top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 באוגוסט בעולם הרוק

עודכן: 20 בספט׳



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-26 באוגוסט (26.8) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "חלק מתקליטי הרוק'נ'רול האהובים עליי ביותר הם זבליים. שירים של ריצ'רד הקטן או 'דו ווה די די' (מנפרד מאן) או 'דה דו רון רון' של הקריסטלס. זה ז'אנר של שירים שלא אומר הרבה, אבל אני אוהב את זה. אז בשיר DE DO DO DO, DE DA DA DA ניסיתי לכתוב כך ולהוסיף גם עניין" (סטינג, במגזין פלייבוי בשנת 1985)


ב-26 באוגוסט בשנת 1970 היה התאריך שנקבע לחגיגת הפתיחה של אולפני ELECTRIC LADY, בניו יורק, לקהל הרחב.


היה זה אולפן שג'ימי הנדריקס היה שותף בו וזו הייתה הפעם הראשונה שאמן היה גם בעליו של אולפן. ג'ימי אהב לג'מג'ם באולפנים השונים, אבל הדבר גרם לבזבוז כסף אדיר מכיסו. לכן, כשהגיעה ההצעה להיות שותף באולפן, הוא קפץ על המציאה.


בשנות השישים היו אמנים רבים שהקימו להם חברות תקליטים משל עצמם. אבל ג'ימי הנדריקס היה היחיד אז שהקים אולפן הקלטות משלו. כנראה זו אחת ההחלטות העסקיות היחידות הנבונות שהוא עשה. מדוע? כי האולפן הזה המשיך לעבוד עשרות שנים אחרי מותו. למרבה הצער, הנדריקס לא זכה להוציא לעולם שירים באולפן שבנה, מאז שנפתח. שיריו החדשים של הנדריקס הגיעו לאולפן הזה, אך למטרת העלאות כלי נגינה כדי לשחררם לשוק. הנדריקס כבר לא היה אז בחיים.


האולפן שכן במרתף בגריניץ' וילאג', במתחם שפעל לפני כן כמועדון מוזיקה בשם GENERATIONS. ג'ימי דאג לצייד את האולפן שלו בציוד המשוכלל ביותר. לכן ההשקעה שלו הייתה רבה מאד בפרויקט.


הנדריקס רצה שהאולפן שלו יהיה מיוחד. לכן התקין בו חלונות עגולים ותאורה בשלל צבעים. הוא גם דאג לכך שחדר הבקרה באולפן יהיה גדול מספיק כדי לאכלס בו, בנינוחות, את טכנאי ההקלטה והאמנים עימם הוא עובד. כמו כן, התקין הנדריקס באולפן טלוויזיה במעגל סגור, שנועדה לצמצם את כמות המזדנבים הלא רצויים שנכנסו בעבר לאולפנים אחרים בהם הקליט. טכנאי ההקלטה הצמוד, אדי קריימר, ומנהלו לשעבר של הנדריקס, צ'אס צ'אנדלר, לא אהבו את אותם האנשים שנכנסו לאולפן והפריעו למהלך התקין של ההקלטות. החוק החדש, שמנע מאנשים לא רצויים להיכנס לאולפן, יישר את ההדורים בין הנדריקס וקריימר. צ'אנדלר כבר לא היה בסביבה.


ביום הפתיחה לא נקבעו הקלטות כי צוות האולפן עבד נמרצות להכנת המקום לכבוד אירוע הפתיחה. זאת למרות שסטודיו B עדיין לא היה במצב גמור, אך אחד מאנשי הצוות חיבר בו את קונסולת ההקלטה כדי להראות לקהל כי גם חדר זה פעיל.


ג'ימי הנדריקס הגיע לשם ביום זה, כדי לקבל את אורחי המסיבה, ביניהם אריק קלפטון, סטיב ווינווד, מיק פליטווד ורון ווד. עם זאת, הוא שמר על פרופיל נמוך ונצמד לחבריו הקרובים שם. המסיבה עצמה הוכתרה כהצלחה והאורחים נהנו מכיבוד מהמסורת היפנית. ברקע הושמעו הקלטות שנעשו באולפן. ביניהן גם הקלטות חדשות לגמרי של ג'ימי.


למחרת המסיבה הוא ערך שם הקלטה אחת וטס אחריה לאנגליה, כדי להופיע בפסטיבל האי ווייט. בהרגשה מדוכדכת הוא לא חזר מעולם לארה"ב ולאולפן אותו בנה כי ימצא את מותו באנגליה.מאז, מוזיקאים רבים מאד מודים בלבם להנדריקס על אולפן כה מיוחד באווירתו.


דרך אגב, רבים חשבו כי תקליטו השלישי, ELECTRIC LADYLAND, נקרא על שם האולפן שבנה - אך התקליט יצא שנתיים לפני פתיחת הדלתות של אולפן זה.


ב-26 באוגוסט בשנת 1970 נפתח פסטיבל האי ווייט. היה זה פסטיבל שביקש להביא לאנגליה את האווירה של פסטיבל וודסטוק.


הלהקה הראשונה שעלתה, ביום זה, לבמה הייתה JUDAS JUMP. להקה זו הוציאה אז תקליט ראשון בשם SCORCH ותויגה בזמנו כאחת מלהקות הסופרגרופ הבריטיות. עם זאת, חברי הלהקה חששו לצאת לבמה בגלל שהקהל היה כבר חסר סבלנות בשל הדחייה בלוחות זמני ההופעות. כל הרצון להופיע דעך בגלל זמני ההמתנה הארוכים, מאחורי הקלעים. הלהקה ניגנה את RUN FOR YOUR LIFE ו- ROCKING CHAIR והקהל התעורר.


אחרי להקה זו עלתה לבמה זמרת הפולק, רוזאלי סורלס, שתוארה אז כ"נערת הרים כהת עיניים עם פרצוף כמו של שדון וקול שמזכיר את בילי הולדיי בשילוב עם אדית פיאף. היא עינגה את הקהל ואחריה עלה דייב ברומברג, ששמו לא הודפס במודעות הפסטיבל אך סיפק הנאה לקהל עם ביצוע השיר MR BOJANGLES. אחריו עלתה הזמרת מקליפורניה, קת'י סמית', עם גיטרה אקוסטית בידה ואחריה הופיעה להקת HOWL הסקוטית.


חברי להקת MIGHTY BABY, שהוציאו כשמונה חודשים לפני כן את תקליטם הראשון, חתמו את היום הראשון של הפסטיבל. דרך אגב, רוב חברי הלהקה היו לפני כן בלהקת סיקסטיז פעילה מאד בשם THE ACTION. המוסיקה הפסיכדלית שלהם, בהרכב החדש, הלהיבה את הקהל שדרש שני הדרנים.


זה מה שהיה ביום הראשון של הפסטיבל. דיווחים על כל ההרכבים שהופיעו, לפי הסדר - בימים הבאים...


מי נולדו ב-26 באוגוסט?

1938 - ג'ט בלאק (המתופף של להקת החונקים) - הוא מת בדצמבר 2022.


1940 - ניק טרנר (הסקסופוניסט בלהקת הוקווינד) - הוא מת בנובמבר 2022.


1944 - מו טאקר (המתופפת בלהקת מחתרת הקטיפה).


ב-26 באוגוסט בשנת 1970 המשיכה להקת דרק והדומינוס להקליט באולפני CRITERIA במיאמי. רק שהפעם קרה שם דבר שישפיע על המשך ההקלטות.


יום זה הגיע אחרי לילה ארוך של מסיבה, בה בילו קלפטון וחבריו אחרי שצפו בהופעה של האחים אולמן. אחרי ההופעה של האולמנים הזמין אותם קלפטון לאולפן כדי לג'מג'ם ביחד והם הסכימו בשמחה, כשבשלב כלשהו בלילה עזבו הם את האולפן. הגיטריסט, דוואן אולמן, נשאר שם והמשיך לג'מג'ם עם הדומינוס.


קלפטון ואולמן מצאו מיד שפה משותפת וכה נהנו לנגן ביחד את השיר IT HURTS ME TOO, של אלמור ג'יימס. קלפטון מצא באולמן נפש תאומה ובהנאתו הרבה במפגש הזה הוא לא היסס להזמין את דוואן להגיע גם למחרת לאולפן. דוואן נענה להזמנה בשמחה.


לאחר שדוואן עזב הקליטה הלהקה גם כמה טייקים של TELL THE TRUTH (בעיבוד איטי יותר מזה שהוקלט לפני כן לתקליטון בכורה, בהפקת פיל ספקטור) ושיר שכתבו קלפטון וקלידן הלהקה, בובי וויטלוק, בשם TENDER LOVE, שלא יזכה להגיע לקו הגמר.


סיפור הלהקה השלם נמצא לקריאה בלחיצה פה.


מדוע לד זפלין מופיעה עם בסיסטית?


ב-26 באוגוסט בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין בקליבלנד.


מות אביו של הבסיסט, ג'ון פול ג'ונס, אילץ אותו לחזור לאנגליה מיד לאחר ההופעה, ולכן שעת ההתחלה שלה שונתה ל-17:30.


בעיתון המקומי דווח על ההופעה כך: "אם אנשים עזבו את הקונצרט של לד זפלין ביום רביעי עם פחות מאקסטזה מוזיקלית, הם בטח הלכו להיראות ולא לשמוע. זפלין הדליקו עם המנגינות שלהם באולם המלא למחצה במשך כמעט שעתיים.


הם התחילו את הקונצרט עם שירים משני האלבומים הראשונים שלהם שכולם שמעו פעמים רבות, אבל נראה שלאף אחד לא היה אכפת. הם פשוט הקשיבו ופיתחו את זה בראשם. היכן שזצפלין המוקדמים השתמשו ברעש, ג'ימי פייג' בחר הפעם להנמיך את הגיטרה שלו כפי שרק הוא יכול. כל הזמן הזמר הראשי, רוברט פלאנט, ילל והתרגש כשהמוזיקה התפוצצה מסביבו.


הפתעת הלילה הגיעה כשפלאנט, פייג' ונגן הבס ג'ון פול ג'ונס יצאו קדימה עם הכלים האקוסטיים שלהם. עם פייג' בגיטרה, ג'ונס במנדולינה ופלאנט שר למיקרופון, הם הביאו לקהל שירים מתקליטם השלישי, שעדיין לא יצא. הם הפגינו כנות כשהם הקדישו את שיר אקוסטי לחבר שנהרג זה עתה בתאונת אופנוע.


הם סיימו את החלק הקבוע של הקונצרט שלהם עם ג'ון פול ג'ונס שניגן אורגן בשיר THANK YOU., ואז המטירו עלינו עם WHOLE LOTTA LOVE. כשהם עזבו את הבמה, הקהל קרא לעוד, לא הרפה עד שהייתה שוב מוזיקה. זפלין חזרו עם ג'ון בונהאם בסולו בתופים. כששאר הלהקה עזבה את הבמה, בונהאם עשה כל מה שאפשר כדי לגרום לתופים שלו לדבר, ועוד כמה דברים שלא היו בספר התאוריה של תיפוף.


כששאר חברי הלהקה חזרו לבמה, ג'ון פול ג'ונס כבר עזב לאנגליה מסיבות משפחתיות ופלאנט אמר שזהו זה, אבל כשהקהל דחק לבמה, הם הסכימו להמשיך. לאחר מכן הצטרפה אליהם בחורה בחולצת טי שניגנה בס כדי לסיים את הלילה".


המוזיקאית המקומית, דבורה סמית', היא שניגנה בס בהדרן: "התבקשתי לנגן עם לד זפלין באותו ערב על ידי רוג'ר אברמסון, אמרגן שראה אותי בקהל וידע על היכולת המוזיקלית שלי".



הרצאה על לד זפלין ("מדרגות לגן עדן") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459



ב-26 באוגוסט בשנת 2014 חזרה הזמרת-יוצרת, קייט בוש, לבמה לסדרה של 22 הופעות ב-EVENTIM APOLLO בלונדון. היא לא יצאה לסיבוב הופעות מאז שנת 1979 ושם הסיבוב החדש -"לפני השחר" בא עם הפקה משוכללת. המופע זכה לביקורות נלהבות ועם זה חזרו שמונה מאלבומיה ל-40 המובילים במצעד מכירות האלבומים בבריטניה.


"לפני השחר" הייתה הופעת מולטימדיה שכללה הופעת מוזיקת ​​רוק סטנדרטית, רקדנים, בובות, צללים, עבודת מסכות, בימוי קונספטואלי, אנימציה תלת מימדית ואמן אשליות. העיתון הבריטי, איבנינג סטנדארט, העניק למופע הפתיחה חמישה כוכבים מתוך חמישה, והוסיף: "זה שילוב יוצא דופן של רעיונות קסומים, ויזואליות מדהימות, תשומת לב לפרטים ומוזיקה יוצאת דופן". מגזין המוסיקה Q כינה את זה "לילה מלא בקסם ומסתורין. ניצחון בלתי מעורער".


כמה מפורסמים נצפו בקהל, בעוד שאחרים פנו לרשתות החברתיות כדי לאשר שהם ראו את המופע. חלק מהשמות של הידוענים שראו את המופע החי הם לילי אלן, מארק אלמונד, ביורק, פיטר גבריאל (שכאמור גם עבד עמה מוסיקלית), דייויד גילמור (שגילה אותה לראשונה), הולי ג'ונסון, אנני לנוקס, פול מקרטני ועוד. בוש ביקשה מהקהל לא לצלם תמונות וסרטונים במהלך ההופעה.


נההה... נה נה... נה נה נה נההה... נה נה נה נההה... היי ג'וד!


ב-26 באוגוסט בשנת 1968 יצא תקליטון של הביטלס עם השירים HEY JUDE ו- REVOLUTION. רק שלושה חברים היו בלהקה כשיצא תקליטון זה, הראשון עם לוגו חברת APPLE. המתופף פרש אז מהלהקה הידועה.



לא הייתה יכולה להיות בעיני הציבור הצלחה טובה יותר לצעד העסקי החדש של הביטלס, שהגיחה עם שיר קליט כמו "היי ג'וד". חברת "אפל", אותה הקימה הלהקה, לא הסתפקה בו והוציאה באותו יום שלושה תקליטונים נוספים (!!!) תחת הכותרת "הארבעה הראשונים שלנו". התפוחים הנוספים הגיעו מאמנים שחתמו בחברה; מארי הופקין (בשיר "אלה היו הימים"), ג'קי לומקס (עם "ים החלב החמוץ") ולהקת כלי הנשיפה של בלאק דייק מילס (עם היצירה האינסטרומנטלית "ת'ינגאמיבוב", שלפי הקרדיט הלחינו לנון ומקרטני). "היי ג'וד" היה הראשון באורך של למעלה משבע דקות שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. הוא קבע שיא חדש כשעקף את הלהיט "פארק מקארת'ור" בביצוע ריצ'רד האריס שהיה קצת ארוך יותר, אך הגיע - חודשיים לפני כן - רק למקום הרביעי.


סינת'יה לנון: "האיש היחיד מהביטלס שבא לבקר אותי באותם ימי טלטלה היה פול. הוא הגיע ביום אחד שטוף שמש כשבידו ורד אדום ובפיו מילות התנצלות על התנהגותו הלא מובנת של חברו. לאחר מכן סיפר לי שבדרך אלי כתב שיר על ג'וליאן".


השיר נקרא במקור "היי ג'ולס" אבל פול שינה אותו לשם דמות מהמחזמר "אוקלהומה" (שם זה נכתב כ-JUD). ג'ון אהב את השיר. גם כי ראה במשפט "זכור לתת לה להיכנס ללבך" הוא מסר אישי מחברו המאשר את אהובתו החדשה.


השיר REVOLUTION, שבצד השני, הצהיר שהמחבר (לנון) בעצם לא רוצה להשתתף במהפכה. בסמוך לצאת הסינגל פרצו מהומות סביב הוועידה הדמוקרטית בשיקגו. אלפי מתנגדים למלחמת ויאטנם שטפו את הרחובות ונתקלו בהתנגדות אלימה מאוד של שוטרים. ג'ון נתפס כפחדן ששר "אבל כשאתם מדברים איתי על הרס, אתם לא יודעים שאני לא מעוניין בזה?". כשהשיר יצא באלבום הבא, בגרסה שונה ואיטית יותר, ג'ון שר "כשאתם מדברים איתי על הרס, אתם לא יודעים שאני לא מעוניין בזה? או בעצם - אני מעוניין בזה". התיקון גרם לרבים לחשוב שג'ון שינה את דעתו והפך לתומך במהפכה. אבל בדיקה בתאריכי ההקלטות של שתי הגרסאות מגלה כי הגרסה האיטית יותר הוקלטה למעשה מוקדם יותר.


ג'ון: "היו שתי גרסאות לשיר, אבל המחתרת החליטה להיטפל דווקא לגרסה המאוחרת, שבה אני מבקש להיות מחוץ לסיפור. אמרתי את זה כי לא רציתי למות במהפכה. הביטלס יכלו להרשות לעצמם להוציא כסינגל את הגרסה האיטית יותר, אבל האחרים היו מבואסים מיוקו ומזה שהפכתי שוב ליצירתי ודומיננטי, כמו שהייתי בימים הראשונים של הלהקה. התעוררתי אחרי שנים בהן שכבתי דומם. זה עיצבן את דוכן התפוחים".


ג'ף אמריק, טכנאי ההקלטה: "כשהקלטנו את הגרסה המהירה של השיר 'מהפכה' נכנס ג'ון ותבע ממני הסבר על למה עוד לא הגעתי לצליל הגיטרה המחוספס שהוא מחפש. הבנתי שהוא חיפש מטרה נוחה להשתלח בה אבל המשכתי לעבוד, כשאני מתכופף במאמץ רב לכוון את הכפתורים. הוא איבד את הסבלנות ונהם 'אתה יודע ששלושה חודשים בצבא היו עושים אותך טוב יותר?' זו הייתה הערה מרושעת מאוד ממישהו שהשירות הצבאי היחיד שעשה היה כשגילם חייל בסרט 'כיצד ניצחתי במלחמה'. סיימתי את הסשן ובימים הבאים שקלתי בכובד ראש להתפטר. כל הצוות הטכני באולפן ידע כמה גרוע זה לעבוד עם הביטלס ולא היה אפילו אחד שקינא בי. לא צורף תג יוקרה לעבודה זו. ביום שהתפטרתי שמעתי ציפורים שרות ולא רק חיפושיות קצב מתקוטטות".


ג'ורג' מרטין: "ג'ון רצה צליל מחוספס ביותר לשיר הזה והוא לא הצליח לייצר אותו במגבר הגיטרה שלו. לכן יצרנו את הדיסטורשן באופן אולפני ואנשי חברת התקליטים המטירו עלינו צעקות לאחר מכן: 'אתם באמת מתכוונים לפרסם שיר חורקני כזה?'. חברת קפיטול ממש דאגה כי זה צליל חורק שאי אפשר להעלימו באף מערכת סטריאו. הצעתי להוסיף לסינגל מדבקה שתסביר לקהל שמדובר ברעש שנוצר בכוונה". ג'ורג' האריסון: "השיר הזה הוא מהטובים של ג'ון, אבל אני לא אוהב את הצליל המעוות שהוא הוציא מהגיטרה שלו".


דרק ג'ונסון בביקורת על הסינגל ב-NME: "אני מעדיף את 'היי ג'וד' בלי התזמורת והאורך המוגזם שלו. אל תבינו לא נכון – זה שיר יפהפה והביטלס נמצאים כמה רחובות קדימה ממתחריהם". הקורא ג'פרי הנדרסון חשב אחרת והגיב במכתב למערכת אותו עיתון: "אני רוצה להביע את סלידתי הרבה מהסינגל החדש, שצריך לזכות בתואר הסינגל הגרוע לשנה זו. בשיר הארוך הזה, ששלוש דקות ממנו הן רק 'נה נה נה', ברור שהביטלס החליטו למתוח את הגבול כמו שהמלחין ג'ימי ווב עשה עם השיר 'פארק מקארתור'. זה אופייני לביטלס שיכולים להקליט כל זבל בידיעה שיימכר היטב בזכות השם שלהם על העטיפה".


כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-26 באוגוסט בשנת 1976 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו שבחרתי לכם:









ב-26 באוגוסט בשנת 1976 הופיע סולן להקת איירוסמית', סטיבן טיילר, בשער עיתון רולינג סטון. אנני ליבוביץ' צילמה את התמונה בחדר המלון בו שהה, בשש בבוקר, שבה נראה הסולן מטושטש לגמרי אחרי שעתיים שינה בלבד.


אז הנה כמה תופינים שאספתי עבורכם מגיליון זה:







ב-26 באוגוסט בשנת 1971 נערך בניו יורק טקס הלווייה, כחלק מהפגנה נגד פול מקרטני.


הכרוז הסביר: "התנועה לשיחרור דילן, שהפגנתה למען בוב דילן הייתה גורם חשוב בהבאתו לשיר משיריו הישנים במופע צדקה למען המזרח פקיסטנים שנעשה במדיסון סקוור גארדן, החליטה באופן זמני לשנות מטרה... הקורבן הבא שלנו הוא פול מקרטני. למרות שהשמועה 'פול מת' החלה כשהוא עדיין היה בביטלס, זה הפך להיות ברור שזה אכן קרה עם צאת שני התקליטים האחרונים שלו - 'מקרטני' ו'ראם'. הם כנראה נכתבו על ידי מישהו שמוחו אינו מתפקד. המילים של מקרטני חסרות כל הערות חברתיות והוא במהרה הופך להיות הפרנק סינטרה של הסבנטיז. הוא חי כאריסטוקרט באחוזה ענקית בלונדון, לעולם לא נותן כסף לארגון פרוגרסיבי כלשהו ולא עשה מופע צדקה מזה שנים. לכן התנועה לשיחרור הרוק תערוך הלווייה מול מגוריו של מקרטני בניו יורק, ב-26 באוגוסט".


מי שניהל את המחאה הזו היה איי.ג'יי ווברמן, נשיא הארגון לשחרור הרוק מכוכבי פופ מצליחים ורמאים.


כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ב-26 באוגוסט בשנת 1977 יצא התקליט THE MISSING PIECE, של להקת הרוק המתקדם, ג'נטל ג'יאנט. התקליט הזה הפתיע את קהל המעריצים המושבע - ולאו דווקא לטובה.



למרות שהלהקה כבשה מעריצים משני צדי האוקיינוס האטלנטי, היא לא עשתה את השידרוג המסחרי שהיה אז ללהקות כמו יס, פינק פלויד, ג'נסיס וג'ת'רו טול. כשהגיע הזמן לעשות את THE MISSING PIECE, הלהקה רדפה אחרי הצלחה, כי חבריה ידעו שעידן הפינוק המוסיקלי הסתיים. הם שברו את המסורת והלכו להקליט בהולנד, שם להקת ג'נסיס הקליטה לאחרונה את התקליט WIND AND WUTHERING. זו התגלתה כחוויה שונה מאוד עבור הלהקה. זו הייתה גם הפעם היחידה שג'נטל ג'יאנט השתמשה אי פעם בזמרות רקע.


דרק שולמן: "בתקליט הזה לא היו שירים שהתעלו. כתבתי את I'M TURNING AROUND כי חברת התקליטים לחצה שנעשה להיט. היה ייאוש והעובדה שהשירים היו קצת יותר... מבויימים. ראינו להקות כמו ג'נסיס ויס ואפילו קנזאס, שהכינו סינגלים שהצליחו ברדיו. ראינו להקות חימום שהיו לנו, כשהן מדלגות מעלינו. רציתי את חלקי, אבל שינוי הגישה שלנו פשוט לא עבד בשבילנו. אני זוכר שהקלטתי את התקליט הזה בהולנד, ושנאתי את זה. האולפן היה באמצע שום מקום, והייתי רחוק מאזור הנוחות שלי בהיותי רחוק כל כך מהציוויליזציה - זה כנראה משהו שמעולם לא סיפרתי לאף אחד. לא היה שם שום דבר שעורר את הדמיון שלי, שום דבר מחוץ לאולפן, וזה הרגיש כמו כלא".


למרות השינוי הרדיקלי בגישה, האלבום המוגמר לא עמד בציפיות, ותקוות הלהקה לפריצת דרך מסחרית נכזבו. למרות היותו היצירה הידידותית ביותר לרדיו שהלהקה הפיקה אי פעם, הסינגל המוביל, I'M TURNING AROUND, לא הצליח לעורר עניין רב. "אני לא חושב שיצרנו משהו חזק מספיק כדי להרים אותו", אמר המתופף ג'ון וית'רס. "אף אחד מהשירים לא היה... 'באנג!'...".


הבסיסט, ריי שולמן: "ובכן, למרבה הצער, ככל שהלהקה המשיכה ואתה מתחיל להצליח, נוצר לחץ מחברות תקליטים ומנהלים לעשות טוב יותר. זה תמיד נועד לרכך דברים ולא להיות כל כך ניסיוני. אז בהחלט היו פשרות. כשהם ראו שלהקות כמו ג'נסיס ויס נהיו די מסיביות, הלחץ היה בהחלט עלינו שנעשה את אותו הדבר ואני לא חושב שזה אי פעם היה אפשרי למוזיקה שלנו... ככל שהיא נפגעה יותר, כך נלקח יותר מזה. זה היה עניין של הישרדות: 'אנחנו הולכים לעשות עוד תקליט? האם נוכל להמשיך את הלהקה עוד שישה חודשים?'...".


דרק שולמן: "לא נאלצנו על ידי חברות תקליטים לעשות את זה, אבל ראינו את ג'נסיס שיש לה להיטים ברדיו וזה העביר אותה מלהקה קטנה ללהקה באצטדיונים גדולים. בכל ההגינות חשבנו, 'למה לא גם אנחנו?' ניסינו והמעריצים שאהבו אותנו לפני כן אמרו שזה לא כל כך טוב, ובמקביל, חלק מהשירים לא הצליחו בעולם הפופ, אז היינו בין הפטיש לסדן. עם זאת, אלו היו דברים שלא עשינו בכפייה, הם היו דברים שרצינו להתנסות בהם בתחום הזה. מישהו היה צריך להכות לנו על הראש ולהגיד, 'אל תנסו את זה כי אתם לא יכולים לעשות זאת'... אני לא מתחרט על שום דבר - חוץ מהקלטת שיר בשם BETCHA THOUGHT WE COULDN'T DO IT שהיה קריצה על פאנק וכמובן שלא יכולנו לעשות את זה. זו הייתה האמת. לא יכולנו לעשות פאנק כמו ג'וני רוטן. ותודה לאל! אז זה בהחלט היה קצת יומרני מדי מהצד שלנו".


גארי גרין, הגיטריסט, נשאר משוכנע שהשאיפות המסחריות והאמנותיות של הלהקה תמיד היו מנוגדות: "יש ראיונות מוקדמים מאוד עם ריי, דרק ופיל (שולמן) שבהם שואלים אותם, 'מה אתם רוצים מהעסק הזה של מוזיקת ​​הפופ?' וריי אמר, 'אני רוצה להיות עשיר!' וזו פחות או יותר האמת... אין בזה שום דבר רע, אבל המטרה הזו לעשיית מוזיקה, זה לא הדבר הכי נכון...


...ג'יאנט דבקה בתותחים המוזיקליים שלה די הרבה זמן. ניסינו וניסינו וניסינו - דפקנו על הדלת הזאת ממש בכבדות, והיא פשוט לא נפתחה. השולמנים ממש התאכזבו מהעובדה שפשוט לא יכולנו לעשות את פריצת הדרך הגדולה הזו כמו שעשתה להקת ג'ת'רו טול... אבל העובדה היא שפשוט לא עשינו סוג כזה של מוזיקה. זו ממש לא הייתה הלהקה שרצינו להיות. אני חושב שהלהקה שרצינו להיות לא עבדה בשביל אחרים אלא רק בשביל עצמה".


בביקורת על התקליט, בעיתון אריזונה רפאבליק, נכתב אז: "מעט מבקרי רוק יאמרו שג'נטל ג'יאנט חסרה משהו מבחינה מוזיקלית. חמשת חברי הלהקה מנגנים ביותר מתריסר כלים ומבצעים הכל, החל מרוק קלאסי ועד שילוב של צלילי ג'אז, פ'אנק והבי מטאל. אבל חברי הלהקה טוענים שהם התעלמו במשך זמן רב מדי מהרוק הבסיסי, עבור המעריצים הצעירים שלהם, ושהצד הראשון, שמלא במקצבים קבועים וחובטים, נועד לשנות את כל זה. חמש היצירות הקטנות מהלהקה מובטחות להגיע למצעדים. הצד השני כולל ארבע מנגינות ארוכות יותר עם הסגנון המתקדם של העבר".


בעיתון אוטווה ז'ורנל נכתב אז בביקורת: "לא צריך להקשיב ללהקה הזו זמן רב בשביל להבין שכל מה שאמרו מכונות השיווק, בנוגע ליכולות המוזיקליות של הלהקה, אכן נכונות. החברים גילו אומץ רב להקליט אלבום שעושה שימוש כה רחב בעבודת גיטרה קלאסית פשוטה. יש שיקראו לזה תקליט שמכוון יותר לעולם הפופ, אבל זה יותר שילוב מופתי של רוק מבוצע היטב עם נושאים קלאסיים. הוא קליל ופחות מופנם וניתן רק לקוות שיש קהל בוגר מספיק כדי להבין את הנושאים הקלאסיים וצעיר מספיק כדי לדעת מה זה רוק מתקדם".


הרצאות רוק מתקדם מרתקות והרצאות מוסיקה נוספות, להזמנה: 050-5616459



ב-26 באוגוסט בשנת 1967 יצא התקליטון השני של להקת TRAFFIC שנקרא HOLE IN MY SHOE. השיר נכתב על ידי גיטריסט הלהקה, דייב מייסון.



דייב מייסון כבר היה די מוכשר אז לנגן את הסיטאר ההודי, שצליליו פותחים שיר זה, שהלך נהדר עם החליל של כריס ווד והיפוף של ג'ים קפאלדי. סטיב ווינווד ניגן את המלוטרון ביעילות רבה מאד וההרמוניות הקוליות מביאות את הכל לתחושה חלומית, שלא מהעולם הזה.


מילות השיר נשמעות כשיר ילדים הזייתי מאד, כמו אח צעיר של השיר "לוסי ברקיע היהלומים". יש גם קטע נהדר של דיבור, באמצע השיר, בביצוע פרנסין היימן בת השש, שהיתה בתו החורגת של נשיא חברת התקליטים ISLAND, כריס בלקוול, שהחתים את הלהקה אצלו. כך היא אומרת: "טיפסתי על גבו של אלבטרוס ענק / שטס דרך סדק בענן / למקום שבו האושר שולט / והמוזיקה מתנגנת כל כך חזק".


הצלחת השיר הפתיעה גם את מייסון, שאמר: "הסיבה היחידה שהתחלתי לכתוב שירים הייתה כי לא רציתי לרכב על הגב של סטיב ווינווד". השיר קיבל יחס צונן עד קפוא משאר חברי הלהקה שטענו כי זה שיר סתמי ביותר. זמן קצר לאחר מכן פרש מייסון, בפעם הראשונה, מהלהקה.


ב-26 באוגוסט בשנת 2002 הגיש פיטר נון, סולנה הידוע של להקת מתבודדי הרמן, תביעה נגד מתופף הלהקה בארי וויטוואם., שניסה למנוע ממנו להופיע תחת המותג הידוע ועם נגנים אחרים. תביעתו של נון נכשלה.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.





©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page