top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 באוקטובר בעולם הרוק

עודכן: 5 בדצמ׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-22 באוקטובר (22.10) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "לדבר על וודסטוק זה כמו לדבר על מלחמת העולם השנייה... זה היה מציף רגשית" (גרהאם נאש)


ב-22 באוקטובר בשנת 1969 יצא התקליט השני של להקת לד שפלין. שמו הוא LED ZEPPELIN II והוא היה כפצצת אטום שנחתה על עולם הרוק.


SIDE 1

1. Whole Lotta Love

2. What Is & What Should Never Be

3. The Lemon Song

4. Thank you


SIDE 2

1. Heartbreaker

2. Livin' Lovin' Maid (She's A Woman)

3. Ramble On

4. Moby Dick

5. Bring It On Home


למרות שאלבומה הראשון של לד זפלין היה הצלחה גדולה מאד, כבר עם צאתו נוצר לחץ גדול על חברי הלהקה ליצור אלבום שני שייצא בסוף אותה השנה. אחרי הכל, חברת התקליטים אטלנטיק, שהחתימה את הלהקה, העניקה לה, במעמד חתימת חוזה ההקלטות, מקדמה מהשמנות יותר שראה עד אז עולם הרוק


עם לוח זמנים עמוס ביותר לא הייתה אפשרות לקבוע זמן חזרות והקלטות ארוך ורגוע. אולפני הקלטה נקבעו לחברי הלהקה באזורי מקומות שונים בהם הופיעו. כך נכנסו הם לאולפן מזדמן וטוב, הקליטו קטע מוסיקלי כלהקה או תפקיד נגינה כתוספת להקלטה והמשיכו בדרכם בסיבוב ההופעות, כשהם סוחבים עימם את סלילי המאסטרים הכבדים, שהונחו בתוך הקופסאות המרובעות.



הקטע הפותח את התקליט, WHOLE LOTTA LOVE, הוא הראשון שקיבל קרדיט של כל ארבעת חברי הלהקה. שנים לאחר מכן נוסף לקרדיטים גם שמו של אמן הבלוז, ווילי דיקסון, שתביעה בבית משפט בגין גניבה מוסיקלית ממנו זיכתה אותו בקרדיט. הצחוק של הזמר רוברט פלאנט, בתחילת השיר, מוביל אותנו לאחד הריפים הגדולים ביותר בעולם הרוק. שירתו של פלאנט מוסיפה לזה תחושה של הר געש הורמוני שמתפרץ והלבה שלו מושפרצת לכל עבר. אני זוכר את הפעם הראשונה בה שמעתי את זה. הלסת שלי נפלה בחבטה לרצפה. עם זאת, פלאנט לא היה הראשון לשיר כך את השיר.


קחו את עצמכם להקשיב לגרסתה של להקת SMALL FACES, באולפני הבי.בי.סי, לשיר YOU NEED LOVE, ותבינו כיצד רוברט 'פרסי' פלאנט נהג לעמוד בקהל בהופעות הלהקה ההיא ולינוק את הצלילים וההגשה הווקאלית של הזמר, סטיב מאריוט. עדיין, התוצאה המוקלטת של זפלין היא אחת ההקלטות הברורות ביותר בעולם הרוק. כזו שאתם, עד היום, יכולים לחוש דרכה כיצד הלהקה ממש ניצבת מולכם פיזית ומנגנת.


השיר השני, WHAT IS AND WHAT SHOULD NEVER BE, הוא השיר הראשון של זפלין שהוקלט עם צלילי גיטרת גיבסון לס פול שהועברו דרך מגבר מארשל. הגיטרה הזו תהפוך לסימן היכר של פייג' שעד אז ניגן בגיטרת פנדר טלקאסטר. השיר מתחיל באופן שקט, כצעד להרגיע את המאזין אחרי הרעמים של השיר הפותח ועתיר האהבה, אל תדאגו, ההמשך שבו מחזיר את אווירת הרוק המחשמלת.


השיר השלישי באלבום, THE LEMON SONG, הוקלט בטייק אחד באולפן, כשכל הלהקה מנגנת ביחד, מה שנותן לו את אווירת ההופעה החיה. לחן ומילות השיר נלקחו מקטע הבלוז THE KILLING FLOOR של האוולין וולף ובעלי הזכויות של אותו אמן בלוז ידוע גם תבעו את זפלין. התביעה הסתיימה עם הסדר מחוץ לכתלי בית המשפט. וולף תבע שנתיים לאחר מכן את בעלי הזכויות שתבעו את זפלין, בגלל שהם לא העבירו לו את הכסף מהתמלוגים שמגיעים לו בעקבות התביעה. גם הפעם מדובר בשיר עם מסר מיני ברור ('תלחצי על הלימון שלי עד שהמיץ יטפטף על רגלי').


פייג' ניסה, בשנים מאוחרות, להסביר את הגניבות המוסיקליות שלו: "תמיד ניסיתי להביא משהו רענן לכל דבר שהשתמשתי בו. תמיד דאגתי שיהיה בזה שינוי ואני בטוח שברוב המקרים לא תשימו לב מה המקור היה". אם תקשיבו לשיר TRAVELLING RIVERSIDE BLUES, של רוברט ג'ונסון, תגלו גם אלמנטים שנלקחו משם לשיר זה.


השיר שחותם את הצד הראשון של התקליט נקרא THANK YOU. זו היא בלדה קסומה עם אורגן האמונד עסיסי, מאת ג'ון פול ג'ונס, שמעבר להיותו בסיסט הלהקה הוא גם היה הנשק הסודי שלה בתחום העיבודים. פלאנט הקדיש את השיר הזה לאשתו, מורין, ופייג' תרם שירה הרמונית (בקטע שמתחיל במשפט LITTLE DROPS OF RAIN). סולו הגיטרה בשיר הזה נוגן בגיטרה אקוסטית. זו הפעם הראשונה שעשה כך פייג' בשיר רוק.


צד ב' נפתח בשיר רוקי ושמו HEARTBREAKER, שעזר למצב את להקת לד זפלין כ'להקה כבדה'. פייג' על סולו הגיטרה שבאמצע השיר: "הדבר המעניין בסולו זה הוא שהוא הוקלט אחרי שכבר סיימנו להקליט את השיר. הסולו הזה הוקלט באולפן שונה מזה שבו הקלטנו את השיר עצמו והשחלנו אותו בהצלחה פנימה".


השיר LIVING LOVING MAID הינו הדבר הכי קרוב באלבום לשיר פופ. פייג' מנגן כאן בגיטרה עם 12 מיתרים. השיר מדבר על מעריצה אחת שנהגה לרדוף אחרי ג'ימי בניו יורק. השיר הבא נקרא RAMBLE ON ופלאנט סיפר כי הוא השיר המשמעותי הראשון עבורו, מבחינת כתיבת מילים שהושפעו מהספר 'שר הטבעות' אותו אהב לקרוא.


קטע סולו התופים של ג'ון בונהאם, MOBY DICK, נוצר כשג'ימי פייג' תפס את אותו מאלתר בתופיו באולפן. פייג' הקליט כמה קטעי תיפוף ואז הדביק אותם יחדיו לכדי סולו אחד. קטע הפתיחה והסיום של MOBY DICK הוקלטו בנפרד לסולו וחוברו יחדיו לאחר מכן. בהופעות הגיע סולו תופים זה, לפעמים, לכחצי שעה.


הקטע שמסיים את האלבום, BRING IT ON HOME, גם נלקח מקטע של ווילי דיקסון (וללא מתן קרדיט...). הקטע שפותח וזה שמסיים את השיר לקוחים מהגירסה שסוני בוי וויליאמסון הקליט ב-1963. הקטע האמצעי של השיר הוא לחן מקורי של פייג' ופלאנט (עד אשר יוכח אחרת...).


זה הוא רגע הפריצה האמיתי של זפלין בארה"ב. מכירות מוקדמות של התקליט (לפני שיצא לשוק) הגיעו לכדי 400,000 עותקים. התקליט הזה, שרבים נכנסו בזכותו לאהבת הלהקה, זרק את "אבי רואד" של הביטלס מפסגת מצעד האלבומים בארה"ב. באנגליה לקח טיפה יותר זמן להצלחה להגיע, אך היא הגיעה כשהאלבום טיפס לפיסגה בפברואר 1970. הסיבה להצלחה המאוחרת היא כי התקליטון עם השיר WHOLE LOTTA LOVE לא שוחרר באנגליה.


מה שכן, גירסה אינסטרומנטלית של השיר הזה הפכה להיות אות הפתיחה של התוכנית TOP OF THE POPS הבריטית. הפתיח הזה בוצע על ידי להקתו של אלקסיס קורנר שנקראה CSS. מה שמעניין הוא שרוברט פלאנט הקליט כמה שירים עם אלקסיס קורנר בשנת 1968, לפני שהצטרף לזפלין.


בעיתון NME פורסם בביקורת: "עוד אלבום גאוני מבית היוצר של לד זפלין שיסלול את דרכה של להקה זו לאחת הגדולות ביותר בעולם הרוק". בעיתון 'דיסק' נכתב: "בראיון שקיים עמנו רוברט פלאנט, הוא טען כי להקתו אינה כבדה. אבל כדאי לו להקשיב שוב לתקליט החדש שיצר ולהיווכח אחרת. קשה מאד להביא אווירה של הופעה לתקליט, אבל זפלין הם מהיחידים שהצליחו לעשות זאת, כמעט בשלמות, עם תקליט זה".


ומי כתב על התקליט ביקורת ברולינג סטון, אם לא ג'ון מנדלסון? האיש שרמס שם את אלבום הבכורה של הלהקה בביקורתו. אז בואו נראה מה הפעם היה לו להגיד: "היי, בנאדם, אני לוקח הכל בחזרה! זה אלבום אמיתי במשקל כבד! אוקיי — אני מודה שעד שלא האזנתי לאלבום שמונה מאות פעמים, נראה כאילו זה רק שיר אחד כבד במיוחד המשתרע על פני שני צדדים שלמים. אבל היי! אני חייב להודות שלזפלין יש את הנוסחה הייחודית והקסומה שלה. כאילו אתה מקבל את הרושם שהם יכולים לעשות את זה בשנתם.


ומי יכול להכחיש שג'ימי פייג' הוא גיטריסט הבלוז הלבן הכבד ביותר בעולם? באלבום הזה הוא עוד מדגים שהוא יכול לנפנף כל בלוזמן לבן אחר, וגם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב שלו.


השיר WHOLE LOTTA LOVE, שפותח את האלבום, חייב להיות הדבר הכי כבד שנתקלתי בו (או ליתר דיוק, זה נתקל בי) מאז אלבום הבכורה של BLUE CHEER. כאילו הקשבתי לזה עם איזה גראס וייטנאמי כבד וכמעט התפוצץ לי הראש.


היי, אני יודע מה אתה חושבים. 'זה לא אובייקטיבי במיוחד'. אני חייב להודות שעדיין לא הקשבתי לזה כשאינני מסטול.


בכל מקרה, רוברט פלאנט , שיכול לשיר צלילים בגובה שרק כלבים יכולים לשמוע, מדגים את הכובד שלו ב'שיר הלימון'. כשהוא צועק 'סחטי את הלימון שלי, עד שהמיץ יירד במורד רגלי', אתה לא יכול שלא להבהיר את העובדה שהלימון הוא מטאפורה פאלית מוסווית בחוכמה. רוברט ערמומי, הוא תוקע את כל האירוטיות הזאת בין השורות בדיוק כמו אבותיו בבלוז! ויש את 'מובי דיק', אשר יהיה עבור ג'ון בונהאם מה שהקטע TOAD עשה לג'ינג'ר בייקר. אז מי אמר שגברים לבנים לא יכולים לשיר בלוז?".



להזמנת הרצאת הבוטיק "מדרגות לרקיע - הסיפור של לד זפלין" (כולל דברים שלא ידעתם על עטיפת התקליט השני הזה) והרצאות מוסיקה אחרות: 050-5616459


ב-22 באוקטובר בשנת 1976 יצא אלבום כפול כפסקול לסרט הופעה של לד זפלין. שמו הוא THE SONG REMAINS THE SAME ובארצנו קראו לו, בתקשורת הכתובה, בשם 'המנגינה לעולם נשארת'.

SIDE 1

1. Rock And Roll

2. Celebration Day

3. The Song Remains The Same

4. Rain Song


SIDE 2

1. Dazed And Confused


SIDE 3

1. No Quarter

2. Stairway To Heaven


SIDE 4

1. Moby Dick

2. Whole Lotta Love


בקיץ 1973 עשתה לד זפלין את סיבוב ההופעות הגדול ביותר בקריירה שלה עד אז וביולי, כשהגיעה למדיסון סקוור גארדן בניו יורק, חברי הלהקה היו כבר סחוטים והשתוקקו לחזור הביתה. כדי להחמיר את המצב, הכספת בבית המלון שלהם נשדדה וכסף רב, יותר מ-200,000 דולר, שהופקד שם, במזומן, מרווחי סיבוב ההופעות - נשדד.


אלו אינם התנאים הטובים ביותר להקלטת אלבום חי והאלבום הזה דווקא קיבל מעריצים רבים ברחבי העולם. רבים מהם אוהבים אותו מאד כי הוא מזכיר להם את נעוריהם, לפני עידן היו טיוב ושאר הופעות הלהקה שיצאו באופן רשמי. היה זה הדוקומנט היחיד לשמוע (ולראות) את לד זפלין על הבמה. אני, לעומתם, חש כלפיו רגשות מעורבים. משהו בצליל שלו ובאופן שירתו של רוברט פלאנט (שקולו החל אז להיכנע בתהליך שבסוף הביא אותו לצרידות חמורה).


סדר השירים שנערך לאלבום בא לתת לנו את התחושה של הופעת זפלין שלמה. בכך הוא מצליח ובענק, כי ההאזנה לתקליט, לפי סדר השירים שבו, מעניקה סיפור ולא מקבץ של שירים. ברור שהיו כמה שירים שנאלצו לצאת מהעריכה לגמרי, כדי לספק מוצר בצורת אלבום כפול בלבד.


זה נפתח עם מכות התופים של בונהאם שמכניסות את הלהקה לשיר ROCK AND ROLL. כבר פה נשמע קולו של פלאנט לא במיטבו והוא לא פעם בורח למנעד נמוך וזהיר. הוא הצליח לחפות על זה היטב עם ג'ינס הדוקים, חולצה פתוחה שחשפה חזה מרשים ורעמת שער בלונדיני כשל רעמת אריה. אין ספק שפלאנט היה איש החזית המושלם של עולם הרוק'נ'רול. עם זאת, קולו החדש של פלאנט דווקא מתאים לשירים החדשים יותר של הלהקה, כדוגמת RAIN SONG ו- NO QUARTER המופתיים (כשהאחרון מהם מקבל פה סולו אווירתי בקלידים מידיו של הבסיסט ג'ון פול ג'ונס המוכשר כשד).


למרות שהלהקה נשמעת מהודקת בנגינתה, הצליל דחוס מדי (אפשר להשוות זאת להקלטות מוקדמות יותר, כמו HOW THE WEST WAS WON מ-1972, כדי להבין שהאלבום הזה, מבחינת סאונד, מפסיד).


"זה שיר של תקווה", הציג פלאנט את ההמנון החדש של הרוק, עם STAIRWAY TO HEAVEN. הקהל זיהה את השיר מיד עם הצלילים הראשונים של ג'ימי פייג' בגיטרה כפולת הצוואר שלו. עבור פלאנט זה גם רגע טוב בהופעה בו הוא יכול לשיר ולא חייב לצרוח ולהרוס עוד את מיתרי קולו. פעם שירתו הייתה מלוטשת, אך, לצערי, לא פעם היא הפכה מרוטשת.


האם זה רק אני, או שהגרסה המוקלטת החיה את היצירה הזו נשמעת מנומנמת מדי, עד כניסת הלהקה למצב אנרגטי יותר? לא פעם נשמע לי כאילו פלאנט מנסה להעיר את הקהל ("האם מישהו זוכר צחוק?") עד שגם הוא פה ושם נשמע כאילו הוא מנקר על הבמה. כמו כן, יש לי בעיה כשבקטעים מסויימים, כמו סולו הגיטרה של פייג' פה, העדיף ג'ון פול ג'ונס לספק צלילי בס עם המקלדת שלו במקום לנגן בס עשיר ואדיר. בכל פעם שאני משווה את הרגע הזה עם הגרסה האולפנית מהאלבום הרביעי - הגרסה החיה נופלת.


פייג' אמר, עם סיום סיבוב ההופעות ההוא, לכתב NME, תוך שיקוף המצב בהופעות שהוקלטו לאלבום הזה: "זה היה סיבוב נהדר, אך כולנו סחוטים לגמרי. עברתי את נקודת האל-חזור מבחינה פיזית. עכשיו עברתי גם את הנקודה הזו מבחינה מנטאלית. נאלצתי לתפקד באופן אוטומטי כדי לא להפיל את העניין. עכשיו ניקח חודשיים של הפסקה ולאחר מכן כנראה נעבוד על אלבום חדש".


בעניין השוד, שהתחלתי לספר עליו בתחילת הפוסט; זה היה בערב האחרון במדיסון סקוור גארדן. הכסף נעלם מהכספת שבמלון דרייק, בו התאכסנה הלהקה ושאר עוזריה. מנהל ההופעות, ריצ'רד קול, הוא שהפקיד את המזומן שם והיה גם זה שגילה כי איננו. הוא רץ לספר על כך למנהל הלהקה, פיטר גראנט, שמיהר להזהיר את כל האנשים שקשורים אליו שם (כולל הלהקה) לנקות את חדריהם מיד מכל סם שהוא. הוא ידע שהמשטרה תיכף תגיע. קול גם אולץ להתחבר למכונת אמת כדי לגלות האם הוא לקח את הכסף לעצמו או לא. הוא יצא דובר אמת ולא ידוע להיכן הכסף נעלם. חברי הלהקה התשושים לא התרגשו מזה.


לטוב ולרע, האלבום הזה לוכד את זפלין בתקופה שבה הכוח האכזרי שלה, כושר ההרבעה הצעיר ומטעני החשמל הבלתי מבוקרים שלה הגיעו לשיא; זה מרגש ומתיש כאחד. הסרט הקולנועי, שיצא יחד עם האלבום, דאג גם להשתיל את הלהקה באופן ויזואלי בראש המעריצים, כך שקשה לי, וודאי לאחרים, לשמוע את האלבום הזה מבלי שארבע הדמויות המצולמות ירצדו בדמיוני על הבמה.


חבל רק שאלבום זה יצא שלוש שנים לאחר ההקלטה האמיתית ובשל כך כנראה פספס את הרכבת האמיתית. לו היה יוצא בזמן אמת (כמו, למשל, מה שעשו דיפ פרפל עם MADE IN JAPAN), המעריצים היו מקבלים אותו כדוקומנט אמיתי של התקופה ולא כאיזה מוצר שהוא סוג של פשרה וכנראה גם צורך לקיים סעיף בחוזה ולהשלים את הפער של זפלין שהייתה אז מושבתת מהופעות (בגלל התאונה, בשנת 1975, בה נפצע קשה פלאנט). ועם זאת, הוא נחשב לקלאסיקה.


ועדיין, יש משהו באלבום הזה שמעביר את החשמל היטב. מה זה, לעזאזל?


ב-22 באוקטובר בשנת 1964 הודפס מכתב למנהל להקה בשם THE HIGH NUMBERS מחברת התקליטים EMI ובו בשורת דחייה. הלהקה הזו נקראה בהמשך THE WHO. אז מה היה כתוב במסמך? בואו לקרוא.


"מר למברט היקר,

הקשבתי שוב ושוב לתקליטי הדוגמה של להקת 'המספרים הגבוהים', שנעשו מסשן המבחן של הלהקה אצלנו באולפן - ואני עדיין לא יכול להחליט, האם יש להם מה להציע לנו.


כמובן שאתה יכול לחתום בינתיים עם חברת תקליטים אחרת ואאחל לך את כל המזל הטוב שבעולם. אם לא תעשה כך, אשמח להקשיב להקלטות אחרות עם הלהקה.


בברכה, ג'ון ברג'ס, עוזרו של נורמן ניואל, מנהל גילוי אמנים ורפרטואר".


ב-22 באוקטובר בשנת 1971 הודיע המפיק ג'ורג' מרטין (שעבד עם הביטלס) לכלי התקשורת שהוא מצא את הלנון והמקרטני הבאים.


השניים עונים לשמות פאריש וגורביץ והגיעו מלונדון. מרטין הוסיף כי אלבום הבכורה של השניים ייצא בנובמבר. האם הוא יצדק בנבואתו? המממ....


פול גורביץ היה לפני כן בלהקת THE GUN עם אחיו אדריאן. הלהיט שלהם משנת 1968 היה RACE WITH THE DEVIL. האחים גורביץ המשיכו מלהקה זו, אחרי שני תקליטים, להקים את THREE MAN ARMY. בריאן פאריש ניגן בלהקות קטנות משנות השישים (עם גורביץ).


עם ג'ורג' מרטין שבחר להפיק ולעבד את החומר של הצמד, זה לא מפתיע שתקליט זה מהנה להאזנה. לרוע המזל, הקשר לביטלס והציפיה האדירה מהתקשורת הפריעו להתקדמות טבעית. השניים בחרו דווקא לקרוא ללהקתם "פאריש וגורביץ" ובכך להישמע יותר כשם של משרד לעורכי דין מאשר הרכב מוסיקלי (אולי הם חשבו שזה יצליח להם כמו שהצליח לקרוסבי, סטילס ונאש או אמרסון, לייק ופאלמר?). לרוע המזל, הלהקה הייתה יותר כבדה מוסיקלית ממה שהוצע בתקליט, בהפקתו של מרטין וללא כיתוב שמם בעטיפה הקדמית. חברת התקליטים האמריקאית איבדה עניין וכל שנותר מהרכב זה הוא תקליט אחד ששווה להאזין לו.



ב-22 באוקטובר בשנת 1976 יצא אלבומו הכפול השני של אלטון ג'ון (הראשון היה "להתראות דרך הלבנים הצהובות"). הוא נקרא BLUE MOVES והיה הראשון שלו שיצא בחברת תקליטים עצמאית שפתח בשם ROCKET.


SIDE 1

1. Your Starter For...

2. Tonight

3. One Horse Town

4. Chameleon


SIDE 2

1. Boogie Pilgrim

2. Cage The Songbird

3. Crazy Water

4. Shoulder Holster


SIDE 3

1. Sorry Seems To Be The Hardest Word

2. Out Of The Blue

3. Between Seventeen And Twenty

4. The Wide-Eyed And Laughing

5. Someone's Final Song


SIDE 4

1. Where's The Shoorah?

2. If There's A God In Heaven (What's He Waiting For?)

3. Idol

4. Theme From A Non-Existent TV Series

5. Bite Your Lip (Get Up And Dance!)


אלטון ג'ון בספרו האוטוביוגרפי: "אני מאוד גאה בזה, אבל המוסיקה הייתה מורכבת וקשה לנגינה, די ניסיונית ובהשפעת ג'אז. מצב הרוח של האלבום היה מאוד קודר ומשקף: ברני שפך את הלב שלו על הגירושים שלו מאשתו, מקסין, ואני כתבתי מוסיקה כדי להתאים לזה. אפילו כתבתי כמה מילים בעצמי, שורות הפתיחה של SORRY SEMS TO BE THE HARDEST WORD על הנשורת מעוד התאהבות הרת אסון בבחור סטרייט: 'מה אני יכול לעשות כדי שתאהב אותי? מה אני יכול לעשות כדי לגרום שיהיה לך אכפת?’ זה אלבום נהדר, אבל זה לא בדיוק עבודה של שני אנשים שמסתובבים ברחוב, גדושים בשמחות החיים".


התמלילן, ברני טאופין, בספרו: "אם לא כתבתי הרבה שירים בנושאי מערכת יחסים עד לנקודה זו, פיציתי על זה באלבום הבא שלנו, שנקרא באופן הולם בשם BLUE MOVES. אחרי כמה שנים של בזבוז זמן, אכזבה ובגידות - פרקתי זאת בדרך היחידה שידעתי איך, עם פיזור שירים חולניים ומטומטמים. התחרטתי מיד. זה ייקח זמן מה, ופרידה מאח הנפש שלי (אלטון - נ.ר), לפני שהתפייסתי עם כתיבת בלדות רומנטיות והמנוני אהבה בקצב גבוה.


השיר שההתגלה כקלאסיקה, SORRY SEEMS TO BE THE HARDEST WORD, עבד כי זה היה בהחלט

ללא שום קשר לחיים האישיים שלי. למעשה, זה היה אחד השירים הבודדים שאלטון ואני כתבנו אי פעם שנבע מרעיון מלודי מקורי שהיה לו. אלטון התיישב ליד פסנתר והפתיע אותי בנגינה של מנגינה. הוא החל לשיר את שתי השורות הראשונות. זמן קצר לאחר מכן כבר היה לנו שיר".


התקליט הזה אפוף באווירה קודרת מאד. תמלילן השירים הקבוע של אלטון, ברני טאופין, היה בדיכאון בשלב כתיבת השירים בתקופה זו. זאת כי הבסיסט בלהקתו של אלטון, קני פאסארלי, פיתח רומן עם אישתו של איש המילים, מאחורי גבו. אשתו של טאופין, מאקסין, עזבה את בעלה ועברה לפאסארלי. המלנכוליה של טאופין נשפכה בשירים באלבום זה כמו BETWEEN SEVENTEEN AND TWENTY, שבו הוא התגעגע לימי העבר עם אשתו ("אני תוהה מי ישן במצעייך הלילה / האם זה חבר קרוב שאני מכיר?"). אלטון, שידע על הסיפור, החליט להשאיר את פאסארלי בלהקה בטענה כי הוא צריך אותו מוסיקלית. טאופין, בתגובה למצב, רקח מילים אפופות עצב ודיכאון.


אלטון, שחש כי קשה לו להתחבר למילים האלו ולמצב החדש שנוצר - החליט אחרי האלבום הזה לפרק את השותפות היצירתית בין שניהם. במשך כמה שנים הוא פעל עם תמלילן בשם גארי אוסבורן, עד שחזר לעבוד עם טאופין בתחילת האייטיז, באלבום קאמבק מפואר בשם TOO LOW FOR ZERO. אותו תקליט קאמבק גם החזיר לזירה את הרכב הנגנים הקלאסי של אלטון: המתופף נייג׳ל אולסון, הבסיסט די מאריי והגיטריסט דייבי ג׳ונסטון. אם כי הפעם כבר לא שררה ביניהם אווירה של להקה אלא של זמר ונגנים שכירים. הזמנים השתנו.


ובחזרה לתנועות העצב הכחולות: אלטון חש כבר בהקלטת אלבום זה כי ההצלחה לא תמשיך עוד זמן רב. לאחר תקופה בה הוא רק זינק כלפי מעלה, הגיע הזמן לרדת למטה. יום הולדתו השלושים התקרב והוא החל לטפטף לסובביו כי בקרוב יפרוש. המסיבות הרבות ובהן ההדוניזם שבא בדמות שורות קוקאין ארוכות ככביש הסרגל החלו לגבות מחיר. מצב רוחו של אלטון לא היה נוח לסביבתו והוא גם נפרד מבן זוגו שגם ניהל אותו, ג'ון ריד. שיר שהוקלט במהלך הסשנים לאלבום זה היה DON'T GO BREAKING MY HEART, שיצא לפני כן והפך ללהיט אדיר. רבים בעולם חשבו שאלבומו הבא יהיה גם הוא מסחרי ומסחרר. הם טעו.


אחד השירים המרגשים יותר בתקליט, שנקרא TONIGHT, נדחה על ידי הביץ׳ בויז כשנתיים קודם לכן. זמר הלהקה לשעבר, ברוס ג׳ונסטון, התארח בקולות רקע בהקלטה הזו של אלטון. לעומת ג׳ונסטון אחד - ג׳ונסטון אחר בשם דייבי, שניגן פה בגיטרה וסיפק תמיד קולות רקע בתקליטים בהם השתתף עם אלטון עד אז, סתם את פיו פה. התקליט נחלק לשני מחנות; כאלה שממש אוהבים אותו (כולל אלטון עצמו) או כאלה שלא אוהבים וטוענים שאין פה הצדקה לאלבום כפול. בתחושה זו, לביטלס היה זה אלבום לבן ולאלטון אלבום כחול. הלהיט הגדול מהתקליט הוא SORRY SEEMS TO BE THE HARDEST WORD. בשיר זה קרה דבר נדיר; טאופין רקח את המילים לשיר ממנגינה של אלטון. עד אז התהליך היה תמיד הפוך. מנגינת הפתיחה של התקליט, YOUR STARTER FOR, נכתבה על ידי הגיטריסט של אלטון, קיילב קוואי, ותמיד תיחרט בראשי כמנגינה ששובצה לפרסומת לקציני ים בטלוויזיה הישראלית אי שם בתחילת האייטיז.


האלבום BLUE MOVES הוא שהוריד את המסך על הצגת אחת ושמה אלטון ג'ון, כשאחריו תוצג לקהל הצגה חדשה תחת אותו שם. תמה תקופה ראשונה בקריירה של אלטון ג'ון.


אלטון חש בדיכאון. הנר שלו בער משני הקצוות. לפני המופע האחרון של סיבוב ההופעות, במדיסון סקוור גארדן, נעשה דבר שגרם למורת רוח גדולה בקרב הנגנים. הם קיבלו, רגע לפני עלייתם לבמה, את הבשורה כי זה יהיה המופע האחרון שהם אי פעם יעשו לצד אלטון.


קיילב קוואי: "נאמר לנו שם כי ההרכב מתפרק, וזה ממש ביאס אותנו כי חשנו מהודקים מאד. לא היה לנו זמן להגיב לזה. היינו צריכים לעלות מיד על הבמה. נאלצנו לעשות את ההופעה. הקהל השתגע מהנאה מבלי לדעת מה אנחנו מרגישים. אלטון הגיע לסוף הדרך. הוא נכנע ללחץ".


מתופף ההרכב, רוג'ר פופ, זעם על מה שקרה: "באותה שניה לא היה אכפת לי אם יש בקהל 20,000 איש או לא. אלטון ראה שאני כועס והתנצל בפניי על מה שקרה. קראתי לו בהמון שמות לא מחמיאים באותו רגע. במהלך ההופעה הסתכלתי רק על אלטון והיכיתי במצילות שלי בזעם רב".


פופ, שמימן בכסף רב את הגעת אשתו ואמו לצפות בהופעה הזו, במקום כה חשוב, לא הצליח לכבוש את כעסו ושבר את כל החדר שלו בבית המלון. "ממש השתגעתי באותו רגע. ריי קופר, נגן כלי ההקשה בהרכב, ניסה להרגיע אותי ורץ לאלטון להגיד לו שיעשה משהו לפני שאהרוס את כל המקום. בסוף אלטון שלח הודעה שנקבל בונוס של תמלוגים מהאלבום".


קוואי: "לא סלחתי מעולם לאלטון על מה שעשה לנו שם. לרוג'ר זה היה הרבה יותר קשה לקבל את זה מאשר לי, כי אני גרתי אז בארה"ב והוא לא. הוא ביזבז המון כסף כדי להטיס את משפחתו מאנגליה וכל המצב הזה היה מביך ביותר עבורו".


פופ חזר לאנגליה ולא שב יותר לעבוד עם אלטון. "בזמן ההוא קיבלתי טלפון מפיל קולינס לבוא ולתופף בג'נסיס, כי הוא בדיוק היה בשלב המעבר לקדמת הבמה. אני דחיתי את הצעתו כי לא אהבתי את המוסיקה של ג'נסיס. בסוף הצטרפתי לצמד הול ואוטס, ביחד עם קיילב קוואי וקני פאסארלי, והיה לנו ממש כיף שם".

אלטון אכן פרש, עד שבסוף הסבנטיז חזר להופיע עם ריי קופר.


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום BLUE MOVES: "כאשר פרפורמר אחר אולי חושף את חזהו וצועד על הבמה במכנסיים הדוקים יותר מאבטחת הבית הלבן, אלטון ג'ון מתלבש בחליפות ליצנים ומתחבא מאחורי משקפיו. היה משהו ערמומי ומרתק בלעג העצמי באלבומו הקודם, ROCK OF THE WESTIES: 'אלטון ג'ון - מוזיקאי קטן ומשעמם... נוטה להשמין בחג המולד'. עד כאן הצורות הזוהרות יותר של הרס עצמי והכוכבים שמחפשים אותן. וכל הכבוד למי שמקבל רק את הרזה והטראגי כתבנית לאלילי פופ של ממש. אלטון ג'ון סירב לקחת את הרוק'נ'רול הזה ברצינות, ואהבנו אותו בגלל זה.


במוזיקה וגם בפוזה, הוא יכול היה להתמודד בהצלחה עם הגיבורים הטרגיים של השיר הפופולרי. אם נגינת הפסנתר שלו נטתה יותר מדי לקלישאות, לפחות השירים הסאטיריים שלו ושל ברני טאופין השתמשו בביטויים הפרועים בצורה טובה. חלק ניכר מהקסם של יצירותיהם הטובות ביותר טמון ביכולתו של אלטון לעשות קריקטורה של הקרייז משנות החמישים, מקהלות דו-וופ וזה יחד עם הבי מטאל, מבלי לשחזר אותם תו אחר תו וכלי לכלי. התוצאות מושכות מבלי להיות משתלטות. הפרספקטיבה נשארת עקומה.


אבל אלטון ג'ון מעולם לא היה מתורגמן נלהב של השירים שהוא שר. ואכן, הוא זהיר מדי, כך שלפעמים קשה לדעת אם המנגינה נועדה ברצינות למילים או כצורך לעשות איתן משהו. בעיה זו מתגברת יותר ויותר באלבומיו המאוחרים ומשמעותה כי שירים רבים פחות מרגשים ממה שהם עשויים להיות אם היה מבצעם באמת מלבו. מצד שני, ניתוקו של ג'ון הציל חלק מהשירים הכבדים שלו ושל טאופין לשקוע תחת משקלם. למעשה, זה עשוי להיות אחד מהסודות להצלחתם; תשאירו את הקהל מנחש ואל תאיימו עליו ברגשות שחותכים קרוב מדי לעצם. אין ספק שזו גישה בטוחה.


אבל עם BLUE MOVES, האלבום הכפול שתואר על ידי ג'ון עצמו כנקודת מפנה וגרם לציפייה אדירה, הזהירות נזרקת לכל הרוחות. זה הוא אחד האלבומים היומרניים ביותר בסביבה. זהו קטלוג של שני תקליטים עם עודף מוזיקלי, מהתזמורת ועד להקת הליווי; מהגישה האינסטרומנטלית הנבונה ועד הדעיכה הסופית והממושכת עד כאב. זה מגיע עם הכל, מלבד המכנסיים הצמודים.


אני מניח שהיינו צריכים לראות את זה מגיע. באלבום הקודם נראה שג'ון כבר לא מחשיב את עצמו כפרפורמר אינדיבידואלי. במקום זאת, הוא אוסף נגנים ומגבשם ללהקה, ונגינת הפסנתר שלו כבר הפכה להיות פחות מרכזית במוזיקה. משם זה היה רק ​​צעד קצר להעביר יותר מההלחנה והעיבוד ללהקה, כפי שעשה באלבום הזה. ג'ון תמיד אולי רצה להיות אחד מהחבר'ה הקשוחים; בהחלט, רבים מהשירים באלבום הקודם נמצאים במצב רוח אפל ואגרסיבי יותר מבעבר. אבל עם הפסנתר של אלטון, חולפת הרבה מהפרשנות המיומנת שפעם חיברה מילים ומוזיקה.


ובכל זאת, אפשר לתרץ את האלבום הקודם כמאמץ נמהר. החדש, לעומת זאת, פירושו שיתייחסו אליו ברצינות. הוא תוכנן והוקלט בצורה משוכללת, אך לאף אחד מהעיבודים אין את העדינות שהפסנתר של ג'ון נהג לספק. אין זה מפתיע שהשירים הטובים ביותר (כמו IDOL) באים עם הליווי הכי דל. עבור השאר, רבים מהעיבודים הם מעט יותר מניסיונות גסים של אפקטים קוליים. בלחן טוב כמו CAGE THE SONGBIRD, ציוץ הסינתיסייזר רק מסיח את הדעת. או ביצירה חלשה כמו TONGHT, שבה ריב בין אוהבים מלווה בכינורות למצב רוח ויש טימפאני סוער, האפקט מגוחך.


בעוד שאלטון ג'ון נהג לצחוק על התנוחות והיומרות של הרוק, הנגינה שלו הראתה שהוא לוקח את המוזיקה מספיק ברצינות כדי לצטט אותה היטב. אבל הזמנים השתנו והחדש שלו אינו שונה מרוב האלבומים הכפולים, בכך שהוא לא מכיל מספיק שירים טובים כדי להצדיק את האורך הממושך. אבל השירים כבר אינם במרכז העניינים. במקום זאת, האלבום עסוק בסאונד, בהפסקות אינסטרומנטליות ובאי סדרים ללא הגיון. הוא מנסה לספק את האוזניים תוך השארת הרגשות מאוזנים ללא טלטלה. למעשה, BLUE MOVES הוא המקבילה המוזיקלית של רומן לילי חפוז דבילי אך מדהים. למרבה הצער, הוא נועד גם כמעין אלבום פרידה וברור שנועד להשפיע יותר לאורך זמן. במקום זאת, זה נשמע שהגיע הזמן של אלטון ג'ון לנוח. השיר IDOL מסכם את זה בצורה מסודרת: 'הוא היה אליל אז, עכשיו הוא אליל כאן / אבל הפנים שלו השתנו, הוא לא אותו דבר / אני חייב לומר שאהבתי איך שהמוזיקה שלו נשמעה קודם'...".


אלטון ג'ון: "כל אמן שעושה את זה בגדול עובר תקופה שבה נראה שהוא בלתי מנוצח. ראינו את זה עם פיל קולינס, ברוס ספרינגסטין, מדונה, פרינס. זה פשוט נראה שהם לא יכולים להיכשל. ואז פתאום הכל מתיישר. ידעתי את זה כשזה התחיל לקרות לי. הייתי מאוד עייף. האלבום BLUE MOVES, שלדעתי הוא אחד האלבומים הטובים ביותר שלי, ללא ספק אחד האלבומים הכי מתוחכמים שלי, לא היה אחד האלבומים הכי מצליחים שלי. ידעתי שאני בשיאי. ידעתי שהגיע הזמן שמישהו אחר ישתלט. אתה צריך להיות מציאותי לגבי הדברים האלו. לא רציתי שזה ייגמר, אבל ידעתי שזה נגמר כי הייתי סחוט פיזית. ומכיוון שכבר הייתי מעורב במועדון כדורגל באנגליה, לא ישבתי מאחורי השערים הנעולים באחוזה שלי בווינדזור והתבאסתי בגלל שפיטר פרמפטון מכר אז 20 מיליון אלבומים ואני לא".



ב-22 באוקטובר בשנת 1984 יצא אלבום פסקול של פול מקרטני לסרטו GIVE MY REGARDS TO BROAD STREET. באלבום זה הקליט מקרטני מחדש כמה מהקלאסיקות הישנות שלו. האם זה באמת היה נחוץ והאם זה טוב?


SIDE 1

1. No More Lonely Nights (Ballad)

2. Good Day Sunshine

3 .Corridor Music

4. Yesterday

5. Here, There And Everywhere

6. Wanderlust

7. Ballroom Dancing

8. Silly Love Songs


SIDE 2

1. Silly Love Songs (Reprise)

2. Not Such A Bad Boy

3. No Values

4. No More Lonely Nights (Ballad Reprise)

5. For No-One

6. Eleanor Rigby/Eleanor's Dream

7. Long And Winding Road

8. No More Lonely Nights (Playout Version)


הלהיט החדש מתקליט-פסקול זה היה NO MORE LONELY NIGHTS ועליו כתב מקרטני בספרו THE LYRICS: "...'ריקוד מילים' אני קורא לזה. אתה מתחיל עם מחשבה, ואז אתה מתחיל ריקוד מילים ואז זה צעד, צעד, צעד. זו היה שיר על אהבה ישירה. שיר, באמת, על אדם בודד שאומר, 'לא יכול לחכות עד שנהיה ביחד'.

יש עוד כמה שורות כדי לחזק את הרעיון הזה: 'כי אני יודע מה אני מרגיש להיות צודק' ו'את האור המנחה שלי'. זה על כאב הלב של ההוויה מלבד אהובתך, וכשאתה חוזר להיות ביחד איתה, אתה לא רוצה להיות מנותק ממנהשוב - 'לעולם לא אפספס את הריגוש / של להיות קרוב איתה'.


דיוויד גילמור מנגן את הסולו בשיר. אני מכיר אותו מאז הימים הראשונים של פינק פלויד. דייב הוא סוג של גאון. כל כך הערצתי את נגינתו, וראיתי אותו בסביבה; אני חושב שהוא בדיוק עשה את אלבום הסולו שלו שנקרא BOUT FACE. אז צלצלתי אליו ואמרתי, 'האם בא לך לנגן בזה?' זה נשמע כמו שיר מהסוג שלו. את השיר הזה כתבתי במיוחד לסרט שגם כתבתי: GIVE MY REGARDS TO BROAD STREET. השיר הצליח יותר מהסרט".


הביקורות בזמנו לא אהבו את האלבום ובמלודי מייקר פרסמו שזה ניסיון חסר תועלת ושהנה מתחילה ההחלקה שלו למדרון.


ברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו כך: "פס הקול הזה לסרטו הכושל מסחרית של פול מקרטני הוא לא אלבום הסולו המביך ביותר שלו - למעשה, יש בו רגעים של רוח אמיתית. אבל האפקט הקונספטואלי של האלבום מזעזע כמו כל דבר שמקרטני מצא בקריירה המתארכת שלו אחרי הביטלס. יש כאן רק שלושה שירים חדשים; שאר התקליט מלא בביצועים מחודשים חסרי טעם של הביטלס ובחזרות חסרות משמעות אפילו יותר של כמה מרחשי סולו של מקרטני עצמו. זה חבל, כי המנגינות החדשות די טובות.


הגרסאות המחודשות של עידן הביטלס - עם 'אתמול', 'כאן, שם ובכל מקום', 'בשביל אף אחד', 'אלינור ריגבי' ו'יום טוב שמש' פשוט מיותרות: מקרטני לא מוסיף דבר לגרסאות המקוריות. נראה כי 'הדרך הארוכה והמתפתלת', עמוסה בסידור קוקטייל-טרקלין למעריצי הביטלס המזדקנים שהתחנה הבאה שלהם תהיה ערבים נעימים עם בקבוק סקוץ' וערמה של תקליטי סינטרה. ההחלטה שלו לעשות אותם מחדש כאן נובעת מייאוש מקצועי, כאילו הוא אומר לנו, 'תראו למה אני באמת מסוגל'.


פול מקרטני נשאר חידה - מוזיקאי, זמר וכותב שירים מחונן וחסר הרצון ונחישות להתאמץ בכל כיוון מוזיקלי משמעותי. הוא ממש על גבול היהירות. הבוז של מקרטני לכישרון שלו מסמן את אחת מהירידות העצובות ביותר בפופ העכשווי".



להזמנת הרצאות בוטיק על הביטלס והרצאות מוסיקה אחרות: 050-5616459


ב-22 באוקטובר בשנת 1977 איבד ג'ין סימונס, מלהקת קיס, כמות נכבדת משיערו ואף נכווה עורפו.


זה היה בעת שביצע תעלול עם אש על הבמה בלוס אנג'לס. סימונס לעיתון רולינג סטון: "זה בהחלט הגיע לי. זו הפעם השביעית שאני נכווה. נסחפתי יותר מדי. אבל לא יכולתי להפגין כאב על הבמה. אסור לי להיראות חלש מול הקהל, שהוא סוג של ציפורים טורפות. מה שכן, בתוכי הרגשתי שהכאב הוא פשוט בלתי נסבל".


וב-22 באוקטובר בשנת 1974 יצא התקליט HOTTER THAN HELL, של להקת קיס. זה תקליטה השני של להקה מאופרת זו.


SIDE 1

1. Got To Choose

2. Parasite

3. Goin' Blind

4. Hotter Than Hell

5. Let Me Go, Rock 'N Roll


SIDE 2

1. All The Way

2 . Watchin' You

3 . Mainline

4. Comin' Home

5. Strange Ways


מבחינה מוזיקלית, תקליט זה אפל יותר מהראשון של הלהקה. זה נובע בין השאר מצלילי ההפקה העכורים יותר, אבל גם מהתוכן הלירי של חלק מהשירים. השיר GOIN' BLIND, למשל, מספר על רומן של בן 93 עם קטינה.


עם עטיפה בהשראת תיאטרון קאבוקי (שעזרה לעורר את המשיכה העצומה של הלהקה ביפן), האלבום מלא בשירים עמוסים בסקס וחשמל. למרות המכירות הדלות של האלבום הזה, עם צאתו, התופעה הידועה בשם קיס תתפוצץ עד סוף השנה שלאחר מכן והאלבום יהפוך לאבן יסוד בתקופתה הראשונה.


הרולינג סטון כפרסם אז בביקורתו: "זו נראית כמו חבורה של דמוית שוולט דיסני זרק. קיס היא סוג הלהקה שאתה אוהב לשנוא. ספוגה באיפור צעקני, לבושה בתלבושות שאליס קופר לא היה נוגע בהן ובאופן כללי משדרת דחייה, נראה שהרביעייה הצעירה נחושה להסיט חזותית את תשומת הלב של הקהל שלה מהמוזיקה, שדווקא לא נשמעת רע כמו שהלהקה נראית.


עם גיטרות תאומות שמשמיעות ריפים קליטים ובס ותופים חביבים מהחלק האחורי, קיס פולטת סוג של היסטריה רועמת הדומה לסאונד שפעם היה פופולרי על ידי חטיבת טנקים גרמניים. המילים בשירים, לעומת זאת, לא יגרמו לבוב דילן לדאוג; כששורות כמו "אני בן 93, את בת 16" נפלטות באופן קבוע.


למרות הפגמים שלה, קיס אכן מצליחה להפיק לא מעט צלילים עתירי אנרגיה וקול עליז וחסר היגיון".



ב-22 באוקטובר בשנת 1966 נכנס לראשונה השיר GOOD VIBRATIONS של הביץ' בויז למצעד האמריקאי. השיר הזה חולל מהפכה מוזיקלית בזכות ההפקתה העשירה והחלוצית, מפרי מוחו של בריאן ווילסון. אבל התנודות היו ממש לא טובות זמן קצר לאחר מכן.


חברת התקליטים, קפיטול, הצהירה בדצמבר 1966 שהאלבום SMILE של הביץ' בויז ייצא בינואר 1967, כשהיא מוסיפה כתבלין את המילה HAPPY לתיאור המוזיקה ועיצוב העטיפה. באולפן ההקלטות היה הכל חוץ משמחה.


הכל התחיל כהבטחה ענקית ונגמר במפח נפש, זמן קצר אחרי צאת התקליט סרג'נט פפר של הביטלס. הכאוס היה כה גדול באולפן עם בריאן ווילסון עד שהנתונים המדויקים של מי הקליט ומה - התפוגגו כאבק.


יש הטוענים שפול מקרטני ניגן פה ושם בס בהקלטות, מעבר ללעיסת ירקות למיקרופון בשיר VEGETABLES. אך בסיסטית הסשנים האגדית, קארול קיי, טענה שהיא זו שניגנה בכל ההקלטות. כשאין דוקומנטים כתובים מרגע סשן ההקלטה, מתחילות הבעיות.


הסיפור של SMILE מתחיל עם GOOD VIBRATIONS. הסימפוניה הקצרה הזו הולחנה עם חיבור רעיונות מוזיקליים שונים לגמרי ובאופן חלוצי למדי. המורכבות של השיר הזה גרמה להוצאת תקציב כספי ענק על ההקלטות. היה זה סכום שלא נשמע כמותו עד אז. 70 שעות הקלטה נרשמו לשיר הזה. עד אז נהגו להקליט שיר בזמן ממוצע של שלוש שעות (חוץ מהביטלס, כמובן).


ווילסון נהג בתקופה ההיא ליצור ולהקליט באולפן בזמן שחברי להקתו נדדו בדרכים בסיבובי הופעות. לפיכך הוא העסיק נגני אולפן מיומנים שהיו נרגשים לעבוד עם 'מוח הפלא המוזיקלי'. חוץ מפרנק זאפה, בריאן ווילסון היה האמן היחיד בעולם הפופ שהצליח באופן מושלם לכתוב, לעבד ולהפיק בצורה שכזו.


השם המקורי שווילסון הביא לפרויקט החדש שלו היה DUMB ANGEL והוא היה שקוע במלוא הרצינות בקונספט שלו ושאף במוחו כל הזמן להאפיל על היצירה האחרונה שהביטלס שיחררו לשוק. כל קטע חדש שהביטלס הוציאו היה כפצצת אטום שנחתה על ראשו ולא נתנה לו מנוח.


בזמן שהוא רצה להתקדם, חברי להקתו דאגו להופיע דווקא עם להיטיהם הישנים והקלילים יותר. כשהם הגיעו בחזרה לאולפן ההקלטות, על מנת לבצע את מה שבריאן כתב עבורם, נוצרו רגעים לא נעימים.


מצד אחד היה זה בריאן שדרש או הפציר בהם להקליט טייק אחרי טייק כדי להגיע לרגע המוזיקלי המושלם. מצד שני היו אלו חברי הלהקה שגיחכו מול המפיק המעורער שלהם. הם ראו במוזיקה שלו משהו מתוחכם מדי ולא מסחרי. הם אף לעגו במפורש שמבחינתם זו מוזיקה שיצאה ממוחו המסומם.


זמר הלהקה, מייק לאב, דאג לא פעם ולא פעמיים לשחרר משפטים ארסיים נגד בריאן. הוא היה נחרץ נגד הפרויקט הזה והתקיף גם את התמלילן שווילסון הביא - וואן דייק פארקס, שלא החזיק מעמד זמן רב מול המחסור באהבה מצד לאב. הוא החליט לפרוש מהפרויקט לטובת התמקדות בקריירת סולו משלו.


בריאן היה אומלל. הוא ניסה ליצור בעוד הוא נגרר כל הזמן לישיבות להקה משעממות על הקמת חברת תקליטים עצמאית בשם BROTHER RECORDS. מצד שני הוא הרגיש את החום השורף של נשיפות חברת קפיטול בעורפו, לספק לו סחורה מסחרית ועכשיו, כי התקליט PET SOUNDS נכשל בזמנו במצעדים והצעד היחיד לשמור על שם הלהקה היה לשחרר אלבום אוסף עם להיטי עבר. ואם זה לא מספיק, גם הוגשה אז תביעה של הלהקה נגד קפיטול על תמלוגים שלא שולמו.


בשנת 1967 הגיע בריאן ווילסון לתשישות פיזית ומנטאלית. אובדן התמלילן שלו היה הקש ששבר את גב הגאון. ב-18 במאי 1967 נערך הסשן האחרון לפרויקט SMILE ובאופן סימבולי, כשבועיים לאחר מכן יצא התקליט סרג'נט פפר. בריאן ווילסון הובס סופית. הסמים והדיכאון השתלטו עליו סופית. החיוך על פניו נמחק. התנודות הטובות פסקו מלהרטיט.


ב-22 באוקטובר בשנת 1976 יצא תקליט חדש לזמר בוב סיגר - NIGHT MOVES. לאחר שנים בתעשיית המוסיקה, התקליט הזה שלו הוא שגרם לפריצתו הגדולה החוצה ממישיגן. שנים לאחר מכן הוכר סיגר כאייקון אמריקאי.


SIDE 1

1. Rock And Rolls Never Forgets

2. Night Moves

3. The Fire Down Below

4. Sunburst


SIDE 2

1. Sunspot Baby

2. Mainstreet

3. Come To Poppa

4. Ship Of Fools

5. Mary Lou


בוב סיגר התחיל את מסלולו המוסיקלי בבית הספר התיכון, עושה לעצמו שם בסצנת המוזיקה התוססת של דטרויט. כשהיה בן 23, היה לו חוזה עם חברת קפיטול רקורדס והיה מנטור לגלן פריי, שבהמשך הקים את להקת איגלס ולפני כן ניגן בגיטרה אקוסטית בלהיטו המקומי הראשון של סיגר, RAMBLIN TUMBLIN MAN. משנת 1968.


הכישרון של סיגר מעולם לא היה מוטל בספק. הוא בנה קהל עצום במישיגן, שם האלבומים שלו נמכרו בעקביות בעשרות אלפים, אבל התקשה להגיע לקהל מחוץ לשם. סיגר ניסה לעזוב את קפיטול רקורדס כדי להוציא מוסיקה בלייבל של המנהל שלו, PALLADIUM, אבל בסופו של דבר חזר לקפיטול לאלבומו השביעי, BEAUTIFUL LOSER, שיצא בשנת 1975. כתיבת השירים לאלבום הבא שלו ארכה זמן מה וכדי להמשיך את הרכבת הדוהרת הזו שלו, הוא עשה את אלבומו הבא בהופעה חיה - LIVE BULLET, שהוקלט במהלך שני קונצרטים בדטרויט.


כשסוף סוף יצא NIGHT MOVES, זה הפך את סיגר לכוכב בגיל 31, מבוגר מספיק כדי להסתכל אחורה על הימים שבהם נהג להלהיב אנשים ולהזכיר לנו, בשיר הפתיחה, שרוק'נ'רול לעולם לא שוכח. שירי האלבום נקלטו באהבה על ידי תחנות רדיו ברחבי ארה"ב. עד 1977, סיגר כבר הפך להיות כוכב. אלבומו הבא, STRANGER IN TOWN, יצא רק בשנת 1978, מה שנתן למעריציו החדשים מספיק זמן לגלות את הקטלוג המוקדם שלו.


למרות הצלחתו הכבירה אז, הבית שלו אמר עליו הרבה. למרות שהוא היה מרוחק כמה קילומטרים מהכבישים הראשיים, המקום לא היה ממש מבודד. ללא גדר, ואפילו ללא עצים רבים, והשכן הקרוב שלו נמצא במרחק מה - זה היה בית חווה צנוע. בחוץ, החפצים היחידים הנראים לעין היו זוג ג'יפים, אחד שחור ואחד לבן. בפנים, המקום היה נטול ראוותנות. במרתף היה פסנתר, מכונת פינבול ושולחן פינג פונג. בסלון היו מדפים פשוטים מחזיקים ציוד סטריאו יקר אך לא מסובך. בוב סיגר, כוכב חדש אך צנוע.



ב-22 באוקטובר בשנת 1994 מת המפיק האגדי ג'ימי מילר, שמאחוריו מספר רב של הפקות לאמנים כמו רולינג סטונס, טראפיק, ספנסר דייויס גרופ ועוד. סיבת מותו הייתה בעיה בכבד.


מילר לא היה רק מפיק כי אם גם מתופף טוב והוא זה שתופף בשיר YOU CAN'T ALWAYS GET WHAT YOU WANT. "הרגשתי סוג של קצב שכולם אהבו, אבל צ'רלי (ווטס, מתופף הרולינג סטונס) לא הצליח לתפוס את זה. ישבתי מול התופים והדגמתי את זה שוב וצ'רלי, שהיה מקסים וצנוע אמר, 'ג'ים, זה נשמע נהדר, אתה תנגן את זה בהקלטה'...".


צ'רלי ווטס: "ג'ימי בעצם גרם לי לעצור ולחשוב שוב על הדרך שבה אני מנגן בתופים באולפן. הפכתי למתופף הרבה יותר טוב באולפן בזכותו - יחד הכנו חלק מהתקליטים הטובים ביותר שעשינו אי פעם..."


המוזיקאי גארי רייט, שהכיר את מילר לפני שנסע לבריטניה, ומאוחר יותר עבד איתו בלהקת SPOOKY TOOTH, נזכר שמילר היה מפיק גדול וש"אם היית עושה משהו וזה לא היה ממש קורה, הוא היה יוצא ומרים פעמון פרה ויוצא לאולפן וכל העניין היה פתאום מסתדר".


וזה מה שקרה כשהרולינג סטונס עבדו בניסיון למצוא את הגרוב לשיר שלהם HONKY TONK WOMEN. בעודם נאבקים, מילר נכנס לאולפן ו"התחיל לנגן בשני פעמוני פרות קטנים וקבע את הקצב לכל השיר", נזכר טכנאי ההקלטה אנדי ג'ונס. "ג'ימי באמת ידע לעשות גרוב פנטסטי ולהמציא צלילים מגניבים..."


הצליל הוא כל כך שלו, שהסטונס התקשו לשחזר אותו בהופעות. "מעולם לא ניגנו את הפתיח לשיר זה בהופעותינו, כפי שהוא בתקליטון", אמר ווטס. זהו ג'ימי שמנגן בפעמון הפרה, או שהוא נכנס לא נכון בקצב או שאני נכנסתי לא נכון - אבל קית' (ריצ'רדס הגיטריסט) נכנס נכון וזה מה שהפך את כל העניין לנכון. זה אחד מהדברים שמוסיקולוגים יכולים לשבת ולנתח במשך שנים. זו בעצם טעות אבל מנקודת המבט שלי זה עובד”.


במאי הגל החדש הצרפתי, ז'אן-לוק גודאר, היה באולפני אולימפיק בלונדון, בשנת 1968, וצילם את הסטונס עובדים על שיר חדש בשם SYMPATHY FOR THE DEVIL. בספר הזיכרונות שלו, נזכר בסיסט הלהקה, ביל ווימן, כי שריפה פרצה לאחר סשן לילי שם. חום פנסי התאורה של צוות ההסרטה הצית את תקרת האולפן. "שאר הבחורים עזבו במהרה והמחשבה הראשונה שלי הייתה לשמור את ההקלטות: ג'ימי ואני מיהרנו לחדר הבקרה ואז פרצנו לתוך הכספות כדי לחלץ את הטייפים, ואז רצנו משם החוצה ליתר ביטחון.כולם פונו בזמן ששלושה כבאים הגיעו תוך דקות כדי לכבות את השריפה. גיטרות, מגברים, אורגן האמונד וציוד צילום כולם היו ספוגים במים. אחרי שסיימו הכבאים, ג'ימי מילר ואני החזרנו את ההקלטות שלא נפגעו לכספת ההקלטות של האולפן ויצאנו הביתה".


סיפורי יצירת האלבום של הסטונס, EXILE ON MAIN STREET, הם אגדיים. חלק ניכר מהאלבום הוקלט במרתף אחוזתו של קית' ריצ'רדס בדרום צרפת, שאליה הגיעו סוחרי סמים, שלא לדבר על נרקומנים, חברים לסמים ושאר מסוממים רוגזים. הסטונס עצמם רק לעתים רחוקות הגיעו לסשנים, והחלל הלח בצורה מעיקה לא הועיל כלל לגרום לכלי נגינה להישאר מכוונים. חדר הבקרה היה משאית שחנתה מחוץ לאחוזה, מה שהקשה על צוות ההפקה לתקשר עם המוזיקאים. וכמובן שאדון הבית, קית' ריצ'רדס, טיפח בעיית הרואין די נבזית עבורו, שגם לה נכנע מילר במהרה. אין זה פלא שריצ'רדס אמר, "שמו של ג'ימי מילר כתוב בזהב בגן העדן של הרוק'נ'רול. לעבוד בתנאים הכי מוזרים ולהכיר את הדמויות איתן הוא נאלץ להתמודד, ג'ימי היה תענוג". האלבום האחרון שג'ימי מילר עשה עם הסטונס היה GOATS HEAD SOUP, בשנת 1973. התמכרותו לסמים סיימה לאחר מכן את דרכו עם הלהקה המצליחה.


"מיק ג'אגר ואני תמיד רבנו קצת על השירה שלו", אמר מילר. "חשבתי שהם צריכים להיות מקדימה, אבל בכל פעם שהיינו עורכים מיקסים הוא היה אומר 'יותר מדי קול, יותר מדי קול'... אמרתי, 'מיק, למה אתה תמיד מבקש פחות עוצמה בשירה? כלומר, אתה לא בטוח באיך שהשירה שלך נשמעת?' הוא אמר, 'לא, זה לא זה'. והוא תיאר איך, כאשר גדל והאזין לשירי בלוז שחורים, תמיד היה קשה לדקלם את המילים, כי האמן נשמע לעתים קרובות כאילו יש לו המון גומי לעיסה בפה. לא יכולת להבין את המילים לשיר בשמיעתו מדי פעם ברדיו, אז היית צריך לצאת ולקנות את התקליט, ולהשמיע אותו שוב ושוב". פרגמטי כתמיד, מיק האמין שאם אנשים רוצים לקבל את המילים... מיקס השירה שלו יגרום להם להיות לרצות לקנות את התקליטים!"


ב-22 באוקטובר בשנת 1971 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:





ב-22 באוקטובר בשנת 1991, יצא אלבום ההופעה WELD של ניל יאנג ולהקת קרייזי הורס. כמה חשמל באלבום אחד! ברולינג סטון נתנו לו, משום מה, רק שלושה כוכבים וחצי. מדוע? בואו נקרא... ואל תדאגו, אני מביא פה גם ביקורת חיובית מאד מאז מעיתון NME.


SIDE 1

1. Hey Hey, My My (Into The Black)

2. Crime In The City

3. Blowin' In The Wind

4. Love To Burn


SIDE 2

1. Welfare Mothers

2. Cinnamon Girl

3. Mansion On The Hill

4. F*!#in' Up

5. Farmer John


SIDE 3

1. Cortez The Killer

2. Powderfinger

3. Love And Only Love

4. Roll Another Number


SIDE 4

1. Rockin' In The Free World

2. Like A Hurricane

3. Tonight's The Night


קודם כל, כמה נקודות לתמונה הזו; האלבום הוקלט בתחילת 1991, כשלצד יאנג וקרייזי הורס הייתה גם להקת סוניק יות', כלהקת חימום. היה זה שילוב מגן עדן עבר חובבי הרוק הקלאסי והאלטרנטיבי. עם הפגזה טוטאלית של סאונד פידבק מכל צבעי הקשת החורקת והמצפצפת. היה זה פסקול הולם למה שהתחולל אז עם אמריקה של ג'ורג' בוש הבן, שביקש להראות לסדאם חוסיין מי הוא בעל המילה פה - בעודם רוקדים בטירוף את מחול סופת המדבר. יאנג, שהיה נגד מלחמה, אימפריאליזם וקורבנות חפים מפשע, רקח סט שירים הולם (תרתי משמע). התוצאה? מוזיקה שגורמת לנו להגיד, "אחחח... הלוואי שהיינו שם לראות את ההופעה הזו!".


ניל יאנג כתב באתר הארכיב שלו על אלבום זה: "אחרי שהקלטנו וצילמנו את הסרט WAY DOWN IN THE RUST BUCKET של ג'ונסון, יצאנו לדרך ועשינו סיבוב הופעות שנתן לנו את WELD. במקור זה אלבום של ההופעות וסרט שהציג הרבה מהקהל. הוא נתפס כהמשך ל-RUST NEVER SLEEPS - דבר שהיה קשה מאד לעקוב אחריו. הסרט שלנו עבר עריכה מחודשת כדי להציג את להקת קרייזי הורס לאורך כל הדרך. קטעי הקהל ירדו. זה נעשה לבקשת אליוט רוברטס, שלא אהב את הגרסה הראשונה. מסתבר שאליוט צדק. עם הזמן, המסמך הזה של קרייזי הורס הוא חיוני".


עכשיו אלך לביקורת של הרולינג סטון על האלבום:

"למרות שניל יאנג מחשיב אותה כלהקת הגאראג' שלו, קרייזי הורס מתפקדת הכי טוב בחלל הפתוח. שם היא יכולה לקחת שירים אולפניים, לפתוח אותם ולקרוע אותם. למי שחשב שיאנג וחבריו הגיעו לשיא צליל הפידבק עם RAGGED GLORY, האלבום החדש פותח אפיקים חדשים בצלילים מטרידים.


במקום אסקייפיזם, כפי שמציעות הופעות רבות, המוזיקה פה מציעה קשיחות לזמנים קשים. BLOWIN IN THE WIND מחזיר אותנו ל'סופת מדבר' שהתחוללה בעת סיבוב ההופעות הזה. השיר ROCKIN IN THE FREE WORLD נשמע נבואי מאי פעם. להקת קרייזי הורס תמיד נשמרה אצל יאנג לביצוע שיריו הברוטאליים יותר, אך פה היא מראה שהיא גם יכולה לנגן היטב בשיריו הרגישים יותר, כמו MANSION ON THE HILL. יש טוהר בנגינת הגיטרות של יאנג עם פרנק 'פונצ'ו' סאמפדרו, כשהשניים מנגנים על חטיבת הקצב של הבסיסט, בילי טאלבוט, והמתופף, ראלף מולינה. יש פה קטרזיס.


הבעיה באלבום היא המחסור בהפתעות. עדיין, אנו כבר מתוחים לקראת הפתעתו הבאה".


בעיתון NME נכתב כך בביקורת: "אני מניח שפשוט הייתם צריכים להיות שם כדי להעריך במלואו את גל העוצמה שנלכד בשני הדיסקים האלה, אבל לאותם מעריצי ניל יאנג וקרייזי הורס המסורים שפשוט לא הצליחו להגיע לסיבוב ההופעות שלהם בארה"ב באביב האחרון, WELD מצליח לתת את האשליה שהיה לכם מושב בשורה הראשונה.


אלבומי לייב הם בדרך כלל עניינים של הצלחה או פספוס, עם מיזוג של כל הקטעים הטובים ביותר מסיבוב הופעות מוצלח בתקווה שמסמך תקף ואולי בעל ערך יהיה התוצאה הסופית של זה. לניל יאנג וקרייז הורס היו מספר נסיונות ביצירת אלבום חי, עם דרגות הצלחה שונות.


האלבום TIME FADES AWAY מ-1973 (בלי קרייזי הורס) כלל סט חדש לגמרי של שירים שמעולם לא שוחררו על תקליטים לפני כן, כטקטיקת הלם שבלבלה את כל אלו שציפו ללהיטים. זה היה המדד לרוח העצמאית של יאנג, שלא רצתה להביט לאחור.


עם התקדמות שנות ה-70 וכשהפאנק תפס אחיזה, ניל יאנג וקרייזי הורס הפתיעו את העולם שוב על ידי חיבוק ה'אויב' בדלתם. במקום לבטל את מהפכת הרוק שדרש הפאנק באותה תקופה, ניל ולהקתו חיברו את עצמם ונתנו גרסה משלהם לדברים הנכונים. התוצאה הייתה RUST NEVER SLEEPS - חגיגה אכזרית ומבריקה של רוקנ''רול שנלקחה לדרכים עם סט אביזרים ענקיים וסאונד תואם.


האלבום LIVE RUST העביר את העבר וההווה של האיש וחתם באלגנטיות את השלב המסוים בקריירה שלו. WELD הוא, במידה מסוימת, המשך לתקליט ההוא. ואותו העומס של 'משימה הושלמה' מתגבר כשיאנג מרעיף שבחים על צוות הסאונד של סיבוב ההופעות, לפני שהוא חותם עם ביצוע טעון רגשי של ROLL ANOTHER NUMBER הנוסחה כאן עוקבת אחר זו של LIVE RUST.


זו המוזיקה והחברות היצירתית של ארבעה מוחות תוססים שמוצגים לראווה, והפירות של ידידות זו עולים על כל אופנה של זבובים בלילה ומספקים פה יבול שופע של מוזיקת ​​רוק מדהימה למדי.


השירים הישנים מופשטים ומתעדכנים כך שיתאימו היטב לחדש; כל כך מקרוב הם עוצבו ונטחנו עד שלפעמים קשה לזהות את החיבור. הנוסטלגיה משוטחת לטובת התקדמות עוצמתית וכל שיר הוא מסמר פופ שבסופו של דבר הופך לחלק בלתי נפרד מהבנייה כולה שניל יאנג וקרייז סוס בונים על הבמה. הרוח התפתחה לטורנדו מלא.


הכוח העצום של טירוף הפידבק שיאנג ולהקתו מצליפים הוא אינטנסיבי, מטהר ומנקז. כאילו הרוחות שנאגרו בשירים במשך כל כך הרבה שנים (דני וויטן וברוס ברי) גורשו לנצח. כשהפידבקים מתפוגגים אט אט, יאנג נשמע מותש אבל על גג העולם".


ב-22 באוקטובר בשנת 1967 הופיעה להקת הדלתות באולם הספורט של אוניברסיטת וויליאמס, בוויליאמסון, מסצ'וסטס.


ג'ון סטיקני, מעיתון WILLIAMS RECORD, דיווח על מה שראה ושמע (בכתבה שהכותרת שלה הייתה "ארבע הדלתות של העתיד"):


"הוא (ג'ים מוריסון) צרח והתגלגל על הרצפה. מולו היה ים של פרצופים המומים. מפיו יצא שטף של דימויים מוזרים. ועדיין, היה זה אירוע מיוחד. בשיר THE END היה מוריסון בשיאו. הוא היה בשלו בעוד האורגניסט רכן על האורגן שלו ולחץ בחוזקה על הקלידים. הגיטריסט צעד פנימה לאור הזרקורים ויצא ממנו וחוזר חלילה. המילים שיצאו מפיו של מוריסון היו שטניות. לפתע הוא נפל לרצפת הבמה ונראה כי הוא בוכה. הגיטריסט ניגש אליו ונגע בו עם צוואר הגיטרה שלו. מוריסון נראה מתאושש. הקהל לא ידע האם זה הזמן למחוא כפיים או לא. הגיטריסט ניתק את הכבל מהגיטרה שלו. האורגניסט ירד מהבמה והמתופף השליך את המקלות שלו לרצפה בהבעת תיעוב. מוריסון נעלם אל מאחורי הווילון. הוא לא חייך ולא נופף לשלום. הוא פשוט נעלם".


להזמנת הרצאת הבוטיק "הרוכבים בסערה - הסיפור המיוחד של להקת הדלתות" והרצאות מוסיקה אחרות: 050-5616459



ב-22 באוקטובר בשנת 1945 נולד הגיטריסט, לזלי ווסט, שמת בדצמבר 2020. אז לזכרו, הנה פוסט על להקתו, MOUNTAIN, כדי שמי שמכיר אותה, יגלה עליה עוד משהו. ומי שלא - הגיע הזמן להכיר להקה נהדרת.


להקת MOUNTAIN הייתה אחת הלהקות 'הכבדות' של תחילת הסבנטיז שהיה לה את כל מה שצריך כדי לעמוד בגאווה לצד להקות רוק כבדות אחרות. אך משהו בכל זאת התמסמס וחבל. ככה זה כשאנשים נוטים להשוואות. הסבר על כך בהמשך. לדעתי, הלהקה הזו ידעה ליצור קטעים שלא נופלים ברמתם מאלה של הלהקות הגדולות האחרות.


הכל התחיל בשנת 1969 בניו יורק, כשהגיטריסט לזלי ווסט החליט שהוא רוצה לפצוח בקריירת סולו. לאולפן הובא מפיק בשם פליקס פפלארדי, שהקרדיט שלו אז היה כמפיק של להקת CREAM. התקליט שיצא נקרא MOUNTAIN והוא נשמע כהמשך של להקת CREAM, שבדיוק התפרקה. הדבר לא בא בטוב בזמנו בעיני מבקרי המוסיקה, שטענו כי יש פה דמיון ברור מדי שמוביל לחוסר מקוריות. עם השנים הפך האלבום לקלאסיקה עבור שוחרי הגל הראשון של הרוק הכבד.


בקיץ של 1969 החל ווסט לנגן בהופעות עם פפלארדי בבס, סטיב נייט בקלידים ומתופף בשם N D SMART. זו הייתה הרביעייה שנקבעה לנגן בפסטיבל וודסטוק הידוע. הסיבה המרכזית להבאת קלידן ללהקה הייתה שלא תהיה אפשרות להשוות אותה ללהקת CREAM. מיד לאחר מכן הוחלף המתופף בחבר של ווסט מקנדה בשם לורנס 'קורקי' ליינג, שלפני כן עבד כאיש הטכני של הלהקה. שמו האמיתי היה לורנס

התקליט הראשון של הלהקה נקרא MOUNTAIN CLIMBING יצא כמה חודשים אחרי הפסטיבל והניב קטע שהפך לקלאסיקת רוק - 'מלכת המיסיסיפי', עם הפתיחה המדליקה של פעמון הפרה.


התקליט שאני אוהב במיוחד מהלהקה הנהדרת הזו הוא השני, שנקרא NANTUCKET SLEIGHRIDE ויצא בינואר 1971. זה תקליט חובה לכל אוהבי רוק הגיטרות הקלאסי של תחילת הסבנטיז. אחרי הכל, שנת 1970 הייתה שנה מעולה לרוק הקלאסי הכבד.


בשנת 1971 יצא אלבומה השני של הלהקה, NANTUCKET SLEIGHRIDE, ששיר הנושא שלו הוא אחד הרגעים היפים ביותר שהלהקה הזו הפיקה. שם השיר הזה הוא מונח שהוטבע על ידי חוקרי לווייתנים להטלת צלצל בגוף לווייתן. אז החיה הימית והמאסיבית הפצועה מתחילה להתנגד ובכך גוררת איתה את הסירה ממנה הוטל הצלצל. בסוף, כשהלווייתן מתעייף, האנשים שעל הספינה מבינים שהגיע הרגע לשחוט אותו. את השיר הזה כתב פפלארדי ביחד עם אשתו, גייל קארסון. בתחילה ווסט לא אהב לנגן את השיר בגלל המורכבות שלו אך הוא סיפר שבהמשך למד ליהנות ממנו. השיר הזה הוקדש על העטיפה לאיש בשם אוון קופין, שבשנת 1820 תקע צלצל בגוף לווייתן שלא ויתר והטביע אותו בים.


שיר נוסף שפפלארדי כתב עם ציד הלווייתנים בראשו היה TRAVELLIN IN THE DARK, שמספר על הזמן בו אותם ציידים נפרדו למשך זמן רב מנשותיהם ויצאו למסעות בים. גם השיר הזה נכתב ביחד עם קארסון, ששנים לאחר מכן ירתה למוות בבעלה.


עיתון 'רולינג סטון' פרסם ביקורת שלילית במרץ 1971: "חוץ מהעונג הרב שהלהקה הזו מקרינה, אחד הדברים החזקים בה הוא הגיוון המוסיקלי. בייחוד זה של ווסט הגיטריסט. וזה בדיוק מה שחסר בתקליט השני הזה. הנגינה של ווסט היא משום מה מרוסנת וצפויה. כאילו הוא לא למד כלום מאז התקליט הראשון. גם פפלארדי מפתיע בנגינה המונוטונית שלו. למה מפתיע? כי הוא ניגן והפיק תקליטים לשמות גדולים אחרים (להקת קצפת, למשל). התיפוף של קורקי ליינג ונגינת הקלידים של סטיב נייט היא סתמית. סה"כ זה לא תקליט רע אך הוא גם ממש לא משמעותי ללהקה הזו". כך הרולינג סטון - אבל אני חושב שזה אלבום אדיר עם להקה שידעה לנגן היטב ובאופן מהודק.


התקליט השלישי, FLOWERS OF EVIL, יצא בנובמבר 1971 והוא מורכב מצד אחד אולפני וצד שני שהוקלט בהופעה חיה, ב-27 ביוני 1971, בפילמור איסט שבניו יורק. אין ספק שתקליט שיוצא, כשצד אחד שבו אולפני וצד שני בהופעה, הינו תמרור אזהרה ללהקה. האם אין לה מספיק חומר מקורי כדי להשלים את התקליט האולפני? האם חסר לה כסף לזמן אולפן? האם הצד של ההופעה החיה יכיל, גם הפעם, סולואים מתישים?

בואו נראה מה היו לביקורות של אז להגיד על התקליט הזה.


עיתון CIRCUS פרסם במרץ 1972: "אלו שטוענים כי להקת מאונטיין היא להקת צמרת אמריקאית הם בעלי תחמושת דעתנית חזקה כי מדובר פה בתקליט שהוא פגז. שוב פעם, פליקס פפלארדי - שהופך במהירות להיות מפיק המפיקים - הצליח להוציא מחבריו ללהקה צלילים נהדרים. הפעם יש גם בונוס בצורת צד שלם בהופעה חיה בפילמור איסט. אי אפשר לקבל פריקיות גדולה יותר מהצלילים החלליים שנמצאים בקטע בן שבע הדקות ששמו הוא PRIDE AND PASSION. ובשביל לקבל עוד מנה טעימה של הלהקה, תלכו לקטע DREAM SEQUENCE שמצליח לרגש מאד".


עיתון רולינג סטון פרסם באפריל 1972: "החדשות הטובות הן שהלהקה הצליחה להקליט סידרה של שירי רוק'נ'רול טובים. החדשות הרעות הן שהמילים הדמיוניות והמוגזמות שוטפות כל רגע בצד האולפני. אני מוחא כפיים לניסיון הלהקה להרחיב את שדה היצירה שלה אך אני הייתי רוצה שחבריה יישארו עם הרוק המחוספס עוד קצת, כי הם ממש טובים בתחום הזה".


בפברואר 1972 התפרקה הלהקה, עקב בעיות סמים קשות. ווסט וליינג המשיכו בהרכב טריו עם ג'ק ברוס (שנשא את שמות שלושת חברי הלהקה). תקליט בהופעה חיה, בשם THE ROAD GOES EVER ON, יצא באפריל והיווה תחנה סופית ללהקה, עד איחודה לפרק זמן קצר בשנת 1974 עם אלבום בשם AVALANCHE.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

















Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page