כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-25 ביולי (25.7) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "המסעדות שאני אוכל בהן כיום אינן המסעדות שהייתי הולך אליהן לולא הייתי מפורסם. לא הייתי הולך אליהן אפילו אם היה לי את אותו סכום כסף ולא הייתי מפורסם. כי האנשים שהולכים אליהן מעצבנים. לפחות הם לא ניגשים לשולחן שלך והם מעמידים פנים כאילו אינם יודעים מי אתה". (רינגו סטאר, מגזין פלייבוי, שנת 1965).
ב-25 ביולי בשנת 1969 הופיע ניל יאנג בפעם הראשונה עם (דייויד) קרוסבי, (סטיבן) סטילס ו(גרהאם) נאש. זה היה באולם פילמור איסט בניו יורק.
ב-25 ביולי בשנת 1973 יצא התקליט FOREIGNER של קאט סטיבנס. זה בהחלט הפתיע את מעריציו.
בשנת 1973 נמנע סטיבנס ממתן ראיונות. הוא פחד שדבריו לא יפורשו כמו שצריך. אך יציאת האלבום FOREIGNER הוציאה אותו מהמחסה כדי להסביר כמה דברים על המוזיקה הלא צפויה ששיחרר פה לקהל מעריציו. סטיבנס ידע שהאלבום הזה שונה מקודמיו ושהוא צריך להסבירו בתקווה שההרפתקה שלו תתקבל בברכה.
האלבום FOREIGNER הוקלט בג'מייקה. סטיבנס בחר את הלוקיישן הזה להקלטה רק בשביל ליהנות מקרני השמש המלטפת שם.
הפעם בחר סטיבנס לא לעבוד באולפן עם המפיק הקבוע שלו עד כה, פול סאמואל סמית'. הסיבה לכך הייתה רצונו של סטיבנס להימנע מהפקה מדוייקת מדי. לטענתו, סמית היה מפיק מעולה אך פרפקציוניסט יתר על המידה.
המפיק שסטיבנס בחר לאלבום הזה היה פיל אפצ'רץ'. הבחירה נעשתה אחרי שסטיבנס שמע יום אחד ברדיו שיר ארוך בהפקתו של אפצ'רץ'. לטענתו, השיר הזה הלך ונהייה טוב יותר בכל דקה שחלפה. הוא ידע שזה האיש שהוא רוצה לעבוד איתו.
צד א' של האלבום הוא יצירה אחת ארוכה בשם FOREIGNER SUITE. היא לא תוכננה כיצירה ארוכה מלכתחילה אלא פשוט הורכבה באופן טבעי מחתיכות שירים שונים שסטיבנס כתב אז. שם היצירה נבחר כך למרות שהמילה FOREIGNER לא מופיעה כלל במילים.
האלבום הזה נתפס בעיני רבים לאלבום פחות קליט של סטיבנס. מה גם שבתקופה הזו נכנס קט סטיבנס לשערורייה. תמונה שלו באחד העיתונים של התקופה הראה אותו עונד על צווארו תליון עם צלב קרס.
אנשים כתבו בזעם תגובות לעיתון וחלקם יעצו שם לסטיבנס לדחוף את 'רכבת השלום' שלו (השיר PEACE TRAIN) עמוק לישבנו. סטיבנס טען להגנתו שהסמל הזה הוא הרבה יותר ישן ממלחמת העולם השנייה, שהיטלר אימץ אותו כסמל לתנועתו ובכך הפך אותו לחלק בלתי נפרד מהאסון האנושי שהוא יצר במו מוחו המעוות.
חמישה קטעים בלבד יש באלבום הזה. יצירת הנושא היא באורך של כ-18 דקות. סטיבנס מנגן כאן גם בקלידים. יש באווירה ניחוחות של ג'אז, פולק ואף מוזיקת נשמה. יש שיגידו כי אין קשר בין חלקי היצירה, אך כנראה זה גם חלק מהקסם שבה. הרי גם היצירה בצד ב' של האלבום ABBEY ROAD של הביטלס הורכבה משירים שלא היו קשורים זה בזה.
צד ב' נפתח עם קטע בשם THE HURT, שכשמו פגע בלא מעט אנשים בתקופה ההיא. במילים של השיר הזה אפשר לראות את סטיבנס שהוא מתאר (כנראה..) את עצמו כאמן מזויף שמוכר ססמאות שלום ודת. אנשים ראו בכך פגיעה אישית בהערצתם עד אז את סטיבנס. הם הרגישו כמו מין יריקה בפרצוף. אך זהו אלבום מאד אמיץ של סטיבנס, שבחר לא להמשיך וליצור בתבנית המצליחה שאנשים ציפו ממנו לדבוק בה.
זו גדולתו של אמן שרוצה באמת להתפתח לכיוונים שונים ולהפתיע.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "האלבום הראשון בהפקה עצמית של קאט סטיבנס, שחלק גדול ממנו הוקלט בג'מייקה, נכשל כמעט בכל השאיפות המטושטשות שלו, שהבולטת שבהן כנראה הייתה ניסיון להוסיף איזה רוטב נשמה אוונגרדי משמעותי לעולם התפל בעצם של קאט. חוסר האינטגרציה הכמעט מוחלט בין האלמנטים הללו מחמיר על ידי השירה של קאט, שהפכה יותר ויותר מרוטשת מאז התקליט TEA FOR THE TILLERMAN. נראה שקאט נחוש להקריב את האיכות ההיפנוטית הנעימה של סגנון הבלדה הבטוח למען התלהבות רגשית מושפעת שגורמת לו להיחנק מהמילים שלו.
הקטע המרכזי בתקליט הוא THE FOREIGNER SUITE שתופס את כל הצד הראשון, הוא שופע מנגינות קטנות נדושות ובלתי מפותחות וקטעים מייגעים של מילוי אינסטרומנטלי (המציג את קאט מנגן במקלדות חשמליות, מסונטזות ואחרות) המהווים גוש סגנוני של מוטיבי פולק, ג'אז ונשמה מחוממים ומנותקים. המילים הן מהמנותקות שכתב קאט אי פעם.
נראה שהפוטנציאל האמנותי האולטימטיבי שלו מוצה לחלוטין. בין הסינגר-סונגרייטרס הפופולריים ביותר שזכו לכבוד במהלך השנים האחרונות, קאט הוא כנראה הפחות אינטליגנטי. הוא מצטיין בתחום קטן אחד של יצירתיות שעובד בצורות מלודיות קצרות שנגזרות ממסורת הבלדה האנגלית והתרחבו אל ניב הפופ הרומנטי. קשה להקשיב לתקליט החדש שלו וכואב לסקור אותו".
ב-25 ביולי בשנת 1974, צולמה לטלוויזיה הבריטית תוכנית שרקח ריי דייויס (מלהקת הקינקס) ושמה STARMAKER.
דייויס גילם בה דמות ושמה נורמן. השחקנית ג׳ון ריצ׳י גילמה את אשתו. הליווי המוזיקלי נעשה על ידי הקינקס ונגני חיזוק. עלילת התוכנית התמקדה בנורמן, שהוא למעשה כוכב רוק שהחליט להציב את עצמו בעמדה שגרתית ואפורה בחיים, כרואה חשבון וכך יצליח לכתוב שירים חדשים. בתהליך הזה מתערבבות שתי דמויותיו של נורמן.
זמן מה לאחר שידור התוכנית הודה דייויס: ״לא רציתי לראות את זה. ידעתי שזה יהיה רע. זו לא הייתה אשמת המפיק. נדחקנו בלוח השידורים לשעת לילה מאוחרת״. גם אחיו של ריי, הגיטריסט בלהקה דייב דייויס, לא היה מרוצה מההפקה הזו. בספרו האוטוביוגרפי גילה כיצד צוות ההפקה התייחס בזלזול לו ולחבריו בלהקה. הוא גם ראה כיצד אחיו קיבל את כל אור הזרקורים בעוד הוא ושאר הקינקס נדחקו לפינה וסיכם זאת כאחד המשברים הגדולים בלהקה.
ב-25 ביולי בשנת 2020 מת הגיטריסט החשוב, פיטר גרין, בגיל 73. גרין מת בשנתו, על פי הצהרה של עורך הדין של משפחתו. בהצהרה לא נאמר אז היכן הוא מת או מה הסיבה.
"אני אוהב לנגן לאט ולהרגיש כל תו", הוא אמר פעם. גרין כתב את רוב השירים המוקדמים של פליטווד מאק ואחת מהשפעותיו היה הגיטריסט בי.בי קינג שאמר עליו: "יש לו את הטון הכי מתוק ששמעתי אי פעם. הוא היה היחיד שגרם לי להזיע".
הוא נולד כפיטר אלן גרינבוים ב- 29 באוקטובר 1946 בלונדון, וגדל בשכונת וייטצ'אפל. הוא החל לנגן בגיטרה בבית הספר היסודי. בשנות העשרה שלו הוא היה בלהקות כולל SHOTGUN EXPRESS, שהייתה להקת נשמה בסגנון מוטאון ובהשתתפות רוד סטיוארט הצעיר. גרין הצטרף לג'ון מאייאל והבלוזברייקרז כיורשו של אריק קלפטון בגיטרה המובילה. בשנת 1967 הוא הקליט עם ההרכב את האלבום המשפיע A HARD ROAD.
מאייאל העניק לגרין זמן הקלטה באולפן כמתנת יום הולדת בשנת 1966, וזה הקליט עם מיק פליטווד בתופים וג'ון מקווי בבס קטע שנקרא "פליטווד מאק".
מהבלוזברייקרז הוא עבר להקמת להקת פליטווד מאק, הפך בה לכוכב גדול והאל.אס.די גרם לנפילתו הגדולה.
ב-22 במרץ 1970 קרה דבר מוזר בלהקת פליטווד מאק: ביום הזה הלהקה הגיעה למינכן על מנת לנגן שם במקום שנקרא CIRKUS KRONE BAU. אחרי המופע הוזמנו מנהיג הלהקה, פיטר גרין, ואיש הצוות הטכני, דניס קין, לבלות ערב בקומונה מחוץ למינכן. שניהם הוגנבו לשם מיד לאחר המופע בעוד ששאר הלהקה עשתה את דרכה למלון. משם קיבל העסק תפנית חדה כשהוצעו לגרין ולקין כוסות יין שלתוכן טופטפו ללא ידיעתם טיפות של אל אס די. קין סיפר מאוחר יותר שהזכרון היחיד שלו מהמקום הוא שגרין ניגן בגיטרה ושהמוסיקה שבקעה ממנו הייתה נוראית. קין הצליח, אחרי כמה שעות, לחמוק איכשהו מהקומונה ולחזור למלון בו שהתה שאר הלהקה. שם חיכו לו חברי להקה עצבניים ומנהל להקה שהיה עוד יותר עצבני. כששמעו מה קין סיפר להם, הם רצו מהר ובהיסטריה לכיוון הקומונה על מנת להציל את גרין. כשהגיעו אל הקומונה הם מצאו את גרין בטריפ עמוק של אל אס די וגררו אותו משם. הם גילו לחרדתם שמנהיגם הפך ב-24 השעות האחרונות לאיש אחר לגמרי. הוא פרש מהלהקה זמן קצר לאחר מכן.
במופעים האחרונים שלו עם פליטווד מאק, הוא הופיע לפעמים בחלוק נזיר עם צלב גדול סביב צווארו; הוא גם דחק בשאר חברי הלהקה לתרום את רווחי הלהקה לצדקה. הם לא הסכימו. "אני רוצה לשנות את כל חיי, באמת, כי אני בכלל לא רוצה להיות חלק מהעולם המותנה, וכמה שיותר מהר ברצוני לצאת מזה", אמר ל-NME.
גרין, באפריל 1970: "יש הרבה סיבות לעזיבתי את הלהקה. הסיבה העיקרית היא שהגיע הזמן שלי לשינוי. אני רוצה לשנות את כל חיי. נמאס לי להיות חלק מהעולם שכובל אותי. מה שהכי חשוב לי הוא להקשיב לאלוהים. אני לא רוצה יותר להיות חלק מפליטווד מאק. לא רוצה יותר להיות מתוסכל. רק להיות חופשי לעשות את מה שבא לי. יש עכשיו מהפכה באוויר. אני רוצה להיות חלק מזה. אני רוצה להיות רק בלהקה בה שאר החברים חשים כמוני. בלהקה שארכיב נעשה המון מופעים חינמיים. לא צריך כסף. אני רוצה להרגיש את המוזיקה במאה אחוז. אני רוצה לקרב אנשים לאלוהים ולשלום. בכל מקרה כבר לא הייתי האיש המוביל בפליטווד מאק. הם קיצצו אותי. בהתחלה זה היה כיף בלהקה אבל לפתע כולם רצו להיות בקו המוביל ונאלצתי פעמים רבות לסגת על הבמה כדי לתת גם להם להתבטא. כך שעזיבתי לא ממש תשפיע על הלהקה והיא תוכל להתקיים גם בלעדיי".
הכלי העיקרי של גרין בפליטווד מאק היה גיטרת LES PAUL משנת 1959, המכונה גריני. לאחר שעזב את פליטווד מאק הוא מכר את הגיטרה לרוקר האירי גארי מור. הגיטרה נמצאת מאז בבעלותו של קירק האמט מלהקת מטאליקה.
ב-15 במאי 1970 יצא באנגליה הסינגל האחרון של להקת פליטווד מאק עם פיטר גרין, ששרו על ה'גרין מאנאלישי'. היה זה שיר ביקורת נוקב שכתב גרין נגד כסף. מבקרי המוזיקה בעיתונים יצאו מגדרם מרוב התלהבות למה ששמעו. ג'רמי ספנסר, הגיטריסט הנוסף בלהקה: "ממש לא אהבתי את המוזיקה שפיטר גרין התחיל פתאום לנגן. משהו קרה שם שהרחיק אותו לגמרי מהבלוז והרוק אנד רול שעליהם ביססנו את הלהקה מלכתחילה. הוא התחיל פתאום לג'מג'ם כל מיני דברים לא ברורים. פיטר רצה לעזוב ואמר לי שאקח את ההנהגה ממנו. אני ממש לא רציתי לקחת את האחריות הזו עליי".
לאחר שהקליט תקליט סולו ראשון ('סוף המשחק' שבקושי נמכר) ואף הופיע בתוכנית 'טופ אוף דה פופס' (עם קטע אינסטרומנטלי ולא מסחרי בשם 'לב כבד') הוא פגש גיטריסט ושמו גארי מור ומסר לו במתנה את גיטרת הגיבסון לס פול שלו (משנת 1959). הוא פרש מעסקי המוזיקה והגיע בשנת 1972 לישראל כדי לעבוד בקיבוץ משמרות. איש לא ידע שם כי מדובר בכוכב מוזיקה בריטי נחשב. הוא התגורר בצריף קטן ועסק שם בהעברת צינורות השקיה בשדות. לאחר חצי שנה הוא טס לאנגליה ועבד כקברן. מצבו היה בכי רע והמוח שלו לא הפסיק להזרים מחשבות במהירות מופרזת שלא נתנה לו מנוח.
בינואר 1977 הוא נשלח למוסד לחולי נפש אחרי תקרית בה איים על רואה החשבון שלו עם רובה כי סירב לקבל המחאה עם תמלוגים מהקלטות עבר עם פליטווד מאק בסך 30,000 ליש"ט. הוא אובחן כסכיזופרני וציפורני אצבעותיו גדלו כך שכבר לא יכל לנגן בגיטרה.
בשנת 1978 התחתן עם שחקנית קנדית, ג'יין סמואלס והם התגרשו בשנת 1979. הוא הותיר אחריו את בתם רוזבוד סמואלס-גרינבאום.
הוא חזר לעשות מוזיקה בפומבי בשנת 1979 עם אלבום הסולו IN THE SKIES, כשבזמן ההוא הגיע גם לישראל ורבים מספרים בהתפעלות על הסשן שהוא הקליט עם הגיטריסט החיפאי, שמעון הולי. בסוף שנות השבעים החל גרין בתהליך חזרה אל המציאות. היה זה מסלול שבו הקליט כמה תקליטים אך לא פעם נזרק בחזרה אל השיגעון, בגלל אותו סם הזייתי וגורלי ששינה אותו לחלוטין. אבל התרופות שלו הותירו אותו איטי יותר ויותר והוא לא היה מסוגל ליצור מוזיקה עד שנגמל מאותן תרופות.
בלילה של ה-25 בדצמבר 1980 הוא הונצח בסשן הקלטה, באולפני "אשל" שברחוב פרוג התל אביבי, עם להקה מקומית (כולל המתופף יוסי בוזין, הגיטריסט שמעון הולי - אז מלהקת "פוש", הבסיסט קובי הס והקלידן פימה שוסטר והזמר עופר אקרלינג). יחד עמם נכח כתב להיטון, אורי אלוני, וגרין אמר לו שם: "זו הייתה חוויה מיוחדת במינה. פעם ראשונה בחיי שניגנתי בלוז עם להקה שבה כולם יהודים. היה לי קצת מוזר לראות מישהו מנגן את הבלוז ומחייך". כן, כל הנגנים שהיו לצדו שם לא הפסיקו להתרגש ולחייך.
באוגוסט 1986 שב גרין להופיע בישראל, והפעם במסגרת "פסטיבל הכוכבים". הוא נראה אבוד כשהוא ישב לבדו בלובי מלון קרלטון התל אביבי, בעוד מסביבו געש הכאוס סביב ההפקה הכושלת של הפסטיבל, שגרמה לביטול הופעות רבות, כעס הקהל הישראלי ובריחת המפיקים למקום מסתור. מאז גרין ידע הופעות מצליחות, עם להקת "ספלינטר" וגם הוכנס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול, אך תמיד הוא ייזכר כקורבן אל.אס.די, שיכל לעשות הרבה יותר – לולא אותו לילה אפל במינכן, בו הוא הגיע לקומונה, נטל אל.אס.די ולא יצא משם אותו בנאדם.
סיפור אישי: אמצע שנות התשעים. אני בלונדון. מטייל לבד. יונק עוד פעם את העיר האהובה עלי. ויום אחד אני מגיע לקאמדן האהובה עלי אז. לאחר יום של סיבובים אני מחליט לקנח במועדון שנקרא ג׳אז קפה. כי שמעתי שיש שם הופעות נחמדות. שואל בקופה מי מופיע היום. ״פיטר גרין״, עונים לי. וואללה?! ידעתי מי הוא כי היו לי כבר כמה תקליטים ישנים שלו עם פליטווד מאק. אז ברור ששילמתי כרטיס ונכנסתי להתמקם צמוד לבמה. מול עמדת הגיטרה. לאחר ציפיה קלה החלה ההופעה. ופיטר גרין ולהקתו (ספלינטר גרופ) ניגנו רק לי. בלוזים אדירים. גרין בקושי שר אבל הגיטרה שלו שרה ועוד איך! אלבטרוס היה שם והתעופף מעליי בגאווה. גם הגרין מנאלישי היה נהדר, עוצמתי ומכשף. וגם איש העולם הגיע למועדון בגרסה אינסטרומנטלית. אשת הקסם השחור לא התאפרה והתייצבה אבל קיבלתי במקומה מנה נהדרת של צלילים. גרין היה עתיר רגש ומיקוד. ראיתי שהוא נהנה לנגן ממש מטר מולי. אני מביט בו והוא מביט בי. הופעה בלתי נשכחת. יצאתי משם מרחף.
'איש העולם' פרש את כנפיו ועף מכאן.
המון תודה לך על הבלוז, גריני!
ב-25 ביולי בשנת 1964 הופיע דייויד ג׳ונס (בעתיד דייויד בואי) את הופעת הבכורה שלו עם להקת THE MANNISH BOYS.
ההופעה מערכה בבסיס חיל אוויר בבדפורדשייר. שיערו הארוך של ג׳ונס גורם לאנשים בקהל לזרוק כלפיו הערות לא נעימות.
שישה ימים לפני כן עבר ג׳ונס בהצלחה את האודישן ללהקה זו. האודישן נערך בביתו של נגן כלי הנשיפה בהרכב, פול רודריגז. הבוחנים ציפו לקבל זמר נשמה שחור ולא היו מרוצים מהבחור הרזה עם השיער הבלונדיני. אבל עם הצלילים הראשונים שעשו יחדיו בחזרתם המוזיקלית, הוא שכנע את השאר. רודריגז גילה במהרה שג׳ונס גם יודע לנגן בסקסופון טוב ממנו. בינתיים המשיך חברנו ג׳ונס לתפקד גם כזמר בלהקת THE KING BEES.
ב-25 ביולי בשנת 1973 יצא אלבומה השישי של להקת שיקגו. הרולינג סטון בביקורתו אז:
"להקת שיקגו הפכה כלואה בתדמית שיצרה לעצמה. הם מנסים בכוח להיראות הבחורים הכי מגניבים על פני כדור הארץ, אבל הם כבר על סף הקריקטורה. בתקליט זה ברור לנו שלהקת שיקגו רוצה לעשות רוק רך. מאז הציפיות הגבוהות שנוצרו מאלבום הבכורה של הלהקה, היא מראה לנו שדרכה סלולה לכיוון להקת פופ. אבל יש גם רגעים טובים באלבום, כמו השיר JENNY שכתב טרי קאת' הגיטריסט. זה שיר אהבה יפהפה בין אדם לכלבתו. גם שירו של הבסיסט פיטר סטרה, IN TERMS OF TWO, הוא טוב. נגינת המפוחית בו נהדרת וחבל שלא ידוע מי ניגן את זה. הכנות בשיר זה היא שהופכת אותו לכזה טוב. אבל שאר השירים באלבום הם נוסחתיים. המילים יומרניות, עם אותו המסר של 'אנחנו חייבים להיות ביחד'. ספק רק אם הלהקה תחזור לנגן את המוזיקה הנהדרת שיצרה באלבומה הראשון. שם הם היו להקה מתקדמת!".
ב-25 ביולי בשנת 1965 צעד בוב דילן על הבמה בפסטיבל ניופורט. לגופו ג'ינס וז'קט שחורים. לרגליו מגפיים שחורים...
...ובראשו הידיעה כי בשורה מוזיקלית חדשה תיכף תטלטל את הקהל שמולו. ואכן אותו קהל חש כי משהו לא כשורה כשדילן נשא בידו גיטרה חשמלית, מדגם פנדר סטרטוקאסטר, במקום הגיטרה האקוסטית.
הקהל, שלא ציפה לגיבור הפולק שלו לסטות כך מדרכו, החל לנוע בעצבנות, בעוד דילן כיוון את מיתריו. דבר נוסף שלא נראה טוב בעיני חובבי הפולק האקוסטי הוא נוכחות של אנשים נוספים על הבמה, לצידו של דילן. והם לא היו שם סתם, אלא אחזו בגיטרות חשמליות ואחד הלם בתופים. אלו היו מייק בלומפילד, אל קופר, ג'רום ארנולד וסם ליי.
עיתון 'ניו יורק טיימס' דיווח לאחר מכן כי דילן הועף בשריקות בוז מהבמה. במקום אחר דיווחו כי זמר הפולק, פיט סיגר, נחרד מהחשמל שנטף מהבמה ומיהר לגדוע את כבל החשמל עם גרזן. חלק מהדיווחים אז היו מוגזמים, אך דבר אחד היה ברור לכל - דילן בגד בקהל שלו עם צליל חשמלי. כשעלה להדרן, נטל לידו גיטרה אקוסטית והעניק לקהל, חסר הסבלנות, כמה צלילים אקוסטיים שלו, לפני שירד מהבמה ולא שב לפסטיבל זה במשך יותר משלושים שנה.
ב-25 ביולי בשנת 1983 יצא אלבום הבכורה של להקת הת'ראש-מטאל, מטאליקה, ושמו KILL 'EM ALL.
בזכות אלבום זה זינקה הלהקה האמריקנית והתזזיתית הזו שמקליפורניה מהמחתרת של הרוק הכבד אל יצירת סגנון חדש שישפיע רבות על להקות אחרות. בזמנו זה נתפס כ"ספיד מטאל" או "ת'ראש מטאל". זה בא לרוב עם שירים מהירים ביותר המרופדים במסך גיטרות חשמליות עצבני וחטיבת בס-תופים מהירה כברק. מטאליקה הייתה מחלוצות הדבר הזה, ששילב אלמנטים של רוק עם פאנק. המילים בשירים לא דיברו כלל על אהבה, אלא התמקדו בנושאי מוות, דת, מלחמות ושאר נושאים שחורים.
היה משהו מיוחד בגישתה של מטאליקה, שנשמע כבר בשיר הנושא באלבום זה, HIT THE LIGHTS. הזמר / גיטריסט ג'יימס האטפילד צורח במלוא גרונו וחבריו מגבים אותו במוזיקה שבתחילה נשמעת כקקפוניית צלילים, אך בהקשבה נוספת מסתבר כי המוזיקה הזו כתובה ומבוצעת באופן מדויק.
חובבי המטאל, שמאסו בלהקות הרוק הכבד הדינוזאוריות (כגון בלאק סאבאת' ולד זפלין) מצאו במטאליקה את גיבוריהם החדשים. האטפילד ניצב שם ביחד עם הגיטריסט קירק האמט, הבסיסט קליף ברטן והמתופף לארס אולריך. יחדיו הם נעו כבולדוזר המאיים לרמוס את כל מה שנקרה בדרכם. שם האלבום משקף היטב את גישתו ואת גישת מי שיצר אותו. במקור רצתה הלהקה לקרוא לו METAL UP YOUR ASS, אך חברת התקליטים התנגדה.
בזמן הכנת האלבום עקרה הלהקה מקליפורניה לניו יורק והתגוררה במקום אחד בו אכלה ג'אנק פוד זול ועסקה בעיקר ביצירת הצלילים מהמשמעותיים בקריירה שלה. האמט: "בזמנו היה נראה לנו שכולם נגדנו. הצליל שעשינו היה כה שונה ממה שמסביב, שאנשים לא ידעו מה לעשות איתנו. כשחברת התקליטים באה ובישרה לנו שלא תוציא תקליט בשם 'מטאל בישבן שלכם', אז קליף ברטן התעצבן וצעק שאולי כדאי להרוג את כולם. מיד החלטנו לקרוא לאלבום כך".
האמט היה בר המזל של מטאליקה. הוא צורף ללהקה במקום הגיטריסט המקורי שלה, דייב מוסטיין, שפוטר ממנה בגלל התמכרותו לאלכוהול. מוסטיין יקים בהמשך להקה באותו סגנון ושמה MEGADETH. היריבות המרירה שלו מול חבריו לשעבר תימשך שנים. באלבום הבכורה של מטאליקה הוא קיבל קרדיט כתיבה בארבעה משירי האלבום, שנוצרו עוד בזמן היותו חבר בה.
ב-25 ביולי בשנת 1965 יצא תקליטון חדש עם להקת הסופרימס ובו השיר YOU CAN'T HURRY LOVE.
השיר הזה, לדעתי, הוא יצירת מופת נצחית שמשלבת ללא מאמץ קצב סוחף ומרגש (אחחח... הבס-תופים האלו) ועתיר נשמה. כבר מהפעימה הראשונה, השיר תופס ומסרב להרפות. השירה של דיאנה רוס היא לא פחות ממרהיבה, משדרת נחישות שמהדהדת עמוקות.
ההרמוניות שמספקות מרי ווילסון ופלורנס באלארד הן ההשלמה המושלמת, ויוצרות עם רוס שטיח של צליל עשיר, שובה לב וממריץ כאחד. הקסם של חברת התקליטים מוטאון נמצא כאן במלוא עוצמתו, עם הפקה חדה ודינמית, מה שהופך את זה לבלתי אפשרי לעמוד במקום ולא לזוז עם זה. כל אלמנט פה פועל בהרמוניה מושלמת. אין זה פלא שזה נשאר קלאסיקה אהובה, פנינה נוצצת בקטלוג המהולל של הסופרימס. וכן, אי אפשר להקשיב לשיר הזה בווליום נמוך.
הלהיט הזה נכתב על ידי צוות כותבי השירים הפורה הולנד-דוזייר-הולנד והתבסס על שיר גוספל בשם YOU VAN'T HURRY GOD אשר הושר על ידי THE GOSPEL HARMONETTES, להקת גוספל שבסיסה בבירמינגהם, אלבמה.
פיל קולינס עשה גרסת כיסוי מצליחה מאד לשיר הזה והסביר: "מוטאון הוא המקום שבו חייתי מוזיקלית כשגדלתי. הייתי נמצא באופן קבוע במועדון מארקי בלונדון בשנות ה-60. תמיד הלכתי לראות את הלהקות THE WHO ו-THE ACTION ושתיהן עשו קאברים נהדרים של מוטאון. תמיד נשמע עם השירים האלו כאילו השמש יצאה והכל כל כך מרומם וחיובי. כל נגני ההקלטות שם היו ממש מוזיקאי ג'אז וכל יום הם היו הולכים לעבודה וידעו שהם ינגנו על תקליט שיהיה להיט ענק חומר קלאסי; זה בטח היה נפלא. רציתי לנסות לשחזר את תחושת הסיקסטיז הזו עם אתגר לבדוק האם זה אפשרי לעשות כך באולפן שפעל באייטיז במיכשור שונה לגמרי".
מי נולדו ב-25 ביולי? בואו נגלה:
1943 - ג'ים מקארתי, המתופף של להקת היארדבירדס ולאחר מכן ממקימי להקת רנסאנס.
1946 - חוזה צ'פיטו אריאס, מראשוני נגני כלי ההקשה בלהקת סנטנה.
1950 - מארק קלארק, בסיסט בלהקות קולוסאום, אוריה היפ, טמפסט ועוד.
1951 - ורדין ווייט, הבסיסט של להקת אדמה, רוח ואש
1958 - ת'ורסטון מור, הגיטריסט של להקת סוניק יות'
ב-25 ביולי בשנת 1969 יצא התקליטון HALLELUJAH של דיפ פרפל. במלודי מייקר נכתב בביקורת עליו: "יש פה צלילי גיטרה מלהיבים ושינויי מקצבים. אבל האמת שאין לי מושג לאיזה כיוון הלהקה הזו מכוונת עכשיו".
ב-25 ביולי בשנת 1964 ביקש מיק ג'אגר להתנצל, על גבי דפי העיתון מלודי מייקר, בפני להקת THE ZEPHYRS כי קטל את התקליטון שלה.
קודם כל, הנה מה שהוא אמר מלכתחילה בעיתון: "אני שונא להקות קצב מזויפות שצורחות כמשוגעות כדי להשיג מעריצים והתלהבות. אני שונא את התקליטון I CAN'T TELL של THE ZEPHYRS. זה לא יאמן כמה הם מנסים להישמע מלהיבים. בסופו של דבר הם נשמעים זבל".
אחר כך הבין ג'אגר שהלהקה מאד נפגעה מדבריו המודפסים וביקש להבהיר: "אני לא רוצה שהלהקה הזו תכעס עליי. לא אהבתי את השיר שלה אבל בטח לא ביקשתי לפגוע בה. נראה שחבריה נפגעו. למעשה השיר שלהם לא היה גרוע יותר מהשיר הראשון שאנחנו עשינו, שנקרא COME ON. מצטער שפגעתי בהם ואשמח להיפגש איתם ולהגיד באופן אישי מה שאני מרגיש. לא התכוונתי לעורר בלגאן".
מה עוד קרה ב-25 ביולי?
- בשנת 2003 מת מהתקף לב הגיטריסט אריק בראון, שבשנות השישים היה חבר בלהקת איירון באטרפליי. בן 52 במותו.
- בשנת 2010 הודיעה הת'ר מילס לתקשורת שאיבוד רגלה היה דבר קטן לעומת כאב הפרידה מפול מקרטני. השניים נפרדו ב-2006 ובגלל שלא ערך הסכם ממון, היא גילחה ממנו כארבעים מיליון דולר.
- בשנת 2001 נעצרו ג'ון דנסמור, לשעבר מתופף להקת הדלתות, וגם הגיטריסטית בוני ראיט, כי השתתפו בהפגנה נגד חברה שהרסה את יערות הגשם.
- בשנת 1990 נולד לברוס ספרינגסטין ואשתו, הזמרת פאטי סיאלפה, בנם הראשון ששמו אוון ג'יימס.
- בשנת 1968 הקליט ג'ורג' האריסון באולפני EMI גרסה מוקדמת ואקוסטית לשירו WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS.
ב-25 ביולי בשנת 1980 יצא אלבום ללהקת איי.סי.די.סי ושמו BACK IN BLACK. זה היה אחד המשמעותיים בקריירה של להקת רוק כבד משפיעה זו, כי הוא הראשון להציג את סולנה החדש, בריאן ג'ונסון, שנכנס במקום הסולן המנוח בון סקוט.
האלבום משמש כמחווה לסקוט בון, ונפתח בקול של HELL'S BELLS, צליל שהלהקה קיבלה בהזמנת פעמון כבד מאד ממפעל יציקה באנגליה. לאחר מותו של סקוט, חברי הלהקה לא היו בטוחים שהם ימשיכו, אבל בהלוויה, אביו של סקוט התעקש שיתקדמו למענו.
הסולן החדש שלהם היה מישהו שסקוט העריץ: בריאן ג'ונסון מהלהקה הבריטית המקומית ג'ורדי. המשימה הראשונה שלו הייתה לכתוב מילים כדי להסתנכרן עם השירים הנפיצים עליהם עבדה הלהקה. ג'ונסון כיבד את מורשתו של סקוט לא בסנטימנטליות, אלא במילים מטורפות שכתב על סקס, שתייה והכי חשוב, רוק'נ'רול.
גם העטיפה השחורה הפכה לקלאסיקה והתקליט הפך לאחד האלבומים הנמכרים יותר בכל הזמנים - ללא בלדה אושאר פשרות: מעריצי AC/DC אימצו בחום את ג'ונסון והעלו את הלהקה לדרג העליון ביותר של אמני רוק.
אז הנה מה שמצאתי שנכתב בעיתון בוסטון גלוב אז על התקליט: "כפי שרוב אניני הרוק יודעים היטב, ACDC גורמת לרוב הלהקות המכורות לדציבלים להישמע כמו סילס וקרופט. אבל מותו לאחרונה של הסולן הראשי של החמישייה האוסטרלית הבריטית, בון סקוט, איים לקצר את זמן הלהקה. אבל איכשהו נמצא מחליף מתאים לסקוט בבריאן ג'ונסון. השירה הצרודה שלו (כמו זו של קודמו) נשמעת כאילו הוא על סף אי-שפיות, והמילים הנהנתניות שלו משתלבות ממש עם המוזיקה של מלקולם ואנגוס יאנג, בקלות צמד הגיטרות הטוב ביותר ברוק העכשווי. אין באמת הפתעות בתקליט החדש, רק יותר מהרוק הכבד הרגיל והמטורף שהלהקה מיטיבה לנגן. הלהקה הזו לא תיתן למבקרים הרבה על מה לכתוב אבל מגיע לה שאכתוב כך - אם צריך לבחור להקה אחת שתייצג את מה שהורים שונאים ברוק'נ'רול, איי.סי.די.סי זו הלהקה".
ב-25 ביולי בשנת 1969 יצא האלבום השני של להקת ג'ת'רו טול שנקרא STAND UP. זה התקליט שהעמיד את שם הלהקה בגל הראשון של הרוק המתקדם הבריטי.
קודם כל, הנה הצגת המשתתפים בתקליט:
- איאן אנדרסון בשירה, חליל, גיטרה אקוסטית, מנדולינה, בללייקה
- מארטין באר בגיטרה חשמלית. אנדרסון אמר עליו פעם בראיון, שהוא היה סטודנט לארכיטקטורה שחיפש לנגן בלהקה. אך בגלל שהוא תמיד נתקל בתקלות - הוא שכח להביא עימו ציוד נלווה לגיטרה כשהוא הגיע לאודישן אצל ג'טרו טול. ולכן הוא לא עבר את האודישן הראשון. הוא התקבל ללהקה רק לאחר שהתקשר וביקש הזדמנות שניה להיבחן.
- גלן קורניק בבס. איאן אנדרסון אמר עליו פעם בראיון שהוא מנגן בס הרבה יותר טוב באולפן מאשר בהופעה חיה, ושהוא תמיד איש שמח שאוהב לבלות המון.
- קלייב באנקר בתופים. לפי אנדרסון יש לבאנקר עוד שבעה אחים שדומים לו שתי טיפות מים. מה גם שבאנקר למד לנגן על התופים ללא הישענות על מתופף מסוים. כך שהיה לו קל יותר לפתח סגנון משל עצמו.
וגם יש כאן קלידן אורח בדמות ג'ון אוון, שיצטרף כחבר קבוע ללהקה בשלב מאוחר יותר.
איאן אנדרסון הודה בראיון באותה השנה שכל חברי הלהקה שלו אינם כלל חברים טובים זה עם זה. הוא אף הוסיף כי חבריו הטובים לא מתעסקים כלל במוסיקה. אבל כשהוא כותב שירים אז הוא חושב על כל אחד מחבריו ללהקה ועל הכלי שהוא מביא עימו ותופר הכל כדי שיישמע טוב ביחד.
בסוף שנות השישים הייתה להקת ג'ת'רו טול ממובילות הזרם המוסיקלי הבריטי המחתרתי. זה אמנם קשה לראות מבעד לביגוד המוזנח לכאורה שהיה מנת חלקם של חבריה אז, אך הלהקה הזו הגיעה בפופולריות למקום השני (אחרי הביטלס) בעיתון 'מלודי מייקר' הבריטי. חבריה השיגה זאת בזכות עבודה קשה מאד בסיבובי הופעות מתישים ועם דמותו הכריזמטית ביותר של איאן אנדרסון, שפיתח פרסונה בימתית ייחודית ביותר. הוא נהג לעמוד על רגל אחת בזמן נגינתו בחליל הצד ולמעשה הפך את הכלי הזה לדבר שהוא אפשרי בלהקת רוק.
אמנם יש הרבה מעריצים של הלהקה שאוהבים את הצד המתקדם של ג'ת'רו טול באלבומים כמו AQUALUNG או THICK AS A BRICK, אך לעומתם יש גם הרבה שמעדיפים את תקופת האלבום השני הזה של הלהקה עם חליל הצד ככלי המוביל באמת. בתקופה הזו של 1969 גילתה הלהקה את עצמה מחדש.; הגיטריסט המקורי שלה, מיק אברהמס, יצא ממנה לפני כן בשל חילוקי דעות מוסיקליים עם אנדרסון וקורניק. אברהמס הציב אז אולטימטום שדרש משאר חברי הלהקה להופיע מקסימום שלוש הופעות בשבוע, דבר שלא בא בחשבון עבור להקה שרוצה להתקדם ולהצליח. הוא גם משך לכיוון הבלוז שהיה מאד אופנתי אז באנגליה. אנדרסון, לעומתו, רצה ללכת לכיוון פולקי יותר.
אודישנים נערכו לנגני גיטרה במקומו של אברהמס. אחד מהם היה טוני איומי (לפני שהקים את בלאק סאבאת' באופן רשמי...). הוא ניגן עם חברי סאבאת' העתידיים בלהקת EARTH בערב בו הופיעה על הבמה גם ג'ת'רו טול. אז שאל אנדרסון את איומי אם מתאים לו להצטרף ללהקה. איומי הצטרף ללהקה וגם הצטלם עימה לספיישל קרקסי של הרולינג סטונס, אך הוא חש מאד לא בנוח מול אנדרסון, שנהג להרחיק את עצמו בכוונה משאר חברי הלהקה כדי לשלוט עליהם. הוא החליט לפרוש ולהקים להקה משלו, שתהפוך לאחת הכבדות והחשובות ביותר בתרבות הרוק.
אודישנים נוספים נערכו. אחד הגיטריסטים שנבחן ונכשל היה סטיב האו (שימצא את אושרו בהמשך בלהקת יס). גיטריסט נוסף שנכשל היה דייוי אוליסט, שהועף לפני כן מלהקת THE NICE. אנדרסון ניסה לשכנע את מיק טיילור להצטרף ללהקה אך הגיטריסט הצעיר דחה את בקשתו. לבסוף הגיע כמובן מארטין באר הגיטריסט, שהתאים להרכב כמו כפפה ליד.
שירי האלבום השני נכתבו על ידי אנדרסון עוד לפני בואו של באר ללהקה, כך שהגיטריסט החדש נכנס לאולפן וניגן את מה שהוטל עליו. אנדרסון החליט להרחיב את צליל הלהקה על ידי שימוש בכלי נגינה שונים ועממיים כמו מנדולינות, בללייקות, משרוקיות וכו'.
כשג'ת'רו טול הגיעה להקלטת האלבום השני נפל האסימון לאנדרסון שהצעד הזה יכול להמשיך גם לאלבום שלישי וכן הלאה. פה הוא החל באמת להאמין בלהקתו. מה שכן, הרעיונות המוסיקליים לא הגיעו לו אז בקלות. הוא נלחם עם עצמו על מנת ליצור מוסיקה איכותית וראויה. הוא הצליח ובגדול, כי המוסיקה שיצר לאלבום השני נשמעת רעננה מאד גם כיום. יש בה את ההומור המבריק, מצד אחד, ואת המלנכוליה המרגשת מהצד השני. ויש כאן עיבודים יפהפיים שמשרתים נאמנה את הלחנים. יש כאן רוק, פולק, ג'אז, בלוז - והכל יוצא כאן בתבשיל מיוחד וטעים ביותר בשם ג'ת'רו טול.
כל השירים בתקליט STAND UP מהווים שינוי מוסיקלי מהותי מהאלבום הראשון של הלהקה, THIS WAS. יש כאן את BOUREE הקלאסי, WE USED TO KNOW המרגש,REASONS FOR WAITING שאפשר להרגיש את השמיים נפתחים עימו, FAT MAN הפולקי העליז וקטע הפתיחה הרוקי שנקרא A NEW DAY YESTERDAY. שינוי נוסף ומרענן היה בהבאת המתזמר דייויד פאלמר, שיעניק תיזמורים יפהפיים לכמה משירי הלהקה מאותו רגע ועד שנת 1979. פאלמר הכיר את הלהקה עוד במהלך הסשנים לאלבומה הראשונה. הוא נכח באולפן הסמוך בהקלטה של תיזמור משלו לסרט.
לאלו שמקור הצלילים חשוב להם, צליל הגיטרה המיוחד בקטע הפתיחה הזה הושג כשטכנאי ההקלטה התיישב על כסא גבוה מעל למגבר של באר הגיטריסט וסובב בידו את המיקרופון מעל המגבר הזה בתנועה מעגלית ומהירה. היום דברים כאלו נעשים בקלות במחשב. פעם היו צריכים לחשוב על דרכים יצירתיות להשגת אפקטים מסוג זה.
אחד הקטעים הידועים ביותר מהאלבום הזה הוא הקטע השלישי שנקרא BOUREE, שנכתב במקור על ידי יוהן סבסטיאן באך. אנדרסון כלל אותו בתקליט במטרה להתרחק מתיוג הבלוז שהלהקה ניסתה לנער מעליה. הוא ידע שלהקות בלוז לא מנגנות קטעים קלאסיים וקיווה שהקהל וכלי התקשורת יבינו זאת - והם אכן הבינו. הקטע הזה נכתב על ידי באך כפרק החמישי בסוויטה במי מינור ללאוטה. למי שלא יודע, הלאוטה היא כלי פריטה שהתפתח מהעוד הערבי והובא לספרד בימי הביניים. מהלאוטה נוצרה מאוחר יותר הגיטרה.
אנדרסון הקליט בהקלטה הזו שני תפקידי חליל בערוצים שונים.
אנדרסון: "הגעתי לנקודה בה ניגנתי בחליל כל לילה, על הבמה, בחלק המוקדם של שנת 1968. בסוף השנה חיפשתי יצירה אינסטרומנטלית שתחליף את היצירה שניגנתי עד אז עם הלהקה, מאת רולנד קירק ("סרנדה לקוקיה"). רציתי משהו שיש לו תחושה ג'אזית מסונכרנת, אבל מנגינה שלא קשורה לעולם הג'אז או לעולם הבלוז. המנגינה הזו של באך הגיעה אלי דרך קרשי הרצפה של דירתי אז בלונדון. בחדר מתחתיי היה תלמיד לתקשורת שהמשיך לנגן שוב ושוב את המנגינה הזו של באך. הוא ניגן אותה בגיטרה קלאסית, אבל הוא מעולם לא התקדם מעבר לדבר הבסיסי ההוא. אז המשכתי לשמוע את זה שוב ושוב ושוב ושוב, והחלטתי שאנסה להשתמש במנגינה הקטנה הזו בדרך כלשהי כנקודת מוצא ליצירה אינסטרומנטלית".
סולו הבס של גלן קורניק פה הוא גם אחד הדברים היפים האלו שאני לא יכול להפסיק מלהתמוגג עליהם. מה שכן, הקלטת הסולו הזה לא הייתה קלה בכלל. כל הטייקים של סולו הבס נשמעו לא טוב והפתרון היה פשוט לחבר בין הטייקים השונים ולערוך אותם לטייק אחד טוב.
השיר FAT MAN היה הראשון בקטלוג הלהקה שהביא את צליל המנדולינה של ימי הביניים. זה דבר שהפך בהמשך לחלק בלתי נפרד מקונספט הלהקה.
כשהלהקה ניגנה אז בהופעות את החומרים מאלבומה השני, הדעות היו חלוקות. היו שחשבו שהלהקה מיסחרה את עצמה. אלו שהתנגדו היו האנשים שרצו לקבל מהלהקה את מוסיקת הבלוז שאהבו והרגישו שהתאיידה ממנה. אך לעומת האוהדים שנשרו בגלל אכזבה משינוי הכיוון המוסיקלי הגיעה כמות גדולה יותר של קהל חדש ונלהב שראה בלהקה משב רוח רענן ביותר בסצנת המוסיקה הבריטית.
הפופולריות של הלהקה זינקה גם בזכות תקליטון נהדר שיצא באותו זמן, LIVING IN THE PAST. זה היה הלהיט האמיתי הראשון של הלהקה והוא הגיע לעשירייה הפותחת במצעד הבריטי. אנדרסון כתב אותו בתגובה לדרישתו של מנהל הלהקה לכתוב שיר שייצא על סינגל ויהפוך ללהיט. הוא הסתגר בחדרו במלון בבוסטון וחשב על הדבר הכי לא מסחרי שיכול לצאת ממנו מוסיקלית. הוא החליט שהשיר שיכתוב יהיה במשקל ריתמי לא סימטרי של חמישה רבעים. למרות זאת, יצא מזה להיט ענק שהפך מאז לאחד הידועים ביותר של הלהקה.
ערוצי הבסיס של השיר הוקלטו באולפני VENTONE, שהיו בניו ג'רזי בבעלות הזמר פרנקי וואלי. קורניק הבסיסט גילה מאוחר יותר בראיון שבאר הגיטריסט לא ידע היטב את כל האקורדים בשיר הזה ושיש טעות אחת שלו שחוזרת לכל אורך השיר. את תפקיד השירה הקליט אנדרסון באולפני WESTERN RECORDERS שבלוס אנג'לס. מילותיו של אנדרסון ביטאו היטב את הרגשתו אז כלפי תנועת ההיפיז שראה בה דבר לא חיובי. חשוב לציין שאנדרסון, עם כל הופעתו הביזארית אז, היה נגד סמים.
התקליטון הזה יצא במקור רק באנגליה והגיע שם למקום השלישי במצעד.
מאז, איאן אנדרסון התייחס לאלבום STAND UP כאחד האהובים עליו ביותר מקטלוג הלהקה הגדול, אם כי הוא הוסיף שהשירים נשמעים לו נאיביים מדי. קורניק הבסיסט ציין בראיון שרוב שירי האלבום נכתבו על יחסיו של אנדרסון עם הוריו.
עטיפת האלבום המקורית והמצוירת באופן נפלא הגיעה בצורה נפתחת, שכשפותחים אותה מגלים תמונה מצולמת של חברי הלהקה כשהיא קופצת מהעטיפה החוצה (כדי להמחיש את שם האלבום..). את שם התקליט וקונספט העטיפה הגה מנהל הלהקה, טרי אליס.
רגע, אז מתי הוקלט כל שיר פה באמת? הנה הפרטים:
השיר A NEW DAY YESTERDAY הוקלט ב-17 באפריל 1969 באולפן מס' 2 של אולפני מורגן, בלונדון.
השירים FAT MAN ו- BACK TO THE FAMILY הוקלטו ב-21 באפריל 1969 באולפן מס' 2 של אולפני מורגן, בלונדון.
למחרת הוקלט שם השיר JEFFREY GOES TO LEICESTER SQUARE.
למחרת הוקלטו שם השירים NOTHING IS EASY ו- BOUREE
למחרת הועברו ההקלטות לאולפני אולימפיק, בלונדון, וביום זה הוקלטה גרסה נוספת של BOUREE כמו גם קטע בשם EARLY IN THE MORNING.
ב-26 באפריל 1969 הוקלט באולפני אולימפיק השיר REASONS FOR WAITING.
ב-1 במאי 1969 הוחזר תהליך ההקלטות לאולפני מורגן ושם הוקלטו FOR A THOUSAND MOTHERS ו- WE USED TO KNOW.
תגידו, מישהו שם לב לאחת עשרה האצבעות שבעטיפה?
מי שעיצב את עטיפת התקליט היה סטודנט צעיר לאמנות ושמו ג'יימס גריישאו, שחי בניו יורק והתמחה בחיתוכי עץ.
יום אחד הוא קיבל שיחת טלפון ממנהל הלהקה, טרי אליס, שביקש לעניין אותו לעשות את העטיפה לתקליט של הלהקה. "אני זוכר שהוא הסביר שיש לו להקה בשם ג'תרו טול, והוא שאל אותי אם אני רוצה לעשות חיתוך עץ לעטיפת האלבום. אמרתי 'כן' מיד. אני לא חושב שהיה להם רעיון ברור, אבל קצת אחר כך הוא חזר אלי ואמר שהוא רוצה לעשות פופ-אפ בחלק הפנימי של העטיפה ושאל אותי מה אני חושב. הצעתי שאוכל לעשות את הדמויות בישיבה למטה בחזית, בעמידה במרכז ומתרחק בהליכה מאחור, כך שהיה שיש התקדמות על פני העטיפה - לשבת, לעמוד וללכת מכאן. הוא חשב שזה נהדר. אני כמעט בטוח ב-100% שהרעיון הזה היה שלי אבל אני די בטוח ששם האלבום כבר הוחלט בשלב זה, אז זה מה שנתן לי את הרעיון שלי. בכל מקרה, טרי אהב את זה, ואמר 'קדימה'...".
את משימת העיצוב לקח לו להכין כשלושה חודשים ועם זאת, קרתה תקלה שהפכה מאז למיסתוריות קלה. בציור הקדמי רואים את דמותו של אנדרסון עם אחת עשרה אצבעות. גריישאו לא התכוון שכך יהיה ורק לאחר שהתקליט הודפס הבין כי טעה. "אולי זו תוצאה של הדיסלקציה שלי", הוא הסביר שנים לאחר מכן.
באופן סימבולי - ב-25 ביולי בשנת 1969, יצא באנגליה אלבום הבכורה של להקת BLODWYN PIG ושמו AHEAD RINGS OUT. זה היה תקליט הבכורה של מיק אברהמס, הגיטריסט שפרש מגת'רו טול לפני כן.
הגיטריסט מיק אברהמס הקים את הלהקה בשבועות הראשונים של ינואר 1969, לאחר שעזב את ג'ת'רו טול בתחילת דצמבר 1968. אברהמס רצה להיצמד יותר לצליל הבלוזי בעוד שחברו, איאן אנדרסון, רצה לצאת מהבלוז למחוזות אחרים. הפרידה הייתה בלתי נמנעת.
אברהמס: "התעצבנתי מאוד על איאן אנדרסון, שראה את ג'ת'רו טול כלהקה שלו, והוא לא היה מוכן לתת לאף אחד אחר להשמיע את דעתו על המתרחש. אז עזבתי. אבל מה שאמרתי להם באותה תקופה היה שאשאר עד שהם ימצאו מחליף בשבילי, כי אין שום דרך שאני רוצה להשאיר אותם לבד בחרא. זמן קצר לאחר מכן נקראתי לפגישה במשרדו של טרי אליס, מנהל הלהקה. אתם יודעים מה הוא אמר לי? 'איאן והשאר לא רוצים אותך בלהקה יותר אז פוטרת'. אז עניתי לטרי, 'איך אתה יכול לפטר אותי כשפרשתי לפני שלושה שבועות? פשוט לך לעזאזל!'.
במהרה השלימו כל הניצים ואברהמס המשיך בדרכו כשלצדו ניגנו בלהקה נגן הבס אנדי פייל, נגן כלי הנשיפה ג'ק לנקסטר והמתופף רון ברג.
במלודי מייקר נכתב על תקליט הבכורה שלהם: "תקליט מצוין עם המון מוזיקה מלהיבה. העיבודים מצביעים על בגרות ברורה ויש פה כיוון מוזיקלי מעניין. עם תקליט זה יש תקווה גדולה מאד לזרם הפופ המתקדם".
בעיתון NME נכתב בביקורת ש"זה בלוז שמעורבב עם ג'אז וביחד זה תקליט נהדר מאחת הלהקות המבטיחות יותר. כל שיר פה הוא מקורי וראוי".
ב-25 ביולי בשנת 1971 ערך פול מקרטני סשן הקלטה סודי בסטודיו מס' 2 באבי רואד.
האבטחה שהוא הציב סביב העניין הייתה כה מהודקת שהוא אפילו אסר על הצוות של חברת EMI (שהאולפן כאמור בבעלותה) להיכנס לבניין. כשהתקשורת גילתה על כך במהרה, מיהרה גם העוזרת של פול, שלי טרנר, להסביר: "פול מאד שמח עם הלהקה שיש לו כרגע ועם ההקלטות שהוא עשה".
ב-25 ביולי בשנת 2010 הופיעה להקת אמרסון, לייק ופאלמר את הופעתה האחרונה בהחלט, במסגרת פסטיבל HIGH VOLTAGE, בפארק ויקטוריה בלונדון.
גרג לייק בספרו: "בזמן שקית' אמרסון ואנוכי תיכננו להרים מופע השם MANTICORE HALL, קיבלנו הצעה להשתתף בפסטיבל HIGH VOLTAGE. דיברנו עם קרל פאלמר ושלושתנו הבנו שזו ההזדמנות האחרונה שלנו לנגן ביחד. החזרות שלנו התקיימו באולפני הסרטים, שפרטון, ממש מחוץ ללונדון. זה היה סוריאליסטי לשמוע אותנו מופיעים יחד שוב אחרי כל כך הרבה שנים. זה היה כאילו מישהו הוציא 12 שנים מחיי והדביק את ההווה עם מה שהיה לפני כן. למען האמת, זה לקח הרבה אנרגיה ונחישות להגיע לסטנדרט נגינה שאנשים ציפו מלהקה כמו ELP. אנשים באו לראות את ה-ELP האגדית. למה הם ציפו? אני אספר לכם. הם ציפו לראות את הלהקה ששמעו בתקליט או ראו בסיבוב הופעות בשנת 1974. ועכשיו, עשרות שנים יותר, היינו צריכים לעשות את זה באותו אופן. זה דרש קצת עשייה.
קרל הוסיף ואמר שהוא לא יכול להבין למה היינו צריכים לעשות חזרות במשך שבועות לפני ההופעה, אבל הוא מאוחר יותר הודה שאולי זה לא היה מספיק זמן. האווירה לא הועילה כשקרל אמר לתקשורת שציפיתי שנהיה שוב אחד נגד השני. מעולם לא הבנתי את הנטייה השלילית שלו. קית' ואני באנו להעריך זה את זה למרות חילוקי הדעות בינינו לאורך השנים. הסתדרנו יותר טוב מאי פעם אבל אני חושב שלקרל היה יותר קשה לשחרר את הטינה מהעבר, ולמרבה הצער עבורו זה תמיד האדם הנושא את הטינה שנושא בנטל. תמיד אהבתי את קרל, יהיו ההבדלים בינינו אשר יהיו, אבל לא יכולתי לעשות הרבה בנידון.
הופענו על הבמה המרכזית של הפסטיבל ביום ראשון, 25 ביולי 2010, כמעט ארבעים שנה אחרי שהופענו לראשונה יחד. גארי מור הופיע שם יום קודם, ואיאן האנטר, אותו הכרתי בסיבוב הופעות שערכנו יחד עם רינגו סטאר, היה גם על הבמה המרכזית ביום ראשון. ניגנו כמה מהיצירות שהמעריצים שלנו הכי אהבו. למרות
בעיות טכניות שונות, המופע של ELP היה חוויה רגשית נוסטלגית לשלושתנו, ולאנשים שהגיעו באותו הלילה. רבים מהם היו שם איתנו מאז תחילת שנות ה-70. לאחר מכן, האווירה מאחורי הקלעים הייתה כמו הכלאה בין מסיבה להלוויה. היו אנשים עם דמעות בעיניים ואחרים חגגו עם שמפניה - וחלק עם שניהם.
לאחר שעשינו את העבודה וההכנה להעלות את הלהקה לרמת הופעה, הייתי להוט שניקח את ההופעה שלנו מסביב לעולם בפעם האחרונה. זו תהיה תודה אחרונה למעריצים שלנו. הרגשתי תחושת חובה לבצע את המוזיקה הזו עבור האנשים האלו שהיו איתנו לאורך הדרך. עם זאת, קרל לא רצה להמשיך והרעיון ירד. זה תסכל אותי. עשינו רק את ההופעה האחת, ואחרי עוד חמש או שש ההופעות הלהקה אולי הייתה שוב אדירה. קרל ראה את זה אחרת, ואפילו קית' נרתע מהרעיון. אני לא יודע למה. זה היה מוזר מאוד, אבל היה משהו ב-ELP שלא עבד יותר במונחים של אחווה. פעם זה עבד, אבל זה לא עבד עכשיו. המופע הזה היה הפעם האחרונה בה ELP הופיעה אי פעם".
ב-25 ביולי בשנת 1969 יצא לחנויות באנגליה אלבום הבכורה של להקת יס. שם האלבום הוא כשם הלהקה.
SIDE 1
1. Beyond And Before
2. I See You
3. Yesterday And Today
4.. Looking Around
SIDE 2
1. Harold Land
2. Every Little Thing
3. Sweetness
4. Survival
כשחמשת חברי להקת יס התקבצו בשנה זו להקמת להקה והקלטת אלבום, הם גילו שכל אחד מהם הגיע מרקע שונה לגמרי.
מתופף הלהקה, ביל ברופורד, ידע מעט מאד על מוסיקת רוק. הוא היה ג'אזיסט בנשמה והמתופף הנערץ עליו היה מקס רואץ'. ברופורד הצטרף ללהקת יס בידיעה שהיא תהיה להקת ג'אז. הוא לא שיער שהוא ינגן רוק. הוא אף קרא לאחד משירי אלבום הבכורה בשם HAROLD LAND, על שם נגן סקסופון הטנור הג'אזי.
הגיטריסט פיטר בנקס היה מעריץ נלהב של להקת המי, ובעיקר של הגיטריסט פיט טאונסנד. בנקס נמשך יותר אל המוסיקה החופשית ואהב פחות את המוסיקה הכתובה והמתוכננת מראש. הוא היה מהגיטריסטים הפרועים שלמדו להעריכם רק שנים רבות אחרי שכבר הפסיקו לנגן לקהל הרחב - וחבל.
אורגניסט הלהקה, טוני קיי, אהב מאד את להקת THE BAND ושאף ליצור מוסיקה כמותה. נגינת האורגן שלו נשענה על הצד הקצבי יותר.
הסולן ג'ון אנדרסון והבסיסט כריס סקווייר היו מעריצים נלהבים של הביטלס, סיימון וגרפונקל וההרכב הווקאלי 'המימד החמישי'. שני אלו שאפו ליצירת הרמוניות ווקאליות מעניינות ביצירה. סקווייר, שהיה נער מקהלה בילדותו, אהב את רעיון טוויית הקולות ההרמוניים. צליל גיטרת הבס שלו היה בשרני ומחוספס עוד מימיה הראשונים של להקה זו. אנדרסון ניחן בקול מיוחד וגבוה, שלא היה אופייני בלהקת רוק.
הכל נראה מבטיח כשלפתע החליט ביל ברופורד המתופף כי בא לו לפרוש מהלהקה לטובת לימודים בקולג' בלידס. הוא ראה שכסף טוב לא יגיע אליו מתיפוף ביס. החלטתו השפיעה באופן דרסטי על כל הלהקה, שחיפשה מהר מתופף אחר שיחליף אותו. בתחילה הם ניסו את איאן וואלאס, שניגן עוד לפני כן בלהקה ביחד עם ג'ון אנדרסון בשם THE WARRIORS. אותו וואלאס גם הצטרף בשנת 1971 לקינג קרימזון והקליט עימה את האלבום ISLANDS. אך וואלאס לא רצה בסופו של דבר להצטרף ליס.
פיל קולינס היה בזמן ההוא מתופף בלהקה בשם FLAMING YOUTH, אך המחסור הקשה בהופעות גרם לו לפרוש ממנה ולחפש להקה אחרת. החלום שלו היה להצטרף לאחת משתי הלהקות הבאות - THE ACTION או להקת יס. הוא נהג ללכת לראות את יס כל שבוע במועדון 'מארקי' שבמרכז לונדון. באחת ההופעות הוא נעמד ליד בחור שסיפר לו כי להקת יס מחפשת מתופף חדש בגלל שברופורד עוזב ללימודים. קולינס לא היסס והחליט לגשת אל מאחורי הקלעים ולנסות את מזלו. הוא הציג את עצמו לג'ון אנדרסון, שהגיב עם "נהדר בן אדם. תתקשר אלינו ביום שלישי ותבוא לאודישן". אך קולינס לא התקשר. זה היה מפתיע כי הוא הכיר את השירים של יס לאורך ולרוחב. הוא וודאי היה עובר את האודישן, מתקבל ללהקת יס ועולם הרוק המתקדם היה נראה אחרת לגמרי.
בינתיים נמשך החיפוש של להקת יס עד שהגיע אליה מתופף מליברפול בשם טוני אוריילי. לפני כן הוא ניגן בלהקה בשם THE KOOBAS. אוריילי היה בחור נחמד ומלא שמחת חיים. גם מתופף טוב. אך הבעיה שבאה נגדו הייתה ההתמכרות שלו לטיפה המרה. במשך שהותו עם להקת יס הוא ניסה להתאבד פעמיים. בפעם הראשונה הוא חתך את ורידיו באופן לא מספיק עמוק. הוא איבד את הכרתו וקיבל התעוררות על ידי חברי יס שגררו אותו בעודו מדמם לוואן ההסעות וישר להופעה.
באופן אירוני, אחת ההופעות של הלהקה עם אוריילי הייתה באוניברסיטה בלידס, אליה חזר ללמוד ברופורד. המתופף לשעבר נכח בקהל וראה כמה ההופעה גרועה בלעדיו. אוריילי ניגן כשהוא שיכור ואף נפל מהכיסא לא פעם. אחרי ההופעה הקיפו חברי הלהקה את ברופורד והתחננו בפניו שיחזור. הייתה להם סיבה להתחנן כי יומיים לאחר מכן הם היו אמורים לעלות כלהקה על הבמה של הרויאל אלברט הול הלונדוני. ברופורד לא יכל להתעלם מהנואשות של להקתו לשעבר והחליט לחזור.
מנהל הלהקה, רוי פלין, היה לפני כן בעל מועדון נחשב בלונדון. הוא ראה את הלהקה, התרשם ממנה מאד והחליט לעזוב את ניהול המועדון ולהשקיע בה את כל כספו. פלין תייג את אנדרסון כדובר הלהקה ובעל הרעיונות המרכזי, למרות שאנדרסון לא ניגן אז על אף כלי. אחרי שפלין קנה להם ציוד מכספו, הוא שם את הלהקה במשרד אמרגנות כושל שלא הצליח לארגן להם הופעות. התסכול היה גבוה. פלין הצליח לארגן ליס חוזה החתמה עם חברת אטלנטיק הידועה. אך הייתה עם זה בעיה כי פלין לא דאג להסדיר את העניינים הקטנים שבהחתמה שכזו. סעיפי התמלוגים הנמוכים גרמו למירמור בלהקה, שנמשך שנים לאחר מכן. פלין רצה להחתים את הלהקה לשלושה אלבומים. אך מנהל אטלנטיק, אהמט ארטגון , שראה את יס בהופעה, התעקש להחתים את הלהקה ל-12 אלבומים. וכך נחתם חוזה שהיה גרוע ביותר עבורה...
חברת אטלנטיק הידועה החתימה את יס על חוזה של ארבעה עמודים ובו צוינו התשלומים הפעוטים שהלהקה תקבל עבור 12 אלבומים. זה היה אחד מהחוזים האלה בהם מוחתמת להקה צעירה בתחילת דרכה ללא ידיעתה כי החוזה הזה ירדוף אותה שנים לאחר מכן. הביטלס סבלו גם הם מחוזה מחפיר שכזה. ועם ההחתמה הזו נכנסה הלהקה לאולפני ADVISION שהיו ברחוב בונד שבלונדון.
לברופורד המתופף זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נכנס לאולפן הקלטות והוא גילה לחרדתו רק בסוף ההקלטות שיש לו אפשרות להגביר או להנמיך את הווליום של שאר כלי הנגינה באוזניות שלו בזמן שניגן.
המתופף המסכן ניגן בכל התקליט כשהגיטרה של בנקס מנסרת לו את המוח מהאוזניות בווליום מחריש. זאת בגלל שהיה להם באולפן טכנאי הקלטה (שבנקס הגיטריסט כינה בשם 'החולדה') שרק בסוף ההקלטות נזכר לומר להם שיש להם אפשרות לווסת את עוצמת הכלים באוזניות. ברופורד ניסה לראשונה לנגן בהקלטות בויבראפון. זו הייתה הפעם הראשונה שלו על הכלי הזה ולכן ביצועו נשמע מהוסס למדיי. זה היה בשיר המקורי של אנדרסון, YESTERDAY AND TODAY.
בעיה נוספת שצצה באולפן הייתה אורגן ההאמונד בו ניגן טוני קיי. הלהקה השכירה האמונד B3 לאולפן ובילתה שלושה ימים באולפן ההקלטות רק בשביל למצוא סאונד מתאים להקליט אותו. קיי, שלא היה לו אז האמונד, ניגן עד אז רק באורגן VOX CONTINENTAL ולכן לא הצליח להפעיל באולפן את האורגן.
אף אחד באולפן לא ידע כיצד להביא את האורגן לרמת צליל בשרנית כזו כמו שנשמעה באלבומים של דיפ פרפל או להקת THE NICE. אפילו קית' אמרסון הגיע לאולפן כדי לספק כמה טיפים להקלטת האורגן.
חברי הלהקה לא הכירו מפיקים בסצנה הלונדונית. המפיק היחיד שהיה מוכר להם היה ג'ורג' מרטין וכך הובא לאולפן בחור לא מוכר בשם פול קליי, שתיפקד בתור מפיק. שמונת השירים שבאלבום הכילו שני קאברים (לביטלס ולבירדס) ושישה שירים מקוריים. שירים נוספים שהוקלטו בסשנים לאלבום הזה היו גירסה ל- SOMETHING'S COMING (מסיפור הפרברים) ושיר מקורי בשם DEAR FATHER (שיוקלט מחדש ועם תזמורת שנה לאחר מכן).
אלבום הבכורה קיבל באנגליה ביקורות חיוביות עם יציאתו. עיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' פרסם בספטמבר 1969: 'התקליט הזה מצביע על עתיד ורוד ללהקה הזו. הצליל שלה ברור וחזק. המוסיקליות של חבריה טובה מאד. זה אחד התקליטים המלהיבים שיצאו לאחרונה מלהקה בריטית כלשהי'.
במלודי מייקר נכתב כי 'זה תקליט נהדר מאחת הלהקות המחתרתיות הטובות שלנו', אך בארה"ב נתקל התקליט בחומה אטומה. למעשה יס לא הייתה קיימת כלל בארה"ב אם מסתכלים על נושא השיווק. וזאת כי חברת אטלנטיק לא טרחה כלל לשווק את האלבום והלהקה. כל המשאבים הופנו להחתמה אחרת מאנגליה - להקת לד זפלין.
פיטר בנקס הוא זה שהמציא את השם YES ללהקתו החדשה, מפני שהושפע מאד מלהקת THE WHO. הוא רצה שם קצר ופשוט, שייראה טוב על פוסטרים ועטיפות תקליטים - ממש כמו זה של הלהקה הנערצת עליו. בנקס סיפר בספרו האוטוביוגרפי הנפלא על הקשר בין יס ללהקת המי: "אני חושב שהאמן הראשון שבאמת העניק עידוד ללהקת יס היה פיט טאונסנד. הופענו יחד עם המי מול קהל של סטודנטים באוניברסיטאות. אנחנו היינו אמני החימום וזה היה לפני שחברת התקליטים 'אטלנטיק' החתימה אותנו.
הקשר עם להקת המי החל כשהופענו במועדון פופולארי בשם REVOLUTION. לא סבלנו את המועדון הזה כי בעל הבית כל הזמן רץ אלינו וביקש שננמיך את הווליום. אנשים הגיעו למועדון הזה כדי לרקוד ולא כדי להקשיב ללהקה כמו יס. ואנחנו בהחלט לא היינו להקה לריקודים. ההופעה הראשונה שלנו שם הייתה נוראית. וכשמישהו כמו בעל הבית אומר לך להנמיך את הווליום אתה מיד רץ להגביר את הווליום שלך עוד יותר. פיט טאונסנד היה שם באותו ערב. התיישבתי בבאר של המקום אחרי ההופעה והוא התגנב מאחוריי וטפח לי על החלק האחורי של ראשי. זו הייתה טפיחה חזקה ביותר שהפתיעה אותי מאד. למעשה זו הייתה מכה רצינית.
הייתי די שיכור וכבר מוכן להסתובב ולהכות את מי שעשה לי את זה ולמרבה תדהמתי זה היה טאונסנד שהערצתי מאד. הוא נראה לא פחות שיכור ממני. כמובן שלא הרבצתי לו. הוא התיישב לידי ואמר לי שהלהקה שלי נהדרת ושנגינת הגיטרה שלי טובה גם היא. זה היה בשבילי רגע מרגש ביותר. אני מעריץ של הלהקה הזו מאז שראיתי אותה לראשונה במועדון 'מארקי' הלונדוני, בשנת 1964. כך הגענו, בהמלצת טאונסנד, לחמם את להקת המי. טאונסנד נהג לעלות לפני המופע שלנו ולהציג אותנו לקהל שלהם עם המון מילות עידוד".
הקרדיט לעיצוב העטיפה הזו ניתן למשרד עיצוב בשם CROSBY / FLETCHER AND FORBES. אלה היו תיאו קרוסבי, אלן פלצ'ר וקולין פורבס, שהקימו את משרדם בשנת 1965. אלן פלצ'ר היה זה שאחראי על עיצוב הלוגו הראשון (בלון הקומיקס) ועטיפת האלבום של להקת YES. הוא התייחס לעיצוב העטיפה הזו כמו כרזה לקמפיין. בתחתית העטיפה הוצב לוגו חברת התקליטים, כדי להראות שחברת אטלנטיק מכריזה בבועת קומיקס על בואה של להקה חדשה שהוחתמה אצלה. כמה פשוט - כך אפקטיבי!
העיצוב היה מוצלח עד כדי כך שהלהקה השתמשה בו אז כלוגו לכל דבר (בפוסטרים להופעות, בעיצוב תוף הבס של ביל ברופורד המתופף ובמודעות בעיתונים). הצד האחורי של העטיפה לא כלל קרדיטים או שמות השירים. זה כמובן שונה בהוצאות המאוחרות יותר של התקליט. כל המידע, בתוספת צילום הלהקה בגוון סגול, נמצא בעטיפה הפנימית של התקליט בהוצאתו הבריטית המקורית.
הלוגו המקורי של פלצ'ר לשם הלהקה נעלם מעיצובי התקליטים שלה מיד אחרי אלבומה השני, TIME AND A WORD. למעשה, לוגו הקומיקס כבר החל להיעלם בעיצוב עטיפת האלבום השני, כשהוצב שם רק בצידה האחורי.
בארה"ב יצא האלבום בעיצוב קדמי שונה לגמרי ובו תמונה צבעונית של הלהקה כשהיא עומדת בכניסה לבניין.
עטיפת האלבום העניקה קרדיט של תודה לטכנאי ג'ון אנת'וני ולבעלים של מועדון המארקי הלונדוני ג'ון ג'י. עם זאת, קרדיט אחד של תודה היה חסר שם. זהו שמו של רוי פלין, שעזב תפקיד בכיר כמנהל מועדון רוק נחשב בלונדון, על מנת לנהל את הלהקה. הוא מימן את ציוד הנגינה שלה וגם זה שהביא אותה להחתמה בחברת אטלנטיק. פלין ביקש במפורש ששמו לא יוזכר על העטיפה.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
