רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-21 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-21 בינואר (21.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"חזרתי לאנגליה כל כך נלהב מאמריקה ואמרתי לחברת EMI בה עבדתי שחייבים לעשות משהו עם האולפנים שלנו כי הם היו כל כך נוראיים. ואז יום אחד, בריאן אפשטיין נכנס למשרד שלי עם הקלטת הדגמה של הלהקה הזו שהייתה לו בליברפול. אני חייב להודות, לא התלהבתי ואמרתי שזה הדבר הבא. אמרתי שזה בסדר, מעניין, ושאני רוצה לפגוש את החבר'ה, לבלות איתם אחר צהרים באולפן, ונראה מה אנחנו יכולים לעשות. ביליתי איתם את אחר הצהריים באבי רואד, התאהבתי בהם, והחתמתי את הביטלס מיד... התקליטון הראשון שעשיתי איתם היה LOVE ME DO. אף אחד לא רצה לשמוע את זה, במיוחד האנשים מ-EMI. כשהודעתי בפגישה שהקלטתי להקה חדשה בשם הביטלס, כולם נפלו על הרצפה מצחוק. הם אמרו, 'זה עוד אחד מתקליטי הקומדיה שלך, ג'ורג', לא?' אמרתי, 'לא, זה לא מצחיק. זה רוק'נ'רול'. הם אמרו, 'אתה עושה רוק'נ'רול? אבל אתה מפיק קומדיה'...

ייצאנו מחדש מוזיקה אמריקאית חזרה לאמריקה. הרבה דברים של ג'ון ופול אכן היו העתקים של הדברים שהם שמעו. הפלצט של פול והדרך שבה הם הנידו את ראשיהם היה העתק של ריצ'רד הקטן. הם היו מקשיבים לתקליטים אמריקאיים, תופסים ביטויים ומנסים להבין איך הם יעשו את זה. אם ג'ורג' האריסון שולט בריף של צ'אק ברי, הוא היה עושה זאת הלוך ושוב בגאווה רבה ושוחק את זה עד בחילה. כשהיה לנו את הלהיט הראשון, שהיה PLEASE PLEASE ME, ידעתי שאנחנו צריכים אלבום מהר מאוד. הקשבתי לכל שאר הדברים שלהם, שהיו בעיקר שירים של אנשים אחרים, ואמרתי, 'בואו ניקח את כל הדברים שאתם יודעים ונלך לאולפן לעשות את זה ביום אחד', מה שעשינו. התחלנו בעשר בבוקר וסיימנו באחת עשרה באותו לילה. הוצאנו את האלבום תוך שלושה שבועות. זה היה האלבום הראשון של הביטלס. עשינו את זה ביום אחד. בריאן אפשטיין לא עצר פה. הוא כל הזמן הביא לי להקות חדשות, ואמר, 'ג'ורג', זו סצנת ליברפול עכשיו. הכל קורה. תקליט את כולם. ונשמור הכל לעצמנו'. אמרתי, 'בריאן, יש רק מספר מסוים של שעות ביום'..." (ג'ורג' מרטין, המפיק של הביטלס)

כשג'ורג' האריסון ופאטי בויד אמרו "לאב מי - איי דו!"... ב-21 בינואר בשנת 1966 התחתן ג'ורג' האריסון עם בחירת ליבו, פאטי בויד.

תחת מעטה סודיות כבד שכמובן נכשל כישלון חרוץ ברגע האמת, התחתן ג'ורג' האריסון עם בחירת ליבו, הדוגמנית היפהפייה פאטי בויד. השניים, שנפגשו לראשונה על סט הצילומים של הסרט A HARD DAY'S NIGHT כשנתיים קודם לכן, החליטו למסד את הקשר בטקס אזרחי צנוע שהפך במהרה לקרקס תקשורתי טיפוסי של שנות השישים העליזות. הסיפור המוכר מספר שג'ורג' הציע לפאטי נישואין כמעט באותו רגע שבו פגש אותה לראשונה על הרכבת בסט הצילומים, וכשסירבה לו כי היה לה חבר, הוא הסתפק בשאלה האם תרצה לאכול איתו ארוחת ערב. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה של חיפושיות.

האירוע התרחש במשרד הרישום באפסום שבסארי, מחוז יוקרתי ושקט בדרך כלל, שזכה להשכמה רועשת במיוחד. האריסון ובויד התחתנו בטקס שקט ופרטי בסארי, או לפחות כך הם קיוו. הוריו של ג'ורג', הארי ולואיז, קיבלו את ההזמנה לחתונה רק ארבעה ימים לפני האירוע ודאגו להגיע מליברפול הרחוקה בזמן. החתן והכלה נראו כמו התגלמות האופנה של לונדון החוגגת: פאטי לבשה מעיל אדום מעור שועל שניתן לה במתנה מבעלה, פריט שעוצב על ידי כוהנת האופנה, מרי קוואנט, כשמתחתיו הסתתרה שמלת משי אדומה וקצרה. ג'ורג' עצמו לבש חליפה כחולה כהה ואלגנטית עם מעיל פרווה תואם, כיאה לכוכב במעמדו.

מי שגנב חלק מההצגה היה השושבין, פול מקרטני, שהיה חבר הלהקה היחיד שנכח באירוע. הנוכחות שלו הדגישה את העובדה ששאר החברים היו עסוקים בשיזוף בחלקים אקזוטיים של העולם. "ג'ון ורינגו היו בחופשה כשהתחתנו", סיפר החתן הטרי לתקשורת, "כך שלא ציפינו לראותם באירוע. הם שלחו מכתבים נחמדים עם ברכות". ג'ון לנון נפש בטרינידד ורינגו סטאר נהנה מהשמש באיי הודו המערבית. גם מנהל הלהקה, בריאן אפשטיין, היה בטקס כדי לוודא שהכל מתקתק כמו שעון או כמו קצב רוק'נ'רול בריא.

לאחר הטקס, כשעשרות צלמים מסנוורים אותם בפלאשים, קיימו השניים מסיבת עיתונאים מאולתרת. ג'ורג', בחוש ההומור היבש והמפורסם שלו, התייחס למעמדו החדש של חברו הטוב ועל כך סיפר לעיתון NME: "אני מרחם על פול. עכשיו הוא החיפושית היחידה שנותרה רווקה. לא יהיה לו רגע של מנוחה מצד המעריצות והתקשורת".

בנוגע לתוכניות לעתיד הקרוב, הזוג הצעיר הבהיר שהרומנטיקה תחכה קצת. ג'ורג' הסביר: "אנחנו לא נצא לירח דבש עד שכל המהומה סביב החתונה תירגע. בינתיים קיבלנו המון מתנות ראויות. פול הביא לנו פסל מחרסינה לתלות על הקיר. ובריאן אפשטיין קנה לנו שולחן עץ עתיק". אגב, מקורות יודעי דבר מספרים שאפשטיין העניק לזוג גם שעון עומד יוקרתי, פריט אספנות שבוודאי נראה מצוין בביתם החדש.

הנה הצצה נדירה ואינטימית למה שעבר על הכלה באותו יום, כפי שתועד בכתב ידה הפרטי. כך כתבה פאטי ביומנה: 8:00 - קמתי. 8:30 - אנשי התקשורת הגיעו. 9:20 - עזבנו לכיוון משרד הרישום. 10:40 - התחתנו (יאפייי) 11:10 - הגענו הביתה. מכאן והלאה חגיגה.

נדמה שבאותו רגע, העולם כולו חייך אל ג'ורג' ופאטי. הם היו יפים, עשירים, מאוהבים, והעתיד נראה מבטיח כמו סולו גיטרה משובח, עד ש...

סיפור הביטלס השלם בעברית - רק בספר הזה, "ביטלמאניה!"

היום בו גברת רובינסון כבשה את העולם והפכה את הפסקול של הבוגר להיסטריה. ב-21 בינואר בשנת 1968 יצא פסקול הסרט THE GRADUATE ("הבוגר"). את הפסקול מעטרים גם שירים של הצמד החם של התקופה, סיימון וגרפונקל.

העולם היה בעיצומה של מהפכה תרבותית, ילדי הפרחים החלו לנבול מעט, והקולנוע האמריקאי עמד בפני שינוי קיצוני. בדיוק ביום חורפי זה הונח על המדפים תקליט אחד ששינה את חוקי המשחק לנצח, פסקול הסרט THE GRADUATE ("הבוגר"). זה היה יצירה שלמה שסימלה את רוח התקופה, כשהיא מעוטרת בצלילים המהפנטים של הצמד החם ביותר של אותם ימים, סיימון וגרפונקל. הפסקול הזה לא רק ליווה סרט, הוא הפך לדמות ראשית בפני עצמה, כשהוא מדיח אפילו את הביטלס מראש המצעדים (הישג בלתי נתפס באותן שנים) ושהה במקום הראשון במצעד הבילבורד במשך תשעה שבועות רצופים.

ומה העלילה? בנג'מין בראדוק חוזר הביתה לאחר שסיים בהצלחה את לימודיו בקולג'. הוא מתקבל כגיבור מצד הוריו אבל הוא לא יודע מה יעשה בהמשך חייו. הם מצפים ממנו למשהו ברור ומקובע. אנשים בקהל ראו את עצמם משתקפים בעיניו המבוהלות של מי שגילם את בנג'מין - דסטין הופמן הצעיר, שזו הייתה הפריצה הגדולה שלו. במהרה בנג'מין נתקל בפיתוייה של גב' רובינסון, אשת השותף העסקי של אביו, המבקשת לקרב אליה את הצעיר חסר הנסיון. הסצנה בה היא מנסה לפתות אותו הפכה לקלאסיקה קולנועית, במיוחד כשהיא חושפת בפניו את רגלה עטוית הגרבון. במהרה נפגשים השניים למימוש התשוקה בחדרי מלון שונים, כשהיא מזהירה אותו להתרחק מהבת שלה, איליין (בגילומה של קת'רין רוס היפהפייה). אבל העלילה מסתבכת כשאביו דוחק בו להתחיל לצאת עם איליין. הוא עושה כמצוות אביו ומגלה שאיליין מוצאת חן בעיניו. אבל כשהיא מגלה שהוא מנהל רומן עם אמה, היא מנתקת קשר. המרדף אחר אהבתה של איליין הפך למנוע של החצי השני של הסרט, והוביל לסצנת הכנסייה המפורסמת שבה הכל מתפרק ונבנה מחדש.

הסרט, בבימויו של מייק ניקולס ובכיכובם של דסטין הופמן ואן בנקרופט, נחל הצלחה גדולה מאד בקופות וגם הפסקול הצליח בהתאם, בתקופה בה פער הדורות גדל עוד יותר. מעניין לגלות שבתחילה ניקולס בכלל לא תכנן להשתמש בשירי פופ. הוא הזמין מוזיקה מקורית, אך הרגיש שדבר לא עובד כמו שצריך. המוזיקה של סיימון וגרפונקל התאימה באופן מושלם לסרט הזה. "האזנתי לאלבום שלהם כל בוקר במקלחת לפני שהלכתי לעבודה", הסביר ניקולס, "ואז בוקר אחד זה פשוט הכה בי: 'אידיוט שאתה! הרי זה הפסקול שלך!'...". החיבור הזה בין במאי הוליוודי לצמד פולק-רוק יהודי מניו יורק יצר קסם נדיר.

הפסקול הכיל רק שיר אחד חדש של סיימון וגרפונקל, אך איזה שיר הוא זה! כן, מדובר כמובן ב- MRS. ROBINSON. למרות מה שרבים חשבו מאז, השיר על גב' רובינסון לא הושלם בזמן סיום הכנת הסרט. גרפונקל הסביר כי ניקולס הזמין ארבעה שירים ממנו ומחברו, אך הם סיפקו רק שלושה עם סיום הצילומים. ניקולס, שהיה לחוץ לסיים את העריכה, שאל את סיימון מה עוד יש לו להציע.

"לפול לא היה כלום", אמר גרפונקל. "אז מייק אמר לו לתת לו שיר אחד כשדסטין (הופמן) רץ לאורך החוף המערבי כשברצונו לפרק את הנישואים הקרובים של חברתו, איליין. זה היה צריך להיות שיר בקצב מהיר. אז אמרתי למייק, שפול עובד על שיר בשם' גברת רוזוולט'. מייק אמר, 'אתה יודע כמה נכון זה יכול להיות אם רק נשנה את השם? הרי ההברות מתאימות'. אז הוא הכניס לסרט חלק מהשיר, שעדיין לא היה גמור". זו הסיבה, אגב, שבגרסת הסרט שומעים בעיקר הברות חסרות משמעות כמו "דו דה דה דה" במקומות שבהם המילים טרם נכתבו. השיר המלא כפי שאנו מכירים אותו יצא רק מאוחר יותר בתקליט BOOKENDS.

בתוך השיר מסתתרת אחת השורות המדוברות ביותר בתרבות האמריקאית. לגבי השורה המפורסמת, "לאן נעלמת, ג'ו דימאג'יו?", ובכן, דימאג'יו היה כוכב בייסבול אצל היאנקיז והיה נשוי לזמן קצר למרילין מונרו. סיימון השתמש בו בשיר זה לכדי לייצג גיבורי עבר מזדקנים (ממש כמו גב' רובינסון שבסרט). דימאג'יו הופתע כששמע לפתע את שמו בלהיט הזה. הוא התרעם על כך וכתב מאמר בעיתון בו שאל מדוע שואלים לאן הוא הלך, הרי הוא עדיין כאן, עושה פרסומות למכונות קפה וחי את חייו. רק שנים לאחר מכן, כשהוא נפגש עם פול סיימון במסעדה איטלקית בניו יורק, הסביר הזמר לכוכב הבייסבול כי הכוונה הייתה שאמריקה איבדה את התמימות ואת הגיבורים האמיתיים שלה, ולא שהוא פיזית נעלם. דימאג'יו קיבל את ההסבר ונרגע.

שתי גרסאות שונות של שיר זה מופיעות באלבום הפסקול, לצד שירים ישנים ומוכרים של הצמד, כמו THE SOUNDS OF SILENCE (שגם מגיע יותר מפעם אחת פה). השיר הזה, שנכתב במקור בעקבות רצח קנדי, הפך להמנון של ניכור ובדידות, והתאים כמו כפפה ליד לדמותו של בנג'מין שנגרר על המסוע בשדה התעופה במבט חלול. שיר נוסף הוא SCARBOROUGH FAIR, בלדה עתיקה מימי הביניים שפול סיימון למד באנגליה, אשר שולבה בסרט ברגעי המלנכוליה. כמו כן מופיע השיר APRIL COME SHE WILL, שמתאר בצורה מופתית את חלוף הזמן ואת השינוי בעונות השנה במקביל לרומן האסור. בין השירים יש באלבום גם קטעי אווירה אינסטרומנטליים מאת דייב גרוסין, שהוסיפו נופך ג'אזי וקליל יותר, כזה שמזכיר מסיבות קוקטייל בבריכות שחייה בלוס אנג'לס של הסיקסטיז.

השילוב בין הקולות המלאכיים של סיימון וגרפונקל לבין הסאטירה החברתית הנוקבת של מייק ניקולס יצר תקליט שהוא הרבה מעבר למוזיקת רקע. הוא הביא רגע בזמן שבו הנוער מאס בצביעות של המבוגרים, חיפש משמעות ומצא אותה, גם אם לרגע, במושב האחורי של אוטובוס בורח, לצלילי גיטרה אקוסטית. אבל רגע - נדמה לכם שמבוגרים לא קנו את התקליט הזה גם כן? ועוד איך הם קנו!

כשמלך הבלוז תורם - זה בגדול! ב-21 בינואר בשנת 1982 תרם גיטריסט הבלוז, בי.בי. קינג, את כל אוסף התקליטים שלו לאוניברסיטה במיסיסיפי.

תקשיבו טוב, חברים, כי ב-21 בינואר 1982 ההיסטוריה של המוזיקה קיבלה תפנית מרתקת כשבי.בי. קינג, מלך הבלוז בכבודו ובעצמו, החליט לעשות מעשה יוצא דופן. הוא ארז את כל אוסף התקליטים העצום שלו ושלח אותו ישירות לארכיון של אוניברסיטת מיסיסיפי, המוסד המכובד שעסק בחקר המוזיקה המודרנית המערבית.

לא מדובר בסתם ערימה של וינילים, אלא באוצר בלום שכלל כ-20,000 תקליטים נדירים. בתוך המאגר הזה הסתתרו כ-7,000 תקליטים מקוריים שקינג עצמו ניגן ושידר כשהיה די.ג'יי צעיר ונמרץ בתחנת הרדיו WDIA בממפיס אי שם בשנות החמישים העליזות. התרומה הזו הייתה כל כך משמעותית שהיא סייעה להקים את ארכיון הבלוז המפורסם, והאוניברסיטה לא נשארה חייבת והעניקה לקינג תואר פרופסור של כבוד בשנת 2004. מאסטר הבלוז כבר החזיק בארון שלו תואר דוקטור של כבוד ממכללות אחרות, אז אפשר לומר שהאיש היה מלומד לא פחות משהיה וירטואוז. ריספקט! הגיטרה שלו, לוסיל, הסמיקה מאושר.

ואם כבר מדברים על ידע מוזיקלי, אי אפשר שלא להזכיר את הלהיט הגדול ביותר שלו, THE THRILL IS GONE. מספרים שהשיר הזה, שיצא ב-1969, היה למעשה קאבר לשיר של רוי הוקינס משנת 1951. ההפקה של ביל סימצ'יק שילבה שם כלי מיתר, מהלך שנחשב חריג מאוד בבלוז באותה תקופה, אבל זה עבד והביא לקינג את פרס הגראמי. קינג עצמו הודה שהשירה שלו שם הייתה שונה מכל מה שביצע עד אז.

אבל עכשיו, כבונוס מיוחד, בואו אקח אתכם במנהרת הזמן אל הפעם הראשונה שגיטריסט הבלוז הגיע לארצנו הקטנה. זה קרה בשנת 1972, ושני האמרגנים שביקשו להביאו לישראל היו מלאים בחששות. הם לא ידעו איך הקהל הישראלי יאכל אותו. אחרי הכל, הוא לא היה סופרסטאר פה באותם ימים ולא היו לו להיטים שחרכו את המצעדים המקומיים, זאת למרות ההיסטוריה רבת השנים והשפעתו העצומה על כוכבי רוק אחרים. ביודעם זאת, פנו שני האמרגנים לעשות כל טריק אפשרי של יחסי ציבור כדי להעלות את שמו לקראת הגעתו, וזה הצליח בגדול.

קינג לא רק הופיע בארץ באולם גדול, אלא גם הגיע להעניק הרצאה מרתקת על הבלוז במועדון הג'אז בר-ברים בתל אביב. במהלך הרצאתו, בערב ה-5 באוקטובר 1972, היה לצדו הגיטריסט הישראלי יצחק קלפטר שג'מג'ם עמו. קינג עמד על הבמה ויצחק ישב למרגלותיה. קלפטר הגיע לשם בהזמנתו של אשר ביטנסקי, אז מנהלו האישי. בתחילה יצחק חשש מאד מהמעמד המחייב, אך במהרה הוא התעשת והצליח להרשים את איש הבלוז של העולם הגדול. כשדיברתי עם קלפטר על הערב ההוא, עיניו נצצו מאושר. ביטנסקי אישר בפניי שזה היה אחד הערבים המרגשים יותר של מאסטרו יצחק.

לא רק במועדון הג'אז בארצנו נכח קינג, אלא הוא ביקש מאמרגניו גם לארגן לו הופעה בפני חיילים. אלו סידרו לו הופעה בבסיס בסיני, כשיותר מאלף חיילים ישבו וראו שם אותו, על במת האולם, מזיעים ונהנים עם נגני הליווי שלו והריעו לו ממושכות. הוא נתן להם יותר משעתיים של הופעה מחשמלת. הוא גם ישב לאכול עם החיילים בחדר האוכל הצבאי וקיבל שם במתנה תצלום גדול של ארבעה מטוסי סקיי-הוק כשהם טסים מעל הכנרת וקישוט מנחושת שהגיעה מפגז של תותח. קינג היה נרגש מאד מהמתנות האותנטיות. הוא גם נכח בפתיחת מועדון חדש במרכז הארץ בשם התפוז, שם התכבד גם בכיבוד שהולם את השם, תפוזים ישראליים עסיסיים.

בהופעתו בהיכל התרבות בתל אביב, נרשמה בחלק השני אחרי ההפסקה תקרית כשהקהל הנלהב ביקש להיות קרוב אליו וניגש לבמה, אך נתקל בשוטרים חמושים וחמורי סבר שעמדו על הבמה וביקשו למנוע את זה בכל מחיר. כשמישהו בקהל ביקש ללחוץ את ידו של קינג, ששמח מהמחווה וחייך, דאג שוטר ישראלי לנתק מיד את המגע ביניהם. כנראה עדיין הדהד בראשם הכאוס המוחלט שהיה בהופעתו של לאונרד כהן באותו מקום, רק כמה חודשים לפני כן.

ואפרופו הגיטרה המפורסמת, קינג העניק לגיטרה שלו את השם לוסיל לאחר תקרית אש במועדון בארקנסו בחורף 1949. שני גברים רבו שם על אישה בשם לוסיל והפילו חבית נפט ששימשה לחימום, מה שגרם לשריפה גדולה. קינג נמלט החוצה אבל אז נזכר שהגיטרה שלו נשארה בפנים, ורץ חזרה לתוך הלהבות כדי להציל את הכלי שעלה לו אז 30 דולר. מאז, כל גיטרה שלו נקראה על שם אותה אישה, כדי להזכיר לו לעולם לא לעשות שטויות כאלה שוב.

התקליט החייתי של פינק פלויד. ב-21 בינואר בשנת 1977 יצא התקליט ANIMALS שרבים רואים בו התקליט האחרון של פינק פלויד לפני שהחומה כיסתה את הכל.

שנת 1977 הייתה שנה מוזרה בבריטניה. ברחובות לונדון המלוכלכים הסתובבו צעירים זועמים עם סיכות ביטחון באף ותספורות מוהיקן, צורחים על אנרכיה ועל כך שאין עתיד. תנועת הפאנק הייתה בשיאה, בעטה בכל מה שהריח מממסד ישן ושבע, ולהקות כמו סקס פיסטולס שלטו בכותרות. ובתוך הכאוס החברתי והכלכלי הזה, בזמן שהאבטלה גאתה והאינפלציה חנקה את הממלכה המאוחדת, ארבעת חברי פינק פלויד עמדו לשחרר לעולם את מה שרבים מחשיבים עד היום כתקליט האפל, הציני והבוגר ביותר שלהם עד אז. זה לא היה עוד מסע בחלל או קינה נוגה על חבר שאבד; זו הייתה יריקה בפרצוף של החברה המודרנית.

אני, כמו אחרים כמוני בוודאי, רואים בו את הצעד האחרון של הלהקה כגוף יצירתי משותף לפני שפרויקט החומה השתלט על הכל, שנתיים לאחר מכן. מעריצי הלהקה כבר היו רגילים לגישה הקונספטואלית שלה, אך מעטים יכלו לחזות את היצירה המוזרה הזו שהגיעה אחרי ההדר האלקטרוני והרך של WISH YOU WERE HERE. לכאורה, זה היה תקליט שעסק בחברו הטוב של האדם ובשני יצורי חווה מוכרים נוספים, אך כמו בכל דבר אצל פינק פלויד, היה כאן הרבה יותר ממה שנראה לעין ולאוזן. באמצעות שימוש בממלכת החיות כמטאפורה לחולשות האנושיות, התקליט הציע מבט נוקב על נושאים של מוות, ריקבון, חמדנות, סקס, כוח, קנאה ועוד הרבה מעבר לכך.

השורשים של ANIMALS החלו לצמוח עוד הרבה קודם לכן, במהלך ההקלטות לתקליט הקודם. הלהקה עבדה אז בחדר חזרות שנקרא UNIT במרכז לונדון, מקום דחוס ומחניק למדי. שם, חברי הלהקה יצרו שתי יצירות ארוכות ומורכבות שהפכו לחלק בלתי נפרד מההופעות החיות שלהם באותה תקופה ונועדו במקור להיכלל בתקליט של 1975. הקטעים נקראו RAVING AND DROOLING ו-YOU'VE GOTTA BE CRAZY. עם זאת, כשהקונספט של התקליט ההוא התגבש סביב דמותו הנעדרת של סיד בארט ואלמנטים של חוסר נוכחות, הוחלט להשמיט את שתי היצירות הללו. בינתיים, WISH YOU WERE HERE והסיבוב שהגיע בעקבותיו זכו להצלחה מסחרית מסחררת שהפכה את חברי הלהקה לעשירים כקורח.

באותה תקופה קיבלה הלהקה החלטה עסקית ואמנותית משמעותית: להקים אולפן הקלטות משלהם. בכל זאת צריך להשקיע כספים במיזם עסקי כלשהו, פן ייבלעו בגלל מס ההכנסה הבריטי. האולפן נבנה על פני שלושה מתחמים מחוברים בכתובת בריטניה רואו 35, בצפון לונדון. המבנה, שהיה בעברו כנסייה, הפך למעין מבצר בטון אפור וקר. זו הייתה הפעם הראשונה שתקליט מלא של הלהקה לא הוקלט באולפני אבי רואד (מאז OBSCURED BY CLOUDS). הסיבה למעבר הייתה כלכלית גרידא: החוזה המקורי של פינק פלויד עם אבי רואד, שבו קיבלו זמן הקלטה בלתי מוגבל תמורת אחוז מסוים מרווחי הלהקה, פג תוקפו. החברים רצו עצמאות, אבל המחיר היה אווירה תעשייתית ומנוכרת.

המעבר לאולפן החדש היה נוח מאוד לגיטריסט דייויד גילמור ולקלידן ריק רייט שגרו בסביבה. לעומת זאת, המיקום היה גרוע עבור הבסיסט רוג'ר ווטרס, שגר רחוק יחסית ונאלץ לנסוע בפקקים של לונדון מדי יום. יתרה מכך, באותה תקופה הוא עבר תהליך גירושים לא נעים מאשתו הראשונה, ג'ודי, וחייו האישיים היו קשים ומתוחים. את התסכול הזה הוא שפך לתוך הטקסטים.

המוח מאחורי הקונספט של אנימלס היה ללא ספק ווטרס. הרעיון שלו היה להקביל דמויות אנושיות והטבע שלהן לעולם החי, בהשראת ספרו של ג'ורג' אורוול, ששמו ANIMAL FARM. אך בעוד שאורוול ביקר את הקומוניזם הסטליניסטי, ווטרס כיוון את חיציו הארסיים אל הקפיטליזם הבריטי של שנות ה-70. הוא בחר שלושה סוגי חיות: חזירים (השליטים המושחתים והמדכאים), כלבים (אנשי העסקים האכזריים ורודפי הבצע) וכבשים (העדר הצייתן והעיוור).

וכך, היצירה RAVING AND DROOLING עברה מתיחת פנים ונקראה מחדש SHEEP, עם מילים חדשות שנכתבו בהתאם לרוח המרדנית. היצירה השנייה, YOU'VE GOTTA BE CRAZY, שינתה את שמה ל-DOGS ועברה עיבוד מחודש שכלל סולואים מפותלים של גיטרה. לאלו נוספו שני קטעים קצרים בשם PIGS ON THE WING, אחד פותח את התקליט והשני סוגר אותו, כשיר אהבה אקוסטי ופשוט שנועד לרכך את המכה. שיר חדש לגמרי הגיע בדמות PIGS (THREE DIFFERENT ONES).

בתקופה זו, ווטרס החל לראות בפינק פלויד להקה שהיא כולה שלו, כששלושת החברים האחרים מתפקדים כנגני הליווי שלו ותו לא. ריק רייט, שתמיד היה נוכח מוזיקלית בתקליטים הקודמים והעניק ללהקה את הצליל המרחף והעשיר שלה, לא היה אסרטיבי מספיק כדי לעמוד מול ווטרס הלוחמני וכך הפסיד בקרב, כאשר תפקידי אגו החלו לשחק חלק מכריע במחנה הלהקה. תפקידיו של רייט בקושי נשמעים בתקליט, ושום קרדיט על הלחנה לא רשום על שמו בו. שנים מאוחר יותר חשף רייט שהוא לא אהב את המוזיקה שנוצרה עבור התקליט, וטען שהאווירה באולפן הייתה כה עכורה עד שווטרס איים כי לא יאפשר לו להפיק אלבום סולו אם לא יתיישר לפי רצונו.

למרות זאת, המלחמות בתוך הלהקה הולידו, לטעמי, את אחד התקליטים הטובים יותר שלהם. זהו תקליט אפל, אלים, מחוספס ועוצמתי מאוד. הסאונד הכללי קשה יותר מהתקליטים הקודמים של הלהקה, נטול כמעט לחלוטין מהרכות שאפיינה אותם בעבר. היו שטענו באותה תקופה שפינק פלויד הושפעו מתנועת הפאנק שהחלה לצוץ סביבם, אך זה לא מדויק. החומר של פינק פלויד קדם להגעת הפאנק, אך הוא שיקף היטב את האווירה המוזיקלית והחברתית בבריטניה כשיצא ב-1977.

אירוניה משעשעת היא שפאנקיסטים רבים אהבו ללבוש חולצות עם הסיסמה I HATE PINK FLOYD באותם ימים (המפורסם שבהם היה ג'וני רוטן (ליידון) מהסקס פיסטולס, שהודה שנים אחר כך שהוא דווקא חיבב את הלהקה), מבלי לדעת שמתופף הלהקה, ניק מייסון, היה אחראי להפקת התקליט השני של להקת פאנק בשם THE DAMNED, שהקליטה אותו באולפנים של הפלויד עצמם.

העיתונות הבריטית לא הרעיפה שבחים גדולים על התקליט באותה תקופה. NME כינה אותו אחד התקליטים הקיצוניים והמדכאים ביותר ששוחררו באותו זמן. המבקרים טענו שהלהקה הפכה ליהירה ומנותקת. אבל זה לא עצר את אנימלס מלהגיע למקום השני במצעד הבריטי ולמקום השלישי במצעד האמריקאי, הישג מרשים לתקליט שכלל רק חמש רצועות, ששלוש מהן אורכן מעל עשר דקות.

עטיפת התקליט הייתה מיוחדת בפני עצמה והפכה לאייקון תרבותי. היא מציגה תצלום של חזיר עף בשמיים בין שתי ארובות של תחנת הכוח הבריטית באטרסי. ווטרס הגה גם את רעיון העטיפה, כשהוא דוחה הצעות אחרות של חברת העיצוב HIPGNOSIS שכללו ילד מביט בהוריו מקיימים יחסי מין. הוא גייס את החברה, שטענה שרעיון כזה ניתן להשיג בקלות על ידי הדבקת חזיר על תצלום קיים (פוטומונטז'). אבל ווטרס, בפרפקציוניזם העקשני והאופייני לו, לא רצה לשמוע על כך. הוא דרש שהדבר האמיתי ייעשה. וכך, בלון חזיר ענק באורך של כ-9 מטרים עוצב על ידי חברת עיצוב גרמנית בשם BALLON FABRIK. לחזיר, אגב, הוענק כינוי החיבה "אלג'י".

שלושה ימים נקבעו לצילום העטיפה. ביום הראשון נשכרו צלפים כדי לירות בבלון החזיר במקרה שיתנתק מהחבלים ויברח ללא שליטה. עם זאת, לקח שעות ארוכות באותו יום רק לנפח את הבלון בגז הליום. באותו יום צולמו תמונות רק של תחנת הכוח, ללא החזיר, תחת שמיים קודרים ודרמטיים להפליא. ביום השני, החזיר הועלה ונקשר בחבלים. אבל אז קרתה התקלה המפורסמת: משב רוח חזק קרע את החבלים, ואלג'י השתחרר והחל לעוף משם ללא אפשרות לצלם אותו כראוי. הצלפים שנשכרו ביום הקודם לא נשכרו ליום השני מטעמי חיסכון, וכך החזיר ניצל מכדורים ועף לו להנאתו.

החזיר המעופף נסק לגובה של כ-30,000 רגל ונכנס לנתיבי הטיסה של נמל התעופה הית'רו. טייסים המומים דיווחו למגדל הפיקוח שהם רואים חזיר ענק טס לידם, וטיסות בוטלו או הוסטו. בסופו של דבר, החזיר נחת בשדה פתוח בחווה בקנט, והפחיד עדר של פרות אמיתיות. באותו יום אכן היה אפשר לומר שחזיר עף בשמי אנגליה. ביום השלישי, החזיר הועלה שוב למקומו המקורי בין הארובות, אך הפעם השמיים לא נראו קודרים ודרמטיים כמו ביום הצילום הראשון, אלא כחולים ובהירים מדי. מסיבה זו, העטיפה שאנו מכירים הורכבה מתצלום תחנת הכוח של היום הראשון ומבלון החזיר של היום השלישי – בדיוק הפתרון שווטרס דחה מלכתחילה. עטיפה זו הפכה לאחת האייקוניות ביותר של הלהקה.

סיבוב ההופעות של התקליט נקרא IN THE FLESH, וגיטריסט בשם טרנס "סנואי" ווייט צורף לעמדת הגיטרה, לאחר שנבחן קודם לכן באולפנים החדשים של הלהקה. באותו מבחן בד, וויט קיבל משימה מיוחדת: להקליט סולו גיטרה משלו שיגשר בין שני השירים הקצרים שנקראו PIGS ON THE WING. וויט הקליט את הסולו הזה עם אחת הגיטרות של גילמור. גרסה זו עם הסולו שלו לא יצאה על ויניל או דיסק, אלא רק בפורמט של התקליט שנקרא EIGHT TRACK CARTRIDGE. גרסה זו היא סוג של קסטה שבה התקליט נשמע בלופ אינסופי, פריט אספנים נדיר בימינו.

השיר PIGS ON THE WING הגיע במטרה ליצור איזון רגשי והסבר לקונספט של התקליט, שהכיל ברובו נקודות אפלות על החברה האנושית. ווטרס כתב את השיר האקוסטי הקצר הזה כבלדת אהבה לאהובתו החדשה, קרוליין כריסטי, שהפכה לאשתו השנייה. שיר זה נכתב לקראת סוף סשן ההקלטות של התקליט, כאשר ווטרס הרגיש שהתקליט זקוק לרגע של אנושיות בתוך כל הזעם.

אבל השיר הקצר והתמים הזה גרם גם למרירות קשה בינו לבין שאר חברי הלהקה, ובעיקר מול גילמור. זאת מכיוון שאחוזי תמלוגים על שירים לא ניתנו לפי אורך של שיר, אלא רק לפי קיומו בתקליט. כך, ווטרס הרוויח בערמומיות משני שירים אקוסטיים פשוטים וקצרים שהזרימו כסף רב לחשבון הבנק שלו כשני שירים נפרדים, בעוד השיר הארוך והמורכב DOGS, שנמשך מעל 17 דקות, לא חולק לשתי רצועות נפרדות בין גילמור לרוג'ר ווטרס, כדי לאפשר לגילמור לקבל את התמלוגים שלו על יצירה אחת שלמה. גילמור זעם על התרגיל המסחרי הזה של ווטרס, והמתח ביניהם רק גבר.

הרצועה DOGS היא ביקורת מוזיקלית חריפה על אנשים האובססיביים רק לעצמם תוך כדי דריכה על אחרים – ה"כלבים" בחברה הקפיטליסטית. אנשים אלו מקריבים את האנושיות שלהם תמורת הצלחה בקריירה. בסוף הם מגלים שהם מתים לבד ובעצב, נגררים מטה על ידי משקל האבן של עושרם. זהו השיר היחיד שבו התרחש שיתוף פעולה מוזיקלי בכתיבה בין ווטרס וגילמור בתקליט זה, והתוצאה היא יצירה פרוגרסיבית מופתית עם עבודת גיטרות מורכבת וסאונד סינטיסייזרים חותך.

השיר PIGS (THREE DIFFERENT ONES) מפנה את חיציו הארסיים כלפי אלו שמתנהגים כמו חזירים במסווה של שומרי מוסר צדקניים של החברה. חץ אחד כזה הופנה בבירור כלפי מארי ווייטהאוס, פעילה שמרנית בריטית ידועה לשמצה. שם משפחתה מונצח במילות השיר. היא הייתה ראש ועדת הצנזורה הבריטית במדיה והאמינה שלהקות רוק משדרות רק תוכן מיני ומופקר ביצירותיהן. שני החצים הארסיים האחרים הופנו לאנשים פחות מוגדרים.

הרצועה SHEEP נכתבה על הרובד החברתי שבו אנשים מתקהלים כעדר, בדרך כלל כנועים לחברה השלטת, אך מסוגלים לבצע מהפכות חברתיות משמעותיות אם רק יחפצו בכך באמת. בשיר זה בתקליט, ווטרס ניגן בגיטרת קצב בעוד הבס נוגן כאן על ידי גילמור, שניגן גם בגיטרה המובילה. בסוף השיר, הכבשים מתמרדות והורגות את הכלבים, אך המסר הסופי נשאר ציני – הכבשים פשוט חוזרות לשגרה תחת שלטון חדש.

ברולינג סטון קטלו את התקליט: "החלל תמיד היה המפלט האולטימטיבי עבור הלהקה הזו. הוא עדיין כזה, אך כעת ההגדרות עברו למקום אחר. הרומנטיקה של החלל החיצון התנדפה. פעם היה צד אפל לירח, ועכשיו יש חיות, עם ביקור בחווה רועשת וצורמת שבה מה שצריך לעשות זה להסתכל על חזירים מעופפים. האלבום הזה הוא אסופת שירים העוסקים בנושאים כמו בדידות, מוות ושקרים. אך השירה חלולה והסאונד מורכב יותר, ובכל זאת חסר עומק אמיתי; אין כאן שום דבר שמשתווה לפתיחה המדהימה של הצד האפל של הירח, ואיכשהו נוצר הרושם שהלהקה הזו עוברת גלגול למפעל של חפירות סתמיות. אולי זה לא אמור להפתיע. פלויד מודל 1977 הפכה למרירה והמסר שלה הפך לחסר תכלית ומייגע. זה הוא הניסיון של פינק פלויד להתמודד עם ההבנה שגם בריחה החוצה היא לא התשובה. אין מוצא, אתה מתגבר על זה, אתה יורד שוב למטה. וזה מה שפינק פלויד עשו בחבטה אדירה".

בעיתון STEREO REVIEW פורסמה ביקורת באותה שנה שלא חסכה שבטים: "מעולם לא היה אכפת לי מפינק פלויד של התקופה שאחרי סיד בארט. ללא הייסורים והחזון הפסיכדלי של בארט, הסוריאליזם השמימי של הלהקה, השוטטות הכרומטית חסרת המטרה וההתעסקות באפקטים קוליים מעולם לא עשו לי את זה יותר מדי. אבל האלבום הקודם, WISH YOU WERE HERE, היה משהו אחר. עם המיומנויות המוזיקליות המופלאות של אולפני אבי רואד, הוא הגיע כמחווה מרגשת באמת לחבר המייסד שנפל קורבן לסכנות אורח החיים. זהו אלבום שנון, מריר, מרדני, ומעל הכל, רגיש. אהבתי אותו. אני לא אוהב את ANIMALS החדש שלהם. חמלה היא רגש נדיר אצל מוזיקאי רוק, אך לרוע המזל רחמים עצמיים אינם כאלה, והאלבום הזה יוצא כמו עוד מוצר משעמם, בדומה לתוצרים של ג'יימס טיילור, אלטון ג'ון ולו ריד".

הביקורת בעיתון האמריקאי בילבורד דווקא מצאה נקודות אור: "המתנה הנדירה של פינק פלויד היא להיות מסחריים ביותר דווקא כשהם נאמנים ביותר לחזון המעורפל, המאיים והסוריאליסטי שלהם. פינק פלויד משתמשים בהמצאה ייחודית כדי לתחזק מרקמים מוזיקליים מהפנטים שמקלים על המאזין לספוג שירים על גלריה של דמויות לא נוחות. החדש של הלהקה הוא אלבום קונספט המחלק את האנושות לכלבים מניפולטיביים ובודדים, שליטים חזירים דכאוניים וכבשים מורדות. אהבה משותפת היא הדרך היחידה להתעלות מעל הקיום החייתי הזה, כפי שבא לידי ביטוי בקטע אקוסטי קצר ושקט שפותח וסוגר את האלבום. שאר האלבום מורכב משלושה שירים ארוכים המבשרים רעות".

גם מגזין פלייבוי פרסם ביקורת על התקליט אז, ברוח עוקצנית: "פינק פלויד, מלכת החלל, עברה לגן חיות והתאימה את הרוק המעוצב שלה לפנטזיית 'חוות החיות' של אורוול. אין ספק, פלויד עיצבו אלבום אידיאלי להאזנה תוך כדי עישון ג'וינט קולומביאני חזק; יש כאן הרבה קולות וגיטרות מהדהדות, אבל הביצוע הטקסטואלי הנדוש, המנוקד בחרחורים ומתובל בנביחות, הוא שטויות במיץ. האלבומים של הלהקה נמכרים אוטומטית בכמויות ענק, וזה אכן מוכיח שאנימלס מצליח להמריא רק בזכות האוויר החם שיש בתוכו".

בעיתון הבריטי מלודי מייקר הועלתה הצעה מעניינת להפוך את אנימלס לחלק אחד מטרילוגיה של פינק פלויד, שבה הצד האפל של הירח הוא חלק הניכור, התקליט שבא אחריו הוא חלק הבדידות, והתקליט החדש יהיה החלק של הרוע האנושי. עיתון המוזיקה SOUNDS קרא לו במשחק מילים משעשע: PIG DEAL.

הלילה שבו הסגולים הרעידו את גרמניה רגע לפני הפיצוץ. ב-21 בינואר בשנת 1973 הופיעה להקת דיפ פרפל במינכן, גרמניה. הקהל נהנה מאד מההופעה, אבל קרו שם דברים...

להקת דיפ פרפל הגיעה לעיר כחלק מסיבוב הופעות אינטנסיבי לקידום התקליט החדש שנקרא WHO DO WE THINK WE ARE, והאווירה הייתה מחשמלת. לראשונה בהיסטוריה של ההרכב הנוכחי, עמדה בפני חמשת הסגולים הזדמנות פז להופיע בפני קהל עצום במינכן. לא היה מדובר בעוד הופעה במועדון מעופש, אלא באירוע המוני שמשך אליו אלפי אנשים נלהבים שגודשים את האולימפיה-האלה המפורסם, אותו אולם שנבנה עבור המשחקים האולימפיים רק שנה קודם לכן.

מאחורי הקלעים, הלחץ היה מוחשי אך מעורבב בשגרה של רוק. איש הצוות הטכני המסור, איאן הנספורד, תפקד כשעון המעורר האנושי של הלהקה והלך בנחישות מחדר הלבשה לחדר ההלבשה כדי לוודא שאף כוכב לא נרדם במשמרת. הגיע הזמן, הוא קרא לדיפ פרפל בקול סמכותי. חברי הלהקה ידעו בדיוק מה לעשות ברגעים הללו. הבסיסט רוג'ר גלובר, הקלידן ג'ון לורד והמתופף איאן פייס מילאו במהירות עוד משקה לכוס שלהם, אולי כדי לקבל אומץ ואולי סתם כי הם יכולים ובא להם. בפינה אחרת, הגיטריסט ריצ'י בלקמור, האיש והמצב רוח, כיוון את הגיטרה שלו בריכוז מופתי, בעוד הזמר איאן גילאן ניצל את השניות האחרונות של הפרטיות וסיים במהירות את השיחה שלו עם אשתו זואי. בחוץ השתרר שקט באולם, אותו שקט מתוח של לפני הסערה.

המעריצים שהגיעו מכל קצוות האזור המתינו בקוצר רוח. הם ישבו מתוחים וצמודים זה לזה מול הבמה, מייצרים גוש אנושי אחד של ציפייה. לבסוף, הרגע הגדול הגיע. האורות עומעמו והחושך השתלט על האולם. צללים כהים נעו על הבמה כמו רוחות רפאים מוזיקליות, עד שזרקור אדום וחזק נשפך מהחושך הישר על דמותו של גילאן. הוא לא היה צריך יותר מזה. הוא צעק "היי!" לתוך המיקרופון, והקהל הגרמני, שבדרך כלל ידוע באיפוק מסוים, איבד את זה לגמרי. הקהל הריע, שרק, צרח והרעיד את יסודות המבנה.

ואז זה התחיל. החמישה פרצו בעוצמה עם HIGHWAY STAR. השיר הזה בכלל נכתב במקור כבדיחה על אוטובוס בדרך לפורטסמות' בשנת 1971, כשאחד העיתונאים שאל את הלהקה איך הם כותבים שירים. ריצ'י לקח גיטרה, ניגן אקורד G, וגילאן אלתר מילים על מכוניות מהירות ועל היותו "כוכב אוטוסטרדה", בעוד האוטובוס נע על הכביש. הביצוע במינכן היה מהיר ועצבני, ומשם העניקו חברי הלהקה לקהל עוד סט סגול למהדרין.

ברור שהיה ברשימת השירים את STRANGE KIND OF WOMAN. השיר הזה, שבמקור נקרא PROSTITUTE, מספר על אהבה טראגית לאישה ששברה את ליבו של הגיבור ומתה בסוף. בהופעה במינכן, השיר הפך לזירת גלדיאטורים עם קרב השירה המפורסם של גילאן מול הגיטרה של בלקמור. גילאן היה שר פרזה, ובלקמור היה מחקה אותה בגיטרה בדיוק כירורגי, משחק של חתול ועכבר שהקהל בלע בשקיקה. כל הבמה היה ביניהם דו שיח, אבל מאחורי הקלעים? הם שתקו זה מול זה כשבתוכם יש רגש אחד ברור זה כלפי זה - שנאה עזה.

הערב נמשך עם LAZY הבלוזי. השיר הזה היה הבמה הבלעדית של ג'ון לורד להראות לכולם למה הוא נחשב למאסטרו בקלידים. עם פתיחת ההאמונד של לורד ובה ציטוטים קלאסיים מיצירות מופת, הוא הוכיח שרוק כבד ומוזיקה קלאסית הם בני דודים קרובים. השיר הזה, שנכלל בתקליט MACHINE HEAD, הוא דוגמה מושלמת ליכולת של הלהקה לשלב ג'אם סשן מורכב בתוך שיר רוק. איך לא? והיה גם את SMOKE ON THE WATER. השיר שנולד מתוך אסון אמיתי בקזינו במונטרה, שווייץ, שם פראנק זאפה עסק בהופעה עד שמישהו ירה ברובה זיקוק לתקרה ושרף את המקום עד היסוד. את הריף המפורסם ביותר בהיסטוריה של הגיטרה חשמלית הם הקליטו במסדרונות של מלון גראנד הוטל, והקהל במינכן זכה לשמוע אותו בביצוע חי ובועט.

ההופעה הסתיימה עם הפינאלה הגרנדיוזי של SPACE TRUCKIN הארוך. המילים של השיר עוסקות בנסיעה בחלל ובדיעה אישית של האמנים על התקליט FIREBALL - "הפיירבול עליו רכבנו היה מרגש, אבל עכשיו יש לנו מכונה חדשה" (והמכונה היא - MACHINE HEAD). אבל בהופעה זה הפך למפלצת אינסטרומנטלית שאפשרה לכל נגן להשתולל. בלקמור, במופע אימים של הרס, התעלל בארבע גיטרות וזרק אותן על הרצפה, זו אחר זו, לקול תשואות הקהל שהיה בטוח שזה חלק מהאמנות. בסך הכל, דיפ פרפל עשתה כמעט 90 דקות של שכרון חושים - ההופעה הארוכה ביותר בסיבוב ההופעות שלה בגרמניה.

אבל מתחת לפני השטח המיוזעים והשמחים, רחשו זרמים אפלים שסימנו את הסוף של ההרכב המפואר הזה. רגע לפני ההופעה, כשהכל נראה ורוד (או סגול...) מבחוץ, ריצ'י בלקמור הטיל פצצה כשאמר לכתבים מקומיים שהוא רוצה לעזוב את הלהקה עם המתופף איאן פייס. הציטוט שלו הסגיר את חוסר שביעות הרצון האמנותי שלו: "אני מעדיף לנגן בלוז. הייתי רוצה לנגן באופן חופשי יותר". גם ג'ון לורד, שניסה אולי להרגיע את הרוחות או פשוט להישיר מבט למציאות העגומה, אמר: "אנחנו נעים בלי הפסקה בסיבוב הופעות עד יוני. אנגליה, אמריקה, אוסטרליה ויפן. זו אולי המדינה האחרונה שננגן בה ביחד. אז אנחנו פשוט צריכים זמן שקט לחשוב על המוזיקה וההצלחה שלנו. אחרי זה נראה מה יהיה". הקהל במינכן קיבל הופעה היסטורית, אבל הוא לא ידע שהוא חוזה באחת הנשימות האחרונות של הענק הסגול לפני השינויים הגדולים שעמדו לטלטל את עולם הרוק.

כשהבלוז יוצא מהקופסה בתקליט חדש! ב-21 בינואר בשנת 1968 יצא האלבום BOOGIE WITH CANNED HEAT של להקת CANNED HEAT.

זה לא היה סתם עוד תקליט בלוז; זה היה רגע מכונן שבו חבורה של אספני תקליטים אובססיביים מקליפורניה לקחה את המורשת השחורה של הדלתא והזריקה לה אנרגיה פסיכדלית מחשמלת. הלהקה, שבישראל זכתה לשם המעט משעשע "חום משומר", הוכיחה באותו יום חורפי שהיא הרבה יותר מסתם להקת קאברים – היא הייתה מכונת זמן מוזיקלית משומנת היטב.

הלהקה הזו צמחה להצלחה גדולה בין השאר בגלל הידע העצום שלה במוזיקה הבלוז. לא מדובר היה בחובבים, אלא בחוקרים של ממש. לחברי הלהקה היה ידע אנציקלופדי בתחום ולקחה על עצמה לחדש הקלטות בלוז ישנות בכדי להביא את נושא הבלוז לקהל הרחב. אפילו השם שלהם נלקח מהיסטוריה רחוקה – מהשיר הישן של טומי ג'ונסון מ-1928, CANNED HEAT BLUES, שעסק באנשים נואשים ששתו את נוזל דליק לבישול כדי להשתכר.

במרכז העניינים עמדו שני טיפוסים מנוגדים לחלוטין שהשלימו זה את זה בצורה קוסמית. שני הכישרונות המרכזיים בלהקה היו אל וילסון, שהיה נגן גיטרת סלייד מוכשר מאד. הוא גם ניגן במפוחית ושר בקול טנור ייחודי. וילסון, שזכה לכינוי BLIND OWL (הינשוף העיוור) בשל קוצר ראייה קיצוני שחייב אותו להרכיב משקפיים עבים במיוחד, היה גאון מוזיקלי ביישן ומופנם. אחד מחבריו הקרובים של וילסון היה הגיטריסט מייק בלומפילד, דמות מוכרת בעולם הבלוז החשמלי.

מהצד השני עמד בוב הייט, שהיה איש גדל ממדים ו'צרחן בלוז' לא פראייר. הכינוי של הייט היה 'הדוב' (THE BEAR), ולזכותו נזקף גם קרדיט כבעלים של אוסף תקליטי הבלוז הגדול ביותר, אוסף שהיה מקור ההשראה הבלתי נדלה של הלהקה.

הלהקה נוסדה בשנת 1965 כשכמה אספנים של תקליטי בלוז התאגדו בביתו של הייט. ביניהם היה גם אל וילסון. בסוף הפגישה החליטו הנוכחים להקים להקה. ההתחלה לא הייתה זוהרת. השנה הראשונה בחיי הלהקה לוותה בעיקר באדישות מצד הקהל. הדבר גרם ב-1966 לפירוקה למשך שלושה חודשים. אבל הגורל רצה אחרת. המזל הטוב החל לנקוש על הדלת לאחר חזרתה לפעילות. אך לא לזמן רב. נקודת המפנה הראשונה הגיעה בקיץ של האהבה. ב-17 ביוני 1967 הופיעה הלהקה בפסטיבל מונטריי, האירוע שהגדיר את דור הפרחים, ועיתון הג'אז הידוע DOWN BEAT שיבח את הופעתה שם כשהלהקה אף הופיעה על שער הגיליון הזה.

התקליט הראשון יצא חודש לאחר מכן והגיע למקום ה-76 במצעד האמריקני כשהחברים יצאו עמו לסיבוב ההופעות המשמעותי הראשון, אך אז העסק הסתבך. הם נעצרו על ידי המשטרה בדנבר כי נמצאו עליהם כמויות של מריחואנה. הסיפור מאחורי המעצר היה דרמטי: המשטרה שתלה מודיע שהיה חבר ילדות של הייט, וברגע האמת פשטה על המלון.

רק וילסון היה היחיד שלא נעצר, כי בשל היותו חובב טבע נלהב ביותר הלך לאסוף עלים בסביבה ו'פיספס' את המשטרה. החברים בילו סוף שבוע בכלא ושוחררו בערבות. כשחזרה הלהקה ללוס אנג'לס, יצאה בהצהרות לתקשורת שהמשטרה שתלה עליהם את הסם. המעצר גרם לחור כלכלי בכיס הלהקה. עקב חוסר האפשרות של החברים לממן הגנה משפטית ראויה, הם נאלצו למכור את הזכויות של השירים שלהם לחברת התקליטים LIBERTY תמורת 10,000 דולר – סכום שנשמע אז דמיוני אך בדיעבד התברר כמחיר הפסד עבור זכויות יוצרים של להיטי ענק. המעצר עצמו הסתיים בעונשים על תנאי.

התקליט השני של הלהקה נקרא הוא זה שעליו המאמר הזה מתמקד. באלבום הזה עזבה הלהקה את תבנית הבלוז הידועה והכניסה גם מוטיבים של רוק לתמהיל. ההרכב שהקליט את היצירה הזו כלל, בנוסף לווילסון והייט, גם את הגיטריסט הנרי "סאנפלאואר" וסטין, הבסיסט לארי "החפרפרת" טיילור, והמתופף אדולפו "פיטו" דה לה פארה, שהחליף את פרנק קוק והביא איתו גרוב חדש ורענן.

החוויות הקשות שעברו החברים מצאו את דרכן ישירות אל תוך המוזיקה. השיר AMPHETAMINE ANNIE נכתב על ידי הייט בהשפעת מעצר הסמים שהלהקה חוותה, ולמעשה שימש כאזהרה חריפה נגד השימוש בסמים ממריצים (ספיד), כשהוא מספר על בחורה שהדרדרה לתהום. שיר נוסף על מעצר הסמים היה MY CRIME, שבו הלהקה לא היססה לתקוף את הממסד. כפי ש"הדוב" מנסח זאת: "המשטרה בדנבר, לא, הם לא רוצים ארוכי-שיער בסביבה. וזו הסיבה שהם ניסו להרוס את המוניטין של הלהקה".

אבל היהלום שבכתר היה שיר אחד, שונה ומיוחד. השיר הידוע ביותר בתקליט הוא ON THE ROAD AGAIN, שבו התגלה וילסון כמולטי אינסטרומנטליסט. הוא ניגן בשיר מפוחית, שירה, גיטרה וטאמפורה – כלי נגינה הודי שיצר צליל רקע מהפנט והוסיף נופך פסיכדלי ליצירה שהתבססה במקור על שיר של פלויד ג'ונס מ-1953. השירה הייחודית שלו והניחוח המזרחי נתנו לשיר חותמת של קלאסיקה. וילסון שר בפלצט גבוה ומרחף, בניגוד מוחלט לקולו המחוספס של הייט, מה שיצר את אחד הצלילים המזוהים ביותר של שנות השישים.

התקליט הזה היה גם הראשון להכיל קטע 'בוגי', סגנון שהפך לאחד מסמלי הלהקה מבחינה מוזיקלית. הבוגי בתקליט הזה מגיע בקטע FRIED HOCKEY BOOGIE, שנמשך 11 דקות כשבקטע הזה מפגינים חברי הלהקה את כשרונם בסולואים. הקטע התבסס על הריף המפורסם של ג'ון לי הוקר בשיר BOOGIE CHILLEN, והפך למעין מרתון מוזיקלי. הפייבוריט (המועדף), עם זאת, עשוי להיות FRIED HOCKEY BOOGIE – ‏11 דקות של ג'אם מדליק. כפי שהייט אמר: "מאז ימי האלבום האחרון שלנו, הרבה אנשים באו ושאלו אותנו למה לא הכנסנו את הבוגי לתקליט הבא שלנו, אז חשבנו על זה והחלטנו שזה יהיה רעיון די טוב".

אבל משהו קרה בשטח. רק אחרי שחברת התקליטים גילתה שבטקסס משמיעים נון סטופ את השיר ON THE ROAD AGAIN, הוחלט להוציאו על גבי תקליטון ב-24 באפריל 1968, בגרסה מקוצרת שהתאימה לרדיו. הוצאת התקליטון הזניקה את התקליט אל המקום ה-16 במצעד וגם התקליטון הגיע למקום ה-16 במצעד הסינגלים. כלי התקשורת החלו להתייחס אל הלהקה כאל ממציאי הבלוז החדשים. הקהל החל לגדוש את הופעותיה.

גם העטיפה של התקליט משכה את העין. הציור הסוריאליסטי של הלהקה הוא מעשה ידיו של ג'ון דאגלס קליין, בוגר ASU (אוניברסיטת אריזונה) וחבר מייסד באחוות הגברים החברתית SIGMA CHI. פרט טריוויה מעניין הוא שקליין אייר את העטיפה לפני שבלהקה החליפו מתופפים, ולכן תמונתו של פרנק קוק מופיעה בה במקום זו של איש הקצב החדש, דה לה פארה, למרות שדה לה פארה הוא זה שמנגן ברוב שירי התקליט.

זה הוא פרק מתקדם בבלוז המודרני. הכל היה טוב ויפה עד שאל וילסון פרש מהלהקה בספטמבר 1970. הוא שוכנע כמה ימים לאחר מכן להצטרף להרכב מחדש ונקבע שהם יפגשו אותו בשדה התעופה ושכולם יטוסו יחדיו להופעות בגרמניה. וילסון לא הגיע לטיסה וחברי הלהקה היו בטוחים שהוא פשוט פספס את הטיסה. מה הייתה קשה הידיעה שקיבלו בגרמניה שוילסון מת בחצר האחורית בביתו של הייט ממנת יתר של סמים (ברביטורטים). הוא היה בן 27 כשמת ואמן הבלוז ג'ון לי הוקר קרא לו 'נגן המפוחית הטוב ביותר בעולם'. אך וילסון לא שמע את התשבחות של הוקר כשהיה בחיים. חברי הלהקה החליטו, למרות הידיעה המצערת, להמשיך בסיבוב ההופעות אבל החום המשומר התנדף מהקופסה עם היעלמותו של וילסון. ה"ינשוף העיוור" הצטרף ל"מועדון ה-27" הידוע לשמצה.

ב-21 בינואר בשנת 1984 מת זמר הנשמה הוותיק, ג'קי ווילסון, לאחר שהיה שרוי שמונה שנים בתרדמת. בן 49 במותו.

ג'ק לירוי ווילסון ג'וניור היה זמר אמריקאי ודמות בולטת במעבר של סגנון הרית'ם אנד בלוז למוסיקת נשמה. הוא זכה לכינוי "מר התרגשות", ונחשב לאחד הזמרים הדינמיים המדהימים ביותר במוסיקה עכשווית ויכל היה בקלות להפוך לזמר אופרה עם המנעד הקולי הייחודי שלו. כאמן מבצע במה, לא ניתן היה לגעת בו. הוא היה לבוש ללא דופי וכבש את הקהל. לפעמים הוא היה צולל לתוך הקהל, שם מעריצות היסטריות קרעו את בגדיו והוא אהב כל דקה מזה. כשג'קי ווילסון סיים הופעה, גם הוא וגם הקהל היו מרוקנים.

ווילסון דחף את כל מה שהוא עשה לקיצוניות. הוא התחתן שלוש פעמים והיו לו פרשיות מחוץ לנישואין שהולידו צאצאים רבים. נדיבותו הייתה כצריכת האלכוהול שלו; בלתי מוגבלת. הוא פיתח התמכרות כרונית לאמפטמינים וקוקאין, ובכל זאת הקליט כ-400 שירים החל מגוספל ובלוז, שם היו השורשים היו. סימן ההיכר שלו היה להמריא עם קולו מטווח הטנור העשיר הרגיל שלו לתווים בטווח נשי גבוה, עם שליטה מושלמת. אמרו עליו שהוא אף המציא צלילים.

ההופעות החיות והמחשמלות שלו רק לעתים נדירות לא הצליחו להביא את הקהל למצב של טירוף. האקט שלו כלל נפילות על הברכיים, הסרת העניבה והז'קט שלו והשלכתם מהבמה ולגרום לכמה נשים פחות מושכות בקהל לעלות לבמה ולנשק אותו. ווילסון אמר לעתים קרובות, "אם אני משכנע את הבחורה הכי מכוערת בקהל לבוא ולנשק אותי, כולם יחשבו שהם יכולים לקבל אותי וימשיכו לקנות את התקליטים שלי".

כמו אמנים רבים מהתקופה, ווילסון היה בבעלות מוחלטת של המאפיה. למען האמת, כאמן שחור של שנות ה-50 וה-60, הוא היה צריך את המאפיה כדי לקבל כניסה ללאס וגאס ולמקומות הלילה המפוארים של עולם הקברט.

ווילסון ניצל ממוות בפברואר 1961, כשהוא נורה ונפצע מחברתו, חואניטה ג'ונס, שמצאה אותו בדירה עם הדוגמנית, האלרין האריס, חברתו לשעבר של הזמר סאם קוק. זה היה רומן בן שלוש שנים וחואניטה הייתה קנאית בטירוף ומאוהבת בטירוף בו. ג'ונס הייתה לשעבר בצבא ארה"ב, כך קיבלה רשיון נשק. בסביבות 3 או 4 לפנות בוקר חזרו ווילסון והארלין מהופעה מאוחרת כשחואניטה חיכתה לו, אקדח חבוי במכנסיים שלה. מה בדיוק התרחש כנראה ידוע רק לשלושת האנשים שהיו במקום, אבל ג'ונס התעמתה עם ווילסון כשעמד להיכנס לדירתו בקומה השישית וירתה בו פעמיים. למרבה הפלא, למרות פציעות קשות הוא הצליח לתפוס את האקדח מג'ונס ודידה במורד הרחוב.

הוא הובהל לבית החולים במצב קשה. המאפיה דאגה לשמור על הנכס שלה עם שליחת הרופאים הטובים ביותר, למקרה שמשהו ישתבש. קליע אחד הוצא מישבנו וקליע נוסף היה קרוב מדי לעמוד השדרה ונותר בגופו לשארית חייו. ווילסון, שאיבד כך כליה, החליט לשקר ולטעון למשטרה שג'ונס ניסתה להתאבד ולא לירות בו. "היא ניסתה לירות בעצמה ולכן לא תבעתי אותה".

עם זאת, במהלך שנות השבעים הוא לא מצא את אותה מידת הצלחה של העבר, אך הוא המשיך להופיע, כשהיה לו הרגל, לפני כל הופעה; הוא לקח לידו חופן טבליות מלח ושתה עמן כמויות גדולות של מים כדי ליצור הזעה מרובה. הוא אמר לאלביס פרסלי לפני הופעה שלו בלאס וגאס, "הבחורות אוהבות את זה". 

בתחילת שנת 1975 כבר לא כולם שיבחו בדפוס את הופעותיו, כפי שנכתב בעיתון בניו ג'רסי: "צריך יותר מאשר כוח, זיעה וריאות כדי ליצור הופעה בלתי נשכחת. היה קשה להבחין בדיוק מה היה חסר בהופעה שלו. הקול שלו, ללא ספק, נשאר עוצמתי וייחודי כתמיד, אפילו אחרי כמעט 20 שנות שירה. עבודת הרגליים המהודרת שלו והתנועות הפרועות שלו עדיין מתבטאות בהתרגשות קדחתנית. אבל זה המרכיב הבלתי מוחשי שבונה קשר בין הבדרן לקהל שנראה היה חסר. לא היה חום, שום קרבה לא נוצרה בינו לבין הקהל. אולי הוא שיכלל את האקט שלו עד לרמה של מקצועיות חלקה מדי. יחד עם זאת, אולי זה קרה בגלל הקהל שלא היה אופייני לג'קי ווילסון. בגלל סופת השלגים, הקהל הדליל כלל כמעט כולו אנשי שיווק שעמד מול עבודת רגליים מהירה של ג'קי ווילסון שיכולה לבייש את מוחמד עלי".

ב-29 בספטמבר 1975, ווילסון לקה בהתקף לב מסיבי על הבמה בקזינו בו הופיע. באמצע השיר LONELY TEARDROPS, עם המילים "הלב שלי בוכה", הוא התמוטט כשהקהל מחא כפיים כי חשב בתחילה שזה חלק מההופעה שלו. האמרגן, וולט כהן, היה בקהל ואמר, "שמעתי את הראש שלו נסדק בנפילה ההיא". המפיק, דיק קלארק: "ברגע שראיתי אותו נופל ידעתי שמעולם לא ראיתי אותו עושה את זה כך קודם. הוא נפל לאחור, היכה בראשו על הבמה והיה בעיצומה של כניסה לתרדמת. זה נראה כמו חלק של ההצגה, אבל הוא מעולם לא קם. זה כנראה הזיכרון הגרוע ביותר מהחוויה שלי בעסקי הבידור". ברולינג סטון נכתב בדיווח: "במחשבה שהזמר התעלף, קלארק מיהר לצדו. כשהוא לא מסוגל להחיות אותו, קלארק קרא לרופא בקהל. לאחר מכן הוא התחיל להתייפח וביקש מהקהל 'להתפלל' עבור ווילסון. בעוד אחרים קרעו את סרבל העור של ווילסון והחלו לעסות את ליבו, נעשתה לו הנשמה מפה לפה. 'הסתכלתי על ג'קי ואמרתי, 'אם אתה בסדר, תמצמץ'. הוא מצמץ פעמיים, ואז עיניו התגלגלו בראשו וכל מה שראיתי היה לבן'...".

המשיך קלארק, "מישהו מהלהקה ניסה לתת הנשמה מפה לפה, אבל זה לא עזר. אף אחד מאיתנו לא ידע לבצע החייאה. זו כנראה חלק מהאשמה שלי". קלארק קרא להסיט את הווילונות של הבמה מיד, בעוד הקהל מביט באימה. זה מאוד יוצא דופן שלגבר אתלטי בן 41 יש התקפת לב ויותר יוצא כשזה בזמן שהוא שר, "הלב שלי בוכה, בוכה", באופן שכל כך מזכיר טרגדיה יוונית.

הוא הובהל לבית חולים סמוך, ללא דופק, ללא לחץ דם וכשהוא אינו נושם. צוות רפואי הצליח להחיותו, אך המחסור בחמצן למוחו גרם לו להחליק לתרדמת. הרופאים הביעו חשש שנוצר נזק תמידי למוחו.

הוא התאושש לזמן קצר בתחילת 1976, ואף היה מסוגל לצעוד כמה צעדים מתנודדים, אך החליק חזרה למצב של חצי תרדמת. משנת 1978 ועד 1984, ווילסון חדל להיות חדשות. מעט מאוד מבקרים טרחו להגיע ולחלוק כבוד. לא שזה היה עניין קל כעת לקבל כניסה, שכן הטרלין דרשה לאשר כל בקשה לביקור. ווילסון לא הצליח להתאושש ומת ב-21 בינואר 1984, בגיל 49, מסיבוכים של דלקת ריאות.

בדיוק שלוש שנים לאחר מותו הוכנס ג'קי ווילסון להיכל התהילה של הרוק'נ'רול.

גם זה קרה ב- 21 בינואר. דרמות, מפגשים גורליים וצלילים ששינו את העולם.

1965: האנימלס מגורשים מגן העדן של הארלם

נתחיל עם להקת THE ANIMALS, החבורה הבריטית הקשוחה מניוקאסל, שמצאה את עצמה בסיטואציה מביכה למדי ב-21 בינואר 1965. הלהקה הייתה אמורה לעשות היסטוריה ולהיות ההרכב הבריטי הראשון שמככב כמופע מרכזי בתיאטרון APOLLO המפורסם בניו יורק, המקדש של המוזיקה השחורה. הכל היה מוכן, הקהל היה במתח, אבל אז נכנסו לתמונה הבירוקרטים. שלטונות ההגירה האמריקאים, שמעולם לא הצטיינו בחוש הומור או בחיבה לרוק'נ'רול, גילו שלחברי הלהקה אין אישורי עבודה בתוקף בארה"ב. במקום לקרוע את הבמה, הם נאלצו לארוז את המזוודות ולעזוב את המדינה באופן מיידי, כשהם משאירים מאחוריהם מעריצים מאוכזבים והפקה המומה.

1966: ואן מוריסון נפרד בסטייל

שנה לאחר מכן, ב-1966, יצא לחנויות התקליט THEM AGAIN של להקת THEM הצפון-אירית. זה היה רגע מתוק-מריר, שכן זה היה התקליט האחרון שבו השתתף הסולן הכריזמטי ואן מוריסון לפני שיצא לקריירת סולו מפוארת. התקליט היה ניסיון אמיץ להתרחק מהסאונד הגולמי של המוסכים ולשלב אלמנטים של מוזיקת נשמה ופסיכדליה, כולל גרסאות כיסוי מרשימות כמו I PUT A SPELL ON YOU של סקרימינג ג'יי הוקינס. הביקורות שיבחו. בעיתון רקורד מירור נכתב אז בביקורת על התקליט: "האפקט הטוב בתקליט הזה בא בעיקר מוואן מוריסון, שכתב חמישה מ-16 הקטעים פה. הוא שר בכל השירם ומנגן פה בסקסופון. השירים הטובים פה הם בהחלט אלו שנכתבו על ידו". גם המתחרים פרגנו, ובעיתון MUSIC ECHO נכתב בביקורת: "נראה שיש בשטח שתי להקות פעילות שנקראות THEM. אבל מבחינתי, רק הלהקה של ואן מוריסון היא המקורית והתקליט החדש שלה מלא באש, קצב וחיוניות".

1971: ג'ון לנון פותח את הפה (ואת הלב)

ב-1971, מגזין רולינג סטון פרסם את אחד הראיונות החשובים והמטלטלים ביותר בתולדותיו. ג'אן וונר ישב מול ג'ון לנון לשיחה כנה עד כדי כאב, שנערכה זמן קצר אחרי פירוק הביטלס. לנון, שהיה בעיצומו של טיפול בצעקה ראשונית, לא חסך במילים ושחט כמה פרות קדושות. הנה ציטוט מהראיון: "אני חושב שהתקליט PLASTIC ONO BAND הוא הדבר הטוב ביותר שעשיתי. הוא ריאליסטי. אני תמיד מעדיף לכתוב על עצמי ולא על אנשים אחרים. והנה בתקליט הזה אני כותב אך ורק על עצמי בעוד שבעבר לא תמיד עשיתי זאת. השירים המעטים הטובים באמת שכתבתי בביטלס היו HELP ו-STRAWBERRY FIELDS FOREVER. תמיד החשבתי אותם כשירים הטובים שלי. אלה שירים שכתבתי ללא צורך לדמיין סיטואציה כלשהי. הפעם לא נזקקתי להזיות מלאכותיות כדי ליצור".

כשוונר ניסה לעקוץ ושאל: "אז אין פה כל מיני NEWSPAPER TAXIS למיניהם?", ג'ון ענה לו, "למעשה, זו השורה שפול המציא בשיר על לוסי. בתקליט הנוכחי שלי אין בולשיט. יש פה הפקת רוק פשוטה. כמו שירים שאהבתי לשמוע לאחרונה כמו I HEAR YOU KNOCKIN של דייב אדמונדס או SPIRITS IN THE SKY של נורמאן גרינבאום. תמיד העדפתי רוק פשוט. נכון, בעבר עסקתי בפסיכדליה והזיות, כמו כל הדור ההוא, אבל שיריי הטובים ביותר הם הפשוטים". הראיון הזה הפך מאוחר יותר לספר LENNON REMEMBERS ונחשב למסמך מכונן בהבנת הנפש הלנונית.

1972: אירועים, השקות ותקריות מביכות

שנת 1972 הייתה עמוסה במיוחד ב-21 בינואר. ראשית, להקת פינק פלויד הגיעה ל-GUILDHALL בפורתסמות'. זה היה רגע היסטורי, שכן זו הייתה הפעם הראשונה שהיצירה THE DARK SIDE OF THE MOON בוצעה במלואה מתחילה ועד סוף ללא תקלות טכניות (בניגוד לניסיון הכושל בברייטון כמה לילות קודם לכן). באותה תקופה היצירה עוד נקראה בשם הזמני ECLIPSE, והקהל שנכח באולם לא ידע שהוא עד ליצירת מופת שתמכור עשרות מיליוני עותקים.

באותו יום ממש, בהוליווד, נרשמה תקרית מביכה במועדון PALLADIUM. קית' ריצ'רדס, הגיטריסט של הרולינג סטונס, שהיה כנראה במצב רוח מרומם מדי, החליט לקפוץ לבמה במהלך הופעה של אלילו, צ'אק ברי. הבעיה הייתה שצ'אק ברי, שהיה ידוע במזגו החם ובחוסר סבלנותו, לא זיהה את המעריץ המפורסם. הוא היה בטוח שאיזה שיכור מנסה להרוס לו את ההופעה. ברי חטף עצבים וזרק אותו בברוטליות משם. רק מאוחר יותר הוסבר לצ'אק את גודל הטעות, והשניים השלימו.

בינתיים בליברפול, דקלן מקמנוס הצעיר (שלימים יכבוש את העולם בתור אלביס קוסטלו) פגש מוזיקאי בשם אלן מייז. השניים מצאו מכנה משותף עם אהבתם את ניל יאנג, ואן מוריסון ובוב דילן. מייז היה בן 18 וניגן בלהקות כבר שנתיים, מקמנוס היה בן 17 וכמעט ללא ניסיון, למעט נגינה מדי פעם בגיטרה קצב בלהקת ההופעות של אביו, רוס מקמנוס. אז דקלן הוזמן להצטרף ללהקה של אלן, RUSTY. להקת הפולק-רוק הורכבה אז מאלן מייז בשירה ובגיטרה, דקלן מקמנוס בשירה וגיטרה, דייב יאגו בשירה ואלן בראון בבס. ביום זה בשנת 1972 הופיעה הלהקה את ההופעה הראשונה שלה מאז שהצטרף אליה מקמנוס. החיבור הזה היה הבסיס לקריירה של קוסטלו.

עוד באותו יום ב-1972, להקת T. REX הוציאה את התקליטון TELEGRAM SAM. השיר הפך ללהיט ענק והיה הראשון שהלהקה הוציאה תחת הלייבל העצמאי שלה. מנהיג הלהקה, מארק בולאן, טען אז שהוא כתב את זה בניו יורק "על אדם שעושה לי שירותים פה ושם". האצבעות החשדניות הצביעו בהכרח לעבר סוחר סמים ללא שם. מנהלו אז של בולאן, טוני סקונדה, טען אחרת. "זה קשור אלי. הייתי האיש הראשי שלו. JUNGLE FACED JACK היה סיד ווקר, העוזר שלי, שהיה בחור שחור". דרך אגב, "בובי" שמוזכר בשיר הוא בוב דילן (למעשה, השם בולאן הוא קיצור של בוב דילן).

1974: הנשיא והטרובדור

ב-1974 התרחש מפגש פסגה מפתיע בג'ורג'יה. בוב דילן הגיע לכנס ופגש שם את מושל המדינה דאז, ג'ימי קרטר. קרטר, שהיה מעריץ מושבע של דילן, ציטט משיריו בנאומים פוליטיים ואירח אותו בחום. הקשר בין הפוליטיקאי למוזיקאי המורד נראה מוזר על הנייר, אך הכימיה עבדה. "לקרטר יש את הלב במקום הנכון", אמר אחר כך הזמר. חברות זו נמשכה שנים רבות, ודילן אף הוזמן לבית הלבן לאחר שקרטר נבחר לנשיאות.

1979: הציפור החופשית שוב עפה

שנתיים לאחר התרסקות המטוס הטראגית שגבתה את חייהם של סולן הלהקה רוני ואן זאנט וחברים נוספים, להקת LYNYRD SKYNYRD עלתה שוב על הבמה. זה קרה ב-1979 במסגרת אירוע VOLUNTEER JAM של צ'רלי דניאלס. האוויר היה סמיך מרוב התרגשות כאשר חברי סקינירד ביצעו גירסה אינסטרומנטלית של להיטם FREE BIRD, ביחד עם להקתו של צ'רלי דניאלס. חסרונו של זמר הלהקה, רוני ואן זאנט שמת באותה תאונה, הורגש מאד. המיקרופון נותר מיותם במרכז הבמה, מואר באלומה בודדת, מחווה שגרמה לקהל ולנגנים לדמוע.

1984: הבעלים של הלב הבודד

ב-1984, להקת הפרוג-רוק הוותיקה יס עשתה את הבלתי יאמן. השיר OWNER OF A LONELY HEART הגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי. רבים ראו בלהקה זו כחבורת דינוזאורים מנופחי-פרוג והשיר הזה הוא שהציל את הקריירה של חברי הלהקה, כמו המותג יס, עם הפקה רעננה (של זמר הלהקה בעבר, טרבור הורן). השיר היה שונה לחלוטין מכל מה שהלהקה עשתה בעבר, בזכות השימוש בדוגם צלילים (סמפלר) מסוג סינקלווייר. ג'ון אנדרסון, סולן הלהקה, לא אהב את השיר בהתחלה וטען שהוא "פופי מדי", אך נכנע ללחץ המפיק. ההימור השתלם בענק.

ועוד קצת היסטוריה מהירה...

נחזור אחורה ל-1968. בריאן ג'ונס, מהרולינג סטונס, הגיע לסשן של חברו הקרוב, ג'ימי הנדריקס, באולפני אולימפיק שבלונדון. הנדריקס היה עסוק אז בהקלטת גירסה משלו לשיר ALL ALONG THE WATCHTOWER של בוב דילן. ג'ונס, שהיה כבר במצב בריאותי ונפשי רעוע, ניסה לנגן בפסנתר אך לא הצליח לשמור על הקצב. בסופו של דבר ג'ונס ניגן כמה תפקידים בסשן הזה שלא נכנסו לבסוף במיקס של השיר.

ב-2003 התרחש שינוי אישי מרתק. אז שינה הקלידן / מעבד לשעבר של ג'ת'רו טול, דייויד פאלמר, את שמו לדי פאלמר והחל לחיות כאישה. כשנה לאחר מכן הוא עבר ניתוח לשינוי מין. אז די פאלמר הייתה זה שעיבדה ותיזמרה את הקלאסיקות הידועות של ג'ת'רו טול בשנות השבעים והיא הייתה גם חברת להקה משנת 1977 ועד 1980.

ב-2004 נערכה הקרנת הבכורה של הסרט הדוקומנטרי של להקת מטאליקה, SOME KIND OF MONSTER. הסרט מתאר את אחת התקופות היותר סוערות בקריירה שלה כשלאורך הסרט גם נערכות פגישות טיפוליות של החברים עם פיל טאול, "מאמן משפר ביצועים" שגבה 40,000 דולר לחודש ומשימתו הייתה להעביר את הלהקה מעל הררי המטען הרגשי שלהם. המתח המרכזי הוא בעיקר בין החברים המייסדים, הזמר-גיטריסט ג'יימס הטפילד והמתופף לארס אולריך, שעוקצים כל הזמן זה את זה בעוד הגיטריסט קירק האמט והבסיסט החדש רוברט טרוחיו מסתכלים ולא מאמינים. הלהקה בהחלט הייתה צריכה את הטיפול. 30 דקות לתוך הסרט, הטפילד עוזב את מטאליקה בטריקת דלת ופונה לגמילה מאלכוהול, כשהוא מגיח שנה לאחר מכן עם תדמית שברירית יותר, הבנה טובה יותר של רגשותיו, נחוש לתת תשומת לב להיבטים שאינם מטאליקה בחייו, כמו משפחתו. אבל זה לא מסתדר עם אולריך, שרוצה מחויבות ללהקה. גם דייב מוסטיין, הגיטריסט המקורי שהועף מהלהקה לפני שהצליחה, מופיע בסרט. למרות שהוא זכה להצלחה גדולה עם להקתו MEGADETH, הוא לא התגבר על זה. כשהוא ולארס מתיישבים לשיחה, מוסטין מסביר: "כל מה שהיה לי זה אותך ואת ג'יימס. היו לנו חלומות ביחד, ומכרתי הכל כדי להצטרף לחלום הזה. ואז זה נגמר". הסרט מרתק ביותר עבור כל מי שרוצה להכיר את הדינמיקה של להקת רוק מצליחה שנמצאת בסכנת התפוררות.

ולסיום פרק ההיסטוריה, נקפוץ שוב ל-1965. אז נערכה באולפני קולומביה שבהוליווד הקלטה חשובה מאד עם להקת הבירדס, שלקחה את שירו של בוב דילן (על איש הטאמבורין, שהיה למעשה כינוי לספק סמים) ויצקה עמו צליל חדש ומשפיע. מפיק ההקלטה היה טרי מלצ'ר (בנה של השחקנית דוריס דיי) בן ה-23, שהייתה זו אחת ממשימותיו הראשונות עבור חברת קולומביה. יש שטענו מאז כי אמו שלטה במניות רבות בחברת התקליטים ולכן בנה יכל לעשות כל שחפץ בו. למרבה המזל, הוא בחר בבירדס. אבל חברי הבירדס התאכזבו לגלות כי הוחלט להשתמש בנגני אולפן מיומנים יותר מהם. חוזה ההקלטה של הבירדס אז מול החברה ציין כי באפשרותם רק לשיר בהקלטותיהם. אז נכנסו לאולפן נגנים כליאון ראסל (בפסנתר חשמלי, שיורד בהמשך במיקס), ביל פיטמן וג'רי קול (בגיטרות) לארי נטקל (בבס) והאל בליין (בתופים). חבר הלהקה, ג'ים מגווין, היה היחיד שהורשה להיכנס עמם לאולפן כשגיטרה עליו. ולא סתם גיטרה זו הייתה, כי אם ריקנבקר בעלת תריסר מיתרים. מגווין פרט בה בהקלטה והצליל הפך לחותם ברור של הלהקה בפרט ושל הפולק-רוק בכלל. עשרים ושניים טייקים הוקלטו לשיר זה עד שמלצ'ר נראה מרוצה. מגווין שר בקול, שנע בין דילן ללנון, ולצדו שרו דייויד קרוסבי וג'ין קלארק קולות הרמוניים. הבירדס קיצצו שני בתים משירו המקורי של דילן, כדי להפכו לשיר ידידותי לרדיו. כשבוב דילן שמע את הגרסה שלהם לראשונה הוא התלהב ואמר: "וואו, אפשר לרקוד לצלילי זה!". ביום זה הוקלט שיר נוסף (והפעם מקורי) שכתב ג'ין קלארק ושמו I KNEW I'D WANT YOU, שנועד לצדו השני של התקליטון. אחרי סשן הקלטה זה ינגנו חברי הבירדס בעצמם בכליהם באולפן, אבל אי נגינתם בשיר זה (שהפך לאבן דרך) גרמה לאנשים לתהות האם החברים ניגנו בשאר הקטעים. הדבר עורר לא מעט תיסכול בקרב הלהקה.

והנה רשימת הנכנסים והיוצאים מהעולם בתאריך זה:

1941: נולד ריצ'י הייבנס. האיש עם הקול העמוק והלב הרחב, שבין שאר תאריו הוא היה גם הראשון ששר בפסטיבל וודסטוק המקורי (זאת עקב פקקי תנועה שמנעו מאלה שלפניו להגיע בזמן). הייבנס אילתר את השיר FREEDOM על הבמה כי נגמרו לו השירים, וזה הפך לרגע שיא. הייבנס, שגם הופיע בארצנו בסבנטיז, מת ב- 22 באפריל 2013 בגיל 72.

1997: בלאס וגאס מת משבץ קולונל טום פארקר, מנהלו המיתולוגי אך בעייתי של אלביס פרסלי. בן 87 במותו. שמו האמיתי היה אנדריאס וואן קוויג'ק והוא היה מהגר שהגיע מהולנד לארה"ב ושינה את שמו לטום פארקר בשניה שכף רגלו דרכה שם. הוא מעולם לא קיבל גרין קארד ופחד כל הזמן שיגורש מארה"ב. לכן הוא דאג שאלביס בקושי יופיע מחוץ לגבול. ההתמכרות שלו להימורים הייתה ידועה לשמצה ועלתה לאלביס הון תועפות.

1944: נולד כריס בריטון, הגיטריסט של להקת THE TROGGS בסיקסטיז. כן, זו עם הלהיט WILD THING.

1983: טרגדיה כפולה. מת מסרטן ריאות לאמאר ויליאמס, הבסיסט של האחים אולמן כשהחליף ב-1972 את ברי אוקלי המנוח בלהקת האחים אולמן. הוא נשאר בלהקה עד שנת 1976 ולאחר מכן הצטרף לחברים לשעבר של להקת האולמנים כדי להקים להקה חדשה בשם SEA LEVEL אותה עזב בשנת 1980. סיבת מותו הייתה סרטן בריאות, כנראה כתוצאה מחומר כימי רעיל בשם AGENT ORANGE ששאף כששירת כחייל במלחמת ויאטנם. בן 36 במותו. אותו חומר היה מנשיר וקוטל צמחים אשר שימש את צבא ארה"ב במניעת הווייטקונג למצוא מזון ולהסתתר.

1947: נולד פיי הייסטינגס, הגיטריסט, הזמר והמייסד של להקת CARAVAN הבריטית והפרוגרסיבית, מאבני היסוד של סצנת קנטרברי.

1945: נולד פיט קירצ'ר, שרבים לא יודעים מי הוא אז אספר לכם שהוא היה המתופף של להקת STATUS QUO בין 1985-1982, כשהחליף את המתופף המייסד, ג'ון קוגלאן. הוא גם ניגן עם הלהקה כהופעה הפותחת את לייב אייד המפורסם ב-1985.

בונוס ישראלי: כוכב קטן - שיר ענק. החודש, ינואר בשנת 1973, הוצג לראשונה ברדיו שיר חדש - "כוכב קטן" של הנשמות הטהורות.

זה השיר המקורי הראשון שנוצר במסגרת השלישייה הזו. אחד מהשירים העדינים, המרגשים והעל-זמניים בתקליט החד-פעמי שיצא להרכב בשנת 1974. יש בו הרמוניות קוליות צלולות, לחן מתוחכם במסווה של פשטות (כיאה לנתן כהן המופלא), ושיתוף פעולה נדיר בין כישרונות צעירים מאוחדים לגאונות מוזיקלית ושמה מתי כספי, שעיבד את השיר.

"בלילה... בלילה...", פותחת נאוה ברוכין את השיר עם קולה הנפלא שרופד בהד אולפני אנלוגי נפלא. ולצדו גיטרה אקוסטית שנשמעת קרובה ונפלאה, בס וכלי הקשה שמביאים קצב א-לה בוסה נובה (נו, אחרי הכל זה מתי כספי - שגריר הבוסה נובה בישראל). ואז, כשהאוזן מתרגלת לשיר בא לפתע טוויסט עם כינור שמטייל והרמוניות ווקאליות ואקורדים מפתיעים. איזה יופי של דבר זה. עיבוד מינימלי שממקסם את כל האלמנטים שנמצאים פה.

מילות השיר נראות במבט ראשון כשיר ערש תמים על כוכב בשמיים: "בלילה, בלילה כשכולם כבר ישנים עולה פתאום כוכב בפאתי שמיים... כוכב קטן, כוכב רחוק..." אולם, כשצוללים לעומק, ניתן לראות פה את האמביציה של אמן צעיר שהוא למעשה נתן כהן עצמו (או הלהקה בה הוא נמצא). זוהי נבואה אופטימית של יוצר שיודע שיש לו משהו מיוחד להציע לעולם, גם אם כרגע הוא "קטן ורחוק".

הנבואה אכן התגשמה: "הנשמות הטהורות" הפכה לקלאסיקה ברורה וה"כוכב הקטן" הפך לשיר חשוב בפסקול שלנו. וכן, לא כותבים שירים כאלו היום במיינסטרים שלנו - וחבל מ-א-ד!

ראיינתי לעומק את נתן כהן ונאוה ברוכין לספרי על הרוק הישראלי. אם ברצונכם באמת לדעת מה היה אז עם השלישייה ההיא - הספר ההוא זה המקום היחיד.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459