בעצמה ולכן לא תבעתי אותה".


עם זאת, במהלך שנות השבעים הוא לא מצא את אותה מידת הצלחה של העבר, אך הוא המשיך להופיע, כשהיה לו הרגל, לפני כל הופעה; הוא לקח לידו חופן טבליות מלח ושתה עמן כמויות גדולות של מים כדי ליצור הזעה מרובה. הוא אמר לאלביס פרסלי לפני הופעה שלו בלאס וגאס, "הבחורות אוהבות את זה". 


בתחילת שנת 1975 כבר לא כולם שיבחו בדפוס את הופעותיו, כפי שנכתב בעיתון בניו ג'רסי: "צריך יותר מאשר כוח, זיעה וריאות כדי ליצור הופעה בלתי נשכחת. היה קשה להבחין בדיוק מה היה חסר בהופעה שלו. הקול שלו, ללא ספק, נשאר עוצמתי וייחודי כתמיד, אפילו אחרי כמעט 20 שנות שירה. עבודת הרגליים המהודרת שלו והתנועות הפרועות שלו עדיין מתבטאות בהתרגשות קדחתנית. אבל זה המרכיב הבלתי מוחשי שבונה קשר בין הבדרן לקהל שנראה היה חסר. לא היה חום, שום קרבה לא נוצרה בינו לבין הקהל. אולי הוא שיכלל את האקט שלו עד לרמה של מקצועיות חלקה מדי. יחד עם זאת, אולי זה קרה בגלל הקהל שלא היה אופייני לג'קי ווילסון. בגלל סופת השלגים, הקהל הדליל כלל כמעט כולו אנשי שיווק שעמד מול עבודת רגליים מהירה של ג'קי ווילסון שיכולה לבייש את מוחמד עלי".


ב-29 בספטמבר 1975, ווילסון לקה בהתקף לב מסיבי על הבמה בקזינו בו הופיע. באמצע השיר LONELY TEARDROPS, עם המילים "הלב שלי בוכה", הוא התמוטט כשהקהל מחא כפיים כי חשב בתחילה שזה חלק מההופעה שלו. האמרגן, וולט כהן, היה בקהל ואמר, "שמעתי את הראש שלו נסדק בנפילה ההיא". המפיק, דיק קלארק: "ברגע שראיתי אותו נופל ידעתי שמעולם לא ראיתי אותו עושה את זה כך קודם. הוא נפל לאחור, היכה בראשו על הבמה והיה בעיצומה של כניסה לתרדמת. זה נראה כמו חלק של ההצגה, אבל הוא מעולם לא קם. זה כנראה הזיכרון הגרוע ביותר מהחוויה שלי בעסקי הבידור". ברולינג סטון נכתב בדיווח: "במחשבה שהזמר התעלף, קלארק מיהר לצדו. כשהוא לא מסוגל להחיות אותו, קלארק קרא לרופא בקהל. לאחר מכן הוא התחיל להתייפח וביקש מהקהל 'להתפלל' עבור ווילסון. בעוד אחרים קרעו את סרבל העור של ווילסון והחלו לעסות את ליבו, נעשתה לו הנשמה מפה לפה. 'הסתכלתי על ג'קי ואמרתי, 'אם אתה בסדר, תמצמץ'. הוא מצמץ פעמיים, ואז עיניו התגלגלו בראשו וכל מה שראיתי היה לבן'...".


המשיך קלארק, "מישהו מהלהקה ניסה לתת הנשמה מפה לפה, אבל זה לא עזר. אף אחד מאיתנו לא ידע לבצע החייאה. זו כנראה חלק מהאשמה שלי". קלארק קרא להסיט את הווילונות של הבמה מיד, בעוד הקהל מביט באימה. זה מאוד יוצא דופן שלגבר אתלטי בן 41 יש התקפת לב ויותר יוצא כשזה בזמן שהוא שר, "הלב שלי בוכה, בוכה", באופן שכל כך מזכיר טרגדיה יוונית.


הוא הובהל לבית חולים סמוך, ללא דופק, ללא לחץ דם וכשהוא אינו נושם. צוות רפואי הצליח להחיותו, אך המחסור בחמצן למוחו גרם לו להחליק לתרדמת. הרופאים הביעו חשש שנוצר נזק תמידי למוחו.


הוא התאושש לזמן קצר בתחילת 1976, ואף היה מסוגל לצעוד כמה צעדים מתנודדים, אך החליק חזרה למצב של חצי תרדמת. משנת 1978 ועד 1984, ווילסון חדל להיות חדשות. מעט מאוד מבקרים טרחו להגיע ולחלוק כבוד. לא שזה היה עניין קל כעת לקבל כניסה, שכן הטרלין דרשה לאשר כל בקשה לביקור. ווילסון לא הצליח להתאושש ומת ב-21 בינואר 1984, בגיל 49, מסיבוכים של דלקת ריאות.


בדיוק שלוש שנים לאחר מותו הוכנס ג'קי ווילסון להיכל התהילה של הרוק'נ'רול.


גם זה קרה ב- 21 בינואר



- בשנת 1965 נאלצה להקת האנימלס לבטל הופעה שמועדון APOLLO שבניו יורק אחרי ששלטונות ההגירה שם גילו שאין לחברי הלהקה אישורי עבודה בארה"ב והם אולצו לעזוב משם מיד.


- בשנת 1972 הופיעה להקת פינק פלויד ב- GUILDHALL שבפורתסמות'. זו הייתה הפעם הראשונה שבוצעה מול קהל היצירה 'הצד האפל של הירח' במלואה ובהצלחה.


- בשנת 1979 התאחדה לראשונה על במה להקת לינירד סקינירד, לאחר טרגדיית המטוס שלה, כשנתיים לפני כן. חברי סקינירד ביצעו גירסה אינסטרומנטלית של להיטם FREE BIRD, ביחד עם להקתו של צ'רלי דניאלס. חסרונו של זמר הלהקה, רוני ואן זאנט שמת באותה תאונה, הורגש מאד.


- בשנת 1974 פגש בוב דילן את הנשיא העתידי האמריקני, ג'ימי קרטר, בכנס בג'ורג'יה, שם שימש קרטר כמושל. "לקרטר יש את הלב במקום הנכון", אמר אחר כך הזמר.


- בשנת 1972 עלה קית ריצ'ארדס מהרולינג סטונס, באופן ספונטני וללא הזמנה מוקדמת, לבמה בעת הופעה של צ'אק ברי באולם פאלאדיום שבהוליווד. ברי, שלא זיהה את ריצ'ארדס, וחשב כי איש זר השתלט על בימתו, חטף עצבים וזרק אותו בברוטליות משם.


- בשנת 1984 הגיע השיר 'בעליו של הלב הבודד', של להקת יס, למקום הראשון במצעד האמריקאי. רבים ראו בלהקה זו כחבורת דינוזאורים מנופחי-פרוג והשיר הזה הוא שהציל את הקריירה של חברי הלהקה, כמו המותג יס, עם הפקה רעננה (של זמר הלהקה בעבר, טרבור הורן).


- בשנת 1968 הגיע בריאן ג'ונס, מהרולינג סטונס, לסשן של חברו הקרוב, ג'ימי הנדריקס, באולפני אולימפיק שבלונדון. הנדריקס היה עסוק אז בהקלטת גירסה משלו לשיר ALL ALONG THE WATCHTOWER של בוב דילן וג'ונס ניגן כמה תפקידי בסשן הזה שלא נכנסו לבסוף במיקס של השיר.


- בשנת 2003 שינה הקלידן / מעבד לשעבר של ג'טרו טול, דייויד פאלמר, את שמו לדי פאלמר והחל לחיות כאישה, אחרי שעבר בהצלחה ניתוח לשינוי מין. פאלמר היה זה שעיבד ותיזמר את הקלאסיקות הידועות של ג'טרו טול בשנות השבעים והוא היה גם חבר להקה משנת 1977 ועד 1980.


- בשנת 2004 נערכה הקרנת הבכורה של הסרט הדוקומנטרי של להקת מטאליקה, SOME KIND OF MONSTER. הסרט מתאר את אחת התקופות היותר סוערות בקריירה שלה כשלאורך הסרט גם נערכות פגישות טיפוליות של החברים עם פיל טאול, "מאמן משפר ביצועים" שגבה 40,000 דולר לחודש ומשימתו הייתה להעביר את הלהקה מעל הררי המטען הרגשי שלהם. המתח המרכזי הוא בין החברים המייסדים, הזמר-גיטריסט ג'יימס הטפילד והמתופף לארס אולריך, שעוקצים כל הזמן זה את זה בעוד הגיטריסט קירק האמט והבסיסט החדש רוברט טרוחיו מסתכלים. הלהקה בהחלט הייתה צריכה את הטיפול. 30 דקות לתוך הסרט, הטפילד עוזב את הלהקה ופונה לגמילה מאלכוהול, כשהוא מגיח שנה לאחר מכן עם הבנה טובה יותר של רגשותיו, נחוש לתת תשומת לב להיבטים שאינם מטאליקה בחייו, כמו משפחתו. זה לא מסתדר עם אולריך, שרוצה מחויבות ללהקה. גם דייב מוסטיין, הגיטריסט המקורי שהועף מהלהקה לפני שהצליחה, מופיע בסרט. למרות שהוא זכה להצלחה גדולה עם להקתו MEGADETH, הוא לא התגבר על זה. כשהוא ולארס מתיישבים לשיחה, מוסטין מסביר: "כל מה שהיה לי זה אותך ואת ג'יימס. היו לנו חלומות ביחד, ומכרתי הכל כדי להצטרף לחלום הזה. ואז זה נגמר". הסרט מרתק עבור כל מי שרוצה להכיר את הדינמיקה של להקת רוק מצליחה שנמצאת בסכנת התפוררות.


ב-21 בינואר בשנת 1972 יצא תקליטון חדש ללהקת טי רקס, עם השיר TELEGRAM SAM.



מנהיג הלהקה, מארק בולאן, טען אז שהוא כתב את זה בניו יורק "על אדם שעושה לי שירותים פה ושם". האצבעות החשדניות הצביעו בהכרח לעבר סוחר סמים ללא שם. מנהלו אז של בולאן, טוני סקונדה, טען אחרת. "זה קשור אלי. הייתי האיש הראשי שלו. JUNGLE FACED JACK היה סיד ווקר, העוזר שלי, שהיה בחור שחור".


בסופו של דבר, השיר הזה היה חיוני בכך שזה סוף סוף הגשים את המטרה של מארק בולאן והמפיק, טוני ויסקונטי, ליצור מוזיקה ייחודית כמו 'מפעל הלהיטים' של פיל ספקטור או הצליל של חברת התקליטים מוטאון. השניים רקחו את קיר הסאונד שלהם על בסיס תפארות פופ בעבר. זה היה קצב בוגי שוטף שהוגדל על ידי

סקסופונים, כלי מיתר וקולות רקע - שלתוכם הם הזינו את הפנטזיה עם עולמו של מארק בולאן. התוצאה זכתה להצלחה מיידית, עד כדי כך שבולאן ימצא את עצמו נסחף פנימה.


דרך אגב, "בובי" שמוזכר בשיר הוא בוב דילן (למעשה, השם בולאן הוא קיצור של בוב דילן).


ב-21 בינואר בשנת 1966 יצא התקליט השני של להקת THEM (עם הזמר ואן מוריסון). שמו הוא THEM AGAIN. זה האחרון של הלהקה עם מוריסון והוא מחוספס ומלא בנשמה, תוך ניסיון לגוון יותר בצליל מהתקליט הקודם.



בעיתון רקורד מירור נכתב אז בביקורת על התקליט: "האפקט הטוב בתקליט הזה בא בעיקר מואן מוריסון, שכתב חמישה מ-16 הקטעים פה. הוא שר בכל השירם ומנגן פה וש בסקסופון. השירים הטובים פה הם בהחלט אלו שנכתבו על ידו".


בעיתון MUSIC ECHO נכתב בביקורת: "נראה שיש בשטח שתי להקות פעילות שנקראות THEM. אבל מבחינתי, רק הלהקה של ואן מוריסון היא המקורית והתקליט החדש שלה מלא באש, קצב וחיוניות".


ב-21 בינואר בשנת 1965 נערכה באולפני קולומביה שבהוליווד, הקלטה חשובה מאד עם להקת הבירדס, שלקחה את שירו של בוב דילן (על איש הטאמבורין, שהיה למעשה כינוי לספק סמים) ויצקה עמו צליל חדש ומשפיע.



מפיק ההקלטה היה טרי מלצ'ר (בנה של השחקנית דוריס דיי) בן ה-23, שהייתה זו אחת ממשימותיו הראשונות עבור חברת קולומביה. יש שטענו מאז כי אמו שלטה במניות רבות בחברת התקליטים ולכן בנה יכל לעשות כל שחפץ בו. למרבה המזל, הוא בחר בבירדס. אבל חברי הבירדס התאכזבו לגלות כי הוחלט להשתמש בנגני אולפן מיומנים יותר מהם. כמו כן, חוזה ההקלטה של הבירדס אז מול החברה ציין כי באפשרותם רק לשיר בהקלטותיהם. אז נכנסו לאולפן נגנים כליאון ראסל (בפסנתר חשמלי, שיורד בהמשך במיקס), ביל פיטמן וג'רי קול (בגיטרות) לארי נטקל (בבס) והאל בליין (בתופים). חבר הלהקה, ג'ים מגווין, היה היחיד שהורשה להיכנס עמם לאולפן כשגיטרה עליו. ולא סתם גיטרה זו הייתה, כי אם ריקנבקר בעלת תריסר מיתרים. מגווין פרט בה בהקלטה והצליל הפך לחותם ברור של הלהקה בפרט ושל הפולק-רוק בכלל.


עשרים ושניים טייקים הוקלטו לשיר זה עד שמלצ'ר נראה מרוצה. מגווין שר בקול, שנע בין דילן ללנון, ולצדו שרו דייויד קרוסבי וג'ין קלארק קולות הרמוניים. הבירדס קיצצו שני בתים משירו המקורי של דילן, כדי להפכו לשיר ידידותי לרדיו. ביום זה הוקלט שיר נוסף (והפעם מקורי) שכתב ג'ין קלארק ושמו I KNEW I'D WANT YOU, שנועד לצדו השני של התקליטון. אחרי סשן הקלטה זה ינגנו חברי הבירדס בעצמם בכליהם באולפן, אבל אי נגינתם בשיר זה (שהפך לאבן דרך) גרמה לאנשים לתהות האם החברים ניגנו בשאר הקטעים. הדבר עורר לא מעט תיסכול בקרב הלהקה.


יכול מאד להיות שלהקת הבירדס האמריקנית לא תיכננה להמציא זרם חדש בשם פולק-רוק עם התקליטון הזה, אך זה מה שהיא בדיוק עשתה. עם צלילי גיטרת 12 המיתרים המצלצלים מתוצרת ריקנבקר וההרמוניות הווקאליות בסגנון הביטלס - הם שידכו בהצלחה את הפולק האקוסטי עם הרוק החשמלי. קומבינציה זו הייתה תוצר של תאונה, לפי עדותו של הזמר / גיטריסט הלהקה, רוג'ר מגווין: "המטרה שלנו הייתה לנגן מוזיקה חשמלית. לא ממש חשבנו על ענייני מוזיקת פולק כמשהו רציני ורצינו לזעזע אותה כדי להביאה לאנשי הרוק. למזלנו, הניסוי לא הצליח לחלוטין ותוצאת הביניים היא שהפכה את הצליל שלנו למעניין וחדש".


התקליטון עם שיר זה יצא ב-12 באפריל 1965 ובאורח פלא ולמרות ההשקעה הרבה בשיווק שעשתה חברת התקליטים קולומביה, הוא לא קיבל סקירה ביקורתית בעיתונים האמריקנים המובילים, בילבורד וקאשבוקס.


במהרה הגיעו צלילי התקליטון החדש למחבר השיר, בוב דילן. חברו אז של דילן, בוב ניווירת': "אני זוכר בוודאות שדילן ואני שמענו את הביצוע הזה בפעם הראשונה במשרדו הניו יורקי של אלברט גרוסמן, המנהל של דילן. בוב ואני הלכנו למשרד במטרה לעבור על מכתבי מעריצים ולהיות ציניים כהרגלנו, כשאחר כך קבענו לאכול צ'יזבורגרים למטה, ברחוב 55. מישהו במשרד הסב את תשומת ליבנו לתקליטון שהגיע למשרד וביקשתי לשים אותו בפטיפון. שוב היינו ציניים כי סברנו שאין איש שיוכל לבצע את השיר הזה כהלכה. ידענו שאין אמן שיוכל לקחת שיר שכזה ולהפכו למשהו מסחרי. אבל הקשבנו לתקליטון והוא סדק את הקליפה שהייתה עלינו. בוב ממש אהב את זה. לא השתגענו לחלוטין מזה, כי עדיין לא היה ברור לנו אם זה ביצוע שיצליח ברדיו. אבל חשבנו לעצמנו שהבירדס האלו - יש בהם משהו".


מגווין: "לא נראה לי שדילן יצא מגדרו. אבל הוא אישר ללא בעיות. ונראה לי שזה מה שהשפיע עליו לקחת לידיו גיטרה חשמלית...".


היה זה ב-11 במאי בשנת 1965 כשהבירדס הופיעה לראשונה בטלוויזיה עם הקאבר שלה לשיר של בוב דילן, MR TAMBOURIN MAN. זה היה בתוכנית המוזיקלית HULLABALOO.


החמישה ביצעו את השיר עם פלייבק של כלי נגינה אך שרו באוופן חי. הם בהחלט משכו את העין עם שיער ארוך מהרגיל ומשקפיים מיוחדים ששם לעיניו גיטריסט הלהקה, ג'ים מגווין, שכמו חברו ללהקה, דייויד קרוסבי, אחז בגיטרה חשמלית מתוצרת ריקנבקר ובה תריסר מיתרים.


זמן קצר לאחר שידור התוכנית קיבל מנהל הלהקה טלפון נזעם מקרוסבי. "מדוע לא הכרחת אותי להיפטר מהמעיל שלבשתי לצילום? נראיתי איום ונורא!", זעם ופנה להתחמש במעיל חדש עם פרנזים.


ב-21 ביוני בשנת 1965, יצא אלבום הבכורה שנקרא MR. TAMBOURINE MAN. כבר מהצצה על עטיפת התקליט מגלים גישה שונה, עם צילום הלהקה שנעשה דרך עדשת עין הדג על ידי הצלם בארי פיינשטיין והפך בהמשך לקלאסיקה עיצובית בעולם הרוק.


התקליט הזה הגיע בארה"ב למקום השביעי ובאנגליה טיפס אל המקום השישי, במצעד המכירות. באוקטובר 1965 נרשמה מכירה של כרבע מיליון עותקים.


התקליט הזה מאגד בתוכו ארבעה שירים, שיצאו לפני כן כתקליטונים, לצד שמונה נוספים, כשארבעה מתוך כל אלו הם גרסאות כיסוי ליצירתו של בוב דילן. אז מה יש לנו כאן? הרמוניות ווקאליות מהודקות, צלילי גיטרה חשמלית בהשפעה ברורה מהביטלס, מלודיות חזקות, רעננות וגישה מוזיקלית חצופה ומקורית.


בעטיפת התקליט ניצב גם משפט מפרי מוחו של ג'ים (בהמשך רוג'ר) מגווין שהלך כך: 'אני בטוח שהכל יסתגר כמו שצריך'. עם המנטרה הזו הוא נשאר לתחזק את הלהקה, במשך שמונה שנים מאז, כשתמיד נראה כי הכל קורס מסביבו.


עיתון בילבורד האמריקאי פרסם בביקורת על התקליט: "ההצלחה של הבירדס החלה בסאן פרנסיסקו וחלחלה משם החוצה. הבירדס משלבים בהצלחה צלילי פולק עם מוזיקת פופ לריקודים. הגירסה שלהם לשירו של פיט סיגר, בשם THE BELLS OF RHYMNEY, היא דוגמה מצוינת לתרגום חדש של הפולקלור".


התקליט הזה היה, מצד שני, סוג של בעיטה במוזיקת הפולק האקוסטית האמריקנית. ג'ין קלארק, ג'ים מגווין ודייויד קרוסבי, שלושת הניצבים בקדמת הבימה, גידלו את שערם לפי צו אופנת הביטלס וכך התייצבו באולפן בלוס אנג'לס, כשלצדם מוכנים לנגן כמה מנגני הסשנים המובילים של אז. בלהקה אז היו גם הבסיסט כריס הילמן והמתופף מייקל קלארק, שגוייס ללהקה בזכות שיערו החלק שהתאים לאופנה.


גיטרת 12 המיתרים של מגווין הפכה לאחד הסממנים הבולטים בסאונד של הבירדס. בהמשך הודה מגווין כי נאלץ לשיר בקול גבוה יחסית, כדי להתאימו למשהו שיישמע בין בוב דילן לג'ון לנון - שני המובילים של התקופה ההיא בעולם המוזיקה. בתקליט של הבירדס שומעים היטב את השילוב בין דילן לבין הביטלס. יש הטוענים כי ג'ורג' האריסון הושפע בחזרה מהבירדס, כשהגיע לכתוב את השיר IF I NEEDED SOMEONE, לאלבום 'ראבר סול'.


בעיתון NME כתבו אז על תקליט הבכורה של הבירדס: "הם נראים כמו להקת רוק אך הם חטיבת פולק טובה. נגינת הגיטרות שלה מנוגנת במיומנות רבה מאד מול קצב התופים". בעיתון מלודי מייקר פחות התלהבו מהתמונה הכללית: "כל השירים בתקליטים יכולים להפוך ללהיטים אך הסאונד נשמע מונוטוני מדי. מה שבטוח, עוד נשמע הרבה על הבירדס וגם מהם".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים






























































Opmerkingen


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page