
כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-22 בינואר (22.1) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "בשנת 1976 אשתי הראשונה, ת'למה, קנתה לי כמה תרנגולות. היא כנראה חשבה שזה יעזור לי להתאזן. וזה קרה, למשך כחמש דקות בלבד. האופוריה פגה ובמיוחד כשהבנתי שת'למה ציפתה שאאכיל את העופות ואנקה את החרא שלהם. אז התחלתי לנסות למצוא סיבה להיפטר מהם. 'ת'למה', אמרתי לה, אחרי שנמאס לי. 'מאיפה הבאת את התרנגולות האלה? הן שבורות'. 'מה זאת אומרת, הן שבורות?' 'הן לא מטילות שום ביצים'. 'טוב, זה יעזור אם תאכיל אותן, ג'ון. חוץ מזה, הן כנראה לחוצות, המסכנות'.
ככל שהשבועות והחודשים חלפו, כל הזמן שכחתי להאכיל את התרנגולות, והן כל הזמן שכחו להטיל ביצים. כל מה שהייתי שומע מת'למה היה, 'ג'ון, תאכיל את התרנגולות'. זה שיגע אותי לעזאזל. בדיוק עמדתי לצאת מהבית כששמעתי את ת'למה יורדת במדרגות הבית. היא נכנסה למטבח ואמרה, 'אני הולכת לאמא שלי לקחת את הילדים'. ואז היא עצרה - 'האכלת את התרנגולות?' 'אמרתי לך, הן שבורות'. 'פשוט תאכיל אותן, ג'ון, למען השם. או, אתה יודע מה? תן להן למות - לא אכפת לי יותר'.
הלכתי לפאב וכשחזרתי, פתאום קיבלתי שינוי בהחלטה. 'אני הולך להאכיל את התרנגולות האלה. לעזאזל. אם זה ייעשה אותה מאושרת, אני אעשה את זה'. אז הסתובבתי והתחלתי להתנדנד בחזרה לכיוון הבית. אבל הייתי צמא עכשיו, אז ניגשתי לריינג' רובר שלי, פתחתי את הדלת והושטתי יד לתוך תא הכפפות לבקבוק החירום שלי עם הסקוץ'. לגימה ארוכה. אההה. זה יותר טוב, אבל אז היה לי עוד שינוי בהחלטה. לעזאזל התרנגולות! אף אחת מהן לא הטילה לי ביצים! לעזאזל עם כולן!
אז ניגשתי לסככה, פתחתי את הדלת והבטתי על הרובה החצי אוטומטי שלי. התחלתי למלא את כיסי החלוק שלי במחסניות. לאחר מכן הגעתי אל המדף העליון כדי לקחת את הג'ריקן של הבנזין שהגנן שמר שם עבור מכסחת הדשא שלי - זו שנהגתי לנסוע איתה לפאב בכל פעם שביקשתי לצחוק.
אז, עם כל זה התנדנדתי לגינה ולכיוון לול התרנגולות. השמש שקעה עכשיו ובראשי רק שמעתי את ת'למה אומרת, 'ג'ון, להאכיל את התרנגולות. ג'ון, האכלת את התרנגולות?' ואת רואה החשבון של הלהקה אומר, 'חברים, זה רציני. קיבלנו לשלם מס של מיליון למס הכנסה' ואת גיזר הבסיסט אומר, 'אנחנו צריכים כיוון חדש. אנחנו לא יכולים לעשות את חרא הקסם השחור הזה לנצח'. זה לא הפסיק. 'ג'ון, תאכיל את התרנגולות' - 'חברים, זה רציני' - 'ג'ון, האכלת את התרנגולות?' - 'חשבון מס של מיליון דולר' - 'ג'ון, תאכיל את התרנגולות!' - 'אנחנו צריכים כיוון חדש' - 'זה רציני' - 'אנחנו לא יכולים לעשות את חרא הקסם השחור הזה לנצח'... אהההההההה!!!!!!
כשהגעתי ללול, הנחתי את הג'ריקן ואת הרובה והסתכלתי פנימה. התרנגולות נקשו והנהנו במקורן הקטן. 'מישהו הטיל פה ביצים?' שאלתי - כאילו לא ידעתי כבר את התשובה לשאלה המזוינת הזאת. 'לא חשבתי', אמרתי וקמתי. 'חבל'. ואז הרמתי את הרובה. קלאק-קלאק. בום בום! ועוד פעם... ועוד פעם... קולו של הרובה היה מחריש אוזניים, והוא הדהד על פני השדות לכל הכיוונים. בכל יריה היה הבזק לבן שהאיר את הלול ואת הגן שסביבו, ואחריו ריח של אבק שריפה. הרגשתי הרבה הרבה יותר טוב. עד שסיימתי היו דם ונוצות וחתיכות מקור בכל מקום בלול המזוין. זה נראה כאילו מישהו רוקן לי כרית מעל ראשי. החלוק שלי היה הרוס. אבל הרגשתי מדהים - כאילו מישהו הרים זה עתה שלושה טון מהגב שלי. הנחתי את הרובה, הרמתי את הג'ריקן והתחלתי לרוקן אותו מעל מה שנשאר מהתרנגולות. הדלקתי גפרור ומיד לאחר מכן היו להבות בכל מקום. אז הוצאתי את שאריות המחסניות מהכיס והתחלתי לירות איתן לתוך האש. בנג-בנג-בנג!
לא ידעתי מה לעזאזל לא בסדר איתי, או למה עשיתי את מה שעשיתי. כל מה שידעתי זה שאני אחוז זעם מטורף ובלתי נשלט על כל מין התרנגולות. נמאס לי. אף אחד מאיתנו בלהקה לא היה עם רצון להמשיך. בילינו יותר זמן בפגישות עם עורכי דין ממה שבילינו בכתיבת שירים; כולנו היינו מותשים מסיבוב הופעות בעולם כמעט ללא הפסקה במשך שש שנים; ויצאנו מדעתנו בגלל אלכוהול וסמים" (אוזי אוסבורן)
ב-22 בינואר בשנת 1968 יצא אלבומו הראשון והחשוב של ד"ר ג'ון (או בשמו האמיתי - ג'ון מאק רבנאק). שמו הוא GRIS GRIS.

הקול המגורען שבקע מחוץ לביצות מתחיל את הלחש שלו: "הם קוראים לי ד"ר ג'ון / ידוע בתור טריפר הלילה / יש לי את הילקוט של גריס-גריס ביד / אני נודד במורד הנהר / אני האחרון מהטובים / הם קוראים לי איש הגריס-גריס". מנהלי חברת התקליטים לא היו בטוחים מה לעשות עם זה כששמעו את הצלילים לראשונה. מאז - זו קלאסיקה!
לג'ון מאק רבנאק לא הייתה כלל כוונה מקורית לשיר באלבום הזה. התפקיד הזה נועד במקור לזמר מניו אורלינס בשם רוני בארון, אך התכנית השתבשה כשבארון לא היה פנוי לפרויקט. למעשה, מנהלו של בארון חשב שהשתתפותו של הזמר בפרויקט שכזה היא צעד גרוע ביותר מבחינת קריירה.
לפיכך נכנס רבנאק בעצמו לתפקיד הזמר וכך יצר לעצמו את האלטר-אגו שהפך לקריירה משגשגת. לפני כן תיפקד רבנאק כפסנתרן וגיטריסט בהקלטות לסשנים של אחרים. את אופי הדמות של דוקטור ג'ון (THE NIGHT TRIPPER) הוא יצר מאמן וודו (VOODOO) שלמד עליו בשנות החמישים בשם PRINCE LALA.
את כינויו הבימתי, דוקטור ג'ון, הוא הגה בהשראת אדם ממוצא אפריקאי בשם דוקטור ג'ון מונטיין, שטען כי הוא מודל של נשמת התעלות רוחנית אפריקאית.
הסגנון של האלבום הזה הוא שילוב מעניין והזוי בין הרית'ם אנד בלוז של ניו אורלינס לרוק הפסיכדלי של התקופה. לא סתם ד"ר ג'ון תייג את עצמו בתקופה הזו בשם המשנה THE NIGHT TRIPPER.
האלבום GRIS GRIS שאב רבות מאמנות הוודו עם שירת מנטרות שהולבשה על מקצבים מהפנטים. אך יש כאן הרבה יותר מזה: מוטיבים של בלוז, פ'אנק, מלודיות מינוריות שחוזרות על עצמן בכוונה, צלילי קלידיים שמזכירים מסעי לוויות חשוכים, תבניות ריתמיות אפרו-קובניות, אפקטים מוזרים ומילות ג'יבריש פה ושם שמוסיפות לאווירה הכללית המיוחדת. רבנאק נכנס לתפקיד של דוקטור ג'ון בידיעה שאם לא יעשה כך הפרויקט המוזיקלי שלו לא יקרה. הוא חשב אז שכל ההרפתקה המוזיקלית הזו היא חד פעמית עבורו ושהאלבום ימכור רק ארבעה עותקים בניו אורלינס.
הסשנים לאלבום הזה נעשו בזמן הפנוי שנוצר באולפני GOLD STAR לאחר סשן הקלטות של הצמד סוני ושר. ד"ר ג'ון וחבריו המוזיקאים עשו ככל שביכולתם על מנת להפוך את האולפן לכנסיית וודו תוך כדי הדלקת כמות אדירה של נרות ומקלות קטורת.
הקטע הבולט באלבום הוא WALK ON GILDED SPLINTERS, שקיבל מאז גירסאות כיסוי רבות, ביניהן של להקת HUMBLE PIE, האחים אולמן, הזמרת מארשה האנט, פול וולר ועוד. השיר הזה נכתב במקור על ידי רבנאק בהשפעת שיר וודו כנסייתי עממי. שם השיר המקורי הכיל את המילה SPLENDERS, אך רבנאק החליט ש- SPLINTERS מתאים יותר לאווירה.
כשהאלבום הזה יצא בזמן אמת הוא לא נכנס למצעדים בכלל, למרות שהוא דווקא התאים מבחינה סגנונית לאווירה הפסיכדלית ששצפה אז את שוק התקליטים. למעשה, חברת התקליטים "אטלנטיק" בה דוקטור ג'ון היה חתום סירבה להוציא את האלבום לאור בטענה שהמוזיקה שמוקלטת בו לא מסחרית כלל. רק שנים לאחר מכן הוא באמת קיבל את ההערכה שמגיעה לו. מאק רבנאק הפך את ההרפתקה החד-פעמית שלו לקריירה משגשגת עם המון אלבומים שיצאו תחת שמו הבדוי. הוא הפך עם השנים לדמות משפיעה ביותר בזרם המוזיקה של ניו אורלינס.
עיתון STEREO REVIEW פרסם ביקורת על התקליט באוגוסט 1969: "מישהו בחברת התקליטים החליט משום מה להוציא אלבום שהוא עירוב של סגנונות ולעטוף את הכל במין קטע של וודו. אבל אתם יודעים מה מ? העסק הזה פשוט עובד. למרות הקטע הגימיקי של התקליט, שמעצבן לפרקים, מדובר פה בתקליט שבהחלט שווה הקשבה".
עיתון EYE פירסם באותו חודש ביקורת משלו: "התקליט הזה הוא אחד הגדולים ביותר במוזיקת המחתרת של שנת 1968. העטיפה עצמה לא ממש מזמינה פנימה אלא למען האמת די מפחידה. אך אל תיתנו לזה להתל בכם".
תחשבו שאתם נכנסים לחנות התקליטים האהובה עליכם ושואלים את המוכר הקבוע אם הוא ממליץ על משהו מעניין מעבר לדברים שאתם כבר מכירים. אז המוכר המסור בחנות התקליטים האהובה עליכם מפעם הולך לאיזו פינה חשוכה בחנות ושולף משם תקליט ויניל עם עטיפה צבעונית שבמרכזה מתנוססת דמות שבטית ומוזרה למדיי. אותו מוכר מוציא את הויניל מהעטיפה, מנקה אותו למענכם ושם אותו בפטיפון של החנות.
המחט של הפטיפון נוחתת על חומר הויניל השחור ולפתע בוקעים מהרמקולים הצלילים המיוחדים של התקליט הזה וכל חנות התקליטים הופכת לפתע למקום טריפי לגמרי עם אור נרות מאסיבי, עצים מסביב, עשן מתוק וסמיך ומוכר תקליטים ולקוחות נוספים שמתחילים לרקוד באופן שבטי תוך לחישת מילים הזויות.
תמונה מדליקה, נכון? נו, מה רע בלדמיין קצת? פשוט תנו לד"ר ג'ון לטפל בכם ותרגישו הרבה יותר טוב לאחר מכן.
ב-22 בינואר בשנת 1969 יצא אלבום הסולו הראשון של ניל יאנג, לאחר שנערכו בו שיפוצים עם גניזת המהדורה הראשונה, שיצאה קצת לפני כן, ב-12 בנובמבר 1968 (יום הולדתו של יאנג).

זמן קצר לאחר שלהקת בופאלו ספרינגפילד התפרקה סופית, קיבל ניל יאנג את האפשרות לחתום על חוזה הקלטות כאמן סולו, עבור חברת התקליטים REPRISE. יאנג לא חיכה ונכנס מיד לאולפני ההקלטה השונים שללוס אנג'לס כדי להגשים את חלומו.
הוא ניגן בכלי נגינה רבים באלבום, כשהוא משקיע שעות רבות בהוספתם ובטוויית חלומו בהתאם. "יכול להיות שזה האלבום, בכל הקריירה שלי, בו הוקלטו כל כך הרבה כלי נגינה זה על זה", סיפר שנים לאחר מכן. לצידו ניגנו בהקלטה המתופף ג'ורג' גרנטהאם, הבסיסט ג'ים מסינה והגיטריסט ריי קודר. יאנג היה ממש נרגש בתהליך הפקתו.
האלבום יצא ב-12 בנובמבר 1968 אך מיד לאחר צאתו הקשיב לו יאנג ונזעק.
יאנג: "את ההקלטות מסרתי לחברת התקליטים שערכה להן מאסטרינג. אבל כשהתקליט יצא, הקשבתי לו ולחרדתי הבנתי שזה לא הצליל שרציתי שיהיה בו. משהו נשמע ממש לא בסדר באלבום הזה שלי! חקרתי את העניין לעומק וגיליתי לצערי שבאותה חברה בחרו להעביר את ההקלטות שלי בתהליך שנקרא CSG, שנועד לאפשר לאלבומי סטריאו להיות מנוגנים בפטיפונים של מונו ללא בעיה. זה היה בתקופה בה עולם המוזיקה עבר ממונו לסטריאו, אך החברה לא רצתה לאבד את הקהל שעדיין הקשיב רק במערכות מונו. התעצבנתי מהצליל שנותר באלבום שלי ודרשתי בתוקף לגנוז את התוצאה ולהוציא מחדש את האלבום עם הסאונד האמיתי שלי".
הרולינג סטון פרסם בביקורתו אז על האלבום הזה: "האלבום הזה של ניל יאנג (לשעבר מבופאלו ספרינגפילד) הוא יובל זורם מהנהר הכללי של ספרינגפילד. בולטת במיוחד היא תחושת המלנכוליה של יאנג ואשכולות התמונות הגאוניים בהם הוא משתמש למילים שלו (שמודפסות במלואן). אפשר בקלות לראות את התקליט הזה כהרחבה של עבודתו של יאנג עם להקתו המפורקת, במיוחד עם יצירות כמו EXPECTING TO FLY. יש לו את המגע הספרינגפילדי המובהק הזה כמו רוח בין סלעים או האנשים שאתה רואה בחלומות".
ה-22 בינואר בשנת 1971 היה יום לא קל בהפקת המחזה-רוק הישראלי 'קפוץ'.
ביום זה נעצר מפיק המחזה, דני דגן, מאחר וחרג מתנאי הצנזורה והשתמש באורות מלאים בסצנת העירום במקום באורות מעומעמים. אשמה נוספת ריחפה עליו כשהכניס לתוכן ההצגה סצנות שלא אושרו על ידי המועצה. הוא שוחרר בערבות וקיים למחרת מסיבת עיתונאים בה אמר כי מתנכלים לו באופן אישי. ביום לאחר זה התחוללה מהומה בעת קיום ההצגה בצפת. יו״ר המועצה הדתית, שלמה האופט, הגיע עם תלמידי ישיבת צפת, בוגרי בית הספר התיכון הדתי ועסקנים ציבוריים מהמפלגות הדתיות, במטרה להפגין מול האולם. אלה תפסו את אחת משחקניות ההצגה, משכו בפראות בשערותיה ופגעו בתיקה.
שחקנית נוספת נענשה על ידי המפגינים בסדרת בעיטות לגופה. העסק יצא משליטה וחמישה עשר מפגינים זומנו לבית המשפט באשמת התפרעות. אולמות רבים, ששמעו על המהומה סביב המחזה, החלו לבטל הופעות שנקבעו, מחשש שגורמים מתנגדים יחוללו נזק גם אצלם. עיריית חיפה דרשה מההפקה לשלם מס גבוה בשיעור ארבעים אחוז (מול חמישה אחוזים שהיו מקובלים אז) וחזרה בה רק לאחר לחץ מצד המפיקים. גם ועדי עובדים, שנהגו לרכוש כרטיסים לקבוצות אנשים, משכו את ידיהם מרכישת כרטיסים למחזה.
הסיפור השלם והנדיר על הפקה זו נמצא גם כן בספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967"
ב-22 בינואר בשנת 1968 יצא אלבום הבכורה של להקת שאני מאד אוהב ושמה IRON BUTTERFLY. שם האלבום הוא HEAVY.

כשמזכירים את שמה של להקת "פרפר הברזל", מה שעולה בדרך כלל לראש זה הקטע הארוך "אין א גדה דה וידה". וזה פחות או יותר הדבר היחיד שנשאר בזיכרון הפופולרי על פרפר הברזל וזה חבל. מכיוון שבמובנים רבים "פרפר הברזל" היא להקה ייחודית שהצליחה מאד בזמן אמת אך משום מה לא הצליחה לשמר את שמה כאגדת רוק, כמו למשל ג'פרסון איירפליין או הגרייטפול דד.
נהוג לומר שהלהקה הזו היא אחת החלוצות של הרוק הכבד. זה לא מדויק כי היא מעולם לא הייתה השפעה עצומה על להקות מטאל מאוחרות יותר, והסאונד שלה, שאמנם היה כבד, מעולם לא היה דומה לסאונד של, נגיד, לד זפלין. האם אפשר באמת לתייג את המוזיקה של הלהקה הזו? ובכן, למה להתאמץ? בואו נהנה מהמוזיקה שיש בה איזון מקסים בין הקל לכבד.
אתחיל מזה ששם האלבום מטעה. הכותרת מטעה והקטע הכבד היחיד בו הוא IRON BUTTERFLY THEME, עם הגיטרות החורקות להפליא של דני ווייס והאורגן החד והפסיכדלי, המנוגן להפליא בידיו של דאג אינגל, שיש שיגידו כי קולו מעצבן. אבל היי... אני אוהב את זה מאד! בהרכב הראשון הזה היה ללהקה זמר נוסף, דריל דלוק, שלא הצליח להמשיך הלאה עם מעוף הפרפר. והתיפוף של רון בושי? אדיר! המתופף הזה, שחבל כי נשכח מאז, ידע לתופף היטב גם את השקט שבין המכות בתוף. אצלו תיפוף שהוא מלאכת מחשבת. עם התקליט הזה סימנה הלהקה את תחילת דרכה להפוך לאחת הלהקות האייקוניות יותר של תנועת הרוק הפסיכדלי.
תחילת הקריירה המיועדת של פרפר הברזל חוזרת לשנת 1967 במועדון וויסקי א גו גו, בהוליווד. הופעת הבכורה שלהם בלוס אנג'לס נועדה במקור להיות הופעה חד פעמית. עם זאת, בשל ההיענות המדהימה של הקהל להופעה יחידה זו, הלהקה החדשה נקבעה להוופיע במועדון למשך שלושה שבועות. אז גילה אותה צייד כשרונות בחברת התקליטים ATCO. לאחר שנחתמו חוזים, פרפר הברזל נכנסה לאולפן ההקלטות GOLD STAR בלוס אנג'לס והחלה במלאכת אהבה: יצירת התקליט הראשון שלה.
אלבום הבכורה הזה לא ממש הגיע למעמד 'קלאסי'. בייחוד שאחריו יצא אלבום שהפך למפלצת רבת מכר. אבל משהו בהקשבה לאלבום הזה הופכת אותו לחוויה מרעננת עבורי. אולי כי כתיבת השירים לא נופלת לאזור הבנאלי, שלא מעט להקות החליקו אליו.
את האלבום הפיקו צ'רלי גרין ובריאן סטון, שגם הפיקו את אלבום הבכורה של בופאלו ספרינגפילד וגרמו לניל יאנג, סטיבן סטילס וחבריהם לכעוס על התוצאה. אבל אצל פרפר הברזל זה אחרת. הפרישה של ווייס הגיטריסט באוגוסט 1967 ופרישתם, מיד לאחר מכן, של דלוק והבסיסט ג'רי פנרוד, גרמו לעיכוב ביציאת האלבום. ובתקופה ההיא, כל חודש של עיכוב היה קריטי, בשל מבול היצירתיות שהמטיר אלבומים משובחים רבים מדי יום.
בעיתון בילבורד נכתב בביקורת על אלבום זה, בפברואר 1968: "זו להקה שמודעת היטב למה שקורה היום במוזיקה. יש לה את היכולת לבנות נושאים מעניינים בשיריה. זה אלבום מומלץ". אני מצטרף בחום להמלצה זו.
ב-22 בינואר בשנת 1981 יצא גליון של הרולינג סטון שרובו מחווה לג'ון לנון שנרצח.
גיליון זה יצא לאור עם התמונה המפורסמת שצילמה אנני לייבוביץ, עם לנון העירום שמחבק את יוקו אונו הלבושה, כשמבטה רציני עד כאב. תמונה זו, שצולמה כמה שעות לפני הירצחו של ג'ון, הפכה מאז לאחת הכואבות יותר בקטלוג הצילום העשיר שלו.
בעת הצילום היו ג'ון ויוקו עסוקים בקידום אלבומם החדש, "פנטזיה כפולה", ולתמונת השער הוא התעקש שיוקו יצטרף אליו. לייבוביץ נשלחה, מטעם מערכת הרולינג סטון, לדירתם בבניין דקוטה בניו יורק. שם היא הראתה להם סקיצה עם התנוחה שחשבה עליה. ג'ון ויוקו נתנו לה אור ירוק והוא התקלף מבגדיו. כשהיא הראה להם את התוצאה המצולמת, אמר ג'ון בהתלהבות שזה תופס בדיוק את מערכת היחסים שלהם. באותו לילה הוא נורה ונהרג מחוץ לבניין.
בין המכתבים למערכת בתוך הגיליון פורסם גם מכתב שיוקו ניסחה: "סיפרתי לשון מה קרה, הראיתי לו את תמונת אביו על שער העיתון היומי והסברתי את המצב. לקחתי את שון למקום בו ג'ון שכב לאחר שנורה. שון רצה לדעת מדוע האדם ירה בג'ון אם הוא אוהב אותו. הסברתי שהוא כנראה אדם מבולבל. שון אמר שעלינו לברר אם הוא מבולבל או שהוא באמת התכוון להרוג את ג'ון. השבתי שזה תלוי בבית המשפט (COURT). הוא שאל איזה מגרש (COURT)- מגרש טניס או מגרש כדורסל? כך נהג שון לשוחח עם אביו. הם היו חברים. ג'ון היה גאה בשון אם היה שומע זאת. שון בכה אחר כך. הוא גם אמר 'עכשיו אבא הוא חלק מאלוהים. אני מניח שכשאתה מת אתה נהיה הרבה יותר גדול כי אתה חלק מהכל'. אין לי עוד הרבה מה להוסיף להצהרה של שון. הדומייה לזכרו תתקיים ב -14 בדצמבר בשעה 14:00 למשך 10 דקות.
באהבה, יוקו ושון".
ב-22 בינואר בשנת 1968 יצא אלבום הבכורה המעולה של להקת SPIRIT.

בשנות השישים המאוחרות צצה לה בלוס אנג'לס להקה שהפכה להבטחה גדולה מאד בחוף המערבי. הרמה המוזיקלית בין חמשת חבריה הייתה גבוהה מאד וגם הגימיק המשפחתי הסב תשומת לב. בשנת 1965 הפך מתופף ג'אז בשם אד קאסידי לאביו החורג של גיטריסט ושמו רנדי וולף. בהמשך הפך גיטריסט בשם ג'ימי הנדריקס את שמו של וולף הצעיר לקליפורניה. שם זה דבר בבחור הצעיר מאז ועד למותו הטראגי.
הקשר המשפחתי הזה בין קאסידי לוולף היה נקודה אחת בתמונת המשפחתיות הכללית שאפפה את להקת 'ספיריט', עם הקמתה בשנת 1967. היו בה הגיטריסט רנדי קליפורניה, המתופף אד קאסידי, הקלידן ג'ון לוק, הבסיסט מארק אנדס והזמר ג'יי פרגסון. והחמישה חשו כה קרובים יחדיו עד שעברו עם בנות זוגם וילדיהם לבית אחד גדול וצהוב ששכן בקניון טופאנגה, שהיה במרחק של כשעה נסיעה מצפון הוליווד. היה זה אזור שגירה מוזיקאים רבים ליצירה משמעותית. ביניהם ניל יאנג, להקת CANNED HEAT ועוד. הקומה העליונה בבית של ספיריט השקיפה על נוף מרהיב. שם גם נערכו החזרות המוזיקליות של החברים, שנקבעו חמישה ימים בשבוע. שם, בחזרות ההן, יצקו החברים רעיונות מוזיקליים לתבשיל אחד, יחיד ומיוחד. בבית זה גר גם בארי הנסן, שהיה המנטור המוזיקלי של הלהקה, עם אוסף תקליטי הבלוז הענק שלו שרבים מצליליו מילאו את הבית.
בתחילה הם קראו לעצמם SPIRIT REBELLIOUS על שם ספר מאת הסופר הלבנוני-אמריקני חליל ג'ובראן. בזמן שהלהקה נהגה לנגן בביתו של לוק, שנקרא אז THE YELLOW HOUSE, גילו חבריה בחור צעיר שנראה מוזנח ונוכחותו לא הקרינה אנרגיה טובה. הוא עמד מתחת לחלון הבית ונהג להקשיב למוזיקה עד שהלהקה פשוט גירשה אותו משם. הוא צעק להם בחזרה את המשפט YOU GOT BAD KARMA. העניין נשכח עד ששנתיים לאחר מכן התנוססה תמונתו מעל גבי העיתון. זה היה צ'ארלס מאנסון.
המפיק לו אדלר החתים את הלהקה לחברת התקליטים שלו לאחר שערך להם אודישן במועדון WHISKEY AU GO GO. שלושה מחברי הלהקה היו קטינים כך שנדרשה רשות מהוריהם לחתום על החוזה.
ההקלטות לאלבום הבכורה החלו באוגוסט 1967. אך לא כולם בלהקה אהבו את נוכחותו של אדלר כמפיק האלבום. הם הרגישו שהוא לא מטפח אותם כפי שציפו. בתקופה ההיא אדלר היה אחד ממפיקי פסטיבל מונטריי, ולאכזבת הלהקה הוא לא דאג להכניסה לרשימת אלה שהופיעו בו. חברו לשעבר של קליפורניה, ג'ימי הנדריקס, כן הופיע בפסטיבל והפך לכוכב על כשנתן שם הופעה בלתי נשכחת.
בעיה נוספת הייתה כשהלהקה גילתה כי אדלר רצה לתזמר חלק מהקטעים שלה. הוא רצה להביא את המתזמר מארטי פאיץ', שעבד לפני כן עם פרנק סינטרה ומל טורמה. פאיץ' לא היה זול במחיר וחברי הלהקה נאלצו לחפור בכיסיהם ולשלם על כך. כמו כן, הלהקה לא רצתה בכלל תזמור מלכתחילה אך לא הייתה לה ברירה אלא ללכת עם רצונותיו של אדלר. מה לא עושים כדי להצליח.
אלבום הבכורה של ספיריט יצא והפך לאלבום מצליח בקרב חובבי מוזיקת המחתרת. הדבר מיצב את הלהקה כשם חם ומבטיח מאד - אך כל העסק התפרק שנתיים לאחר מכן עקב סכסוכים פנימיים ותסכול מחוסר מכירות.
עיתון 'אמריקן רקורד גייד' פרסם ביקורת באפריל 1968: "הרבה מהג'אז שהלהקה הזו מנגנת מגיע מכיוונו של המתופף, אד קאסידי המבוגר, שמעניק לחבריו הצעירים תיפוף קצבי שחסר כיום אצל הרבה להקות. שאר חברי הלהקה לא מנגנים פה ג'אז ברמה שלו, אך אין ספק כי הזמן ישפר את העניין הזה אצלם".
עיתון 'היי פיי' פרסם ביולי 1968: "הנה עוד אחד מהפקותיו של לו אדלר בליבל החדש שלו. רוב השירים בתקליט נכתבו על ידי ג'יי פרגסון, ויש לי הרגשה שלהקת ספיריט מבצעת אותם הכי טוב שיש, לעומת להקות אחרות שהיו מקבלות את שיריו. אין בתקליט משהו מיוחד אך הלהקה הזו חביבה בהחלט".
עיתון EYE פרסם באוגוסט 1968: "אלבום מצוין עם הפקה גאונית של לו אדלר. המוזיקה פה מכילה את צליל הגיטרה הטעים ביותר שחוויתי עד כה בעולם הרוק. להקת ספיריט היא להקה טעימה - מאד אישית, שקטה וטובה ביותר".
עיתון רולינג סטון פרסם בספטמבר 1968: "זה אלבום לא שיגרתי שבא למחוץ כמה אופנות עכשוויות. החבר'ה פה משתמשים בכישרון שלהם בדרך הכי דמיונית שיש. עם זאת, הם לא נותנים לניסיוניות שלהם להסית אותם מהמיקוד. ככל שמקשיבים יותר לתקליט הזה ובריכוז - כך נשאבים יותר לתוכו. אין כאן חזרה מעייפת על רעיונות. כל רעיון הוא טרי ורענן, ונשאר ככזה".
עיתון JAZZ AND POP פרסם בדצמבר 1968: "שמעתי את התקליט בפעם הראשונה בחודשי הקיץ וחשבתי שהוא מדהים. מאז יש לי מחשבה שניה בנושא. עדיין, זה תקליט טוב".
עיתון DOWN BEAT בדצמבר 1968: "זו חמישיית רוק מלוס אנג'לס שהיא בלתי מנוצחת בתחומה. יש בה גיטריסט מדהים בשם רנדי קליפורניה, שנגינתו מרגשת ביותר. הנגינה של שאר החברים גם כן מלאת השראה. יש פה רגישות רבה. עם זאת, הכל טוב ברמה של המוזיקה. ההפקה היא בעייתית. השירים הנהדרים הופכים, עם ההפקה של לו אדלר, לפיסות מוזיקה נשכחות".
תקליטה הראשון של 'ספיריט' הציג כרטיס ביקור מרשים ביותר. עכשיו תורכם להאזין לו. שימו ווליום!
פינת "על החיים ועל המוות" - 22 בינואר
- בשנת 1977 נולד בן שני לג'יימס טיילור וקרלי סימון. שמו הוא בן ובעתיד יהיה כותב שירים ומבצע בעצמו.
- בשנת 2002 מת מסרטן ריאות הקלידן פיטר בארדנס, שידוע בעיקר כמי שיסד את להקת CAMEL וניגן בתקליטיה הידועים ביותר בסבנטיז. בן 56 במותו.
- בשנת 1931 נולד זמר הנשמה סאם קוק (שנהרג בירייה בשנת 1964) ובשנת 1945 נולד מלקולם מקלארן, הידוע בעיקר כמי שניווט את להקת הפאנק, הסקס פיסטולס, לכאוס בריטי.
- בשנת 1947 נולד הזמר סטיב פרי, שהיה בלהקת JOURNEY.
- בשנת 1948 נולד הגיטריסט פיל מילר (מלהקות האטפילד והצפון ומאצ'ינג מול). הוא מת בשנת 2017.
- בשנת 1965 נולד המתופף סטיבן אדלר, שהיה חבר מקורי בלהקת גאנס אנד רוזס אך הועף ממנה, לאחר צאת התקליט הראשון המצליח שלה, בגלל... סמים!
- בשנת 2016 מת פיטר אוברנד ווטס, הבסיסט של להקת מוט דה הופל. באותו יום של אותה שנה מת המתופף של להקת CAN הגרמנית, ג'אקי ליבזיט.
- בשנת 1959 נולד מייקל האצ'נס, סולנה של להקת INXS, שהתאבד בשנת 1997.
גם זה קרה ב-22 בינואר:
- בשנת 1971 נערכה בלונדון פרמיירה לסרט MAD DOGS AND ENGLISHMEN בכיכובם של ג'ו קוקר, ליאון ראסל ושלל מוסיקאים נוספים. הסרט הנהדר הזה נערך מערימה גדולה של סלילי צילום באורך כולל של 62 שעות.
- בשנת 1968 נפתחו המשרדים של חברת APPLE, שיסדה להקת הביטלס, ברחוב WIGMORE מספר 95.
- בשנת 1959 ישב זמר הרוק'נ'רול, באדי הולי, בביתו שבניו יורק עם גיטרה אקוסטית ומכשיר הקלטה קטן ויצר את הקלטתו האחרונה. אותה הקלטה קיבלה לאחר מותו (מהתרסקות מטוס) 'טיפול אולפני' עם העלאת כלי נגינה נוספים ויצאה באופן רשמי.
- בשנת 1977 פורסם ברקורד מירור כי שלושת חברי להקת סטטוס קוו (פרנסיס רוסי, ריק פארפיט ואלן לאנקסטר) נקנסו בווינה ב-3,600 ליש"ט כי נקלעו לתגרה עם אנשי משטרה בשדה התעופה שם. כשחזרו חברי הלהקה ללונדון, לאחר משפטם, הודיע מנהלם כי בכוונתם לערער. "הזדעזענו מאי יכולתו או רצונו של השגריר הבריטי להגיע לבית המשפט והמסר שנשלח אלינו מהשגרירות הוא שהוא לא יגיע כי המשפט נערך בשעה מוקדמת בבוקר". לאנקסטר נקנס ב-1,800 ליש"ט כי העליב שוטרים ושני האחרים נקנסו ב-900 ליש"ט, כל אחד, כי הפריעו במהלך עבודת אנשי החוק. התגרה החלה כשהשלושה עברו חיפוש לפני עלייתם למטוס ואולצו להתפשט, אחרי סיבוב הופעות באוסטריה. הם נעצרו ובילו את הלילה בכלא. פרנסיס רוסי: "הם כנראה חיפשו סמים אך אנו לא עד כדי כך טיפשים. הבנתי שהמשפט לרעתנו כשראיתי את השופט מוציא מחשבון כיס ומחשב את הקנסות שלנו עוד לפני שההגנה סיימה את דבריה".
- בשנת 1967 עוררו חברי הרולינג סטונס אי נעימות קלה כשהתארחו בתוכנית האמנים הבריטית VAL PARNELL SUNDAY NIGHT AT THE LONDON PALLADIUM וסירבו לעלות לבמה המסתובבת, עליה עלו שאר משתתפי התוכנית בסופה. בכך שברו הם מסורת קבועה שהייתה נהוגה בתוכנית ועיצבנו את המפיקים בהתאם.
- בשנת 1966 ערכו ג'ורג' האריסון וכלתו הטריה, פאטי בויד, מסיבת עיתונאים. זה היה יום אחרי חתונתם. בויד סיפרה בהמשך על אותו אירוע: "אחרי החתונה שלנו נאלצנו לסבול מסיבת עיתונאים שבריאן אפשטיין (מנהל הביטלס) הקים . זה היה כל כך מפחיד. הרבה עיתונאים שאלו שאלות על מתי ג'ורג' ביקש ממני להתחתן איתו ועל התוכניות שלנו לעתיד. ג'ורג' אמר שהוא הציע נישואין ביום שנפגשנו, ברכבת בה צולמה סצנה לסרט 'לילה קשה של יום מפרך' , ואמרתי שלא חשבתי שהוא רציני. אז הוא אמר שהוא ביקש ממני לצאת ודחיתי אותו. ואני פלטתי שאנחנו רוצים שלושה ילדים אבל לא מיד".
- בשנת 1970 הופיעה להקת STEEL MILL (עם ברוס ספרינגסטין) כלהקת החימום של הגיטריסט אלווין בישופ, במועדון MATRIX שבלוס אנג'לס. להקתו של ספרינגסטין קיבלה חמישה דולר בעוד שלהקתו של אלווין בישופ קיבלה תשעים דולרים על אותו ערב.
- בשנת 1972 פורסמה במלודי מייקר כתבה על דייויד בואי, שבה הוא אמר גם "אני הומוסקסואל ותמיד הייתי". דבריו עוררו שערוריה. וביום זה ובשנה ההיא הגיע אלבומו של דון מקלין, AMERICAN PIE, למקום הראשון במצעד האמריקני.
- בשנת 2018 הודיע הזמר ניל דיאמונד כי הוא פורש מהופעות בגלל שלקה במחלת הפרקינסון.
- בשנת 2020 הפך ניל יאנג הקנדי לאזרח אמריקאי באופן רשמי.
- בשנת 1969 היו הביטלס עסוקים בפרויקט GET BACK כשביום הזה הצטרף אליהם לראשונה הקלידן בילי פרסטון. הנוכחות שלו בפסנתר ובקלידים סייעה להגדיר את הצליל בצורה ניכרת, מה שהיה מועיל בהתחשב בחוק שהביטלס קבעו לפרויקט, 'ללא דיבוב יתר של הסשנים'. מצב הרוח במפגשים השתפר מאוד, עם התמקדות רבה יותר בשירים שהם התכוונו לבצע בספיישל החי, ופחות פעילויות עקרות כמו נגינת גרסאות כיסוי ואלתורים.
- בשנת 1963 הקליטו ג'רי אנד דה פייסמייקרז (מי אמר פה ג'רי והפוסעים?) את השיר HOW DO YOU DO IT, שנפסל לפני כן על ידי הביטלס, לאחר שג'ורג' מרטין ניסה להכריחם לשיר את זה. מרטין לא ויתר והעביר את השיר ללהקה ליברפולית אחרת שבאה בעקבות ארבעת המופלאים.
- בשנת 1991 יצא אלבום הסולו האולפני השלישי של סטינג ושמו THE SOUL CAGES. הפעם היה זה מות אביו שהצית בו רעיון ליצירה זו. "אבי מת בשנת 1989. הייתה לנו מערכת יחסים קשה ומותו היכה בי יותר ממה שדמיינתי שאפשרי. הרגשתי משותק רגשית ויצירתית, מבודד ולא מסוגלת להתאבל. זה היה כאילו השמחה ירדה מהחיים שלי. בסופו של דבר, שכנעתי את עצמי לחזור לעבודה ואוסף השירים העגום הזה היה התוצאה. התחלתי עם הזיכרון הראשון שלי ומשם הכל התחיל לזרום. הזיכרון הראשון שלי היה מספינה, כי גרתי ליד מספנה כשהייתי צעיר וזו הייתה תמונה מאוד חזקה של הספינה הענקית הזו מתנשאת מעל הבית. לנצל את זה היה מתנה משמים - התחלתי עם זה והאלבום פשוט זרם". האלבום זכה לביקורות חיוביות ולמכירות נאות בהתאם.
ב-22 בינואר בשנת 1973 יצא תקליטו השמיני של אלטון ג׳ון והראשון שלו שהגיע לצמרת מצעד המכירות הבריטי.
כשאלטון בא להקליט את אלבומו DON'T SHOOT ME I'M ONLY THE PIANO PLAYER, הוא החליט לחזור לאולפני ההקלטה CHATEAU D'HEROUVILLE שבצרפת כי הוא אהב את התנאים שהיו לו שם בהקלטת אלבומו הקודם, HONKY CHATEAU. סיבה נוספת להקלטה שם הייתה גם רצונו של אלטון להימנע ממכת המיסים הקשה שידע כי תונחת עליו אם היה מקליט את האלבום באנגליה.
אולם הפעם, ההתרגשות הבלתי מוגבלת שבדרך כלל זרחה בתחילתו של פרויקט חדש הוקהתה במיוחד. "הייתי מאוד איטי", אלטון הודה. "אמרתי לגאס המפיק, 'אני לא יכול לעשות את האלבום הזה', אז הוא אמר, 'בסדר, נעשה את זה בספטמבר'. ואז אמרתי, 'רגע, אני היוצא לחופשה ביולי, זה יהיה נחמד לסיים את זה עד אז'...".
בספרו האוטוביוגרפי אלטון כתב: "הייתי צריך לבטל את ההקלטות כדי להתאושש, אבל פשוט הלכתי לאולפן כשאני רץ על אדרנלין. מעולם לא הייתם יודעים שהייתי חולה פה מהאזנה לאלבום: הבחור ששר 'דניאל' ו'קרוקודייל רוק' לא נשמע רע".
אלטון רצה שהאלבום הזה יוקלט באווירה כמה שיותר צרפתית. לכן הוחלט להביא להכנת האלבום את המתזמר הצרפתי הידוע, מישל קולומבייה, שהגיע לאולפן כדי לבדוק את האפשרות הזו. הכל נראה זורם בין השניים אבל במהרה נחמצו פניו של אלטון. הוא העיף מבט אחד ומרוכז בכלבו של קולומבייה ואז שם לב שלכלב היה קולר עם שפיצים שהופנו פנימה לכיוון הצוואר של הכלב, כשכל הזזה של הרצועה מצד קולומבייה גרמה ליצור האומלל לעשות כרצון בעליו. כשאלטון ראה את זה, הוא שלל לחלוטין את קולומבייה ובמקומו הוזעק מאנגליה המתזמר הקבוע של עד לנקודה זו, פול באקמאסטר.
בתקופה הזו היה אלטון ג'ון איש די עצבני. הוא עדיין חי אז בתוך הארון אבל כולם בהפקה ידעו כי יש לו יחסים לא רק עסקיים עם מנהלו, ג'ון ריד. המצב הגיע לפיצוץ כשפעם אחת באמצע ההקלטות הודיע ריד לפסנתרן כי בילה שם עם גבר אחר. אלטון איבד את שלוותו. הוא ידע שלא יוכל לעשות את מה שמנהלו עשה מהסיבה כי כבר היה מפורסם מדי בשלב הזה בחייו. הוא קינא בריד וידע שהנה הוא משלם את המחיר עבור התהילה שלו.
למרות שאלטון עצמו מעולם לא נגע בגראס, חברי להקתו אהבו מאד לעשן אך אולצו לעשות זאת רק בחדרי השינה שלהם ולא באולפן, כי בעלי האולפן הצרפתי היו עדיין מזועזעים מהחוויה שעברו עם להקת הגרייטפול דד שהקליטה שם לפניהם. כשחברי ההפקה נהגו לאכול ארוחת בוקר או ערב בחדר האוכל של האולפן, היה שם תקליט אחד שהתנגן ללא הרף לפי בקשתם והוא היה THE INNER MOUNTING FLAME של מהאווישנו אורקסטרה, שהיה סנסציית בכורה להרכב הפיוז׳ן המחשמל ההוא.
שני שירים באלבום החדש של אלטון הפכו ללהיטים ענקיים; DANIEL ו- CROCODILE ROCK.
השיר על דניאל נכתב על ידי התמלילן ברני טאופין בהשראת כתבה שראה בעיתון על חיילים שחזרו ממלחמת ויאטנם כשרובם נבוכים, מבולבלים ואף כועסים על ההערצה שהייתה סביבם כחיילים במלחמה. רובם רצו לברוח מהמציאות האמריקנית אליה שבו מהמלחמה וטאופין החליט לכתוב את השיר מנקודת מבטו של אח צעיר של חייל בשם דניאל שרוצה לברוח לספרד. אלטון החליט להשמיט את הבית האחרון שטאופין כתב לשיר הזה מפני שחשש כי השיר יהיה ארוך מדי וכך לא יצליח להיכלל כסינגל ולהפוך ללהיט.
טאופין כתב את המילים לשיר הזה ובאותו היום הגישן לאלטון שכתב להן מוסיקה על המקום ורץ לאולפן ההקלטה עם נגניו להקליט את כל זה. חברת התקליטים לא רצתה להוציא את השיר הזה על גבי תקליטון בטענה שהוא עדין מדיי מבחינה מוסיקלית אך אלטון התעקש, התקליטון יצא והפך ללהיט ענק.
השיר CROCODILE ROCK הושפע מהמוסיקה של שנות החמישים ותחילת השישים. ההשפעה הייתה כה גדולה שמחברי הלהיט 'ספידי גונזאלס' (של הזמר פאט בון) איימו לתבוע את אלטון על גניבה מוזיקלית את מלודיית הפלצטו (הקול הגבוה ששר את ה"לה לה לה לה...) מהם. לבסוף לא הוגשה תביעה בעניין והקרוקודיל נשם לרווחה.
השם של האלבום הגיע ממסיבה בלוס אנג'לס בה ניגש השחקן גראוצ'ו מארקס והתבדח לאלטון ששמו אמור להיות בכלל הפוך - כלומר ג'ון אלטון. הבדיחה הזו של מארקס לא עזבה את פיו לכל אורך המסיבה עד שלבסוף אלטון הרים ידיים והפטיר מולו את המשפט הזה שהפך לשם האלבום.
להקתו הקבועה של אלטון בתקופה הזו הורכבה מהנגנים המצויינים האלו: נייג'ל אולסון בתופים, די מוריי בבס ודייבי ג׳ונסטון בגיטרות. האחרון סיפר: "אני זוכר שהייתי ברכבת וקראתי את המלודי מייקר שקניתי. אז ראיתי את האלבום שעשינו במקום הראשון. וזה היה כמו, 'אה, זה גדול. זה קורה'...".
הנה מה שאמרו אלטון ג׳ון והתמלילן ברני טאופין בראיון משנת 1973.
אלטון: ״אני חושב שהאלבום DON'T SHOOT ME הוא אלבום מוזר. נראה לי שזה התקליט שהחל את העלייה שלי שוב, אחרי הנפילה שקרתה לי עם התקליט MADMAN ACROSS THE WATER, שלא הצליח במצעדים כמו קודמיו. הוא עדיין מכר 65,000 עותקים באנגליה, שזה לא רע. נראה כי אנשים חשבו שנגמר לי הסוס כי לא הוצאתי אז תקליטון מסחרי".
טאופין: ״יש נפילה לכל אמן בקריירה שלו. תמיד יהיו שיקפצו על הגב שלך, כשאתה מצליח, ויכופפו אותך. הם רואים שאתה מצליח ואז בודקים אם באפשרותך לשמר את ההצלחה״.
אלטון: ״אתה יכול להיות בפסגה במשך חצי שנה ואז ליפול לחצי שנה. למדנו לקבל את המצב הזה. אני מופתע שהתקשורת הייתה לטובתנו עם DON'T SHOOT ME כי הייתי משוכנע שיקרעו אותנו לגזרים, בגלל שזה אלבום פופ שמח יחסית. לא נראה לי שאעשה אלבום כמו זה. אני מושפע מהמון דברים. אפשר להגיד שאני הריי קוניף של עולם הפופ. אנשים כמו ניל יאנג, ג׳יימס טיילור וקרול קינג אינם כמוני כי הם מוציאים תקליטים שדומים מדי. התקליט TAPESTRY מוצלח מאד אבל עכשיו היא רוכבת על אותה נוסחה״.
טאופין: ״אני לא מבין איך המודי בלוז מצליחים לפגוע כל חצי שנה בצמרת המצעד עם תקליט חדש שנשמע בול כמו קודמיו״.
בהמשך קרא אלטון לאלבום זה, "אלבום הדיסקוטק שלי" והוסיף: "זה היה תקליט מאוד רלוונטי לתקופה ההיא, ואני חושב שאנשים צריכים פשוט להקשיב לזה וליהנות מזה ואז לשים את זה בצד ולקנות משהו אחר. יוצאים כל כך הרבה דברים שלא צריך להגיד, 'אני הולך להמשיך לנגן את האלבום הזה שוב ושוב ושוב ולשים את כל השאר בצד,' כי אז כנראה מפספסים משהו אחר".
להלן הביקורת שפורסמה בזמנו בעיתון ברולינג סטון: "מבחינה ויזואלית, מוזיקלית ובכל דרך אחרת, האלבום הזה הוא בידור מרתק וצעד נחמד קדימה בשלב השני בקריירה של אלטון ג'ון, השלב שהתחיל עם האלבום 'הונקי שאטו'. הבעיה העיקרית היחידה של אלטון הייתה ההפקה המפוארת מדי של גאס דאדג'ון והמילים הבלתי חדירות לעיתים קרובות של ברני טאופין, שיצרו בסופו של דבר מחסום בין אלטון לקהל שלו והדבר סיכן מאוד את מעמדו של הכוכב. 'הונקי שאטו' היה קאמבק סנסציוני ובלתי צפוי. האלבום החדש טוב באותה מידה, אם לא טוב יותר מקודמו. לב האלבום הוא רצף של פנטזיות קולנוע אמריקניות שמטרתן העיקרית היא לענג. למרות שיש פרשנויות חברתיות מרומזות בכמה שירים, בעיקר בשירים 'רחמים על הפושע' ו'שיר אהבה טקסני'. באופן כללי, השירים היעילים ביותר הם הטיולים הפשוטים יותר. המנגינה של אלטון והליריקה של טאופין הם אידיאליים. הקטע המרגש ביותר של האלבום הוא השיר הפותח, "דניאל". הלחן והקול של אלטון רכים בצורה יוצאת דופן, והליריקה של טאופין, בה הוא נזכר בצפייה במטוס שמוביל את אחיו הבכור, היא מקסימה במיוחד. אם 'הונקי שאטו' יסד את אלטון ג'ון כמתמודד מוביל באליפות הרוק'נ'רול, הרי שהאלבום החדש צריך להעניק לו את התואר".
הביקורת שפורסמה בזמנו בעיתון STEREO REVIEW האמריקני הלכה כך: "האם שם האלבום הזה הוא רק משאלת לב, או שמא זו הייתה שם מקוצר ל'אל תירו בי, אני רק הפסנתרן ואני לא אחראי למילים'? אני משוכנע בתוקף שככל שאלטון ג'ון מתרחק מהתמלילן ברני טאופין, כך הוא משתפר ואני מנחש שההשפעה של אלטון היא שהפכה את האלבום הקודם, 'הונקי שאטו' לאלבום כל כך נעים ומספק וההשפעה של טאופין היא שהפכה את האלבום שיצא לפניו, MADMAN ACROSS THE WATER, לכל כך משעמם ונפוח. חלק מהכישרון של אלטון ג'ון הוא שהוא יכול, או נאלץ להתפתל כדי לספק רזולוציה מוזיקלית כלשהי עם מילותיו ודימוייו הרעים של טאופין. ג'ון מופיע באצילות בשיר 'דניאל', אבל איזה תירוץ סביר יש לזבל כמו 'שיר אהבה טקסני'? יש באלבום רגעים נחמדים. שיתוף הפעולה בין אלטון לטאופין מוצלח מאוד מבחינה מסחרית, אך אתה תמיד מקבל את ההרגשה שאלטון יכל להתמודד עם הכל בלי שום עזרה. אולי יום אחד אלטון ישאל את טאופין לפשר תמליליו".
הביקורת בעיתון בילבורד האמריקני הייתה כזו: "המוזיקה של אלטון וברני טאופין זוכה למגע גרפי מעולה. קולו החלק של אלטון והפסנתר העדין שלו בשיר BLUES FOR BABY AND ME מנוגדים בצורה מוחלטת לשיר כמו ELDERBERRY WINE. כלי המיתר מספקים סאונד רחב, עשיר ומבוצע היטב".



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459
