top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-23 ביולי בעולם הרוק

עודכן: 7 בדצמ׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-23 ביולי (23.7) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "יום אחד הופענו בארה"ב ובא מולי כנר אחד, שיכל להיות הסבא שלי, ואמר לי שיש לו את את כל האלבומים שעשינו והוא וחבריו לרביעייה הקלאסית מאד אוהבים אותם. ואז הוא התקרב עוד יותר קרוב ולחש לי שהם לומדים המון מהתקליטים האלו. האמת היא שהיה לי קשה להבין את מה שהוא אומר, אבל כשאמרתי לו שאין לי מושג בעניין התזמורים בתקליטים, כי אינני קורא תווים - הוא הביט בי בפליאה גמורה. הוא היה בטוח שאני עובד עליו. יש לי בבית הרבה תקליטים קלאסיים אבל יש גם לא מעט דברים שאינני אוהב. יש לי טעם דומה כנראה לאדם הממוצע ברחוב. קצת בטהובן וצ'ייקובסקי, אבל אני לא אוהב את כל הקלאסי החדש והמורכב. הצליל שנשמע שם קרוב יותר לערמת פחיות שמתנגשות זו בזו". (ג'ף לין, המנהיג של אי.אל.או, במלודי מייקר, שנת 1974)


ב-23 ביולי בשנת 1977, יצא השיר COLD AS ICE של להקת פורינר, על גבי תקליטון. באנגליה זה יגיע רק למקום ה-24 במצעד המכירות. במקומות אחרים בעולם יזכה השיר להצלחה גדולה יותר.


הגיטריסט, מיק ג'ונס: "ניגנתי בהמון להקות לפני פורינר, אבל רק בפורינר הפכתי גם להיות כותב שירים עיקרי ובעל אחריות בהנהגת להקה. קניתי אז פסנתר קטן שנקרא MELODIGRAND והתחלתי להשתעשע בו, כשלפתע נתקלתי בכמה אקורדים מעניינים, שלא ניגנתי בעבר. לו גראם (זמר הלהקה) בא לביתי והשמעתי לו את זה. לא כתבתי שיר בפסנתר עד אז והופתעתי מהמהירות שזה לקח לכתוב את זה.


הפסנתר שניגנתי באולפן בשיר הזה הוא הפסנתר שחברת התקליטים 'אטלנטיק' (בה היינו חתומים) קנתה במיוחד עבור ארית'ה פרנקלין. המילים בשיר הזה הן על בחורה קרת לבת, מהסוג הסטריאוטיפי וזה לא כוון כלפי מישהי ספציפית. היינו אז בניו יורק ובחוץ שרר קור מקפיא. זה ודאי תרם לכתיבת השיר. בתחילה דאגתי שהשיר קליט מדי, כי לא רציתי לעשות מוסיקת פופ, אבל כשראיתי שכולם נהנים ממנו, נרגעתי.


התקליטון הקודם שלנו היה FEELS LIKE THE FIRST TIME ותחנות הרדיו ציפו בקוצר רוח לשמע השיר הבא מאיתנו, שהיה השיר COLD AS ICE. כיום זה כבר חלק בלתי נפרד מזהות הלהקה".


השיר COLD AS ICE בא במקום שיר אחר שנועד במקור לצאת בתקליט הראשון של פורינר אך נגנז (TAKE ME TO YOUR LEADER). היה זה המפיק, גארי ליונס, שדחק בלהקה להביא שיר אחר במקום. כשליונס שמע את השיר החדש על ההיא שקרה כקרח, לבו התחמם והם ניגשו מיד לעבוד עליו.


הגיטריסט-נשפן, איאן מקדונלד: "גארי ואני היינו שם כל הלילה ועבדנו על השירה וכשיצאנו מהאולפן גילינו שסופת שלגים השתוללה. כל המקום היה מכוסה בשלג, ושמענו ברדיו שזה היה הלילה הקר ביותר בניו יורק. זה היה סימן טוב בשבילנו".


הזמר, לו גראם, בספרו: "זה הלהיט השני מהאלבום הראשון שלנו וזה היה שיתוף פעולה משולש בין מיק, איאן ואני. זה היה למעשה אחד השירים הבודדים שבהם שלושתנו עבדנו יחד. ההשראה הייתה מסצנה בסרט ישן עם בטי דיוויס שבו היא שיחקה את הבייבי הקשוחה והמרוחקת הזו".



ה- 23 ביולי היה אמור להיות עוד יום הולדת לסטן סולומון, הצ׳רצ׳יל בתחתונים שחולל מהפכה לא נורמלית ברוק הישראלי. לצערי הרב סטן מת בשנת 2021, לאחר שנים של בריאות רופפת וחיים לא קלים.


היו לי הכבוד והעונג לראיינו באריכות לספרי השני. הוא סיפר לי המון דברים מדהימים שתוכלו לקרוא בספר "רוק ישראלי 1973-1967" ובו לראשונה גם הסיפור השלם של להקה זו.


ב-23 ביולי בשנת 1963, נכנס ניל יאנג עם להקתו , THE SQUIRES, לאולפן הקלטות CKRC בוויניפג, קנדה, כדי להקליט תקליטון ראשון של SURF אינסטרומנטלי בשם THE SULTAN. צד ב' של התקליטון בא עם הקטע האינסטרומנטלי AURORA שהוקלט באותו יום.


המפיק הוא בוב בראדברן, שגם היה שדרן רדיו. חברי הלהקה הם יאנג בגיטרה, הגיטריסט אלן בייטס, הבסיסט קן קולבון והמתופף (שגם היכה בהקלטה בגונג) קן סמיית'.


בתמונה מלמעלה: הלהקה (עם ניל יאנג הכי שמאלי)


ב-23 ביולי בשנת 1971 יצא התקליט EVERY GOOD BOY DESERVES FAVOUR, של להקת מודי בלוז.


"הפכנו פרנואידים בנוגע למצב שהוא גם מחמיא וגם תלוש מהמציאות. זה קורה כשאתה בעת עשיית אלבום ואתה מגלה כי ההזמנות המוקדמות שלו כבר מרקיעות שחקים והוא כבר מובטח להיות מקום ראשון במצעד, עוד לפני שבכלל סיימת אותו. זה מדהים כשאתה חושב שאתה יכול לגעות כפרה, להקליט את זה וזה כבר מובטח להיכנס למקום הראשון" - ריי תומאס, החלילן של המודי בלוז, בשנת 1971.


אני ממש אוהב את המודי בלוז. להקה שמצליחה בתקליטיה (משנת 1967 ועד 1972) להעיף את ראשי לגבהים מענגים. למרות שהלהקה, בתקופה הזו של שנת 1971, כבר הייתה שם לוהט בתעשייה וכל תקליט שלה הבטיח מכירות אדירות, חמשת חבריה לא פחדו להתנסות מוסיקלית בכיוונים חדשים. קטע הפתיחה, PROCESSION, מבהיר זאת היטב, עם צלילים שטרם נשמעו עד אז בתקליט של הלהקה.


נכון, רוב השירים בתקליט הזה מזכירים כבר דברים שהמודיז כבשו עוד לפני כן אך הם עדיין ידעו לעשות את זה הכי טוב גם בתקליט זה. הקטע האהוב עליי ביותר פה נמצא בסוף, עם MY SONG שכתב ושר הקלידן מייק פינדר. הוא גם יודע להפליא פה, כהרגלו, במלוטרון שנשמע מאושר לשרת אמן שיודע בוודאות מה לעשות עמו. אחרי הכל, פינדר הוא באמת אחד מאלו שהבינו עד הסוף מה הוא המלוטרון וכיצד מפעילים אותו כהלכה. לא סתם - בסיקסטיז הוא עבד בבירמינגהם בחברה שייצרה מלוטרונים.


עיתון הרולינג סטון פרסם בביקורתו על תקליט זה ש"זו אחת הלהקות המצליחות ביותר שאין בה מנהיג בולט. כל אחד מהחמישה הוא שווה וכולם יחדיו מוציאים תקליטים נהדרים, כשהאחרון אינו שונה מהם. הגיטריסט, ג'סטין הייווארד, אחראי לשיר האהבה הגדול ביותר שהגיע מהלהקה ושמו 'לילות משי לבן' ופה הוא מביא עוד שיר יפהפה, בצידו השני של התקליט, שנקרא YOU CAN NEVER GO HOME, אבל גם בסיסט הלהקה, ג'ון לודג', כותב שירים לא פחות יפהפיים, כמו EMILY'S SONG שלו פה".


ובכן, הנה לנו פה עוד תקליט באמת נהדר של המודי בלוז, שנפתח באופן הכי לא מסחרי שיש. הקטע PROCESSION הינו נסיוני ומרהיב מאד, עם שלל צלילים וסגנונות שרק המודי בלוז יכולים להפיק. ביצירה זו השתמש המתופף, גראהם אדג', בתופים אלקטרוניים שהיו אז בתחילת דרכם. נסיונו להביא את המערכת גם לבמה גרם לתקלות רבות. כל הקולאז' הזה שבתחילת התקליט מתחבר לשיר קצבי שהפך להיט ושמו STORY IN YOUR EYES. מכאן אנו יוצאים למסע בו השירים מתחברים להם כשלשם שינוי אין קטעי קריינות שאפתניים, כמו בעבר. וכל זה נחתם עם אחת היצירות שאני הכי אוהב של הלהקה. אורגניסט הלהקה, מייק פינדר, הוא שחיבר אותה בשם MY SONG ושטף אותה במפלי מלוטרונים מידיו הנאמנות.


בתקליט נעשה שימוש, לראשונה אצל המודי בלוז, בסינטיסייזר מוג, כשהייווארד היה בעליו של המיני-מוג (מספר קטלוגי 0000002). אז בואו תקשיבו לתקליט יפהפה ומיוחד זה שכבר לא עושים כיום כמותו וממש חבל.


בעיתון "סאן ברנדינו" נכתב בזמנו: "זה אלבום שאתה שומע אחרת בכל פעם שאתה מאזין לו. הוא מלא במוזיקה משובחת וצלילים טובים, ומבקר מפוקפק יכול לומר שוב שהאלבום נמצא מעל ראש קהל הרוק, אך נתוני המכירות ישללו את הוויכוח הזה. יחד עם 'ראם' של מקרטני, ואלבומו האחרון של רוד סטיוארט, המודי בלוז סייעו סוף סוף לעקור את האלבום 'ישו כוכב עליון' מאחת השהיות הארוכות ביותר ברשימת 5 המובילים של הבילבורד בזיכרון האחרון".



ב-23 ביולי בשנת 1984 ביטל בית משפט לערעורים פסיקה לפיה הבי ג'יס גנבו משיר בשם LET IT END ללהיטם HOW DEEP IS YOUR LOVE.


השופט הסכים שיש "דמיון בולט" בין שני השירים, אבל האמין שהבי ג'יס טענו שהם לא שמעו את השיר LET IT END כי הוא מעולם לא יצא והיה זמין רק כהקלטת הדגמה שנשלחה למוציאים לאור.


רגע, אז מה היה שם? הנה ההסבר שלי: בתחילה בחר חבר המושבעים להצביע בעד רונלד סיל, סוחר עתיקות משיקגו שטען שהלהיט של הבי ג'יס הועתק משירו שנוצר בשנת 1975 (שנתיים לפני צאת להיטם של הבי ג'יס). סיל העיד במשפט שנתן את הקלטת השיר שלו ל-14 חברות הוצאה לאור של שירים בתקווה שיצליח למכור אותו לאמנים אחרים להקליטו. לפיכך הוא לא נרשם באופן רשמי, דבר שהבי ג'יס טענו במשפט - "אנחנו לא מסתכלים כלל על שירים לא רשומים".


לטענתם, הם לא הקליטו שירים שנכתבו על ידי אחרים מאז שהיו ילדים ובשנת 1978, כשעשו את הסרט "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" ועיבדו מחדש שירים של הביטלס. עורך דינו של סיל לא הביא הסבר לאפשרות, כיצד הבי ג'יס הגיעו לשיר של הלקוח שלו. אבל חבר המושבעים הגיע למסקנה ששמונה התיבות הראשונות וארבע התיבות האחרונות זהות באופן מחשיד - זאת בהביטו בדפי התווים. בהקלטות נשמעים שני אלו שונים יחסית.




ב-23 ביולי בשנת 1969 נגרמה עוגמת נפש לזמר הנשמה והפ'אנק, ג'יימס בראון.


זה היה כשבראון הגיע למשרד ראש העיר של לוס אנג'לס, בשעה עשר בבוקר, כדי לקבל ממנו פרס שמכריז על 'יום ג'יימס בראון' בעיר. ראש העיר, סאם יורטי, לא הגיע בזמן לפגישה ובראון, דורש הכבוד, קם ויצא משם בכעס. הכל החל כשהיחצ"ן של בראון ראה שהזמר יופיע בלוס אנג'לס וקבע כי זה זמן מתאים לכוון את עיריית המקום לכבדו בהכרזה שכזו. בראון לא ידע כי מר יורטי לא נהג להגיע למשרדו בשעה כה מוקדמת לפגישה, שנקבעה בעשר בבוקר. הוא גם לא ידע כי ביום זה יורטי כלל לא אמור להגיע אלא סגנו, ג'ו קווין.


אבל כשבראון הגיע למשרד, מלווה ביחצ"נו, לא נראה אפילו קווין בסביבה. אז פנה הזמר לתקשורת והצהיר כי 'אני מאמין בכבודו של האדם. אני איש מאד עסוק אבל הגעתי לפגישה בזמן שנקבע. אם עשיתי זאת, גם ראש העיר יכל לעשות בהתאם'. מיד לאחר מכן קם ופנה ללכת, כשהוא מותיר את מזכירת המשרד המסכנה עם הפרס בידה.


אז מי נולדו ב-23 ביולי?


1946 - אנדי מקאיי, איש כלי הנשיפה בלהקת רוקסי מיוזיק.


1952 - ג'ון ראטסי, המתופף הראשון של להקת RUSH. הוא מת בשנת 2008.


1961 - מרטין גור, הקלידן של להקת דפש מוד.


1964 - ניק מנזה, המתופף מלהקת מגאדת'. מנזה מצא את מותו על הבמה בשנת 2016 והמתופף הישראלי, איקי לוי, שמנזה עבד עבורו בחברת המצילות, סולטון, סיפר לי: "ניק היה מיוחד מאד. בילינו יחד לפני הופעתו האחרונה. הוא חסר לי מאד. מתופף מדהים".


1965 - נולד הגיטריסט סלאש (שם אמיתי - סול האדסון), מלהקת גאנס אנד רוזס.


ב-23 ביולי בשנת 1965 יצא תקליט הבכורה של להקת מודי בלוז ושמו THE MAGNIFICENT MOODIES. זו עדיין להקת רית'ם אנד בלוז ולילות המשי הלבן יגיעו רק בהמשך. שבעה מתוך תריסר השירים פה הם גרסאות כיסוי.


הביקורת אז במלודי מייקר הלכה כך: "התקליט הראשון של הלהקה הזו ומה שאני אוהב בה שהיא לא מנגנת רק בשביל למצוא חן. זה בעיקר רית'ם אנד בלוז וזה ממש קרוב למוסיקה הזו שנעשית בידי האמנים השחורים, גם מבחינת שירה. לריי תומאס מגיעות תרועות על שירתו ונגינת המפוחית שלו. גם קולו של הגיטריסט דני ליין טוב. הצד הראשון של התקליט נשען על הסגנון של ג'יימס בראון והצד השני בא עם חומר מקורי מאת דני ליין ופסנתרן הלהקה, מייק פינדר".




ב-23 ביולי בשנת 1984 יצא תקליטון חדש ללהקת THE CARS ששמו DRIVE. זה הפך ללהיט ענק.


השיר המלנכולי הזה כתוב מנקודת מבטו של בחור שצופה באישה (שככל הנראה יצאה איתו) כשמצבה לא טוב והוא מנסה לגרום לה להסתכל היטב על מה שקורה בחייה. סולן הלהקה, ריק אוקאסק, כתב את השיר הזה, אבל הוא לא שר פה אלא נגן הבס שלה, בנג'מין אור. אור מת מסרטן הלבלב בשנת 2000 וכשהוא מת, השיר הושמע לכבודו בטקס אזכרה בהיכל התהילה של הרוק'נ'רול. אור גם היה הסולן בלהיט קודם של הלהקה, JUST WHAT I NEEDED.


את הקליפ לשיר ביים טימותי האטון בן 23, שזכה באוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר על תפקידו בסרט "אנשים רגילים". האטון שאף לביים, אז כשריק אוקאסק הציע לו לעשות את זה, האטון קפץ על ההזדמנות וליהק את הדוגמנית הצ'כית, פאולינה פוריזקובה, לתפקיד הראשי הנשי בקליפ. האודישן לתפקיד היה הפעם הראשונה בה היא פגשה את אוקאסק, לו היא נישאה בשנת 1989. בהמשך הדרך נפרדו השניים.


ב-23 ביולי בשנת 1971 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים הבאים שאספתי לכם:





הנה תמונה מעניינת מכתבה על הלהקות הצבאיות. משמאל לימין: מאיר פניגשטיין, אפרים שמיר, רומן שרון, יזהר כהן וקיצוני מימין זה צפריר ענבר, ראש ענף הווי ובידור.


נו, אז כתבו אייטם בעיתון... הם לא הגיעו בסוף.



ב-23 ביולי בשנת 1977 הואשם מתופף להקת לד זפלין, ג'ון בונהאם, בתקיפה אלימה אכזרית מאחורי הקלעים, במופע של הלהקה באוקלנד.


אמני החימום ביום זה היו להקת ג'ודאס פריסט והגיטריסט ריק דרינג'ר והמופע של זפלין, שנערך בשעת אחר הצהריים, עבר כהלכה אך מיד לאחר מכן פרצה תקרית מבישה. קודם כל, אחד מעוזרי הבמה המקומיים, ג'ים דאוני, חטף מכות מהצוות הטכני של זפלין כי הם חשבו שהוא פלט קללה מפיו.


לאחר מכן, בנו של מנהל הלהקה, פיטר גראנט, ניגש לדלת שמאחורי הקלעים והוריד שלט אחד שנתלה בה. איש האבטחה המקומי, ג'יימס מצורקיס, גער בו על כך ולכן הוחלט במחנה הלהקה ללמדו לקח. בונהאם ניגש למלאכה ביחד עם מנהל סיבוב ההופעות של זפלין, ריצ'רד קול, ועוזר נוסף ושמו ג'ון בינדון. השלושה לקחו את מצורקיס ונעלוהו בקרוואן שהיה מאחורי הקלעים. שם הם הפליאו בו מכות רצח בעוד פיטר גראנט חוסם בגופו אפשרות של המפיק המקומי, ביל גרהאם, לפתוח את הדלת ולהציל את האיש שעבד עבורו. כשנפתחה בסוף הדלת, נאלץ הקורבן לסור מיד לבית החולים כי נפצע קשה.


מיד לאחר האירוע, גראנט הכריח את גרהאם לחתום על מסמך ובו נשבע האחרון שלא יגיש כתב אישום, אך זה היה דף חסר תוקף משפטי ולפני שלד זפלין הצליחו לעזוב את העיר, נעצרו בונהאם, גראנט, קול ובינדון והואשמו בתקיפה.


הנה מה שהיה לביל גרהאם לספר בעניין בספרו: "לד זפלין תמיד הייתה אלמנט קשה. זו הייתה בעיה שלה כבר מההתחלה. הרבה תוקפנות גברית באה יחד עם ההופעות שלה. זה היה במהלך העיוות של שנות השבעים, שהיה עידן מוזר מאוד. זו הייתה אנרכיה ללא סיבה. היו הרבה תיגרות בקהל בכל פעם שלד זפלין הופיעה. חשבתי שזו להקת רוק'נ'רול נהדרת עם בלוז לבן טוב וזמר ונגן גיטרה טובים מאוד. מאוד מלודיים ומאוד ערמומיים. היה להם מתופף מאוד חזק. הלהקה הופיעה טוב וחבריה יצרו עבור האנשים שבאו

לראותם את הילת השטן. זו הייתה חוויה שטנית אפלה ומפחידה.


מבחינת הלהקה, נתתי לה להופיע בעברבפילמור איסט וגם בפילמור ווסט שלי. המנהל שלהם תמיד היה פיטר גראנט. בזמן המופע הזה, הוא שקל אולי שלוש מאות פאונד. הוא לבש חולצות סאטן ענקיות עם צווארונים מקופלים. הג'ינס שלו נעשה במיוחד למידות גדולות. הוא היה גדול. מתאבק מקצועי לשעבר שענד טבעות גדולות על אצבעותיו. הידיים היו ענקיות וכל התכשיטים עליהן היו כסופים ושחורים.


הכל התחיל ביום שישי אחר הצהריים לפני סוף השבוע של ההופעות. קיבלתי טלפון ממנהל ההופעות שלהם שאמר, 'אנחנו צריכים קצת כסף'. אמרתי, 'אלוהים. בשלב מאוחר של היום, אני אצטרך ללכת לבנק ואני לא יודע אם אני יכול להשיג לכם מספיק'. 'אנחנו צריכים קצת כסף, ביל'. 'בסדר. כמה?'... 'אנחנו צריכים עשרים וחמישה אלף דולר'. הם הרוויחו מאות אלפי דולרים עבור שני המופעים שקבעתי עמם ב-1977. אוקלנד קולוסיאום נמכר גם לשבת וגם ליום ראשון. אבל בלילה שלפני ההופעה הראשונה, ללא הודעה מוקדמת, הם רצו מקדמה ובמזומן. כדי לעשות סיפור ארוך קצר, הסתובבתי בעיר במשך שעות. איכשהו גירדתי עשרים וחמישה אלף במזומן והלכתי למלון בו שהתה הלהקה. הייתה להם אבטחה מחוץ לסוויטה. הכריזו עליי ונכנסתי לחדר ההמתנה. שם ישב הסוחר שהכרתי ואז זה פגע בי בפעם הראשונה. זה היה כסף שנועד לסמים. אמרתי לעצמי, 'טוב, זה הכסף שלהם. יש להם זכות על זה'. מה שהייתי צריך לעשות זה לצאת ישר החוצה משם עם הכסף ולא לחזור. אבל לא עשיתי זאת. יש כמה דברים בחיים שלי שאני לא מרגיש טוב לגביהם והסצנה בחדר המלון ההוא היא אחת מהן.


למחרת היה שבת. הם התכוונו לעזוב את המלון בזמן להגיע לקולוסיאום אוקלנד להופעה שלהם. במקום זאת, הם איחרו שוב, הייתי צריך לעשות את אחד הדיבורים האלו לקהל. 'מצטער על העיכוב...' למעשה, אני חושב שאולי אמרתי גם שלג'ימי פייג' יש כמה בעיות עם הגיטרה שלו והוא רוצה לעשות את זה בדיוק כמו שצריך

אז בבקשה לחכות בסבלנות. הם התחילו באיחור של עשרים דקות. הם עלו לבמה ולא היו בעיות. רוברט פלאנט היה מאוד נחמד, כמו שהוא תמיד היה. בכל פעם שדיברתי איתו, הוא אף פעם לא היה כמו חבר ב'לד זפלין'. הוא היה רק הוא עצמו. ג'ון פול ג'ונס תמיד לא דיבר. הוא כמעט לא היה קיים. אבל פלאנט ואני תמיד דיברנו על משפחה וילדים והוא אהב את בני מאוד. מה שלא אהבתי בלד זפלין זה שהם באו בכוח. שמעתי סיפורים איומים על התנהלותם עם בחורות ועם אנשי כספים. היו להם את שומרי הראש שהיו עצומים. לשניים מהם היו תיקים משטרתיים באנגליה. הם היו בריונים".


ג'ים מאצורקיס: "אחרי ההופעה בשבת, שמתי לב שהילד הצעיר הזה משך את לוחות העץ מדלתות הקראוואן ששימש לחדרי הלבשה עבור האמנים. לוחות עם שמות האמנים עליהם. מכיוון שזה היה סוף שבוע של שתי הופעות, עדיין הייתה לנו הופעה נוספת. אז ממש לא רצינו שיגנבו את השלטים. שמתי לב שיש לילד ערימה של שלטים ואמרתי לו, באופן שחשבתי שהוא אדיב, שהוא לא יכול לקבל אותם.

הוא אמר, 'אני רוצה אותם'.

אמרתי, 'לא. אתה לא יכול לקבל אותם'

הוא אמר, 'אני לוקח אותם'.

אמרתי, 'לא, אתה לא'.


הוא היה רק ילד צעיר. בן שבע, או משהו כזה. אז לקחתי את השלטים ממנו. זה לא היה מעשה אלים מכל סוג שהוא. פשוט לקחתי אותם, ולא חשבתי על זה יותר. זה באמת לא היה אירוע גדול. לא חשבתי שיהיו השלכות כלשהן. לקחתי אותם לקרון האחסון שלנו לתלות אותם בחזרה מאוחר יותר. עדיין הייתי בטריילר הזה כמה דקות כשג'ון בונהאם, מתופף בלהקה, הגיע לטריילר. היו כמו שלוש או ארבע מדרגות, כמו גרם מדרגות נייד קטן מחוץ לקראוואן. הוא עמד בתחתית המדרגות והוא קרא כדי למשוך את תשומת ליבנו. יצאתי לשם ופיטר גראנט היה איתו. הוא כל הזמן אמר, 'אתה אל תדבר לילד שלי ככה'. בונהאם היה סוג של גיבוי שלו. אבל

גראנט היה זה שאמר, 'אתה לא מדבר ככה אל הילד שלי. אף אחד לא מדבר. אני יכול לקחת ממך את העבודה שלך'. אני זוכר שאמרתי לו, 'לא. אתה לא יכול לקבל את העבודה שלי'.


בחלק האחורי של מוחי, אני זוכר שחשבתי, 'אני עובד עבור ביל גרהאם. ביל יגבה אותי'. כאילו הוא יכול ללכת לביל ולפטר אותי רק בגלל שהוא היה המנהל של לד זפלין. גראנט אמר, 'שמעתי שהכית את הילד הזה'. אמרתי שממש לא. בונהאם אמר, 'אתה יודע מי הוא? אתה לא מדבר עם הילד הזה'. הכל קרה מהר מאוד. כשהוא אמר את זה, בונהאם עלה על גרם המדרגות. עמדתי שם והוא בעט בי ישר במפשעה. התכופפתי ונפלתי בחזרה לתוך הקראוואן. הוא לא היה לבד. היו לו כמה שומרי ראש ממש מאחוריו. כל זה קרה מהר והבנתי שהנה מגיע משהו לא טוב. בונהאם עדיין התפרע בשלב זה. רק רציתי לברוח כי כאן היה אחד מכוכבי הלהקה עם שומרי הראש שלו. שומרי הראש ניסו להרגיע אותו, למעשה, ואמרו לי להתחפף. הייתה דלת אחורית אז הצלחתי לברוח משם. הייתי מוטרד ומבולבל. כל הקטע. הלכתי להתאושש ולהסדיר את הנשימה. כמה אנשים ראו את זה קורה. ביל גרהאם הובא לסיפור".


ביל גרהאם: "הייתי בטריילר. מישהו בא ואמר לי, 'ביל, יש בעיה מאחורי הקלעים'. נאמר לי על ידי אנשים אחרים מה קרה עם שלטי העץ וג'ים מאצורקיס. עכשיו, הכרתי את ג'ים והוא היה איש רגוע וחביב. הלכתי לפיטר גראנט והוא ישב שם וגעש. הוא אמר, 'ביל, אני מאוד מאוכזב'. והוא המשיך להסביר לי מה קרה והוסיף, 'הבן שלי לא ישקר'. הוא הביא את בנו והילד אמר, 'האיש דחף אותי ולקח ממני את השלטים'. גראנט אמר, 'האיש שלך שם את ידיו על בני? איך יכולת להעסיק את האנשים האלה? אני מאוד מאוכזב ממך'. אמרתי, "פיטר. במקרה הגרוע, זה יכול להיות נכון. אני לא חושב שזה קרה. יש לי ילדים. אתה חושב שהייתי שוכר אנשים כדי לפגוע בילדים?'


ביליתי איתו עשרים דקות והוא כל הזמן אמר, 'תן לי לדבר איתו. עם האיש הזה. האם לאיש הזה יש ילדים?'

אמרתי, 'לא. אני לא חושב. הוא צעיר מדי. אבל הוא איש נחמד. איש טוב'. עזבתי את הקראוואן ואז חזרתי וראיתי שלגראנט היו כמה אנשים בחוץ. זה היה כמו צבא קטן. הוא היה דיקטטור עם הצבא הקטן הזה.

גראנט אמר, "אני רק רוצה לוודא שהאיש הזה לא ניצל את העובדה שהוא גדול מהבן שלי. שהוא טיפל בו

בכבוד. אני רוצה לפגוש את האיש הזה'. אמרתי, 'פיטר, זכור, אתה איש גדול מאוד. תבין שהאנשים שלך חיפשו שם בחוץ להרביץ לאנשים אחרים. יש לך הרבה ביטחון איתך והם גדולים. זו הדרך שלך להראות לכולם שאתה רוצה שהם ימנעו להתעמת עם האמנים שלך. אני לא רוצה שאף אחד ייפגע. אני לא יכול לקבל את זה'.

הוא אמר, 'ביל, תאמין לי. אני רוצה לפגוש את האיש הזה'. אמרתי, 'בוא נעזוב את זה ככה. בוא נעזוב את זה. בואו כולנו נעשה את העבודה שלנו. בואו פשוט נשכח מזה ושתהיה לנו הופעה טובה מחר'.

הוא המשיך ואמר, 'אני מסכים איתך. אני מסכים איתך. אבל אני רוצה לפגוש את האיש הזה ואני רוצה לעשות איתו שלום ולהסדיר את זה'.


בחוסר רצון, אחרי מריבות רבות, אמרתי, 'פיטר, תן לי לנסח את זה ככה. יש לי את המילה שלך? האם יש לנו את המילה שלך כג'נטלמן שזה מה שיהיה?' הוא אמר שכן. סמכתי עליו ולקחתי אותו לג'ים".


ג'ים מאצורקיס: "ביל בא אליי ואמר, 'היי, אני מצטער שזה קרה.פיטר מתנצל. אני אסדר את זה. אתה אל תדאג'. סמכתי על ביל. באמת לא הייתה לי ברירה אחרת. אני גם לא ידעתי כמה משוגעים האנשים האלו. כמה דקות לאחר מכן, ביל חזר עם פיטר גראנט. ביל אמר, 'היי. ג'ים. הנה פיטר גראנט. אני יודע שזו הייתה אי הבנה ואני רוצה שתתפייסו'..."


ביל גרהאם: "פתחתי את הקראוואן ופיטר גראנט נכנס פנימה. ג'ים קם להגיד שלום. אמרתי, 'ג'ים, פיטר הוא אביו של הצעיר'. פיטר לפתע תפס את ידו של ג'ים, משך אותו לעברו ולקח את אגרופו כשהאצבעות כולן מכוסות בטבעות וריסק אותו בפנים של ג'ים, מפיל אותו בחזרה למושב. זינקתי לעבר גראנט. הוא הרים אותי כאילו אני זבוב זרק אותי לבחור שעמד ליד המדרגות. הבחור הזה דחף אותי החוצה. הוא זרק אותי במורד המדרגות וסגר את הדלת. הייתי עכשיו מחוץ לקראוואן. גראנט ואחד מהחבר'ה שלו היו בפנים עם ג'ים. הבחור השני שלהם עצר אותי, לא יכולתי לפתוח את הדלת. לא הייתה דרך להיכנס פנימה. שמעתי את ג'ים צועק מבפנים, 'ביל! עזור לי! ביל!' והרבה רעש".


ג'ים מאצורקיס: "הם זרקו את ביל החוצה. הם ממש, פיזית, זרקו אותו החוצה מהטריילר. גראנט אמר, 'תחזיק אותו' ושומר הראש, ג'ון בינדון החזיק אותי. גראנט הכה אותי בפנים באגרופיו ובעט בי באשכים. הוא עקר לי שן. לא הייתה דרך מילוט החוצה והנה הבחור הזה במשקל שלוש מאות פאונד פשוט עשה את שלו איתי. הייתי מספיק חזק כדי להתנתק ולברוח לחלק האחורי של הקראוואן. ואז הם לכדו אותי שם שוב. כל זה קרה תוך כמה דקות. איכשהו הצלחתי להתנתק ולעבור לדלת הכניסה. הם תפסו אותי שם. בינדון הושיט יד וניסה לקרוע את גלגלי העיניים שלי מהשקעים שלהם. כשהוא הלך על גלגלי העיניים שלי, זה הוציא ממני אדרנלין והגעתי לדלת. היו הבחורים האלו בחוץ שחסמו את הדלת. אז נלחמתי ליד הדלת וצעקתי לעזרה. ביל היה חסר אונים בחוץ. אני לא יודע איך הצלחתי להימלט משם. אם לא הייתי מצליח לברוח, אין לי ספק שהם היו הורגים אותי שם".


אירוע זה גרם גם לקרע ענק ביחסים בין הלהקה לגרהאם, שהיה אישיות ידועה ומשפיעה ביותר על סצנת ההופעות בארה"ב.


הרצאה על לד זפלין ("מדרגות לגן עדן") והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459


ב-23 ביולי בשנת 2001 התארס פול מקרטני להת'ר מילס. מקרטני, שהיה מוצף ברגש אהבה ולא הקשיב לילדיו שלא אהבו אותה, לא חשב על כדאיות חתימה על הסכם ממון. מערכת הנישואים הסתיימה במהרה והיא קיבלה ממנו 24.3 מיליון ליש"ט (חמישית ממה שהיא דרשה). אאוץ'!


אפרופו מקרטני... ב-23 ביולי בשנת 1971 הוגשה נגדו תביעה מטעם שתי חברות הוצאה לאור של שירי הביטלס, NORTHERN SONGS ו- MACLEN בטענה שהוא הפר את תנאי החוזה מולן עם השיר ANOTHER DAY, שקיבל קרדיט כתיבה של פול עם אשתו, לינדה.


פול הגיב: "בגלל שלינדה לא הוכשרה בגילדהול,בחברת NORTHERN SONGS חושבים שזה בטח אומר שהיא לא יכולה לכתוב שירים. אבל היא יודעת יותר על מוזיקה... תראו, היא רוקיסטית מההתחלה. היא הייתה בתיאטרון פרמאונט וצפתה בג'רי לי לואיס, באדי הולי, האחים אוורלי וצ'אק ברי. היא יודעת על מוזיקה. העניין הוא שאותה חברת מו"לות הכניסה אותי לחוזה. אני מתחיל לכתוב עם מישהי שאין להם חוזה איתה - והם לא מקבלים את זה. זה לא עובד ככה..."



ב-23 ביולי בשנת 1980 נהרג בתאונת דרכים הקלידן לשעבר של הגרייטפול דד, קית' גודצ'וקס בן ה-32.


בשנת 1972 כבר הייתה להקת גרייטפול דד אחת מלהקות ההופעות הגדולות ביותר בארה"ב, מבחינת פופולריות. עזיבתו של נגן המקלידים המקורי בה, רון 'פיגפן' מקרנן, הותירה חור גדול שקית' גודשו, לשעבר נגן בלהקת הליווי של הגיטריסט דייב מייסון, ניסה למלא. אבל גודשו לא הצליח להיות מאד פופולרי בקרב מעריצי הלהקה, גם כי הביא אליה את אשתו הזמרת, דונה.


רבים בקרב הדד הדס (אותם מעריצי להקה אדוקים) ראו בה גורם מפריע על הבמה ובהקלטות. אחרי שש שנים עם הגרייטפול דד, הצמד גודשו נתבקש לעזוב, בחורף 1979. השניים ביקשו לעזוב את עולם המוזיקה לחצי שנה ולחשוב על עתידם, כמו גם להתנקות מהמסע ולהחזיר לעצמם מהשפיות שחלק ממנה נעלם מהדהירה ברכבת ההרים הקליידוסקופית עם הגרייטפול דד.


כשחזרו לקליפורניה, הצטרפו הם ללהקה שפעלה בשם "רוחות הרפאים". (THE GHOSTS) ששינתה את שמה ללהקת HEART OF GOLD. להקה זו פעלה זמן קצר ביותר כשב-21 ביולי 1980 נסע קית' ברכב עם חברו, קורטני פולוק (שהיה ידוע בסצנת הגרייטפול דד כמי שהכין חולצות TIE-DYE מיוחדות).


לפתע התנגש הרכב באחורי משאית חונה, בדרך מארין קאונטי. קית' בן ה-32 נפצע אנושות בראשו ומת יומיים לאחר מכן. פולוק נפצע קשה אך הצליח להחלים.


דונה גודשו ניסתה למצוא נחמה בנצרות ושם מצאה אהבה חדשה והתחתנה.


ב-23 ביולי בשנת 1969 נכנס לראשונה למצעד הבריטי הסינגל היחיד של להקת FAIRPORT CONVENTION. זה היה עם השיר SI TU DOIS PARTIR, שהוא קאבר בצרפתית לשירו של בוב דילן, IF YOU GOTTA GO, GO NOW.


הביצוע של פיירפורט קונבנשן הגיע עד למקום ה-21 במצעד. בהקלטה של השיר הזה, מרטין לאמבל המתופף ניגן בין השאר על בקבוק חלב שהועמד על כסא. באמצע השיר הבקבוק נפל בטעות והתנפץ בדיוק על הביט.


ב-23 ביולי בשנת 2011 מתה הזמרת איימי וויינהאוס, בגיל 27. הנה הפרטים המצמררים...


איימי ויינהאוס הייתה זמרת בריטית שמצאה תהילה עולמית עם גישה מוזיקלית עדכנית מהולה ברטרו. עם קול צרוד ומסוגנן והשפעה רבה ממוזיקת הנשמה השחורה הישנה היא הפכה לאחת הזמרות הצעירות המוערכות ביותר בעשור האלפיים. אלבומיה נמכרו במיליונים והיא זכתה בחמישה פרסי גראמי.


היא סומנה כסנסציה אך הפכה לשם קבוע בצהובונים כאשר בעיותיה עם סמים ואלכוהול הובילו להתמוטטות איומה של הקריירה. היא פלרטטה עם הרס עצמי ושרה על חיים מלאי שחור, התמכרויות וניסיונות גמילה. בשיר כמו REHAB, שבא כשיר הקאמבק שלה, התגבשה הפרסונה שלה ותוך זמן קצר התערבבה המוזיקה עם חייה האישיים והדבר הדליק כותרות מטלטלות.


יחסי הגומלין בין חייה ואמנותה של ווינהאוס הפכו אותה לאחת הדמויות המרתקות יותר במוזיקת ​​הפופ, מאז קורט קוביין, שלמותו (גם הוא בגיל 27) קדם שימוש בסמים ותסכול מהתהילה שהפכה לכלוב. הקהל שחשב כי ייהנה ממנה לזמן רב גילה התמוטטות ציבורית והופעות רעות שהאפילו על כישרונה כמוזיקאית. הקריירה שלה מעולם לא התאוששה מזה.


בשנת 2003, בגיל 19, הוציאה ווינהאוס את אלבומה הראשון, "פרנק", שביסס אותה ככוכבת עולה בבריטניה. אלבומה השני, BACK TO BLACK, נכתב לאחר פרידה אישית כואבת והיה פורץ דרך, כשיצא בסוף 2006, עם הפקה חדשנית שהציתה את הדמיון של כל אוהבי מוזיקת הנשמה והרית'ם אנד בלוז הישנה משנות השישים והשבעים. גם תסרוקתה עוצבה כמיטב אופנת "תסרוקת הכוורת" של הימים ההם, כמו גם האיפור בסגנון קלאופטרה, אותו העתיקה מלהקת הבנות הישנה, הרונטס. היא נראתה החבילה המושלמת לתעשיית המוזיקה, בזמן ובמקום הנכונים והיא הייתה גאה ביותר בהישג שלה, אך היא לא הייתה מוכנה להתמודד עם ההצלחה.


בעוד שהשיר REHAB עדיין טיפס במצעדים, ווינהאוס עלתה לכותרות בגלל ענייני סמים ומעצרים שהשאירו אותה מאושפזת ואילצו אותה לבטל הופעות. באוקטובר 2007 היא נעצרה עם בעלה, בלייק פילדר-סיוויל, בנורווגיה באשמת החזקת מריחואנה. החותן של ווינהאוס לא יכל לסבול זאת ודחק במעריציה להחרים את המוזיקה שלה באומרו כי היא צריכה להיגמל ולא לקטוף פרסים. אביה של וויינהאוס, מיץ', הגיב, שלצערו מסר שכזה לא יעזור לבתו.


בשנת 2008 היא הייתה מועמדת לשישה פרסי גראמי ולקחה הביתה חמישה, כולל פרס האמן החדש הטוב ביותר. עם זאת, אפילו ימים לפני ההופעה, הופעתה שם לא הייתה בטוחה בגלל בעיות ויזה. בסופו של דבר היא הופיעה בלוויין מלונדון. שנה לאחר מכן היא התגרשה מבעלה, בעודו בכלא, לאחר שנמצא אשם בתקיפה ובניסיון שוחד.


למרות שווינהאוס לא יצרה אלבום מאז הקלאסיקה, "בחזרה לשחור", היא ניסתה להחיות את הקריירה שלה ומעריציה בילו את השנים האחרונות בצפייה בדרמות הפרטיות שלה כשהם ממתינים לחדשות על אלבום נוסף. אבל כל ניסיון לקאמבק נתקל במחסום יצירתי, כאוס וביטולי הופעות. נדמה היה שהיא נבלעת בבלאגן משלה; נכנסת ויוצאת מטיפולי גמילה, נכנסת לריבים, מופיעה בפומבי עם פצעים בפנים או שריטות בזרועותיה. לדברי אביה, היא אף פיתחה סימפטומים מוקדמים של אמפיזמה (נפחת הריאות) כתוצאה מעישון קוקאין, אין ספור סיגריות ושימוש בקראק. הצרות המשפטיות שלה מנעו ממנה לקבל ויזות לעבודה בארה"ב, והסיכוי לחזרה רצינית לאולפן נראה לא סבירה.


היא תכננה להופיע תריסר הופעות באירופה אך נכנסה למרפאת בלונדון לצורך גמילה, לבקשת אביה. היא עזבה את המרפאה רק שבוע לאחר מכן, כשהרופאים שלה אמרו שיאפשרו לה להשלים את שאר הטיפול שלה כשתחזור מהסיבוב. נציג מטעמה פרסם הודעה בה נאמר כי "איימי משתוקקת לעשות את ההופעות ברחבי אירופה, במהלך הקיץ". אבל המופע הראשון בסיבוב, בפארק קלמגדן בבלגרד, סרביה, ב-18 ביוני 2011, היה לא פחות מאסון. לפני ההופעה תקף אותה פחד במה והיא ביקשה ממנהל ההופעה רק כוס יין אחת כדי להירגע. היא קיבלה את מבוקשה.


היא עלתה לבמה והחלה להתנועע באופן לא ברור והיה ברור שכוס היין הזו הייתה צריכה להיות גדולה כדלי כדי להביאה למצב כזה, או שמא חומרים אחרים סייעו לה. נגני הליווי שלה חייכו כי חשבו שכניסתה המוזרה זה חלק מהשואו שלה. קהל של 20 אלף איש הריע בעודה מתנועעת על הבמה בחוסר יציבות וזורקת את אחת מנעליה. הלהקה החלה לנגן בציפייה שהיא תיגש למיקרופון, אבל חיוכי הנגנים החלו להימחק מפניהם כשהיא ניגשה למיקרופון והחלה למלמל את מילות השיר באופן לא ברור.


עיניה הלא ממוקדות וחיוכה הממוסטל גילו כי היא לא נמצאת על הבמה. הקהל, ששילם מחיר יקר עבור כל כרטיס, עדיין מחא לה כפיים בסיום השיר הראשון, בעודה מלטפת את זרועות ידיה באופן שנראה לא רצוני. בהמשך ההופעה היא לא פעם עמדה על הבמה, לא תפקדה כלל ולהקת הליווי האומללה נאלצה להמשיך לנגן ולספק את קולות הרקע המקצועיים, שנשמעו אומללים ביותר באותו רגע.


לאחר עשרים דקות, הקהל עדיין ניסה לעודדה בקריאות "איימי! איימי! איימי!". ובדיוק כשנראה שהיא חזרה לעצמה, החלה הלהקה לנגן אך וויינהאוס שוב צנחה לעולם משלה, קראה לזמר הליווי שלה, זלון תומפסון, שניגש בצייתנות לשמוע מה יש בפיה, רק לגלות שהיא הודפת אותו ממנה. הלהקה הפסיקה לנגן והקהל כבר הבין שיש פה בעיה והחל לשרוק בוז בקול. השיר BACK TO BLACK החל להתנגן והקהל קיווה שהשחור יתבהר הפעם אך תקוותו התנפצה למשמע הגשתה הנוראית של וויינהאוס. הקהל שר טוב יותר ממי שעמדה מולו על הבמה. בסוף השיר הקהל שוב שרק בוז. זמר הליווי ניגש אליה ונראה לוחש משהו באוזנה. היא בשלה והוא נראה חסר אונים. הצלילי היחיד שנשמע זה קול הקהל וזה לא נעים. הנגנים על הבמה מתדיינים ביניהם מה לעשות.


וויינהאוס נראית מנופפת להם בכעס בידה שיירדו מהבמה. הם לא יורדים ובקהל צועקים SHAMY, SHAMY, SHAMY. לאחר הפסקה מורטת עצבים היא ניגשה למיקרופון ונגניה החלו לנגן את השיר בתקווה שיירדו מהבמה כמקצוענים. הקהל לא אהב את הביצוע ושריקות הבוז שוב קולניות ושוב הפסקה בה נראית וויינהאוס מתווכחת עם מלוויה. השיר הבא מתחיל להתנגן ובאמצעו היא שלחה ידיה לתסרוקתה המעוצבת והרסה אותה. היא גם הרסה את השיר הבא, "ואלרי", כשהפסיקה אותו מיד בהתחלה וגערה בלהקתה. נסיון נוסף נעשה לבצעו ושוב וויינהאוס, שהיה ברור כי היא במצוקה, חזרה לתנועותיה הממוסטלות. בין לבין היא נעלמה מהבמה והשאירה את להקתה לחפות עליה.


ההופעה בבלגרד הפכה למופע הגרוע ביותר שהתקיים בעיר. אפילו שר ההגנה הסרבי, דראגן סוטנובץ, כינה את האירוע בפייסבוק, "בושה עצומה ואכזבה". מארגני המופע, שדאגו לנקות את סביבתה של וויינהאוס מחומרים בעייתיים, לא הצליחו להבין מהיכן היא השיגה חומר שהביא אותה למצב הזה. לא היה הדרן והקריירה של וויינהאוס הסתיימה ביום זה. היא טסה עם שאר ההפקה לאיסטנבול, כדי להופיע את הופעתה השניה בסיבוב, אך ההופעה בוטלה והזמרת, שבינתיים התפכחה, ראתה צילומים מההופעה בבלגרד שכבר זלגו ליו טיוב והבינה כי פישלה בענק. היא סירבה לקבל תשלום עבור הופעה זו וביטלה את 11 התאריכים שנותרו.


ב-23 ביולי 2011 היא שוב התגרתה במוות שארב לה מזה שנים. לפעמים הוא התקרב ולפעמים נסוג. שלושה בקבוקי וודקה נגמעו על ידה כשהיא לבדה. עם לגימת הבקבוק השלישי החליקו גרגירי החול האחרונים בשעון החול של חייה והיא מתה בגיל 27. חוקר מקרי המוות הבריטי קבע כי מותה של ווינהאוס היה תוצאה לא מכוונת של שתיית אלכוהול מופרזת ונגנים רבים ניגשו לטוויטר כדי לצייץ בעצב עמוק אך ללא הפתעה.


המשפחה שלה פרסמה הודעה בה נאמר: "המשפחה שלנו לא הופתעה מהאובדן של איימי, בת נפלאה, אחות ואחיינית. היא משאירה חור פעור בחיינו".


הזמרת מריאן פיית'פול, משתמשת סמים רצינית בעברה, אמרה: "איימי מאוד נזהרה ממני. היא ידעה שאני יודעת והיא לא רצתה שאגיד כלום. יש בזה רמה של נרקיסיזם שכולו מעורבב בשנאה עצמית. אני מכירה את זה היטב, אבל אני לא יכולה לחשוב מה יכולתי לעשות מלבד לקחת אותה ולנער אותה - 'זונה קטנה וטיפשה! תתעוררי!...".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page